הבריחה קדימה

במצבים של לחץ, פחד וסכנה, יש חיילים שקופאים במקומם או בורחים לאחור, אולם יש גם כאלו ש"בורחים קדימה", לתוך אש האויב. מה הקשר בין התופעה הזאת לבין מפעל ההתנחלויות, ואיך אפשר לפענח את שיתוף הפעולה של כל זרועות הממשל עם המאחזים הלא חוקיים, בלי ליפול להסברים הפשטניים המקובלים בשיח הפוליטי הישראלי? ולבסוף, דו"ח חדש של קשב ועיר עמים חושף באופן בלעדי שיתוף פעולה טורד מנוחה בין רשויות המדינה לפעילים דתיים המעוניינים לבנות את בית המקדש השלישי. ינשוף פוליטי מדיני על הבריחה קדימה בשדה הקרב הפוליטי.

 hqdefault (1)

מאמר זה פורסם גם באתר קומפרס. על ההבדל בין הפרות החוק של המתנחלים לעבריינות בדואית או חרדית ראו גם: גזירה לא שווה, בין אל-עראקיב ומגרון

בסוף שנות השבעים, שירת צבי בראל, כיום כתב הארץ לענייני המזרח התיכון, כסגן המושל בחברון. בתוקף תפקידו, היה עליו להתמודד מדי יום עם פרובוקציות מפרובוקציות שונות של המתנחלים, מהם גסים ואלימים ומהם מתוחכמים ומקסימים. יום אחד, כך הוא מספר, הגיע חנן פורת למפקדה עם בקשה קטנה והגיונית. תמיד זה התחיל בבקשה קטנה והגיונית. הוא הראה למח"ט מפה עתיקה, ובה סומן בית קברות יהודי נטוש, שכיום משמש כאתר פסולת לזבל בהמות. האם לא ניתן לפנות את הפסולת מהאתר ולנעוץ בו שלט "מקום קדוש"? זה הכול. כשרשויות הצבא הציעו להביא את מע"צ, מיחה חנן פורת בידם. מע"צ הרי מעסיקים פועלים ערבים, ויתכן שלא יהיו מודעים לרגישות ההלכתית של המקום. יש הרי די והותר יהודים מובטלים בקריית ארבע. האם לא ניתן להביא אחד מהם לנקות את השטח?

בקשה קטנה והגיונית - חנן פורת

בקשה קטנה והגיונית – חנן פורת

            כך, התנחל לו בהריסות בחברון אדם בשם בן ציון טבגר, פרופסור לפיזיקת מוצקים שעלה זה לא מכבר מרוסיה. הוא הסתובב בשטח עם המריצה שלו, פינה אשפה והשליך אותה לחצרות של השכנים הערבים. הוא ועוזרו, אליעזר ברואריס, החלו להסתובב בשטח ולהתגרות בעוברים ושבים, וכמובן – הם גררו אחריהם את הצבא. באותו הזמן, היו בממשל הצבאי בחברון כאלו שהתנגדו להתפשטות המתנחלים באזור. צבי בראל מספר, שלבקשתו של הרב משה לוינגר להביא תושבים נוספים ש"יתפללו" עם טבגר, הסכים הצבא, באישורו של שמעון פרס שר הביטחון, למניין אחד בלבד של תפילת שחרית. או אז, אמרו הרב לוינגר וחבריו שלא יוכלו להשתלט על הקהל: "ומה אם יבוא יותר ממניין? ומה אם ירצו להישאר גם למנחה?" ואכן, בשעה היעודה, גדשו מאות מתנחלים מהגבעות את המתחם, אך פרס ציווה על הצבא לפנות אותם בלי רחמים. הם אכן פונו, והכנסת סערה וגעשה. "כיצד זה מפנים יהודים בטליתותיהם?" פרס, כאמור, התקפל וטען שהדבר נעשה ללא רשותו. התוצאה: המתנחלים קיבלו את מה שרצו, הגורמים בצבא שהתנגדו להם חטפו מכה קשה, ואילו אותם אנשים בצה"ל שתמכו בהם מלכתחילה קיבלו עידוד להמשיך ולעשות זאת. זהו, במידה רבה, סיפורה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון באופן כללי: שיתוף פעולה בין אנשי גוש אמונים, החלוץ לפני המחנה, עם גורמים שתומכים בהם בתוך הממסד, באופן שסוחף את אלו שאדישים כלפיהם ומכניע את אלו שמתנגדים להם.

זבל לחצרות השכנים - בן ציון טבגר

זבל לחצרות השכנים – בן ציון טבגר

            אכן, שיתוף הפעולה של המדינה עם תנועת ההתנחלות היה תמיד נושא למחלוקת קשה בזירה הישראלית והבינלאומית. השמאל הציוני, במיוחד מחוגי מפלגת העבודה, נוטה להציג זאת כמעין טרגדיה, שבמהלכה נגררה המדינה בצרחות על ידי קבוצת מרושעת של קושרים. השמאל הרדיקלי ותומכיו הבינלאומיים, לעומת זאת, מציגים זאת לרוב כקונספירציה – גישה שקיבלה תמיכה מסויימת מספרים כמו אדוני הארץ, המחקר על תולדות ההתנחלויות מאת עדית זרטל ועקיבא אלדר. לפי גישה זו, המדינה לא נגררה לתמוך בהתנחלויות, אלא רצתה לעשות זאת. מכיוון שהיא היתה נתונה ללחצים בינלאומיים קשים, היה לה נוח להסתתר מאחורי "אקטיביסטים" בשטח, להעלות מצג שווא של התנגדות ולמעשה לתת להם את כל מה שהם רוצים. הגישה הזאת, למעשה, נוטלת את עיקר האשמה מהמתנחלים ומטילה אותה על שכם המדינה על זרועותיה השונות.

            אולם בשתי הגישות שהוצגו לעיל ישנה בעיה כפולה. ראשית כל, הממסד והמתנחלים אינם ומעולם לא היו מקשה אחת: אי אפשר להבין את הדינמיקה של האירועים, בלי לתפוס כיצד גורמים מסויימים באחת הקבוצות שיתפו פעולה עם גורמים מסויימים בקבוצה האחרת, תוך רתימה, עקיפה או הכנעה של מתנגדים מבית ומחוץ. במקרה שהוצג לעיל, למשל, המתנחלים הפעילו חברי כנסת אוהדים, שלחצו על פרס בפרלמנט. הוא, בתורו, נכנע, שינה את פקודותיו, ועודד את אותם גורמים בצבא שתמכו במתנחלים להתגבר על אלו שהתנגדו להם.

הפך את עורו - שמעון פרס

הפך את עורו – שמעון פרס

            אבל הדברים, למעשה, עמוקים ומורכבים עוד יותר. ישנו הלך רוח מסוים, מין יצור כלאיים בין טקטיקה, אידיאולוגיה ומנטליות, המאפשר פעם אחר פעם לגורמים אידיאולוגיים נחושים לחדור לממסדים ממשלתיים ולרתום אותם למטרות מרחיקות לכת. הלך הרוח הזה, למשל, אפשר לאגודות לאומניות ולקציני צבא שאפתנים לגרור את הממשלה היפנית לכיבושים במנצ'וריה ובסין, בניגוד למדיניותה הרשמית, ולססיל רודס וחבריו להרחיב את האימפריה הבריטית בניגוד לעמדתה של וייטהול. אצלנו כאן בארץ, הוא דחף את גוש אמונים קדימה לבניין מפעל ההתנחלויות, והיום – כפי שנראה בהמשך – עומד בבסיס שיתוף הפעולה המתגבר בין הממשלה לתנועות המקדש.

דחף את וייטהול להרפתקאות - ססיל רודס

דחף את וייטהול להרפתקאות – ססיל רודס

            להלך הרוח הזה קוראים "בריחה קדימה".

בטרמינולוגיה הצבאית הגרמנית, בריחה קדימה (Flucht nach vorn) היא דרך בלתי שגרתית של חיילים להתמודד עם בעיות. כאשר אדם נתקל במצב קשה, מסובך להפליא או אבוד בשדה הקרב, האינסטינקט הראשוני של חיילים רבים הוא לקפוא במקום או לנוס על נפשם. אולם ישנם חיילים שמתמודדים עם הבעיה בדרך הפוכה לחלוטין: הם מסתערים קדימה בלי לחשוב, גם בניגוד לפקודות ולהוראות. הם מודעים לכך שהמפקד שלהם מעוניין להסתער קדימה, אך פשוט חושב שהדבר אינו אפשרי מסיבות טקטיות. "הנה," הם חושבים בסערת הקרב, "בעצם הדוגמא האישית שלנו – נוכיח למפקד שהדבר אפשרי, והוא יסלח לנו על הפרת הפקודה לאחר מעשה. ממילא, אפילו אם ניפול בקרב, את הגבעה שנכבוש אף אחד לא יחזיר לאויב."  באופן מטפורי, "בריחה קדימה" היא הפרת פקודה, אולם למען מטרות שהממונים עליך, או המפקדים שלך, תומכים בהן מלכתחילה או לפחות רוחשים להן סימפטיה והבנה. כאשר השגריר היפני בקוריאה, למשל, החליט לרצוח את המלכה הקוריאנית ב-1895, ממשלת יפן זעמה עליו עד להשחית. אולם משום שהמטרות ה"פטריוטיות" שלו, להכריח את קוריאה לשנות את עצמה לפי הדרישות היפניות, היו מקובלות למעשה על כל האליטה, הממונים עליו סלחו לו עם חלוף הזעם. כאשר ססיל רודס כבש שטחים באפריקה עבור בריטניה, הוא פעל בניגוד להוראות הממשלה הבריטית, אולם ידע שבאופן עקרוני, החוגים השליטים בבריטניה מעוניינים להרחיב את האימפריה, וכך, יוכל לגייס לעצמו תמיכה לאחר מעשה.

Soldiers_charging

            גם אצלנו, הטקטיקה של גוש אמונים היתה דוגמא מובהקת ל"בריחה קדימה". כאשר אנשיו התנחלו בסבסטיה, בגבעות השומרון ובהרי יהודה, הם עוררו בקרב חוגים רחבים באליטה הפוליטית הישראלית, גם כאלו שהתנגדו להם, געגועים ונוסטלגיה ל"ציונות של פעם". "הם לא גנגסטרים," כתב אז שלמה שמגר בידיעות אחרונות, "הם מיטב הנוער שלנו." גם אנשי מפ"ם שביקרו אותם אמרו בהתפעמות ש"נוער כזה לא רואים היום". כך, אפילו אם הממסד לא תכנן מראש להשתלט על אותם שטחים, הוא לא היה יכול שלא להתפעל מאלו שהעזו והשתלטו. באמצעות טקטיקה מורכבת של הפרד ומשול, הפוליטיקאים של גוש אמונים הצליחו לנצל את הלך הרוח הזה. הם בודדו את מתנגדיהם הנחושים בתוך הממסד, כרתו ברית עם התומכים הנלהבים, והצליחו לרתום את היתר באמצעות שילוב של פשרות טקטיות, סחר מכר פוליטי, נחישות וקביעת עובדות בשטח. בגוש אמונים קראו לכך "ללכת כמה צעדים לפני המחנה". ללא ה"בריחה קדימה", האמונה שמטרותיהם הבסיסיות מעוררות סימפטיה בחלקים נרחבים של הציבור והממשלה, הטקטיקה הזאת לא היתה יכולה לעבוד.

נוער כזה לא רואים היום - העלייה לסבסטיה

נוער כזה לא רואים היום – העלייה לסבסטיה

            רק כשמבינים את הלך הרוח הזה, בשילוב עם העובדה שהממסד אינו מקשה אחת, אפשר לפענח את התמיכה המתמידה של משרד הביטחון במאחזים לא חוקיים, גם כשבראשו שרים ממפלגת העבודה שהתנגדו בעבר להתנחלויות. אנשי המאחזים, בשיתוף ובסיוע ראשי מועצות בשומרון, משתפים פעולה עם גורמים מטעמם שעובדים בתוך הממסד, במשרדי הממשלה השונים או בגופים יעודיים כמו החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית, או יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, וכמובן קציני צבא שאוהדים את מטרותיהם. שיתוף הפעולה הזה הוא רב שכבתי: משרד התקשורת מניח קווי טלפון ואנטנות סלולריות, מע"צ סוללת כביש, הצבא מספק אבטחה. גורמים שמתנגדים למתנחלים, אפילו אם הם שרים, לא יכולים להפסיק את שיתוף הפעולה המובנה הזה אלא באמצעות מאבק פוליטי מתמיד ונחוש, שמצריך ומחייב תשלום מחירים גבוהים ונכונות לעמוד בסערות ציבוריות. ואם גם לשר עצמו יש, ולו בקצה התודעה, סימפטיה ל"גבורה" ול"ציונות" של אותם מפרי חוק, הוא לא יגייס את הכוחות להילחם בהם ובבעלי בריתם בבירוקרטיה, אפילו אם פוליטית, רציונלית, הוא מתנגד להם. ואם ינסה להילחם בהם, כפי שאכן קרה מספר פעמים ביחסים בין צה"ל, משרד הביטחון וגוש אמונים, הוא עשוי להישבר עם משב הרוח הראשון ולהתפתות להסכים ל"פשרה טקטית" שתאפשר למתנחלים להמשיך הלאה.

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש - לפי הדו"ח החדש של עמותת עיר עמים

שיתוף פעולה מטריד בין הממשלה לתנועות המקדש – לפי הדו"ח החדש של קשב ועיר עמים- מודל אנימציה של בית המקדש

            השאלה הזאת עולה ביתר שאת לאור דו"ח חדש של עמותות קשב ועיר עמים, המצביע על שיתוף פעולה מדאיג בין גורמי שלטון רבים ומגוונים לבין תנועות המקדש השונות. התחזקותן של תנועות אלו, השואפות לשנות את סדרי התפילה בהר הבית לכל הפחות, ובסופו של דבר לבנות את בית המקדש השלישי (עם או בלי הרס המסגדים) נחשבו בעבר להתארגנויות הזויות בשולי הציבור הדתי לאומי. עתה, לעומת זאת, הן זוכות לעדנה מחודשת. אם בעבר רק משה פייגלין עלה להר, לאחרונה הופיע שם גם סגן שר החוץ זאב אלקין, והתמיכה בעליית יהודים להר הבית הולכת וגוברת גם בליכוד עצמו, שלא לדבר על הבית היהודי. לפי הדו"ח, הצבא העלה חיילים במדים לסיורים בהר, בחסות ובהדרכה של תנועות המקדש, ומשרד החינוך מאפשר לתנועות הללו להפיץ את מסריהן בבית הספר. יש כאלו, למשל בתנועה האסלאמית, שמניחים שמדובר במזימה של הממשלה להחריב את המקדשים. לא מיני ולא מקצתי. קשה לדמיין גורמים בממשלת ישראל, אפילו קיצוניים, שמוכנים להרחיק לכת עד כדי כך. אולם באופן בסיסי, גורמים רבים בשלטון, הן דתיים והן חילונים, מזדהים עם המטרה הבסיסית של תנועות המקדש – לחזק ולבצר את השליטה היהודית במקומות הקדושים בירושלים. כך, בטקטיקה קלאסית של "בריחה קדימה", מצליחות התנועות הללו לגייס בעלי ברית במשרדי הממשלה ולרתום את המדינה למטרותיהן, צעד אחד צעד, תוך כדי בידוד ונטרול מתנגדיהן. הדבר, ככל הנראה, לא יגיע עד כדי פיצוץ המסגדים, צעד התאבדותי בעליל – אולם המשך ההיגררות של המדינה אחרי תנועות המקדש, תוך אותו שילוב ידוע לשמצה של בריחה קדימה, עובדות בשטח ופשרות טקטיות זמניות, עשוי להוביל אותנו לנזקים בינלאומיים כבירים, כגון פיצוץ הסכם השלום עם ירדן. אלו עשויים לחזק בדיעבד את הלהט המשיחי של תנועות המקדש, ולהוביל את ישראל בסופו של דבר לדרך הרת אסון שאת סופה מי ישורנו.

images

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 3, 2013, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 32 תגובות.

  1. מדוע זה קורה היום ולא בסוף שנות השישים שבעים כשהאחיזה שלנו בהר הבית היתה גדולה יותר?
    ההגדרה של הצעד כבריחה קדימה מציגה את דעתך שזהו צעד התאבדות חסר הגיון ולא איזו מגמה לקבוע עובדות בשטח. גם המוסלמים בהר הבית התקדמו תחילה בשיטת הסלאמי עד אשר הגענו למצב שהם יכלו לבצע חפירות הרסניות בהר הבית ולא העזנו להביע התנגדות לכך. הרבה מאד נוצרים, ביחוד ימנים אמריקאים יקבלו כמובן מאליו את הרצון של העם הנבחר להקים בית שלישי, זהו תנאי לבואו של ישו. הצרה שבין השניים גם צפויה מלחמת גוג ומגוג.

    • אתה מתכוון לתנועות המקדש? שאלה טובה מאד. אני חושב שיש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית כל, החוגים הדומיננטיים במדינה בשנות השישים והשבעים היו חילוניים בעיקרם. בריחה קדימה, כפי שכתבתי, מחייבת סימפטיה מסויימת מצד החוגים השליטים. לחוגים הללו היתה יכולה להיות סימפטיה להתיישבות הדתית בשטחים, כי זה הזכיר להם את הציונות. לעומת זאת, לחלומות דתיים על הר הבית לא היתה להם סיפמטיה כלל. לכך חשוב להוסיף את ההתנגדות ההלכתית לעלייה להר. שני אלה ביחד הפכו את רעיון העלייה להר הבית לחלום הזוי של השוליים.

      החברה היום היא מאד שונה. הניו אייג' הדתי שהתחזק כרסם בתפיסה ההלכתית המסורתית שאסרה עלייה להר. מאז ימי בגין, רגשות דתיים גברו מאד גם בחוגים חילוניים ימניים, וכניסתם של דתיים לאומיים רבים לשלטון בכל הדרגים הפכה רגשות דתיים של ממש להרבה יותר לגיטימיים גם בממשלה עצמה. בתנאים כאלו, קיימת סימפטיה, אמנם מוגבלת, שמאפשרת התחלה של "בריחה קדימה".

      חשוב לי לומר, דרך אגב, ש"בריחה קדימה" זה מושג אנליטי שלא נועד בהכרח להביע גינוי אלא להבין תופעה, אם כי אני כמובן מתנגד מאד הן להתנחלויות והן לתנועות המקדש. בעיקרון, אין שום בעיה לזהות תהליך כ"בריחה קדימה" ולחשוב שהוא טוב ומועיל.

  2. דני שלום, יפה דיברת. רק לעדכון: הדו״ח על תנועות המקדש הופק ע״י עמותת ״קשב״. בשיתוף ״עיר עמים״, ככתוב על כריכת הדו״ח. חבל של דייקת כאן. בברכה, יזהר באר (מנכ״ל קשב ומחבר הדו״ח).

    • תודה, על ההערה, יזהר – אני אתקן מיד.

    • עמותות דוגמת קשב ועמותות שמאל קיצוני נוספות הן דוגמה לבריחה קדימה אלא שאצלן הייחוס הוא לא ממשלת ישראל אלא האנטישמים של אירופה

      • בן אדם, קרא את הפוסט. אין שום קשר ל"בריחה קדימה", שמחייבת פעולה בניגוד להוראות. האם קשב ועיר עמים מקבלות הוראות מהאיחוד האירופי מחד, ופועלות בניגוד להוראות האלה מאידך? זו טענה הזויה מבית המדרש של אם תרצו שאין מקום להתייחס אליה.

        בנוגע למילה "אנטישמים", היא מתקרבת להוצאת דיבה, ואני חייב לומר שהתלבטתי האם למחוק או לאשר את התגובה שלך. שים לב שאתה עומד על הגבול.

  3. תזה מעניינת. בגדול, אם הבנתי נכון, אתה אומר שכל עוד האתוס הוא אקטיביסטי והתפשטותי, ללאומנים הקיצונים יש יתרון מובנה ביכולת להציב עצמם כחיל החלוץ ההולך לפני המחנה, ולחייב את הממשלה להתפשר על האסטרטגיה הזהירה ולהסתער יחד אתם.

    בקשר לראשית מפעל ההתנחלויות, אני ממליץ כאן על ספרו של גרשום גורנברג, שלדעתי טרם תורגם לעברית, בשם the accidental empire. הספר מתאר את העשור הראשון בבניית ההתנחלויות, וכפי ששמו מרמז, גם הוא סבור שלא הייתה מזימה אלא תהליך מורכב. במקום אחד, הוא מתאר שם כיצד יגאל אלון תידרך את חנן פורת כיצד לתחמן את הממשלה "כמו שעשינו בפלמ"ח". זה מצביע על התחושה שאפיינה את ההנהגה, שראתה בהתנחלות בגדה הזדמנות "לחיות מחדש את נעוריה" בתקופת טרום המדינה, וסברו שהם יכולים לנצל את הלהט של גוש אמונים למטרותיה.

    כמו כל אליטה, גם תנועת העבודה לא הצליחה לחזות את שקיעתה שלה, ושבקרוב הגולם יגבר על יוצרו. היום, נראה לי שיש פחות "בריחה קדימה" ויותר מדיניות מתוכננת להרחבת ההתנחלויות.

  4. אני לא מתכוון *בהכרח* לאתוס התפשטותי – בריחה קדימה יכולה לעבוד עם כל אתוס שהוא, כל עוד מדובר באתוס שדורש פעילות רצויה מחד ובעייתית מאידך. אפשר לומר, למשל, ולו באופן תיאורטי, שאם ממשלת שמאל-מרכז מעוניינת למשל לדבר עם חמאס אך האילוצים אוסרים עליה לעשות זאת, היא יכולה להעלים עין מגורמים מתווכים שעושים זאת "בניגוד לחוק". כמובן שכמו בסיפור ההתנחלויות, הדברים עשויים להיות מורכבים בהרבה: ברית בין הגורם לאקטיביסטי לגורמים מסויימים בתוך הממשלה עצמה כנגד גורמים אחרים.

    בנוגע לבריחה קדימה היום, האם אתה לא מסכים שזה המצב עם תנועות המקדש, למשל? אני לא חושב שמישהו בממשלה היום, אולי מלבד אורי אריאל, מתכוון ברצינות לבנות את בית המקדש השלישי. גם בנוגע לבנייה בהתנחלויות מבודדות לחלוטין מחוץ לגושים, לא נראה לי שזו עמדתה הרשמית לפחות של הממשלה, וגם כאן יש תהליך של אינטראקציה בין אקטיביסטים לגורמים קיצוניים יותר בממסד עצמו.

    וכמובן תודה על המלצת הקריאה. יצא לך לקרוא את אדוני הארץ? זה ספר מעניין מאד.

  5. כלומר, ניתן לסווג כך למשל את ראשיתו של תהליך אוסלו? מו"מ עם אש"ף היה אסור (או לפחות בלתי מקובל), ולכן הנהגת השמאל שיתפה פעולה עם קבוצת אינטלקטואלים שקיימה שיחות עם מקביליהם הפלסטינים בחו"ל, ואח"כ זה נהפך למדיניות רשמית.

    אני מניח שגם בתנועות המקדש והמאחזים יש תהליך כזה, אבל היום התמיכה בהם כל כך עמוקה וממוסדת, שלעתים קרובות אני מתקשה לחמוק מהמסקנה שיש מי שמוביל תהליכים כאלה, ויש גם תהליך של התגברות הדרישה לאוטונומיה לרבנים שמתירים (בעצם: מחייבים) צעדים כאלה.

    את אדוני הארץ לא קראתי. יש לי קצת חשדנות כלפי המחברים, שהם בעיני קצת נוטים לקונספירציות והשתלחויות מיותרות. אלדר עשה זאת כמה פעמים בעיתון "הארץ", וזרטל קידמה תיאוריות בעייתיות בקשר לבן גוריון והשואה. אבל אני מניח שהספר אכן מעניין וכולל תובנות חשובות.

  6. לגמרי. תהליך אוסלו הוא לדעתי דוגמא מובהקת לבריחה קדימה. אנשים פרטיים כמו רון פונדק הצליחו לרתום גורמים אוהדים בממסד, ביילין ואח"כ פרס, תוך מידור ועקיפת מתנגדים והפעלת לחץ (אפקטיבי) על הגורם הקובע, רבין.

    מה שמשכנע אותי, בנוגע למקדש לפחות, שהתמיכה הממשלתית היא מוגבלת יחסית היא האיסורים על אנשים כמו פייגלין ודומיו לעלות להר, והנכונות המהירה היחסית של הממשלה להיענות לדרישות הווקף. העניין שחשוב לתת עליו את הדעת הוא, שלימין בכלל ולציונות הדתית בפרט יש הרבה מאד אנשים בנקודות מפתח של הבירוקרטיה: רשות העתיקות, מנהל מקרקעי ישראל, משרדי הממשלה השונים, בוודאי שצה"ל. רשת הפקידים הזאת יכולה להתניע מדיניות גם בלי אישור רשמי, ולא פשוט בכלל להתגבר עליה בלי טיהור מקיף שאין לאף אחד יכולת פוליטית או רצון לבצע.

    זו, דרך אגב, הטרגדיה של ה"אסטרטגיה" כביכול של השמאל במדינה. בעוד השמאל צבר מאחזים ואנשים במקומות מושכי אש במרכז העין הציבורית (תקשורת, אקדמיה, מערכת המשפט), הימין שלח בשקט זרועות למקומות הרבה יותר משעממים כמו מנהל מקרקעי ישראל, רשות העתיקות וכיוצא בזה, שהתגלו כהרבה יותר יעילים וחשובים בסופו של דבר.

  7. אני חושב שאתה ממעיט כאן בתפקידם של גורמים בכירים בממסד שמעוניינים בהחלט במדיניות מסויימת, אבל לא יכולים לבטא זאת בפומבי, ולכן הם מייצרים שיתוף פעולה שקט עם גורמים שמעוניינים לברוח קדימה, כדי שיוכלו להיכנע להם באיזו פשרה. בקווים כללים ובטרם מחקר היסטורי מעמיק: שתי דוגמאות משני צדדים שונים לשיתוף פעולה (אפשר גם לקרוא לזה שימוש) של הנהגת מפלגת העבודה עם גוש אמונים.
    א) שמעון פרס בתקופת ממשלת רבין הראשונה מעוניין בהתיישבות יהודית בשומרון שתמנע פשרה טריטוריאלית ותחייב הכרעה על סיפוח מלא או נסיגה מלאה. הממשלה מנהלת מדיניות של התיישבות סלקטיבית שמעצבת בשטח פשרה טריטוריאלית. פרס תומך מאחורי הקלעים בעליות של גוש אמונים לסבסטיה, ובסוף מצליח להכנע להם בצורה שתשאיר אותם במחנה קדום ותסדר להם שם עבודה ומגורים מטעם משרד הביטחון.
    ב) יגאל אלון ב 68, כחלק מעיצוב החלוקה שניסה לקדם בשטחים, מעוניין בהקמת שכונה יהודית גדולה ממזרח לחברון, שתצדיק את שאיפתו לספח לישראל את המדרונות המזרחיים דלילי-האוכלוסין (מדבר יהודה) של הר חברון (מדוע אלון מעוניין לספח את האזור הזה, ולא מתאבון "התפשטות" קמאי, בפעם אחרת. הוא מבין שהוא יתקשה לקדם בחוגי המערך התיישבות יהודית "בחברון". בינתיים הוא תומך בחבורה של לוינגר שמגיעה "לערוך ליל סדר" בחברון, וכמובן לא מוכנה להתפנות משם. מ"טעמי ביטחון", מוציאים אותם ממלון פארק בו שהו ומכניסים אותם לבניין הממשל הצבאי. "הלחץ הציבורי" שמתעורר לתמיכה בחבורה מביא להחלטה (שמומשה בשנת 71) להקמת קריית ארבע – שכונה יהודית עירונית ממזרח לחברון – מחוץ לעיר. רק בשנת 79, תחת ממשלת בגין (שכמו פרס היתה מעוניינת בסיכול אפשרות לפשרה טריטוריאלית) חזרו יהודים להתיישב בתוך חברון, בבית הדסה.

    • אבשלום,

      למעשה התזה שאתה פורס כאן, זו התזה המקובלת שמתבטאת גם בספרם של אלדר וזרטל. הסיבה שאני חורג מהתזה הזאת, היא שבמבט קרוב היא לא מסתדרת עם כל מיני עובדות. במקרה שצבי בראל תיאר, למשל, פרס היה "אפור מזעם" והורה בצרחות ממש לפנות את המתנחלים. אולם כשנתקל בלחץ מחוגי הימין בכנסת, הוא נכנע. ההתנגדות הראשונית של גורמים בשלטון היתה לפעמים אותנטית מדי כדי שתחשב כהצגה גרידא. נראה לי שקשה מאד להבין את האירועים, בלי לחדול מלראות את ה"ממסד" כמקשה אחת ולראות את הבריתות של המתנחלים עם אישים ספציפיים בממסד, והלחץ שהופעל על אותם אישים ועל עמיתיהם.

      כאמור, אני לא חולק על כך שהיו למתנחלים בעלי ברית בממסד. כל תהליך הבריחה קדימה מבוסס על שיתוף פעולה עם בעלי ברית, סחיפת אדישים וניטרול מתנגדים.

      • בודאי שאסור לראות את הממסד (ואפילו לא מפלגה בתוכו, ובודאי לא מפלגת שלטון גדולה) כמקשה אחת, ובודאי שהמתנחלים (כמו כל קבוצה משפיעה אחרת) מתחזקים נציגים ובעלי ברית בזרועות השלטון. אבל אני טוען שהפוליטיקאים הבכירים באמת משחקים בליגה אחרת, ומהליגה הזו, הם לעיתים קרובות "משתמשים" בקבוצות לחץ כדי "להכריח" אותם להכנע למדיניות שמנוגדת לזו שהם מסוגלים להציג. לגבי אותנטיות התגובה הזועמת שלהם, אני חושב שנקודת הכשל היא הצורך בביקורת המקור המתעד, עמדתו שלו ובעלי בריתו במערכת הפוליטית, מכיוון שגם העיתונאים (ובודאי הבכירים) הם שחקנים בזירה, ולו רק בהשפעתם על עיצוב דעת הקהל בנוגע לבעל בריתם (או מי שזוכה בתמיכתם) בזירה הפוליטית. מכיוון שייחסת את העדות בנוגע לפרס ספציפית לצבי בראל, אין לי אלא להביא כאן את מה שכתב חבר שהוא לא במקרה ד"ר להיסטוריה בנוגע לאותו בראל (בתגובה לדיווח על אי-דיוק מביך בפרשנות שכתב בראל):
        "צבי בראל לא מסוגל ובוודאי לא מעוניין להותיר מאחור את מדיניותו להציג רבעי אמיתות כמו גם שקרים של ממש כ"עבודה עיתונאית". לא"רישול" ובוודאי לא "בורות". לא מדובר באנשים טיפשים (הם הרי "אנשים חושבים"). זו טכניקה ידועה אשר לא הומצאה בארץ וידועה באפוריזם "חזור על שקר שלוש פעמים והוא יהפוך לאמת". הטכניקה הזו אשר שימשה כמה וכמה אישי ציבור במהלך המאה ה20 בכל מיני מדינות צפונית לים התיכון, איפיינה את רוב "כתבי השטחים" כבר משנות ה-70'. בראל כבר אז היה מ"המוכשרים" בתעלולים מהסוג המתואר כאן. הקדשתי לנושא פרק שלם (אמנם מקוצר, יכול היה להקיף פי שלוש מאורכו בפועל) בספרי 'לעשות שלום עם הפלסטינים' העוסק בפרק שכוח של יחסי ישראל והשטחים בשנות ה70' וה80'. ולא, אין בכך שום נחמה. להפך. הבראליזם הניקלה הזה הוא עדות לרמת השיח הציבורי בארץ."

      • אבשלום,

        אני לא נוהג להתייחס להשמצות אנונימיות, במיוחד כאלו שאינן מגובות בראיות של ממש. ממילא, עדותו של בראל בעניין זה מגובה בדי והותר עדויות אחרות על מקרים דומים. וכאמור- גם את הפוליטיקאים "הבכירים באמת" אסור לראות כמקשה אחת, או להניח שהמתנחלים לוקחים אותם בדיוק את כברת הדרך שהתכוונו ללכת בה מלכתחילה. זה נראה לי מופרך, לדוגמא, לנסות ולהבין את סבסטיה כאיזו מין תוכנית של פרס להשתמש בפיונים, ולא כיוזמה, שהגיעה מלמטה, של חסידי הרצי"ה כחלק מתהליכי התפתחות ארוכי שנים בציונות הדתית.

      • אני משער, דרך אגב, שאותו חבר הוא ד"ר אודי מנור (שם ספרו הוזכר כאן). אני לא מכיר אותו או את עבודותיו המחקריות, אולם כבר באבסטרקט של הספר אני רואה טעויות יסודיות. ההנחה שמשה דיין, למשל, הוביל בגדה "מדיניות אי התערבות" לא תואמת לעובדות הבסיסיות ביותר כפי שאני מכיר אותן. בספרו 1967, למשל, נותן תום שגב עשרות דוגמאות להתערבויות קטנות יותר או פחות, ולפעמים גדולות מאד, של שלטון הכיבוש הישראלי בגדה. מצילים מעזה, למשל, חויבו לנסוע לתל אביב ולעבור מבחנים לתעודת הסמכה; תוכנית הלימודים בגדה ובעזה שונתה ונערכה במצוות ישראל, קציני הממשל הצבאי בחברון הכריחו רופאים להתחיל לבצע ביקורי בית אצל תושבים, תוך איום לשלול להם את הדיפלומות. המהלכים האלה ביחד אינם מהווים מדיניות אי התערבות, אלא בדיוק את ההיפך הגמור.

  8. דני שלום, אורי אריאל הוא ציונות דתית בעיניך? עבורי הוא חרד"ל חרדי לאומי פנאט השואף למדינת הלכה גזענית. אין בינו לבין שי פירון או אפילו אורי אורבך שום קשר מלבד הכיפה לראשם. מדוע אתה דבק בחלוקה בין חרדים ל"ציונות דתית"?

    • אני מודע לכך שההגדרה של "ציונות דתית" הופכת בשנים האחרונות להיות פרומה יותר ויותר, ולו בגלל המאבק בין הלייטים, המיינסטרים והחרד"לים. אבל בכל זאת, עדיין המסגרת נשמרת היום לדעתי – גם מבחינה פוליטית וגם מבחינת הגדרה עצמית של חלקים גדולים מהציבור. אולי בעוד כמה שנים זה כבר לא יהיה נכון.

      חשוב לציין שגם בציבור החרדי יש הבדלים גדולים מאד בין פלגים שונים, שלא לדבר על הציבור החילוני. זה לא מפריע לנו להשתמש במושגים כמו חרדי וחילוני. ולבסוף, אורי אריאל ואורי אורבך אכן נמצאים באותה מפלגה ומגדירים את עצמם כשייכים לאותו הציבור.

  9. כמו שאתה זוכר אורי אריאל הוא נציג "תקומה" הנאו כהניסטית ואורבך מפד"לניק מהזן של פעם

  10. כלומר אין מצב לשיטתך שהסתערות קדימה היא דבר חיובי או מעשה גבורה.
    אם הסתערת קדימה כנראה שאתה בורח קדימה ….

    • המושג "בריחה קדימה" בפני עצמו לא נושא מטען חיובי או שלילי – הוא מצביע על תופעה. יש בו אלמנט של "בריחה" משום שהוא מתבצע בניגוד לפקודות ולהוראות, לפחות ברמה הפורמלית. בוודאי שיש מקרים שבריחה קדימה יכולה להיות "מעשה גבורה", בדרך כלל היא מצריכה אומץ רב ולעיתים היא יכולה להיות חיובית. במקרים רבים, לעומת זאת, היא מסוכנת והרסנית.

  11. גיא בכור העלה השבוע כתבה (קצת דלילה) על האופציה הירדנית. מה אתה חושב על דעתו שהישות הערבית והגבולות התמסמסו. הוא נוטה לדחוף את האופציה של ירדן חוזרת להיות הממלכה ההאשמית של ירדן ופלסטין עם ריבונות על המקומות הקדושים.
    מדוע הם כל כך מתעקשים ועומדים על דעתם שהמקומות הקדושים יהיו בחזקת המוסלמים בלבד? מדוע הנוצרים הרפובליקנים לא "הולכים קדימה" בנושא?

    • א) למרות שיש אנרכיה בעולם הערבי, ואנשים שחוצים את הגבולות כדי להילחם, הגבולות עדיין לא התמוססו, וכרגע עדיין לא נראה שיש מישהו בעמדת כח שרוצה ופועל כדי שהם התמוססו. אז החגיגה לרגל ביטול גבולות סייקס-פיקו היא מוקדמת. כרגע נראה שהעולם הערבי מוכן לטבוח אחד בשני תוך כדי שימור הגבולות האלה.

      ב) הלוואי שהיינו יכולים לחזור למצב שהיה בשנות ה-70 וה-80 שבו המו"מ על השליטה בשטח. אבל אפילו אז הירדנים לא היו מוכנים למה שגיא בכור והימין מוכנים להציע. כי הימין לא מציע לתת את השטח לירדנים (כפי שנתנו את סיני למצרים). מה שהם מציעים זה שהירדנים יקחו אחריות לאוכלוסיה הפלסטינית (לשעבר ירדנית) בגדה, אבל אנחנו נשמור לעצמנו את השלטון בשטח. הצעה כזו לא הייתה רצינית בשנות ה-70. עכשיו היא פשוט מגוכחת. האם מישהו חושב ברצינות שהירדנים גם יחזרו אחורה מההחלטה שלהם להתנתק מהגדה, גם יתנדבו לפתור את הבעיות שלנו עם הפלסטינים בגדה, וגם יוותרו על התביעה הטריטוריאלית על השטחים שנכבשו ב-67? והאם מישהו חושב ברצינות שאפשר להכריח אותם לעשות זאת אם הם לא רוצים?

      כתוכנית שלום הרעיון של גיא בכור הוא בדיחה. כתוכנית למציאות של העדר שלום זו פנטזיה הזויה.

      ג) "מדוע הם כל כך מתעקשים ועומדים על דעתם שהמקומות הקדושים יהיו בחזקת המוסלמים בלבד?"

      כי הם חרא של בני אדם ששוללים לחלוטין את הלגיטימיות שלנו בארץ ובמקומות הקדושים. זה המצב כרגע. למוסלמים אין את הרצון או האינטרס להתיייחס אלינו בצורה הוגנת ובכבוד עד כמה שהדבר נוגע למקומות קדושים, ולנו אין את הכלים לשנות זאת בלי לשלם מחיר יותר כבד.

      ד) "מדוע הנוצרים הרפובליקנים לא "הולכים קדימה" בנושא?"

      יש להם דברים אחרים לטפל בהם. ומה אם הם היו "הולכים קדימה"? מה אתה מצפה שהם יעשו? האם "ההליכה קדימה" במזרח התיכון של אמריקאים משתי המפלגות הוכיחה את עצמה בעשורים האחרונים?

      • מסכים עם מיכה כמעט לחלוטין. המאמר של גיא בכור כל כך הזוי שכמעט ואין טעם להתייחס אליו. תמיד זו השיטה שלו: להביא דוגמא היסטורית מופרכת (הפעם על ג'ינג'יס חאן) ולהסיק ממנה הגיגי הגיגים ללא בדל ראיה.

  12. דני שלום
    אני רואה את הדברים קצת אחרת,לדעתי,אין מקום לשום תושב פלשתיני( ,בין אם הוא אזרח ישראלי ובין אם לא)בין הים לירדן.
    אם אתה נכנס לביתך,ומגלה שמישהו פלש איליו בעת היעדרותך,ואתה תוקף אותו פיזית,איני חושב שאתה ראוי לעונש על כך.
    לדעתי,כמו שיש בירדן איסור על התגוררות יהודים,ובסעודיה איסור על כניסת יהודים,כך צריך להיות בישראל.
    אין לי שום דבר נגד ערבים,להיפך,אני מכבד את חכמת החיים שלהם,ומעריץ את המטבח שלהם.רק מה,לדעתי,אצלינו,במקרה הטוב צריך להתייחס אליהם כ״דהימי״
    מפאת המצב הבינלאומי,ומפאת,חולשתינו הצבאית,מובנת לי ההתנהלות של מנהיגי ישראל לדורותיהם.יפה עשו,ובחכמה,שלא התגרו יתר על המידה בשכנים או בדעת הקהל העולמית.
    תושבי חברון,הזוכרים בגעגועים את טבח תרפ״ט,וההנהגה הפלשתינית,החל מהמופתי,(שהמריץ את הפתרון הסופי ואף חזה באושוויץ בזמן פעולתה),אינם מעוררים אצלי שום סימפתיה.לדעתי,הם אינם שוחטים את כל היהודים אך ורק מהסיבה הפשוטה שהם אינם יכולים לעשות זאת כרגע.כל צורה להציק להם,בתקווה שיסתלקו,לגיטימית.
    תודה
    צבי

    • צבי,

      אני חייב להיות כן איתך, ולומר שהתלבטתי אם לאשר את התגובה הזאת. קשה לי שהבלוג שלי הופך לבמה לתעמולה לטיהור אתני, אלימות ורצח. החלטתי להשאיר אותה כי חופש הביטוי חשוב לי, וכי אני חושב שצריך להתמודד עם הדברים בגלוי.

      אני לא אסתיר ממך שהתגובה הזאת, והרעיונות שעומדים מאחוריה, מתועבים בעיני. הם מתועבים עד כדי כך, שאין אפילו טעם להתווכח על הפרטים. ממשלה ישראלית שתנהג כך לא תהיה לגיטימית, ויהיה ראוי להילחם בה בכוח הנשק. עמוס עוז הבהיר בזמנו, שיש קו אדום מסויים שאם משטר ישראלי יחצה אותו, לא תהיה עוד לגיטימציה לחוק במדינה. מדיניות מהסוג הזה חוצה את הקו האדום, בהרבה.

      ירדן לא אוסרת מגורים של יהודים. זה מיתוס מטופש שמופץ בידי חוגי הימין הקיצוני. תחת זאת, החוק הירדני קובע שיהודים תושבי הגדה המערבית (קבוצה ריקה ב-1948) לא יקבלו אזרחות *באופן אוטומטי* לאחר סיפוח השטח לירדן. עם זאת, החוק הירדני מאפשר ליהודים לגור בממלכה ואפילו לבקש אזרחות כמו כל זר אחר. גם היום יש יהודים שגרים בירדן, ואין שום בעיה עם זה.

      בסעודיה יהודים אכן לא יכולים לקבל אזרחות. נחמד לראות שזה המודל שלך.

      כתבת שאין לך שום דבר נגד ערבים, ואתה אוהב את האוכל שלהם וכו'. זה גרוע יותר בעיני. לאכול חומוס במסעדה ערבית ולזמום לגרש מהבית את מי שמגיש לך את החומוס – זה כבר לא רק גזענות אלא שפלות של ממש.

  13. דני אני מבקש שלא תעלה את התגובה הזו היא לעינך
    לטעמי לא היה במקום להעלות לא את התגובה של צבי. אני יכול לבקש דעתך וביקורת שלך, אבל לראות פה ויכוחים ברמה שכזו- זה לא מתאים

  14. אתה צודק.תגובתי אינה פוליטיקליקורקטית,רק מה,אין לי שום דבר נגד ערבים או מוסלמים,להיפך,אני מחבב הרבה מהם באופן אישי וגם עזרתי לרבים מהם ככל יכלתי.
    כעם,כקבוצת אנשים ,אני,לצערי,מבין את שאיפותיהם קצת יותר מדי טוב.
    אולי בגלל שאני מכיר אותם בצורה כה יסודית.או אולי בגלל שהתנהגותם משתנה באופן קיצוני כשהם בהמון.
    דעתי היא שלעולם לא ייתכן שלום עמם,רק הסכמים זמניים העומדים ביחס ישיר לגודל הנאבוט הישראלי.
    גם בתרפ"ט יהודי חברון סרבו להצעות ה"הגנה"בטענה שיחסיהם עם שכניהם מצויינים.התוצאה ידועה.

  15. אשמח להשתתף ולדון לעומק בשיחה פוליטית, אבל לא פה. אני רואה את הבלוג של דני כמקום להשכיל, קשה לי למצוא משהו שמהנה אותי כ"כ ואם הוא יהפוך לפורום ויכוחים פוליטים ויגלוש להתנצחויות ברמת רחוב וזה מה שקורה על פי רוב, אפסיד מכך. אם תפתח ותפנה לדיון שכזה במקום אחר אתבונן שם
    .

    • אורי, אני מצטער מאד שנעלבת ואצטער אם תעזוב. כפי שאתה בטח יכול לראות
      בדיונים, הרמה כאן מאד גבוהה על פי רוב. עם זאת, יש דברים שמבחינה מוסרית צריך
      לענות להם לדעתי באופן נוקשה שאינו מתיר מקום לספק. זה לא קורה הרבה, גם לא
      כאן – אבל זה קורה לפעמים.

  1. פינגבק: ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: