האדום והירוק: מה מקור הברית בין האסלאם הקיצוני וארגוני שמאל רדיקלי?

השמאל המערבי, על שלל ארגוניו הלא ממשלתיים, מלומדיו ותנועותיו, מקדש ערכים כדוגמת זכויות אדם, חוק בינלאומי ושוויון בין נשים וגברים. כיצד, אם כך, משתפים חלק ניכר מפעיליו הרדיקליים פעולה עם ארגונים אסלאמיים קיצוניים המתעבים את הערכים הללו ובזים להם? הברית האדומה-ירוקה אינה רק סימפטום לאנטישמיות או לנאיביות, כפי שמשערים בישראל. למעשה, יש לה שורשים עמוקים ביותר, הן בצד המערבי-רדיקלי והן בצד האסלאמי. ינשוף פוליטי מדיני על התנגדות, ייאוש ושתי דרכים שנפגשות באפלה.

מאמר זה פורסם בכתב העת ארץ אחרת

gaza-code-pink

"התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן"? שאלה אליס

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." אמר החתול.

"לא אכפת לי כל כך לאן." אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.

alice-with-cheshire-cat

הדיאלוג המפורסם בין הילדה וחתול הצ'שייר, אחד מהציטוטים הידועים ביותר מאליס בארץ הפלאות, מהדהד במאמרו הנוקב של החוקר מארק לילה  על אובדן הדרך וחוסר הפשר בתרבות המערבית של ימינו. בתקופת המלחמה הקרה, טוען לילה, האמינו חלק ניכר מתושבי הגלובוס ב"אידיאולוגיות", היינו – מערכת אינטלקטואלית סדורה שקישרה בין חלקי המציאות הכאוטית ויצרה מהן מפת דרכים מפורטת להבנה מלאה של הדינמיקה האנושית. האידיאולוגיות הללו היו אמנם דכאניות, טועות ומטעות, אבל הן לפחות ניסו להבין את רזי המציאות. כיום, עם העלמותן של תורות טוטליות כאלו, נוסח הפשיזם והקומוניזם, אבד איתן הרצון להבין את המציאות. התשוקה הזאת, טוען לילה, התחלפה ב"דוגמה דמוקרטית", אמונה עצלה שאינה דורשת בירור והוכחה בערך האוניברסלי של חירות, זכויות אדם ומשטרים חוקתיים. כמו כל דוגמה, האמונה החדשה מעודדת בורות לגבי המציאות ומובילה את הדוגלים בה לטעויות וצעדים בעייתיים, בין אם מדובר במנגנונים המסורבלים והאנטי-דמוקרטיים של האיחוד האירופי, או בניסיונות כושלים ליצור דמוקרטיות בעולם הערבי.

דוגמה עצלנית ועייפה - מארק לילה

דוגמה עצלנית ועייפה – מארק לילה

אולם האבחנות של לילה מעלות פרדוקס מעניין. ה"דוגמה הדמוקרטית", לדבריו, "ראשיתה בעקרונות ליברליים בסיסיים – קדושת היחיד, קדימוּת החירות, חשדנות כלפי כל סמכות ציבורית וסובלנות". השמאל המערבי, על שלל המלומדים שלו, ארגוניו הלא ממשלתיים, מפלגותיו ותנועותיו, אמור להיות נושא הדגל של הערכים הללו, במיוחד בעידן שעם תום המלחמה הקרה. לא מדובר רק בקבוצה רדיקלית ושולית, אלא בפריפריה רחבה בהרבה של סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים, מורים, עיתונאים ואפילו פעילי איגודים מקצועיים: אלו שידברו על "זכויות אדם" כמדד עיקרי, יטיפו לסמכויות משפט אוניברסליות, לחוק בינלאומי ולחיזוק האו"ם, ויגדשו הפגנות המונים כנגד המלחמה בעיראק או הפעולות הצבאיות של ישראל ברצועת עזה. השאלה המעניינת באמת היא, כיצד ומדוע אנשים שדוגלים בערכים הללו משתפים פעולה, ושוב ושוב, עם נציגים ופעילים של תנועות מוסלמיות קיצוניות שדוגלים בערכים הפוכים בדיוק. כיצד, אם נתבונן בהפגנות ההמונים האירופיות כנגד המבצע הישראלי בעזה, נראה פמיניסטיות רדיקליות או פעילות להט"ביות (כדוגמת החברות בתנועת Code Pink) מפגינות ביחד עם עבדקנים איסלאמיסטיים? מדוע התעקשה תנועת אמנסטי הבינלאומית, שנושאת את דגל זכויות האדם, לשתף פעולה עם פעיל טליבאן ידוע, ואף לפטר את אחת ממנהלותיה שהעזה למחות? כיצד אפשר להבין את התמיכה הקולנית של פעילי שמאל אמריקאיים ואירופיים כנורמן פינקלשטיין וג'ורג' גלאווי בארגונים דכאניים כחמאס וכחיזבאללה? התמיכה הזאת, יש לציין, מסקרנת אף יותר כשמסתכלים בה מקרוב. לרוב, המחנה הפוליטי השמאלי במערב אינו מוחה יותר מדי כאשר מוסלמים הורגים זה בזה, בעיראק, סוריה, ניגריה או מקומות אחרים. הוא מוחה בעיקר כאשר כוח מערבי-ליברלי, כגון ארצות הברית או ישראל, נלחם במדינה או בישות אסלאמית. לאור מאמרו של לילה, מדובר בחידה של ממש: אלו הנושאים כביכול את ה"דוגמה הדמוקרטית" מתנגדים למדינות שמאמצות אותה ותומכים באויביה הגלויים והמוצהרים. הפרדוקס מתגלם באופן מושלם כמעט בדבריה של הסופרת ההודית ארונדהטי רוי, אחד מהאייקונים התרבותיים של השמאל החדש במערב:

אם ננצח בסוף הדרך, לאחר מאבקים רבים כל כך, אלו שאנו מגנים עליהם, כפי שתראה, יהיו הראשונים לתלות אותנו על העץ. אני מדברת על המאואיסטים והאסלאמיסטים בקאשמיר. לעיתים אנחנו תומכים באנשים שלא מותירים לנו מקום בדמיון שלהם.

אין לנו מקום בדמיון שלהם - ארונדהטי רוי

אין לנו מקום בדמיון שלהם – ארונדהטי רוי

ראשיתו של פיתרון לפרדוקס הזה נוכל למצוא בדבריו של אייקון תרבותי נוסף של השמאל החדש, מדען המדינה האמריקאי נורמן פינקלשטיין. כמו רוי, מודע פינקלשטיין היטב לפרדוקס של תמיכתו בחמאס ובחיזבאללה, ארגונים שמתנגדים לכל הערכים שהוא כביכול מייצג:

כמובן ששמחתי לפגוש את אנשי חיזבאללה. […] לאנשים יש זכות להגן על ארצם מכובשים זרים, ולאנשים יש זכות להגן על ארצם מפולשים שמחריבים אותה. עבורי זו שאלה בסיסית, יסודית ולא מסובכת. ההורים שלי עברו את מלחמת העולם השנייה. המשטר של סטלין לא היה בדיוק גן של שושנים. זה היה משטר חסר רחמים וברוטלי, ורבים נספו. אבל מי לא תמך בברית המועצות כשהם הביסו את הנאצים? מי לא תמך בצבא האדום? בכל הארצות של אירופה שנכבשו – מי קיבל את כל המדליות? ההתנגדות. ההתנגדות הקומוניסטית. היא היתה חסרת רחמים ואכזרית. הקומוניסטים לא היו… זה לא היה גן של שושנים, אבל אתה מכבד אותם. אתה מכבד אותם כי הם התנגדו לכובשים הזרים של ארצם.  

מילת המפתח כאן היא "התנגדות", שהפכה להיות, לצד ה"דוגמה הדמוקרטית", הלך רוח מרכזי בשמאל המערבי החדש. הניתוח של לילה לא מצליח להסביר את הקסם שמהלכים ארגוני טרור איסלאמיסטיים על מאמיני ה"דוגמה הדמוקרטית" שלו, משום שהוא לא מקדיש תשומת לב מספיקה לחשיבותה של "ההתנגדות" כאייקון תרבותי. וכמו התופעות שלילה מצביע עליהן, עלייתה של "ההתנגדות" כמיתוס הינה תוצאה של התמורות שעברו על השמאל המערבי עם תום המלחמה הקרה.

לא גן של שושנים - נורמן פינקלשטיין משבח את החיזבאללה בראיון טלוויזיוני

לא גן של שושנים – נורמן פינקלשטיין משבח את החיזבאללה בראיון טלוויזיוני

כפי שכתב פעם אסף שגיב, לשמאל היה פעם מודל פוזיטיבי, תוכנית ליצירת חברה טובה יותר. זוהי בדיוק ה"אידיאולוגיה" כמתכון מפורט להבנת המציאות, אותה תשוקה לידיעה חובקת כל שאותה ייחס לילה לעולם המערבי במהלך המלחמה הקרה. אולם כפי שכותבים הן שגיב והן לילה, עם נפילת הקומוניזם התמוטט המודל הפוזיטיבי והוחלף בדוגמה עמומה של דמוקרטיה וזכויות אדם שלא הצליחה למלא את החלל שנוצר. השמאל שקע בהלך רוח של ביקורתיות כלפי מדינת הלאום הקפיטליסטית, אולם לא הצליח לייצר לה אלטרנטיבה ממשית. היו כאלו שניסו לחזק ארגונים רב לאומיים, כמו האו"ם, ולנסות לכפוף את מדינות הלאום ל"חוק הבינלאומי". התוצאה היתה בירוקרטיזציה חסרת תוכן ממשי. אחרים ריכזו את פעילותם ב-Occupy Wall Street או תנועות המתנגדות לגלובליזציה, שוב ללא אלטרנטיבה ברת קיימא. השמאל, שמצא את עצמו בדרך ללא מוצא, החל לקדש את המאבק וההתנגדות כשלעצמן. הפילוסופים וההוגים שלו, כמו סלאבוי ז'יז'ק, החלו להדגיש את הפירוק וההרס של הסדר הקיים כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר למבנה שיקום לאחר מכן. מה הפלא, במצב כזה, שרבים יותר ויותר מהם החלו להעריך, מי בחירוק שיניים ומי בהתלהבות, גורמים אחרים ורחוקים שהעלו את ה"התנגדות" על ראש שמחתם כדרך חיים מקודשת? הפילוסופית סינתייה קאופמן כתבה כי "רוב האנשים בשמאל מסכימים כי מאבק מזויין נגד המדינה האמריקאית אינו אפשרי בעתיד הקרוב, אולם נמשכים הויכוחים על פעולות בתוך ארה"ב לתמיכה בקבוצות מזויינות במקומות אחרים. […] יש משהו מלהיב בצפייה בתנועות ובאנשים שמשתמשים בכל אמצעי אפשרי כדי לחולל שינוי אמיתי בחברות שלהם." כפי שמבהיר ארנסט סטרנברג, חוקר מאוניברסיטת בפאלו בארצות הברית,  הספרות של השמאל העמוק מהללת את ה"התנגדות" לסדר הקיים, בלי לתהות על השלכותיה או משמעותה המדוייקת.

מקדש את ההתנגדות כשלעצמה - הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק

מקדש את ההתנגדות כשלעצמה – הפילוסוף סלבוי ז'יז'ק

הלך הרוח המתואר לעיל מתאים ככפפה למגמות מקבילות המתרחשות בעולם המוסלמי. שנים של חיים בצל העליונות הטכנולוגית המערבית, רודנות מושחתת, אלימות מעצמתית והשפלות תכופות, יצרו תסכול עצום ומובן, שגבר בשל כשלונות חוזרים ונשנים של הניסיונות לסגור את הפער. המגמה הזאת באה לידי ביטוי צרוף בתנועה הלאומית הפלסטינית, לא בכדי אחד ממוקדי ההזדהות המרכזיים של השמאל המערבי. במשך שנים, סירבה התנועה הלאומית הפלסטינית להשלים עם קיומה של מדינת ישראל, והחלק האסלאמי שבה דבק בסירוב זה עד ימינו אלו. מצד שני, בשנים שלאחר 1948, וביתר שאת לאחר 1967, השמדת ישראל הפכה למטרה ריאלית פחות ופחות. בהקשר זה, המאבק הסיזיפי, הנצחי נגד כוחות חזקים יותר ויותר הפך את ה"התנגדות לכיבוש" (מוקאוומה) לא רק לאתוס מרכזי, אלא במקרים מסויימים למצב קיומי ממש. חיזבאללה, למשל, מוסיף להגדיר את עצמו כ"התנגדות" גם לאחר נסיגתה המלאה של ישראל מלבנון, משום שההגדרה הזאת היא לוז קיומו כארגון מזויין. ואת סירובו העיקש של החמאס לקבל את תנאי הקוורטט ולהכיר במדינת ישראל, אפילו תמורת הטבות כלכליות ניכרות, יש להבין (בין היתר) כדבקות מוחלטת באתוס ה"התנגדות", בלי קשר לשיקולים המעשיים ולמטרות הריאליות שעומדות לנגד עיני המתכננים.

שתי הדרכים הללו, השמאלית-מערבית והאסלאמית-רדיקלית, מובילות, כל אחת מסיבותיה שלה, להאדרת "ההתנגדות" כמצב קיומי. במקרה של השמאל המערבי, מדובר בתגובה לקריסת האידיאולוגיה והמודלים הפוזיטיביים שלו, דבר שהותיר לו רק את קליפת ה"התנגדות" חסרת התוכן והפשר. במקרה של התנועות האסלאמיות הרדיקליות, שלהן דווקא יש אלטרנטיביות פוזיטיביות וממשיות לסדר הקיים, מדובר בתוצאה של חולשה צבאית וחוסר יכולת להכריע את יריביהן. ההצטלבות של שני התהליכים הללו, המתרחשים במקביל, היא היא היוצרת את ה"ברית האדומה-ירוקה", שיתוף הפעולה בין קבוצות בשמאל-המערבי ובאסלאם הרדיקלי, למרות שהאחרונות מגלות עוינות תהומית ל"דוגמה הדמוקרטית". מסיבה זו, ה"דוגמה" שמתאר לילה חלשה בהרבה מאשר הוא משער, ולא ניתן להבינה – לפחות בשמאל – ללא בחינה מעמיקה של המתח בינה לבין ערך ה"התנגדות". המתח בין שני הערכים הללו מסייע, לצד תהליכים אחרים, לעיצוב חלקים ניכרים בדעת הקהל המערבית ובאופנות האינטלקטואליות של ימינו.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 5, 2014, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 45 תגובות.

  1. שלום דני תודה על הניתוח המעניין.
    לאור דבריך מהם עולה בברור שהשמאל העמוק, יחד עם האיסלאם המיליטנטי, אחוזים באתוס ההתנגדות ללא שיקולים ריאליים ודבר לא יזיז אותם מזה, כיצד זה מתיישב עם הרצון של חלקים בשמאל, כולל כותב בלוג זה, לפנות כל נוכחות יהודית מיו"ש? אם גם ככה הרצון לחיסול ישראל וההתנגדות המזוינת ישארו, מה תועלת תצמח לנו מפינוי יו"ש?

    • תודה על המחמאות! לעניין עצמו, השמאל הרדיקלי עדיין לא שולט על מדינות, והוא לא הגורם שאנחנו מתנהלים מולו ברמה העולמית. באשר לאסלאם הקיצוני, הרי מדיניות נבונה של ישראל תוכל ליצור שתפ עם כוחות מתונים יותר.

  2. שלום דני , אני מצטרף למחמאות על הניתוח המרתק. הייתי אומר עם זאת שאין כאן תהליך של מות "אידיאולוגיות" ואתוסים אלא דווקא היפוכן על ראשן. מאידיאולוגיות פוזיטיבית, כמו שציינת, לנגטיביות הכוללות התנגדות, קידוש המוות וכו …
    אידיאולוגיות,כמו שציינת,הן מפות דרכים מפורטת להבנת הדינמיקה האנושית.
    הבעיה היא שמפות אינן הטרטוריות אותן הן אמורות להסביר. אילו השואפים להבנה מלאה ומוחלטת
    של הדינמיקה האנושית דרך המפה מתאהבים בה ולמעשה ושוכחים את הטריטוריה.
    התאהבות זאת מסתירה לא אחת את הטרטוריות(מציאויות) שבהן אמורים לחיות ורצוי לאהוב.

  3. כרגיל תענוג.
    אם אכן השמאל הרדיקלי פשוט רוצה התנגדות למדינה, למה – למיטב שיפוטי – הוא לא תומך בהתנגדות למדינה מצד ימין, כמו מדינת הלכה בישראל ובדלנים לבנים בארה"ב?

    • להבנתי הוא לא התכוון לכך שכל פעולה של התנגדות מקובלת עליהם. לשמאל יש אמונות וערכים מסוימים אלא שהם אינם נאספים לכדי "ידיעה אחת חובקת כל" שמייצרת תכנית פעולה לקידום העולם. לכן אין תכנית פעולה אלא רק התנגדות בשם אותם ערכים (זכויות אדם, שוויון, סובלנות וכו'). עמדה אופוזיציונית קיומית שאיננה מציעה אלטרנטיבה. יחד עם זאת, ברור שהם אינם מסכימים עם תנועות התנגדות שמונעות מערכים שאינם מקובלים עליהם.

  4. תודה על המאמר

    האמת שלא ברור כמה השמאל של היום דומה לשמאל של העבר (למשל הלייבור הבריטית בשנות החמישים, או תנועות סוציאליסטיות בששים). זו יותר רדיקאליות לצורך רדיקאליות, והשיוך שמאל או ימין הוא עניין שרירותי שנועד לקרב אוהדים פוטנציאליים.

    זה מביא תשומת לב. זה מביא לסימפטיה. אם אתה מצטייר כלוחם חופש, יש לך גאווה. מה החמאס יעשה בלי ה'התנגדות'? יהיה עוד מוסד ממשלתי אפור? לא ניתן להכחיש שיש הנאה גדולה בלהיות קיצוני ומשולהב.

    לדעתי על כן החיבה הזו בקרב אינטלקטואלים במערב מחד, ו'פשוטי העם' (כמו המתגייסים ל-ISIS) מאידך, מצביעה על אינסטינקט *אנושי* כללי, שלא קשור לאיזה צד פוליטי – כנראה אבולוציוני: אנשים מחפשים את השינוי, המאבק, הטוב נגד הרע, החלש נגד החזק, המאבק לעצמאות ול'שיחרור'. אנשים מצטרפים ל-ISIS כאילו זה 'מחנה קיץ' שבו אפשר להילחם עם רובי צבע.

    זה מושך כמו שסרט טוב משלהב את הדמיון. לא משנה להם מה יצא מזה וכמה אנשים יפגעו – העיקר שיהיה כיף.

    ואין אגב כיף גדול יותר, כמו שאני שם לב בשנים האחרונות בארץ, מאשר על חשבון מישהו אחר.

  5. בכנס ללימודי ישראל שנערך באוניברסיטת ברנדייס לפני קצת יותר משלוש שנים, נכחתי בהרצאה מרתקת שבחנה את שורשי החיבור בין השמאל הפוליטי באירופה למאבק הפלשתיני נגד ישראל. מסתבר שלחיבור הזה ישנם שורשים פרקטיים, ולאו דווקא אידיאולוגיים, מובהקים: בסוף שנות ה-60, חלק גדול מהשמאל הפוליטי באירופה תמך באופן בלתי-מסויג בישראל דווקא אחרי מלחמת ששת הימים. בשנות ה-70, חלק גדול מאותו שמאל עלה לשלטון באירופה, וגילה שקשה להסתדר בלי הנפט של הערבים.
    ברור לי שבין השמאל הפוליטי שבבתי הנבחרים לשמאל הרדיקלי שבאקדמיה יש פער (לעיתים קטן, לעיתים גדול), אבל משעשע לדעת עד כמה שיקולים של ריאל-פוליטיק הפכו ל- איזה ביטוי בעצם הוא ההיפך מריאל-פוליטיק?

  6. נדמה לי שתמיכה מוצהרת בחמאס או חיזבאללה אינה רווחת בקרב כותבי שמאל קיצוני ישראלים. למשל, לא תמצא אותה כמעט אף פעם אצל עמירה הס, גדעון לוי, והכותבים באתר שיחה מקומית (דוגמאות לכותבים מן השמאל הקיצוני). מקסימום, תהיה הבנה לתמיכה של הפלשתינים באלימות, לנוכח חוסר התועלת בפעולות התנגדות אחרות.

    הכי הרבה שאפשר לטעון זה שמהטקסטים של השמאל נעדרת כמעט תמיד האשמה הפלשתינית, ולכן נוצר הרושם כאילו לדעתם רק ישראל אשמה והפלשתינים וחמאס בתוכם, אינם אשמים כלל בסכסוך האלים ובסבל הפלשתיני.

    • חייב לומר שלא ברור לי מה 'שמאל קיצוני' אצל הס וגידעון לוי – האם הם קומוניסטיים? בעד קומונות? בעד סילוק העשירים וחלוקת הכסף בין כולם? נדמה לי שלגידעון לוי יש רכב שטח (הס אולי צנועה יותר).

      לכן אולי ההגדרה של 'שמאל' היום שונה משהיתה לפני 40 שנה, כאשר היו 2 צדדים ברורים.

      היום אין צדדים כאלה, והנסיון לשייך קיצוניים לקצוות הסקאלה לא תמיד מוצלח, כי יתכן שלמתנחל תהיה נטיה יותר 'קיבוצית' מאשר למי שמפגין נגדו, שעשוי להיות 'צפונבון' שמעולם לא התאמץ להתפרנס (וכבר אין לו קשר לציונות – אבל אין היום ציונות, אלא שימוש ממחזר במונח).

      הימין רוצה שכל מי שמתנגד לו יהיה 'שמאל' וישוייך לעבר ה'קומוניסטי' שנראה לאנשים צעירים היום כמו קובה או צפון קוריאה (ראיתי כמה פעמים שעבור מי שלא למדו, העבר 'מתכווץ' לעיסה אחת אחידה, חסרת גווני ביניים). האם מי שאינו ימני בהכרח שמאל? סביר שלא. הייתי מתקן ל'הומניסטי'.

      אולי כדאי למצוא מינוח חדש לקיצוניים משני הצדדים.

      • שני האנשים שהזכרת מזוהים עם השמאל החדש של שנות השישים בוודאות, ויש להם קשרים גם לשמאל הישן יותר. לאחר קריסת ברית המועצות, השמאל עבר מטמורפוזה לתמיכה במוסדות בינלאומיים כגון האו"ם, וניסה להחליף את המדינה שהכזיבה אותו בהאדרה של ה"חוק הבינלאומי". הן לוי והן הס מזוהים מאד עם פן הזה. עמירה הס מחוברת מאד לשמאל הפוסט-קולוניאליסטי הבינלאומי. היא רואה אפילו בארצות הברית מדינה כבושה (מידי האינדיאנים). זו, כמובן, המשך ישיר של מסורת השמאל החדש משנות השישים, והערצת ה"אוכלוסיות הילידיות" שלו.

  7. תודה על פוסט מענין . תחילה דני , כבר ציינתי בפניך , אין הרבה קשר בהכרח בין שמאל רדיקלי , לבין מישפטיזציה בינלאומית . לא כל ענין הומני צריך לקשר לשמאל רדיקלי . אלא שמטבע הדברים , זירות המאבק שלו , יהיו גם בינלאומיות ומשפטיות . 2 מלחמות עולם , אכזריות ביותר , עיצבו באופן משמעותי ביותר את חוקי המלחמה כדרך משל , והרי החוקים כשלעצמם , מביעים אכזריות צרופה , וגם השמאל הרדיקלי מסתייג מהם לא פעם באופן קיצוני . " צוק איתן " התנהל באופן חוקי וסביר ( באופן כללי ) , על פי כל דיני המלחמה והדינים ההומניטאריים . אז מה ? השמאל הרדיקלי יאכל לוקש כזה ? בוודאי שלא !! אגב , לעיתים השמאל הרדיקלי עצמו יוצא נגד כוחות בינלאומיים – כגון תאגידים גלובליים , השליטה של ארה"ב באו"ם וכו….. אין קשר בהכרח , כלל וכלל לא !!

    חסר קצת הצד הפילוסופי אנתרופולוגי . כבר הגדרתי פה פעם בבלוג את האבחנה העיונית ( גרידא ) המבדילה בין ימין לשמאל אולטרא מודרני ( בניגוד לזה המרקסיסטי משטרי ) :

    הימין רואה באדם אמצעי לתכליות גדולות ( אדמה , קדושה , אלוהים , דגל , מדינה , דת , לאום וכו….. ) והשמאל רואה באדם , את התכלית גופא !! עכשיו , אי צדק , וקורבנות , הם מנת חלקו תדיר של המין האנושי . אם השמאל מכוח ההגדרה , ננעל תדיר על האדם גופא כתכלית , חזקה שהוא לצד : קורבנות , אינדיבידואלים , ונגד כוחות גדולים ודומיננטיים ( שעומדים כמובן בסתירה לליבה של ההגדרה , האדם כתכלית , הפרט כתכלית ) . לכן : לא מדובר על חיבור טבעי כמובן בין האסלאם והתנגדות נגד המערב וערכיו הליברליים , אלא , חיבור טבעי וטקטי בין קורבנות דיכוי לכאורה ( של הפרט , על ידי הכוחות הגדולים ממנו , ההופכים אותו אמצעי לא נספר במאבק ) לבין הלוחמים למענם .

    תוכל להוסיף 3 וקטורים חשובים בדלק המזין מאבק זה : אשם קולוניאלי ועגינה על אקזוטיות ( המזרח והעולם המוסלמי ) , תחושה של התחסדות וצביעות או טהרנות המיוחסים למערב , אשר בשם ערכים ליברליים מייצר בפועל קורבנות בסדרי גודל עצומים , ולבסוף : המדיות המבוזרות והאינתיפאדה הראשונה , אשר יצרו תודעה אוונגרדית חברתית בעלת כוחות אפקטיביים לקריאת תגר תדירה כנגד המימסד המדכא את הפרט או חוליות חלשות ( פרט וחוליות חלשות , הם היינו הך לגבי השמאל הרדיקלי מודרני ) .

    תודה

    • אם אגב השמאל קרוב למרקסיזם, אז הכיוון צריך להיות הפוך.

      כי המרקסיזם טוען שאין אינדיבידואלים, אלא תהליכים שיוזמים קבוצות ואינטרסנטים. היחיד אינו מסוגל לחשוב לבדו – כל דעותיו באות מלמעלה, מה'אליטה' שמושלת באותו הרגע. הוא כחומר ביד היוצר.

      לכן לדעתם צריך ש*כולם* יעשו יחד את 'הדבר הנכון'. יחידים לא יועילו.

  8. שתי הערות לסדר:
    1. אתה מערבב מין בשאינו מינו. למשל, יש לי חשד עמוק שלא שמעת אף הרצאה של ז'יזק עד הסוף. אחרת לא ברור לי איך אתה מערב אותו בתזה הזו. גם את הדברים שלך אפשר להוציא מהקשר, אם מתאמצים מספיק. ההתנגדות שהוא מדבר עליה בהתלהבות איננה טרוריזם איסלאמי אלא דברים כמו occupy wall street.

    2. רוב הביקורת האינטילגנטית יותר – וחיפוש בגוגל יכול למצוא לך את זה בקלות – היא בעיקר קריאה ל"זהירות". ראה למשל http://www.worldaffairsjournal.org/article/lessons-learned-iraq-invasion-1 אחרי הכל, ליברליזם "אמיתי" פרושו קריאה להמנעות מאלימות – גם כלפי מי שקוראים לאלימות. רוי לא לבד כאן – אני לא חייב להסכים עם האג'נדה של החמאס כדי להזדעזע מהאכזריות [המיותרת] שלנו כלפי תושבי עזה. הטענה השמאלנית העיקרית היא שאלימות איננה הכלי הלגיטימי היחיד לטיפול בבעיות, והטענה הקיצונית יותר היא שאלימות כמעט אף פעם לא משיגה את המטרות ארוכות הטווח שלך.

    • mousomer, האם לדעתך שיפוט מוסרי של פעולות ישראל (שהן "אכזריות" לשיטתך) אמור להיעשות בקונטקסט יחסי, נניח לאור מה שנדרש כדי לבצע משימות, לאור ה"אכזריות" של החמאס וכו', או מוחלט (כפונקציה של מערכת מוסרית בלתי תלויה)?

      • תלוי מה אתה מנסה להשיג. אם מעניין אותך ,לרדת, על ישראל, שפוט אבסילוטית. אם מעניין אותך, כישראלי, לייצר תחושת נוחות חמימה, השווה אותנו לחמאס – או, מוטב – לדעא"ש או לצפון קוריאה.
        אם מעניין אותך לבדוק מה אפשר לשפר, ואיך להמנע ממעגלי דמים קטלניים, אתה צריך לשקול את שני הצדדים כאילו אתה לא מעורב.

        וזה בדרך כלל מה שדני מנסה לעשות – חוץ מכשהוא עסוק בלסגור חשבון עם כל השמאלנים האחרים בעולם.

      • למה לסגור חשבון? אין לי שום חשבון איתם. אישית אף אחד לא פגע בי ולא בלם את ההתקדמות האקדמית שלי – אם כבר להיפך. כך שאני לא מדבר מתוך מקום של מרירות, אלא מתוך ביקורת עניינית. חלק מהאנשים האלה הם גם חברים טובים שלי.

      • mousomer, אני בכלל לא האישיו פה, לצורך העניין לא מעניין אותי לרדת על ישראל וגם לא ליצור תחושת חמימות נוחה.
        אני מודה שהטרידה אותי מעט האסימטריה שבדבריך, הכריכה של האג'נדה של החמאס עם השיטות של ישראל (תוך התעלמות מהשיטות של החמאס ומהאג'נדה של ישראל). מטרידה אותי גם הטענה שלך כאילו הקטנת שפיכות הדמים יכולה להיעשות רק אם אתיחס כלא-מעורב.

        דעתי האישית? אין שום טעם בהתיחסות למוסריות שלשיטות במנותק מהקשרן, אבל נדמה לי שכבר הרחקנו לכת מהנושא המקורי של הטור.

      • כן, מאמר מעולה. קישרתי אליו בגוף הפוסט.

      • הציטוט הזה ממאמרו של שגיב שקושר לעיל, מסביר הכל:

        'אם יש לו לז'יז'ק מורה רוחני של ממש, מאור שאליו הוא נושא את עיניו, הריהו הפסיכואנליטיקאי הצרפתי השנוי במחלוקת ז'אק לאקאן.'

        אם לאקאן הוא מושא ההערצה, שום טוב לא יצא מזה. הבריחה לדמיון מעולם לא היתה ברורה יותר.

    • עומר, דווקא קראתי הרבה מאד מאמרים של ז'יז'ק וגם אחד מספריו המרכזיים, וגם לא מעט מאמרי ביקורת עליו. קרא למשל את מאמרו של אסף שגיב שקישרתי אליו בגוף הכתבה. לדעתי קשה להתכחש לחיבה של ז'יז'ק לאלימות קשה ביותר, הערצתו ללנין ומחיאות הכפיים שלו למעשי הזוועה של הוייטקונג במהלך מלחמת וייטנאם. קשה גם להתכחש לחשיבות הפירוק כפעולה שיש בה ערך עצמאי, בלי קשר לדברים שנבנים אחריו.

      באשר להתנגדות למלחמה, היא נוטה להיעלם כאשר מדובר ב"כוח מדוכא" כלשהו שנלחם במי שנראה מערבי. ראה למשל התמיכה של גורמי שמאל רדיקלי רבים (למשל, נורמן פינקלשטיין) ב"התנגדות" של החמאס וחיבאללה. בדורות הקודמים של השמאל, אותם אנשי שמאל שגינו כל העלאה בתקציב הביטחון הבריטי כ"מיליטריזם" היללו את מלחמותיה של ברית המועצות, סוגיה שג'ורג' אורוול עמד עליה כבר בשנות השלושים.

      גם ההתנגדות ללאומיות, דרך אגב, היא דו ערכית: כל כלי הפירוק והביקורת משמשים למאבק בציונות, או באימפריאליזם האמריקאי, או בלאומיות הצרפתית. אבל כשאנחנו מגיעים (לדוגמא) ללאומיות הפלסטינית, אותם ביקורתיים מתרפקים על הרומנטיקה של עץ הזית, "אוכלוסיה ילידית" ו"אנחנו תמיד היינו כאן."

  9. דומני שעבור האגף הרדיקלי של השמאל, החרבת העולם הישן תמיד היתה יותר במוקד העניינים מאשר בניית העולם החדש – גם לפני קריסת הגוש הקומוניסטי. החלק ההגון של האגף הזה ממילא הכיר בכך שהמשטרים הקומוניסטיים הריאלים אינם באמת מודל לחיקוי בונה.

    עוד אעיר שמצב של היעדר חלופה ממשית לדמוקרטיה המערבית הליברלית, בצורתה הנוכחית, הוא מצב לא בריא במיוחד. כשם שלמאבק מול איום חיצוני יש לעתים השלכות חיוביות על התפתחותה של מדינה, כך ההתמודדות מול חלופה אידאולוגית מאלצת לעתים משטרים לנקוט בדרכים הוגנות ונבונות יותר. כך למשל חוקי העבודה של גרמניה מן המאה ה-19, בהם פנסיה אוניברסלית, יכולים להיחשב כתגובה או פעולת מנע לנוכח האידאולוגיה הקומוניסטית.

    • הי דודי,

      אני מאד מסכים עם הפסקה השנייה שלך. באשר לראשונה – אני קצת פחות בטוח. נכון שהאגף הפחות רדיקלי של השמאל המסורתי הסתייג מברית המועצות, אבל תמיד היתה לו פינה חמה בלב לסוציאליזם. כלומר, המודל הסוציאליסטי היה נכון בעיקרון, אבל עוות בידי אנשים כמו סטלין או ברז'נייב. אבל בכל זאת היתה נטייה לתמוך אינסטינקטיבית בברית המועצות מול המערב, או להציע מיני אלטרנטיבות נוסח "סוציאליזם עם פני אנוש" של חוגים מתונים יותר בגוש המזרחי. אחרי קריסת האלטרנטיבה הסובייטית, המודל האלטרנטיבי למערב, בעייתי ככל שיהיה, פשוט נעלם, ובשמאל נוצר חלל וריק. לדעתי, ה"התנגדות" כקונספט ממלאת את החלל הזה.

      אם כי ללא ספק, התהליך שאני מדבר אליו הועצם לאחר קריסת הגוש הסובייטי, אבל התחיל כבר בשנות השישים, למשל אצל אסכולת פרנקפורט.

  10. אליהו בלייברג

    שלום
    הנושא מענין, אבל הפתרון, למרבה הצער, אינו משכנע ואינו מספק. שאלה עקרונית חשובה היא אם יש עוד דוגמא, למאבק כל כך לא צודק (לפחות בעינינו) של השמאל, נגד ערכיו שלו, כאשר בצד השני לא נמצאת ישראל אלא מישהו אחר. ולמעשה נראה שישראל היא הדוגמא היחידה, ועל כל פנים החריפה ביותר בהפרש ניכר, לעיוות שאנו רואים בשמאל המערבי. וזה מעורר למחשבה, שישראל היא לא רק דוגמא, אלא היא היא הבעיה (בלשון פחות מכובסת קוראים לזה אנטישמיות).
    אמנם מאד קשה לנו להבין, הרי לא מדובר רק באספסוף נבער ומוסת, אלא בהרבה אנשים חכמים ונבונים, חלקם מדענים, חלקם פילוסופים בעלי משקל בכל נושא אחר, ודוקא בענין זה הם חיים עם הסתירה הנראית לנו כל כך מהותית, ואינם טורחים – להוציא בודדים שציינת – להסבירה לעצמם. למעשה גם את האנטישמיות הישנה איננו מבינים. גם שם היו שותפים לה אנשים אינטלקטואליים למופת. אבל לאחר שנתפסו (בגיל צעיר כתוצאה מחינוך לקוי, או מסיבה אחרת) לאנטישמיות, זה היה חלק מהוויתם, והשכל הישר פשוט לא עבד, והם לא טרחו לעמת את דעתם עם המציאות.
    הערה קטנה. קשה לתקן אחרים, וספק אם מאמר זה או דומיו יצליחו לעורר מי מהם לחשוב שנית על השקפותיו ודעותיו. אבל מי שרואה מן הצד, כדאי מאד שיבחן את עצמו, אם הוא לא לוקה באיזה ענין באותה תופעה, של קבלת דברים מסויימים כנכונים חד משמעית, למרות היותם מנוגדים לכל שכל ישר ולכל בדיקה הגיונית.
    כל טוב

    • אליהו, לא הייתי ממהר להשתמש בקלף האנטישמיות. למעשה, יש דוגמא למאבק דומה של השמאל, חריף לא פחות מאשר המקרה הישראלי. והדוגמא הזאת היא ארצות הברית. נקודת המפתח היא שמדובר בישראל, או במדינה יהודית דווקא. נקודת המפתח היא שמדובר במדינה מערבית שנלחמת במדינות לא מערביות, ועוד אחת שנמצאת במצב של כיבוש פעיל של עם לא מערבי. כלומר, ישראל (בעיני השמאל הרדיקלי, ובמידה מסויימת של צדק) היא הדוגמא האחרונה לקולוניאליזם מערבי מהסוג הישן.

      • תודה על ההתיחסות. אני לא רואה שהמאבק בארצות הברית "חריף לא פחות", נדמה לי שהוא קל ביותר לעומת המאבק בישראל (כמה הפגנות נגד ארה"ב היו בעשר השנים האחרונות, וכמה נגד ישראל?). נדמה לי שבעבר אכן היה קשה להיות "ינקי" מחוץ לארה"ב, אבל היום אנו לא נתקלים כמעט בפעותות נגד אמריקאיים רק מפני שהם אמריקאיים (חוץ מדעאש), ואילו נגד ישראלים אנו רואים בלי סוף פעולות כאלו, שמהם נפגעים גם שמאלנים בתכלית (כמו החרם אקדמי דה פקטו באנגליה).
        לגבי המצב של "כיבוש פעיל". הרי השאלה – להוציא ימין קיצוני – היא איך לסיים את הכיבוש הפעיל, וגם הסביל, או כל כיבוש שהוא, אבל להשאר בחיים כאן בארץ. אם היינו רואים אצל הפלשתינאים איזו הנהגה שבאמת שוחרת שלום, שתצהיר שיש ליהודים זכות למדינה כמו לפלשתינים, שתצהיר שאם יגיעו להסכמה על הגבולות לא יהיו להם שום דרישות נגד ישראל, תופסק ההסתה ולא תיעשה שום פעילות חתרנית נגד ישראל, וכיוצא בזה, ואופן כללי, לדבר שלום, ולתת תמונה סבירה של השלום שיהיה כאן אחרי שיקבלו את דרישותיהם, המצב היה משתנה מן הקצה אל הקצה, גם בדעת הקהל בישראל, ומן הסתם גם בפועל במדיניות הממשלה. כל בר דעת אמור להבין שנסיגה מכיבוש פעיל צריכה להיות באופן סביר, ואיש לא נדרש להתאבד כדי לצאת ממצב זה. וכאן בדיוק אנו רואים את חוסר הנכונות של רבים להפעיל את המחשבה, לראות שיש צד נוסף בענין – גם אם אינו צודק לגמרי, ויש טענות על התנהלותו- וכשאנו רואים את הנסיונות להבין את הצד הערבי נגד כל הגיון ושכל ישר, וכנגד כל אמת מוסר סבירה, ומצד שני את חוסר הנכונות להבין טענות הגיוניות ביותר (לפחות בעינינו) של צד אחר, קשה לא לקרוא לזה אנטישמיות.
        שוב תודה
        אליהו

  11. אני לא יודע עד כמה הדעה של השמאל הרדיקלי היא באמת קוהרנטית, אבל אנסה להסביר אותה למיטב הבנתי.
    בנוסף למניעים פסיכולוגיים שיש לדעתי לשמאל הרדיקלי, וביניהם הזדהות עם כוח (גם כוח של "אויב"), תחליף אידאולוגי לקומוניזם (למשל רבים מהאקדמיה הבריטית היו קומוניסטים בימי המלחמה הקרה עד כדי בגידה), אנטישמיות ומניעים אחרים, אני חושב שמבחינה אידאולוגית נטו, השמאל הזה מכליל את עניין זכויות האדם גם לרמה הלאומית. כלומר כמו שראוי שאדם לא יתערב בחיי זולתו (זה הבסיס לזכויות האדם), כך ראוי שהמערב לא יתערב בארצות לא-לו, ובפרט – המערב צריך להפסיק עם הקולוניאליזם ולתת לעמים אחרים את "זכותם" לחיות את חייהם כפי שהם רוצים. בתמונת העולם הזאת ישראל שייכת לצד הרע של ה"קולוניאליזם" ולכן הם יהיו נגדה.
    אפשר כמובן לשאול איך יגיב השמאל הרדיקלי אם האסלאם יתגבר בארצות המערב וינסה לפגוע בזכויות האדם של השמאלנים עצמם. בהנחה שהם לא מזדהים סמויים של האסלאם (אף שחלקם כנראה כן מזדהים אתו), אני מניח שהם חושבים שהמשטרה או מישהו אחר יעצור את המוסלמים בזמן לפני שיפגעו בשמאלנים. העובדה שהם הם המשטרה והם אלו שיצטרכו בבוא היום למנוע את הפגיעה הזאת כנראה לא ממש עולה על דעתם.

    • בקיצור נמרץ:
      לא.

      יש דבר שנקרא הפרדוקס הליברלי: אתה ליברל אם אתה מעוניין לצמצם התערבות בחיי אחרים. דא עקא, שיש אחרים שמאוד מעוניינים להתערב בחיי אחרים. אם אתה מונע מהם, אתה מתערב בחייהם.

      התשובה הליברלית האדיוטית (ימין ישראלי): אנחנו ליברלים, ולכן נהרוג את כל מי שאיננו ליברל. התגובה השמאלנית היא: אם הגעת עד כאן, הליברליזם שלך כבר לא שווה כלום. אתה כבר לא ליברל.

    • הי רוני, מסכים עם הרבה מהדברים שאמרת, אבל יש כאן מספר עניינים שכדאי להבהיר. המוסלמים שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באים איתם במגע, בין אם דתיים ובין אם חילוניים, הם בדרך כלל אנשים פתוחים יותר, כאלו שדוברים שפות זרות ויותר פשוט להסתדר איתם. הדבר נכון הן לסתם סטודנטים ממדינות מוסלמיות שפוגשים באוניברסיטאות מערביות, והן לאלו שפעילים ממש בשמאל הרדיקלי. לפעילים רבים יש נטייה לנחם את עצמם באמצעות אקסטרפולציה. כלומר, הם משערים שאלו "שם" פחות או יותר דומים למי שהם מכירים, אלא שהם נדחפו לבצע מעשים רעים בשל חוסר הצדק של המערב. ארגונים אסלאמיים קיצוניים מסויימים, נוסח החמאס, מודעים לכך היטב, ומשלמים מס שפתיים של רטוריקה שנועד לחזק את התדמית הזאת. דאע"ש, לדעתי, לא זוכה לשום תמיכה מאף אחד מחלקי השמאל הרדיקלי, משום שהוא לא מוכן לשלם אפילו מס שפתיים.

  12. דני, למה החלפת את התמונה של CODE PINK?
    (ותודה על הפוסט)

  13. כיוון מחשבה מעניין מאוד. רלוונטי ביותר והגיוני כל כך. יופי! יש לך גרסה באנגלית?

  14. נהניתי לקרוא את המאמר, ובכללי בלוג מצוין. מה שמעניין אותי הוא האם/איפה מתממש הפוטנציאל של הברית הזאת להשפיע הפוך, על פעילי "התנגדות" פלשתינים/מארצות האיסלאם, במידה ומתקיים מפגש ממשי (או וירטואלי). בעיני עשוי להיות פה פתח חיובי מאוד. הרי בתרבויות האלו יש כל מיני מנגנונים שחוסמים מגע מבחוץ והפצה של רעיונות שלרוב אותם פעילים לא יכירו וייפסלו כ"מערביים"*. גם אם מרבית מפעילי השמאל הרדיקלי לא יתנגדו לסנטימנטים האנטי-מערביים, הם עשויים לדברר רעיונות כמו פמיניזם, תוך שהם נתפסים כפנימיים למאבק. ופה דווקא האנטי-מערביות שלהם עשוייה להוות יתרון. עד כמה זה קורה? האם היותם של השמאלנים הרדיקלים המערביים "מבחוץ" או גישתם הרב-תרבותית הכנועה מונעת את זה?

    *כמובן, לא באופן מוחלט, אין שום דבר מוחלט בחיים וכו'

    • הי נוי,

      אני לא שולל לחלוטין השפעה כזאת. היא קיימת לדעתי במקרים הבאים:

      1. השפעה ישירה: כאשר יש מגע ישיר, וכאשר מדובר בצד המוסלמי בגורמים מתונים יחסית. למשל, לפעילי שמאל רדיקלי בישראל יש השפעה לא מבוטלת על המאבק בכפרים כבילעין וכנעלין, ועל הוועדות העממיות בכפרים הללו. שיתוף הפעולה גם מרכך במידה מסויימת את השנאה לישראלים בכללותם.

      2. השפעה טקטית: גם ארגונים כמו החמאס, שלא מושפעים אידיאולוגית מהשמאל העולמי ולא עובדים איתו ישירות, חייבים להתאים את עצמם מבחינה תעמולתית ולשלם מס שפתיים לערכים של בעלי הברית שלהם. מכאן, למשל, הניסיון של החמאס להראות כלפי חוץ שכיוון את הרקטות לחיילים ולא לאזרחים (שקרי ככל שיהיה מבחינה עובדתית).

      אבל בגדול, ההשפעה הזאת היא יחסית שולית.

    • הי נוי,

      אני לא שולל לחלוטין השפעה כזאת. היא קיימת לדעתי במקרים הבאים:

      1. השפעה ישירה: כאשר יש מגע ישיר, וכאשר מדובר בצד המוסלמי בגורמים מתונים יחסית. למשל, לפעילי שמאל רדיקלי בישראל יש השפעה לא מבוטלת על המאבק בכפרים כבילעין וכנעלין, ועל הוועדות העממיות בכפרים הללו. שיתוף הפעולה גם מרכך במידה מסויימת את השנאה לישראלים בכללותם.

      2. השפעה טקטית: גם ארגונים כמו החמאס, שלא מושפעים אידיאולוגית מהשמאל העולמי ולא עובדים איתו ישירות, חייבים להתאים את עצמם מבחינה תעמולתית ולשלם מס שפתיים לערכים של בעלי הברית שלהם. מכאן, למשל, הניסיון של החמאס להראות כלפי חוץ שכיוון את הרקטות לחיילים ולא לאזרחים (שקרי ככל שיהיה מבחינה עובדתית).

      אבל בגדול, ההשפעה הזאת היא יחסית שולית.

  15. דני – כרגיל מרתק, אם כי אני חייב להודות שהתאכזבתי מעט מכך שעצרת בניתוח שלך בתקופה שלאחר מלחה'ע השנייה.
    הדוגמה אולי הכי רלבנטית לתופעה שעליה אתה מדבר (ושיכולה להיות תשובה גם לידידי המגיב בלייברג) היא צ'מברליין וחלק מהתנועות הליברליות שבין מלחמות העולם – אשר העדיפו (יש מי שמטעמים פרקטיים ויש מי שמטעמי תמימות גרידא) לכרות ברית עם השטן הנאצי- הכל במחיר מניעת מלחמה.

    איך אפשר להכניס לקטגוריה אחת את הפציפיסטים/טהרניים ואת אלה שעושים גלוריפיקציה של ההתנגדות (סטייל ז'יז'ק)? לדעתי ההסבר המחבר ביניהם נמצא בכלל בשדה הפסיכולוגיה – "תיאוריית ניהול הרושם" (impression management theory) – כלומר יותר משמעניין את הנלחמים לצד כזה או אחר האתוס או המטרה שלשמה הם נלחמים – מעניין אותם האופן שבו הם יצטיירו ("צודקים", "חותרים לשלום", "ערכיים", "עצמאיים בהשקפותיהם", "פלורליסטים").

    משהו בסגנון- "כל פרקטיקה ילידית/מסורתית/סתם-אחרת היא לגיטימית – אפילו במחיר כריתת הדגדגן". (דוגמה קיצונית שמשלבת הן את מרכיב האלימות, והן את מרכיב הדכאנות שמאפיינים הרבה מאוד מהתנועות הקיצוניות שעליהן אתה מדבר)

    • הי רותם,

      כרגיל, טוב לראות אותך כאן.

      לא הייתי ממהר להגדיר את צ'מברליין כנאיבי. רוב ההיסטוריונים של התקופה מסכימים שהוא היה פוליטיקאי זהיר, נבון ומנוסה, שפשוט העריך שבריטניה אינה מסוגלת לעמוד מול גרמניה ב-1938, או שהמחיר (פירוק האימפריה הבריטית) לא שווה את המאבק. ולראיה: ניסיונותיו הנואשים של צ'מברליין להתחמש במהירות לאחר הסכם מינכן. אפשר כמובן לטעון שהוא עצמו, כשר אוצר, סייע ביצירת המלכודת הזאת, אבל אין ספק שההצגה שלו כחולמני, מרחף ונאיבי מוגזמת בפראות. בוודאי שאיש לא מאשים את צ'מברליין בהזדהות רעיונית כלשהי עם הנאצים, היינו – התופעה שאנחנו מדברים עליה כאן.

  16. מומלץ , תרגום מסה כלשהיא של סלבוי ז'יז'ק , בלוג " העוקץ " ( מומלץ כשלעצמו ) :

    http://www.haokets.org/2014/10/07/דאעש-הוא-בזיון-לפונדמנטליזם-אמיתי/

    תודה

  17. שלום .
    כרגיל מאחורי המלים המפולפלות ו המשפטים המפולפלים . יש את החטא הציוני . הרי אתה מתחיל מהאקסיומות הציוניות אשר התחילו בשלהי המאה התשע עשרה עוברים ב תש"ח ו לאורך מלחמות ישראל . אקסיומות של צדקת הדרך הציונית אשר מלאה השקרים כמו גבינה שוויצרית . אבל לענייננו הסכסוך פה מנקודת מבט נייטרלית באמת הינו סכסוך בין כובש ונכבש . בין מדכא עם אינספור פצצות גרעין למדוכא שנלחם בנשק של מלחמת העולם השניה . חוץ מהעובדה שעובדתית ישנו עם שאין לא ביטאון לאומי שבימינו נקרא מדינה (עם כל הסתייגות ממדינת לאום) אבל זו זכות לגיטימית שכל שמאלן מאמין בה

    • רשיד, לפני שנגיע ליתר הדברים, חשוב לשאול: חטא לפי מערכת הערכים של מי, ולפי הסטנדרטים של איזו תקופה?

      מעבר לזה, קשה לי לראות איך מצאת אקסיומות ציוניות בפוסט שבקושי עסק בציונות. ואני גם אשמח לדעת אלו מהטענות שעלו כאן שקריות, ומדוע.

      • אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי , אבל לפחות מי שמתיימר להיות כך צריך לפרוט את התיזה והאנטיתיזה .
        עכשיו גם אם אנסה להסתכל בצורה אובייקטיבית אני חושב שהציונות הינה תנועה שניסתה להפוך דת ללאום ועל הדרך אימצה טיעונים תאולוגיים כדי להצדיק את דרכה , עד שאימצה את "אוצר" השואה שמשתמשת בו כשוט כננגד מתנגדיה . וכחלק מהאמונה בצדקת הדרך היא ניפצה אוכלסייה מקומית לרסיסים ולאט לאט הפכה (והופכת) למדינה גזענית (שמעדיפה בני דת מסויימת בחוק , גם כאלה שאינם אזרחים וזה דבר שלא נראה לי קיים במדינות אחרות)
        עכשיו כל שמאלן מצוי , כולל אלה שתמכו בהקמת המדינה ב תש"ח לנוכח ההיסטוריה המדממת של המדינה הזאת , יתמוך בזכותו של העם שלכאורה התנגד להחלטות האום לקבל זכות הגדרה עצמית ובפועל המדינה (שהסכימה להלטה 191 של האום) מפרה עשרות החלטות (בנוסף לעשרות ואולי מאות שרק ארה"ב חסמה)
        של האו"ם וזה משום מה לא נותן לגטימציה לשום אקט נגדה .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: