ארכיון הבלוג
אסכולת "אי אפשר": קווים לדמותו של כשל אסטרטגי
אותם קצינים בדימוס ופרשנים בטחוניים שמסבירים לנו תמיד למה אי אפשר לנצח מפליאים להסביר את הקשיים והמכשולים במערכה הנוכחית בעזה. אולם דבר אחד הם בדרך כלל לא מביאים בחשבון: את המחיר החלופי של הימנעות מפעולה. ינשוף צבאי אסטרטגי על "אסכולת אי אפשר".
ישנו קצין בחיל האוויר במילואים, אדם רב זכויות בשם עומר דנק, שהיה מבכירי תנועת המחאה וכותב בלוג פופולרי ברשת על עניינים אסטרטגיים. בימים האחרונים, דנק כותב פוסטים רבים בהם הוא מנתח את המלחמה הנוכחית, שמסקנת כולם זהה: ישראל לא יכולה לנצח וחייבת לנטוש את המאבק מול חמאס גם במחיר של תבוסה, וזאת משיקולים רבים ומגוונים: "השעון המדיני מתקתק", המשק לא יעמוד בזמן ארוך של גיוס מילואים, הכוח אינו מספיק בכדי להתמודד מול חמאס וחיזבאללה בו זמנית, וחוסר האמון בממשלת נתניהו לא מעניק לנו אשראי מדיני וחוסן פנימי מספיק על מנת לעשות זאת. דנק, קצין מנוסה בדימוס שמכיר את המערכת היטב, מפליא להסביר באופן רהוט ומנומק שיקולים לכאן ולכאן, אך מסקנתו תמיד היא ש"אי אפשר" לעשות, תמיד המלצה על תחזוקה, הגנה, חוסר מעש אסטרטגי, והס כמובן מלדבר על ניצחון והכרעה. יש לומר בכנות, שפרשנים אסטרטגיים רבים מחזיקים בעמדה הזאת, בעיקר ותיקים של המערכת: לאסכולת "אי אפשר" לא חסרים תומכים.
החוזקה של "אסכולת אי אפשר" היא בתיאור משכנע של השיקולים והאילוצים שמקשים על דרך פעולה כלשהי, למשל הכרעת חמאס בעזה. בהקשר זה, ראוי להקשיב להם קשב רב, כדי להבין אלו מכשולים עומדים בפנינו. אבל הכשל הראשון במעלה של האנשים האלה, היא שהללו נוטים לשקלל רק את המחיר של פעולה, אבל לא את המחיר של הימנעות מפעולה. אכן, לפעמים יש להימנע מפעולה כי המחיר שלה בלתי נסבל, אבל זו רק בהנחה שהמחיר החלופי נמוך יותר. כפי שכתבתי בפוסט קודם, זו בדיוק הסיבה שרבים משתמשים באופן מוטעה בדוגמאות היסטוריות כמו מלחמת העצמאות של אלג'יריה, מלחמת וייטנאם או מלחמת לבנון, כדי להוכיח שלא ניתן להכריע את חמאס או לכבוש את עזה. אחרי הכל, מדוע לנסות שוב מה שנכשל בעבר? אבל בניגוד לפרשנות מקובלת של המלחמות הללו, הצרפתים, האמריקאים והישראלים לא הובסו מבחינה צבאית באלג'יריה, וייטנאם ולבנון – אלא פשוט הגיעו למסקנה שהמחיר ששילמו (בכסף, חיי אדם ותמיכה בינלאומית) אינו שווה את התועלת שבהמשך הלחימה. במילים אחרות, המחיר החלופי היה נמוך יותר.
במאמר שפרסמתי בזמנו ב"הארץ", הסברתי בפרוטרוט מדוע במקרה הנוכחי, המחיר של חוסר פעולה בעזה גבוה משמעותית מהמחיר של פעולה, יהיה אשר יהיה. האסטרטגיה האיראנית – שמומחים רבים כל כך היו עיוורים לגביה – היא להקיף את ישראל בטבעת מצור של לוויינים (פרוקסיז) שגורמים לה נזק הולך וגובר: חיזבאללה מצפון, חמאס מדרום, ובעומק – איראן, החות'ים והמיליציות העיראקיות והסוריות למיניהן. ובעוד הדקירות של הפרוקסיז הולכות ומתעצמות, מעמידים האיראנים את ישראל על קרני דילמה: אם תנסה להכריע את אחד מהפרוקסיז, למשל חמאס, יתקפו אותה כולם בעת ובעונה אחת, במלחמה רב-חזיתית שאולי תהיה מעבר ליכולותיה. במילים אחרות, ישראל תיאלץ לבחור בין דעיכה איטית לתבוסה מהירה. ואם חשבנו שנוכל להתמודד עם הטילים של חמאס באמצעות מערכות הגנה, ולהחזיק עדיין כלכלה מתפקדת ונמלי ים ואוויר ללא איום השבתה מתמדת, הגיע ה-7 באוקטובר ללמד אותנו שטעינו. ישראל לא מסוגלת לספוג מעשי טבח בקנה מידה כזה, בלי לנטוש למעשה חבלי ארץ שלמים ולצמצם את גבולותיה; למעשה, בלי שהחברה שלה תתפורר מבפנים. למזלנו, יש כעת נשיא אוהד בבית הלבן שמרתיע את חיזבאללה ואיראן עצמם מלתקוף אותנו. מי יתקע לנו כף שבעתיד, כאשר חמאס תבצע טבח נוסף מסוג זה ואף תגיע לשכונות צפופות באשדוד ואשקלון (דמיינו אלפי הרוגים) יהיה נשיא כמו ביידן שירתיע עבורינו את חיזבאללה? ומכיוון שחמאס וחיזבאללה מתעצמים מסבב לסבב, אנחנו יכולים להיות בטוחים שהסיבוב הבא נוסח ה-7 באוקטובר יהיה גרוע בהרבה. כלומר, בכלל לא משנה מה המחיר שאנחנו נשלם עכשיו על חיסול חמאס, בין אם מבחינת כסף, חיי אדם או תמיכה בינלאומית: בעתיד נשלם מחיר גבוה יותר. אם העלות היום היא X, בעתיד היא תהיה X פלוס Y. המסקנה היא שצריך לפעול, בלי קשר לעלותו של X, מפני שהמחיר של אי פעולה גבוה יותר באופן אינהרנטי.
לבסוף, חשוב להתייחס לעוד טיעון שמעלים דנק וחסידים אחרים של אסכולת אי אפשר, והוא המטאפורה של ה"שעון המדיני". כביכול, יש לישראל תמיד זמן מוגבל לסיים מבצעים, עד שארצות הברית, מועצת הביטחון או הקהילה הבינלאומית יכפו עליה לעצור. ראשית כל, כפי שכתב בזמנו נדב אייל בטוויטר, לצד שעון הזמן יש גם את שעון העניין, מפני שתשומת הלב של הקהילה הבינלאומית נעה בהדרגה לזירות אחרות. שנית, גם כאן, הציות לשעון המדיני הוא שאלה של מחיר חלופי. האם הנזק הבינלאומי עולה לנו יותר או פחות מהמשך הלחימה? אך מכיוון שבמקרה שלפנינו, מחיר תבוסה מול חמאס עלול להיות קיומי בטווח הבינוני, ישראל בהחלט יכולה וצריכה לספוג גם נזק בינלאומי בכדי לממש את מטרותיה. ולבסוף, ההיסטוריה מוכיחה שאל לנו להיאחז בפאניקה: ישנו מרחב אי הסכמה משמעותי עם ארצות הברית והקהילה הבינלאומית שאין בו פגיעה אמיתית באינטרסים של ישראל, ובוודאי שלא כפייה של ממש כנגדה. רוצה לומר, גם אם האמריקאים לא יהיו מרוצים ממעשינו, ספק גדול אם יסירו את התמיכה בפועל או יטילו עלינו סנקציות, אלא אם נחרוג מחיסול חמאס – המטרה ששני הצדדים הסכימו עליה מראש, למחוזות פרועים כמו טיהור אתני או הקמת התנחלויות בעזה. יש להזכיר שבעבר ישראל ניהלה מחלוקות משמעותיות מאד עם ארצות הברית, כמו פיתוח תוכנית הגרעין הישראלית בשנות השישים או מתקפת המנע במלחמת ששת הימים – והיחסים שרדו ואפילו התחזקו. על ישראל להבהיר לקהילה הבינלאומית שהיא לא מוכנה להתפשר על מטרת הליבה של חיסול חמאס, אבל בהחלט יכולה לדבר, להתגמש ולהתפשר בנושאים אחרים, למשל סיוע הומניטארי או היחסים מול הרשות, באופן שלא יסכן את בטחונה. ברגע שהשותפים שלנו, בעולם ובאזור, יבינו על מה אנחנו מוכנים להתפשר ועל מה לא, היחס הבינלאומי ינתב את עצמו בהתאם.
לסיכום, יש לומר גם שלניצחון יש דינמיקה משלו. הבעיה עם אנשי צבא ואסטרטגים ותיקים כמו דנק, שעייפות החומר, השחיקה ותחכום היתר (כמו גם מנה בלתי מבוטלת של ציניות ויהירות) השכיחו מהם את המושג הפשוט "ניצחון" שעומד בלוז קיומו של צבא מודרני. ישראל חלשה ומובסת לא רק תתמרץ את אויביה לפגוע בה עוד, אלא תרחיק ממנה את בעלי בריתה בעולם ובמיוחד במזרח התיכון. לעומת זאת, כל עוד לא נרחיק לכת לטיהור אתני או הרפתקאות מיותרות בגדה, עצם הניצחון בעזה יתמרץ מדינות אחרות להתקרב אלינו, אפילו אם יגנו אותנו נמרצות בכל הדרך לעסקה הבטחונית הבאה.
צידוק הדין: עזה והבעיות במשפט ההומניטארי הבינלאומי
המערכה הנוכחית בעזה מצביעה, בין היתר, על בעיות קשות בדין הבינלאומי ובחוקי הלחימה כפי שהם נתפסים ומתפרשים כעת בחלקים נרחבים מהעולם המערבי. נטישתו של עיקרון ההדדיות והחלת הדין ה"מנהגי" כביכול ללא תנאי, מסייעים למעשה לאויבי המערב כמו חמאס ורוסיה, שמתעלמים ממנו לחלוטין. אלו דשים את הדין בעקביהם, אך עדיין יכולים לחסות תחת הגנתו ולהימלט מתוצאות מעשיהם. כדי שלא ישמש ככלי נגד המערב בידי אויביו, הדין הבינלאומי זקוק לרפורמה משמעותית. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע על חוקי הלחימה להשתנות.
מאמר זה פורסם במקורו, בגרסה שונה במעט, בגיליון השבת, 21.10.2023 של מקור ראשון
קארל פון קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית, כתב פעם שבמלחמה, "טעויות הנובעות מטוב לב הן אולי המסוכנות ביותר." חשבתי על המשפט הזה, כאשר שמעתי פעם נוספת את אלו שזועקים על אסון הומניטארי בעזה, בעוד גופותיהם של הטבוחים בבארי, ניר עוז וכפר עזה טרם הספיקו להתקרר. הם טענו שישראל מפרה את הדין הבינלאומי כשהיא "מענישה קולקטיבית" את העזתים בגין מעשיו של חמאס. אכן, אירועי המלחמה הנוכחית מעלים שוב בעיית עומק: האופן שבו ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס משתמשים בחוק הבינלאומי כמגן להסתתר מאחוריו, אך בלי להיות מחוייבים אליו כהוא זה. כמה פעמים חשקתם שיניים, כאשר ראיתם דוברים פרו פלסטינים שונים טוענים ב-CNN באנגלית רהוטה שישראל מבצעת פשעי מלחמה, כאשר ניסתה להגיב לטילים של חמאס בכל אחד מהסבבים מול עזה, טענות שמופיעות גם במסמכים משפטיים רשמיים כדוגמת דו"ח גולדסטון? לישראל, כמובן, יש משפטנים משלה שמשיבים מלחמה, אולם אויביה, ותומכיהם, משכילים להשתמש בחוק הבינלאומי כדי לבלום את השור בדישו בכל פעם שחמאס נמצא בסכנה, ואף להטריד את המדינה באמצעות חקירות בבית הדין הבינלאומי בהאג. כבר עכשיו, הזהירו משפטנים בריטים בכירים שהתגובה הישראלית בעזה עלולה להיחשב כהפרה חמורה של חוקי הלחימה. בניגוד למה שרבים חושבים, לא מדובר רק בבעיה שלנו, אלא בכשלים מבניים בחלק מהפרשנויות הנוכחיות של המשפט ההומניטארי הבינלאומי. זה הפך כבר מזמן לכלי חד צדדי שמגביל את המערב במלחמה באויביו, בעוד הם עצמם פטורים מכל מחוייבות מעשית אליו.
ההיסטוריה של דיני המלחמה ארוכה ומורכבת, וכפי שהראה ד"ר זיו בורר, הולכת אחורה עד לימי הביניים והחוק הגרמאני והרומי. בימינו, מדינות רבות בעולם חתומות על אמנות האג וג'נבה, ועל "פרוטוקולים" שהתווספו אליהן ב-1977. מדינה מחוייבת לכללים אם חתמה על האמנות הרלוונטיות, אולם חלק ניכר מהדינים, שמוגדרים "מנהגיים", מחייבים את כל המדינות ללא תנאי. רק מדינה שמוכיחה שהיא "מתנגדת עקבית" לדין מנהגי מסויים, פטורה ממנו.
אם נפשט דברים, העקרונות העיקריים של הדין הבינלאומי הם "עיקרון הצורך הצבאי" (אסור לגרום סבל שלא לשם מטרה צבאית לגיטימית), "עיקרון ההבחנה" (מותר להרוג לוחמי אויב וכל מי שמשתתף בלחימה, אך אסור לפגוע באזרחים במכוון או להרוג פצועים, חולים או לוחמי אויב שנכנעו) ו"עיקרון המידתיות" (כל נזק אגבי לאזרחים צריך לעמוד בפרופורציה מתאימה לתועלת הצבאית של ההתקפה). אפשר להמשיל כל אחד מהעקרונות הבסיסיים הללו לכדור שלג, שהולך וגדל ככל שהוא מידרדר במדרון. כדרכם של עקרונות משפטיים, מציאות היישום שלהם מסובכת בהרבה, ובמהלך השנים התווספו אליהם פסקי דין תקדימיים של בתי דין בינלאומיים, מאמרים אינספור של מלומדים ופרשנויות סמכותיות ומשפיעות, כמו זו של הצלב האדום הבינלאומי. כמו כן, משקיפים רבים ברחבי העולם נוטים להגדיר כ"פשעי מלחמה" גם פעולות צבאיות שאינן בהכרח מוגדרות ככאלו לפי הדין היבש (למשל, הטענות הרווחות כאילו שימוש בזרחן לבן הוא בהכרח פשע מלחמה – אינן נכונות).
ברבות השנים הדין נעשה סבוך יותר ויותר, והנטייה היא להדגיש את ההיבט ההומניטארי (הגנה על אזרחים) על חשבון היבט הצורך הצבאי. כיום, מערכת הדינים שמכתיבה את ההתנהלות בשעת מלחמה (Jus in bello) לא ידועה כבר כדיני הלחימה, כבעבר, אלא כדין ההומניטארי הבינלאומי. החלפת השם מסמלת את הדגש המשתנה ממערכת כללים שמסדירה את ההתנהגות בין ממשלות וצבאות, לכזו ששמה במרכז את האנשים המוגנים, הקורבנות החפים מפשע של אימי המלחמה. כתוצאה מכך, למשל, יש המצפים מצבאות לבדוק לפני כל התקפה האם המטרה אכן עומדת בדרישות הדין ("הפללה"), האם הנזק האגבי לאזרחים יהיה מידתי, והאם החימוש שנבחר להתקפה מדוייק מספיק בכדי לעמוד בחישובי המידתיות. הטענה היא שבימינו, כאשר הנשק הפך להיות הרבה יותר מדויק, צבאות מחוייבים ביותר זהירות מאשר בימים עברו. מישראל ציפו לבדוק באלף עיניים האם החימוש שהוטל למשל על הבניין שבו שהה רב מרצחים כמו סאלח שחאדה היה "מידתי" או לא. כשישראל נוקטת באמצעי זהירות כמו "הקש בגג" כדי לחסוך בחיי אזרחים היא מאבדת את גורם ההפתעה, ורבים סבורים שהדין אוסר להפציץ "באופן לא מידתי" אזור אפילו אם האזרחים הוזהרו מראש שעליהם לעזוב אותו. ישנם משפטנים לא מעטים שלדידם אפילו לוחמי חמאס שלא מעורבים בזה הרגע בפעולות צבאיות הם בגדר "אזרחים" לפי החוק הבינלאומי. מכיוון שצריך להפריד בין אזרחים לבין הממשלה והצבא שלהם, יש הגורסים כי הדין אוסר גם "ענישה קולקטיבית" או מצור, שמעצם טבעו דורש לחסום מזון, תרופות ואף מים (ובוודאי שדלק) בכדי להיות אפקטיבי. לרשימה ניתן להוסיף את האיסור לפגוע במתקני תעמולה של השלטון היריב, או במוסדות "לא לחימתיים" אחרים שתורמים למשילות שלו.
זאת ועוד: גם דיני היציאה למלחמה והכיבוש הלוחמתי פוגמים ביכולתן של מדינות דמוקרטיות להתמודד מול אויביו של הסדר הבינלאומי הנוכחי. כך, למשל, משפטנים רבים סבורים כי גם כשמדינה יוצאת למלחמה יש צורך בשיקולי מידתיות: אי אפשר לצאת למלחמה מלאה כתגמול על התקפה מינורית יחסית. כלל זה שולל ממדינות מותקפות את היכולת להרתיע באמצעות תגובה לא פרופורציונלית, והציב את ישראל, למשל, בדילמה מה לעשות מול התקפות "שוליות" יחסית של חמאס. מי שיפתח את העיתונות בשנים הראשונות שאחרי ההתנתקות, למשל, יוכל למצוא שפע של משקיפים שמבחינתם לא היה מוצדק לצאת למלחמה "בגלל הקאסמים שרק מחוררים את אדמת הנגב", וזו בדיוק הסיבה שהמפלצת הצליחה לגדול, להשתלט ליום שלם על חלקים ניכרים מאדמת הנגב ולטבוח יותר מאלף ישראלים. הדין אוסר גם סיפוח חד צדדי של שטח, ובכך שולל מישראל, למשל, עוד צעד מדיניות שיוכל להרתיע גופים כמו חמאס, שפוחדים יותר מכל מאובדן אדמה (אך לא מהרג אנשים או הרס בניינים, שהקהילה הבינלאומית ממילא תשקם מכספה, עוד דוגמא לניצול ציני של הלכי רוח הומניטאריים). לבסוף, ואני מודע לכך שזו נקודה משנית, דיני הכיבוש הלוחמתי עשויים אפילו למנוע רפורמה כפוייה בחינוך הפלסטיני (בסגנון הדה-נאציפיקציה בגרמניה), משום שהם אוסרים על הכובש לשנות את מערכת החינוך או את תוכנית הלימודים בשטח המוחזק.
שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל. אם הדינים ה"מנהגיים" הללו היו באמת מנהגיים, במובן שהם מקובלים על כל המדינות והארגונים הלוחמים, או כמעט על כולם – ניחא. הפחתת סבל במלחמה משרתת בעיקרון את האינטרס הכללי. דא עקא, שהמילה "מנהגי" היא פיקציה, המבטאת ערכים מקובלים במדינות דמוקרטיות. והערכים הללו, כך מלמדים אותנו היום, אמורים להישמר באופן חד צדדי, בלי שום קשר להתנהגותו של היריב. כך מדינות דמוקרטיות מגבילות את עצמן ונותנות לאויביהן יתרון לא הוגן.
זה לא היה תמיד המצב. כאשר דיני הלחימה המודרניים התחילו להתגבש במאה ה-19, היתה אמנם תפיסה של דין מנהגי מחייב, אך בכל זאת החוקים היו מבוססים בחלקם הגדול על הנחה של הדדיות. השאיפה היתה אמנם להגביל את מוראות המלחמה, אבל הכללים, כאשר נשמרו, היו אמורים להיות מוסכמים על שני הצדדים. אני מטפל היטב בשבויי המלחמה שלך, מתוך ידיעה שאתה תדאג באותו האופן לשבויי המלחמה שלי. ראשית כל, החוק הבינלאומי התיר פעולות תגמול, במגבלות מסויימות, וכך תמרץ שמירה על דיני הלחימה. שנית, התקיים ויכוח בין משפטנים בינלאומיים במאה ה-19 האם "ברברים" שאינם מחוייבים לחוק הבינלאומי המערבי זכאים להגנתו המלאה, להגנת חלק מהדינים "במידת האפשר", או רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות". רק מדינות שעמדו בשורת תנאים, שנקראו אז "סטנדרט הציביליזציה", נהנו אליבא דכולי עלמא מהגנה מלאה של החוק הבינלאומי, וכמובן היו מחוייבות לכבד אותו. היה בכך היגיון רב. במלחמת סין-יפן הראשונה (1894-1895), למשל, היפנים החליטו לקחת שבויים סינים, למרות שהסינים טבחו את כל השבויים היפנים. אולם הסינים, שלא כיבדו את הכללים, השתמשו בדגל הלבן כתחבולה בכדי לתקוף את שוביהם, ולכן במקומות מסויימים היפנים העדיפו להרוג סינים שנכנעו ולא לקחת את הסיכון. כמה עשרות שנים מאוחר יותר, דור אכזרי יותר של מנהיגים יפנים סירב לחתום על אמנת ג'נבה לשבויי מלחמה (1929) דווקא בגלל עיקרון ההדדיות. היפנים של אותה תקופה, שלא רצו לעודד את חייליהם ליפול בשבי, קיוו שהאויב יתייחס אליהם באכזריות, ולכן לא הסכימו להתחייב לתת יחס הוגן לשבויים מצבאות יריבים. אולם עקב מוראות מלחמה העולם השנייה, רבים טענו שיש לוותר על עיקרון ההדדיות ולשמור על "דינים מנהגיים" בכל מקרה. פעולות תגמול (שנחשבו לגיטימיות קודם) הפכו, לפי פסיקות מסויימות, להיות אסורות בתכלית האיסור, כי הרי כל אדם הוא עולם ומלואו. נניח שממשלת רוסיה, למשל, פשעה ולא שמרה על חוקי הלחימה: מדוע אזרחיה ושבויי המלחמה שלה אשמים?
אולם כמו הרבה רעיונות שמקורם בכוונות טובות, הגישה הזאת נוצלה ומנוצלת על ידי גורמים ציניים שמשתמשים בחוקים שיצר המערב כדי לחתור תחתיו מבפנים. אכיפה היא תמיד משאב מוגבל, וקשה לאכוף חוק כאשר יותר מדי גורמים לא מכבדים אותו, ועוד יותר אם הגורם האוכף מקבל על עצמו מגבלות מסוגים שונים. כדי להבין את הקושי הזה, ראוי להביט בדין הפנים-מדינתי. המשפט הפלילי, שכולל בתוכו מערכת סבוכה של דיני ראיות וזכויות נאשמים, ופועל מתוך ההנחה שעדיף לזכות אלף פושעים מאשר להרשיע אדם חף מפשע, מציב רף ראייתי גבוה מאד להרשעה. בדיוק כפי שניתן להילחם בארגון טרור לפי דקדוקי הדין הבינלאומי רק אם המדינה הלוחמת חזקה הרבה יותר מהארגון או מוטרדת ממנו אך מעט (כמו, למשל, בסבבים הקודמים בעזה), ניתן לשמור על זכויות הנאשמים בדין הפלילי רק אם למדינה יש מספיק משאבי אכיפה נגד מיעוט סביר בגודלו של פושעים. היכולת לשמר שלטון חוק תוך כדי הקפדה על זכויות, תלויה במספר הפושעים, במידת התמיכה שהם מקבלים מהחברה הסובבת אותם, וביכולת של הגורם המדינתי לאכוף את הסדר *למרות* המגבלות המוסריות והמשפטיות שהוא מקבל על עצמו.
כאשר פשיעה מתפשטת יותר מדי, מתבצעת בידי קבוצות אידיאולוגיות נחושות או הופכת להיות קוד של תתי תרבויות שלמות, מאד קשה להילחם בה באמצעות הדינים המסועפים של המשפט הפלילי ודיני הראיות, שנועדו כולם לטובתו של הנאשם ובפועל נותנים יתרון לא לחלשים, אלא לאלו שיש להם עורכי דין יקרים יותר (קרי, גורמי הפשע המאורגן), או לחילופין לקבוצות אידיאולוגיות שיודעות לשתוק ולא לספק ראיות קבילות, כמו נוער הגבעות ואנשי הטרור היהודי. לא לחינם, בכל הנוגע למגפת הפשע בחברה הערבית, נוצר קונצנזוס שצריך להשתמש באמצעי חירום כמו מעקבי שב"כ ואפילו מעצרים מנהליים. כשארגון הפשע של מיכאל מור השתלט בזמנו על נהריה, אי אפשר היה לאכוף נגדו את החוק הרגיל כי הוא הטיל טרור על השוטרים. היה צריך להשתמש ביס"מ, כאילו שכובשים יעד אויב מבוצר. רוצה לומר, בפשע פלילי אפשר לטפל בנורמות של החוק הפלילי כל עוד הוא קטן יחסית וניתן להכלה. כשהוא לא, כמו במקרה הקיצוני יותר של הפבלות בברזיל או הקרטלים במקסיקו, האכיפה הופכת למלחמה.
באותו האופן, דיני הלחימה המנהגיים הופכים להיות יותר ויותר בעייתיים כאשר מתרבים בעולם המפרים הסדרתיים, שחשים את עצמם בלתי מחוייבים לחוק אך בכל זאת רוצים להינות מהגנתו. כמו דיני הראיות המחמירים במדינה מוכת פשע מאורגן, האופי החד צדדי של הדין מעניק יתרון אינהרנטי למי שמצפצף עליו צפצוף מוחלט, כמו חמאס, סוריה, רוסיה וכדומה. יש הטוענים אמנם כי הדין הוא "מנהגי" ותקף ללא תנאי כי גם מדינות שמתעלמות ממנו מודעת לכך שהן מפרות את החוק, אבל זה טיעון שאינו תואם למציאות האמפירית: בפועל, משטרים כמו חמאס לא רואים בכלל את המשפט הבינלאומי כמקור סמכות מחייב, אלא רק כסוס לרכוב עליו במידת הצורך.
חמאס, למשל, בונה על כך שלא משנה מה יעשה, יוכל לחזור לעזה ולהסתתר מאחורי אזרחים לאחר שישראל תשפוך כך וכך פצצות, באופן מידתי יותר או פחות. מאזרחים הרוגים לא אכפת לו, אם נהרגו לוחמים יש לו מספיק מהיכן לגייס, ואת הנדל"ן הרי תשקם הקהילה הבינלאומית, כי מעללי החמאס אינם אשמתם של אזרחי עזה התמימים, הלא כן? כך נוצר מה שמכנים בכלכלה "סיכון מוסרי": מצב שבו שחקן מתומרץ לקחת סיכונים לא סבירים מפני שמישהו אחר נושא בעלויות. החמאס יכול לקחת סיכונים ולהפר את הדין באופן מזעזע, אבל לא לשאת במחיר המלא של הפרותיו, מכיוון שהדין שהוא לא מקיים מגן עליו. האיסור על פעולות תגמול נגד אוכלוסיה אזרחית, החובה של ישראל לספק מים, חשמל ודלק לעזה (כי הרי האזרחים לא אשמים במעשי חמאס, עונשים קולקטיביים אסורים וגו'), ובעיקר, הנכונות של הקהילה הבינלאומית לשאת בנזק, ממריצות אותו להסתכן יותר ויותר בלי להתחשב בתוצאות.
החוקר טוראן קייאאולו (Kayaoglu), היסטוריון פוסט קולוניאלי של החוק הבינלאומי, כתב כי אלו שמעלים על נס את הסדר המשפטי הבינלאומי בחסות אמריקאית בעשורים האחרונים ואת הנורמות הליברליות שזה יצר, מתעלמים מיחסי הכוח הברוטליים שעומדים בבסיס המערכת הזאת. המשפט הבינלאומי, במילים אחרות, הוא תכתיב של בעלי הכוח שדורסים את החלשים. למרבה האירוניה, הוא צדק, אבל דווקא מהכיוון ההפוך. חסידי החוק הבינלאומי לפעמים שוכחים שמערכת הנורמות שלהם מתבססת בעיקר על כוח צבאי, אחרת אין מי שיאכוף אותן. וכשזה לא מתפקד, גורמים שמצפצפים על הנורמות הללו מרימים את הראש, והן הופכות להיות חסרות משמעות. יש לציין בהקשר זה כי הכרעה של ארגון טרור דורשת פעמים רבות קורבנות אדירים בנפש באוכלוסיה האזרחית. כשצבא סרי לנקה הכריע את הנמרים הטמיליים למשל, נהרגו 40,000 איש והצבא הואשם על ידי הקהילה הבינלאומית בפשעי מלחמה. אפילו את האוקראינים האשים אמנסטי בפשעי מלחמה, כי העזו להילחם בשטח בנוי בארצם שלהם ולהשתמש בכלי נשק שנויים במחלוקת כמו פצצות מצרר. הדין הבינלאומי, לפחות בפרשנות המרחיבה שלו, מפריע לצבאות מערביים לנצל את מלוא יכולת הלחימה שלהם. לפיכך, הדין עצמו נקלע לפרדוקס: כדי שיהיה ניתן לאכוף אותו, יש לנצח מפרים בשדה הקרב, אבל קשה לנצח את אלו אם שומרים על כל הכללים בגרסתם המורחבת, זו שדוגלים בה משפטנים מהצד השמאלי של המפה, הצלב האדום או ארגוני זכויות אדם.
חסידי החוק הבינלאומי בפרשנותו המורחבת נוטים לטעון שישנן סנקציות נגד מפרים סדרתיים: עיצומים כלכליים או העמדה לדין בהאג. אולם הניסיון ההיסטורי מראה כי סנקציות כלכליות אינן מסוגלות למוטט משטרים סוררים, מעבר לעובדה שהן, בפני עצמן, גורמות סבל רב לאוכלוסיה האזרחית. בד בבד, מנהיגים שלא חשים עצמם מחוייבים לחוק הבינלאומי לא מודאגים במיוחד מבית הדין בהאג. אם, למשל, יוצא צו מעצר בינלאומי כנגד אסמאעיל הנייה, הוא לא יושפע מכך כלל, מפני שהוא ממילא אינו נוסע למדינות המחוייבות לבית הדין. גם ולדימיר פוטין, כך נראה, לא מתרגש בינתיים מהצו נגדו. כדי לממש צו כזה, יש להביס את המדינות המפרות מבחינה צבאית באופן מוחלט. אולם איש אינו מעלה בדעתו לכבוש את רוסיה, ואפילו את בשאר אל-אסד לא הצליחו להדיח מכסאו. כדי להביס אפילו גורמים חלשים בהרבה, כמו חמאס, ולהעמיד את מנהיגיהם לדין, צריך לנהל מלחמות מיגור שבהכרח יובילו לקורבנות רבים בנפש ולהפרות נרחבות של הדין הבינלאומי כפי שהוא מתפרש היום, וכך אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה: כדי לאכוף את הדין, יש להפר אותו.
מה אפשר לעשות בכל זאת כדי לרבע את המעגל הזה? אולי אפשר לשמור על עיקרי הדין, כפי שנוסחו באמנות האג ואפילו באמנות ג'נבה, אם מקפידים על פרשנות רזה, בסיסית וגמישה. איסור אונס וביזה, למשל, הוא מאד הגיוני, כי הוא מצמצם סבל אנושי בלי לגרום לנזק צבאי. איסור רצח אזרחים במכוון, כמו טבח כפר קאסם, הוא מאד הגיוני מאותה הסיבה. מתקבל על הדעת להפעיל גם עקרונות מידתיות במקרים מוגזמים: לא הגיוני שנחריב עיר שלמה בהפצצות תבערה כדי לחסל חוליית מחבלים אחת. כדי לא לפגוע ביעילות הצבאית, יש לאפשר לחיילים מרווח טעות רחב בזמן אירועים מבצעיים, אולם לאכוף בלי רחמים כנגד אותן עבירות שחוצות את הגבול, כל אותם מעשים ש"דגל שחור מתנוסס מעליהם".
כמו כן, כדי למנוע מגורמים כמו חמאס לנצל את החוק הבינלאומי לטובתם, יש לחזור לאמיתות הבסיסיות שהיו מקובלות בסוף המאה התשע עשרה, כמובן בניכוי הגזענות הקולוניאלית שהיתה טבועה בהם ובאופן מותאם למציאות של ימינו. במסגרת הזו, יש לקבוע כי מפרים סדרתיים של החוק הבינלאומי זכאים רק ל"סטנדרט מינימלי של אנושיות", ושכל שאר הדינים תלויים בהדדיות מצדם. רוצים שניתן להם מים מלפנים משורת הדין, למשל? שיתירו לצלב האדום לבקר את שבויינו, וישחררו חולים, נשים וילדים. רוצים שנתייחס ללוחמים שלהם בהתאם לאמנת ג'נבה? שיעניקו את אותם התנאים לחיילים שלנו. רוצים שלא נשתמש בכלי נשק "אסורים" מסויימים? שימנעו גם הם משימוש באותם הכלים. אני מודע לטענת הנגד האפשרית, שהתנהלות כזו "תעניש" פעמיים אוכלוסיות שנתונות למרותן של רודניות: הן יסבלו גם מהממשלה שלהן וגם מאויביה. אולם כל התנהגות אחרת תתמרץ את הרודנויות להפר את דיני הלחימה אף יותר, ובד בבד יש לזכור, שמשטרים רבים שמעתלמים מהחוק הבינלאומי, כמו משטר חמאס בעזה או המשטר הנאצי בשעתו, פופולריים מאד באוכלוסיות שלהם, ולכן גם העם נושא בחלק מהאחריות לפשעיהם.
לסיכום, רק דגש על ניצחון צבאי מחד ועל הדדיות מאידך, יעניק תמריץ לגורמים סוררים לשמור לפחות על חלק מדיני הלחימה הבינלאומיים, ובכך ישיב אותם להיות "מנהגיים" באמת ובתמים. המלחמה שלנו מול חמאס עשויה להיות צעד ראשון לפרשנות בריאה יותר של מוסר לחימה. וברמה הצהרתית, שינוי שם הקורפוס של הדינים מ"המשפט ההומינטארי הבינלאומי" לשם הישן "דיני הלחימה" תהיה אף היא התחלה טובה.
ביצת השהידים: להשתחרר מתסמונת "לבנון-וייטנאם"
המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, ובעיקר האמונה שלא ניתן להכריע אויבים כמו החמאס (מטאפורת ה"שקיעה בביצה") וכן הדבקות הדתית-כמעט במשפט ההומניטארי הבינלאומי. בפוסט הזה נדון בקונספציה הראשונה, ונראה שלפעמים, אפשר בהחלט לצלוח את הביצה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.
המלחמה הנוראה שנקלענו אליה אמורה להפריך כמה קונספציות שגויות, שכדאי לנו להתחיל להשתחרר מהן. הראשונה והעיקרית שבהן – זו שלפיה ניתן לחיות עם חמאס באיזשהו סוג של דו קיום מתוח בין אויבים – נשברה לרסיסים ביום שבת ה-7 באוקטובר, ועל נפילתה עוד ידובר רבות. כמו כן, נראה לי שכל אלו שליהגו במשך שנים על כך שישראל צריכה להתנתק מגוש המדינות המערביות ולחפש חסות חלופית אצל רוסיה או סין, כדאי שיסתכלו על התגובות העוינות של פוטין ושי, ולעומתן על נושאות המטוסים ששלח הנשיא ביידן, ויחפשו מקום להתחבא בו. בכלל, כל הרעיון של רוסיה כמדינה ידידותית לישראל, או לפחות שותף חשוב, נקרע אף הוא לגזרים, בעיקר אם יתגלה (כפי שדיווח הוול סטריט ג'ונרל) שפוטין סייע באימון ובמימון אנשי חמאס לפני המתקפה. עם זאת, במאמר שלפניכם הייתי רוצה להתמקד דווקא בשתי קונספציות אחרות, קצת פחות ברורות, שמגבלותיהן נחשפו בסוף השבוע שעבר, וראוי להתחיל להשתחרר גם מהן: תסמונת וייטנאם/לבנון והאמונה הדתית כמעט בחוק הבינלאומי בגרסתו העכשווית.
כמה פעמים שמעתם משקיפים שונים אומרים ש"אסור לישראל לשקוע בביצה העזתית", וריאציה של הביטוי הידוע יותר "הבוץ הלבנוני"? מחבל רעול פנים אחד, שישאר כאן עלום שם, אימץ בעצמו את המטאפורה לפני אחד מהסבבים הקודמים, כאשר כינה את עזה "ביצת השהידים" ללא שמץ אירוניה. הביטוי הזה נובע משורת לקחים ממלחמות מחצית השנייה של המאה העשרים, החל ממלחמת השחרור האלג'יראית, עבור במלחמת וייטנאם וכלה במלחמת לבנון. דורות של כותבים הסיקו מסיפורן העגום של המלחמות הללו שלעולם אי אפשר להביס "תנועת שחרור לאומי", שמעצמות צבאיות שוקעות באזורים כאלו במלחמות אינסופיות וחסרות תוחלת (מכאן המטאפורה ה"בוצית") ושדינן של מערכות כאלו להסתיים בהפסד עצוב. האמונה הזאת, שהפכה כמעט לקרדו שלא מהרהרים אחריו, נובעת לדעתי מקריאה לא מדוייקת של שלוש המלחמות שלעיל. ישנה אנקדוטה מפורסמת על מלחמת וייטנאם, המספרת על קצין אמריקאי שאמר לבן שיחו הצפון וייטנאמי כי "ניצחנו אתכם בכל הקרבות", ובתגובה אמר לו יריבו "כן, אבל זה לא משנה." במחקרים מסוגת ה"הטראומה הוייטנאמית" תמיד משתמשים בציטוט הזה, ובדומים לו, כדי להוכיח שהאמריקאים אולי ניצחו בקרבות באופן טקטי, אבל הפסידו במלחמה ולמעשה לא יכלו לנצח בה מלכתחילה. המציאות, לדעתי האישית, שונה: האמריקאים אכן ניצחו כמעט בכל הקרבות בוייטנאם, ואף בלמו את אופנסיבת טט המפורסמת ב-1968. הם נסוגו מוייטנאם, והפסידו את המלחמה, מפני שהצפון וייטנאמים התישו אותם. קרי, ארה"ב לא היתה מוכנה להמשיך ולשלם באופן קבוע את המחיר ההולך ומאמיר של תמיכה בבעל ברית דרום וייטנאמי תובעני, חסר אונים וכפוי טובה. הפעילות הצבאית הקומוניסטית לא גירשה את האמריקאים מוייטנאם, אלא העלתה את המחיר בצורה כזו שארצות הברית הסיקה שלא משתלם לה להישאר שם.
הסיפור של צרפת באלג'יר דומה. מי שראה את הסרט הקלאסי "הקרב על אלג'יר", אולי זוכר את התמונות של ההמונים האלג'יראים מתקוממים ומגרשים את הכובש הצרפתי. המציאות היתה הפוכה לגמרי: לקראת 1960 הצרפתים ובעלי בריתם המקומיים מוטטו את ה-FLN כמעט לגמרי, והפכו אותו מאיום קיומי למטרד נסבל. לא רק שלא היתה התקוממות עממית נרחבת, אלא שרבים מהאלג'יראים התחילו להסכין עם השלטון הצרפתי ולנסות לפעול במסגרתו, והתקפותיו של ה-FLN מחוץ ובתוך המדינה נבלמו בדרך כלל. גם הביקורת הבינלאומית שצרפת ספגה לא היתה יכולה, לבדה, לסלק אותה מאלג'יר. דה גול החליט לסגת מאלג'יר בעיקר משום שחשב שהמחיר של הטריטוריה הצפון אפריקאית אינו שווה את התמורה, רצה לשנות באופן קיצוני את סדרי העדיפויות בכדי להתמקד בצרפת האירופית, והושפע גם משיקולים פוליטיים פנימיים. הוא אמנם קיווה שיוכל להשיג מה-FLN ויתורים מסויימים עבור צרפת, למשל הבסיס הימי במרס א-כביר, את הסהרה או את שדות הנפט אבל נכשל בכל מטרותיו. ברגע שהאלג'יראים הבינו שצרפת עומדת לעזוב, לא היתה סיבה לשתף עמה פעולה (כי הרי ה-FLN ישארו ולמה להרגיז אותם), וכל העמדה של דה גול באלג'יר התמוטטה. קרי, הצרפתים היו יכולים להמשיך ולהחזיק באלג'יר, אבל לא במחיר שדה גול היה מוכן לשלם. המקרה של לבנון הוא מסובך יותר, אבל למעשה, ברגע שישראל סילקה משם את אש"ף, ובעלי הברית המקומיים שלה התגלו כבעייתיים ובלתי אמינים, לא היתה לה סיבה אמיתית להישאר בשטח ולשלם את מחיר המלחמה, לבד מאינרציה. כלומר, מלחמות מהסוג הזה הפכו ל"ביצה" רק כאשר המדינה הכובשת החליטה שההשקעה בדם ובדמים אינה שווה את התמורה. סרי לנקה, למשל, לא הסכימה לוותר על האזור הטמילי שלה, ולמרות כל הנזק שספגה והמחירים ששילמה הצליחה לרסק את מחתרת הנמרים הטמילים. כנ"ל עיראק באזורים שכבש דאע"ש. גם ארצות הברית היתה מוכנה לספוג את פרל הרבור ומחירים אסטרונומיים אחרים שהאימפריה היפנית גבתה ממנה, אבל לא לוותר ליפן על מזרח אסיה.
גם במקרה של "ביצת השהידים" העזתית, השיקול הוא משוואה של מחיר מול תמורה. אין ספק שישראל מודעת לכך שכיבוש עזה, שליטה בשטח וטיהורו מאנשי חמאס יעלה לה במחיר גבוה מאד בכסף, חיי אדם ובט"ש מתסכל, אפור ומתמשך. השאלה היא, כאמור, מהי האלטרנטיבה של חוסר פעולה. כמו במקרים של אלג'יר, וייטנאם ולבנון, ישראל חשבה בעבר שהמחיר של חוסר פעולה הוא נסבל, בוודאי יחסית למחיר הגבוה של כיבוש עזה. אפילו אם רבים לא אוהבים להודות בכך, המחיר של סבב הסלמה משמעותי כל כמה שנים, וקטן מדי שנה-שנתיים, נתפס כנסבל, ולכן איש כמעט במערכת הפוליטית לא רצה לכבוש את עזה. נתניהו, כמובן, ראה בשלטון חמאס דרך לפצל את העם הפלסטיני ולהדוף לחץ בינלאומי לתהליך מדיני, ובשמאל-מרכז קיוו להסדרה ארוכת טווח מול חמאס. אבל בעיני שני הצדדים, מחיר העימות מול חמאס היה נסבל לעומת האלטרנטיבה. ההתקפה ביום שבת, כמובן, שינתה את המשוואה הזאת לחלוטין. כעת, כשהאלטרנטיבה היא טבח של מעל 1000 ישראלים (ואפשרות לאסון חמור יותר בעתיד, כי הרי חמאס מתעצם מסבב לסבב), המחיר של כיבוש עזה נתפס כזול יותר. כלומר, אפשר לנצח במלחמות "ביצה", אם מוכנים לשלם את המחיר הדרוש. האויב, כמובן, ינסה להגביר את המחיר עד כמה שאפשר באמצעות התשה, אבל זה לא יעבוד אם מחיר החלופה (נסיגה) נתפס עדיין כגבוה יותר.
גם טענה נוספת שמשתמשים בה לעיתים קרובות, כאילו "אי אפשר להביס תנועה לאומית" או "אי אפשר לנצח רעיון", אינה עומדת במבחן היסטורי. תולדות העמים מלאות בדוגמאות של תנועות לאומיות שנכשלו ולא השיגו את מטרתן. מישהו שמע, למשל, לאחרונה, על המחתרת הבסקית, על הבדלנים דוברי הגרמנית בטירול, על הגרמנים הסודטים או על המורדים הניגרים בביאפרה? גם הנאציזם היה "רעיון", ואף כזה שקנה אחיזה בליבותיהם של מיליונים רבים. בספרי האחרון, נמלטים – שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה, הראיתי כיצד הרעיון הזה נכחד בצורתו המקורית ב-1945, אפילו אצל אלו שראו בעצמם ניאו נאצים. הכישלון של היטלר היה פשוט גדול מדי, בכדי שיהיה אפשר להעמיד פנים שניתן לשמר את האידיאולוגיה שלו בכללותה. במילים אחרות, אי אפשר למנוע מאנשים לחשוב דברים, אבל אפשר להפוך את הפעולה שנובעת מהמחשבה למטרד שולי. הכל שאלה של השקעה ושל מחיר. קולוניאליזם, כאמור, בדרך כלל לא עבד, מפני שבמאה העשרים הגיעו האימפריות למסקנה שתועלתו אינו שווה את מחירו. זהו, לפחות בינתיים, אינו מצבה של ישראל בעזה ובוודאי שלא בגדה המערבית, הצמודה למרכזי האוכלוסיה במרכז הארץ. חשוב לציין שמטרתנו כרגע אינה השמדת חמאס בכלל, מכיוון שהתנועה קיימת בעוד הרבה מאד מקומות חוץ מעזה, אלא רק השמדת המבנה השלטוני הגלוי שלה, שיכול להתעצם ולהתחמש, והוא מהווה את הסכנה הברורה והמיידית ביותר לבטחון שלנו. על הקונספציה השנייה, הדבקות הכמעט דתית ב"דין ההומניטארי הבינלאומי", נדבר בהזדמנות קרובה.
הינשוּף 