בפוסט הזה, אני רוצה לנצל את הויכוח על אירועי יום כיפור ומצבה של תנועת המחאה בכדי לדבר על מה שחשוב באמת – אסטרטגיה. מה בכלל אומרת המילה הזו, מה הם ארבעת הכשלים הנפוצים בחשיבה אסטרטגית, וכיצד נזהה את נקודת השיא של הניצחון. ינשוף צבאי-אסטרטגי פורש את הקלפים על השולחן.

אחד מהדברים שחסרים לדעתי בדיונים על הפוליטיקה הישראלית בכלל, והמחאה נגד הרפורמה המשפטית בפרט, זו חשיבה אסטרטגית. בלעדיה, כל הערכה אינה אלא ספקולציה בעלמא. מכיוון שפרשנים רבים נוטים לשאת את שם המושג הזה לשווא, הייתי רוצה להציע כאן את אחת ההגדרות היותר טובות שלו: אסטרטגיה היא הגשר בין מטרות בלתי מוגבלות ובין אמצעים מוגבלים. למטרות, באופן עקרוני, אין גבולות. אני יכול לשאוף להפוך לכריש נדל"ן; ייתכן ומתחשק לי ללמוד מונגולית ברמה של שפת אם, או לכהן כראש ממשלת ישראל. ואולי אני דווקא רוצה ללמוד לנצח על תזמורת ברמה של דניאל ברנבוים? והכל גם יחד! המחשבות, השאיפות והדמיונות הם חופשיים כציפור, ושום דבר לא יכול להגבילם. רק שלמרבה הצער, המשאבים שעומדים לרשותי דווקא כן מוגבלים (ונניח לרגע בצד את שאלת הכישרון המולד). כדי להפוך לפוליטיקאי בכיר תנאי הכרחי הוא להשקיע חיים שלמים, ובכן, בפעילות פוליטית, והזמן שיישרף על חתונות ובר מצוות של חברי מרכז לא יוכל להיות מושקע בלימודי מונגולית. כדי ללמוד מונגולית ברמת שפת אם, או לנצח על תזמורת כמו דניאל ברנבוים, צריך עשרות אלפי שעות אימון ותרגול; כדי להיות כריש נדל"ן צריך לא רק ידע, ניסיון ומזל, אלא גם הון התחלתי. במילים אחרות, כל השאיפות הללו עולות במשאבים מוגבלים כמו זמן וכסף, ותמיד יש פחות – הרבה פחות – ממה שצריך. גם אם אוכל, בתיאוריה, להשיג מקצת מהמטרות הללו, אני צריך לבחור את החלקים הריאליים שבהן, ולתעדף את המשאבים המוגבלים שלי, על חשבון דברים אחרים, כדי לחתור להשגת המטרה שאבחר. (מי שקרא את הביקורת הישנה שלי על "פאודה", זוכר שהצבעתי על כשל מהסוג הזה בסדרות המבצעים המיוחדים למיניהן: בפועל אין אף אדם שיכול להשקיע את הזמן הדרוש כדי ללמוד ערבית ברמת שפת אם, להשתלט על טריידקראפט של ריגול, לזכות בחגורה שחורה בארבע אומנויות לחימה וגם לקלוע ברמה של צלף פיני במלחמת החורף. הזמן בחיי אנוש מוגבל מדי). השאלה איך לעשות את זה, כיצד להשקיע זמן וכסף מוגבלים לפי סדר עדיפויות במקטע כלשהו של היעדים הבלתי מוגבלים שלי, היא הסוגיה המרכזית של תחום הידע שנקרא אסטרטגיה.

מיותר להסביר כאן בהרחבה מדוע חשיבה אסטרטגית הכרחית למאבק פוליטי אפקטיבי, ועד כמה היא נדירה בפועל. לבני אדם קשה להבין שלא משנה עד כמה המאבק שלך צודק בעיניך, לא משנה עד כמה הוא דחוף, נחוץ, מלחמה לחיים ולמוות באויב אכזר שקם להשמידך, ויתר קביעות שעדיף להימנע מהן בלי קשר, כל אלו לא משנים את האמיתות היסודיות של האסטרטגיה. גם אם המאבק שלי צודק כמו מלחמתו של וינסטון צ'רצ'יל ב-1940, אני עדיין צריך לנתב משאבים מוגבלים בכדי להשיג יעדים ריאליים. חשוב לציין, שמי ששקוע עד צוואר במאבקים פוליטיים נוטה לחזור על כשלים אסטרטגיים ידועים שראוי להכיר. בכל פעם שאתם שומעים את המשפטים הבאים, דעו שסירנה אדומה אמורה להתחיל להבהב בראשכם, עם הכתובת הזרחנית: קטסטרופה בפתח.

טעות ראשונה היא כשאין מטרה בכלל, או שהמטרה אינה ניתנת להשגה. למשל, במלחמת לבנון השנייה, אהוד אולמרט שם לעצמו כמטרה את השבת החיילים המוחזקים בידי חיזבאללה ללא כל תנאי. היה ברור שמכיוון שהמפתח לתנאי הזה נמצא בשליטתו של נסראללה, ושאין יכולת לכפות עליו לעשות את זה, מדובר במטרה לא ריאלית. בהתערבות שלה במלחמת האזרחים הרוסית, יפן הציבה לעצמה מטרות בלתי מציאותיות כמו "להשמיד את הבולשביזם", דבר שלא היה לה כוח לעשות, ולכן הסתבכה במשך ארבע שנים מדממות ולא השיגה דבר. ברגע שמנהיגים מנסחים מטרות בשפה מיסטית, עמומה או רגשית ("להשיב את כבודינו", "להסיר את טבעת המצור המדיני מסביבנו", "לחרוט בתודעה של הצד השני שלא מתעסקים איתנו", "לפעמים עמים צריכים לקפוץ מהמרפסת באמצע הלילה" וכיוצא בזה, תדעו שככל הנראה אין להם מטרה ריאלית או ברורה). במקרה כזה, כל השאר חסר תוחלת.

טעות שנייה, שכבר עמדנו עליה, היא להניח שבגלל שהמאבק שלך צודק, מותר לך לעשות טעויות, לבזבז משאבים שלא לצורך או לנקוט בצעדים שירחיקו אותך מהשגת המטרה. למשל, תפקידה של המחאה נגד הרפורמה המשפטית היא להביא לצמצום או לביטול הרפורמה המשפטית, ולשם כך יש צורך ברכישת אצבעות מהצד השני, או – אם יש בחירות – כיבוש החלקים המתנדנדים של דעת הקהל. אלעד נחשון השווה את זה פעם לכיבוש ליבה של אהובה על ידי שני מחזרים. מכאן עולה בהכרח שכל צעד שינכר את החלקים המתנדנדים (במקרה שלנו, הימניים-מתונים, המסורתיים והדתיים-ליברליים) של הציבור, הוא גול עצמי של המחאה, ולא משנה כמה הצעד המדובר נראה צודק לפעיליה. תחשבו על ההפרעה לתפילות יום כיפור או על הטוויטים המזדמנים של "ראשי המחאה" הממליצים לחכ"ים כמו מתן כהנא לחזור לחיק נתניהו – ותבינו לבד.

כשל שלישי הוא סתירה בין אמצעים שונים. צרפת לפני מלחמת העולם השנייה, למשל, החליטה לנקוט באסטרטגיה הגנתית וגם לבסס אותה על בעלות ברית כמו בלגיה ומדינות שונות במרכז אירופה. המנהיגים הצרפתים לא הבינו ששני עמודי האסטרטגיה שלהם סותרים זה את זה. בעלות הברית של צרפת, הרי, הסכימו לעזור לה לא כי אהבו את הבגטים הטריים והחמאה המשובחת של פריז, או את השאנסונים של מוריס שבלייה, אלא מתוך ציפייה שצרפת תעזור להן היה ויותקפו. אבל מכיוון שהאסטרטגיה של צרפת היתה הגנתית בעיקרה, ותורת הלחימה שלה נבנתה בהתאם, בעלות הברית הבינו שעושים עליהן סיבוב ונטשו את הסירה, דבר שחתר תחת עצם ההיגיון של המדיניות הצרפתית ותרם להתמוטטותה ב-1940.

אמירה מטופשת רביעית, שגם אותה שמעתי אינספור פעמים מפעילים שונים של המחאה, היא מה שאני מכנה "כשל בכל מקרה". נניח שכדי לנצח אני צריך את דעת הקהל הימנית והמסורתית, ובכל זאת נוקט צעדים שמנכרים אותה; הדרך לרבע את המעגל הזה, היא לומר ש"בכל מקרה הציבור הזה לא נאמן לנו, ויצביע בקלפי לנתניהו ברגע האמת." אולי. אבל אף אחד לא יכול לחזות את העתיד, וגם אם אתה צופה אסון בסבירות גבוהה, בוודאי שלא כדאי לך לנקוט צעדים שיתרמו לו או יאיצו את בואו. ואם אי אפשר לנצח בשום דרך, למה אנחנו נאבקים בכלל? בשביל הכיף? כדי להרגיש טוב עם עצמנו? את אותו הכשל זיהיתי אצל תומכי נתניהו בזמן הסכסוך הגדול עם טורקיה. כשזעקתי מעל כל במה שנתניהו וארדואן הולכים למסלול התנגשות, תומכי הממשלה תמיד השיבו לי ש"בכל מקרה טורקיה תצא נגד ישראל". אם תחשבו ביושר, תגיעו למסקנה שעם הנימוק הזה אפשר להצדיק כמעט כל שטות. ענף נוסף של הכשל הזה, שאפיין דווקא את יפן לפני מלחמת העולם השנייה, הוא להכיר בכך שצעד מסויים הרסני מבחינה אסטרטגית, אבל לשכנע את עצמך ש"אין לך ברירה". אבל אם חושבים מספיק טוב, או משנים כמה הנחות יסוד, לפעמים מגלים שדווקא יש ברירה, ושתחושת ה"אין מנוס" מקורה יותר באגו, קיבעון או שיקולים פוליטיים קטנוניים מאשר בכורח של ממש.

אם נסכם, כדי לחשוב אסטרטגית, קרי לגשר באופן יעיל בין מטרות ואמצעים, צריך להימנע מארבע הטעויות שלעיל: להגדיר מטרה עמומה או כזו שלא ניתן להשיגה באמצעים הקיימים, להשתמש ב"צדק" כנימוק לנקוט באמצעים החותרים תחת המטרה, להחזיק בהנחות יסוד שסותרות זו את זו, ולבסוף ליפול לתוך "כשל בכל מקרה" או בן דודו, כשל ה"אין ברירה". לכך הייתי רוצה להוסיף עוד תובנה אחרונה, חשובה מאין כמותה: אסור לחצות את נקודת השיא של הניצחון.

המושג "נקודת השיא של הניצחון" (אנגלית: Culminating point of victory), הוא עיקרון אסטרטגי ידוע שמקורו בהגותו הצבאית של יקיר הבלוג הזה, קארל פון קלאוזביץ. במלחמה, ההגנה נוטה להיות חזקה מההתקפה. דמיינו לכם יחידה צבאית שמבקיעה לתוך שטח האויב ומשיגה סדרה של נצחונות מסחררים. לאט לאט, בעוד היא מתקדמת לתוך שטח עוין, החיילים מתעייפים מהמסע הבלתי-פוסק, קווי האספקה מתארכים ונחשפים יותר ויותר להתקפות נגד, וסדרה של טעויות אנוש, תאונות ונסיבות גורמות למערכת כולה לחרוק (תופעה שקלאוזביץ מכנה "חיכוך").  באותו הזמן, האויב נדחק אחורה לתוך קווי האספקה שלו, שמתקצרים והתנועה בהם הופכת להיות מהירה יותר. זאת ועוד: הוא נהנה מביצורים מוכנים מראש, מאוכלוסיה אוהדת ומיכולת להזרים תגבורות רעננות. בסופו של דבר תגיע נקודה שבה היחידה הפורצת תתעייף ותחלש כל כך, עד שהאויב יוכל לצאת להתקפת נגד אסטרטגית ולרסק את הצבא הפולש שנמצא בין כה וכה באפיסת כוחות. במקרה כזה (הדוגמא הקלאסית: מלחמת קוריאה) אנחנו יכולים לאבד לא רק את מה שהשגנו וכבשנו, אלא גם חלק מהנכסים שהיו בידינו מלכתחילה.

קל יותר להבין את עיקרון נקודת השיא ברמה הטקטית, כמתואר לעיל, אך הוא תקף באופן מידה גם ברמה האסטרטגית. מבחינה זו, מלחמה דומה למהמר בקזינו שזוכה בז'טונים. בפני עצמם, הז'טונים חסרי ערך לחלוטין – סתם פיסות פלסטיק. הם הופכים לחשובים, רק כאשר המהמר יוצא מהקזינו וממיר אותם בכסף מזומן. אם נעבור מהמשל לנמשל, הקופה של הקזינו היא הסכם השלום שבתום המלחמה. רק כאשר הצד המנצח מסיים את המלחמה ומבצר את נצחונו בהסכמה כלשהי, הדדית או בינלאומית, הוא יכול לממש את הרווח הפוליטי שלו – אחרת מדובר בהישגים על הקרח שיכולים להתהפך בשלב הבא של המערכה. כלומר, צד לוחם צריך לדעת מתי השיג את כל מה שהיה יכול להשיג מהמלחמה מבחינת רווחים, יחסית להשקעה שלו בכסף וחיי אדם, כלומר – מתי הגיע לנקודת השיא של הניצחון. אזי, הוא צריך לצאת מהמלחמה בהסכם ולממש את רווחיו. אם לא יעשה זאת בזמן, ויחצה את נקודת השיא, הוא יגלה שיתרונותיו הופכים לחסרונות: בעלות הברית מתעייפות ממנו ומנתקות מגע או עוברות צד, הוא משקיע יותר ויותר כוחות בהצבת חילות מצב באזורים כבושים (צריכה אסטרטגית), החיכוך בצבאו הולך וגדל, והאוכלוסייה מתעייפת מהמלחמה, בעוד האויב הופך לנואש, נועז ויעיל יותר. קלאוזביץ, שהיה בעצמו היסטוריון צבאי שכתב מחקרים מפורטים על אינספור מערכות עבר, מצא שבמצבים כאלו, כאשר נחצתה נקודת השיא, ההתמוטטות של הצד המנצח עלולה להיות מהירה באופן מסחרר. מכיוון שקשה לזהות את נקודת השיא בזמן אמת, מצביא זהיר יוצא מהמלחמה לפניה: כלומר, מוותר על מימוש רווחים מסויימים. Better safe than sorry.

הדברים נכונים, כמובן, גם למאבק פוליטי-דמוקרטי כמו המחאה נגד הרפורמה המשפטית. בתקופה האחרונה אני חש יותר ויותר שהתנועה הגיעה לנקודת השיא שלה, אך ראשיה מסרבים להבחין בכך. לכאורה, המחאה השיגה הישגים מדהימים, אמנם במחיר כבד: הממשלה לא הצליחה להעביר דבר מהרפורמה המשפטית לבד מצמצום עילת הסבירות, ואפילו ה"הישג" הזה של הקואליציה עומד בסימן שאלה. חברי כנסת אחדים בליכוד רמזו שלא יצביעו עבור הצעדים העתידיים של הרפורמה, וגם החרדים רוצים לקחת את שלהם (חוק הגיוס) וללכת. המחאה, שגרפה המונים ממחנה המרכז והימין-מרכז, ביניהם גם מסורתיים ודתיים ליברליים רבים, הצליחה לבנות דעת קהל נגד הרפורמה ומסביב למגילת העצמאות כסמל מאחד. דא עקא, שעם ההאטה בקצב הרפורמה המשפטית ועייפות החומר, ראשי המחאה חיפשו נושאים חדשים להלהיב איתם את הבייס, ומצאו זאת במאבק אנטי-דתי. קריאה נכונה של סקרי דעת קהל תראה שציבור הביניים, זה שנסחף לכיוון המחאה בחודשים האחרונים אך לא אוהב את הקיצוניות שלה, מתנגד לכפייה דתית אך דוגל בזהות יהודית בעלת גוון ואופי מסורתי. נוצר מצב אבסורדי, שבו הנחות היסוד האסטרטגיות סותרות זו את זו: האמצעי שנבחר בכדי לשלהב את הבייס, מלחמה באירועים בהפרדה ובתוכם תפילות מסורתיות, חותר מתחת לאמצעי העיקרי – רכישת ליבו של הציבור שבמרכז המפה. ועל מאמרים אוויליים כמו של אלוף בן ("למחוק את המושג מדינה יהודית") אני בכלל לא מדבר. יתכן שכאן היתה נקודת השיא של הניצחון, בה הפוליטיקאים מהאופוזיציה היו צריכים להשיג פשרה כלשהי ולסיים את המאבק. התחזית שלי שאירועי יום כיפור ודומיהם יגרמו למחאה לאבד גובה, אלא אם הממשלה תהיה אווילית מספיק בכדי לנקוט בצעדים קיצוניים שילבו מחדש את האש הגוועת. חשוב לציין, שוב, שמדובר אך ורק בהערכה. לזהות בוודאות את נקודת השיא של הניצחון אפשר רק בדיעבד, כשהכל נגמר, אבל אז, כמובן, כבר מאוחר מדי לתקן.

מתי ואיך סטינו מהדרך? בטור אורח לינשוף, טוען אבשלום בן צבי כי אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית, יתכן שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. בימים של מחאה נגד הרפורמה המשפטית של הממשלה, טוען בן צבי שהאתוס הרפובליקני הוא מקור החיות של המוחים, והעדרו הוא הסיבה לחולשתם ולמבוכתם. ינשוף פוליטי-מדיני על ליברליזם מול רפובליקה.

אל מול מגמות ההתפרקות של החברה הישראלית (ולא רק הישראלית), אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את אתוס הרפובליקה והמעשה המשותף, כחלופה לאתוס הליברלי של תחרות כל בכל. במהלך הקריאה, אני מציע לא לחפש במציאות המעשית את המודלים המובהקים של שני האתוסים האלה, אלא את הביטויים של כל אחד מהם בתוך מציאות מורכבת שבה הם מעורבבים זה בזה, בחברה שדמותה מתעצבת בהתאם לשקול הכוחות בין האתוסים האלה והגורמים שפועלים לקדם כל אחד מהם.

בפסקה המפורסמת ב"עושר העמים" כתב אדם סמית:

"הוא מכוון רק כדי להשיג רווח עבור עצמו, ובכך, כמו במקרים רבים אחרים, הוא מובל על ידי יד נַעֲלָמָה לקידום מטרה שאינה חלק מכוונתו. ואין זה תמיד מזיק לחברה שאין כוונתו לכך. באמצעות רדיפת עניינו הוא, הוא לעתים קרובות מקדם את עניינה של החברה ביותר יעילות מאשר אילו התכוון באמת לקדמה."

ההגיון הליברלי מעמיד במרכז את היחיד כפרט עצמאי, העומד בפני עצמו. תפקידה של המדינה לפי זה הוא לעשות את המינימום הנדרש על מנת להבטיח את זכויות וחירויות הפרט הניתנות לו מעצם קיומו כאדם וכאזרח, ובכך לאפשר לו לרדוף אחרי אושרו (ועושרו) הפרטי. המרדף האישי הזה אמור להביא, בסופו של דבר ובדרך עקיפין, לקידום טובת החברה. לאזרח באתוס הליברלי אין מחוייבות כלפי המדינה, מלבד ציות לחוקיה. האתוס הליברלי סולד – ומנוגד ביסודו – לרעיון הלאומי. מרגרט תאצ'ר טבעה את האימרה: "אין דבר כזה שנקרא חברה. יש רק אינדיבידואלים", ואכן לפי ההגיון הליברלי, לאדם אין מחוייבות כלפי החברה שבתוכה הוא חי או כלפי המדינה שבה הוא אזרח. אחת החירויות שאמורות להיות מובטחות לו היא החירות להגר ממקום למקום, לעזוב את ארצו ולעבור למקום טוב יותר, בהתאם לאינטרס הפרטי שלו.

החברה הליברלית נבנית למעשה על הגיון תחרותי: כל החברה היא זירה שבה מתחרים היחידים זה בזה, כאשר כל אחד פועל למען תועלתו האישית. אלא שסביבה של תחרות שבה כל אחד מכוון לתועלתו האישית היא סביבה של חוסר־אמון מובנה. תפקיד המדינה הוא בעיקר לאפשר מידה מינימלית של שיתוף פעולה בסביבה של חוסר סולידריות וחוסר־אמון, באמצעות הגנה על הרכוש הפרטי ואכיפת ההתחייבויות הנחתמות בדמות חוזים משפטיים בין הפרטים, במטרה ליצור את התנאים לתחרות. אלא שלתחרות ולהגיון חוסר־האמון המובנה האלה יש גם מחירים, שלרוב מודחקים מהתודעה שלנו.

הבלוגר האנונימי המעניין "תמריץ" כתב לאחרונה ש

"החברה הישראלית הופכת לחברה של אמון נמוך. חברה שבה שחיתות, אפילו שחיתות מינית מגעילה במיוחד, לא מעוררת הרמת גבה, ונתפסת כעוד גוון משעשע של משהו שכולם עושים מאחורי הקלעים. […] התשובה לשאלה האם רוב האנשים מנסים לנצל אותך או מנסים להיות הוגנים, יכולה לנבא בצורה לא רעה את התמ"ג הלאומי. […]  חלק גדול מאוד מהתוצר הפוטנציאלי עלול להתבזבז ולרדת לטמיון, כאשר אנשים חוששים כל הזמן שיסדרו אותם או שיפגעו בהם. במקומות עם פשיעה אלימה, הבזבוז הוא על מאבטחים, אזעקות וכספות. במקומות עם פשיעה כלכלית, הבזבוז הוא על הזדמנויות שהחמצת מחשש שיסדרו אותך, ועל אשראי שלא יכולת לקבל מאחר שנותן האשראי חשש שיסדרו אותו. במקומות שבהם השחיתות מחלחלת ומשחיתה, הבזבוז נובע ממינויים של חסרי יכולת ומהחלטות של עובדי ציבור שנובעות מהאינטרסים הפרטיים שלהם ולא מתוך האינטרסים של הכלל. […] אובדן האמון ההדדי בחברה הוא אות לקריסת היכולת […] לאפשר את המשך תפקודה המוצלח, והחלפת האמון בנורמות של צפרדעים ועקרבים היוצאים יחד לחציית נהר."

אכן, אחת השאלות החשובות בחברה שבה אנשים פועלים למען תועלתם האישית היא מה אמור למנוע מאותם אנשים שמשרתים בתפקידים ציבוריים לפעול למען תועלתם האישית, על חשבון המחויבות לציבור. בהיעדר מימד ערכי לפעולה הציבורית, ואם בכל עיסוק אני פועל כדי למקסם את רווחתי (וגם בוחר את העיסוק בהתאם), מה אמור למנוע מעובדי המגזר הציבורי, משוטר, מהנדס עיר, חבר כנסת או אפילו ראש ממשלה לפעול כדי למקסם את רווחתו האישית על חשבון הנאמנות לאינטרס הציבורי? מנדלי מוכר ספרים הציג את הבעיה הזו כאחת הבעיות של היהודים, בסיפורו "בימי הרעש" [ההדגשות, כאן ובהמשך, שלי]:

[…] פזיזין אנו ומקדימים נעשה לנשמע בכל דבר, עד שלא חשבנו מתחלה בדעתנו, אם מוכשרים אנו לאותו הדבר, ושמא נקלקלו בידינו. והלואי שהיתה הבהילות מטעם זה בלבד, שאין חשבון אצלנו קודם למעשינו, ואני חושש, שטעמו של דבר הוא עוד גרוע יותר; אדרבה, בזה שאנחנו מחזיקים בהולים ומבוהלים בכל ענין הבא לידינו, יש חשבון וכונה עמוקה. לא גופה דעובדא עיקר, אלא טובת הנאה שיש בה לעצמנו, וכונתנו היא – הפרנסה. וכי מה איכפת לי, שמעשי המבולבלים אינם רצויים לגופו של אותו הענין ויפסידו לו בעתיד, אם הם רצויים לעצמי באותה שעה.

לטעמי ההגיון הזה, ולא סתם, מביא את החברה האנושית לכדי משבר בכל מקום שבו מנסים ליישם אותו ללא רסן. ולכן אני חושב שכדאי לחזור ולהתבונן בהגיון החלופי. 

אחד מהביטויים של הסלידה הליברלית מהרעיון הלאומי (והחברתי  בכלל) היא ראיית כל שייכות וזהות קולקטיבית כגורם שלילי, כל לאומיות כלאומנות, וכל פטריוטיות כשוביניזם לאומי. אלא שתפישה זו היא יותר אידיאולוגיה מאשר תיאור מצב. זהות משותפת (כולל לאומית) ופטריוטיות יכולות להתבטא גם באופן חיובי. לפי ויקיפדיה:

פטריוטיות (מיוונית: πατρίς [פַּטְרִיס], מולדת) היא שם כולל לאהבה ונאמנות שאדם חש כלפי המדינה שבה הוא חי. גישה זו מתבטאת במסירות, בנאמנות ובמוכנות להקרבה למען המדינה. הרגש הפטריוטי נובע מהרגשת זיקה, שייכות, הזדהות ומחויבות. פטריוטיות יכולה להתבטא לא רק כלפי המדינה, אלא גם כלפי עיר מגוריו של האדם, או כלפי אזור מגוריו. פטריוטיות קשורה בתרומה של אזרחים למדינה בה הם חיים, ולתחושת הקולקטיב והסולידריות.

השייכות לקהילה (כולל קהילת־לאום) מציעה חלופה "חילונית" לכוח "עליון" שיכול לרסן את הרדיפה אחרי האושר (והעושר) הפרטי, מתוך מחוייבות לאינטרס הרחב של חברי הקהילה, שתחושת השייכות הופכת אותו גם לאינטרס אישי של חבר הקהילה. תחושות השייכות והשותפות בקהילה ובמעשה גדולים מהפרט מסוגלות לרסן ולהגביל את האגואיזם האישי ואת האנטגוניזם בין קבוצות שונות בקהילה, בשם הסולידריות בין חבריה. קהילה אינה אוסף סתמי של המון פרטים, אלא ציבור של אנשים שעוסקים ושותפים, מתוך מכלול הפעולות האישיות שלהם, במעשה משותף. לכן, בתפישה של קהילה הפוליטיקה אינה מצטמצמת לשמירה על חירויות הפרט ואכיפת חוזים, ואינה עוד זירה שבה הפרטים מתחרים זה בזה על כסף, כוח וכבוד. הפוליטיקה היא הדרך שבה נבנה ומתעצב המעשה המשותף של הקהילה. חברי הקהילה לא בונים את המערכת הפוליטית שלהם כמערכת שמפעילה משטרה ובית דין בלבד, אלא כמערכת שמנהלת את "העניין הציבורי", כלומר כרפובליקה (בלטינית: Res publica, שזה בתרגום מילולי: עניין הציבור). לפי ויקיפדיה:

מלבד הרפובליקה כצורת משטר, משמשת הרפובליקה גם כמערכת ערכים. מזווית זו, אזרח ברפובליקה הוא חלק מקהילת האזרחים, ומתוקף כך הוא זכאי לזכויות ובעל חובות. יתרה מכך; הגשמת ערכיו של הפרט היא באמצעות החיבור לקהילת האזרחים, באמצעות לקיחת חלק מן המתרחש במרחב הציבורי. האזרח הרפובליקני נדרש לנתינה מסוימת למען המדינה, כחלק בלתי נפרד מאזרחותו.

בחברה הליברלית, הזכויות מוקנות לאדם מתוקף היותו אדם, בלי קשר לשאלת תרומתו לחברה, וגם כאשר הוא מנוכר לסביבתו. בפועל, מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לעושרו. לעומת זאת, ברפובליקה, האזרח לא מנוכר למדינה. הוא שותף־בעלים במדינה, שמצופה ממנו לנהוג כאזרח פעיל השותף באחריות על ענייני החברה והממשלה נועדה לשרת אותו כחלק מהחברה. מעמדו בחברה נקבע במידה רבה בהתאם לתרומתו לעניין המשותף של החברה. אני חושב שאם נתבונן על הארגונים והמסגרות ומערכות היחסים החברתיות הממשיות שבהן אנחנו פועלים, תגמול התלוי בתמורה נתפש אצלנו באופן כמעט טבעי כראוי והוגן יותר מאשר דרישה לזכויות המנותקות לחלוטין ממילוי חובות, תרומה או מסולידריות ואכפתיות.

בקצה ההגיון הזה, מתבטלת למעשה ההבחנה שבין המדינה (הממשלה) לבין החברה. כך, למשל, מה שתיאר הרצל ב"אלטנוילנד" אינו מדינה יהודית, אלא חברה יהודית, בשם "החברה החדשה". זוהי למעשה חברת־שותפות, קואפרטיב לאומי שהוא פדרציה של קואופרטיבים מקומיים. כך הוא שם את הדברים בפי נשיא האקדמיה של "החברה החדשה", במעמד בחירת נשיא חברה חדש:

לא התאספנו כאן כדי לבחור בראש מדינה, שכן אנחנו לא מדינה. אנחנו קהילה – קהילה מאורגנת בצורה חדשה אמנם, אבל בעלת ייעוד עתיק שמופיע כבר בספר מלכים הראשון. נאמר שם שישראל ויהודה ישכנו לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, מדן ועד באר שבע.

למעשה, אנחנו חברה שיתופית גדולה, שבתוכה אגודות שיתופיות יותר קטנות, בעלות מטרות מוגדרות. הקונגרס הזה שלנו, במהותו, אינו אלא האסיפה הכללית של החברה השיתופית הקרויה בשם החברה החדשה. עם זאת, אנחנו מרגישים שמדובר כאן ביותר מאשר אינטרסים חומריים טהורים. אנחנו נוטעים גנים ומקימים בתי ספר, דואגים לשימושיות ולתועלת של הדברים, אבל גם לחוכמתם וליופים. גם בחשיבותם אנחנו מכירים. אנחנו מאמינים שאידיאל נושא עמו יתרונות גדולים ומועילים ביותר לקהילה של בני אדם, ואף נאמר בגלוי שחברה אינה יכולה להתקיים בלעדיו. האידיאל הוא שמוביל אותה. גם את האמת הזאת לא גילינו, היא עתיקה כימי העולם. כשם שהלחם והמים חיוניים ליחיד, כך האידיאל חיוני לחברה. הציונות שלנו, שהביאה אותנו לכאן ועתידה להעלות אותנו לפסגות תרבות חדשות ולא מוכרות, היא אידיאל אינסופי.

מישהו חושב שסטיתי מהנושא? לא ולא, ידידיי, אני עדיין צמוד לנושא – הבחירות. האדם שנבחר בו לעמוד בראש החברה החדשה צריך לטפח את האידיאל הזה. ענייני החומר לא צריכים לעניין אותו. את כל כוחו ומרצו הוא צריך להשקיע באידיאל."

לא סתם הרצל נתן בדבריו מקום מרכזי לתפקיד האידיאל עבור החברה. האתוס הליברלי לא מסוגל (ולא מעוניין) להציב אידיאל עבור החברה, מכיוון שהוא לא מאמין בחברה אלא בפרט. כדי להתקיים כחברה, יש צורך ב"סיפור מארגן", בתשובה לשאלות "מי אנחנו?" "מה האידיאל שלנו?" "לאן אנחנו שואפים ביחד כחברה?". צריך שיהיה לנו, כפי שכתבתי בעבר, "בשביל מה לקום בבוקר". אל מול הפירוק הליברלי (שתוצאתו בפועל היא אוליגרכיה קפיטליסטית) מתייצבות חלופות שונות, כל אחת עם סיפור מארגן אחר: הסתגרות ואגואיזם מגזרי המתנהל במסגרת של "חטוף כפי יכולתך" בזירה הפוליטית לצד דיכוי פנימי בידי האוליגרכיה המגזרית; לאומנות; אנטי-ציונות ופוסט ציונות דתית למיניה; ובמידה רבה שילובים בתמהיל משתנה של כל החלופות האלה.

לא סתם, הזירה הפוליטית בישראל סוערת בתקופה האחרונה סביב החלופות האלה: מצד אחד, קואליציית מפלגות המגזרים, האנטי והפוסט-ציונות הדתית, הלאומנות והאוליגרכיה. כנגד הקואליציה הזו, המאבק נגד הרפורמה מקבל אופי "רפובליקני" מובהק: אימוץ סמלי הלאום (הדגל, מגילת העצמאות) כסמלי המחאה, גישה הדורשת יחס של כבוד מתוקף התרומה לחברה ("אנחנו האליטה המשרתת הצבאית והכלכלית, התורמים לחברה") וכדומה. אלא שבמידה רבה פוטנציאל הכוח של המחאה הזו (כמו של מחאות קודמות) לא מתממש, לטעמי מכיוון שרבים מקרב המוחים, ואולי הרוב המכריע מתוכם, לא מתורגל באתוס הרפובליקני (בגרסתו המקומית), אלא דווקא באתוס הליברלי. האתוס הליברלי לא מסוגל להוות בסיס ממשי למאבק ציבורי מתמשך, ובעיקר לא מסוגל לבנות חלופה ממשית. ואולי הבעיה הזו מתבטאת באופן הבולט ביותר בשיתוק המעשי של מפלגות האופוזיציה המרכזיות, שבמידה רבה שומרות על דממה ונגררות אחרי המחאה בשטח, במקום להוביל ולקדם חלופה ממשית (מהצד השני, הן עצמן סובלות מחולשה פוליטית שמקורה ברתיעה המובנית של הציבור הליברלי מהפוליטיקה ומכל פעולה שיש בה התארגנות חברתית הצוברת כוח ממשי ודורשת מחוייבות ממשית מחבריה). זאת מכיוון שהן מפלגות שהאתוס הדומיננטי בהן הוא האתוס הליברלי, מה שמונע מהן להציג חלופה ציבורית ממשית. לתפישתי, החלופה היחידה שמסוגלת לבסס את הקיום של מדינת לאום יהודית־דמוקרטית (המכילה גם מיעוטים הזוכים לשוויון) היא החלופה הסוציאל־דמוקרטית, או, אם תרצו, הציונית־הרצליאנית.

ובבניין ציון ננוחם.