ארכיון הבלוג
יהודים, קוזאקים וחזרת חריפה: "עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" – ביקורת ספר
בספרו על עלייתה ונפילה של מזרח אירופה היהודית, שלום בוגוסלבסקי מספר לנו סיפור עוצר נשימה על ההיסטוריה היהודית שלא הכרנו. ינשוף היסטורי על הספר שייקח אתכם למסע בין עיירות יהודיות צבעוניות בסגנון המערב הפרוע, קוזאקים פרבוסלבים ולוחמים יהודים, רשתות מסחר בתבלינים, ברמנים דוברי יידיש ותככים פוליטיים בין ממלכות ואימפריות.
שלום בוגוסלבסקי, הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית (הוצאת זרש, 2024)
מספרים שפעם, לפני הרבה שנים, למדו ילדי ישראל היסטוריה יהודית מספר גדול ומאובק, שנסך שיממון על כל כל קוראיו. לפי האגדה, כל פרק באותו הספר, לא משנה אם על העת העתיקה, ימי הביניים או העת המודרנית, נפתח בדיוק באותו המשפט: "רבות סבלנו אחינו היהודים". ואכן, האופן שבו זוכרים בישראל את ההיסטוריה היהודית, ובמיוחד במזרח אירופה, נוטה להיות מנותק מהחלל ומהזמן. היהודים הם מעין אי בהיסטוריה, קורבנות פסיביים שלומדים תורה, מחוברים לעבר התנכ"י והתלמודי ונעים באיטיות, דרך רצף של פוגרומים ושואות, לעבר התקומה – הקמתה של מדינת ישראל.
זו כמובן קריקטורה, וכדרכן של קריקטורות, יש בה מן האמת ויש מן ההגזמה. לא חסרים ספרים מרתקים ומורכבים על ההיסטוריה היהודית, וגם בזיכרון הפופולרי יש ניואנסים רבים ומעניינים. אבל בו בזמן, היא לוכדת בעיה אמיתית. כמי שאינו מומחה בנושא, שמתי לב כבר מזמן שחלק גדול מהכתיבה והזיכרון על ההיסטוריה היהודית בעברית מבוסס על זיכרון אנכי ולא אופקי. כלומר, מבינים יהודים שחי בפולין במאה ה-15 על רקע ההיסטוריה היהודית מאז התנ"ך ובית שני, אבל פחות על רקע החברה והפוליטיקה הפולנית ליטאית באותה התקופה. אכן, בזיכרון הפופולרי יש דגש הרבה יותר מדי חזק על פוגרומים ופרעות, אבל פחות על מה שהיה בעשורים הרבים ביניהם. הבעיה הזאת היא מבנית. כל עוד היסטוריה יהודית נחשבת בישראל לתחום נפרד, ולא, פשוט – סוג של היסטוריה – האנשים שיעסקו בתחום יכירו יותר טוב את תולדות העם היהודי הנע כאי מבודד בזמן ובחלל, ופחות את נבכי העולם המרתק שמסביבו בכל תקופה ותקופה. גם ספרים מעניינים, כמו ההיסטוריה היהודית החדשה של סיימון שאמה, נופלים בכשל הזה, ולעיתים קרובות יותר הוא מייצר ספרות משעממת. כחובב היסטוריה מושבע, במשך שנים רבות מדי ראיתי את תת הסוגה היהודית שלה כעולם תפל של גווילים עבשים.
ספרו של שלום בוגוסלבסקי, שנושא את השם הארוך הסיפור הבלתי-סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית הוא, מבחינה זו, יצירה מרגשת במיוחד. כחובב, זה הספר הטוב ביותר על היסטוריה יהודית שקראתי אי פעם. ראשית כל, מפני ששלום בוגוסלבסקי פשוט כותב נפלא. בגילוי נאות אומר, שאני מכיר אותו מאז הימים הנשכחים של פורום היסטוריה בתפוז, וכבר אז נודע בסגנון כתיבה הומוריסטי, ציני ומושחז להפליא, שכמעט אף אחד לא היה יכול להתעלם ממנו. ואכן – הספר הזה כתוב נהדר. מי שיקרא אותו, יוכל לדמיין את העולם היהודי של מזרח אירופה: מהחמוצים והגפילטע פיש, דרך היערות, ההרים, הנחלים, הערים הקוסמופוליטיות והעיירות הצפופות, ועד הפוליטיקה הסוערת של רוסיה, ליטא, פולין, אוסטריה, גרמניה ושוודיה, וכמובן – הסיעות השונות של יהודים, אוקראינים וקוזאקים למיניהם, על סבך הדתות, היריבויות והשנאות שלהם.
ולא לחינם הדגשתי את המילה "לדמיין". הבעיה בספרי היסטוריה רבים, היא שהם מובילים את הקורא לתוך עולם סינתטי של נייר, שמחולק לסעיפים מאורגנים כמו תיקיות במשרד של רואה חשבון. למשל, בספר על תולדות הארצות הבלטיות שקראתי לאחרונה, כל פרק עוסק בתקופה, ומחולק לסעיפים על ההתרחשויות בפוליטיקה, בכלכלה, בפיתוח העירוני, בתרבות ובאומנות, על רקע תיאור גיאוגרפי. הקורא אמנם רוכש ידע, אבל ככל שהוא מעמיק בספר, כך הוא יכול לדמיין פחות את המציאות שזה עוסק בה. שלום בוגוסלבסקי, לעומת זאת, הוא מורה דרך במקצועו; ולא סתם מורה דרך, אלא מדריך טיולי בוטיק במזרח אירופה, מהמובילים בתחומם, והוא באמת התהלך בשבילים ובדרכים שהוא כותב עליהם. כפי שהוא מציין בספר, הרבה יותר קל להבין את העולם של השודדים האוקראינים בהרי הקרפטים, כאשר הלכת לאיבוד בתילי הסלעים והמערות בתוך הסבך הצפוף. ובאותה מידה, אף אחד שמסתכל על מפה לא יכול להבין את רשת הדרכים, השבילים והכבישים שהיוו את הלב הפועם של מזרח אירופה, אם הוא לא נסע בהם אינספור פעמים בעצמו.
אכן, רשת הדרכים היא המפתח לספר הזה, שמנסה בראש ובראשונה לפתור חידה. בעולם של ימי הביניים, עולם שלא היו בו עדיין "זכויות אדם", זכית להגנה רק אם השתייכת לקבוצה מוכרת בעיני השלטונות. הסיבה העיקרית שאלו הסכימו לסבול יהודים, מיעוט די שנוא שמעמדו בדת הרוב הנוצרית היה בעייתי לכל הפחות, היתה שבעולם כפרי וחקלאי – הם היו מעמד של עירוניים שהתמחה בפיתוח רשתות מסחר באזורי ספר. דא עקא, שבכל פעם שאזור כזה התפתח, מעמד חדש של עירוניים נוצריים, שלא העריך במיוחד את התחרות, ניסה לדחוק את היהודים החוצה. השליטים היו צריכים לאזן בין הרווח שלהם מהקהילה היהודית, לבין הדרישות ההולכות והגוברות ממנהיגי הקהילות העירוניות הנוצריות, ולפעמים גם מהכנסייה, להעניק לאלו את הפריבילגיה הנחשקת "הזכות שלא לסבול יהודים". כתוצאה מכך, השליטים השיתו מיסים הולכים וגוברים על הקהילה ורוששו אותה, וכשזו הפסיקה להיות מועילה – גירשו את היהודים ודחקו אותם הלאה. זה התהליך, כותב שלום בוגוסלבסקי, שבגינו נדחקו היהודים ממערב אירופה, מהעולם דובר הגרמנית ובמידה רבה גם מחלק משטחי הליבה של המדינה שהיום נקראת פולין.
אולם אז, ההיסטוריה שלפה את אחד מהשפנים שלה. היהודים, אמנם נדחפו שוב מזרחה, לאזורי הספר שנקראים היום "אוקראינה", ואז היו שייכים לאיחוד הפולני-ליטאי. בוגוסלבסקי כותב שהעולם הזה היה דומה במידה רבה למערב הפרוע הרבה יותר מאשר ל"שטייטל" כפי שאנחנו מדמיינים אותו היום. היהודים זכו לסובלנות מפני שכמעמד עירוני, הם ישבו על דרכי המסחר החשובות בין העולם העותמאני לעולם האירופי, ואכלסו ערבה מסוכנת ושורצת שודדים שעירוניים רבים לא רצו להתיישב בה. הם חגרו חרבות ואקדחים, התפללו בבתי כנסת מבוצרים, והחזיקו מיליציות עירוניות שסייעו לשכניהם הנוצרים להתמודד עם פשיטות של לוכדי עבדים טטאריים ויתר מרעין בישין. בין הלוחמים הללו, היה גם האביר-קוזאק היהודי ברכה בן אהרון, שעליו תוכלו לקרוא בספר.
אבל היה אפשר לחשוב שעם הפיתוח העירוני של האזור, יקום שוב מעמד עירוני נוצרי שיידחק את היהודים החוצה. בפועל, למרות פרעות, פוגרומים וגזרות, היהודים רק התרבו, ובמאה ה-17 הפכו למיעוט משמעותי מאד ביישובים רבים, ואפילו לרוב האוכלוסיה בכמה מהם. בוגוסלבסקי כותב – וזה לדעתי השוס של הספר – שהסיבה לכך שלא נדחקו, היא שהם הצליחו להפוך לשחקן פעיל בפוליטיקה הפולנית-ליטאית. האיחוד דאז היה ערב רב של קבוצות שחשדו ותיעבו אחת את השנייה – פולנים, ליטאים, דוברי שפות סלאביות מזרחיות (האוקראינים של היום), ארמנים, טטארים, קראים, ואפילו סקוטים. בין כל אלו התנהל משחק פוליטי מורכב של יריבויות, מלחמות ושיתוף פעולה, והיהודים הצליחו לתמרן בתוכו כמיטב יכולתם. היו להם לוביסטים (שתדלנים בשפה של אותם ימים) ששלטו היטב בפולנית ובלטינית, השתתפו בכל כינוס של פרלמנט האצילים וידעו לשמן, למרוח ולשחד את מי שצריך בכדי לדאוג לאינטרסים של בני עמם. איך זה קרה בדיוק? אני משאיר לכם לגלות אחרי שתקנו את הספר.
פרק נוסף, מעניין במיוחד, עוסק בפוליטיקה הסבוכה שהובילה לסדרת הקטסטרופות שידועות אצלנו כפרעות חמלינצקי (גזרות ת"ח-ת"ט). אני מבטיח לכם שתקראו אותו בלי לעצור לרגע. בינתיים אציין שאם תביטו על היהודים כחלק ממארג יותר גדול בקריסה הפוליטית של אותה תקופה, תבינו את הפרעות הללו – ואת תפקידו של חמלינצקי עצמו – באופן שונה לחלוטין. בדרך לשם, בוגסלבסקי קורא את "יוון מצולה", חיבורו של הרב נתן הנובר והמקור העיקרי שלנו על אותן פרעות, לא רק כקינה אלא גם כניתוח פוליטי מחוכם של פרשן שהבין היטב את נבכי התקופה שבה חי. מאד אהבתי גם את את הפרק שעוסק ביהודים ואלכוהול. הרי באותם ימים, כמעט בכל בית מרזח באזורים הרלוונטיים ישב יהודי מאחורי הדלפק, מכיוון שבני דת משה ניהלו עבור האצילים הפולנים את עסקי האלכוהול שלהם. אלו היו עסקים חשובים, מפני שנוצר עודף של דגן שהיה קשה למוכרו, והאצילים נפטרו ממנו על ידי מכירה (כפוייה לפעמים) של אותם העודפים לאיכרים שגידלו אותם – כמשקה ממכר. הברמנים היהודים היו מרכיב משמעותי במערכת צינית שהתבססה על דרדור האיכרים לאלכוהוליזם, כזו ששירתה בעיקר את המעמדות העליונים של פולין-ליטא, כולל את אלו שהאשימו את היהודים בניצול האיכרים (ולמעשה רצו להחליף אותם בפוזיציה הזאת בדיוק).
לפני שאשלח אתכם לקנות את הספר, אוסיף עוד כמה מילים על החלק האחרון שלו, שעוסק בעידן המודרני. בפרקים הללו, שחותמים את העלילה, בוגוסלבסקי טווה ביד אומן את החוטים הנסתרים שקישרו בין עידן גילוי הארצות, התפתחות המדינה הריכוזית (ולאחר מכן הלאומית) במרחב המזרח אירופי, והשינויים שיצרו את העולם היהודי כפי שאנחנו מכירים אותו היום: שבתאי צבי ומעריציו, החסידים והמתנגדים, המשכילים והאדוקים, החילונים והחרדים. ולא רק הם – אלא גם הדימוי של ה"שטייטל" העלוב שמוכר לנו מסרטים כמו כנר על הגג, והיה כל כך שונה מהעיירות היהודיות הססגוניות והתוססות של העבר. משבר המאה ה-19 נבע במידה רבה מהשתלטות האימפריה הרוסית על חלק גדול מהמרחב, וממדיניותה המורכבת כלפי היהודים שבוגוסלבסקי מתאר בהרחבה. וגם: מי רצח את רב העיר של לביב ובתו היפה, ומדוע?
נקודה נוספת: חשבתם שהלבוש החרדי הוא "לבוש יהודי מסורתי"? תחשבו שוב. החרדים, למעשה, הם תופעה חדשה יחסית בדיוק כמו החילונים כשנגדם הם יוצאים. לפני העידן המודרני יהודים התלבשו פחות או יותר כמו שכניהם, ולא היה שום צורך בלבוש יהודי מיוחד. ממילא הקבוצות היו נפרדות זו מזו, וכל אחת מהן ניהלה את ענייניה כמו קורפורציה. רק כאשר המדינה הלאומית החלה להתייחס לקהילה היהודית כארגון וולונטרי שמספק שירותי דת, ונוצרה סכנה לזהות היהודית, חלק ממנהיגיה הרוחניים פיתחו שיטות של הפרדה באמצעות לבוש שנועדו לבצר את החומות הרועדות. בין לבין, תכירו מקרוב דמויות מרתקות כמו הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, ביאליק, ז'בוטינסקי ואפילו הרצל, בתוך המרחב המזרח אירופי (או הגרמני) שאלו הכירו כל כך טוב.
הקטעים שעוסקים במעקב של המשטרה החשאית הרוסית אחרי ז'בוטינסקי, שזכה לכינוי "המגולח", מרתקים במיוחד. כשתקראו אותם, אני מבטיח לכם שתגעגעו למוסר העבודה של אותם ימים רחוקים, בהם אינטלקטואלים התחילו את היום שלהם ב-12 בצהריים, הלכו למספרה ואז בילו את רוב שעותיהם בשתיית יין, קפה ובירה ומדי פעם קפצו לחצי שעה למערכת העיתון האודסאי שממנה קיבלו את משכורתם. ואחרי שתקראו את הפסקאות שעוסקות באוכל המזרח אירופי, אני מבטיח לכם שתיתקפו בחשק עז לצלחת גדושה של גפילטע-פיש עם חזרת.
כדובדבן על הקצפת, בוגוסלבסקי זכה לעבוד עם העורך המדעי ד"ר אור-אל ביילינסון, אחד מהכוכבים העולמים של האקדמיה הישראלית והעולמית, שכדברי המחבר, ערך אותו בעודו נוסע הלוך ושוב ברכבות בין בירות מזרח אירופיות ומפטפט עם עשרים סטודנטים בשלושים שפות שאותן למד בשבועיים הקודמים. המול"ית, ד"ר תמר עילם-גינדין, היא מומחית לתרבות פרסית קלאסית, לינגוויסטית ובכלל חוקרת מעולה. התוצאה של שיתוף הפעולה בין שלושתם מרהיבה. רוצו לקרוא.
על הטיולים במזרח אירופה (וירושלים) של שלום ורעייתו קטיה אתם יכולים לקרוא כאן. גילוי נאות: הדרכתי ביחד איתו, יגאל ליברנט ויעקב לופט לפני כמה שנים את "עלייה לקברי רשעים – טיול אפל במזרח אירופה".
איראן לא היתה גן עדן ליהודים: ביקורת על "בין איראן לציון" מאת ליאור שטרנפלד
בספרו החשוב, "בין איראן לציון", חוקר ליאור שטרנפלד את הזהות וההיסטוריה של יהודי איראן לפני המהפכה האסלאמית, במהלכה ולאחריה. בטור ביקורת לינשוף כותב אלכס גרינברג, מומחה להיסטוריה איראנית ויועץ מודיעין וגיאופוליטיקה בקבוצת ראות, כי לצד תרומתו של הספר, הוא סובל מבעיות קשות שפוגמות בערכו: מתודולוגיה מרושלת, הזדהות אידיאולוגית עם מושאי המחקר, טינה כלפי ישראל והציונות והתמקדות יתר ביהודים שפעלו במפלגות השמאל האיראניות.
ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים (הוצאת כתב, 2020). תרגום: תומר בן אהרון
ספרו של ליאור שטרנפלד, בין איראן לציון: יהודי איראן במאה העשרים, מהווה תרומה חשובה למחקר על יהודי איראן. הספר סוקר את מגוון הפעילויות בתחומים שונים באיראן שיהודים השתלבו בהם, ומביא ראיות למכביר לכך שהיהודים באיראן ראו עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם ומהתרבות האיראניים. תהליכי חילון ואקולטורציה לא פסחו על יהודי איראן – יהודים רבים רכשו השכלה גבוהה ופנו גם לפעילות פוליטית. גם כאשר יהודי איראן הזדהו עם הציונות הם לא נטשו את זהותם האיראנית. שותפות הגורל של יהודים עם איראן נמשכה גם במהלך המהפכה האסלאמית ולאחריה, כאשר יהודים רבים נלחמו בשורות הצבא האיראני נגד הצבא העיראקי. יהודים רבים איישו את מפלגת תוּדֶה ומפלגות שמאל אחרות. ניכר וברור שהציונות לא הייתה מוקד ההזדהות היחיד של יהודי איראן.
שכרו של הספר היה מרובה אלמלא פגמיו הרבים מספור, שראשיתם כבר בכותרת שלו. מחקרו של שטרנפלד היה אמור לקבל כותרת אחרת מאשר "בין איראן לציון", מאחר שהנראטיב המוצע מתאר בעיקר יהודים פעילי מפלגת תוּדֶה או פעילי שמאל בכלל. למקרא הספר נוצר הרושם שיהודי איראן כולם הזדהו עם מפלגת תוּדֶה והתנגדו לעריצותו של השאה מוחמד רזא פהלוי. האם היו יהודים במפלגת תוּדֶה והיו יהודים שהזדהו עם המהפכה? בוודאי. אבל כמה יהודים היו במפלגת תוּדֶה, כמה הזדהו עם המהפכה, כמה היו ציונים וכמה פנו לכיוונים אחרים? שטרנפלד לא מביא נתונים סטטיסטיים המצליחים לבסס את טענותיו. המחבר אכן מביא עובדות אחדות כגון סיועו של צוות בית החולים היהודי ספיר לפצועי ההפגנות מטעם חומייני נגד השאה. אולם אנקדוטות, מרתקות ככל שיהיו, אינן תחליף לתימוכים מספריים שיאפשרו לנו לאמוד את כמות היהודים שתמכו במהפכה או התנגדו לה. שטרנפלד גם שוכח את העיקרון הבסיסי של חיי יהודים בגולה, מיעוט קטן שאפשרויות התמרון הפוליטי שלו מוגבלות. מיעוט שכזה אינו יכול להתנגד לכוח עולה ופופולארי וזאת מתוך אינסטינקט הישרדות בסיסי. האם ייתכן שליהודים באיראן בזמן המהפכה הייתה אופציה כלשהי להתנגד לחומייני?
בפרק הדן באיראן העכשווית הנימה הכללית היא אותה נימה. שטרנפלד מצטט אישים יהודיים ברפובליקה האסלאמית הנשבעים אמונים לאיראן; הוא מדגיש את נוכחותו של ציר יהודי במג'לס ועוד כיוצא באלה דוגמאות. התהייה שאינה מוזכרת היא האם ייתכן שציר יהודי רשמי במדינה אוטוריטרית יתבטא באופן שונה? הספר מזכיר את היהודים האיראנים שהקפידו להסביר שליהדות אין לה דבר עם הציונות ושישראל היא כובשת ברברית. גם כאן אין שום התייחסות לכך שבתנאים הנוכחים באיראן קשה להתייחס לאמירות אלה ככנות ואמיתיות. זוהי מציאות המזכירה את ברית המועצות עם הוועד היהודי האנטי-ציוני ועם הוקעות פשעי הציונות מדי יום ביומו.
שטרנפלד מקפיד לבעוט ב"נראטיב הציוני" על הטיותיו. למשל הוא מציין שבניגוד לנראטיב הציוני, רוב היהודים באיראן ראו את עצמם כאיראנים או שבניגוד לנראטיב הציוני והישראלי, רוב היהודים שהיגרו מאיראן לא עלו לישראל. הוא לא טרח להסביר באיזה נראטיב ציוני מדובר ואיזה נראטיב ציוני קבע שהיהודים לא יכולים להיות גם איראנים, רוסים, צרפתים או אמריקאים. השאלות כגון איזו ציונות, באיזו תקופה, של איזו מפלגה או של איזה מוסד ישראלי נותרו ללא מענה. במקום זאת שטרנפלד מצייר דמות של נראטיב ציוני אחיד ודיכוטומי. יש כאן סירוב לראות מורכבות כמו כפל זהויות. הרי יכול אדם יכול להיות יהודי ואפילו יהודי דתי וציוני ובו בזמן גם בן אותו לאום שבקרבו הוא חי. שגריר ישראל באיראן מאיר עזרי, אשר שטרנפלד משתלח בו בספר, הוא הדוגמא הטובה ביותר לכך.
כל התופעות המתוארות אצל יהודים איראנים כתופעה מיוחדת במינה, מאפיינות למעשה יהודים בכל מקום בעולם, דבר המדגיש את שותפות הגורל היהודי ואת הדמיון בדפוסי החיים של יהודים בארצות שונות. העדר הגדרה ברורה וממוסמכת של אותו נראטיב ציוני משמשת כאיש קש, שכן רק כך המחבר מצליח ליצור תזה קוהרנטית כלשהי. בהעדר איש הקש בדמות הנראטיב הציוני הספר לא מכיל שום טענה חדשה, שכן אין הבדל רב מבחינה זו בין יהודי איראן ליהודי רוסיה, פולין או מרוקו, שיחסם לציונות ולזהותם המקומית היה רב פנים ומורכב לא פחות. ניכרת שאיפתו של המחבר להוכיח שהזהות היהודית היא דתית בלבד ואין לה דבר עם שאיפות ציוניות. אלא שהיהודים המתארים את הזהות היהודית כדתית בלבד, למשל קומוניסטים, הם הרחוקים ביותר מכל פרקטיקה דתית יהודית בפועל. שטרנפלד מזכיר את חגיגות ט"ו בשבט באיראן ומתאר אותו כחג יהודי, מבלי לציין שמדובר בחג ציוני לחלוטין שלא נחוג טרם הופעת הציונות.
במהלך הספר, המחבר נוטה לתאר עובדות פשוטות בנימה מתריסה כאילו מישהו התכוון לשלול אותן. למשל, העובדה שבזמן הרעב באיראן יהודים עניים סבלו כמו כל השאר. וכי מי אומר אחרת? שטרנפלד, בעקבות האידאולוגים של השמאל היהודי והכללי, לוקה בכשל בסיסי. הוא מסרב להבין שהיהודים סבלו בדיוק מאותן צרות מהן סבלה האוכלוסייה הכללית, אלא שבנוסף לכך סבלו גם בשל היותם יהודים.
למקרא תיאוריו של שטרנפלד עלול להיווצר רושם שאיראן הייתה סוג של גן עדן ליהודים. רק בכמה משפטים לאורך הספר מודה המחבר בחצי פה שהאנטישמיות הייתה נפוצה ביותר באיראן. אולם במקומות אחרים, מנסה להצניע שטרנפלד את אותם היבטים אנטישמיים. כך, למשל, הוא מתאר באופן בולט את מפגשם של בכירי הקהילה היהודית עם חומייני וטורח להסביר שמנהיג המהפכה הבחין בין היהודים לציונות, ועד כמה לא היה אנטישמי. למעשה, חומייני לא היה נאצי אבל בהחלט היה אנטישמי: הוא התחיל את ההסתה שלוחת הרסן נגד ישראל ב-1963 עוד לפני הכיבוש של 1967, וכתב בספריו שהיהודים, יחד עם המזרחנים והקומוניסטים התאחדו כדי למגר את האסלאם. שטרנפלד מציין כי במהלך דיכוי ההפגנות בטהראן נפוצו שמועות שצנחנים ישראלים יורים על מפגינים איראניים. עם זאת, המחבר פוסח על העובדה שחומייני עצמו עמד מאחורי שמועות אלה, וכן על אופיין הגזעני: צנחנים ישראלים תוארו כבלונדינים אירופאיים כמיטב התעמולה הפלסטינית. במקרים רבים, שטרנפלד פוסח על אירועים שמהווים אנטישמיות גלויה או על כאלו שאי אפשר להעניק להם אינטרפרטציה סלחנית. כך אין אזכור להסתה הפרועה נגד ישראל עוד משנת 1963, לאמירות אנטישמיות מובהקות של מובילי המהפכה האסלאמית כגון מרתזא מטהרי ועלי שריעתי או לפיגועים הנוראים נגד שגרירות ישראל ונגד הקהילה היהודית בבואנוס איירס בתקופת הרפובליקה האסלאמית.
הסוגייה הקריטית והמעניינת ביותר נותרה ללא התייחסות תיאורטית: לצד היחס של היהודים עצמם לזהותם האיראנית, יש לשאול גם באיזו מידה ראו רוב האיראנים (לפחות עד המהפכה) את היהודים כאזרחים שווים וכאיראנים לכל דבר. שאלה זו נותרת אף היא ללא מענה.
לאורך רוב פרקי הספר, לוקה הכתיבה של שטרנפלד בפגמים אקדמיים חמורים. ראשית כל, רוב האינפורמנטים שלו הם חברי תוּדֶה או אנשים אחרים המזדהים עם רעיונות מרקסיסטיים, הם אנונימיים למעט שמם הפרטי ואין עליהם שום פרטים רשמיים, מה שפוגע באמינותו של הספר כמחקר מדעי. שנית, כאשר שטרנפלד מתאר "גיבורים חיוביים", כגון חברי תוּדֶה או אפילו בכירי המשטר האסלאמי הנוכחי, הוא נוטה לתאר אותם בטון אמוציונאלי, בעוד ישראל, הציונות והציונים תמיד מתוארים באור שלילי. למשל הצעתו של מוסאדק היא "נדיבה" והמבטא העיראקי הוא "יפהפה". תיאורים אמוציונליים או הזדהות פוליטית גלויה מקומם לא יכירם בכתיבה אקדמית. יתרה מכך, כאשר שטרנפלד משתלח במושאי הביקורת שלו הוא לעולם לא טורח להביא מקורות מדויקים ויש שהוא מעוות את המציאות. כך למשל הוא טוען שעולה מספרו של מאיר עזרי שחיי ישראלים בטהראן התמקדו סביב עסקנים והכל היה סודי. מדובר בעיוות מוחלט. למעשה, כתיבתו של עזרי מלאה הערכה וכבוד לעם האיראני ולתרבות האיראנית, אם כי מדרך הטבע פעילותו היתה חייבת להיות דיסקרטית.
שטרנפלד מתאר קשרים בין איראן לישראל אבל ניכר שהתיאור שלו שם למטרה לא להראות את רוחב הקשרים האלה בכל התחומים, אלא לסתור טענות של הנראטיב הציוני המדומיין. בהערת שוליים אחת הוא מציין שהאהדה לישראל נפסקה ברגע שנודע דבר שיתוף הפעולה בין ישראל לסוואק (שירות הביטחון האיראני). כאן רומז המחבר לעלילה שהופצה על ידי הקג"ב וחלחלה לנראטיבים אנטי-ישראליים, כאילו שת"פ מקובל בתחום הבטחוני בין מדינות ידידותיות הוא דבר שלילי. אין שום הוכחה אמפירית, על כל פנים שטרנפלד לא הביא שום ראיה כזאת, שיש קשר בין התגברות השנאה לישראל באיראן לבין שיתוף הפעולה בין סוואק לקהילת המודיעין הישראלית. מאז חומייני ועד היום התקבעה התפיסה שלפיה יחסי איראן-ישראל בתחומי הביטחון והמודיעין היו רעים מטבעם, וכי השב"כ והמוסד העבירו למודיעין האיראני קורסים בעינויים ובחקירות. מובן שזה כזב שלא נתמך בשום הוכחה. ישראל קיימה ומקיימת יחסים עם כל שירותי הביטחון והצבא העמיתים – זהו הנוהג הקיים בכל המדינות ומהווה חלק בלתי נפרד מדיפלומטיה צבאית. הטענות בדבר העינויים שסוואק למד כיבכול מהשב"כ הם עלילה מבית היוצר של הקג"ב. הטענה הכוזבת הזאת ממוחזרת על ידי המשטר האיראני וכמובן באקדמיה המערבית. היחסים האלה החלו בשנות החמישים. מה היו שב"כ ומוסד בשנות החמישים והשישים כדי "ללמד" את האיראנים? הרעיון שאיראן, שהעינויים מאז מעולם היו נהוגים בה, הייתה צריכה ללמוד משהו בתחום אפל זה מישראל שייך ככל הנראה לעולם האגדות.
שטרנפלד מספר על התנהלותו של ראש הממשלה מוחמד מוסאדק בקשר להלאמת תעשיית הנפט באיראן, אולם גם כאן הדבר נעשה במטרה במטרה להוכיח עד כמה ישראל הייתה אווילית על שלא נענתה להצעתו של מוסאדק לספק לישראל 25% מתצרוכת הנפט שלה. המחבר פוטר עצמו מעיסוק בשאלה מה היה קורה אילו ישראל נענתה להצעת מוסאדק ומה הייתה עושה לאחר הפלת מוסאדק וחזרת השאה לשלטון. בנימה כללית, ההנחה שמדינה כמו ישראל בשנת 1952 היתה יכולה להרשות לעצמה מדיניות אנרגיה עצמאית ומתריסה נגד בריטניה ונגד ארצות הברית לא הגיונית ולא סבירה.
התיאור של מפלגת תוּדֶה, המפלגה הקומוניסטית האיראנית, לוקה בהטייה מפורשת ובלתי אקדמית בעליל ועקב כך הוא נעדר כל ביקורתיות, לא רק כלפי המפלגה האיראנית אלא גם כלפי ברית המועצות והקומוניזם. שטרנפלד מתאר את הוצאתם להורג של מרגלי האטום אתל ויוליוס רוזנברג על סמך "האשמות בריגול כביכול" וזאת שעה שהוכח מעל לכל ספק שבני הזוג רוזנברג אכן ריגלו והופעלו על ידי המודיעין הסובייטי. לעומת זאת הרדיפות האנטישמיות בברית המועצות לא מוזכרות כלל והמחבר מסתפק בתיאור משפט הרופאים במוסקבה ב-1952 כתקרית מצערת וחריגה. המחבר לא מציין שמפלגת תוּדֶה הייתה מפלגה קומוניסטית לגמרי, שהוקמה ביוזמה סובייטית וכמו כל מפלגה קומוניסטית סרה לחלוטין למשמעתה של מוסקבה. שטרנפלד מתעלם מכך שתוּדֶה תמכה ב-1946 בדרישה סובייטית לקבל קונסציית נפט באיראן, היא תמכה בפלישה הסובייטית לאיראן ואפילו תמכה בניסיון סובייטי לקרוע שטחים מאיראן, מה שכמובן פגע בתדמיתה בעיני איראנים רבים.
הפרק האחרון ופרק האפילוג של הספר נראים כמו חנופה למשטר האיראני תוך כדי השלכת רפש בישראל. הספר לא מזכיר ולו במילה אחת את הרדיפות הנוראיות נגד בהאיים שגם עכשיו נרדפים באיראן כאשר המשטר מציק להם על צעד ושעל. אין שום זכר להוצאה להורג של אלפי אסירים פוליטיים בהוראת חומייני, לתפיסת השגרירות האמריקאית אשר היוותה הפרה בוטה וחמורה של כל נורמה בינלאומית, ולפיגועים ולחטיפת בני ערובה בלבנון בהוראה ישירה מטהראן. איראן וישראל מתוארות כמי שהתדרדרו "לרטוריקה מרירה" ללא שום התייחסות לסיבות , כאילו איראן וישראל פשוט מחליפות נאצות אחת כנגד השנייה. שטרנפלד מתאר אמנם את הכחשת השואה של אחמדינז'אד ובכל זאת מקפיד לדלות נקודות זכות כדי להראות שנשיאה לשעבר של איראן לא ממש אנטישמי. לאחר מכן הוא מצר על כך שהכחשת השואה של אחמדינז'אד העניקה פיתחון פה למבקרי איראן המציגים את איראן "כארץ אנטישמית באופן מהותי וחסר תקנה". במקרה הזה מדובר כבר לא בחריגה מכללי כתיבה אקדמית בלבד אלא במניפולציה: אף דובר ישראלי או יהודי מעולם לא הציג את איראן כולה כארץ אנטישמית או כאומה אנטישמית. ישראל הרשמית תמיד הבחינה בין המשטר ובין העם האיראני. שטרנפלד מגדיל לעשות וטוען שישראל וכלי תקשורת תאבי פרסום תרגמו לא נכון את הסיסמא של יום ירושלים "ישראל חייבת להימחק ממפת העולם" בפועל, זוהי אמירה של חומייני והטענה שמדובר בתרגום שגוי אינה תואמת למציאות.
לסיכום, בין איראן לציון מהווה נדבך חשוב במחקר המעורבות של יהודים בחיי השמאל הקומוניסטי באיראן. הראיונות שהמחבר ליקט על סמך שיחות עם אינפורמנטים מוסרים מידע רב ערך. עם זאת המידע הזה נקודתי ואנקדוטלי, כלומר הוא מוסיף על הקיים אך אינו מגלה היבטים חדשים באופן עקרוני. עם זאת, חריגות רבות מספור מכללי הכתיבה האקדמית, אי דיוקים מכוונים ונטייה אידיאולוגית מובהקת של המחבר הופכים את הספר למנשר פוליטי ואין לראות בו מחקר מדעי במלוא מובן המילה.
על סכנת הדוגמטיות: מדוע נכשלים בעלי הכוונות הטובות? טור אורח מאת אלכס גרינברג
מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.
המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.
דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.
שנת 2017 היא עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.
כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932
מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.
לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.
יתר הדוגמאות לקוחות מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.
לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.
לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.
מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד
מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.
את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".
כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן אפילו “פנאטיות” אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.
כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.
איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה? אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.
הינשוּף 