על מקדשים ומתנקשים: אופטימיות וטרור בשחר יפן המודרנית

מה עושה סמוראי כשהוא אופטימי? בפוסט האחרון, כאן בינשוף, דיברנו על הקשר בין אופטימיות, פסימיות והתנקשויות פוליטיות באסלאם הרדיקלי המצרי. כעת, נפליג למחוזותיה של יפן בראשית התקופה המודרנית. מדוע ארבו שמונה סמוראים חמושים לשר בכיר על גבעת קוי-צ'יגאי, ואילו חבריהם החליטו דווקא לשרוף מקדשים בודהיסטיים? מדוע פיזרו חברי "ליגת הרוח האלוהית" מלח מתחת לקווי טלגרף, ולמה דם נשפך כששר המשפטים החליט לפרוש מהקואליציה? הינשוף על אופטימיות, אלימות והתנקשויות פוליטיות בשחר יפן המודרנית.

 sword

אם אתם רוצים לשמוע עוד על הנושא, אתם מוזמנים להגיע להרצאה שלי בכנס מיתופיה, יום חמישי הבא, ה-22 לאוגוסט 2013, בספריה המרכזית במודיעין, 8:45 בערב. לתוכניה מלאה ופרטי הגעה לחצו כאן. כנסי מיתופיה ידועים בהרצאות המרתקות שלהם, ומומלץ מאד להגיע.

רובע אָסַקָסָה שבמרכז טוקיו הוא כיום אחד מהאזורים הנוצצים ביותר בעיר, בקרבה יחסית לארמון הקיסר. משרדי ממשלה, מלונות יוקרה, חנויות עילית ופארקים עירוניים קטנים נוגעים זה בזה בצפיפות בין העליות התלולות והירידות החדות. אבל פעם, לפני כמאה וארבעים שנה, היתה מכוסה גבעת קוי-צ'יגאי שבאסקסה בדשא גבוה, שהסתיר מסלול מרכבות לצידו של נחל רדוד. הבירה היפנית היתה עוד אז בראשיתה, בשלבי מעבר בין אדו, העיר הפיאודלית, לטוקיו, הכרך המודרני, ואזורים רבים טרם פותחו ונבנו. בשעת הדמדומים, הסתירו העשבים הגבוהים שעל הגבעה את אורה הקלוש של השמש, וכיסו את נתיב המרכבות באפלולית. הרכבים והנוסעים לא היו מסוגלים לראות מה הסבך טומן בחובו, אפילו אם הסתתרו בו סמוראים מסוכנים וחמושים, אורבים חרישית לקורבנם עם חרבות חדות כתער.

רובע אקסקה - כיום

רובע אקסקה – כיום

            הרסטורציה של מייג'י, המהפכה המהוללת של 1868 שפתחה את השער לעולמה המסעיר של יפן המודרנית, מתוארת בדרך כלל בספרי ההיסטוריה כמהפכה שלווה יחסית. נכון, היא היתה מלווה במלחמת אזרחים קצרה, אבל לעומת המהפכה הצרפתית, המהפכה הבולשביקית ואפילו המהפכה האמריקאית והמהפכה הרפובליקאית בגרמניה ב-1919, נשפך בה מעט דם – יחסית. עם זאת, התמונה משתנה לחלוטין כאשר מתבוננים בעשור שלאחר הרסטורציה, מ-1868 עד 1878 בקירוב. חלק גדול הסמוראים שתמכו במהפכנים, באמת האמינו שמטרת המלחמה היא להעלות את הקיסר לשלטון ולגרש מיפן את ה"ברברים הזרים", המערביים ששטפו את המדינה מכל הכיוונים, יצרו ביקושים, העלו מחירים ודנו סמוראים רבים לחיי עוני. קל לדמיין את הזעם של האנשים הללו, כאשר הממשלה החדשה בחרה במדיניות קיצונית של מודרניזציה, יצרה יחסים הדוקים עם הזרים המערביים ועודדה שינויים סוחפים בכל תחומי החיים, עד כדי ביטול הנחלות הפיאודליות עצמן.

באוקטובר 1873, התפרקה הקואליציה המהפכנית כאשר שני המנהיגים החזקים במדינה, שר הימין הנסיך איוואקורה טומומי והיועץ הקיסרי אוקובו טושימצ'י, הכשילו ניסיון להתעמת עם קוריאה על מנת לנקום על עלבונות כלפי שליחים יפנים. סמוראים רבים מארבע הנחלות שעמדו מאחורי הרסטורציה, צ'וֹשוּ, סאצוּמָה, טוֹסָה וסאגָה, הביטו כלא מאמינים במתרחש. הממשלה, מבחינתם, הפסידה הזדמנות פז להציל את כבודה הרמוס של יפן, להעלות את קרנה ומעמדה ולתת הזדמנות לתעסוקה והרפתקאות מסעירות לסמוראים העניים והמובטלים. סאצומה, הנחלה הגדולה והחזקה ביותר בדרום, הפכה למעין "מדינה בתוך מדינה", עצמאית למחצה, תחת שלטונו של השר סייגו טקמורי, שפרש מזעם מהממשלה המרכזית ביחד עם רבים מעמיתיו מנחלות טוסה וסאגה. אולם בשלב הזה, סייגו לא היה מוכן למרוד, או לסייע למרד, ולפיכך סאצומה נותרה שקטה. צ'ושו נשלטה עוד על ידי הממשלה, וסאגה – כך כולם ידעו – עמדה על סף התקוממות.

המצב המורכב מכולם שרר, ככל הנראה בטוֹסָה. המנהיגים של ההאן פרשו מהממשלה לאחר הסירוב לפלוש לקוריאה, אולם שני הבכירים שבהם – איטגאקי טייסוקה וגוטו שוג'ירו, סרבו למרוד בממשלה או לשתף עמה פעולה ובחרו בדרך שלישית, הקמת אופוזיציה ליברלית בדמות "התנועה לחירות וזכויות העם", שקראה להרחבת זכות הבחירה, כינון חוקה והקמת פרלמנט. איטגאקי וגוטו, עשירים ונדיבים כאחד, תמכו כלכלית, אכסנו או ארחו לארוחות ערב סמוראים עניים רבים מהנחלה שלהם. כך, באמצעות רשתות מורכבות של פטרונאז', הצליחו למנוע מרד מזויין בטוסה ולרתום את הסמוראים המקומיים לתנועתם המתעצמת. אולם בלא יודעים, מסביב לשולחן ארוחת הערב שלהם, נרקמו קשרים חשאיים של סמוראים אלימים יותר שלא היו מוכנים להסתפק בדיבורים. היו אלו אנשים שהאמינו בדם, ובכוח החרב, אבל הטקטיקה שלהם, כפי שנראה, היתה קשורה למשתנה מרכזי אחד: אופטימיות.

התנגד לאלימות - אירח חברים: איטגקי טייסוקה

התנגד לאלימות – אירח חברים: איטגקי טייסוקה

נתחיל עם הפסימיים. סנייה קיוסטו, טודה קוג'ירו ומייזאקי מיסאקי, שלושה סמוראים צעירים מטוסה, נפגשו אחד עם השני סביב שולחנות ארוחת הערב של מארחים עשירים כאיטגאקי וגוטו. סנייה וטודה גרו אצל אותם מארחים, ומייזאקי, חסר בית, נדד בין בתים של חברים. השלושה, כמו רבים מעמיתיהם, האמינו כי מנהיגי הממשלה, ה"אוליגרכים" השנואים של מייג'י, מוליכים את יפן לאבדון. אולם מבחינתם, גניזת התוכנית "להעניש" את קוריאה לא היתה אלא סימפטום לריקבון עמוק יותר. הרוע ביפן, לשיטתם, נבע בראש ובראשונה מהבודהיזם, דת זרה שעצם קיומה היווה עלבון לאלי השינטו המקומיים. בשנים הראשונות של מייג'י, רדפה הממשלה את הבודהיזם בחרי אף, שרפה מקדשים ושילחה נזירים לעבודה, משום שראתה באמונת הבודהה דת מפגרת, עמוסה באמונות תפלות, שהיתה מזוהה יתר על המידה עם המשטר הישן. חלק מהאבות המייסדים של המשטר, כמו שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי, האמינו כי הרסטורציה הפוליטית, השבתו של הקיסר לכס השלטון ביפן, חייבת להיות מלווה גם ברסטורציה דתית – הפיכת השינטו, שנתפסה כדת הילידית של יפן, לדת המדינה ודחיקתו של הבודהיזם לשוליים. לכל הפחות, דרשו הם ותומכיהם להפריד באופן הרמטי בין הפולחן הבודהיסטי לפולחן השינטואיסטי, ולסלק את פסלי הבודהה ממקדשי האלים היפניים. אולם בהדרגה, התאכזבו איוואקורה ועמיתיו מהשמרנות, שנאת הזרים וההתנגדות למודרניזציה של כהני השינטו, וקיפלו במהירות את הקמפיין האנטי בודהיסטי. גרוע מכך – ביוזמת איוואקורה, הועבר "המוסד ללימודים גבוהים" (טאי קיואין)– חוד החנית בקמפיין השינטואיסטי, לשטחו של המקדש הבודהיסטי זוג'וג'י.

מקדש זוג'וג'י - כיום

מקדש זוג'וג'י – כיום

בעיני סנייה, מייזאקי וטודה, ה"בגידה" של שרי הממשלה בקמפיין השינטואיסטי לא רק מנעה את השמדת הבודהיזם, אלא גרוע מכך – טימאה מוסד שינטואיסטי מרכזי בעצם העברתו ל"מקדש בודהיסטי מזוהם". ביחד עם גניזת הפלישה לקוריאה, הפך צעד זה את מדיניות הממשלה לגוש מזוקק של רוע ושפלות. לפיכך, תכננו השלושה להבעיר אש בסביבת ארמון הקיסר, להמתין ליועצים הקיסריים בצאתם ולחסל את כולם ביחד. חיסול אחד המנהיגים לא  יספיק, משום שכל שכבת המנהיגות נגועה ברוע. "אם תקצוץ עשב אחד בבוקר, הוא יצמח בערב," אמר סנייה לפי המסופר. אולם בהדרגה, הגיעו סנייה, טודה ומייזאקי למסקנה שאפילו השמדת המנהיגות אינה ולא יכולה להיות העדיפות העליונה. ראשית, יש לעקור את בסיס הריקבון של החברה כולה – הזיהום הבודהיסטי. לפיכך, החליטו להבעיר את מקדש זוזוג'י, ואחריו את המקדש המפורסם של קאנון, אלת הרחמים, ברובע אסקוסה. המקום הזה, אמר טודה לאחר מכן, היה "מקור הזיהום, שחותר תחת המנטליות של 'אהוב את המדינה, כבד את האלים' בקרב העם." רק לאחר שינותצו מקדשי הטומאה, יתפנו הקושרים למטרה החשובה פחות – השמדת המנהיגות המרושעת.

בראש השנה של 1874, בערך בשעה אחד בלילה, נחרד שומר הלילה של מקדש זוזוג'י מלהבות עזות שעלו מבניין "המוסד ללימודים גבוהים". בעוד האש מתפשטת במהירות לאולם העץ המרכזי של המקדש ומכלה אותו, ראה השומר דמויות חומקות במהירות לתוך הלילה. הוא הזעיק את המשטרה, אולם מקריאת מסמכי החקירה עולה שהשוטרים חשדו דווקא באותו אומלל, דבר שסייע לפושעים האמיתיים להימלט ולהכות שנית. שבוע לאחר מכן, ב-8 לינואר, הגיעו טודה, מייזאקי וסנייה למקדש קאנון באסקוסה וניסו להבעיר גם אותו. אולם הפעם ראה אותם זקיף והכשיל את התוכנית. בכל זאת, הם הצליחו לברוח ולהסתתר מהמשטרה. בתנאים הנוכחיים, הם ויתרו לחלוטין על התוכנית הבלתי ריאלית להתנקש בשרי הממשלה.

images (5)

אולם כבר כשהתוכנית של סנייה, מייזאקי וטודה היתה בבישול, היו מהפכנים אחרים מטוסה שחלקו על תוכניתם מכל וכל. טקצ'י קומקיצ'י, סמוראי, סוכן חשאי ועובד של משרד החוץ לשעבר, ניסה לשכנע את סנייה שהמטרה העיקרית, הנעלה והחשובה ביותר, היא להתנקש בראשי המשטר. טקצ'י עצמו נשלח בידי הממשלה לרגל בקוריאה ומנצ'וריה, משימה שהיה בטוח שאינה אלא הכנה לפני פלישה יפנית. לפיכך, כשחזר, הוא הזדעזע מה"חרפה" של ביטול הפלישה. האשם בכך, לדעתו, היה אדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. טקצ'י חבר עם אחיו הצעיר, קיקוּמה, ועוד שבעה סמוראים מטוסה. אחדים מהם היו נגדים, חיילים או קצינים צעירים באותה יחידת ארטילריה במשמר הקיסרי, אחד היה סטודנט ואחר – פקיד זוטר במפקדה העליונה.

בניגוד לסנייה, מייזאקי וטודה, טקצי' וחבריו היו אמידים למדי, ואף בילו חלק גדול מזמנם בפונדקים ובבתי בושת ("גיבורים אוהבים את הנאות החושים", כתב לימים אחד ממעריציהם). הם גם היו הרבה יותר אופטימיים. כל תשעת הקושרים הסכימו שהמצב במדינה לא גרוע כפי שסנייה, מייזאקי וטודה תיארו אותו. הכלב, כך טענו, לא קבור בהשחתה רוחנית ומוסרית, אלא במנהיגות חלשה, מרושעת ומוגת לב. במילים אחרות, תפיסת העולם שלהם היתה אופטימית בהרבה. הרוע לא מרוכז במדינה כולה אלא רק בשכבה צרה של שרים ויועצים קיסריים. אותם האנשים, האשים טקצ'י, התרפסו לפני מדינות זרים בעודם משליטים משטר דיקטטורי עריץ על העם היפני עצמו. במקום להקשות את ידם על זרים ולגלות חמלה ורחמים כלפי בני עמם, דרסו את היפנים והשתחוו לפני הזרים. הם דחו את ההבטחה לשתף את הציבור בפוליטיקה, שניתנה בשבועה הקיסרית של 1868 ("שבועת חמשת הסעיפים") ובמיוחד פגעו בזכויות של הנחלות הפיאודליות שהשתתפו ברסטורציה, כמו טוסה, ובזכויותיהם של הסמוראים שנלחמו למען הקיסר. טקצ'י וחבריו החזיקו, אם כן, בשילוב של תפיסות ליברליות, לאומניות ופיאודליות. יותר מכל, הם התנגדו למדיניות חוץ "רכרוכית" מחוץ ולעריצות מבית, שילוב משחית במיוחד שיוצג לדעתם בידי שכבת המנהיגות כולה.

האופטימיות של הקושרים היתה כה גדולה, עד שחשבו שאין טעם לחסל את שכבת ההנהגה בכללותה. הרוע, כך טענו, מתרכז באדם אחד בלבד- שר הימין, הנסיך איוואקורה טומומי. "המרושע והערמומי ביותר מבין המרושעים והערמומיים – זהו איוואקורה," אמר טקצי' קומקיצ'י, "כל עוד הוא לא ישלם על פשעיו – אין שום עתיד למדינה שלנו." "רק בגלל איוואקורה," אמר מתנקש אחר, יושימורה טושיאקי, "יפן הושפלה בפני העולם כולו." טקצ'י הבטיח לחבריו כי ברגע שאיוואקורה ימות, מבצר השחיתות יתמוטט מאליו. בהעדר המנהיג, כל יתר השרים ייכנעו ויסורו בהם מדרכם הרעה. השרים מטוסה, סאצומה וסאגה יחזרו לממשלה, והפלישה לקוריאה תתוכנן מחדש.  לפי עדויות מאוחרות, הוא היה כה אופטימי עד שהגיע להתעלות של ממש. לאחר ההתנקשות, אמר, יקבל את המוות בזרועות פתוחות. לפני שייהרגו על ידי המשטרה, ייקחו הוא וחבריו את הראש של איוואקורה ויגישו אותו כמנחה לפני הארמון הקיסרי. תפיסת העולם האופטימית של טקצ'י וחבריו גרסה שהמדינה היא בעיקרה טובה, ולפיכך המסקנה הטבעית היתה שהבעיות נגרמות בידי אדם אחד – רשע גמור – וסילוקו יוכל להחזיר את החברה למסלול התקין. כפי שראינו במאמר הקודם על האחים המוסלמים, אופטימיות מסוג זה נוטה להוביל מהפכנים לבחור בטקטיקה של התנקשות פוליטית.

התגלמות הרוע? הנסיך איוואקורה טומומי

התגלמות הרוע? הנסיך איוואקורה טומומי

בששת הימים שלאחר ההצתה הכושלת של מקדש קאנון באסקוסה, אספו טקצ'י וחבריו מודיעין מקדים על הנסיך איוואקורה, שגרת יומו והמסלול הקבוע שלו מהארמון לבית. ב-14 בינואר, הם ארבו לו בלילה, כאשר חזר מהארמון, בחלקת העשב הגבוה שבגבעת קוי-צ'יגאי. כשעברה מרכבתו של איוואקורה, צרחו הקושרים "בוגד!" (Kokuzoku) והסתערו עליו מכל הכיוונים. אחד מהם החזיק את רסן הסוסים, והאחרים דקרו את המרכבה. מנקודה זו, הפך הקשר של טקצ'י לפארסה של ממש. איוואקורה, שנפצע קלות בידו, הצליח לקפוץ מן המרכבה לחסות האפלה ושכב, מתבוסס בדמו, בנחל הרדוד. הסמוראים חיפשו אותו בכל מקום, חוץ מאשר במים, ודקרו את העשב הגבוה בחמת זעם במשך דקות ארוכות. בסופו של דבר עזבו, קברו את החרבות שלהם בפארק סמוך וניסו להתפזר. איוואקורה הצליח להתאפק ולא להשמיע רחש, למרות הפציעה והכאב, וכך הציל ככל הנראה את חייו. לאחר שהקושרים הלכו, זיהה השר הפצוע פקיד מארמון הקיסר שעבר במקום, וזה משה אותו מהמים והוביל אותו לקבלת טיפול רפואי.

images

האופטמיות של טקצ'י וחבריו, כרגיל במצבים מסוג זה, היתה בלתי מוצדקת. איוואקורה אמנם ספג הלם כבד, ופרש מספר חודשים לאחוזתו מבלי להתערב בענייני המדינה. אך במקום לנטרל את הממשלה, ההתנקשות דווקא חיזקה את מעמדו של אוקובו טושימיצ'י, שר הפנים, שותפו הקרוב של איוואקורה. אוקובו היה איש סאצומה בעצמו, ולאחר פרישת רוב השרים והפקידים ממולדתו, אסף מסביבו את אותם סמוראים עניים וזוטרים שהתנגדו לקובעי המדיניות בנחלה והפך אותם למשטרה הקיסרית החדשה. השוטרים מסאצומה, שנואים הן על ידי האוכלוסיה, הן על ידי הצבא והן על ידי יתר הסמוראים מנחלתם, היוו כוח חנית נאמן באופן קנאי ועיוור למשטרו של אוקובו. כעת, שימשה ההתנקשות באיוואקורה מבחן ראשון ליעילותו של כוח המשטרה החדש – מבחן לא קשה במיוחד, כמסתבר. טקצ'י קומקיצ'י, אולי המתנקש השלומיאל ביותר בתולדותיה של יפן המודרנית, הצליח לשכוח סנדל קש בזירת ההתנקשות, ומספר עדים אף ראו אותו מגיע ונמלט מהמקום. עקב כך, איתרו השוטרים אותו ואת חבריו תוך שלושה ימים. הקושרים נחקרו, עונו, עמדו למשפט בזק והורשעו ב"פשעים נגד המדינה" על ידי טריבונל מיוחד של שישה שופטים. לבסוף, הם נידונו לעונש החמור ביותר באותה התקופה. דרגותיהם נשללו, הם סולקו ממעמד הסמוראים, הפכו לפשוטי עם וככאלו הובלו לגרדום. לאחר מספר חודשים, נאסרו גם סנייה, מייזאקי וטודה ונידונו לעונש דומה.

טקצ'י וחבריו לא היו ה"אופטימיים היחידים" באותה התקופה. זמן קצר לאחר כישלון ניסיון ההתנקשות בקוי-צ'יגאי, פרץ בנחלה של סאגה מרד סמוראים אדיר, בפיקודו של שר המשפטים לשעבר, אטו שימפיי, ושותפו, מושל שמרני מצפון יפן (על פועלו של אטו כשר משפטים נגד הסחר בנשים למטרות זנות, ראו כאן). כניסתם של השניים, מנהיגי אופוזיציה מן השורה הראשונה, לזירה הפוליטית בסאגה, הזריקה אופטימיות בכמויות אדירות לורידיהם של הסמוראים המרדנים בהאן, ושתי מפלגות האופוזיציה המרכזיות במקום החליטו לפתוח במרד, גוררות את המנהיגים ההססנים אחריהם. אולם האופטימיות של מורדי סאגה, כמו זו של טקצ'י, התגלתה ככוזבת לחלוטין. כוחות הממשלה התקדמו לנחלה משני כיוונים, ביבשה ובים, וכיתרו את המורדים בתנועת מלקחיים מהונשו ומנגסקי. לאחר שלושה ימים קרס המרד, בעוד שר המשפטים לשעבר עוזב את כוחותיו והופך לפושע נמלט. הוא, ביחד עם מנהיגי המרד האחרים, נאסר על ידי כוח המשטרה החדש שסייע בעצמו לבנות, הורד לדרגת פשוט עם וראשו הערוף הוקע ברחובות טוקיו. אוקובו, שר הפנים, תלה את תמונת הראש המוקע במשרדו והציג אותה בגאווה לפני אורחים.

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

ראשו המוקע של אטו שימפיי, שר המשפטים לשעבר, לאחר כישלון המרד בסאגה

כישלונו המוחץ של מרד סאגה הצניח את מפלס האופטימיות בקיסרות, והגורמים העוינים לממשלה נמנעו ממרידות ומנסיונות התנקשות במשך שלוש שנים בקירוב. בדרום, הכינו מנהיגי סאצומה, בראשותו של השר הפורש סייגו טקמורי, את כוחם הצבאי, שמרו על האוטונומיה שלהם בקנאות, אולם נמנעו ממרד גלוי של ממש. במקומות אחרים, הרחיבה הממשלה את כוחה ופתחה בתוכנית מודרניזציה שאפתנית. ב-1876 הנחית אוקובו טושימיצ'י, חזק ובטוח בעצמו, מכה ניצחת על מעמד הסמוראים, בו ראה שריד פיאודלי שיש להיפטר ממנו. קצבאות הסמוראים בוטלו באופן סופי והוחלפו באגרות חוב, התספורת הסמוראית נאסרה, וגרוע מכך – סמל הסטטוס העיקרי של הסמוראים, שתי החרבות, הפך לפשע פלילי. מעתה, רק שוטרים וחיילים הורשו לשאת נשק בכל רחבי הקיסרות היפנית. תחושת הדכדוך שירדה על גורמי האופוזיציה, בשילוב עם הזעם הגובר על מדיניות הממשלה, הובילה לסדרת מרידות בסתיו 1876, אולם אלו היו שונות מאד מנסיונות ההתנקשות והמרידות ה"אופטימיות" שהרעידו את המדינה שנתיים קודם לכן.

מזה זמן מה, התפתחה באזור קוממוטו שבאי קיושו (דרום מערב יפן) אגודה צבאית-דתית בשם שינפּוּרֶן (ליגת הרוח האלוהית). חבריה, סמוראים שנפלו תחת השפעתו של כהן שינטו אקסצנטרי, האמינו, בפסימיות שהזכירה מאד את סנייה, מייזאקי וטודה, כי הם חיים בעולם רעיל, מרושע ומושחת עד היסוד. אולם בניגוד לשלישייה ההיא, הרוע בעיני השינפורן גולם לאו דווקא בבודהיזם אלא בציביליזציה המערבית ובטכנולוגיה המודרנית על כל גילוייהם. הלבוש המודרני, הנשק החם, קווי הטלגרף, פסי הרכבת שחיללו בתי קברות וחצו שדות אורז – כל אלו נתפסו כשיא הטומאה. אכן, השינפורן נהגו לפזר מלח מטהר בכל מקום שעבר קו טלגרף כדי לנקות מעצמם את הזיהום. הבעיה היתה שמנהיגי הליגה הכפיפו את תוכניותיהם הצבאיות לשיטת ניבוי מסויימת, באמצעותה שאלו את האלים אם עליהם למרוד או לא. ב-1874, כאשר פרץ מרד סאגה, נשלחה שאילתא לאלים, והתשובה היתה שלילית. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 1876, שאלו מנהיגי הליגה את אליהם פעם נוספת האם יש למרוד, עתה כשהממשלה אסרה על הסמוראים לשאת חרבות – קודש הקודשים של הרוחניות היפנית. הפעם, התשובה היתה "כן".

ב-24 לאוקטובר החליטו מנהיגי הליגה להכות במדינה היפנית הטמאה. עם זאת, הפסימיות המוחלטת שלהם שללה כל אופציה של התנקשות במנהיגים בטוקיו הרחוקה. מכיוון שהחברה כולה מרושעת, אין הבדל אמיתי בין המנהיגים לבין שלוחיהם. לכן, הם החליטו "להעביר מסר" תוך שימוש בשפת האלימות. באישון ליל, כמאתיים מהם פשטו על מפקדת המחוז בקוממוטו, ושחטו באכזריות פראית את כל הקצינים, המפקדים, הפקידים והחיילים שהצליחו למצוא. מבחינתם, לא היה הבדל בין החייל הפשוט למושל – אלו ואלו הפכו לטמאים בכך שאימצו את הציביליזציה המערבית ונטשו את האלים היפניים. מורדי השינפורן רוסקו לאחר יום אחד, ויתר המרידות שפרצו כהד במקומות אחרים דוכאו אף הן כעבור זמן קצר.

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

לוחמי שינפורן טובחים בקציני חיל המצב בקוממוטו

כך, נעו הסמוראים המורדים בראשיתה של יפן המודרנית בתנועת מטוטלת מורכבת בין אופטימיות לבין פסימיות, בהתאם ל"חוק הברזל של האופטימיזם" שהזכרנו בפוסט הקודם. מורדים אופטימיים בודדים בחרו בטקטיקה של התנקשויות פוליטיות, משום שהאמינו שהסרת המנהיגים תוכל לרפא את החברה הטובה ביסודה. אופטימיות שהצליחה להדביק קבוצה גדולה, בדרך כלל בשל הצטרפותו של פוליטיקאי מפורסם לשורות ההתקוממות, הובילה לבחירה באסטרטגיה של מרד המוני. לעומת זאת, מורדים פסימיים בחרו בטקטיקות אחרות. לעיתים הכו, כמו השינפורן, במטרה הקרובה ביותר. במקרים אחרים, כמו טודה, מייזאקי וסנייה, בחרו במקדשים בודהיסטיים. והיו כמובן כאלו שהפסימיות שלהם שיתקה אותם וגרמה להם להימנע מפעולה ממשית כנגד הממשלה.

כך, בראשית 1877, נותרה סאצומה כמוקד האופוזיציה היחידי במדינה, כוח צבאי הולך ומתעצם ומקור האופטימיות האחרון של מתנגדי הממשלה בקיסרות כולה. המתח המתעצם בטוקיו מזה וסאצומה מזה הוביל לסדרת אירועים דרמטיים ששינתה את פניה של יפן המודרנית במערכת אדירים שידועה בשם "מרד סאצומה" או "מלחמת דרום מערב". באירועים המרתקים הללו, בתקווה, נעסוק כאן בינשוף באחד הפוסטים העתידיים.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוגוסט 17, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 12 תגובות.

  1. היי… אני קורה בעיון… ובינתיים שאלה: "שינפורן"? למה הכוונה? מה המילה הזו?

  2. מרתק.
    שאלה: אולי נכון יותר לקרוא להאן הרביעי Hizen? השם שניתן לאזור אחרי הרסטורציה נקרא saga. אני חושב שגם במרבית הספרות מופיע השם Hizen.

    • תודה, ניסים. זו שאלה שדווקא התלבטתי איתה בדוקטורט. בהתחלה באמת כתבתי היזן, כמו שאמרת, כי זה השם שמופיע בד"כ במקורות באנגלית, ואחרי הרסטורציה אכן שינו הן את השם והן את הגבולות של ההאן (מ-1871 מחוז) מספר פעמים. עם זאת, אני משתמש בשם סאגה משום שזה השם שמופיע בכל המקורות היפניים, ראשוניים ומשניים, מתקופת המרד של 1874. כמעט לא ראיתי אף מקור שהשתמש בשם היזן.

  3. מעניין מאוד. אני תמיד תוהה עד כמה כל האירועים האלה קשורים במודרניזציה המהירה של יפן. האם כל המורדים הללו היו מתנגדי קידמה מושבעים, או שחלקם היו מוכנים להשלים עמה, ובלבד שהסדר החדש יחסית ייטיב עמם.

    בקשר לאופטימיות – נדמה לי שאולי אפשר לחלק את "מדד האופטימיות" של מורדים לכמה דרגות:

    מורדים אופטימיים מדרגה ראשונה: אלה מאמינים שבעצם כל המערכת מתפקדת, מלבד האיש שעומד בראשה. אם הוא יוחלף, המצב יתוקן. אלה ייטו לשאוף להתנקשות במנהיג.

    מורדים אופטימיים מדרגה שנייה: אלה סבורים שהבעיה היא באופי המשטר, או במפלגת השלטון. אלה ישאפו למהפכה ולתפיסת השלטון.

    מורדים אופטימיים מדרגה שלישית: אלה חושבים ש"צריך להחליף את העם", כלומר להיפטר ממעמד שלם, או קבוצה פוליטית שלמה, ואז יבוא התיקון החברתי. אלה ישאפו למלחמה פנימית ולדיכוי אלים.

    • נדב, זו טיפולוגיה ממש מרתקת ומאד נכונה לדעתי. זה משהו שאני באמת צריך לחשוב
      עליו – אולי אפשר לפתח אותו הלאה. ממש תודה!

    • האם האופטימיים מדרגה שלישית שלך זהים לפסימיים שלי? משום מה זה מזכיר לי את
      הפרודיה של מיכאיל בולגאקוב ב"אומן ומרגריטה" על השפה הסובייטית- בשר רקוב
      נקרא "בשר מדרגת טריות שנייה"…

      2013/8/18 Danny Orbach

      > נדב, זו טיפולוגיה ממש מרתקת ומאד נכונה לדעתי. זה משהו שאני באמת צריך לחשוב
      > עליו – אולי אפשר לפתח אותו הלאה. ממש תודה!
      >
      >

      • שמח שיכולתי לעזור 🙂

        לא חשבתי על בולגאקוב. באמת, יש משהו "סובייטי" בדיבור הזה, כמו הבדיחה על כך שבגמר אליפות העולם בשחמט הרוסי הגיע למקום השני…

        פשוט קיבלתי את הרושם הזה מהמאמר, ונראה לי שמדובר בהלך רוח שונה של תודעת מרד. יש באמת מה לפתח בעניין – למשל, מה קורה למורדים מדרגה ראשונה שמתנקשים במנהיג ואז מגלים להפתעתם ולאכזבתם שפשוט קם לו יורש ולא השתנה הרבה. האם הם נהיים פסימיים או מעלים את גובה ההימור? או מורדים מדרגה שלישית שמבצעים התנקשות שגורמת לשינוי מסוים. האם הם מתמתנים או מתעודדים ומקצינים?

      • זו שאלה מעניינת שצריך לבדוק אמפירית. בשליפה אני יכול לומר שלמתנקשים ומורדים בדרך כלל אין הזדמנות שנייה – כי אם הם נכשלים (מה שקורה בד"כ) הם לרוב נאסרים ומוצאים להורג. זה היה המצב עם קושרי 20 ביולי, למשל, ועם כל נסיונות המרד וההתנקשות שאני מכיר ביפן. בשני המקרים שהזכרתי קודם, כמובן, היו נסיונות נפל שנכשלו ולא התגלו (הפצצה לא התפוצצה, למשל, או שתוכנית התגלתה וטויחה), אבל קשה לי לראות איך קבוצת מורדים מהסוג הזה ממשיכה לשרוד אחרי מרד של ממש או נסיון התנקשות גלוי. בשביל לענות על השאלה הזאת, שהיא מאד חשובה לדעתי, צריך לחשוב על דוגמא של מורדים שהממשלה לא יכולה לחסל אותם גם אחרי שהכו.

  1. פינגבק: מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן | הינשוּף

  2. פינגבק: הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: