ארכיון הבלוג

תזרום, נשמה, תזרום: האסטרטגיה של הטרור

מה הקשר בין ויכוח קולני של שני עורכי דין נשואי פנים בבית המשפט המחוזי בתל אביב, משחק אכזרי בטיולים שנתיים והאסטרטגיה של ארגוני טרור? מה מנסים ארגוני טרור להשיג באמצעות פיגועים? ינשוף צבאי על האסטרטג המבריק של תנועת החמאס, הטקטיקה של אל-קאעדה בעיראק וסוד האימה של הטרוריסטים.

Angry-client

ערב בבית המשפט המחוזי בתל אביב. שני עורכי דין מכובדים, נשואי פנים והדורי גלימה, מנהלים ביניהם ויכוח קולני. אחד מהם בוחר להביע את דעתו על עמיתו המלומד במלוא מגוון הרפרטואר של שוק העגבניות, עם ביטויים כמו "מניאק", "בן זונה" וכיוצא בזה. השני, בתגובה, מציע פיתרון פרקטי. "תזרום, נשמה, תזרום!". התגובה הנון-שלנטית הנ"ל, כמובן, רק מעצבנת את המקלל עוד יותר, דבר שגורם לו להמשיך להתרתח ולאבד את שיקול דעתו. אם תרצו, הדיאלוג הנ"ל הוא גירסה משפטית של משחק הבזזזזז הידוע מטיולי אוטובוס שנתיים בבתי ספר ישראליים. מספר ילדים מקיפים קורבן תמים מכל העברים, מסובבים את אצבעותיהם ומזמזמים "בזזזזז". כשהקורבן המבולבל מסתכל מסביבו, מנחית אחד הילדים שמאחוריו כאפה על צווארו. הקורבן כמובן מסתובב כדי לראות מי הכה אותו, אבל הדבר היחיד שהוא רואה זה את כל החבורה ממשיכה לנופף אצבעות ולזמזם בזזזזז. המשחק נגמר רק כאשר הקורבן בוכה, צורח ויוצא משליטה – המטרה של המתעללים מלכתחילה. למרבה הצער, לא רק ילדים בטיולים שנתיים אלא גם טרוריסטים משחקים בזזזזזז. הבנה של המשחק הזה, כפי שהוא פועל בעולם האמיתי, היא אבן יסוד לכל מי שרוצה להכיר לעומק את האסטרטגיה של הטרור, ומדוע רבים מאלו שמנסים להילחם בו רק מחזקים אותו בסופו של דבר.

00-syrian-islamist-insurgent-terrorists

לא הרבה ישראלים מכירים היום את שמו של אבראהים מקאדמה, אבל בעבר הוא היה אחד ממנהיגי תנועת חמאס והאסטרטג המרכזי שלה. בספרו להכיר את חמאס, סיפר שלומי אלדר כי פגש את האיש הזועם הזה, שניסה לחנוק אותו פיזית כאשר הטיח בו שהוא וחבריו רוצחים ילדים. אלדר מעולם לא הצליח לדבר עם מקאדמה ישירות, לפני שהלה נשלח בסערה השמימה בסיכול ממוקד של צה"ל, אבל מהיכרות עם פעילים רבים אחרים בחמאס ופרסומיו הכתובים, הצליח לפענח את האסטרטגיה שהגה מקאדמה, והפכה לתוכנית הקרב העיקרית של חמאס בשנות התשעים המדממות. הרעיון היה פשוט, אכזרי וציני כאחד. חמאס, לפי הבנתו של מקאדמה, נמצאת בעימות עם שני אויבים עיקריים: ישראל והפת"ח של יאסר ערפאת, כאשר דווקא השני הוא הבלם המרכזי להשתלטות חמאס על השטח. לפיכך, החמאס צריך להכות בישראל בפיגועי ההתאבדות האכזריים והכואבים ביותר, לרצוח אזרחים ישראלים באוטובוסים, מסעדות ובתי קפה, כדי להוציא את הממשלה משיווי משקל ולגרום לה להגיב במלוא העוצמה. מן הסתם, שיער מקאדמה, החמאס יספוג חלק מהתגובה. אבל משום שהפת"ח הוא הגורם האחראי לשטח, משום שגם חלק מפעיליו שיתפו פעולה בטרור, ומשום שערפאת – על עברו המדמם, שקריו והתנהגותו הדו-פרצופית – גילם בעיני הציבור הישראלי את הרצחנות הפלסטינית, תנחת רוב המכה הישראלית דווקא על הפת"ח.

כך, יגרום חמאס לאויב אחד, ישראל, לחסל את האויב השני שלו – פת"ח. התוכנית, כפי שאנחנו יודעים, הצליחה מעל ומעבר למשוער, הן משום שמנהיגי ישראל לדורותיהם נפלו ישירות למלכודת, והן מפני שערפאת עצמו משך חלק גדול מהאש לעברו. בכל מקרה – וזו הנקודה שחשוב לזכור – האסטרטגיה של מקאדמה לא התבססה על הנזק שהוא עצמו תכנן לגרום לאויב. בניגוד להתפארויות תעמולתיות כאלה ואחרות, איש בחמאס, ופחות מכולם מקאדמה, לא האמין כי פיגועי ההתאבדות יבריחו את הציונים חזרה לאירופה או יפגעו במדינת ישראל באופן רציני. הטרור, כמו משחק הבאזזז, אמור להוביל לתגובה בלתי שקולה של המדינה. וכפי שכתב יובל נוח הררי, כשמדינות מגיבות בכל העוצמה והזעם, הרבה מאד דברים מתרחשים: צדדים נוספים נסחפים לסכסוך, גורמים לא צפויים נפגעים, הקהילה הבינלאומית נמשכת פנימה ומאזן הכוחות בשטח משתנה באופן שקשה לחזות מראש. כך, במהלך ג'יוג'יטסו, משתמש הטרוריסט בכוחו של האויב כדי "לערבב את הקלפים מחדש" לטובתו.

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

האסטרטג של חמאס: חמוש מחזיק את תמונתו של אבראהים מקאדמה, לאחר שחוסל בידי ישראל

אם נצא לרגע מגבולות הביצה הקטנה היחסית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני ונתבונן במלחמת עיראק, נראה דוגמא נוספת, אכזרית בהרבה, לאותו סוג של אסטרטגיה. מנהיג אל-קאעדה בעיראק, אבו מוסעב א-זרקאווי (חוסל ע"י האמריקאים בשנת 2006), נכנס לשטח כגורם זר ולפיכך חלש יחסית במערך הכוחות העיראקי. הוא עצמו היה ירדני, ורבים מלוחמיו הגיעו מערב רב של מדינות זרות. השחקנים המרכזיים במרד הסוני, כולל מפוטרי הצבא העיראקי וותיקי מלחמת הבעת' לא היו מחוייבים לו. בשדה מלחמה המבוסס על מרד לאומני עיראקי נגד כיבוש אמריקאי לא היה לו שום סיכוי להשתלב, בוודאי שלא בעמדת הנהגה.

לפיכך, נקט זראקווי באסטרטגיה דומה לזו של אבראהים מקאדמה. הוא הקדיש את רוב משאבי הטרור שלו לפגיעה מסיבית בשיעים, שנחשבו בעיניו ככופרים. שוב ושוב, שלח זרקאווי את המחבלים המתאבדים, מכוניות ומשאיות התופת שלו לאתרים הקדושים לשיעה בערים כמו קרבאלה, נג'ף וסמארה. מעשי הטבח הללו גם חיללו את קדשי הדת השיעית פעם אחרי פעם, גם גרמו לאלפי הרוגים וגם הוכיחו את אוזלת היד של הממשלה העיראקית. אבל מעל הכל, הם הפכו את הסכסוך בעיראק למלחמה סונית-שיעית. כפי שאמר אנליסט צבאי אמריקאי לאחרונה, מתח בין סונים לשיעים היה קיים תמיד בתקופת סדאם חוסיין, אבל בתקופה ההיא לא היה מדובר בשנאה בלתי מרוסנת. א-זראקווי, בפעולות שלו, היה אחד הגורמים המרכזיים שיצרו את השנאה הזאת.

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

הכה במכוון בשיעים: אבו מוסעב אל-זרקאווי

בתגובה, הממשלות השיעיות בבגדאד, בהכוונה ובעידוד איראני, החלו להפלות ולרדוף את הסונים באופן הולך ומסלים. זו בדיוק התגובה שציפה לה זראקווי: שבטים סונים רבים, שחשו כי הם נמצאים במלחמת דת וראו בצבא ובמשטרה העיראקיים אויב, ביקשו סיוע והגנה מאל-קאעדה, הכוח ה"סוני" ביותר שבנמצא. הממשלות השיעיות של אבראהים אל-ג'עפרי ונורי אל-מליכי, כמובן, ראו בכך צידוק לרדוף את הסונים עוד יותר, מה שחיזק את תחושת הרדיפה בצד השני. הצבא האמריקאי בעיראק, בראשותו של גנרל ג'ורג' קייסי, חיזק את התמיכה בממשלה הנצורה בבגדאד, דבר שהתפרש בעיני הסונים כמזימה אמריקאית-שיעית לחיסולם. התוכנית של זרקאווי הצליחה באופן מושלם כמעט, וכמו במקרה הפלסטיני, הצלחתה היתה תלויה בעיקר בתגובה לא חכמה של היריב. ממשלת עיראק השיעית שיחקה לידי אל-קאעדה, בדיוק כפי שישראל שיחקה לידי מקאדמה. אפשר, דרך אגב, לפרש גם את פיגועי 11 בספטמבר עצמם באותה צורה. דווקא התגובה האמריקאית, ה"מלחמה העולמית בטרור", יצרה אינספור זירות לחימה בכל רחבי העולם, מוטטה מדינות והפכה את אל-קאעדה מארגון טרור מקומי יחסית לכוח גלובלי של ממש.

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

שיחק לידיו של זרקאווי: ראש ממשלת עיראק נורי אל-מליכי

כאן נשאלת השאלה, מדוע ממשלות, שוב ושוב, מגיבות באופן כל כך בלתי שקול לטרור? הרי אפילו בישראל נהרגים רבים יותר מתאונות דרכים מאשר מטרור, וגם פעילות פלילית, רצחנית ככל שתהיה, לא מעוררת בממשלה ובציבור זעם דומה. במאמר מבריק שמנתח את התופעה הזאת, טוען ההיסטוריון יובל נוח הררי כי האימה הגדולה שמעורר הטרור קשורה לאופן שבו המדינה המודרנית מגדירה את עצמה. מאז העת החדשה המוקדמת, התרגלנו כי המדינה מחזיקה במונופול מוחלט על אלימות פוליטית. בניגוד לימי הביניים, אז היתה הזירה הציבורית גדושה עד אפס מקום בגורמים שהפעילו אלימות פוליטית, האזרח המודרני התרגל שעליו לפחד אך ורק מאלימות פוליטית של מדינות אחרות, או (במקרים מסויימים) מדינתו שלו, ולדברים טובים מתרגלים מהר. הטרור מערער עצבים באופן יעיל כל כך, משום שהוא שוחק את המוסכמה הזאת, ואיתה את עצם הלגיטימציה של המדינה לשלוט. מכאן מגיעות התגובות המוחצות, שהטרוריסט מצפה להן מלכתחילה. לפעמים תגובתה של המדינה יעילה דיה כדי לחסל את ארגון הטרור, או לפחות להחליש או לנטרל אותו, אולם במקרים רבים אחרים הניסיון לצוד יתושים באמצעות פטיש של תשעים קילו משחק לידיו של הטרוריסט, וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

הטרור מסכן את הלגיטימציה הפוליטית: יובל נוח הררי

לבעיה שתיארנו אין פיתרון פשוט. בניגוד למה שמשתמע אולי מדבריו של הררי, קשה מאד למדינה לא להגיב למעשי טרור מחרידים, במיוחד מפני שערעור המונופול על אלימות פוליטית עשוי להביא לאובדן הסדר המדינתי המודרני, על כל יתרונותיו הרבים. אולם הצורך להגיב אינו פוטר מדינה משיקול דעת. תגובות לפיגועים, מרתיחים ככל שיהיו, חייבות להיות מעוגנות בדיון אסטרטגי. השאלה הראשונה שצריכה להישאל, בהתאם לחומר המודיעיני, היא "מה הטרוריסט רוצה להשיג", והשאלה השנייה: "מה הסיכוי שהתגובה שלנו תסייע למטרה שלו". כששוקלים את ההשלכות האפשריות של התגובה, אסור ליפול לפח היקוש הנפוץ במקרים כאלה: אסטרטגיה המתבססת על התרחיש הנוח ביותר למקבלי ההחלטות. לפני שפועלים, חייבים למפות באופן מסודר כמה שיותר השלכות פוטנציאליות, במיוחד את אלו שלא משתלבות עם קונספציות קיימות, אסטרטגיות רצויות או נוחות פוליטית. כדאי להימנע גם מפח שני: הנחה שהתרחיש שיתמשש יהיה זה שיש לנו כלים מתאימים להתמודד איתו. במילים אחרות, אם לצבא האמריקאי קל יותר להתמודד עם אויב סדיר כמו צבא סדאם, אין פירוש הדבר שמדובר באויב שבאמת כדאי להתמודד מולו. אם אנחנו מגיעים למסקנה שההשלכות הסבירות של הפעולה שלנו ישחקו לידיו של הטרוריסט, רצוי למצוא דרך פעולה אחרת, ואם אין, להסתפק בתגובה סמלית ולא לפעול. ואת הביטויים "אין ברירה אחרת", "הם כובלים את ידינו" ו"אין מה לעשות" יש להוציא מהלקסיקון. תמיד יש ברירה. ומי שמכיר רק דרך פעולה אחת, רצוי שלא יקבל החלטות חשובות בפוליטיקה, במודיעין או בכוחות הביטחון.

האדמו"ר הלבן: דת, מודיעין ושלום "מחוץ לקופסה"

 במצבים של קיבעון מחשבתי, בהיעדר דמיון קולקטיבי, דווקא חריגים כרב פרומן יכולים להציע דרכים ליציאה מן הסבך. הינשוף על דת, מודיעין ומשא ומתן לשלום "מחוץ לקופסה".

הרב פרומן

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס

הרב מנחם פרומן, שהלך לעולמו השבוע, היה ללא ספק דמות מיוחדת מאד. הררי מילים נשפכו בזמן האחרון על "האדמו"ר הלבן", האיש ששילב בין ציונות דתית לחסידות, תמך בארץ ישראל השלמה אבל גם נפגש עם ערפאת ושייח' אחמד יאסין. האבלים שליוו אותו בדרכו האחרונה, פעילי שמאל ואנשי ימין, ערבים ויהודים, גם אלו שרגלם לעולם לא תדרוך בהתנחלות, העידו כאלף עדים על כך שמדובר באדם ששבר גבולות לא רק בציבור הדתי אלא גם בנוף הישראלי בכלל.

  דרכו של הרב פרומן הייתה ייחודית ומקורית, במיוחד בכך שיצאה מן הקופסה הרגילה של השיח הפוליטי בישראל. הימין הדתי, שממנו הגיע, רואה את הדת כבסיס לצדקת שלטון עם ישראל ב"ארץ ישראל", וברוב המקרים – גם לזכותו הבלעדית או הדומיננטית על אדמתה. השמאל, לעומת זאת, סבור כי על הפתרון להיות חילוני, מדיני, וכי הדת היא לכל היותר מטרד שיש להתגבר עליו. הרב פרומן האמין, לעומת זאת, כי האמונה הדתית, דווקא היא, יכולה להיות המפתח לפתרון, משום שהן הפלסטינים והן המתנחלים דתיים ומסורתיים ברובם. לכן נפגש עם אנשי חמאס, בכללם השייח' יאסין, וניסה להגיע איתם להבנות על בסיס אמוני. בחשבון אחרון, קשה לומר שדרך זו הצליחה, אפילו במובן המינימלי של המילה. פרויקט אדירים מסוג זה לא ניתן להגשים לבד, והרב פרומן היה אדם אמיץ ומקורי, אולם נטול מלווים. במחנה שלו עצמו, כפי שניתן לראות בחלק ממאמרי ההספד שהופיעו לאחרונה, ראו אותו כמעין קדוש צדיק, "תמים כמו ילד", או איש רוח אקסצנטרי שסולחים לו על הכול, אולם לא כאתגר פוליטי שיש להתמודד עמו ברצינות. יש בכך מין התמיהה, משום שדווקא אלו הדוגלים ב"ארץ ישראל השלמה" אמורים להבין שהחזון שלהם מחייב דיאלוג כלשהו, מעבר לכף השוּפל וכוונת הרובה, עם תושביה הפלסטינים של הארץ.

תמים כמו ילד? או שלא. הרב מנחם פרומן במפגש עם יאסר ערפאת

תמים כמו ילד? או שלא. הרב מנחם פרומן במפגש עם יאסר ערפאת

 אולם מעבר לעיוורון של הנהגת המתנחלים, כדאי להתעכב גם על התעלמותו העקבית של הממסד הביטחוני הישראלי, החילוני והרציונלי כביכול, מהצעותיו החוזרות ונשנות של הרב פרומן לסייע בדיאלוג עם גורמים אסלאמיים. כך, למשל, סיפר הרב בראיון שהעניק לשרי מקובר-בליקוב (מעריב) ב-2010, על שורה של ניסיונות לתווך, לדבר ולרכך במעט את היחסים בין ישראל לחמאס, תוך שימוש בקשריו המצוינים עם אנשי דת מהצד השני. בפרשת גלעד שליט, לדוגמא, ניסה לדבר עם ח'אלד עומיירי, עיתונאי אסלאמי המקורב לחמאס:

"פרומן, מבכירי הציונות הדתית, ניסה בשנית. לפני שנה וחצי הגיע אל [ח'אלד] עומיירי באצטלה הרבנית שלו. דיבר על לבו כאיש דת יהודי למוסלמי מאמין. ישבו וניסחו הסכם המתבסס על פסוקי נדיבות ושלום מהקוראן ומהתנ"ך. על פיו, ישראל תתחייב לביטול הסנקציות והמצור על רצועת עזה ואילו הצד הפלסטיני יתחייב לעצירה מוחלטת של הטילים והטרור. גורם שלישי, ירדן או טורקיה, יהיה אחראי לביצוע ולמעקב. "בחלוף שבועיים משביתת הנשק לא תהיה עוד הצדקה להחזקת הלוחמים", מתלהב פרומן מהפשטות הבלתי נסבלת של השלום, "ואז עזה תשחרר את גלעד שליט וישראל תשחרר את כל האסירים הפלסטינים שברשותה".

מה אמר משעל?

"עומיירי העביר את ההסכם לאיסמעיל הנייה בעזה ולחאלד משעל בדמשק, חזר לישראל ואמר לי: "יש נכונות לשבת על העקרונות עם הממשלה שלך". מיד העברתי את המסמך לאהוד ברק, לאהוד אולמרט, לציפי לבני ולבנימין נתניהו. אבל הם אפילו לא היו מוכנים לשקול. כמו מסך אטום הם היו. אמרו לי, איך אפשר בכלל לשבת עם חמאס למשא ומתן?"

כמו מסך אטום - אהוד ברק ובנימין נתניהו

כמו מסך אטום – אהוד ברק ובנימין נתניהו

 ​לתגובות דומות של הממסד זכה הרב פרומן בכל ניסיונותיו ליצור גשר עם גורמים אסלאמיים. יצחק רבין דחה את הצעתו לתווך בעת חטיפתו של נחשון וקסמן. אמנם לאחרונה, זמן קצר לפני מותו, שלח אליו נתניהו את יועצו המדיני, רון דרמר, כדי לראות אם יוכל לסייע ליצור גשר עם האחים המוסלמים במצרים. דרמר הקשיב ושאל שאלות– אבל כרגיל לא נעשה דבר.

 רבים יאמרו שדרכו של הרב פרומן אינה אלא הזיה של אדם משונה. האם אנשים "רציניים" ו"מנוסים" במערכת הביטחון צריכים להקדיש לו בכלל תשומת לב? אני סבור שמענה שלילי אוטומטי הוא טעות. לעתים דווקא מי שנחשב למשונה יכול להגיע להישגים שהלא-משונים מתקשים להגיע אליהם. הסיכום שרקח הרב עם עומיירי אינו שונה בבסיסו ממה שאנשי ביטחון "רציניים ומפוכחים" הצליחו להשיג לאחר עיכובים אינספור, מו"מ עקר של כמה שנים וסדרה ארוכה של מבצעים צבאיים.

 אבל לא מדובר רק ברב פרומן. בכל הנוגע ליחסים עם הפלסטינים, לקובעי המדיניות הישראלים היסטוריה ארוכה של התעלמות יהירה מכל מתווך שמגיע מ"בחוץ". גורמים בינלאומיים, לבד מארצות הברית, מורחקים הצידה בעדינות. מתווכים ישראלים שאינם שייכים לממסד הביטחוני נדחים בקש ולפעמים אף בגסות. בספרו, להכיר את חמאס, מספר העיתונאי שלומי אלדר על אשת עסקים בשם שוהם טלר, בעלת קשרים מצויינים בעזה, שקיבלה הצעת תיווך מהגורמים הבכירים ביותר בחמאס דרך שותף עסקי ותיק. כל ניסיונותיה לעניין את גורמי הביטחון בערוץ הקשר החלופי נכשלו כישלון חרוץ, מספר אלדר. ליחס דומה, ואף בוטה יותר, זכה גרשון בסקין, ראש מכון מחקר בירושלים, שהציע להשתמש בקשריו ההדוקים עם בכירי חמאס כדי לתווך בעניין גלעד שליט. הוא התבקש להסתלק מהנושא על ידי הממונה דאז, חגי הדס. לימים, ולאחר שנים של כישלונות, הסכימה המדינה לבסוף להיעזר בשירותיו. ואכן הוא שיצר את ערוץ הקשר שהביא בסופו של דבר לעסקת שליט.

תיווך בעסקת שליט. גרשון בסקין.

תיווך בעסקת שליט. גרשון בסקין.

 סיפורו של הרב פרומן, ויתר גורמי התיווך החיצוניים שגישתם לסכסוך מקורית ונועזת יותר מהמקובל במקומותינו, מוכיח כי כדאי לפרוץ את המונופול של אנשי מודיעין וצבא על שיחות שלום ומגעים עם גורמים עוינים. לאנשי מודיעין יש כמובן יתרונות: הם בקיאים בתחום הצבאי, שולטים בשפה ובהיבטים מסוימים של התרבות, וחשופים לחומר סודי שאינו נגיש לאזרחים. אבל יש להם גם חסרונות. הם נוטים לראות את האויב אך ורק דרך כוונת הרובה והדוקטרינה הביטחונית הקנונית. בני שיחם הם על פי רוב מקביליהם משירותי הביטחון הערביים, אנשים כעומר סולימאן, שהשקפת עולמם דומה להפליא לזו שלהם. לעיתים הגישה הריאליסטית לכאורה של "המקצוענים" כרוכה בהיעדר דמיון, בשמרנות מנטלית ובחוסר רצון לחשוב מחוץ לקופסה. עמוס גלעד אולי נפגש עם עומר סולימאן במטה המוח'אבארת במצרים, אבל קשה להאמין שהצליח אי פעם ליצור שיח עם אנשי דת מוסלמים כפי שעשה הרב פרומן, שפגש את משפחותיהם, דן עמם על הקוראן והתפלל ביחד איתם לגשם. לאנשי מודיעין אין הפרספקטיבה הכלכלית שיש לאנשי עסקים כשוהם טלר, שניהלו עם גורמים פלסטיניים מגעים של שיתוף פעולה פרקטי ויומיומי. אין להם היכולת לנהל דיונים משוחררים מסד הדוֹגמה הצבאית-פוליטית, כפי שעשו שחקנים "עצמאיים" כמו גרשון בסקין למשל.

תפילה לגשם - הרב פרומן וחברים

עמוס גלעד לא היה עושה את זה. הרב פרומן מתפלל לגשם עם אנשי דת מוסלמים

כיום, תהליך השלום עם הפלסטינים תקוע. הנוסחאות הישנות מקרטעות. נחוצות לנו תעוזה, מקוריות ויצירתיות. לשם כך שווה לשבור את המונופול של ה"מקצוענים" – פוליטיקאים, עורכי דין, נושאים ונותנים מקצועיים ואנשי מודיעין – ולהיעזר גם בשירותיהם של מתווכים "חובבנים" ואנשי חזון כמו הרב פרומן שעשויים להציע דרכי תקשורת מקוריות יותר עם הצד השני.

יהיה אשר יהיה, האדמו"ר הלבן יחסר בנוף של מדינת ישראל. יהי זכרו ברוך.

עמוד ענן: לאן ממשיכים מכאן?

 

ישראל חיסלה את רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי, ועכשיו לאן? כשנכנסים לעימות מזויין, חשוב לדעת כיצד מתכננים לצאת ממנו, ומה בדיוק שואפים להשיג, אך כל האפשרויות קשות ובעייתיות. ינשוף צבאי-אסטרטגי על המלחמה הממשמשת ובאה.

 

ראו גם: מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ההוגה הצבאי הגדול, קארל פון קלאוזביץ, כתב כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". כמו משפטים רבים שמצטטים אותם בלי להבין תמיד את משמעותם, האמירה של קלאוזביץ העניקה תחמושת לפרשנים רבים ושונים, המחזיקים לעתים בעמדות הפוכות בתכלית. לאחר שאמריקה יצאה בעור שיניה מהבוץ בוייטנאם. פירש קצין צעיר בשם קולין פאוול (לימים שר ההגנה האמריקאי) את קלאוזביץ באור חדש. הטעות של אמריקה בוייטנאם, טען, היתה שלא הבינה כי "המלחמה היא המשיך המדיניות באמצעים אחרים". היינו – היא יצאה למלחמה בלי לדעת כיצד לצאת ממנה, מה מטרתה, ומה היא שואפת להשיג.

את השאלה הזאת אנחנו חייבים לשאול את עצמנו עכשיו, לאור המבצע המתגלגל "עמוד ענן" שהחל בחיסולו המוצלח של רמטכ"ל חמאס אחמד ג'עברי. מבחינה מבצעית טהורה, הפעולה היתה ללא מתום. ג'עברי, אחד מהקיצוניים מבין ראשי חמאס, האחראי לחטיפת גלעד שליט שהאכיל את ישראל מרורים במשך שנים רבות, נעלם מהשטח. החיסול היה מדויק וכירורגי, ולא נפגעו חפים מפשע. אפילו התגובה של שלטון האחים המוסלמים במצרים היא (בינתיים, רק בינתיים) מינורית יחסית. אבל במבצע מוצלח אין די. מכיוון שיתכן וניגרר למלחמה חדשה בעזה, ישראל חייבת לשאול את עצמה מה האפשרויות העומדות בפניה, ומה היא בדיוק מעוניינת להשיג. גם אם מוסכם על כולם שישראל מעוניינת להפסיק את ירי הרקטות, חשוב לשאול- כיצד?

האכיל את ישראל מרורים. אחמד ג'עברי

אופציה ראשונה, שנידונה בידי חלק מהפרשנים בתקשורת, היא ללחוץ על החמאס באמצעות מכות מדוייקות וכואבות, אולי חיסולים נוספים של חלק מראשיו, כדי לכפות עליו הפסקת אש ארוכת טווח (יתכן שבחסות מצרית). בתרחיש הזה, ישראל תספוג רקטות לזמן מה, אולם תקצור בסופו של דבר הישג משמעותי. למעשה, ישראל עשתה זאת בעבר, כפי שמספר שלומי אלדר בספרו "להכיר את חמאס". החיסול הכפול של אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי ב-2004 הכניס את הנהגת הארגון להלם, והוביל ל"הסכם שקט" על הפסקת פיגועי ההתאבדות בערי ישראל תמורת הקפאת החיסולים הממוקדים של מנהיגי הזרוע המדינית.

אולם אם ישראל מעוניינת להשיג אפקט דומה באמצעות מבצע "עמוד ענן", היא עשויה להתאכזב, בשל ההבדל המהותי בנסיבות בין 2004 לימינו אלה. ראשית כל, בתקופה ההיא מצרים לא נשלטה בידי האחים המוסלמים. כעת, החמאס עשוי לחוש שיש לו "גב" בקהיר ולהקשיח יותר את עמדותיו. חשוב מכך: החמאס אינו לבד. ימי השלטון המוחלט של ארגון הטרור הירוק ברצועה חלפו עברו להם, וכעת מתחרים בו הג'יהאד האסלאמי (שהמימון האיראני ברובו עבר אליו), ועדות ההתנגדות העממית ושלל ארגונים סלפיסטיים וג'יהאדיסטיים שכוחם עלה מאד לאחרונה בשל המצב בסיני. גם אם ההסלמה תוביל את חמאס לבקש הפסקת אש ארוכה בחסות מצרית כדי להגן על עצמה מ"סיכולים" נוספים, הארגונים האחרים לא יהיו מחוייבים להסכמה הזאת, והיכולת של חמאס לשלוט בהם מוגבלת מאד. חיסולו של ג'עברי, שנהנה מקשרים טובים עם הפלגים בדרום הרצועה, מפחית את היכולת הזאת עוד יותר. כמו בשוק, תחרות בטרור מובילה לסבבים קבועים של הסלמה. ארגון כלשהו יורה לישראל מדרום הרצועה או מסיני, או, לחילופין, מתכנן פיגוע. ישראל כמובן מגיבה ומסכלת, רקטות נורות, והחמאס נכנס לתמונה כדי שלא להיראות תבוסתני. הרי, כפי שכתב שלומי אלדר, אין דבר מסוכן ומאיים יותר עבור ראשי החמאס מההאשמה ב"כניעה" (תנאזול). בסבב האחרון, לדעתי, חמאס הרשה לעצמו קצת יותר בגלל הערכה (מוטעית) שישראל תימנע מלהגיב בשל הבחירות, אבל גם בימים כתיקונם, דינמיקת התחרות בין ארגוני הטרור ברצועה סוחפת את הדרום לסבבים קבועים של הסלמה.

אופציה שנייה היא מיגור מוחלט של חמאס, בין אם על ידי חיסול ממוקד של אסמאעיל הנייה, מחמוד א-זהאר ויתר מנהיגי הזרוע הצבאית והמדינית, או פלישה קרקעית רחבת היקף לכיבוש רצועת עזה. אבל אם חמאס יחוסל, ייכנסו לוואקום ארגונים קיצוניים ממנו, כמו הג'יהאד האסלאמי (שמחוייבותו לאיראן חזקה יותר) או ארגונים סלאפיסטיים וג'יהדיסטיים נוסח אל קאעדה. קשה להאמין גם שארגון אחד יצליח להשתלט על הרצועה לבדו. התוצאה תהיה כאוס של קבוצות סאלפייה וג'יהאד עולמי, מצב שאף ממשלה ישראלית אינה מעוניינת בו. האפשרות היחידה שנותרה, אם כן, היא כיבוש מוחלט של עזה. אולם כיבוש כזה יחייב את ישראל להישאר ברצועה לאורך שנים, לא ימנע את הכאוס הג'יהאדיסטי ואף יעודד אותו. הקהל הישראלי שאולי יריע למהלך כזה בימים הראשונים, עשוי לגלות שמחירו גבוה משציפה. אני לא מדבר רק על מחיר מדיני בזירה הבינלאומית או מול מצרים (אם כי סביר שנספוג גם את זה) אלא על המחיר בדמים ובחיי חיילים ששהייה ממושכת ברצועה תגבה. כיבוש ממושך של הרצועה עשוי (אולי) להפחית את כמות הרקטות שישוגרו אל הדרום, אבל במחיר כבד עד מאד. האם תחליט הממשלה לשקוע מחדש בבוץ העזתי? אפילו אם תעשה זאת, ייתכן ותשלם את המחיר בלי להשיג את המטרה, כמו במבצע עופרת יצוקה. עד היום, כפי שכתב שלומי אלדר, כל הניסיונות למגר את חמאס רק חיזקו אותו.

אסמאעיל הנייה. חיסול הדרג המדיני של חמאס עלול ליצור וואקום.

אופציה שלישית היא לסיים את סבב ההסלמה הנוכחי מהר ככל האפשר, ולחזור לשגרה הידועה של סבבי הסלמה תקופתיים, קסאמים מחד ותגובות מדודות מאידך. בטווח הקצר, זוהי האפשרות הפשוטה ביותר, ואולי זה מה שיקרה לאחר שעמוד הענן יתפזר. אולם לטווח ארוך, אפילו האפשרות הזאת הופכת לסבירה פחות ופחות. גם כאן – התחרות הקשה בין ארגוני הטרור הרבים ברצועה היא בעוכרינו. הארגונים, הרי, מתחרים בחמאס וזה בזה. ומכיוון שבית הגידול בסיני מצמיח עוד ועוד ארגונים סלאפיים, התחרות הזאת רק מסלימה. וכיצד יכול ארגון חדש להוכיח את עצמו, אלא באמצעות ירי רקטות או פיגועי טרור איכותיים כנגד "האויב הציוני"? דווקא כאשר חמאס, מהאינטרסים שלו, מעוניין בהפסקת אש, לארגונים הקטנים אלו יש אינטרס מוגבר לחמם את הגזרה. כושר הספיגה של אזרחי ישראל מוגבל, במיוחד בתקופת בחירות, והמשך השגרה יוביל אותנו לסבבי הסלמה הולכים ומתגברים עד לנקודת רתיחה.

ישנה, כמובן, גם אופציה רביעית: לשבור את הקיפאון באמצעות מהלך מדיני דרמטי, בין אם הכרה מוסכמת במדינה פלסטינית משקיפה באו"ם, ו/או מו"מ להפסקת אש ארוכת טווח עם חמאס (כפי שח'אלד משעל הציע בזמנו). גם מהלכים דרמטיים כאלו לא יפסיקו את ירי הרקטות, לפחות לא בטווח הקצר, אולם הם יוכלו לשנות את האווירה, לחמם את היחסים עם מצרים וליצור – בטווח ארוך – תנאים שיאפשרו אולי לחולל שינוי משמעותי ברצועת עזה. אולם למרבה הצער, עם הממשלה הנוכחית בירושלים, מהלך מדיני דרמטי נראה סביר בהכרח כמו נחיתת חייזרים במרכז תל אביב.

המלחמה, כפי שאמר קלאוזביץ, היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. לפיכך, כל היוצא למלחמה חייב לחשוב כיצד הוא מתכוון לצאת ממנה, ומה הוא בדיוק מתכנן להשיג. בחינה מפוכחת מראה כי אנחנו עומדים בפני אפשרויות שכולן קשות, ואף אחת מהן אינה פשוטה או אידאלית. כיצד הממשלה מתכננת לצאת ממבצע "עמוד ענן" ומה היא רוצה להשיג? הציבור, כמובן, אינו יודע. אבל הדבר העצוב הוא, שמהיכרות עם הנפשות הפועלות בממשלה הנוכחית, יש לי חשד עמוק שהם אפילו לא חשבו על זה.

מבעד למסך העשן: להכיר את חמאס

ספרו של שלומי אלדר, להכיר את חמאס, חושף בפנינו מציאות שלא הכרנו. במסגרת הסידרה שלנו, "מבעד למסך העשן" (לחלק הראשון- על מסמכי אל-ג'זירה, ראה כאן), נתבונן בספרו של אלדר, וננסה להבין דרכו את הדינמיקה האמיתית של ההתנהלות בין ישראל, הרשות הפלסטינאית וחמאס. כרגיל, נעסוק לא רק בפרטים הקטנים, אלא בשאלות הגדולות: מה ההבדל האמיתי בין "מתונים" ל"קיצוניים" בחמאס, אם יש כזה? מדוע ח'אלד משעל הציע לישראל, מיד לאחר חטיפת שליט, מעין הסכם ביניים נדיב מעין כמותו, כמעט שלום, ולאחר מכן הפך לאחד האישים הקיצוניים ביותר בארגון האיסלאמי? איך הביאו אבו מאזן וישראל, בטמטום משותף שלא ייאמן, להפיכה של החמאס בעזה?

והאם אנחנו יכולים לזקק מכל זה חוקים- שיעזרו לנו להבין את האזור שלנו טוב יותר?

המשך הרשומה

%d בלוגרים אהבו את זה: