בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. הפעם נדבר על פוליטיקה קנייתית, האחזויות נוער אפריקאיות חלוציות ותככים שהשתיקה יפה להם. סיפור על אחד החברים הנאמנים ביותר של ישראל באפריקה – חלק שני ואחרון.

לחלק הראשון

עצמאות, מרד צבאי וקורס קצינים חוזר

בינתיים סוף סוף הגיע התאריך המיוחל לעצמאות קניה, 12 בדצמבר 1963. החגיגה היתה גדולה, הוזמנו אורחים רבים מעשרות מדינות, אבל ישראל הפגינה עניין מיוחד. המטוס הראשון שנחת בקניה העצמאית היה מטוס "אל על" עם הציוד לבית הספר המקצועי שנפתח בקניה ע"י מדריכים ישראליים. בישראל עצמה לא רק יצאו מוספים מיוחדים בעיתונים, תכניות רדיו מיוחדות ותרגום עברי לספרו של קניאטה "מול הר קניה", אלא התקיימו גם שיעורים מיוחדים בבתי הספר והופעות חגיגיות של הסטודנטים האפריקניים. גולדה מאיר, שטסה לטקס הכרזת העצמאות, העניקה כשי לעם הקנייתי מכונית אמבולנס מצויידת. ב-9 בדצמבר התקיים טקס הנחת אבן פינה לבניין השגרירות הישראלית בניירובי, בהשתתפות ג'ומו קניאטה.

גולדה מאיר וג'ומו קניאטה בטקס הנחת אבן פינה לשגרירות ישראלית, 9 בדצמבר 1963.

(צילום: לע"מ)

גולדה מאיר עם האמבולנס – שי מעם ישראל לעם קניה.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אבל גנרל צ'יינה קיבל את בוא העצמאות ביער: הוא שוב נשלח לפייס את מחתרת המאו מאו. פעילות צבאית רצינית לא הייתה מזמן, אבל חלק ממאו מאו עדיין שהו ביערות מחשש לכלא בריטי ובהמתנה ל"עצמאות אמיתית", התהליך הפוליטי הנוכחי לא היה לרוחם. עוד ב-10 בדצמבר קניאטה שלח את גנרל צ'יינה לשיחות. פילדמרשל באימונגי וגנרל צ'ואי דרשו תפקידים בכירים וחלקות אדמה, וגם גירוש המשת"פים מהשלטון והכרה במאו מאו כצבא העם, ווארוהיו הצביע על הדוגמה הישראלית, היכן ש"העיטור ללוחמים היתה עצמאות המדינה". בסוף הם יצאו מן היערות, אבל משראו שההבטחות לא מתקיימות, חזרו בחזרה. אחרי שנה הם ניצודו ונהרגו: השלטונות החדשים לא התביישו להשתמש בשיטות הקולוניאליסטיות. אבל היה זה חלק קטן של מאו מאו, הרוב מסר את נשקו לקניאטה וחזר לחיים השלווים, למרות שהיה ממורמר מאי ההכרה בתרומתו למלחמת העצמאות.

לאחר קבלת העצמאות הגיע הרגע להחליט על גורלו של גנרל צ'יינה. למרות שכולם היו בטוחים  שקניאטה רוצה לראות אותו בתפקיד הרמטכ"ל, ורק התנאים הפוליטיים לא מאפשרים לו להגיד את זה בפומבי, יכול להיות שקניאטה לא התכוון באמת להעמיד אותו בראש הצבא. אבל אפילו אם בהתחלה באמת היו לו מחשבות כאלה, במשך השנה שעברה דברים רבים השתנו, וקניאטה כבר העריך את המצב הפנימי בצורה אחרת. וכאן התרחש עוד אירוע שהשפיע רבות על המדיניות של קניאטה בכלל ובתוך זרועות הבטחון בפרט.

בינואר 1964 פרץ מרד בו זמנית בצבאות טנגניקה, קניה ואוגנדה: החיילים האפריקניים לא היו מרוצים מהקצינים הבריטיים ומהמשכורת הנמוכה. כל שלושת המדינות פנו לריבון לשעבר בבקשת עזרה, והמרידות דוכאו ללא שפיכות דמים רבה ע"י חיילים ונחתים בריטיים. הייתה זו מבוכה ומכה לסטטוס ולריבונות, שהושגו אך לא מזמן, אבל ההישרדות הפוליטית של המנהיגים הייתה חשובה יותר.

לאחר מכן קניאטה, שרק שנה לפני כן שלח לקורס קצינים בישראל קבוצה שהורכבה מקיקויו, חלקם לוחמי מאו מאו לשעבר, כדי להקים גרעין צבא הנאמן לו, שינה כיוון. עכשיו הוא החליט להישען הרבה יותר על הבריטים. מחשבות ראשוניות כאלה הופיעו אצלו עוד אחרי הנצחון של קאנ"ו בבחירות במאי 1963, אבל אחרי המרד הוא החליט סופית. אם קודם לכן הייתה אפשרות שהוא יצטרך לתפוס את השלטון מידי קאד"ו בכח צבאי, וקצינים שהוכשרו בישראל היו צריכים לעזור בכך, עכשיו המצב היה אחר. הבריטים רצו לשמור על נוכחותם בקניה, וקניאטה מצדו רצה שאותם הבריטים ימשיכו לממן ולאמן את צבאו. התוצאה הייתה כריתת חוזה הגנה עם בריטניה וערבויות עזרה לקניאטה אישית במקרה של נסיונות מרד או הפיכה חדשים. בין היתר גם הבריטים וגם קניאטה חששו מחתרנות קומוניסטית, בפרט מכיוון הפלג השמאלי של קאנ"ו שקשר קשרים עם בריה"מ וסין ושלח סטודנטים להכשרה צבאית במזרח אירופה, והשפעה בריטית בצבא הייתה אמורה לבלום את זה. עוד גורם חשוב הייתה מלחמה זוטא שהתחילה בסוף 1963 נגד מורדי "שיפטה" במחוז הצפון-מזרחי של קניה: המורדים רצו להתפלג מקניה ולהסתפח לסומליה, שתמכה במאבקם. בסיוע בריטי, צבא קניה נלחם בהם במשך מספר שנים, תוך כדי שימוש בשיטות שפותחו נגד המאו מאו, ואחרי חתימת הסכם עם סומליה ב-1967 האיזור נשאר בידי קניה.

התוצאות המיידות של המרד היו בית-דין צבאי לראשי המורדים, פירוק של מספר יחידות, העלאת המשכורת לחיילים והצפת היחידות במודיעים שינטרו את מצב הרוח וידווחו מהשטח. והתוצאה של ההסכם עם הבריטים היתה המשך מדיניות הפיקוד הקודמת בצבא. בזמן השלטון הבריטי, היו מעט מאד בני קיקויו בגדודים הקנייתים של קלעי המלך האפריקניים: הבריטים גייסו את החיילים בעיקר משבטי קאמבה, נאנדי ו"גזעים לוחמניים" אחרים, לפי החלוקה הקולוניאלית המקובלת. בשנתיים האחרונות לפני מתן העצמאות הבריטים הגבירו את קידום החיילים האפריקניים לתפקידי קצינים זוטרים ובינוניים, גם כן מהשבטים האלה. קצינים מקיקויו, ועוד מפקדי מאו מאו, לא התאימו בכלל בשלב זה. קניאטה הורה לגייס לשורות החיילים יותר קיקויו, אבל ויתר על תכניות ל"קיקויזציה" של הפיקוד. כתוצאה מזה הרמטכ"ל עד סוף שנות ה-60 היה גנרל בריטי, מפקדי חיל האויר וחיל הים היו בריטיים אפילו בתחילת שנות ה-70 (מפקד חיל האויר הקנייתי הראשון מונה ב-1973, היה זה קולונל דידאן גיצ'ורו, אחד מחמשת חניכי קורס הטיס בישראל), וכן התבצעה העברה מדורגת של תפקידי פיקוד בכירים מהבריטים לקצינים משבט קאמבה, כמו חברו לשעבר של איטוטה לגדוד 3/6 בריגדיר ג'וזף נדולו, שהתמנה ב-1966 למפקד צבא היבשה, וב-1969 לרמטכ"ל הקנייתי הראשון.  

במקביל קניאטה, אומן המאזן הפוליטי, הקים כמה בסיסי כוח שיוכלו לשמש כמשקל נגד לצבא. ראשונה מביניהם הייתה המשטרה, שהיתה הרבה יותר גדולה מהצבא, עם עמדה חזקה לנאמני השלטון הישן שנלחמו נגד מאו מאו. קניאטה חיזק את המצב הזה עוד יותר והעמיד בראש המשטרה שוטרים קולוניאליים מבני הקיקויו. כמו כן הוא חיזק מאוד את יחידות הז'נדרמריה GSU (General Service Unit), הציב בראשו שוטרים קולוניאליים, גם הם מבני הקיקויו, והציף בקיקויו את השירות בכלל. המשמר האישי של קניאטה גם כן הורכב מקיקויו מובחרים מאיזור הולדתו. רבים ממפקדי GSU ושומרי הראש של קניאטה עברו הכשרה בישראל, הפיקוח והאימון השוטף שלהם היו בידי הבריטים, ואבטחת קניאטה היתה בפיקוח של SAS  הבריטי.

בנו של וארוהיו שירת מאוחר יותר ב-GSU, אבל הוא עצמו לא מצא מקום בכל המערכת הזאת. בינואר 1964 קניאטה החליט שכל הקבוצה שחזרה מישראל צריכה לעבור את קורס הקצינים מחדש. לאור המדיניות החדשה שלו הצוערים נחשדו באי-נאמנות, ואסור היה למנות אותם לתפקידים צבאיים. הקצינים הבריטיים כמובן זלזלו באנשי מאו מאו לשעבר ובכלל לא התכוונו להתייחס אליהם כאל קצינים. הצוערים הישראליים אפילו אולצו ללבוש סימן היכר מיוחד: צעיפים אדומים. כמו שנזכר וארוהיו מאוחר יותר, "כגנרל צ'יינה ספגתי אני את מירב העלבונות. "הביטו עליו!", צעק קצין בריטי אחד. "יש לו בטן כמו לאשה בהריון. הייתי רוצה לראות איך הוא רץ!" קפטן אפריקאי שלחם נגד המאו מאו שאג: "תסתלק ממני! אתה מסריח כמו חיה ביער ומושך זבובים!" רציתי לחבוט בו, אבל נזכרתי מה לימד אותי מנהיגנו קניאטה: "סבלנות, רק סבלנות, והכל יעבור!" באותה סבלנות גנרל צ'יינה קיבל עונשים על כך שהכפתורים בחולצתו ומכנסיו לא היו מסודרים, כמו גם הצקות אחרות.

וארוהיו גם לא היה מרוצה מרמת ההכשרה הבריטית: "הם לימדו אותנו לירות רק במרגמות שני אינטש, ולא שלושה אינטש כמו בישראל". אבל הוא כן היה מרוצה מסיום הקורס, שבסופו התקיימה סדרת קרבות בין מחלקתו למחלקת סמלים וקצינים ותיקים בפיקוד מדריכים בריטיים: "ניצחנו בכל הקרבות, היכינו אותם שוק על ירך. אנחנו, המאו מאו! לעיתים, כאשר היינו חוזרים כמנצחים מקרבות אלה, נהגנו אנו, המשתלמים מישראל, לשיר שירים עבריים שלמדנו בארץ כמו "הבה נגילה".

"שירות הנוער הלאומי" – סוף סוף גנרל אמיתי

באוגוסט 1964 הסתיים קורס הקצינים וגנרל צ'יינה שוב קיבל דרגת סג"מ. אבל הוא לא קיבל תפקיד בצבא. תחת זאת, הופנו 11 מסיימי הקורס עם וארוהיו בראשם למסלול חדש: שירות הנוער הלאומי.

שירות הנוער הלאומי (NYS – National Youth Service) הוקם בקניה בספטמבר 1964 בעזרת מדריכים ישראליים לפי הדגם של הנח"ל והגדנ"ע. מסגרות נוער סמי-צבאיות אלה זכו לפופולריות רבה בשנות ה-60, ומדריכים ישראליים עזרו בהקמת ארגונים דומים בעשרות ממדינות אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית. במקומות שונים הם נקראו "השירות הלאומי", "השירות האזרחי", "חטיבות הבונים", "החלוצים הצעירים" ושמות רבים אחרים. לפעמים הם הפכו למיליציית נוער של מפלגת השלטון, לפעמים לסוג של תנועת הצופים, ולפעמים באמת הביאו תועלת בתחום הסוציאליזציה של הנוער והכוונתו למסלול קונסטרוקטיבי.

בקניה הארגון הזה קיבל משימה של סוציאליזציה של הנוער בכלל ונוער קיקויו רדיקלי בפרט. את תפקיד מנהיג הנוער הלאומי (התואר הרשמי של ראש ה-NYS) קיבל מזכירו האישי של קניאטה וחבר הפרלמנט ג'וזייה קריאוקי, שריצה בזמנו שבע שנות מאסר באשמת התמיכה במאו מאו, ולתפקיד המנהל מונה יליד קניה לבן, ג'פרי גריפין, פעיל ותיק בתחום הנוער: הוא היה אחד מראשי תנועת הצופים, בזמן מרד המאו מאו ניהל מחנה חינוך מחדש לנוער, אחרי זה פתח בית ספר לתלמידים מרקע קשה. גריפין כיהן כמנהל ה-NYS  עד 1988, וקריאוקי במהרה הפך ללא רצוי בעיני השלטון, ואחרי כמה שנים פוטר יחד עם ביטול של התפקיד עצמו.

גנרל צ'יינה מונה תחילה לראש סניף מקומי בדרגת קפטן, אבל עשה קריירה מהירה וכבר בשנת 1966 היה סגן מנהל ה-NYS, אחראי, לפי התקנון הרשמי, ל"ביטחון, משמעת, חקירות, גיוס חברים חדשים" ואחרי כן גם לחלק הנשי של הארגון. הוא ניגש לעבודה בהתלהבות, בהשראת הדוגמה הישראלית. "בישראל", אמר, "אני ראיתי איך המדינה מאמינה בבני נוער, סומכת עליהם בעבודה ובביטחון ועושה מהם אנשים מועילים לחברה". חברי NYS  סללו כבישים, כרתו יערות, שתלו עצים, עבדו בחקלאות ולמדו מקצועות יצרניים. הם עברו גם הכשרה צבאית בסיסית, אולם הצבא התנגד להפיכתם לכוח מזויין ממש, כך שהצבאיות שלהם התבטאה בעיקר במדים, דרגות, תרגילי סדר והשתתפות במצעדים. אבל השתמשו בהם גם לצרכים בטחוניים, בדרך כלל כסדרנים ושומרים באסיפות והפגנות. גנרל צ'יינה סייר ברחבי הארץ, פיקח, אירגן וכיוון, לפקודתו עמדו כמה עשרות קצינים וכמה אלפי נערים ונערות. הוא הפך לאיש חשוב.

המדריכים הישראליים ליוו את העבודה של ה-NYS, ווארוהיו שיתף איתם פעולהבהתלהבות ובכלל בכל הזדמנות העלה על נס את כל מה שישראל עושה למען קניה. לדברי אל"מ קרני, "כל פעם שבאתי לקניה גנרל צ'יינה הופיע ולא עזב לפני שווידא שהכל אורגן על הצד הטוב ביותר ואין יותר צורך בעזרתו". קרני גם נזכר איך בשנת 1966 בדלהי, בקונגרס בינלאומי על בעיות נוער בארצות המתפתחות, גנרל צ'יינה נכנס לאולם, ראה אותו, נפנף את הסדרן שרצה ללוות אותו למקום הישיבה של המשלחת הקנייתית, אמר "אני רוצה לשבת עם החברים שלי" וישב יחד עם הישראלים. "כנראה עשינו משהו נכון", העיר קרני.

בדצמבר 1967 התראיין גנרל צ'יינה לעיתון "מעריב", שם סיפר על עלילותיו ומסר דרישת שלום לכל חבריו בישראל, כולל טומי עמית, "בחור מצוין", ולשאלה האם לא חרד לגורל ידידיו בכפר הנשיא בימי מלחמת ששת הימים השיב בביטחון: "לא. אף רגע לא. ידעתי כי אתם תנצחו ואני יכול להגיד לכם שאם הערבים יתחילו איתכם פעם נוספת, אתם שוב תכו אותם".

גנרל צ'יינה היה היחיד מבין מפקדי מאו מאו שקיבל תפקיד חשוב בקניה העצמאית. דרג השלטון העליון היה בידי אלה שנאבקו למען העצמאות באמצעים פוליטיים לא אלימים, דרג בינוני וזוטר היו בידי נאמני השלטון הישן, ששירתו את הבריטים ושמרו על מעמדם. הטרוריסטים הקיצוניים של מאו מאו הוכרזו ע"י קניאטה כ"מחלה שיש לשכוח אותה" ולא קיבלו הכרה כלוחמי חופש. די אם נאמר שהאיסור על ארגון המאו מאו, שחוקקו הבריטים ב-1950, בוטל רק בשנת 2003. חריגה מסוימת עשו לנופלים, בפרט לפילדמרשל התלוי קימאתי, שב-1964 קיבל רחוב על שמו בניירובי תוך כדי גל האפריקניזציה. אבל בגדול ההכרה הממלכתית הרשמית בתרומת המאו מאו נגמרה בזה. מותר היה להזכיר אותם, לתאר אותם ולכתוב עליהם ספרים, אבל התעמולה הרשמית לא היללה אותם אלא את קניאטה ואת חבריו. חלק מהמפקדים קיבלו אותות הצטיינות ונחלות אדמה קטנות, כדי שלא יקימו רעש, והרוב הגדול של לוחמי מאו מאו לשעבר, כולל אלמנות ויתומים של הנופלים, הופקרו לגורלם.

גנרל צ'יינה מתח ביקורת על המדיניות הזאת ועזר ללוחמים לשעבר בכוחות עצמו, כולל קבלה לתפקידי קצונה ב-NYS, אבל השתדל להתבטא בזהירות: "רבים מלוחמי החופש לשעבר מאוכזבים ממאמצי הממשלה לעזור להם, וחלק אחר לא רואה בעין יפה את הנסיונות להציג את התרומה של כולם לעצמאות כשוות ערך. למרות שאיני צופה איום לביטחון בגלל ההתמרמרות של כמה לוחמים לשעבר, לא יהיה זה נבון להניח, שהם יסבלו את מצבם הנוכחי עד אין קץ". לצד עשיית הצדק היה כאן גם מניע אישי: עבור מאו מאו רבים היה גנרל צ'יינה היה גיבור, אבל חלקם חשבו אותו לבוגד בגלל ששיתף פעולה עם חוקריו תמורת חייו. לכן הוא ניסה להציג את עצמו כנאמן לחזון וכדואג לחבריו למרד, אבל בלי למשוך אליו אש מלמעלה.

באופן כללי היה זה הדבר היחיד שוארוהיו חרג בו קצת מ"הקו המפלגתי". בכל שאר התחומים הוא היה נאמן לגמרי לקניאטה אישית, לא ניהל פוליטיקה עצמאית, היה צנוע וללא אמביציות גדולות. זאת היתה הסיבה למצבו הטוב. התפקיד היה מכובד, הדרגה דרגת גנרל, הוא קנה אחוזה גדולה של מאה אקר, קיבל עיטור "החנית הבוערת" מדרגה שניה, אחד הגבוהים בקניה, ולאחר מכן הוסיף עליו עיטורים נוספים עבור השירות הנאמן.

ב-1967 יצא לאור ספרו "Mau Mau General" שהוא כתב יחד עם דייויד קופף, עיתונאי, איש קולנוע ופעיל פוליטי אמריקאי.

חוץ מהשירות ב-NYS  וארוהיו ביצע לפעמים משימות רגישות שהטיל עליו קניאטה, גם בקניה וגם בחו"ל, וניהל חקירות ושיחות חשאיות. יש חוקרים המכתירים אותו כאיש סודו ואפילו כראש שירות המודיעין הפרטי של קניאטה. זאת אולי הגזמה, אבל וארוהיו ללא ספק היה חלק מ"מנגנון ביטחון הצללים". קניאטה השתדל לא להחזיק את כל הביצים בסל אחד, ובנושאים מסוימים סמך על אנשי ביצוע הנאמנים לו אישית, תוך עקיפת הערוצים הרשמיים. ונאמנות אישית בתנאים ההם הייתה שווה הרבה: בדצבמר 1964 הכריז קניאטה על קניה כעל רפובליקה והפך לנשיא, ולאחר זמן מסוים השלטון האמיתי התרכז בידי קניאטה, משפחתו וקומץ מקורביו  הידועים כ"מאפייה קיאמבו", על פי שם איזור הולדתו של קניאטה.

המשטר לא היה ברוטלי במיוחד, בוודאי לפי קנה מידה אפריקני, אבל יריבים ומתחרים פוליטיים יותר מדי בולטים של קניאטה גורשו מהמפלגה, לפעמים נאסרו, ולפעמים נרצחו בנסיבות מסתוריות. כך למשל מיודענו שר הפיתוח הכלכלי הפופולרי טום מבויה, כוכב העל של הפוליטיקה הקנייתית שהופיע על השער של המגזין "טיים" כבר ב-1960, נרצח ביריות ברחוב בניירובי ביולי 1969. פעיל זוטר של קאנ"ו שנשפט על הרצח הוצא להורג בתליה, ולא היו שום הוכחות שמאחוריו עמדו מקורבי קניאטה. אבל הזעם העממי הביא לסדרת הפגנות אופוזיציה והתנגשויות כולל הרוגים ופצועים. כתוצאה מזה באוקטובר 1969 מפלגת האופוזיציה KPU (Kenya People`s Party), הפלג השמאלי של קאנ"ו שהתפלג ב-1966, הוצאה מחוץ לחוק ומנהיגה, צ'יף שבט לואו וסגן הנשיא לשעבר אוגינגה – נכלא. המדינה הפכה לחד-מפלגתית דה-פקטו (קאד"ו התמזגה עם קאנ"ו עוד ב-1964), וקניאטה ריכז את השלטון בידיו באופן סופי.

מתוך פרשות אפלות כאלה שמו של וארוהיו נקשר ברצח של מיודענו ג'וזייה קריאוקי, מפקדו לשעבר, ב-1975. עד אז קריאוקי, שהוזז בין תפקידי סגן שר שונים אבל לא יכלו לזרוק אותו מהפוליטיקה לגמרי בגלל הפופולריות שלו, הפך ללוחם עקשן נגד השחיתות. הוא טען שקניה הפכה ל"מדינה של עשרה מליונרים ועשרה מליון קבצנים" (אגב הוא עצמו היה מליונר), דרש רפורמות וכיוון את האשמותיו הכי למעלה שאפשר. בתגובה הוא קיבל האשמות נגד שהוא גנב את המענקים מחו"ל כשכיהן כראש ה-NYS, שאת הונו ומניותיו בעסקים שונים ממכרות ועד בתי קזינו הוא עשה בדרכים לא כשרות בעליל, ושהוא בכלל סוכן של הקומוניסטים וגורם חתרני. במרץ 1975 קריאוקי נעלם, וגופתו המרוטשת נמצאה לאחר זמן מחוץ לעיר. ועדת חקירה פרלמנטרית ציינה את וארוהיו איטוטה בין האנשים שנראו עם קריאוקי לפני היעלמותו, יחד עם קציני משטרה בכירים. אבל הוא לא הואשם ישירות ברצח, תחקירים עיתונאיים מאוחרים טוענים  שהרוצחים הם ראש מערך האבטחה של קניאטה, מפקד ה-GSU  ופקודיהם. מתוך העדויות נוצר הרושם שהם רצו להפחיד את קריאוקי ולהסביר לו שלא כדאי להמשיך בהתנהגות כזאת, אבל המצב יצא משליטה והם רצחו אותו. בכל מקרה לא ננקטו שום פעולות נגד החשודים, התיק נסגר, מהומות הסטודנטים שפרצו בגלל הרצח דוכאו בכוח ואוניברסיטת ניירובי נסגרה לתקופה מסויימת. ווארוהיו עצמו השיב לדרישות להמשיך בחקירה שהוא יהרוג כל מי שידחוף את האף שלו לעניינים לא לו.

בערך באותו סגנון הוא הגיב, כאשר בפברואר 1976 נשיא אוגנדה אידי אמין הכריז שקניה המערבית היא חלק מאוגנדה שנקרע באופן בלתי חוקי ע"י הקולוניאליסטים הבריטיים, ותושבי האיזור רשאים להחליט בעצמם האם הם רוצים להישאר תושבי קניה. קניאטה בתגובה סגר את הגבול למעבר הסחורות לאוגנדה, שלא היה לה מוצא לים, ודרש התנצלות. ווארוהיו ללא היסוסים מיותרים הציע לקניאטה להביא את ראשו של אמין. "הוא לא האמין שמישהו בדעה צלולה יעיז לתקוף את קניה אחרי המלחמה שהם ניהלו נגד הלבנים. הוא פשוט רתח", סיפרה אשתו מרגרט. אין לדעת האם הוא היה מצליח להגיע לראשו של אמין אם הייתה פורצת מלחמה, אבל אמין הכריז מיד שלא היתה לו כוונה להילחם ולשנות גבולות, אלא שכל חפצו היה ליידע את האוגנדים בענייני היסטוריה וגאוגרפיה של ארצם. כך שהמלחמה לא קרתה ולא היה צורך בראשו, למרות שתקריות בודדות נמשכו עוד מספר חודשים, והסיוע של קניה לישראל בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה (יולי 1976) לא ממש תרם להפגת המתיחות.

ב-1978 קניאטה נפטר, ואת תפקיד הנשיא קיבל סגן הנשיא דניאל אראפ מוי, יו"ר מפלגת קאד"ו לשעבר. גנרל צ'יינה המשיך לשרת באותו תפקיד של סגן מנהל NYS, ובשנת 1979 הוציא לאור את ספרו השני, "Mau Mau in Action".

"הורה היאחזות"

באותה שנה, 1979,קיבלNYS  פרוייקט חדש: הקמת ישובים צבאיים-חקלאיים בגבולות קניה לפי הדגם של היאחזויות נח"ל בישראל. וארוהיו התרשם מהיאחזויות אלה עוד ב-1963, והצעותיו סוף סוף התקבלו. כמו שאפשר היה לצפות, הקנייתים פנו לישראל בבקשת סיוע בהקמת הישובים החדשים: אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 קניה נאלצה לנתק יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל בגלל הלחץ של מדינות אפריקניות אחרות, אבל שת"פ חשאי בטחוני ואחר נשמר לאורך כל הדרך. המומחים ממשרד החקלאות הישראלי טיפלו בצד האגררי של הפרוייקט, ולצורך ארגון הצד הצבאי הרמטכ"ל רפאל איתן שלח לקניה את סא"ל יריב חן.

כאשר יריב חן הגיע למשרדו של גנרל צ'יינה, הוא קודם כל הודיע שהוא אחיין של הלל אדירי, המדריך לשעבר של הגנרל בבי"ס לקצינים של צה"ל, שהוא גם נכח בסדר פסח בביתם ב-1963 והציג צילומים. וארוהיו התרגש, מיד קרא לקציניו והורה להם: "זה סא"ל חן, את פקודותיו יש למלא כאילו היו שלי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: סיור ביקורת.

כמו שנזכר חן, בהמשך העבודה שלט בעיקר הסגנון האפריקאי הרגיל: בהתחלה פרוייקטים גדולים והכרזות בומבסטיות, ואחרי זה רפיון ובזבוז מאמצים לריק. אבל ההכשרה הצבאית התנהלה באופן סביר, בהתחשב בתנאים המקומיים, לדבריו. הקצינים היו חרוצים, ומהחניכים אפשר היה להוציא תוצאות טובות.

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: חן עם קציני ה-NYS.

אבל בדיוק כשהפרוייקט החל לקרום עור וגידים, ב-1981, בממשלה תפסו רגליים קרות: היה מי שחשש כי כוח מזויין חדש עלול להיות מסוכן. אז החליטו שהמתיישבים יעסקו רק בחקלאות, והשמירה תוטל על ה-GSU. כך הפרוייקט איבד את משמעותו המקורית, וזמן קצר אחרי סיום שליחותו של חן ב-1982 הוא נסגר.

מתוך שיחות עם גנרל צ'יינה התרשם יריב חן כדלהלן: "הוא היה אדם לא משכיל, לא מפותח, אבל עם חוכמת חיים גדולה, קיקויו כפרי פשוט באופן מודגש, צנוע, מופנם, ללא גינונים של איש חשוב. רמטכ"ל זה היה החלום שלו, אבל הוא ממש לא התאים לתפקיד כזה, חלק מקציניו עלו עליו בהרבה ברמתם, במיוחד אלה בעלי חינוך בריטי".

צילום מארכיון הפרטי של יריב חן: גנרל צ'יינה עם פקודיו.

גנרל צ'יינה לא הפסיק להודות לישראל, ראה בה מודל לחיקוי ושמח מאוד על הסיוע שקניה העניקה לישראל בזמן מבצע אנטבה ב-1976. "הוא עצמו לא השתתף בזה אבל ידע מה קורה", לדברי יריב חן. על המעמד של גנרל צ'יינה הוא אמר: "בשביל הגנרלים מהצבא הוא לא היה שווה ערך ודי אאוטסיידר, אבל בגדול רכשו לו כבוד בתור לוחם לעצמאות. אי אפשר להגיד שהוא היה עשיר, אבל היה איש אמיד, בעל חווה גדולה, אוטו פרטי, אבל הוא נסע תמיד במכונית שירות". כך שדברי הלל אדירי "מי שיתן לך מכונית אחת, יתן גם שתיים" התגשמו, כפי שאנחנו רואים. אחרי חזרתו לארץ ב-1982 חן שוב ביקר בקניה ב-1993 אבל כבר לא תפס את גנרל צ'יינה.

הכרה מאוחרת

זמן מה אחרי עלייתו לשלטון התחיל הנשיא מוי להחליף את אנשי קיקויו בתפקידים בטחוניים וכלכליים חשובים בבני שבטו קלנג'ין, וכן בבני מיעוטים ללא בסיס תמיכה עצמאי שהיו נאמנים לו אישית. המגמה הזאת התחזקה במיוחד אחרי נסיון הפיכה צבאית ב-1982, ובו בזמן מוי הפך את המדינה לחד-מפלגתית באופן רשמי. NYS, למרות היותו ארגון סמי-צבאי, לא היה מוסד בטחוני חשוב כמו הצבא, המשטרה והז'נדרמריה שעברו טיהורים, אבל כנראה גם אותו אי אפשר היה להשאיר ללא טיפול, בטח בהתחשב ב"משימות מיוחדות" שוארוהיו ביצע בתקופת קניאטה.   

ואולי פשוט כבר התחילו להשפיע הגיל המבוגר והבריאות המתרופפת. כך או אחרת, בנובמבר  1984 אחרי עשרים שנות שירות גנרל צ'יינה פרש לחוותו.

ב-1990 שוב היה ניתן להבחין במקום הלא מכובד שמאו מאו תפסו בהיסטוריה הרשמית של קניה. נלסון מנדלה, שביקר בקניה אחרי שחרורו מהכלא הדרום-אפריקאי, רצה להיפגש עם גנרל צ'יינה האגדי ועם אלמנתו של פילדמרשל קימאתי ומאוד התפלא שהם לא היו בין מקבלי פניו. הוא נשא נאום בכינוס עם גדול על כך שלוחמי החופש קניאטה, קימאתי וצ'יינה נתנו לו השראה בזמן מאסרו, אולם הפגישה עם הגנרל לא התקיימה. מנדלה אפילו לא הצליח לבקר בקברו של קימאתי: הוא חשב שלכבוד הגיבור הזה הוקם מאוזולאום, אבל התברר שגופתו, שנקברה בחשאי ע"י הבריטים אחרי תלייתו, לא נמצאה, ואף אחד לא התכוון לחפש אותה. אבל התקריות האלה טושטשו במהרה, ושאר תכנית הביקור בוצעה כמתוכנן.

באפריל 1993 גנרל צ'יינה נפטר, בהשאירו שלוש אלמנות והרבה ילדים ונכדים. בטקס הלוויה השתתפו כמה מאות אנשים, בתוכם לוחמי מאו מאו לשעבר, אבל לא היתה הלוויה ממשלתית רשמית. גם ההודעות בעיתונות על מותו של גנרל צ'יינה היו מצומצמות ביותר. ג'ון נוטינגהם, פקיד קולוניאלי לשעבר שהיה נשוי לבת דודתו של המנוח, בעל הוצאת ספרים שהדפיסה את ספרי וארוהיו וזכרונות מאו מאו אחרים, אמר בהספד: "מעטים אלה המקבלים הזדמנות לשנות את ההיסטוריה של ארצם, ועוד יותר מעטים אלה שמנצלים את ההזדמנות הזאת". הווטרנים של מאו מאו דיברו קצרות: "איבדנו גיבור גדול". מתוך הפוליטיקאים נאם בלוויה רק מוואי קיבאקי, סגן נשיא לשעבר שהיה באותה תקופה באופוזיציה, קיקויו מאיזור ניירי, כמו המנוח. הוא אמר: "אנו לא נרשה לחבורת אנשים להרוס את המולדת, שלמענה אנשים כמו צ'יינה הקריבו כל כך הרבה".

בדצמבר 2002 ניצח מוואי קיבאקי בנסיון שלישי בבחירות רב-מפלגתיות (הרב-מפלגתיות חזרה ב-1992), סיים בכך את שלטון בן הארבעים שנה של מפלגת קאנ"ו והפך לנשיא קניה. אחת הרפורמות שלו היה השינוי ביחס הרשמי למאו מאו ולתרומתם לעצמאות. ב-2003 בוטל האיסור הקולוניאלי על ארגון המאו מאו. ב-2005 נלסון מנדלה שוב ביקר בקניה והפעם הרשו לו להיפגש עם אלמנתו וילדיו של פילדמרשל קימאתי. ב-2007 קיבאקי הסיר את הלוט בטקס רשמי מהאנדרטה לקימאתי ברחוב על שמו בניירובי. ב-2010 שמו של "יום קניאטה" שנחגג כל שנה ב-20 באוקטובר, יום כליאתו והכרזה על מצב החירום ב-1952, הוחלף ל"יום הגיבורים", והוא הוקדש לזכר כל הלוחמים ובמיוחד המאו מאו (נציין בסוגריים שמדיניות חדשה זו של טקס ההוקרה מאו מאו נמשכה גם בתקופתו של אוהורו קניאטה, בנו של ג'ומו קניאטה שניצח בבחירות לנשיאות ב-2013).

באותה שנת 2010 משפחתו של גנרל צ'יינה מסרה למוזיאון הלאומי בניירובי את הפריטים האישיים שלו: כובע קצינים, מעיל עור באותו סגנון שלבש קניאטה, מקל קצינים ודברים אחרים.

הפריט המעניין ביותר היה קליע רובה מעוך. התברר שבזמן הפציעה ב-1954 הקליע הבריטי נתקע בבסיס הצוואר. וארוהיו אף פעם לא הרגיש אותו, אבל ב-1988 הוא התחיל לאבד תחושה ביד, ובבדיקה רפואית צילום רנטגן הראה גוף זר. הוא חשש מניתוח בגלל הגיל והבריאות. כמו שאמרה בתו, "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו דואג". אבל בסוף הוא קיבל החלטה, ופרופסור פיטר אודהיאמבו הוציא את הקליע. "העצם של חייל היתה מספיק קשיחה כדי לבלום אותו", אמר הפרופסור לאחר מכן.

פירוש השם וארוהיו הוא "אחד שתמיד נושא נשק". וארוהיו איטוטה, גנרל צ'יינה, נשא בחזה שלו קליע במשך מחצית מחייו. חיים שכאלה.

בימים אלו של מלחמה, לוקח אתכם הינשוף לעידנים רחוקים, שבהם צה"ל שימש דוגמא ומופת דווקא לצבאות המתפתחים של אפריקה. בטור אורח מיוחד, כותב דוד גנדלמן על עלילותיו של גנרל צ'יינה, מפקד במחתרת המאו-מאו שבילה זמן רב בישראל, עבר קורס קצינים וצלח דרך מעקשים פוליטית על רקע תככים בישראל, בריטניה וקניה. ומה עשה כאשר ילד ישראלי רצה לשטוף אותו בדלי, כדי לבדוק עם הצבע השחור יורד? חלק ראשון מתוך שניים.

וארוהיו איטוטה (Waruhiu Itote) הידוע בכינוי "גנרל צ'יינה", היה אחד ממנהיגי מרד מאו מאו בקניה בשנות ה-50. וארוהיו זה שמו הפרטי, איטוטה זה שם אביו, אבל בקניה המודרנית שם האב משמש בתור שם המשפחה. הלה היה בן שבט קיקויו, הגדול בין שבטי קניה, כמו רוב מורדי מאו מאו. נולד ב-1922 למשפחת איכרים במחוז ניירי בקניה המרכזית, קיבל השכלה יסודית בבית הספר של המיסיון, עבר לניירובי לחפש פרנסה, הקים עסק למסחר בירקות, ב-1940 התחתן. כאשר העסק לא המריא, התגייס בינואר 1942 לצבא הבריטי, שירת בגדוד 3/6 של קלעי המלך האפריקניים בטנגניקה, ציילון, הודו ובחזית בורמה. היה שרת בחדר אוכל של הקצינים, אבל יצא לו גם להריח אבק שריפה בקרבות. בגדול היה חייל טוב. קצין המודיעין של הגדוד ג'ון נאנלי נזכר בו מאוחר יותר: "בעל יכולת והקפדה. שום בעיות משמעת, שום צמאון לדם ושום דבר אנטי-בריטי". מייג'ור יאן סינקלר: "הוא ביצע את תפקידו בצורה מעולה". בזמן המלחמה הוא התחיל לחשוב על פוליטיקה. לדבריו, זה קרה אחרי שיחות עם חייל בריטי, זוג הודי וחייל שחור אמריקאי על השאלה, למה הוא נלחם למען האימפריה הבריטית במקום עצמאות לעמו. הגיע לדרגת קורפורל, ב-1945 חזר לקניה. ניסה לסחור בפחם, העסק כשל, עבד בתור כבאי ברכבת, ב-1946 הצטרף למפלגת KAU – Kenya African Union, ב-1947 חבר ל-"קבוצת 40" שדגלה במאבק מזויין נגד הקולוניאליסטים.

ב-1950 נשבע לארגון הסודי של מאו מאו, היה אחראי על חיסול בוגדים וארגון טקסי שבועה לחברים החדשים. לשבועת מאו מאו המסתורית וכוללת שימוש בדם היו שורשים בטקסים המאגיים השבטיים של שבט קיקויו, וייחסו לה חשיבות רבה לגבי גיבוש הלוחמים והקניית רגש החובה, אפילו אם השבועה נערכה בכפייה. לכן תפקיד מארגן טקסי השבועה היה תפקיד חשוב ובעל אחריות.

באוקטובר 1952 עם הגברת התקפות הגרילה, השלטונות הבריטיים הכריזו על מצב חירום, אבל וארוהיו עוד באוגוסט ברח ליערות ובמהרה הנהיג את כל חבורות מאו מאו באזור הר קניה. לא נספר כאן את כל תולדות המרד, רק נגיד בקצרה שמאו מאו עסקו בשוד ורצח, התקפות על המתיישבים הלבנים, טרור נגד משתפי פעולה שחורים, והיתקלויות עם הצבא והמשטרה. וארוהיו התבלט כמארגן טוב, תחת פיקודו היו כמה אלפי אנשים המחולקים לארבעים פלוגות. סידר הספקת מזון ותרופות, ייצור עצמאי של נשק והחרמתו מידיי האויב. הקפיד על משמעת צבאית: לוחות זמנים, היגיינה, כולל הצבת פקחים סניטריים, משמרות, הדרכת טירונים, שרשרת פיקוד, מטה, פקודות, בית דין משמעתי, קשר דואר מוצפן, מודיעין וריגול נגדי, מחלקת תעמולה. לרוב לוחמי מאו מאו לא היה שום ניסיון צבאי, והוא בכל זאת היה קורפורל מדופלם.

אבל רק רגע – למה הוא בכלל קרא לעצמו "גנרל"? למעשה, מפקדי מאו מאו לא הצטיינו בענווה יתירה. מי שהיו לו כמה פקודים הוא כבר קרא לעצמו מייג'ור או בריגדיר, והרבה מהם אף העניקו לעצמם דרגת גנרל. מאוחר יותר את הדרגות העניק הוועד המרכזי של מאו מאו. ג'ון נאנלי נזכר שחיילי הגדודים האפריקניים אהבו לערוך חגיגות "נגומה" שבמהלכן הם לא רק רקדו ושתו בירה, אלא גם חילקו תארים של בריגדירים וגנרלים, הצדיעו אחד לשני, נתנו פקודות ואפילו הכינו מראש סימני דרגה של "גנרלים": "כנראה וארוהיו כבר אז רצה להיות גנרל ומאו מאו נתנו לו הזדמנות לכך".

כמה ממנהיגי מאו מאו לא הסתפקו בזה, למשל דידאן קימאתי, הידוע בכינוי "גנרל רוסיה",מפקד אזור רכס אברדר. כאשר הפך למפקד הכללי של המרד, הלה כבר נקרא "פילדמרשל סר דידאן קימאתי, ראש הממשלה, אביר מפקד של האימפריה האפריקנית, שליט חצי כדור הארץ הדרומי". היו גם פילדמרשלים נוספים. כך שגנרל צ'יינה היה יחסית צנוע בתואר שלו, למרות שהיה אחד המפקדים הבכירים, "מספר שתיים" אחרי קימאתי.

למה "צ'יינה"? מורדי מאו מאו נשאו בדרך כלל כינויים אפריקניים, אבל כמו שראינו במקרה של "גנרל רוסיה", כמה מהם בחרו בשמות זרים, לכן גם הכינוי "גנרל סין" לא היה מוזר. אבל הוא עצמו סיפר מאוחר יותר שאלה היו ראשי תיבות של פתגם בשפת הקיקויו "אם תחפש, תמצא מקום טוב להסתתר". אבל יכול להיות שזאת הייתה בדיחה, המקור האמיתי של הכינוי שלו לא ידוע. יש לציין כי גם מקור המושג "מאו מאו" אינו ידוע: ישנן גרסאות רבות ואף אחת מהן לא הוכחה. המורדים קראו לעצמם "הברית", "התנועה", "צבא השחרור", "הצבא הקנייתי לאדמה וחירות", ואת השם "מאו מאו" העניקו להם השלטונות הבריטיים: המורדים החלו לקרוא כך לעצמם רק בדיעבד.

ב-15 בינואר 1954 המלחמה של תנועת מאו מאו בכוחות הממשלה לא נחלה הצלחה: וארוהיו נפגע בגרון, ואחרי שהעריך את הסיכויים שלו לשרוד נכנע לחיילים הבריטים.

אחרי קבלת טיפול רפואי גנרל צ'יינה הועמד ב-1 בפברואר 1954 למשפט. פורמלית הוא הואשם בקשרים עם אנשים המחזיקים נשק ללא רשות ובהחזקת תחמושת ללא רשות – בזמן חיפוש מצאו אצלו בכיס שני כדורי רובה. הוא מצידו טען שהיה בדרך להיכנע לשלטונות במטרה להתחיל משא ומתן לשלום. אבל זה לא עזר לו וכבר ב-3 בפברואר 1954 הוא נידון למוות בהתאם לתקנות לשעת חירום.

אבל גזר דין מוות לא היה סוף הקריירה של גנרל צ'יינה. הדיונים עליו התנהלו בלונדון בדרג הגבוה ביותר: ראש הממשלה צ'רצ'יל, שר המושבות ליטלטון וחברי קבינט נוספים. אחרי העברת מברקים אינטנסיבית מול השלטונות המקומיים הושגה פשרה: גנרל צ'יינה קיבל את חייו במתנה תמורת ארגון משא ומתן עם מפקדי מאו מאו ושכנוע של המורדים להיכנע. מאותו היום, התחיל וארוהיו לכתוב הצהרות לאחים לנשק, להשתתף בפגישות, ואף לטעון שבשלב הנוכחי דרושים אמצעיי מאבק פוליטיים. אפשרות להתחיל במשא ומתן נדונה ע"י מפקדים גם לפני זה, לכן הם קיבלו את ההצעה בעניין, אבל גם חשדו: מה מניע את גנרל צ'יינה, השגת מטרות המרד או הרצון להינצל מעמוד התלייה? כמו שפילדמרשל קימאתי כתב לאחד המפקדים, "אם צ'יינה חושב שאבגוד במאבק שלנו תמורת חייו, אז הוא יצא מדעתו". אך במכתב לצ'יינה עצמו קימאתי קרא לו גיבור.

אחרי כמה פגישות עם המפקדים מספר קטן של מאו מאו נכנע לשלטונות, אבל באפריל 1954 המו"מ נכשל ווארוהיו נשלח למחנה מעצר לוקיטאונג. שם הוא בילה שנה בבידוד ואחרי זה הצטרף לראש מפלגת KAU ג'ומו קניאטה ומנהיגים נוספים שישבו באותו מחנה, שנעצרו ב-1952 עם הכרזת מצב חירום והואשמו בסיוע למאו מאו. קניאטה נאם באסיפות עם נגד הטרוריסטים, אבל זה לא הפריע לשלטונות לאסור אותו כגורם עויין. בהמשך וארוהיו הציל את קניאטה מהתנקשות של אסירים אחרים. בתור תודה קניאטה התחיל ללמד אותו אנגלית ובכלל קירב אותו אליו. מצבו של קניאטה במחנה לא היה טוב במיוחד בגלל סכסוכים פוליטיים ואישיים בין האסירים, והוא היה זקוק לאדם נאמן, במיוחד בן שבטו הקיקויו.

בזמן שגנרל צ'יינה ישב בכלא, הבריטים המשיכו להכניע את מרד המאו מאו. שיטות "הפרד ומשול" תוך התבססות על נאמני שלטון שחורים, מעצרים המוניים, גירושים ועונשי מוות. פעולות הצבא כולל חיל האוויר די מהר דחקו את תנועת מאו מאו לפינה. באוקטובר 1956 נתפס פילדמרשל קימאתי, בפברואר 1957 הוא נתלה, וזה סימן בעצם את סופה של התמודדות רצינית, אבל את מצב החירום הבריטים הסירו רק בינואר 1960.

משנת 1959 וארוהיו הועבר כמה פעמים ממחנה למחנה ומכלא לכלא. בקניה, כמו באפריקה כולה, התנהל תהליך דה-קולוניזציה הדרגתי. באוגוסט 1961 יצא ג'ומו קניאטה לחופשי ומיד חזר לפוליטיקה, הפך לנשיא מפלגת KANU – Kenya African National Union, באפריל 1962 היה לשר בממשלה קואליציונית וביוני 1962 דאג לשחרר את מצילו וארוהיו.

וארוהיו התקבל בביתו בכבוד גיבורים, אבל עלתה השאלה מה לעשות איתו עכשיו. קניאטה רצה למצוא לו מקום מכובד בקניה עצמאית עתידית, אבל בינתיים המצב היה רגיש: הבריטים, שעדיין היו השלטון, המשיכו לעקוב אחרי גנרל צ'יינה, חוץ מזה היו חיכוכים רציניים בין מפלגות KANU  ו-KADU – Kenya African Democratic Union בנושאי ארגון המדינה העתידית ומאזן בין-שבטי (קאנ"ו האוניטריסטית התבססה בעיקר על שבטי קיקויו ולואו, קאד"ו הפדרליסטית – על קואליציה של השבטים היריבים: קאלנג'ין, מאסאי ואחרים), אבל שתי המפלגות גינו בתוקף את הטרוריסטים של מאו מאו. גנרל צ'יינה היה גורם יותר מדי לא נוח מכל הבחינות האלה. קניאטה החליט להרוג שתי ציפורים במכה אחת: גם להרחיק את וארוהיו זמנית מן העין, וגם שהוא יעביר את הזמן הזה עם תועלת לעצמו ולארצו. כמה מאנשי הפלג השמאלי בקאנ"ו הציעו לשלוח את וארוהיו לקובה על מנת שיעבור שם הכשרה צבאית, אבל קניאטה העדיף לפנות לישראל.

רמטכ"ל לעתיד

ישראל פעלה באפריקה באופן פעיל ביותר מסוף שנות ה-50 וסייעה למדינות הצעירות בחקלאות, השקייה, קואופרציה, חינוך, רפואה, בינוי, הקמת צבא ותחומים אחרים. שיתוף הפעולה התחיל בדרך כלל עוד לפני קבלת עצמאות מלאה. כך היה גם בקניה: נציגים ישראלים קשרו קשרים עם מנהיגים מקומיים ב-1959, משנת 1960 קנייתים למדו בארץ בסמינרים וקורסים לקואופרציה, חקלאות, ממשל מקומי, פעילים קנייתים ביקרו בישראל, בקניה פעלו חברות ישראליות וכו'. תרומה מיוחדת לחיזוק הקשר בשלב הראשון תרם נשיא הטכניון והרמטכ"ל בדימוס יעקב דורי, שלפי בקשתה של שרת החוץ גולדה מאיר בילה בקניה כמה חודשים ב-1961-1962. לאט לאט התפתח גם שיתוף פעולה בטחוני, ראשית כל בנושאי מודיעין, ולאחר מכן גם בנושאים צבאיים כלליים. מכיוון שזה אינו מאמר על כל מגוון הקשרים בין קניה לישראל, אנו נתמקד במה שקשור לוארוהיו איטוטה.

באוקטובר 1962 הגיע לניירובי אל"מ נחמן קרני, ראש מחלקת סיוע חוץ במשרד הבטחון. בפגישה עם קניאטה, אחרי הענקת שי מסורתי מממשלת ישראל – תנ"ך בכריכת כסף – והגיגים מסורתיים לא פחות של המנהיג האפריקאי על כך שקיקויו הם "היהודים של מזרח אפריקה" (שמות השבטים השתנו ממנהיג למנהיג, אבל הם כולם היו מפוזרים בין ארצות שונות בסביבה עוינת, שמרו על רעות ועזרה הדדית, היו להם מינהגים הדומים ליהודיים כמו ברית מילה או טקס ההתבגרות, שאפו לצאת מעבדות לחירות – בקיצור, "אנחנו דם אחד") עברו לשאלות המעשיות. ראשית כל העלה קניאטה את עניינו של גנרל צ'יינה. "זה חבר קרוב ויקר שלי", – אמר קניאטה, "הוא הציל את חיי כשהייתי במחנה ריכוז". הוא ביקש לארח את גנרל צ'יינה בארץ ולהכין אותו לחיים ציבוריים. "הוא שווה את זה", – הוסיף קניאטה.

הנציגים הישראליים פתרו במהרה שאלות בירוקרטיות ואחרות הקשורות לנסיעתו של גנרל צ'יינה וב-13 בנובמבר 1962 הוא המריא לדרכו תחת שם הכיסוי "אוטו קניאן". קרני שלח אותו לקיבוץ כפר הנשיא בגליל. הקיבוץ הוקם ע"י עולים דוברי אנגלית, וקרני ביקש מהם ללמד את גנרל צ'יינה אנגלית, שבה הוא לא שלט היטב, וגם להעביר לו קורס מזורז בחקלאות, מה גם שזאת הייתה מטרת הביקור הרשמית שלו. 

לימים וארוהיו סיפר על מקרים משעשעים בקיבוץ. למשל, ילדי הקיבוץ שאף פעם לא ראו אנשים שחורים ניסו לשפשף אותו באצבע ופעם אפילו הביאו דלי מים כדי לשטוף ממנו את הלכלוך. ההורים פחדו שהוא ייעלב וגערו בילדים, אבל וארוהיו אמר: "אל תגערו בהם, להפך, שהילדים יראו שזה לא לכלוך אלא הצבע האמיתי שלי". ואל"מ קרני נזכר שכבר אחרי השבוע הראשון בקיבוץ וארוהיו ביקש שיבוא בדחיפות. וארוהיו לקח אותו לגדר הקיבוץ, לקח חופן אדמה, קירב אותה לאף וזרק בחזרה תוך כדי שהוא רוקע ברגליים ויורק. אחרי זה הוא הצביע מעבר לגדר וחייך. קרני לא הבין כלום והמליץ לתת דגש לשיעורי האנגלית, כדי שאפשר יהיה לתקשר עם האורח. אחרי כמה ימים הוא תפס: וארוהיו רצה להגיד שהקיבוץ מעבד אדמה גרועה, והנה שם האדמה טובה יותר. בקניה הוא היה רגיל לאדמות פוריות ולא הבין מדוע צריך לעבד אדמה לא ראויה אם ליד יש אדמה טובה. לאמיתו של דבר האדמה שהוא הצביע עליה הייתה מעבר לגבול הסורי, אבל העיקר הרי זה הרצון לעזור.

מי שטיפל בוארוהיו בכפר הנשיא היה טומי עמית, מוותיקי הקיבוץ. זמן מה לפני זה הוא כבר הדריך קבוצת סטודנטים מהמכון האפרו-אסיאתי, לכן עוזרו של קרני משה גלבוע, שהיה אחראי במחלקת סיוע חוץ על מדינות דוברות אנגלית, פנה אליו. קודם לכן גלבוע הפחיד את עמית בסיפורים שצ'יינה היה מפקד מאו מאו צמאיי הדם ויכול פתאום לקפוץ עליו עם סכין, לכן אם יש לעמית ילדים והוא חושש, הוא יכול לסרב. אבל עמית הסכים, וגנרל צ'יינה המפחיד התברר כאיש אדיב ונעים הליכות. הוא הסתדר מצויין עם ילדים, לימד אותם לספור בסווהילי, ולטומי עמית הוא סיפר על עלילותיו ועל הדיכוי הקולוניאלי ותמיד חזר על דבריו: "That is why we need freedom!". לדברי עמית וארוהיו לא ידע לבטא "r" אנגלית, לכן יצא לו fleedom, אבל בגדול הוא שלט באנגלית בסיסית. כנראה קרני הגזים לגבי אי-ידיעת האנגלית בסיפורו על פנטומימת האדמה הלא ראויה. וארוהיו גם סיפר לעמית על העתיד שמתוכנן לו: קניאטה הבטיח למנות אותו לרמטכ"ל כאשר קניה תהיה עצמאית.

לגבי סיפור עם שטיפת הלכלוך עמית אמר שכאן הגזים וארוהיו: לא היה דלי מים, אבל בנו של עמית גדי באמת שפשף את גנרל צ'יינה באצבע כדי לבדוק אם הצבע יורד. על לימודי חקלאות עמית אמר שגנרל צ'יינה לא גילה התלהבות מיוחדת לנושא הזה, כמו גם לעבודה במפעל של הקיבוץ, ואת זמנו הוא העביר בעיקר בטיולים, רישום ביומן, ולימודי אנגלית בהדרכת יוהנה פוטש, גם מוותיקי הקיבוץ. בגדול, כמו שהסביר משה גלבוע לעמית, מטרת שהייתו של גנרל צ'יינה בקיבוץ הייתה בעיקר חברתית: הוא גר בין אנשים לבנים שעובדים בידיהם ללא משרתים, אכל איתם בחדר אוכל של הקיבוץ, שיחק עם הילדים ושוחח עם המבוגרים, כעיקרון זה היה מספיק. כך הוא חי בכפר הנשיא כמה שבועות.

באותו זמן הוצמד לגנרל צ'יינה גם מדריך צבאי אישי. היה זה סא"ל זאב "זוניק" שחם. מ-1959 עד 1961 הוא שירת כיועץ צבאי באתיופיה, ובדיוק היה לפני משימתו הבאה באפריקה: מ-1963 עד 1965 הוא יהיה ראש משלחת צה"ל באוגנדה ואחראי על כל השת"פ הצבאי במזרח אפריקה. שחם נקרא למשרד הבטחון וקיבל פקודה סודית ביותר: סגן מפקד מאו מאו לשעבר נמצא בארץ ומתכונן לתפקיד רמטכ"ל צבא קניה אחרי קבלת העצמאות, ושחם מתמנה לאחראי הפרוייקט.

שחם נסע יחד עם משה גלבוע לכפר הנשיא לפגוש את גנרל צ'יינה. "צל אדם זה נראה לי כחיה נרדפת יותר מאשר כמנהיג מחתרת שבא לכאן להתכונן לכהונת רמטכ"ל של צבא סדיר", נזכר שחם מאוחר יותר. שיער שגדל פרא, בגדים מרופטים, בפיו חסרות שיניים רבות – "התואר גנרל לא הלם את הדמות שראיתי לפניי". שחם ישר התחיל בטיפול: קודם כל לרופא שיניים, לספר ולחנות בגדים האופנתית "או.ב.ג.". אחרי שוארוהיו השלים את מערכת השיניים, הסתפר, התלבש וגם קיבל חדר במלון "ירקון" בתל-אביב, שחם החל ללמד אותו תורה צבאית: "הוא לא היה משכיל והאנגלית בפיו הייתה עילגת, אבל מתחת למעטה המאופק והצנוע נתגלה מטען גדוש של חוכמה ונסיון חיים. הוא ידע מהי אחוות לוחמים והיה נחוש בדעתו להביא חופש ועצמאות לבני עמו. … דיברתי איתו על מהות הצבא, על בניית צבא ועל ניהול צבא – והוא קלט את דברי בשתיקה. לפעמים שאל שאלות ענייניות. לפעמים הגיב במנוד ראש". במהרה וארוהיו התיידד עם משפחת שחם והפך לבן בית אצלם.

אגב פראים ולא משכילים בצבא סדיר: בצה"ל היו משנות ה-50 עד שנות ה-90 ארבעה מחזורי גיוס בשנה ליחידות הקרביות – אוגוסט, נובמבר, פברואר ומאי, לאחר מכן אוחדו פברואר ומאי למחזור מרץ. כשמחזור מאי היה קיים, הוא נודע בכינוי "מחזור מאו מאו". לא רק בגלל דמיון בצליל, אלא בגלל שהיו בו הרבה מתגייסים לא משכילים ממשפחות עניות שלא סיימו בית ספר תיכון ולכן לא היו צריכים להמתין עד גמר שנת הלימודים. הם נחשבו למפירי משמעת צבאית ובכלל לסוג ב' ופראי אדם עם סכינים ומקלות, והם עצמם אפילו התגאו במוניטין של עבריינים קשוחים ולא "ילדים טובים ירושלים" כמו חבריהם למחזור. שחם כמובן לא סיפר לוארוהיו על הכינוי הלא מחמיא הזה.

כששחם יצא באביב 1963 לסיור הכנה במזרח אפריקה, וארוהיו ביקש ממנו להביא מקניה את כתב היד של זכרונותיו שאשתו לאה שמרה מהשלטונות הבריטיים. בתור סימן מוסכם שחם אמור היה להציג את תמונתו יחד עם וארוהיו, אחרת אשתו לא היתה מוסרת את כתב היד. אבל התברר שלהגיע לאשתו הייתה משימה לא קלה – בעיר קאראטינה הקיקויו המקומיים פגשו את שחם ואת חברו בחשדנות רבה, ורמזו כי אין ללבנים לא מוכרים סיבה לחפש את אשתו של גנרל צ'יינה. שחם חשב כבר שעם או בלי כתב היד הדבר העיקרי הוא לחזור בחתיכה אחת לניירובי, אבל אז הוא הציג את תמונתו עם וארוהיו וזה עבד. הוא הובא כ"אחיו" של וארוהיו לבית אשתו, היא מסרה את כתב היד, אבל שחם וחברו עדיין נאלצו לברוח, הפעם מקבלת פנים ענקית שהכינו לכבודם קיקויו מכניסי אורחים. בחזרתו לארץ הוא מסר את כתב היד לוארוהיו, ולהפתעתו אחרי כמה שנים התפרסם זה כספר ושחם קיבל עותק עם הקדשה.

קורס קצינים בישראל

אבל שיתוף הפעולה הצבאי לא הסתכם בגנרל צ'יינה.

בינואר 1963 הגיעה לארץ ממזרח אפריקה משלחת צוערי קורס קצינים: 30 איש מקניה, 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה. כמו כן הגיעה משלחת חניכי קורס טיס: 5 מקניה, 6 מטנגניקה ו-4 מאוגנדה. הקצינים לעתיד הוכשרו בארץ לפי תכנית קורס קציני חי"ר של צה"ל עם התוספות הנדרשות: שדאות, מטווחים, ניווטים עם מפה, טקטיקה, חובות המפקד, פיקוד על יחידה, מודיעין וסיור, מיקוש וחבלה, סיוע אש, מבנה הצבא, התנהלות יום יומית ביחידה וכו'. לצד ההכשרה צבאית ביקרו הצוערים ביקרו גם במפעלי תעשייה צבאית, בקיבוצים ובהיאחזויות נח"ל.

הצוערים צויידו ברובי "לי אנפילד" הבריטיים, נשק רגיל למזרח אפריקה, במקום רובי פ.נ. התקניים לחי"ר של צה"ל בתקופה ההיא, אבל התנסו גם בנשק צה"לי כגון "עוזי".

בין המדריכים של הקורס הזה היה גם סגן הלל אדירי. הוא שירת בנח"ל המוצנח, השתחרר ב-1959 ובמקביל לעבודה במשק המשפחתי בכפר ויתקין ניהל מועדוני נוער. במסגרת חילופי נוער הוא נסע פעמיים לבריטניה ובין היתר למד שם אנגלית בקולג'. זה עזר לו רבות בעתיד כשהוא למד באוניברסיטה את בעיות המדינות המתפתחות ולאחר מכן כיהן בתפקידים בכירים במשרד החקלאות ולקח חלק בפרוייקטים בינלאומיים רבים.

לקורס קצינים מזרח-אפריקאי בשם קוד "קורס תשרי" היה צורך במדריכים עם נסיון בינלאומי ושליטה באנגלית, והלל אדירי הסכים להצעתו של נחמן קרני לחזור לשירות קבע. אדירי זוכר בעיות שונות שצצו במהלך הקורס. הצוערים לא היו אחידים ברמתם, למשל האוגנדים היו בעלי הכשרה צבאית מוקדמת רחבה יותר, כי הם היו חיילים סדירים, בניגוד לצוערים מקניה ומטנגניקה. גם שליטה באנגלית לא הייתה אחידה וזה היה מקור לבעיות קבועות. חלקית העניין נפתר ע"י צוערים שתרגמו לחבריהם מאנגלית לסווהילי, אבל זה לא תמיד עזר, במיוחד בשיעורי פיקוד על יחידה כשהצוערים היו צריכים לפקד בעצמם. בדיעבד אדירי גם סבר שלפחות את החומר התיאורטי הכתוב היה צריך לתרגם מראש לסווהילי ולא להשאיר אותו באנגלית.

באופן כללי אדירי ציין את המוטיבציה הגבוהה ביותר של הצוערים והרצון העז שלהם להצליח בכל: גם במטווחים, גם בטקטיקה, גם במבחנים התיאורטיים וגם במצעד. לדבריו, "אם הנתונים שלהם היו ברמה של קדטים ישראלים, עם מוטיבציה והשקעה כזאת הם היו מגיעים לתוצאות יוצאות מהכלל". אבל אפילו עם כל הקשיים התוצאות היו סבירות בהחלט.

שאלת גנרל צ'יינה היתה לבעיה נפרדת. עוד לפני הגעת הקבוצה המזרח-אפריקאית קרני דן בה עם קציניו: היו חששות האם כדאי לצרף את וארוהיו לקורס קצינים זה ואיך הצוערים יקבלו אותו. בסוף הוחלט שגנרל צ'יינה ינהיג את הקבוצה הקנייתית. החששות התבדו, הצוערים קיבלו אותו בהתלהבות. "כשאנשיו בני שבט הקיקויו הגיעו ארצה מקניה, לאימונים, ראיתי לתדהמתי שהם מעריצים אותו כאילו היה אל. הם כרעו על ברכיהם ונישקו בדחילו ורחימו את כף ידו. עם בואם, הזדקפה קומתו פלאים", נזכר זאב שחם. לא פלא שהוא נהנה ממעמד כזה: הקבוצה הורכבה חלקית מחברי מפלגת קאנ"ו וחלקית מלוחמי מאו מאו לשעבר. בעיניהם הוא היה לוחם ומצביא אגדי. לדברי אדירי, מעמד דומה היה לו גם בעיני הצוערים מטנגניקה ואוגנדה. המפקדים גם כן הקפידו על המעמד המיוחד של  "מיסטר אוטו" כמו שכינו אותו ברישומים הפנימיים: צ'יינה גר בחדר משלו, בחלק מהתרגילים הוא לא השתתף יחד עם הצוערים אלא צפה יחד עם המפקדים, ובכלל היה אליו "ריספקט" בלתי רגיל.

הלל אדירי שוחח הרבה עם וארוהיו גם מחוץ למסגרת הרשמית. בגלל האנגלית המשובשת קשה היה להעריך את רמתו האינטלקטואלית (לדברי אדירי חלק מהצוערים היו הרבה יותר מפותחים ממנו), אבל הוא עשה רושם של איש אמיץ מאוד. וארוהיו סיפר לאדירי על זוועות הבריטים, על שריפת הכפרים ועל מחנות הריכוז, ועל עלילות מאו מאו עצמם לא דיבר הרבה. לפעמים הוא גם הרהר על  מה שמחכה לו בקניה העצמאית אחרי שנים כה רבות של מלחמה ומאסר: "הנה אתה סגן ויש לך מכונית. ואני גנרל ואין לי מכונית". אדירי הרגיע אותו: "תהיה לך לא רק מכונית אחת אלא שתיים". "מי יתן לי שתי מכוניות?" "מי שיתן אחת, יתן גם שתיים". כמו שאנו רואים, רמת השיחות לא הייתה עמוקה במיוחד, אבל ידידותית בהחלט.

וארוהיו העניק לאדירי במתנה ספר לימוד סווהילי והתארח הרבה פעמים בביתו, כולל סדר פסח באפריל 1963. אחרי שנים, כשאדירי במסגרת ארגון העבודה הבינלאומי של האו"ם לימד בקוריאה הדרומית שיטות חקלאות מודרניות, הוא סיפר על זה לאחד מפקידי האו"ם, מיסטר ג'יין. מיסטר ג'יין, "בריטי אמיתי עם מקטרת", נדהם: "אתה הכנסת את הרוצח הזה אליך הביתה?!" בשבילו מנהיג מאו מאו היה מפלצת צמאת דם ושום דבר אחר. בשביל אדירי זה היה אחרת.

ספר לימוד סווהילי, מתנת גנרל צ'יינה.

צילום מהארכיון הפרטי של הלל אדירי: גנרל צ'יינה בסדר פסח אצל משפחת אדירי.

שם. "לחיי החירות!"

לשיתוף פעולה בטחוני עם ארצות מזרח אפריקה היה משקל אסטרטגי ופוליטי רב, לכן גם קורס הקצינים, גם גנרל צ'יינה בפרט היו במעקב מתמיד של הדרגים הגבוהים, במיוחד מצד סגן שר הבטחון שמעון פרס שריכז את כל הנושא של השת"פ הבטחוני הבינלאומי.

לפני סגירתו אפשר היה לראות במוזיאון "בתי האוסף" לתולדות צה"ל, בביתן שרי הבטחון ורמטכ"לים, את התמונה הזאת:

"עם חניכי קורס קצינים מקניה".

משמאל לימין: סגן שר הבטחון שמעון פרס, אל"מ נחמן קרני, גנרל צ'יינה.

אפילו בצילום באיכות לא טובה במיוחד רואים את הצלקת על הסנטר, זכר לפציעה ב-1954.

אותה תמונה מופיעה גם בספרו של וארוהיו איטוטה Mau Mau General עם כיתוב “Training in Israel”.

במוזיאון "בתי האוסף" הייתה גם תמונה נוספת מ-"קורס תשרי":

"קורס קצינים לחניכים ממזרח אפריקה 7.3.1963".

כמו שרואים לפי הבגדים, זה צולם באותו זמן ואותו מקום. הקצין הצעיר משמאל: הלל אדירי.

נשים לב לתאריך הביקור שצויין: 7 במרץ 1963. ב-10 במרץ פרס, קרני וסגן הרמטכ"ל רבין המריאו למזרח אפריקה לצורך חתימת חוזי שת"פ בטחוני רחב יותר עם אוגנדה, טנגניקה וקניה. לפני הנסיעה פרס וקרני ביקרו את החניכים כדי להביא למנהיגים האפריקניים דו"ח על הפעילות שכבר מתקיימת. כנראה רבין היה צריך לבקר את החניכים יחד איתם, אבל לא הייתה לו אפשרות לעשות זאת, כי רק ב-9 במרץ הוא חזר מקונגו, שם הוא דן על קורס צניחה לצנחנים קונגולזיים בישראל ועל הקמת בית ספר לצניחה בקונגו.

ב-11 במרץ הם נפגשו עם טום מבויה: מזכ"ל מפלגת קאנ"ו וראש האיגודים המקצועיים של קניה, שר העבודה, תומך נלהב בשיתוף פעולה עם ישראל (אפילו את ירח הדבש עם אשתו הצעירה הוא בילה בישראל), וגם יוזם תוכנית Airlift Africa שבמסגרתה הרבה סטודנטים אפריקניים נסעו ללמוד בארה"ב, בתוכם גם ידידו ובן שבטו ברק אובמה האב. בדיון על שיתוף הפעולה מבויה ציין שקניאטה שלח לקורס קצינים בישראל יותר מדי קיקויו. השבטיות תמיד משחקת תפקיד באפריקה: מבויה היה משבט לואו. למחרת פרס, רבין וקרני נפגשו עם קניאטה. אחרי סיפור על חייו של קניאטה, מאבקו לעצמאות, הגיגים מסורתיים "קיקויו הם היהודים של מזרח אפריקה" והבעת תודה על כל מה שישראל עושה בשביל קניה, פרס סיפר על התקדמות קורס הקצינים והציג את התמונות. קניאטה שמח מאוד לראות בתמונות את גנרל צ'יינה ושוב ביקש להכשיר אותו ל"תפקיד בטחוני חשוב". חוץ מזה הוא שמח שהקורס יימשך עד לאחר הבחירות שמתוכננות לחודש מאי: אחרי הבחירות הם כבר יהיו מוכנים להצבת בוגרי הקורס לתפקידים צבאיים.

אחרי קניה ביקרה המשלחת באתיופיה, טנגניקה, אוגנדה, ובסוף מרץ חזרה לארץ.

בחודש מאי מפלגת קאנ"ו זכתה בבחירות, ב-1 ביוני קניה קיבלה שלטון עצמי, וקניאטה הפך לראש הממשלה.

בישראל בחודש יוני התפטר דוד בן-גוריון מתפקידו, לוי אשכול התמנה לראש הממשלה ושר הבטחון, בעוד שמעון פרס נשאר בתפקיד סגן שר הבטחון.

"התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה"

סוף כל סוף "קורס תשרי" הסתיים, וב-25 ביולי 1963 בבית הספר לקצינים ששכן אז במחנה סירקין ליד פתח-תקווה התקיים טקס סיום רב רושם.

קהל הצופים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הצוערים צועדים למגרש המסדרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המסדר.

(צילום: משה פרידן, לע"מ)

אחרי הופעת ראש הממשלה והרמטכ"ל – שירת "התקווה", כולם קמים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לשכת העיתונות הממשלתית כתבה על התמונה הזאת קצרות: "ראש הממשלה ושר הבטחון לוי אשכול, הרמטכ"ל צור ומכובדים ישראלים ואפריקאיים אחרים". לכן אני אשלים את הרשימה בשביל הקוראים: משמאל לימין שרת החוץ גולדה מאיר, שר הרשויות המקומיות של טנגניקה ג'וב לוסינדה, סגן שר הבטחון שמעון פרס, סגן הרמטכ"ל וראש אג"ם יצחק רבין, ראש מחלקת הדרכה ישעיהו גביש, גנרל צ'יינה.  

ראש הממשלה לוי אשכול סוקר את המסדר.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

חניכים מצטיינים – קדימה צעד.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

לוי אשכול עונד סיכות מ"מ וחושף דרגות למצטייני הקורס באופן אישי.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

המדריכים עונדים סיכות וחושפים דרגות לשאר הבוגרים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הסג"מים הטריים.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

נאום הברכה של ראש הממשלה.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

הבוגרים עוזבים את מגרש המסדרים, החניכים המצטיינים צועדים בראש.

(צילום: דוד אלדן, לע"מ)

בטקס נכחו משלחות אפריקאיות, הסגל הדיפלומטי, נספחים צבאיים, פקידים וקצינים בכירים. בערב של אותו יום 25 ביולי בגן של משרד הבטחון התקיימה מסיבה לכבוד הקצינים החדשים, גם כן בהשתתפות קהל רב. גם בטקס, גם במסיבה נישאו נאומים היאים לאירוע. לוי אשכול אמר שממשלת ישראל וצבאה מלאים סיפוק וגאווה על כי יש ביכולתם לתרום מנסיונם למען חיזוק כוחן ההגנתי של אומות ידידותיות צעירות, צבי צור הביע תקווה שזאת התחלה של שיתוף פעולה פורה וממושך, שמעון פרס וגולדה מאיר גם כן הדגישו את הידידות המתחזקת. והשר ג'וב לוסינדה מטנגניקה נשא נאום ארוך שבו לא רק הודה לישראל על הסיוע, אלא גם הצהיר שאפריקה החליטה לשים קץ לגזענות הדרום אפריקאית ולקולוניאליזם הפורטוגזי (בדיוק באותו זמן מועצת הבטחון של האו"ם דנה בזה לפי דרישתן של 32 מדינות אפריקניות) ואם הגזענים והקולוניאליסטים לא יבינו שפת שלום אז "נדבר אליהם בשפה שלהם – נילחם בהם. וכשראיתי הערב את הבחורים שלנו צועדים בבית הספר לקצינים – נתמלאתי גאווה ובטחון שאפשר לסמוך עליהם שאף דגל זר לא יתנוסס באפריקה!" הוא גם הביע תקווה שהקורס הזה יתרום להקמת הפדרציה המזרח-אפריקאית: "כששלחנו את הבחורים שלנו לקורס קצינים בישראל, יכולנו להבחין מי מהם מאוגנדה ומי מטנגניקה. כשראיתי אותם היום, עם דרגות הקצונה, אף אני לא יכולתי להבדיל מי מהם בני ארצי. זוהי תחילתה של הפדרציה".

העיתונאים הישראליים שקיבלו אישור מהצנזורה הצבאית לכתוב על הקורס רק יום לפני סיומו (עד אז הוא הוגדר כסודי) הזדרזו להוציא כתבות מתלהבות ומתוקות מדבש על הצוערים האפריקאיים במדי צה"ל, לפעמים בסגנון "התג הלבן המקשט את כומתותיהם יבלוט פי כמה על רקע עורם הכהה", על ידידות, שיתוף הפעולה ותרומת הבוגרים למדינות הצעירות והפדרציה העתידית. אבל הסודיות נשמרה באופן חלקי: טנגניקה ואוגנדה כבר היו מדינות עצמאיות, אבל קניה, למרות שקיבלה שלטון עצמי, עדיין היתה תחת שלטון-על בריטי, לכן אסור היה להזכיר בפומבי הכשרה צבאית של קנייתים, כדי למנוע משבר דיפלומטי עם בריטניה. בגלל זה על אף שהקנייתים היוו מחצית מן הצוערים בכתבות על הקורס הוזכרו רק טנגניקה ואוגנדה, למרות שפה ושם היו החלקות בנוסח "בקורס משתתפים 60 חניכים ממדינות דוברות אנגלית ממזרח אפריקה, מתוכם 15 מטנגניקה ו-15 מאוגנדה". גם הענקת סיכות למצטייני הקורס ע"י לוי אשכול תוארה כ-"שלושת החניכים המצטיינים הם יואכים קיטאני מטנגניקה, אטיליו וואנזה מאוגנדה וואלטר קמאו" – ללא ציון מדינה. היה זה סוד גלוי, אבל פורמלית הכל היה תקין. ועל מגרש המסדרים ליד דגלי ישראל התנוססו רק דגלי טנגניקה ואוגנדה. אבל להיעדרו של דגל קניה חוץ מהסודיות הייתה גם סיבה יותר פרוזאית – הוא עוד לא היה קיים. דגל של קניה עצמאית עתידית, שעוצב לפי הדגלים המפלגתיים של קאנ"ו וקאד"ו, יוצג בניירובי ע"י וועדה ממשלתית מיוחדת רק למחרת, 26 ביולי.

מעניין שבכתבות המקדימות ב-24 ביולי נאמר שבטקס שיתקיים מחר יהיו נוכחים גם "מיניסטרים מממשלות מזרח אפריקה שבאו במיוחד להיות נוכחים במאורע זה", אבל בכתבות מהטקס עצמו ומהמסיבה בגן משרד הביטחון הוזכר רק השר ג'וב לוסינדה מטנגניקה. יכול להיות שצורת רבים נועדה רק להגברת הרושם, אבל באותו זמן בארץ באמת ביקר עוד שר אפריקני: שר האוצר של קניה ג'יימס גיצ'ורו. הוא ביקר בישראל מ-21 עד 26 ביולי, ערך פגישות רבות עם שרים ובכירים אחרים, אבל הוא לא מוזכר בשום כתבה שקשורה לקורס הקצינים ולא מופיע באף תמונה משם. סיבות להיעדרו של גיצ'ורו מהטקס יכלו להיות שונות ומשונות, אבל יכול להיות שהסיבה הייתה באי-רצון למשוך תשומת לב מיותרת לצוערים הקנייתים.

יתרה מזאת אסור היה להזכיר את השתתפותם בקורס של לוחמי מאו מאו לשעבר, ובמיוחד היה אסור להזכיר את גנרל צ'יינה. העיתונאים נאלצו להסתפק במשפטים מעורפלים בנוסח "בין החניכים מספר רב של חברי תנועות לאומניות בארצותיהם, בתוכם גם כמה פעילים ראשיים במאבק לעצמאות" ו-"עם החניכים המסיימים את הקורס נמנים, כבר כיום, אנשים אשר נועדו להם תפקידים בכירים ביותר בצבאותיהם, כשיחזרו לביתם". דבר נוכחותו של וארוהיו בטקס הסיום גם כן לא פורסם. בהתחשב באורחים הזרים, כולל הנספח הצבאי הבריטי, בלתי אפשרי היה שוארוהיו יעמוד על מגרש המסדרים במדי צבא, והוא ישב ליד הבמה כאורח אפריקני רם מעלה שבדיוק נמצא בארץ בעניין אחר. מצד שני, מעמדו כגנרל ורמטכ"ל מיועד גם כן כנראה לא איפשר לו לעמוד בשורה אחת עם הבוגרים הרגילים ולקבל דרגות סגן-משנה.

תמונותיו של וארוהיו מטקס הסיום נשמרו בארכיונים אבל לא פורסמו אז בעיתונות. בסיום הקורס הוא שלח ללוי אשכול מכתב תודה שבו כתב, בין היתר: "הדבר החשוב ביותר אשר למדתי בישראל הוא שצבא יכול לשמש מכשיר לביעור בערות ועוני ולשיקום עם שלם מהריסותיו. למדתי אצלכם שהצבא מורכב מאזרחים, ועיקר תפקידו לשרת את האזרחים". לדבריו, הוא גם נשא נאום בפני הבוגרים. מפאת הסודיות לא היו אמורים לתת לו לשאת נאום בטקס הסיום הגדול, ויכול להיות שהוא התכוון לטקס סגור שהתקיים בבית הספר לקצינים ב-23 ביולי, כאשר ג'וב לוסינדה סקר את מסדר החניכים והתרגש כל כך עד שחיבק את המדריכים, כך לפי דיווח עיתונאי.

אבל וארוהיו עצמו גם בזכרונותיו, גם בראיונות טען שטקס הסיום התקיים ב-26 ביולי ולא ב-25, כך שיכול להיות שב-26 התקיים טקס סגור נוסף והוא נשא את הנאום שם. טומי עמית, שלא נכח בנאום הזה אלא סיפרו לו עליו, אומר שוארוהיו נשא נאום בסווהילי ואח"כ הסביר למלווים: "לא דיברתי אליהם באנגלית כדי שלא תחשבו שדיברתי רק לאוזניכם. אמרתי להם שהצבא האפריקני החדש צריך לשרת את האזרחים, והם תמיד צריכים להיות אסירי תודה לישראל על כל מה שהיא עושה למעננו".

ואל"מ קרני זכר מטקס הסיום אירוע אחר: וארוהיו ביקש ממנו לבוא איתו הצידה לשדה, ושם אמר: "כשרק באתי הנה, עשיתי טעות". ואז הוא לקח חופן אדמה וקירב אותו לפיו כאילו מנשק אותו, כמו אומר "זאת אדמה טובה". קרני ציין ברגשנות: "לא היה צורך במילים. שנתו בישראל לא עברה לשווא. הוא הבין".

סקנדלים ומשחקי ריגול

למרות השאיפה לשמור על הסודיות, ממשלת בריטניה התעניינה בסיוע צבאי של ישראל למדינות מזרח אפריקה ושלחה בקשות בירור רשמיות. כמו שאמרו בחוצפתם עיתונאים ישראליים, "ישראל עיינה בבקשה הבריטית, אך לא הספיקה לענות עליה לפני הפירסום שניתן לסיום קורס של 60 קצינים אפריקניים, שאליו הוזמן גם הנספח הצבאי הבריטי. עתה עומדת ישראל לענות לפנייתה של בריטניה".

חוץ משאילתות רשמיות הבריטים עבדו גם בשיטות אחרות. וארוהיו סיפר לימים, שכאשר הוא טייל בתל-אביב, הוא ראה בחורה יפה שנועצת בו עיניים ומסתכלת מדי פעם בתצלום קטן בידה. כשהתקרב אליה, ראה שזה התצלום שלו. הבחורה פנתה אליו באנגלית ושאלה לשמו. וארוהיו ענה לה בתושיה אפריקנית: "ליבינגסטון!" לשאלתה איפה הוא גר הוא ענה שבנתניה והוא בדיוק ממהר הביתה. התברר שגם היא נוסעת לנתניה. וארוהיו הציע לשתות כוסית לפני הדרך. הם נכנסו לבית קפה, וארוהיו הלך רגע לשירותים, ברח החוצה, תפס מונית ודהר למדריכים הישראליים שלו. הם חייכו מהסיפור ואמרו שהשירות החשאי שלהם כבר יודע על כל העסק. האם הייתה זאת באמת מרגלת בריטית או משחקי ריגול ישראליים, לא ידוע.

כך או אחרת, השאילתות הרשמיות היו לפרוטוקול בלבד, המודיעין הבריטי ידע את האמת. הלל אדירי נזכר במכתב שהגיע לבית הספר לקצינים באמצע הקורס משגרירות בריטניה בישראל. היתה זאת הזמנה לקבלת הפנים לרגל יום ההולדת של המלכה אליזבת השנייה, עם רשימה שמית של כל הצוערים המזרח אפריקניים. רשמית הם כולם שהו בישראל כסטודנטים לקואופרציה וחקלאות, אבל בשגרירות ידעו מה הם עושים באמת ואיפה לחפש אותם. כנראה היה זה רמז עם הומור בריטי דק שכל עוד לא אומרים כלום בפומבי, אפשר לא לעשות סקנדלים ואפילו לבקר במסיבות אחד אצל השני. המכתב גרם למהומה רבה, ובסוף הוחלט לדחות את ההזמנה ולהסתפק באיגרת ברכה להוד מלכותה.

בסיומו של הקורס הקצינים הטריים של הקבוצה הקנייתית נשארו בארץ לכמה חודשים נוספים. 14 קצינים סיימו קורס צניחה ו-16 עברו הכשרה בנושאי בטחון פנים, מודיעין וריגול נגדי: הבוגרים היו אמורים להיות לא רק מפקדים צבאיים, אלא משענת של המשטר החדש בכוחות הבטחון בכלל.

עד אוקטובר הדברים התנהלו בשקט. ב-15 באוקטובר עיתון "מעריב" הודיע פתאום שג'ומו קניאטה החליט למנות את גנרל צ'יינה לרמטכ"ל צבא קניה מיד לאחר קבלת העצמאות "ואף נקט בכמה צעדים מעשיים בקשר לכך". רגע הפרסום היה לא נוח בלשון המעטה: קניאטה היה בלונדון באמצע המשא ומתן על הפרטים הסופיים לגבי קבלת העצמאות בדצמבר, והשיחות בדיוק נקלעו למשבר בגלל אי הסכמת הצדדים על סעיפי החוקה וסוגיות נוספות. חלק ממנהיגי קאנ"ו הציעו לפרוש ממשא ומתן ולהכריז על העצמאות במיידי, אם הבריטים לא יוותרו, קאד"ו איימה בפילוג המדינה אם לא תימצא פשרה. הכרזות על מינוי מפקד מאו מאו לרמטכ"ל היו ממש לא במקום. ב-16 באוקטובר כתבה דומה על מינויו של גנרל צ'יינה התפרסמה ב"ג'רוזלם פוסט", ליד הכתבה על המשבר בשיחות לונדון.

אבל הסקנדל לא פרץ מיד, בריטניה היתה עסוקה בדברים אחרים, כולל פרישתו של ראש הממשלה הרולד מקמילן. השיחות הסתיימו ב-19 באוקטובר בהצלחה, קאנ"ו נחלה ניצחון, המשלחות חזרו לקניה. ב-22 באוקטובר עיתון "דבר" פרסם ראיון עם גנרל צ'יינה שבו המינוי שלו לרמטכ"ל לא רק הוצג כעובדה, אלא הוא גם שיתף את הקוראים בתכניותיו: "נגמר זמן המלחמה שלי בבריטים. כרמטכ"ל לא רק שלא אלחם בהם, אלא גם לא אלחם נגד איש. לא אצא למלחמה נגד הבריטים. אני בטוח שכיום אנו יכולים להיות ידידים!" הודעות על הפרסומים בתקשורת הישראלית הופיעו בעיתונים הבריטיים, וכבר ב-23 באוקטובר קניאטה הוציא הכחשה רשמית שלא ניתנו ולא נדונו שום הבטחות בקשר למינוי, וגם קרא לקונסול הישראלי והביע בפניו את אי שביעות רצונו בצורה הדיפלומטית המקובלת. ב-25 באוקטובר "דבר" פרסם הבהרה שלמרות שמראיון "עלול היה להתקבל הרושם" שגנרל צ'יינה אמר שיתמנה לרמטכ"ל, הוא לא אמר את זה "ולא התייחס כלל בשיחה זאת לתפקיד רמטכ"ל ולעניינים צבאיים כלשהם". אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

הצנזור הצבאי הראשי תא"ל אבנר בר-און תיאר בזכרונותיו "הסיפורים שלא סופרו" איך שרת החוץ גולדה מאיר הזעיקה אותו ורצתה לדעת מדוע הוא לא מנע את הפרסום המזיק כל כך: "קצת ברוגז עניתי שאני די מתקשה למנוע את פרסום דבריהם של חברי ממשלת ישראל ואין זה מתפקידי להתמודד גם עם דבריהם של זרים, על תכניותיהם לעתיד, בארצותיהם". גולדה הסכימה, אך הוסיפה לרטון על "חוסר האחריות של אלה המופקדים על הקבוצה מקניה, המכירים את המצב העדין ביחסים עם ארץ זו ואף על פי כן עודדו את צ'יינה להעניק את הראיון". היא התכוונה לשמעון פרס, שהמתיחות בינו לבינה נבע גם מהקו הפוליטי והקירבה לבן גוריון, וגם מכך שאת פעילותו הענפה של שת"פ בטחוני עם מדינות זרות פרס ניהל במישרין, תוך עקיפת משרד החוץ ופגיעה בסמכויותיו. בר-און, שלא רצה לתחוב את ראשו בין שני הרים, הציע שפרס ונציג משרד החוץ יפגשו, כנהוג, עם ועדת העורכים ויסבירו להם את רגישות המצב.

פרס וסמנכ"ל משרד החוץ אהוד אבריאל נפגשו עם ועדת העורכים, אבל סמכויותיהם גם כן לא חלו על זרים. ב-27 באוקטובר "סנדיי טלגרף" הבריטי פרסם כתבה על כך שישראל מכשירה את מפקדי המשטרה החשאית שתקום בקניה, הנאמנים למפלגת קאנ"ו ולקניאטה אישית. הסקנדל צבר תאוצה: משרד החוץ הבריטי הגיש מחאה רשמית, משרד המושבות הודיע שפעולות ישראליות כאלה ל"רכישת ידידים" לא מתקבלות על הדעת, ומשרד החוץ הישראלי הכחיש בו זמנית גם את עצם הגשת המחאה, גם את עצם ההכשרה של המשטרה החשאית, גם את זכותה של בריטניה להתערב בעניינים אלה, וגם שיבח את הידידות ושיתוף הפעולה עם המדינות העצמאיות החדשות באפריקה.

אבל למרות המהומה הגדולה היחסים עם קניה לא נפגעו, ומי שניזוק היה רק גנרל צ'יינה. הקבוצה הקנייתית חזרה הביתה, וגנרל צ'יינה קיבל מקניאטה מברק עם הוראה להישאר בישראל עד להודעה חדשה. לאחר זמן מה הותר לו לחזור, וב-27 בנובמבר הוא הגיע לניירובי אחרי שנה של היעדרות. הוא התייצב מיד אצל  קניאטה וניהל שיחה לא קלה איתו, שבה טען שכל הסיפור הוא אי הבנה של העיתונאי הישראלי והוא לא דיבר כלל על מינויו לרמטכ"ל. בסופו של דבר, כמו שאמר וארוהיו: "חיש מהר הבין מנהיגנו את הסברי, ולא נטר לי שום טינה, למגינת לבם של אלה אשר ביקשו לערער את יחסים המצוינים ששררו ביני לבינו".

לחלק השני

בחלק הראשון של "ארס הנחש", סיפר לנו דוד גנדלמן על הרומן החשאי בין ישראל ו"אניה ניה", המחתרת שייצגה את השחורים בדרום סודאן. דיברנו על סימבה, טרזן וסוכני המוסד שנכנסו לתמונה. כעת, לוקח אותנו גנדלמן למבצעים החשאיים במלחמת האזרחים הסודאנית. בין היתר נראה כיצד מפוצצים סירה על נהר ומשתמשים בעמוס הנביא כמדריך לחימה, וכן נבחן את המלחמה בהקשר הגיאופוליטי שלה ונבין כיצד ומדוע הסתיימה. והכי חשוב: מה יצא לנו מזה? ינשוף היסטורי לוקח אתכם לג'ונגלים והמדבריות בתפר בין העולם הערבי ואפריקה שמדרום לסהרה.

לחלק הראשון של הסדרה

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969. כמו במלחמות גרילה אחרות, העיקרון המנחה של המבצע הישראלי בדרום סודאן היה לא לצאת למלחמה מול צבא סדיר ראש בראש, אלא לסבך ולרתק אותו. קודם כל יש למנוע מהצבא את חופש הפעולה, לאלץ אותו לעסוק באבטחה של עצמו, לנוע בשיירות, לפתוח צירים ובכלל להפוך אותו ליותר כבד בתנועותיו. לכן צריך היה לשים את הדגש על מיקוש דרכים, פיצוץ מקומות צרים כמו גשרים ומעברים, ועל מארבים לתחבורה. המבצעים היו אמורים להתחיל בו זמנית באיזורים שונים.

המשלחת הישראלית הצטרפה ליחידה בפיקודו של ג'וזף לאגו, שכבר נתקלנו בו בחלק הראשון של הסדרה, והתלוותה אליה במסע רגלי של 350 ק"מ ביער טרופי, בהרים, באזורים צחיחים ובסוואנה עם עשב בגובה אדם. השטח היה קשה ביותר למסעות מאומצים, גם לא היה מספיק מזון ומים, וכדי להוסיף לקשיים, החום הלוהט התחלף לפרקים בגשמי זעף. מטרת המסע הייתה נקודה על הנילוס הלבן מצפון לג'ובה, בירת הדרום, שבה בן עוזיאל ולאגו תכננו להטביע ספינת נהר גדולה ולפגוע בתעבורה מחרטום לדרום. בן עוזיאל למד את השרטוטים שהוכנו ע"פ התיאורים של קציני אניה-ניה ופיתח שיטה שלא דורשת השתלטות על הספינה ולא מסכנת את חייהם של נוסעים אזרחיים. תושבי הכפר השכן שתמכו באניה-ניה היו אמורים להוביל את המבצעים דרך ביצות נרחבות לאורך הגדה בנתיבים הידועים רק להם ולקחת אותם בסירות לאמצע הנהר ל"יירוט" הספינה. אז בן עוזיאל יחבר מטען חבלה קטן לחלק הקדמי של הספינה, שבנויה מכמה אסדות מחוברות עם סירת מנוע באמצע שדוחפת את כל המבנה, הפיצוץ יפער חור קטן, הספינה שעולה מול הזרם תתמלא במים במהירות ותטבע עם החלק הקדמי במקום המיועד. כך הספינה לא תתפרק, לא תטבע לגמרי ואפשר להימנע משימוש בירי.

אבל לאחר המסע המפרך נכונה להם אכזבה: רק לפני כמה ימים שבט שכן פשט על הכפר, כל התושבים עזבו וגם הסירות לא היו בנמצא. ניסיון עצמאי להגיע לנהר דרך הביצות והצמחייה הסבוכה נכשל, ניסיונות דומים לעשות את זה מעלה ומטה לאורך הנהר גם כן לא צלחו, ואחרי שהם צפו במעבר הספינה במשקפת נותר להם רק לשוב בחזרה. תוך כדי כך קיבלה המשלחת הישראלית שיעורים חדשים בהלכותיה של אפריקה: למשל, שאסור ללון קרוב לנהר כי בלילה מגיחים היפופוטמים מהמים, וגם מהפילים לאורך המסע היה צריך להיזהר. אחרי עוד 350 ק"מ לכיוון השני, הפעם במסלול שונה, יחידת לאגו שבה לאואיני-קיבול ביחד עם הישראלים. בתור פרס ניחומים הם פוצצו שני גשרים, כאשר בן עוזיאל הרכיב וחיבר את מטעני החבלה בעצמו.

במקביל להם פעלו לפי התוכנית גם יחידות אחרות. בין היתר, נוסה השימוש ב"מארב המשולש" שבן עוזיאל הציע לפי הכתוב בספר עמוס ה יט: "כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב ובא הבית וסמך ידו על-הקיר ונשכו הנחש". התרגולת הרגילה של החיילים הצפוניים כשהיו נתקלים במארב באזור הזה הייתה להשיב אש ולסגת על המכוניות שנשארו לג'ובה. לכן מארב "דב" נותן לשיירה לעבור בלי לפתוח באש, אז השיירה נתקלת במוקשים ואש של מארב "ארי", נסוגה אחור, נתקלת באש של "דב", מחלצת את עצמה לגדת הנילוס למעבורת, ושם תוקף אותה מארב "נחש" שאף אחד לא מצפה לו כל כך קרוב לג'ובה. האילוצים לעולם מובילים לשינוי בתוכנית, לכן בגלל מחסור במכשירי הקשר לתיאום הפעולות נאלצו לוותר על "דב" ולהשאיר רק מארב כפול, "ארי" ו"נחש". שיירה של ארבעה כלי רכב הגיעה למארב "ארי" בפיקוד סרן גלריו, הרכב הראשון עלה על מוקש והתלקח, החיילים השיבו על אש האניה-ניה באש שלהם ונסוגו בשלושת כלי הרכב הנותרים. כשהם עלו על המעבורת, מארב "נחש" בפיקוד סגן וויליאם, אחיו של ג'וזף לאגו, המתין לפי התדריך של בן עוזיאל עד שהם יתרחקו כמה מטרים מהחוף, כדי שהחיילים לא יוכלו להסתער עליו, ואז פתח על המעבורת באש נק"ל ו-RPG. בסוף המעבורת נתקעה בצמחייה הסבוכה בגדה הנגדית.

יחידות אחרות גם כן פוצצו כמה גשרים, מיקשו דרכים וצמתים, הניחו מארבים לכלי רכב צבאיים ותקפו מספר פטרולים. התושבים המקומיים דיווחו על מספר גדול של חיילים הרוגים ופצועים שהובאו לג'ובה, וגם על כך שיומיים לפני הפעולה הייתה התכנסות בג'ובה שבה נציג רוסי דובר ערבית אמר לקהל: "אין צורך לחשוש מהאניה-ניה. אנחנו תומכים במשטר המהפכני של נומיירי וכבר סיפקנו לו 25 מטוסי סילון". בן עוזיאל העיר על זה: "מסקרן אותי מה הייתה תגובתם כעבור יומיים". בקיצור, ההתחלה הייתה בהחלט מבטיחה.

בדצמבר 1969 המשלחת חזרה לארץ. הפעם הוחלט על פינוי אווירי לאוגנדה במקום מסלול רגלי, ויוסי סלנט פינה את המשלחת בשני סבבים. במסדר פרידה לאגו הנרגש העניק לבן עוזיאל דרגת קולונל וכינה אותו "הארכיטקט הראשי של אניה-ניה".  

אבל זאת לא הייתה הפעם האחרונה של בן עוזיאל בדרום סודאן: מתוך שמונה משלחות שפעלו בתקופה המדוברת (כל פעם שלושה-ארבעה אנשים למשך כמה שבועות או חודשים) בן עוזיאל עמד בראש חמש, ועוד שתי משלחות הוא ליווה כחונך. וכאשר הוא לא נכח פיזית בדרום סודאן, הוא המשיך ללוות את האנשים ממטה המוסד ברדיו. לחלק מהמשתתפים במשלחות הבאות היה גם נסיון מעשי מכורדיסטן, כמו לסא"ל יוסף לונץ, ד"ר אליצור חזני וד"ר איתן רובינשטיין. יוסף לונץ היה בעברו מדריך צבאי באתיופיה, נסיון דומה היה גם לרס"ן רענן שריר ורס"ן גבי מגל. כל זה תרם לחידוד ושיפור של הכשרות ואימונים של חיילי האניה-ניה. אבל בן עוזיאל הדגיש גם את יישום הניסיון של הקצינים המקומיים במקום כפייה של התרגולות המוכרות: למשל בקרבות בעשב הגבוה לא רואים את החיילים כבר ממרחק של מטר וזה מקשה על ניהול האש וההתקפה, לכן פותחו שיטות למתן פקודות וניהול יחידה בתנאים אלה.  

כפי שהוזכר לעיל, אחרי ההפיכה של ג'עפר נומיירי במאי 1969 סודאן התקרבה לבריה"מ, קיבלה משלוחים גדולים של מטוסים, מסוקים, טנקים, נגמ"שים וארטילריה, והצבא הגביר את הלחץ על מורדי הדרום, במיוחד בסיורי אוויר ובהפצצות, כך שהסיוע הישראלי הגיע בדיוק בזמן הנכון. המורדים באמת הצליחו לרתק את רוב הצבא ע"י פעולות הטרדה, מיקוש ומארבים. כמה אלפי חיילי האניה-ניה עברו אימונים במחנה באואיני-קיבול, המפקדים נשלחו לקורסי הכשרה בישראל בנושאי טקטיקה, חבלה, מודיעין, אדמיניסטרציה צבאית, קשר וכו'. בנוסף חלק מהחיילים התאמנו אצל מדריכים ישראלים באתיופיה במחנה שהוקם לשם כך. בינואר 1971 צבא סודאן כבש את המחנה באואיני-קיבול, ובפברואר 1971 המפקדה הוקמה בנקודה חדשה, כאשר מבצע המעבר וההקמה מתנהל בפיקודו של בן עוזיאל ששוב חזר לדרום סודאן, הוא גם הכין מראש את תכנית הפינוי של הציוד והחיילים. ההתקפות של האניה-ניה במחוזות השונים המשיכו.

פוליטיקה, גרמנים וקריצת עין מקג"ב

ג'וזף לאגו בנה את עצמו מתוך הסיוע הישראלי לא רק כדמות צבאית אלא גם פוליטית. הוא שירת בצבא הסודאני בדרגת סגן, הצטרף למורדים ב-1963, היה אחד ממקימי האניה-ניה, אבל עד 1969 פיקד בפועל רק על אזור מזרח אקווטוריה. לאגו היה בן שבט מאדי הקטן, לא עמדו מאחוריו שבטי דינקה ונואר הדומיננטיים, אבל דווקא הוא הצליח לשכנע את הישראלים שהוא האיש הנכון לבנות עליו ולא הפוליטיקאים שיודעים רק לדבר. לאגו כבר היה משופשף בענייני סיוע מחו"ל: בתקופת מרד הסימבה הוא התמקם בשמורת גרמבה בקונגו והצבא הקונגולזי הצניח לו נשק תמורת מידע על המחנות והתנועות של סימבה.

אבל המשלוחים הישראליים הרימו את קרנו באמת. כאשר גורדון מואורטט מאיין החליף את אגריי ג'אדן ב-1969 כראש הזרוע הפוליטית ונבחר לנשיא "רפובליקת הנילוס", בסיס תמיכתו כבר היה רעוע. התואר הפוליטי היה ריק מתוכן, בפועל מי שיש לו נשק, הוא המפקד. מפקדי אניה-ניה מאזורים אחרים באקווטוריה, בנילוס העליון ובבחר אל-ע'זאל התחילו אחד אחרי השני לעבור לפיקודו של לאגו שהתנה בכך את קבלת הנשק הישראלי. לבסוף ב-1970 מאיין הודח ללא התנגדות ולאגו הפך לראש תנועת השחרור של דרום סודן – SSLM – South Sudan Liberation Movement . על שהמעבר של מפקדי אזורים אחרים לפיקודו של לאגו לא היה עניין פשוט כלל תעיד בין היתר העובדה, שהמפגש הראשון של לאגו עם מפקד איזור הנילוס העליון ג'וזף אקאון התקיים במאי 1970 בתיווך ישראלי באדיס-אבבה, לא פחות. לכן ההישג של לאגו לאחד את כל הכוחות הצבאיים תחתיו היה יוצא דופן בהחלט בתנאי דרום סודאן.

בנוסף לישראלים היו עוד גורמים שבחשו בקלחת המרד הדרום סודאני. אחד הרועשים, אם כי החלולים שבהם, היה רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ידוע לשמצה. בספרו המפורסם של פרדריק פורסיית "כלבי המלחמה" שטיינר מופיע בשתי צורות. בשמו האמיתי הוא מוזכר בין היתר בהקשר הדרום-סודאני, כאשר הגיבור הראשי שאנון מתלבט האם כדאי לו לצאת לדרום סודאן: "בדרום, במחוז אקווטוריה, שכן המחנה של רולף שטיינר שאמור היה להדריך את המקומיים באומנות המלחמה, אבל לא שמעו ממנו כבר מספר חודשים. במעלה הנילוס, במזרח, היה מחנה הרבה יותר רציני שבו ארבעה ישראלים הדריכו את הילידים וחימשו אותם בנשק סובייטי שנתפס בכמויות גדולות ע"י ישראל ממצרים בשנת 1967". שטיינר גם שימש השראה לדמותו של קורט זמלר שבסוף הספר גם כן נסע לדרום סודאן ונהרג שם בזמן מיקוש הדרך שהיו אמורים לעבור בה נגמ"שים סודאניים.

במציאות לשטיינר באמת לא היה מזל, אבל גורלו היה בכל זאת לא עד כדי כך טרגי. אחרי שנזרק מביאפרה בדצמבר 1968 הוא ניסה את מזלו בדרום סודאן, חבר לאמיליו טפנג שהיה מפקד האניה-ניה בתקופת מאיין, הבטיח הרים וגבעות בצורה של משלוחי נשק מגרמניה, פיקד על כמה קרבות כושלים, ניסה לעבור לפיקוד לאגו כשראה לאן נושבת הרוח, אבל המדריכים הישראלים לא רצו לראות את "הנאצי הזה" ולאגו גירש אותו. שטיינר נעצר באוגנדה בנובמבר 1970, הוסגר לשלטונות סודאן, עונה קשות, נשפט לעונש מוות, אבל אחרי כמה שנים שוחרר בלחץ ממשלת מערב גרמניה. בן עוזיאל ציין בקשר לזה בדיעבד: "אם הייתי יודע שככה יענו אותו, לא הייתי נותן לזה לקרות. למה לענות אותו, הוא לא עשה שום דבר רע". בכלא שטיינר גם צולם ע"י אנשי קולנוע ממזרח גרמניה לסרט תעמולה דוקומנטרי, ומומחי "שטאזי" השתתפו בחקירתו. בכלל מזרח גרמניה השתתפה באופן פעיל במלחמה לצד הממשלה הסודאנית, בנוסף למדריכים וטייסים סובייטיים ומצריים היו גם מזרח גרמניים, ומרקוס וולף, הראש האגדי של אגף המודיעין של "שטאזי", נזכר מאוחר יותר במלחמות המודיעין שהוא ניהל נגד המוסד הישראלי בדרום סודאן.

חוץ מטיפול בשיגור המשלחות הצבאיות המוסד עסק גם בצד התעמולתי של המלחמה. יוסי אלפר היה אחראי מטעם המוסד על הפרוייקט הזה. במשרדו בתל-אביב הוא הפיק עיתוני שדה ועלונים של האניה-ניה, כשהוא מחקה את ניב האנגלית המקובל בדרום סודאן ומשתמש בפורמט וגופנים של העיתונים בקניה ואוגנדה. העיתונים והעלונים תיארו את הזוועות שמבצע צבא סודאן באוכלוסיית הדרום ואת התקווה לניצחון במלחמה לחירות. הפרטים סופקו ע"י בן עוזיאל מאואיני-קיבול. אלפר אפילו השקיע בעבודה עיתונאית אמיתית וראיין את לאגו במקום מושבו בדרום סודאן. העיתונים נשלחו בדואר דיפלומטי לשגרירויות ישראל במזרח אפריקה והופצו משם במעטפות מקומיות לעיתונאים זרים ומקומיים ולדיפלומטים זרים. כך קול האניה-ניה היה מגיע לתודעת העולם. בצד השני גם כן שמו לב לפרוייקט הזה. דיפלומט ישראלי המוצב באדיס-אבבה דיווח שבאחד הקוקטיילים ניגש אליו דיפלומט סובייטי, הראה לו את העיתון של אניה-ניה תוצרת המוסד והעיר: "עבודה יפה". גם הקג"ב ידע להיות קולגיאלי.

שלום בזמן

אחרי מרד הנפל הקומוניסטי ביולי 1971 ג'עפר נומיירי החל לחשב את דרכו מחדש. הוא הוציא להורג את צמרת המפלגה הקומוניסטית, צמצם את היחסים עם בריה"מ, גירש את היועצים של "שטאזי" והתחיל להתקרב למערב.  הוא גם ראה שהמלחמה בדרום הפכה למלחמת התשה ללא תכלית, הצבא ספג אבידות ולא היה צפי להכרעה. גם ג'וזף לאגו בשלב זה חשב שאין סיכוי לנצחון צבאי אמיתי, אפשר להמשיך להטריד ולרתק את צבא הצפון אבל לא מעבר לזה. בראיונות מאוחרים הוא אמר שהסיבה הייתה נעוצה בזה שהישראלים סיפקו נשק נחות לעומת הנשק של הצפוניים, בזמן אמת בשיחות עם בן עוזיאל הוא השתמש בניסוח מעורפל יותר "יש הסוברים שהנשק לא מספיק מול הצפון". אבל באמת קשה להאמין שהיה ביכולתה של ישראל לספק נשק שישתווה בעוצמתו לנשק של צבא סדיר עם חיל אוויר ושריון. מטרתה היתה הרי רק לרתק את כוחות הצפון עד כמה שאפשר, ולכך הנשק שהבריחה התאים והספיק. כמו שלאגו עצמו אמר לבן עוזיאל בתחילת הפעילות הישראלית: "אף אחד לא מפחד מנשיכת תינוק, כי אין לו שיניים. אנו צריכים שיניים". וישראל סיפקה את השיניים וכך הושגה המטרה: הנשיכות הפכו לכואבות והאניה-ניה הפכו לגורם שיש להתחשב בו ולהגיע איתו להסכמות. מכיוון ששני הצדדים החלו לחשוב על הפסקת אש, בסוף 1971 התחיל משא ומתן ובפברואר 1972 נחתם הסכם אדיס-אבבה שסיים את הסבב הזה של מלחמת צפון-דרום שראשיתו ב-1955.

הדרום קיבל אוטונומיה מנהלתית, לוחמי האניה-ניה קיבלו חנינה והצטרפו לצבא סודאן, הוחלט על שפה אנגלית בדרום במקום ערבית וכיוצא בזה. ג'וזף לאגו הפך לגנרל בצבא הסודאני. חלק מהגורמים הפוליטיים, בעיקר אלה שלאגו הדיח בדרך לעלייתו כאיש החזק בדרום, התנגדו להסכם בטענה שזו בגידה במטרה והיה צריך להילחם עד השגת העצמאות, אבל בלא כוח ממשי לקולם לא הייתה השפעה. חשוב להדגיש גם שלכל אורך המלחמה היו גם כאלה שחשבו שאין צורך להילחם כלל, בממשלת סודאן בחרטום כיהנו תמיד פקידים בכירים ושרים מהדרום, ואפילו בראש משלחת הצפון בשיחות אדיס-אבבה עמד שר דרומי שחור.

הסכם זה גם חתם את הגולל את פרשת הסיוע הצבאי של מדינת ישראל לדרום סודאן שנמשכה קצת יותר משנתיים. כמו שאמרה גולדה מאיר ב-1969, "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו", והישראלים באמת לא הפריעו. בעצם גם לא היתה להם כל כך יכולת להפריע. אפילו אם ישראל הייתה רוצה בהמשך המלחמה, כל הגורמים היו נגד.

השיקול העיקרי היה מצב היחסים עם אוגנדה. מתחילת פרשת הסיוע הישראלי לדרום סודאן הנשיא מילטון אובוטה גילה יחס אמביוולנטי כלפי העניין כולו. מצד אחד הוא ראה חשיבות בעזרה לשבטים השחורים שנלחמים בדיכוי ערבי, אבל בתקופה הזאת של שלטונו הוא כבר היה עמוק בתהליך של "הליכה שמאלה" ורצה לשפר את היחסים עם המדינות הערביות. מסיבה זו גם שיתוף הפעולה הצבאי של אוגנדה וישראל עדיין נמשך אבל צפו ועלו סימני שאלה לגביו בצורה של העברת תפקידים ופרוייקטים למדריכים צבאיים ממדינות הגוש המזרחי. לכן אובוטה גם לא הסכים לתדלוק מטוסי חיל האוויר באוגנדה אחרי ההצנחות בדרום סודאן והגביל את הקשר של הישראלים עם דרום סודאן דרך אוגנדה. מי שהיה עזר כנגדו היה הרמטכ"ל אידי אמין. הוריו היו מהשבטים שחיו גם בדרום סודאן, הוא העריץ את ישראל, היועצים הישראלים היו החברים הטובים ביותר שלו, ולופיכך הוא הרבה לעקוף את אובוטה בענייני העזרה לדרום סודאן. לכך הייתה קשורה גם פרשת רולף שטיינר: אובוטה הסגיר אותו לסודאן בינואר 1971 כי רצה לשפר את היחסים עם חרטום, אמין לא הצליח למנוע את המעצר וההסגרה, אבל דאג לקחת משטיינר את המסמכים המפלילים את אמין עצמו בתמיכה במורדי דרום סודאן. אם אובוטה היה מתמהמה עוד שלושה שבועות, יכול להיות שהפיכת אידי אמין ב-25 בינואר 1971 הייתה חוסכת לשטיינר את ההסגרה והעינויים, אבל לשכיר החרב הגרמני היה מזל ביש.

אמין גם ביקר במחנה באואיני-קיבול ביולי 1970, התרשם מהאניה-ניה ואפילו אמר ללאגו: "הצבא שלך טוב משלי". (במאמר מוסגר נציין שבתקופת שלטונו אמין באמת צירף הרבה לוחמי אניה-ניה לשעבר לצבא אוגנדה, ואפילו מפקד בסיס אנטבה בזמן המבצע לשחרור החטופים ב-1976 היה קצין אניה-ניה בשם גודווין סולה. בליל המבצע הוא בילה אצל המאהבת במקום להיות בבסיס, לכן הרמטכ"ל מוסטפא אדריסי רצה להוציא אותו להורג  ורק הקירבה לאידי אמין הצילה אותו. בסוף הוא נהרג ב-1979 במלחמת אוגנדה-טנזניה שהפילה את שלטונו של אמין). בן עוזיאל גם ידע לספר על המטווח שערך אידי אמין בזמן הביקור: הוא פיספס בכל חמש היריות שירה, אך בן עוזיאל שרצה למנוע מבוכה רבתי "בדק" את הרובה והכריז שהוא לא מאופס.

כאשר אידי אמין תפס את השלטון בינואר 1971, בחודשים הראשונים יחסיו עם ישראל פרחו, כולל הסיוע לדרום סודאן. אבל מהר מאוד הדברים השתנו. אמין ביקש מישראל הלוואה בסך 10 מיליון פאונד וגם מטוסי "סקייהוק" ו"פנטום" כדי להילחם בטנזניה. הוא קיבל תשובה מנומסת שישראל בעצמה קונה את המטוסים בארה"ב ולא יכולה למכור אותם, וגם אין בידה סכומים כאלה להלוואות. אמין בסגנונו האימפולסיבי הגיע למסקנה שאין תועלת בישראלים והם סתם מנצלים את אוגנדה, התקרב למדינות ערב וללוב של קדאפי בפרט ובסופו של דבר גירש במרץ 1972 את היועצים הישראלים וניתק את היחסים עם ישראל.

בזמן המשא ומתן בסוף 1971 בין דרום לצפון סודאן יחסי אוגנדה-ישראל טרם נותקו אבל כבר היו במסלול הידרדרות. אמין מינה שגריר בסודאן, הזמין את נומיירי לביקור והכריז שגורמים עוינים ניסו לשבש את היחסים בין סודאן ואוגנדה אך הדבר לא יישנה. לכן מבצע הסיוע של המוסד הסתיים בפועל כבר בסוף דצמבר 1971, וחתימת  הסכם אדיס-אבבה בפברואר 1972 היה צעד חכם ואפילו הכרחי לאור הנסיבות. באופן סימבולי החתימה הייתה ב-27 בפברואר וטקס חתימת האשרור הסופי של ההסכם התקיים ב-27 במרץ 1972, בדיוק ביום שאידי אמין הודיע לשגריר ישראל באוגנדה על גירוש מיידי של היועצים הישראליים.

כל המשלחות הישראליות נכנסו לדרום סודאן מאוגנדה, כך גם חלק ממשלוחי הציוד, והנתיב הזה נחסם עכשיו לגמרי. אם המלחמה הייתה נמשכת, לאגו היה פתאום מוצא את עצמו מול שוקת שבורה, כמו שקרה למוסטפא ברזאני בכורדיסטן: אחרי הספקה ישראלית שוטפת של נשק, ציוד ומדריכים דרך איראן במשך 12 שנה מ-1963 השאה האיראני חתם במפתיע ב-1975 על הסכם עם עיראק, נתיב ההספקה לכורדים נחסם בבת אחת יחד עם הסיוע של איראן עצמה, המרד הכורדי נכשל, ההנהגה הכורדית נכנעה ויצאה לגלות. מצבו של לאגו ושל דרום סודאן כתוצאה מהסכם אדיס-אבבה היה מכל הבחינות הרבה יותר טוב.

תאורטית אפשר היה לחשוב על נתיב ממדינות שכנות אחרות, אבל פרקטית גם זה היה בלתי אפשרי. הסכם אדיס-אבבה נערך בחסות קיסר אתיופיה ולכן גם הוא לא היה מעוניין בהמשך המלחמה, מה גם שנומיירי הבטיח בתמורה לא לעזור למורדים האריתראיים באתיופיה. גם קניה לא הייתה להוטה שהמלחמה תמשיך: היא עזרה בהספקת מזון ותדלוק מטוסים ולא יותר מזה, ואם יש שלום ולא הורגים יותר שחורים בסודאן הרי שדי בכך. וניזכר גם בזה ששנה וחצי מאוחר יותר בזמן מלחמת יום הכיפורים קניה ואתיופיה כמו רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל – השת"פ הבטחוני החשאי עם קניה נמשך, אבל לא ברמה שתאפשר אספקה שוטפת דרכה לדרום סודאן. לכן גם מבחינה זו ההסכם היה צעד חכם בדיעבד.

גם ארה"ב לא הייתה מעוניינת בהמשך המלחמה. כפי שאמרנו, נומיירי התקרב למערב, ב-1972 חידש את היחסים הדיפלומטיים עם ארה"ב שנותקו ב-1967 בגלל מלחמת ששת הימים, וגם קיבל מארה"ב סיוע כלכלי, כולל מימון פרויקטים לשיקום הפליטים אחרי המלחמה.

בקיצור, אף גורם רציני לא היה מעוניין בהמשך הלחימה. לכן אפילו אם ישראל הייתה מעוניינית, לא היו לה קלפים להמשיך לשחק את המשחק. יותר מזה, גם לישראל כבר היה פחות עניין בכך מאשר ב-1969: מלחמת ההתשה עם מצרים הסתיימה באוגוסט 1970 וסודאן התקרבה למערב, כך שהצורך לרתק את צבא סודאן ולהטריד את מצרים מדרום היה פחות קריטי.

אז מה יצא לנו מזה

אם נעשה את החשבון של כל מבצע הסיוע הזה לדרום סודאן, נראה שהוא היה מהמוצלחים ביותר בהיסטוריה ארוכה ומגוונת של סיוע צבאי ישראלי למדינות וקבוצות שונות. יוסי אלפר סיפר שבמוסד חישבו ומצאו שעלותו הכוללת של המבצע היתה נמוכה יותר ממחיר של מטוס "מיראז'-3" אחד, כמיליון דולר. בהחלט מחיר זול לשנתיים של ריתוק צבא ערבי לחזית רחוקה ברגע הנכון, בד בבד עם עזרה למיעוט נרדף וחלש. לקראת סוף המלחמה עשרת אלפים לוחמי האניה-ניה ריתקו כ-30 אלף חיילים מצבא הצפון ולפי חישובים סודאניים המלחמה עלתה לממשלת חרטום כשלושה מיליון דולר ליום. רווח נקי.

זאת ועוד: לא רק שצבא סודאן היה מרותק בדרום במקום לעזור למצרים בצפון, אלא מצרים עצמה נאלצה לעזור לסודאן. גם קודם לכן הנוכחות הישראלית במרכז ומזרח אפריקה הדאיגה את המצרים, בין היתר מפני שחששו כי הישראלים עוזרים לבנות שדות תעופה באוגנדה כדי לתקוף בבוא היום את מצרים מעורפה. אחרי הכניסה לדרום סודאן והתקרבות למצרים החששות גברו עוד יותר, ואפילו נפוצו שמועות, שהמוסד סייע בהפצתן, שהישראלים זוממים לעצור את זרימת מימי הנילוס, לא פחות ולא יותר: כל איום אפשרי ובלתי אפשרי על הנילוס נתפס במצרים ברצינות תהומית גם לפני אלפי שנים וגם היום. לכן מצרים שלחה לסודאן למלחמה נגד האניה-ניה טייסים ויועצים, ובשלב האחרון של מלחמת ההתשה מצרים בכלל שמרה שם על עצמה: אחרי תקיפות העומק של חיל האוויר מתחילת 1970 מצרים פיזרה את הבסיסים האוויריים והימיים ובסיסי ההדרכה שלה ללוב ולסודאן ואפילו האקדמיה הצבאית המצרית התמקמה בסביבת חרטום, וכל המערך הזה קיבל גם אבטחה מצרית.

כך שאימרתו של חיים בר-לב "נדפוק אותם חזק, מהר ובאופן אלגנטי" לפני מלחמת ששת הימים מתאימה גם למבצע שאת סיפורו גוללנו: מבצע ממוקד, מדויק, מוגבל בזמן, שהשיג את המטרה ללא הסתבכות מיותרת, אבל תוך יצירת קשרים לעתיד לבוא.

הבונוס הנוסף לישראל מהסיוע הזה היה חיזוק השת"פ עם קניה שהניב עזרה בזמן המבצע לשחרור החטופים באנטבה ב-1976: חלק מהמודיעין לקראת מבצע זרם דרך קניה, שם נפרס בית חולים שדה לקליטת הפצועים וחשוב מכל – בניירובי התבצע תדלוק המטוסים לפני חזרתם לארץ, דבר שאיפשר לוותר על התדלוק באנטבה ולקצר משמעותית את זמן השהייה שם.

מלחמה ושלום, עצמאות וידידות

לא הכל התנהל על מי מנוחות בסודאן אחרי חתימת ההסכם. ב-1983 פרצה מלחמה חדשה בין הצפון והדרום, לאחר שנומיירי הכריז על החלת חוקי שריעה בכל שטח סודאן וגם ביטל את האוטונומיה הדרומית. זאת מכיוון שנמצאו בדרום מרבצי נפט גדולים. ג'וזף לאגו, שבאותו זמן כבר הגיע לדרגת המשנה השני לנשיא סודאן, הפעם לא הניף את נס המרד ולא הצטרף למורדים. מי שפיקד על צבא השחרור העממי של סודאן היה ג'ון גארנג, שהיה קצין באניה-ניה ועבר הכשרה צבאית בישראל. אחרי הסכם השלום ב-1972 עשה גארנג קריירה צבאית, קיבל דרגת קולונל, וב-1983 נשלח להרגיע גדוד מורד ובמקום זה עבר בעצמו לצד המורדים והיה למפקדם. המלחמה, שכמו בסיבוב הראשון התנהלה במקביל להפיכות בצפון סודאן, נמשכה עם עליות ומורדות עד 2005, ולאחריה נחתם הסכם שלום.

המורדים, ששוב התפלגו והתפצלו לקבוצות ותת-קבוצות, קיבלו הפעם נשק בתקופות מלחמה שונות מאתיופיה, לוב ואוגנדה. בשלב ראשון ישראל לא התערבה. בעקבות המגעים החשאיים עם נומיירי עוד מסוף שנות ה-70, כולל פגישה של שר הביטחון אריאל שרון עם נומיירי בווילה של המיליארדר סוחר הנשק עדנאן חאשוקג'י בקניה ב-1982, הממשל הסודאני הסכים להעלים עין לסירוגין ממבצעי המוסד (בהשתתפותו הפעילה של בן עוזיאל) להעלאת יהודי אתיופיה דרך סודאן, כך שישראל לא הייתה מעוניינת לתמוך במהלכים נגד נומיירי. אבל נומיירי הודח ב-1985, איסלמיסטים עלו לשלטון, עומר אל-בשיר שביצע הפיכה ב-1989 גם כן המשיך באיסלמיזציה ובמלחמה מול הדרום, לכן בשנות ה-90 גם ישראל השתתפה בהספקת הנשק למורדי הדרום בעקבות ביקורים של ג'ון גארנג  בארץ ובקשות לסיוע, אבל בניגוד למלחמה הקודמת הסיוע הזה לא היה בהיקפים משמעותיים.

כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום ב-2005 ג'ון גראנג נהרג בהתרסקות מסוק. את מקומו תפס סגנו סאלווה קיר מאיארדיט שהיה חייל באניה-ניה, עבר אימונים באואיני-קיבול אצל מדריכים ישראליים, היה קצין בצבא סודאן והצטרף למרד ב-1983. ב-2011 לאחר משאל עם על עצמאות דרום סודאן סאלווה קיר הפך לנשיא הראשון של דרום סודאן העצמאית ומחזיק בתפקיד הזה עד היום. העצמאות לא הביאה איתה שלום, למרבה הצער. כבר ב-2011 התחילו התנגשויות בין הקבוצות השונות, וב-2013 פרצה מלחמת אזרחים דרום סודאנית פנימית שהסתיימה, לפחות בינתיים, רק בפברואר 2020 עם חתימת הסכם שלום בין הפלגים היריבים.

ישראל הכירה בדרום סודאן העצמאית למחרת הכרזת העצמאות ביולי 2011. כמה חודשים לאחריה הנשיא סאלווה קיר מאיארדיט ביקר בישראל והודה למארחיו במילים: "ללא עזרתכם לא היינו עומדים היום". גם דוד בן עוזיאל, "ג'ון", התקבל בדרום סודאן בסמוך להכרזת העצמאות בכבוד מלכים ע"י הנשיא, הגנרלים שהיו פעם החניכים שלו וגם ע"י ג'וזף לאגו שכיהן כיועץ לנשיא. בהמשך ב-2019 בן עוזיאל אף קודם לדרגת לייטננט-ג'נרל בצבא של דרום סודאן.

היחסים של ישראל עם דרום סודאן כרגע ידידותיים מכל בחינה, כולל פרוייקטים חקלאיים, הכשרת מתלמדים דרום סודאניים במגוון מקצועות אזרחיים והספקת ציוד בטחוני ע"י חברות ישראליות. כך שהעזרה הישראלית לכינון דרום סודאן ללא ספק הניבה פרי בצורה של עוד מדינה ידידותית יש מאין.

סוף דבר – מסכת ביצה

בגדול אפשר לסיים את הסיפור על דרום סודאן וישראל כאן, אבל נוסיף עוד משהו לאור הסכם הנורמליזציה עם צפון סודאן שנחתם ב-2020 במסגרת "הסכמי אברהם". בין שאר האנקדוטות האפריקניות מתקופתו בדרום סודאן דוד בן עוזיאל סיפר את הסיפור הבא:

בסוף תקופת האימון באואיני-קיבול נהוג היה שהחיילים מקבלים את הנשק והציוד ויוצאים בחזרה לאיזור הפעילות הקבוע שלהם, אבל מחלקה אחת עמדה וסירבה ללכת. לשאלתו של בן עוזיאל למה הם מסרבים לאגו ענה בחיוך מבויש שאצל חלק מהשבטים קיימת אמונה שאם יש לגבר אשך אחד גבוה מהשני, הוא יביא מזל רע ללוחמים שאיתו, הוא לא ייפגע, אבל הם כן. לרס"פ של הפלוגה יש את "הפגם" הזה לכן החיילים מסרבים לצאת איתו למסע. העניין סודר ע"י החזרת הרס"פ למפקדה ובן עוזיאל מיהר להכניס את הידע הזה למערך השיעורים:

"הקצינים לא היו מודעים לכך שאני מכיר את האמונה הזאת. בשיעור פריסת מארבים והסתערות הוספתי כבדרך אגב: "ודאו נא, כמפקדים – שהאשכים שלכם יהיו בגובה שווה לפני שאתם מסתערים". מיותר לתאר את פרץ הצחוק שעלה שם".

כך שנמתין ונראה האם באמת תהיה נורמליזציה, והאם למרות כל ההבדלים בין שני חלקי סודאן מדינת ישראל תצליח לא לשים את כל הביצים בסל אחד ולפתח קשרים פוריים לא רק עם הדרום אלא גם עם הצפון – ותמיד בגובה שווה.

מעללי טרזן ישראלי, סוכני מוסד ביערות אפריקה, שכירי חרב, פילים, היפופוטמים, קג"ב, שטאזי, סי.איי.אי., צ'ה גווארה ומדינה חדשה על מפת העולם. דוד גנדלמן בטור אורח לינשוף על תולדות הסיוע הצבאי הישראלי לדרום סודאן. חלק ראשון.

"הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין" (בבא בתרא כה ב)

בשנות ה-50 מדינת ישראל, שהייתה מוקפת בטבעת של מדינות ערביות עוינות, החלה לפתח את "אסטרטגיית הפריפריה". הרעיון היה לחפש בריתות ב"מעגל השני" בעיקר בין מדינות או מיעוטים לא ערביים או לא מוסלמיים במרחב. בצפון התפתחו קשרים שהובילו ב-1958 ליצירת ברית מודיעינית-אסטרטגית עם איראן וטורקיה בשם "כליל", הידועה גם כ"טריידנט", ובדרום המטרות היו אתיופיה וסודאן. ברית עם אתיופיה אכן הוקמה, וקשרים צבאיים ומודיעיניים עמה נמשכו לאורך הרבה שנים, אבל לגבי סודאן התקוות לא התממשו. מנהיגים פוליטיים בסודאן, שעדיין הייתה תחת שלטון בריטי-מצרי, יצרו קשרים עם ישראל ב-1954 תוך גישוש לגבי עתיד ארצם במזרח התיכון, לאחר קבלת העצמאות ב-1956 המגעים נמשכו לאורך תקופה קצרה, אבל אחרי ההפיכה של גנרל עבוד ב-1958 הקשרים נותקו כמעט לגמרי וסודאן התייצבה פחות או יותר בשורת המדינות הערביות העוינות. אבל לכל פריפריה יש פריפריה משל עצמה, ובמקרה של סודאן זאת הייתה דרום סודאן.

מקור השם "סודאן" הוא בשם הערבי "בילאד א-סודאן", "ארץ השחורים". שם אכן היה המפגש בין הערבים לשבטים השחורים של אפריקה. אם צפון סודאן היא בעיקר ארץ ערבית-מוסלמית, דרום סודאן מיושבת בשבטים נילוטיים, נילו-חמיתיים וסודאניים, חלקם נוצרים וחלקם אנימיסטים המחזיקים באמונות השבטיות. אחרי כיבוש של צפון סודאן ע"י מוחמד עלי בתחילת המאה ה-19 מצרים לא שלטה בפועל על חלקים רבים של דרום סודאן, ורוב ה"מגעים" עמה היו בצורת פשיטות על הדרום לצורך תפיסת שבויים ומכירתם לעבדות. לאחר תבוסת המהדיסטים בסוף המאה ה-19 והקמת הקונדומיניום האנגלי-מצרי ב-1899 דרום סודאן נוהלה בידי הבריטים כיחידה נפרדת מצפון סודאן. זה תרם לשימור התרבות השבטית ולמניעת איסלמיזציה בכוח, אבל גם עיכב את ההתפתחות הכלכלית של הדרום, כי עיקר ההשקעות היו בתעשיית הכותנה בצפון. התוכניות הבריטיות לנתק את דרום סודאן ולחבר אותה לטריטוריות שלהם באוגנדה התנגשו עם רצון של מצרים לשלוט בעתיד בכל סודאן, ולכן סודאן נשארה מאוחדת. לאחר ועידת ג'ובה ב-1947 היא הפכה למאוחדת גם מבחינה מנהלית וכך קיבלה את עצמאותה ב-1 בינואר 1956.

המתח בין הדרום לצפון פרץ עוד לפני קבלת העצמאות, בגלל חוסר ייצוג הדרומיים בעמדות השלטון.  בנוסף ב-1955 אחרי הפיטורים של כמה מאות פועלים דרומיים הפגנות המחאה פוזרו בכוח, כולל הרוגים ופצועים, ואז כמה יחידות דרומיות של "קורפוס אקווטוריה" מרדו נגד השלטון. המרד בדרום נגד ערביזציה ואיסלמיזציה נמשך עם עליות ומורדות במשך כמה שנים ללא הצלחה יתירה, במקביל להפיכות בצפון סודאן. ב-1963 מפלגת SANU – Sudan African National Union שפעלה בגלות הקימה את הזרוע הצבאית – "אניה-ניה" Anya-Nya-– פירוש השם הוא "ארס הנחש" באחת השפות הדרומיות. גם הזרוע הצבאית, גם הפוליטית סבלו מפיצול עמוק, שבטי ואישי, חדשות לבקרים קמו פלגים חדשים, "ממשלות זמניות" ו-"רפובליקות" למיניהן, מנהיגים הלכו ובאו, והיו גם התנגשויות מזוינות בין הקבוצות והתנקשויות פוליטיות.

אספקת הנשק למורדים בשלב ראשון באה בעיקר מפשיטות על תחנות משטרה, עריקת חיילים עם הנשק שלהם וכיוצא בזה. ככלל בשלב הראשון לא היה למורדים הרבה נשק חם והיה נפוץ השימוש בחניתות וקשתות. בשלב הבא האניה-ניה ניצלו את מרד הסימבה בקונגו ב-1963-1965. בריה"מ שתמכה בסימבה סיפקה להם נשק גם דרך סודאן, ולוחמי אניה-ניה ארבו לכמה שיירות ולקחו את הנשק לעצמם. אניה-ניה גם קשרו קשרים עם הצבא הקונגולזי וקיבלו ממנו נשק תמורת מודיעין על מחנות מורדי "סימבה" באיזור הגבול. בנוסף שכירי החרב הלבנים שלחמו לצד הצבא הקונגולזי סחרו בנשק עם האניה-ניה תמורת שנהב ועורות. ואחרי שסימבה הובסו בסוף 1965 רבים מהם נמלטו לדרום סודאן ומכרו את הנשק שלהם לאניה-ניה או מסרו אותו תחת איומים. כך שאניה-ניה הרוויחו מכל הצדדים של המרד.

אפשר גם לומר שאניה-ניה תרמו תרומה צנועה למפלתו של צ'ה גווארה שלחם לצד הסימבה עם קבוצה של חיילים קובניים. נכון שמרד הסימבה היה נכשל גם בלי האניה-ניה, אבל מפגש האינטרסים ודמויות בינלאומיות מכל רחבי תבל בנקודה אחת מעניין כשלעצמו. למשל, טייסים קובנים ממתנגדי קסטרו נלחמו נגד הסימבה בשירות הסי.איי.אי. ולגבי צ'ה גווארה עצמו, לפני הנסיעה לקונגו הוא שוחח עם גמאל עבד אל נאצר שהזהיר אותו מההרפתקה הקונגולזית ואמר: "אם אתה רוצה להפוך לטרזן חדש, איש לבן שמנהיג ומגן על השחורים, זה בלתי אפשרי". וצ'ה גווארה אכן נכשל. אבל כמו שנראה בהמשך כדי להצליח באפריקה פשוט צריך לבחור טרזן נכון.  

בקיצור, הנשק שהגיע מקונגו לא פתר את הבעיה, ומה שהיה חסר עוד יותר הייתה התחמושת שיש לה נטייה להיגמר כשמשתמשים בה. פה ושם אפשר היה לקנות משהו בשוק הנשק השחור הבינלאומי, אבל המצב הפיננסי של אניה-ניה היה בכי רע. היה ברור שעזרה אמיתית יכולה לבוא רק ממדינה מבחוץ שתחליט לסייע בצורה רצינית. הבעיה הייתה שמדינות אפריקניות לא התלהבו מהרעיון להכניס את הראש בגלוי לעוד פרשה בדלנית, כי לכל אחת מהן היו בדלנים משלה.

ישראל נכנסת לתמונה

נסיון ראשון להשיג נשק מישראל התרחש כבר ב-1961, עוד לפני ההקמה הרשמית של "אניה-ניה". וויליאם דנג, אחד המנהיגים הדרום-סודאניים הגולים, יצר קשר עם שגרירות ישראל בטנגניקה וגם שלח מכתב ארוך לבן-גוריון שבו שטח את תולדות הדרום, את הבקשות לסיוע בכסף, נשק והדרכה, ואת התועלת שישראל יכולה להפיק ממאבק נגד האוייב הערבי המשותף. אבל למרות התמיכה של השגריר רפאל רופין תשובת הממסד הישראלי היתה שלילית: התקווה לחדש את הקשרים עם הממשל בסודאן טרם פגה, וגם מצב היחסים העדין עם אתיופיה ואוגנדה השכנות שיחק תפקיד. וויליאם דנג הבלתי נלאה נפגש עם נציג המוסד באתיופיה נחום אדמוני, עם שר החקלאות משה דיין שביקר באוגנדה, ואף הפליג ללונדון וניו-יורק, נפגש עם הנציגים הישראלים שם וניסה בכל הכוח לקדם את העניין. בסופו של דבר נאלץ מנהל מחלקת אפריקה במשרד החוץ שלמה הלל להוציא בדצמבר 1963 הנחיה לכל הנציגויות של ישראל באפריקה בזו הלשון: "חוזרים ומדגישים ומזהירים שאין לקיים כל קשר עם נציגים מדרום סודאן באם יבואו אליכם ובאם ינסו לקשור שיחה או להעביר חומר. הוראה זו היא חד-משמעית וסופית ומבקשים להקפיד על ביצועה".

אבל לא עבר הרבה זמן עד הנסיון השני. אחד ממבריחי הנשק של אניה-ניה בשם אוליבר אלבינו פנה ב-1965 לשגרירות ישראל בקניה ונפגש עם משה דיין, אבל נסיון זה שוב לא הביא לתוצאות.

המהפך בא רק אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967. אחד ממקימי האניה-ניה, מפקד אזורי במחוז מזרח אקווטוריה בשם ג'וזף לאגו כתב מכתב ללוי אשכול שבו שיבח את צה"ל על נצחונו, אמר שהוא נלחם נגד אותם ערבים. הוא הוסיף שאם הוא וחבריו יקבלו סיוע, יוכלו לרתק את הצבא הסודאני כך שהוא לא יוכל לצאת לתעלת סואץ לעזרת מצרים. לאורך 1968 ראשי הממשלה הזמנית אגריי ג'אדן וג'וזף לאגו המשיכו לפנות כל אחד בנפרד לשגרירויות ישראל בקניה, אוגנדה וטנזניה, והנציגים הישראלים הציעו להם לאחד מאמצים ולדאוג שהדבר יעשה במרוכז. כבר ב-1968 התקבלה החלטה עקרונית לעזור לדרום-סודאן, ולבסוף בתחילת 1969 החלה העבודה המעשית.

אחד הגורמים להחלטה היה החרפת מלחמת ההתשה עם מצרים: השאיפה היתה לרתק את צבא סודאן ולפתוח "חזית שנייה" מדרום למצרים, תוכנית שקיבלה עדיפות גבוהה יותר מבעבר. הגורם השני היה שת"פ עם אתיופיה וקניה: מבירורים שעשה ראש המוסד צבי זמיר עלה שהן יראו בעין יפה עזרה ישראלית למורדי דרום סודאן, יאפשרו שימוש בשטח ובמרחב אווירי שלהן ומצידן יעזרו בהספקת מזון לדרום סודאן. הגורם השלישי היה האסון ההומניטרי בדרום סודאן: בשלב זה של המרד מאות אלפים נהרגו, מאות אלפים הפכו לפליטים, כפרים ושדות נשרפו, הצבא הסודאני לא בחל בהרג נשים וילדים, בלקיחת בני ערובה ובשימוש במחנות ריכוז לאוכלוסיה אזרחית.

במרץ 1969 צבי זמיר הטיל על סא"ל דוד בן עוזיאל (טרזן), הלוחם המהולל מיחידה 101 והצנחנים, להוביל משלחת סקר שתבדוק את המצב בשטח, תציג מסקנות ותבנה תכנית פעולה לעתיד. את הכינוי "טרזן" בן עוזיאל קיבל בנעוריו כשהציל חבר מטביעה, כמו טרזן בסרט. הוא לא ידע אז שבאמת נכונו לו הרפתקאות אפריקניות. חוץ מניסיון קרבי עשיר לבן עוזיאל ב-1969 כבר הייתה היכרות עם אפריקה: הוא היה מדריך ויועץ צבאי באתיופיה ושליח לתנועות נוער ציוניות בדרום אפריקה.

המשלחת כללה שלושה אנשים: בן עוזיאל היה אחראי על הצד הצבאי, אלי כהן על הצד הפוליטי והכללי, ויעקב טלמור (צ'רלי) היה האלחוטן. צ'רלי, יליד מצרים, שלט בכמה ניבים של ערבית והוסיף אליהם גם את הניב הסודאני, מה שתרם הרבה לעבודה בשטח. בן עוזיאל קיבל את שם הכיסוי "ג'ון", לשני חברי המשלחת האחרים גם כן נבחרו שמות לועזיים. המשלחת טסה לניירובי, נסעה ברכב לקמפלה וב-10 ביוני 1969 נפגשה בגבול עם לאגו והמשיכה משם ברגל למפקדתו באואיני-קיבול, כ-50 ק"מ מהגבול. לאחר מכן במשך שלושה שבועות המשלחת עשתה מסע מעגלי של 300 ק"מ להכרת האזור והתנאים. בן עוזיאל התרשם מהעוני המחפיר, הרעב, היעדר תשתית רפואית, דלות הלוחמים בנשק ובבגד שלגופם, ומהרצון למרות זאת להמשיך ולהילחם.

אחרי חזרתו לארץ בן עוזיאל הגיש את מסקנותיו. הוחלט גם להביא את ג'וזף לאגו עצמו, והוא הוטס לארץ דרך קונגו ואיטליה עם מסמכים מזויפים. בפגישה עם גולדה מאיר לאגו הסביר את המצב בדרום סודאן ואמר שזאת השעה ה-12 מבחינתם, ובאין עזרה אין יותר סיכוי לאנשי הדרום. גולדה מאיר הבטיחה לסייע וגם הוסיפה: "אם יהיה לכם סיכוי להגיע להסכם שלום עם הצפון, אנחנו לא נפריע לכם להשיג אותו". התוספת תתברר כחשובה בהמשך.

בהדרגה נבנתה תכנית סיוע: הצנחת נשק וציוד, ארגון מסגרות לוחמות, אימוני פרט ואימוני יחידה, הכשרת מפקדים, תכנון וליווי פעילות מבצעית. למדינת ישראל, לצה"ל ולמוסד כבר היה בשלב זה נסיון עשיר בפעילות במתכונת דומה. משנת 1963 ישראל הגישה סיוע רציף לכורדים בעיראק, כאשר מדריכים, נשק וציוד נכנסים בדרך יבשתית מאיראן שסייעה אף היא לכורדים. כמו כן בשנים 1964-1966 הצניח חיל האוויר נשק למלוכנים בתימן שנלחמו שם נגד חיל המשלוח המצרי. כך שהתכנית בגדול הייתה ברורה, צריך היה רק להתאים אותה לתנאים הספציפיים של דרום סודאן. אחד ממאפייני הסיוע, כמו בכורדיסטן, היה גם סיוע רפואי לאוכלוסיה אזרחית, כולל חיסונים לילדים. זה היה חשוב גם מן הטעם ההומניטרי הפשוט, וגם עזר לרוח הלוחמים שראו את הטיפול במשפחות שלהם.

בספטמבר 1969 בן עוזיאל שוב יצא לדרום סודאן בראש משלחת של שלושה אנשים, הפעם עם צ'רלי ועם ד"ר עמנואל שפירא. אחרי הגעתם לאואיני-קיבול החלה העבודה: הצנחות ממטוסי חיל האוויר שטסו ישירות מהארץ, תדלקו בניירובי אחרי ההצנחה וחזרו בחזרה. בכמה סבבים הוצנחו רובי "לי-אנפילד", מקלעי "ברן", תת-מקלעי "סטן", "פורט-סעיד", "עקבה" ואחרים, מקלעים כבדים ד.ש.ק., מטולי RPG, מרגמות, רימונים, מוקשים, חומר נפץ, תחמושת, מכשירי קשר, מדים, ציוד רפואי – כל מה שנדרש למסגרת לוחמת, בשלב ראשון ל-1000 חיילים, בהמשך היו כמויות נוספות. חלק גדול מהנשק והציוד היה שלל ממלחמת ששת הימים. השמחה במסדר חלוקת הנשק הייתה רבה. הלוחמים רקדו עם בן עוזיאל ולאגו על הכתפיים, הנשים שרו: "ג'וזף לאגו, יש לך רובים, הילחם בערבים! ילדינו נהרגים, ג'וזף לאגו, הילחם!"

הוחל בבניית מטווחים לנק"ל, לזריקת רימונים, לירי RPG, לאימוני כיתה ומחלקה, נפתח קורס חובשים מחלקתיים וקורס אלחוטנים. על רמת המועמדים יכולים להעיד התנאים שהוצבו: חוץ מידיעה בסיסית באנגלית החובשים נבחרו מתוך אלה שפעם לפחות ביקרו בבית חולים, והאלחוטנים היו צריכים לדעת חיבור וחיסור. אבל העיקרון הצה"לי אומר "זה מה שיש ועם זה ננצח" ולא היה מקום מתאים יותר ליישם אותו.

יחד עם התחלת אימוני החיילים ד"ר שפירא החל במבצע חיסון ילדים מחצבת, שאחרי זה המשיך גם במאמץ למגר את האבעבועות השחורות והקדחת הצהובה. בסוף אוקטובר הוכשר מסלול נחיתה למטוסים קלים. האורחים הראשונים שנחתו במסלול היו צבי זמיר ואפרים הלוי שבאו מאוגנדה להתרשם מקצב ההתקדמות. מי שהביא אותם היה סא"ל יוסי סלנט, מפקד משלחת חיל האוויר באוגנדה.

אחת הבעיות בבסיס האימונים היה מחסור במזון, לכן הוחלט שכל מסגרת תקצר את האימון שלה לשבועיים, תחזור לאיזור הפעילות שלה ושם תמשיך את האימון עם המפקדים שלה בהסתמך על מזון מהכפרים באיזור. לכן האימונים היו אינטנסיביים, 18 שעות ביום.

יום ה"ע" למבצעי התקפה נקבע ל-15 בנובמבר 1969.

לחלק השני של המאמר

החורף מגיע

ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח

המלחמה באוקראינה, והעננים המתקדרים בשמי המיצרים של טייוואן, עלולים לבשר על שינויים דרמטיים במערכת הבינלאומית. האם יתכן שהעולם היציב והבטוח יחסית שהתרגלנו אליו מתקרב לקצו, כמו "העולם של אתמול" שקדם למלחמת העולם הראשונה? אסון כזה יכול להתרחש אם וכאשר העימותים הנפרדים במזרח התיכון, מזרח אירופה ומזרח אסיה יתאחדו בדרך כלשהי לתבערה עולמית אחת. בינתיים, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

מלחמת העולם הראשונה היתה אירוע ששינה את העולם. "הקסטרופה המבשרת של המאה העשרים", כפי שכונתה בידי רבים, היתה מעין מסך, שכל מה שאחריו לא דמה למה שלפניו. "האורות כבים מעל אירופה", אמר סר אדוארד גריי, שר החוץ העגמומי של בריטניה, עם תחילת המלחמה. "הם לא ידלקו שוב בימי חיינו." המלחמה הזאת, מעבר להרס העצום שחוללה בפני עצמה, סיימה את המאה ה-19 הארוכה והתחילה תהליך מהיר של הידרדרות, שיסתיים באימי הנאציזם, הפשיזם והקומוניזם, מלחמת עולם חדשה, שואה ושתי פצצות אטום. "העולם של אתמול", אם נצטט את סטפן צוויג, אבד לבלי שוב. לא רק הפאר וההדר של הקיסרות הגרמנית והאוסטרית נמוג לערפילי הזמן, לא רק האימפריה העוסמאנית וממלכתו של הצאר ניקולאי התמוטטו, אלא דברים עמוקים בהרבה. כל האימפריות המערביות, במידה מסויימת, התחילו לאבד את הביטחון בעצמן, בקדמה וב"משימת הציביליזציה שלהן", תהליך שיסתיים עשרות שנים מאוחר יותר בדה-קולוניזציה.

לפני מלחמה העולם הראשונה היו, כמובן, סימני אזהרה. אנליסטים מעטים, שראו את הנולד, הצליחו להבחין בתהליכים ארוכי הטווח. החשוב מביניהם היה כנראה איוון בלוך, בנקאי יהודי-פולני שכתב את הספר "מלחמת העתיד". באמצעות ניתוח טכנולוגי, צבאי וכלכלי, הסיק בלוך כי ההתקדמות בקטלניות כלי אש הנשק ובכוח האש, העוצמה הכלכלית של המדינות השונות והבריתות ביניהן, יובילו למלחמת התשה ארוכה שתחריב את העולם האירופי הישן מהיסוד. באופן כללי, החובבן בלוך נתקל בעיקר בהתעלמות, חוץ מאשר מצד הצאר ניקולאי השני, שדווקא קיבל אותו בכבוד רב לשיחה ארוכה. בלוך הצליח לשכנע את הצאר, ככל הנראה, לכנס את ועידת השלום בהאג ב-1899 שכללה את אחד מהנסיונות הרציניים הראשונים להעלות על הכתב את חוקי המלחמה. הצאר, שחשש לפגר מאחורי ההתפתחויות בטכנולוגייה הצבאית של מערב אירופה, בעיקר קיווה לעצור את מירוץ החימוש, אם כי מאמץ זה נכשל בסופו של דבר, כידוע.

עוד לפני בלוך, הרמטכ"ל הגרמני פון מולטקה נחרד כאשר הבין, לפתע, כי הסדר האירופי של המאה התשע עשרה עומד על חביות אבק שריפה. "ואוי למי שיבעיר את אבק השריפה הזה של אירופה", אמר בהתבטאות מפורסמת. לקראת סוף המאה, אירועים מסוכנים חלפו במהירות, מפנים את מקומם למשברים קטלניים חדשים. ההתקפה האיטלקית על האימפריה העוסמאנית והמלחמות בבלקן, למשל, איימו שוב ושוב להצית את חביות אבק השריפה באירופה, ושוב ושוב כובה הגפרור בטרם ליחכה האש את הפתיל. היו שהבינו ברגע האחרון לאן אירופה הולכת. שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גריי, חש הוא וחבריו המדינאים צועדים מכוסי עיניים לתהום, בתהליך כלייה שהם אינם מסוגלים לשלוט בו. אלברט באלין, היועץ הכלכלי היהודי של הקייזר וילהלם השני, התריע כי הקיסרות הגרמנית הולכת להתאבדות ידועה מראש והתחנן לקיסר שלו שלא לצאת למלחמה. בתגובה, הגנרלים שהקיפו את הקייזר דחקו אותו הצידה. "הייתי צריך להקשיב לבאלין", אמר הקייזר המוכה והמובס בדרכו להולנד, כשהכל היה כבר אבוד. באלין עצמו, מלוכני עד עמקי נשמתו, לא היה יכול לסבול את גורלו המר של הקיסר שלו, ושם קץ לחייו בבליעת רעל.

למה אני מטריח אתכם בסיפור ההיסטורי הזה? מפני שאפשר להעריך – בזהירות המתבקשת – שאנחנו עומדים בפני קצו של סדר עולמי ישן, יציב ובטוח יחסית, ועל ספו של סדר חדש, אלים, בוגדני ומסוכן בהרבה. למרות כל הצרות, המלחמות והבעיות, אנשים בדורינו לא מבינים עד כמה התמזל מזלם. שני הדורות האחרונים, פחות או יותר, זכו לחיות בעולם משגשג, עשיר ובטוח באופן חסר תקדים. כמובן לא בכל מקום על פני הגלובוס, ובוודאי לא באותה מידה, אבל בממוצע – כך היה. רק בסין, מאות מיליונים יצאו מהעוני. מאזן האימה בין ארצות הברית וברית המועצות, ולאחר מכן כוחה הא-סימטרי של ארצות הברית, אפשרו למדינות רבות פטור מבעיות ביטחון, עד שהזניחו לחלוטין את הצבא שלהן והתמקדו בהתפתחות כלכלית. האו"ם נתן למדינות זירה לא אלימה להתקוטט בה, ומשטר זכויות האדם והמשפט הבינלאומי העניק לכל אלו הילה של פרוגרס ואנושיות הולכת וגוברת. מבחינה תרבותית, התרגלנו שבדרך כלל, ברוב המקומות בעולם המפותח, אנחנו לא צריכים לפחד כבר מאלימות פוליטית; שאפשר לנסוע ולטייל בקלות כמעט בכל העולם, ולמצוא בכל מקום את אותם האייפונים, אותה המוזיקה, אותם רחובות מוכרים ואותן רשתות מזון, ולרכוש בכל אלו באמצעות אותם כרטיסי אשראי. אולם כמו בדמדומי "העולם של אתמול", היציב והבטוח של סטפן צוויג, סימני האזהרה שמבשרים את הקץ מתחילים להתרבות. הוולס הוינאי עדיין מתנגן באולם הנשפים, אבל מחוץ לו העננים מתקדרים. הקיץ הארוך עודו נמשך, אבל קריאת העורבים והרוחות הצוננות כבר מתחילים לבשר את החורף.

בטור הקצר הזה, אתייחס אך ורק לסימני האזהרה הפוליטיים, ואתעלם מהתפתחויות מערערות חשובות לא פחות (ואולי אפילו יותר) כמו מהפכת הבינה המלאכותית ושינויי האקלים. סימן האזהרה המשמעותי הראשון, לדעתי, הוא המלחמה באוקראינה. בפעם הראשונה אנחנו רואים שמלחמה הרסנית, קונבנציואנלית, כמו אלו של פעם, יכולה להתרחש לא רק "שם", בעולם השלישי, אלא גם כאן, בלב אירופה והעולם המפותח. מי שהיה באוקראינה לפני המלחמה, כמוני, יודע שחיי העיר במדינה הזאת נראו בדיוק כמו החיים בתל אביב. אותם ההמונים שוקקי החיים, אותם הגברים והנשים בבגדים מודרניים ואופנתיים, אותם הברים והמסעדות. הרבה מאלו הפכו עכשיו למאכולת אש וחורבות עשנות, ומי יודע מתי יגיע סופה של המלחמה. אותו הדבר יכול לקרות לכל אחד מאיתנו, ומהר יותר מכפי שאנחנו חושבים. התוקפנות הבוטה של פוטין, לא רק מלחמות גבול, טרור או פעולות א-סימטריות, אלא פלישה ללא פרובוקציה למדינה שכנה כדי לספח משטחיה, היא הפרה חמורה של הסדר שנקבע אחרי מלחמת העולם השנייה. ומה יקרה אם רודנים אחרים, במקומות שמושכים קצת פחות תשומת לב, ינסו לחקות אותו? טורי טנקים עשויים להילחם זה בזה במדינות מפותחות נוספות.

במקביל, המהומות בפריז והסימנים הפוליטיים בגרמניה מבשרים על עלייה ממשמשת ובאה של הימין הקיצוני במדינות מפתח ביבשת, כתוצאה מכישלון מתמשך להתמודד עם בעיית ההגירה ומהומות המהגרים. זה יהיה סימן נוסף לקריסת משטר זכויות האדם והסדר של אחרי מלחמת העולם השנייה. ההתערערות הפנימית בישראל והסכנה של מלחמה עם חיזבאללה ואיראן, קטלנית יותר מכל מה שהכרנו, מבשרת אף היא על שינויים יסודיים והתמודדות עם קשיים שעדיין לא הכרנו.

אולם המלחמה באוקראינה, חרף משבר החיטה והמשבר הכלכלי העולמי שיצרה, תהיה כאין וכאפס לעומת מלחמת עולם בין סין לארצות הברית, במידה ועימות כזה יפרוץ במיצרי טייוואן. בשנים האחרונות, סין הולכת ומתנתקת מהעולם הגלובלי היציב והנוח שהכרנו, ומהסדר הבינלאומי הקיים, בתהליך שנקרא The great decoupling. לפני כשבוע הייתי שוב בבייג'ינג, ונדהמתי מהשינוי שממלכתו של שי ג'ינפינג עברה. די לומר שזרים לא יכולים להיכנס כמעט לאף אתר תיירות בבייג'ינג בלי תיאומים מראש, שחלקם דורשים אפליקציות שרק תושבי סין יכולים להוריד, ואפליקציות QR שרק טלפונים סיניים יכולים לקרוא. משיחות עם זרים שמתגוררים בבייג'ינג, עולה כי רשויות מקומיות התחילו להוריד שילוט באנגלית, ותנועתם של אזרחים לא סינים ברחבי המדינה הולכת ונעשית מוגבלת יותר ויותר. חוקרים אקדמיים סיפרו לי כי סין – בניגוד מוחלט למנהגה בעבר – סגרה באופן הרמטי את כל הארכיונים שלה, והתחילה להטריד ולעצור חוקרים זרים (בעיקר יפנים וסינים-אמריקאים), כולל כאלו שמוסדות סיניים הזמינו למחקר או לכנסים. ישנן אפילו תלונות על פגיעה בדיפלומטים באמצעות גלי קול (סינדרום הוואנה).

סין, כך נראה, הולכת ומתכוננת להתנתקות מהמערב לקראת מלחמה אפשרית במיצרי טייוואן. גם פוליטית, ההצהרות של בכירי הרפובליקה העממית אינן מבשרות טובות. הבדלנות והרצון לעצמאות גדלים במקביל גם בטייוואן עצמה, ולארצות הברית יהיה קשה להפקיר את טייוואן לגורלה בגלל תעשיית השבבים הקריטית שלה. אף נשיא אמריקאי לא יוכל להניח לסין להשתלט על זו.

מלחמה בין ארצות הברית לסין עשויה להיות "מלחמת העולם הראשונה" של הדור שלנו, האירוע שיוביל להתמוטטות סופית של הסדר העולמי הנוכחי. שימו לב שלא די בעימות בין סין ובין ארצות הברית, הרסני ככל שיהיה. גם מלחמת העולם השנייה, יש לזכור, לא התחילה כמלחמת עולם אלא רק כעימות אירופי בין גרמניה ופולין, ומאוחר יותר בין גרמניה לבריטניה וצרפת. המלחמה הפכה לעולמית רק ב-1941, כאשר שני עימותים שהיו עד כה נפרדים, האירופי והמזרח אסייאתי, הפכו למלחמה אחת לאחר ההתקפה על פרל הרבור והכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית. בתקופה שלנו, התלקחות עולמית אמיתית תתפרץ רק אם שלושת העימותים הגדולים הנפרדים בעולם, ישראל-איראן-מזה"ת, מזרח אירופה ומזרח אסיה, יתחברו בדרך כלשהי זה לזה למלחמה גלובלית אחת גדולה.

מה יהיה אחריה, קשה מאד לדעת, אבל בבירור יהיה יותר מעניין במובן הזדוני של המילה, יותר רע ויותר כאוטי. "הלוואי שזה לא היה צריך לקרות בזמני", אומר פרודו לגנדלף ב"שר הטבעות", יצירתו של ג'.ר.ר. טולקין שנכתבה אף היא בצל שתי מלחמות העולם הקודמות. "גם אני", ענה גנדלף, "וכך גם כל מי שחי לראות זמנים כאלה. אבל לא להם נתונה ההחלטה. כל שעלינו להחליט הוא מה לעשות עם הזמן שניתן לנו."

***

ותודה לאשתי עדי שהפצירה בי לחזור ולכתוב את הינשוף ונתנה לי כמה רעיונות מפתח לפוסט שלעיל.

למה מעניין להיות היסטוריון צבאי? בנאום מלא השראה בכנס השנתי של חוקרי המלחמה, טען ההיסטוריון הימי קרייג סימונדס שהמלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען וינסטון צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הכל משתקף במלחמה – והיא משקפת כל דבר אחר, אבל בעיקר את ההפרעות, הקטיעות, ההאצות, שינויי הכיוון והזרימות של תהליכים אחרים, מקבילים ומנוגדים. קרבות הם צמתים שבהם תהליכים ורעיונות שמתבשלים במשך שנים רבות הופכים לחשובים מספיק בכדי שאנשים יקיזו דם עבורם. ינשוף צבאי-אסטרטגי על היסטוריה צבאית חדשה וישנה, ולמה כל זה משנה וחשוב.

קוראיו המושבעים של הבלוג הזה בוודאי שמו לב שלאחרונה הוא יצא לחופשה ארוכה. הסיבה העיקרית לכך היא שאני עצמי יצאתי לחופשה, במקרה הזה, שבתון בקיימברידג' שבאנגליה הירוקה והיפה. כן, אחרי שש שנים אינטנסיביות באוניברסיטה העברית עם החברים והסטודנטים האהובים שלי, יצאתי לחודשים של מילוי מצברים, מסעות בעולם ובעיקר מחקר, קריאה ומחשבה על רעיונות חדשים. אני לא כותב מזה זמן לא כי אין לי על מה, אלא להיפך – כי יותר מדי רעיונות מתרוצצים לי בראש וקשה לי לבחור מה מהם להעלות על הכתב. חוץ מזה, אני כותב גם ספר חדש שאמור לשנות חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על "אכזריות הצבא היפני" כביכול, ותמיד יש לי רגשות אשם שכתיבה בבלוג מגיעה על חשבון כתב היד התופח לאט מדי. ולבסוף, המשבר החוקתי בארץ הכניס אותי לסחרחרת רגשית. מצד אחד לא רציתי לכתוב עליו כאן בבלוג, ומצד שני – לא היה לי חשק לכתוב על שום דבר אחר.

היום דברים השתנו, אולי באופן חד פעמי בתקופה הקרובה, אולי באופן קבוע. בימים האלה אני נוסע בין כנסים ומעביר הרצאות במקומות שונים ברחבי ארצות הברית. עכשיו, בסוף מרץ, אני שוהה בסאן דייגו היפיפייה, וכותב אליכם מכאן, בבר המשקיף על השקיעה במפרץ התכול. במלון עומד להסתיים אחד הכנסים הטובים שהייתי בהם בעת האחרונה, הכנס השנתי של האגודה האמריקאית להיסטוריה צבאית. היום, במוצאי שבת, שמענו הרצאת קינוט של אחד מההיסטוריונים הצבאיים המכובדים ביותר בארצות הברית, פרופ' קרייג סימונדס, מחבר ספרים ידועים תהילה על קרב מידווי ועל מלחמת האזרחים האמריקאית. אתוודה, שבדרך כלל הרצאות קינוט לא מרשימות אותי. לפעמים, הן כלליות כל כך עד כדי להיות חסרות משמעות ("השבריריות של אסיה המודרנית", "מעגלי זיכרון במבט לאחור"), הרצאות מעניינות אבל ספציפיות ("חלוקת הודו בראי הקולנוע הפקיסטני") או הזדמנות לכל מיני סלבריטי דוהים לעלות מחדש לבמה הציבורית (גנרל ג'יי גארנר, "למה לא טעינו בכלום בעיראק"). ההרצאה של היום היתה חריגה: סימונדס לא היה רק כריזמטי להפליא, אלא גם עמוק, מבריק, מחדש ולפרקים אפילו מרגש ונוגע ללב. הוא לא דיבר על נושא ספציפי אלא טווה רשת מרתקת על התחום שלנו בכללותו. הוא מיפה את תחום ההיסטוריה היום – והסביר למה היסטוריה צבאית אמורה לעמוד במרכזו, ולא בשוליים שלו, מה המשמעות האמיתית שלה, ולמה החלוקה בין היסטוריה צבאית ישנה ("מבצעית", "קשה") לבין היסטוריה צבאית חדשה ("חברתית", "רכה") משמעותית פחות מאשר נהוג לחשוב.

בביוגרפיה המפורסמת שלו על הדוכס ממרלבורו, וינסטון צ'רצ'יל כתב פעם שקרבות הם אבני הדרך של ההיסטוריה האנושית. סימונדס חולק עליו. החוויה האנושית עמוקה ומורכבת, ואי אפשר לצמצם אותה להתנגשויות אלימות. בימינו, התחום נע לעיסוקים כמו מעמד, מגדר, גזע, חיי האדם הפשוט, והיסטוריה צבאית כמו זו שכתב צ'רצ'יל נחשבת לנבירה מיושנת בחייהם של "גברים לבנים עשירים ומתים", כפי שהיה מי שאמר בזלזול. בשנות השישים, גם ההיסטוריה הצבאית הגיבה לרוחות הזמן, וחוקרים צעירים פיתחו את ה"ההיסטוריה הצבאית החדשה" שעוסקת בקשר בין צבא וחברה, ולאחר מכן גם כלכלה, סביבה, מגדר, גזע ותופעות אחרות. סימונדס הדגיש שהחלוקה בין מחקר צבאי חדש וישן אינה ברורה. הרי היסטוריה של מלחמה ושל עימות, כשהיא נכתבת טוב, תמיד היתה כוללנית. איך אפשר להבין שדות קרב בלי לחקור את הסביבה הגיאוגרפית? מלחמת העולם השנייה לא תהיה מובנת ללא שאלות של גזע ומגדר בצבא ארצות הברית ובחברה האמריקאית בכלל. טכנולוגיות המלחמה החדשות, למשל, הובילו את אנדרו ג'קסון היגינס, מהיזמים הימיים החשובים של הצי האמריקאי במלחמה, לשקול לשבור סגרגציה מסורתית ולהעסיק שחורים במפעלים שלו, אך בשל התנגדות הפועלים בחר להעסיק נשים לבנות במקומם. מדוע פועלים גברים לבנים העדיפו לעבוד לצד נשים לבנות, דבר שנחשב אף הוא טאבו באותו הזמן, ולא לצד גברים שחורים? התשובה הולכת הרחק מהמלחמה להתפתחויות ארוכות טווח של גזע ומגדר בחברה האמריקאית. דוגמא נוספת: קשה להבין את יפן במלחמת העולם השנייה בלי לדון ביריבות של הצבא והצי, אבל זו לוקחת אותנו לפוליטיקה פיאודלית שמרחיקה למאה התשע עשרה, אם לא למאה השש עשרה, ולמבנים היסודיים ביותר של הפוליטיקה היפנית כפי שהתפתחה מאז הרסטורציה של מייג'י (1868), כמו גם לאינספור שאלות משפטיות, חוקתיות, מוסדיות וחברתיות. למעשה, היסטוריה של מלחמה היא מדעי הרוח בזעיר אנפין: אין שום תחום – מגדר, חברה, סביבה, אוכל, כלכלה, טכנולוגיה, מדע, חינוך, משפט, מוסדות, פוליטיקה – שאינו מיוצג בה. היסטוריה של רגשות? אין שום פעילות אנושית אחרת, אולי מלבד אהבה, שמעוררת רגשות עזים כמו המלחמה. היסטוריה של אידיאולוגיה ורעיונות? הביוגרפיה שכתב סימונדס לגנרל הדרומי ג'וזף ג'ונסטון הראתה עד כמה שינו קודים של כבוד שהתפתחו בהדרגה תהליך קבלות החלטות רציונלי כביכול. היסטוריה פיננסית? אין מלחמה ללא מימון, והיא מבזבזת הכסף הגדולה ביותר, שגורמת לאחדים להתעשר ולרבים להתרושש. המלחמה היא כמו טיפת מים שאור נשבר לתוכה בכל גווני הספקטרום.

מעבר לכך, וכאן הגיע סימונדס לחלק המעניין ביותר בהרצאתו, היסטוריה צבאית היא גשר בין אירועים נקודתיים וצמתים היסטוריות לבין תהליכים ארוכי טווח. הפיצול בין הצפון לדרום בשאלת העבדות, למשל, הולך אחורה מאה שנה לפני מלחמת האזרחים האמריקאית, אם לא יותר, אבל רק במלחמת האזרחים האמריקאית הנושא הפך להיות מספיק חשוב כדי שאמריקאים ישפכו דם ויהרגו אחד את השני בגינו. וברגע שהוא הפך להיות מספיק חשוב, מלחמת האזרחים יצרה צומת ששינתה את ההיסטוריה ללא היכר. לכן, מסיק סימונדס, המלחמות והקרבות אינם אבני הדרך של ההיסטוריה, כפי שטען צ'רצ'יל, אלא סימני הפיסוק שלה. הם מציינים את שיאם של תהליכים (כאמור – מתי השינוי הופך להיות מספיק חשוב כדי שאנשים יילחמו בשבילו), וכן את נקודות ההאצה והמפנה שלהם, והאירועים הדרמטיים שבקונפליקט עשויים להוות צמתים היסטוריות שמחברות בין תהליכים ותיקים לתהליכים חדשים, מקבילים ומנוגדים. כפי שהפסיק והנקודה מכוונים את המשפט, יוצרים בו הפסקות וגורמים לו לזרום, אך לא קובעים בהכרח את טיבו ומשמעותו, כך הקרבות בתמונה הגדולה של ההיסטוריה.

ברגע שאנחנו מבינים שהמלחמות הן סימני הפיסוק של ההיסטוריה, תובנה זו יכולה להנחות אותנו בחקר ההיסטוריה הצבאית. נוכל להיות "היסטוריונים צבאיים חדשים", שמתעניינים למשל בקשר בין צבא וחברה, ומראים את ההקשר הרחב שבתוכו סימני הפיסוק הם בעלי משמעות. אך כדי להבין את השפעת המלחמה על ההיסטוריה, צריך גם "לינגוויסטים" שיעמיקו בסימני הפיסוק עצמם, ויסבירו כיצד אנשים נלחמים למען מה שחשוב עבורם. בהקשר זה, ההיסטוריה המבצעית הישנה חשובה לא פחות מההיסטוריה הצבאית החדשה. קריטי לחקור את חווית החייל הפשוט, אבל משמעותיים לא פחות הם הגנרלים והמנהיגים שתורמים רבות להצבת סימני הפיסוק, וגם הם עצמם משקפים בתוכם, כמו טיפות מים, שינויים היסטוריים רבים ומגוונים (למשל ההשפעה של התפתחות ה"כבוד הדרומי" על האסטרטגיה של ג'ונסטון, והיכולת להשתמש בחייו כדי להדגים את ההיסטוריה של הכבוד הזה ואת השפעתו על המציאות). הוריי, אמר סימונדס, להיסטוריונים הצבאיים החדשים, והוריי לישנים; לחוקרי המפות עם החיצים, ולמתעמקים ביומנים של חיילים מהכפרים; לביוגרפים של וינסטון צ'רצ'יל ושארל דה גול, ולתלמידי האדם הפשוט שחוקרים את השפעת השינויים הדמוגרפיים והחברתיים על הצבא ועל המלחמה, למתעניינים בטכנולוגיה הימית במלחמת העולם הראשונה, ולאלו שחוקרים את המגדר בצבא האמריקאי. כולם שותפים באותו הפרוייקט. כולם מסייעים לנו להבין את ספקטרום האור בטיפת המים, ולפענח את סימני הפיסוק של ההיסטוריה. "כשלעצמי", הוא סיים, "אני גאה להיות היסטוריון צבאי."

האמת? התרגשתי. מכאן אני ממשיך מחר בבוקר ליפן, להמשיך ולקרוא מסמכים נדירים על הצבא של ארץ השמש העולה.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.