"ואנקמה", ספרו של רועי שרון על הטרור היהודי, מגולל בפני הקורא פרשות חשובות ועולות ממנו מספר תובנות מרתקות וטורדות מנוחה. החשובה שבהן: האם המשפט הפלילי, על כל זכויות החשודים והנאשמים שלו, הוא בכלל כלי מתאים בכדי להתמודד עם טרור יהודי? בזמנים אלו, שבו הטרור היהודי מרים ראש בגאווה ובקושי טורח להסתיר את עצמו, השאלה הופכת לרלוונטית מאי פעם. ינשוף ספרותי תוהה האם המשפט יכול בכלל לנצח את הנקם.

רועי שרון, ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי (כינרת זמורה דביר: 2023)

מישהו כתב פעם שעיתונאים הם אלו הכותבים את הטיוטות הראשונות של ההיסטוריה. יש בכך אמת, כפי שציין ברק רביד בספרו המצויין על הסכמי אברהם. אחרי הכל, אנחנו ההיסטוריונים איננו מיומנים בחקר אירועים אקטואליים, ורוב הכלים שרכשנו (למשל מחקר בארכיונים) אינם זמינים לנו מפני שהתיקים הרלוונטיים סגורים על מנעול ובריח ויישארו כך למשך עשרות שנים. במקום זאת, מי שכותב ספר על אירועים שהתרחשו לפני עשר, עשרים או אפילו שלושים שנה חייב להסתמך על מקורות מקוטעים ולא תמיד אמינים, כמו ראיונות עם בעלי עניין שממלאים תפקיד בזירה הפוליטית העכשווית או כתבות עיתונאיות מפוקפקות יותר או פחות. עיתונאים, בניגוד להיסטוריונים, יודעים לחדור לאותה שכבה נסתרת של מקורות אסורים: לראיין שחקנים רבים בחשאי, להשיג מסמכים לא גלויים, ואפילו לבקר בזירות שאינן פתוחות לציבור הרחב. מצד שני, אותם ספרים עיתונאיים יהיו ברוב המקרים אכן חלקיים מאד, ובעיקר חפים מניתוח עומק וכלי אנליזה עדינים – כלים שהיסטוריונים לרוב יודעים להשתמש בהם טוב יותר. רק לאחר עשורים רבים, יוכלו החוקרים, בהדרגה, להעמיק ולדייק את עבודתם של העיתונאים.

קביעות אלו נכונות על אחת כמה וכמה לתופעה כמו הטרור היהודי של שני העשורים האחרונים. לא רק שהקבוצות שאחראיות לו אלימות, ממודרות, קטנות וחשדניות כלפי זרים, אלא שרבים בחברה הישראלית מנסים להעלים את עצם התופעה. זכורים לכולנו אותם אנשים שנהגו ועודם נוהגים להיעלב עמוקות מעצם אזכור המונח "טרור יהודי" או "אלימות מתנחלים", תוך כדי שימוש בטכניקות ידועות להתחמקות מדיון: מדובר באנטישמיות, זה לא באמת טרור, ואלו בסך הכל כמה פרחחים שמשרטטים גרפיטי (ושורפים מסגדים, בני אדם ובתים שלמים על יושביהם – מעולם לא זכה הביטוי "גרפיטי" למשמעות מרחיבה כל כך). בהקשר זה שמחתי על יציאתו לאור של ואנקמה – סיפורו של הטרור היהודי מאת כתב ההתיישבות רועי שרון. הספר המרתק הזה עונה על לאקונה משמעותית במחקר הישראלי: בעודם ספרים רבים נכתבו על אירועי הטרור היהודי של שנות השמונים והתשעים, בעיקר המחתרת היהודית ורצח רבין, סיפורם המרתק של המחבלים, המחתרות והפיגועים של השנים האחרונות כוסה כמעט אך ורק בכתבות עיתונאיות קצרות ומקוטעות, או בדוחות של ארגוני זכויות אדם שמטרתם אקטיביסטית ולא סיקורית או אנליטית.

רועי שרון, וזו לדעתי הבעיה העיקרית בספרו, לא מנסה לנתח ולהבין לעומק את התופעות שהוא מתאר. למרבה האכזבה, הספר לא מסתיים אפילו בפרק סיכום שמנסה לטוות את החוטים ביחד, ולפרקים הקורא מרגיש כאילו הוא סיים מאמר ארוך (ומרתק!) בידיעות אחרונות, ולא ספר תיעודי-מחקרי. אולם מבין השורות עולות מסקנות מאד מעניינות, ששווה לתת עליהן את הדעת. ביתרת הטור הזה אתייחס רק לשאלה אחת בלבד: מדוע למחלקה היהודית בשב"כ יש רקורד הצלחה צנוע כל כך, לעומת המחלקות הערביות בשב"כ שאת מיומנותן בסיכול טרור לומדים בעולם כולו. ישנם אנשים, בעיקר בשמאל העמוק, שסבורים שהמחלקה לא רוצה להצליח, ושמדובר בקונספירציה של ממשלת ישראל שמעוניינת למעשה בטרור היהודי. אולם כהיסטוריון אני יודע, שתוצאות רעות לא תמיד נגרמות מזדון, אלא לרוב בגלל שילוב של קוצר יד, חוסר יכולת ובראש ובראשונה אילוצים מבניים. כך, לדעתי, ראוי להבין גם את הפרשה שלפנינו. לפחות, זה יהיה מעניין ושימושי יותר מלייחס זדון קונספירטיבי לאדם כזה או אחר.

ראשית כל, ישנו נושא האילוצים הפוליטיים המבניים. לפלסטינים, כידוע, אין זכות בחירה לפרלמנט הישראלי, ואפילו הערבים אזרחי ישראל (לבד ממנסור עבאס בממשלה הקודמת) קלעו את עצמם למצב של אופוזיציה נצחית. לכן, הם לא יכולים להפעיל לחץ פוליטי על הממשלה, למשל, לדקדק בזכויותיהם של חשודים פלסטינים. הטרור היהודי, לעומת זאת, נהנה מלובי פוליטי נרחב, אפילו של אנשים שלא מסכימים איתו: מרבנים שמעודדים אותו בדברים מפורשים יותר ופחות וחסינים למעשה ממעצר (הרב יצחק גינזבורג, למשל, שמתבלט כגאון המרושע של הספר), עבור בחלק מפרנסי יש"ע שמעודדים את מעוזיו הלא חוקיים בגבעות ובמאחזים, עד לפוליטיקאים שאמנם מגנים אותו (ולפעמים גם זה לא ממש, ע"ע עוצמה יהודית), אבל גם מדקדקים בכל זכות של עצוריו וחשודיו ומנסים לחבל בעבודת המחלקה היהודית. הממשלות השונות, שתלויות גם בלובי הפוליטי הזה, נתונות ללחץ אפקטיבי "לא להגזים" בחקירות טרור יהודי, בעוד מופעלים עליהן לחצים מקבילים להשקיע את כל המשאבים בסיכול טרור פלסטיני. מסיבה זו, כפי שראינו לאחרונה עם הפוגרום בתורמוס עיא, צה"ל נוטה לראות סיכול טרור יהודי כהסחת דעה והפרעה, שנמצאת לרוב בעדיפות אחרונה, אם בכלל.

שנית, חשודי הטרור היהודי מצטיינים בטשטוש עקבות מעשיהם, באופן שמקשה מאד להרשיע אותם, בעיקר בעבירות חמורות. חשודים בטרור פלסטיני משתדלים בדרך כלל שלא להיתפס, אבל רובם לא מכחישים את מעשיהם כשהם כבר בידי השב"כ, ובעיקר לא את השתייכותם לארגוני טרור. עורכי הדין שלהם, כפי שכתב פעם סייד קשוע, מתמקדים בעיקר במאמצים להפחית את חומרת סעיפי האישום, כדי לאפשר ללקוחות שלהם לצאת יותר בקלות בעסקת השבויים הבאה. חשודי הטרור היהודי, לעומת זאת, שותקים בחקירות ומכחישים הכל. מכיוון שהם וחוקרי השב"כ מגיעים מאותה החברה, לפעמים אפילו מאותם יישובים, קל להם יותר לזהות את כל תרגילי החקירה, גם מניסיון אישי וגם מהחוברת הידועה לשמצה שהוציא נעם פדרמן, עוד אחד מהגאונים המרושעים בסיפור של שרון. בניגוד לפלסטינים שנמצאים תחת מערכת משטר צבאי ונהנים מהרבה פחות זכויות נאשמים וחשודים, אנשי הטרור היהודי – בעידודו של פדרמן – מתמחים בניצול כל הזכויות והכלים שהמשפט הפלילי המודרני מקנה לחשודי עבירה. הם יודעים, למשל, שאחרי כך וכך ימים השב"כ יהיה חייב לתת להם להיפגש עם עורך דין, ושאם יעמדו בכל תרגילי החקירה ופשוט ישתקו – בסופו של דבר ישוחררו (מעניין לציין שזה היה המצב גם עם מרגלים קומוניסטים בבריטניה בזמן המלחמה הקרה – המתוחכמים שבהם ידעו שאם לא ימסרו הודעה מרצונם, יהיה כמעט בלתי אפשרי להרשיעם). נגד אנשי הטרור היהודי קשה גם להשיג ראיות, מכיוון שהם גרים בקהילות קטנות ואידיאולוגיות, כפריות לרוב, שבהן קל יחסית לזהות את סוכני השב"כ. משה אורבך, אחד מראשי ההתארגנויות (למרבה המזל אין קרבת משפחה!), כתב גם הנחיות פשוטות וקלות כיצד להימנע מהותרת ראיות פורנזיות ואפילו כיצד לטשטש עקבות. מכיוון שהכפרים הפלסטיניים – זירות הפשע העיקריות – בדרך כלל מסוכנים ועוינים, חוקרי השב"כ והמשטרה זקוקים לליווי צבאי בכדי להגיע אליהם, ועד שזה קורה, הזירה לרוב כבר מזדהמת ללא היכר והראיות נעלמות.

 לבסוף, גם כאשר חוקרי השב"כ מצליחים לאסוף ראיות, לא בכולן הם יכולים להשתמש בכדי להרשיע את ה"יהודים השמחים" בבתי המשפט. חומר מודיעיני, כידוע, לא תמיד קביל כראייה פלילית. זו, למעשה, היתה הסיבה שמחתרת בת עין יצאה ללא כלום: חלק גדול מהראיות הושגו בדרכים שנחשבות במשפט הפלילי כפסולות.

המסקנה של הפוסט הזה – ולדעתי גם זו העולה מספרו של שרון – אינה מלבבת כלל ועיקר. לפעמים, עולות בליבי תהיות האם המשפט הפלילי האזרחי הוא כלי מתאים בכדי לטפל בטרור, לרבות טרור יהודי, והאם לא הלכנו רחוק מדי, הרבה יותר מדי, עם זכויות נאשמים וחשודים. קריאתו של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לעבור משיח מוכוון זכויות לשיח מוכוון ראיות, היא צעד ראשון לתיקון, אם כי איני בטוח שהוא יתחיל אפילו לפתור את הבעיה.