ארכיון הבלוג

שכירי חרב מודרניים: שובם של הצבאות הפרטיים

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבת חי"ר מודרנית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. מי הם שכירי החרב המודרניים, חברות היזמות הפרטית שהופכות לחלק בלתי נפרד מהנוף העולמי? בספר חדש, חושף ותיק התעשייה שון מקפייט את עולם הצללים של שכירי החרב של ימינו ומגיע לתובנות מרתקות על הכיוון שאליו נעה הפוליטיקה העולמית. ינשוף צבאי-אסטרטגי בסקירה חדשה.

merc1

Sean McFate, The Modern Mercenary: Private Armies and what they mean for World Order (Oxford: Oxford University Press, 2015)

זה קרה במרץ 1995 בסיירה ליאון, מדינה אומללה שאדמתה שופעת ונוצצת מיהלומי דמים. הממשלה הרעועה עמדה בפני התקפה של קבוצת מורדים אכזרית במיוחד, שהתבססה בליבריה השכנה. האמריקאים דיווחו לממשלה שבידיהם מודיעין מדויק, לפיו המורדים מתכוונים לחצות במהירות את הגבול ולהתקדם בתוך ימים לעבר עיר הבירה, פריטאון. ואז, כשהכל נראה אבוד, הגיח האל מהמכונה. כלי טיס מסתוריים הורידו במהירות חטיבה ממוכנת, מערבית ומקצועית למראה, שהתפרסה בדרכים המובילות לפריטאון. אותה חטיבה, שהכילה כוחות קרקע ואוויר, ניגבה את הריצפה עם המורדים, פיזרה אותם לכל עבר, ואז נעלמה כלעומת שבאה. רק מאוחר יותר הסתבר שלא מדינה זרה סייעה לסיירה-ליאון, אלא חברה פרטית עם השם המסתורי Executive Outcomes: תאגיד שכירי חרב דרום אפריקאי, שהורכב ברובו מותיקי היחידות המיוחדות של צבא האפרטהייד. Executive Outcomes השכירה את צבאה הפרטי לממשלות שהסכימו לשלם לה את הסכום הדרוש, והצליחה להגיע להישגים צבאיים לא מבוטלים במספר מלחמות אפריקאיות, עד שנסגרה על ידי ממשלת דרום אפריקה בשנת 1998.

Executive Outcomes היא אמנם מקרה קיצוני. כיום, לא קיימות חברות גדולות שיכולות להשכיר לממשלות צבא התקפי מן המוכן. אולם בכל זאת, ענף היזמים הצבאיים והקבלנים הבטחוניים נמצא בפריחה חסרת תקדים (באנגלית, החברות הללו מכונות PMC, ראשי תיבות של Private Military Contractor). חברות כמו Blackwater, שבינתיים שינתה את שמה ל-Academi, מציעות לממשלות שירותים בטחוניים רבים ומגוונים: מאבטחים ושומרי ראש מיומנים, מדריכים צבאיים ומאמנים, מומחי מודיעין, לוגיסטיקה ועוד. בספרו המרתק, שכיר החרב המודרני: צבאיות פרטיים ומשמעותם לסדר העולמי, טוען שון מקפייט (Sean McFate), ותיק הענף ושכיר חרב שהפך להיסטוריון וחוקר, כי הלקוחה הגדולה ביותר של חברות מסוג זה היא ארצות הברית. המדינה העשירה בעולם ביצעה מיקור חוץ ניכר של פעילויות צבאיות רבות, לרבות אבטחה, לוגיסטיקה, קייטרינג ואספקה. במקרים מסויימים, עד חמישים אחוז מנפח הפעילות מבוצע על ידי עובדים של חברות פרטיות, ורבים מהם נושאים נשק משוכלל וקטלני. לדבריו של מקפייט, ארצות הברית לא היתה מסוגלת לנהל שתי מלחמות ממושכות ויקרות, בעיראק ובאפגניסטן, ללא מיקור חוץ שכזה. המלחמות הללו, בתורן, מספקות אינסוף פעילות ליזמים צבאיים פרטיים ומגדילות את נפח השוק שלהם.

Image result for Executive outcomes

ניגבו עם המורדים את הריצפה: ספרו של קולונל איבן ברלו, מייסד חברת Executive Outcomes

מקפייט מרחיק לכת וטוען, שארצות הברית היא שיצרה במו ידיה את השוק המודרני של היזמים הצבאיים – מהפכה מרחיקת לכת בהיסטוריה הצבאית של הגלובוס. עד אמצע המאה ה-17, רוב מוחלט של הלחימה באירופה התבצע על ידי שכירי חרב ויזמים צבאיים קטנים וגדולים. אלימות היתה כרטיס הכניסה למשחק הפוליטי, וכולם הפעילו אותה: כוהני דת, משפחות עשירות, גילדות, גנגסטרים, מלכים ואצילים שונים ומשונים. מהמאה ה-17, עלה בהדרגה כוחה של המדינה הריכוזית, שדחקה את רגליהם של שכירי החרב והקימה צבאות מלכותיים שהיו נאמנים לה ורק לה. הסדר הווסטפלי (על שם הסכם ווסטפליה מ-1648) יצר בהדרגה עולם של מדינות ריבוניות שתבעו לעצמן מונופול מוחלט על האלימות הפוליטית. לקראת סוף המאה ה-19, שכירי החרב פינו את הדרך לעולם הצבאות הלאומיים והמסודרים של המאה העשרים, אם כי הוסיפו להתקיים בצורה כזו או אחרת בפינות שונות של הגלובוס. אולם בעשורים האחרונים הם שבו לזירה בעוז ובגאון, בחסותה של המעצמה הגדולה ביותר בעולם. איך זה קרה?

Image result for Sean Mcfate

שכיר חרב וחוקר: שון מקפייט

לדעתו של מקפייט, מדובר בשילוב של מספר גורמים. בחסותה של אסכולת שיקגו, ההשקפה הניאו-ליברלית חלחלה לאליטות האמריקאיות, ובתקופתו של רונלד רייגן הממשלה החלה לראות הפרטה כדרך שגרתית לפתרון בעיות כלכליות. הממשלה, כך חשבו רבים בממשלים השונים, אינה יעילה, בעוד השוק הפרטי מסוגל להביא לתפוקה גבוהה בעלות נמוכה יותר. במקביל, חלו התפתחויות צבאיות חשובות. סיום המלחמה הקרה המריץ את האמריקאים להקטין את צבאם במהירות, דבר ששחרר לשוק ותיקי מלחמה מיומנים, לרבות אנשי ביון, קומנדו ומבצעים מיוחדים, שחיפשו עבודות צבאיות מכניסות. האנשים הללו מילאו את הדירקטוריונים, הצוותים והמחלקות של חברות היזמות הצבאית כמו Blackwater. בניגוד לציפיותיו, הצבא האמריקאי לא הפחית באמת בהתערבויות חיצוניות ומבצעים בארצות זרות, אלא להיפך – הגביר אותם. אולם לא היה קל להגדיל מחדש את מצבת הצבא, להעביר הגדלה שכזאת בקונגרס, ובאופן כללי לשנות את הכיוון של הבירוקרטיה הצבאית המסורבלת. לפיכך, העסקה של קבלנים צבאיים נראתה כפיתרון זמני טוב, שהפך לקבוע. השילוב הזה בין מצע אידיאולוגי שתמך בהפרטה, והתנאים שיצרו היצע וביקוש, הזניקו את היזמים הצבאיים לקדמת הבמה הבינלאומית. האמריקאים גם גילו שיש יתרון חשוב נוסף בהפעלה של יזמים צבאיים: הציבור לרוב מתרגש פחות כאשר נהרגים עובדים של חברות פרטיות, ולכן אפשר לשלוח אותם לאזורים מסוכנים במקום חיילים, שנחשבים עדיין ל"ילדים של כולנו".

פיתרון זמני שהפך לקבוע: מאבטחים של חברת Blackwater. קרדיט: Chuck Holton/Flickr, The American Conservative

חברות היזמות הצבאית, טוען מקפייט, עדיין מרוסנות לעת עתה, ומסיבה פשוטה: שוק היזמות הצבאות הוא מונופסון, היינו – שוק שיש בו רק לקוח אחד מרכזי: ארצות הברית. מפני שמדינתו של דונלד טראמפ היא עדיין המעצמה העולמית המובילה, שמנהלת סכסוכים מזויינים במקומות רבים בעולם, ומשום שהיא זקוקה לשירותים של יזמים כאלו יותר ממדינות אחרות, כמעט כל PMC מעוניין לעבוד עבורה עכשיו או בעתיד. צבא ארצות הברית גם מספק הרבה מאד מומחים וקצינים בדימוס לדיקרטריונים ולמחלקות הביצועיות של אותם יזמים. למונופסוניות של השוק הצבאי יש השלכות מרסנות על פעילות שכירי החרב המודרניים: כדי להיות כשירים לעבודה עם ארצות הברית, רובם משתדלים לשמור על סטנדרטים מערביים, להימנע מלוחמה ישירה ולהסתפק בתפקידים של תמיכה, מודיעין, אבטחה ואימון.

אולם המצב הזה, כותב מקפייט, הוא זמני בהחלט. ארצות הברית לא תיעלם מהבמה בקרוב, אולם היא מצמצמת את מעורבותה בסכסוכים בינלאומיים ועומדת בתחרות הולכת וגוברת מול מעצמות עולות אחרות כרוסיה וסין. רוסיה מפעילה כבר עכשיו מיליציות ממשלתיות למחצה באזורי הלחימה באוקראינה, ואם תרחיב את מעורבותה הבינלאומית, ייתכן שתזדקק ליזמים צבאיים פרטיים כדי לשמור על מרחב הכחשה. כלומר – היא תוכל להפעיל יזמים כאלה בלי לקחת אחריות על פעולותיהם. ככל הנראה, רוסיה עושה זאת כבר עכשיו, במיוחד בתחום הסייבר, ויש להניח שתרחיב פעילות מסוג זה בעתיד. אותו הדבר נכון גם לסין, שמרחיבה במהירות את מעורבותה בים הדרומי, בדרום מזרח אסיה ואף באפריקה. חברות היזמות הצבאית אמנם נשלטות בידי קצינים מערביים, אולם רבים מהחיילים והעובדים בשטח שייכים למדינות העולם השלישי. האנשים הללו רוכשים ידע וצוברים ניסיון צבאי, ובמוקדם או במאוחר יקימו PMC משלהם. בעתיד, יוכלו חברות היזמות הצבאית לבחור בין לקוחות מדינתיים רבים, וגם סגל הקצינים שלהם יהיה מגוון הרבה יותר. התהליכים הללו ירופפו את הבלמים שמונעים מה-PMC להשתולל, ויתכן שבעתיד נראה יותר חברות כמו Executive Outcomes שמשכירות יחידות צבאיות שלמות לכל המרבה במחיר.

Image result for Chinese pirate patrol

סין מרחיבה את מעורבותה הבינלאומית, ועשויה לשכור יזמים צבאיים: חיילי ליווי סינים לפטרול נגד פיראטים בקרן אפריקה

אם לא די בכך, גם גורמים לא מדינתיים עשויים לשכור PMC למטרותיהם. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, מתאר שון מקפייט פגישה משונה עם השחקנית המיליונרית מייה פארו, שרצתה לשכור את שירותיו של יזם צבאי כדי לעצור את הטבח בדרפור. מקפייט השתתף במספר פגישות בין נציגיה של פארו לבין היזם, שבהן נידונו מספר אופציות, שהרצינית מביניהן היתה שיגור משלחת של מדריכים על מנת לאמן את הלוחמים הדרפורים. בסופו של דבר נדחתה התוכנית משיקולים של סיבוכים בינלאומיים. במיוחד, היזם לא רצה להסתבך עם ארצות הברית, דבר מסוכן כשהשוק הוא עדיין מונופסוני. אולם כשהמונופסון יהפוך לשוק חופשי, ייתכן מאד שפילנטרופים אקצנטריים למיניהם יתחילו לשכור יזמים צבאיים בתדירות הולכת וגוברת. ומי שקרא את עזאזל המצויין של בוריס אקונין, שסקרנו במאמר קודם כאן בינשוף, לא יוכל שלא להיזכר באחת מהדמויות, ודי לחכימא ברמיזה.

גם ארגוני טרור עשויים לשכור יזמים צבאיים כדי לערוך מיקור חוץ לפעולותיהם בפינות רחוקות של הגלובוס. במצב כזה, הטרור הבינלאומי עשוי להפוך לאויב מורכב בהרבה, מעין שרשור של ארגונים, קבלנים \וחברות קש שכל אחד מהם אחראי למקטע אחר של הפעילות. התפתחות כזאת עשויה להפוך את המאבק בטרור למסובך יותר, ולעודד שכירה של יזמים צבאיים גם בידי המדינות הסובלות ממנו. באופן אישי, אני לא מוציא מכלל אפשרות מצב שבו יזם ציני וחסר מעצורים יעבוד גם עבור הטרוריסטים וגם עבור המדינה הנאבקת בטרור, וכך ילבה את הסכסוך.

Image result for Mia Farrow

שקלה לשכור יזמים צבאיים: השחקנית מייה פארו

מכל הסיבות הללו, מקפייט טוען שהעולם מתקרב למצב שניתן לכנותו "ניאו-מדיבליזם", חזרה חלקית לעולם הפרוע של ימי הביניים. הסדר הווסטפלי, של מדינות ריבוניות, לא ייעלם לחלוטין, אולם המדינה תיאלץ להתחרות בגורמים לא מדינתיים רבים שחלקם מסוגלים להפעיל אלימות פוליטית – לא רק ארגוני טרור אלא גם תאגידים, שכירי חרב ו-PMC שונים ומשונים. בניגוד לפרשנים רבים אחרים, מקפייט לא סבור שמדובר במצב רע לחלוטין. לפעמים, יזמים צבאיים יכולים לפתור בעיות באופן מהיר, יעיל ונקי בהרבה מאשר מדינות. אולם כותיק התעשייה, הוא מכיר גם בצדדים השליליים. במיוחד, הוא חושש שהיזמים הצבאיים יעודדו באופן פעיל סכסוכים צבאיים, יסייעו לפרק מדינות וילבו מלחמות אזרחים. האופציה הנוחה ל"מרחב הכחשה" יכולה לעודד מדינות כמו רוסיה להסתבך בהרפתקאות מסוכנות ואף פזיזות, אפילו יותר מאשר היום. העתיד לוט בערפל, אבל דבר אחד בטוח: לא יהיה לנו משעמם. ימים יגידו אם תחזיותיו של מקפייט יופרכו, או אם ימצב את עצמו כאחד ממבשרי העולם הממשמש ובא.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: