מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.

אם הייתם פוגשים פיה שמציעה לכם לשנות את הפוליטיקה הישראלית כאוות נפשכם, מה הייתם מבקשים ממנה? הנה הבקשות הצנועות שלי: במקום זנב חזיר לאמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, הייתי מסתפק באופוזיציה עניינית, בחירות כל ארבע שנים בלבד, סוף לעריקים ולחרמות הפוליטיים, שיח רלוונטי לנושאים שעליהם מדברים, ותקשורת צולבת שלא תיתן לפוליטיקאים להתחמק עם שקרים פשוטים וגלויים.

לו הייתי פוגש פיה שמציעה לי מספר משאלות הקשורות לשינוי הפוליטיקה הישראלית, הייתי נמנע מבקשות כיפיות כמו זנב חזיר לדודי אמסלם, אף פינוקיו לנתניהו או שבעים מנדטים למפלגה בראשותי, ובמקום זה מבקש כמה שינויים מבניים די ריאליסטיים. כל אחד מהם בנפרד, ובוודאי כולם ביחד, יוכלו לשפר את חיינו כאן באופן משמעותי, בלי קשר למפלגה שבה אנו תומכים, בתנאי אחד פשוט: הדברים הנ"ל ידברו רק לליבם של אנשים שהטוב הכללי חשוב להם יותר מהצלחתם של מנהיג, מחנה או מפלגה מסויימים.

אופוזיציה עניינית: בזמן האחרון, מנסים רבים להצדיק את מדיניות הליכוד להצביע נגד כל הצעות החוק של הממשלה, בלי שום קשר לתוכנן, ב"אמיתה" המובנת מאליה שתפקידה של האופוזיציה להפיל את הממשלה על ידי הכשלת כל יוזמותיה. אין דבר מסוכן ומופרך מזה, ועצם העובדה שהרעיון המוזר הזה קנה לו אחיזה בלבבות מראה עד כמה חולה הפוליטיקה הישראלית. בפועל, תפקידה של אופוזיציה לאומית ואחראית אינו "להפיל את הממשלה" (מי אמר שבחירות בכל חודשיים הן אינטרס לאומי?) אלא להציב לממשלה אלטרנטיבה רעיונית, פוליטית ואידיאולוגית. כמובן שזכותה וחובתה של האופוזיציה היא להצביע נגד חוקים שנוגדים את השקפת עולמה, כאלו שבעיניה הם רעים, בזבזבניים, מזיקים או לא יכולים להשיג את מטרתם. טבעי שאופוזיציה שמאלית מבחינה כלכלית, למשל, תצביע נגד הפרטות, ושאופוזיציה שדוגלת בשוק חופשי תתנגד לרגולציה מוגזמת לטעמה. אף אחד לא ילין על מפלגה שתומכת בארץ ישראל השלמה שתצביע נגד מתן שטחים לפלסטינים, או על מפלגת שמאל מדיני שתתנגד לבנייה בהתנחלויות. טבעי גם שיש חילוקי דעות אידיאולוגיים ומעשיים בנושאים לוהטים כמו ביקורת שיפוטית, סמכויות היועץ המשפטי לממשלה או מדיניות הגירה. כמו כן, החיים הפוליטיים מורכבים. לפעמים מפלגות, בקואליציה ובאופוזיציה, מתפשרות על חוקים שחשובים להן ומצביעות נגדן מתוך פשרה עם מפלגות אחרות: אנחנו נוותר על חוק X, ותמורת זה תתנו לנו להעביר את חוק Y שחשוב לנו אפילו יותר. בוודאי שזכותה של האופוזיציה גם להפיל את הממשלה באי אמון קונסטרוקטיבי ולהחליף אותה בממשלה שתיישם מדיניות חלופית.

מה שאינו לגיטימי הוא להכשיל יוזמות של הממשלה שטובות אפילו לדעתה של האופוזיציה, רק כדי להטריל, לערער ולסכסך. פעם, היתה בכנסת ועדה שנקראה "ועדת ההסכמות", שנועדה בדיוק בכדי להעביר בהסכמה חוקים שטובים לעם ישראל הן בעיני הקואליציה והן בעיני האופוזיציה. הליכוד, שהמאבק שלו בממשלה הפך מזמן לסוג של מלחמה טוטלית מטופשת, מוכן להצביע גם נגד חיילי צה"ל, ניצולי שואה, אמהות חד הוריות ויתר ציבורים שהוא כביכול רוצה את טובתם, רק בשם המלחמה הזאת. אם כל הצדדים יאמצו את האידיאולוגיה המסוכנת הזאת, חקיקה טובה תיפול קורבן למאבקים מחנאיים ופוליטיים, והזירה הציבורית שלנו תהפוך ליעילה פחות ומורעלת יותר. אני יודע שמגיבים מסויימים יטענו כנגדי ש"זו ממשלה אנטי ציונית מסוכנת שמחריבה את מדינת ישראל". מנגד, אענה שכמעט כל אופוזיציה אומרת שהממשלה מחריבה את מדינת ישראל. אנחנו צריכים לנהל את המאבק הפוליטי שלנו באופן מושכל מעבר לסיסמאות ילדותיות כאלה.

בחירות כל ארבע שנים בלבד: יש סיבה שבדמוקרטיה בחירות נקבעות כל ארבע שנים ולא כל חצי שנה. הלופ האינסופי של בחירות הכניס את ישראל לטלטלה ולשיתוק, בין היתר בגלל תרבות החרמות הפוליטיים, והגיע הזמן לשים לכך סוף. ממשלה חלופית – רק באי אמון קונסטרוקטיבי של 61. חוק לפיזור הכנסת – רק במקרים נדירים ביותר שנקבעים מראש, או בהסכמה של 80 מבין חברי הכנסת. באופן רגיל, כנסת לא אמורה להיות מוסמכת לפזר את עצמה.

סוף לעריקים: כשבוחר ישראלי הולך לקלפי ומשלשל פתק, הוא לא בוחר בחבר כנסת ספציפי אלא במפלגה שאמורים להיות לה קו פוליטי קוהרנטי ואסטרטגיה פוליטית מסויימת. חברי הכנסת שמקבלים מקום על מושב עור הצבי, עושים זאת רק בשל מחוייבותם לקו המפלגתי. אין אצלנו בחירות אזוריות, ומעטים מאד מצביעים למפלגה בגלל פוליטיקאי ספציפי. הימצאותם של טיפוסים כמו אפרים גור, אברשה שריר, עמיחי שיקלי, עידית סילמן, אורלי לוי-אבקסיס וע'ידא רינאווי-זועבי הופכים את המערכת הפוליטית למבולגנת ובלתי אפשרית. אם למפלגה שלי, למשל, יש שמונה מנדטים, לא הצבעתי למפלגה אחת אלא לשמונה מפלגות שונות שכל אחת מהן מנהלת בפועל קו עצמאי. הליכוד, שבמשך ארבע מערכות בחירות רצופות לא הצליח להשיג כאן רוב, התרגל "לגנוב" אותו באמצעות ציד עריקים. כך, המערכת הופכת לכאוטית ובלתי יציבה באופן אינהרנטי.

העונשים שהמערכת מציעה כרגע נגד עריקים אינם מספיקים בכדי להרתיע ולמנוע את התופעה. לכן אני מציע שחבר כנסת שמוכרז כפורש לא רק יסבול סנקציות בכנסת הבאה, אלא ייחשב כמי שהתפטר מהכנסת, והבא אחריו ייכנס ברשימה. כך אי אפשר יהיה להשפיע על המאזן הפוליטי בין המחנות באמצעות ציד עריקים בזוי. זאת אלא אם יש פילוג אידיאולוגי אמיתי ברשימה ושליש ממנה (חצי במפלגות קטנות) מחליט לפרוש. ומה עם מפלגות שלמות שהפרו את הבטחות הבחירות שלהם? מכיוון שאף אחד לא יודע מה יהיו יחסי הכוח אחרי הבחירות, אין מפלגה שלא מפרה הבטחות בחירות (ולו מפני שההבטחות האלה לרוב אינן ריאליסטיות). אם הבוחרים לא מרוצים, הם יוכלו להעניש את המפלגה בפעם הבאה.

סוף לתרבות החרמות הפוליטיים: על כך כבר דיברתי בינשופי עבר, ואין טעם להרחיב. מי שרוצה מוזמן לקרוא כאן.

נאומים רלוונטיים לנושא: פעם, יצא לי לבקר בפרלמנט הבריטי ולצפות בדיון בנושא כלכלי כלשהו. הקואליציה והאופוזיציה, כמובן, לא היו נחמדות זו לזו, והדיון היה סוער מאד, כולל קריאות ביניים. עם זאת, כולו היה ענייני ורלוונטי, ואפילו כשהוא הידרדר לעקיצות ועלבונות, אלו עסקו בעמדות הממשלה והאופוזיציה בכל הנוגע לנושא הנדון. כך, הדיון התקדם, ובסופו של דבר יכולת לראות שהעמדות הסופיות של כל המשתתפים אינן זהות לעמדות הפתיחה שלהם. מי שרואה דיון בכנסת, בין אם במליאה ובין אם בועדות, ישים לב ש-99% אחוז מהנאומים לא קשורים אפילו ברמז לנושא שעליו מדברים. אם רוצים להפוך את הדיון הציבורי שלנו לענייני, צריך להרגיל חברי כנסת שאם יש נושא לדיון, מדברים לפחות בעיקר, אם לא רק, עליו. במיוחד, צריך לשים סוף לאלו שמפריעים לנואם בקריאות ביניים בכל רגע עד שהוא לא יכול להוציא שתי מילים רצופות ולהעיף אותם תוך דקה בשלוש קריאות. יו"ר הישיבה צריכה לעודד דיון ענייני, ולגלות אפס סובלנות לבריונים ופרובוקטורים למיניהם.

תקשורת צולבת: לבסוף, אלפי מילים נשפכו כבר על השטחיות של התקשורת שלנו, ולדעתי, אפילו הכתבים הפוליטיים הטובים ביותר אינם נקיים מאשמה. אלו כל כך ציניים, עד שהם אינם טורחים – כמעט אף פעם – לעמת פוליטיקאים עם שקרים בוטים וגלויים, ופשוט ממשיכים הלאה לנושא הבא בראיון. הייתי רוצה לראות מראיינת שלא תניח לעי'דא רינאווי-זועבי, עד שתסביר מה השתנה מאז יום שלישי, שבו שיבחה את הישגי הקואליציה בנאום בכנסת, עד יום חמישי – שאז פרשה. ההלוויה של שירין אבו עאקלה? אבל זו היתה כבר לפני שבועיים! בוקר טוב, גברת סילמן. האם את יכולה להסביר מה בדיוק השתנה מהתקופה שבה תמכת בקואליציה באופן פעיל ואף הובלת אותה, והצדיק את פרישתך? ולא, למלמל פסוקים זו לא תשובה. הייתי רוצה לראות מראיין שמעמת את ישראל כ"ץ עם דבריו על נתוני הצמיחה, הגרעון והאבטלה בתקופת נתניהו עם הנתונים המתועדים האמיתיים, ולא לתת לו לעבור לשאלה הבאה עד שהוא מתמודד עם הסתירות. יהיה נחמד גם לראות כתב שיעמת את אוסאמה סעדי, איימן עודה או אחמד טיבי עם הירידה בהיקף הפשיעה במגזר הערבי, ויתעקש לשאול אותם איך זה מסתדר עם טענתם שהממשלה הנוכחית לא עושה כלום בנושא. תקשורת נשכנית כזאת לא תמנע אמנם שקרים של פוליטיקאים, אבל לפחות תקשה עליהם לעשות זאת מהמקפצה כפי שקורה בימינו אלה.

אלו השינויים שהייתי מבקש מהפיה הפוליטית ההיפותטית שהזכרתי. אבל מכיוון שבמציאות לא יוצא לי לפגוש פיות חוץ מאשתי, נאלץ להסתפק במאבק ציבורי ארוך בכדי להפוך את הפוליטיקה שלנו לעניינית יותר, ובעיקר, רעילה וילדותית פחות.