"אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי

הוונאני-קיי טראסק

הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:

אישה לבנה גזענית

בא לי לבעוט לך

בפנים, לנקר לך

את שתי העיניים…

רק סכין

לשסף את הלב הקטן שלך

עבור בני העם שלי

שרמסת תחת רגלייך…

עופי מהארץ שלנו

פרזיטית יהירה

אגרוף לפה המאופר שלך

עמוס בכסף וצדקנות.

פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.

סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?

נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם  תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?

התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.

לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.

כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך-  הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.

אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.

מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.

הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-נובמבר 10, 2011, ב-ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 22 תגובות.

  1. Pure Academy כלומר, אפשר להגיד הכל כולל הכל פלוס הכל גם אם זה דורסני ומשתיק ומפלה ומה לא, כל עוד זה מעניין ומעמיק ומעשיר אקדמית, כתוב קוהרנטי ועם רשימה ביבליוגרפית ארוכה?

  2. בעיקרון הייתי אומר שכן – עד שזה מגיע להסתה לאלימות בפועל. זה הקו האדום שלי. אם נגביל דברים דורסניים ומפלים- הבעיה היא שזה קו אדום מטושטש מאד. מה זה "דורסני ומפלה"? בעיני טראסק והכנופייה, למשל, כל מי שהוא לא פוסט-קולוניאלי הוא דורסני, משתיק ומפלה. ובכלים האלה היא משתמשת (דרך אגב, הדוקטורט שלה הוא בתיאוריה פמיניסטית) כדי להחניק כל דיון ולסתום את הפה של היריבים שלה. היתרון בשימוש בסטנדרטים של מקצועיות הוא שניתן לבדוק אותם באופן אובייקטיבי. אם מישהו זייף ראיות, למשל- אפשר להוכיח את זה.

    כאן הייתי רוצה לומר עוד משהו שאני מאד מאמין בו. אנשים חייבים ללמוד להתגבר על רגשות פגועים אם אנחנו רוצים דיון אקדמי (או ציבורי) אמיתי. בתקופת הפוליטיקלי-קורקט, כל עלבון הפך לסוף העולם. אם אני מאמין שמשהו נכון, ויש לי ראיות כדי לבסס אותו, חובתי וזכותי לומר אותו אפילו אם זה מעליב הרבה מאד אנשים. וכמובן, זכותם של אחרים לומר דברים שמעליבים אותי- אם יש להם ראיות לבסס את זה. העניין המרכזי הוא הראיות. ההקפדה על נימוק, ביסוס וסטנדרטים אקדמיים אחרים, נועדה כדי שתהיה לכולנו שפה משותפת, בלי קשר לדיעה פוליטית – כלים לבדוק ולהתווכח. אם אין סטנדרטים, אז כל אחד יסתגר בבועה הפוליטית שלו ולא יהיה שום דרך לדיאלוג בין דיעות שונות. ובדיוק מהסיבה הזאת- צריך לדאוג שמי שלא עומד בסטנדרטים האלה לא יהיה חלק מהדיון. טראסק, למשל, לא עומדת בהם.

    ושוב אני רוצה להדגיש- אני חושב שהסתה לאלימות ממש, כמו שטראסק עושה בשיר שציטטתי- צריכה להיות מחוץ לגדר בלי שום קשר.

  3. מבחינתי שתמשיך לקבל כסף, הציבור זקוק לדחלילים. אם הוואי תקבל עצמאות יום אחד היא תוכל להחשב משוררת לאומית. אם היא תנסה להשתתף בהתנגדות אלימה זה עניין אחר. בכלל אני לא אוהב את כל רטוריקת ה"הם מקבלים כסף מהמדינה ואומרים כך וכך". אם הדברים הנאמרים גרועים מספיק בפני עצמם מה עניין כספי המדינה, אם לא מה הבעיה. איכשהו דווקא עניינים של זיוף פשוטים יותר, או מקרה של עברה על החוק. וממילא יש תחומים (כמו פילוסופיה) שקשה להעמיד במבחן של ראיות מה שאומר שצריך לסבול כמות לא קטנה של שטויות אם לא רוצים לוותר לחלוטין על התחום.

    וכמובן – המבחן של חופש הביטוי הוא בהסכמה להשמיע דעות שנוגדות את אלו שלך (ולאומנות שקוראת לעצמה שמאל כי היא אנטי-אמריקאית מאוד לא חביבה עלי) במקרה של טראסק אם לא ימצאו איזו עילה אקדמית (זיוף, פלגיאט וכו') או עברה על החוק אולי אפשר להצביע על יחס מפלה לסטודנטים כמשהו שהיא צריכה להפסיק.

    מי שרוצה חופש ביטוי צריך לקבל שלא כולם יתבטאו בצורה שקולה, הגיונית ונאורה. קיצונים ירצו להשתיק את כל השאר אבל אם מנסים להשתיק אותם עלולים לגמור כמוהם. אני בדיוק בעיצומה של קריאה חוזרת של יצירה ספרותית שזה אחד המוטיבים המרכזיים בה.

    • עמוס, אני בעיקרון מסכים איתך. דיעות קיצוניות לא צריכות להיות סיבה לשלילת מימון- כי כאמור, לציבור יש אינטרס לשמר את המסגרת של דיון חופשי לחלוטין. אני לא חושב שהסתה לאלימות, לעומת זאת, צריכה להיות נסבלת במוסד אקדמי כלשהו, ובטח לא הסתה גזענית נגד סטודנטים.

      לעומת זאת- עברה חוזרת ונשנית על כללי הראיות בדיון אקדמי, ובעיקר כאשר מדובר באדם שמצהיר (כמו טראסק) שכללי הראיות לא מעניינים אותו כלל, היא בהחלט סיבה להדרה מהדיון.

      • הסתה לאלימות היא עניין בעייתי. האם בכלל ההטפות הפוליטיות האלה משפיעות? לדעתי האפליה לא צריכה להיות נסבלת. לגבי הסתה לאלימות – או שזה עניין פלילי או שזה תחת חופש ביטוי. לגבי התעלמות מכללי הדיון – התשובה לזה צריכה להיות התעלמות. בכלל נראה לי שהאקדמיה זה המקום הכי פחות מזיק שקיצונים יכולים להיות בו.

      • משפיעות בהחלט. בהוואי כבר יש מקרים של לבנים שמותקפים בידי הוואיים, בעיקר תיירים. אי אפשר לקבוע אחריות פלילית לטראסק, אבל היא בהחלט חלק מהאווירה.

        עמוס, נראה שיש הבדל בגישה שלנו לאקדמיה. האקדמיה, לדעתי, היא לא פח זבל שזורקים אליו קיצוניים לא מזיקים, אלא מקום שאמור לתרום משהו לחברה- ואמורים להיות בו הטובים ביותר. היא מקום שמושקעים בו כספי ציבור, ואנשים רבים מקבלים בו את החינוך הגבוה שלהם.

        עכשיו, תחשוב לרגע על הבעיה הבאה. איך אני יכול להזהיר את התלמידים שלי לא לזייף או להעתיק, ולאיים עליהם בעונשים חמורים אם הם יעשו את זה, כשפרופסורים עם קביעות מפרים את כל הכללים באופן קבוע (וגם מזלזלים בהם בפומבי)? אם לאקדמיה לא תהיה דרך לפלוט אנשים כאלה החוצה, בין אם יש להם או אין להם קביעות, היא תמעל לדעתי בשליחותה.

      • אה, לגבי להעתיק ולזייף – על דברים כאלה בוודאי אפשר לטפל בה. אני לא חושב שהמערכת האקדמית צריכה לטפל בדעות. או שהמערכת הפלילית יכולה לטפל בהן או שלא ועם לא אין הרבה מה לעשות. המערכת האקדמית יכולה לטפל בעבירות אקדמיות – זיופים וכו'. היא גם יכולה וצריכה לדעתי לטפל במקרים של אפליה. אני לא מבין למה נתנו לטראסק להתקדם לאן שהגיעה אם אכן אין שום ערך בעבודות שלה, אבל כל זמן שהיא יודעת לא לשייך את עצמה באופן בוטה מספיק לקבוצות האלימות אפשר בעיקר להתעלם ממנה.

        אני לא חושב שהאקדמיה צריכה להיות פח אשפה, אבל היא המקום הכי פחות מזיק להוגים הזויים וכל עוד הם נשארים בשוליים זה לא נורא, גם זה סוג של שירות לחברה (אם כי תוצר לוואי, ותוצאה של טעויות שנעשות – לא משהו מכוון). אני מניח שרוב הסטודנטים לא חולמים להיות איזה מרצה הזוי בשוליים שכולם מתעלמים ממנו, ומי שרוצה שתהיה לו איזושהי השפעה לא יבחר בדרך הזו.

  4. עמוס,
    ומה היית אומר על 'מלומד' אמריקאי שהיה כותב שיר באותו משקל,
    משהו – נניח כמו:

    חזיר היספאני מסריח,
    בא לי לתת לך אגרוף בפרצוף
    לקשור חבל מסביב לצוואר שלך,
    שמסריח מהגירה לא חוקית.

    צא מהארץ שלי,
    חזור להסריח במאורה שלך
    המלאה בסמים וזונות.

    בכנות: כמה שעות (לא ימים, שעות) היו עוברות עד שהכותב של פמפלט כזה (שדומה, כמעט מילה במילה, לשירה של הגברת הנכבדה) היה נזרק מכל המדרגות, עם קביעות או בלעדיה, ולמעשה סופג את מה שאני מכנה "עונש מוות אזרחי" או "עונש מוות רעיוני"?
    גם אם איזה ברנש פזיז היה מעיז לומר משהו על חופש הביטוי או עצמאות האקדמיה, סביר להניח שקבוצות של פעילים כאלו ואחרים היו משתקות פחות או יותר את המוסד ההוא, לא אחת תוך גלישה לאלימות, עד שהוא היה נכנע.

    מה שמציק הוא שיש קבוצות מסויימות שמתירות לעצמן בדיוק את זה, ולהן זה עובר בשתיקה.
    אני בהחלט יכול להסכים בדבר הבעייתיות של התערבות באקדמיה מבחוץ
    (הגם שאני סבור ש"שירה" בנוסח של טראסק או מה שכתבתי כאן, כבר נמצאות בתחום הדין הפלילי, כי הן הסתה לא מוסתרת לאלימות – לא שונה בהרבה ממה שראשי ישיבות כאלו ואחרים מרשים לעצמם כאן בכל הנוגע לערבים)

    אבל מה שאני רואה, שלא רק שמנגנוני התיקון העצמי וסינון האשפה לא עובדים, אלא שאם הם כן עובדים – הם עובדים באורח מפלה ומקומם.

    • זה מאד נכון לדעתי. אני לא מתרעם על העובדה שגזענים מהימין לא נהנים מהגנה, אבל נמאס לי מסלחנות הקבועה כלפי התנהגות דומה משמאל.

    • הייתי חושב שהתגובה אליו, כמו התגובה אל טראסק צריכה להיות התעלמות. אם אפשר היה לקשור אותו לקבוצות אלימות זה עניין אחר. אם היו מגלים שבא אליו איזה בריון להתייעצות ומקבל ממנו גיבוי אז אפשר היה לזרוק אותו לכלא. בכלל, אני מעדיף שאנשים יוציאו את הזבל הגזעני שלהם לאור איפה שכולם יכולים לראות אותו. הרי גם במקרה שלו הגדרת את התגובה כאובר-קיל אז זה נכון גם במקרה שלה. "עונש מוות רעיוני" – לאף אחד.

      זה שיש גם בצד השמאלי של המפה כאלה שמעדיפים להשתיק מה שלא נראה להם מצער אותי. אני הייתי מסתפק במנגנונים מינימליים של סינון ותיקון ואז הם גם היו עובדים באופן שוויוני לכולם. זה שמשהו לא בסדר לצד אחד אומר שצריך שגם לא יהיה בסדר לצד השני או שצריך שיהיה בסדר לשני הצדדים?

  5. הייתי מעדיף שכל הגזענים יזכו לאותו טיפול…
    כלומר – שלא תהיה קבוצה שהממסד האקדמי יתעלם באורח עקבי מהגזענות הבוטה שלה, אלא שהיא תטופל ממש כמו שהיו מטופלים גזענים מהימין. וגם אני כנגד ה"אובר קיל", שמגיע לפעמים לאבסורד של חיסול קריירה שלמה של אדם בהתבסס על אמירה אחת, שלפעמים היא הרבה יותר מורכבת ממה שהצווחנים זועקים עליו.

    באורח כללי, הייתי נוטה לצמצם את ההגדרה של "גזענות" בחזרה למימדים שפויים, כי היא התנפחה עם השנים והגיעה למימדים של ליוויתן (גם כי ממסד ציידי הגזענים צריך פרנסה…); אבל כך או אחרת, ולא משנה מה חומרת הטיפול, שהגזענים מהשמאל הרדיקלי יזכו בדיוק באותו טיפול, בלי הנחות.

    אבל בפועל המציאות הפוכה,
    ויעיד מקרה הגברת הזו – שהסגל האקדמי במקום בו היא עובדת איים בעיצומים אם ינקטו נגדה ולו צעד משמעתי אחד על הקריאה לסלק סטודנטים לבנים מהלימודים.
    (ומה היה אותו סגל עושה לו היה המקרה הפוך – אתה יכול לנחש)

  1. פינגבק: אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה « הינשוּף

  2. פינגבק: אוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- על "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה | דני אורבך

  3. פינגבק: שיטת הלקרדה « הינשוּף

  4. פינגבק: שיטת הלקרדה | דני אורבך

  5. פינגבק: » שיטת הלקרדה/דני אורבך » Mabat USA מבט

  6. פינגבק: אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום? | הינשוּף

  7. פינגבק: אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום? | הינשוּף

  8. פינגבק: העושה עצמו קש | הינשוּף

  9. פינגבק: האישי הוא הפוליטי | הינשוּף

  10. פינגבק: ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית | הינשוּף

  11. פינגבק: ישראל, שיסוי וחופש הביטוי: הפרשה שמסעירה את האקדמיה בארצות הברית/תמר ברס - Mabat Magazine

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: