כל אחד מאיתנו בוודאי נתקל בסצינה הזאת בימי בית הספר – במסדרונות, בחצר או במגרש הכדורסל. תלמיד ממוצע כזה, שלא יכול או יודע ללכת מכות, עומד מול בריון מגודל שדוחף, מקלל ומתגרה בו, ובכל פעם שהקורבן מתחנן שיפסיק, אומר הבריון בתגובה: "אז מה תעשה לי? מה?" הסצינה הזאת מסתירה בתוכה אמת עצובה, שמקפלת בתוכה את חולשת המערב מול הציר הרוסי-איראני. ינשוף אסטרטגי מכיר לכם את מושג ה-BATNA, או בעברית פשוטה, עיקרון "ואחרת, מה?"

כל אחד מאיתנו בוודאי נתקל בסצינה הזאת בימי בית הספר – במסדרונות, בחצר או במגרש הכדורסל. תלמיד ממוצע כזה, שלא יכול או יודע ללכת מכות, עומד מול בריון מגודל שדוחף, מקלל ומתגרה, ובכל פעם שהקורבן מתחנן שיפסיק, אומר הבריון בתגובה: "אז מה תעשה לי? מה?"

בדומה לאירועים יומיומיים רבים, גם הסצינה הנפוצה אך העגומה הזאת מסתירה מאחוריה תבניות מענייניות וכלל אנושיות. הבריון למעשה יודע, שלקורבן שלו אין יכולת להפעיל אלימות, והוא ינסה להימנע מקטטה בכל מחיר, גם במחיר של לשאת הצקות, לתת לבריון את דמי הכיס או את ארוחת העשר שלו. בלי לדעת את זה במפורש, הבריון הבית ספרי פועל על בסיס עיקרון שידוע בתורת המשא ומתן כ-BATNA (Best alternative to negotiated agreement), שניתן לתרגמו לעברית יומיומית כעיקרון "ואחרת, מה?" בקיצור נמרץ, לכל מי שנושא ונותן אמורה להיות אלטרנטיבה מסויימת להסכם. אם, למשל, אני רוצה להכין שקשוקה לחברים בערב, ולשם כך לקנות עגבניות אצל סוחר בשוק, הלה יודע היטב שאם יעלה את המחיר יותר מדי, יש לי אלטרנטיבות לעסקה. אני יכול, למשל, להחליט לקנות אצל סוחר אחר, להכין קיש במקום שקשוקה או אפילו לדחות את האירוע. בהנחה שהסוחר יודע שאין לי אלטרנטיבה כזאת (למשל, אם אני לחוץ מאד בזמן, ועומד לארח בערב את נשיא האוניברסיטה, חובב שקשוקה ידוע ששוקל האם לקדם אותי), הסוחר יוכל מן הסתם להעלות את המחיר באופן ניכר. כך זה בכל משא ומתן: אם אתם משדרים לצד השני שאתם חייבים את העסקה, ואין לכם אלטרנטיבה, המחיר שלה עלול להיות גבוה באופן בלתי נסבל.

מדהים עד כמה הרעיון הזה – הפשוט להדהים – נעדר מאנליזות מלומדות בביטחון ובפוליטיקה בינלאומית. לא מזמן, למשל, קראתי מאמר בגרדיאן, שמטיף לארצות הברית שלא להפציץ את החות'ים, וכן לכפות על ישראל הפסקת אש מול חמאס ולא לעשות כלום מול הפרוקסיז של איראן, "כי כל פעולה אלימה כנגדם רק מחזקת אותם". ארצות הברית, לשיטתו, חייבת "דיפלומטיה חדשה באזור". כל זאת בלי להבין שלשום צעד דיפלומטי אין אפקטיביות, אם לא עומדת מאחוריו BATNA של מקל גדול, או לפחות נכונות לנהל את הסכסוך ללא הסדר וללא הסכמה של הצד השני. אם אתה לא מוכן להפעיל כוח בכלל או להסתדר ללא הסכם, ולא משנה מה הרציונליזציה, אין סיבה לאף אחד לכרות איתך בריתות, להגיע איתך להסכמים ובוודאי שלא לחסות תחת הגנתך. תשאלו את צרפת ב-1938, שמתוך פחד משתק ממלחמה נטשה את בעלות בריתה במרכז ומערב אירופה, וכך נותרה מבודדת מול גרמניה הנאצית.

ממשל ביידן, יש לציין, כן מוכן להפעיל כוח, אבל הוא עושה זאת באופן מהוסס מאד, במשורה ובמידה, מתוך פחד (מוצדק!) מהסלמה אזורית וממלחמת עולם. הבעיה היא שכאשר יריביך יודעים שאתה מפחד מהסלמה (ואיך לא יידעו? הרי נציגי ממשל ביידן אומרים את זה בפומבי נון סטופ), והם מפחדים פחות מהסלמה, הם יוכלו להתגרות בך באופן הולך וגובר, עד שטעות או מיס-קלקולציה תוביל בסופו של דבר דווקא להסלמה שאתה מנסה להימנע ממנה. כך, ארה"ב הברית מסייעת אמנם לאוקראינה, אך מונעת ממנה כלי נשק שאולי יוכלו לסייע לה לנצח ולהכריע, מתוך פחד משתק מהסלמה אזורית או ממלחמה גרעינית. אם אוקראינה תפסיד כתוצאה מההססנות הזאת, ורוסיה תמשיך הלאה בתוקפנות שלה, המדיניות האמריקאית עלולה דווקא לזרז את ההסלמה שהיא מנסה להימנע ממנה.

גם הקפדנות המוגזמת בנוגע לחוק ההומניטארי הבינלאומי שוללת לארה"ב את ה-BATNA הקרדיבילית שלה. החות'ים, למשל, משערים שבכל פעם שארצות הברית תאיים עליהם יותר מדי, יוכלו להסתתר מאחורי אזרחים, ואם תנסה להטיל עליהם מצור, ישלחו לעולם תמונות של ילדים מזי רעב  ויגרמו לקהילה האקדמית והמשפטית הבינלאומית לזעוק על "רצח עם", בדומה למה שאנחנו רואים היום בהאג. התוצאה ההכרחית של מאזן הכוחות המוזר הזה, הוא שהצד האמריקאי כובל את עצמו באינספור כבלים משפטיים, מוסריים ודיפלומטיים, ואילו הצד השני משוחרר מהכבלים הללו ולכן מחזיק ביד דיפלומטית עוצמתית בהרבה.

למרבה הצער, מושג ה-BATNA נעדר בדרך כלל גם מניתוחים בטחוניים ישראלים. תחשבו, למשל, על אלו שאומרים במשך שנים ש"אין לישראל אלטרנטיבה להסדר מדיני" או ש"המדינה היהודית והדמוקרטית תקרוס ללא הסדר מדיני". גם אני – וזו אינה נקודה להתגאות בה – השתמשתי בטיעונים הללו במשך שנים. אכן, המשך השליטה הקבועה בשטחים ללא הסדר מדיני יכניס את ישראל למצב ביש מתמשך. אולם, מול זה צריך לשקול את האלטרנטיבה של מדינת חמאס פלסטינית בלב הארץ, ולהשוות את המחירים זה לזה. בוודאי שהתרחיש הטוב ביותר עבור ישראל הוא מדינה פלסטינית יעילה (או לפחות לא עויינת באופן מוחלט) שתשלים עם קיומה, אבל מדוע שהנהגה פלסטינית כלשהי תשלם את המחיר הכרוך בויתורים כאלו, כאשר ישראל עצמה מודיעה לפלסטינים חגיגית שהיא חייבת הסדר מדיני למען עצם קיומה? מדוע לא עדיף לסרב, או למצער לדרוש דרישות שאף ישראלי לא יכול לקבל, ולתת לישראל לעלות על נתיב של השמדה עצמית, אפילו לשיטתה? כדי שלישראל תהיה יד דיפלומטית קרדיבילית, היא חייבת להתנות פתרון של שתי מדינות בתנאים ספציפיים מאד, ולהבהיר לצד השני שהיא מוכנה להמשיך בכיבוש ללא הגבלת זמן אם לא תקבל אותם. כנ"ל בעזה. אם השותפים האזוריים לא יפנימו שישראל מוכנה לשלוט צבאית בעזה כל עוד לא תקבל הסדרי ביטחון מתאימים, מדוע שיתאמצו להציע כאלה?

ואכן, ברגע שדעת הקהל הישראלית תובעת "להחזיר את החטופים בכל מחיר", כאשר ראש ממשלה או רמטכ"ל לשעבר גורס שצריך להיכנע לחמאס ולוותר על הכרעה צבאית בגלל ה"חוזה שלנו עם האזרחים" או משהו דומה, וכאשר פרשנים בטחוניים מכובדים מתפלשים בתבוסתנות כרונית ובשיח ה"אי אפשר", הם אומרים למעשה ליריב שאין לנו BATNA. ואם אני סינוואר, ויודע שלישראל ממילא אין יכולת להכריע אותי, מדוע שאוותר כהוא בזה עניין החטופים, או בכל עניין אחר? ובעיקר, מדוע שלא אנצל את התבוסתנות הישראלית בכדי להתאושש, להתחמש ולהכות חזק יותר בעתיד, הפעם אולי באופן סימולטני עם חיזבאללה ופרוקסיז איראניים אחרים?

יש כאלו שיאמרו שאובייקטיבית, אין לנו יכולת להכריע את חמאס. מבחינה צבאית, מדובר בטענה מופרכת לחלוטין. קל אמנם יותר להכריע את ממשלת חמאס הגלויה מאשר את חמאס כארגון טרור, אבל גם ארגוני טרור רבים חוסלו צבאית במהלך ההיסטוריה או שהפכו למטרד שולי, מספטמבר השחור והחזית העממית ועד הנמרים הטמיליים ודאע"ש. חמאס – להזכירכם – שולט ברצועה קטנה ומבודדת, קל לכתר אותו, והוא לא יכול לקבל תגבורות כוח אדם ממדינות אויב, כפי שהוייטקונג למשל קיבל תגבורות מצפון וייטנאם. אבל כדי להכריע את חמאס צריך אכן סבלנות ונכונות לשלם מחירים, ומי שרוצה שתהיה לנו BATNA, צריך להרגיל את דעת הקהל לתודעה של סבלנות, נכונות להקריב קורבנות ויכולת להתמודד עם מציאות לא אידיאלית ושחיקה למשך זמן ארוך. בלי BATNA ריאלית ונכונות לנצח ולהכריע, לא נוכל להביס את טבעת הכיתור האיראנית, ואני חושש מאד שעתידנו במזרח התיכון לוטה בערפל.

הערה: את המושג BATNA למדתי מפרופ' נטע ברק-קורן, משפטנית חוקתית וחוקרת קוגניציה מבריקה שעובדת, בין היתר, על פרוייקטים חשובים של אסיפה מכוננת וחוקה לישראל. בפינת הפרסומת, אומר שיש חוקרים מעטים בישראל שמפיקים תובנות מרתקות כמוה, בלי להיות כבולים לגישה דוגמטית או למחנה פוליטי מסויים. ממליץ לכולכם לעקוב אחריה.