במצבים של לחץ, פחד וסכנה, יש חיילים שקופאים במקומם או בורחים לאחור, אולם יש גם כאלו ש"בורחים קדימה", לתוך אש האויב. מה הקשר בין התופעה הזאת לבין מפעל ההתנחלויות, ואיך אפשר לפענח את שיתוף הפעולה של כל זרועות הממשל עם המאחזים הלא חוקיים, בלי ליפול להסברים הפשטניים המקובלים בשיח הפוליטי הישראלי? ולבסוף, דו"ח חדש של קשב ועיר עמים חושף באופן בלעדי שיתוף פעולה טורד מנוחה בין רשויות המדינה לפעילים דתיים המעוניינים לבנות את בית המקדש השלישי. ינשוף פוליטי מדיני על הבריחה קדימה בשדה הקרב הפוליטי.

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס. על ההבדל בין הפרות החוק של המתנחלים לעבריינות בדואית או חרדית ראו גם: גזירה לא שווה, בין אל-עראקיב ומגרון

בסוף שנות השבעים, שירת צבי בראל, כיום כתב הארץ לענייני המזרח התיכון, כסגן המושל בחברון. בתוקף תפקידו, היה עליו להתמודד מדי יום עם פרובוקציות מפרובוקציות שונות של המתנחלים, מהם גסים ואלימים ומהם מתוחכמים ומקסימים. יום אחד, כך הוא מספר, הגיע חנן פורת למפקדה עם בקשה קטנה והגיונית. תמיד זה התחיל בבקשה קטנה והגיונית. הוא הראה למח"ט מפה עתיקה, ובה סומן בית קברות יהודי נטוש, שכיום משמש כאתר פסולת לזבל בהמות. האם לא ניתן לפנות את הפסולת מהאתר ולנעוץ בו שלט "מקום קדוש"? זה הכול. כשרשויות הצבא הציעו להביא את מע"צ, מיחה חנן פורת בידם. מע"צ הרי מעסיקים פועלים ערבים, ויתכן שלא יהיו מודעים לרגישות ההלכתית של המקום. יש הרי די והותר יהודים מובטלים בקריית ארבע. האם לא ניתן להביא אחד מהם לנקות את השטח?

            כך, התנחל לו בהריסות בחברון אדם בשם בן ציון טבגר, פרופסור לפיזיקת מוצקים שעלה זה לא מכבר מרוסיה. הוא הסתובב בשטח עם המריצה שלו, פינה אשפה והשליך אותה לחצרות של השכנים הערבים. הוא ועוזרו, אליעזר ברואריס, החלו להסתובב בשטח ולהתגרות בעוברים ושבים, וכמובן – הם גררו אחריהם את הצבא. באותו הזמן, היו בממשל הצבאי בחברון כאלו שהתנגדו להתפשטות המתנחלים באזור. צבי בראל מספר, שלבקשתו של הרב משה לוינגר להביא תושבים נוספים ש"יתפללו" עם טבגר, הסכים הצבא, באישורו של שמעון פרס שר הביטחון, למניין אחד בלבד של תפילת שחרית. או אז, אמרו הרב לוינגר וחבריו שלא יוכלו להשתלט על הקהל: "ומה אם יבוא יותר ממניין? ומה אם ירצו להישאר גם למנחה?" ואכן, בשעה היעודה, גדשו מאות מתנחלים מהגבעות את המתחם, אך פרס ציווה על הצבא לפנות אותם בלי רחמים. הם אכן פונו, והכנסת סערה וגעשה. "כיצד זה מפנים יהודים בטליתותיהם?" פרס, כאמור, התקפל וטען שהדבר נעשה ללא רשותו. התוצאה: המתנחלים קיבלו את מה שרצו, הגורמים בצבא שהתנגדו להם חטפו מכה קשה, ואילו אותם אנשים בצה"ל שתמכו בהם מלכתחילה קיבלו עידוד להמשיך ולעשות זאת. זהו, במידה רבה, סיפורה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון באופן כללי: שיתוף פעולה בין אנשי גוש אמונים, החלוץ לפני המחנה, עם גורמים שתומכים בהם בתוך הממסד, באופן שסוחף את אלו שאדישים כלפיהם ומכניע את אלו שמתנגדים להם.

            אכן, שיתוף הפעולה של המדינה עם תנועת ההתנחלות היה תמיד נושא למחלוקת קשה בזירה הישראלית והבינלאומית. השמאל הציוני, במיוחד מחוגי מפלגת העבודה, נוטה להציג זאת כמעין טרגדיה, שבמהלכה נגררה המדינה בצרחות על ידי קבוצת מרושעת של קושרים. השמאל הרדיקלי ותומכיו הבינלאומיים, לעומת זאת, מציגים זאת לרוב כקונספירציה – גישה שקיבלה תמיכה מסויימת מספרים כמו אדוני הארץ, המחקר על תולדות ההתנחלויות מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר. לפי גישה זו, המדינה לא נגררה לתמוך בהתנחלויות, אלא רצתה לעשות זאת. מכיוון שהיא היתה נתונה ללחצים בינלאומיים קשים, היה לה נוח להסתתר מאחורי "אקטיביסטים" בשטח, להעלות מצג שווא של התנגדות ולמעשה לתת להם את כל מה שהם רוצים. הגישה הזאת, למעשה, נוטלת את עיקר האשמה מהמתנחלים ומטילה אותה על שכם המדינה על זרועותיה השונות.

            אולם בשתי הגישות שהוצגו לעיל ישנה בעיה כפולה. ראשית כל, הממסד והמתנחלים אינם ומעולם לא היו מקשה אחת: אי אפשר להבין את הדינמיקה של האירועים, בלי לתפוס כיצד גורמים מסויימים באחת הקבוצות שיתפו פעולה עם גורמים מסויימים בקבוצה האחרת, תוך רתימה, עקיפה או הכנעה של מתנגדים מבית ומחוץ. במקרה שהוצג לעיל, למשל, המתנחלים הפעילו חברי כנסת אוהדים, שלחצו על פרס בפרלמנט. הוא, בתורו, נכנע, שינה את פקודותיו, ועודד את אותם גורמים בצבא שתמכו במתנחלים להתגבר על אלו שהתנגדו להם.

            אבל הדברים, למעשה, עמוקים ומורכבים עוד יותר. ישנו הלך רוח מסוים, מין יצור כלאיים בין טקטיקה, אידיאולוגיה ומנטליות, המאפשר פעם אחר פעם לגורמים אידיאולוגיים נחושים לחדור לממסדים ממשלתיים ולרתום אותם למטרות מרחיקות לכת. הלך הרוח הזה, למשל, אפשר לאגודות לאומניות ולקציני צבא שאפתנים לגרור את הממשלה היפנית לכיבושים במנצ'וריה ובסין, בניגוד למדיניותה הרשמית, ולססיל רודס וחבריו להרחיב את האימפריה הבריטית בניגוד לעמדתה של וייטהול. אצלנו כאן בארץ, הוא דחף את גוש אמונים קדימה לבניין מפעל ההתנחלויות, והיום – כפי שנראה בהמשך – עומד בבסיס שיתוף הפעולה המתגבר בין הממשלה לתנועות המקדש.

דחף את וייטהול להרפתקאות – ססיל רודס

            להלך הרוח הזה קוראים "בריחה קדימה".

בטרמינולוגיה הצבאית הגרמנית, בריחה קדימה (Flucht nach vorn) היא דרך בלתי שגרתית של חיילים להתמודד עם בעיות. כאשר אדם נתקל במצב קשה, מסובך להפליא או אבוד בשדה הקרב, האינסטינקט הראשוני של חיילים רבים הוא לקפוא במקום או לנוס על נפשם. אולם ישנם חיילים שמתמודדים עם הבעיה בדרך הפוכה לחלוטין: הם מסתערים קדימה בלי לחשוב, גם בניגוד לפקודות ולהוראות. הם מודעים לכך שהמפקד שלהם מעוניין להסתער קדימה, אך פשוט חושב שהדבר אינו אפשרי מסיבות טקטיות. "הנה," הם חושבים בסערת הקרב, "בעצם הדוגמא האישית שלנו – נוכיח למפקד שהדבר אפשרי, והוא יסלח לנו על הפרת הפקודה לאחר מעשה. ממילא, אפילו אם ניפול בקרב, את הגבעה שנכבוש אף אחד לא יחזיר לאויב."  באופן מטפורי, "בריחה קדימה" היא הפרת פקודה, אולם למען מטרות שהממונים עליך, או המפקדים שלך, תומכים בהן מלכתחילה או לפחות רוחשים להן סימפטיה והבנה. כאשר השגריר היפני בקוריאה, למשל, החליט לרצוח את המלכה הקוריאנית ב-1895, ממשלת יפן זעמה עליו עד להשחית. אולם משום שהמטרות ה"פטריוטיות" שלו, להכריח את קוריאה לשנות את עצמה לפי הדרישות היפניות, היו מקובלות למעשה על כל האליטה, הממונים עליו סלחו לו עם חלוף הזעם. כאשר ססיל רודס כבש שטחים באפריקה עבור בריטניה, הוא פעל בניגוד להוראות הממשלה הבריטית, אולם ידע שבאופן עקרוני, החוגים השליטים בבריטניה מעוניינים להרחיב את האימפריה, וכך, יוכל לגייס לעצמו תמיכה לאחר מעשה.

            גם אצלנו, הטקטיקה של גוש אמונים היתה דוגמא מובהקת ל"בריחה קדימה". כאשר אנשיו התנחלו בסבסטיה, בגבעות השומרון ובהרי יהודה, הם עוררו בקרב חוגים רחבים באליטה הפוליטית הישראלית, גם כאלו שהתנגדו להם, געגועים ונוסטלגיה ל"ציונות של פעם". "הם לא גנגסטרים," כתב אז שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם מיטב הנוער שלנו." גם אנשי מפ"ם שביקרו אותם אמרו בהתפעמות ש"נוער כזה לא רואים היום". כך, אפילו אם הממסד לא תכנן מראש להשתלט על אותם שטחים, הוא לא היה יכול שלא להתפעל מאלו שהעזו והשתלטו. באמצעות טקטיקה מורכבת של הפרד ומשול, הפוליטיקאים של גוש אמונים הצליחו לנצל את הלך הרוח הזה. הם בודדו את מתנגדיהם הנחושים בתוך הממסד, כרתו ברית עם התומכים הנלהבים, והצליחו לרתום את היתר באמצעות שילוב של פשרות טקטיות, סחר מכר פוליטי, נחישות וקביעת עובדות בשטח. בגוש אמונים קראו לכך "ללכת כמה צעדים לפני המחנה". ללא ה"בריחה קדימה", האמונה שמטרותיהם הבסיסיות מעוררות סימפטיה בחלקים נרחבים של הציבור והממשלה, הטקטיקה הזאת לא היתה יכולה לעבוד.

            רק כשמבינים את הלך הרוח הזה, בשילוב עם העובדה שהממסד אינו מקשה אחת, אפשר לפענח את התמיכה המתמידה של משרד הביטחון במאחזים לא חוקיים, גם כשבראשו שרים ממפלגת העבודה שהתנגדו בעבר להתנחלויות. אנשי המאחזים, בשיתוף ובסיוע ראשי מועצות בשומרון, משתפים פעולה עם גורמים מטעמם שעובדים בתוך הממסד, במשרדי הממשלה השונים או בגופים יעודיים כמו החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית, או יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, וכמובן קציני צבא שאוהדים את מטרותיהם. שיתוף הפעולה הזה הוא רב שכבתי: משרד התקשורת מניח קווי טלפון ואנטנות סלולריות, מע"צ סוללת כביש, הצבא מספק אבטחה. גורמים שמתנגדים למתנחלים, אפילו אם הם שרים, לא יכולים להפסיק את שיתוף הפעולה המובנה הזה אלא באמצעות מאבק פוליטי מתמיד ונחוש, שמצריך ומחייב תשלום מחירים גבוהים ונכונות לעמוד בסערות ציבוריות. ואם גם לשר עצמו יש, ולו בקצה התודעה, סימפטיה ל"גבורה" ול"ציונות" של אותם מפרי חוק, הוא לא יגייס את הכוחות להילחם בהם ובבעלי בריתם בבירוקרטיה, אפילו אם פוליטית, רציונלית, הוא מתנגד להם. ואם ינסה להילחם בהם, כפי שאכן קרה מספר פעמים ביחסים בין צה"ל, משרד הביטחון וגוש אמונים, הוא עשוי להישבר עם משב הרוח הראשון ולהתפתות להסכים ל"פשרה טקטית" שתאפשר למתנחלים להמשיך הלאה.

            השאלה הזאת עולה ביתר שאת לאור דו"ח חדש של עמותות קשב ועיר עמים, המצביע על שיתוף פעולה מדאיג בין גורמי שלטון רבים ומגוונים לבין תנועות המקדש השונות. התחזקותן של תנועות אלו, השואפות לשנות את סדרי התפילה בהר הבית לכל הפחות, ובסופו של דבר לבנות את בית המקדש השלישי (עם או בלי הרס המסגדים) נחשבו בעבר להתארגנויות הזויות בשולי הציבור הדתי לאומי. עתה, לעומת זאת, הן זוכות לעדנה מחודשת. אם בעבר רק משה פייגלין עלה להר, לאחרונה הופיע שם גם סגן שר החוץ זאב אלקין, והתמיכה בעליית יהודים להר הבית הולכת וגוברת גם בליכוד עצמו, שלא לדבר על הבית היהודי. לפי הדו"ח, הצבא העלה חיילים במדים לסיורים בהר, בחסות ובהדרכה של תנועות המקדש, ומשרד החינוך מאפשר לתנועות הללו להפיץ את מסריהן בבית הספר. יש כאלו, למשל בתנועה האסלאמית, שמניחים שמדובר במזימה של הממשלה להחריב את המקדשים. לא מיני ולא מקצתי. קשה לדמיין גורמים בממשלת ישראל, אפילו קיצוניים, שמוכנים להרחיק לכת עד כדי כך. אולם באופן בסיסי, גורמים רבים בשלטון, הן דתיים והן חילונים, מזדהים עם המטרה הבסיסית של תנועות המקדש – לחזק ולבצר את השליטה היהודית במקומות הקדושים בירושלים. כך, בטקטיקה קלאסית של "בריחה קדימה", מצליחות התנועות הללו לגייס בעלי ברית במשרדי הממשלה ולרתום את המדינה למטרותיהן, צעד אחד צעד, תוך כדי בידוד ונטרול מתנגדיהן. הדבר, ככל הנראה, לא יגיע עד כדי פיצוץ המסגדים, צעד התאבדותי בעליל – אולם המשך ההיגררות של המדינה אחרי תנועות המקדש, תוך אותו שילוב ידוע לשמצה של בריחה קדימה, עובדות בשטח ופשרות טקטיות זמניות, עשוי להוביל אותנו לנזקים בינלאומיים כבירים, כגון פיצוץ הסכם השלום עם ירדן. אלו עשויים לחזק בדיעבד את הלהט המשיחי של תנועות המקדש, ולהוביל את ישראל בסופו של דבר לדרך הרת אסון שאת סופה מי ישורנו.