האם יצא לכם להיתקל פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם הסתכמה ביצירת רעש ובלגן, וקיוויתם שיבלו מדי יום בחוף הים במקום במשרד? ינשוף היסטורי על פיקוד ומנהיגות, מהרייך השלישי ועד קופה ראשית.

אני בטוח שלכל אחד ואחד מקוראי הבלוג הזה יצא להיתקל מדי פעם באותם מנהלים, שעיקר פעילותם  מסתכמת ביצירת בלגן ורעש במקום העבודה כדי שהם ורק הם יוכלו לשלוט בכאוס. כמו רוב התהליכים שמתרחשים בקנה מידה קטן, שיטות ניהול כאלו התבטאו – בקנה מידה גדול – גם בהיסטוריה העולמית. היטלר, למשל, ניהל כך את הרייך הגרמני כולו. השיטה של "לכוון לרצון הפיהרר", שהטיבו לעמוד עליה היסטוריונים כמו איאן קרשו, גרסה פחות או יותר שהפקידים צריכים להילחם זה בזה על תשומת ליבו של השליט העליון. תחומי האחריות של השרים, המפקדים והמושלים הנאצים השונים חפפו זה לזה במתכוון, בכדי שאלו יאחזו זה בגרונו של זה במאבק נצחי על סמכויות ושטחי שיפוט. רק זה ש"יכוון לרצון הפיהרר" (כלומר – יקלע לכוונותיו של היטלר בדיעבד) יזכה לתמיכה רטרואקטיבית מהמנהיג ולכן בקופה הגדולה. מערכת כאוטית ובזבזנית דומה נצפתה גם בברית המועצות הסטליניסטית ועוד יותר מכך בסין המאואיסטית. מהפכת התרבות כולה, למעשה, היתה מבוססת על שיסוי גורמי כוח שונים זה בזה, בכדי שמאו ינצל את האנרגיה של סכסוכי הדמים ביניהם להפוך לבורר אחרון ולחזק את שלטון היחיד שלו.

כמובן, ראשי חברות וארגונים מנהלים את הכאוס בצורה פחות קטלנית, ובוודאי שלא רצחנית, אבל סגנון ניהול שכזה יכול להפוך את הפעילות שבתחום אחריותם לבוקה ומבולקה. בספרו המפורסם והמשעשע להפליא, ההיסטוריון הבריטי נורת'קוט פרקינסון הראה כיצד מנהלים גרועים יכולים להשחית ארגונים מהיסוד. למשל, המחלה אותה הוא כינה אנג'ליטיטיס (שילוב של jealousy ו-stupidity) אופיינית לארגונים שבראשם עומד אדם קנאי לכבודו ומטומטם גם יחד. מכיוון שהמנהל או המנהיג מקנא ומתעב אנשים שחכמים יותר ממנו (וכפי שאמר השגריר האמריקאי בטורקמניסטן פעם על הנשיא המקומי: "הוא די מטומטם, ולכן הרבה אנשים חכמים יותר ממנו"), המנהל הופך טפשות וחוסר יעילות לסמל סטטוס ותנאי לקידום במעלה ההיררכיה של הארגון. המנהלים שמתחתיו כמובן מחקים אותו, וכך טפשות וכאוס מתפשטים בחברה עד שלא ניתן עוד להצילה. פרקינסון מטעים שבמקרים כאלו, הפתרון הטוב ביותר לבעיה של החברה הוא לשרוף את משרדיה עד היסוד, ובאמצעות כספי הביטוח להקים ארגון חדש, עם שם אחר וכוח אדם ירוק לחלוטין.

הסיטקום המדובר "קופה ראשית" עמד על הבעיה באופן יפה בפרק "המחליפה" שבעונה הרביעית. למי שלא מכיר (זהירות- ספוילרים!), מנהלת הסניף שירה יוצאת להשתלמות של חודש, וממנה במקומה נערה אפסוסית ורפת שכל, מתוך חשש שמחליפה מוכשרת מדי תיקח לה את התפקיד באופן קבוע. בסוף מתגלה שה"מחליפה" כלל לא הגיעה לעבודה בגלל בלבול, והסניף דווקא עלה בכל מדדי השירות בהעדר מנהלת בכלל. כל אחד פשוט עשה את העבודה שלו. כפי שד"ר נעמה שולמן כתבה בביקורת הקולעת שלה על הפרק, העובדים הרי מתעבים את ההצקות של שירה, החל משיתופונים עמוסים במונחי HR מלוקקים וכלה בשיחות חתך על שיטות שיווק חדשניות לארגזי עגנבניות; ומסתבר, למרבה ההפתעה, שאלו גוזלים את האנרגיה שלהם ויוצרים חיכוכים וסכסוכים שמפריעים לעבודה האמיתית שבגינה הסניף קיים. ואם לשירה יש עוד כוונות טובות, אזי אביחי גרציאן, מנהל האזור, הוא דוגמא טובה לאותם בריונים חסרי כישורים המוכרים לכולנו היטב, שמתקדמים בארגונים רק באמצעות חנופה וכוחנות נטו. הפרק הזכיר לי סטודנט מבנגלדש, שאמר לי פעם שהמדינה שלו התנהלה באופן הטוב ביותר בתקופה שלא היתה ממשלה כלל, מפני שהפוליטיקאים המושחתים לא היו בעמדה לגנוב ולחבל, בעוד פקידי הציבור ביצעו את עבודתם בצורה סבירה.

"קופה ראשית" מציגה לנו כשל ניהולי שונה בפרק על הטוסטייה של גריאני, המקום שהצוות של שפע יששכר פוקד אותו מדי יום לארוחת צהריים ("טוסט פטריות עם ביצה וקולה גדול"). הם מגלים שכלתו של בעל המקום, מעייני, החלה ללמוד לאסון כולם בפקולטה למנהל עסקים של אוניברסיטת רייכמן, ושכנעה את חמה לעשות Rebranding. מטוסטייה עממית ונדיבה, המקום של גריאני הפך למסעדת WANNABE עם מפות ותפריטים. הבעיה בניהול של מעייני, היא הנהגה מנותקת על סמך מודל תיאורטי, כשל אופייני לאנשים שלמדו מנהל עסקים אבל לא התחחכו מספיק בעולם האמיתי. מהפרק משתמע שהמנהלת הדגולה בקושי טרחה לבקר במקום שבו היא תכננה Rebranding, ובטח שלא טרחה לשאול את הלקוחות שלו מה הם רוצים. טוסטייה שמשרתת אנשים שעובדים ברובם בשכר מינימום, צריכה להיות זולה ונדיבה. במקום זאת, "גריאני החדש" התחיל לגבות תוספות מיותרות על כל פריט (ביצה שלושה שקלים, חמוצים שבעה שקלים) והעיק על כולם עם הצקות מיותרות לחלוטין (אין קולה גדול, לא מגישים מי ברז) שמשדרות ללקוחות תחושה של קמצנות סתמית. התוצאה, כפי שראינו בפרק, היתה מה שמכנים בכלכלה "תגובת שוק": הלקוחות התחילו להפר את הכללים ולהביא תוספות משל עצמם. בסופו של דבר הם גורשו – סיטואציה של Lose-Lose להם ולבית העסק כאחד.

לא קשה, דרך אגב, למצוא את הכשל הנ"ל גם בויכוחים הפוליטיים על הרפורמה המשפטית. הבעיה של חסידי הרפורמה האידיאליסטים יותר, היא שאלו מתנהלים על סמך מודל תיאורטי, בלי לשקול ברצינות כיצד יוגשם במציאות ובעיקר מי עומד להגשים אותו. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על ריבונות העם, דמוקרטיה ו"מי מחליט" לפי תיאוריות נשגבות של מדעי המדינה, אבל כאשר משמעות הדבר בפועל היא לתת את הריבונות הזאת לחרדים, לאיתמר בן גביר ולדודי אמסלם, אין פליאה שרוב הציבור (ובמרכזו המעמדות המבוססים והחזקים מבחינה כלכלית) בחר להאמין למתנגדי הרפורמה ולא לתומכיה.

אז למה בכל זאת צריך מנהל? לדעתי, כאן אפשר להיעזר בתורות פיקוד המשימה הצבאיות, כמו גם בספריו המעניינים של רונלד חפץ על תורת המנהיגות. המטה הכללי הגרמני היה פלא צבאי בשעתו, מפני שקבע את המטרות הכלליות, ונתן לקצינים בשטח להחליט כיצד הם רוצים להגשים אותן, טכניקה שנודעה כ"פיקוד מוכוון משימה". היתרון הוא שהקצינים בשטח, שמכירים את המצב האמיתי יותר טוב ממפקדיהם שיושבים בחמל"ים הרחק משם, יכולים לנצל הזדמנויות במהירות בלי לעבור תהליך איטי של אישורים, וכך הצבא כולו גמיש, סתגלני ומהיר יותר. מצד שני, אחריותם של המפקדים היא למנות קצינים זוטרים שהם סומכים עליהם, ושאומנו כראוי לקבל החלטות באופן עצמאי. אם המפקדים לא ישלטו בתהליך המינוי, הם עלולים לסבול מקצינים חרוצים וטפשים שישתמשו בקבלת ההחלטות העצמאית כדי ליפול לכל בור אפשרי. "קופה ראשית" בעצמה צחקה על האופציה הזאת, בפרק הבלתי נשכח שבו שירה מחליטה להאציל לראמזי סמכויות. בתגובה ה"עובד הכללי הבכיר", דוגמא מובהקת לכפוף חרוץ ולא חכם במיוחד, מחליט לסדר את כל הסופר לפי צבעים, ולשים את העגבניות למשל ביחד עם חומרי הניקוי. כדי שיהיו עובדים שיתנהלו באופן עצמאי, צריך למנות אנשים שמוכשרים לעשות זאת. שנית, התפקיד של מנהל או מפקד בכיר הוא לקבל החלטות שתיאורטיקן הניהול רונלד חפץ כינה "אדפטיביות", כלומר לא רק להתוות כיוונים אסטרטגיים, אלא לפתור בעיות שאין להן פיתרון בית ספר טכני מובנה מראש. ולבסוף, וכאן הפרק של קופה ראשית קצת חותר תחת המסר של עצמו, מנהל (קצת כמו מנצח תזמורת) אמור לבלום חריקות קטנות שהולכות ומתגברות עוד לפני שהן הופכות לבלתי נסבלות. אז אולי בהתחלה, עובדי הסופר יגיעו למשמרת וכל אחד יעשה את עבודתו, אבל בהדרגה כוכבה תיקח קצת יותר הפסקות עישון, אנטולי ינקה פחות את הקצביה, ניסים יאריך את הנומה והעסק יתחיל לחרוק עד שיתמוטט לחלוטין. אבל הנקודה המרכזית היא שעודף פעילות של מנהל או מפקד עלול להזיק לא פחות, ואפילו יותר, מחוסר פעילות. יש אנשים, ביניהם כמה בכירים בשירות המדינה ופוליטיקאים ידועים, שיתרמו יותר אם ילכו כל יום לים ולא למשרד, או לפחות יבלו את זמנם בהשתלמויות מנהלים ארוכות עם נופש באילת כמו שירה שטיינבוך מ"שפע יששכר".

מהי מנהיגות, מהם סודותיה, ומה ההבדל בינה לבין סמכות? הינשוף לוקח אתכם היום למסע בין בתי ספר מהגיהנום ועד לעיירות שנחנקות מזיהום אוויר, כדי לבחון את המושג החמקמק הזה בהסתמך על תורתו של רונלד חפץ, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם. על הקשר למדינת ישראל תוכלו לחשוב בעצמכם. 

דמיינו לעצמכם בית ספר ציבורי אמריקאי שנראה כמו פינה קטנה של הגיהנום. בניין ענקי ומסועף, שמסדרונותיו הארוכים והמוצללים מלאים בערימות זבל מצחין, ואת הקירות קשה לראות מרוב גרפיטי. בקפטריה, כנופיות של סוחרי סמים צעירים נלחמות זו בזו בסכינים, התלמידים משתמשים בקראק בשיעורים ובהפסקות, והמורים שמנסים לעשות משהו לעצור את האלימות, חוטפים מכות רצח בעצמם מהכנופיות ששולטות בבית הספר. בסרט סמוך עלי (Lean on me), שמבוסס על מקרה אמיתי, מגיע מנהל בשם ג'ו לואיס קלארק (מורגן פרימן) כדי להציל את בית הספר. הבעיה שעומדת בפניו, היא מה שמכונה "בעיה מרושעת" – כלומר, בעיה שאין לה פתרון טכני פשוט, משום שהיא קשורה להרבה מאד בעיות אחרות. בעוד זמן קצר, התלמידים אמורים לעבור מבחן ארצי של מיומנויות קריאה בסיסיות. בעבר, פחות מעשרים אחוזים מהם הצליחו לעבור את המבחן הזה. אם בית הספר יכשל הפעם, הוא יעבור לשליטתה של ועדה קרואה מטעם המדינה, דבר שהעירייה מנסה למנוע בכל מחיר. למעשה, זו הסיבה העיקרית שקלארק, שנודע בשיטות הניהול הלא קונוונציונליות שלו, מונה לתפקיד המנהל. אבל הישגיהם הנמוכים של התלמידים בתיכון איסטייד קשורים להרבה מאד גורמים אחרים – עוני בבית, הריונות מוקדמים, שימוש מסיבי בסמים, ובעיקר – מנהיגות כנופייתית לא רשמית בקרב התלמידים שמשליטה אווירה עוינת שמונעת מהמורים לשלוט בכיתות. משום שהבעיות קשורות זו בזו, אין שום פתרון טכני פשוט שיוכל לשפר את ההישגים של התלמידים.

כאשר קלארק מגיע לבית הספר, הוא משליט בו עריצות חסרת מעצורים – הן על התלמידים והן על המורים. ראשית כל, הוא אוסף את כל הבריונים, סוחרי הסמים ומשתמשי הקראק על במה באודיטוריום המרכזי, ובאמצעות מאבטחים חמושים זורק את כולם מבית הספר בו במקום. כך, הוא נפטר מהמנהיגות הלא רשמית שהיתה עלולה לסכל כל שינוי. במקום ראשי הכנופיות, הוא מטפח "מפקחי כיתות", תלמידים שחייבים לו את מעמדם ומסייעים לו למשטר את בית הספר. קלארק, שעובד מסביב לשעון ומאלץ את המורים לעמוד בקצב שלו, משקיע אינסוף מאמצים בשיפור יכולותיהם של התלמידים, ומפתח גאוות יחידה מחד, ועונשים קשים מאידך. הוא נועל את דלתות בית הספר בשלשלאות, בניגוד לתקנות כיבוי האש, כדי למנוע מסוחרי סמים וגורמים עוינים אחרים להיכנס במהלך ההפסקות (או בשפה צבאית, מבודד את הזירה). הוא מנהל מלחמת חורמה בגרפיטי ובלכלוך – בית ספר נקי למשעי יוצר אווירה של לימודים ומשמעת. בראש בראשונה, הוא מבהיר לתלמידים – רובם שחורים והיספאנים – שהאחריות מוטלת עליהם. אם הם נכשלים, האשמה אינה של המדינה, של הלבנים או של הממשלה – אלא שלהם בלבד. אם יצליחו, לעומת זאת, יוכלו להתגאות בהישג (העובדה שקלארק עצמו שחור מסייעת לו כמובן במשימה). במקביל, הוא עובד גם עם ההורים, ומסייע בעצה ובהקשבה למשפחות חד הוריות, או לתלמידות שנכנסו להריון מוקדם. הסרט (ועוד יותר מכך הסיפור ההיסטורי) אינו בהכרח נוטה חסד לכל שיטותיו של קלארק, שהיו בהן גם חסרונות רבים, אולם בסופו של דבר, הוא אכן הצליח לשנות את האווירה בבית הספר ולשפר את הישגיהם של התלמידים.

מקרה אחר, והפעם היסטורי לחלוטין. בשנות השמונים, עמדה עיירה בארצות הברית בפני בעיה מאד קשה. היא היתה תלויה מבחינה כלכלית במפעל ליציקת נחושת, שהרעיל את האוויר ואת המים, ועבר על כל תקני איכות הסביבה האפשריים. בשל ירידת מחירי הנחושת העולמיים, המפעל לא היה יכול להרשות לעצמו טכנולוגיות להפחתת הזיהום. לרשות הפדרלית להגנה על הסביבה, שנדרשה לעניין, היו שתי ברירות: להעלים עין ולעבור בשתיקה על הפרת התקנים, או להכריח את המפעל לסגור את שעריו. ראש הסוכנות הבין שהוא אינו ניצב בפני בעיה טכנית, שקשורה לתחום מומחיותו – איכות הסביבה. הבעיה היתה גם כלכלית, ובמידה מסויימת ערכית. מה חשוב יותר, הפחתת התחלואה מזיהום אוויר, או הפרנסה של תושבי האזור? ומה עם אותם תושבים שגרים במקומות מרוחקים יותר, לא נהנים ממקומות העבודה במפעל אבל סובלים מזיהום האוויר והמים? לפיכך, החליט ראש הסוכנות על שיטת עבודה מקורית. במקום לקבוע פיתרון הר כגיגית, הוא הקים ועדות ביחד עם התושבים המקומיים וביקש את עצתם. בהתחלה, הפיתרון הזה נתקל בהתנגדות מסיבית. תושבים וקובעי מדיניות רבים, הן בעיירה והן בממשלה, טענו בתוקף כי חובתו של ראש הסוכנות היא למצוא פתרון בעצמו. למה אנחנו משלמים לו, הם שאלו, אם הוא לא קובע ומחליט בשבילנו? אבל ברגע שהועדות התחילו להתכנס, ה"חוכמה המקומית" העלתה פתרונות שאף אחד לא חשב עליהם מראש. במיוחד, תושבים רבים הציעו מתווים של סגירה הדרגתית של המפעל, ביחד עם צעדים פדרליים ומדינתיים לגיוון הכלכלה המקומית. מההתייעצויות היה ברור שקיימים אפיקיים כלכליים רבים שלא מוצו, ויתרונות יחסיים משמעותיים שלא נוצלו בשל בירוקרטיה, חסמים ועצלנות מחשבתית. לאחר כמה שנים נסגר המפעל, אולם הכלכלה החלופית שהתפתחה בהדרגה בעיירה ריככה במידה מרובה את הנזק לפרנסת התושבים המקומיים.

לכאורה, האסטרטגיות שנקטו בהם מנהל בית הספר, וראש הסוכנות לאיכות הסביבה, נראות שונות לחלוטין – יום ולילה ממש. המנהל היה אוטוריטרי, עריץ זועם שהאמין במשמעת ברזל. ראש הסוכנות, לעומתו, היה דמוקרט מושבע, שתיעב תכתיבים מלמעלה למטה והאמין בפתרון בעיות בשיתוף ובהתייעצות עם תושבי האזור. אולם פרופ' רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד, מבכירי חוקרי המנהיגות בעולם, טוען בספרו, Leadership without Easy Answers, ובקורס תואם שהוא מעביר מזה שנים בבית הספר ג'ון פ.קנדי לפוליטיקה וממשל, כי הדמיון רב על השוני. זאת משום שהן המנהל והן ראש הסוכנות פעלו לפי מודל מסויים, ומסובך מאד, של מנהיגות בזמן משבר.

כדי להבין את טענתו של חפץ, יש לפענח תחילה עיקרון בסיסי. לשיטתו של הפרופסור מהרווארד, קיים הבדל מהותי מאד בין סמכות לבין מנהיגות. אין דבר כזה "מנהיג". מנהיגות היא תכונה, שאנשים מסויימים יודעים להפעיל, ואחרים לא. בלי קשר לתכונת המנהיגות, העולם מלא בבעלי סמכות – ראשי ממשלה, נשיאים, ראשי סוכנויות, מנהלי חברות, מורים, רופאים ועוד. בעלי סמכות הם למעשה נותני שירות, שתפקידם לספק לקהילה כיוון, הגנה וסדר. מעמדו של בעל הסמכות מבוסס לרוב על הסטטוס קוו הקיים, ולפיכך, בעלי סמכות נוטים בממוצע לשמרנות. ובדין – משום שכל שינוי וזעזוע פוגע בכיוון, בהגנה ובסדר שמבססים את סמכותם בעיני הכפופים להם.

בעלי הסמכות (בהנחה שהם יודעים לעשות את עבודתם) מתפקדים בדרך כלל לא רע כשהם נתקלים בבעיות טכניות. בעיה טכנית אינה בהכרח בעיה פשוטה. היא יכולה להיות בעיה מסובכת, שהפתרון שלה דורש מיומנות וניסיון. אבל היא בעיה שניתן לפתור באמצעות ניסיון קודם ופרוצדורה ידועה. דלקת ריאות של חולה, למשל, היא בעיה טכנית. הרופא יודע לפתור אותה באמצעות סט של פעולות, או פרוצדורה שמבוססת על ההשכלה הרפואית שלו. לעומת זאת, ישנן בעיות סבוכות יותר, שחפץ מכנה "בעיות הסתגלותיות" (אדפיטיביות). אם נישאר בתחום הרפואה, אורח חיים קלוקל שעשוי להוביל להתקף לב הוא בעיה אדפטיבית, שאין לה פתרון טכני פשוט. הרופא והחולה אמורים לעבוד ביחד כדי לבדוק כיצד יוכל הפציינט לשנות את אורח חייו, להתאימו למצב החדש ולהימנע מהתקף לב שעשוי להוביל למוות. אין פיתרון אחד ויחיד – משום שיש לאזן בין העצות הרפואיות לאילוצים שמכתיב אורח חייו של החולה. במקרים מסובכים יותר, אפילו הבעיה אינה ברורה, לא כל שכן הפתרון, ולפיכך קשה יותר להסתגל. ובמצבים הכי בעייתיים, כמו המקרה של ג'ו לואיס קלארק, הבעיה היא "מרושעת", היינו – קשורה לבעיות אחרות שעלולות לסכל כל פתרון שהוא.

מנהיגות, לשיטתו של חפץ, היא תכונה שמסייעת לפתור בעיות אדפטיביות. כל עוד בית הספר מתנהל כשורה, מספיק מנהל שהוא רק בעל סמכות, היינו – יכול לטפל בבעיות באמצעות ארגז כלים מוכר וידוע. כשמפעלים מזהמים במידה, או כשניתן לסגור אותם בלי לפגוע בכלכלה המקומית, מנהלי סוכנויות לאיכות הסביבה יודעים איך לטפל בהם בכלים מקצועיים ומשפטיים. לעומת זאת, כשהבעיה חורגת מהממד הטכני, ודורשת הסתגלות סבוכה, דרושה מנהיגות – שעשויה להגיע מלמעלה, מלמטה או משני הצדדים בו זמנית. המנהיגות עשויה להיתקל בהתנגדות – הן של בעלי סמכות שמשוקעים בסדר הישן, והם של חברי קהילה שלא רוצים לחשוב בעצמם ומצפים שבעלי הסמכות יעשו את העבודה עבורם. במקרה של קלארק, המנהיגות הגיעה מבעל הסמכות, אבל בעל סמכות חדש – שלא היו לו אינטרסים בבית הספר, "משוגע" שלא היה חייב כלום לאף אחד. במקרה של ראש הסוכנות לאיכות הסביבה, המנהיגות הגיעה, בסופו של דבר, מהקהילה – הוא רק אפשר אותה באמצעות ההתייעצויות. למעשה, היא היתה יכולה להגיע רק מהקהילה, משום שהפתרון שנבחר – גיוון הכלכלה המקומית – חורג מהסמכות ומגוף הידע המקצועי של סוכנויות איכות סביבה. החוכמה היתה לחפש את הידע והכלים לפתרון במקום אחר כדי לאפשר לקהילה להסתגל למצב החדש.

איך כל זה קשור לבעיות שמדינת ישראל והחברה הישראלית ניצבות בפניהם, ועד כמה בעלי הסמכות שלנו מגלים מנהיגות, אם בכלל? על השאלה הזאת אתם מוזמנים לענות בעצמכם.