לו הייתי חאלד משעל, לא הייתי מתפשר עם ישראל. ממצבו הנוכחי, רווחיו הפוטנציאליים של החמאס גדולים יותר מהפסדיו, והסיבה פשוטה: כל עוד ארגון הטרור העזתי יודע שהישרדותו מובטחת, אין לו סיבה לוותר כהוא זה. בינתיים, ישראל נגררת בבוץ ובדם, מוקעת בעולם ומרוויחה קדחת. כדי לצאת מהמצב שאנחנו נתונים בו, חובה לשנות דיסקט ולהוכיח שאנחנו מוכנים ללכת עד הסוף. יתכן שדווקא הכנות ממשיות למיטוט החמאס וכיבוש הרצועה, יחסכו לנו את הצורך לעשות זאת בפועל. וגם: המלחמה בטרור הגזעני ברחובות ישראל, ובכנופיות ש"צדות" ערבים בירושלים ובמקומות אחרים, חשובה לא פחות מהלחימה בחזית.

לו הייתי חאלד משעל, עם אותן הנחות יסוד שחאלד משעל דוגל בהן, ספק אם הייתי מקבל הפסקת אש עם ישראל בשלב הנוכחי של מבצע צוק איתן. בוודאי ובוודאי שלא הייתי מוותר כמלוא הנימה על דרישותי: הפסקה מלאה של המצור, בניית נמל ושדה תעופה, שחרור עצורי עסקת שליט ונסיגה מיידית מפרוייקט הרס המנהרות. במקומותנו יש נטייה להציג את החמאס כעדר פנאטים לא רציונליים ומזילי ריר. אבל הנהגת החמאס, אם מקבלים את הנחות היסוד שלה, פועלת לפי עקרונות רציונליים מובנים למדי. מהאוכלוסיה בעזה לא אכפת להם, וגם אם כן – הם מניחים כמובן מאליו שחובתו של הדור הנוכחי הוא להקריב למען המטרה הנעלה של שחרור פלסטין. כתנועה שתחושת עלבון ליוותה אותה מאז הקמתה, הם סולדים בכל נימי נפשם מכל פיתרון שייתפס כ"כניעה" (תנאזול), וספק אם יוכלו להצדיק בפני העם את ההרס מעזה אם לא יסיימו את המערכה עם הישגים כלכליים ניכרים. לכן, עדיף להם להמשיך בירי הטילים על שטח ישראל, פעולות הקומנדו דרך המנהרות, זינוב בכוחות צה"ל בשטח הרצועה וחטיפת חיילים, עד שישיגו את הרשימה המלאה של דרישותיהם. אז, יוכלו להכריז, ושוב בצדק מבחינתם, על "ניצחון אלוהי". המצור הכלכלי על חמאס אמנם יקשה עליהם לחפור מחדש את המנהרות, אבל הם משערים שיתגברו על הקושי הזה. קטאר, אירופה ואף ארצות הברית ישקמו את ההרס ברצועה מכיסן הן, המשכורות ישולמו, טפטוף הקסאמים יחזור בהדרגה והמתח שמוביל לסבבי אלימות בלתי פוסקים ישוב לקדמותו. ובפעם הבאה, יש לציין, הם יגיעו לעימות עם יכולות משופרות בהרבה.

כאשר שחקן בינלאומי מחשב את צעדיו, הוא עושה זאת מתוך הערכה מסויימת בנוגע לצעדי הצד השני. החישוב ההגיוני של חמאס, שהוצג לעיל, מתבסס על הנחת יסוד בסיסית מאד: ישראל לעולם לא תוכל להפיל אותו. אנחנו, כידוע, נאחזים בחרדות ומעלים אותן על ראש שמחתינו בפומבי ובראש חוצות. הנחת היסוד של רוב הפוליטיקאים, הפרשנים ואנשי הביטחון היא שאסור, בלתי אפשרי או לא ניתן לכבוש את הרצועה ולהפיל את שלטון חמאס. הסיבות לכך מגוונות. יש הסבורים שלצה"ל אין תוכניות ממשיות לכיבוש הרצועה, יש שחוזים כי "ניתקע בבוץ", אחרים מצביעים על המחיר הבינלאומי הכבד שנצטרך לשלם, וקבוצה רביעית מזהירה אותנו כי הג'יהאד העולמי יחליף את החמאס, ועזה תהפוך לסומליה. חלק מהאזהרות הללו ריאליות מאד, ואף אדם שפוי בדעתו לא יפקפק במחיר הנורא שיידרש אם נחליט להפיל את חמאס ולכבוש את רצועת עזה, אפילו לתקופה מוגבלת של מספר חודשים.

אבל בלי קשר לכך, עובדה אחת עומדת בעינה: במצב הנוכחי, חמאס יודע כי ישראל אינה מעוניינת להפיל אותו. וברגע שחמאס יודע את זה, הפסדנו את המערכה מראש. אם היריב יודע שלמעשה יש לו חסינות, וכוחות אחרים ישקמו את כוחו שנפגם לאחר המערכה, מדוע שיתפשר? מדוע שיקבל הסדר של הסרת המצור מול פירוז, או כל הסדר אחר, אם מחיר הלחימה אינו ממשי עבורו? העובדה שבכירי חמאס מסתתרים מתחת לבתי חולים ואתרים אזרחיים אחרים, ולמעשה חסינים מפגיעה עד תום המערכה, מחזקת את השיקול הנ"ל עשרות מונים. זאת ועוד: השליטה הרופפת של הזרוע המדינית בקבוצות החמושות בשטח, מסכלת כל ניסיון להפסקת אש. כפי שאמר סגן ראש הלשכה המדינית מוסא אבו מרזוק, מול ישראל עומדות שתי ברירות אכזריות: או לסגת ולהודות הלכה למעשה בתבוסתה, או להמשיך ו"לטבוע בבוץ" של עזה. למרבה הצער, הוא צודק. כל עוד כיבוש הרצועה והפלת שלטון חמאס אינם על הפרק, גם פלישה לתוך עמקי עזה לא תשנה את מצבנו בהרבה. מצבת הפצועים, ההרוגים (ואולי גם החטופים) תלך ותגדל, המוני אזרחים בעזה ימותו ויעוררו גלי זעם בקהילייה הבינלאומית, מדינות נוספות ינתקו או ישעו את הקשרים עם ישראל, ומה נקבל בסוף? קדחת.

הלוגיקה הבסיסית הזאת לא מותירה לנו ברירות רבות. כדי שנוכל לצאת ממלכוד המוות שאנחנו נמצאים בו, חייבים להעז, לצאת מהקופסה ולהצהיר בריש גלי שמטרתינו היא למוטט את שלטון חמאס ברצועה, ללכוד את ההנהגה כולה ולנקות את עזה מטרור עד למסירתה לכוח שלישי. לא מדובר בהצהרה ריקה, אלא בסדרת פעולות מיידיות: התקדמות צבאית למרכזי של חמאס, מכות תכופות למערכים הצבאיים שלו, איגופים וכיתורים של ריכוזי כוחותיו, כתישתם וכיתורם. אפשר גם להתחיל למנות מושלים צבאיים. יתכן כי כאשר החמאס ירגיש, בפועל ממש, שעצם קיומו בעזה עומד בסכנה, הוא ירוץ למצרים ויציע תנאים אחרים, נוחים יותר לישראל. לפיכך, דווקא "שינוי דיסקט" ונכונות לכיבוש מלא של עזה, על כל המחיר הכרוך בכך, יוכל למנוע כיבוש כזה בפועל.

אבל גם אם לא, ישראל חייבת לשבור את מיתוס ה"התנגדות" הבלתי מנוצחת. החמאס, החיזבאללה ותומכיהם בציבור הרחב בפלסטין ובעולם הערבי יצרו לעצמם נראטיב שבו הם תמיד מנצחים. עצם הישרדותם היא ניצחון. כך, הם מאפשרים לעצמם לצבור כוח פוליטי, להשתקם ולהתחזק ממערכה למערכה. הסדר שלא יתפס כניצחון על החמאס (פירוז מול הסרת המצור), או לחילופין, תבוסה צבאית מוחצת שלו בשדה הקרב, יוכלו לנתץ את המיתוס הזה: מי שמתגרה בישראל יותר מדי, מי שחוצה את הקו האדום, לא נפגע באופן שיוכל להתאושש, אלא פשוט לא שורד. ההרתעה שתיווצר עשויה להיות יקרה מפז בזירות אחרות, בעיקר מול חיזבאללה שמצויד בטילים מונחים שיכולים לגרום לנזק קטסטרופלי. במילים אחרות, נכונות לשאת בקורבנות, בגינוי בינלאומי ובקשיים מבצעיים בהווה, עלולים לחסוך לנו מציאות רעה בהרבה (בכל החזיתות הללו) בעתיד. מי יודע אם במערכה הבאה תהיה לנו הגנה הרמטית של כיפת ברזל, עולם ערבי משותק ומצרים אוהדת. תנאים טובים יותר בוודאי לא יהיו. רק אחרי ניצחון כזה, יהיה אפשר ליצור בסיס ליוזמה מדינית נועזת ובעלת מעוף בגדה המערבית, שתוכל לפרק את חביות חומרי הנפץ ולחלץ אותנו מהבוץ שאנו שקועים בו.

לבסוף, יש לומר מילה נוספת על התפקוד של הצבא. תחת הנהגתו של הרמטכ"ל בני גנץ, צה"ל בנה את עצמו ככוח זהיר, מקצועי ומתודי. לעומת מלחמת לבנון השנייה, ניכר שיפור במקצועיות, בתיאום בין כוחות היבשה לחיל האוויר, ובעיקר בנוכחותם של המפקדים בחוד החנית של הכוחות בשטח. אולם למתודיות הזהירה הזאת יש מחיר. עקב הכשלונות במלחמת לבנון השנייה, היצירתיות שאפיינה את צה"ל במבצע חומת מגן (שלא לדבר על עשורים קודמים) נעלמה ואיננה. במהלך מבצע צוק איתן, הצבא לא הצליח להפתיע את החמאס אפילו פעם אחת, והמהלכים שלו ברובם הם כבדים, איטיים וצפויים. מהלכים יצירתיים כמו הצנחת כוחות בעורף האויב או איגוף מרכזי הכוח שלו, נפסלים ככל הנראה מזהירות יתר. ללא מידע מודיעיני וצבאי מדויק, אין טעם במתן המלצות מדויקות. זה בוודאי לא תפקידו של הבלוג הזה. אולם פיתוח תורת לחימה נועזת ויצירתית יותר לתווך המנהרות בשטח בנוי היא צו השעה; אם לא למבצע הזה, אז לפחות למערכה הבאה.

ובחזית אחרת, גורלית לא פחות

בעוד חיילי צה"ל נלחמים בחזית, אויב פנימי מאיים על מדינת ישראל עשרות מונים יותר מהטרור החמאסי. כנופיות גזעניות ואלימות של יהודים, בין אם קוראים להן "אל יהוד", "האריות של הצל" או "להב"ה" צדות ערבים ברחובות ומרביצות להם מכות רצח. תחקיר "הארץ" מביא אינספור ראיות על אזרחים מוסלמים שנרדפים במקומות העבודה, נערים שמוכים עד זוב דם בתחנות הרכבת הקלה בירושלים ועוד. ערבים נרדפים על כל התבטאות בפייסבוק, אף על פי שבחלק גדול מהמקרים מדובר בתעשיית זיוף כהניסטית. לעומת זאת, יהודים שאומרים דברים מחרידים על ערבים אינם נענשים. מיודענו בנצי גופשטיין, ראש ארגון להב"ה, ליווה את החתונה של בתו במופע בידור מיוחד: ריקוד סכינים של רעולי פנים לבושים בלבן, בעודו מתפאר שכל ערבי שיכנס לשם במקרה יגיע לבית חולים. במקרים רבים, הנפגעים העיקריים מגל הגזענות החדש הם דווקא אזרחים ערבים שומרי חוק המעורים בחברה הישראלית.

זו סכנה ברורה ומיידית. מלחמת אזרחים אתנית תחריב את המדינה שלנו, באופן שיגרום לטילים ולמנהרות להיראות כמו משחק ילדים. בנוסף לכך, הרדיפה של מתנגדי המבצע ואלו שחושבים אחרת, מהשמאל הרדיקלי ומעבר לו, מהווה סכנה לעצם המשטר הדמוקרטי. האמפטיה שהביע פרופ' שיינמן מאוניברסיטת בר-אילן להרוגים בעזה, המאמרים של גדעון לוי ועמירה הס ואפילו (להבדיל) ההתבטאויות הנתעבות של חנין זועבי, אינם מסכנים את המאמץ המלחמתי כהוא זה. אולם מסע השיסוי כנגד אלו שחושבים אחרת, בין אם הוא מתבצע בידי האריות של הצל, המון משוסה בפייסבוק או דיקנים עטויי טוגות באוניברסיטת בר-אילן, משחית את החברה שהחיילים שלנו מחרפים את נפשם בחזית עבורה.

גם בהקשר זה, הפעולה חייבת להיות מיידית, חריפה וממשית. מצד אחד, המדינה צריכה לאפשר מרחב גדול ככל האפשר לחופש ביטוי ליהודים ולערבים, גם להתבטאויות זועמות, קיצוניות ומקוממות, כל עוד אינן כרוכות בהסתה לאלימות או הפרת חוק. בהקשר זה, מסע הרדיפה במקומות העבודה וציד התבטאויות הפייסבוק צריך להיפסק. אולם למי שחורג מעבר לגבולות הרחבים הללו צריך להתייחס בחומרה יוצאת דופן. במיוחד, גורמי האכיפה צריכים לנקוט מלחמה חסרת רחמים וחסרת פשרות נגד הכנופיות האלימות במגזר היהודי, בדיוק כפי שנוקטים כלפי גורמים אלימים במגזר הערבי. לחברות בארגון כמו "כנופיית אל-יהוד", יש להתייחס כעילה מספיקה למעצר וכתב אישום בעוון חברות בהתאגדות לא חוקית, או (במקרים מסויימים) קשירת קשר לביצוע פשע. בנוגע לאלימות שמקורה במגזר הערבי, זריקת אבנים וגם הופעה להפגנה בפנים רעולות צריכות לגרור אחריהן עונש חמור ביותר. במקביל, הנשיא החדש, רובי ריבלין, צריך להסתובב בין הקבוצות האתניות בחברה, ובמיוחד במגזר הערבי, ולהרגיע בסבלנות את הרוחות. בהתחשב בעבר שלו ובאופיו, אין מתאים ממנו לעשות זאת.