הקצין שסירב להתקלח: קומוטו דאייסקו וההתנקשות בג'אנג זואו-לין

מי היה הקצין היפני שתכנן לשנות את ההיסטוריה של מזרח אסיה במכה אחת של חומר נפץ? הכירו את קומוטו דאיסקו – סוכן חשאי, קושר מקצועי וסרבן פקודות סדרתי, שהתגאה במשך שנים בסירובו העקרוני להתקלח בזמן מלחמה. פרשת ההתנקשות בג'אנג זואו-לין, הרצח ששינה לנצח את פניה של מזרח אסיה. מאמר שני בסדרה.

images

למאמר הראשון  בסדרה, מלך מנצ'וריה: מי רצח את המרשל הזקן, הקליקו כאן.

ב-1904, אי אז במהלך מלחמת רוסיה יפן, סיימה יחידת יפנית קטנה יום של תמרונים, ואולי אף לחימה, במישורים של מנצ'וריה. כאשר היום עמד להסתיים והחיילים חשבו שהם עומדים לתפוס תנומה קלה, החליט מפקד הפלוגה – דווקא אז – שהם חייבים להתקלח. דא עקא, שמקלחות שדה לא היו אז, ובין הנחל הקרוב למקום הלינה הפרידו קילומטרים רבים של שטח קשה ומיוער. ביער, כך ידעו כולם, ארבו צלפים ופרטיזנים רוסים, והחיילים כולם התמרמרו על הסכנה המיותרת, מה גם שלאיש לא היה כוח לבצע את הטרק המפרך לנחל. אבל בכל זאת, המפקד אמר, והמשמעת בצבא היפני היתה נוקשה ביותר. מפקדים היו רשאים, על כל זוטא שהיא, להרביץ מכות רצח לכפופים להם בדרגה, ועל סירוב פקודה העונש היה מוות. ובכל זאת קם אחד ממפקדי המחלקות, קצין צעיר בשם קומוטו דאיסקוּ, ומחה כנגד הפקודה. החיילים, אמר, לא צריכים לקרוע את עצמם ולהסתכן בשביל מקלחת, ובכלל – מי צריך מקלחות בזמן מלחמה כשאפשר למות בכל רגע. "תגיד לי," שאל המפקד בזעם, "אתה מתכוון לא להתקלח עד סוף המלחמה?" "כן, בדיוק," ענה קומוטו, "לא אתקלח עד סוף המלחמה." המפקד, שנדהם מהתעוזה, ויתר, וקומוטו אכן קיים את שבועתו, לפחות בחלקה. רק כאשר נפצע ופונה לבית חולים צבאי בעורף הסכים סוף סוף להתקלח. בשנים הבאות, סיפר את הסיפור הזה בגאווה לכל מי שרצה לשמוע.

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

להתקלח? מה פתאום. חיילים במלחמת רוסיה-יפן

כצפוי, החוצפה של קומוטו רק התגברה עם השנים. ב-1916, כאשר הועסק כסוכן חשאי ויועץ צבאי בסין מטעם מחלקת המודיעין של המטכ"ל, העז להתווכח עם פקודה של הרמטכ"ל לנטוש איל מלחמה אחד ולעבור לאחר. "בגידה כזאת," התעקש קומוטו, "נוגדת את עקרונות הבושידו – דרך הלוחם היפנית." הרמטכ"ל, גנרל אואהארה (שנודע כ"סבא רעם" בשל מזגו הזועם) שלח לאואהארה מכתב חריף: "המוסר האישי שלך אינו זהה לאינטרסים של המדינה. אל תשכח זאת לעולם." קומוטו ציית – אולם בחירוק שיניים. כקצין ממשפחה אמידה עם שורשים סמוראיים מפוקפקים קמעא, שמעמדה החברתי רעוע, הוא תיעב את האליטה השחצנית, המעמדית, ששלטה בצבא היפני באותה תקופה. ובמיוחד שנא את ה"קליקות", אותן רשתות של יוצאי נחלות פיאודליות ששלטו במשרות הצבאיות הנחשבות. במיוחד אמורים הדברים ב"קליקה של צ'ושו", ארגון חברתי רב עוצמה שהמזוהים איתו החזיקו ברוב ברזי הכוח בצבא היפני באותה התקופה. בסוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר שירת קומוטו תחת אוהארה עצמו כראש הדסק הרוסי במחלקת ההיסטוריה הצבאית של המטכ"ל, קרא בהתלהבות על הרפורמות של פטר הגדול ברוסיה, כיצד ריסק את האצולה, מחץ את האליטות והרגיל את העם הרוסי למלחמה מתמדת. כך, נתפס קומוטו להלך רוח של שנאה כפולה – הן לאויביה של יפן מבחוץ והן ל"מנהיגיה העריצים" – הלך רוח שאפיין מורדים לאומנים רבים בקיסרות לאורך הדורות.

"סבא רעם" - גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

"סבא רעם" – גנרל, לימים פילדמרשל, אואהארה יוסאקו

ב-1926 התחיל קומוטו להימאס על בכירי המטה הכללי. "הבחור הזה מפריע לנו," אמר אחד מהם, ודאג להעביר אותו למקום הרחוק ביותר שאפשר – למנצ'וריה – שם שימש כ"קצין מטה בכיר" בצבא גוואנדונג, הכוח היפני שהוצב בחבל הארץ הזה. כפי שתיארנו בפוסט הקודם, יפן "חכרה" את החבל מסין לאחר מלחמת רוסיה-יפן וניהלה בו משטר עצמאי משלה, כולל כוחות שיטור וצבא. שליטתה על מסילת הרכבת הדרום מנצ'ורית נתנה לה, או ליתר דיוק לצבא גוואנדונג, אחיזה גם בפנים הארץ. צבא גוואנדונג היה באופיו כוח כאוטי וקונספירטיבי. קציניו היו בקשר עם מיני טיפוסים מפוקפקים ומוצללים, סוכני שירות חשאי, שודדים וסוחרי סמים (ההבדל בין שלוש הקטגוריות הללו לא היה ברור במיוחד). כל אלה נהגו, כדרך שגרה, לבחוש בפוליטיקה הסבוכה של צפון מזרח-סין. הצבא היפני בכלל נהג לחשוב כי הוא כפוף ישירות לקיסר ולא לממשלה, והמבנה המיוחד של צבא גוואנדונג עודד את קציניו שלא לציית אף למפקדיהם. הכלב, למעשה, היה קבור בבעיה ארגונית קשה. רוב היחידות הצבאיות היפניות הונהגו, בדומה ליחידות צבא במקומות אחרים בעולם, על ידי מפקד ורמ"ט (ראש מטה). הרמ"ט היה אחראי לניהול השוטף, ומתחתיו עבדו קציני מטה שכל אחד מהם הופקד על תחום מוגבל (מודיעין, מבצעים, מוביליזציה, שלישות וכו'). למפקד ולרמ"ט היתה תמונה מלאה על עבודת היחידה, אבל הם היו נתונים לפיקוח הדוק מצד הרמה הממונה, במקרה זה המטה הכללי בטוקיו. הבעיה היא שבצבא גוואנדונג היתה גם פונקציה שלישית, בנוסף למפקד ולרמ"ט – קצין מטה בכיר. כפי שכתב התיאורטיקן ההיתולי הבריטי, נורת'קוט פרקינסון (שברעיונותיו עסקנו בפוסט קודם), כאשר יש לבוס כפוף אחד בלבד – מדובר למעשה בשותף ובמתחרה. מכיוון שקצין המטה הבכיר בצבא גוואנדונג חלש על כל קציני המטה הזוטרים, היתה לו למעשה תמונה מלאה של כל הפעילות הצבאית בכוח. למעשה, הוא היה מחובר לפעילות השוטפת, כולל קשר עם סוכנים חשאיים וארגוני פשע, הרבה יותר משני מפקדיו. אולם מכיוון שרשמית הוא לא נחשב אחד ממפקדי היחידה, הפיקוח עליו מצד הרמות הממונות היה קלוש. כך, קצין המטה הבכיר היה חופשי למעשה לרקום מזימות מתחת לרדאר של מפקדיו וגם של המטכ"ל. לרוע המזל, ב-1926, זה היה בדיוק התפקיד שקומוטו דאיסקו קיבל. האדם ההרסני ביותר נכנס לתפקיד הבעייתי ביותר, והתוצאה לא איחרה לבוא.

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון - קולונל קומוטו דאיסקו

האדם הלא נכון, במקום הלא נכון – קולונל קומוטו דאיסקו

באופיו ובהשקפותיו, היה קומוטו דאייסקו אדם אופטימי. במידה רבה, הוא חלק את אותה "אופטימיות" אלימה ורצחנית שאפיינה מורדים יפניים מימים ימימה. הפיתרון למצב הסבוך במנצ'וריה היה לדעתו פשוט מאד: יש לחסל את האנשים המרושעים שנמצאים בצמרת, ובפרט את העריץ הסיני ששלט באזור – ג'אנג זואו לין. ב-1928, חשו קומוטו וחבריו כי הם נמצאים במצור: התנועה האנטי-יפנית במנצ'וריה גברה, האזור התמלא בגל של שביתות, הפגנות אלימות ואף התקפות פיזיות כנגד אזרחים יפנים וקוריאנים, ובכירים יפנים רבים חשדו כי ג'אנג משחק עמם משחק כפול ומעודד את הקמפיין האנטי-יפני מאחורי הקלעים. בסביבות ראש השנה של 1928, נסע קומוטו לשתי נסיעות חשאיות במנצ'וריה, התנייד ברכבות, לבש בגדים מקומיים ותקשר עם אזרחים פשוטים בשפה הסינית שהיתה שגורה בפיו. הוא נדהם לגלות כי התושבים המקומיים שנאו את ג'אנג זואו-לין, איל המלחמה ששלט בהם, בדיוק כפי ששנאו את האימפריה היפנית. מבחינתם, זה היה נבלה וזו היתה טריפה: מנצלים ועריצים העושקים את העם הסיני ורומסים אותו תחת מגפיהם. קומוטו, ששירת במנצ'וריה במהלך מלחמת רוסיה יפן, זכר גם מציאות אחרת. ב-1904, נזכר לימים, האזרחים הסינים דווקא העריצו את היפנים וראו בהם משחררים מהעול הרוסי. הוא, כמובן, לא הביא בחשבון את האפשרות שמעשיה של יפן המיטו עליה את השנאה הזאת. מבחינתו, האימפריה היפנית היתה הרי התגלמות המוסר והצדק. אם האזרחים המנצ'ורים שונאים את יפן, הרי שמישהו הסית אותם. והאדם הזה היה לדעתו ג'אנג זואו-לין. המרשל הזקן, הוא ורק הוא, היה מקור הרשע במנצ'וריה. אם רק יסולק, התושבים ישובו לאהוב את יפן, שתוכל למנות שליט סיני טוב ונאמן יותר, אולי בשיתוף פעולה עם מפלגת האומה (גואומינדאנג) שממילא הלכה וכבשה את רוב שטחה של סין. ג'אנג, כתב קומוטו, הוא כמו אויבאון (בוס במאפייה היפנית). ברגע שימות, תומכיו החנפים יתפזרו לכל עבר ויפסיקו לאיים על יפן.

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

המרשל הזקן, ג'אנג זואו-לין

לאחר ששב לדליאן, בירת חבל קוואנטונג היפני, נענה קומוטו סוף סוף להפצרת שתי בנותיו והסכים לקחת אותן לטיול בהר ניריי – בית קברות צבאי מפורסם שהתנשא מעל העיר. קומוטו לא אהב באמת את בנותיו – הוא נהג לנזוף באשתו תדירות על כך שלא ילדה בנים, ובכלל ראה במשפחתו מטרד ותו לא. גיסו, הכתב הצבאי היראנו רייג'י, סיפר לאחר המלחמה שנהג לסחוט כספים מאחיו כדי לממן חיי תענוגות והוללות. הוא החזיק גיישות, זונות ופילגשים יפניות וסיניות בערים שונות במנצ'וריה וצפון סין, ופיזר עליהן את משכורתו הזעומה. בנותיו, מיותר לומר, נחשבו בעיניו כקליפת השום. ובכל זאת, בראשית 1928, נכנע לנדנודיהן והסכים לקחת אותן להר. אבל אז, דווקא אז, הכתה בו מעין חוויה מיסטית. לימים סיפר כי נשמות הגיבורים שנהרגו במלחמת רוסיה-יפן נגלו לפניו, כך לפתע פתאום, והפצירו בו להציל את מנצ'וריה שנקנתה בדם חייהם. קומוטו החליט שמשימת חייו היא להרוג את ג'אנג זואו-לין. את מניעיו הסביר במכתב ארוך ומרתק ששלח לאחד ממקורביו, קצין מודיעין ומומחה לסין מהמטכ"ל:

באשר לי, לא מעריכים אותי במיוחד בחלונות הגבוהים. […] אולם כמי שיש לו ניסיון רב עם טרוניותיהם של אנשים קטנים ומפקדים אנוכיים, אני לא מוטרד מזה יותר מדי. […] איננו צריכים לדבוק בעבודתנו בצבא, עד כמה שאנחנו אוהבים אותה. אולי הגיע הזמן לבחור מקצוע אחר, רחוק מהחיים הצבאיים, כדי לתת לממונים עלינו (האנשים המשעממים האלה!) סיבה לחשבון נפש. […] בכל הנוגע למצב במנצ'וריה, רבים הגיעו למסקנה שאי אפשר להתעלם מההתנהגות העריצה של הצד הסיני. אולם הממשלה [של ג'אנג זואו-לין] נתמכת בידי הקליקות הצבאיות היפניות – וזה ממש מגעיל. איש אינו יכול לפתור את הבעיה של מנצ'וריה באמצעות משא ומתן. אין דרך מלבד כוח, וחובה לבחור את התירוץ והעילה הנכונה כאשר יוצאים לפעולה. בנקודה זו, מול הפרובוקציה הקלה ביותר, עלינו להנחית עליהם מכה ניצחת כדי להכריח אותם לשנות את הגישה שלהם כלפי יפן.

כאן, המשיך קומוטו לדון באריכות בחטאיו של ג'אנג זואו-לין, העריץ שנתמך על ידי יפן ואף חב לה את שלטונו, אולם בכל זאת בגד בה בכל פעם אשר עלה הרצון מלפניו. שיטות של משא ומתן ולחץ לא יעבדו, ונותרה רק דרך פעולה אחת:

האם לא מוטב שג'אנג זואו-לין ואולי אחד או שניים ממלוויו ימותו בדרך? הפעם, יהיה מה שיהיה, אני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם הם ינסו לעצור אותי אעשה זאת, יהא המחיר אשר יהא. ליטול חיי אדם כדי לפתור את בעיית מנצ'וריה – זו תקוותינו הגדולה ביותר. זהו הדבר המכובד לעשותו. בשנה שעברה ולפני שנתיים עצרו אותנו. הפעם, אני הולך לקלוע בּוּל בכל מחיר. התוכנית שלי, לטהר את מנצ'וריה בגשם של דם תפתור לדעתי את הבעיה באופן מוחלט וסופי. 

Shady-Deal

שימו לב במיוחד לקשר שיוצר קומוטו בין אויביו מבית ומחוץ. "הקליקות הצבאיות היפניות" שנואות נפשו, אותה אליטה שחצנית שהשאירה אותו ואת דומיו מתחת לשולחן, לעבוד בפרך וללקט פירורי תהילה, קשורה בעבותות שחיתות לעריץ האנטי-יפני ג'אנג זואו-לין. האנשים הללו, מבחינתו של קומוטו, התגלמו יותר מכל בדמותו של ראש הממשלה, הגנרל לשעבר טנקה ג'יצ'י – רכז הכת הצבאית של צ'ושו, בן התפנוקים של האליטה שחלש על כוח לא מוצדק הן בפוליטיקה והן בצבא. כדי להוסיף קצף על ביזיון, נתמך טנקה בידי פוליטיקאים ליברלים, שמתרפסים לפני מעצמות קולוניאליסטיות מערביות כמו בריטניה וארצות הברית. כל אלו ממשיכים לתמוך בג'אנג זואו-לין, למרות שקריו ובגידתו. שותפו הקרוב של קומוטו, הסוכן החשאי ססאקי טואיצ'י ששימש כיועץ צבאי לצבא מפלגת האומה, הפציר בו לחסל את ג'אנג זואו-לין, גם ובעיקר כדי לפגוע בראש הממשלה טנקה. לאחר מעשה, התפאר ססאקי כי הוא וקומוטו "לימדו לקח את 'סחבק הוא ראש ממשלה!"" (Ora Ga Shusho), כינוי הגנאי שהיה שגור בפי יריבי טנקה באותה תקופה (ובשולי הדברים יש לומר, שכיום ניתן למצוא ביפן בירה המוקדשת לזכרו של טנקה, ושם המותג הוא: "סחבק הוא בירה!", Ora Ga Biru). בקיצור, כפי שכתב ויליאם פיץ' מורטון, אחד מהמעמיקים שבחוקרי התקופה, הקשר של קומוטו כוון נגד ג'אנג וטנקה בעת ובעונה אחת. יריבים מבית ומחוץ נקשרו בפקעת מצחינה אחת, שאחת דינה לעבור מן העולם – ובכוח החרב.

כיצד תכנן קומוטו לרצוח את ג'אנג זואו-לין, המרשל הזקן? בשבוע הבא ניכנס לעולם הזוי של מזימות ומזימות נגד, נרקומנים, סוחרים וסרסורים, בתי מרחץ דלוחים וכבלים שנמתחים באפלה למטעני נפץ נסתרים. יש למה לחכות.

להמשך הקש כאן

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-דצמבר 15, 2013, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. מרתק.

    אם המצב במנצ'וריה היה כה כאוטי, מדוע הוא חשב שחיסול של אדם אחד היה פותר את כל הבעיות? האם הוא תכנן להמליך מישהו במקומו? או שהוא קיווה להשליט שלטון יפני ישיר, אולי בראשותו?

    • זו בדיוק הנקודה המרתקת כאן. מאז שנות השישים של המאה ה-19, התפתחה ביפן תת תרבות של מורדים "אופטימיים", שחשבו שדי במכה אחת של אלימות כדי לפתור בעיות מורכבות. הרעיון היה לזעזע, לעורר, להמריץ מערכת רקובה ומנוונת באמצעות מכה של דם. הרעיון היה שאחרים ינצלו את המצב כדי לשנות את התמונה – אבל תכנון רציני לא היה. קומוטו קיווה, ככל הנראה, שמישהו אחר יירש את מקומו של ג'אנג, אולי בנו (שנחשב לפלייבוי חלש – ואכן ירש אותו בסופו של דבר) או הרמטכ"ל שלו שנחשב יותר ידידותי ליפן. הוא גם קיווה שהצבא היפני ינסה לנצל את המצב כדי להשתלט על מנצ'וריה – עוד על הנושא הזה בפוסט הבא. ככל הנראה הוא לא קיווה להשליט שלטון יפני ישיר ממש, בוודאי שלא בראשותו. החלום שלו להיות "מלך מנצ'וריה" היה מטפורי יותר מאמיתי. לדעתי הוא התכוון יותר לממליך מלכים שפועל מאחורי הקלעים.

  2. אחלה פוסט .

    כמה תהיות לי דני ברשותך :

    יש מצב שאותו קומוטו הוא לא סתם חריג ? אתה משוכנע בשורשים הסמוראיים בושידויים כסיבה למרדנותו ? האם אתה משוכנע שהוא פרט הממחיש תופעה רחבה ? אני הייתי מתרשם אחרת , אבל אין לי מספיק מטענים והיכרות עם התקופה הנדונה .

    ובכל מקרה . הוא נדרש הרי להקרבה עצומה , מאמצים עצומים בכל שנות שירותו . ואם כך – אתה יכול לעמוד על על מצבו הנפשי , או מקורות ההשראה והסמכות שלו . האם נאמנות לקיסר ? אפשר להעלות על הדעת ? האם מסורות לוחמים / מלחמה שמוטמעים אצלו ( כי אז זה ענין אישי / אתגר אישי ) .

    טוב , עוד כמה עינינים , אין לי משאבים כרגע ……

    תודה

    • הוא בהחלט פרט הממחיש תופעה רחבה. כפי שנראה בפוסט הבא, הוא לא היה היחיד שקשר קשר לרצוח את ג'אנג. המפקד שלו תכנן מזימת קשר עצמאית, וסוכני מודיעין שפעלו באזור תכננו מזימה שלישית. קומוטו, כפי שנראה מאוחר יותר, פעל לא רק כדי לרצוח את ג'אנג אלא גם על מנת להכשיל את שתי המזימות האחרות – כדי שלו בלבד תהיה התהילה.

      האם הוא פעל מנאמנות לקיסר? בוודאי ובוודאי. אבל מכיוון שהקיסר היה מרכז סמכות נסתר, קומוטו "דמיין" מה הקיסר רוצה. זו היתה בדיוק המחלה הכרונית של המערכת הצבאית היפנית: הקיסר הפך למעין כתב קודש לאנשי צבא פירשו אותו כהצדקה לכל מה שרצו לעשות ממילא.

  3. אגב דני , מה טיבם של אותם פרטיזנים סו קולד , שאמורים לארוב ביערות ( בדרך למקלחת כאמור ) . תוכל לפרט הרקע ? האם אנלוגי לאילו במלחמת העולם השניה ?

    תודה …….

    • המסורת של לוחמה פרטיזנית בלתי סדירה היתה מושרשת מאד בתרבות הלחימה הרוסית, לפחות מימי הפלישה של נפוליאון לרוסיה ועד מלחמת העולם השנייה. במקרה של מלחמת-רוסיה יפן אלו היו לוחמים רוסים בלתי סדירים, חלקם קוזאקים, שפעלו באזור של מנצ'וריה והמזרח הרחוק הרוסי.

  4. כשאתה מדבר על הקצין שתכנן לשנות את ההסטוריה, האם אתה מתכוון לכך שהוא קיווה ותכנן ששרשרת הארועים תביא לכיבוש מנג'וריה על ידי סין ( לא ברור לי מה ההבדל בין כיבוש לחכירה), או שלדעתך שינוי ההסטוריה היה המעבר מהסגנון הדיפלומטי המניפולטיבי של טנקה לסגנון של מלחמה אלימה. האם היה סכוי שהקומיטיאנג היה מאפשר למנג'וריה לא להיות חלק מסין ומתפשר? האם יכול להיות ש"המרשל הצעיר" החליט לנקום ביפנים על רצח אביו ואיחד את הסינים בעל כורחם למאבק ביפנים? האם יכול להיות שלו הגישה של דיפלומטית השיחות של טנאקה היתה גוברת על הגישה הצבאית יפן לא היתה נגררת למלחמת העולם השניה ונשארת עם שטחי אדמה בסין וקוריאה?

    • בין כיבוש לחכירה יש הבדל. כשאתה חוכר, אתה מכיר עקרונית בריבונות של ממשלת סין על השטח, ולרוב מדובר בהסכם שגם הסינים מכבדים, לפחות בעל כורחם. כיבוש כשמו כן הוא – פעולה צבאית לשם השתלטות על שטח.

      מה בדיוק קומוטו קיווה – זה לא ברור לחלוטין. כפי שנראה בפרק הבא, הוא העמיד חיילים במצב הכן כדי להשתלט על מנצ'וריה, אבל הכוונה ככה"נ לא היתה להשליט בה כיבוש ישיר אלא להעלות בובה אחרת, נוחה יותר ליפנים. השינוי ההיסטורי כאן, לדעתי, היה קצת שונה: חוסר הציות המוחלט והתהומי למדיניות הממשלה (ואף המטכ"ל) וביטחון הולך וגובר בקרב קצינים צעירים שהם, ורק הם, צריכים לנווט את מדיניות החוץ.

      בנוגע ליתר התהיות שהעלית: הקואומינטאנג לא היה מסוגל ציבורית להכיר בהתנתקות של מנצ'וריה מסין, אבל בפועל הוא לא עשה יותר מדי בכדי להתנגד לכך. המצב עד 1936 מלמד, לדעתי, שמפלגת האומה היתה מוכנה להשלים עם התנתקות מנצ'וריה "דה-פקטו", מתוך תקווה שבעתיד המצב ישוב לקדמותו. מלחמת סין-יפן השנייה (ובהרחבה, מלחמת הפסיפיק) היתה יכולה להימנע בשורה של צמתים היסטוריות, בין היתר ההתנקשות בג'אנג זואו-לין ב-1928 ותקרית מנצ'וריה ב-1931. אבל אפילו אחרי תקרית מנצ'וריה היה עוד סיכוי להגיע להסדר דה-פקטו עם מפלגת האומה. הסיכוי הזה נגוז בעקבות מאמצים נמשכים של קצינים יפנים לכבוש עוד שטחים בסין, שוב בניגוד לפקודות. לכן ההתנקשות בג'אנג זואו-לין חשובה כל כך: היא התחילה את הדפוס הזה של קצינים צעירים שעושים כטוב בעיניהם, דפוס שלדעתי הביא ישירות כמעט למלחמת סין-יפן השנייה.

  5. דני, ספר קצת על הארועים אצלכם אמש באוניברסיטה.

    • התקבל דיווח במשטרת הרווארד על פצצות שהונחו בארבעה בניינים: שלושה מהם בנייני לימודים מרכזיים ביותר, ואחד מעונות של סטודנטים שנה ראשונה שנמצאים בתוך הקמפוס. אחרי שהבניינים פונו ונשלחו שפע של אזהרות היסטריות במייל (להבהרה: אני מצדיק את זה לחלוטין. באוניברסיטאות אמריקאיות היו מספיק מעשי טבח ואירועי טרור כדי שיקחו ברצינות תהומית כל חשד), הסתבר שככה"נ מדובר באיזושהי מתיחה. עדיין לא ברור של מי, אבל אני מקווה שהוא ישלם את המחיר, וביוקר. הסיפור הזה פגע בהרבה מאד אנשים שעושים בחינות עכשיו ושיבש להם לחלוטין את סדר היום העמוס והדחוס ממילא.

  6. אגב דני , אתה מתאר את קומוטו כמתנקש אופטימי משהו . מאידך אתה מתאר כיצד הוא התערה בהמון , דיבר סינית , וניסה לדלות הלכי רוח , ואז למעשה הגיע למסקנה בדבר ההתנקשות . ואם כך :

    האם הוא אינו מציאותי יותר מאופטימי ( באם תקבל ההגדרה שאופטימי – משמע , הפרש פוטנציאלים מוטבע וכרוני , בין הפרספציה לקריאת המפה תוך התישרות לקוטב חיובי ) .

    תודה …….

    • למעשה זו בדיוק ההגדרה שלי לאופטימיות – המשפט האחרון שלך. אופטימי אינו אדם
      שבהכרח אינו מחובר למציאות, אלא כזה שרואה אותה במשקפיים ורודים, לפחות
      בהיבטים מסויימים.

  7. כפי שאתה מתאר את הארועים באוניברסיטה, זה לא נראה כמתיחה אלא יותר כצעד מניפולטיבי חסר מוסר שנועד לתת תמורה. הפצצה במעונות הסטודנטים שנה ראשונה מראה על תכנון. אפשר לומר שגם הוא היה אופטימי, הוא קיווה שהתוצאה של מעשיו תהיה טובה מהקיים.
    קומוטו היה בעל נסיון ורקע בסין, קראתי שהוא היה שייך לשתי קבוצות של קצינים בעלות השפעה (Eleven Reliable )וחבריו היו תלוים בהערכות שלו בקריאת הלךרוחות תושבי מנג'וריה. העובדה שהיו לו כל כך הרבה משתפי פעולה בדרך מעידה על כך שהוא הרגיש שיהיה לו גבוי מלמעלה, אחד ה"אחים המבוגרים" שלו קנג'י דויארה נחשב למוח שמאחורי הרצח ומעל כולם עמד הנסיך הפילד מרשל נרוהיקו היגאשיקוני מהמשפחה הקיסרית המממן והסמכות שלפחות באידיולוגיה שלו תמך ברצח אם לא במישרין. כנראה שלא מעט קצינים בכירים התחרו ביניהם מי ירצח. קראתי על עתונאי מאותה תקופה במנג'וריה הטוען שהביוגרפיה של קומוטו מ 1948 היתה רחוקה מלתאר את האמת אלא מיופה מאד. עדיין אני לא מבין מה היה הטעם לרצוח את ג'אנג זו לין, האם באמת הוא התנגד ליפנים בצורה קיצונית? האם היתה צפיה שהבן שלו יהיה בובה נוחה יותר לעיצוב? מדוע לא עודדו אותו להשאר ולהלחם נגד הקומינטאג, אינטרס משותף? אחרי שהוא חזר ליפן להעיד בנושא קומוטו התחמק אחריות, כך שכנראה שבין מה שהממשלה ידעה ומה שידעו אנשי הצבא היה פער. אם באמת טנקה בכה כשהוא שמע שג'אנג לי נרצח כנראה שהוא בכלל לא היה מודע למה שמנהלים הגנרלים שלו במנג'וריה, כנופיות של סוחרי סמים ורוצחים, או שאולי הוא בכה כי הוא ניבא את עתידה של יפן.

    • באוניברסיטה לא היו באמת פצצות. הדיווח היה דיווח שווא.

      בנוגע לקומוטו, כמה עניינים:

      1. דויהארה קנג'י בשום אופן לא היה "המוח שמאחורי הרצח", למרות שזה כתוב בויקיפדיה באנגלית (הערך על דויהארה מבוסס על ספר שכמעט כולו מחורבש). למעשה, הוא תכנן מזימת רצח, או לפחות הפיכה נגד ג'אנג, שקומוטו דווקא דאג להכשיל (כפי שנראה בפרק הבא). היחסים בין השניים היו רעים עד מאד, ודויהארה ככה"נ לא ידע דבר על התוכנית של קומוטו. לנסיך היגשיקוני לא היה שום קשר לרצח, לא ישיר ולא עקיף, וגם לא לאירועים שהתרחשו אחריו. גם לא היתה לו השפעה אידיאולוגית ממשית באותו הזמן, בוודאי שלא על קומוטו.

      2. אני לא יודע לאיזה ביוגרפיה בדיוק אתה מתכוון, אבל יש שלוש ביוגרפיות של קומוטו, מאת קומורה טקאו, סגארה שונסוקה והיראנו רייג'י. הביוגרפיה של קימורה היא הגיוגרפיה חסרת כל ערך. זו של סגארה גם מאד אוהדת לקומוטו, אבל מבוססת על המון ראיונות ומחקר במקורות ראשוניים. בקיצור, אפשר להשתמש בה אבל בזהירות. הביוגרף השלישי, היראנו רייג'י (מינאו) היה כתב צבאי וגיסו של קומוטו. זו ביוגרפיה מאד עויינת, אם כי יש בה גם הערצה מסוימה מסויימת. בעיקר היראנו שנא את קומוטו על האופן שבו התייחס לאשתו (אחותו של היראנו). תמיד כדאי להצליב את המידע שמופיע אצל סגארה והיראנו. מלבד זאת יש לנו גם מקורות ראשוניים על קומוטו: שני מכתבים חשובים שלו ששרדו מלפני ההתנקשות (אחד מהם נוגע במישרין למזימה), מאמר שפרסם בזמן המלחמה ובו לקח אחריות מלאה על הרצח, והחקירה שלו בידי הרשויות של הרפובליקה העממית של סין, שפורסמה לאחרונה בשפה הסינית. כמובן שיש עוד הרבה מקורות ראשוניים אחרים ועדויות של שותפים נוספים לקשר.

      3. ג'אנג זואו-לין התחיל לעשות בעיות ליפנים, למרות שהוא לא שבר את שיתוף הפעולה באופן מוחלט. הבעיה היא שהמעמד של היפנים במנצ'וריה הידרדר, בעיקר עקב הקמפיין הציבורי האנטי-יפני. בנוסף להתעקשות של ג'אנג לא לוותר ויתורים נוספים במו"מ עם יפן, בכירים יפנים רבים חשדו שהוא למעשה עומד מאחורי הקמפיין האנטי-יפני, ושכרת ברית עם ארצות הברית ואנגליה מאחורי גבם. במקרה של קומוטו ושותפיו, מדובר כאן באותה אופטימיות שאפיינה מורדים יפנים מאז הרסטורציה של מייג'י: אמונה שבעיות מורכבות נגרמות בגלל מספר מצומצם של אנשים מרושעים, והן יפתרו ברגע שהאנשים הללו ילכו.

      4. על התגובה של רה"מ טנקה (הוא אכן בכה) אני אכתוב במפורט בפוסטים הבאים.

      5. עניין סחר הסמים במנצ'וריה מורכב ומעניין מאד – אולי אני אדבר עליו באחד הפוסטים הבאים. הרבה מאד מחקרים מעניינים התפרסמו לאחרונה על הנושא הזה, ויש הרבה דברים שעדיין נמצאים באפילה. אני חשדתי בזמנו שיריבויות סחר סמים היו קשורות למניעים מאחורי הרצח – אבל לא הצלחתי להוכיח. קשה מאד למצוא מידע על זה, אם כי אני עדיין חושב שיש לי סיבות לגיטימיות לחשוד. כאן כדאי להוסיף שסינים לאומנים היום מרבים להאשים את היפנים בסחר בסמים שנועד להרעיל את האוכלוסייה הסינית, אבל ההאשמות הללו הן חצי אמת. ראשית כל, מדיניות הסמים היפנית, לפחות עד 1932, ערבה הפצת סמים עם נסיונות להגבילם. במושבות אחרות של יפן, כמו קוריאה וטייוואן, המדיניות הזאת באמת הצליחה להפחית בהדרגה את צריכת הסמים. במנצ'וריה הצריכה רק התגברה, משום שליותר מדי גורמים בממשל ובצבא היפני היה שווה לעודד את הסחר, אפילו מאחורי הגב של גורמים אחרים שבאמת ניסו לצמצם את התופעה. חשוב גם להוסיף שכל הרשויות בסין באותו הזמן ניהלו סחר אופיום: אילי המלחמה השונים (כולל ג'אנג זואו-לין), הגואומינדנג וגם, כפי שהתגלה לאחרונה, הקומוניסטים.

  8. הכוונה שלי היתה לקשר בין ארוע הארוורד לנושא שלנו פה: האם אדם חסר עקבות שביצע מתיחה שכזו בהרווארד לתועלתו עלול בגיל מבוגר יותר לראות רצח כפתרון.
    האם הסרוב של קומוטו להתקלח העיד על אקסנטריות שמובילה לרצח בבגרותו? או שאולי התקופה והתרבות התאימו להכרזות דרמטיות בעיניין המקלחת ולאלימות כפתרון מכובד. אם הוא הגיע לדרגת קולונול והוא היה מרקע נמוך הוא לבטח היה מוכשר.
    בעניין לגיטימיות של רצח בעת מלחמה, נראה לי מבין השורות שאתה לא מצדיק ולא חושב שהכל מותר בעת מלחמה.( ואומנם חלק מחבריו של קומוטו גמרו על עמוד התליה לאחר מלחמת סין יפן. )
    בהמשך למקרה הספציפי שהעלת פה, תקרית מוקדן וגשר מרקו פולו הראו שהכיוון הכללי של הממשלה והצבא היפני היה להעמיק את השליטה במנג'וריה. ג'אנג כבר צלח נסיון התנקשות דומה והכתובת היתה על הקיר. גם אם הוא לא היה נרצח העתיד לא היה משתנה.
    לו תוכנית ואלקירי היתה מצליחה האם היית מצדיק את ה"רצח"? אמריקה הורגת מנהיגים של אל קעידה, ישראל הורגת מנהיגי חמס והם בתורם רצחו את כל צמרת הימין הישראלית, גאנדי, בנו של כהנה ומנהיגי כ"ך אחרים, אין לישראל ימין קיצוני רק בשל כך, רצח מנהיגים כדי לשנות הסטוריה עובד.

    • מעניין מאוד, אכן אין לישראל הרבה מנהיגים בימין הקיצוני. אין אף אחד עם מכובדות (מסויימת) כמו גנדי וכריזמה כמו כהנא (האב). תודה שהפנת את תשומת ליבי. (אני לא ציני בכלל).
      אני נוטה להסכים שרצח מנהיגים יכול להיות בעל השפעה עצומה אבל זה קצת דומה לרולטה (גם אם הסיכויים נוטים לטובתך). לדוגמא: חיסולו של מנהיג חיזבאללה עבאס מוסאווי – הוביל לעליית נסראללה.
      המערכת מורכבת מדי מכדי לדעת באופן דטרמיניסטי אם זה יעבוד ואני בספק אם ניתן לנסח חוקים ו/או כללים בנושא.

      נ.ב.
      לדני, תודה רבה על הפוסטים היפנים האחרונים. אתה מספר סיפורים טוב (לא מדהים כמו הר-סגור אבל בכיוון הנכון, תמשיך ככה). אשמח אם בסיום הסדרה הזאת תוכל לפרט את התובנות שלך מכל זה. אני לא תמיד מסכים איתך אבל יש לך תובנות מענינות כמו על ה"מתנקשים האופטימיים" למשל.

      • תודה! כן, תובנות בהחלט יהיו. התנקשויות פוליטיות לדעתי משפיעות על ההיסטוריה
        – אבל פשוט לא בדרך בה המתנקש צופה. כמו שאמרת, מדובר ב"רולטה רוסית" שמתבצעת
        במערכת מורכבת להפליא. עם זאת, דבר אחד ברור: ככל שהמערכת תלויה יותר באישיותו
        של המנהיג (גרמניה הנאצית לדוגמא), כך רציחתו תדרדר אותה לכאוס גדול יותר. האם
        הדבר יוליד שינוי משטר באופן הרצוי למתנקש? זה כבר לא בטוח בכלל.

      • אני מתחיל לחשוב אם יש אפשרות לבקש מדני לפתוח תוכנית דוקטורט לגיל הזהב באיזו מסגרת שהיא. שירצה וילמד ויבחן (בשכר כמובן). לא יהיה קשה למצוא מספיק שיתחייבו "לאכלס" כתה.

      • נראה לי שבשלב הזה יש לי דברים חשובים יותר לעשות.

    • אחד הטיעונים המרכזיים שלי מאד קשור לכמה וכמה דברים שכתבת. בעולם יש אנשים
      אקסנצטריים. בכל מקום יש אנשים כאלה. האם הם יהפכו לאנשים רצחניים או הרסניים
      לא תלוי אך ורק בהתפתחות האופי שלהם (אם כי גם זה גורם משפיע) אלא בעיקר
      במערכת מסביבם. האם במערכת יש לקונות המאפשרות התנהגות רצחנית. זה בדיוק מה
      שקרה במקרה של קומוטו בהקשר של "תרבות אי הציות" שנוצרה בחבר הקצינים היפני.

      הממשלה היפנית רצתה להעמיק את הפריבילגיות של יפן במנצ'וריה – זה נכון. היא לא
      רצתה לשלוט במנצ'וריה באופן ישיר, ובמיוחד לא בחלקים אחרים בסין. היא הובלה
      לשם בידי קצינים שגררו אותה קדימה. ללא הקצינים הללו – האימפריאליזם היפני היה
      ככה"נ מוגבל יותר. אפילו לאחר תקרית מנצ'וריה (תקרית מוקדן), היו נסיונות
      מבטיחים מאד של רה"מ אינוקאי להגיע להסדר עם סין. הניסיונות הללו הוכשלו על
      ידי רצח אינוקאי – שוב על ידי קצינים. תקרית מרקו פולו היתה מאוחרת בהרבה,
      ובתנאים אחרים בתכלית. בתקופה ההיא הממשלה כבר היתה נתונה באופן הדוק מאד
      לשליטתו של הצבא.

      מעולם לא אמרתי שאני מגנה רצח תמיד ובכל מקרה. בוודאי שבמקרה של היטלר זה היה
      מוצדק, ואני יכול לחשוב גם על כמה וכמה מקרים אחרים. (כדי שיהיה ברור במאה
      אחוז – בשום פנים ואופן לא בישראל).

  1. פינגבק: מלך מנצ'וריה: מי רצח את את המרשל הזקן | הינשוּף

  2. פינגבק: שחר אדום במנצ'וריה: ההתנקשות בג'אנג זואו-לין | הינשוּף

  3. פינגבק: קולונל בלימפ מסתער: על פוליטיקאים, גנרלים ומרחץ טורקי | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: