ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד: מה אנחנו יכולים ללמוד מהסכם חודייביה?

 

"ח'ייבר, ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד!", קריאת התיגר המבטיחה ליהודים כי ימוגרו בידי האסלאם, מדליקה נורות אדומות בכל פעם שהיא נשמעת בישראל. כמותה, גם איזכור הסכם חודייביה, שביתת הנשק בין הנביא מוחמד לאויביו ממכה, היתה שגורה על פיהם של מנהיגים ערביים כיאסר ערפאת כאשר ניסו לנמק מדוע הם חותמים על חוזי שלום עם האויב הציוני. בישראל, נהוג לפרש את הסכם חודייביה כחלק מתורת השלבים הפלסטינית, אבל מה קרה באמת בחודייביה ובח'ייבר? כיצד הפרשות הללו קשורות זו לזו, ומה אנחנו כישראלים יכולים ללמוד מהן? התשובה מפתיעה מכפי שהיא נראית במבט ראשון.

 

המצודה העתיקה בח'ייבר

המצודה העתיקה בח'ייבר

ב-23 במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, נשא יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת, נאום חשוב בפני הקהילה הפלסטינית ביוהנסבורג. במילים שהרעילו את האווירה האופורית ששררה בחוגים ישראליים מסויימים באותה התקופה, השווה יו"ר אש"ף את ההסכם ל"חוזה חודייביה" שנחתם בין הנביא מוחמד לשבט בני קורייש, הסכם הפסקת אש שהופר בסופו של דבר והסתיים בכיבוש מכה בידי המוסלמים. פוליטיקאים מהליכוד, כמו בני בגין, הסיקו מהנאום כי ערפאת אינו מתכוון לקיים את הסכם השלום, והוא רואה בו אך ורק הפסקת אש זמנית בדרך לכיבושה המלא של פלסטין. ואכן, אף כי אבו מאזן אינו מתבטא באופן דומה, טענות על "תורת שלבים" פלסטינית נפוצות מאד בימין ובמרכז הישראלי עד ימינו אלה.

arafat

האיזכור של הסכם חודייביה, אותו חוזה הפסקת אש עתיק בין הנביא מוחמד לאויביו עובדי האלילים, אינו חידוש של יאסר ערפאת. בהלכה האסלאמית, נודע לחוזה הזה תפקיד חשוב כתקדים להסכם שלום בין מוסלמים לאלו שאינם מוסלמים. חלק מהפוסקים הקלאסיים סברו שניתן לחתום על הסכמים כאלו ובלבד שיחודשו מדי עשר שנים, התוקף המקורי של הסכם חודייביה. במהלך המשא ומתן לחוזה השלום עם מצרים, אישרה מועצת ההלכה של אוניברסיטת אל-אזהר את ההסכם, שוב – בהסתמך על התקדים של חודייביה. גם אז היו כאלו שהתעקשו לראות בכך רמז ל"תורת שלבים" מצרית, אף כי חוזה קמפ-דייויד, במתכונתו הצוננת כ"שלום קר", חי וקיים כבר כשלושים שנה.

הצדיקו את השלום עם ישראל באמצעות הסכם חודייביה - אוניברסיטת אל-אזהר

הצדיקו את השלום עם ישראל באמצעות הסכם חודייביה – אוניברסיטת אל-אזהר

אכן, את "תורת השלבים" כרעיון אפשר לפרש במובנים שונים: מזימה מורכבת ומפורטת לחיסול היריב תוך כדי הרדמתו באמצעות חוזים חלקיים וזמניים, או בדיוק להיפך: ניסיון להשתמש בטענה של "זמניות" ובהבטחה לניצחון באחרית הימים כדי לפייס את הקיצונים במחנה שלך. בהיסטוריה, חשוב לציין, ישנן דוגמאות לפירוש השני לא פחות, ואולי יותר מאשר לראשון. הסוציאל-דמוקרטים באירופה, למשל, לא ויתרו במהרה על רעיון המהפכה במובנו המרקסיסטי. במשך תקופת מעבר ארוכה, עשרות השנים הראשונות בהן פעלו במדינות כמו צרפת, גרמניה ואנגליה, העדיפו אלו לדחות את המהפכה הפרולטרית לאחרית הימים, תוך הדגשה שההשתתפות במערכת הפוליטית הבורגנית אינו אלא שלב בדרך למהפכה הסופית. התוצאה ידועה: רעיון המהפכה התעמעם, נדחה, נסוג לרקע ולבסוף גם נעלם לחלוטין. התופעה המעניינת הזאת, של "תורות שלבים" המשמשות כאמצעי פסיכולוגי המסייע לעכל פשרות כואבות, קשור לפער הידוע בין כוונות אידיאולוגיות למציאות המשתנה תדירות. התנאים הפוליטיים מתאימים את עצמם לעיתים נדירות לתוכניות מתוחכמות ומחושבות, וצד המנסה להשיג מטרה כלשהי בשלבים מרובים עשוי לגלות כי הוא "נתקע" בשלב זה או אחר זמן רב יותר מאשר חשב, ואפילו לתקופה ארוכה מאד. בינתיים, הזמני בהחלט עשוי להפוך לקבוע.

המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה

המנהיג הסוציאל-דמוקרטי הגרמני אדוארד ברנשטיין: דמות מרכזית במסמוס רעיון המהפכה

במאמר קודם, התייחסתי לפער בין כוונות ומציאות, אידיאולוגיה ותנאי שטח, בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כאן, אני רוצה לדון לאו דווקא בכוונות הפלסטינים ובמהותה של תורת השלבים, אלא במסקנות שאנחנו כישראלים צריכים להסיק מהסכם חודייביה עצמו. התרבות הערבית והמוסלמית היא תרבות בעלת תודעה היסטורית. פרשות כמו הסכם חודייביה, מלחמת ח'ייבר וגירוש היהודים ממדינה ידועות לכל מוסלמי משכיל לפרטי פרטים, דרך הביוגרפיה של הנביא, פרשנות הקוראן ואינספור מקורות אחרים. השיר האנטי-ישראלי הידוע "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר, ח'ייבר, יהודים. צבא מוחמד עוד ישוב!), שנשמע בין היתר על סיפון המאווי מרמרה, מדליק מיד את כל הנורות האדומות אצלנו, ובצדק. אבל כדי שנדליק את הנורות הנכונות, כדאי שנדע ונבין מה קרה בדיוק בחודייביה ובח'ייבר, ואלו מסקנות אופרטיביות אנחנו יכולים להסיק מהפרשות ההיסטוריות ההן.

תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית

תודעה היסטורית: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד" על כרזה אנטי-ציונית

בנקודה זאת אני נעזר במוחמד והיהודים, ספרו המרתק של פרופסור מיכאל לקר מהאוניברסיטה העברית, שכבר סקרתי כאן בינשוף. בפוסט הקודם ראינו, בעקבות לקר, כיצד הצליח הנביא מוחמד לגבור על יהודי מדינה באמצעות גישה אסטרטגית נועזת ומקורית. פרשות חודייביה וח'ייבר, הקשורות זו לזו בקשר הדוק, הן במידה רבה סיפור ההמשך של המאבק מול היהודים. ב-628, לאחר שכבר הכה שוק על ירך את השבטים היהודים קיינוקאע, נצ'יר וקורייטה, ניצב מוחמד מול ברית של כוחות עוינים מחוץ למעוז שלטונו במדינה. שני הכוחות החזקים ביותר במערך האנטי-מוסלמי היו היישוב היהודי הגדול בנווה המדבר ח'ייבר, והעיר הפגאנית העשירה מכה. חיי'בר ומכה היו קשורים זו לזו בברית צבאית של הגנה הדדית, ולמוסלמים לא היתה יכולת ממשית להתמודד מול שתיהן  בו זמנית. זאת ועוד: לח'ייבר הגיעו פליטים רבים מקרב יריביו של מוחמד במדינה, שסיכנו אותו לטווח הארוך בפעילותם הפוליטית. הנביא התמודד מולם בין היתר באמצעות מתנקשים, כפי שעשה קודם לכן במדינה, אבל השיטה הזאת לא היתה מסוגלת להביא להכרעה צבאית.

ב-628 יצא מוחמד עם צבאו למסע לעבר מכה, משהו בין פלישה, איום בפלישה ועלייה המונית לרגל. בחודייביה, שליד מכה, נפגש הנביא עם נציגי שבט קורייש וחתם איתם על חוזה אי התקפה למשך עשר שנים. החוזה לא היה שוויוני ונחתם בתנאים משפילים מאד למוחמד, דבר שהוביל להתנגדות עזה בקרב חלק ממאמיניו, ובראשם עומר אבן אל ח'טאב (לימים, הח'ליף השני). ראשית כל, המוסלמים לא הורשו לעלות לרגל למכה באותה השנה, אף כי נקבע שיהיו רשאים לעשות זאת בשנים הבאות. מוחמד לא הוכר בהסכם כשליח אללה, ונאלץ לחתום עליו אך ורק כ"מוחמד בן עבדאללה", חילול קודש שאין גרוע ממנו בעיני המוסלמים. בחוזה גם נקבע כי אם יגיע איש ממכה למוסלמים בלי רשות האפוטרופוס שלו, אלו יאלצו להחזיר אותו. לעומת זאת, אנשי מכה אינם חייבים להחזיר מוסלמי שנמלט אליהם מכל סיבה שהיא.

הסכם אי התקפה לעשר שנים: חורבות המסגד העתיק בחודייביה

הסכם אי התקפה לעשר שנים: חורבות המסגד העתיק בחודייביה

לכאורה, ההסכם הותיר חופש דיפלומטי לשני הצדדים. הן לאנשי ומכה והן לאנשי מוחמד הותר לכרות בריתות בחצי האי ערב כטוב בעיניהם. אולם דווקא כאן היה טמון נצחונו הגדול של מוחמד: הסכם חודייביה לא איזכר את ברית ההגנה בין קורייש לח'ייבר. כלומר, מכה לא היתה יכולה לבוא לעזרתם של אנשי ח'ייבר היה ויתקוף אותם מוחמד. מיכאל לקר סבור, אם כי מדובר בהשערה בלבד, שזו היתה התוצאה של שרשרת ההתנקשויות במנהיגי ח'ייבר: אנשי מכה כבר לא האמינו שיהודי ח'ייבר מסוגלים להגן על עצמם ולכן החליטו לנטוש את הברית. כך, אפשר הסכם חודייביה למוחמד לרכז את כוחותיו מול יהודי ח'ייבר ולנצח אותם בקרב. כיבוש ח'ייבר כמובן חיזק את המוסלמים במידה מספקת כדי להתמודד בקרב מול מכה.

הסכם חודייביה, שנחתם כאמור לעשר שנים, הסתיים בפועל לאחר שנתיים. יש הסבורים כי מדובר בתוכנית שלבים מחוכמת של מוחמד, ואחרים סבורים כי המלחמה בין הנביא לאנשי מכה התחדשה עקב סכסוך בין בעלי ברית של שני הצדדים מקרב הבדואים. שתי האפשרויות הגיוניות, ולא בהכרח סותרות זו את זו. רבים במחנה המוסלמי ראו, בצדק, את הסכם חודייביה כמשפיל ולא הוגן, ובוודאי חיכו בקוצר רוח לסיומו. מכה, העיר העשירה ביותר באזור, היתה גם פרס גדול ומפתה. אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהתזמון היה אכן קשור לסכסוך שפרץ בשוליים, בין בעלי ברית של שני הצדדים. מלחמות גדולות יותר בהיסטוריה, כמו למשל המלחמה הפלופונזית בין אתונה לספרטה (431-404 לפנה"ס), פרצו בדיוק מאותה הסיבה: המעצמות נגררו אחרי בעלות הברית הזוטרות שלהן. בין כך ובין כך, התוצאה ידועה: מוחמד כבש את מכה, ועד היום היא העיר הראשונה בחשיבותה לאסלאם.

המבצר העתיק בח'ייבר

לרוב, הישראלים שמעלים לתודעה את פרשות חודייביה וח'ייבר (ואת האזכורים המודרניים שלהן) עושים זאת כדי לתמוך בתזה הישנה של יצחק שמיר המנוח: הערבים הם אותם ערבים והים הוא אותו הים. יש המוסיפים אף שהשקר נטוע בתרבות האסלאם, כאילו שדיפלומטים מציביליזציות אחרות הקפידו תמיד על אמירת אמת. המסקנה היא השתבללות: אין אמונה בערבים גם ארבעים שנה בקבר, כמאמר הפתגם הידוע, ואף הסכם אינו שווה את הנייר שעליו הוא נחתם. אבל בחינה מדוקדקת של סיפור חודייביה וח'ייבר, כמו גם המאבק של מוחמד ביהודי מדינה, עשויה להוביל אותנו למסקנה שונה בתכלית, ואפילו הפוכה. כל יריב שמוחמד הביס, נותק קודם כל מבעלי בריתו ובודד מבחינה דיפלומטית. השבטים היהודים במדינה הוכרעו רק כאשר הצליחה הדיפלומטיה של מוחמד למסמס את הבריתות בינם לבין עובדי האלילים סביבם. ואכן, המבצרים של קורייטה לא סייעו להם כאשר היו מבודדים מבעלי בריתם. באותו האופן, ח'ייבר ומכה נוצחו רק כאשר בודדו והופרדו זו מזו. ההיסטוריה של חצי הערב במאה השישית, במילים אחרות, לא נטתה חסד למשתבללים בתוך חומותיהם וגדרותיהם, ובוודאי לא לבוטחים בכוחם ובעוצם ידם. המנצחים היו אומני המשא ומתן: אלו שידעו מתי לתקוף, אך גם מתי לוותר ולסגת, ובעיקר – לעולם לא להישאר מבודדים. התובנה הדיפלומטית הזאת נכונה בסיטואציות רבות אחרות, גם, ובעיקר, במזרח התיכון של ימינו.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 29, 2014, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. זה מאמר של היסטוריון או מאמר פוליטי ? כי אם אתה מתייחס לחייבר בהקשר הפוליטי השאלה מה באמת היה שם היא חסרת חשיבות ורלוונטית רק איך תופסים המוסלמים בימנו את מה שהיה שם, הרבה פעמים בשטחיות וכוחניות, אין להם התיחכום האינטלקטואלי,ההעמקה, הפילוסופיה, הרגישות לניואנסים ומחוייבות לאמת שיש לך… עבורם מוחמד רימה את היהודים כדי להשמיד אותם ומכאן נובע שפרקטיקה זו ליגיטימית…

    • זה מאמר של היסטוריון וגם מאמר פוליטי. (:

      לשאלה עצמה, לא הייתי מזלזל באינטליגנציה של משקיפים מוסלמים, ובוודאי לא בהבנה שלהם את ההיסטוריה של עצמם. ממילא, בפוסט הזה התייחסתי למשהו אחר בכלל. לא איך המוסלמים תופסים את הסכם חודייביה, אלא מה אנחנו יכולים ללמוד ממנו כפרשה היסטורית. מעבר לכך, המסורת המוסלמית לא תופסת את הפרשה כ"מוחמד שרימה את היהודים" אלא בדיוק להיפך – היהודים, לגישתה של המסורת המוסלמית, רימו את מוחמד. הנביא תמיד מוצג במסורת המוסלמית כאדם הגון, שאומנם משתמש בתחבולות בזמן מלחמה אך מקפיד לקיים הסכמים. מעבר לכך, יהודי ח'ייבר לא "הושמדו".

  2. כתבת על השתלבות הסוציאל-דמוקרטים במערכת הפוליטית באירופה תוך כדי מסמוס האידיאולוגיה המרקסיסטית שלהם עד להיעלמותה כליל. אולם האם לא היתה זאת בדיוק התמה המרכזית מאחורי הסכמי אוסלו שנחתמו ב 1993? הרעיון שאש"ף בראשות ערפאת יקבלו את השליטה בשטחים באופן זמני תחילה. התהליך של הקמת מוסדות ובניית מדינה יגרמו לפסטינים להעריך יותר את השלטון והעצמאות המדינית ולוותר על חלומות ישנים של שיבת הפליטים ופלסטין הגדולה. כך שבבוא היום לחתום על הסכם קבע.יהיה אפשר להגיע לפשרה בחזון השמאל הישראלי של שתי מדינות החיות אחת לצד השניה.

    תמה זאת כמובן נחלה כשלון חרוץ עם סירובו של ערפאת לחתום על הסכמי קבע לשלום בקמפ-דייויד ובטאבה ועם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. מה שלעניות דעתי מלמד על היות תורת השלבים הפלסטינית יותר כרעיון אסטרטגי עמוק שמחייב מימוש ופחות כרעיון טקטי שניתן לזנוח או למסמס לפי הצורך.

    • מעולם לא כתבתי שדברים לא יכולים להשתבש. המדדים העיקריים לנטישת תוכנית שלבים הם התנגדות חיצונית מחד, ואמונה ביכולת שלך להשיג מטרות מוגבלות יותר מאידך. הסוציאל-דמוקרטים, למשל, מצד אחד נלחצו ע"י מנגנוני בטחון הפנים של המדינות בהן הם פעלו, ומצד שני התחילו להבין שהם מסוגלים להשיג הישגים (מוגבלים יותר) עבור הפועלים באמצעים חוקיים-דמוקרטיים. אני חושב שהסכם אוסלו, מבלי להמעיט באחריותו של ערפאת, נפל בין היתר בגלל המדד השני. הרחבת ההתנחלויות בגדה שכנעו יותר ויותר פלסטינים, בין אם הדבר נכון ובין אם לא, שישראל אינה מעוניינת באמת לסיים את הכיבוש.

  3. הנה חלק של תגובה שכתב לך מישהו לפני שנתיים ורלונטי לכתבה:
    דרשות האימאמים במסגדים וסיפרי הלימוד בבתי הספר הן עדות חותכת למהותם של הפלסטינים. אי אפשר לבקש שנתעלם מתהליכים חברתיים כה רחבים ומכריעים בחברה העברית בארץ ישראל ומסביבותיה. הדבר הזה הוא לא עצם העניין, אלא ביטוי של העצם – אי הסכמת הערבים מולסמים לקבל את מי שאינם מוסלמים כבני אדם שווי זכויות להם. ראינו מה עשו הערבים המוסלמים למיעוטים אחרים במרחב המזרח התיכון לאורך כל המאה ה-20, החל משנות ה-20 בלבנון, אז נאלצו אלפי נוצרים להגר לרחבי העולם, כי הם ערבים אבל לא מוסלמים. הערבים סונטים את הכורדים למרות שגם הם מוסלמים, אבל לא ערבים. כך גם הנוצרים בעיראק נכחדים בכל יום, ובמצרים הם מטרה להתקפות. אסור להסתכל על המתרחש בעיניים רכות. התופעה לאורך מאה שנים היא תוצר של ערכי הפעלה של חברות מגוייסות, והיא גם מייצרת כללים חדשים להתאמה למציאות משתנה.

    • סליחה, אורי, אבל לפני שאני אכנס לתגובה הנפלאה ההיא – מה זה בדיוק "מהות"? אתה יכול להגדיר?

      • הישראלים והפלסטינים אינם שונים במהותם. הקהל של שני הצדדים יכול להשתכנע ששלום וחיים משותפים זה הפתרון. בישראל המנהיגים עשו במשך הזמן צעדים לשכנע את הבוחר שאין דרך אחרת והיו מצליחים לו הצד השני היה נע בהתאם, כך גם היה צריך להעשות אצל הפלסטינים. 30 השנים האחרונות לא הראו שיש שינוי בדעת הקהל אצלם, לא היתה התקדמות בעיקר מכיוון שהיה מיעוט שהתנגד לשינוי. כל זמן שכלל הציבור לא מקבל את העובדה שיש להתפשר הוא לא יוכל להתנגד למיעוט. אצלהם גם התנאים אחרים, אתה לא יכול לדמיין בישראל צד שעולה לשילטון וגורר את מנהיגי הצד השני בשרשראות מאחורי אופנועים עד מוות. אתה טוען שמכיון שכך המצב אצלם הדרך היחידה היא של המנהיגים לשקר ולהביא אותם לעובדה מוגמרת. לדעתי שלב ראשון בכל טיפול הוא הודאה בבעיה. מי שמסרב להודות ולהפנים בפומבי לא יתקדם לשינוי. על המנהיגים של הפלסטינים להאכיל אותם את הגלולה המרה. הגישה של לתת משהו על מנת שיהיה להם מה להפסיד ואז הם ישבו לשולחן הדיונים לא עובדת על עמים בתהליך התפתחות
        לעניינו פה- מבחינה היסטורית מענין ומהנה לדעת מה באמת ארע בתקופת מוחמד, אבל יש להבדיל בין ההיסטוריה לשימוש שעושים כיום במיתוס. מיתוס זה לא הסטוריה. הרי אתה לא תשנה דעה פוליטית כשתסביר לאדם שההסטוריה היא לא בדיוק כפי שהוא רואה אותה. כמו שבאוניברסיטת אל אזהר פירשו את חוזה השלום בין ישראל למצריים כסביר מבחינת הצעדים שנקט מוחמד, יהיה אפשר לפרש דברים בהסטוריה כך שיהלמו את המציאות לאחר שתיצר אותה. (זה בערך כמו שאחד מהאחים מרקס אמר: אלו העקרונות שלי ואם זה לא מוצא חן בעיניך יש לי אחרים)

      • אורי, החלק הראשון של התגובה שלך (הכנת שני הצדדים לשלום) חשוב וראוי לדיון
        נפרד, אבל אני לא רואה איך הוא קשור לנושא הפוסט. בקצירת האומר, אפשר לציין
        שהפלסטינים נמצאים במצב דומה לזה של ישראל ב-1948, וכך צריך לשפוט את התקשורת
        וספרי החינוך שלהם. בנוגע לחלק השני – בהחלט יש לייחס חשיבות עליונה לאופן שבו
        המיתוס של מוחמד משמש למטרות שונות בשיח המוסלמי של ימינו. אין ספק בכלל.

    • אם כך זו הבעיה. הגענו אתם למצב שהינו אנו ב 48 ללא הסכם סופי ואת זה הינו צריכים למנוע. קודם ל67 הם היו פליטים, למצרים וירדן היתה יכולת לשמר אותם כפליטים, כשהגענו בשנות השבעים למצב שהבנו שיש לפתור את הבעיה הלכנו בשיטת השלבים הזמנים שבדיוק כמו שאתה מתאר פה הולמת יותר אותם מאשר אותנו. חשבנו שאם ניתן להם משהו בשלב ראשוני הם יתפשרו כדי לא להפסיד, זה עובד בחברה מערבית, השקפת העולם שלהם מבוססת על חייבר. איפה היית אז במקום להסביר את זה לפרס ורבין. אתה כותב את ההסבר ולא משתכנע בעצמך. הם נוקטים באותה שיטה שאתה מתאר פה שמוחמד נקט. ב67 שחררנו את האדמות שלנו והרגשנו חזקים מספיק לעמוד בכל תכתיב של אספסוף, הרי עמדנו בפני צבאות של מדינות, אז מי הם הפלסטינים, אלו אנחנו שנותנים מתנות, לא עלה בדעתנו שהם יאמרו לנו איפה הגבולות. בהדרגה עברנו להשתמש בהגדרות שלהם, שטחים כבושים במקום משוחררים, גבולות 67, בני בריתנו המערבים רואים בנו חלשים מוסרית. אני סוף סוף רואה את האור ומקשר את הכתבה שלך למציאות אבל ההסטוריה כפי שאתה מתאר לי אותה רק משכנעת אותי עוד יותר שהם לא זזו כמלוא הנימה מהמסלול של מוחמד.

      • אורי, אני משוכנע מאד מההסברים שאני מביא, אחרת לא הייתי כותב אותם. ישראל ב-1967 וכשלון מדיניותה היא דוגמא מובהקת לאסון שבמדיניות יהירה של "כוחי ועוצם ידי", מדיניות שמתעלמת בבוז מבעלי ברית וחושב שניתן לעשות הכל ולבצע הכל. דווקא אם היינו מנצלים את הכוח שקיבלנו אז, ב-1967, כדי ליצור ישות פלסטינית אוטונומית או ווסאלית – הרי היינו היום במצב הרבה יותר טוב.

        שנית, הפריצה הבינלאומית של ישראל, כולל היחסים האסטרטגיים החשובים במיוחד עם סין והודו, הגיעו רק *אחרי* הסכם אוסלו. כך שהטענה כאילו מעמדה של ישראל הידרדר כי איבדה את חוסנה המוסרי ו/או את אמונתה בצדקת הדרך אין לה על מה לסמוך. בדיוק להיפך: ישראל נפלה משום שניהלה (פרט לימי ממשלת רבין) מדיניות יהירה, סמכה יותר מדי על כוחה שלה ולא התחשבה מספיק בבעלי ברית.

  4. אז אם הבנתי נכון, ובהנחה שהפלסטינים אכן מנסים ליישם את האסטרטגיה של מוחמד, הרי שמטרתם היא לבודד את ישראל מבעלות בריתה (ארה"ב, אירופה) ואז ירשו לעצמם לתקוף את ישראל. (אולי זו המטרה של תנועת החרם על ישראל?) כדי לשמר את בעלות בריתה, ישראל צריכה לחתום על הסכם עם הפלסטינים (הרי זה מה שארה"ב ואירופה מנסים להשיג). אבל הסכם כזה יחליש את הפלסטינים, ולכן אין להם אינטרס להגיע אליו.

    • דווקא לא התכוונתי לטעון שהמצב הנוכחי הוא "אחד לאחד" כמו המצב בהסכם חודייבה (אנחנו יהודי ח'ייבר, הפלסטינים הם אנשי ח'ודייבה ומכה היא מצרים, או משהו דומה). באופן כללי אני חושב שזו דרך קצת מטעה להסתכל על ההיסטוריה. למעשה, לדעתי צריך ללמוד ממקרים כאלה עקרונות כלליים. והעיקרון הכללי החשוב ביותר כאן הוא שרצוי לשמור על יחסי ארוכי טווח עם בעלות ברית, רצוי יותר מאחת, ולא לסמוך על כוח צבאי, ביצורים וחומות לבדם.

      • כן, זה בוודאי נכון. חבל שאצלנו יותר מדי אנשים מאמינים בקלישאות נוסח "עם לבדד ישכון", ומרשים לעצמם לזלזל בבעלי ברית.

  5. אהבתי מאד את המאמר, גם את הניתוח ההיסטורי וגם (מאד) את הלקחים שחורגים בהרבה מערב של המאה ה-7, בעניין התוצאה של ניתוק מבני-הברית ושל טקטיקות 'השתבללות' למיניהן.
    לדעתי, לא רק ש"השתבללות" היא בדרך-כלל טקטיקה ובוודאי אסטרטגיה שבדרך-כלל מוליכה להפסד או לצרות צרורות אחרות, וסין של תקופת המינג, למשל, תעיד (אם כי בהיסטוריה, כמו בהיסטוריה, אין 'נכון תמיד ולכל מצב'), הייתי מצביע גם על 'בת הדודה' של ההשתבללות – שזו נטיה לתגובות מסורבלות, איטיות וצפויות מראש (מה שמשתלב בד"כ עם מנגנונים איטיים, כבדים ולא יעילים). טקטיקה שהיא כמובן אסון כאשר אתה ניצב מול יריב נמרץ, ובעיקר כזה שלא כבול בכללי משחק נוקשים ו/או כאלו שלקוחים ומוגבלים על-ידי מערכת או קודים מיושנת/צפויה. וזה כאשר היריב פשוט מסוגל להתעלם מן המערכת הישנה שאתה כבול אליה.
    (ע"ע, למרבה הצער התגובות וההתנהלות של המערב כיום…)

    לעניין המוסלמים אעיר, שהבעיה הכואבת היא לא מה עשה מוחמד במאה ה-7 (ואני בהחלט יכול לקבל את התזה, שהוא היה מאד חדשני לתקופתו), אלא איך המוסלמים או הזרמים החשובים שלהם דהיום מפרשים אותו.
    הבעיה העיקרית כאן היא לא רק אימוץ טקטיקה של המאה ה-7 בעולם של המאה ה-21, אלא גם הוצאה של הנוקשות הזו מתחום בחירת האסטרטגיה, והפיכה שלה למצווה דתית, שמתיימרת להציג אמת נצחית. הנסיון מלמד, שגם כאשר זרמים פרקטיים יותר בדת מנסים לדחוק מצווה בעייתית לשוליים ו/או בעזרת פרשנות יצירתית שלה, תמיד היא נשארת ברקע, ומתישהו ימצא מי שיעיר אותה מרבצה…
    (ע"ע תולדות הנצרות שמלאות במי שהעיר עניינים תאולוגיים שהותיקן רצה מאד לשכוח, ולאחרונה גם התפתחויות ביהדות שהעירו את הפשט של "מצוות' שקשורות בעמלק ושבעת העממים, שהיהדות המסורתית כוונה במכוון עמוק מאד, כדי להוציא רעיונות מיותרים מראשים של חסידים שוטים).

    בחזרה אל המוסלמים, ניתן היה לטעון שלמעשה, ההתעקשות שלהם להגביל את הדיפלומטיה בכללים של הסכם חודייבה, הופך אותם הרבה יותר ליורשים של בני קורייש וחייבר, על הקבעון שלהם, מאשר ליורשים של מוחמד, שהיה פרגמטי וחדשן לתקופתו.

    אבל כאן יכולה לעלות טענת הנגד, שאת הדבקות המקובעת הזו אפשר להבין גם כתגובה – ואולי תגובה חכמה – לקבעון ולרקבון של זרמים מובילים בחשיבה המערבית דהיום, שעושים שמיניות באוויר כדי "להבין את האחר" ולהתאים את עצמם אליו.
    (וכמה מהחוכמולוגים שהזכרת, כמו ארמסטרונג, יעידו…)
    כך, שכמעט ב"הפוך על הפוך", דווקא הקבעון על טקטיקה 'אחרת' עשוי להפוך ליתרון מול מי שתמיד יצא מגדרו כדי 'להבין' ובוודאי לא יגבה ממך את מלוא המחיר על קבעון מחשבתי, אלימות וצפצוף על נורמות מקובלות.
    (להבדיל ממה שהיה קורה, לו היו מנסים את התרגיל הזה מול האימפריה הבריטית בגדולתה, למשל…)

    • קודם כל, תודה על המחמאות!

      התגובה שלך מעלה כמה סוגיות נפרדות, מעניינות בפני עצמן, וראוי להתייחס לכל אחת מהן לגופה:

      1. סרבול: אני מסכים איתך שהתנהגות צפויה ומסורבלת עלולה להוביל לאסון, מול יריב ששובר את כל כללי המשחק. אנחנו רואים את זה בפרשה ההיסטורית שתיארתי בפוסט, כמו גם במקרים רבים אחרים. אבל כנגד, ראוי לציין גם את יתרונותיו של הסרבול על פני הבליצקריג במצבים רבים אחרים. מדינות שיש להן מוסדות מסורבלים אולי פועלות לאט, אבל גם יש סיכוי קטן יותר שהחלטה אסונית של מנהיג או קבוצה קטנה תוריד אותן ביגון שאולה. מדינות שמסוגלות לפעול במהירות הבזק, עושות זאת לפעמים כי אין להן מוסדות שישקלו את דרכי הפעולה ברצינות, והתוצאה לפעמים היא שעטה מהירה לתהום.

      קח לדוגמא את היטלר ובריטניה – כביכול דוגמא מוחלטת לתזה שהצגת: מצד אחד בליצקריג ופעולה מהירה, ומצד שני פייסנות והססנות. אבל בסופו של דבר, דווקא מהירות הפעולה הנאצית דחפה את גרמניה לנתיב בלתי הגיוני בעליל מבחינה אסטרטגית, סיבכה אותה עם כוחות חזקים וממנה והובילה אותה לחורבן. בבריטניה וארצות הברית, לעומת זאת, סרבול המנגנון גילה גם יתרונות רבים במהלך מלחמת העולם השנייה. המטכ"ל הבריטי בלם את צ'רצ'יל כאשר רצה לצאת להרפתקאות מסוכנות מדי, וגם בארצות הברית הפעולה המשומנת של המנגנון הצבאי נבעה דווקא מהבירוקרטיה המאורגנת וה"מרובעת" שלו, אל מול פילוסופית ה"אינטואיציה" הגרמנית.

      אם נסתכל על דוגמאות יותר אקטואליות, הרי לכאורה רוסיה היא מדינה נוספת הפעולת במהירות הבזק מול יריבים מסורבלים ואיטיים. אבל באיחוד האירופי, על שלל ועדותיו הידועות לשמצה, אין סיכוי שמנהיג יצליח לשפוך מיליארדים אין ספור, בשעה שהכלכלה שלו על הקרשים, על פרוייקט מגלומני וחסר היגיון כמו אולימפיאדת החורף בסוצ'י. פוליטיקת ה"גבר גבר" של פוטין זיכתה אותו אמנם בחצי האי קרים, אבל ניכרה ממנו לשנים ארוכות את אוקראינה כמדינה והוציאה אותה מתחום השפעתו. ז"ת – לפעולה מהירה, אלימה וחסרת רחמים יש יתרונות מסויימים, במיוחד כשעומד בראש המדינה מנהיג גאוני באמת, אבל הסבירות להתרסק גם היא גבוהה במיוחד.

      גם הדוגמא של הפונדמנטליזם האסלאמי מעניינת מהבחינה הזאת, ואני מזכיר אותה בין היתר כי הבאת אותה בתגובה. יתכן בהחלט שהרפיסות שמגלים ממסדים מערביים מסויימים מול הנחישות הפונדמנטליסטית מזכה את האחרונים במרחב פעולה גדול יותר במדינות המערביות, אם כי להערכתי זה הולך ומשתנה. אבל אותם החלקים של העולם המוסלמי שנגועים במנטליות קפואה לא "מרוויחים" מהחידלון המערבי הזה, אלא בדיוק להיפך: הם הולכים ושוקעים בכאוס ובמלחמת אחים.

      2. הפרשנות המוסלמית של התנהגות מוחמד: הערה קטנה בנוגע למה שכתבת. מעניין לציין שהפרשנות האסלאמית המסורתית, שכמובן מנסה להגן על הנביא ומעשיו, מדגישה דווקא שמוחמד *לא* הפר את ההסכמים שנחתמו איתו. אלו הדגשים של הביוגרפיה הרשמית של אבן אסחאק ואבן השאם, שהתגלגלו בספרות המוסלמית משם והלאה. הנביא מוצג שם כערמומי אמנם בשעת מלחמה, אבל הפרשנות הרשמית טוענת כי אויביו היו אלו שהפרו את ההסכמים ראשונים. בלי קשר לאמינות השנויה במחלוקת של הטענות האלה, יש להן חשיבות גדולה מבחינת המורשת המוסלמית: ההצדקה הדתית המיינסטרימית היא לא להפר הסכמים, אפילו אם הם נחתמו עם כופרים. כמובן שכמו בכל דת, יש דרכים למכביר לעקוף גם את זה.

      3. אני מסכים מאד לטענה שלך על עורקים אפלים שמודחקים בדתות ומתפרצים שנים לאחר מכן – וגם הדוגמאות על הנצרות (ובמיוחד על היהדות) רלוונטיות במיוחד לעניין זה, לצערנו.

  6. דני,
    אני חושש שאני לא לגמרי מסכים עם כל הנקודות שהעלית.
    לעניין הסרבול המערבי ומעלותיו הנטענות:
    א. בריטניה וצרפת מול היטלר: אתה צודק בכך שמערכת נטולת איזונים ועכבות שמקבלת החלטות מהירות יכולה לשגות שגיאות הרות אסון. מצד שני, אפשר לענות על כך בכך שאמנם מי שמנסה לרוץ במהירות מול מפולת הסלעים של המציאות המשתנה, יש סיכוי טוב שימעד וימיט על עצמו אסון, ומצד שני, מי שמנסה לחמוק ממפולת סלעים כשהוא מדדה באיטיות על הליכון, הסיכוי שלו להגיב מספיק מהר כדי לצאת ממנה בטווח הארוך שואף לאפס.
    לעניין הדוגמא עצמה: נכון שהמערכת שבנה היטלר המיטה על עצמה אסון בסופו של דבר, אבל מאומה מזה לא בזכות המדיניות המערבית ה'גאונית' של שנות ה-30. זה לא שהפייסנות הסתברה בסופו של דבר, גם אם במאוחר, כמדיניות גאונית שהוכיחה את עצמה. נהפוך היא, היא המיטה שואה על המערב; המערכת הבינלאומית עליה בריטניה וצרפת ניסו להגן קרסה לגמרי, וגם החורבן של הנאצים לא הקים אותה לתחיה; האימפריה קרסה; אירופה לא שוחררה באורח מלא, אלא חצי ממנה נשארה משועבדת לעוד 50 שנים (גם אם לרודן אחר ולא להיטלר) המחיר של הנצחון היה נורא, כאשר אילו הם טרחו לפעול ב-1936, בזמן משבר הריין, הם היו מטפלים בהיטלר כמעט בלי יריה.
    מה גם, שהקריסה הנאצית ברובה קשורה להתקלות של היטלר לא עם דמוקרטיה מערבית מסודרת, אלא דווקא עם "בן-מינו", הרודן האכזר לא פחות סטאלין…

    ב. פוטין מול המערב היום: אני חולק עליך מעט בניתוח המהלכים ובעיקר מאזן הרווח וההפסד של פוטין. בעוד שאתה טוען, שפוטין זכה בקרים אבל איבד את אוקראינה, אני תוהה אם אוקראינה, או לפחות חלק נכבד ממנה, לא אבדה לרוסיה כבר מזמן, לכל המאוחר בימי המהפיכה הכתומה – ואת כל המדיניות של רוסיה כלפיה מאז, אפשר לסווג כ"הכלה ומזעור נזקים", תוך נסיון לדחות מה שהוא קשה מאד למניעה, אם אפשר. הם ניסו להשתמש בינוקוביץ' כפקק לתהליך המאד קשה לעצירה של האירופיזציה של אוקראינה, וכאשר הפקק שחק את עצמו, והאופוזיציה התאוששה ממעשי השטות שלה עצמה בתקופה הקודמת, פוטין לוקח את מה שאפשר.
    לפי סוג הראיה הזו הרי פוטין – להבדיל מהיטלר למשל – מודע יפה לגבולות של מה שאפשר ואי אפשר להשיג, ופועל – ביעילות ובברוטליות – למזער את הנזק ולהשיג מה שאפשר. מלבד זאת, אני מזכיר לך את הדרך בה הרוסים בלמו את המערב בקלות בעניין סוריה (כאשר כרגע עיקר החזית שם היא בין הציר הרוסי-סורי-איראני לבין פונדמנטליסטים אסלאמיים – מעשה ידי ההססנות והאיטיות של אובמה להתפאר, אבל זה כבר דיון אחר); רוסיה חודרת כעת למצריים, שהיא בעלת ברית מסורתית של ארצות הברית, ואפילו מול ישראל, ההשפעה שלה במגמת עליה. באורח כללי – עריץ ובזבזן ככל שתקרא לו, פוטין יוצר, עקב בצד אגודל את הרושם, שמילה שלו היא מילה, כאשר מילה של המערב שווה בערך לנייר טואלט מתוצרת מינכן 1938. אולי זה לא מדוייק לגמרי היסטורית, אולי יש למערב 'נסיבות מקלות' – אבל זה לא משנה את העובדה.
    החשיבות של הצעד בקרים, לדעתי, חורגת בהרבה משאלת קרים ואוקראינה, אלא מדובר פשוט בשינוי "מעל המקפצה" של כללי משחק בינלאומיים, תוך קריאת תגר גלויה על 'המשטר הבינלאומי' שהמערב כבל את עצמו אליו. מה יקרה בסוף? ימים יגידו.

    ג. ה'זכיה' של הפונדמנטליסטים המוסלמים מול המערב.
    ברמה האובייקטיבית, יש הרבה מהצדק בדבריך, שה"פרס" של הקנאים האיסלאמים על הדרך בה הם מתנהלים, הוא מדינות מפגרות ששוקעות לכאוס ואלימות. אבל אני חושש שפעם נוספת, אתה מנסה לנתח תועלת והפסד בראיה ששבויה בתפיסה מערבית של המושגים האלו, כאשר סדר היום, הרצון והתפיסה של הסובייקט שאנחנו מנתחים הוא שונה לגמרי.
    יש לי אישית את הרושם, שהקנאים האיסלאמים למדו, שכל פעם שההתמודדות מול המערב היתה של מדינה מסודרת יחסית, הם נחלו תבוסה מצלצלת. לעומת זאת, כאשר הם מושכים את המערב לאיזורים כאוטיים, בלי בעל בית אמיתי שאפשר "להכניס לו", שכל-כולם עוני, הוצאות כספיות ו"ביצת שאהידים", התוצאות אחרות לגמרי. לכן, לפחות עד שתתגשם האוטופיה שלהם על אפשרות להקים חליפות איסלאמית רבת עוצמה, דווקא המצב של כאוס ופיגור עדיף להם בהרבה ממדינה מסודרת – וזה שהאוכלוסיה סובלת לא ממש מזיז להם.
    זאת ועוד; המצב של כאוס ופיגור, מאפשר להם ביד האחת להלחם במערב, וביד השניה ליבב בדמעות תנין ולמשוך סיוע כספי מכל ארגוני הסיוע והנאורים למיניהם, שמחפשים כל העת 'קליינטים' כדי להצדיק את קיום המערכות המסועפות והמנופחות שלהם עצמם.
    וכמובן, אני חושש שהניתוח שלך מתעלם מההשפעה ההולכת וגוברת של המוסלמים – גם דמוגרפית, ועוד יותר מכך, בחוגים משפיעים באקדמיה ובתרבות, בתוך המערב עצמו… ותחשוב על כך מה שתחשוב, יש לכך חלק קריטי בראיית העולם של הגורמים שאנחנו מנתחים אותם כרגע.

    אגב, עזה היא דוגמא מאלפת לנקודה שאנחנו דנים בה: לכאורה, מדובר בסוג של ישות פנטסטית, שפועלת באורח מנוגד לכל הגיון ושלא היתה שורדת שנה בעולם מעט פחות נאור ומעט יותר מעשי.
    הלכה למעשה, מדובר על מדינה עצמאית לגמרי (גם אם במצור – העובדה שבריטניה הטילה סגר אכזרי בהרבה על גרמניה ב-1914-1918, לא הפכה אותה למי שכובשת את גרמניה), שחיה פשוטו כמשמעו, על שולחנה של מדינה שהיא לא רק לוחמת בה, אלא לא מכירה בכלל בקיומה; וכמובן, נזכיר כאן גם את רשת התרומות המערבית וסוכניות הסיוע המפוקפקות של האו"ם, שמסייעות בהשארת האנומליה הזו על כנה.
    בעולם מעשי ואולי 'שפוי' יותר, לא היה נתפס בכלל שאתה חייב להזין את האוכלוסיה של מדינת אויב מהסוג הגרוע ביותר. כלומר – אתם רוצים לפעול לפי הדוקטרינה הנצחית של חודייבה? בבקשה, אולי הסוס המכונף של הנביא גם ידאג לאוכל לילדי עזה. בהנחה שהסוס הפלאי יהיה עסוק בעניינים אחרים, הרי לשלטון בעזה היו, בתוך שנים ספורות, שלוש ברירות בלבד – להכנע ולשאת ולתת עם ישראל, להפוך לחלק או לוסאל של מצריים כדי שהיא תישא ותתן עם ישראל עבורם (ואז כמובן גם לציית לתכתיבים ולמדיניות של קהיר), או להגיע לחורבן מוחלט,. שבמקרה הזה האוכלוסיה הרעבה היתה מתחילה להשתולל ובמוקדם או במאוחר עולה על השייחים השמנים שמסתתרים מתחת לשיפא.

    הלכה למעשה, זהו מיקרוקוסמוס מצויין שמראה כיצד הכללים שהוכתבו לעולם המערבי מתמרנים אותו לממן ולהזין את ההתקפות על עצמו…
    וזה מביא אותי לליבת הטענה: קשה מאד, אם בכלל אפשר, להבין את ההתפתחות, החשיבה והטקטיקה של הקנאים האסלאמיים המודרניים רק תוך שימוש בכלי ניתוח אסלאמיים, אלא הם במידה רבה ראי של החולשה והרקבון המערבי (וישראל, תרצה או לא, היא חלק מהמערכת ומוגבלת ביכולת לחרוג ממנה יותר מדי ובאורח גלוי מדי), ויש להבין אותם ככאלו.
    הסכם חודייבה: בניתוח שלי לעניין הפרשנות של חודייבה, לא התייחסתי דווקא למחלוקת האם מוחמד היה הראשון שהפר את ההסכם, או שמא היריבים של מוחמד הם שעשו את זה. הכוונה שלי היתה להתפתחות מצווה דתית של איסור על הסכמי קבע מול לא מוסלמים, וראיית כל הסכם – גם אם הוא לא מופר – כמצב זמני. אחד הישומים בשטח, אם נחזור שוב לעזה, הוא הסירוב המוחלט לשאת ולתת מול ישראל בכלים של מדיניות מודרנית (מלחמה ושלום וכיו"ב), אלא התעקשות על 'הודנא' 'תהדיה' וכיוצא באלו.
    וגם אם השלטון החמאסי עצמו מודע בשקט למצב האמיתי, עצם השימוש במושגים האלו, והעיצוב של דעת הקהל לפיהם, תקים עד מהרה קנאים גרועים ו'טהורים' יותר, שיצאו כנגד ממשלת חמאס ברגע שהיא עצמה סטתה מ'העקרונות הקדושים' שהיא דוגלת בהם…

    • בנוגע לסרבול מול מדיניות הבליצקריג (בוא נקרא לזה כך לצורך העניין), נראה לי ששנינו מסכימים שיש יתרונות ויש חסרונות בכל אחד מקוי המדיניות הללו. אין ספק שיש מקרים שבהם אלו שהגיבו תגובות ארוכות וצפויות מראש התחסלו לחלוטין (כמו המקרים של ח'ייבר וקורייש), אבל זה לא בהכרח המצב הנפוץ. לדעתי, אלו עם המנגנונים המסורבלים עשויים אולי להיות מובסים בטווח הקצר מול דיקטטורות בליצקריג למיניהן, אבל (לעיתים קרובות) יש להם יתרון חשוב לטווח הארוך. המנגנונים המסורבלים אולי מונעים ממך להגיב במהירות, אבל הם גם מונעים ממך, באותו הזמן, לעשות טעויות דרמטיות – כי תמיד יש מי שיתקן ויאזן אותך. דיקטטורות בליצקריג, לעומת זאת, הם משטרים מאד לא שרידים בטווח הארוך, בדיוק כי אין את המנגנונים המסורבלים שיוכלו לתקן את הטעויות של המנהיג או האליטה הקטנה שמסביבו. גם ברית המועצות, דרך אגב, היא דוגמא טובה לכך. הנפילה שלה קשורה ישירות לשורת החלטות אסוניות שקיבל סטלין לאחר מלחמת העולם השנייה, לבנות נשק ומפעלי תעשייה בלי להשקיע במוצרי צריכה. התוצאה היתה כלכלה של מחסור תמידי. כמובן שבדיקטטורת בליצקריג, כמו ברית המועצות, אף אחד לא יכול לתקן טעויות מהסוג הזה.

      באשר למדיניות הפייסנות, הנטייה הרווחת בקרב החוקרים כיום היא לסבור שבריטניה לא היתה במצב טוב יותר ב-1938 מאשר ב-1939 יחסית לחימוש הגרמני. הויכוח הזה הוא מספרי וכמותי במהותו, וקשה לי להכריע בו. מכל מקום, ברור שהמדיניות של צ'מברליין לא נבעה מנאיביות, כפי שנהוג לחשוב, אלא מההערכה קרה ושקולה של מאזן הכוחות. אולי הוא טעה, אבל הוא לא היה רופס או אידיוט כפי שמתארים אותו תמיד. מדיניות הפייסנות אמנם נכשלה, אבל אותה המערכת של בריטניה, עם הדמוקרטיה המסורבלת – היא המערכת שעמדה בסופו של דבר מול הבליצקריג הנאצי ויכלה לו. צ'רצ'יל, למשל, היה צריך לשכנע את חברי הקבינט אחד אחד שיש להמשיך להילחם מול היטלר, באמצעות ראיות, נימוקים הגיוניים ושקלא וטריא – הוא לא היה מסוגל לכפות עליהם. החלטות אסוניות של צ'רצ'יל עצמו נמנעו בגלל דיונים ארוכים, מסורבלים ומתישים בפורום מטכ"ל ובקבינט. ועוד לא הזכרתי את המערכת האמריקאית – מסורבלת בהרבה מזו הבריטית- שהתגלתה בסופו של דבר כמכונת המלחמה המוצלחת ביותר של שנות הארבעים. כל החלטה צבאית שהתקבלה בארצות הברית נשקלה ועובדה במספר פורומים, כך שאסונות לא היו יכולים לקרות בשל "החלטות אינטואיטיביות" של כל מיני מצביאים מזהירים, כמו במקרה הגרמני.

      ז"ת, אפשר לומר שכאשר מדינת בליצקריג נתקלת במדינה מסורבלת, למדינת הבליצקריג יש יתרונות חשובים בטווח הקצר, ואילו למדינה המסורבלת – בטווח הארוך, וזאת משום שאז גדל (הסתברותית) הסיכוי לטעות שלא יהיה ניתן לתקנה. לסיכום, היתרון העיקרי של הסרבול הוא יכולת מוגברת לתיקון טעויות מסוג זה.

      אם נגיע לפוטין, הרי שמבחינה בינלאומית הוא באמת עושה חיל – כרגע. נכון שהוא מצליח לזכות במאחז המצרי על חשבון ארצות הברית. האם זה באשמת אובמה או השלכות ארוכות טווח של המלחמה בעראק, זה כבר דיון נפרד. אבל כל זה לא מכסה על חוליי רוסיה המבניים, שלא ניתן לתקנם בדיוק בשל אותו הפוטיניזם: הריקבון הכלכלי-חברתי, השחיתות, הבזבוז, התלות ההולכת וגוברת במחירי נפט, המתח בין הרוב למיעוטים, ההסתבכות הגוברת של פוטין בויכוחים פנים אסלאמיים ברוסיה ועוד. חלק גדול מהטעויות הללו, שנובעות משלטון של קבוצה קטנה של מקורבים לצלחת שלא ניתן לאזנה, היו אולי נמנעות במערכת מסורבלת יותר.

      נסיים בפונדמנטליזם האסלאמי. נפוץ מאד לומר, כפי שעשית, שאין למדוד אותם באמות מידה מערביות, ושהגדרות של "הצלחה" או "כישלון" במובן המערבי אינן זהות בתרבויות אחרות. זה נכון – אבל הן גם לא שונות כל כך כפי שאנשים מתארים. אני לא מכיר שום תורה אסלאמית ששואפת לכאוס כמטרה. הפרשנות האסלאמית, על כל זרמיה, שואפת להיפך הגמור- לח'ליפות מסודרת וחזקה עם שלטון חוק בהיר וברור (שלטון חוק שריעי, אבל עדיין שלטון חוק) וכן, גם שגשוג כלכלי – בכפוף כמובן לחוק האלוהי כפי שהם רואים אותו. ה"הצלחות" של הפונדמנטליזם האסלאמי, בינתיים, משיגות בדיוק את ההיפך הגמור. בדיוק כמו הקומוניסטים בשעתם, הם נתקעים בשלב ה"אמצעים" ואף פעם לא מגיעים למטרה. זו לא תוצאה רצויה, אפילו לא בסטנדרטים שלהם עצמם.

  7. הערבים הם אכן אומני הדיפלומטיה והמשא ומתן. כול מה שהיה נכון לתקופתו של מוחמד נכון לימינו. הערבים ינסו כול טריק אפשרי ע"מ לנטרל את כוחנו הצבאי והכלכלי ולחסל את מדינת ישראל. מדינת ישראל צריכה ללמוד משהו מהחכמה הערבית. אפשר לבודד את הערבים ולנטרל אותם באותה השיטה ממש. רוב הערבים אינם ממוצא ערבי ויש בינהם שוני ואינטרסים מנוגדים.

    • אלון, לא צריך להפליג להכללות גורפות, ורצוי להיזהר מהשוואות גורפות מדי בין תקופות שיותר ממילניום מפריד ביניהן. כמו כן, המצב הרעוע של רוב מדינות ערב לא אומר טובות על הדיפלומטיה שלהם. היחס שלנו למדינות ערב צריך להיות יחס ריאליסטי: לדבר ולהגיע להסדרים עם מי שאפשר, לבלום ולהכיל את מי שלא, ולהלחם כשאין ברירה. בכל מקרה – לעולם אסור להישאר ללא בעלות ברית אזוריות ועולמיות.

  8. גם הסתמכות על בנות ברית שיגנו עלינו היא טעות. למעצמות יש אינטרסים אחרים והן עלולות להפקיר אינטרסים ישראלים כדי להגן על אינטרסים שלהן ( ראה מקרה צ'כוסלובקיה במלחמת העולם השנייה, אוקראינה בימים אלה ). ישראל צריכה ללמוד מהמדיניות הפלסטינית ולהתנהג באותו אופן: אם מדינה מאיימת להכיר בזכות הפלסטינים למדינה, עלינו להכיר במדינת המיעוטים של אותה מדינה ( צרפת – אלזס לורן, ספרד – קטלוניה והבסקים). הגיע הזמן שגם ישראל תלכלך את הידיים במלחמה הדיפלומטית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: