ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות

מה קורה כשאנו מקיפים את עצמנו בחומות מבוצרות של מיתוס, אבל המציאות דופקת בעקשנות בשער? "כשהטעות מוטחת בפנינו", כתב ג'ורג' אורוול, "תמיד נוכל לעוות את העובדות כדי להראות שצדקנו, אולם במוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב." ממלכת החלומות שעל סף התהום, וההבדל בין מיתוס מעוור למיתוס יוצר וממריץ, ממלך האצטקים, דרך הקיסר הסיני ועד משה פייגלין. ינשוף היסטורי על הרגע בו אנו רואים, לאימתנו, את פניה המבעיתות של המציאות.

fall1

הנקודה היא שכולנו יכולים להאמין בדברים שאנו יודעים שהם אינם נכונים, ואז, כשהטעות מוטחת בפנינו, לעוות את העובדות כדי להראות שתמיד צדקנו. מבחינה אינטלקטואלית, אפשר להמשיך בתהליך הזה לנצח. ההגבלה היחידה היא שבמוקדם או במאוחר אמונה שקרית מתנגשת במציאות קשיחה, לרוב בשדה הקרב.

ג'ורג' אורוול, "מתחת לאף"

אם רק מוֹקְטֶסוּמָה היה מכיר את ג'ורג' אורוול. ב-1520, עלה לשלטון הקיסר האצטקי האחרון בבירה המעטירה טנוצ'טיטלאן, העיר שבלב האגם (כיום מקסיקו-סיטי). מוקטסומה עמד בראש אימפריה אדירה, מיליטינטית ולמודת מלחמות, שהחזיקה את רוב עמי האינדיאנים במקסיקו תחת המגף במשך שנים רבות. הציביליזיציה האצטקית היתה אחת המפותחות ביותר ביבשת אמריקה באותה התקופה, מצויידת במערכת חינוך, מנהל מתוחכם, צבא חזק ומערך ענף של מיתוסים ואמונות. לפי אמונתם של האצטקים, שהתרכזה מסביב לפנתיאון אלים וכוחה המיסטי של השמש, החמה מאבדת דם בכל זריחה, וחובה לתחזק אותה באמצעות דמם של קורבנות אדם העקודים על המזבח. כמו בתרבויות רבות אחרות, ראו האצטקים את הריטואל כמתחזק העיקרי של המציאות – העולם קיים בזכות הטקסים. אולם באימפריה האצטקית, בניגוד להודו הקדומה או מקומות אחרים בהם הריטואל נחשב כהכרחי לקיום העולם, תבע המיתוס מחיר דמים מכל תושבי מקסיקו. הקרבת האדם האצטקית היתה המונית, ולעיתים, לפי המקורות, הוקרבו כרבבת אסירים ביום אחד. הכוהן פילח את ליבו של הקורבן, הוציא אותו מגופו ואכל אותו, ובכך הזריק לשמש את עירוי הדם ההכרחי לעצם קיומה. 

קורבן אדם אצטקי

קורבן אדם אצטקי

קורבנות האדם ההמוניים השניאו כמובן את האצטקים על תושבי מקסיקו האחרים, שסיפקו את מנת הדם היומית לאל השמש, וסייעו לפולשים הספרדים בראשותו של הרנן קורטס, חבורה קטנה של קרימינלים והרפתקנים עם תאווה בלתי מרוסנת לזהב, לחסל את האימפריה האדירה בזמן קצר במפתיע. אולם אין להסביר את נצחונם של הספרדים אך ורק בשיתוף פעולה מצד האינדיאנים האחרים. היה זה המלך האצטקי, מוקסטומה עצמו, שפתח את שערי טנוצ'טיטלאן בפני הפולשים, משום שהאמין כי קורטס הוא גלגול של אחד האלים שהגיע כדי להשליט את מלכותו עלי אדמות. האצטקים המרו בסופו של דבר את פיו של מוקטסומה והתגוננו נגד הספרדים, אולם הם אחרו את המועד. האויב היה כבר בתוך בירתם. המגנים האצטקים הצליחו להדוף את הספרדים, אולם אלו חזרו, והמחלות שהביאו עמם עשו בסופו של דבר שמות בילידי המקום שלא היו מחוסנים בפניהן. ובכל זאת, אין להדגיש יתר על המידה את תפקיד המחלות כפי שעשה למשל ג'ארד דיימונד בספרו הנודע רובים חיידקים ופלדה. מחלת האבעבועות, למעשה, הפכה למגיפה בשלב מאוחר יחסית. אם האצטקים היו מביסים את קורטס, שלא נהנה מגיבוי של מלך ספרד, עוד בשלב הראשון, יתכן והיו הודפים את גל הפלישה הזה ונותנים לעצמם עוד שנות קיום.

פרופ' צבי מדין, היסטוריון מאוניברסיטת תל אביב שחקר את תולדות האימפריה האצטקית, כתב כי חשיבותו העליונה של המיתוס בתפיסת העולם האצטקית עמד בעוכריהם, ובשורש האיחור הנורא בהבנת טבעם האמיתי של הפולשים הספרדים. האליטה האצטקית ראתה את העולם מבעד לעשן סמיך של מיתוס שעיכב את תגובתה לאירועים. אם הספרדים הם אֵלים שחזרו לארץ, הרי יש לפתוח את השערים בפניהם ולפייס אותם במתנות זהב, דבר שרק הגביר את חמדנותם. גם העובדה שהנכבדים האצטקים "כיבדו" את אורחיהם בטקסי הקרבת אדם, כראוי לאלים, חיזקה את התפיסה הספרדית כי האימפריה היא מעוז השטן, דבר שסייע לקורטז להצדיק את חמדנותו במסווה אידיאולוגי. אצטקים רבים, כולל אחיו של המלך, הבינו מיד כי הספרדים אינם אלים, אולם הם לא קבעו את המדיניות. כאשר נפתחו עיניהם של רוב האצטקים התאחרה כבר השעה. כפי שכותב צבי מדין, "חומות המיתוס התמוטטו, ואיתן העולם האצטקי כולו." המלך האצטקי הצעיר, יורשו של מוקטסומה שהוביל את המאבק כנגד הספרדים, בושל בחבית של מים רותחים, הנשים נאנסו והגברים נמכרו לעבדות. לפי מדין, רבים מהאצטקים גוועו בעבודת הפרך במטעי הסוכר באיים הקריביים, ורבים, אפילו אם נותרו חופשיים, חשו כי איבדו את הטעם לחייהם וחדלו להביא ילדים לעולם. התמוטטות המיתוס המכונן, כמסתבר, תרמה להשמדת החברה האצטקית לא פחות ממחלת האבעבועות. בספרה הנודע מצעד האיוולת, הראתה ברברה טוכמן כי גם נביאי זעם שמזהירים את השבוי במיתוס כי הוא מתקדם לקראת אסון, נתקלים לרוב בקיר אטום. וכך קרה, כמובן, לאלו שניסו להזהיר את מוקטסומה.

