רק על הקווים

בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, ממלמל ילד קטן שאבא לא ירביץ לאמא אם רק יקפיד לדרוך על קווי הריצוף של המדרכות. מה הקשר בין אותו ילד למדיניות ממשלת נתניהו? גם בין מנהיגי ישראל, כמסתבר, יש הסבורים שהכל יהיה בסדר אם נקפיד ללכת "רק על הקווים". הינשוף על "אמונה ביעודנו", חשיבה מיסטית ונתיבה הפתלתל של הונאה עצמית.

רק על הקווים

הערה: סדרת "הסאגה של סאצומה", הדרמה האמיתית של יפן בסוף התקופה הסמוראית, תמשיך בינשוף בקרוב. הקליקו כאן לפרק הראשון, הסמוראי שהדליק זיקוקים, ולפרק השני אספני הראשים.

"רק על הקווים, רק על הקווים, אמא לא תבכה, אבא לא ירביץ" – כך, בפרסומת ישנה שנועדה לעורר מודעות לאלימות במשפחה, דורך ילד אך ורק על קווי הריצוף של המדרכה בתקווה לרפא כבמטה קסם את בעיית האלימות במשפחתו. אם רק ידרוך על ה"קווים", הוא מדמיין, יפסיק אבא להרביץ ואמא כבר לא תבכה. חשיבה מיסטית מסוג זה, שמזהה את העצמי עם העולם החיצוני, אכן נפוצה אצל ילדים רבים: אם רק אדרוך על הקווים, אמא לא תחטוף מכות. אם אסתכל על השולחן בכיתה ולא ארים את הראש, המורה לא ישים לב שלא הכנתי שיעורים. אם נתחפר במיטה ונכסה את עצמנו בשמיכה, המפלצות בחוץ ייעלמו והכל, אבל הכל יהיה בסדר.

            לאחרונה, אנחנו רואים שחשיבה מיסטית כזאת נפוצה לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל פוליטיקאים ישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כפי שכולנו יודעים, הבידוד הבינלאומי של ישראל הולך ומחריף עקב התוכנית המתריסה של הממשלה לבנות בשטחי E-1: הבריטים איימו בהחזרת השגריר, נשיא צרפת רמז שבקרוב יוטלו סנקציות, וקנצלרית גרמניה, מידידותיה הקרובות ביותר של ישראל, דיברה על "בידוד בינלאומי מוחלט". צעדי העונשין לא התבצעו בינתיים, אולם הם ממתינים לנו מעבר לפינה – אם וכאשר הבולדוזרים יעלו לשטח ויתחילו לעבוד. והנה, כאשר נתניהו וחבר שריו, יועציו ודובריו נדרשים להסביר את החורבן הדיפלומטי, מעשה ידם להתפאר, מסתבר שהכל מתמוטט רק כי אחדים מאיתנו "לא הלכו על הקווים". ח"כ ציפי חוטובלי, למשל, הסבירה כי האשמה היא רק באהוד אולמרט וציפי לבני. רק משום שהשניים האלה מסתובבים בעולם ומסבירים כי האשם הוא בנו ולא באבו מאזן, רק משום כך המערך המדיני של ישראל באירופה קורס. ככל הנראה, לשיטתה של חוטובלי, מנהיגי אירופה תמיד תמכו בהתנחלויות ובמדיניות ממשלת נתניהו. לגרמנים, לבריטים ולצרפתים אין אינטרסים ושיקולים משלהם. רק בגלל אהוד וציפי שהלכו על הקווים, הם פנו כנגד ישראל. דברים דומים נשמעו לאחרונה מפי השר גלעד ארדן ונציגים אחרים של הממשלה, ונראה כי כולם מצטטים מדף מסרים משותף. האשמת ה"אויב מבפנים", בין אם מדובר בלבני ואולמרט, בגדעון לוי או בקרן החדשה לישראל בכך שהעולם פנה נגדנו, הופכת להיות נפוצה יותר ויותר בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית. המסקנה פשוטה וברורה: אם רק נהיה מאוחדים יותר, אם כולנו "נלך על הקוים", אם נתכרבל כולנו בשמיכה החמימה של הקונצנזוס, הבעיות בחוץ יעלמו באופן כזה או אחר.

זהירות על הקווים. ח"כ ציפי חוטובלי

זהירות על הקווים. ח"כ ציפי חוטובלי

            אולם החשיבה המסוכנת הזאת מגיעה לשיאה עם הדוברים החדשים של הימין האידיאולוגי, נפתלי בנט ומשה פייגלין. פייגלין, למשל, סבור כי הבעיה היחידה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים בעצמנו, בצדקת דרכנו והייעוד שנמסר לעם היהודי משמיים. רק משום שאנו חדלנו להאמין בצדקת ההתנחלויות, העולם אינו מקבל אותן. אם רק נעבור מתודעת "זו ארצם" לתודעת "זו ארצנו", כל המפלצות בחוץ יתפוגגו כלא היו. בדיוק כמו ילד, שרואה את העולם החיצוני כהשתקפות נפשו שלו, בטוח ראש מנהיגות יהודית כי כל באי עולם, בסתר ליבם, שותפים לאמת שלו: עם ישראל חייב לכבוש את הארץ כולה ולמלא את ייעודו לקראת גאולת העולם. רק משום שאנו עצמנו לא מאמינים בכך, ודורכים, רחמנא לצלן, על הקוים, העולם סביבנו הופך לחשוך ומאיים. אם רק נחולל שינוי תודעתי בתוכנו והגויים יבינו כי אנו ממלאים את יעודנו, מנהיגי אירופה וארצות הברית ינטשו את עמדותיהם הקודמות ויקבלו כולם את מצע "מנהיגות יהודית". בפועל, למעשה, מובילה אותנו החשיבה המיסטית לכיוון הרסני: ההתמקדות באויב מבפנים, בהסברה או באמונה בייעודנו מסיטים אותנו מהגורם האמיתי לבידוד שלנו: המדיניות הקלוקלת של הממשלה. חוטובלי, ארדן, בנט, פייגלין ושאר חסידי החשיבה המיסטית, מציעים לנו אף להקצין את המדיניות הזאת, בתקווה, לא רציונלית בעליל, שמנה גדושה יותר מאותו הרעל תרפא את המחלה.

            אין פירוש הדבר, כמובן, שהמעשים ואפילו הלך הרוח שלנו אינם משפיעים על העולם שמסביבנו. המדיניות הישראלית, כפי שברור לכל בר דעת, משפיעה גם משפיעה, ואפילו להלך הרוח יש חשיבות מסויימת. אולם הדברים שאנחנו עושים הם תמיד חלק ממערך שלם של אינטרסים, תהליכים ורצונות חיצוניים לנו. המדיניות של גרמניה, צרפת, אנגליה וארצות הברית קשורה גם, ואולי בעיקר, לתהליכים פנימיים במדינות הללו (ירידת קרנו של הקולוניאליזם, המרחק ההיסטורי מהשואה, התחזקות הקהילות המוסלמיות) ולאירועים בינלאומיים כמו האביב הערבי. אם לא נתאים את המדיניות שלנו לתהליכים האלה, הבידוד שלנו יילך ויחריף. אפילו אם ציפי ואהוד ישתקו, ההסברה תהיה מצויינת ונאמין ביעוד שלנו באמונה שלמה, הסכנות שבחוץ לא ייעלמו. ישנה רק דרך אחת למנוע הידרדרות נוספת: להפסיק להתרכבל בתוך עצמנו, להשליך את השמיכה החמימה ולהתמודד עם האתגרים החיצוניים באמצעות שינוי רדיקלי במדיניות החוץ שלנו. ורצוי שכולנו ניקח את השיקול הזה בחשבון כאשר נלך להצביע בעוד שלושה שבועות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 3, 2013, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 29 תגובות.

  1. פייגלין וחוטובלי הם יהודים מאמינים שסבורים שהמשיח יבוא אם עם ישראל רק יעשה שינוי *תודעתי ואמוני*. מכאן להשלכת אותו היגיון על מדיניות חוץ, המרחק די קצר.

    לעומת זאת, אם הליכודניקים ה"ישנים", החילוניים, באמת מאמינים בזה או שזה סתם תעמולת בחירות – זו שאלה טובה. במשך שנים, השיטה העקבית להתמודד עם טיעוני השמאל של יוסי שריד ושולמית אלון כנגד הכיבוש היתה להאשים את השליח. לפי השיטה הזו, לשמאלנים האלו אין את הכוח להשפיע על האוכלוסיה הישראלית ולעלות לשלטון, אבל ועוד איך יש להם את הכוח להשפיע על מדינות העולם, והסיבה היחידה שהעולם מותח ביקורת על ישראל זה לא בגלל מעשיה של ישראל, אלא בגלל השליחים – אלו ששמים מול מעשינו מראה. שמעתי את הטיעון הזה מאמא ומסבתא שלי, כך שכנראה התעמולה עבדה כ"כ טוב עד שהיא כבר הפכה ל"עובדה".

    • לחלוטין. חותם על כל מילה שלך. דרך אגב, לא כל יהודי מאמין חייב להיות משיחי, במובן של להכניס ציפייה משיחית כשיקול מרכזי בחישובים הפוליטיים.

  2. תיאור יפה של התופעה, שאני מכנה בשם "סוליפסיזם מדיני" – האמונה שרק המדיניות שלנו קובעת.

    ראינו את זה בפעולה בכנס השגרירים, כאשר יועצו של נתניהו, יעקב עמידרור, נשאל כיצד השגרירים אמורים להסביר את הבניה בשטח E1, וענה בסניטה שמי שלא מסכים עם מדיניות הממשלה, או שיקים מפלגה או שיתפטר. אין צורך להסביר למדינות העולם את מדיניותנו במונחים שהן מסוגלות להבין ולהזדהות עמה. כל מה שצריך הוא להכריז בקול רם ובביטחון גמור שזה שלנו ושמי שיש לו בעיה עם זה, שילך לחפש את החברים שלו.

    והערה טכנית: "רק על הקווים" היה תשדיר, לא פרסומת.

  3. ורוב הימניים גם מסבירים לי ש'אין עם פלשתינאי' , הידד! ברגע הזה התפוגגו הם מליוני אנשים ונעלמו כי הרי הם לא עם ולפיכך כנראה לא קיימים.
    הדוגמה המזעזעת ביותר שנתקלתי בה הייתה ממילואימניק שהתפאר באזני שהרג מחבל כלוא בכלא אנסאר בלבנון.
    'אבל זה רצח שבוי' אמרתי .
    'הם לא שבויים' הסביר לי הבריון, 'שבויים זה רק של צבא סדיר'.
    כלומר מבחינתו, אם לא מדובר בהגדרה הפורמלית של שבוי לפי החוק היבש אז מה שהוא עשה לא היה רצח מתועב.

    • הוא לא לבד. זה היה התירוץ שהצבא הקיסרי היפני השתמש בו פעם אחר פעם כשטבח בשבויים סיניים. התירוץ בדרך כלל היה שמכיוון שהמפקדים שלהם ברחו, הם לא יכולים להיכנע באופן רשמי ולפיכך הם לא שבויים. או, לחילופין, הם ניסו להסתתר ולברוח על אזרחי, ולפיכך כשהם נתפסים, אפילו אם נעצרים ולא מנסים להתנגד, יש להוציא אותם להורג כי הם לא שבויים לפי החוק היבש.

      מזל שצה"ל כולו עדיין לא הידרדר לרמה הזאת.

  4. כן, רק שלא מדובר רק במיסטיקה – הרטוריקה הזו של הימין, בין אם באמת מאמינים בה ובין אם היא רק תעמולה, הופכת את כל מי ששמאלה מהליכוד לאויבי המדינה.

    • בהחלט. אבל הלך הרוח של "רק על הקווים" (אם רק נאחד את השורות כל הצרות החיצוניות ייעלמו) מקנה לרדיפה הזאת מין גוון של בהילות ודחיפות, והופך אותה לקשה וקיצונית יותר.

      • מסכים, ואנחנו נראה את התוצאות בתקופה שאחרי הבחירות. פעם, ביבי לא טרח לעצור התקפות על רבין – עכשיו זה על השמאל כולו. וזה לא ייעלם אחרי הבחירות, לא משנה מי יהיה בשלטון.

  5. היי דני,

    חבל לראות מאמר כה פוליטי וכה חד-צדדי בבלוג מקצועי שכזה.

    לעניות דעתי, מקצועיות אמיתית הינה לסקור את תופעת ה-'אמונה' כפי שהיא מתקיימת משני צידי המפה הפוליטית, ולו-רק בעבור הטעם הטוב…

    תעמולה 'עובדתית' הינה תופעה אנושית רחבת היקף שיש לתת לה את המקום הראוי, זאת בזווית כמה שיותר אובייקטיבית.
    רפלקסיביות הינה הכלי החשוב ביותר עבור האינטיליגנט, כלי אשר מונע ממנו להיות כמו שאר הגמלים שרואים רק את דבשתם של האחרים, אך לעולם לא את זו שעל גבם…

    • גולדנבראון,

      אף פעם לא נבהלתי ממאמרים פוליטיים, ואני לא מתיימר להיות נייטרלי בויכוח הפוליטי הישראלי.

      עם זאת, אם תעקוב אחרי הבלוג תראה שמתחתי ביקורת גם על הימין וגם על השמאל כאשר ראיתי לנכון.

      הפוסט הנוכחי עוסק בימין, אבל אתה צודק – למען הסדר הטוב צריך להודות שתופעת "רק על הקווים" קיימת, למשל, גם בשמאל הרדיקלי (הנטייה לייחס למדינה כמו ישראל את כל צרות המזרח התיכון, לפעמים אפילו העולם – והאמונה שאם רק נשיל מעלינו את מבני ההגמוניה כל המדינות שסביבנו יתיישרו תחת מבנה פוליטי שוויוני). אבל מכיוון שהשמאל הרדיקלי חלש ומפולג, והימין חזק ומאיים – אני חושב שחיוני יותר להצביע על התופעה כפי שהיא מתבטאת בפוליטיקה הימנית דווקא. מעבר לזה – הצגתי כאן מבנה מחשבה מסויים מעבר לדוגמא הפוליטית. אם אתה חושב שהוא מתאים גם לדוגמאות בצד השמאלי של המפה, אדרבא – כתוב ונמק. זה יהיה מעניין מאד.

      • דני,

        בהמשך לתגובה של גולדנבראון: תופעת החשיבה המיסטית במובן הזה שלה, צורת המחשבה ה"מנטרית" שלפיה אם רק נעשה משהו מסויים הכל יסתדר, קיימת בצורה דומה גם בשמאל הישראלי, וממש לא הרדיקלי. אלא אם כן מרצ והעבודה משוייכים אצלך לשמאל הרדיקלי – ואני יודעת שזה לא כך.

        משפטים כמו "הכל בגלל הכיבוש" או "אם רק נדבר הכל יסתדר" נופלים בדיוק לאותו כשל מיסטי-ילדותי שדיברת עליו. היכולת לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי (כן, אני חושבת שאין מדובר בסכסוך דו צדדי בלבד) לא תלויה רק בישראל. ואמירות מהסוג של "אם לא ההתנהגות של הימין כבר מזמן היה שלום" די מקבילות בעיני לאמירות מהסוג של "אם לא זהבה גלאון לא היו קריאות לחרם על ישראל".

        לגבי דוגמאות למחשבה שאם רק נעשה עוד מאותו דבר יהיה בסדר, מספיק לחזור אחורה לכמה וכמה רשומות שלך בבלוג הזה. החמא"ס מודיע נחרצות שאין ולא תהיה הכרה בישראל – חייבים לדבר איתם. החמא"ס מבצע גישושים לכיוון מגעים פרקטיים (לא רשמיים) עם ישראל – בוודאי שחייבים לדבר איתם. חייבים לדבר עם הפת"ח וגם עם החמא"ס כשהם ביחד, כפי שחייבים לדבר עם הפת"ח וגם עם החמא"ס כשהם רבים. וכמובן – האמירות מהאגף השמאלי מסוג: נסוגנו משטח זה או אחר והאיבה רק ממשיכה? סימן שלא נסוגנו מספיק, או בצורה הנכונה, או באופן מלא.

        ואגב, הטענה שהימין "חזק ומאיים" היא לא בדיוק טענה אובייקטיבית. מבחינה מדינית, יש הרבה אנשים שיחשבו ששמאל חזק מאיים הרבה יותר מימין חזק.

      • ארזה,

        אכן, אני מסכים שאמירות נוסח "הכל בגלל הכיבוש" או "הכל יסתדר אם רק נדבר" הם ביטוי של חשיבה מאסכולת "רק על הקווים". במאמרים שלי ניסיתי להציג חשיבה מסוג שונה מאד: מעולם לא טענתי שאם רק ישראל תשתנה, כל המרחב ישתנה לחלוטין איתה. אבל אני כן סבור שישראל היא שחקן באזור, אפילו שחקן חשוב; לא יחיד – אבל משמעותי, ולהתנהגותה יש תרומה מסויימת להתפתחות האירועים במרחב. בפוסטים שהזכרת לא טענתי ששינוי עמדה ישראלי ישנה את חמאס לחלוטין. טענתי שבמערך הכוחות הנוכחי, שינוי מדיניות ישראלי עשוי לחולל שינוי חיובי מסויים בצד השני. זה ממש לא אותו דבר.

      • ראשית,
        מגיע לך כל-הכבוד על-כך שאתה מסוג האנשים האינטליגנטיים שמוכנים לפעול ולהשפיע בזירה הפוליטית ולא רק לגחך בציניות מהצד לנוכח הפעילות 'המלוכלכת' אשר מתקיימת בה.
        כאמור: “Those who are too smart to engage in politics are punished by being governed by those who are dumber.” – Plato
        לכן, אני מודה לך על ההזמנה לפתיחת דיון בנוגע לקיומו של כשל קוגנטיבי זה בצידה השני של המפה הפוליטית.

        עם זאת, איני מעוניין לקשור את התופעה החשובה הזו – 'רק על הקווים' – לשיח בעל מאפיינים אידיאולוגיים-סובייקטיביים.
        לדעתי, יהיה מעניין בהרבה להציג כתיבה אובייקטיבית יותר על התופעה כולה, זאת ללא 'רעש רקע' סובייקטיבי של נכונות אידיאולוגית כזו או אחרת.

        קריאה, אפילו לא רחבה במיוחד, במקורותיה של הספרות המחקרית בנושא התעמולה, מאפשרת לקשור את התופעה שהצגת בשם 'רק על הקווים' לתופעה אנושית רחבה בהרבה, עליה דובר רבות בתחום מחקרי זה.

        נקודת פתיחה טובה לטעמי הינה ספר זה – http://en.wikipedia.org/wiki/Propaganda:_The_Formation_of_Men%27s_Attitudes

        מדובר בקריאה לא פשוטה, אך לדעתי משתלמת.
        לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הזה דבשתי האידיאולוגית-"So Called"-ראציונאלית, הפכה לברורה להכאיב…

      • תודה על שיעורי הבית. אני רואה במקורות שנתת קריאה חשובה להפליא – ואחזור אליך לאחר שאעיין בהם.

  6. טוב דני , אני התרשמתי שבאופן כללי , אתה יודע להפריד בין דיעה אישית לבין ניתוח אובייקטיבי , למה כשלת הפעם ? אני מוכן להניח שבגלל שהנושא הינו הרה גורל וכמובן נוגע לך אישית .
    שהרי , ברמה המושגית , לא הוכחת למה הימין מועד יותר מן השמאל לקיבעון בפרספציה . וברמה הקונקרטית , אי אפשר על פניו הרי להתרשם שדווקא הימין מקובע במעשה בת יענה , ואילו השמאל לאיו …..שהרי כפי שטוענים רבים מכל קצוות הקשת הפוליטית –
    נסוגנו מלבנון קיבלנו קטיושות וחטיפות , נתנו את אוסלו קיבלנו אינתיפאדה אכזרית , נסוגנו מעזה קיבלנו קסאמים , וכי מה , דווקא הימין לשיטתך ? לא השמאל ? הנה – שלום עכשיו ……מה פירושה של התיבה – עכשיו …….הרי קיבעון קיצוני ביותר , שהרי – לא הנסיבות , לא קריאת המפה באופן מפוכח , לא התבוננות וניתוח ענייניים , אלא – עכשיו !! …….ויחרב העולם ??

    הימין אכן מועד יותר מהשמאל , אבל בגלל סיבה או ניתוח מושגי אחר – ובקליפת אגוז להלן :

    הימין תופס או חי הפרדיגמות של – מדינה , לאום , רדיקליזם , היסטוריה , מורשת , עבר , משמע – תבניות ,מעגלים גדולים , מיסטיקה , הכאן ועכשיו הינו בר חלוף , ומכאן יותר הטיה לקיבעון , ואילו שמאל –

    הומניות ,אנשים , זכויות הפרט , סבל אנושי , משמע – כאן ועכשיו ואנשים מכללא , יותר חשוב מ – אבנים , אדמה , מורשת , דת , מסורת וכו……..

    אבל בסופו של חשבון , יש לקחת בחשבון , שכל אידיאולוגיה מביאה לקיבעון מחשבתי ולהונאה עצמית , לחוסר יכולת ממשית להסתגל למציאות משתנה , ואני מצר על כך שאתה מצביע שלי יחימוביץ אכן ( הבלוג הבא שלך , כבר קראתיו ) מתוך ראיה אידיאולוגית פרופר או חיפוש אחרי מעגלים טהורים , כי הם אילו שמביאים לאותו קיבעון מיסטי בסופו של חשבון ……… ( אתה בטח לא מתלונן על בגין וסיני , אריק שרון ועזה , בינימין נתניהו וגלעד שליט , הרי הם עשו פליק פלק הפוך על הפוך ….והרי ברור לך שמוטב היה להם להיות מראש כאן מאשר שם לפני ……….) .

    • אל רום,

      אני לא בטוח שהבנתי לחלוטין את התגובה שלך, אבל בכל זאת כמה הערות:

      1. בשום מקום לא טענתי שאין חשיבה נוסח "רק על הקווים" בשמאל. לא עסקתי בה במאמר הזה, אבל דווקא כן, מזוויות אחרות, במאמרים אחרים. בקליפת אגוז, גם הנטייה של השמאל הרדיקלי לייחס כל דבר רע באזור ל"אימפריאליזם הציוני" היא ביטוי דומה של אותה מחלה. המאמר, מכל מקום, עוסק בחשיבה הזאת כפי שהיא מתבטאת בימין.

      2. ההאשמה שלך כנגד השמאל (אוסלו, התנתקות, קסאמים וכיוצא בזה) היא נושא לדיון אחר, ויש לי הרבה מה לומר בנושא הזה. בכל מקרה, זו לא התופעה שתיארתי. אתה מאשים את השמאל, מקסימום, בעיוורון וקיבעון פוליטי. "רק על הקווים" זה כשל שונה טיפה: מחשבה שאם אנחנו נשנה את הלך המחשבה שלנו, זה ורק זה ישנה באופן רדיקלי את העולם סביבנו.

      3. למה אתה חושב שאני מצביע לשלי מתוך ראייה אידיאולוגית פרופר? להיפך – אני חלוק עליה בנושאים אידיאולוגיים רבים מאד, ומצביע לה משיקולים פרגמטיים לעילא ולעילא.

  7. טוב דני , שוב ……הרי כלל לא היבעתי דיעה אישית שלי , אלא ביצעתי ניתוח מושגי אובייקטיבי טהור לכאורה . בסוף התגובה אכן , הבעתי דיעה אישית , והיא –

    שאידיאולוגיה מכללא , מובילה לקיבעון ולהונאה עצמית וחוסר יכולת להסתגל בצורה דינמית למציאות . הא ותו לאיו ……שום דיעה אישית מעבר לזה , חוץ מכמובן הדיעה האישית שאתה מערב דיעה עם ניתוח אובייקטיבי .

    זה אכן מה שעשית באבחנה בין ימין מכללא , לשמאל , ייחסת לימין קיבעון מעין מיסטי , הנה ציטוט מלא :

    " לאחרונה, אנחנו רואים שחשיבה מיסטית כזאת נפוצה לא רק אצל ילדים, אלא גם אצל פוליטיקאים ישראלים מהצד הימני של המפה הפוליטית. כפי שכולנו יודעים, הבידוד הבינלאומי של ישראל הולך ומחריף עקב התוכנית המתריסה של הממשלה לבנות בשטחי E-1: ……….

    ועוד :

    אם רק נהיה מאוחדים יותר, אם כולנו "נלך על הקוים", אם נתכרבל כולנו בשמיכה החמימה של הקונצנזוס, הבעיות בחוץ יעלמו באופן כזה או אחר.

    ציינת במפורש ממש , ואפילו באחת התגובות שאתה לא חף מאי ניטרליות פוליטית בבלוג הזה ובכלל . כל זה עשית , בלי לבאר המנגנון המיכניזם התיאורטי אובייקטיבי שעשוי להבדיל בין ימין לשמאל בקשר לקיבעון פרספטיבי של המציאות המדינית ביטחונית .

    לגבי שלי יחימוביץ , הרי במפורש בבלוג האחרון ( הבא לנוכחי ……) הנה שוב ציטוט :

    " עם כל חסרונותיהם, אולי מצנע, פרץ ולבני יוכלו להציע אלטרנטיבה מדינית לדרכו של הימין הקיצוני. אולם הרהור שני בתפקודה של ציפי כיו"ר אופוזיציה והתבטאויותיה שיותר מרמזו שגם היא מתכוונת לזחול לממשלה, גרמו לי לפסול זאת לחלוטין. שוב מרצ עלתה כאופציה: שמאל לוחמני, אמיתי, טהור. אך אליה וקוץ בה – חסר כוח והשפעה."

    ועוד :

    " כפי שקרטל מסחרי רע לצרכנים, ממשלת אחדות היא קרטל רעיוני שפוגע בבוחרים. הפוליטיקאים מתעלמים מהאנשים שבחרו בהם כדי לייצג דרך כלשהי, וחוברים ליריביהם כדי לנהל מדיניות אחידה ללא אלטרנטיבה. ממשלת אחדות מייבשת את מאגר הרעיונות, מייאשת אנשים מהפוליטיקה ומייתרת למעשה, במובן עמוק, את הבחירות עצמן. לא משנה מה הקהל יצביע, הפוליטיקאים ממילא יסתדרו לאחר מכן בינם לבין עצמם."

    מה המשמעות אם כך ? שאתה מייחס חשיבות לטוהר אידיאולוגי רעיוני וממילא משליך הדבר על האישיות של הפוליטיקאי הנדון והנבחר וממצב הערכתך כלפיו , אני גורס וגרסתי ( וכדיעה אישית הפעם ) :

    שהדגש המוגזם על טוהר אידיאולוגי , הרי הוא תמצית הטרגדיה , ביחוד בגיאופוליטיקה של אזורינו , שכן מוליך הדבר הרי – לקיבעון , לנוקשות , להונאה עצמית , לזילות הפוליטיקה והפוליטיקאים , במקום – הסתגלות , דינמיקה , זרימה , יצירתיות וכדומה ……..

  8. נו….דני , מה זה סוג של שיח חרשים ? אתה כותב במפורש ( הבאתי ציטוט ממש ) שאתה תומך בטהרה של מרצ , וזה רק זה שהם חסרי כוח והשפעה , משמע –

    טהור וכוח והשפעה , היה מביא אותך לבחירה במרצ…….לא היית בוחר הרי מראש במפלגה שמצעה דוחה במפורש מטעמים פסדו אידיאולוגים כל רעיון או רעיונאות טהורה …….. שסופה בדרך כלל ( ביחוד באזורנו ) חוכא ואטלולה . יש הגורסים שפוליטיקאי לא יכול לשנות זהות , אלא רק עמדות ……כבר מצינו פה פוליטיקאים שכתבו על מלחמה בטרור , ועל אי כניעה לטרור , ועל כך שאין חדש תחת השמש , ובסוף החזירו את גלעד שליט , הם בעצמם !! תקצר כאן היריעה מדוגמאות אינספור ……..

  9. המשל גרוע.

    אנסה להסביר את דעתו של פייגלין בפשטות: אנשים אוהבים אנשים שאוהבים את עצמם, ולהפך. לכן, כדאי לנו לאהוב את עצמנו ולהאמין בצדקת דרכנו באופן אידאולוגי עמוק – לא כדי שהעולם יאמין באידאולוגיה שלנו, אלא כדי שהוא יסמפט אותנו.

    • תומר, באמת אבחנה מעניינת: מי שאוהב את עצמו ומאמין בצדקת דרכו באופן עמוק מסנפטים אותו? אני חייב לומר שזה לא שקרי לחלוטין. אחרים מעריכים אנשים עם כבוד עצמי, אין ספק, ואת הביקורת הזאת אני מפנה לא פעם לעבר השמאל הרדיקלי דווקא. מי שאין לו כבוד עצמי, אחרים מזלזלים בו. אבל אנשים אוהבים עוד פחות בריות שחצניות ובעלות ביטחון עצמי רב מדי, שמזלזלות בצרכים של הסובבים. וזה חשוב הרבה יותר מעניין הכבוד העצמי. תחשוב, למשל, על שני אנשים עם הרבה מאד כבוד עצמי, שמאמינים אמונה שלמה בצדקת דרכם: אחמדינג'ד, הנשיא האיראני לשעבר, ורודן צפון קוריאה קים ג'ון-און. הם פופולריים ואהובים בעולם, לדעתך?

      • תראה, לכל דבר אפשר לעשות רדוקציה אד אבסורדום. המנהיגים שציינת לא סתם אוהבים את עצמם, הם גם רודנים אכזריים באמת. ולמרות שהם כאלה, כן – יש לי תחושה שהעולם מכבד את איראן למשל הרבה יותר ממה שמגיע לה בגלל שהיא משדרת תחושה של ביטחון עצמי, לפחות חלקי.

        אהבה עצמית לא חייבת לבוא עם טירוף. אני דווקא מעדיף להביא דוגמאות שפויות מאוד של אומות אירופאיות כמו ספרד, צרפת ואיטליה, שמשדרות תחושה של לאומיות בריאה שנשענת על מסורת ארוכה, והעולם מכבד את זה. יש לי תחושה שישראל לא משדרת אפילו את זה, ובהחלט אפשר. אז אני לא יודע אם פייגלין מתכוון לזה במובן הרך שאני מדבר עליו, אבל זה המובן שבו טענתו נכונה לדעתי.

      • העולם מכבד את המשטר באיראן (להבדיל מהעם האיראני והציביליזציה האיראנית) הרבה פחות מאשר את ישראל, תאמין לי. אם כבר, המעמד של המשטר האיראני עלה במעט בגלל "מתקפת החיוכים" של רוחאני, בדיוק גישה הפוכה מזו שאתה מציע. אבל אם אתה מדבר על לאומיות בריאה, גאווה במורשת שלנו וכבוד עצמי, אני מסכים איתך לחלוטין. הבעיה שלי עם הגישה הפייגליניסטית, כמו שתראה במאמר, הוא ההנחה שכל העולם מתיישר לפי המיתוס שלנו. כאילו כל הגויים מצפים שעם ישראל "יגשים את ייעודו בארץ ישראל" ו"יתקן עולם במלכות שדי". שהפלסטינים מתעניינים בשאלה אם אנחנו אוכלים פיתות בפסח או לא, או שמישהו יכיר בצדקת הכיבוש אם רק נספר לעולם שיו"ש היא שלנו.

      • מתקפת החיוכים של רוחאני עובדת בגלל שהעולם זוכר את הקשיחות האיראנית בסיבוב הקודם. אחרת לא הייתה לזה שום משמעות. אחרי שהעולם כל-כך נלחץ מאיראן, הוא מוכן לקנות כל לוקש שיספר לו שאפשר להירגע מהמטורפים האלה ולהתרווח על הספה.

        כן, אני מדבר על גאווה לאומית בריאה.

        אבל לא הייתי מזלזל גם בגישה שאתה מציג בשם פייגלין. זה נשמע קצת הזוי? גם ההיסטוריה של עם ישראל הזויה. העולם הסתכל בתדהמה מוצדקת על המהלך של שיבת ציון והקמת מדינת ישראל. הציטוט המשיחי הבא נאמר ע"י תומאס מאן, אולי הסופר הגרמני הכי חשוב במאה ה-20, בשנת 1949: "אמונתי הבלתי-מעורערת, כי בשטח האמנותי, ולא רק החברתי ואפילו המדיני, עתיד העולם לקבל שוב ערכים חדשים ורעיונות חדשים שיצאו מישראל, מארץ ישראל ומעם ישראל, שהוא כעוף-החול בין אומות העולם" (וויקי). יש עוד. אז כן, אני חושב שהעולם (עד כמה שמגוחך להכליל אותו) באמת מצפה מאיתנו לבשורה מיוחדת. אני מסכים איתך שלא נכון לשווק את הבשורה הזו בעטיפה פונדמנטליסטית שתדבר רק למורמונים, אבל נדמה לי שאפשר לעשות את זה תוך חיבור למורשת ישראל לדורותיה, מהמקרא ועד ימינו. בצורה מאוזנת ורגישה.

      • לא יעבוד. החוגים השליטים בעולם היום כבר לא קשובים למיתוסים רומנטיים, ואיראן
        עדיין נחשבת למדינה מטורפת וחשודה, למרות רוחאני. המצב היום לא דומה לזה שהיה
        ב-1949, ובוודאי שאף אחד לא יקבל מיתוסים תנכ"יים כהצדקה לכיבוש, התנחלויות או
        אפרטהייד.

      • למזלנו החוגים השליטים בעולם לא מורכבים רק מאנשי אקדמיה אמריקאים שמאלנים. אני מבין שאצל האחרונים, התנ"ך או הנראטיב היהודי בכלל תופסים משקל נמוך ביחס לנראטיב האפרטהייד. בחוגים האלה לא אופנתי כנראה להזדהות עם אמירות כמו זו שציטטתי בשם תומאס מאן.

        אבל צריך לא להילחץ מהחוגים האלה יותר מדי. הם מדברים גבוהה גבוהה, אבל יש נטיה להערכת יתר של כוחם, בטח כשנמצאים בקרבם. למזלנו יש עוד אנשים בעולם, שיכולים להזדהות עם המסרים של אומה בעלת חזון מיוחד. אם היום כשאנחנו ממש גרועים בזה יש מאה מליון נוצרים אמריקאים שתופסים אותנו ככה, אולי אם קצת נעבוד על זה, עוד כמה מאות מליונים בעולם עשויים להצטרף. זה כוח פוליטי לא רע. לזה יש לצרף את הטענה העיקרית שלי, שאם ישראל תפסיק להדחיק את מורשתה ההיסטורית – גם בזירה הבינלאומית, באופן בריא ויפה – גם אלה שלא מזדהים לכשעצמם עם מסר של חזון לאומי, יכבדו את ישראל יותר במישור הדיפלומטי.

  1. פינגבק: ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות | הינשוּף

  2. פינגבק: מדבר שקר: איך להישמר מפרשנים מפוקפקים | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: