ביום שישי, ה-8 ביולי 2022, יפן הזדעזעה. ראש הממשלה לשעבר שינזו אבה – אחד ממנהיגיה הגדולים והמובהקים של יפן המודרנית – נרצח מכדורי מתנקש בעיר נארה שבמערב המדינה. בשעה זאת, המשטרה היפנית טרם הצליחה להסביר את ההתנקשות או להבין את מניעי הרוצח. בינתיים, הינשוף מספר לכם מחדש על כמה מההתנקשויות הפוליטיות הדרמטיות ביותר בהיסטוריה היפנית.

על סכין שנשלחה באפלה, והוחזרה לנדנה; המתנקש שלא הרג, וחבר לקורבנו, במהלך שתרם למהפך הדרמטי ביותר בהיסטוריה של יפן המודרנית.

בקיץ 1862, היתה קיוטו אחד המקומות המסוכנים במזרח אסיה.

ברחובות העיר העתיקה, הנודעת בגני הזן, המקדשים ובתי האחוזה המעודנים שלה, לא עבר חודש בלי קרב המוני, התקפה מן הצללים או התנקשות פוליטית. חבורות חבורות של סמוראים חסרי אדון, בוערים באש שנאת זרים ואהבה קנאית לקיסר, התקבצו במרכז הקיסרי העתיק. מנותקים מאדוניהם ומבוקשים על עריקה, לא היה להם לאן לחזור. הסמוראים הללו, שהגיעו מכל רחבי יפן, נודעו בשם "אנשי החזון", או ביפנית, שִישִי. בקיץ 1862, המו רחובות קיוטו שישי נודדים, אלימים ומחפשי הרפתקאות. הם היו מקושרים זה לזה ברשתות מחתרתיות, ועבדו בשיתוף פעולה עם אצילי חצר שאפתנים, שרצו להחליש את כוחם של האדונים הפיאודליים השונים ולהגביר את כוחה של החצר הקיסרית. מעבר לכך, נהנו מתמיכה וסיוע של פשוטי עם שנשבו בקסם דמותם הרומנטית. הסוחר העשיר שירָאישי סייאיצ'ירו, שגר בסביבות קיוטו, השאיל את ביתו לשישי כבית מבטחים ומעוז לפגישות חשאיות. נשים, מגבירות חצר ועד לגיישות, משרתות ועקרות בית, נתנו להם יד תומכת כאשר התחבאו מהמשטרה. הבולטת מביניהן, גיישה ו"מדאם" בשם נָקַנִישִי מִיקִיאוֹ, ניהלה פונדק על אם הדרך לקיוטו, ששימש כמקום מפגש קבוע לשישי שנדדו לבירה מהנחלות הפיאודליות השונות.

היה זה סיומה הסוער של תקופת השלום הארוכה, שנודעה בהיסטוריה היפנית כ"תקופת טוקוגאווה" או "תקופת אדו". ב-1600, הכניע המצביא טוקוגאווה איאֵיאסוּ את אילי המלחמה הפיאודליים של יפן תוך שילוב מנצח בין אגרסיביות צבאית לעורמה פוליטית, ואיחד את המדינה תחת שלטונו. המשטר המורכב שיצר, שנודע לימים בכינוי "בָּקוּפוּ" (ממשלת האוהל), היה מבוסס על תמהיל בין שלטון מרכזי צבאי לביזוריות פיאודלית. מרכז המדינה, וחלק הארי משטחיה הטובים ביותר, היו נתונים לשלטון ישיר של השוֹגוּן מבית טוקוגאווה, ששלט ביחד עם "מועצת הזקנים" שלו. יתר שטחה של יפן היה מחולק בין נחלות פיאודליות (האנים), שכל אחת מהן היתה נתונה לשלטונו של אדון (דָאִימְיוֹ, מילולית: שם גדול). הדאימיו השונים קיבלו שטחים בהתאם לנוסחה מורכבת, שהביאה בחשבון את רקורד הנאמנות שלהם לבית טוקוגאווה.

לאדונים השונים היו סמכויות רבות. השוגון כמעט ולא התערב בדרך שבה ניהלו את נחלותיהם. הוא לא גבה מהם מיסים, לא הכתיב להם מהלכים פוליטיים פנימיים, ונתן להם חופש ניכר לחוקק חוקים בהאנים שלהם. כמו כן, לכל דאימיו היה צבא פרטי משלו. עם זאת, הבקופו שלט על ההאנים השונים באמצעות מערכת מתוחכמת של עונשים ותגמולים. לשוגון היתה זכות להדיח אדון מנחלתו בשל "התנהגות לא ראויה", לצמצם את שטחיו או לקנוס אותו. כל ברית נישואין, ירושה או בניית ביצורים לא היו יכולים להתבצע ללא אישורו. חשוב מכל- לפי חוקי הבקופו, כל דאימיו היה צריך לשלוח את בני משפחתו לאדו, כבני ערובה, ולבלות בבירה כל שנה שנייה, לסירוגין. המסעות התכופים רוששו את הדאימיו ומנעו מהם לצבור כוח שיוכל לסכן את שלטונו של השוגון.

עם זאת, לקראת אמצע המאה התשע עשרה הלך כוחו של הבקופו ונחלש. שוגונים קטינים, חצר ביזנטינית ותככנית, מאבקים סיעתיים ועייפות פגעו בכוחו של המרכז. סדרה של אסונות טבע ומשברים כלכליים הכניסו את הבקופו לחובות עתק, בעוד יריביו הותיקים, הדאימיו של דרום-מערב יפן, צוברים כוח בשל ניהול כלכלי יעיל וחדשני.  עם זאת, רוב הדאימיו היו אף הם אנשים חלשים, שגדלו בכלוב של זהב והותירו את ניהול נחלותיהם בידי שרים ויועצים למיניהם. התפקידים הבכירים היו שמורים לבני המשפחות המיוחסות, בעוד הסמוראים הצעירים והמוכשרים, שהחזיקו את ניהול הנחלה על כתפיהם, חיו חיי עוני והשפלה. המצב הגיע לסף רתיחה עקב כניסתן האלימה של המעצמות המערביות לפוליטיקה היפנית הסבוכה. יפן היתה סגורה באופן ניכר לרוב הזרים מאמצע המאה השבע עשרה, אולם ב-1853 נכנעה ממשלת השוגון בהדרגה לכוחן העדיף של מדינות המערב. עקב דרישתו התקיפה של קומודור מתיו פרי האמריקאי, שהגיע למפרץ אדו עם ספינות תותחים שחורות, הסכימה ממשלת השוגון לכונן יחסים דיפלומטיים עם ארצות הברית. הקונסול האמריקאי הראשון, טאונסנד האריס, לחץ ביעילות על הממשלה, והצליח להשיג "חוזה מסחר וידידות" שפתח כמה מנמלי יפן לזרים. בנמלים, נהנו הזרים מחסינות משפטית מוחלטת, ואם ביצעו פשע- נשפטו בידי הקונסול שלהם. התנהגותם נתפסה כחוצפה שאין כמוה בעיני הסמוראים הגאים. נוכחות הזרים יצרה ביקושים למוצרים רבים וגרמו לעלייה חדה במחירים. הסמוראים, שנחשבו למעמד העליון ביפן, נפגעו במיוחד מבחינה כלכלית, משום שהקצבות שלהם היו קבועות ולא הוצמדו לעליית המחירים. במיוחד נפגעו הסמוראים הצעירים וחסרי הייחוס, בעלי הדרגה הנמוכה שחיו על משכורות רעב. כמה האנשים הללו החלו, בהדרגה, לברוח מהנחלות הפיאודליות שלהם ולהצטרף לחבורות השישי ההולכות וגדלות באדו, בקיוטו ובהאן של צ'וֹשוּ, ששליטיו רחשו עוינות מסורתית לבית טוקוגאווה.

סכינים באפלה

השישי, שהעלו על ראש שמחתם את שנאת הזרים, אכן ניסו להתנקש בסוחרים ודיפלומטים בריטים, צרפתים ואחרים. באדו, ניסתה חבורה גדולה של שישי להצית את הקונסוליה הבריטית ולהרוג את כל יושביה. זרים אחרים מצאו את מותם בנמלים, ברחובות ובסמטאות של יוקוהאמה, עיר הנמל הסמוכה לאֶדוֹ (טוקיו של ימינו). עם זאת, השישי תקפו בחמת זעם לא פחותה את נציגי השוגון והבקופו. ומהי בכלל, הם שאלו, הלגיטימציה של בית טוקוגאווה לשלוט ביפן? מדוע הפקיע את סמכויות השלטון מהקיסר שבקיוטו? האם לא כדי להגן על יפן מפני ה"ברברים המכוערים"? ב-1863 ניצלה החצר הקיסרית, שאף אחד לא טרח להתחשב בדעתה עד אז, את המצב הנפיץ, ו"ציוותה" על הבקופו לגרש את כל הזרים מיפן. ממשלת השוגון, שידעה שאין ביכולתה להתמודד מול מדינות המערב, התעלמה מן ההוראה. בעיני השישי, ששורותיהם התמלאו בסמוראים צעירים, עניים ומתוסכלים, נתפס בית טוקוגאווה, יותר ויותר, כחבורה בזויה של חומסי שלטון שנכשלה בתפקידה להגן על המדינה. בהשפעת מלומדי שינטו רדיקליים, אומני לחימה ומפקדים כריזמטיים, התחילו השישי לנופף יותר ויותר בסיסמה "סוֹנוֹ ג'וֹי": כבדו את הקיסר, גרשו את הברברים.

בפונדקים חשוכים ומוצללים, בין כוסות סאקה חמות וגיישות מפנקות ואוהדות, בבתי זונות דלוחים ומאורות שתייה והימורים, נפגשו השישי ותכננו את המכה הבאה כנגד אויביהם, נציגיה השנואים של הממשלה. בקיוטו לא היו זרים, ולפיכך כוונו כל הפעולות כנגד תומכיו המקומיים של השוגון, אצילים שמרנים שאהדו אותו ומפקדי המשטרה שלו. בצהרי היום או באישון לילה, בבוקר או בשעות הדמדומים, איגפה חבורת שישי את אחד מהשרים, המפקדים או התומכים של הממשלה, שיספה אותו בחרבות וערפה את ראשו. למחרת, נתלה הראש על אחד מהגשרים המרכזיים, בליווי שלט שפירט את "פשעיו". הראשים הערופים, פעורי העיניים, נועדו לשגר מסר שאין שני לו לתושבי הבירה ושליטיה: מי שיתמוך בשוגון, בזרים או בפתיחתה של יפן למערב, ישלם על כך בחייו. חרבות השישי הכו ושיספו לא רק בקיוטו, אלא ביפן כולה, באדו ובנחלות הפיאודליות השונות. ב-1860, תקפה חבורה גדולה של שישי את ראש הממשלה של השוגון, שניהל טיהור דמים מקיף כנגדם, התגברה על שומריו ושיספה אותו בחרבות. ההתנקשות התבצעה באדו, ממש בפתח טירתו של השוגון. פסליהם של שוגונים עתיקים בקיוטו נותצו וראשיהם נתלו בראש חוצות, כדי לסמל מה יהיה בגורלם של יורשיהם. רשתות מידע בחצר הקיסרית, בנחלות הפיאודליות, בקיוטו ובאדו, העבירו מידע בין כנופיות השישי השונות באמצעות שליחים. האקדמיות לסיוף ואומנויות לחימה, שריכזו בתוכן סמוראים אלימים ומיומנים בחרב, היו מרכזים לתסיסה ולפעילות שישי חתרנית. לשישי היו מורים ומפקדים נערצים, רובם מההאן של צ'ושו שבמערב יפן, אולם איש מהם לא שלט בתנועה כולה. תנועת השישי היתה פרועה, ועיצבה את עצמה מחדש באופן תמידי. מעל הכל, חיפשו הסמוראים הצעירים הללו מנהיג.

המתנקש שלא הרג

אחד מהשישי הצעירים הללו, שהגיע מההאן הדרום מערבי טוֹסָה, נקרא סָקמוֹטוֹ רְיוֹמָה. סקמוטו היה נער מהיר מחשבה, זריז וגמיש, שהפליא להילחם בחרב. אומנויות הלחימה הרומנטיות תמיד עניינו אותו יותר מספסל הלימודים ושינונם המשמים של ספרי מוסר בסינית קלאסית. כאחד מאומני החרב הצעירים והמרשימים ביותר בטוֹסָה, נשלח על ידי משפחתו לבירת הבקופו, אדו, כדי ללמוד באחת מהאקדמיות הנודעות לחרב. עוד בהאן שלו חסה בצלו של אחד ממנהיגי השישי המקומיים, ובאדו פגש חברים מהאנים אחרים ונכנס, בהדרגה, לעולם הצללים של פעילות טרור חתרנית. כמו אחרים, נדהם מכניסתם החלקה של הזרים השנואים ליפן, ונשבה בקסמה של המטרה הקדושה, שהיתה משותפת לו ולחבריו: כבד את הקיסר, גרש את הברברים.

לאחר שסיים את לימודיו, חזר סקמוטו להאן שלו, אולם באפריל 1862 נמלט משם, ללא אישור, ונטש את תפקידו. הוא הפך לפורע חוק מקצועי, שישי שנדד ברחבי יפן וחיפש מלחמות והרפתקאות. כאשר הגיע לאדו, החליטו הוא וחבריו להכות בליבה של הממשלה, ולהתנקש באחד השרים הבכירים. השישי, וסקמוטו בתוכם, שמו את עיניהם על אדם מסויים, שנחשב בעיניהם למקור הרוע ואחד מראשי הבוגדים. האיש הזה, פוליטיקאי, מלומד ואדמירל בשם קָאצוּ קָאְישוּ, השתתף במשלחת הראשונה של הבקופו למדינות המערב. הוא טייל ברחבי ארצות הברית ואירופה, והתלהב מהיעילות הצבאית, הלכידות החברתית, הקדמה והתעשייה המודרנית שראה שם. יפן, כך סבר, חייבת לפתוח את עצמה לסחר ולחקות את דרכיו של המערב. רק כך תוכל לבנות לעצמה צי מודרני, להפוך לאימפריה ולהשיב לעצמה את הכבוד הלאומי. כאדם שנודע כתומך נלהב של "פתיחת יפן", היווה קאצו מטרה טבעית לכנופיות השישי. סקמוטו וחבריו החליטו שאת הבוגד הזה הם פשוט חייבים לחסל.

התוכנית היתה פשוטה למדי. סקומוטו וחברו הלכו לבקר דאימיו שהכירו, פוליטיקאי חשוב בדימוס שנודע בקשריו הטובים לשישי ולגורמים מסויימים בממשלה. הם ביקשו ממנו שיתווך, וימליץ לשר קאצוּ לקבל אותם לראיון. הדאימיו, שלא היה טיפש, הבין שלא כדאי לומר "לא" לשני שישי חמושים שעומדים מולו, ונתן להם את כתובתו של קאצו. במקביל, דאג להזהיר אותו שחייו בסכנה.

קאצו, באומץ לב לא אופייני לשרי הבקופו, החליט שלא לברוח או לדווח למשטרה. רחובות אדו וקיוטו המו בכנופיות שישי. אם יתחמק מהשניים האלה, או ידאג למאסרם, מה יהיה בפעם הבאה? ובפעם שלאחריה? ניסיון העבר הוכיח שגם השרים הקשוחים והמוגנים ביותר, כאלו שהקיפו את עצמם בעשרות לוחמים מיומנים, לא הצליחו להתחמק לאורך זמן מחרבות הנקם של השישי. לקאצו, בניגוד אליהם, היתה תוכנית אחרת להציל את עצמו ואת חזונו ליפן פתוחה, עוצמתית ומתקדמת.

לימים, סיפר אחד מהמעורבים בפרשה על השתלשלות העניינים המפתיעה:

"השניים [סקמוטו וחברו] הלכו ישירות לביתו של קאצו, שהוזהר מבעוד מועד. מיד כשנכנסו לבית, הוא קרא: 'האם הגעתם כדי להרוג אותי? אם כן, אנא המתינו עד שנוכל לדבר על זה. השניים נדהמו ולא ידעו מה לעשות."

ברגע שהמתנקשים הניחו את חרבותיהם, קאצו לא איבד אף רגע. הוא סיפר להם על שראה במערב, על העוצמה, היעילות, המדע והקדמה. האם הם רוצים לעזור למולדת באמת ובתמים? להפוך את יפן למדינה חזקה, גאה ובטוחה בעצמה? הוא שותף, כך הסביר, למטרת העל של השישי: לכבד את הקיסר ולגרש את הברברים. אולם כבוד לקיסר אין פירושו השתוללות חסרת מעצורים ומטרה, אלא פעולה נחושה וחכמה לחזק את כוחה של המדינה. ובאשר לגירוש הברברים, השתמש קאצו בשיטת ה"דְרָש". גם הוא בעד גירוש הברברים, אמר, אולם לא באמצעות מלחמת התאבדות. יפן צריכה לפתוח את שעריה, ללמוד את סוד כוחו של המערב, להקים צי ואימפריה, ואז תוכל "לגרש את הברברים". לא בהכרח במובן של סגירת גבולותיה, אלא במובן של "גירוש" וביטול התוכניות להפוך אותה לקולוניה, שפחה חרופה של ארצות הברית ואירופה. "גירוש הברברים", כך הסביר, יכול להיות משולב עם פתיחות. משמעותו האמיתית של המושג אינה הסתגרות או גירוש בפועל של הזרים, אלא עוצמה צבאית, עצמאות וגאווה לאומית. ובאשר לשוגון, הוא לא חשוב באמת. הגיע הזמן שימסור את כל סמכויותיו לקיסר ויסלול את הדרך לרפורמה אמיתית ועמוקה ביפן. לימים, תיאר קאצו עצמו את תגובתו של סקמוטו:

"הוא אמר לי, 'הכוונה הנסתרת שלי הלילה היתה להרוג אותך, בלי קשר לדברים שתאמר. אבל עכשיו, לאחר ששמעתי אותך, אני מתבייש בקנאות צרת האופקים שלי ומתחנן אליך: הרשה לי להפוך לתלמידך."

כך, פתר קאצו את בעית השישי שביקשו את נפשו. כעת, נשמר לא על ידי שוטרים בלתי יעילים של הבקופו, אלא על ידי כנופיית השישי של סקומוטו וחבריו, שגילתה כלפיו נאמנות עזה כמוות. הם פטרלו מסביב לביתו, הרחיקו ממנו שישי אחרים וסייעו לו, לאחר מספר חודשים, להקים בית ספר לספנות שהיווה בסיס ראשוני לצי יפני מודרני.

סקמוטו לא היה היחיד שהשתכנע מדבריו של קאצו. בשנים הבאות, גם לאחר שסר חינו בעיני השוגון ופוטר מכל תפקידיו, הצליח קאצו לדבר ולשכנע אחדים ממנהיגיהם החשובים ביותר של השישי, כולל אלו שחלשו על רשת הטרור הארצית. סקמוטו, תלמידו הנלהב, הפך לאיש מפתח בתנועת השישי הארצית, וביחד עם אחרים הצליח להטות את התנועה משנאת הזרים העיוורת שלה, ולהפוך אותה לתנועה רפורמיסטית באמת ובתמים. התנועה הצליחה, ב-1868, להפיל את ממשלת השוגון ולהפוך, במהירות שהדהימה את העולם, את יפן למדינה עוצמתית ומודרנית. סקמוטו עצמו, שתרומתו לתהליך הזה היתה עצומה, לא הגיע בעצמו לארץ המובטחת. הוא איבד את חייו במהלך המהפכה מחרבו של אחד מנאמני המשטר הישן.

סָקַמוֹטוֹ רְיוֹמָה, המתנקש שלא הרג, שעצר לרגע להקשיב ולשמוע לאדם שאותו ראה כבוגד בן מוות, ובהשפעתו הפך מסמוראי אלים לאיש חזון ולמדינאי, נחשב כיום לאחד מגיבוריה הגדולים ביותר של יפן המודרנית.

ולאחר שישים שנה…

אביב 1932, ויפן שוב סוערת וגועשת. קושרי קשר, קציני צבא וצי קנאים ולאומנים, שוב חורשים מזימות ומטילים את אימתם על האליטה הפוליטית בסכינים שנשלחות באפלה. במאי 1932, פרצה חבורת של קצינים כאלה למעונו של ראש הממשלה הישיש, השועל הפוליטי הותיק אינוקאי צוּיוֹשִי. הרוצחים העריצו את השישי וחיקו את דרכיהם. אינוקאי הכיר היטב את סיפור סקמוטו וקאצו. הוא הישיר מבט לעיניהם של המתנקשים שפרצו את דלת חדרו. "בואו נשב ונדבר על זה," אמר להם. הקצין שמולו היסס, אקדחו שלוף וטעון. אבל אז, נכנסה חבורה נוספת של קצינים מהדלת האחורית. "מספיק עם דיבורים!" צעקו וירו בו למוות.

כנראה ששום תרגיל לא עובד פעמיים.

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.

 האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

      

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

הראמן – מרק אטריות בשרי עשיר ומסחרר – הוא אחד מהמאכלים האהובים ביותר במטבח היפני. במחקר מרתק, מספר ההיסטוריון הקולינרי ג'ורג' סולט כיצד נזיד סיני מפוקפק, שרק יפנים הרפתקנים במיוחד העזו לטעום, צבר פופולריות בעקבות סדרה של שינויים סוחפים שליוו את כניסתה של יפן לעולם המודרני. צווים קיסריים על אכילת בשר, צמיחת הקולנוע, התבוסה במלחמת העולם השנייה והמצאה אחת של איש עסקים טייוואני – כל אלו התערבבו למרק האטריות האהוב שאנחנו מכירים היום. ומה הקשר לקארי אורז יפני? ינשוף קולינרי מסביר.

ההיסטוריה של האוכל היפני מרתקת במיוחד, מפני שרוב המאכלים שנתפסים בעינינו כיפניים – כלל אינם כאלו במקור. הטמפורה, למשל, היא פורטוגזית, והסושי, כפי שראינו בפוסט הקודם, מקורו בשיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה. כיום, מזוהה המטבח היפני בין היתר גם עם הראמן – מרק עשיר ומסחרר של אטריות צהובות דקיקות, מלווה לרוב גם בירקות, ביצה רכה ובשר עסיסי. ביפן, ראמן הוא סוג של פולחן. לכל אזור יש את המתכונים הייחודיים לו, ולכל אדם – את דוכן הראמן שהוא מעריץ ונשבע בשמו.

כמצופה ממרק כל כך עשיר ועז טעמים, מקורו של הראמן אינו ביפן אלא בסין. למעשה, ברוב ההיסטוריה שלו, עד המאה העשרים, המטבח היפני היה די תפל. טבחים הוסיפו טעם למאכלים מסויימים על ידי נוזל שנקרא דאשי, שהופק מקונבו (אצות KELP) ומשבבי דג הבוניטו. וזה הכל, פחות או יותר. תבלינים וטעמים חזקים הגיעו ליפן לרוב ממטבחים זרים. בנוסף, חלק מהטעמים היפניים הייחודיים שאנחנו מכירים היום כמו למשל אוממי, מקורם אמנם בדאשי, אבל הם נוצרו באופן מלאכותי על ידי כימאי יפני בשם איקדה קיקונואה (Ikeda Kikunoe) בראשית המאה העשרים. תוסף המזון שהוא יצר, ה-MSG, מונוסודיום גלוטומאט, משמש היום במאכלים בכל העולם כמעצים טעם.

במטבח היפני המקורי היו כמובן גם אטריות, וחלק ממנות הנודלס המסורתיות שומרות על פופולריות גבוהה גם היום. ביניהן יש לציין במיוחד את אטריות האודון, נודלס חיטה עבות וחלקלקות, שאוכלים אותן לרוב כסוג של נזיד, ואת הסובה, אטריות מקמח כוסמת, כהות יותר ופריכות. אוכלים אותן לפעמים בנזיד, אבל הרבה פעמים לבד, חמות או קרות, עם בצל ירוק ורוטב. לעומת האודון והסובה, אטריות הראמן בהירות וגמישות יותר, ובאופן מסורתי מושכים את הבצק שלהן בעבודת יד. טעמיו החזקים של הראמן מגיעים משילוב של אטריות, ציר שעשוי מבשר, פירות ים וירקות, רוטב (מלוח, מיסו או סויה), MSG (מונסודיום גלוטומאט) ותוספות שונות כגון בשר, ירקות, נבטי במבוק וביצה רכה, לפי הטעם, המתכון והאזור. האטריות מבושלות עם מי סודה, שמעניקות להן את הצבע הצהוב והמרקם הגמיש. ההבדלים האזוריים בטעם נובעים מגורמים שונים, כגון כמות מי הסודה באטריות (גבוהה יותר בצפון יפן, נמוכה יותר בדרום), הרכב הציר, טעם הרוטב ואופי התוספות. כל חובבי הראמן יודעים שבכדי לאכול את המרק כהלכה, יש לגמוע אותו ברעש. הסיבה לכך היא שבכדי להנות ממכלול טעמיו של הראמן יש לשתות אותו כשהוא רותח ממש, ביחד עם האטריות, ועל מנת לא להיכוות שואבים לתוך הפה אוויר קר. מכאן מגיע קול המציצה המפורסם שאפשר לשמוע בכל חנות ובכל דוכן של ראמן ביפן, וגם ברחבי העולם.

מאין הגיע הראמן? בספרו, ראמן: ההיסטוריה שלא סופרה: כיצד משבר פוליטי ביפן יצר שיגעון אוכל בינלאומי (The Untold History of Ramen: How Political Crisis in Japan Spawned a Global Food Craze ), מגולל ההיסטוריון ג'ורג' סולט את סיפורו של מאכל סיני עממי, שהגיע ליפן כמרק מפוקפק שנצרך בידי מהגרים, עניים ואנשים משולי החברה. אולם לפתע, בשל סדרת משברים פוליטיים ושינויים חברתיים שהתחוללו ביפן עם כניסתה לעולם המודרני, הפך לאחד מהמרקים הפופולריים במדינה, התפשט בכל העולם, ואפילו חזר לסין, תאמינו או לא, כמנה יפנית.

נהוג לומר, שהיפנים לא אכלו בשר – מרכיב מהותי בראמן – עד התקופה המודרנית. זה לא לחלוטין מדויק. אמנם הקיסר טנמו, במאה השישית, הוציא צו נגד אכילת בשר מסוגים מסויימים, אולם אפילו בחצר הקיסר אכלו בשר בקר עד המאה התשיעית לספירה. עם זאת, ברוב ההיסטוריה היפנית, המעמדות העליונים, בעיקר, נמנעו מאכילת בשר, מפני שהוא נחשב כמטמא ואף כמחלל את איסור ההרג שבבודהיזם. היה גם לחץ על המעמדות התחתונים לא לאכול בשר, כדי שיתרכזו בגידול אורז לבן, שהיווה את בסיס המס עבור השלטונות. תחת משטר טוקוגאווה הפיאודלי, שמשל ביפן בין 1603 עד 1868, בשר נחשב לסוג של טאבו חברתי, מקור לזיהום – אם כי פשוטי העם עדיין אכלו אותו במקומות מסויימים. ציידים כמובן צרכו בשר, אבל גם עניים באדו, טוקיו, של היום, נהגו לקנות חתיכות מבושלות של בשר חזיר בר מדוכנים מפוקפקים בעיר הגדולה.

בשנת 1868, המשטר הפיאודלי של בית טוקוגאווה התמוטט, והחליפה אותו קואליציה של סמוראים צעירים שהיו נחושים להוביל את יפן לעולם המודרני ולהפוך אותה למעצמה מתקדמת ונאורה. כדי לחבר את המדינה החדשה לעבר, השתמשו השליטים החדשים במוסד המלוכה העתיק, והפכו את הקיסר לשליט העליון של המדינה. עד אותו הרגע, הקיסר היה בובה של השוגונים, השליטים הצבאיים הפיאודליים. הוא היה ספון בארמונו בקיוטו, מנותק מהעולם המודרני ומתהפוכות הזמן. לאור זאת, השליטים החדשים החליטו לבנות מחדש את דמותו של הקיסר כמונרך מודרני בסגנון אירופי. הם העבירו אותו לבירה החדשה בטוקיו, לשעבר אדו, הלבישו אותו במדים אירופיים מפוארים והנחו אותו להסתפר באופן מערבי ולגדל שפם וזקן. מבחינת מראה חיצוני והתנהגות, הקיסר היה אמור לסמל את הביטחון העצמי והמודרניזציה של המדינה החדשה.

מנהיגיה החדשים של המדינה האמינו, בין היתר, כי היפנים חייבים להתחיל לאכול בשר, כדי להיות גבוהים וחזקים כמו בני המערב. ב-1872, הקיסר הוציא מנשר לקראת ראש השנה, הכריז בפני האומה שאכל בשר, ואף הוקיע את איסור אכילת הבשר כמזיק לבריאות. אינטלקטואלים מובילים הטיפו לאכול בשר, ואכילת בשר במסעדות מערביות נחשבה לסימן לעידון, מודרניות ותרבות מתקדמת. ללא המהפכה באכילת הבשר, הראמן לא היה הופך לכל כך פופולרי בשנים מאוחרות יותר.

אותה מהפכה בשרית הולידה, דרך אגב, עוד מאכל יפני אהוב: קארי אורז. בעשורים לאחר פתיחתה למערב, יפן הפכה במהירות יחסית לאימפריה. הצבא והצי, שגדלו והלכו, היו זקוקים לכמויות אדירות של מזון. בעשורים הראשונים, הרעיון היה לתת לחיילים ולמלחים הרבה מאד אורז לבן. זה, אחרי הכל, היה המאכל שהיה מזוהה עם האליטות ביפן המסורתית, ופשוטי העם תמיד חלמו לאכול אותו. האורז הלבן גם זוהה עם התרבות והרוח היפנית. אולם מהר מאד התגלה כי האורז הלבן, כמרכיב עיקרי בדיאטה, גרם לבעיות קשות, ובמיוחד לברי-ברי, מחלה איומה שנובעת ממחסור בויטמין B1. מסורתית, בני המעמדות הנמוכים היו מוגנים מברי-ברי כי ערבבו שעורה ודוחן באורז. בעוד בני המעמדות הגבוהים חלו בו יותר, כעת, הוא הפך למחלה שסיכנה את קיומם של הצבא ושל הצי. הצי אימץ בשר יותר מהר מאשר הצבא, שהתנגד במשך שנים רבות לעצה המדעית ודבק בדיאטה של האורז הלבן. אבל בסופו של דבר, בשר נכנס לשני השירותים המזויינים. דרך "לפשר" בין אסכולת הבשר לאסכולת האורז, היה לייבא קארי בשרי מהודו ולערבב אותו באורז לבן, וכך נולד המאכל היפני שידוע כ"קארי אורז". לקח הרבה מאד זמן, דרך אגב, עד שהוא הפך להיות פופולרי. ביומן ידוע, דימה אותו אחד החיילים ל"שלשול של תינוק". מי שהפך את קארי האורז היפני לטעים יותר, הוא מהפכן הודי, ראש ביהארי בוס, שהגיע ליפן בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא פיתח קארי אורז איכותי יותר, שהתאים לטעם היפני. וזה פחות או יותר מה שאנחנו אוכלים היום.

אבל נחזור לראמן.

במקביל לצבא, לצי ולאימפריה התפתחה ביפן גם חברת המונים, אוכלוסיה ענייה ועירונית שכמהה לאוכל טוב, משביע וזול, בעיקר מדוכני רחוב. יפן התחילה לפתח תרבות של אוכל מהיר, שלפעמים אפילו בושל משאריות של ארוחות במסעדות יקרות יותר. בסוף המאה ה-19, הראמן עדיין לא היה אחת מהאופציות הפופולריות בדוכני הרחוב הללו. למעשה, הוא יובא ליפן בידי מהגרים סינים, חלקם משרתים של זרים מערביים בערי הנמל הגדולות. מסעדות הראמן הראשונות ביוקוהאמה נועדו לאוכלוסית המהגרים הסינים, בעיקר סטודנטים, משרתים ופועלים. הן נחשבו למקומות מגעילים ומפוקפקים, ורק יפנים הרפתקניים מאד הגיעו אליהן.

אולי המסעדה הראשונה שהגישה ראמן פופולרי באמת היתה הקפטריה של אוניברסיטת ספורו באי הצפוני הוקיאדו. בסביבות 1911, שכר הבעלים של הקפטריה טבח סיני שהכין לסטודנטים וללקוחות רעבים אחרים מגוון של מרקי אטריות ובשר ברוח מולדתו. המנהג התפשט במהירות למסעדות מערביות וסיניות אחרות שצצו בכל רחבי יפן. בהתחלה השם הנפוץ היה "אטריות סיניות", "אטריות ננג'ינג" או "צ'אמפון" אבל בשלב כלשהו הן קיבלו את השם ראמן, אולי (אבל לא בטוח) מהמילה הסינית La-mian, אטריות שנמתחות ביד. באותם ימים (כמו גם היום) סטודנטים רבים היו עניים למדי ונאלצו להתפרנס מקצבאות זעומות. הם חיפשו מאכלים מהירים, מזינים וטעימים, והראמן היה אלטרנטיבה מעולה למנות זולות אחרות.

אבל מה שהעניק לראמן פופולריות אדירה באמת, הוא דווקא צמיחתו המהירה של הקולנוע משנות העשרים והלאה. צופי בתי הקולנוע, שיצאו רעבים מהצגות מאוחרות, רצו לשתות אלכוהול ולאכול משהו מהיר. דוכני הראמן היו פתוחים עד שעות הלילה המאוחרות, ולכן היו זמינים לקהל שיצא מהקולנוע. הלקוחות הרעבים גילו גם שהראמן, מרק אטריות בשרי, חם וממלא עם טעמים עזים, הולך טוב מאד עם אלכוהול ובמיוחד בירה. עד היום, אפשר לראות דוכני ראמן מהירים בתחנות רכבת או אזורי בילויים למיניהם, שמשרתים מאחרים בנשף עד השעות הקטנות של הלילה.

המהפך הבא בהיסטוריה של הראמן התחולל בעקבות תבוסת יפן במלחמה והכיבוש האמריקאי של 1945. במהלך המלחמה, הראמן נעלם כמעט מרחובות יפן עקב המצור הכלכלי. יפן ההרוסה והמוכה סבלה ממחסור חמור במזון, וחרף הסיוע הנדיב מצד הכובשים האמריקאים, מיליוני יפנים סבלו מתת תזונה בחורפים הקשים של 1945 ו-1946. המשבר החמיר בגלל סיבות אקולוגיות וחקלאיות. בדצמבר 1945 היה קציר האורז אחד מהגרועים בתולדות יפן, וכדי להזין את האוכלוסיה, האמריקאים נאלצו לייבא למדינה כמויות גדולות של קמח זול. כתוצאה, בין השנים 1948 ל-1951 עלתה צריכת הלחם של היפנים כמעט פי שלושה. עם זאת, מערכת הקיצוב של הממשלה היפנית היתה מושחתת ולא יעילה, ואזרחים רבים ניסו להשלים את תזונתם הזעומה בשוק השחור. כמו שראינו בפוסט הקודם על הסושי, האמריקאים אסרו דוכני רחוב מטעמי בריאות והיגיינה, אבל חלק מהדוכנים הללו עדייין הופעלו בסתר בידי גנגסטרים מהיאקוזה. אלו הצליחו לגנוב שקי קמח אמריקאי זול ממפעלים ממשלתיים, והשתמשו בהם בכדי לפתוח דוכני ראמן פיראטיים בפינות אפלות ברחובות הערים. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתו מיליוני חיילים יפנים בסין, ואלו מהם שחזרו, הביאו איתם את האהבה למרקי האטריות החריפים והעשירים של ממלכת המרכז. האמריקאים, מצדם, החליטו לחנך את היפנים ל"תזונה נכונה", ופרסמו באגרסיביות (ובאופן מפוקפק למדי) על "ערכו התזונתי הגבוה של הקמח". כשהאיסור על דוכני רחוב בוטל ב-1950, כל הגורמים הללו השתלבו ביחד לגל פופולריות אדיר של הראמן, שהפך מאז לאחד ממרקי האטריות האהובים ביותר ביפן. ב-1958, פיתח אנדו מומופוקו, איש עסקים יפני ממוצא טייוואני, את ה"אינסטנט ראמן", אטריות שאפשר לבשל במהירות על ידי הכנסתן למים רותחים – המצאה שהעלתה את תפוצתן אלף מונים.

בשנות השמונים והתשעים, התפשטו מרקי הראמן לכל העולם והפכו לסנסציה בינלאומית. אבל זה כבר סיפור אחר, שנגולל, בתקווה, באחד הפוסטים הבאים.

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני אלא גם בעסקאות פטריוטיות פחות ואפלות הרבה יותר. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר אחד שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. מה אפשר ללמוד מהסיפור בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ינשוף היסטורי על הצד האפל של מאבק למען טוהר המידות.

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

משלי כ"א 23

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני בנשק המתקדם ביותר שבנמצא, אלא גם בעסקאות אפלוליות יותר במדינות אחרות בעולם. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. כפי שנראה בקרוב, שערוריית סימנס היפנית אינה רק סיפור מעניין כשלעצמו, אלא פרשה שיכולה להדגים כיצד קבוצות אינטרס יכולות לנצל את ה"מלחמה בשחיתות" בכדי לנקום בפוליטיקאים לא ידידותיים ולקדם אינטרסים אפלים משלהן.

לפני שנחזור ליד הרשלנית ששלחה את המברק, ונראה מה היה כתוב בו, חשוב לדעת משהו על הפוליטיקה של האימפריה היפנית באותה תקופה. יפן של שנת 1914 היתה ללא ספק סיפור הצלחה בקנה מידה גלובלי. המדינה הנידחת, הנחשלת והענייה, ששברה את כבלי הפיאודליזם רק בשנת 1868, בנתה את עצמה כקיסרות מודרנית, טכנולוגית ועוצמתית בסגנון מערבי, וכל זאת במהירות הבזק. היא היתה, למשל, אחת החלוצות העולמיות בתשתיות אנרגיה חשמלית. תחנת הכוח הראשונה ביפן נבנתה בשנת 1887, רק חמש שנים לאחר שתומס אדיסון בנה את תחנת הכוח הראשונה בארצות הברית. שש שנים לאחר מכן, הופיעו הרכבות החשמליות הראשונות בטוקיו, וב-1907 הוארה כבר הבירה בפנסי חשמל במקום בפנסי הגז המסורתיים. ב-1913, מחצית מהבתים ביפן כולה היו כבר מחוברים לרשת החשמל, שהחליף את הקיטור כמקור האנרגיה המרכזי של המדינה. חברת ההמונים התעשייתית, שצמחה במהירות מסחררת, הצליחה לבנות צבא וצי חזקים, שהכו שוק על ירך את סין ב-1895, ובזכות הרבה מאד מזל, גם את האימפריה הרוסית בשנת 1905. כתוצאה מכך, יפן כבשה לעצמה אימפריה קולוניאלית שכללה את טייוואן, קוריאה ודרום מנצ׳וריה.

למרות הצמיחה המהירה, יפן של ראשית המאה העשרים סבלה ממחסור תקציבי כרוני. ההוצאות האסטרונומיות של מלחמת רוסיה-יפן העיקו עדיין על המדינה, שהיתה שקועה בחובות עד צוואר. הצבא לא היה נתון לפיקוח הממשלה, מפני שהחוקה הכפיפה אותו ישירות לקיסר. בהעדר פיקוח, הוא בזבז סכומים אדירים של כסף בהרפתקאות אימפריאליסטיות בסין. הצי, בראשותו של האדמירל הכריזמטי יממוטו גוֹנְבֶּה (גוֹנוֹהְיוֹאֶה), שאף לקנות את ספינות הדרדנאוט היקרות והחדישות כדי שיוכל להתחרות עם חילות הים של מדינות המערב. מפלגת סֶיוּקאי הליברלית, ששלטה בפרלמנט וניסתה להפוך את המשטר לסמכותי פחות וחוקתי יותר, בנתה לעצמה בסיס כוח באזורי הכפר על ידי הנחת תשתיות, בעיקר מסילות רכבת. לגורמי כוח אחרים היו תוכניות נוספות, וכל אלו עלו סכומים אדירים של כסף. למרות הצמיחה, לאוצר היפני לא היתה יכולת לממן את כל התוכניות בעת ובעונה אחת, במיוחד מפני שהקהילה העסקית דרשה (וקיבלה) גם הורדת מיסים. גרוע מכך, לצבא ולצי היתה יכולת להפיל ממשלות, על ידי משיכת השר שלהם (שר הצבא או שר הצי) מהממשלה וסירוב למנות שר חדש. ב-1912, הפילו הן הצבא והן הצי שתי ממשלות ברצף מפני שלא קיבלו את התקציבים שרצו, וכך הביאו את יפן למשבר פוליטי מטלטל שלווה במהומות אלימות בערים הגדולות (כתבנו על המשבר הזה כאן בינשוף).

מי שעשה סדר בבלגן היה, בסופו של דבר, המנהיג של הצי, אדמירל יממוטו גוֹנְבֶּה, שקיבל מהקיסר מנדט להרכיב ממשלה בפברואר 1913. באמצעות תמרונים פוליטיים מחוכמים ושיתוף פעולה עם מפלגת סיוקאי, הצליח יממוטו לבטל את החוקים שאפשרו לצבא ולצי להפיל ממשלות, ונקט בצעדים חשובים לקראת הפיכתה של יפן לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנוסף, הוא ריסן את המזימות האימפריאליסטיות של הצבא, הכביד את ידו על פושעים והרפתקנים מפוקפקים ששיתפו פעולה עם הביון היפני וסיבכו את המדינה בקנוניות בסין, ואף קיצץ את תקציבי השירותים המיוחדים. במקום זאת, הוא השקיע את תקציב המדינה המוגבל במטרות שנראו לו חשובות יותר: בנייה נרחבת של תשתיות לאומיות, ובעיקר – רכש ספינות קרב וציוד ימי שיאפשר ליפן להתמודד עם איומים אסטרטגיים מצד מדינות מערביות. כתלמיד של אלפרד תאייר מֶהֶן, ההוגה הימי האמריקאי הנודע, האמין יממוטו כי בכדי שמדינה תוכל לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, היא חייבת ראשית כל להבטיח את בטחונה הימי ולשלוט בנתיבי הסחר הרלוונטיים לכלכלתה.

יממוטו עצמו היה איש ישר, אולם מתחתיו, בקרביים של מנהלת הצי, שרצו קצינים מושחתים למכביר. מזה זמן, ניצלה חברת סימנס הגרמנית את התעצמותה הימית של יפן, וחילקה שוחד דשן של 15% לאנשי הרכש הימי בכדי להשיג מונופול על מכירת ספינות קרב, אלחוט, חימוש וציוד חיוני נוסף. אולם, כידוע, ברגע שנפתח צוהר לשחיתות, תמיד יש את אלו שרוצים להצטרף לחגיגה. חברת ויקרס הבריטית, מתחרה של סימנס, הציעה לאותם קצינים שוחד תפוח אף יותר, של 25%, בכדי שיחתמו דווקא איתה על חוזה לבניית ספינת קרב. כאן, הפך חוסר הזהירות של אנשי סימנס את בור השחיתות לסנקדל תקשורתי של ממש.

(בנימה אישית, האירועים שיתרחשו ביפן בהמשך סיפורנו, הזכירו לי פרשייה נשכחת משירותי הצבאי. חייל וחיילת שעבדו באחת המחלקות ניהלו ביניהם מריבה רומנטית, שהתבטאה בחילופי מיילים עם טונים מסלימים והולכים ואף קללות עסיסיות שלא היו מביישות מלח באיים הקריביים. באיזשהו שלב, אחד מהם שלח בטעות את המיילים בתפוצת נאטו, ואלו לא רק הפכו אותם לבדיחה כללית אלא גם הגיעו לבכירים שלא ראו זאת בעין יפה…)

כך גם ביפן של שנת 1914. ברגע של חוסר זהירות, שלח בכיר במטה סימנס בברלין מברק לסניף בטוקיו וביקש מידע על השוחד שחברת ויקרס הציעה לצי היפני. בטמטום שלא ייאמן, כתב הבכיר שחור על גבי לבן כי גם "אנחנו" (קרי סימנס) הצענו ליפנים שוחד. לרוע המזל, הגיע המברק לאחד קרל ריכטר, עובד גרמני מתוסכל בסניף של טוקיו. זה גנב את המברק ומסמכים אחרים שהעידו על עסקאות השוחד, ומכר אותם תמורת כסף רב לסוכנות הידיעות רויטרס.

הפרסום ברויטרס חולל סערה תקשורתית ביפן. מפני שהחימוש הימי תפס נתח כל כך גדול בתוכניות התקציביות של ראש הממשלה יממוטו, ומפני שהיה מזוהה אישית עם הצי, הוא נתפס כאחראי לאותו הסקנדל. למעשה, לא רק שלא היה מעורב, אלא ציווה לנקוט בצעדים חמורים כנגד הקצינים המושחתים. בכל זאת, השד כבר יצא מהבקבוק. לובי של הרפתקנים אימפריאליסטיים, אגודות פוליטיות של הימין הקיצוני, מתנגדיו הפוליטיים של יממוטו וכל אלו שתמכו בהתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בסין, ניצלו את פרשיית השחיתות בכדי להפיל את ראש הממשלה המתון. המוני מפגינים, שאורגנו בחלקם בידי הלובי האימפריאילסטי, הניפו את דגל המלחמה בשחיתות והדליקו מהומות המוניות בכל רחבי יפן. ממשלת יממוטו, שהפסיקה לתפקד, נאלצה להתפטר ב-16 באפריל 1914. הממשלה הבאה, בראשותו של אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבּוּ, נכנעה לכל דרישותיו של הצבא, הסתבכה בקנוניות אימפריאליסטיות כושלות בסין ואף הכניסה את יפן, שלא לצורך, למלחמת העולם הראשונה.

ומה קרה לשחיתות? הכל בסדר, תודה ששאלתם. ממשלת אוֹקוּמָה, שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות לשחיתות של הצי, התגלתה בסופו של דבר כמושחתת בהרבה מקודמתה. מורשעי הצי קיבלו חנינות מהירות ושוחררו מהכלא, ואפילו החוזים עם חברת ויקרס הבריטית חודשו. אוקומה, שהיה תלוי בלובי האימפריאליסטי ובחוגי הצבא, שאף להגדיל את סדר הכוחות הצבאי בסין ככל הניתן, וכדי להשיג את התקציבים הדרושים, שיחד שר הפנים שלו חברי פרלמנט ביד נדיבה. כרגיל, הפילה שערוריית השחיתות את הממשלה, אך סקנדלים של שוחד לא חדלו, ומופיעים בתדירות די קבועה ביפן עד היום.

מה המסקנה שאפשר להסיק מסיפור שערוריית סימנס בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ראשית כל, שאלו שנושאים את דגל טוהר המידות מושחתים לפעמים בדיוק באותה המידה, אם לא יותר, מאלו שכנגדם הם נלחמים, ולעיתים קרובות מספקת המלחמה בשחיתות אליבי נוח לקידום אינטרסים זרים. שנית, ששחיתות נגרמת מבעיות מבניות, ולא רק משפלותו המוסרית של אינדיבידואל כזה או אחר. חוסר השקיפות בצי, בצבא ובמערכת הפוליטית היפנית הם אלו שפתחו את החור שלתוכו נכנסו (ועדיין נכנסים) עכברי השחיתות. השיטה הפוליטית היפנית, לפיה מי שאחראי מיניסטריאלית לשחיתות או למבוכה חייב להתפטר, אפילו אם נקט בצעדים בכדי למנוע שחיתות וגם אם זו התחוללה בניגוד להוראותיו המפורשות, התגלתה כהרסנית לא פחות. במקרה של יממוטו, היא הפילה ראש ממשלה ישר ומצויין והעלתה מושחתים תחתיו, ואף הסיחה את הדעת מטיפול בבעיות המבניות של השחיתות לטובת חיסול חשבונות אישי. אם אתם רוצים לחסל שחיתות, סלקו ראשית כל את התמריצים שמעודדים אותה, ומעל כולם את חוסר השקיפות.

כשיש מבוי סתום, ומדינות חמושות ועוינות מתישות אחת את השנייה במלחמות אינסופיות, לפעמים מופיע פוליטיקאי הרפתקן וחסר מעצורים כדי לגרוף את הקופה מול עיניהם ההמומות של אויביו. זה היה הרקע לעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המצביא האכזרי שלא ידע לעצור באדום והחליט "להרוג את הזמיר". ינשוף היסטורי על סאגת האיחוד של יפן, וזוהרו המפתה של חוסר המעצורים. 

אגדה יפנית עתיקה מספרת על שלושה מצביאים סמוראים, שנכנסו לבוסתן ירוק ומלבלב. על ענפי אחד העצים ישב זמיר שסירב לשיר. המצביא הראשון, אודה נובונאגה הציע פיתרון ברור: "אם הזמיר מסרב לשיר, נהרוג את הזמיר". המצביא השני, טויוטומי הידיושי, חשב על דרך קצת שונה: "אם הזמיר מסרב לשיר, נאלץ אותו לשיר." ואילו השלישי, טוקוגאווה איאיאסו, המליץ כדלהלן: "אם הזמיר מסרב לשיר, אז נמתין עד שישיר."

בפוסט הקודם, סיפרנו על תקופת מלחמת האזרחים הגדולה ביפן, הידועה כ"תקופת הארץ במלחמה" (סנגוקו). הסברנו על ההיגיון הנסתר שסייע למדינה קרועה, שבה כולם נלחמו בכולם, להתאחד לסדר יציב בתום 130 שנים של כאוס. כעת, נמשיך ונספר על המצביאים והמדינאים הגדולים שהצליחו לנצל את התנאים הללו, אותם שלושה שנכנסו לבוסתן, והאופן שבו הצליחו ללוש את מלחמות הסמוראים הפרועות לממלכה יציבה ומשגשגת. כפי שקוראי הינשוף הוותיקים יכולים בוודאי לנחש, היתה זו תערובת של כריזמה, אכזריות מוחלטת, נדיבות מופלגת ופוליטיקה מתוחכמת, ובעיקר – נכונות לשבור כל כלל וחוק ו"לא לעצור באדום". חוסר המעצורים אפיין את כל שלושת המאחדים, שהגיעו אחד אחרי השני. אולם אצל הראשון שבהם, אודה נובונאגה, האכזריות היתה המאפיין העיקרי. הוא יעמוד במרכז סיפורינו להלן.

אודה נובונאגה נולד בשנת 1534 במחוז אווארי, ליד נגויה של ימינו, כבן צעיר לדאימיו קטן ולא חשוב. כבר בצעירותו הוא נודע כנער אימפולסיבי ואלים, שלא התחשב במגבלות חברתיות וסירב לכבד את הממונים עליו – חטא חמור במושגים היפניים של התקופה. המקורות מספרים לנו שהוא נהג להסתובב בחוצות העיר, לזלול אגוזים ולדחוס עוגות ומלונים לתוך פיו, להזניח את חובותיו ולהתרשל בלבושו. כשאביו מת בשנת 1551, הגיע בלבוש לא רשמי, זרק קצת קטורת על המזבח, והלך. אולם דווקא מאבק הירושה הבלתי נמנע לאחר מות האב, הוציא מנובונאגה הצעיר איכויות שאף אחד לא ראה בו קודם לכן. באמצעות שילוב של מעשי רצח ממוקדים ותככים פוליטיים, הצליח להתגבר על אחיו, המועמד הטבעי לירושה, והשתלט בסופו של דבר על הנחלה.

המבחן השני הגיע מספר שנים לאחר מכן, וכדי להבין אותו יש לומר מספר מילים על אחד מהקשיים הפוליטיים העיקריים בתקופה: סוגיית כיבוש קיוטו. יפן היתה מפולגת לנחלות פיאודליות רבות, ולכאורה לא היתה כל חשיבות פוליטית לבירה העתיקה. אולם בפועל, מי ששלט בה נהנה מיוקרה עצומה. בארמונות בקיוטו ישבו עדיין הקיסר והשוגון, שתי בובות חסרות כוח, אך הם בכל זאת ייצגו את הזיכרון הרחוק של אחדות המדינה. כל אחד מהדאימיו החשובים רצה מאד לכבוש את קיוטו, אך התקשה מאד לעשות זאת בפועל. הסיבה היתה פשוטה, והזכרנו אותה גם בפוסט הקודם: כל מי ששלח צבא לקיוטו הותיר את העורף שלו חשוף, והאדונים השכנים היו עלולים לנצל זאת על מנת לפלוש לנחלתו.

ב-1560 החליט שכנו של נובונאגה, דאימיו חזק ושאפתן בשם אימגאווה יושימוטו, לצאת ולכבוש את קיוטו. לורד אימגאווה היה אחד מהמועמדים החזקים ביותר לאיחוד יפן, ומבחינתו נובונאגה לא היה אלא יתוש. הוא התכוון לעבור בשטח שלו בדרך לקיוטו, בין אם ירשה ובין אם לא. נובונאגה, להפתעת כולם, פשוט סירב. אימגאווה, נדהם ממשאלת המוות המתגבשת מול עיניו, מחץ את צבאותיו של האדון הצעיר והחצוף. נובונאגה אמנם הצליח להימלט, אבל – כך חשב אימגאווה – לא לאורך זמן.

בינתיים ישב הלורד המנצח בעמק, בצלו של נקיק תלול. הוא ואנשיו חגגו את נצחונם עם אוכל וסאקה, ובחנו את הראשים הכרותים של אויביהם. סופת רעמים פרצה, והחוגגים הסתוככו מגשם הזלעפות. הם לא ראו את נובונאגה ופרשיו הנותרים, שסגרו עליהם ממעלה הנקיק. הפרשים של נובונאגה הסתערו במורד ההר, והסיפור נגמר תוך דקות ספורות. אימגאווה לא הבין מה קורה, חשב שאנשיו נלחמים זה בזה, וכעבור זמן קצר ראשו נערף. נובונאגה הצליח לחסל, במחי יד, את אחד האדונים החזקים ביותר ביפן, ונכנס באחת למשחק הסבוך של הפוליטיקה הארצית.

כדי לבנות בסיס איתן למהלכיו העתידיים, חיזק נובונאגה את צבאו באמצעות צעד חסר תקדים. דאימיו אחרים נלחמו רק בעונות החקלאיות המתות, כדי לאפשר לסמוראים ולאיכרים שבצבא לדאוג לעיבוד אדמותיהם. נובונאגה הכריח את כל הלוחמים לעבור לערים ולקבל משכורת, והשדות עובדו על ידי חקלאים במשרה מלאה. כך, הצבא שלו היה יכול לצאת למלחמה בכל עת שבחר, יתרון חשוב על יתר האדונים הפיאודליים.

המשימה הבאה היתה לכבוש את קיוטו. במשך מספר שנים נובונאגה התכונן. כדי להבטיח את העורף שלו, הוא נטרל את שני מוקדי הסכנה העיקריים, הדאימיו החזקים של סאיטו וטקדה. הראשון מביניהם, סוחר שמן שהפך למצביא, היה אחד מהשליטים הסדיסטיים והמתועבים ביותר של תקופת סנגוקו, אדם שנהנה לצלוב את יריביו ולצלות אותם בשמן רותח. אולם הוא לא היה ער מספיק לסכנות בתוך ביתו פנימה ונרצח על ידי בנו. נובונאגה ניצל את ההזדמנות, הכריז שהוא הולך להעניש את הבן על רצח האב, ובאמצעות התמיכה שקיבל כבש את נחלות סאיטו במהירות. באותו הזמן, כרת ברית נישואים עם בית טקדה כדי להבטיח את עורפו. זה היה חשוב במיוחד, מפני שהדאימיו טקדה שינגן היה אחד השליטים האפקטיביים והמצביאים המזהירים ביותר בתקופה. כעת, באמצעות שילוב של אכזריות, החלטות מהירות ותככים, יצר נובונאגה הזדמנות חסרת תקדים לכבוש את קיוטו. רק תירוץ היה דרוש. ב-1568 הוא ניצל את רצח השוגון המכהן בידי יריביו ואת ויכוח הירושה כדי לתמוך באחד המועמדים, וכבש במהירות את הבירה העתיקה.

עם כיבוש קיוטו, נובונאגה הגיע לשיא מעמדו. כעת, כשליט הבירה העתיקה, הוא הפך להיות מועמד מוביל לאיחוד יפן – ולו מפני שכל שטח שכבש, עבר באופן סמלי לידי "השלטון המרכזי". השליטה בסמלים הריקים אך רבי העוצמה של העבר האגדי של יפן, הקיסר והשוגון, אפשרו לו להפוך מדאימיו חזק גרידא למעין נציג של הסמכות הלגיטימית, אך הוא נותר דרוך וסירב לנוח על זרי הדפנה. דאימיו אחר אולי היה מקבל את הצעת הקיסר, להפוך ל"סגן השוגון" ולכבוש עבורו את המדינה. אבל נובונאגה לא הסכים לקבל שום תפקיד רשמי, שישים אותו מתחת לבובת השוגון שמינה. גם בהמשך, הוא לכל המינויים והכיבודים שהוצעו לו כדי לא להגביל את עצמו. הוא הסתפק בשליטה בלתי רשמית אך אפקטיבית על מוסד השוגון, ודרש שכל צו שלטוני יאושרר בחתימת ידו.

מכאן, נפטר נובונאגה מכל יריביו, אותם ניצח בשיטת "הפרד ומשול". ראשית כל, התנגח עם הנזירים הלוחמים בהר היאיי, מקדש חשוב ליד קיוטו, שחלשו על דרך אסטרטגית ולא הסכימו להיכנע למרותו. איש לפניו לא העז להתעמת עם הנזירים בשטחם שלהם. אפילו הגנרלים של נובונאגה כמעט והתמרדו, מפני ש"המנזר הגן על הארמון בתפילותיו במשך 800 שנה". נובונאגה סירב לוותר על המבצע, ואף הורה לאנשיו לטבוח את כל הנזירים, גברים נשים וילדים. וכשמצביאיו עדיין התנגדו, אמר להם כדלהלן:

"אני לא משמיד את המקדש. המקדש, בהתנהגותו, משמיד את עצמו. כפי שאתם יודעים, לא היה לי רגע אחד של מנוחה. סיכנתי את חיי, והקדשתי את עצמי לעבודה קשה מתוך ויתור על שאיפותי האישיות. השלכתי את עצמי לחיי הלוחם הקשים מתוך שאיפה לרסן את הכאוס בקיסרות, לבלום את ההידרדרות בכבוד החצר הקיסרית ולהחזיר אותה לגדלותה, לשפר את המנהגים והנוהגים השליטים בימינו, ולהנציח את הברכה שבשלטון ובדת… אלו הם [הנזירים של הר היאיי] שמפריעים להשבת החוק והסדר בארץ הזאת. אלו הם שסייעו למורדים ובכך הפכו בעצמם לבוגדים. אם הם לא יושמדו עכשיו, הם ישובו ויהוו סכנה לעם. לכן, אין להותיר בחיים אפילו אדם אחד.

המקורות מספרים לנו בפירוט שנובונאגה שחט את כולם. לוחמיו שרפו את כל המקדשים, וערפו את הראשים של כל מי שמצאו. הם הביאו את הראשים לנובונאגה והציגו לו אותם: הנה ראש של רופא מהולל, הנה של אב מנזר אצילי, הנה של נזיר קדוש. הם הרגו זקנים וילדים. את הנשים היפות הביאו לנובונאגה, והן התחננו על חייהם, אמרו שאין להן קשר למעשים של הנזירים המרושעים. נובונאגה סירב להקשיב, והורה גם לערוף את ראשיהן של הנשים היפות, אחת אחת.

ההישג הצבאי השני של נובונאגה היה התמודדות עם הדאימיו טקדה, בעל ברית שהפך ליריב מר. למעשה, השניים התמודדו ראש בראש על איחודה של יפן. לאחר שטקדה שינגן מת ממחלה (האגדה אומרת שנפצע מכדור של צלף כשהתקרב לחומה של עיר נצורה להאזין לחליל), התנגש נובונאגה עם יורשו בשדה הקרב של נגשינו. בקרב האגדי, שהתרחש ב-1575, עשה נובונאגה שימוש מבריק בטכנולוגיה הצבאית החדשה של תקופתו: רובי הארקבוס. אלו סיפקו כוח אש עוצמתי והיה קל להתאמן בהם, אולם היו להם גם חסרונות משמעותיים. כדי להפעילם היה צורך בגפרור בוער, ולכן לא היה ניתן להשתמש בהם בימים גשומים. יריבו של נובונאגה, טקדה קאצויורי, הסתער על נובונאגה ביום לח אחרי סופת גשמים. הוא היה בטוח שהרובים לא יפעלו בשל הרטיבות, ושזמן הטעינה הארוך (חצי דקה לפחות) יאפשר לחלק מפרשיו להגיע לרובאים ולמעוך אותם.

אולם אנשי נובונאגה הצליחו לשמור על אבק השריפה יבש בתוך קופסאות מצופות לכה, והתגברו גם על הבעיה של משך הטעינה. בדומה לחייליו של המלך השוודי גוסטבוס אדולפוס (שפעל פחות או יותר באותה תקופה), הם עמדו מאחורי מתרסי עץ בשלוש שורות. שורה אחת ירתה, התכופפה וטענה, ובזמן הטעינה, השורה שמאחוריה ירתה במקומה. כך, הצליחו אנשי נובונאגה לקצור את הפרשים של טקדה ולהשמיד את היריב המרכזי של אדונם. רבים באותה תקופה השתמשו ברובים, אולם נובונאגה היה אחד היחידים שהבין שלא מדובר בקשתות משופרות אלא בנשק שדורש שינויים משמעותיים ויצירתיים בטקטיקה. לחימת הרובים שלו היתה דוגמא נוספת לנטייתו לשבור את הכללים המקובלים בתקופתו.

למטה: הסצינה המפורסמת של קרב נגשינו מתוך סרטו של קורוסאווה אקירה, קגמושה. הסצינה מפשטת קרב של תשע שעות להסתערות של כמה דקות, אולם ניתן להבין ממנה את הרעיון הכללי:

לאחר שהתגבר על טקדה, שבר נובונאגה עוד טאבו חשוב. מפני שגילה ששוגון הבובה שמינה תמך בסתר באויביו, פיטר אותו וביטל את מוסד השוגונאט. כך, שליטתו באזור קיוטו הפכה להיות מוחלטת ובלתי מעורערת.

נכון לשנת 1582, נראה שהאכזריות והברוטליות משתלמת. נובונאגה איחד תחת שליטתו את כל האזור שמסביב לקיוטו, וכוחו הלך והתרחב לכיוון מערב יפן. ב-21 ביוני, כאשר החליט לקחת הפסקה מטרדות היום ולבלות במסיבת כתיבת שירה במקדש הונו-ג'י בקיוטו, הוא הופתע לגלות אתגר שהגיע מכיוון לא צפוי. אחד מהווסאלים של נובונאגה, אקצ'י מיצוהידה, שחלף על פני קיוטו בדרכו לחזית המערב, סב לפתע לאחור והסתער עם חייליו על המקדש. נובונאגה נפגע מכדור, והתאבד. לאחר מכן דאג אקצ'י לחסל גם את בנו הבכור של נובונאגה ולשרוף את טירתו.

מעלייתו ונפילתו של אודה נובונאגה, המאחד הראשון של יפן, אנחנו יכולים ללמוד לא מעט על פוליטיקה, מלחמה, ובעיקר על הדרכים בהן ניתן לשבור מבוי סתום. הצלחתו היא רק דוגמא אחת לכלל חשוב מאד בהיסטוריה. לפעמים יש מצבים של סטטוס קוו, כמו הפילוג של תקופת סנגוקו, שמתערערים על ידי תהליכים ארוכי טווח, אולם עדיין עומדים על תילם מכוח האינרציה, או כי יש לחלק מגורמי הכוח אינטרס לשמרם. במצבים כאלה, מתחילים להיווצר כללים לא רשמיים של התנהגות, שמקובלים על רוב השחקנים אפילו אם הם נלחמים זה בזה. השחקנים שמצליחים לחולל שינוי ולגרוף את כל הקופה, הם הרבה פעמים פוליטיקאים אכזריים ונועזים מספיק כדי לשבור את כל הכללים המקובלים.

נובונאגה היה אכן מצביא שכל הקריירה שלו רצופה בשבירה של כללים, החל מגסותו וחוצפתו בנעוריו, הזלזול בהלווית אביו, הסירוב לתת לאימגאווה לעבור בשטחו, והטירוף לתקוף כוח חזק אלף מונים מכוחו. לאחר מכן, תקף את קיוטו בניגוד למקובל, מינה ופיטר שוגונים, וטבח את הנזירים של הר היאיי בלי להתחשב בכוחם המיסטי המפחיד, דבר שהביא אפילו את הגנרלים שלו עצמו לסף מרד. בכל פעם ששבר את הכללים המקובלים, הוא הכניס את יריביו להלם וניצל זאת כדי לחסל אותם בזה אחר זה. את התעוזה ליווה בבריתות פוליטיות חכמות שנועדו "לשמור על הגב שלו" ובמדיניות פנים של פיתוח כלכלי שהניבה משאבים למלחמותיו.

לאסטרטגיה הזאת, של נכונות להתעלם מכל הכללים המקובלים, יש דוגמאות למכביר גם בדורות מאוחרים יותר. חוסר המעצורים של נפוליאון, למשל, אפשר לו להמם את יריביו פעמים רבות. ב-1938, מדינאים אירופים רבים קרסו בפני היטלר, פשוט כי לא הבינו עד כמה מוכן הפיהרר לשבור את כל כללי הדיפלומטיה המקובלים.

אולם כפי שניתן לראות מכל שלוש הדוגמאות שלנו, לאסטרטגיה כזאת יש מחיר. טיפין טיפין, היריבים מתרגלים לחוסר המעצורים שלך, מאמצים אותו או מוצאים דרכים להתמודד איתו. נפוליאון והיטלר נפלו בסופו של דבר בדיוק כי לא ידעו להציב לעצמם גבולות. ואם נובונאגה לא היה נרצח בידי אקצ'י, סביר להניח שזה היה גם סופו. יותר מדי אנשים שנאו אותו ונטרו לו טינה. מפעל האיחוד האמיתי של יפן התבסס אמנם על פועלו של נובונאגה, אולם נוהל בפועל על ידי יורשו, שידע לשלב אכזריות וחוסר מעצורים עם פיתויים ונדיבות. באיש הזה, טיוטיומי הידיושי, שבחר "לאלץ את הזמיר לשיר" במקום להרוג אותו, נעסוק בפעם הבאה.

רוח רפאים רודפת את אסיה: רוח הבלהות של המיליטריזם היפני.

האימפריה היפנית קצרת הימים מתקשרת לרוב עם  טראומה של כיבוש אכזרי, צונאמי של דם ואש ששטף את אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה: פשעי מלחמה כמו אונס ננג'ינג, טבח מנילה והאונס ההמוני של "נשות הנחמה". אבל בעשורים הראשונים של המאה העשרים, לפני אותה תקופה איומה, האימפריה היפנית ייצגה עבור רבים מנתיניה גם חלומות של קדמה, מודרניות ואחווה פאן אסייאתית. לטוב ובעיקר לרע, המיליטריזם היפני היה אחד ממנועי השינוי העיקריים במזרח אסיה המודרנית, ואי אפשר להבין את האזור החשוב הזה בלעדיו.

בין ה-18 ל-20 ביוני, החוג ללימודי אסיה באוניברסיטה העברית יערוך כנס עם טובי החוקרים מישראל, ארצות הברית, יפן, אוסטרליה, וייטנאם ומדינות אירופה השונות. בשלושת ימי הכנס, ננסה להתבונן מחדש על המיליטריזם היפני. באופן ספציפי, ננסה לגלות את עקבותיהם הנשכחות של בוניו ומחולליו – הרפתקנים, קצינים ומדינאים – שלעיתים קרובות התעמתו, התקוטטו ואפילו רצחו זה את זה. אחדים מהדוברים יפליגו אל מעבר למחוזות יפן, וידברו על תופעת המיליטריזם בכללותה, על הרפתקנותו של הצבא הפקיסטני, או על הקשר האמיץ בין המיליטריזם היפני להתפתחותה של דרום קוריאה המודרנית.

הכנס ייפתח ב-18 ביוני, ב-18:00 בערב, בית מאירסדורף באוניברסיטה העברית, במופע ריקודים יפניים מסורתי של להקת נאנקה, והופעת נשק יפני מסורתי של אומני אייקידו. את הרצאות המליאה יתנו פרופ' בן עמי שילוני (האוניברסיטה העברית), פרופ' אנדרו גורדון (אוניברסיטת הרווארד) ופרופ' שלדון גרון (אוניברסיטת פרינסטון). כל המופעים וההרצאות פתוחים לקהל הרחב, ואין צורך בכרטיס.

ביום שלישי, ה-20 ביוני, ב-10:00 בבוקר, אני אדבר על הרפתקנים, מרגלים והצדדים הנסתרים של האימפריאליזם היפני.  כל ההרצאות באולם אבא אבן במכון טרומן לקידום השלום, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית.

האירועים בחסות מרכז פריברג, מכון טרומן לקידום השלום, החוג ללימודי אסיה וקרן עזריאלי.

התוכניה המלאה מופיעה באתר הכנס (אם תקליקו מחכה לכם הפתעה)