נפילת טנוצ'טיטלאן

נפילת טנוצ'טיטלאן

האימפריה האצטקית היא מקרה קיצוני שמוכיח את נכונות אמירתו של אורוול: מיתוסים מסויימים עשויים להוביל את נושאיהם לאבדון אם הם הופכים לענן אבק שחודר לכל היבט של המציאות. דוגמה נוספת, אם כי קיצונית פחות, היא גורלה של האימפריה הסינית במאה התשע עשרה. בניגוד למיתוסים המקובלים, הקיסרות הסינית לא היתה תמיד אותה אימפריה חולה, שחצנית ומנותקת מהעולם, חסרת יכולת גמישות ומונהגת בידי פקידים קונפוציאניים מוסרניים. כלומר, הפן הזה היה קיים בסין מאז ומעולם, אולם לעיתים קרובות מאד אוזן בידי גישות אחרות או צרכי השעה הדוחקים. החוקר ג'ון פיירבנק, שכתב כי תפיסת העולם הסינית הניחה כי סין נמצאת במרכז העולם ושאר בני האדם אינם אלא "ברברים" הכפופים לה, הציג מציאות חלקית בלבד. לעיתים קרובות, מגעים עם "ברברים" אכן הוגבלו למתן מס לקיסר או מסחר מוגבל שנועד "לאלפם". אולם באותה מידה, הכתיבה הפוליטיקה המעשית מגעים דיפלומטיים מורכבים בהרבה. קיסרים סינים ניהלו מגעים כאלו עם ממלכות מוסלמיות שונות, עם הדלאי-למה בטיבט וגם עם הרוסים. הסכם נרצ'ינסק, שקבע את הגבולות בין האימפריה הסינית לזו הרוסית בשלהי המאה ה-17 נחתם על בסיס של שוויון בין הקיסרים, בניגוד משווע לאידיאולוגיה הסינית הרשמית. למעשה, רק בסוף המאה ה-18, כאשר קיסרי שושלת צ'ינג התגברו באופן סופי על יריביהם מצפון וממערב ונוצרה תדמית כאילו האימפריה שוכנת לבטח, גבר המיתוס הקונפוציאני על המציאות והפך למעטה דביק שכיסה את העיניים. לרוע מזלם של הסינים, זו היתה בדיוק התקופה בה נכנסו לאזור המעצמות התוקפניות של המערב, שעניינן במזרח אסיה הלך וגבר.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

הקיסר הסיני צ'יין-לונג, אחרון השליטים החזקים של שושלת צ'ינג. בסוף המאה ה-18, סירב צ'יין-לונג לסחור עם הבריטים בתנאים של שוויון, משום שהאמין ש"ממלכת המרכז" הכניעה את כל אויביה וכעת היא לא צריכה לדאוג מברברים שוליים מקצה העולם.

קובעי המדיניות הסינים, שלא הבינו אל נכון את הסכנה שעומדת מולם, היו זקוקים לתבוסה מוחצת בשתי מלחמות כדי להבין את נחיתותם הטכנולוגית, הכלכלית, הצבאית והמנהלית. ובכל זאת, השרים הקיסריים לדורותיהם ניסו לשמר משהו מהמיתוס הקופוציאני גם מול הלחץ המערבי. אפילו בשנות השבעים של המאה ה-19, כאשר היה ברור לכולם שסין לא יכולה לעמוד מבחינה צבאית מול שום מעצמה מערבית, הקפידו הסינים על שיירי תפיסת העולם הישנה ובמידה רבה ניסו להעמיד פנים כאילו דבר לא קרה. בבייג'ינג היו שגרירים מערביים, אולם החצר הסינית התייחסה אליהם באופן רשמי כמשלחות ברבריות מהסוג המסורתי. הפקידים בבייג'ינג סירבו, למשל, להכיר בחוק הבינלאומי המערבי או בהיררכיה הפנימית בין השגרירים, וניסו למנוע מהם מלהגיש את כתבי אמנתם לקיסר עצמו.  משחק ה"נדמה לי" הזה עבד באופן מסויים, משום שמדינות המערב היו מוכנות להשלים עמו כל עוד הותר להi לסחור בסין והממשלה לא פגעה ב"שטחים המוחכרים", כגון הונג-קונג, שנוהלו בחלק מהמקרים כמושבות לכל דבר, או בחסינות של אזרחי המערב מהחוק הסיני. אולם כאשר נכנסה לתמונה מעצמה אגרסיבית חדשה, יפן, שניערה מעליה את הסדר המזרח אסייאתי הישן, נקלע המיתוס הסיני למסלול התנגשות מול המציאות.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

חתימת הסכם ננג'ינג, שסיים את מלחמת האופיום הראשונה. למרות התבוסה המרה, האליטות הסיניות עדיין ניסו לשמר את המיתוס ככל יכולתן.

ב-1873 הגיע שר החוץ היפני החדש, סואג'ימה טנֶאוֹמִי, לסין, בראשות משלחת דיפלומטית. סואג'ימה, מלומד קונפוציאני בעצמו, לא היה עטוי בגלימה מסורתית אלא בחליפה מערבית מהודרת. קבלת הפנים שלו היתה חמה, משום שבעבר סייע לחלץ עבדים סינים שנקלעו ליפן ("פרשת מריה לוז", שכתבתי עליה בפוסט קודם), אולם במהרה החלו צרות לצוץ על פני השטח. סואג'ימה הגיע לבייג'ינג מצויד בכתב אמנה של שגריר ומיופה כוח מלכותי, דבר שנתן לו, לפי החוק הבינלאומי, מעמד עדיף לעומת יתר הדיפלומטים המערביים שהוגדרו רק כצירים. סואג'ימה תבע מהסינים להכיר במעמדו, וניהל איתם במשך חודשים משא ומתן מתיש על פרטי הראיון שלו עם הקיסר. אולם מטרתו האמיתית היתה שונה לחלוטין. שר החוץ הערמומי, שגדל בעצמו על ברכי המיתוס הקונפוציאני-הסיני, ניצל את שליטתו בתרבות של בני שיחו בכדי להפיל אותם בפח. כשנה וחצי קודם לכן, נסחפו מספר דייגים מאיי ריוקיו שמדרום ליפן לטייוואן ונטבחו בידי אבוריג'ינים ילידי המקום. יפן תבעה מסין התנצלות ופיצויים, אלא שהדבר הסתבך בשל המעמד המשפטי המורכב של ריוקיו וטייוואן כאחד. ממלכת ריוקיו היתה באופן מסורתי מדינת חסות של סין, אולם במאה ה-17 נפלה בידי הנחלה הפיאודלית האגרסיבית סאצומה שבדרום מערב יפן. לאחר ביטול הנחלות הפיאודליות ב-1871 עברו הזכויות על ריוקיו לממשלת יפן, שראתה בה מדינת חסות לכל דבר. הסינים, שלא גילו עניין רב באיים הדרומיים וסחופי הרוחות, לא הסכימו לכך, אבל גם לא עשו יותר מדי בכדי להתנגד. אבל מעמדה של טייוואן היה מורכב בהרבה, וכאן באה לידי ביטוי ההתנגשות ההרסנית בין המיתוס הקונפוציאני, שהדיפלומטים הסינים ראו דרכו את העולם, לבין מציאות הכוח שנקבעה בידי חוקי המשחק המערביים שאומצו בידי יפן.

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

מתוחכם וערמומי- שר החוץ היפני סואג'ימה טנאומי

ראיית העולם הסינית ראתה, כאמור, בקיסרות את מרכז העולם. ישנם שטחים הנמצאים בשליטתה הישירה, ואילו שטחים אחרים אינם נשלטים בידה בפועל. תושביהם חייבים להכיר בעליונות הקיסר ולהעלות לו טריבוט אם ירצו לסחור בסין, אולם מעבר לכך אין לסין השפעה עליהם. אולם בין שתי הקטגוריות הללו היתה גם קטגוריה שלישית – שטחים ברבריים שאמורים להיות חלק מהקיסרות, אולם בפועל נתונים לשלטון עקיף ורופף בלבד. תושבי האי טייוואן, שלפי התפיסה השלטת היה שייך לקטגוריה זו, נחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: מהגרים סינים, ברברים מבושלים וברברים נאים (מלשון בשר נא). הסינים, כמובן, נתונים לשלטונה הישיר של הקיסרות באמצעות הנציב המקומי. הברברים המבושלים מושפעים מהתרבות הסינית, אבל לא לחלוטין. הם היו אמורים לציית לנציב הסיני, אבל זה לא הרבה להתערב בענייניהם. הברברים הנאים, לעומת זאת, נחשבו לחיות אדם, ובינם לבין הסינים שררה שנאה גדולה. הם לא היו נתונים לשלטונה המיטיב של סין בשל אופיים הרע והקלוקל, אולם בעתיד – כך לפי התפיסה השלטת – ייפול מורא הקיסר גם עליהם. בינתיים, הם שייכים לקיסרות באופן נומינלי אבל לא באמת כפופים לסמכותה.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

הוגדרו כ"ברברים נאים". אבוריג'ינים טייוואנים.

תפיסת העולם הזאת היתה, כאמור, מיתוס – ולא התאימה הן למציאות בטייוואן והן למערך הכוחות של החוק הבינלאומי. לפי החוק הבינלאומי של אותה תקופה, שטח שסין מצהירה שהיא אינה שולטת בו בפועל עשוי להיחשב ל-Terra Nulis, אדמת הפקר, שכל מדינה זרה רשאית לעשות בו כחפצה. סואג'ימה, שלמד מיועציו המערביים על המצב המשפטי הזה, תמרן את בני שיחו הסינים על אצבעו הקטנה. כאשר ביקש מהם התנצלות ופיצויים על רצח הדייגים מריוקיו (וגם על שוד מלחים יפנים שנסחפו לאזור לאחר מכן), ענו הדיפלומטים הסינים, שכאמור ראו את המציאות דרך ענן המיתוס, כי הם אינם אחראים למעשיהם של הרוצחים משום שהללו מוגדרים כ"ברברים נאים". בכך שהשתמשו במושג, התכוונו הסינים לכך שאותו השטח אמור להיות בשליטתם, וככל הנראה יהיה כך בעתיד. אולם סואג'ימה, ש"פירש" את התשובה הסינית לפי החוק הבינלאומי המערבי, הודיע לממשלתו כי סין מתכחשת לריבונותה בחלק הדרומי של טייוואן, זה שנשלט בידי ה"ברברים הנאים". הדבר הוביל לפלישה יפנית לטייוואן, פרשה שכבר עסקנו בה בפוסט קודם, ובסופו של דבר גם לאיבוד מוחלט של כל תביעה סינית על איי ריוקיו. הפקידים הסינים לא היו טפשים. הם הבינו היטב את כוונותיה התוקפניות של יפן. אולם הם לא היו מסוגלים להשתחרר מתשתית תפיסת העולם שלהם, זו שהיתה חייבת לשמר לפחות את תדמית המיתוס. בסופו של דבר, המיתוס הקונפוציאני הוסיף להוות משקולת על רגליה של שושלת צ'ינג, שהפריעה, עיכבה ולבסוף הכשילה את נסיונותיהם של מדינאיה להשתלב בעולם המודרני.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

הפלישה לטייוואן, 1874. מפקדי הצבא היפני מצטלמים עם "ברברים נאים" באחד הכפרים.

כאן, יש להבהיר נקודה חשובה. האמור לעיל אין פירושו שאמונה במיתוס מובילה בהכרח לכישלון. הדבר האחרון שאני מנסה לקדם כאן היא תפיסה אתיאיסטית קיצונית ופשטנית, נוסח ריצ'רד דוקינס ודומיו, כאילו רציונלית חילונית, שדוחה את קיומו של אלוהים ובזה למיסטיקה ולעל טבעי, היא מתכון להצלחה, ואיל אמונה דתית היא מתכון לאסון. גם הספרדים שמיגרו את האימפריה האצטקית, הבריטים שהכניעו את סין במלחמת האופיום והיפנים ש"סידרו" את שושלת הצ'ינג במו"מ על טייוואן האמינו במיתוסים משל עצמם. הספרדים היו כמובן קתולים אדוקים, הבריטים של המאה ה-19 הושפעו עמוקות מתנועות ההתעוררות הפרוטסטנטיות ואילו סואג'ימה האמין, כמו רוב היפנים, במיתוס האלוהות של המשפחה הקיסרית. אולם המיתוסים הנ"ל היו גמישים מספיק בכדי להתאים את עצמם למציאות משתנה. עבור הספרדים של המאה ה-16, שהיו רגילים לתנועה קדימה, התפשטות וגילוי ארצות, המיתוס הקתולי שימש גורם ממריץ להרפתקאות צבאיות בחו"ל בכסות של הפצת האמונה. מכיוון שהוא היה מוגבל להיבטים מסויימים ולא הפך למשקפיים שדרכם ראו הספרדים כל דבר בעולם, הוא לא הגביל את פעולותיהם מבחינה צבאית, פוליטית ואסטרטגית, ולא מנע מהם להגיב במהירות לתנאי המציאות המשתנים. האמונה הפרוטסטנטית הבריטית התייחסה בחיוב לעסקים ולמסחר ובכך סיפקה למעשה הצדקה לפרגמטיות. והמיתוס היפני הקיסרי, לפחות בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה, לא הפריע ליפן לנהל מדיניות פרגמטית ולהשתלב בעולם המודרני, מפני שהוא היה עמום מספיק להתאים את עצמו לתנאים משתנים (המצב הזה עתיד להשתנות, לאסונה הרב של יפן, בשנות השלושים של המאה העשרים).  במילים אחרות – כולנו מאמינים במיתוסים, אולם רצוי שנבדוק מפעם לפעם עד כמה הם מגבילים אותנו. ככל שראיית העולם של המיתוס מחייבת, נוקשה, כובלת ובעיקר – חודרת לכל תחומי החיים – כך השפעתה על יכולת התמרון מסוכנת וקטלנית יותר.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

המיתוס הקיסרי היפני גרם ליפן אמנם להאמין בעליונותה, אולם עד לשלב מאוחר, לא שימש בלם לפרגמטיות וראיית עולם מפוכחת. כאן, קריקטורה של העיתון הפופולרי טוקיו ניצ'י ניצ'י שינבון על הפלישה לטייוואן. הדפסי עץ כאלו, שנפוצו בכל רחבי יפן, סייעו להפיץ את התפיסה של העליונות היפנית מול נחיתותה של סין.

וגם כאן, בישראל, אצלנו מתחת לאף, מתפתחם מיתוסים מסוכנים מהסוג הזה, שמספקים ראיית עולם כוללת המהווה תחליף לפרגמטיות. בחוגים לא צרים במיוחד, שנציגיהם חדרו גם למפלגת השלטון, הולכת ונבנית לה "ממלכת חלומות" שמספקת ראיית עולם מיתית כוללת וטוטלית, כזו שלא מסתפקת בהתוויית חזון ומדיניות לישראל אלא מתיימרת לפענח את החוקים המפעילים את העולם כולו. משה פייגלין וחבריו ל"מנהיגות יהודית", ששמו להם למטרה "לתקן את העולם במלכות שדי", מאמינים כי אם רק עם ישראל יהיה מודע לעצמו, אז העולם יתיישר במהירות לפי גחמותיו. העולם מצפה מאיתנו, בתת מודע, לסלק את המוסלמים מהר הבית, לבנות את בית המקדש ולשחק בגפרורים באחד המקומות הרגישים ביותר על פני הגלובוס. אם רק נבנה ארמון מלוכה לקב"ה במרכז העולם, בירושלים, יסייע האל לעם ישראל להביס את אויביו ולהגשים אוטופיה שהאנושות טרם ראתה כמותה. תפיסת העולם הזאת מסוכנת מפני שהיא  טוטאלית ומספקת הסברים לכל בעיה בהתאם לחוקי המיתוס. העולם מתנגד למעשי ישראל? זה רק משום ש"אנחנו לא מאמינים בעצמנו". השמאל מבקר את מדיניות ההתנחלות בשטחים? זה רק מפני שאנשיו מנסים לברוח מהזהות היהודית.  התסמין המסוכן ביותר של תורת פייגלין היא נטייה להניח שיריביו הפוליטיים, הן השמאל, הן העולם והן הערבים, מתנהגים אף הם ללא יודעין בהתאם לחוקי המיתוס. הדוגמא הטובה ביותר, היא אולי, מאמר של פייגלין בו טען כי המאבק הפלסטיני נגד ישראל התחדש לאחר מלחמת לבנון הראשונה משום שאסיר פלסטיני ראה סוהר יהודי אוכל פיתה בפסח. אם היהודים לא מקיימים את יעודם, חשבו הפלסטינים, אז אין להם זכות על הארץ ואפשר להביסם ולגרשם. פייגלין ואנשיו עדיין לא הגיעו לעמדת כוח של ממש, ולכן המציאות טרם דפקה על חומות המיתוס שלהם. אולם הם משפיעים על השיח הציבורי, במיוחד בכל הנוגע למשחקים המסוכנים בהר הבית וחלום הקמת בית המקדש, וזה מסוכן. אפילו מסוכן מאד.

בית_המקדש

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 9, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 42 תגובות.

  1. טוב, נו, אתה יודע מה פייגלין יכתוב לך בתגובה…
    קל לתאר את השאיפה לשלום עם הפלסטינים בתור מיתוס, ואת אוסלו בתור היישום המזיק עד-מאוד של אותו המיתוס. נדרשת תשתית עובדתית כבדה הרבה יותר על מנת להכריז שרק הימין בישראל שוגה במיתוסים עם פוטנציאל מזיק.

    • אורי, אני לא מדבר כאן על טעות בתחזית ואפילו לא על עיוורון פוליטי. זו תופעה הרבה יותר רחבה (וגם עמומה ושנויה במחלוקת) שחורגת מגבולות הדיון בפוסט הזה .אני מדבר על מיתוס כולל שחודר לכל תחומי החיים ומטה את התחזיות כולן לפי תבנית מוכנה מראש. התסמין הטוב ביותר שלו, לדעתי, הוא נטייה להניח שהאויב אף הוא מציית לחוקי המיתוס שלך. בעקבות התגובה שלך, ומכיוון שהדבר חשוב מאד, הוספתי למעלה את הדוגמא של סיפור הפיתה בפסח. היינו – הזהות היהודית וקיום המצוות חשובים לא רק לעם ישראל, אלא למעשה גם לפלסטינים. גם הם מתנהגים לפי חוקי המיתוס הפייגליניסטי, אפילו אם הם לא מודעים לכך.

      בשום מקום בפוסט, דרך אגב, לא טענתי שהבעיה הזאת מוגבלת לימין, וגם לא דיברתי על הימין הישראלי בכללו. הדברים נאמרו אך ורק על תנועת מנהיגות יהודית, אם כי אפשר לטעון שהקוקיזם לגווניו מציג לפעמים נטיות דומות באופן מרוכך יותר או פחות.

  2. דני – מרתק/ מזעזע/ מאיר עיניים – כהרגלך בקודש.. ..
    הנקודה שעליה אתה מדבר חוזרת כחוט השני גם בספר "התמוטטות" של ג'ארד דיימונד על קריסתן של ציביליזציות. אמנם קצת "ירדת" עליו בפוסט הזה… אבל בסה'כ הוא אומר את אותו הדבר תוך שהוא מביא שלל דוגמאות והוכחות לטענה הזו.

    בהתיחס לסיפא של דבריך אודות פייגלין והפייגליניזם- אני מסכים איתך לגמרי שיש פה פוטנציאל של סכנה. אבל בשונה מנימתך המעט-דרמטית, אני נוטה לחשוב שרוב רובו ומניינו של עם ישראל – כן, גםבקרב הימין הישראלי ואפילו בשורות נאמניו של בנט – הם שחקנים רציונליים (בסך הכל…), שאינם כבולים למיתוסים באופן מעוור.

    מאחר וכבר העלית את ירושלים על ראש שמחתנו, אני מתפתה לחשוב על שכנינו הפלסטיניים (ובכלל) ואני רק יכול לקוות שבעוד דור או שניים תמונת המיתוס שמתגבשת אצלם תעבור רוויזיה דרמטית, מאחר והאינדוקטרינציה השוטפת לה הם זוכים רווייה באנטישמיות ובשנאת-ישראל מהסוג הנחות ביותר…
    שבת שלום מארץ הקודש… 🙂

    • לא התכוונתי לרדת דווקא על דיימונד, שאני מעריך ומוקיר מאד. אני חושב שהספר שלו מצויין, אבל במקרה האצטקי הוא קצת מגזים בחשיבות המגיפה, ובעיקר מתעלם מכך שהיא הסלימה בשלב מאוחר יחסית של העימות הספרדי-אצטקי. לצד הנקודה הזאת, בוודאי שיש הרבה מאד תובנות מבריקות בספרו.

      בנוגע לפייגליניזם, אתה צודק ולא צודק. כלומר, מצד אחד הם אכן מיעוט קטן בעם, אפילו בחוגי הציונות הדתית. מצד שני, למיעוט הזה, כמו עם מיעוטים אידיאולוגיים לעיתים קרובות, יש כוח והשפעה ומעל ומעבר למשקל המספרי-אלקטורלי שלו. אני לא מדבר רק על ההשפעה הפוליטית במרכז הליכוד, שגם היא לא מבוטלת, אלא דווקא על ההשפעה האידיאולוגית, על השיח. תראה, למשל, איך פייגלין הצליח להכניס את נושא הר הבית למייסנסטרים של הימין, דבר שמתבטא למשל בשורה הארוכה של הפוליטיקאים שמנסים לעלות להר. גם שיח המקדש הפך להיות הרבה פחות שולי מפעם. פייגלין הוא כמובן לא הנושא היחיד של הבשורה הזאת, אבל באמצעות תעמולה מתוחכמת מאד הוא תרם באופן משמעותי לכניסתה למיינסטרים.

      בנוגע לעולם הערבי, דווקא נראה לי תמיד שרבים משכנינו המצרים שבויים במיתוסים הרבה יותר מאשר הפלסטינים. הן העיתונות המצרית והן הפוליטיקאים מציגים רשת כזאת סבוכה של מזימות וקונספירציות, עד שנמנע מהם לראות את המציאות כהווייתה, וכבר הרחיב על כך אמין אל-מהדי בספרו המצויין "הדיעה האחרת". מה שמנחם קצת בחברה המצרית, היא שאנשים רבים לא מאמינים יותר מדי לעיתונות, ובצדק רב.

  3. תודה דני על פוסט מדהים ……..

    מענין אם ראית הסרט – אפוקליפסה …….בימוי טוטאלי , מתיחס לתקופת האצטקים וקורבנות האדם המתוארים . הסרט מדהים !! קצת פאטתי , באשר יוצר הסרט היבנה העלילה על דיאלקטיקה בין מציאות אוטופית קדמונית בראשיתית( גן עדן , שבטים מעין פרימיטיבים ושלווים ושוחרי שלום להדהים ביערות עד ) , לבין מציאות מעין אורבנית מפותחת אכזרית וחסרת חמלה , דבר שברור שקשה להאמין שיש לו אחיזה היסטורית במציאות .

    לא פעם דני , בסרטים , אני שומע האימרה היפנית המכוונת כלפי הסינים ש :

    הסיני הוא האיש החולה של אסיה ……..

    אני תוהה , כך גם במציאות היפנים גרסו , או ממש קיימת אמרה דינן ? כלומר , האמרה גופא , קיימת היא ? מאוד פופולרית בסרטים .

    תודה …….

    • לא ראיתי את הסרט "אפוקליפסה". אני אוסיף אותו לרשימת הצפייה.

      באשר לאמירה שסין היא האיש החולה של אסיה, היפנים אימצו אותה מהמערב. לדעתי זה נאמר במקור על האימפריה העותומנית (האיש החולה על הבוספורוס) ואומץ גם לגבי סין.

  4. העולם הנוצרי מצפה מאיתנו, בתת מודע, לסלק את המוסלמים מהר הבית, לבנות את בית המקדש ולשחק בגפרורים, זה אותו עולם שרדף את היהודים דורות היות ובתת המודע הפריע לו שאלוהי הנוצרים בחר ביהודים כבנים המועדפים. זו הסיבה שהביאה לשואה, לרגשי אשמה שאפשרו את מדינת ישראל.
    הרפובליקנים בארה"ב הם ברובם נוצרים אדוקים התומכים בישראל היות וישו יגיע רק לאחר שיעמוד בית המקדש ולאחר שתהיה מלחמת גוג ומגוג עם אויב מצפון. זה נשמע לנו מיתוס מופרע אבל מליונים רבים מאמינים בו.

    למזלנו התאור שלך מתאים גם להתנהלות של מסיבת התה הימנית של הרפובליקנים שאינם מסוגלים להתפשר להשתנות ולהבין שהעולם הוא לא מה שהיה בתקופת "חלף עם הרוח", אבל מה יהיה אם הם יזכו בשילוש המקודש: שני הבתים והנשיאות בבחירות הבאות?

    • אורי ,

      תן לי לנסות להבין אותך :

      האם מדבריך עולה , שהסיבה להתרחשותה של השואה הינה ש :

      בתת מודע , הנוצרים דואבים את הבחירה של העם היהודי על פניהם ……….זה גרם לשואה ? אשמח להבין ………

      תודה ……

      • הנושא התנכי של העם היהודי כעם נבחר הוא נושא מציק ביותר לנוצרים, הפתרון הוא לטעון שהבחירה של האל עברה לשאר העמים אלא שיש להם את הטינה האופינית לילדים כשהם מגלים שהאם אוהבת יותר את הבן הבכור. הפילוסוף תאולוג מיכאל וישוגורד Michael Wyschogrod דן בזאת בספרו הבטחת אברהם. (חסר טעם להשקיע זמן בנושא הזה הוא בור ללא תחתית). אני מסתובב בחברה של נוצרים אונגליסטים מסיונרים והרושם שקבלתי הוא שהם לוקים את הנושא ברצינות רבה מאתנו הישראלים. יתכן שהכפריים באוקריינה ופולין רק ידעו שהיהודים רצחו את ישו אבל הכומר שלמד אותם התלבט עם הנושא הזה. אין לי ספק שהתמיכה של הרפובליקנים ביהודים נובעת מהאמונה במיתוס הזה. אני חושב שכשמדברים עם אנשים בעלי אמונה צריך להבין מה דוחף אותם בתת ההכרה, הרי זה מה שאתה עושה פה במאמר.

        מפתיע אותי שלמרות שהדמוקרטים הציגו מועמד מיעוטים וכנראה אשה בבחירות הבאות, והרפובליקנים מציגים מצע גרוטסקי ומועמד בישוף מורמוני עדיין ההפרש בבחירות היה של 5 מליון קולות בלבד. כל התמונה נראת לי לא הגיונית. שני הצדדים מקצינים וזה צריך להסתיים במפץ גדול.

      • אורי, צריך הוכחות. שיחות עם כמה אנשים הם עדיין לא סיבה להכללה כל כך גורפת.

    • אורי, אני קצת חושד בקביעות מהסוג הזה. איך אתה, או אני, או כל אחד אחר, יכולים לדעת מה ה"עולם הנוצרי" חושב ב"תת מודע"? זה כבר נשמע לי קצת כמו התיאוריות של גיא בכור. והעולם הנוצרי כידוע רחוק מאד מלהיות מקשה אחת. רוב הרפובליקאים בארצות הברית אינם אוונגליסטים, וגם לא כל האוונגליסטים מאמינים בחזון האפוקליפטי שהצגת כפשוטו. אולם ספק שיש רבים שמאמינים בו.

      קשה לחזות כמובן מה יקרה בבחירות בארצות הברית, אבל אני בספק רב אם אנשי מסיבת התה בפרט, או הרפובליקאים בכלל, יזכו להישגים נאים בפעם הבאה. ההפקרות שלהם בויכוח על תקרת החוב הכעיסה אמריקאים רבים, ובמידה רבה עמעמו את חלק מהנזקים של מדיניות אובמה. בהעדר מועמד רפובליקאי אטרקטיבי, יש לי רושם שדווקא הדמוקרטים יזכו בפעם הבאה. ובוודאי שמועמד רפובליקאי אטרקטיבי חייב להיות קרוב למרכז, ולא להגיע משורות מסיבת התה. הבעיה של המפלגה הרפובליקאית היא שהשוליים הסהרוריים השתלטו על כל המנגנונים שלה. סוף עצוב לאחד הגופים הפוליטיים הותיקים והמהוללים בהיסטוריה אמריקאית. עגום לראות כיצד המפלגה שפעם הונהגה בידי אברהם לינקולן נשלטת עכשיו על ידי אנשים מסוגם של שרה פיילין וטד קרוז.

      • יכול להיות שמה שקורה למפלגה הרפובלקאית זה דוגמא לקבוצה שנהייתהשבויה במיתוסים של עצמה.

      • אני הייתי מנתח את זה באופן טיפה שונה. לדעתי זו דוגמא קלאסית לבעיות שעלולות
        לפגוע במפלגת המונים. המפלגה תלויה בתמיכתו של ציבור רחב, כולל שוליים "לא
        אידיאולוגיים" רחבים וכן לא מעט קולות מתנדנדים. לעומת זאת, מוסדות המפלגה
        נשלטים בעיקר על ידי הפעילים – שרבים מהם קיצוניים הרבה יותר מקהל התומכים.
        לעיתים, קבוצות קיצוניות מצליחות להשתלט על כל מיני מוסדות עלומים במפלגה,
        להכניס את אנשי שלומן לתפקידי מפתח ובכך להבטיח שליטה במנגנון. ומכאן הדרך
        קצרה להפיכה המפלגה לשבוייה בידי אותן קבוצות קיצוניות שאינן מייצגות נאמנה את
        קהל בוחריה. לדעתי תהליך דומה מתרחש היום בליכוד.

      • מהבחינה הזו מסיבת התה דומה לפייגלין — ההשתלטות מבפנים. אבל נראה לי שגם ביחס למיתוסים יש ביניהם משהו משותף. אפילו השם שלהם מבוסס על אחד המיתוסים של יסוד אמריקה, ונראה לי שהזהות שלהם נסובה סביב תפיסה מיתית של אמריקה, כלכלה, נצרות. האם ההתנהגות שלהם סביב תקרת החוב לא נבעה מראיה ממש מיתית של תפיסה כלכלית מסויימת אפילו במצב שזה הזיק להם פוליטית?

      • הבחירות הן בעוד 3 שנים ולכן ראוי להמתין קמעא עם ההערכה שלרפובליקנים אין מועמדים ראויים! מועמד ראוי לא חייב להגיע מרשימת הסנטורים. יכולים לבוא גם מושלי מדינות או פרופסורים מהאקדמיה שיכניסו תקווה אמיתית לליבות האמריקאים. ראשוני המועמדים מטעם עצמם בודאי יתחילו לצוץ בעוד שנה וקצת, מינואר 2015. המועמד הבטוח כבר היום היא מועמדה – הילרי קלינטון שכבר מתנהגת כמועמדת.

        הבעיה של הרפובליקאים היא אחרת – התרחקותם מהמיעוטים: השחורים, ההיספאנים, האסיאתים. הם מכירים בדבר ועושים את כל המאמצים לחבור למנהיגים מאותם קהלים. אנחנו רואים היום יותר שחורים והיספאנים רפובליקנים וחשוב שתיווצר כימיה עם הקהלים הרחבים האלה שנוטים גם יותר לצאת ולהצביע. משהו לפי המודל של היהודים, אלא שהיהודים הם גם תורמים גדולים יותר.

        הויכוח הרפובליקני – דמוקרטי אינו נסוב רק על תקרת החוב (שהוא היה יותר ויכוח טקטי ששיקף מחלוקת גדולה על מבנה התקציב והדרך להתחיל ולצמצם את החוב). תקרת החוב היא בגדרה טקטית של היקפי התקציב השנתי. אבל החוב הלאומי של אמריקה גדל ב-5 שנותיו של אובמה כמעט פי שלוש בשעה שאצל בוש החוב הלאומי גדל פי שניים במשך 8 שנים. במונחים ריאליים אובמה "עבר" את בוש פי חמש.

        לאובמה יש כמה 'תיקים פתוחים' שחושפים את מחדליו ופוגעים בשמו כמו תיק בנגזי, ההוריקן במפרץ המקסיקני, תיק סוריה, תיק ביטוח לאומי, תיק ביטוח רפואי (כאשר בשני העניינים האחרונים אפילו אמצעי התקשורת השמאלניים מעלים תמיהות לגבי אמינותו של אובמה שהבטיח דבר ומספק דבר אחר שפוגע במיליוני אמריקאים). אני משער שגם התקפלותו מול האיראנים במלך מוזר ובלתי צפוי יעלה תהיות אצל אמריקאים, למרות שרובם נגד תקיפה אמריקאים נגד הגרעין איראן (כמו שהם היו נגד התערבות בסוריה).

        אנשי מסיבת התה יכנסו באמצעות הרפובליקנים למשרות ציבוריות כולל בבתי הקונגרס. אני משער שלא תקום מפלגה פוליטית של ממש והיא תישאר יותר תנועה רעיונית שתנהל שיח פוליטי אצל הימין האמריקאי ותנסה להשפיע דרך נציגיהם בנבחרים ודרך המדיה והסקרים.

      • אני מסכים איתך שכל הערכה פוליטית שלוש שנים לפני הבחירות כתובה על הקרח וצריך לקחת אותה בספק רב. אבל לפעמים מעניין לכתוב על הקרח. אני כמובן לא מתיימר לקבוע מסמרות או תחזיות נחרצות שיתגשמו בוודאות. עד הבחירות הכל אפשרי.

        מה שאמרתי הוא, שאם המפלגה הרפובליקאית תצליח לזכות בנשיאות בפעם הבאה, היא תיאלץ זאת עם מועמד מרכזי ולא עם קיצוני מחוגי מסיבת התה. אדם כזה יתקשה לדעתי לזכות בתמיכתו של הציבור הרחב.

        בנוגע למחדליו של אובמה, יש אמת מסויימת בדבריך, אבל הצגת אותם באופן מאד חד צדדי. כעת לא ברור שהטיפול בסוריה הוא מחדל. להיפך – יתכן והוא חסך לארה"ב מלחמה יקרה והרסנית, בשעה שהיא עודה מסובכת בשתי חזיתות. אני לא מתיימר להבין בנושאי ביטוח הבריאות האמריקאי, סוגיה מסובכת להפליא, ויתכן שתוכניתו של אובמה אכן לא טובה. לא יודע. אבל מה שברור הוא שהמצב שבו מיליוני אמריקאים חיים בלי ביטוח בריאות הוא בלתי נסבל, ואף אחד לפני אובמה לא הצליח לגעת בסוגיה הזאת באופן רציני. גם המשא ומתן עם איראן עוד לא יסתיים, וכדאי לחכות עם תרועות ה"התקפלות". בוודאי שלאחר ההסתבכות הרשלנית והפושעת בעיראק הרפובליקאים צריכים להיות מאד, מאד זהירים בנושא הזה.

        אני לא אומר שאובמה הוא נשיא מושלם. הטיפול שלו בחלק האחרון של המשבר במצרים היה כושל להפליא. אבל שוב, גם כאן, הרפובליקאים נוסח ג'ון מקיין הציעו אלטרנטיבות גרועות בהרבה.

    • יש ספרות ענפה בנושא. אחד הספרים בברית החדשה הנלעס ביותר בפגישות כנסיתיות הוא רבלישן, מה יהיה בעתיד, שם מפמפמים את הנושא שהתחיבות האל לאברהם היא חלק בלתי נפרד מהנצרות ומהעתיד העולמי. בארה"ב הנצרות היא חלק מדרך החיים באירופה הרבה פחות. בסין למעלה מ 60 מליון נוצרים מבקרים בכנסיות ומפנימים את זה, בסופו של דבר חלקם של הנוצרים החדשים יגיעו לפוליט בירו וידחפו לכך שסין תתמוך בישראל, אינשאלה.

      האם השנאה של המוסלמים כלפינו במקור לא נובעת מהעדפת אברהם את בנו יצחק על בנו ה"מוסלמי"? או שזה פרי תגובה אישית של מוחמד על שנדחה ע"י היהודים.
      מכיון שאנחנו לא מאמינים אנחנו לא מודעים למה שעובר אצל כל אלו בראש וקשה מאד להוכיח זאת. הנושא די מוכר למי שמסתובב עם נוצרים. תרשום לפניך ותשאל נוצרים משכילים אם תרצה לשנות את נושא השיחה 🙂

      • בדקת באיזה כנסיות בדיוק דנים בחזון יוחנן, ואיזה פרשנות נותנים לו? זה ספר מעורפל ביותר ואפשר לתת לו פרשנויות רבות. בדקת כמה מהאנשים מפנימים את זה, ואיזה פרשנות הם נותנים לנאמר? בדקת מה בדיוק אומרים בכנסיות הבתים בסין? הנוצרים החדשים לא יגיעו לפוליט-בירו כי יהיה להם קשה אפילו להתקבל למפלגה, בוודאי שלא להגיע לעמדות בכירות.

        אני גם הסתובבתי עם נוצרים, אפילו הרבה מאד, והתרשמתי שהלך החשיבה הנ"ל נפוץ אצל אוונגליסטים מסוג מסויים אבל לא הרבה יותר מזה.

        שנאה לאומית נובעת מהרבה מאד סיבות, חלקן היסטוריות, פוליטיות וכלכליות ולא כולן תיאולוגיות.

  5. מעורר מחשבה.

    זה מזכיר לי משפט שקראתי פעם (נדמה לי שהוא יוחס לפואד עג'מי), לפיו אנחנו חופשיים לבחור לעצמנו את המיתוסים בהם אנו מאמינים, אבל למיתוסים שבהם אנו בוחרים להאמין יש רצונות משל עצמם.

    בחברות שמתנהלות לפי מיתוסים בעלי משמעות פוליטית, השלטון לרוב מתבסס על המיתוס כיסוד ללגיטימציה שלו. אולי הקיסרים האצטקיים והסיניים חששו שאם לא יפעלו לפי המיתוס, נתיניהם יתחילו לפקפק בכוחם.

    כך גם לגבי המיתוסים שלנו. האם לנתניהו יש לגיטימיות להכריז שהר הבית לא באמת חשוב לביטחון ישראל? או שהתנחלויות לא באמת קובעות באופן אבסולוטי את גבולות ישראל?

    • נדב ,

      לגבי הסיפא של הדברים שלך , יש לציין , שהחברה הישראלית עברה מהפך מסויים מאז מונה אריק שרון לראש הממשלה .

      באשר , כאשר אבי ההתנחלויות , ואבי המלחמה בטרור , מחריב כך ישובים , ונסוג אל מול טרור בלי הסכם , אזי :

      הציבור , התודעה הציבורית , קיבלה מכאן ואילך , לגיטימציה מסויימת להתנער מתפיסות משיחיות / מיתיות חסרות אחיזה פרגמטית במציאות . אם מר ביטחון כאריק שרון כך , אזי – מה נאמר ומה נוסיף ??

      מאז אבל חלו תמורות מסוימות , אבל מענין שציינת זאת …….

      תודה …….

    • במקרה האצטקי, היתה לקיסרים סיבה טובה לחשוש. אורגיות קורבנות האדם ההמוניות והמבעיתות שלהם השניאו אותם על כל העמים מסביב. בהיעדר המיתוס שמצדיק את זה לא היה הרבה הבדל בינם לבין כנופיית רוצחים סדיסטים.

      במקרה הסיני, נאמנים עלי דבריו של ההיסטוריון ג'וזף לוונסון, שאמר כי האינטלקטואלים הסינים התקשו להתאים את עצמם למציאות המשתנה, משום שהם היו חייבים לשנות את תשתית המחשבה שלהם ולא רק לאמץ רעיונות מבחוץ. לא היה די באימוץ "מילים" מ"אוצר המילים המערבי", הסינים היו חייבים לשנות את ה"דקדוק" שלהם, ואת זה קשה מאד לעשות לפני שמגיע אסון קולוסאלי.

      באשר לישראל, כל הסיפור של הר הבית הוא חדש יחסית והתחיל בעקבות הלחץ של פייגלין ויתר הגורמים הדתיים בליכוד. דווקא נתניהו מנסה לבלום אותם, לפחות במידת-מה, אם כי כמובן הוא חייב להתחשב בלחצים הפוליטיים מתוך מפלגתי. האם הוא אמר אי פעם שההתנחלויות קובעות באופן אבסולוטי את גבולות ישראל? כל ההתנחלויות? אני לא בטוח שזה בקונצנזוס אפילו בתוך הליכוד.

      • אתה צודק, אבל הנקודה שלי היא שאת כוחם של המיתוסים צריך לבחון לא רק פנימה והחוצה, כלומר עד כמה הם שירתו את האינטרס של השלטון נוכח אתגר חיצוני כלשהו, אלא גם מבפנים, כלומר איך הם פעלו בתוך המבנה החברתי.

        ההתנתקות אכן הייתה נקודת שבר בעניין החשיבות האסטרטגית של ההתנחלויות, אבל עובדה ששרון נאלץ לפרוש מהליכוד. קשה למנהיג ימין להסביר למה התנחלות אחת תורמת והשנייה לא, או שמאחז כזה או אחר שונה מהותית מהתנחלות מבוססת, ולכן יש סיכוי שדווקא אותו יהיה צורך לפנות.

  6. דני ,

    אפרופו השיח המזהה בין ימין / שמאל למיתוסים והזיקה בינהם . אני מניח שמקובלת עליך ההגדרה הבאה :

    השמאל מכללא , רואה באדם תכלית . הימין בניגוד , רואה באדם אמצעי ( אמצעי לשירות של קוזים ( cause ) גדולים ממנו : אדמה , דת , לאום , קדושה , ובין היתר – מיתוסים ……..) .

    משמע, אפשר לכאורה לטעון , שלפחות ברמה העיונית , השמאל פחות מועד לקיבעון מחשבתי , מאשר הימין . באשר הוא רואה באדם תכלית – משמע – הומניות . משמע , האדם משמעו – כאן ועכשיו , דינמיות , צרכי הענין , צרכי השעה …… על פני עיניני נצח נוקשים ורדיקלים ( כגון : מיתוס ……) .

    תודה …….

    • גם השמאל, בוודאי שהשמאל המרקסיסטי, רואה לעיתים קרובות באדם אמצעי להגשמת
      תכלית גדולה יותר ממנו. לא סתם בשפה הסובייטית (וגם זו המקובלת אצל
      הקומוניסטים הסינים) בני אדם מכל מיני סוגים נקראים לעיתים קרובות "אלמנטים"
      (אלמנטים אנטי-סובייטיים, למשל) – מעין נציגים של כוחות גדולים מהם.

      • אני כמובן התכוונתי לשמאל בעולם המערבי , השמאל המודרני …..לא זה " הברזלי / היסטורי " המזוהה עם השלטון המרכזי , אלא המודרני , שקורא תגר תמידית על המימסד ודיכויו את הפרט .

        תודה

      • גם שם, ברגע שאתה נתפס כחורג מן השורה או מזיק למטרה המשותפת, הגורל שלך עשוי
        להיות עגום מאד. לא מעט אנשים שהיו פעילים בשמאל הישראלי יכולים להעיד על כך.

      • ייתכן , אבל אני מדבר על נקודת מוצא עיונית והתוצאה בניגוד , יכולה להיות קצת קאוטית . אם כי , אני מזהה פאנטיות גם בשמאל , ומוצאה :

        אם אני הומני , אני חייב להיות צודק !! אם אני תמיד לצד עשוקים , אזי איך אכזיב ?? זה מוביל לתפיסה פאטלית בתורה , וטעויות טקטקיות אסטרטגיות בדרך למימוש הקוז .

        בשולי הדברים אציין , שהעובדה שהשמאל פועל באופן הרבה יותר גלובלית ( שוב זה המודרני ) מעיד אכן על תפיסה גמישה יותר , בה האדם אכן הוא התכלית , ודינמיות וצרכי השעה הינם עיקר העיקרים . קשה יותר לומר זאת על הימין , מכללא בעולם המודרני .

        תודה ……

      • ההיסטוריונים יגאל חלפין ומרטין מליה, שכתבו ספרים מאד מעניינים על התקופה
        הסטליניסטית בברית המועצות, טענו כי יש הבדל עקרוני בין האלימות של דיקטטורות
        ימניות וזו של דיקטטורות שמאליות. האלימות של דיקטטורות ימניות נוטה להיות
        פרטיקולרית, היינו – ממוקדת יותר בעם האחר, בגזע האחר, אליו מושלכות הבעיות.
        האלימות של דיקטטורות שמאליות נוטה להיות יותר פנימית, היינו – מכוונת כלפי
        האויב מבית. זאת בדיוק בשל הנקודה שאתה הדגשת כאן, האוניברסליות של השמאל.
        מכיוון שהמטרה שלנו היא אוניברסלית, אם היא לא מתגשמת, סביר להניח שהאשמים הם
        אנשים מבפנים שמחבלים במטרה. הנקודה הזאת, לדעתי, עומדת מאחורי הנטייה של
        תנועות שמאל רדיקלי להתפרק לגורמים עקב חילוקי דיעות אידיאולוגיים, שוליים ככל
        שיהיו בעיני צופה מן הצד.

      • דבר ראשון לדני (מכיון שזה הבלוג שלו), תודה רבה על הפוסט. הפעם אנו מסכימים כמעט על הכל. הדבר היחידי שבו אני לא מסכים איתך הוא בנוגע להשפעה של פייגלין. כפי שציינו מגיבים לפני ההשפעה למזלנו הרב היא עדיין שולית ולא עמוקה (מקווה מאוד שישאר כך). הוא אדם מבריק לטעמי אך יש משהו לא מציאותי ומסוכן בחלקים המיסטיים של תפיסת העולם שלו.

        דבר שני מיועד לאל רום. אני מפנה אותך לפילוסופיה של איין ראנד. היא מוגדרת כימנית ליברטאריינית (ע"ע מסיבת התה) והיא טענה שתכלית האדם הוא עצמו בלבד ולא שום דבר אחר. ההשפעה שלה על השיח בפוליטי בארה"ב היא עצומה, בעיקר בימין, וקשה להבין את ארה"ב לטעמי אם לא מכירים את ההגות שלה. אני חייב להודות שגם אני הושפעתי ממנה ויש לי נטייות ליברטאריניות למרות שאני לחלוטין לא מסכים עם הנחות היסוד שלה, אבל זה נושא לדיון אחר. אם אתה רוצה, נקודת השקפה אחרת: העולם מתחלק בין ימין ליברלי קיצוני (כמו של איין ראנד לדוגמא) לטוטאלריזם (שמאל) קיצוני ("ימני" כמו הנאציזם או "שמאלני" כמו הסטאליניזם לדוגמא). בחלוקה זו דווקא הימין הוא זה שרואה באדם תכלית.

        יום טוב

      • לאוהד ,

        רק שכחת את הלאום , בדיאלקטיקה עם הפרט . כאשר בודקים זאת בפריזמה הזו , העסק הרבה יותר סבוך ובעייתי , ביחוד כאשר עסקינן בשמאל מודרני מערבי קלאסי .

        תודה ……..

  7. בעצם מה ההבדל בין מיתוסים לדעות קדומות? אנחנו חיים בתקופה מודרנית שבה יש ירידה באמונה בכוחות עליונים ובחשבות של פולקלור מקומי כמרכז חברתי. לדוגמה: השוק האירופאי המשותף לא יכול היה להתקיים לפני 100 שנים כאשר הלאומיות שיחקה תפקיד משמעותי בהחלטות פוליטיות ובהשפעה על החברה.
    מה הוא המיתוס בן ימנו? האמונה של האמריקאים שהם טובים יותר ושהדמוקרטיה שלהם היא הפתרון האולטימטיבי?
    האם אפשר ליצר מיתוסים דרך המדיה המודרנית ע"י חזרה בלתי פוסקת על עובדה שאינה מדויקת עד אשר היא הופכת למקובלת?
    קראתי שהבריטים הפסיקו את טרור המתאבדים בהודו כאשר החזירו את הגוויות עטופות בעור חזיר, מה שמנע על פי האמונה מהשהיד להגיע לעולם הבא.

    • אורי ,

      שאלה מדהימה שאלת !! מה ההבדל בין מיתוסים לדיעות קדומות ( היית צריך להוסיף התיבות : בעצם …….או – לעזאזל ………) .

      בקליפת אגוז :

      אין פרמטרים מובחנים וחד משמעיים , אבל , יש ווקטורים :

      המיתוסים נוגעים בזהות האישית והקולקטיבית , הדיעות הקדומות יותר אישיות ואינדיבידואליות .

      משמע – הרבה יותר קל להשריש ולעקור מן השורש – דיעה קדומה ……מאשר מיתוסים וכו…. באשר המרה או דחיה של מיתוס , תבנה או תבצע מודיפיקציה בזהות האישית .

      טכנית , אדם נולד למיתוס , אין לו יד ורגל בדבר . דיעה קדומה היא פועל יוצא גם של ניסיון חיים אינדיבידואלי וקונקרטי .

      זאת לא הגדרה מילונית , אבל תיאור מהימן של פרמטרים מאבחנים , או וקטורים דומיננטיים . ככלל , בהרבה מצבים מוטב לתאר וקטורים דומיננטיים אל מול מישניים ולאבחן תמהיל מורכב , מאשר לחתוך באופן חד משמעי , זה המצב !!

      תודה ……אחלה שאלה !!

  8. פוסט מעניין.
    מעניין אותי גם כיצד היפנים הצליחו להשתחרר מהמיתוס בעוד שהסינים נותרו שבויים בו. התרבות היפנית אמנם היתה עצמאית וייחודית, אבל בכל זאת ייבאה את האלמנטים הבסיסיים שלה מסין (בודהיזם, דאואיזם, קונפוציאניזם וכו') רק פיתחה אותם באופן קצת שונה. על שתי התרבויות שהיו כאמור דיי דומות היה איום חיצוני מצד המערב, אבל בעוד שיפן התנערה כמעט לחלוטין מהמסורות הקדומות שלה ואימצה את הערכים החדשים, סין נותרה שבויה בכבלי העבר כמו שמתואר בפוסט.

    • זו שאלה מעניינת שיש לה הסברים רבים. יש כאלו שאומרים, למשל, שהחינוך הצבאי של האליטה היפנית גרם לה להבין באופן מפוכח יותר את האיומים הבטחוניים, בעוד שהאליטה הסינית, האזרחית והמשכילה, התבוננה בעולם דרך משקפיים של מוסר ואידיאולוגיה ולפיכך כשלה מלהתמודד באופן מפוכח עם המציאות. הבעיה בטענה הזאת היא שאנשי הצבא היפניים מספר דורות מאוחר יותר, בשנות השלושים, דווקא נטשו את המבט המפוכח על המציאות לטובת קאלט לא רציונלי של רוחניות צבאית, לאסונה הרב של יפן. הסבר יותר משמעותי, לדעתי, נוגע לתפיסת עצמך במרחב. סין ראתה את עצמה תמיד כמדינת המרכז, ולפיכך היה לה קשה להסתגל יותר לעולם רב קוטבי שבה היא עצמה אינה דומיננטית. האליטות היפניות, לעומת זאת, היו רגילות לראות את עצמן ככוח, חשוב וייחודי אמנם, בעולם שמרכזו היא סין. נכון שבתקופת טוקוגאווה היו לא מעט הוגים שהתחילו לראות את יפן כמרכז העולם (ואפילו להשתמש בביטוי "ממלכת המרכז" כדי לתאר אותה), אבל הם לא הצליחו להחליף לחלוטין את התפיסה הישנה. כאשר הגיעו מעצמות המערב, לפי הפרשנות הזאת, ליפנים היה הרבה יותר קל להסתגל לעולם שבו הם עצמם אינם במרכז. הם פשוט היו צריכים להחליף את סין במעצמות המערב.

      כמובן שכל ההסברים ארוכי הטווח הללו בונים את הרקע לדברים, ואותו בלבד. לדעתי, קריאה לעומק של האירועים שהובילו לרסטורציה של מייג'י ב-1868 מראה כי שום דבר לא היה בלתי נמנע. בהחלט אפשר לדמיין תסריט שבו יפן היתה נקרעת לגזרים לעשרות מדינות שונות והופכת לזירה הבאה של תחרות קולוניאלית, או שקיצונים היו משתלטים על הזירה ויוצאים למלחמת התאבדות מול המערב כבר אז. חלק מהתזה שלי בדוקטורט, דרך אגב, שהסיבה שיפן נותרה מאוחדת קשורה, באופן עקיף ואירוני משהו, גם להתפתחויות טכנולוגיות שחלו בלוחמת החרב דווקא בראשית המאה ה-19.

      • "חינוך צבאי גורם למנהיגים להיות מפוקחים יותר". אולי אפשר להבין מכך לעיתים התנהגות של מדינות. למדינת ישראל היה פרק זמן שמנהיגיה היו אנשי צבא. כיום יש יותר עורכי דין ועתונאים. איך זה משפיע על ההחלטות, האם הן פחות רציונליות?

        האם יפן עוברת כיום תהליך שמחזיר אותה לתקופה שלפני מלחמת העולם השניה. האם האופי היפני שכהסטוריות אתה רואה שמשפיע על הפוליטיקה שלפני מלחמת העולם דוכא על ידי השלטון שהאמריקאים הכתיבו והוא חוזר וצף ומשפיע עת הפוליטיקה כעת כשהאמריקאים מתרחקים מיפן.
        האם שוב הצבא לא נוהג לציית לממשלה? האם הצבא מתחזק בכוחו? האם כל 65 השנים האחרונות היו אנומליה?

      • האמירה שלי בנוגע לחינוך צבאי היתה בהקשר ספציפי, ונגעה למצבים מאד מסויימים,
        בהם יש דילמה בין ויתור על עקרונות אידיאולוגיים לבין צורך בטחוני דוחק. אנשי
        צבא, כמובן, יכולים ליפול בדברים רבים אחרים. בישראל, למשל, המכשלה נובעת בראש
        ובראשונה מתפיסה קצרת רואי ופרנואידית של ביטחון, וכאן אנשי צבא דווקא מילאו
        תפקיד מרכזי. גם ביפן של שנות השלושים, דרך אגב, ההידרדרות של המדינה היתה
        קשורה לתפיסה פרנואידית של ביטחון, ואנשי הצבא מילאו בה תפקיד מרכזי (והרסני).

        למרות הצפירות שמשמיע השמאל היפני ומעריציו בחוגים ללימודי מזרח אסיה בעולם
        המערבי, אני לא חושב שיפן עוברת תהליך שמחזיר אותה לתקופה שלפני מלחמת העולם
        השנייה. אני לא רואה שום רמז לאי ציות צבאי, גורם המפתח בהידרדרות של אותן
        השנים, הלקונות החוקתיות שאפשרו לצבא להתחזק ולהתנהג באופן עצמאי כבר לא
        קיימות, ובאופן כללי אף אחד לא מדבר על כיבושים, אימפריה או מלחמות. המקסימום
        שהימין (הממסדי) ביפן רוצה לעשות זה להקים צבא כמו שיש לכל מדינה דמוקרטית,
        ואפילו הימין הקיצוני לא מדבר על כיבוש מחדש של האימפריה.

  9. ממש כיף לקרוא אותך דני. והפעם יש לי גם שאלה:
    אצל פייגלין זה קל כי הוא טיפוס נורא לוגי ורק צריך ללכת אחורה עם הלוגיקה שלו כדי לאתר כשלים בהנחות היסוד. אבל מה קורה בראש של בוחשי קלחת קצת יותר עמומים בהשקפותיהם כמו בנט למשל או סתם איש ימין קשה וחילוני שמונע מאידיאולוגיה ולא משחיתות – גם הוא שבוי בפרדיגמה משיחית או שיכולות להיות לו תפיסות יותר פרקטיות של הכיוון אליו הוא לוקח? יכול להיות שהוא מאמין בקטע רציונלי שאפשר לגרש את הערבים משטחי C, להכריז על החלת ריבונות ואיכשהו להחליק את כל זה מול העולם? הייתי שמח אם תוכל לנתח קצת יותר את האידיאולוגיה הימנית הלא-משיחית.

  1. פינגבק: הנביא כאסטרטג פוליטי: מוחמד והיהודים | הינשוּף

  2. פינגבק: הנביא כאסטרטג פוליטי: מוחמד והיהודים | הינשוּף

  3. פינגבק: מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים | הינשוּף

  4. פינגבק: שירת הסירנה: תיבות תהודה והפיתוי המסוכן של הפוליטיקה | הינשוּף

  5. פינגבק: דוקטרינת פח הזבל: מה בין פייגלין לאלוף יאיר גולן? | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: