הנביא כאסטרטג פוליטי: מוחמד והיהודים

 העימות בין הנביא מוחמד לבין שבטי היהודים בעיר מדינה הוא נושא רגיש. עד כדי כך רגיש, שעצם הדיון בו הפך לקרדום פוליטי. ביוגרפים אפולוגטיים של מוחמד הציגו את העימות כעונש צודק על התנהגות בוגדנית ונכלולית מצד היהודים. כותבים יהודים לאומנים, לעומת זאת, סיפרו את הסיפור כאילו מדובר בטבח נאצי בשטייטל פולני. האמת היא, שכאשר מוחמד הגיע למדינה, הוא היה בנחיתות אינהרנטית מול השבטים היהודים, שהחזיקו בכוח כלכלי עדיף, מצודות, כסף ונשק. בספר חדש, חושף פרופ' מיכאל לקר את האסטרטגיה הפוליטית המחוכמת שבאמצעותה הצליח מוחמד לערער את בסיס הכוח של השבטים היהודים, לבודד ולהכניע אותם. ספרו מציג את נביא האסלאם, בפעם הראשונה בעברית, לא רק כאיש רוח או כמנהיג צבאי, אלא בראש ובראשונה כדיפלומט ואסטרטג נועז, מקורי וחסר רחמים.

מיכאל לקר, מוחמד והיהודים (ירושלים: יד בן צבי, 2014)

 halfcover2

–וּנְגִיד-שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,

אֵי בֶּן קַעַבְּ, אַסַּד?

אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,

וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!

כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר

שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס…

–"עַל מְרוֹם שְׂדוֹת-אַלְמֶדִּינָה

אַסַּד כְּבָר נָפַל מֵת!" […]

כִּנְפֹל קֹרַיְטָה יַחַד

עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קָרַב,

נָדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ

וּשְׁאָר בְּנֵי "עַם הַכְּתָב";

אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה

בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב,

בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת

וּתְרוּעוֹת שׁוֹפַר קְרָב.

שאול טשרניחובסקי, האחרון לבני קורייטה (מצוטט מפרוייקט בן יהודה)

450px-Burton_village

לאחרונה, ביקש ממני כתב עת ברזילאי לחוות את דעתי על מאמר שהציע "תורה חדשה ליחסים בינלאומיים" ברוח סייד קוטב, ההוגה המרכזי של תנועת האחים המוסלמים במאה העשרים. כותב המאמר הציע, בתופים ובמחולות, לאמץ את "תורת הסובלנות והשלום" הבינלאומית של השריעה האסלאמית כנגד "המערב החומרני" כדי להכרית מלחמות ושנאה מהארץ. מכיוון שאני דווקא מכיר היטב את הטקסט המדובר של קוטב, שקורא למלחמה התקפית נגד כל העולם הלא מוסלמי (וגם המוסלמי) עד שייאמץ את השריעה ומציע למאמיניו להתמיד בנתיב של "זיעה, דם וגפיים כרותים", לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. כתיבה תועמלנית מביכה מהסוג הזה, למרבה הצער, נפוצה למדי בין כותבים מוסלמים ופרו-מוסלמים, למשל הנזירה לשעבר קרן ארמסטרונג שהשוותה בספריה את הנביא מוחמד למהטמה גנדהי. ארמסטרונג בכלל לא יודעת ערבית ומעולם לא קראה את המקורות, אבל למי אכפת.

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

לא יודעת ערבית, אבל למי אכפת. קרן ארמסטרונג

            לא שהצד השני בהכרח טוב יותר. בתקופה שעוד עבדתי כמתרגם, מכון כלשהו הציע לתת לי כתב יד של ספר מאת מחבר יהודי אמריקאי, שהשווה את הקוראן והחדית' למיין קמפף. הרב אליצור סגל, ממקורביו של יקיר הבלוג הזה, ח"כ משה פייגלין, כתב מאמר ובו תיאר את מלחמתו של מוחמד ביהודים כאילו מדובר בטבח של חוליות איינזצגרופן בשטייטל פולני. אכן, קשה לדון היום בנושא רגיש כמו ההתמודדות הראשונה בין מוסלמים ליהודים, הקרב בין הנביא מוחמד לשבטי היהודים קורייטה, קינוקאע ונצ'יר בעיר מדינה, בלי להידרדר למלחמת הכפשות פוליטית שמשתמשת בהיסטוריה לא רק כקרדום לחפור בו אלא גם כסוס לרכב עליו. במערב, הדבר גם קשה שבעתיים בשל הפגנות המונים אלימות מוסלמיות מחד גיסא, והמקהלה הפוסט-קולוניאליסטית שממהרת להוקיע כל ביקורת כ"אוריינטליזם" מאידך גיסא. אין שום דבר חדש, דרך אגב, בויכוחים העזים הללו: מסורת הכתיבה המערבית לפני המאה העשרים התמחתה בתיאורו של מוחמד כנוכל הזוי ואכזרי, בעוד מקבילתה המוסלמית היללה ופיארה אותו כאיש רוח הגון ורחום, אם כי נוקשה כלפי הרוע בעולם. בבליל הרגשי הזה, דמותו האמיתית של מוחמד ההיסטורי מיטשטשת ונבלעת כמעט לחלוטין.

            מסיבה זו בדיוק, נודעת חשיבות עליונה למוחמד והיהודים, ספרו החדש של ההיסטוריון פרופ' מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית. לקר, חוקר נועז ומקורי להפליא, שוחה בסבך המקורות המוסלמיים העתיקים והעתיקים פחות, ודולה מהם תובנות מרתקות על עימות קדום שרלוונטי עד ימינו אלה. לקר אינו מכחיש כמובן שמוחמד היה איש רוח, הוגה מקורי וכריזמטי ומנהיג צבאי יוצא מגדר הרגיל, כפי שהוא מוצג לעיתים קרובות בספרות האסלאמית. אולם במוחמד והיהודים, הוא מתמקד דווקא בזווית אחרת, שכוחה אך מכריעה בחייו של הנביא. לא פחות מכל אלה, הוא טוען, מוחמד היה גם פוליטיקאי ודיפלומט. למעשה, הוא היה חייב להיות פוליטיקאי ודיפלומט כדי לשרוד. ביחד עם המוהג'ירון, חסידיו שגלו עמו ממכה, הוא הגיע למדינה: אגד של ערים, כפרים ומבצרים המנומר בשווקים, שטחי עיבוד ומטעי תמרים. האגד נשלט בידי שפע שבטים, תתי שבטים ומשפחות מורחבות, יהודים ועובדי אלילים, שניהלו ביניהם פוליטיקה מורכבת, טעונה רגשית ולעיתים קרובות אף אלימה. חמש שנים לפני בואו של מוחמד, ניהלו שניים מהשבטים העיקריים מלחמה קשה (קרב בועאת'), כאשר לכל אחד מהם היו בריתות שונות בקרב היהודים. דווקא השבטים היהודים, נצ'יר, קורייטה וקאינוקאע, היו אלו שהחזיקו בכוח הכלכלי והצבאי הרב ביותר. בני קאינוקאע, צורפים בחלקם הגדול, ניהלו את השוק העיקרי במדינה, ואילו קורייטה ונצ'יר החזיקו במבצרים הגדולים וחלשו על העאלייה, השטח שהניב את התמרים המשובחים ביותר באגד. מוחמד נכנס למפה הפוליטית הסבוכה הזאת לאחר ההיג'רה ממכה, ושינה אותה ללא היכר בעשר השנים האחרונות לחייו.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

כוח כלכלי חשוב. תמרים משובחים ממדינה.

            מוחמד היה בחיסרון אינהרנטי כאשר הגיע למדינה בשנת 622 לספירה. המוהאג'ירון שלו היו תלויים בנותני חסותם ובעלי בריתם המקומיים (האנצאר) ונפלו מן היהודים הן בכוח לחימה, הן בקשרים פוליטיים והן במשאבים. היהודים, כידוע, סירבו להצטרף לדתו החדשה של מוחמד, והסכימו להכיר בו אך ורק כשליח שנשלח בידי אללה לעובדי האלילים. מכיוון שכאמור מוחמד לא היה יכול להתחרות ביהודים מבחינה צבאית וכלכלית, הוא כרסם בכוחם באמצעות תמרונים פוליטיים. הצעד הראשון, החשוב של מוחמד בהקשר הזה היה "הסכם האומה", שלקר מביא בתרגום מלא כנספח לספרו. במדינה, אגד יישובים שהותש במשך שנים ממלחמות ונקמות דם, הנאמנות העיקרית היתה לשבט ומנהיגותו המסורתית. מוחמד, וכאן החזון המקורי שלו, הציע תחת זאת סולידריות אנושית חוצת שבטים. כל מי שהצטרף להסכם האומה התחייב שלא לפגוע במאמינים אחרים, גם אם אלו הרגו את קרובי משפחתו. כך, נטרל מוחמד את נקמות הדם, מנוע הסכסוכים המרכזי במדינה, וערער את הסולידריות השבטית מהיסוד. כפי שטוען לקר, היה די במספר קטן יחסית של אנשים מכל שבט ומשפחה שהצטרפו ל"אומה" החדשה, כדי לטעת סוסים טרויאניים במקומות אסטרטגיים ולפגוע במערך הבריתות המורכב שהיווה את סוד כוחם של היהודים.

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

ייצוג מוסלמי מאוחר של "הסכם האומה", ידוע גם בשם האנכרוניסטי משהו "החוקה של מדינה"

            רוב היהודים לא נכללו בהסכם האומה, אולם מוחמד כרת בריתות אי התקפה עם השבטים היהודיים קאינוקאע, נצ'יר וקורייטה. הכותבים המוסלמים הקלאסיים, שמנסים כמובן להצדיק את מלחמתו העתידית של מוחמד ביהודים, חלוקים בנוגע לתוכנם של הסכמי אי ההתקפה: האם פירושו הימנעות ממלחמה הדדית, או שהיהודים גם התחייבו לעזור בפועל למוחמד נגד אויביו, בני קורייש ממכה? בכל מקרה, לקר משתמש במסורות משפחתיות כדי לשחזר את האופן שבו התערערו ההסכמים הללו. אף אחד מהצדדים, לדעתו, לא התכוון להפר אותם מלכתחילה, אולם הם התכרסמו בשל עימותים שהחלו מן השוליים. מוחמד, למשל, התכוון להקים שוק – מרכזי מסחרי תחום לעדתו, דבר שעורר את חמתו של בעל האדמה, המנהיג היהודי כעב בן אשרף. יתכן גם כי הכלל הבסיסי שקבע מוחמד, אי גביית דמי שכירות בשוק, ערער את המודל הכלכלי שכעב הרוויח ממנו.

הסכסוך המסחרי הזה הסלים לסכסוך דמים עקב סדרת התנקשויות באויביו של מוחמד. משוררים סאטירים מקרב היהודים שהשחיזו מילים כנגד האומה החדשה העלו את חמתו של הנביא. לדעתי האישית לא מדובר אך ורק בעניין של כבוד. בעולם הערבי הקדם-אסלאמי שירה היתה נשק פוליטי חזק מאין כמותו, וחרוזי השיר היו עלולים לערער את הרשת הפוליטית שטווה מוחמד לא פחות ואולי אף יותר ממילים פרוזאיות. כדי להוסיף קצף על ביזיון, כעב בן אשרף, המנהיג היהודי שניסה למנוע ממוחמד להקים שוק, היה גם משורר סטירי. לפי אחת הגירסאות, שיריו איימו "לגייס את קורייש נגד מוחמד באופן גלוי", היינו – לפגוע ביחסים הרגישים בין הנביא לבין יריביו/אויביו ממכה. נאמניו של מוחמד מהאומה החדשה, לעיתים ביוזמה אישית ולעיתים עקב רמז עבה מהנביא עצמו, החלו לרצוח את המשוררים האלה – התנקשויות פוליטיות שזכו לתיאור פלסטי מטעם צאצאי אותם המתנקשים. הקורבן הראשון היתה המשוררת עצמאא' בת מרוואן, שנרצחה בשעה שהניקה את תינוקה. אחריה נפל משורר נוסף, אבו עפך ("אבי הטפשות"), שחוסל כאשר ישן בחצרו בליל קיץ חם. כעב בן אשרף שוסף אף הוא בסכינים על ידי יהודים לשעבר שהיו מבאי ביתו.

date-mountain1

ההתנקשויות הללו מראות, פעם נוספת, את הגאוניות של מוחמד ב"הסכם האומה". בחלק מהמקרים, הרוצחים הגיעו ממעגל המקורבים של הקורבנות, דבר שביטא את דעיכת הסמכות השבטית הישנה, או בהתאם לביטוי המקובל באותו הזמן, "הלבבות השתנו". האירועים הללו החדירו פחד ואי וודאות למנהיגות השבטית והעלו את קרנה של האומה ככוח פוליטי צעיר ומושך. לוחם אחד, למשל, הצטרף לאסלאם בדיוק מהסיבה הזאת: סמכות שמאפשרת לך להתנקש באנשים תוך הפרת כל הכללים השבטיים חייבת, לדעתו, להיות עליונה באמת. ההתנקשויות לא רק הרתיחו את היהודים וגרמו להם להיכנס למסלול התנגשות עם מוחמד; הן ביטאו את קריסתו של מערך הבריתות שהבטיח את בטחונם. "מוחמד," כותב לקר, "השכיל לתקוע טריז בין היהודים לבין בעלי בריתם ולשנות בהדרגה את מאזן הכוחות לטובתו. היהודים היו מלכתחילה בעלי עדיפות צבאית וכלכלית. אבל לאחר נטישת בעלי בריתם, לא יכול עוד המצודות החזקות, מאגרי הנשק והמשאבים הכספיים לערוב לבטחונם." אכן, מוחמד הביס את השבטים היהודיים, שלא השכילו להתאחד, בזה אחר זה. קאינוקאע גורש חלקית, נצ'יר סולקו באופן מלא, ואילו בני קורייטה נאסרו כולם לאחר קרב, וכל הגברים הבוגרים הוצאו להורג בהתזת ראשם. יתר יהודי חצי האי ערב סולקו בימיו של החליף השלישי, עומר אבן ח'טאב.

ספרו של לקר מרתק לא רק עבור חוקרי אסלאם ואלו המתעניינים בתולדות הנביא מוחמד, אלא לכל קורא המתעניין בדיפלומטיה, פוליטיקה ואסטרטגיה. הדיפלומטיה של מוחמד במדינה, כפי שמציג אותה לקר, מוכיחה את היתרונות שבמדיניות נועזת אך מחושבת, שפועלת מתוך הבנה מעמיקה של כללי המשחק אך לא מהססת לשבור אותם לשם בניית מערכת חדשה, אטרקטיבית יותר. אכן, מדובר בדילמה שקשה להתמודד עמה. פוליטיקאי שבז לחלוטין לחוקי המשחק ומסרב להתחשב ברגישויות תרבותיות, עלול להפוך במהרה למנודה, הזוי ומוקצה, ובסופו של דבר להיעלם מהזירה. מצד שני, אם מוחמד היה משחק לפי כללי המשחק הקיימים במדינה, הוא היה מנציח את מעמדו כמנהיג שולי, שהרי לראשי השבטים (וליהודים) היה יתרון משמעותי במשחק הזה: הם היו אלו שהחזיקו בקשרים השבטיים, במצודות, בכסף ובנשק.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

התעוזה משתלמת. מסגד הנביא מוחמד במדינה.

מספרו של לקר עולה כי מוחמד פסע בזהירות בנתיב הצר שבין שתי דרכי הפעולה הקיצוניות הללו: הוא הכיר היטב את הרגישויות השבטיות והמשפחתיות ולא התעלם מהן. הסכם האומה הרי נרקם בזהירות מתוך ניסיון לעקוף את המכשולים העיקריים במפה השבטית הזאת. מצד שני, מוחמד השתמש בהסכם הזה כדי ליצור אלטרנטיבה לכללי המשחק הקיימים. המתנקשים והדיפלומטים שלו, כפי שראינו, לא התחשבו בסולידריות שבטית או קשרי חסות, ולפיכך הציעו אלטרנטיבה רבת עוצמה לכל אלו שלא היו מרוצים מהסדר הקיים. הם גם שידרו תעוזה, כוח וחוסר מעצורים, וחשוב מכל: הציגו בפני אנשי מדינה חזון מלהיב – סולידריות ללא תנאים שתחלץ אותם מהמעגל האינסופי של יריבויות שבטיות, נקמות דם ונקמות נגד. בנוסף לכך, הנכונות לרמוס את הכללים בלבלה את יריביו של מוחמד, שהתקשו להבין כי חוקי המשחק שעל בסיסם פעלו מזה שנים אינם תקפים עוד.

מבחינה זו, מוחמד דומה לאסטרטגים פוליטיים פורצי דרך אחרים במהלך ההיסטוריה האנושית שידעו להיכנס למערכות חדשות ולהשתלט עליהן מבחוץ. הפוליטיקאי האמריקאי יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה" שעלה מאפס והפך לאיום מרכזי על ממשל רוזוולט בשנות השלושים, סיפר פעם כי הצליח להשתלט על עיירות לקראת הבחירות לסנאט תוך שימוש בשיטה קבועה. ראשית כל, קרא את מפת הכוח הפוליטי בעיירה וזיהה "מי הבוס" (בדרך כלל השריף המקומי, אבל לפעמים גם מישהו אחר). לרוב, כך אמר, ארבעים אחוז מתושבי העיירה תמכו בבוס, ארבעים אחוז שנאו אותו אך לא השכילו להתאחד במאבק מולו, ועשרים אחוז ישבו על הגדר. לונג סיפר כי כשנכנס לעיירה חדשה, מיד יצא בכל הכוח נגד הבוס: כך הרוויח את קולותיהם של מתנגדיו, וב"יושבי הגדר" זכה באמצעות סחר מכר. כמו מוחמד, גם לונג (הן במסע הבחירות שלו והן בכהונתו בסנאט) פעל מתוך שילוב של הבנת מבני הכוח המקומיים וסירוב עיקש לשחק "לפי הכללים". אסטרטגיה דומה ניתן לזהות בפועלם של מאחדי יפן בסוף המאה השש עשרה, נובונאגה, הידיושי וטוקוגאווה, שתמרנו במערך הכוחות המורכב של האדונים הפיאודליים אך לא היססו לרמוס לחלוטין את כל כלליו הבסיסיים על מנת לאחד את המדינה. בכל המקרים הללו, תעוזה, אכזריות, חוסר מעצורים וחזון מרחיק לכת חברו ביחד כדי לאחד עולם שסוע וקרוע ממלחמות לסדר פוליטי חדש ומלוכד יותר.

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

שבר את כללי המשחק: יואי לונג, "השלדג מלואיזיאנה".

ספרו של לקר מעניין במיוחד גם מהזווית האסטרטגית. מי שמכיר את התיאוריה של סר באזיל לידל-הארט, גדול ההוגים האסטרטגיים במאה העשרים, על הגישה העקיפה (כתבתי על זה בעבר כאן בינשוף), יזהה מיד את סוד הכוח שבאסטרטגיה הצבאית והפוליטית של מוחמד. לידל-הארט יצא כנגד הגישה הצבאית המקובלת, שגרסה כי על מנת לנצח יש להשמיד את מרכז הכוח של האויב. המצביאים הגדולים בהיסטוריה, טען, השתמשו דווקא בגישה עקיפה לניצחון. במקום להתנגש עם מרכז הכוח של האויב ישירות, הם פעלו בפריפריה, סגרו על האויב בתמרונים תוך הימנעות מהתנגשות ישירה, "מצצו" את כוחו בהדרגה לזירות קרב שוליות ובסופו של דבר גרמו לו להיכנע. מוחמד השתמש באסטרטגיה הזאת שוב ושוב מול כוחות חזקים ממנו, הן בני קורייש במכה והן היהודים. במקום להתנגש ישירות עם היהודים, הכוח החזק ביותר באזור, הוא ערער את מערך הבריתות שלהם בסדרת פעולות שלא נתפסו מיד כתוקפניות, וגרם להם, בסופו של דבר, ליפול לידיו כפרי בשל.

מוחמד והיהודים חשוב ומקורי לא רק בתובנות שהוא מעניק לקורא, אלא גם באופן שבו הוא מתייחס למקורותיו, וכאן המחבר פוסע בשביל צר וקוצני שקשה לפלס בו דרך. בניגוד לאפולוגטים מסוגה של קרן ארמסטרונג, לקר לא מקבל את המקורות האסלאמיים כ"כזה ראה וקדש". הביוגרפיה הרשמית של מוחמד, שנכתבה בידי אבן אסחאק במאה השמינית ונערכה בידי אבן השאם במאה התשיעית, כפי שלקר מראה לנו, היא תערובת אקלקטית של מסורות משפחתיות וגירסאות אינטרסנטיות שנטועות בויכוחים של אותה התקופה: סכסוכים בין שבטים, יחידים ומשפחות על קרדיט היסטורי, השפעה ונכסים. בו בזמן, אותם הכותבים מנסים גם לשמור על תדמיתו הרוחנית הטהורה של הנביא, אם כי לעיתים, כפי שמוכיח לקר, האינטרס המשפחתי גובר. דוגמא לכך היא התיאור הארוך והמעניין של הסכסוך בין שתי קבוצות נאמניו של מוחמד, האנצאר ממדינה והמוהאג'ירון ממכה, שהוביל ל"מלחמת גרסאות" על הקרדיט של כל אחת מהן בשירותו של הנביא.

מצד שני, לקר מסרב גם ללכת בדרכם של אותם היסטוריונים שדוחים את המקורות האסלאמיים בכללותם כתעמולה חסרת ערך. בספרות המוסלמית הקדומה, הוא כותב, ישנו ערך עצום, פרטים היסטוריים וכלכליים שלא יסולאו בפז. כדי לדלות את הזהב מהסיגים, הוא משווה את הגירסאות השונות במקורות הקלאסיים לאלו המופיעות במקורות אחרים שאינם קשורים ישירות לנושא: מילונים ביוגרפיים, לקסיקונים, שירה, ספרות יפה, מדריכים גיאוגרפיים ופרשנות הקוראן. אחד המקורות העיקריים שלו, למשל, הוא ספר על תולדות מדינה מהמאה ה-15 מאת היסטוריון בשם סמהודי, שמצטט מכתבי יד עתיקים שאבדו ואינם נמצאים בידינו. תוך הצלבות מסוג זה, קובע לקר קריטריון יעיל מאד להערכת אמינות של מקורות. המידע האמין ביותר, לדעתו, מופיע כבדרך אגב, כאשר אין לכותב אינטרס בהבאתו. למשל, רוב המקורות הקלאסיים על חיי מוחמד אינם מתארים את השוק שניסה להקים במדינה, אירוע בעל חשיבות עליונה, משום שהדבר פוגם בהצגתו כאיש רוח. אולם הדבר מופיע כבדרך אגב במקורות אחרים, שעוסקים בויכוחים שונים בתכלית. לקר דולה בזהירות את הפנינים מכל המקורות הללו, תוך השוואתם למפות Google Earth של האזור, וכך טווה את הסיפור המרתק על המלחמה בין היהודים לנביא האסלאם, שמלווה אותנו במידה רבה עד ימינו אלה.

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

מתייחס למקורות בזהירות וברצינות. פרופ' מיכאל לקר

אם יש נקודה שראויה לביקורת בגישתו הזהירה והמחושבת של לקר למקורות, הרי היא נטייתו, האופיינית להיסטוריונים רבים, להניח כי אירועים גדולים נגרמים בהכרח מסיבות כבדות משקל. כך, למשל, מספרת הספרות המוסלמית הקלאסית כי העימות בין מוחמד לשבט היהודי קאינוקאע התחיל בתקרית בשוק, תעלול מרושע שבאמצעותו הפשיט פרחח יהודי את שמלתה של אישה לעיני כל. המוסלמים תקפו את העבריין, בני קאינוקאע הרגו אותם ובכך "ביטלו את ההסכם עם מוחמד". לקר מבטל את ההסבר הזה במחי יד (כמו גם הסברים דומים על פרוץ הסכסוך בין מוחמד לבני שבט נצ'יר) ומעלה הסבר מורכב בהרבה על סכסוך פנים-שבטי בין מנהיג צעיר ושאפתן למנהיג סמכותי ותיק ממנו, שהוביל בסופו של דבר לבידודם של בני קאינוקאע. אולם ההיסטוריה מוכיחה דווקא לדעתי כי אירועים גדולים אולי מושפעים ממבני עומק, אבל הניצוץ בהחלט יכול להידלק מסכסוכים קטנים ומקומיים. מי שעקב, למשל, אחרי המהומות הבין-עדתיות בכפר מע'אר לפני מספר שנים, היה יכול לראות שהן התחילו מאירוע דומה להפליא. אין שום סיבה להניח שהסכסוך בין מוחמד לבני קאינוקאע לא התחיל בתקרית שוק. ניצוצות קטנים, אחרי הכל, הדליקו אירועים גדולים וחמורים בהרבה בזמנים ומקומות אחרים בהיסטוריה.

ספרו של לקר, כפי שהבהרתי קודם לכן, מרתק, אך אין פירושו של דבר שהוא קל לקריאה. במוחמד והיהודים יש שפע שמות של יחידים, שבטים, מקומות גיאוגרפיים ומשפחות מורחבות שעלולים לבלבל את הקורא הלא מומחה, ובאופן כללי רצוי מאד לקרוא חלקים מסויימים בטקסט תוך התבוננות במפה המצורפת. ידע בסיסי על תולדות הנביא מוחמד יעזור מאד למי שיקרא את הספר הזה, והייתי ממליץ לקרוא קודם ספר מבוא כלשהו על תולדות האסלאם. חולשה מסויימת שאולי רצוי לתקן במהדורות הבאות היא נטייתו של לקר, שאופיינית למומחים רבים, לצטט בסוגריים ביטויים שלמים בערבית לצד תרגומם העברי. הציטוטים הללו בשפת המקור אינם נחוצים לקוראים שאינם מומחים, ורצוי לדעתי להגביל אותם למילים בודדות שתרגומן דו משמעי. אם כבר מצטטים בערבית, ראוי לעשות זאת בהערות השוליים, ולאו דווקא בתעתיק עברי. לי, באופן אישי, היה הרבה יותר קל להבין את הציטוטים הללו אילו היו מובאים באותיות ערביות.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 22, 2014, ב-ינשוף היסטורי ותויגה ב-, , , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. מהנה כמו תמיד.
    הרושם שקבלתי מדבריך הוא שאתה רואה את מוחמד כפוליטקאי ממולח והאכזריות שלו פשוט
    הולמת את התקופה.
    אלא שההתנהגות הזו לא הולמת את התקופה הנוכחית ומשנתו משמשת עדיין כאורך חיים ומשפיעה על החברה המוסלמית של היום בצורה רבה מאשר התנ"ך על המערב. חוסר אמינות, מניפולציות ושקרים זה דבר נפוץ ומקובל בפוליטיקה המוסלמית בצורה מוגזמת יותר מאשר במערב. גם נשואים עם קטינות, דכוי נשים ועונשים אלימים לחוטאים מקובלים כי מה שטוב למוחמד טוב גם לי.
    יש לנו את זה גם בתנ"ך אבל הצלחנו להתקדם מאז ולמצוא פשרות שמתאימות לדמוקרטיות מודרניות. האם מוחמד השאיר אחריו הוראות קשוחות יותר מאשר בתנ"ך או שהפרשנים המוסלמים אשמים? האם מוחמד אשם שהם בפיגור בלאמץ את הדמוקרטיה?

    • אורי, מאיפה אתה מסיק ששקרים נפוצים בפוליטיקה המוסלמית יותר מאשר בזו הישראלית, למשל? לדעתי הבעיה העיקרית בפוליטיקה המוסלמית היא דווקא חוסר יכולת להשלים עם בעיות קשות. זה לא קשור לחוסר אמינות דווקא, אלא למפגש טראומטי עם המודרניזציה. היינו – התפתחויות מאוחרות בהרבה מאשר אלו שבתקופת מוחמד.

      אני לא חושב שמוחמד השאיר מאחוריו הוראות יותר קשוחות מאשר אלו שבתנ"ך. השאלה היא תמיד שאלה של פרשנות, ויותר נכון – איזו אסכולה פרשנית מנצחת באיזו תקופה. המפגש עם הציביליזציה המערבית, שהיתה עליונה מבחינה טכנולוגית, היה טראומטי מבחינת האסלאם והוביל תגובת נגד של הסתגרות פנימה (לצד תגובות מגוונות רבות אחרות).

  2. היו מסלמים מודרניים שכתבו על הנביא כדיפלומט מעולה – אחד שקופץ לזכרוני (אם אינני טועה)
    הוא הדיפלומט המצרי עבד אל-רחמן פאשא אל-עזאם ממיסדי הליגה הערבית.

    אני התייחסתי לנושא ״מחמד והיהודים״ בעיני מסלמים ומסלמיות מודרניים במאמרים רבים,
    אך רק במאמר אחד ניתחתי את הטיפול של ריבלין לנושא:
    “A Voice in the Wilderness?: Rivlin's Hebrew Life of Muhammad (1932)” Critique: Critical Middle Eastern Studies 18 (2009): 39-59

    • תודה, רות. אני אשמח מאד לקרוא את המאמר. יצא לך כבר להסתכל דרך אגב על ספרו של לקר? את ריבלין תמיד אהבתי, בעיקר בזכות תרגומו לאלף לילה ולילה. דווקא תרגום הקוראן שלו היה בלתי קריא בעליל.

    • ובנוגע לעבד א-רחמן עזאם, זה נראה לי די טבעי. בתור מי שהיה ממייסדי הדיפלומטיה הערבית המודרנית, טבעי שינסה להצדיק זאת תוך מתן דוגמאות מחייו של הנביא.

  3. יש טענה נפוצה שהאיסלם מאפשר למאמינים לשקר ללא מאמינים, שזו ממש מצווה. שליחי מוחמד רצחו 30 מנהיגים יהודים מתנגדים כשהיו בדרך אליו למשא ומתן, הרצח של יהודי קרייט'ה, אלו משמשים כהצדקה להתחמקות ממלוי התחיבויות פוליטיות אצל המוסלמים כלפי לא מוסלמים. גם אם זו המצאה, מנסיוני במקרים שפגשתי במוסלמים שקר וספורי מעשיות היה שימושי אצלם בצורה שלא נתקלתי בכל תרבות אחרת. אפשר לראות את זה גם במשא ומתן עם הפלסטינים שמכירים במדינת ישראל כמדינת היהודים בלי סוף וחוזרים בהם, במשא ומתן של האירנים עם האמריקאים, אתה פוגש בטעונים הלא הגיונים שלהם גם אצל התומכים במוסלמים. ואם יצאת אי פעם עם בחורות אינדונזיות אתה יודע על מה אני מדבר, מניפולציות שקרים ורמאויות אפילו שלא לצורך זה בדם אצלן.
    אומנם הונאה זו דרך מקובלת במפגש טראומטי עם המודרניזציה אבל יש הרבה תרבויות נחשלות וזה לא נפוץ אצלם עד כדי כך.

    • אורי, בתור אחד שלמד עם סטודנטים וסטודנטיות מכל מדינה מוסלמית אפשרית, נסע בכמה וכמה ארצות מוסלמיות לאורכן ולרוחבן וגם מתעניין בהיסטוריה, בפוליטיקה ובספרות, אין לדברים האלה שום שחר. מוסלמים מגלים כנות או חוסר כנות בדיוק כמו בני אדם אחרים בהתאם למצב, ודיפלומטיה מבוססת על תחבולות בכל מקום בעולם. כמו שלא צריך לקבל אפולוגטיקה והאדרה של האסלאם, לא כדאי להאמין גם לתעמולה אסלאמופובית.

      דרך אגב, האשמה בחוסר כנות מהסוג הזה היא תופעה נפוצה במפגש בין תרבותי. היפנים והסינים, למשל, הואשמו בכך בלי סוף בידי מערביים. יש לזה כל מיני סיבות: חוסר הבנה של הקודים הבלתי כתובים בתרבות השנייה, רצון להאדיר את עצמך או התעלמות מיחסי כוח. לצד החלש במשוואה, אחרי הכל, יש תמיד יותר אינטרס לשקר, ולצד החזק תמיד נוח יותר לדבר דוגרי.

  4. התגובה שלך משכנעת. אולי הדרך הטובה ביותר ללמוד על הנושא ולהגיע למסקנות היא לראיין דיפלומטים שעבדו במדינות שונות ולבקש מהם להשוות את הנסיון שלהם.

  5. מבחן התוצאה הוא החשוב, מוחמד מחק את האוכלוסיה היהודית מחצי האי ערב (לבד מתימן) בתוך בערך עשר שנים, חלקם רצח חלקם גרש חלקם הפך לעבדים, מדובר בעשרות אלפי אנשים, כל הדיבור המתקתק הזה על גאוניותו הפוליטית והיושרה המוסלמית גורם לי לבחילה

  1. פינגבק: ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד: מה אנחנו יכולים ללמוד מהסכם חודייביה? | הינשוּף

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: