פרשת מריה לוּז – איך בוטלה העבדות ביפן?

בקיץ 1872 עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פרואנית, ממנה נשמעו יללות וצווחות כאב במשך כל היום והלילה. פליט סיני ממורטט שקפץ לים פתח תיבת פנדורה של תככים, רגשות עזים ומאבקים משפטיים חובקי עולם. יורדי ים אכזריים, פרקליטי צמרת, דיפלומטים, שופט צעיר בן 25 וקיסר רוסי אחד – נאלצו לקבוע האם העבדות מותרת בארץ השמש העולה. ומה הקשר למתרחש בבתי הזונות הדלוחים של רובע יושיווארה? ינשוף היסטורי על "פרשת מריה לוּז" – הסיפור שהכריע את גורל העבדות ביפן.

Yoshiwara2

זהו מאמר שישי בסדרה על סיפורה הסוער של יפן בשלהי התקופה הסמוראית וראשית העידן המודרני. למאמרים הקודמים, שהתפרסמו כאן בינשוף, ראו: המתנקש שלא הרג, הסמוראי שהדליק זיקוקים, אספני הראשים ולהבים באפלה

ביולי 1872, עגנה בנמל יוקוהאמה ספינה פֶּרוּאָנית שנשאה את השם התמים למראה "מריה לוּז". הנמל המתפתח של יפן היה בית לספינות זרות מכל מדינות העולם, והכיל מושבה מערבית משגשגת. באותה תקופה, נהנו הסוחרים המערביים ביוקוהאמה משורה שלמה של זכויות יתר שהוקנו להם בחוזים לא שוויוניים שנחתמו בין יפן לבין מדינותיהם. הם הורשו לגור בעיר, שהוגדרה כ"נמל פתוח", לנהל אורח חיים נוצרי – דת שהיתה אסורה עדיין ביפן, ואפילו לבנות כנסיות. אם עברו עבירה, הם לא נשפטו בידי בתי הדין היפניים, שהתנהלו עדיין בתערובת משונה של משפט פיאודלי, דין מערבי ותקנות שנלקחו מסין של שושלת צ'ינג, אלא בידי הקונסולים שלהם. בתי המשפט הקונסולריים נטו להיות סלחניים כלפי עברות. באפריל 1874, למשל, דיווח העיתון היומי Japan Daily Herald כי מלח בריטי שהשתכר והכה נתין יפני נענש אך ורק בריתוק לספינה שלו.

הספינה הפרואנית, בפיקודו של הקברניט ריקארדו הֶרֶרָה, עשתה את דרכה מהמושבה הפורטוגזית מקאו שבסין לנמל קָלַאוֹ שבארצה. מה היה בתוך הספינה? אף אחד לא התעניין בכך יותר מדי. כאשר החליט קפטן הררה לעצור למספר ימים ביוקוהאמה לשם שיפוצים (ספינתו נפגעה קשה בסערה), איש לא היה יכול לשער כי החלטה זו תהווה פתיח לשערוריה עם השלכות חובקות עולם. ואכן, זמן קצר לאחר שפררה הטיל עוגן ביוקוהאמה, התרחש תקר של ממש.

נמל בינלאומי פתוח - יוקוהאמה בשנת 1876

נמל בינלאומי פתוח – יוקוהאמה בשנת 1876

מסתבר שהספינה הפרואנית הכילה "עובדי חוזה" סינים, נתינים של מחוזות נידחים מדרום קיסרות צ'ינג, שהוחתמו על חוזי עבודה ארוכי טווח במטעי דרום אמריקה. בעוד "מריה לוז" עוברת תיקונים בנמל, קפץ אחד העובדים הללו, אדם בשם מוֹ הִינְג, אל הים, ושחה לעבר "דוכס הברזל", ספינה שהיתה שייכת לצי הבריטי. הקברניט הבריטי המופתע, שבוודאי לא ידע מה הפועל הסיני הממורטט והרטוב רוצה ממנו, העביר את העניין לטיפולו של הקונסול של הוד מלכותה ביוקוהאמה, רוברט ווטסון. הדיפלומט ניהל שיחה עם הפועל הנמלט, ככל הנראה באמצעות מתורגמן, ושמע ממנו על מסכת מחרידה של התעללויות פיזיות שעוברים עובדי החוזה הסינים בבטן הספינה. ווטסון, שלא ידע מה לעשות עם תפוח האדמה הלוהט שנפל בחיקו, העביר את הפועל לרשויות היפניות בנמל יוקוהאמה. הפקידים היפנים זימנו את הקברניט ריקארדו הררה, העבירו לו את הפועל ונזפו בו בחומרה על היחס הרע למטענו האנושי. מעתה, הורו לו, עליו להתייחס לסינים באנושיות. מי יאכוף עליו את זה? אף אחד כנראה.

אבל הניסיון העדין לכסת"ח את הפרשה נכשל, כאשר "אורח" נוסף נמשה מהים לספינת הוד מלכותה דוכס הברזל. הקונסול ווטסון הוזעק שוב לכלי השיט, וכאשר שמע מהפועל כי הפליט הראשון שברח הוכה באכזריות סדיסיטית על ידי הקפטן ואנשיו, החליט שמצפונו לא מאפשר לו לעמוד מנגד, מה גם שצוות "דוכס הברזל" שמע יללות וזעקות כאב שעולות מהספינה הפרואנית במשך כל שעות היממה. בפעולה נועזת למדי, הוא גייס חולייה של מרינס בריטיים ופשט על ספינתו של הררה. החיילים הבריטים פילסו את דרכם לבטן האונייה, וגילו שהפועלים מוחזקים שם בתנאים מחרידים, וכי מדובר בספינת עבדים לכל דבר ועניין. בכל זאת, ווטסון לא היה יכול לעשות למען הסינים דבר. אם היה משחרר אותם בכוח היה נחשב, מן הסתם, לפיראט. הקונסול עזב את הספינה, מזועזע, ושלח מברק בהול לשר החוץ היפני, סואֵגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי, בבקשה לסייע לפועלים הסינים באופן מיידי:

הסחר בעובדי חוזה (קוּלִי) בין מקאו לנמלים המערביים של דרום אמריקה, ובמיוחד בפרו, מתאפיין במידה כה גדולה של ברבריות והתעלמות מזכויותיה של ממשלת סין, עד שעורר את הרגשות העזים ביותר באירופה ובכל מדינות התרבות. עד היום, חופי יפן היו טהורים מטומאתו של המסחר המתועב הזה, אולם במקרה זה יש להאמין כי יותר מנוסע אחד על הספינה זכה ליחס המנוגד לכל חוק אפשרי.

(מצוטט במאמרו של דניאל בוצמן)

תפוח אדמה לוהט- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

משו את הפועלים מהמים- ספינת הוד מלכותה דוכס הברזל

סואג'ימה היה ללא ספק אדם מורכב ורב סתירות, אולי אחד משרי החוץ הגאוניים אך הפזיזים והנועזים ביותר שהיו ליפן אי פעם (ראו מאמר קודם כאן בינשוף, על תפקידו המכריע בתכנון הפלישה היפנית לטייוואן). כמנהיג סמוראים לשעבר, מהפכן ומלומד קונפוציאני, הוא חש בבית בתרבותה העתיקה של סין, ידע לכתוב שירה קלאסית בקליגרפיה משובחת ולצטט ספרות והיסטוריה סינית כמו טובי המלומדים של קיסרות צ'ינג. במקביל, היה סואג'ימה גם לאומן יפני מושבע, תומך בהתפשטות אימפריאליסטית ותלמיד מסור של החוק הבינלאומי המערבי. המוטו שלו באותה תקופה היה "זכויות המדינה" (ביפנית: kokken). יפן חיה בעולם של כרישים, וכבודה הלאומי חשוב מאין כמותו. אין לוותר עליו, אפילו כמלוא הנימה. במיוחד, שאף סואג'ימה לבטל  את הפריבילגיות המרגיזות של הזרים המערביים ביפן, שהובטחו באותם חוזים לא שוויוניים. "כאן הם יעשו מה שהיפנים יאמרו להם לעשות," שטח בתסכול את שאיפותיו בשיחה עם דיפלומטים סינים שנה מאוחר יותר. אולם כדי שנתינים מערביים יוכלו להישפט, למשל, בבתי הדין היפניים, יפן היתה חייבת להוכיח שהיא "מדינה נאורה" עם "מערכת משפט מתוקנת", ומדינות המערב לא מיהרו להאמין בכך. ואכן, בקיסרות בה ראשיהם הכרותים של מורדים עדיין הוקעו על מקלות משוננים בראש חוצות, היה אפשר אולי להבין מהיכן הגיע חוסר האמון הזה.

            בתגובה למכתבו של ווטסון, החליט שר החוץ היפני לפוצץ את הפרשה. הוא הורה באופן מיידי לפנות את כל עובדי החוזה הסינים מהספינה לנמל יוקוהאמה, שם הוחזקו במשמורת, בתנאים טובים, בידי הרשויות היפניות. זאת ועוד: סואג'ימה הורה לעצור לאלתר את קברניט האונייה, ריקארדו הררה, ולהעמידו לדין בעוון סחר עבדים. הררה לא האמין שזה קורה לו. הוא טען כי לחוק היפני אין סמכות עליו. הוא הרי לבן. אבל לך תתווכח עם סמוראים חמושים שבאים לעצור אותך, והקברניט לא היה יכול לעשות דבר. הוא הוחזק בכוח על החוף, ולבסוף הובא לתת דין על מעשיו בבית המשפט של מחוז קנגאווה.

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

החליט לפוצץ את הפרשה. שר החוץ היפני סוֹאֶגִ'ימָה טָנֶאוֹמִי

            אבל מי בדיוק ישפוט אותו? באותה תקופה, ביפן לא היתה מערכת משפט עצמאית. לפי המסורת הנהוגה הן בסין והן ביפן המסורתית, השופטים היו מושלי המחוזות ועוזריהם. אולם בקנגאווה, מסיבות שאינן קשורות לפרשת מריה לוז, מושל המחוז ושני סגניו התפטרו, מה שגרם לסואג'ימה, בלית ברירה, להפקיד את התיק הלוהט בידי המושל בפועל, צעיר בן 25 בשם אוֹאֶה טאקוּ. ביושבו בדין, נעזר אואה בשני יועצים משפטיים מערביים – הקונסול הבריטי ווטסון ומשפטן אמריקאי שעבד בשירות הממשלה היפנית.

            הליך השימוע הראשוני העלה קודם כל את השאלה, האם עבדות מותרת ביפן. החוק היפני של אותה תקופה, כאמור, לא התייחס באופן ממשי לשאלה הזאת. אנחנו לא נוטים לייחס בדרך כלל עבדות לארץ השמש העולה, אבל האמת היא, כפי שכותב ההיסטוריון דניאל בוצמן, ש"המוסד המוזר" היה קיים בקיסרות במשך מאות שנים. כבר במאה השמינית היו עבדים בקיוטו, ובמאה ה-12 התלוננה החצר הקיסרית כי עיר הבירה מלאה ב"סוחרים של בני אדם" שחוטפים עבדים מאדוניהם ומוכרים אותם במכרזים לכל המרבה במחיר. הבעיה הפכה לחמורה יותר במאה השש עשרה. באותה התקופה, יפן היתה קרועה במלחמת אזרחים אכזרית – אדונים פיאודליים, סמוראים, איכרים, נזירים, נינג'ה, סתם פושעים – כולם אחזו בנשק וניסו לגרוף לעצמם נתחים מהמדינה. בין לבין נחתו ביפן הפורטוגזים וזרים אירופיים אחרים, וביססו סחר בנשק ומוצרים אחרים. במצב כזה של כאוס, לא קשה לנחש שסחר העבדים שגשג – איכרים נחטפו מבתיהם בידי כנופיות ונמכרו לסוחרי עבדים פורטוגזים ששיווקו אותם ברחבי העולם כולו. ה"גלובליזציה" הזאת היתה כל כך מקיפה, עד שיפנים קתולים שביקרו ברומא באותה תקופה, הזדעזעו לראות את בני ארצם בשלשלאות כמעט בכל מקום.

המצב החל להשתנות בסוף המאה השש עשרה, כאשר שליט חזק, איכר שעלה לגדולה בשם טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי, איחד את יפן תחת יד הברזל שלו. הידיושי רצה לבסס מערכת אחידה של גביית מיסים, ולפיכך כפה על האיכרים להפסיק לנדוד, להישאר במקומם ולעבד את האדמה. קל וחומר שלא היה יכול להשלים עם כנופיות שחוטפות אותם משדות האורז שלהם. כאשר החליט הידיושי לאסור את הנצרות ולהצר את צעדיהם של הזרים המערביים ביפן, נימק זאת בין היתר בהחלטתו להילחם בסחר העבדים. ברוח זאת, הוציא צווים שאסרו מכירת בני אדם באופן מוחלט. יורשו של הידיושי, השוגון טוקוגאווה אִיאֵיָסוּ, המשיך בקו זה, בד בבד עם איסור הנצרות וגירוש רוב הזרים מיפן. אמנם במאה השנים הראשונות לשלטונה של שושלת טוקוגאווה היו בערי יפן עוד "משרתים תורשתיים" (פוּדָאי נו גֶנְאִין), אולם בחברה המתוחכמת שנוצרה במאה ה-18 כבר לא היה טעם כלכלי להחזיקם. אליבא דכולי עלמא, העבדות ביפן נעלמה לחלוטין במאה ה-18.

אסר על סחר עבדים מכל סוג - טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אסר על סחר עבדים מכל סוג – טוֹיוֹטוֹמי הידֶיושי

אולם, וזו היתה כבר בעיה רצינית, "המוסד המוזר" הידפק שוב על שערי יפן במאה התשע עשרה. לאחר תום מלחמת האזרחים האמריקאית, חיפשו סוחרי עבדים דרומיים לשעבר דרכים חדשות להתעשר, ואחד מהם התחיל לשנע "עובדי חוזה" יפניים, רובם ככולם איכרים עניים, למטעים בהוואי. הממשלה היפנית מחתה, ולאחר שגילתה כי תנאי העבודה בהוואי אינם מן המשופרים, הצליחה להחזיר חלק מהפועלים היפנים לארצם. במקביל, הציע מלומד יפני מוביל להתחיל לייבא עבדים זרים שיעבדו במלאכות קשות ומלוכלכות, כדי לפנות את דעתם של היפנים לעיסוקים מועילים יותר. זו המציאות שעמדה בפני השופט אואה טאקו, בבואו להכריע בפרשת מריה לוז.

            הקברניט הררה ופרקליטיו, כולם בריטים, ניסו ראשית כל את כוחם בטענת סף – כזרים מערביים הם נהנים מזכות האקסטריטוריאליות של החוזים הלא שוויוניים, ולפיכך החוק היפני אינו חל עליהם. בפסק דינו, דחה אוֹאֶה את הטענה, בנימוק כי יפן לא חתמה על חוזי אקסטריטוריאליות עם כל ה"מערביים" או ה"לבנים", אלא עם מדינות ספציפיות – ופרו היא לא אחת מהן. לבסוף, פסק השופט כי יש לשחרר את כל הפועלים ללא פיצוי, והרשיע את קפטן הררה בסחר עבדים. עונשו לפי החוק היפני – מאה הצלפות שוט. עם זאת, הקיסר הסכים לחון את הקברניט ולהתיר לו לעזוב את המדינה ללא עונש. כמחויב בחוק, הודיע אואה לקברניט כי אם הוא סבור שחלה על הפועלים חובה להפליג עמו לפרו, הוא רשאי להגיש נגדם תביעה משפטית.

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

מאה הצלפות שוט. השופט אוֹאֶה טָאקוּ

            משרד החוץ היפני פרסם את פסק הדין בקרב השגרירויות הזרות, והתגובות היו נזעמות. רוב מדינות המערב תמכו בעמדת פרו, וגינו את פסק הדין כהפרה בוטה של החוזים הלא שוויוניים שנחתמו עמן. אף אחד לא רצה שהיפנים יחלו להתערב ולחטט בספינות בינלאומיות. מי יודע כיצד הם ינצלו את הזכות מאוחר יותר? רק בריטניה לבדה, נאמנה לעמדתה העקבית כנגד סחר העבדים, תמכה בעמדה היפנית. למרות הלחץ הבינלאומי, נותר שר החוץ סואג'ימה איתן בדעתו, ואישר את פסק הדין של אואה.

            הפרואנים לא ויתרו, והחליטו להגיש ערעור, בו טענו כי הפועלים חתמו על חוזים שמחייבים אותם לעבוד בפרו במשך שמונה שנים. לרוע מזלם, ובניגוד למקובל במדינות מערביות, השופט היה שוב אוֹאֶה טָאקוּ. הפעם, התרכז המשפט לא רק בזכויותיה של פרו לפי החוזים הלא שוויוניים – הנושא הזה כבר הוכרע במשפט הראשון – אלא בחוקיות החוזים שנחתמו עם הפועלים הסינים. הפעם, הגיע הררה מוכן. הוא שכר את שירותיו של פרדריק ויקטור דיקינס, פרקליט צמרת בריטי וחוקר ספרות יפנית, שדיבר יפנית קלאסית שוטפת והכיר את חוקיה של הקיסרות מפני ומפנים.

            במהלך הדיונים, שהפכו לסנסציה בינלאומית, ציווה השופט אוֹאֶה לקרוא לפועלים הסינים שישטחו את עדויותיהם. המשפט התנהל רובו באנגלית, באמצעות מתורגמנים. אואה לא ידע אף שפה חוץ מיפנית, הקפטן דיבר בפורטוגזית, והפועלים כמובן דיברו קנטונזית. ובכל זאת, התנהל באולם דיון משפטי סוער שריתק את קוראי העיתונים בתקופה במשך ימים ארוכים. השופט אוֹאֶה העלה את הסינים לדוכן העדים, ומהעדויות עלה כי רבים מהם הוחתמו על החוזה במרמה. אחדים נחטפו ממקומות מגוריהם, ולרובם לא היה ידוע היעד הסופי של הספינה.

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

עבדים? פועלי חוזה סינים מניחים פסי רכבת ביבשת אמריקה

דיקינס, הפרקליט הבריטי של קפטן הררה,  לא ויתר על טענות הסף, אולם העלה אותן באופן מתוחכם יותר. יפן אכן אינה חתומה על חוזה עם פרו, אולם יוקוהאמה היא "נמל פתוח" אקסטריטוריאלי, ולכן החוק היפני אינו חל בה. שנית, הספינה יצאה ממקאו, מושבה פורטוגזית, ולכן חל עליה החוק של פורטוגל. יפן חתומה על חוזה לא שוויוני עם פורטוגל, ולכן אסור לה לגעת בספינה. שלישית, תקף דיקינס את הטענה העיקרית של אואה, שעבדות היא עבירה על החוק היפני. ביפן, הזכיר הפרקליט לשופט, נמכרות נערות צעירות לזנות על ידי משפחותיהן – וניתן למצוא שפחות מין כאלה בבתי הבושת של יושיווארה, רובע השעשועים של טוקיו. אם מותר למכור נערות לזנות, מדוע אסור להחתים פועלים סינים על חוזי עבודה לשנים ארוכות? כדי להדגים את טענתו, הקריא דיקינס לפני השופט המופתע חוזה של מכירת נערה שהתנהל ביוקוהאמה, ממש מחוץ לשעריו של בית המשפט.

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

זונות מוצגות לראווה כלואות ברובע יושיווארה. האם מדובר בעבדות?

בפסק דין מנומק וסופי, דחה אואה את כל טענותיו של דיקינס. "זוהי מדיניותה המבוססת של הקיסרות היפנית,"  כתב, "כי אף פועל או אדם אחר שנמצא בשטח השיפוט של ממשלה זו או נהנה מהגנתה, לא יוצא משטח השיפוט שלה כנגד רצונו החופשי והעצמאי." החוזה, הוא הוסיף, אינו חוקי משום שהוא כובל את הפועלים בקשרי עבדות, מצב "מתועב" המנוגד לצדק הטבעי ולחוק הבינלאומי. לפיכך, שום ממשלה אינה מחוייבת לכבד את החוזה הזה או לסייע באכיפתו. מעבר לזה, חקירתם של הפועלים הסינים העלתה כי רבים מהם נחטפו, הוחתמו על החוזים במרמה ואף לא ידעו מהו היעד הסופי של מסעם. לבסוף, התנאים ב"מריה לוז" הם תת אנושיים. מכל הסיבות הללו, החוזה בין הפועלים לקברניט הררה אינו תקף, מנוגד לחוק הבינלאומי ולא ייאכף על ידי ממשלת יפן. כל הפועלים שרוצים להישאר ביוקוהאמה יורשו לעשות כן, אלא אם כן יחליטו לעלות ל"מריה לוז" מרצונם החופשי.

מעניינת עוד יותר היא תשובתו של אואה לטענתו של דיקינס בנושא מכירת הנערות לזנות. האנלוגיה, כתב השופט בפסק דינו, אינה תקפה, משום שאותן הנערות אינן נמכרות למדינות אחרות, אלא נותרות "תחת הגנתה והשגחתה של ממשלת יפן." לא רק עבדות אסורה בקיסרות היפנית, אלא באופן ספציפי – מכירתם של בני אדם לארצות ניכר באופן ששולל את זכותה הטבעית של המדינה להגן עליהם. בנימוקי החלטתו, דיבר אואה בהרחבה על העבדות בארצות הברית, והעלה כמופת את החלטתו של הנשיא לינקולן לאסור אותה. העבדות הזאת היתה מתועבת במיוחד, כתב, לא רק משום שהאפריקאים נאלצו לעבוד בניגוד לרצונם, אלא גם משום שנלקחו בכוח מארצות מולדתם ולכן היו נתונים להתעמרות ושרירות לב ללא הגנה כלשהי.

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

נהנות מהגנת הממשלה היפנית, או שלא? קורטיזנות ברובע יושיווארה

מבחינה משפטית, העלה פסק הדין של מריה לוז מספר סוגיות מפתח, כולן בעלות השפעה ניכרת על מעמדה הבינלאומי של יפן, וכולן שנויות במחלוקת קשה מאד באותה התקופה. ראשית, שני פסקי הדין של אואה טאקו דחו באופן מוחלט את עיקרון האפלייה הגזעית, שעמד בבסיסם של החוזים הלא שוויוניים. החוזים הללו, טען אואה, אינם פריבילגיה המוקנית ללבנים בארצות "צהובות". הם חוזים שנחתמו בין מדינות לפי החוק הבינלאומי. מדינה שיפן לא חתמה איתה על חוזה אינה רשאית ליהנות מזכויות יתר, יהיה "צבע" נתיניה אשר יהיה. שנית, אואה פסק, באופן תקדימי ממש, כי גם כאשר קיים חוזה בין מדינות, ה"צדק הטבעי" או ה"חוק הבינלאומי" עשויים לגבור עליו. וכאשר מדינה משתתפת במאמץ לביעור העבדות, היא לא מצייתת רק לחוקיה שלה אלא גם לחוק הבינלאומי שאוסר על המוסד המתועב הזה.

שלישית, למשפט היו השלכות בלתי צפויות ביפן עצמה. אואה והפטרון שלו, שר החוץ סואג'ימה, הושפעו מטענותיו של דיקינס בנושא הזנות הרבה יותר מאשר הודו במהלך המשפט. לפיכך, פתחו השניים בקמפיין לביטול עבדות החוזה של זונות ביפן. כבר באותה שנה, פרסמה הממשלה הקיסרית את "צו האמנסיפציה לפרוצות ובדרניות", שאפשר לנערות לצאת מבתי הבושת. באופן מעניין, הסתמך הצו על איסור המכירה של בני אדם, אותו חוק נשכח שנחקק במאה השש עשרה על ידי הידֶיוֹשִי.  אואה אף דרש, בהצלחה, לבטל באותה הזדמנות את מעמד האֶטָה (טמאים) שהופלו באופן ממסדי בתקופה הפיאודלית.

היסטוריונים יפנים, בעיקר מהשמאל, טענו במשך השנים כי צו האמנסיפציה לא היה אלא תרמית שנועדה לשפר את תדמיתה של יפן בעיני מדינות המערב. הם מצביעים, בין היתר, על העובדה כי בתקופת מייג'י מכירת הנערות לזנות התגברה ולא פחתה. ואכן, למרות שלפי העדויות בתי הזונות "התרוקנו" לאחר הצו, הם התמלאו בהדרגה מחדש, כאשר הסרסורים מצאו דרכים חדשות לעקוף את החוק. עם זאת, דניאל בוצמן, טוען, בצדק – שלממשלה היפנית היתה כוונה כנה לחסל את העבדות על כל צורותיה. למעשה, הויכוח על זכויותיהן של הנערות בבתי הבושת התחיל עוד לפני פרשת מריה לוז, כאשר שתי משפחות עניות עתרו לבית המשפט שישחרר את בנותיהן. משרד המשפטים דרש בתוקף לעשות זאת, וכתב כי לא יתכן שנערות יפניות ימכרו כמו "סוסים ושוורים". הקבינט דחה את ההצעה, ואמר כי יש חשש שאיסור על מכירת נערות יוביל משפחות עניות לרצוח תינוקות ממין נקבה. עם זאת, תמיכתו של סגן שר האוצר אינואואה קָאוֹרוּ, אחד מהפוליטיקאים העוצמתיים ביותר באותה התקופה, הובילה את הממשלה לשקול מחדש את עמדתה. כאשר עורך הדין דיקינס הביך את יפן עם הקראת חוזה הזנות בבית המשפט, החלה העיתונות היפנית לעסוק בנושא, ולחצה לקבל את העמדה המתקדמת של משרד המשפטים, משרד החוץ ומשרד האוצר. בסופו של דבר, לאחר פרשת מריה לוז, הצליחו אואה, סואג'ימה ואינואואה להביא לביטול מוחלט של החוזים הללו.

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת - סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

קרא לשחרר את הנערות מבתי הבושת – סגן שר האוצר אינוֹאוּאֶה קָאוֹרוּ

ומה קרה לגיבורי הפרשה? קפטן הררה, שרתח מזעם על פסק הדין, ברח מיפן במהירות על ספינה אחרת, לא לפני שחטף נערה סינית בת 13 לשימושו האישי. כאשר חזר לפרו, הציגה ממשלתו מחאה חריפה בפני היפנים, ודרשה פיצויים על הספינה מריה לוז ו"מטענה". העיתונות העולמית היתה חלוקה בדיעותיה (אואה זכה לשבחים נלהבים בעיתונות האמריקאית והבריטית), אולם נציגיהן של רוב מדינות העולם תמכו בעמדתה של פרו, משום שראו בפסק הדין של אואה ערעור על החוזים הלא שוויוניים ועל הפריבילגיות מהן נהנו זרים מערביים ביפן.

בצר להם, החליטו היפנים לפנות לבוררות. באותה התקופה, היה נהוג שבסכסוכים בין מדינות ניתן למנות בורר – שליט ריבוני של מדינה שלישית. היפנים והפרואנים הסכימו שהמתווך בסכסוך יהיה הצאר של רוסיה, אלכסנדר השני. הצאר, ששחרר בעצמו את הצמיתים ברוסיה כעשר שנים קודם לכן, החליט לתמוך בעמדתה של יפן, ובכך הסתיימה הפרשה.

תמך בעמדתה של יפן - הצאר אלכסנדר השני

תמך בעמדתה של יפן – הצאר אלכסנדר השני

אואה טאקו המשיך לנהל מאבקים למען זכויות הטמאים ומיעוטים מופלים אחרים ביפן, ובהדרגה פנה לכיוונים אופוזיציוניים ואנטי-ממשלתיים יותר ויותר. ב-1877 הצטרף למרד הסמוראים הגדול של סייגו טקמורי נגד המשטר, ואף יצא בשליחות חשאית כדי לגייס מורדים במחוזות אחרים. למזלו, הוא לא נידון למוות לאחר דיכוי המרד אלא "רק" ל-12 שנות מאסר. כאשר יצא הפך לפוליטיקאי ואיש עסקים, וניהל מאבקים כנגד שחיתות הממשלה וכוחו הגובר של הצבא במדינה. במקביל, לאור האינטרסים העסקיים הענפים שלו בקוריאה, תמך במדיניות אימפריאליסטית וסיפוח חצי האי ליפן. לקראת סוף חייו, פרש מפעילות פוליטית ועסקית והפך לנזיר בודהיסטי.

בעקבות פרשת מריה לוז, הפך שר החוץ היפני, סואג'ימה טָנַאוֹמי, לגיבור של ממש בסין. כאשר הגיע לביקור בבייג'ינג, זכה ליחס מלכותי של ממש. שנים לאחר מכן, כאשר כבר לא כיהן בתפקיד ממלכתי ביפן, הוא אפילו נשכר כיועץ על ידי הממשלה הקיסרית הסינית. בפגישותיו השונות עם הסינים נהג להפציר בהם לקבל על עצמם את החוק הבינלאומי המערבי, ונימק זאת בציטוטים מכתבי קונפוציוס וההיסטוריה הסינית העתיקה. וכך, ניצל סואג'ימה את המעמד שזכה בו, לקידום תוכניותיה של יפן לפלוש לאי טייוואן (ראה כאן בינשוף).  בתוך ים התרועות ששר החוץ זכה להן בבייג'ינג, היה ניתן להבחין, אך בקושי, בריח קלוש של אבק שריפה.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 16, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. ד"ר אריה אבני

    לדני. הנאה צרופה לקרוא על השינוי. קשה להבין היום.
    היה מענין אם היית יכול לנסות לקפוץ לשנת 2113 ולכתוב על העוולות שנעשות היום (אל תתן לשמאלנות להחדיר שנאה לישראל) בנושא הרפואה הקונבנציונליתץ
    קפוץ אלי ל http://www.avni-med.com

    • אני אתן לך רמז דק. כשמישהו נדחף למאמר בנושא אחד ומנסה לקדם את דעותיו בנושא אחר שממש לא קשור זה יוצר רושם די גרוע.

    • תודה, אריה. יחד עם זאת, עידו צודק. בינשוף מקובל להגיב לתוכן המאמר ולא לפתוח בדיון שונה לחלוטין (אם כי חשוב ומעניין בפני עצמו). אנא קח לתשומת לבך.

  2. מעניין מאוד.

    יפה לראות כיצד פרשיה מוגבלת לכאורה, משתלבת בתהליכים הגדולים בהרבה של המודרניזציה של יפן. תופעת הקוליז הסיניים בארה"ב ידועה (לא ידעתי שהיא הייתה כל כך נפוצה גם בדרום אמריקה), והפרשה מראה עד כמה העבדות באותה תקופה עדיין לא נתפסה במערב כדבר מגונה מספיק כדי לסכן את העליונות על מדינה כמו יפן לטובת המאבק בעבדות.

    • לדעתי בדרום אמריקה התופעה היתה נפוצה לא פחות ואפילו יותר מאשר בארצות הברית. קוליז יפניים דווקא הגיעו בעיקר לדרום אמריקה, בגלל קווטות ההגירה האמריקאיות ההולכות ומחמירות. בעניין המאבק בעבדות, תמיד ריתקה אותי השאלה למה דווקא בריטניה הרימה את נס המאבק בסחר העבדים – זמן קצר יחסית לאחר שהיא ביטלה אותו בעצמה. פרשת מריה לוז היא לא חריג מבחינה זו – הרי ההתערבות של ווטסון היא שפוצצה את הפרשה מלכתחילה. בלעדי המכתב שלו, קשה להאמין שהעניין היה מגיע לידיעת סואג'ימה, וגם אם כן – יתכן שהיה מתייחס פחות ברצינות לפנייה "פנימית" מאשר לפנייה שהגיעה מנציג של מעצמה מערבית.

  3. מרתק כרגיל לראות כיצד פרשיות בינלאומיות משתלבות ומתמזגות בקונפליקטים פנימיים.
    תודה דני על שהחכמת את קוראייך שוב!

  4. דני – כתיבה נפלאה של היסטוריה אמיתית. תענוג צרוף.
    אפשר להזמין קצת על שלטון היפני בטאיוואן ובמנצ'וריה….?

    זאב

    • זאב,

      זו הפעם הראשונה שאתה מגיב כאן, נכון? ברוכים הבאים לינשוף, ומקווה לראות אותך בתגובות גם בהמשך. לשאלתך, אני מתכנן לכתוב פוסט די בקרוב על הפלישה היפנית הראשונה לטייוואן ב-1874 (בדיוק כתבתי על זה פרק בדוקטורט). כשאגיע לפרק על תקרית מנצ'וריה בעתיד, בוודאי אכתוב גם על נושא זה בינשוף.

  5. תודה דני על מאמר מענין …….

    שני שאלות או תהיות לי אליך :

    בראשונה – אותם חוזים גורפים הפוטרים ממשלות מערביות מסויימות , או נתינים מערביים מסויימים , פוטרים אכן מתניות המפורשות והנקובות בחוזה , אבל לא באופן גורף מעוולות . אני לא מניח או מבין , שהחוזים הללו פטרו נתינים מערביים מעוולה או עבירה של סחר בעבדים . ואם כך , כיצד ייתכן שלא עלה טיעון משפטי פשוט במהלך המשפטים שתיארת בפרוטרוט , והוא –

    הפטור והחסינות כרוכים או הינם בקשר לסעיפי החוזה , לא מכללא פטור וחסינות גורפים מכל ביצוע עבירה ועוולה . למה הדבר דומה ? נתין בריטי שהיה רוצח מושל יפני או שופט יפני בתקופה , היה יכול כדרך משל להינקות , ודאי שלא !! ואם כך , מדוע מסחר בעבדים ? מהלך הדברים נחזה להיות מוזר במקצת ……..

    גם במשפט המודרני כך , בפרקטיקה המשפטית , נציגים קונסולריים דיפלומטים של מדינה ריבונית , פטורים בהקשר הריבוני מדינתי , לא במשפט הפרטי והפלילי , בפרטי והפלילי , אין להם שום חסינות גורפת או יוצאת דופן . אם ממשלת ארה"ב לא תשלם בזמן על חוזה שכירות , לא יהא לה פטור וחסינות גורפים , אבל על עיניני חוץ וביטחון מכללא , יהא לה פטור וחסינות .

    בשנית – עושה רושם מהמאמר , שלהלכה לפחות , העבדות הייתה אסורה ביפן או לפחות לא מקובלת . לא הצלחתי להבין את שורשי הדבר . מה הייתה הסובלימציה , האידיאולוגיה מאחורי הדבר ? אותו איכר שציינת טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי , אסר על עבדות כמצויין על ידך , האם עשה זאת רק מחמת שיקולי תועלת ומיסוי , סביר להניח שהוא אימץ אידיאולוגיה או סובלימציה , לא ציינת כדבר הזה , ואני סקרן .

    יש לי תחושה , שפספוס כאן , נובע מתפיסה מוטעית . שכן , יש הבדל בין זונה בבית בושת ( יפנית נניח במקרה זה ) או איכר יפני פיאודל , לבין עבדות רסמי . עבדות רסמי כפי שאנו מכירים במערב הקלאסי , ניחנת גם בתפיסה גזענית מובנית של עליונות אדם או גזע על פני אדם או גזע אחר , כך הדבר כאילו מקידמת דינן !! ( היטלר בתורתו הגזענית , עבדות בדרום ארה"ב וכו….. ) ואולי , לא כך הדבר אצל היפנים .

    אולי זה ההבדל בין התפיסה היפנית להלכה לפחות , לבין המערב ……..אשמח לשמוע דעתך בענין .

    • הי רום אל,

      שאלות מעניינות העלת. אענה עליהן לפי הסדר:

      החוזים הלא שוויוניים לא פטרו זרים מעבירות – הם פטרו אותם מהחוק היפני. ז"ת, בכל אימת שזר עבר על החוק היפני, אפילו בגניבה קטנה (קל וחומר רצח של מושל או שופט) הוא היה אמור להישפט ולהיענש, אבל לא בפני בית דין יפני אלא בפני הקונסול שלו, בהתאם לחוקי המדינה שממנה הגיע. בתי הדין הקונסולריים היו מקלים יחסית, אבל מן הסתם גם הם לא היו עוברים לסדר היום על עברות חמורות באמת. חשוב להדגיש שהאקסטריטוריאליות חלה על כל העברות ללא יוצא מן הכלל. מסיבה זו, לזרים כעיקרון היה אסור לגור מחוץ לנמלים הכלולים בחוזה, כדי שלא "יקחו" את האקסטריטוריאליות איתם לכל הארץ ויהפכו את הריבונות היפנית לבדיחה.

      בנוגע להידיושי, חשוב לי להדגיש דבר-מה שלא כתבתי במאמר מפאת קוצר היריעה. הוא היה אמנם ממוצא איכרי, אבל כל הקריירה שלו היתה של סמוראי. היינו – באותה תקופה (אמצע המאה ה-15 עד סוף המאה ה-16) הארץ היתה נתונה במלחמת אזרחים טוטלית, ואיכרים אלימים וחזקים מספיק שידעו להילחם היו יכולים להפוך לסמוראים. הידיושי הפך לא רק לסמוראי אלא גם למנהיג צבאי ובסופו של דבר לשליט הכל יכול של הארץ כולה. למרבה האירוניה, הוא דווקא חידד ו"הקפיא" את הבדלי הסטטוס בין איכרים לסמוראים. בעולם שהוא ויורשיו יצרו, אנשים כמותו לא היו יכולים לעלות לשלטון.

      מדוע הידיושי ביטל את העבדות? אני לא מכיר את המסמכים מהתקופה הזאת יותר מדי, אבל נראה לי שהסיבה היתה קשורה הן לבסיס המס (מה שהזכרתי במאמר) והן לרצון הכללי שלו להשקיט את הארץ. כנופיות של סוחרי עבדים לא מסתדרות בדיוק עם ארץ שקטה, ובטח לא עם הסדר ההרמוני שאנשים כמו הידיושי רצו להשליט.

  6. תודה דני על התגובה ……

    מפאת הסיבוך ואינספור המוקשים , לא אתגבב על הקושיה הראשונה שהעליתי ועל התגובה שלך עליה ………

    לגבי נושא העבדות בתפיסה היפנית , אחדד קצת –

    אתה גורס שאתה לא מספיק מכיר הנושא בנוגע לתקופה ולאותו איכר שליט ( הידיושי ) . אבל העלתי תהיה בסוף התגובה –

    האם יש הבדל בתפיסת העבדות , בין היפנים ( ובכלל דרום מזרח אסיה וכו…. ) לבין זו של המערב ( מה שמסביר ההבדל כפי שגרסתי , בין פיאודל , וזונה בבית בושת , לבין עבד רסמי במערב ) .

    הרי העבדות במערב , ניזונה ברובדים הפילוסופיים והתיאולגיים מהתפיסה המונותיאיסטית בעיקר ( אלוהים אחד , אמת אחת , מוסר אחד וכו……. ) מכאן , התפתחה התפיסה ( בעיקרון ) שאדם יכול להיות עבד נרצע מטבעו ממש ( גם במקורות המשפט העברי , אדם הינו עבד נרצע , כאשר הכריז שהוא – אהב את אדונו , ולא יצא לחופשי , כי אז תרוצע אוזנו בשנה השישית כנגד המשקוף ) . שהרי יש הבדל בין מאמין לבין כופר מכללא , כך באיסלאם , כך ביהדות , כך בנצרות .

    ואילו , ריבוי האלילים , מפתח יותר סבלנות וסובלנות כלפי ריבוי תופעות , שוני , פולקלוריזם מכללא ( דתי ואנושי תרבותי וכו….. ) .

    האם בכך יסודה של הסובלימציה היפנית כלפי איסור העבדות ( לפחות להלכה כפי שעולה בבירור מן המאמר ) ?

    לא ממש התיחסת לזה , חייב להודות שזה מסקרן בטירוף ……..

    תודה שוב

    • רום אל,

      אני לא בטוח ממש. נראה לי שהעבדות ביפן, כאשר התקיימה, יותר הזכירה את העבדות בעולם העתיק (אתה עבד אם אתה נמכר לעבדות מסיבה כלשהי) מאשר את העבדות הטרנס-אטלנטית שהיתה באמת קשורה יותר ויותר לגזע.

  7. בהחלט מאמר מאוד מעניין.
    כתוב בצורה זורמת ומהנה ומעשיר.
    מעניין לחשוב שמובנים מסוימים, שוב, יפן הקדימה את זמנה. 🙂

    רק שאלה אחת, ציינת את ההשפעות של הסוגיות האלו על מעמדן של הקורטיזנות. אבל מה לגבי גיישות, גם במוסד זה ניתן לראות כסוג של עבדות. האם אותו הם עמדו במקרה זה במקשה אחת עם הזונות, או שלא התייחסו אליהן בכלל?

    • שאלה טובה מאד על הגיישות. אכן, רבות מהן נמכרו לבתי התה כנערות במין "עבדות חוזה", אולם בדרך כלל הן נחשבו הרבה יותר יוקרתיות ובוודאי יותר ברות מזל מהזונות. צריך לזכור שממילא, אחרי ההלם הראשוני, הרבה מאד מהסרסורים למדו לעקוף את החוקים החדשים, ונושא עבדות הזונות היה על המפה הציבורית ביפן במשך עשרות השנים הבאות.

      • למיטב הבנתי, וממה שראיתי שם בביקור האחרון הוא עדיין שם, לצערי. כמו בכל מקום.
        אלא שהיום זה לא באופן רשמי וחוקי.

      • אכן – אבל נראה לי שהיום זה דומה יותר לסחר בנשים ביתר מדינות העולם המפותח,
        ולא לדפוסים המיוחדים יותר שהיו ביפן בסוף המאה ה-19.

  8. תיאור מרתק ומאלף

  9. מרתק ומרחיב דעת, תודה, דני!
    שתי הערות קטנות: "מריה לוס", ו-"הררה".

  1. פינגבק: אורז לאנשי שלומנו: שערוריות שחיתות בדמדומי יפן הסמוראית | הינשוּף

  2. פינגבק: על מקדשים ומתנקשים: אופטימיות וטרור בשחר יפן המודרנית | הינשוּף

  3. פינגבק: ממלכת החלומות: כשחומות המיתוס רועדות | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: