ארכיון הבלוג

קיפוד בערפל: קייב שלא הכרתם

מבעד לערפל התודעתי שבו היא שרוייה, קייב היא עיר מרתקת ומפתיעה מאין כמוה: עבר אפל ושטוף בדם, הווה סוער ומלא תקווה, אומנות רחוב, חיים סוערים וקתדרלות מפוארות עם כיפות בצל. כל אבן מהדהדת זיכרונות של תרבות יהודית, פולנית, רוסית ואוקראינית, פסלים משונים מסרטים סובייטים מקשטים את הרחובות, כל פינה שוקקת חיים ותרבות, והאוכל המקומי מפתיע באיכותו. רשמים מטיול הבוטיק הנהדר של שלום וקטיה, ושבע המלצות חמות.

Image result for hedgehog in the fog english

ברחוב ראשי בלב קייב, בירת אוקראינה, עומד פסל מוזר של קיפוד – עדות לאחת היצירות התרבותיות ההזויות ביותר שהופקו בברית המועצות לשעבר. סרט האנימציה הקצר "קיפוד בערפל", שנוצר ב-1975 על ידי הבמאי יורי נורשטיין, מספר על קיפוד ודובון שנהגו לספור ולסדר כוכבים. כדי לחמם את עצמם בלילות הקרים, וכנהוג בקרב פועלי כפיים בברית המועצות, הקיפוד נהג להביא קנקני תה לוהט עם ריבה. יום אחד, בדרכו למקום העבודה, תעה בערפל סמיך, ושם עבר סדרה של חוויות הזויות כמו נפילה לעומקו של נהר ומפגש עם סדרה של יצורים. הסרט, שהאסתטיקה שלו פסיכודלית באופן מלבב, מותיר רושם מוזר למדי. ניכר שהבמאי וצוותו, המוכשרים ללא ספק, עישנו עשבים כלשהם בזמן הכתיבה. עולם היער והחיות נחשף בהדרגה לעיני הצופים מתוך האפלה, השמיים זרועי הכוכבים והערפל הסמיך. תושבי קייב, שהעידן הסובייטי לא חביב עליהם במיוחד (בלשון המעטה), בחרו בכל זאת ליצור מזכרת לסרט האהוב, והציבו את פסל הקיפוד במקום מרכזי בעירם.

כמו הקיפוד הסטלן מהסרט, קייב עצמה מגיחה לתודעה העולמית מדי פעם מתוך ערפל האלמוניות. רוב הצופים מכירים אותה מתוך שידורים סנסציוניים בתקופת מהפכות ומהומות. בזיכרון היהודי, היא מעלה זכרונות של אנטישמיות, פוגרומים, שואה והטבח בבאבי יאר. לאחרים, שמכירים אותה יותר, היא מהדהדת גם זכרונות טובים יותר, של חיים יהודיים סוערים ועשירים, נפרדים ובו בזמן מעורבים עד לבלי היכר עם האוכלוסיה האוקראינית, הפולנית והרוסית במקום.

Image may contain: car and outdoor

אולי יש כאלו שיודעים שדווקא אוקראינה, שידועה לשמצה בעברה האנטישמי, היא המדינה הראשונה במרחב שמינתה ראש ממשלה יהודי. או על המאמצים הכבירים שממשלתה עושה לשפר את זכויות האדם ולבער את השחיתות. לאחר המהפכה, פיזרה הממשלה החדשה את משטרת המהומות האכזרית והידועה לשמצה (רוב אנשיה ערקו לרוסים וסייעו בכיבוש חצי האי קרים), והחליפה גם את המשטרה הרגילה בכוח של צעירים משכילים שאומנו בידי מדריכים אירופיים. מבחינה זו, גם השחיתות הסובייטית שכל כך אפיינה את המדינה הזאת, נסוגה באופן משמעותי, ברמת חיי היומיום אם לא ברמת הפוליטיקה הגבוהה. באופן כללי, ניכר שהעוינות לרוסיה והניסיון להתקרב לאירופה מסמנים שיפור ניכר, יומיומי ומתמיד ברמת זכויות האדם – לרבות העלאה על נס של הדמוקרטיה, זכויות למיעוטים דתיים, חופש הדיבור וזכויות להט"ב. נוסעים ומטיילים, אם רק ירחיקו מבעד לערפל התודעתי שעוטף את קייב, יגלו את אחד מהיעדים המרתקים והמהנים ביותר באזור הזה של העולם.

Image may contain: 1 person, cloud, sky and outdoor

חירות – זו הדת שלנו. כיתוב בכיכר מיידאן, מרכז קייב

 בשבוע שעבר, היתה לי זכות גדולה להצטרף לשלום בוגוסלבסקי, בעל הבלוג המומלץ תניח את המספריים ומדריך מוערך, במיזם הטיולים המיוחד שלו באוקראינה. שלום ובת זוגו, קטיה, מדריכים טיולי בוטיק במרחב האוקראיני. אלו נועדו לאנשים שמחפשים סגנון, תרבות, פאן ועומק אינטלקטואלי, מעבר לרשימה הרגילה של "אתרי חובה". הטיול הוא למעשה סדרה של פעילויות תרבותיות וקולינריות (אופרה, בית מרחץ מסורתי, מסעדות איכותיות ומיוחדות), וסיורים ממוקדים בנושאים כמו היסטוריה אוקראינית, היסטוריה יהודית, אומנות רחוב, המהפכה באוקראינה ומונומנטים סובייטיים – שכל אחד יכול לקחת או לא לקחת כרצונו. חלק מהסיורים הובלו בידי מדריכים אוקראינים מקומיים, שחלקם סיפרו לנו על אירועים דרמטיים שבהם השתתפו בעצמם.

בעזרת שלום וקטיה, יתר המדריכים וגם השיטוטים העצמאיים שלי ברחבי העיר, זכיתי להעיף מבט ממושך באחת הערים המרתקות יותר והמתויירות פחות במרחב המזרח אירופאי. קייב היא קודם כל עיר יפה: מלאה בארמונות משוחזרים, בתים הדורים בסגנון בארוקי, ורחובות רחבים מוצלים בשדרות של עצים ירוקים. היא גם פארק הנוף ההררי, המשקיף על פסלי הקדושים נושאי הצלבים, כיפות הבצל הזהובות והנוף המרהיב של נהר הדנייפר הכחול, וקתדרלות מפוארות שחלקן נראות כמו ממתקים צבעוניים. חשוב מכך, היא גם עיר מלאת חיים. ברחוב הראשי, חרישאטק, בכיכר העצמאות (מיידאן – שנודעה לקהל העולמי בעיקר לאחר המהפכה האחרונה) מבקרים יכולים לחזות בפרץ בלתי נדלה של יצירתיות. הקירות מלאים באומנות רחוב ססגונית, הרחובות מקושטים בפסלים מסרטים סובייטיים (לרבות אותו קיפוד סטלן שהזכרנו בתחילת הפוסט), ואולמות התיאטראות עמוסים בהצגות, אופרות, בלט, סרטים ומופעים.

Image may contain: 2 people, outdoor

זכרונות לעבר: פסל מקומדיה רומנטית סובייטית

אז מה כדאי לעשות בקייב? הנה כמה המלצות, באדיבות הינשוף:

1.  סיורי אומנות רחוב: קחו לעצמכם מדריך מקומי שמכיר את הסצינה. הסתובבו בפארק הנוף, השקיפו על נהר הדנייפר, ובחנו את הפסלים והציורים המוזרים והמגניבים בגני השעשועים, צדי הדרכים וקירות הבתים.

Image may contain: shoes, flower, sky, tree and outdoorImage may contain: 1 person, sky and outdoor

Image may contain: outdoor

2. רוחניות ופאר דתי: כל מי שמבקר בקייב, אסור שיפספס את Percheskaya Lavra, מנזר המערות עוצר הנשימה. המתחם הזה כולל כמה קתדרלות מפוארות עם כיפות זהב, שחלליהן האפלוליים אפופים בענני קטורת ושירת מקהלות הרמונית. במתחם יש מוזיאונים של תכשיטי זהב סקיתיים, מיניאטוריות יפיפיות ואומנות עממית אוקראינית. מי שלא סובל מקלסטרופוביה, יכול לרדת לעומק האדמה, למערות המסתוריות, ולהסתובב עם נר דולק בין מומיות של נזירים חנוטים וצלמי קדושים. הלאברה אינה האתר הדתי המעניין היחיד בקייב. מנזר אנדריי נראה כמו ממתק, מנזר מיכאל הוא מקום מצויין לשמוע מיסות ומוזיקה דתית, ומנזר סופייה (שנועד לחקות את הכנסייה המפורסמת באיסטנבול) הוא מוזיאון מצויין לאומנות ביזנטית.

Image may contain: sky, cloud and outdoor

מנזר אנדריי הקדוש

Image may contain: indoor

הלאברה – מנזר המערות, מבפנים

3. אנדרטאות: בספרו, "ארצות הדמים", תיאר ההיסטוריון תימוטי סניידר כיצד אוקראינה, שהיתה קו שבר מבעבע בין עמים וקבוצות אתניות שונות, הפכה למוקד לזוועות הגרועות ביותר במאה העשרים. הארץ, שאוכלוסייתה היתה מורכבת מאוקראינים, רוסים, יהודים, פולנים, גרמנים וקבוצות אתניות קטנות יותר, בקושי התאוששה מאימי מלחמת האזרחים הרוסית ומלחמת העולם הראשונה, וכבר נמחצה באגרוף הברזל של הסטליניזם. בשנות השלושים, ביצע סטלין מסע של הרעבה מכוונת, שנועד להשמיד, פשוטו כמשמעו, את ציבור האיכרים האוקראיני. בהרעבה הגדולה, שידועה באוקראינית כ-HOLODOMOR, נספו בין 3 ל-7 מיליון איש – כפריים שגוועו ברעב, לאחר שניזונו מעשבים ושורשים ואף אכלו את ילדיהם, מטרים ספורים ממחסני חיטה ממשלתיים עמוסים בכל טוב ונעולים במנעול ובריח. לאחר מכן הגיעה מלחמת העולם השנייה. לאומנים אוקראינים אחדים שיתפו פעולה עם הנאצים (חלקם, למרבה הזוועה, גם בפוגרומים מזוויעים ורצח יהודים), אבל רובם גילו מהר מאד שהכובש החדש אכזרי בדיוק כמו הישן. בפועל, היטלר תכנן להרעיב למוות את האוקראינים בדיוק כמו סטלין. במהלך המלחמה, אוקראינים רבים מספור שירתו בצבא האדום או בחוליות פרטיזנים שנאבקו בכובש הגרמני, וחלקם – לרבות אנשי כנסייה בכירים – גם סייעו להציל יהודים מהנאצים.

Image may contain: 1 person, outdoor

פרטיזנים אוקראינים באנדרטת מלחמת העולם השנייה

הטרגדיות של יהודים, רוסים ואוקראינים – הראשונים קורבנות, האחרונים קורבנות ופושעים בעת ובעונה אחת – שלובה ושזורה בנוף האנדרטאות של קייב. התייר בעיר יכול לראות את האנדרטה הסובייטית הגרנדיוזית של מלחמת העולם השנייה – פסל "אמא מולדת" ותגליפים הירואיים המזכירים את המוטיב הציוני של "שואה ותקומה", את האנדרטה קורעת הלב לטבח היהודים בבאבי יאר, ואת פסל הילדה הגוועת ברעב שנועד להנציח את ההולודומור. תמונת האנדרטאות בכללה מייצגת בעיקר נראטיב של מלכוד: עם שבעיני עצמו היה לכוד בין כובשים שמעולם לא החליט מי מהם אכזרי ורצחני יותר, שמחה וגאווה על תרומתם לניצחון העולם החופשי על הנאצים, לצד אבל על נצחון הסטליניזם שהגיע בזכותו.

4. כיכר מיידאן: העבר האפל וההווה הסוער מתערבבים זה בזה בכיכר העצמאות, הידועה במערב פשוט כ"מיידאן" (כיכר). בכיכר הזאת, לפני שנים ספורות בלבד, התקוממה האוכלוסייה האוקראינית כנגד השלטון המושחת, הפרו-רוסי של הנשיא ויקטור ינוקוביץ'. לאחר חודשים של עימותים עם משטרת המהומות, החליט מישהו בממשלה להציב צלפים בקומות העליונות של המלון הסמוך, ולירות למוות במפגינים אקראיים. הרחוב שליד הכיכר מלא באנדרטאות להרוגי המהפכה, שלא כולם הגיעו מאוקראינה. חלקם היו אזרחי רוסיה, גיאורגיה או מדינות פוסט-סובייטיות אחרות. מעל הכיכר ישנו שלט ענק, "החירות היא הדת שלנו", עם תמונה של שלשלת מתנפצת. כיום "מיידאן" היא מרכז עירוני שוקק חיים, מלא בבניינים מוארים, דוכנים ומזרקות שוצפות וצבעוניות. זוגות צעירים מסתובבים בה שלובי ידיים, וזמרים שרים בלדות אהובות באוקראינית ורוסית. המראה שלה בערב הוא בלתי נשכח.

Image may contain: table and outdoor

מזרקה בכיכר מיידאן

5. פארק רוס הקייבית: איש עסקים אוקראיני חובב היסטוריה ניצל את עושרו הרב והחליט לשחזר את ממלכת קייב בימי הביניים (רוס הקייבית), בדיוק כפי שהיתה במאה העשירית. התוצאה היא גן עדן לחובבי ההיסטוריה, התחפושות התקופתיות וגיקים באופן כללי. פארק רוס הקייבית, ששוכן בלב היער כארבעים דקות מקייב, הוא שחזור מדויק של עיר ימי ביניימית מבוצרת עם חומות מעץ, כנסיות, זירות אבירים ופונדקים שבהם אפשר לשתות יין דבש מתובל. עובדי המקום מסתובבים בתלבושות היסטוריות שנתפרו כולם ביד, ובמקום מתקיימות תצוגות פרשים וסוסים, תחרויות רמחים, סיוף, קשתות ומלאכות מסורתיות שונות.

Image may contain: 1 person, standing and outdoor

Image may contain: one or more people, horse, sky, cloud and outdoor

6. קולינריה: בגלל פערי המטבע בין השקל למטבע האוקראיני (הגריבנה), קייב היא גן עדן לתיירים חובבי אוכל ומשקה.  אפילו מסעדת שף מפורסמת עם שם בינלאומי, תעלה כ-125 שקלים לארוחה מלאה כולל אלכוהול, ומסעדות מצויינות פשוטות יותר – כעשרים עד ארבעים שקלים לאדם. כיאה למטבח שספג לתוכו השפעות רוסיות, טורקיות, טטאריות, פולניות, וגרמניות, הבישול הקייבי מספק אינספור הפתעות לפודיז המבקרים בעיר. ורניקי, כיסונים ממולאים בפטריות ובשר ציד, "דג מלוח במעיל פרווה", עוגות קייב ססגוניות, תבשילי בשר, גבינות ארטיזניות, נקניקים מיוחדים, בירות בוטיק ספוגות בדבש, וכמובן – וודקה משובחת בטעמי פירות.

Image may contain: foodImage may contain: food

Image may contain: drink and indoor

Image may contain: food

7. באנייה: אי אפשר לסיים את הטור הזה, בלי לומר כמה מילים על חווית המרחץ הרוסי-אוקראיני המסורתי, הידוע בשם באנייה. בטיול, הלכנו ביחד לצריף באזור נידח של נהר הדנייפר, ממש על גדת הנהר. קבוצת חברים שוכרת ביחד את המקום. על השולחן בסלון מעמיסים מתאבנים ומטעמים (זאקוסקי), לצד בקבוקי בירה, וודקה ויין. מומלץ לטעום קצת מהתקרובת, לשתות כוסית או שתיים, ואז ללכת לסאונה הלוהטת. בתוך הסאונה, נהוג להצליף בעצמך בענפים ריחניים, המספיגים בושם טבעי לתוך העור. משם – קופצים לטבול במימי הנהר הקרים, חוזרים לוודקה ולאוכל, אז לסאונה, וחוזר חלילה…

ומי שרוצה לטעום עוד (תרתי משמע) מהמדינה המדהימה הזאת, כדאי שייכנס לדף הטיולים של שלום וקטיה באוקראינה. הקבוצות הבאות ייצאו לאודסה ולבוב, ערים עם אופי וקסם שונה לחלוטין, ששזורות אף הן ללא הפרד בהיסטוריה שלנו – לא רק של העם היהודי, אלא גם של הציונות ומדינת ישראל.

ארץ ערפילים ואש: מסע לדרום יפן

קגושימה, לשעבר נסיכות סאצומה, היא ארץ ערפילים ואש, יערות ואגמים, הרי געש, מעיינות חמים, גיבורים רומנטיים ואגדות סמוראיות עתיקות. הינשוף הנודד במחוזות קגושימה ומיאזאקי, בעקבות גיבורים אגדתיים ואמיתיים, שבילים הרריים וטרגדיות שנמוגו בצללי הזמן. בנוסף: מידע תיירותי שלא תמצאו בשום מקום אחר, ופינה מיוחדת על האוכל הטרי והטעים להפליא של המחוז הייחודי הזה באי קיושו שבדרום יפן.

 

 

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

אגדה יפנית נושנה ואהובה מספרת על דייג בשם אורשימה טארו, שהציל צב ים תועה מידיה האכזריות של כנופיית נערים. בתמורה לטוב לבו, הוביל הצב את אורשימה לגן עדן מרוחק בלב הים, שם בילה בנעימים עם נסיכה יפיפייה בארמון מכושף. יום אחד, כשהתגברו עליו הגעגועים, ביקש אורשימה מהנסיכה רשות ללכת ולבקר בכפר הולדתו. היא הסכימה, אבל נתנה לו תיבה והורתה לו לא לפתוח אותה בשום פנים ואופן. "שם," הזהירה אותו, "נמצא הדבר החשוב ביותר." אבל בדיוק כמו פנדורה ואי אלו דייגים מאגדות איריות, אורשימה לא היה יכול להתאפק. ברגע שעגן בחוף שבנחלת סאצומה בדרום האי קיושו, סקרנותו גברה עליו והוא פתח את התיבה. מיד גילה שהוא זקן קמוט וכפוף, ובעולם האמיתי עברו אלף שנים. כל האנשים שהכיר מתו כבר לפני עידן ועידנים.הורד (3)

היום, בחוף נגסאקי-באשי שבחצי האי סאצומה, מקדם את פני המבקרים מקדש שינטו אדום ובוהק, ובו סוגדים המאמינים לרוחו של אורשימה. עד היום, מתייחסים הדייגים המקומיים לצבי הים ביראת קודש, ואף מכבדים אותם, שלא בטובתם, במנה הגונה של אלכוהול מקומי. באופק הרחוק עומד מגדלור, זיכרון היסטורי לזמנים מרגשים לא פחות – נסיונותיו של הדאימיו הרפורמטור של סאצומה, שימאזו נריאקירה, לבנות כוח ימי מודרני באמצע המאה התשע עשרה. מסביב – עצים סוב טרופיים ופרחים ססגוניים, מצוקים דרמטיים מעל אוקיאנוס כחול וצלו של הר קיימון המוקף בעננים, "פוג'י של סאצומה". לרגלי ההר, כמו בימים עברו, מפליגות ספינות רבות לכיוון קגושימה, עיר הנמל התוססת ובירתה לשעבר של סאצומה – אחת הנסיכויות הפיאודליות העצמאיות, המרדניות והעוצמתיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

mt_kaimon_02

פוג'י של סאצומה: הר קאימון

"ספרטה היפנית", כך כינו רבים את המדינה הזאת, שנשלטה במשך שבע מאות שנים, מהמאה ה-12 ועד ל-1868, בידי שושלת שימאזו העתיקה. כל הנחלות הפיאודליות היפניות נשלטו בידי סמוראים, אבל בסאצומה הם לא היו רק אליטה צרה, אלא חלק בלתי נפרד מהציבור הרחב: יותר מרבע, לפי ההערכות. היו ביניהם שועים פיאודליים תקיפים ולוחמים גאים אך עניים, שחיו בצריפים דלים וייצרו מטריות בכדי להתפרנס. כל ילדי הסמוראים התחנכו בשיטה מיוחדת: הם התחלקו לחבורות נערים, שבהן חינכו הנערים הבוגרים את הצעירים יותר במוסר קונפוציאני, קריאה וכתיבה, כתיבת שירה ומעל הכל – ציד, רכיבה ולחימה בחרב. הסמוראים של סאצומה פיתחו שיטת לחימה מיוחדת, התקפית במיוחד, שהתבססה על הנחת היסוד שבקרב עליך להרוג את האויב באבחת החרב הראשונה, "כי לא תהיה לך מכה שנייה". תוך כדי כך, עליך לחשוף את עצמך לחלוטין להתקפה, כי כל מי שחושב על הגנה יתרשל באותה התקפה ראשונה. כך, נודעו הסמוראים של סאצומה בעוצמתם הצבאית ובקריאת הקרב (קיאיי) מקפיאת הדם שלהם, שזוהתה בנקל בכל רחבי יפן. במאה ה-19, היתה סאצומה גם מעצמה כלכלית. שימאזו נריאקירה ויורשו, היסאמיצו, גרפו רווחים אדירים משליטתם הסודית למחצה באיי אוקינאווה הדרומיים, הסחר שלהם עם סין ומעל הכל – מונופול על תעשיית הסוכר החום. באיי אמאמי, שמדרום לקגושימה, ניהלו גובי המיסים ומפקחי העבודה של סאצומה משטר אכזרי ביותר, שבמסגרתו נאסר על האריסים שעבדו בשדות הסוכר אפילו ללקק את אצבעותיהם.

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

קריאת קרב מקפיאת דם: סמוראים של סאצומה

היום, תושבי מחוז קגושימה, סאצומה לשעבר, מעדיפים לשכוח את אריסי הסוכר ולהתרפק על עבר רומנטי יותר. במהלך הרסטורציה של מייג'י, אותה מהפכה כבירה שהפכה את יפן למדינה מודרנית, עמדה סאצומה בחוד החנית של השינוי, והעניקה ליפן גיבורים רומנטיים וטרגיים כסייגו טקמורי, "הענק עם העיניים הגדולות": סמוראי עני ומוכשר שהחל את דרכו כגובה מיסים אלמוני ומליץ היושר של האיכרים העניים, המשיך כגנן של הדאימיו, סוכן חרש, קושר ומארגן טרור, אסיר עולם, משורר, פילוסוף ומצביא; חובב מעיינות חמים, ציד ודייג, שהעדיף לבלות את ימיו בעבודה בשדה, הטלאת סנדלי קש, משחק עם ילדים ועם כלבים, אבל נסחף שוב ושוב, שלא בטובתו, לתפקידים פוליטיים מרכזיים; האיש שהוסיף להיות נאמן לסאצומה גם כאשר רשויותיה כלאו אותו בכלוב באי קטן, הפך למפקד הצבא הקיסרי ברסטורציה של מייג'י, ובסופו של דבר סיים את חייו כמורד במשטר שסייע להעלות לשלטון. סייגו משכין השלום, שהציל מאות אלפים מתושבי אדו (טוקיו) מאימת המלחמה באמצעות פשרה פוליטית נבונה, זכור היום דווקא בשל דרישתו כביכול לפלוש לקוריאה: למעשה ניסיון, שלא הובן, לתווך בין שתי המדינות תוך סיכון חייו שלו. כיום, האיש המוזר ומלא הסתירות הזה משמש כסמל של קגושימה. המבקרים יכולים להתרשם מפסלו הענקי ליד כיכר העירייה, או לראות את דמותו המצויירת והמחייכת על האוטובוסים התיירותיים של העיר.

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

איש מוזר ומלא סתירות: סייגו טקמורי

קגושימה, עיר נעימה עם רחובות שוקקי חיים ושדרות עצים רחבות ידיים, מתגאה באינספור אתרים שקשורים לסייגו טקמורי. ב"מוזיאון הרסטורציה של מייג'י" (Ishin Furusato-kan) אפשר לצפות בדרמה אור קולית על תולדות חייו, החל ממאבקי הרסטורציה של מייג'י ועד לסופו הטראגי במרד סאצומה של 1877. בנוסף, מציע המוזיאון דרמה על סיפור מרגש לא פחות: סמוראים צעירים מסאצומה שנשלחו, בפעם הראשונה בהיסטוריה היפנית המודרנית, ללמוד באנגליה, והמסע המטלטל שלהם מסביב לעולם (כתבתי על הפרשה הזאת כאן בינשוף). אפשר לראות גם את המערה שבה התחבא סייגו בימים לפני מותו, בעוד הצבא הקיסרי סוגר עליו מכל עבר, מקדש יפיפייה שהוקם לזכרו וכמובן – מוזיאון מיוחד שמוקדש אך ורק לו.

המערה של סייגו, קגושימה

המערה של סייגו, קגושימה

כמובן שסייגו אינו היחיד. קגושימה גאה לא פחות במשפחת שימאזו, שושלת הדאימיו העתיקה ששלטה בנחלה הזאת במשך יותר משבע מאות שנה. בצלו המפחיד של הר סאקורה-ג'ימה, הר הגעש השחור והפעיל שיורק מדי פעם לבה וענני אפר לשחקים, נמצא גן יפני רחב ידיים, עם בריכות שלוות, פרחי לוטוס ונחלים, שם קבעה משפחת שימאזו את וילת הנופש שלה. צלו של הר הגעש משתלב בתוך הגן ("נוף מושאל", טכניקה ידועה בגינון יפני וסיני), והמבקרים יכולים לסייר בתוך הוילה של משפחת שימאזו, ולעקוב אחרי תולדות חייו של הדאימיו האחרון, שימאזו טדיושי, ובנו קצין הצי, טדשיגה. אם תהיתם, משפחת שימאזו קיימת ומשגשגת, ובראשה עומד "ראש המשפחה", מעין דאימיו לא רשמי. השליט הנוכחי הוא שימאזו נובוהיסה, תעשיין שעומד בראש תשלובת משגשגת, שמנהלת גם את אחוזתה של המשפחה ומגוון אטרקציות תיירותיות ברחבי קגושימה. הטירה של שימאזו במרכז קגושימה, למרבה הצער, כבר לא קיימת. היא נחרבה במהלך המרד של סייגו ב-1877, אם כי החומות שלה עדיין עומדות. בתוך החומות נמצא היום ריימייקן, מוזיאון להיסטוריה ולתרבות של סאצומה, שבו אפשר היום להתפעל מיצירות אומנות, כדים מרהיבים מתוצרת הנסיכות, חרבות עתיקות ותצוגות היסטוריות על תולדות קגושימה.

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

איסו טייאן: הגן היפני של משפחת שימאזו

מי שרוצה להתרחק מהעיר הגדולה ולנדוד בשבילי הרים לארץ הערפילים והלהבות, יכול לעקוב אחרי סקמוטו ריומה, גיבור נוסף, רומנטי לא פחות מסייגו. אף שאינו תושב סאצומה במקור, הוא נערץ על ידי המקומיים. סקמוטו, במקור מהנחלה הפיאודלית טוסה שבאי שיקוקו, היה סמוראי, לוחם חרב אגדי ומתנקש מתקופת הרסטורציה, שהפך לתלמידו של שר שניסה להרוג (סיפרנו כבר את הסיפור שלו כאן בינשוף). היצירתיות, הסקרנות והפתיחות של סקמוטו הובילו אותו להיות אחד ממייסדי הצי הקיסרי שסייע בהבסת השוגון, יועץ ימי של סאצומה, דיפלומט שתיווך במיומנות בין נחלות פיאודליות שונות והרפתקן רב עלילות. תאמינו או לא, אבל יש אפילו "קבוצת מחקר" יפנית שטוענת כי הוכיחה שסקמוטו הוא חייזר שהגיע מהחלל החיצון. חוצן או לא, במהלך שהותו בכדור הארץ, התקשר סקמוטו לגיישה בשם אוריו (Oryo), שהצילה אותו מחוליית מתנקשים של השוגונאט. לאחר נישואיהם, יצאו ריומה ואוריו לירח הדבש המתועד הראשון בהיסטוריה היפנית: הם נסעו לקירישמה שבצפון סאצומה, מחוז פראי של הרי געש, יערות עבותים, אגמים תכולים ומעיינות חמים מבעבעים.

ebino

קירישימה (ביפנית: אי הערפל) הוא כיום אחד מאזורי הטיולים המיוחדים והיפים ביותר ביפן, ובכל מקום ניתן לראות את צלליותיהם של סקמוטו ואוריו, שהפכו לסמל של המחוז: סמוראי עם שני חרבות צועד בדרך, ולצדו גיישה בקימונו מסע ותסרוקת גבוהה. היום, כמובן, יש דרכים מהירות יותר, אבל הכבישים הצרים של המחוז עדיין גורמים לך להרגיש שאתה נודד למחוזות מרוחקים ושכוחי אל. הרכבת מקגושימה מובילה לקירישימה ג'ינגו (Kirishima Jingu): מקדש שינטו עתיק מהמאה ה-15, שהמקומיים נוהגים להתפלל בו לאלי הר הגעש שיצילו אותם מאימת ענני האפר והלבה הרותחת. מהמקדש יוצאים אוטובוסים לאזורים מרוחקים יותר, שהיפה מביניהם הוא אבי נו קוגן (Ebi no Kogen), רמה הררית שאת שמה ניתן לתרגם לעברית כ"מעלה חסילונים". בצלן של פסגות טובלות בערפל, השבילים המתפתלים של אבי נו קוגן עוברים בין שלושה אגמים געשיים צלולים ומבהיקים, יערות שצמרות העצים שלהם מסתירות את השמש, צמחייה אלפינים ופרחי בר לבנים. המסלול קל יחסית, אבל ניתן לסטות ממנו לשבילים תלולים ומעניינים יותר, שמובילים לנקודת תצפית על האגמים, הפסגות והיערות ממדרונותיו העליונים של הר שיראטורי.

photo67598

כשעה וחצי באוטובוס מקגושימה, מנמנמת לה העיירה היפה צ'יראן, שידועה כמרכז של תה ירוק משובח, כפר סמוראי עתיק ובתקופה המודרנית יותר- הבסיס המרכזי של הקמיקזה, אותם טייסים צעירים שהתאבדו עם מטוסיהם על ספינות קרב אמריקאיות בשלהי מלחמת העולם השנייה. השכונה הסמוראית של צ'יראן, שהשתמרה בשלמותה, היא אחת מפינות הקסם של יפן העתיקה, ומתחרה ביופייה אפילו עם קיוטו. כיום היא שכונת מגורים, שבין הבתים האמיתיים שלה מסתתרים בתי סמוראים משוחזרים עם גנים יפנים מקסימים. הסמוראים של סאצומה חיו בקהילות קטנות שנוהלו על ידי מנהיגים מקומיים והתחרו זו בזו, חלק משיטת ה"הפרד ומשול" הידועה של בית שימאזו. צ'יראן היתה אחת הקהילות הללו. בבית היפה ביותר, שנמצא למרגלותיו של הר ערפילי ומיוער, ישנו גן יפני אלגנטי עם בריכה קטנה וסלעים מכוסי אזוב, מקום שאפשר לשבת בו ברוגע במשך שעות ארוכות.

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

שליו ורוגע: גן של משפחה סמוראית על סף היער, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

הרחוב הראשי של השכונה הסמוראית, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

כניסה לבית סמוראי, צ'יראן

אולם כשמתקדמים לזמנים מודרניים יותר, הרומנטיקה של צ'יראן וקגושימה לובשת פנים עגומות יותר. בסיס הקמיקזה המרכזי, שהפך ל"מוזיאון השלום של הטוקוטאי" (ביפנית: יחידות הסער המיוחדות, השם הנפוץ ל"קמיקזה"), מכיל מסמכים אישיים ותצלומים של הטייסים, חלקם סטודנטים למדעי הרוח שנשלחו למותם בידי הנהגה נואשת ומוכת טירוף. המבקרים יכולים לראות מטוסים מקוריים ממלחמת העולם השנייה, לצלצל ב"פעמון השלום", לצפות בסרטים על הקמיקזה ואפילו להתפלל במקדש לזכר נשמותיהם. התפלאתי דווקא מהדבר שנעדר מהמוזיאון: שמו של אדמירל אונישי טקג'ירו, מפקד הקמיקזה והאדם האחראי יותר מכל לטירוף ההוא. לפחות היתה לו ההגינות להתאבד בעצמו בסוף המלחמה, ולא לשרוד אחרי האנשים ששלח למות לחינם.

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

מתו לחינם: טייסי קמיקזה לפני היציאה למשימה

 

מידע תיירותי

בימים הישנים והטובים של סאצומה, המסע בין קגושימה לטוקיו שילב תחבורה ימית ויבשתית, ולקח מספר שבועות במקרה הטוב ביותר. כיום, קגושימה מקושרת היטב לעריה הגדולות של יפן באמצעות השינקנסן, רכבת הקליע המפורסמת. מי שמחזיק ב-Japan Rail Pass או מוכן לשלם את המחיר הגבוה, יוכל לחצות את המרחק מטוקיו, קיוטו או אוסקה במספר שעות בודדות, עם החלפה אחת בפוקואוקה/הקאטה, השער של האי קיושו. לקגושימה יש גם טיסות רבות, והזולות ביותר נוטות להיות של Jet Star, חברת הלואו פייר היפנית. אני הצלחתי להשיג דיל טוב וזול להפליא של מלון וטיסה עם חברת One Travel.המחירים שלהם זולים בהרבה מאלו של אקספידיה, כך שכדאי לכם לבדוק.

בקגושימה עצמה קל מאד להסתובב. בלשכת המידע לתיירים שבתחנת הרכבת המרכזית, תוכלו לקנות את ה-Cute Transfer Pass (כן, כן), שיעניק לכם יום או יומיים של שימוש חופשי באוטובוסים, החשמליות ובעיקר – הקווים התיירותיים שמסתובבים בין האטרקציות המרכזיות, City view bus Waterfront line ו-City View Bus Shiroyama-Iso line. הוא תקף גם למעבורת שמובילה בין קגושימה לאי הגעשי סקורג'ימה, כולל קרוז של חמישים דקות בספינה והאוטובוס התיירותי בסקורה-ג'ימה עצמה. בין האתרים המומלצים בקגושימה: Museum of the Meiji Restoration, Reimeikan, Saigo Nanshu Park, וכמובן, הגן המקסים של משפחת שימאזו, Iso Teien. אזור הדאונטאון של קגושימה, Tenmonkan, מלא במועדונים, מסעדות מצויינות של "אוכל סאצומה", דוכני שיפודים יפניים (יקיטורי) וחנויות רבות מספור. יש בו גם הרבה מלונות זולים וטובים. אני הייתי ב-Tenmonkan Plaza Hotel – בחירה לא רעה בכלל למי שאוהב Buisness Hotels יפניים, אם כי לא מלהיב או מיוחד.

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

המרכז של קגושימה: טנמונקאן

מומלץ גם לנסוע לסקורג'ימה, עדיף ביום בהיר, לצפות בלבה ובעשן של הר הגעש ממצפים מיוחדים ולטבול במעיינות חמים. אני ממליץ מאד על המעיינות החמים ב-Ocean side Hotel שעל יד הים. המעיין נמצא בתוך גן יפני קטן, שניתן לצפות ממנו על האוקיאנוס. לשומרי צניעות, שימו לב ששניים מהמעיינות מופרדים גברים/נשים, אבל אחד מהם, זה שקרוב לים, הוא מעורב. וכמו תמיד במעיינות חמים ביפן, הרחצה היא אך ורק בעירום מלא.

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

מעיין חם על רקע סקורג'ימה

לנסוע מקגושימה למסלול האגמים האלפינים והיערות של Ebi no Kogen זה קצת יותר מסובך. אם אתם רוצים לטייל באופן רציני באזור היפיפייה הזה, עדיף להזמין חדר באחד המלונות בסביבה. אם אין לכם זמן, כמוני, ואתם רוצים להגיע לשם בטיול יום מקגושימה, רצוי לעשות כדלהלן. צאו מוקדם, וקחו את הרכבת הראשונה מקגושימה (6:00 בבוקר) לתחנת Kirishima Jingu. חכו שעה בבית הקפה של הזקנה הנחמדה ליד התחנה, וקחו את האוטובוס של שבע בבוקר לתחנת Maruo Onsen. משם יש אוטובוסים שיוצאים מדי שעה או שעתיים לשאר נקודות הטיול, ההרים, האגמים והמעיינות החמים באזור. האוטובוס ל-Ebi no Kogen יוצא רק כל שעתיים וחצי בערך, והוא יצא בערך עשר דקות לאחר שתגיעו לאזור, אז תדאגו לא לפספס אותו. תגיעו ליעד בערך בשעה תשע, מה שישאיר לכם שפע זמן לטייל במסלול ההררי Ike Meguri בין שלושה אגמים, ולקחת את האוטובוס שחוזר למרואו אונסן ב-13:30 בערך.

צבי משוטט - אבי נו קוגן

צבי משוטט – אבי נו קוגן

הנסיעה מקגושימה לצ'יראן קלה בהרבה, וישנם אוטובוסים רבים מתחנת הרכבת המרכזית. אני החלטתי לנסות את הטיול המאורגן של לשכת התיירות, שיוצא כל יום מתחנה מרכזית בשעה שמונה וחצי. זו חבילה מעורבת: מצד אחד, האוטובוס ייקח אתכם במהירות להרבה מאד מקומות מפוזרים בשטח, שיהיה לכם קשה להגיע אליהם ביום אחד בלי מכונית: מוזיאון האומנות של איוואסקי, עם טוטמים מעניינים מפפואה ניו גיני, המצוקים מעל האוקייאנוס ומקדש אוראשימה טארו בנגסאקי באשי (נוף עוצר נשימה), ארוחת צהריים במלון, מוזיאון הקמיקזה וגני הסמוראים בצ'יראן. הבעיה היא שהמדריכה מקשקשת ביפנית מונוטונית בלי לסתום את הפה לרגע, דבר שיכול לעשות חור בראש אפילו לדוברי יפנית – בטח לאלו שלא מדברים את השפה. כמו תמיד בטיולים יפניים מאורגנים, הכל מדוד על השנייה, ויריצו אתכם בין אתרים שאולי תרצו לבלות בהם יותר זמן. לשיקולכם. את הכרטיסים קונים במקום ליד תחנת האוטובוס של חברת הטיולים, והם עולים 4,500 יין למבוגר, מחצית מזה לילד.

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

ארץ ערפילים ואש: הפארק הלאומי קירישימה

.

 

פינת המטבח של סאצומה

main_image

כמו לכל אזור ביפן, למחוז קגושימה יש את האוכל הייחודי שלו, שמתגאה בהיסטוריה סצומאית ארוכה וזוהרת, בנוסף להשפעות מאיי אוקינאווה והים הדרומי. המטבח המקומי נקרא בדרך כלל Satsuma Cuisine או "מטבח של סמוראים כפריים" (Goshi Riyori). הוא מתאפיין בדגים ופירות ים טריים ועסיסיים, רטבים מתקתקים-חריפים ומנות שמתמוססות בפה. במסעדות המקומיות תוכלו לנסות קציצות דג נוסח סאצומה (Satsuma Age), סאשימי של דגי הרינג קטנים עם רוטב סויה חמוץ מתקתק (Kibinago), סאשימי מבשר תרנגולת טרי (Toriashi), ומרק סאצומה לוהט ומהביל, עם טעם מיוחד שקשה להגדיר, חריף ומתוק בעת ובעונה אחת. למי שלא שומר כשרות, יש גם את בשר הבקר והחזיר השחור של קגושימה (Kuroushi, Kurobuta) שנאכל בשיפודים, סשימי, טונקאצו או שאבו-שאבו. בדוכני המזון המהיר אפשר לקנות גם את הירק המפורסם ביותר של האזור: תפוחי האדמה המתוקים של סאצומה, בין אם בגריל ובין אם בתוך גלידה. תפוחי האדמה המתוקים האלה כל כך מזוהים עם קגושימה, עד שבתקופה הסמוראית היה נהוג להציג קריקטורות פוליטיות עם תפלצים שיש להם תפוחי אדמה מתוקים במקום ראש. כך הקריקטורות עברו את הצנזורה, וכל מי שקרא ידע שמדובר בבדיחה על חשבון סאצומה. את כל אלו אפשר וכדאי לשטוף בליקר המקומי (סאצומה שוצ'ו – Satsuma Shochu) שעשוי, איך לא, מתסיסה של תפוחי אדמה מתוקים.

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

קיבינאגו: דגיגי הרינג טריים כסאשימי

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

חריף, מתקתק ומכשף: מרק סאצומה

דרומה עם הנילוס: יומן מסע במצרים, חלק שני

דרומה עם הנילוס

מסע בדרום מצרים מקהיר ועד לגבול סודאן

 איך נראה הדרום, רגע לפני המהפכה?

לתמונות שלי ממצרים – ראו באתר פוטובאקט, ומבחר מצומצמם יותר גם בדף הפייסבוק שלי, כאן.

 

הנילוס

 

מאמר זה הוא שני בסדרה. לקריאת המאמר הראשון, "בין פרעה למוחמד- יומן מסע במצרים", לחצו כאן.

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. תיירים ישראלים מעטים מגיעים לקהיר, אך מעטים עוד יותר מגיעים לדרום, לאסוואן, לוקסור ומקדש אבו סימבל, פלא העולם שליד גבול סודאן. אני נסעתי לשם, והחוויה היתה בלתי נשכחת. רכבת לילה מקהיר, ואתם מוצאים את עצמכם במצרים אחרת- שמרנית, כפרית ושקטה יותר, אבל יפה ומרתקת לא פחות.

בסיום המאמר- ממטעמי המטבח המצרי, וכמה טיפים על לינה בקהיר, לוקסור ואסוואן.

 לוּקסוֹר

מקדש חתשפסות

 

ללוקסור הגעתי ברכבת לילה. מי שלא נסע ברכבת הלילה המצרית היוקרתית אָבֶּלָה, לא ראה שירות משובח מימיו: תא פרטי לכל אחד עם מיטה נוחה, ארוחות ברמה סבירה שמוגשות בידי מלצר (כחלק ממחיר הכרטיס), ווילונות קטיפה על החלונות. נסעתי כבר ברכבות לילה במדינות כמו סין, אוזבקיסטן, הודו ורוסיה, ומעולם לא נתקלתי בשירות מוצלח כל כך (וכמובן שהמלצר/כרטיסן ביקש בסוף, איך לא, בקשיש…)

 ללוקסור, שנקראה פעם תביי, יש מקום של כבוד בתרבות המצרית העתיקה. היא היתה בירתן של הממלכה התיכונה והממלכה החדשה, ועדיין נמצאים בה מקדשי ענק מצריים שהשתמרו באופן יפה יחסית. מקור שמה של העיר הוא במילה הערבית אוּקְסוֹר (ביצורים). העיר עצמה שמרנית מאד, ומוזנחת הרבה יותר מאשר קהיר, שלא לדבר על אסוואן המטופחת וההדורה. בעלת המלון האוסטרלית שלנו אמרה שהיא לא יכולה לצאת לרחוב ללא כיסוי ראש, בלי שהשכנות ילחשו מאחורי גבה שהיא זונה.

לוקסור, שכלכלתה מתבססת בעיקר על תיירות, מתאוששת לאט לאט מההלם של האירועים הטרגיים של 1997. ביום הרה גורל, בשעת בוקר מוקדמת, חבורה של טרוריסטים אסלאמיים סגרה מההרים על תיירים ממדינות שונות שבאו לבקר במקדש חתפשסות – וקצרה אותם למוות בנשק אוטומטי. 59 תיירים נספו, ואיתם ארבעה מצרים, עד שהמחבלים נתקלו במחסום משטרתי ונאלצו להתאבד. לזכותה של הממשלה המצרית יאמר, שהיא הפיקה לקחים מהפיגוע הרצחני. המקדש מלא בשומרים חמושים, בדרך אליו יש מחסומים משטרתיים, וגם ברכסי ההרים השולטים על עמק המלכים הוקמו תחנות משטרה. הטבח הנורא גם נתן מכה לתנועה האסלאמית הקיצונית במצרים (להבדיל מהזרם הממסדי יותר של האחים המוסלמים) ממנה עדיין לא התאוששה, והפנה זעם רב של האוכלוסייה כנגדה. מאז, לא היו עוד פיגועים בלוקסור, והתיירות באזור התאוששה לאט לאט ושבה לממדיה המקוריים.

מקדש לוקסור בלילה

מרכז העיר של לוקסור נשלט בידי הריסותיו ועמודיו של מקדש לוקסור, מראה יפה במיוחד בלילה כאשר העמודים והפסלים מוארים באור מבהיק. מהמקדש נפרשת שדירת הספינקסים העתיקה, שהשלטונות מנסים עכשיו לחדשה, המובילה בדרך של שלושה קילומטרים למקדש המונומנטלי קרנאק שבפאתי העיר. קרנאק עצמו הוא חוויה של גודל ועוצמה – אם כי באופן אישי ראיתי מקדשים מצריים יפים יותר, למשל בפיליי (אסוואן) או במדינת חאבו, בגדה המערבית של הנילוס ליד לוקסור. הוא ענק, וכדאי להשקיע זמן מסויים בשיטוט בין עמודיו העצומים. אפשר לקחת גם שיט על הנילוס לאי הבננות. האי עצמו אינו מרשים במיוחד – אולם השיט עצמו היה לדעתי מהנה, במיוחד בשקיעה.

החוויה החזקה ביותר בלוקסור לדעתי היא הביקור בעמק המלכים, שבגדה המערבית – המדברית של הנילוס. ישראלים שימו לב! באופן רשמי, הביקור בעמק המלכים לישראלים מחייב שיירה משטרתית, אך בניגוד למתרחש באסוואן ואבו סימבל, לא אוכפים כאן את החוק היטב. עם זאת, במהלך הביקור בעמק המלכים, לא כדאי לומר לכל שוטר מזדמן שאתם ישראלים, והם לא מבקשים דרכונים. בכל מקרה, מומלץ לקחת לעמק המלכים סיור מאורגן, בהדרכתו של חוקר מצרים העתיקה האדיב והרהוט עלאא' א-דין (טיולי אלאדין). את הסיור ניתן לארגן דרך המלונות השונים, ובמיוחד דרך ההוסטל "בומרנג" של מִיָה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור המוזר (המגורים אצל מיה, דרך אגב – הם חוויה בפני עצמה. מעבר להוסטל המצויין, יש גם את חוש ההומור היחיד במינו של הבעלים. כשתגיעו תחוו בעצמכם!). במהלך הסיור שלנו, עלאא' גילה ידע רב, והשכיל לקחת אותנו למקומות הנכונים. זה חשוב מאד מאד, מפני שהכרטיס מקנה כניסה רק לשלושה קברים לפי בחירתכם, ואתם זקוקים למדריך שיידע להכניס אתכם למקומות היפים ביותר. הקברים עצמם הם מנהרות תת קרקעיות, מוארות באור רך – וניתן לראות בהם את ציורי הקיר היפים ביותר במצרים, בצבעים עזים וחזקים שהשתמרו היטב ומבטאים רגשות חזקים: אלים ואלות, פרעונים מכים באויביהם, מלכות מגישות מנחות לישויות שמיימיות, כוהנים וסופרים עוסקים במלאכת הקודש, ועוד עושר ומגוון שאין כמוהו מעולם המלוכה והכהונה של מצרים הקדומה. מומלץ לשלם את מחיר הכניסה הנוסף לקברו של רעמסס, אולם לא לקבר תות-אנך-אמון: אין מה לראות שם לאחר שכל האוצרות נלקחו למוזיאון המצרי.

 

ציורי קיר בעמק המלכים

הסיור שלנו לעמק המלכים כלל גם את המקדש היפה במָדִינָת חַאבּוּ, ואת מקדש חתשפסות הענק ואומר ההוד (שבו התבצעה התקפת הטרור הרצחנית של 1997). מדרגות אדירים מוליכות למבנה עצום ורחב, שבכניסה לשעריו עומדים פסלי ענק. חתשפסות היתה הפרעונית הגדולה ביותר (גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה פיזית) – והיא נהגה לפסל את עצמה כגבר למחצה, כולל הזקן המלאכותי של הפרעונים. מקדש חתשפסות הוא אחד המקומות היפים ביותר בגדה המערבית בפרט ובלוקסור בכלל, ואסור בשום אופן להחמיץ אותו. וכתוספת, המדריך שלנו לקח אותנו גם לכפר של סתתי אבן. מדובר, כמובן, בניסיון לשכנע תיירים לקנות מזכרות (שעמלה שמנה מהן הולכת למדריך עצמו) – אולם הכפר והחנות עצמה היו יפים מספיק בכדי להצדיק זאת.

             ולבסוף, ביקור בשוק של לוקסור הוא גם חוויה מעניינת, בגלל ההבדל העצום בין השוק המקומי לשוק התיירותי, לא רק במחירים אלא גם במראה הכללי. בעוד השוק המקומי נראה כמו שכונה שנלקחה מרומן של נג'יב מחפוז, היינו – מלוכלך, רועש ובוצי, אולם עמוס בסחורה טרייה (אנחנו קנינו שקית תמרים מתוקים כדבש), השוק התיירותי מרוצף, נקי, ממוסחר ויקר בהרבה – כמו שני עולמות שונים, למרות שהם נמצאים באותו הרחוב.

 

בשוק של לוקסור

אסוואן

שקיעה על הנילוס, אסוואן

אסוואן, בירת הדרום השקטה והרוגעת, היתה מאז ומתמיד השער של מצרים לאפריקה. ועד היום, חלק גדול מהאוכלוסיה בעיר שייכת למיעוט הנוּבִּי – עדה אפריקאית שחורה ששומרת על שפתה הייחודית ומנהלת יחסים מורכבים עם הרוב הערבי במצרים. בכלל, הנוּבִּים, שחלקם הגדול עוסקים בתיירות, הם מלאי סתירות: עם שפעם היה אחד מהאויבים העיקריים של מצרים העתיקה, רואה את עצמו היום כיורשה ומשמר שפתה ותרבותה. אחדים מהם, מצד שני, אף טוענים לשותפות גורל עם היהודים – כי שני העמים היו משועבדים לפרעה. אני זוכר עוד שיט על הנילוס עם קפטן נובי, לעת שקיעה, שאמר לי כי הנובים והיהודים אחים, ובעוד אנחנו משיחים בסיפורי תורה על הנילוס בערבית מצרית קלוקלת, "עשיתי לו את היום" כאשר סיפרתי שאשתו של משה רבינו היתה "כושית", היינו – נובית…

עם סלים השייט, על הנילוס באסוואן

            הטרגדיה הנובית נמשכה גם בעידן המודרני. כאשר הנשיא גמאל עבד אל נאצר החליט לבנות את סכר אסוואן העליון כדי לספק אנרגיה למצרים, מחצית מארצם של הנובים טבעה מתחת לאגם נאצר, וכפרים שלמים הועתקו למקומות אחרים. ביחד איתם הועתקו גם מקדשים מצריים עתיקים, ביניהם גם מקדש אבו סימבל המפורסם שליד גבול סודאן.

אסוואן גדולה יותר מלוקסור, אך בניגוד אליה – עושה רושם של עיירה קטנה ושקטה. משום מה, היא גם מטופחת הרבה יותר. עיר יפה, נקייה, עם דרכים סלולות, שיכונים חדישים ומודרניים, שוק שוקק חיים ומטופח, וטיילת יפיפייה לאורך הנילוס המנומר באיים פסטורליים. בשום מקום במצרים הנילוס אינו מרהיב ביופיו כמו באסוואן – והשיט בין אייו בפאלוקה הוא חוויה שאין שני לה. השייטים יכולים לקחת את התיירים המעוניינים בכך לפארק שעל אי קיצ'נר, לחורבות של האי אלפנטינה (ייב המקראית), לשעבר מושבה של שכירי חרב יהודיים (כן, כן) שנשכרו כדי לשמור על גבולה הדרומי של מצרים הקדומה, או ברחובותיו של כפר נובי שקט.

היעד היפה ביותר הוא לדעתי האי פיליי – שבתוכו נמצא מקדש הנושא שם זה. ההגעה למקדש מסובכת יחסית – צריך לקחת מונית למעגן המעבורות, לשלם מחיר כניסה, ואז להתמקח עם השייטים על מחיר ההפלגה לאי עצמו. כל הסיפור די יקר, בעיקר למי שלא יודע להתמקח היטב וחזק, אבל שווה כל לירה. המקדש עצמו יפה למדי, בעיקר ציורי הקיר והפסלים על קירותיו העתיקים, אולם החוויה הופכת למושלמת בשל נוף הנהר הפסטורלי הנשקף ממנו. מבט על האור שמשתקף על המים מהחומות העתיקות מעלה מהאוב את זיכרונם של אלים עתיקים ומלכים נשכחים, אין מקום שהפולחן המצרי העתיק מורגש וקיים יותר מאשר בפיליי. וזו אירוניה – מכיוון שהמקדש מייצג דווקא את סוף הסיפור של מצרים העתיקה. הוא נבנה בתקופת ההלניסטית, ומי שיסתכל היטב על קירותיו יוכל לראות את שילוב הסגנונות, היווני והמצרי. ואולי דווקא משום שהמקדש מייצג את סוף דרכה של הציביליזציה העתיקה הזאת, הוא מרתק פי כמה, מעין מצבה לעולם שהיה ואיננו.

מקדש פיליי

מקדש פיליי

את היעדים העיקריים האחרים באסוואן – הסכר המפורסם שבנה הנשיא גמאל עבד אל נאצר והמוזיאון הנובי – לא הספקנו לראות בשל מחסור בזמן.

ועוד משהו מעניין על אסוואן: כשהגענו, העיר לבשה חג והתכוננה לביקור של הגברת הראשונה, סוזאן מובארק. כדי שלא תראה חלילה קירות מתקלפים על בתים ישנים, רשויות העיר הורו לתלות וילונות סגולים מפוארים על כל קירות הבתים האלה. ממש כפרי פוטיומקין בנוסח מצרי. זאת ועוד: אסואן, בניגוד לקהיר וללוקסור, היתה מלאה בתמונות של הנשיא מובארכ. ולמי שלא הבין לאן "נוטה ליבם" של תושבי העיר (או אלו שמדברים בשמם), גם כתובות: "אני אוהב אותך, הנשיא".

השוק באסוואן

אסוואן היא אזור רגיש במיוחד מבחינה בטחונית, בשל היותה קרובה לגבול עם סודאן, ולפיכך הפיקוח על ישראלים בה הוא הדוק יותר. כשתחזרו למלון בפעם הראשונה תראו את המוח'אבארת מחכים לכם, עם הצעה להבטחה צמודה (שכרגיל אפשר לדחות, בכפוף לחתימה על טופס ויתור). בכל מקרה, שומר אישי ימתין לכם בכוננות בלובי של המלון למקרה שתצטרכו אותו. ישנם בעיר מלונות שמסרבים לקבל ישראלים! באופן כללי, ולא רק לישראלים, מומלץ להתאכסן במלון קיילני המקסים שקיבל אותנו בברכה. הבעלים האדיב שלו, מוחמד, אף נתן עצות מצוינות בנוגע למסעדות ואטרקציות בעיר (לא לפספס את מסעדת אל מסרי, או את מסעדת פנורמה היפה על גדות הנילוס). יתר על כן, מוחמד אף סיפר לנו את הסיפור המלא על נהלי הנסיעה הסבוכים של תיירים ישראלים למקדש אבו סימבל.

מקדש אבו סימבל

"אני אומר לכם את האמת בכנות, ולא אנסה לסובב אתכם כמו אחרים. כישראלים, להגיע למקדש אבו סימבל יעלה לכם כסף…"

 

אשרף, סוכן הנסיעות במלון איזיס

אם אסוואן עצמה רגישה מבחינה ביטחונית, אזי הדרך המדברית המשתרעת דרומה לכיוון מקדש אבו סימבל בואכה סודאן, מעלה את כל הפראנויות האפשריות בממסד הבטחוני של מצרים. המקדש נמצא מספר שעות דרומה מאסוואן, ארבעים קילומטרים מגבול סודאן, הדרך אליו קרובה לאתרים אסטרטגיים רבים, כמו סכר אסוואן העליון,  ומתפתלת בשטח קשה לגישה לאורך הגבול. במיוחד לאור התקפת הטרור בלוקסור ב-1997 והקרבה לסודאן, ממשלת מצרים לא לוקחת שום סיכונים – וכל התיירים הנוסעים לאבו סימבל מחוייבים לנסוע בשיירה משטרתית הנוסעת פעמיים ביום. אלא מה? תיירים ישראלים אינם יכולים לנסוע באוטובוסים בשיירה, אלא מחוייבים במונית מאובטחת מיוחדת. בגלל כל הטרדות, סוכני נסיעות רבים מסרבים לקחת ישראלים מלכתחילה. מכיוון שמקדש אבו סימבל, לדעתי ולדעת שותפי לטיול, הוא האתר המרהיב ביותר במצרים – ואסור לפספס אותו בשום פנים ואופן – ישנם שתי דרכים לעקוף את הטרדה הביטחונית. אופציה אחת היא לקחת אוטובוס ציבורי, שבו לא בודקים בד"כ דרכונים, אולם יש בו הקצאה של ארבעה מקומות בלבד לתיירים באוטובוס, וגם הנסיעה ארוכה ומייגעת. אופציה יקרה אולם מומלצת היא טיסה – שחוסכת את סיפור האבטחה, והיא מהירה ונוחה. החיסרון היחיד הוא שיש רק שעה וחצי לראות את המקדש עד הטיסה חזרה (אלא אם כן בוחרים ללון במקום) .

צילום משותף עם רעמסס השני, מקדש אבו סימבל

            אין מילים לתאר את מקדש אבו סימבל – ולדעתי מדובר באחד מפלאי העולם. פסלי ענק חמורי סבר, חצובים בסלע, מגלמים את גדול הפרעונים של הממלכה החדשה, רעמסס השני – כאילו שומרים על הסודות הטמונים בקברו. בקבר עצמו, ובמקדש הסמוך להאתור (אלת האהבה) ישנם תגליפים וציורי קיר יפיפיים, אולם האטרקציה העיקרית באתר- העולה על כל השאר – היא בלי ספק פסלי הענק של רעמסס החצובים מתוך ההר. כאשר מסתכלים על המקדש בנשימה עצורה ובפה פעור (באמת, זו לא הגזמה, ומי שהיה שם יודע) אפשר לשכוח שזה לא מיקומו המקורי. כאשר הקימו את סכר אסוואן העליון, אגם נאצר איים להטביע את המקדש כולו, ובאחד הפרויקטים ההנדסיים המורכבים ביותר במאה העשרים העתיקו אותו ממקומו במאתיים מטרים. התוצאה מעניינת. המצרים העתיקים תכננו את המקדש כך שפעמיים בשנה, ביום ההולדת של פרעה וביום הכתרתו, תאיר קרן אור את פסליו של רעמסס השני בקודש הקודשים שבלב המקדש. רק פתאח, אל האפלה, יישאר תמיד בחושך. מתכנני ההעברה היו מודעים לכך וניסו לשמר את האפקט, אולם בגלל הזוית השונה של הגבעה, ההארה של הפסל מתרחשת פעמיים בשנה, יום אחד מאוחר יותר…

 

 

פינת המטבח המצרי

כפי שכתוב בלונלי-פלנט, המטבח המצרי אינו יכול להתחרות באלופי הקולינריה של המזרח התיכון כמו לבנון, טורקיה ואיראן, והאוכל בו נוטה להיות חד גוני ולא מגוון. מצד שני, איש לא אומר שזה פוגם בטעם. ומי שאוהב פאסט-פוד מזרחי, ייהנה מהאוכל המצרי עד מאד.

מעצמת הקושארי, מסעדת אבו טארק בקהיר

קושארי: אחת המנות העממיות הפופולאריות ביותר: אטריות, עדשים, רוטב עגבניות ובצל מטוגן, עם תוספת של מיץ לימון ורוטב חריף. המקום הטוב ביותר לאכול את המנה המשביעה הזאת הוא המסעדה של אבו טארק (רחוב שמפוליון 40, חמש דקות הליכה מכיכר אל תחריר). המסעדה הזאת, מוסד קהירי ותיק ומכובד, הוא בניין שלם בן ארבע קומות שמגיש אך ורק קושארי מהביל למנה עיקרית, ופודינג אורז מתוק וטעים לקינוח. והמחירים? זולים עד מאד. אבו טארק מתפאר ש"אין לו סניפים אחרים". ובאמת, מי צריך סניפים אחרים כשאתה נמצא ליד כיכר תחריר, ממש במרכז העניינים?

מנת קושארי אצל אבו טארק

טעמייה ופול: טעמייה, הגירסה המצרית לפלאפל שלנו, מוגשת בפיתות גסות, לעיתים בליווי סלט ירקות או טחינה. במצרים אין את המנהג הישראלי לדחוף את כל העולם ואחותו לתוך הפיתה, והמושג "פלאפל עם צ'יפס" אינו קיים. גם חומוס נדיר יחסית במצרים, וניתן למצוא אותו בעיקר במסעדות לבנוניות. הטעמייה מלווה לרוב בפיתות, ולעיתים אוכלים אותה ביחד עם בצל ירוק, לבנה או פוּל. במצרים פול נאכל לבד (ללא חומוס), והוא משמש מקור מזון נפוץ אצל אנשים עניים.

תבלינים בשוק, לוקסור

דאוד באשא- מנה פשוטה אך טעימה של כדורי בקר ברוטב עגבניות.

 

אוּם עָלִי – המנה הטעימה ביותר שנתקלתי בה במצרים: פודינג אורז לוהט (דומה במעט לסולטאץ' הטורקי), עם שקדים מרוכזים ומיני תבלינים מתוקים.

מלונות זולים ומומלצים במצרים:

מסגד המצודה, קהיר

קהיר:

מסגד המצודה, קהיר

  1. ההוסטל של דינה – דינה אבו סעוד היא בחורה צעירה ונחמדה שבנתה הוסטל במיקום מצויין במרכז העיר, שבע דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה. הצוות מקסים, בפרט לישראלים, ומוכן לתת עצות בכל רגע נתון על קהיר ואפשרויות הטיול והבילוי בה. החדרים גם כן נחמדים מאד, והמחירים זולים. הבעיה העיקרית היא שההוסטל נמצא בשיפוצים כעת, וגם המקלחות לא נקיות במיוחד. דינה גם מוכנה לארגן טיולים לכל מצרים, אולם לא מומלץ לקחת את הטיולים הללו. תמיד זול יותר להזמין טיול בעיר היעד (למשל לוקסור) מאשר להזמין את אותו הטיול בדיוק בקהיר, במחיר יקר הרבה יותר. דינה יכולה גם לקנות כרטיסי רכבת וטיסה –בעמלה צנועה יחסית של חמישה דולרים – מומלץ ביותר. היא גם מארגנת הסעות משדה התעופה להוסטל שלה במחיר סביר בהחלט (70 לירות מצריות), או בחינם – אם לנים בהוסטל, בחדר פרטי, שלושה לילות ומעלה.
  2. פנסיון רומא – מלון נקי ומפואר יותר מזה של דינה, במיקום טוב יותר, שלוש דקות הליכה מהמטרו של כיכר אטאבה (רחוב מוחמד פריד מס' 169). בכל זאת, לא מדובר במלון יוקרה של ארבעה כוכבים, כך שאנשי המח'אבארת לא מסתובבים בסביבה. החדרים מקסימים, והמקלחות נקיות כמו מראה. הצוות ידידותי, אם כי חסר היחס האישי, ה"תרמילאי" מאד שהצוות של דינה נותן לאורחיו.

לוקסור:

מלון "בומרנג" הנאה, הנקי והמעוצב באופן מרתק, מנוהל על ידי מִיה, האוסטרלית השנונה בעלת חוש ההומור השחור, ובעלה הנובי מוחמד. המלון זול יחסית, השיחות עם מיה מרתקות והמיקום מצויין. כמו כן, מקבלים שם בברכה ישראלים. לא לפספס.

אסוואן:

מלון קיילני – מלון נקי ונחמד מאד באסוואן, שתי דקות הליכה מהטיילת על הנילוס (הקורניש). המלון שמח לקבל ישראלים, בעיר שלא כולם עושים זאת, והבעלים – מוחמד – נותן עצות יקרות מפז על הטיול בעיר ובסביבותיה.

בין פרעה ומוחמד: מצרים ערב המהפכה

בין פרעה ומוחמד: יומן מסע במצרים

לאחרונה התראיינתי ברדיו "גלי ישראל" על המצב במצרים. לשמיעה, לחצו כאן. לניתוח צבאי של המהפכות במצרים, איראן, לוב וסוריה- קראו את מאמרי, "האביב הערבי ואומנות המהפכה".

 

צילום משותף עם הפירמידות, ערב המהפכה

ארץ הנילוס עוברת כיום שינוי דרמטי: הדרמה בכיכר תחריר עודה נמשכת, המועצה הצבאית העליונה עדיין דבקה בשלטון, והאחים המוסלמים צפויים לזכות בהישג נאה בבחירות. בינתיים, נעה מצריים בין הקטבים של פירוד עדתי ואחדות לאומית, הרוח הליברלית שנשבה בתחריר וקיצוניות דתית. ההתפתחויות, לפי כל הפרשנים – אינן בהכרח מבשרות טובות לישראל וליחסנו עם השכנה הדרומית החשובה. ואכן, בתוך התרגשות הבחירות, תרועות הניצחון הצפויות של האחים המוסלמים, ענני הגז המדמיע וההמונים המפגינים- קשה לראות את המדינה המקסימה והרגועה שטיילתי בה בינואר השנה.

 אני, ככל הנראה, הייתי בין הישראלים האחרונים שטיילו במצרים עצמה, בקהיר, אלכסנדריה והדרום, ממש ברגע האחרון לפני המהפכה. העולם שראיתי היה שונה מאד מזה שאנחנו רואים היום, וכמובן שתיירים נוטים שלא לראות זרמי עומק. אולם בכל זאת- החלטתי לפרסם את רשמי המסע שלי כאן ב"ינשוף", כדי לתעד את מצרים שהיתה. בתקווה שמצרים תירגע בהדרגה והסכם השלום עם ישראל יישמר, בין אם תחת אישים מהמשטר הקודם או משטר חדש שטיבו טרם ברור, שווה לסכם את החוויות לכל מי שירצה לטייל שם בעתיד.

 הרשימה, כאמור, נכתבה כאשר שלטונו של מובארכ נראה עוד יציב מתמיד. לא שיניתי אותה. חלק מהדברים, מן הסתם, כבר לא נכונים היום- אולם ארצות עצומות כמו מצרים לא משתנות ביום אחד, גם לא בחודש, שנה או שנתיים.

 

להיות ישראלי במצרים

 

מצרים, כידוע לרובנו, היא ארץ סגורה ומסוגרת, מסתורית וסתומה בפני רוב התיירים הישראלים. אזהרת המסע של המטה ללוחמה בטרור, דימויי האימה על "ערבים" הנפוצים בישראל, כמו גם פרשיות הריגול הישראליות לכאורה המתפרסות חדשות לבקרים במצרים, מאיימות על רוב התיירים ומשאירות אותם מחוץ לגבולותיה של מדינה ערבית מרתקת זו. לפעמים, כפי שניתן לראות בכתבה הזאת בעיתון בלייזר, אפילו ישראלים שכן נוסעים למצרים מתייחסים אליה לעיתים אך ורק כבבואה לפנטזיות ולפחדים שלהם עצמם.

            מי שיקרא דוחות טיול אותנטיים יותר מאשר זה של זוג הליצנים מבלייזר, ישמע עדויות סותרות. יש האומרים שהתייחסו אליהם יפה, אחרים הסתירו את עצם היותם ישראלים, ויש אף המדווחים על יחס קר ועוין. מכיוון שאני דובר ערבית, ואחת הסיבות שנסעתי למצרים היתה כדי לדבר ולתקשר עם המקומיים, לא פחדתי לרוב לומר שאני ישראלי, אלא בסיטואציות חריגות (חבורה של ערסים, למשל). יש לציין גם שבמקרים רבים, אין ברירה לתייר ישראלי אלא להסגיר את זהותו, במיוחד במגעים עם המשטרה.

            משיחות עם מצרים רבים, נהגי מוניות, מלצרים, רוכלים בשווקים, סטודנטים, תיירי פנים, שוטרים וסתם אנשים ברחוב, התרשמתי שחרף עוינותם של רוב המצרים לישראל כמדינה, או למדיניות ממשלת ישראל, העוינות הזאת לרוב אינה מתבטאת ביחס רע לישראלים כפרטים. ומעולם לא נתקלתי בתגובה עוינת באופן מופגן, בגסות רוח לאומנית חמורה, ובוודאי שלא באלימות. בטרם התחילו המהומות, רחובות קהיר היו בטוחים להפליא, לא רק בגלל השפעתם המאזנת של החיים הקהילתיים המסורתיים, אלא גם בגלל הנוכחות המשטרתית המסיבית. במרכז קהיר יש שוטר כל מאתיים מטרים בערך, ולפעמים גם יותר, והמשטרה אינה סובלת אלימות מכל סוג שהוא ברחובות העיר. במקרה אחד, למשל, נתקלתי בשתי חבורות של צעירים שהחלו להתקוטט על בחורה. שוטר התערב תוך פחות מדקה, הפריד בין הצדדים והתחיל לפשר ביניהם. כך שהאווירה היא מאד בטוחה – והחשש מאלימות ספונטנית, לאומנית או אחרת, הוא שולי או משני. היו אמנם פיגועים במצרים (לאחרונה בכנסייה באלכסנדריה), אולם תכיפותם נמוכה יותר מאשר בישראל או אפילו באירופה. הדברים אמורים כמובן בקהיר, או בערים תיירותיות אחרות – יש להדגיש כי במצרים יש מקומות אלימים ומסוכנים יותר, בעיקר מחוץ למסלול התיירים המקובל (למשל, עמק הנילוס העליון).

            אני ושותפי לטיול, כאמור, הרבינו "להסגיר" את מוצאנו, ולפיכך היו לנו שיחות מרתקות רבות. התגובה המצרית למפגש עם ישראלים היא לרוב הלם וסקרנות, יותר מאשר עוינות. במסגד אבן טולון, למשל, שוטרים הזמינו אותי לאכול ביחד איתם ארוחת בוקר (פול, לבנה, בצל ירוק, פיתות עיראקיות ופלאפל). לעיתים קרובות, הסקרנות מלווה בחוסר ידיעה מוחלט. נהג מונית אחד שאל אותי "האם הישראלים באמת שונאים את המצרים", שומר צעיר במוזיאון מוחמד עלי, שהתנדב להדריך אותי באופן אישי, שאל "האם מסגדים מותרים בישראל" ו"האם באמת יש תוכנית לגרש את הערבים". נער שישב לידי בספינת הריקודים על הנילוס רצה לראות איך נראה כסף ישראלי (היה לי במקרה שטר של עשרים שקלים בארנק, כך שיכולתי להראות לו), ואחרים התעניינו בשאלות רבות הקשורות לחיי היומיום בישראל. שאלה שחזרה על עצמה פעמים רבות היא "האם בטוח להסתובב בישראל כתייר מצרי", שאלה שהיא מעין תמונת ראי לחששות של ישראלים רבים מטיול במצרים. ושאלת השאלות: "מה דעתך על מצרים?" או "מה אתה חושב על המצרים?" מדי פעם, גם רואים אנשים שבאמת מתלהבים לפגוש ישראלים: סטודנט אחד סיפר לנו כיצד אביו, קצין בצבא מצרים שהשתתף בכל המלחמות מול ישראל, תומך בכל ליבו בנורמליזציה ויחסי שלום איתנו. אחרים ניסו לתרגל איתנו כמה מילים בעברית, ואפילו ביקשו מאיתנו ללמד אותם עוד. שומר בבית הכנסת העתיק בקהיר אמר לנו בעברית משובשת ש"אנחנו מקבלים אתכם כאן בחיבוק." רבים שאלו שאלות פוליטיות על ענייני השעה, הזכירו את פרשיות הריגול הישראליות במצרים ואז אמרו בצחוק: "אבל אתם נמצאים כאן רק למטרות תיירותיות, נכון?"

            מהצד השני, מדי פעם היו תגובות קרות ואפילו עוינות, אם כי מעולם לא אלימות. בתחנת הרכבת בגיזה יצא לי לראות עיתון המאשים את ישראל בפיגוע באלכסנדריה במטרה לחרחר מלחמת אזרחים במצרים. שומרים במקומות לא מעטים שאלו אותנו האם אנחנו "ערבים או יהודים" (המהדרין אמרו, "מערביי 48") וכשבחרנו באופציה השנייה, קיבלנו מבטים חמורי סבר והבדיקה בתיקים שלנו היתה מדוקדקת יותר מהרגיל. נהג מונית אחד בעיר העתיקה אמר ש"ישראל זה רע" והשתתק במהלך הנסיעה כולה. סוכן הנסיעות שארגן את הנסיעה שלנו למקדש אבו סימבל (באסוואן, ראו בהמשך) אמנם היה ידידותי מאד כלפינו באופן אישי, אולם אמר כי "למרות שישראל היא עובדה מוגמרת, הקמת מדינה יהודית לדעתי האישית היתה טעות", והביע ביטחון ש"ישראלים טובים כמונו יוצאים בוודאי כנגד רצח הילדים בעזה." לא התנגדנו. ויש לציין כי היחס של מצרים רבים לתיירים, בין אם ישראלים ובין אם ממקומות אחרים, משולב ברצון למכור להם דברים או לבקש בקשיש (טיפ או שוחד, איך שתרצו) – מניע שחזק לרוב יותר מכל שיקול אידיאולוגי, לאומני או אחר.

            ההיתקלויות עם המשטרה הם פרשה בפני עצמה. בעיקרון, במצרים ישנו כוח משטרה מיוחד שנועד להגן על תיירים, משטרת התיירות שמו. שוטרי הכוח הזה מלווים באנשי מוח'אבארת (השב"כ המצרי), לבושים בחליפות המסתירות בקושי תת מקלע חדיש. השוטרים הללו, במדים ועל אזרחי, מוצבים בכל אחד מאתרי התיירות ובמלונות היוקרה. וישראל, כך מסתבר, נמצאת ברשימה של מדינות שאזרחיהן זוכים לאבטחה מיוחדת (עוד ברשימה: ארה"ב, פקיסטן, איראן ותימן!). לפיכך, בכל עמדת משטרה התייר הישראלי זוכה לתחקור מיוחד: לאיפה אתה הולך בקהיר? באיזה מלון אתה גר? מה התוכנית שלך להיום? במקומות מסוימים, בעיקר במקומות קטנים (כמו אסוואן), המשטרה מציעה לתיירים הישראלים מאבטח אישי שילך איתם לאורך כל היום. מי שמסרב (כפי שאנחנו עשינו), צריך לחתום על טופס ובו הוא לוקח אחריות מלאה לביטחונו האישי. אולם למעשה, גם במקרה כזה, השוטרים ואנשי המח'אבארת מנטרים אותך מרחוק, ומודיעים זה לזה במכשירי הקשר על בואך. משיחות רבות עם שוטרים, ראיתי עד כמה חשוב להם להדגיש שלא מדובר באפליה אלא להיפך – מדאגת יתר לתייר הישראלי ומרצון לוודא שלא יקרה לו דבר.  רוב השוטרים היו באמת בסדר גמור, חוץ מאחד – במצודה של אלכסנדריה, שגם היה עוין באופן יחסי וגם ביקש שוחד ("על האבטחה הצמודה").

            בקיצור – מצרים לא רק בטוחה יחסית, אלא גם מספקת חוויה מרתקת לישראלי שמוכן לשמור על ראש פתוח, להתמודד עם גילויי ההלם והסקרנות של הסביבה ולהצניע את חילוקי הדעות הפוליטיים. לא קל, אך בהחלט אפשרי להתחבר עם מצרים – בעיקר אלו השייכים למיעוט התומך בנורמליזציה מלאה עם ישראל (אם יהיה לכם מזל להיתקל בכאלה). באופן עקרוני, הרשויות דורשות ממצרים שמסתובבים עם זרים להציג רישיון מיוחד, אולם החוק הזה לא נאכף בדרך כלל, וגם אם כן – לא באופן רציני. ואם כי מצרים לא מעטים פוחדים להתחבר באופן רציני עם ישראלים (מעבר לשיחות רחוב קצרות), לנו היו שיחות ארוכות ומרתקות עם מצרים ממעמדות חברתיים ומרקעים שונים.

אולם בכל זאת, טיפ אחד: הרשויות במצרים, ורבים באוכלוסיה, פוחדים עד מאד מריגול ישראלי. לכן, לתייר הישראלי כדאי לנקוט משנה זהירות: לא לצלם אתרים צבאיים או רגישים, ואם יש ספק – לשאול האם מותר; לא להתעניין בנושאים צבאיים; לא להזכיר את המוסד, אפילו לא בצחוק; וכמובן – לא לספר כלל על שרותכם בצה"ל. מעבר לכך, מומלץ לא להתרחק יותר מדי ממסלול התיירים המקובל. בקהיר, לוקסור, אסוואן ואלכסנדריה אמנם אפשר ללכת לכל מקום, אבל בעיירות קטנות בעמק הנילוס העליון, שידועות באוכלוסיה פונדמנטליסטית, המצב יכול להיות שונה. רצוי להתרחק מהן, מה גם שברובן אין באמת מה לראות.

קהיר

"אנחנו הקהירים לא ישנים בלילה" – סטודנט מצרי

 

"לאופרה, אדוני, אתה יכול להיכנס רק בחליפה ועניבה" – הכרטיסאית בבית האופרה של קהיר

 

"קהיר? היא צפופה מדי. אני מעדיף את אלכסנדריה" – נהג מונית

 

הדאונטאון של קהיר

הדאונטאון של קהיר

קהיר היא עיר מהממת מכל מבחינה שהיא – גודל האוכלוסיה העצום (20 מיליון), זיהום האוויר שמעכיר את השמיים, הצפירות, התנועה, צריחי המסגדים הניבטים מכל פינה, המון האדם שגודש את הרחובות ואת הסימטאות, קריאות המואזין ופסוקי הקוראן שבוקעים ממקלטי הרדיו של נהגי המוניות. אלמלא המטרו הנקי והיעיל והמוניות הזולות יחסית היה קל לאבד את עצמך בכל הגודש הזה – אולם לא קשה גם למצוא בו את היופי ואת הקסם.

            הייתי רוצה להתחיל את יומן המסע הזה בקהיר דווקא לא מהפירמידות, אלא ממרכז העיר הגדולה והמרתקת הזאת. ליבה הפועם של מטרופולין הענק הזה, הכרך הגדול ביותר באפריקה, הוא כיכר אל תחריר – כיכר השחרור, שבה ובסביבותיה נמצאים (לא בהכרח בסדר הזה) תחנת המטרו הגדולה סאדאת, המוזיאון המצרי, בניין הליגה הערבית, משרד החוץ והמסגד הממשלתי, שבו נקברים כל גדולי האומה המצרית. ממערב נמצא הנילוס הגדול, וממזרח – כיכר אטאבה בואך העיר העתיקה. מרכז העיר לא ישן לעולם. ולכן, מי שמאמין שתל אביב היא "עיר ללא הפסקה", כדאי שיגיע לביקור בקהיר כדי לקבל פרופורציות. בלילה, הקהירים מתעוררים ויוצאים בהמוניהם לרחובות. חנויות הבגדים וצרכניות רבות פתוחות עד השעה אחת בלילה, ומסעדות ובתי קפה – בכל שעות היממה. בתי הקפה, מרכז החיים לאנשים מסורתיים יותר, מלאים בהמונים שלוגמים ספלי תה מתוק וקפה ערבי מריר ומעשנים נרגילות. (בכלל, נראה שהסמל האמיתי של מצרים ולב תרבותה הוא הנרגילה. בכל מקום שהולכים רואים אנשים יושבים ושואפים מצינורות עם ריח מתקתק. אפילו שייט שלקח אותנו לסיור על הנילוס שאף מהנרגילה תוך כדי השיט). מרכז העיר כולו מלא ועמוס בשוטרים המשרים תחושת ביטחון. בקהיר רמת הפשע מאד נמוכה, וקשה לתאר עד כמה בטוח ומהנה להסתובב ברחובותיה בלילה. ועם זאת – כבר אז היה קשה להתנער מהתחושה, שהתחזקה משיחות עם מצרים רבים, שמתחת לשלווה רוחש תסכול גדול – מעליית המחירים, מרמת החיים הנמוכה ומהאבטלה, תסיסה שמדוכאת בינתיים בידי כוחות אכיפת החוק.

שוק חאן אל חלילי

            בעיה זו העלתה אצלנו גם אז את השאלה  – האם תיתכן הפיכה עממית במצרים כפי שהתרחשה לא מזמן בתוניסיה. מצרים אחדים שדיברתי איתם העלו את האפשרות הזאת. בכלל, מדהים עד כמה חופשיים המצרים מבחינת התבטאויות. אדם אחד שישב לידנו בבית קפה, למשל, ביקר את הנשיא מובארכ בקולי קולות בלי לפחד מאיש. אחר אמר לנו שהמשטר לא משקיע מאמצים בלרדוף אנשים שמבקרים אותו ברחוב, כל עוד לא מדובר בסכנה ממשית ליציבות השלטון ומדיניותו.

            דבר מכל זה לא נראה על פני השטח כאשר הלכנו בין המוני האדם שגדשו את חנויות ואת בתי הקפה של העיר העתיקה, מכיכר אטאבה מזרחה. קהיר, "עיר אלף הצריחים", נראית כאן במלוא הדרה הימי בייניימי. פארוק חוסני, שר התרבות הנמרץ (שנודע לשמצה לאחרונה אצלנו בשל התבטאויותיו האנטי-ישראליות) השקיע מאמצים רבים בשיקום סמטאותיה של העיר העתיקה, וחלקים רבים ממנה יפים ומטופחים בהרבה מירושלים המזרחית, למשל.

            בעיר העתיקה אפשר להסתובב ימים רבים, ולא רק בשל גודלה. פעם אחת, למשל, הלכתי כמעט שעה כדי לחצות שניים וחצי קילומטרים בין כיכר אטאבה לאוניברסיטת אל אזהר, בשל צפיפות ההמון הבלתי נסבלת: פקק תנועה של בני אדם על המדרכות הצרות, שאילץ אותי להשתרך אחרי זקנה איטית במיוחד בהעדר אפשרות לעקוף (המקבילה הקהירית של השתרכות בפקק תנועה אחרי משאית). בתוך הקהל, פולחים צריחי המסגדים העתיקים את השמיים, ולצדם שערי אבן בני מאות שנים (כמו באב אל זוויילה המרשים), שווקים ואפילו כמה מוזיאונים מצויינים. כאן יש לציין כי הקו השלישי של המטרו, שנמצא כעת בבנייה, אמור לחבר את מרכז העיר והפירמידות עם אוניברסיטת אל אזהר והעיר העתיקה. כעת, הדרך הטובה ביותר להגיע לשם היא במטרו לכיכר אטאבה, נקודת המפגש בין מרכז העיר לרובע העתיק, או במונית.

מסגד אבן טולון

מסגד אבן טולון

            את הסיור בעיר העתיקה של קהיר כדאי להתחיל במסגד אבן טולון – אחד המסגדים העתיקים ביותר בעיר שנבנה בידי השליט הפטימי אחמד אבן טולון, אדם שנשלח כמושל מצרים בידי הח'ליפות העבאסית, אולם למעשה ייסד מדינה מצרית עצמאית. המסגד מאד מיוחד, דוגמא לארכיטקטורה הפטימית העתיקה שהוחלפה מאוחר יותר בזו הממלוכית והעותומאנית. המבנה מדהים בפשטותו: שדרות עמודים שמקיפות חצר ובתוכה באר קדושה, והכל עשוי מחומר, כמו בניינים כה רבים בקהיר, כאילו בוקע מתוך האדמה. מחומותיו המבוצרות של המסגד נשקף נוף מדהים של העיר העתיקה, מסגדי הענק של סולטן חסן ואל רפאעי ומעל הכל – המצודה הנישאה של צלאח א-דין. ליד מסגד אבן טולון נמצא המוזיאון הקטן והמעניין של אנדרסון-גאייר, שנושא בחובו סיפור מעניין. קולונל אנדרסון-גאייר היה קצין בריטי בצבא המצרי, שהצטיין בתפקידו עד כדי כך שקיבל ממלך מצרים את תואר האצולה "פאשא". במהלך מסעותיו במזרח התיכון אסף חפצי אומנות מעניינים רבים, ובמותו הוריש אותם לעם המצרי ביחד עם הבית המפואר שרכש בעיר העתיקה. מעבר לאוסף האומנות עצמו, מוזיאון אנדרסון-גאייר הוא הזדמנות מצוינת לראות בית קהירי עשיר בסגנון מסורתי, על חדריו המסוגננים והמעוטרים: סלון קיצי וסלון חורפי, הרמון לנשים, היכל נשפים, ואולמות בסגנון ביזנטי, סיני, סורי וטורקי.

            המצודה של צלאח א-דין היא נקודת ציון שנייה וחשובה במיוחד בעיר העתיקה: מבצר רם ונישא החולש על מבוך הרחובות והסמטאות של העיר, היא נבנתה בידי צלאח א-דין הגדול, כובש ירושלים. צלאח א-דין, כמו כל שליטי מצרים מאז אלכסנדר הגדול ועד מהפכת הקצינים החופשיים ב-1952, לא היה מצרי ואף לא ערבי, הוא היה כורדי. שליט גדול זה הותיר אחריו דברים רבים, ואין ספק כי המצודה היא אחת מיצירותיו היפות ביותר. אולם המסגד הענק שבמרכז המצודה, מסגד מוחמד עלי, נבנה על ידי גדול שליטי מצרים של העת החדשה המוקדמת הנושא שם זה. מוחמד עלי, הרפורמאטור המודרני (ממוצא אלבני) שהקים את שושלת המלוכה המצרית האחרונה והתנתק בהצלחה מהאימפריה העותומאנית, בנה במרכז המצודה מסגד אדירים עם כיפות רבות בסגנון טורקי-עותומאני, שמזכיר את המסגד הכחול והסולמנייה באיסטנבול. מעבר למסגד הזה, ניתן לראות במצודה את מוזיאון הצבא המצרי – ארמון מרשים המכיל בתוכו מוצגים רבים, תמונות הירואיות של לוחמים מצרים מהתקופה הפרעונית ועד היום, וכמובן (איך לא) תיאור הרואי במיוחד של מלחמת 1973 מול ישראל. להפתעתנו, הרטוריקה כלפי ישראל היתה רכה יחסית, ופינה מסויימת הוקדשה אפילו להסכם השלום של קמפ-דיוויד. ואת הכל ליוו תמונות מחמיאות במיוחד של הנשיא חוסני מובארק מוביל את הלוחמים לשדות התהילה הנצחיים. מעבר לתוכן השנוי במחלוקת המוזיאון עשוי יפה, מרשים ושווה ביקור. גם הארמון שמאכסן אותו מרהיב. רק מישהו צריך לומר למתכנניו, שגם האנגלית המשעשעת במיוחד שלהם היא אחת מהאטרקציות במוזיאון, רק לא בכיוון שהם היו רוצים…

מסעדת אבו טארק המפורסמת, קהיר

מסעדת אבו טארק, קהיר

            לרגלי המצודה נמצאים שני המסגדים הגדולים, ויש אף יאמרו – היפים והמרשימים ביותר בקהיר: מסגד סולטן חסן ומסגד אל רפאעי. אנחנו, שהגענו רבע שעה לפני הסגירה, קיבלנו מהשומר רשות מיוחדת לבקר במהירות הבזק, איתו – באחד מהמסגדים בלבד לפי בחירתנו, והחלטנו לשמוע בהמלצתו ולבקר במסגד סולטן חסן, העתיק והמרשים מבין השניים. המסגד הזה הוא עצום – הגדול ביותר שראינו בקהיר, עם שער קשת ענק ועוצר נשימה, מונומנט אדירים שמזכיר במשהו את הגרנדיוזיות הפרעונית. המסגד הזה, דוגמא קלאסית לארכיטקטורה ממלוכית מהמאה ה-14, עומד בשכנות למסגד אל רפאעי הצעיר ממנו, שנבנה במאה ה-19 בניסיון לשחזר את ימי הזוהר של העבר. השומר ציין באוזננו בגאווה שנשיא ארה"ב ברק אובמה ביקר במסגד הזה במהלך ביקורו האחרון והמפורסם בקהיר. שני המסגדים הם היחידים בקהיר שגובים דמי כניסה, ולדעתי האישית מסגד סולטן חסן לפחות שווה כל לירה.

            מהמצודה ושני המסגדים יורדת דרך מפותלת וציורית, בת שניים וחצי קילומטרים, דרך שכונת באב אל אחמר, ובין דוכני ירקות, פירות וכלי חמר, אל לב העיר העתיקה: מסגדי אל-חוסיין ואל אזהר והשווקים הצפופים שמסביבם. מסגד אל אזהר קטן יותר מאחיו המונומנטאליים ליד המצודה ובכל זאת עוצר נשימה (במיוחד כשהוא מואר בלילה), והוא ייחודי בהיותו מרכז דתי ורוחני לסטודנטים של אוניברסיטת אל-אזהר. ואכן, במסגד ישנם אולמות פנימיים רבים, בהם יושבים סטודנטים ולומדים על שטיחים ססגוניים ורכים. אוניברסיטת אל אזהר, אחת העתיקות ביותר בעולם, היא עדיין מרכז יוקרתי במיוחד ללימודי תיאולוגיה מוסלמית-סונית, והרועה הרוחני שלה, שייח' אל אזהר, הוא אחת הסמכויות החשובות ביותר בעולם המוסלמי. השייח' הקודם, מוחמד סייד טנטאווי, שנפטר זה לא מכבר, היה מקורב לשלטון וסמל של מתינות מוסלמית. יורשו, שייח' אחמד א-טייב, נחשב מכובד לא פחות, אולם מוקדם עדיין לדעת לאיזה כיוון יפנה מבחינה פוליטית ותיאולוגית. הכניסה לאוניברסיטה עצמה אסורה לתיירים.

מסגד אל-אזהר

מול מסגד אל אזהר נמצא שוק חאן אל חלילי, המזכיר במשהו את השווקים הידועים של העיר העתיקה במזרח ירושלים – סימטאות גדושות בדוכנים המציעים למכירה בגדים, דיסקים, "עתיקות" בסגנון מצרי עתיק, חרבות, פגיונות, וכמובן בתי קפה אפופים בריח נרגילה מתקתק. בצד השני של הכביש ניתן לסייר בשוק מקומי, לא פחות יפה לפי דעתי, אולם הרבה פחות תיירותי והרבה יותר זול. לא תמצאו שם מסיכות בסגנון תות אנך אמון, אבל מי שמעוניין לקנות סחורה מצרית יפה וזולה כמו המקומיים – מוטב שיחצה את הכביש. מרחק קצר משם נמצא המוזיאון לאומנות איסלאמית, אחד מהמוזיאונים היפים והמרתקים ביותר בקהיר – לא פחות לדעתי מהמוזיאון המצרי. שימו לב במיוחד לכדים האיסלאמים עם הקליגרפיה המסולסלת והעדינה, דוגמא של יופי עדין שאין כמותו, ולספרי הקוראן המעוטרים. בקהיר יש גם מוזיאון מיוחד לקרמיקה, אולם לא הספקנו להגיע אליו.

לכל מי שמגיע לעיר העתיקה בימי רביעי או שבת, אסור בשום אופן לפספס את הופעת הריקודים הסוּפִיים במתחם הע'ורייה (ויקאלת אל-ע'ורי), ליד מסגד אל ע'ורי, חמש דקות הליכה ממסגד אל אזהר. ההופעה, שממומנת על ידי משרד התרבות, היא חינמית ומרהיבה: חגיגה של צבעים וצורות, ומיומנות שאין כמותה של דבקות דתית-אומנותית. לסופים, זרם באיסלאם שהדגיש רוחניות ואהבה אקסטאטית הן לאלוהים והן לבני אדם, שורשים עמוקים במצרים, וריקודי הדבקות הם חלק חשוב במורשתם. הריקודים כוללים סחרור עצמי בקצב מטורף – ולצופה לא נותר לדמיין עד כמה מהר הוא היה מקיא את ארוחת הבוקר לאחר ארבעה סיבובים כאלה לכל היותר. לחובבי המוזיקה המצרית הקלאסית, כדאי לבדוק גם את מקאן, מכון למוזיקה מצרית שמציג, במחירים שווים לכל נפש, הופעות של בלדות כפריות מצריות וסודאניות. ההופעות הן לרוב בימי רביעי וחמישי, אך כדאי ליצור איתם קשר ישירות דרך האתר הזה. הביקורות מצויינות, אך אנחנו – למרבה הצער, לא הגענו לקהיר בימים הנכונים ולפיכך הפסדנו את החוויה.

בית קפה בעיר העתיקה, ליד אל-אזהר

            הניגוד הגמור והמוחלט לעיר העתיקה הוא האי היוקרתי שנקרא גֶזִירָה, בתוך הנילוס ומהצד השני, המערבי, של מרכז העיר. באי וילות מהודרות וענקיות מוקפות בחומות, שדרות עצים מלבלבים ופארקים יפים (ופחות המוניים מפארק אל אזהר, הראה הירוקה של העיר העתיקה). הפנינה של האי הוא בית האופרה של קהיר, מבנה מפואר שיכול להביס בנקל במראהו כמעט כל בית אופרה במערב. אני עצמי לא הצלחתי להיכנס להופעה של הפילהרמונית של קהיר, מפני שלהופעות באולם הגדול דרוש לבוש רשמי, היינו – חליפה ועניבה. בשום מקום באירופה, ואפילו בבולשוי הרוסי, לא ראיתי חוקים כל כך נוקשים!

            בין הגזירה לעיר העתיקה, במרכז העיר וליד כיכר אל תחריר, ניצב לו המוזיאון המצרי – שמכיל בחדריו העמוסים והמאובקים אחדים מהיפים באוצרות מצרים העתיקה. למרות סידורו הגרוע יחסית, מדובר לדעתי באחד מהמוזיאונים היפים בעולם, ואין להחמיץ אותו בשום פנים ואופן במהלך ביקור בקהיר. לאחר סדרה של בדיקות ביטחוניות מעיקות, המבקר נכנס לסדרה של אולמות וחדרים. בשום פנים ואופן אי אפשר לראות הכל בביקור אחד, ולכן לדעתי כדאי להתרכז בחדרים המרשימים יותר של המוזיאון: חדרי הממלכה העתיקה בקומה הראשונה, ובמיוחד פסלו השחור והשרירי של פרעה חֶפְרֶן, בונה הפירמידה הגדולה בגיזה, פסלם הנוגע ללב של הכוהן הגדול ואשתו היפה, וקלסתרי הפנים הגאים של הפרעה המונותיאיסטי השנוא אחתנאתון ואשתו נפרטיטי. הקומה השנייה מבהיקה מזהב אוצרותיו של תות אנך אמון, הפרעה הילד שלא עשה דבר חשוב מימיו, מלבד הרס הרפורמות המונותיאיסטיות של אביו אחנאתון. הוא ידוע בעיקר באוצרות הרבים שנתגלו בקברו, שלא נשדד מכיוון שהיה מוסתר מתחת לקבר אחר. מסיכת המוות המוזהבת שלו היא מהאוצרות היפים ביותר שניתן לראות במצרים, כמו גם כס המלכות המרהיב עם גילופי האריות, הכרכרות המלכותיות ובקבוקי הבושם העדינים משנהב. הכניסה לחדר המומיות עולה יותר מהכניסה למוזיאון כולו – ומי שאוהב מראות הלקוחים מסרטי אימה, או חלם כל ימיו לראות את הפרעונים פנים אל פנים, מוזמן להיכנס אליו.

מבט לילי לנילוס

            הפירמידות של גיזה הם הסיבה שתיירים רבים מגיעים לקהיר, והמראה המדברי שלהן מטעה. למעשה, מדובר בפיסת מדבר הצמודה לפרבר גיזה, אזור עירוני צפוף ומזוהם, למרבה ההפתעה – מהמפותחים פחות מקהיר ובמצרים כולה. הפירמידות עצמן אומרות הוד יותר מאשר בכל תמונה, בעיקר כאשר מתבוננים בהן ברחוק על רקע חול המדבר ופסל הספינקס ששומר עליהם כבר כמעט ארבעת אלפים שנה. התעלמו מרוכבי הגמלים והסוסים, מה"מדריכים" מטעם עצמם ומשאר הטרדנים שרוחשים באזור, נשמו את אוויר המדבר והתרשמו מהגודל האדיר והפרופורציות (לנו היתה חוויה לא נעימה, כאשר אחד ה"מדריכים" האלה, שלא רצינו לקבל את שירותיו, התחיל לקלל אותנו נמרצות). לאחר הממלכה העתיקה, הפסיקו הפרעונים לבנות פירמידות ענק, שהיוו "מגנט" לשודדי קברים, ולכן, מייצגות הפירמידות את השלב הראשון, הקדום ביותר, בציביליזציה המצרית העתיקה. בניגוד לחומה הגדולה בסין, למשל, שהפכה לאתר תיירות רק במאות התשע עשרה והעשרים, הפירמידות היו מוקד משיכה מרכזי לתיירים ולנוסעים החל מהתקופה הפרעונית המאוחרת, עבור בתקופה הרומית ועד היום. לדעתי לא שווה להיכנס לתוך הפירמידות עצמן – המחיר יקר, ומדובר בטיפוס די ארוך ומייגע, לפעמים בקומה שפופה, כדי להגיע לחדר אבן קטן עם תיבת קבר ריקה. לגיזה כדאי לנסוע במטרו, ומשם לקחת מונית קצרה לפירמידות. אתר הפירמידות הקדום יותר, של פירמידת המדרגות בסקארה, הוא הרבה פחות מרשים, ואפשר לדעתי לוותר עליו.

            מקום שאין לוותר עליו הוא המובלעת הקופטית מָר-גִירְגִיז, אתר ההתיישבות העתיק ביותר בקהיר (שנקראה פעם פוסטאט – לפני שהוקמה העיר הערבית אל-קהיארה – עיר כוכב מרס, או 'העיר המנצחת'). המתחם, השמור בידי שומרים חמושים וקפדניים במיוחד, הן מהמשטרה והן מהמוח'באראת, ניתן לביקור, אולם רק לאחר בדיקה בטחונית. השלטונות המצריים לא לוקחים שום סיכונים לאחר הפיגוע הרצחני בכנסייה הקופטית באלכסנדריה. ישראלים עלולים לזכות לבדיקה קפדנית במיוחד, ולפיכך מומלץ להגיע למתחם דרך המטרו (תחנת מר-גירגיז) ולא דרך השער הרגלי שמוניות עוצרות לידו. במתחם מספר כנסיות מרשימות, שהיפה ביותר מביניהם ללא ספק היא הקתדרלה היוונית אורתודוקסית סט. ג'ורג', שכל כולה אומרת הוד קדומים. הפנים מרשים לא פחות מהחוץ. מומלץ להגיע ביום ראשון, ולשמוע מיסות יווניות וקופטיות. המיסה בכנסייה היוונית מושרת ביוונית עתיקה (ביזנטית), בדואט בין קולו הגברי של הכומר לבין קולה הנשי, הצלול של זמרת. החוייה היתה מרגשת עד דמעות. המיסה הקופטית, לעומתה, היא חווייה שמיימית פחות ויותר ארצית-קהילתית, ומושרת בשילוב של ערבית מצרית וקופטית (שילוב של יוונית ומצרית קדומה). במיסה הקופטית, בניגוד לזו היוונית, הקהל משתתף בקביעות, והיא דומה בהתלהבות שבה, במידה מסוימת, לתפילות האפרו-אמריקאיות. מומלץ לבקר גם בכנסייה התלוייה, וכמובן שאסור להפסיד את בית הכנסת העתיק אבן עזרא, ששופץ לאחרונה מחדש בידי שר התרבות פארוק חוסני, כאשר רצה להתמנות למזכ"ל אונסקו. בית הכנסת, שהביקור בו כרוך בבדיקה ביטחונית נוספת, הוא מרשים ומפואר, והביקור בו מאד מרגש. כשאני הייתי שם, השומר המצרי הושיט לי כיפה והציע לי להתפלל. אגדה בפי תושבי העיר, כתוב בו – שמשה רבנו התפלל פעם במקום הזה בהיותו במצרים… אחד השומרים אמר לי שכעת משפצים גם את בית הכנסת של הרמב"ם בחאן אל חלילי, ובונים גם מוזיאון לגניזה הקהירית, שהתגלתה בזמנו בקומה העליונה של בית הכנסת אבן עזרא. כנראה שמצרים בונה באופן רציני על תיירות יהודית בעתיד הקרוב…

             קהיר יפה ומרשימה במיוחד בלילה – כאשר לא רואים את הלכלוך על קירות הבניינים (תוצאה של זיהום האוויר), והעיר כולה מוארת בחן ושוקקת חיים. בחור מצרי שהכרנו במהלך הטיול לקח אותנו לבית קפה מקומי בסמטאות ליד אל-אזהר, ומשם (בשתיים בלילה!) לשיפודיה באחת מהשכונות. אופציה נוספת, החביבה על מצרים רבים, היא שיט בספינה מוארת בצבעים זועקים על הנילוס, הפלגה של שעה בערך עם מנה גדושה של פופ מצרי רעשני. שווה בעיקר בשביל החוויה! לחובבי ריקודי הבטן, או אלו שרוצים לראות תיירים סעודיים שופכים כסף על אחת הדיוות המצריות, מומלץ ללכת לאחת מהופעת ריקודי הבטן במלונות היוקרה. אנחנו רצינו, אבל לא הספקנו לעשות את זה. ובמיוחד – לא לפספס את הטיילת היפיפייה על הנילוס, מהצד של גֶזִירָה – מלאה בזוגות מצרים מבלים, מעוטרת בעצים מלבלבים ומוארת באור יקרות, המשקף את מי הנילוס הכחולים כהים.

לחלק השני- דרומה עם הנילוס- מסע ללוקסור, אסוואן ואבו סימבל, לחץ כאן

חיי הלילה בקהיר: ספינת שעשועים לילית, על הנילוס

%d בלוגרים אהבו את זה: