שחר אדום במנצ'וריה: ההתנקשות בג'אנג זואו-לין

באביב 1928, נכנס סוחר פחם יפני למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג שבמנצ'וריה. הפגישה בינו לבין קולונל קומוטו דאיסקו, קצין המטה הבכיר של הצבא, הולידה מזימת רצח ששינתה לעד את אסיה המזרחית. קציני צבא וסוחרי אופיום, סוכנים חשאיים וסרסורים, נרקומנים, מהנדסים ושומרים עם כידונות שלופים, כל אלו הובילו לדרמה שטלטלה את סין ויפן, הפילה את הממשלה בטוקיו ובעקיפין – סללה את הדרך למלחמת העולם השנייה. הינשוף על המזימה לרצח ג'אנג זואו-לין, מאמר שלישי ואחרון.

למאמר הראשון והשני, ראו מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, והקצין שסירב להתקלח.

Dawn_-_swifts_creek03

שחר אדום על מישורי מנצ'וריה

בינות פרחי הדובדבן

אני נוסע לבדי

קולונל קומוטו דאייסקו

 wp_train0220463

ביום אחד באביב 1928, נכנס אזרח יפני בשם איטו קנג'ירו למפקדת הצבא הקיסרי בעיר דיירן, בירת חבל גוואנדונג במנצ'וריה. איטו, סוחר פחם אמיד, היה דמות מוכרת במפקדת צבא גוואנדונג. מאוחר יותר, כשהכל כבר נגמר, העידו קצינים כי איש העסקים הזה היה אובססיבי לדבר אחד: פיתרון הבעיות שהעיקו על האימפריה היפנית בצפון מזרח סין. יפן אמנם שלטה, מכורח הסכמים, בחבל גוואנדונג האסטרטגי, והחזיקה בשלל זכויות ופריבילגיות גם בשאר שטחי מנצ'וריה, אולם שנאתה של האוכלוסייה הסינית המקומית לשלטון הזר החלה להדאיג את היפנים יותר ויותר. טרור, הפגנות אלימות ומעל הכל, חרמות כלכליים, גרמו נזקים כבירים לאזרחים, הסוחרים ואנשי העסקים היפניים והקוריאנים נתיני האימפריה. איטו, כמו רבים אחרים בקהילת המתיישבים, הצבא והממשל היפני, האמין כי האחראי הנסתר לכל הצרות הללו הוא ג'אנג זואו-לין, "המרשל הזקן", איל המלחמה המפורסם והשליט הבלתי מעורער של מנצ'וריה. המרשל אמנם היה, כביכול, בעל ברית של יפן, אולם כפי שהבהרנו בפוסט הראשון בסדרה, היחסים בינו לבין האימפריה התערערו במהירות בסוף שנות העשרים. "ג'אנג הוא הסרטן של מנצ'וריה," אמר איטו לכל מי שהיה מוכן, או לא מוכן לשמוע. מספר פעמים ניסה לשכנע את מפקד צבא גוואנדונג, גנרל מוראוקה צ'וטארו, להתנקש בג'אנג באמצעות חייליו. הגנרל, בעצמו אויב של ג'אנג, דחה את איטו בנימוס ולא הסכים להשתתף בתוכניותיו.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

            אולם באביב 1928, גילה איטו אוזן קשבת לרעיונותיו אצל קצין המטה הבכיר של צבא גוואנדונג, קולונל קומוטו דאיסקו. האיש המוזר הזה, שבמקצת מעלילותיו עסקנו בפוסט הקודם (הקצין שסירב להתקלח) היה מפר משמעת מקצועי, סוכן חשאי ומניפולטור פוליטי, שתיעב הן את ראשי הצבא היפני, הן את האליטות הפוליטיות והן את ראש הממשלה טנקה גיצ'י. כמו איטו, האמין קומוטו כי ג'אנג אחראי לכל צרותיהם של היפנים במנצ'וריה, ויש לחסלו. דרך הפגיעה בג'אנג, התכוון קומוטו להביך את שנוא נפשו, ראש הממשלה טנקה, שהוביל מדיניות של משא ומתן ושיתוף פעולה עם המרשל הזקן, ואולי אף להפילו מהשלטון. איטו, כאמור, הגיע כדי לשכנע את קומוטו לשתף פעולה בהפלת ג'אנג. כעת, הסוחר נדהם לשמוע מהקולונל שיש תוכנית כזאת, למעשה בשלבי תכנון מתקדמים עד מאד.

סוכן חשאי, קושר, מניפולטור: קולונל קומוטו דאיסקו

סוכן חשאי, קושר, מניפולטור: קולונל קומוטו דאיסקו

            כיצד איטו עצמו יוכל לעזור? קומוטו ביקש ממנו להפעיל למען המזימה את קשריו האפלים והנסתרים. כי איטו היה ידוע במנצ'וריה לא רק כסוחר חוקי. כמו "אזרחים מכובדים" רבים אחרים, הוא היה קשור עם מיני פושעים, סוחרי סמים, הרפתקנים יפנים במנצ'וריה ויתר טיפוסים מפוקפקים. היו אלו אותם ה"רונין" שדיברנו עליהם בפוסט הראשון, שאספו מודיעין עבור הצבא היפני, ניהלו מאורות סמים וקיימו קשרים עם כנופיות שודדים וגורמים פליליים בחברה המנצ'ורית-סינית. הפושעים הללו, הסביר קומוטו לאיטו, לא היו אמורים להתנקש בג'אנג: לכך יידאגו חיילי הצבא היפני. עליהם לכסות על המזימה – ולהקים מסווה בפני העולם כאילו סינים עומדים מאחוריה.

קבצנים ונרקומנים: מאורת אופיום בסין

קבצנים ונרקומנים: מאורת אופיום בסין

            ובעוד איטו מתחיל להפעיל את קשריו בעולם התחתון של מנצ'וריה, עמד קולונל קומוטו בפני בעיה חדשה. לזעמו הסתבר לו כי ללא ידיעתו, תוכננו שתי מזימות עצמאיות לרצוח את ג'אנג על ידי גורמים אחרים בצבא היפני. מיד כששמע קומוטו על המזימות הללו, הוא החליט לסכל אותן בכל מחיר. קנאי לכבודו ולתהילתו שלו, החליט הקולונל להגן על ג'אנג בחירוף נפש מפני כל אדם מלבדו. ראשית כל, שמע ממקורותיו כי סוכנים חשאיים יפניים, בראשות רב המרגלים דויהארה קנג'י, מתכננים להתנקש במרשל הזקן במקום מושבו בבייג'ינג. הרעיון היה לחולל הפיכת חצר במשמר הראש של המרשל הזקן באמצעות אחד ממפקדי המשמר, קצין יפני בדימוס. "אני לא ארקוד לפי החליל של דויהארה," כתב קומוטו לאחד מחבריו, והוסיף כי החיילים הסינים בבייג'ינג לא אמינים ואין לסמוך עליהם במשימה שכזאת. לפיכך, כפי שהתפאר במכתב לאותו חבר, הצליח קומוטו לאתר את הנשק שדויהארה תכנן להעביר למשמר בבייג'ינג והטיל וטו על המשלוח. כששליחי דויהארה ניסו לשדוד את הנשק, השתמש קומוטו בשוטרים צבאיים על מנת לעוצרם בכוח.

קולונל דויהארה קנג'י: סוכן חשאי וקצין מודיעין. הוצא להורג לאחר משפטי טוקיו כאחד מהגרועים שבפושעי המלחמה היפניים.

קולונל דויהארה קנג'י: סוכן חשאי וקצין מודיעין. הוצא להורג לאחר משפטי טוקיו כאחד מהגרועים שבפושעי המלחמה היפניים.

צרות גדולות יותר גרמה מזימה עצמאית שנייה, שתוכננה בידי לא אחר ממפקדו של קומוטו, ראש צבא גוואנדונג גנרל מוראוקה צ'וטארו. מוראוקה אמנם סירב לבקשותיו של הסוחר איטו לרצוח את ג'אנג, אולם כאשר גילה כי הממשלה והמטכ"ל נסוגו מכוונותיהם לפרק את חיילי המרשל הזקן מנשקם, התחיל להרהר אף הוא בפעולה עצמאית. באחד מימי האביב, הזמין למטה בדיירן קצין בשם טָקֶשִיטָה יושיהָארוּ, ששימש באותה העת כנספח הצבאי בעיר חרבין, והורה לו לנסוע לבייג'ינג ולארגן התנקשות בג'אנג. אולם קומוטו, שהבחין בטקשיטה עובר במסדרון, גרר אותו לחדרו, הצליח לסחוט ממנו את פרטי המזימה ולבסוף שכנע אותו שלא לשתף עמה פעולה. "התוכנית הזאת גרועה," הבהיר הקולונל, "בייג'ינג צפופה עד להתפקע בכוחות סיניים וזרים, ומסוכן לבצע שם את ההתנקשות." טקשיטה, הבהיר, אינו צריך לסרב לפקודתו של מוראוקה. במקום זאת, עליו לנסוע לבייג'ינג, לאסוף מודיעין על תנועותיו של ג'אנג ולדווח לקומוטו, שיידאג לכל היתר. התוכנית, הסביר קומוטו לטקשיטה, היתה להמתין שג'אנג יחזור ברכבת מבייג'ינג למוקדן, בירת חבל מנצ'וריה, ולחסל אותו בדרך באמצעות פצצה. אכן, המתבונן מהצד נדהם לא רק מהאירועים שהתרחשו באותה התקופה, אלא מהאווירה בצבא גאוונדונג: יחידה צבאית כאוטית שבה מפקדים ופקודים קשרו אחד נגד השני, ומשמעת הפכה לשמועה עמומה. אחד מעוזריו של קומוטו, למשל, נהג לבדוק שגנרל מוראוקה אינו בחדרו בכל פעם שהחלה התייעצות על הרצח, לבל יגיעו אליו הצלילים.

כולם קשרו נגד כולם - מפקדת צבא גוואנדונג

כולם קשרו נגד כולם – מפקדת צבא גוואנדונג

איטו הסוחר ואנשיו היו אחראיים להסוואה. באמצעות רונין, הרפתקן ופושע יפני ממקורביו, הצליח איטו ליצור קשר עם סרסור סיני, קצין בדימוס שרחש איבה עזה לג'אנג זואו-לין. לבקשת הרונין, שפעל בשמו של איטו, השיג הסרסור "שלושה סינים שחייהם אינם שווים פרוטה". היו אלו שלושה קבצנים מכורים לאופיום. מכאן, התחיל תהליך שהעיתונאי האמריקאי יו בייאס, שהתמחה בחקר עולם הפשע הלאומני ביפן, כינה "העברת התפוז". סכום כסף נכבד יצא מידיו של קומוטו ועבר לאיטו, ומשם לרונין, לסרסור ולבסוף לקבצנים. כל סוכן בשרשרת "סחט את התפוז בנדיבות", שלשל כספים לכיסו, ולבסוף הגיעו שרידי הפרי המדולדל לקבצנים. כל אחד מהם קיבל מאה יין במזומן, ונאמר להם כי הם הולכים להשתתף במבצע סודי של הצבא היפני. השלושה נלקחו לבית מרחץ, נוקו, גולחו והולבשו במדים צבאיים למחצה כדי להידמות לחיילי גרילה סינים. משם נלקחו לבדיקה בידי איטו, ואחריו רב סרן קאווגואה, עוזרו האישי של קומוטו. במקום כלשהו בדרך, חשד אחד הקבצנים שמשהו אינו כשורה והצליח להימלט. השניים אחרים הובלו  באפלת הלילה לשדה ליד מסילת בייג'ינג-מוקדן, ונתקלו, לאימתם, בחוליית שומרים יפניים עם כידונות שלופים. "חבל מאד," אמר המפקד, "אבל אתם תמותו כאן." הקבצנים שופדו בכידונות, ועל גופותיהם נטמנו "מכתבי וידוי" שהוכנו מראש בידי איטו והרונין שעבד בשירותו. במכתבים, שכותביהם ניסו לזייפם בסינית קלאסית, נאמר כי הם התנקשו בג'אנג בשירותה של מפלגת האומה (גואומינדאנג), אויבתו המרה ששלטה באותה העת בדרום המדינה. בו בזמן הפעיל קומוטו סוכן אחר, מרגל מהשירות החשאי היפני וראש כנופיית שודדים, לחולל פיצוצי רכבת קטנים ברחבי מנצ'וריה "כדי ליצור אווירה של מרי והתנגדות לג'אנג."

העברת התפוז - כך כינה העיתונאי האמריקאי יו בייאס את תהליך העברת הכספים לפעולות "פטריוטיות" ביפן. בייאס חקר את הקשר בין עולם הפשע הפלילי והלאומני ביפן של טרם המלחמה.

העברת התפוז – כך כינה העיתונאי האמריקאי יו בייאס את תהליך שינוע הכספים לפעולות "פטריוטיות" ביפן. בייאס חקר את הקשר בין עולם הפשע הפלילי והלאומני ביפן של טרם המלחמה.

ב-2 ליוני הצליחו סוף סוף שליחיו של ראש ממשלת יפן, טנקה גיצ'י, שלא ידע דבר על מזימתו של קומוטו, לשכנע את ג'אנג זואו-לין לעזוב את בייג'ינג, לקטוע את המלחמה חסרת התוחלת נגד מפלגת האומה ולחזור למנצ'וריה. כך, קיווה טנקה, יהיה ג'אנג תלוי בכידונים יפניים וישוב לשתף פעולה כנדרש ממנו. המרשל הזקן נתן ליפנים "מקדמה", וחתם עם מקורבו של טנקה, נשיא חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית, הסכם נדיב שכלל העברת זכויות רכבת נרחבות. ב-1:00 בלילה, אור לרביעי ביוני, עזבה רכבתו המלכותית של ג'אנג את תחנת הרכבת בבייג'ינג והתחילה לעשות את דרכה למוקדן. בבייג'ינג, כפי שכתבנו קודם, השתלבו שניים מסוכניו של קומוטו – רס"ן טקשיטה וקצין נוסף – בקהל שבא להיפרד מהמרשל הזקן בתחנת הרכבת. כאשר ראו אותו יוצא, דהרו לשגרירות היפנית ודיווחו לקומוטו בטלגרף. סוכנים נוספים ארבו בתחנות השונות במסלול, ועדכנו את קומוטו ועוזרו כשהרכבת עברה דרכם. הקולונל התלבט האם לבטל את המשימה כאשר שמע שהרכבת מתעכבת. ביוני זריחת השמש במנצ'וריה מתחילה בערך בארבע וחצי בבוקר, והוא עודכן כי ג'אנג יגיע לנקודה המתאימה חצי שעה מאוחר יותר. יתכן והמתנקשים ייחשפו לעיניים עוינות באור השמש העולה. עוזרו של קומוטו נסע לנקודה והתייעץ עם צוותי השטח. "יש לבצע את ההתנקשות," אמר המפקד המקומי של שומרי הרכבת, "לא תהיה לנו הזדמנות טובה יותר."

images

בחמש בבוקר, התקרבה הרכבת של ג'אנג לצומת הוּאָנג-גוּ-טוּן, אתר שהוצע על ידי הסוחר איטו כמתאים ביותר להתנקשות. הוא וקומוטו הבינו כי ייקשה עליהם להטמין פצצה במסילה הסינית, שנשמרה על ידי חיילים יומם ולילה. אולם בהואנג-גו-טון עברה המסילה מתחת לגשר של חברת הרכבת הדרום מנצ'ורית (שהיתה בבעלות יפנית). לפי ההסכמים בין סין ליפן, נאסר על חיילים ושוטרים סינים להתקרב למסילה היפנית, וכך יכלו הקושרים לרקום את תוכניותיהם בשקט. המפקד היפני המקומי, שעבד בתאום הדוק עם קומוטו, הסתיר בבקתת המשמר כמות נכבדה של "חומר נפץ צהוב", שנחשב לאחד המתקדמים ביותר באותה התקופה. כשהוא ואנשיו שמעו שהרכבת מתקרבת, רוקנו שקי חול שנועדו למנוע מגנבי ברזל לטפס למסילה היפנית, מילאו אותם בחומר נפץ מלוא השק וקשרו אותם לגשר. השקים חוברו בכבל לתוך מנגנון שהוסתר בבקתת המשמר. יחידת מהנדסים, שהוזמנה על ידי קומוטו במיוחד מקוריאה, טיפלה בפרטים הטכניים. ב-5:20 בערך הגיעה הרכבת של ג'אנג לצומת. המרשל הזקן אמנם דאג לאבטח את הרכבת שלו במכונות ירייה, אך גם ארגן לעצמו קרון פרטי ומלכותי, בולט מאד, שהסגיר את מיקומו למתנקשים (מה שגם שקומוטו ממילא ידע את מספר הקרון תודות לאינפורמציה שקיבל מסוכניו). כשעברה הרכבת, סימן מפקד המשמר למהנדסים שבתוך הבקתה, ואלו לחצו על המתג.

ברכבת עצמה, ישב ג'אנג זואו-לין עם אחד ממפקדי צבאו והיועץ היפני שלהם, רב סרן גִיגָה. קומוטו ידע שגיגה הולך להיות ברכבת, אולם לא היה אכפת לו. "היועצים הצבאיים האלה," אמר לאחד ממקורביו, הם לא קצינים יפניים אמיתיים, אך ורק "התולעים הפרזיטיות של ג'אנג."  ב-5:20 קם ג'אנג כדי לקחת את מעילו מהקולב, ובדיוק אז התפוצץ הגשר והתמוטט על גג הרכבת. הקרונות נפגעו מההריסות והחלו לבעור. ג'אנג עצמו חטף רסיס בחזה, והקצין הכפוף לו נהרג מיד. רב סרן גיגה, שלמרבה המזל לא נפגע כלל, ארגן את השומרים הסינים, ואלו פילסו דרך מחוץ לרכבת הבוערת והעלו את המרשל הזקן על מכונית. הוא מת בביתו שבמוקדן כעבור חמש שעות, בשעה עשר בבוקר בערך. קומוטו קיווה לנצל את האירועים כדי להשתלט על מנצ'וריה, אך תקוותו נכזבה. הוא אמנם העמיד את הכוחות היפניים בכוננות מלאה, אולם ראש מטה צבא גוואנדונג, שלא ידע דבר על התוכנית, ביטל את הכוננות מיד לאחר הרצח כדי למנוע עימות עם הצבא הסיני.

הרכבת של ג'אנג, לאחר ההתנקשות

בטוקיו, פרץ ראש הממשלה טנקה בבכי כאשר שמע על רצח ג'אנג. "מפעל חיי קרס," אמר. "הילדים הללו לא יודעים את נפש הוריהם." כבר מההתחלה חשד שהרוצחים היו קצינים יפנים, במיוחד כאשר גנרל יפני בדימוס, ממקורביו, העביר לו דו"ח חקירה מזירת הרצח. המידע שהגיע ממקורות שונים חשף עד כמה תוכנית הכיסוי של קומוטו היתה חובבנית: הקבצן שברח דיווח לרשויות הסיניות, מנהל בית המרחץ ראה את הגופות ודיווח למשטרה שהקבצנים הובאו אליו על ידי הצבא היפני, פוליטיקאים יפנים מהאופוזיציה הגיעו לאזור ופתחו בחקירה משלהם, לצד החקירה של הגנרל המקורב לטנקה. למרות ניסיונות הקונסוליה היפנית המקומית להסתיר ולטייח, המידע היה ברור כשמש. הכבל של מנגנון הנפץ, שנשאר בזירת הרצח, הוביל לבקתת המשמר היפנית. גם שרידי חומר הנפץ הצהוב, שנשאר בזירה, העידו על מעורבות כוחות קיסריים: באותה התקופה, רק הצבא היפני החזיק בחומר הנפץ הזה. אפילו מכתבי ה"וידוי" שהושתלו על גופות הקבצנים לא נכתבו בסינית קלאסית אותנטית אלא בניב ספרותי יפני (קָאנְבּוּן). מלבד זאת, מבט אחד על גופות הקבצנים הספיק כדי לזהות אותם כנרקומנים, לא בדיוק מאפיין של סוכנים חשאיים ולוחמי גרילה סינים. בשיחה עם שרי הצבא והצי חשף טנקה את הפרטים והבהיר כי יעניש את הרוצחים היפנים בחומרה רבה. הגנרלים והאדמירלים ידעו היטב במה מדובר: למעשים שביצע קומוטו, הדין הצבאי היפני היה מוות בכיתת יורים. כל כך בטוח היה ראש הממשלה בעצמו, עד שמיהר לדווח לקיסר הצעיר, הירוהיטו, כי הרוצחים היו יפנים, והמליץ להעניש אותם במלוא חומרת הדין. הקיסר הסכים, וציווה על טנקה להשיב ללא דיחוי את המשמעת לצבא.

פרץ בבכי - ראש הממשלה טנקה גיצ'י

פרץ בבכי – ראש הממשלה טנקה גיצ'י

אולם לחרדתו, נתקל ראש הממשלה בהתנגדות הולכת וגוברת מכל עבר. שר הצבא אמנם הבטיח לחקור, אולם בלחץ קציניו החליט לטייח את כל הסיפור. אם יועמד קומוטו למשפט צבאי, אמרו קציני המטכ"ל ומשרד הצבא, הוא יחשוף את כל הפרטים וכבוד הצבא ייפגע. בעבר, שימשה מפלגתו של ראש הממשלה טנקה, סֶיוּקָאי, כגורם ליברלי-אזרחי רב עוצמה שנאבק עם הצבא על השליטה במדינה. אולם כעת, החליטו ראשי המפלגה, סגן שר החוץ מוֹרי קאקוּ ושר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י, לתקוע סכין בגבו של ראש הממשלה, יו"ר מפלגתם. מורי, לאומן קיצוני שדגל בהתפשטות טריטוריאלית בסין, הסכים בסתר עם מעשיו של קומוטו. טנקה, ברשלנות שאין כמותה, מינה אותו לחבר בועדת החקירה הממלכתית, ושם הצליח לחבל במאמצי גילוי האמת ולמעשה לחסום אותם לגמרי. שר הרכבות אוגאווה היה פטרונם של הרונין, ההרפתקנים וסוחרי הסמים היפנים במנצ'וריה. הוא שמע מהם במהרה את כל האמת, והחליט להגן עליהם. קומוטו וחבריו, כתב אוגאווה לימים, אמנם פעלו כנגד מדיניות הממשלה, אבל יש להעריץ את הפטריוטיזם ואומץ הלב שלהם. מלבד זאת, גילוי הפרשה יביך את יפן בזירה הבינלאומית, יספק לסינים תירוץ לדרוש את נסיגת הכוחות היפנים ממנצ'וריה וגרוע מזה – יעניק לאופוזיציה עילה לדרוש את התפטרותה של הממשלה. אוגאווה שילם כסף לסרסור הסיני שהיה מעורב ברצח, סייע לו לפתוח מאורת סמים משלו בעיר דיירן וכך דאג להשתיקו. האופוזיציה הליברלית, מצדה, לא הושיטה לטנקה יד תומכת. בדיוק להיפך: נציגיה בפרלמנט תקפו אותו בשאלות מביכות ורמזו כי ויתר על זכויותיה של יפן בכך שהניח לשומרים סינים להתקרב למסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית.

שילם לסרסור - שר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י

שילם לסרסור – שר הרכבות אוגאווה הייקיצ'י

ביוני החליטה הממשלה היפנית, בהשפעתם של מורי ואוגאווה, לדחות את הצעת ראש הממשלה להעמיד את קומוטו למשפט לפני בית דין צבאי. אמנם שר הצי, אדמירל אוקאדה, וכמה שרים אחרים תמכו בטנקה, אך לא היה בכך די. ראש הממשלה, שחש כי הוא מבודד לגמרי, צעק, דיבר בהתרגשות כאילו דמעות חונקות את גרונו וניסה להסביר שזו הזדמנות פז לרסן את קציני הצבא, אולם איש לא רצה להקשיב. הוא עצמו דאג לצנזר את הסיפור בעיתונות, כדי למנוע שערוריה, וכך מנע מעצמו תמיכה ציבורית ויכולת לרכוש בעלי ברית מחוץ למעגל השרים הבכירים. בצר לו, חזר טנקה לקיסר ואמר שאין מה לעשות: אי אפשר לפתוח משפט צבאי, וצריך לתת לצבא לטפל בקומוטו כראות עיניו. הירוהיטו זעם: "זה שונה ממה שאמרת לי קודם, לא?" הטיח בטנקה. "אולי כבר תגיש את ההתפטרות שלך?" הקיסר הפנה לראש הממשלה את גבו ואמר לאחד מאצילי החצר הבכירים: "ראש הממשלה היה מאד לא ברור בנושא הזה. שלא ידבר איתי על זה עוד פעם."  טנקה יצא מהקיסר כשדמעות שוטפות את עיניו. מספר ימים לאחר מכן הגיש את התפטרותו, וכעבור חודשים ספורים נפטר.

דרבן את ראש הממשלה להתפטר - הקיסר הירוהיטו

דרבן את ראש הממשלה להתפטר – הקיסר הירוהיטו

התוצאות היו הרות אסון. קומוטו ומפקדו, גנרל מוראוקה, סולקו אמנם מהצבא, אולם הקולונל מעולם לא נענש על מעשיו. הקצינים היפנים למדו, פשוטו כמשמעו, שאי ציות משתלם. הקיסר, שנבהל מהתפטרותו של טנקה, החליט, בעצת יועציו, שלא להתערב בפוליטיקה פעם נוספת בצורה כזאת. בעתיד, שיחות עם ראשי ממשלה יתנהלו בעיקר בתיווך יועצים. מכיוון שראשי הצבא זכו עדיין לגישה חופשית לקיסר מתוקף הפריבילגיות שהוענקו להם ("זכות הפיקוד העליון"), חיזקה הפרשה, באופן אירוני, את מעמדם של הכוחות המזויינים והחלישה את המפלגות, הפוליטיקאים והכוחות הליברליים. גנרל טנקה גיצ'י, האיש שהחל דרכו כקצין פרוע ומרדני, שדאג להפיל ממשלה אזרחית ב-1912 (ראו פוסט קודם: כשראש הממשלה החליף צבעים)משום שקיצצה את תקציב הצבא ותמך במדיניות נוקשה נגד סין, ניסה, ברגע האחרון ממש, לבלום את הסלע בדרכו לתהום. אולם השדים שהוא עצמו סייע לשחרר מהבקבוק היו חזקים ממנו ודרסו אותו בדרכם. כך, נסללה הדרך להפקרות המוחלטת שאפיינה את הצבא היפני בשנות השלושים, החל מההשתלטות הלא חוקית על מנצ'וריה ב-1931, עד לסדרת ההתנקשויות הפוליטיות וההפיכות הצבאיות ששיאן ב-1936. באופן עקיף, הובילה שרשרת האירועים הזאת למלחמה עם סין ב-1937, ומכאן למלחמת העולם השנייה במזרח, פצצות האטום על הירושימה ונגסקי וחורבן הקיסרות היפנית כולה.

"הפוליטיקאים", אמר בדיעבד קולונל סוזוקי טייאיצ'י, דמות מרכזית בהשתלטות הבלתי חוקית על מנצ'וריה ב-1931, "לא הבינו באמת את הצבא. הם לא ידעו שאם לא עוצרים את אנשי הצבא, הם יפעלו לפי האינסטינקט שלהם וייכבשו שטחים בלי גבול."  ב-1928, הממשלה היפנית, הפוליטיקאים האזרחיים והקיסר לא היו שם כדי לעצור את הקצינים. הם, והאימפריה היפנית, עתידים היו לשלם על כך מחיר נורא.

ובשולי הדברים: הנקודה הישראלית

פרופ' אהרון שי כותב בספרו, "הגנרל שלא נלחם", ביוגרפיה של ג'אנג שואה-ליאנג (בנו ויורשו של ג'אנג זואו-לין), כי הדי האירועים במוקדן הגיעו עד למשוררת לאה גולדברג בישראל. מדהים לראות כיצד אירועים דרמטיים וטרגיים מאבדים מעוקצם והופכים, בארץ רחוקה, לאגדה חביבה. צ'ן סו-לין הגיבור נלחם בדרקון שחור (מן הסתם יפני) שמידפק על שערו ומנסה לחטוף את בתו היפה:

בארץ סין גר צ'ן סו-לין

בבית עם גינה

ולו שלושה בנים גדולים

ובת אחת קטנה

[…]

אז מגנו של צ'ן סו-לין

יצא צבא גדול

עשרים ושתיים נמלים

וגנרל חרגול

לאה גולדברג, "בארץ סין: מה עושות האיילות"?

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 28, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 31 תגובות.

  1. מאד מעניין . קצינים שמטייחים עבירות של קצינים אחרים ופוליטיקאים חסרי חוט שדרה שלא שמים להם גבול בזמן. מאיפה זה מוכר לי?

    • תופעה אוניברסלית, כנראה. הנקודה המכריעה היא שתמיד יש "שיקולים" הגיוניים
      לטייח. כשקראתי את הדו"ח של שר הרכבות אוגאווה הכל נשמע מאד הגיוני: שיקולים
      בינלאומיים, שיקולים קואליציוניים, זה לא הזמן עכשיו וכו'. וכל זה הביא את יפן
      לאחד האסונות האיומים בתולדותיה.

  2. מרתק! לפעמים המציאות עולה על כל סיפור מתח.

    לא סיפרת מה עלה בגורלו של איטו קנג'ירו. אגב, סיפרת שהוא היה סוחר פחם. ממה שזכור לי, מכרות הפחם היו אחד האינטרסים החשובים של יפן במנצ'וריה. האם ייתכן שגם המגזר העסקי היפני בחש בקלחת המנצ'ורית?

    • האמת היא שאני פשוט לא יודע. למרות הרבה מאד מאמצים, לא הצלחתי לגלות שום מידע
      על איטו קנג'ירו, לא בספרות ולא בארכיונים, מעבר למה שכתבתי פחות או יותר. הוא
      תמיד מוזכר במקורות הראשוניים בהקשר לחלקו בפרשת רצח ג'אנג זואו-לין, ואף פעם
      לא נאמרת עליו מילה מעבר לכך. זה לא אומר כמובן שאין עוד מידע – ואני מקווה
      למצוא עוד חומר מעניין בעתיד.

      המגזר העסקי בוודאי בחש בקלחת המנצ'ורית, בחש ובגדול, מפני שהאינטרסים
      הכלכליים במנצ'וריה (לא רק של המדינה, גם של אזרחים פרטיים) היו עצומים.
      למעשה, היקף הסחר בין האימפריה היפנית למנצ'וריה היה 400 מיליון יין בשנה.
      200,000 יפנים ומיליון קוריאנים גרו בשטח, ורבים מהם החזיקו בעסקים קטנים או
      גדולים. החרמות הכלכליים הסיניים, שהפכו לעניין שבשגרה, פגעו קודם כל בהם.
      לכן, הלובי העסקי נטה לתמוך במדיניות חזקה במנצ'וריה, פשוט כדי להתגבר על
      הבעיות שהוא נתקל בהן. כמובן, השחקן החשוב ביותר היתה חברת הרכבת הדרום
      מנצ'ורית, אבל היא היתה במעמד חצי ממשלתי. ממשלת יפן החזיקה ב-50 אחוז מהמניות
      ומינתה את המנכ"ל, אם כי כרגיל ביפן מנהלי החברה לא נשלטו לחלוטין בידי הממשלה
      והיו גורם די עצמאי בזירה.

  3. 200 טון של חומרי נפץ בשקי חול? זה 1 חלקי 70 מפצצת האטום שהוטלה על הירושימה, משקל 150 טויוטה קורולה, או משקל 4000 סינים עומדים אחד על גבי השני, נפח של 20 מטר מעוקב. אולי 200 קילו? צריך 200 ימי עבודת קולי להעלות משקל כזה לגשר שספק אם יחזיק אותו. לפי התמונה של הרכבת זה נראה קצת פחות.
    מאחר ואנשי צבא בסופו של דבר הגיעו לממשלה, איך הם לא למדו להשתלט על אנשי השטח? או שעד מלחמת העולם השניה כבר האינטרס של ממשלת יפן כבר לא היה שונה משל הצבא. ומה היה חלקו של הירוהיטו בהחלטות הפוליטיות?

    • 200 טון זה מה שכתוב במקורות, אבל אולי אתה צודק ויש כאן טעות. אני אבדוק עוד
      פעם.

      שתי השאלות האחרות ששאלת הן מאד חשובות ומסובכות, כל אחת בפני עצמה. ראשי הצבא
      הצליחו להשתלט פחות או יותר על אנשי השטח רק לאחר ההפיכה הצבאית הגדולה
      ב-1936, שבאמת כבר הדגישה את הסאה. הקיסר איים על הגנרלים שאם הם לא מדכאים את
      זה *היום*, אז הוא ייצא בעצמו בראשות משמר הארמון לעשות את זה, מה שיישר את כל
      המערכת נגד המורדים. הנקודה המכריעה היא שראשי הצבא אמרו לממשלה שכדי למנוע
      אירועים דומים בעתיד, צריך לוותר עוד לצבא ולמנוע שלטון של פוליטיקאים. התוצאה
      היתה ממשלות אוהדות יותר ויותר לצבא, נטייה הולכת וגוברת של הגנרלים להפיל
      ממשלות בסחטנות הרגילה (סירוב למנות שר הצבא) וכיוצא בזה. בזמן מלחמת העולם
      השנייה ראשי הממשלה בעצמם היו גנרלים שיצאו ישר מהצבא לפוליטיקה. טוג'ו אולי
      היה ראש הממשלה הראשון ששלט לחלוטין בצבא, אבל זה כמובן כבר לא עזר לאימפריה
      היפנית.

      חלקו של הירוהיטו בהחלטות הפוליטיות הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת ביותר
      בהיסטוריה היפנית. אבל לאילו החלטות פוליטיות בדיוק אתה מתכוון? אלו שלפני
      מלחמת העולם השנייה?

  4. ומה היה סופו של קומוטו? הוא ניסה עוד פעם להשתתף בפעילות צבאית? איך הוא קיבל את כניעת יפן (אם חי עד אז)?

    • זו שאלה מאד מעניינת – באמת הייתי צריך להכניס את זה לפוסט. קומוטו, כמו שכתבתי, התפוטר מהצבא לאחר הפרשה ובאמצעות קשריו מצא עבודה בתעשייה, כולל במנצ'וריה. לאחר המלחמה וכניעת יפן הוא סירב לחזור למולדת המובסת, וניצל את קשריו וכישורי השפה שלו כדי למצוא עבודה בסין הפוסט-מלחמתית. במשך כמה שנים הוא גר בשאן-שי ושימש יועץ כלכלי לאיל המלחמה המקומי. לאחר שעלו הקומוניסטים לשלטון הוא נעצר ונחקר על פשעי המלחמה שלו (כולל רצח ג'אנג זואו-לין) ומת בכלא. אומרים שהאסירים היפנים האחרים האשימו אותו ש"בגללך הגענו למצב הזה" ודי התעללו בו. מסמכי החקירה שלו בידי המשטרה החשאית הסינית, דרך אגב, התפרסמו לא מזמן – הם אחד המקורות הראשוניים המעניינים ביותר לפרשת רצח ג'אנג והסתמכתי עליהם לא מעט.

  5. תודה על הפוסט דני .

    כמה תהיות קושיות ברשותך :

    איך בדיוק אתה מקשר בין השתתפותה של יפן במלחמת העולם השניה , לבין תהליך המיליטריזציה ביפן כמתואר ? תוכל לפרט ? יש לי כמה חשדות , אבל מענין …….

    שנית – מנקודת המבט של קומוטו , לא הסברת כלל – איך הוא עשה שטות כזו ? לקח קבצנים מסוממים ועלק הפליל אותם ? הוא הבין את האאוטקם של הדבר ? יש סיכוי שהוא הבין ? וצפה מראש ? יש סיכוי שהוא פשוט הפגין זלזול תת הכרתי במערכת מעליו ? או אולי – תת הכרתי ב- " אדם החולה של אסיה …….." הרי ברור היה כשמש מראש שיבינו ההפללה והגיחוך . גם לפי דעתך כך !

    לגבי הפיצוץ ברכבת , יש קצת תמיהה במחשבה ראשונה אכן . במחשבה שניה , צריך קצת להבין בדבר ולהיות מנוסה בדבר בשביל להבין ( אולי ) מה קרה שם בדיוק :

    200 טון זה אכן המון , מסכים עם אורי אכן . אבל , לפי המתואר בפוסט , הם רצו " להרים " הרכבת גופא . עכשיו , בשביל להרים רכבת גופא , אתה צריך לבוא על צדדיה ( מבחינת חישובי כיווני גל הפיצוץ וההדף ) . אם תשים במסילה אזי ילך הקטר וקרון אחד , וכל הרכבת רק תוסט בעיקרון ( אלא אם כן תפעיל בדירוג עם השהיה את הפיצוצים ) אבל הם הלכו על הרכבת גופא ובגשר עצמו . אם כך , לדעתם השקים היו אכן צריכים להיות תלויים באויר . ונדרשה מכאן כמות עצומה של חומר נפץ , הואיל והרבה מהאנרגיה המתפרצת ,היתה צריכה להתפזר באויר , מכאן הכמות העצומה אני מניח .

    תודה …….

    • שאלות מעניינות:

      1. לדעתי זה תהליך דיאלקטי מובהק. ה"מתונים" בצבא, כביכול, דיכאו את ה"קיצוניים" ב-1936. בתמורה, הם דרשו מהממשלה יותר כוח והשפעה כדי שיוכלו לוודא שהתפרצות זעם כזאת לא תחזור על עצמה. מכאן נסללה הדרך לשלטון גורמים צבאיים שהכשילו כל פשרה עם סין, דבר שגרם ליפן להסתבך ביבשת והוביל אותה לאמברגו האמריקאי ולמלחמת העולם השנייה.

      2. דווקא התשובה כאן מאד פשוטה. לפי עדויותיו המאוחרות של קומוטו, הוא לא חשב שתהיה באמת חקירה והאמין שיטייחו מיד את כל העניין. לפיכך, הוא לא השקיע יותר מדי בסיפור הכיסוי.

      • תודה על התגובה ……

        נו טוב דני , אז הרי בתשובתך אתה מאשש חשד עמום שלי . הוא לא האמין שתהיה חקירה והאמין שיטייחו ? אז הוא הפגין זלזול בממונים עליו !! זלזול במערכת !! מופגן ביותר !! באשר :

        לא רק שהוא לא צפה האאוטקם ( עלק לא צפה …..) אלא : שבמאמץ זניח , הוא יכול היה לבחור סיפור כיסוי הרבה יותר מוצלח , אבל הוא " התעקש " על זה המגוחך ביותר , ממש במפגיע עושה רושם !!

        כל זאת , בעוד אתה מתאר הרי קצין רם דרג , עם ניסיון קרבי , שאמון על עיניני ריגול על פרטיהם ודקויותיהם מטבע הדברים .

        אם כך , זה יותר מתמוה , ומאשש החשד שלי משהו …….

        תודה ……..

  6. דני, מה מידת האחריות של הירוהיטו לתנאים שהביאו את יפן להצטרף למלחמת העולם השניה. עד כמה הוא היה מעורב בהחלטות פוליטיות? הביע את דעתו עד כמה צריך להיות מעורב במנג'וריה ובסין? ידע והבין את המאבק בין הצבא לממשלה? אני סקרן לדעת האם אחרי מלחמת העולם השניה הוסכם בין האמריקאים ליפנים "להקטין" את מידת אחריותו ומעורבותו על מנת שאפשר יהיה להשאיר אותו כקיסר.

    קמוטו נפטר ב 1955 ממחלה באיזה מחנה מעצר סיני בגיל 72 שזה הרע במיעוטו עבורו. נתקלתי באיזה מקום בהתיחסות לביוגרפיה שהוא כתב ושמה "אני רצחתי את צאנג טסו". האם ניתן להאמין למה שהוא סיפר לסינים הקומוניסטים אחרי 20 שנה? הוא סיפר אולי מה שהם רצו לשמוע.
    אל רום, הנה תמונות של הגשר והרכבת, אולי תוכל לנתח את התמונות בחלק התחתון של הקישור http://bit.ly/JBMcHq ולהגיע למסקנה אם היה צורך ב 200 טון חומר נפץ, כמות שטכנית מאד קשה להוביל ובוודאי שלאכסן בביקתת שומרים. מצאתי אזכור http://bit.ly/19wZMWQ שהיה מדובר ב 150 קילו שמומחה שהובא מקוריאה גנב ממחנה צבאי.

    • תודה אורי על התמונות . טוב , נקודה נוספת עולה לי לראש . נקודה שמאששת ומפריכה במקצת ההערכות שלי . נכון שצריך פה ים חומר נפץ לפיצוץ נפח אדיר , ונכון ששקים תלויים באויר מאבד אנרגיה מתפרצת ( ומכאן הכמות הגדולה ) , אבל :

      סה"כ הגשר הוא לא ממש ארוך , הואדי מאוד לא רציני …..משמע – הסיכוי לקטילה של היעד יורדת מאוד , באשר , אם המתנקשים לא יודעים באיזה קרון " המרשל הזקן " אז הפיצוץ לא ממש ממוקד עליו . ולכן היה צריך תיזמון מדויק . העדר היכולת לתזמן , מסביר אולי כמות חומר הנפץ העצומה , על מנת ליצור פיצוץ נפח עצום , שיקח את כל הרכבת גופא ( או בשאיפה ) .

      ואכן , לפי הפוסט , המרשל הזקן , חטף רק רסיס בחזה ולא התרסק או נשרף ממש , ועוד דיבר / מילמל ככה לפינאלה כמה מילים , אזי ייתכן – שלא ידעו המתנקשים התיזמון המדויק ( משמע , באיזה קרון הוא נמצא ……. ) .

      אני עוד אנסה לחקור בדבר ולראות מה עוד …….

      תודה

    • קודם כל, בנוגע לכמות חומר הנפץ, בהחלט יתכן שטעיתי בנקודה הזאת. אני צריך לבדוק שוב את המקורות. ומכיוון שהם לא בהישג יד כרגע (אני בדרך לכנס בוושינגטון), מחקתי את ציון הכמות במאמר. מה שבטוח בטוח. בכל מקרה, יש לי רושם שאורי צודק. חומר הנפץ לא נגנב מקוריאה, אלא הובא בידי יחידת מהנדסים שקומוטו הזמין. מפקד היחידה היה שותף בקשר.

      קודם כל, המאמר שהזכרת נקרא "אני רצחתי את ג'אנג זואו-לין" והוא בשום אופן לא ביוגרפיה. הוא מאמר קצר שמסביר את הרקע לרצח, המתבסס על ראיון עיתונאי שקומוטו נתן בזמן המלחמה. היתרון הוא שיש לנו כל מיני עדויות של קומוטו מזמנים שונים ואפשר להצליב ביניהן: הראיון הנ"ל, שיחה נוספת שלו עם איש אקדמיה יפני במנצ'וריה בזמן המלחמה, והחקירה בסין. לזה אפשר להוסיף עדויות של אנשים שהיו שותפים בקשר (יש כמה וכמה עדויות כאלה), ואנשים שהכירו את קומוטו היטב. שני החשובים שבהם הם גנרל טנקה ריוקיצ'י, שהעיד במשפטי טוקיו על הפרשה, והיראנו מינאו, הגיס של קומוטו ושונאו המושבע. מהצלבת העדויות הללו מתקבלת תמונה פחות או יותר אמינה.

      בנוגע להירוהיטו בזמן המלחמה, הנושא הזה נמצא בויכוח לוהט בין ההיסטוריונים. לדעתי האישית האחריות שלו היתה מוגבלת, כמי שמילא תפקיד מסויים בדינמיקה, אבל לא מכריעה כלל וכלל. בניגוד למה שכל מיני היסטוריונים מרקסיסטים ניסו לטעון אחרי המלחמה, לקיסר היה קשה מאד לקבל הכרעות לבדו, והוא בדרך כלל נאלץ לשמוע לעצת היועצים שלו. מדי פעם, כמו ב-1928, 1936 או 1945, הקיסר היה יכול להפעיל את כובד משקלו לקבל הכרעה אחת גדולה. אבל הוא לא היה יכול לעשות זאת לעיתים קרובות מאד, ומה שהוא בטוח לא היה יכול לעשות זה לנווט, לנהל ולתחזק מדיניות עצמאית. פשוט לא היו לו הכלים המוסדיים לכך. Having said that, להירוהיטו היו ספקות כבדים בנוגע למלחמה מההתחלה. הוא השתכר עם הנצחונות הראשונים, והספקות שלו גברו לקראת התבוסה. לא שונה בהרבה מיפנים בכירים אחרים שהיו שייכים לצד המתון. כמובן שהאמריקאים ניסו למתן אפילו את האחריות המוגבלת הזאת לאחר המלחמה, מסיבות פוליטיות מובנות. הקיסר היה העוגן לרפורמות הדמוקרטיות שהם רצו לבצע.

    • אורי או דני , מה שאני עוד תוהה בדיעבד אכן , האם הרכבת הייתה פרטית ?? כמה קרונות היו שם ? שהרי אם הייתה ארוכה , ולא ידעו המתנקשים באיזה קרון המרשל הזקן , אזי – זו חיה לגמרי אחרת …….. ובגדול !!

      בכל מקרה , הגודל של הגשר , האורך שלו , המשקל של 200 טון בשקים תלויים , מביעים ספק רב מאוד לגבי הכמות של 200 טון ( שהרי הגשר צריך להחזיק כמות אדירה , משקל אדירה , ורק תמיכה בצלע הואדי יכולה לעזור , ובכלל לא נחוץ תכל"ס נראה כך …….. ) . מאידך , בשקלול הגורמים והפרמטרים האפשריים , קשה גם להאמין ש – 150 קילו הספיקו לגבי המתכננים .

      תודה ……

      • הרכבת אכן היתה פרטית, והמקורות מספרים לנו במדויק על ההרכב שלה. היו בה
        קרונות של מחלקה ראשונה, שנייה ושלישית לאנשיו של ג'אנג לפי מעמדם ודרגותיהם –
        עשרים קרונות בסך הכל. הקרון של ג'אנג, קרון מספר 8, היה קל מאד לזיהוי, משום
        שהוא היה הקרון דה-לוקס היחיד ברכבת. מלבד זאת, סוכניו של קומוטו בבייג'ינג,
        רס"ן טקשיטה וגנרל טטקאווה, נכחו בתחנת הרכבת כשג'אנג עזב, ומסרו לו מיד לאיזה
        קרון המרשל עלה. כך שהמתנקשים ידעו בדיוק היכן נמצא ג'אנג, והפעילו את המטען
        בדיוק כאשר עבר הקרון המדובר מתחת לגשר.

      • תודה על התגובה ……

        אם כך דני , הדברים די תמוהים . לפי מה שאתה מתאר , היה תיזמון מדויק . אזי , אם זה היה 200 טון , אין מצב שעל פי הפוסט , הוא יצא ( המרשל ) עם רסיס בחזה , וככה מילמל לפיאנלה – טוב למות בעד ארצנו ……… הכל במקום להיטחן ולהתרסק ואשכרה להיצלות .

        מאידך , לא נראה ש – 150 קילו עשו זאת . טוב , אני עוד אעיף מבט בתמונה , כי בעצמי קצת התבלבלתי ………

        תודה

  7. טוב , שים לב דני ,פותח תגובה חדשה , נגמר השרשור …….

    על פי התמונות מהלינק של אורי לעי"ל , אזי יש גשר , פסים עיליים לרכבת עילית , ופסים תחתונים לרכבת תחתית ( מושגית ) . אני תוהה , אתה בטוח שמדובר ברכבת התחתית ? לא בעילית ? שהרי תיארת בתגובה , בדיוק כאשר הרכבת עברה מתחת לגשר , משמע – רכבת תחתית ( מושגית ) . הנה הלינק , ראה שם התמונה הראשונה בשחור לבן :

    http://forum.axishistory.com/viewtopic.php?f=65&t=113944

  8. אל רום, אתה יכול לראות לפי התמונות שמשהו כבד נפל על הקרון, כנראה הגשר. הרכבת נסעה במהירות איטית בקטע ההוא. זה לא משמעותי מה היה משקל חומר הנפץ, קוריוז שולי. אתה פשוט צריך להזהר מהיום לא לשבת ליד קרונות פרטיים. דני הזכיר שלמקרה שההתנקשות תכשל קומוטו הכין תוכנית ב, אנשים שיתקרבו מיד לאחר הפיצוץ ויהרגו אותו. הבן של ג'אנג שנים לאחר הרצח, תפס את צ'אנג קי צ'ק במאסר והכריח אותו להתחייב שהוא יפסיק את המלחמה שלו בקומוניסטים ויאחד את הכוחות למלחמה ביפנים, נקמה מוצלחת שהכתיבה את ההסטוריה של סין, לולי זאת אולי סין לא היתה קומוניסטית. ג'אנג זאו לין היה רוצח שארגן רציחות בעצמו כך שלא צריך להרגיש צער כלפיו.
    מה קרה ל 200 אלף יפאנים ומליון קוראנים שגרו במנגוריה לאחר המלחמה?
    תודה רבה דני על סדרה מרתקת. התמכרתי.

    • בנוגע לקוריאנים אני לא בטוח, אבל רובם המוחלט של היפנים שגרו במנצ'וריה ברחו או גורשו. החריגים היחידים היו ילדים קטנים שנשארו, למעשה הופקדו בידי הוריהם אצל חברים סינים כדי לא לסכן אותם בתלאות הדרך. הם גודלו כסינים, ואחרי עשרות שנים היה מפגש מרגש מאד בינם לבין בני משפחותיהם ביפן.

      ג'אנג זואו-לין התחיל את דרכו במנצ'וריה כמנהיג כנופיית שודדים. בשנים הראשונות שבהם היה בשלטון הוא היה אכזרי אמנם אבל יעיל. אבל השנים האחרונות שלו, שהושקעו בעיקר במלחמות מגלומניות מדרום לחומה, היו איומות ונוראות לתושבי מנצ'וריה. השלטון שלו היה טפילי ועריץ ללא שום כוונה להועיל לאוכלוסיה. לכן, כמו שאורי רמז כאן – לא אבדה גדולה. הבעיה לא היתה בזה שג'אנג עצמו מת, אלא בכך שקצינים יפנים ניהלו מדיניות חוץ עצמאית. זה היה האסון הגדול באמת – התקדים לעתיד.

      דרך אגב, הוספתי תוספת מאד מעניינת בסוף המאמר שגיליתי היום: הקשר הישראלי של כל הסיפור.

      • דני ,

        אתה הזכרת בפוסט – plan B למקרה והפיצוץ יכשל ? לא זוכר דבר כזה ? אולי שינית בדיעבד ?

        בכל מקרה , מה טיבו של הרסיס שחטף המרשל ? זכוכית ? מתכת ? יש מצב שאתה יודע אם החלונות ברכבת היו היו פתוחים ? האם מזכוכית ? יכולה להיות לזה משמעות בהערכה ……..

        אורי , על איזה תמונות אתה מדבר ? אני פשוט הסתכלתי ( מחמת קוצר זמן ) רק בזו השחורה / לבנה הראשונה באתר …….

        תודה

      • לגבי הקוריאנים,ישנה עדיין קהילה של סינים ממוצא קוריאני(שאף מוכרת כאחת מ56 קבוצות המיעוטים בסין),רובם מתגוררים בצפון-מזרח סין,האיזור שנקרא פעם מנצ'וריה והיום נקרא פשוט דונג-ביי(צפון-מזרח)והמפורסם שבהם הוא כנראה המוזיקאי צוי ג'יאן.

  9. ומעניין גם הסיפור על השיר של לאה גולדברג,אני זוכר את השיר מילדותי,ולא הכרתי את הקשר לג'אנג זואו-לין. אז הבן שנשאר לשמור על אחותו הוא ג'אנג ש'ואה-ליאנג?

    • כמובן. לאה גולדברג היתה צריכה להוסיף ששלום אחותו לא היה בראש מעייניו אלא מקטרת האופיום. ג'אנג שואה- ליאנג היה מכור לסמים, אם כי הוא נגמל בסופו של דבר.

  10. פרופ' אהרון שי קצת מרחיק לכת, השיר התפרסם לראשונה ב 25.6.1942, בזמן הרצח לאה גולדברג היתה בת 17 בבית ספר תיכון בקובנה ואני מסופק אם הם שמעו שם את השם ואם היא זכרה אותו עד שהיתה בת 31 כאשר כתבה את השיר. אבל בשביל הצדק הפואטי אפשר לקבל.

    • אולי היא כתבה אותו קודם? השם פשוט כל כך דומה שקשה לי להאמין שזה מקרי. חוץ מזה, רצח ג'אנג זואו-לין עורר הרבה מאד הדים בעולם באותו הזמן ונחשב לאירוע בינלאומי ממדרגה ראשונה, כך שאני לא אתפלא אם הוא הגיע לעיתונות גם בקובנה. בכלל מנצ'וריה היתה בכותרות העיתונות הבינלאומית בסוף שנות העשרים ועד 1931.

      • עד כמה במערב היה עניין בארועים בצפון סין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם? האם היה איזה אינטרס למישהו באירופה במה שמתחולל שם? האם חבר הלאומים העביר ביקורת על יפן? זו היתה תקופה של המיתון הגדול והחדשות היו כנראה בעניני כלכלה. סין וכנראה גם יפן היו עולם שלישי מרוחק.

        מה היתה תגובת הקומנטיאנג ? אחרי הכל זה היה האויב שלהם.

        אתה קורא לזה רצח. ג'אנג זואו לין חי ומת על החרב בעת מלחמה בידי צבא שנמצא בחזית באוירה ובזמנים שחיי אדם לא שווים הרבה, לא בידי קבוצת טרוריסטים.

      • בשנת 36 הבן ג'אנג שואה ליאנג היה מעורב בחטיפה של ג'אנג קאי שק ב"תקרית שיאן", קרוב לוודאי ששמו של ג'אנג זואו לין עלה שוב לכותרות והידהד במוחה של לאה גולדברג.
        מה שמשכנע אותי שהיא השתמשה בשמו, היא הנטיה של מי שאינו סיני להמציא שמות סינים שנשמעים כמו צ'אנג צ'ונג צ'ינג. ואילו היא השתמשה בשם אמיתי.

      • תיאוריה משכנעת מאד. מעניין לראות עד כמה חדשות מהמזרח הרחוק הגיעו גם לעיתונות בקובנה באותו הזמן.

  1. פינגבק: הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין | הינשוּף

  2. פינגבק: היכל התענוגות הנעלים – כשיפן החליטה להפריט את הריגול | הינשוּף

כתיבת תגובה