בהפגנה זערורית בשטוקהולם, קרא יאיר לפיד בגרון ניחר למתאספים לצעוק שהם "אוהבים את ישראל", ובאופן כללי, השאלה האם עם ספציפי או אדם פלוני "אוהבים" או "לא אוהבים אותנו" היא משמעותית מאד בשיח כאן. אבל כשמישהו אומר לכם שהוא אוהב או שונא את ישראל, למה הוא מתכוון, ומה לא כדאי להסיק מאמירות כאלה? האם מאחורי אמירות מהסוג הזה מסתתרת מציאות יותר מתעתעת, ומה הבעיה עם סקרי דעת קהל בתחום? אלו גורמים נסתרים מתרגמים את הדבר המעורפל שקרוי "דעה" להתנהגות בפועל? ינשוף פוליטי-מדיני על אהבת ישראל, שנאת ישראל ומה שביניהן.

לפני מספר ימים הגעתי לבאקו, בירת אזרבייג'אן, לרגל חתונה של חברים טובים מתקופת הלימודים. יומיים עברו מאז המאורע המשמח, ועודי משוטט ברחובותיה של באקו, עיר מרתקת ומוטרפת שנראית כמו הכלאה בין פריז הקלאסית על שדרותיה ההדורות, מגדלי הפאר של דובאי והמונומנטליות הסובייטית של מרכז אסיה. בין לבין, יצא לי לפגוש לא מעט אזרים ותיירים אחרים. באקו מלאה עד לאפס מקום בנופשים עשירים מהמפרץ, וגם באיראנים מהמעמד הבינוני. אלו, שתמיד מחפשים מקום נופש רחוק מהחוקים המעיקים של הרפובליקה האסלאמית, נהגו לנהור בהמוניהם לטורקיה. עכשיו, עם הפיגועים של דאע"ש והכורדים, הרפובליקה של ארדואן היא יעד פחות אטרקטיבי, וחלק מהתיירים האיראנים מחליפים אותה באזרבייג'אן.

זה לא פוסט על באקו. הסיבה שאני מספר לכם את הסיפור, היא הערת אגב שקיבלתי מתיירת איראנית צעירה ומצודדת במהלך סיור משותף בעיר העתיקה. "שלא תטעה," היא אמרה לי, "כולם באיראן אוהבים אתכם הישראלים, זו רק הממשלה ששונאת אתכם." הערות כאלו, מיותר לומר, מחמיאות לאזניים של ישראלים רבים, שתמיד אוהבים לשמוע מחמאות לאומיות. רק לפני כמה ימים נאם שר החוץ מטעם עצמו של ישראל, יאיר לפיד, מול קהל זעיר בשטוקהולם והורה לו בקול צרוד לצעוק "אנחנו אוהבים את ישראל" שלוש או ארבע פעמים.

גם אני הוחמאתי, אבל אז נזכרתי בחוויה אחרת שהעמידה את האמירה של התיירת האיראנית באור קצת שונה. יצא לי לפגוש הרבה מאד איטלקים ואיטלקיות בכל קצוות תבל, בעיקר תיירים, תרמילאים וסטודנטים, אבל גם מבוגרים יותר ובעלי מקצועות חופשיים. דבר אחד איחד את כולם כמעט בלי יוצא מן הכלל: הם תיעבו את סילביו ברלוסקוני, ראש הממשלה הידוע לשמצה ממשפטי המאפיה ואורגיות הבונגה-בונגה, ורבים מהם אף פצחו במטר של קללות עסיסיות ברגע ששמו הוזכר. אם לשפוט לפי האיטלקים שפגשתי, ברלוסקוני היה אולי האדם הכי שנוא במדינה, דבר שאולי הקל לשכוח את העובדה שהוא נבחר פעם אחר פעם על ידי רוב האיטלקים לראשות הממשלה. הרושם המצטבר של עשרות שיחות כמעט השכיח ממני את העובדה, שמדגם האיטלקים שפגשתי, לא רק בחו"ל אלא גם באיטליה, היה מוטה להחריד. תומכי ברלוסקוני לא רק שייכים למעמדות הנמוכים יחסית, שנוסעים פחות לחו"ל ואם כן אז בקבוצות מאורגנות, אלא גם נוטים לדעת איטלקית בלבד. כך שזר שידבר עם איטלקים באנגלית פשוט לא יפגוש אותם, אפילו אם ישוטט שנה שלמה באיטליה.

אם נחזור לאנקדוטה הראשונית, הניסיון שלי עם איראנים דומה מאד לניסיון שלי עם איטלקים. כמעט כל האיראנים שפגשתי, ופגשתי עשרות רבות, היו ידידותיים מאד כלפי ישראלים. רובם תיעבו את המשטר, אחרים היו רפורמיסטים מתונים, ואפילו המיעוט שתמך בממשלה הדתית התייחס אליה באופן ביקורתי. אחדים היו ביקורתיים גם כלפי ישראל, אבל זו היתה ביקורת רכה יחסית כלפי הכיבוש בשטחים, בדומה לחוגי השמאל המתון במערב. קל לשכוח שהאיראנים הללו מייצגים חוגים מאד ספציפיים באוכלוסיה: מעמד בינוני ומעלה, חילונים, מסורתיים ודתיים מתונים – לא בדיוק הקהל שעומד בהפגנות של אחמדינג'אד וצווח "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל".

אכן, אחד הסילופים הנפוצים והמוכרים ביותר בהערכת מציאות הוא שהייה במרחבי תהודה סגורים. אנחנו מניחים שהחוג החברתיים שאנו באים איתם במגע מייצגים בהכרח את הדעה הכללית. הפייסבוק מחמיר את הבעיה הזאת, משום שהוא נוטה להראות לנו את הפוסטים של אלה שאנו מסכימים איתם מלכתחילה. אבל לצד הבעיה הידועה הזאת, קיימת סוגיה נוספת, חשובה אבל מוכרת קצת פחות: עצם המושג "דעה" מורכב הרבה יותר מאשר נהוג להאמין. הבה נתחיל בניסוי: חשבו בינכם לבין עצמכם, מה דעתכם על האיראנים. מן הסתם, אתם לא חושבים על השאלה הזאת בכל רגע ורגע. כשאתם כן חושבים, זה קשור בדרך כלל להתרשמויות שזה מקרוב באו. האם המחשבות שלכם על איראן, רגע אחרי האזנה לנאום שטנה של אחמדינג'אד, יהיו זהות למחשבות שלכם על איראן כאשר תפגשו תיירת איראנית מצודדת שתספר לכם כמה היא אוהבת את ישראל? סביר להניח שלא. האם תשובה שתתנו ברגע אחד לאדם ספציפי שאתם רוצים להרשים או אולי להקניט, באמת תייצג את סך העמדות, הדיעות הקדומות וההתרשמויות שלכם על איראן? קשה להאמין. ועוד לא דיברנו על שקר מכוון, שבהחלט בא בחשבון במצבים מסויימים.

אצל רוב האנשים, "דעה" היא דבר מורכב וגמיש בהרבה מאשר נהוג לחשוב. קודם, דיברנו על "אהבת ישראל". עכשיו, ניקח את הדוגמא ההפוכה: שנאה והתנגדות. קחו איראני, ערבי או אירופי שמצהיר שיחסו לישראל שלילי. לקחת את כל האנשים האלה ולשים אותם בסל אחד זו טעות קשה, אך נפוצה למדי בהערכת המציאות, משום שכך אנחנו מתעלמים מעוצמת רגש השנאה או ההתנגדות. מדובר במדד קריטי, מכיוון שהוא למעשה קובע את התנהגותו של אדם בעולם האמיתי. כאן, יש לשאול שאלה אחת מרכזית: כמה חשוב הרגש השלילי לאותו אדם, או במילים אחרות – מה הוא מוכן להקריב עבורו. בקצה אחד של הספקטרום, ישנם אנשים שיצהירו כי אינם אוהבים את ישראל אם ישאלו, אבל הדבר כלל לא חשוב עבורם; כל כך לא חשוב, עד כדי כך שלא יטרחו אפילו לסבול את אי הנוחות שבויכוח עם תייר ישראלי, ולא יתחשבו בעמדותיו של מועמד בסוגית ישראל-פלסטין כשיצביעו בבחירות. בקצה השני של הספקטרום, נמצאים אנשים ששונאים כל כך את ישראל, עד שיסרבו לדבר עם ישראלים, ישתתפו במאבקים נגד המדינה ואף ילחמו בה באופן פעיל. לכן, השאלה, האם אדם כלשהו "אוהב" או "לא אוהב" את ישראל היא חלקית במקרה הטוב. עוצמת הרגש היא המשתנה המרכזי שיקבע את התנהגותו בפועל. זו הבעיה המרכזית עם סקרי דעת קהל רגילים, ששואלים אנשים "מה דעתם על ישראל": לרוב הם לא עומדים על מורכבות הדעה, ובמיוחד לא על עוצמתה. משתנה העוצמה גם עומד בבסיס ניגוד מעורפל אחר, בין קיצוניים ומתונים, שאלה שעוד נדון בה כאן בעתיד.

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו. 

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.