ארכיון הבלוג

קופסה שחורה: האם היה טבח בלוד ב-1948, ולמה זה עדיין חשוב? טור אורח מאת נדב היידקר

כיבוש לוד והנסיבות סביב יציאת תושביה הערבים היא אחת הפרשות הידועות והכאובות של מלחמת העצמאות הישראלית. רב מכר שעוסק בהיסטוריה של ישראל טוען  שלא מדובר באירוע נקודתי אלא באחד האירועים המכוננים בתולדות ישראל, שמטיל צל ענק מעל צדקתה. טענה זו עוררה כצפוי ויכוח חריף בקרב היסטוריונים, שמעלה מספר שאלות שחשיבותן אינה מתמצה במלחמה ההיא, אלא מגיעה עד למבצע "צוק איתן". פוסט אורח של נדב היידקר, תלמיד לתואר שלישי בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה, על הויכוח שעוסק בצללי העבר של כולנו.

499368-1346357145

ארי שביט, עיתונאי ותיק בעיתון "הארץ", פרסם בסוף השנה שעברה ספר בשם My Promised Land: The Triumph and Tragedy of Israel. הספר זכה לתשבחות מצד המבקרים והוכרז כאחד הספרים המומלצים של השנה עלי ידי ה"היו יורק טיימס" וה"אקונומיסט", ועד מהרה זינק לראש רשימות רבי המכר בארה"ב. הספר הוא שילוב של מסע אישי של שביט בישראל, בהשראת אבי סבו, הציוני הבריטי הרברט בנטויץ'. סוד קסמו של הספר, מעבר לכשרון הכתיבה של מחברו, טמון ביכולתו של שביט להציג עצמו כליברל ציוני שמצד אחד אוהב את ארצו ללא סייג, ומצד שני לא חושש לבקר אותה בחריפות – לרבות את הפרות הקדושות שלה – ולחשוף את השלדים שהיא מסתירה בארון. זו עמדה שקורצת מאוד לליברלים האמריקאים ובמיוחד היהודים שבהם, שחשים קשר תרבותי לישראל ולציונות, אך מסתייגים מהכיבוש ומתקשים להתמודד עם הצדדים הקשים יותר של ההיסטוריה הישראלית, בראשם המלחמה ב-1948. זו אולי הסיבה לכך שהפרק המדובר ביותר של הספר, וגם השנוי במחלוקת הגדולה ביותר שבו, הוא הפרק שעוסק באירועים שהובילו להתרוקנותה של העיר לוד ביולי 1948. גירסה מקוצרת של הפרק הופיעה ב"ניו יורקר" בטרם פרסום הספר, ומיד עוררה דיון.

מסע אישי בישראל - ארי שביט

מסע אישי בישראל – ארי שביט

תיאורו של שביט מבוסס גם על ספרות משנה שקרא בנושא, אך נראה שהמקור העיקרי שמזין את הפרק הוא ראיון שערך המחבר עם שמריה גוטמן, המושל הצבאי הראשון של לוד, שמונה מיד עם כיבושה, ומי שהיה אחראי למעשה על ביצוע הגירוש. לבחירה בגוטמן כמקור עיקרי יש גם הגיון עלילתי: באחד הפרקים הקודמים, שביט מפרט את תפקידו של גוטמן ביצירת מיתוס מצדה כאשר היישוב היהודי בארץ התכונן לפלישה גרמנית, ושביט מבקש לשכנע את קוראיו בקיומו של קשר בין שני האירועים. שביט מתאר בצורה דרמטית ומפורטת את ההרג שביצעו חיילי חטיבת יפתח בפלסטינים (כ-250, לפי רוב ההערכות) שמצאו מקלט במסגד הגדול של לוד, ולאחר מכן את קור הרוח שבו הורה גוטמן לנכבדי העיר לקום ולעזוב.

מדוע בחר שביט להתמקד בלוד כאירוע המייצג ביותר של טבח/גירוש במלחמה? לוד הרי לא הייתה המקום היחיד בו בוצע טבח באותה מלחמה. המקרה הידוע והאיקוני ביותר מבחינת הנרטיב הפלסטיני הוא כמובן דיר יאסין. כאן שביט מדגיש את הנקודה העיקרית שלו: את דיר יאסין ניתן להגדיר כ"תקלה", גם משום שמדובר בפעולה שבוצעה על ידי כוחות שלא היוו חלק מההנהגה הציונית וגם משום שהטבח לא היה מתוכנן, אלא היה תוצאה של פעולה צבאית שהסתבכה. לוד, לעומת זאת, היא "הקופסה השחורה של הציונות". "האמת", מסביר שביט, "היא שהציונות לא יכלה לסבול את לוד הערבית. מלכתחילה, הייתה סתירה מהותית בין הציונות לבין לוד. על מנת שהציונות תוכל להתקיים, לוד לא יכולה הייתה להתקיים. אם לוד עתידה הייתה להתקיים, הציונות לא יכולה הייתה להתקיים." הכתובת, אם כך, הייתה על הקיר. הנבואה ניתנה כבר עם הגעתה של הציונות לארץ.

הציונות או לוד: כיכר הפלמ"ח ליד מסגד דהמש

הציונות או לוד: כיכר הפלמ"ח ליד מסגד דהמש

בחודש שעבר, פרסם ההיסטוריון מרטין קרמר, נשיא המרכז האקדמי שלם בירושלים, מאמר ביקורת ארוך בכתב העת "מוזאיק", תחת הכותרת "מה אירע בלוד", שבו השיב תשובה ברורה למדי: בניגוד לטענתו של שביט, מה שהתרחש בלוד לא היה טבח. לא אפרט כאן את כל טיעוניו של קרמר נגד שביט, ואסתפק בעיקרי הדברים: (1) שביט מתעלם מההקשר הצבאי של המלחמה ושל מבצע דני לכיבוש לוד; (2) לפי תיאורו של שביט, כיבוש העיר היה קל מכפי שהיה במציאות, והוא מתעלם מההתנגדות שגילו הכוחות הפלסטיניים והירדנים בעיר אפילו בשעת הירי לעבר המסגד, ובאופן כללי מהעובדה שהיה כאן אירוע דו צדדי. קרמר הזמין את כל תומכיו של שביט להתעמת עם ממצאיו. שביט עצמו, אגב, סירב להגיב.

המאמר אכן פתח ויכוח. אפרים קארש כתב שהפיכתו של הקרב בלוד לטבח היא לא יותר מאשר עלילה פלסטינית שקרית בנוסח הטבח בטנטורה (פרשת תדי כץ) והטבח בג'נין במבצע "חומת מגן", ושאם קיימת אשמה כלשהי במה שאירע בלוד, הרי שהיא מוטלת לפתחה של ההנהגה הפלסטינית. תגובה מורכבת יותר הוגשה על ידי בני מוריס. מוריס מסכים עם רוב טענותיו העובדתיות של קרמר ומצטרף לטענתו על היעדר ההקשר הרחב אצל שביט. אלא שמוריס מפנה אצבע מאשימה גם לעברו של קרמר: ראשית, הוא טוען, קרמר מתעלם מהגירוש ומהעובדה שהוראת הגירוש ניתנה מ"גבוה", אולי מבן גוריון עצמו. שנית, עצם חוסר הפרופורציה בין האבידות של חטיבת יפתח (בין שניים לארבעה הרוגים) לבין כמות ההרוגים בצד הפלסטיני מעיד על כך שמדובר בטבח. על כך משיב קרמר בטענה מעניינת: לפי הרציונל של מוריס, כל הפעולות של צה"ל נגד חמאס בעזה מסתיימות ביחס בלתי פרופורציונלי של אבידות, ולכן הן כולן בלתי לגיטימיות. בכך, טוען קרמר, מוריס משתף פעולה עם שונאי ישראל במבצע "צוק איתן". מוריס עונה שאולי חלק מהבעיה טמון בהגדרת המושג טבח: אמנם לא מדבור כאן העמדת שבויים בלתי חמושים אל מול כיתת יורים, אך ברור שאילו חיילי חטיבת יפתח היו מתנהגים בצורה דומה היום, הם היו מועמדים (או לפחות אמורים לעמוד) למשפט.

פתח ויכוח בנושא: מרטין קרמר

פתח ויכוח בנושא: מרטין קרמר

כמה שאלות עולות מהדיון:

ראשית, האם היה שם טבח או לא? אין עוררין על כך שמה שאירע בלוד מעט יותר מורכב מאשר "באבי יאר" או יער קאטין. ועדיין, קשה לומר שזה היה קרב דו צדדי של ממש. עד כמה חד צדדי האירוע חייב להיות כדי להיחשב לטבח? ועד כמה הוא חייב להתבצע בדם קר? האם יש חשיבות לתכנון מוקדם (במקרה זה, הוראת הגירוש) ועד כמה יש להביא בחשבון את הרקע, כלומר אירועים שהתרחשו לפני הקרב? האם יחס ההרוגים יכול להוות, כשלעצמו, הוכחה לכך שמדובר בטבח? ההשוואה ליחס ההרוגים ב"עופרת יצוקה" או "צוק איתן", לטעמי, בעייתית. יש להבחין בין אירוע נקודתי, כמו הירי במסגד בלוד, לבין המלחמה כולה, במיוחד כאשר מדובר במלחמה אסימטרית, כמו אלו שהתקיימו בין צה"ל לחמאס – במלחמות מסוג זה ברור שהצבא המודרני יספוג הרבה פחות אבידות מאשר הצד שנלחם באמצעות לוחמת גרילה. כך קורה גם במקרה של הצבא האמריקאי בעיראק ואפגניסטאן, למשל. ההשוואה ללוד יכולה הייתה אולי להיות רלוונטית אילו ניתן היה להצביע על אירוע ספציפי שבו חיילי גולני פתחו באש לעבר מסגד (או כל מתקן אחר, לצורך העניין) והרגו 200 פלסטינים בלתי חמושים.

גירוש מכוון? שיירת פליטים פלסטינים ב-1948

גירוש מכוון? שיירת פליטים פלסטינים ב-1948

הנקודה השנייה נוגעת לעניין ההקשר. כל המשתתפים בדיון מסכימים על כך ששביט חוטא בכך שבדיון על לוד הוא מתעלם מההקשר הכולל של המלחמה, וכולם מסכימים שהמלחמה, לפחות בשלב שלאחר פלישת צבאות ערב, הייתה מלחמה צודקת שנכפתה על היישוב היהודי, ושמי שפתח באלימות היה הצד הערבי. ועדיין, אני תוהה היכן עובר הגבול בין תיאור ההקשר כהסבר היסטורי לבין אפולוגטיקה גרידא. ככל שמרחיבים את ההקשר, כך הוא הולך ונעשה דומה יותר לנרטיב הלאומי (הלל כהן הדגים זאת היטב בספרו על תרפ"ט, שסוקר בבלוג זה). הרי לפי הנרטיב הפלסטיני, גם תכנית החלוקה הייתה למעשה חלק מהמזימה הציונית/קולוניאליסטית לגזול את חלקה העיקרי של פלסטין מבעליה ולתת אותה למיעוט היהודי המהגר. לפי נרטיב זה, המתקפה הערבית היא הגנה עצמית מוצדקת מעין כמוה. ובהתאמה, מעשי טבח כמו זה שבוצע בלוד היו פשוט "הורדת הכפפות" של הציונים.

הנקודה השלישית שברצוני להעלות היא השאלה שמעניקה למאמרו של שביט את כותרתה: האם לוד אכן הייתה "הקופסה השחורה" של הציונות? כלומר, האם חיסולה של לוד הערבית בתש"ח אכן היה בלתי נמנע לצורך הקמתה של מדינת ישראל? מחוץ למחנה השמאל הרדיקלי, קשה למצוא היום יהודי בישראל שיעלה על דעתו לוותר על לוד. מדובר בעיר שנמצאת במרכז הארץ, ובה ממוקם נמל התעופה הבינלאומי היחיד של ישראל, שאת חשיבותו ראינו בקיץ האחרון: רקטה אחת שנחתה בקרבת נתב"ג הספיקה כדי לגרום לרוב חברות התעופה להפסיק לטוס לישראל. שתי הערים הערביות הגדולות של הארץ, יפו וחיפה, התרוקנו מרוב אוכלוסייתן הערבית עוד לפני הפלישה, כתוצאה ממלחמת האזרחים שניטשה בחודשים שקדמו לה. לכן הדילמה שעמדה מול חיילי צה"ל בלוד לא התעוררה בהן. לוד לעומתן, נמצאה מחוץ לגבולות המדינה היהודית, לפי תכנית החלוקה, ולכן ההגנה נמנעה מלפעול בה. האם ישראל יכולה הייתה להרשות לעצמה להימנע מכיבוש לוד ומגירוש תושביה? ייתכן ששביט נוטל לעצמו יותר מדי חירות דרמטית כאשר הוא קובע ש"הציונות ביצעה טבח בלוד" ובכך רומז לכך שהציונות עצמה, כ"מהות", אחראית לטבח והגירוש בלוד, אך את התנהלותה של הציונות ביולי 1948 יש למדוד לא על פי הפנטזיות של הרצל, אלא לפי מעשיהם של מנהיגיה באותה שעה. האם הייתה דרך אחרת? ואילו יכולנו להשיב את השעון לאחור, האם היינו בוחרים בה? כמובן שמדובר בשאלות היפותטיות, אך כדאי לשאול אותן אם ברצוננו להצדיק את האירועים. או כפי ששביט מציג זאת: "או שאנו דוחים את הציונות בגלל לוד, או שאנו מקבלים את הציונות יחד עם לוד", כלומר יחד עם המטען ההיסטורי שלה.

מקבלים את הציונות יחד עם לוד: פארק לזכר חטיבת יפתח שהשתתפה בכיבוש העיר

מקבלים את הציונות יחד עם לוד: פארק לזכר חטיבת יפתח שהשתתפה בכיבוש העיר

ולסיום, שאלת ה"חטא הקדמון". כפי שמציין הבלוג "ג'ייקוביניזם", מה שמטריד את קריימר הוא הטענה הנפוצה נגד ישראל על כך שמה שעשתה ישראל ב-1948 הוא בבחינת "חטא קדמון", ולפיכך מדינת ישראל "נולדה בחטא". ישראל, לפי קו המחשבה הזה, היא הפרי האסור של העץ המורעל שהציונות נטעה בתש"ח. מאחר שכך, כל עוולה שביצעה ישראל מאז היא בבחינת הוספת חטא על פשע, וכל הישג חיובי-לכאורה שלה הוא לא יותר מאשר דיבידנד על הגזילה הגדולה ההיא. הפופולריות ששביט זוכה לה, לדעתו של קריימר ושל רבים בישראל, נובעת ממעמדו של שביט – "הנה מגיע ישראלי ציוני וליברלי ומודה באשמת הציונות!". אולי זה גם מה שמטריד את מנסחי "חוק הנכבה" ודומיהם. ואולי זו בעצם הבעיה: חלק גדול מהוויכוח שמתנהל סביב ישראל באופן כללי, ועל 1948 בפרט, הוא יותר מיתולוגי מאשר ענייני. מדינות מודרניות לא נולדות בחטא או בחסד, גם כאשר הן נוצרות תוך מלחמות, כיבושים, או סתם דיפלומטיה נכלולית. ישראל לא אמורה לקבל יחס שונה, למרות היותה מדינת היהודים. כל עוד השיח סביב ישראל לא יעבור דה-מיסטיפיקציה משמעותית, לא נוכל להגיע לשום קונצנזוס על שום אירוע משמעותי בתולדות הציונות, ותש"ח בפרט. אחרי הכל, אילו היה מדובר בטבח-לכאורה שביצעו חיילי צבא סוריה נגד המורדים, למשל, ספק אם מישהו היה טורח לנבור בכל הפרטים ולהתחבט מוסרית על כך.

את הדיון ב"מוזאיק" כולו ניתן לקרוא ברצף כאן.

%d בלוגרים אהבו את זה: