"זהירות, שביר!" – על ציונות, סתימת פיות ומירי רגב

בימים האחרונים, נחה הרוח על חברת הכנסת מירי רגב, והיא החלה לשחרר פנינים משובחות במיוחד ממקלדתה הפוריה. בין היתר, כתבה כי "יש להשתיק את השמאל שעושה דה-לגיטימציה לישראל" כי "צריך משמעת בהסברה". על איזו "הסברה" מדברת בדיוק מירי רגב, ומה פנטזיות העריצות שלה, ושל חבריה מהימין, מלמדות על עתידה של התנועה הציונית? בצומת שאנחנו נמצאים בו היום, שתי מילים בוהקות באור אדום מסמא: "זהירות, שביר". 

לאחרונה, פתחו בחדשות ערוץ שתיים קבוצת וייבר, שבה יכולים המועמדים לכנסת, מכל המפלגות והסיעות, לדון ביניהם על שלל נושאים. הקבוצה, שמזכירה במידת מה בדינמיקה שלה את "משחקי הרעב", משמשת כמעין זירת גלדיאטורים מיוזעת, שבה נאבקים הפוליטיקאים ביניהם להנאת הקהל. אחת מהחכ"יות הפעילות ביותר בקבוצה היא מיודעתנו מירי רגב. לאחרונה, בין זריקת בוץ על יש עתיד, קילוסין לנתניהו והתהדרות בהישגיה שלה, רגב הוציאה ממקלדתה פנינה של ממש:

Miri Regev1

להפסיק להתנצל, ולהשתיק את השמאל "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל". ממש במילים אלה. כשאיילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) ותמר זנדברג (מרצ), תהו על השימוש במילה להשתיק, מירי רגב טרחה להבהיר את דבריה.

 

 
Miri Regev2

באלוזיה חיננית למיתולוגיה היוונית, רגב המליצה "להפסיק להיות סוסים טרויאניים" (?!), ואף הוסיפה שב"הסברה צריך משמעת". אין צורך לפרש את פנטזיות הדיקטטורה של רגב, ונראה כי מתנועת החירות הדמוקרטית של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ורובי ריבלין, זו שחרטה על דגלה פעם ש"כל יחיד מלך", לא נשאר דבר מלבד אודים עשנים ורמץ מלחש. אבל מה שמעניין כאן יותר, הוא דווקא הקישור שרגב יוצרת בין "הסברה" ל"משמעת". ראוי לחשוב לרגע על הדברים. יריביה ואויביה של מדינת ישראל בעולם טוענים שהיא אינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא מדינת אפרטהייד דיקטטורית, ששוללת את זכויות הפלסטינים ורודפת את מתנגדיה היהודים. יוזמות החרם נגד ישראל, ככלל, מבוססות על הטיעון הזה. ה"ההסברה הממושמעת" שרגב מציעה, המבוססת על סתימת הפה של כל יריבי הממשלה, מצדיקה בפועל את טיעוני ה-BDS. כלומר – אפשר אולי לקרוא לה "הסברה", אבל לטובת הצד השני.

הפנינים של מירי רגב לא היו ראויות לפוסט אם לא היה ניתן ללמוד מהן על כלל רחב יותר: אידיאולוגיה לאומית היא במיטבה כאשר היא עמומה ומסוגלת להכיל מספר רב של קולות שונים ומנוגדים. ככל שהבסיס שלה צר יותר, ככל שהיא פחות סובלנית לדיעות שונות, מצומצמת או "ברורה" יותר, כך היא רעועה וחלשה יותר. בספרו המפורסם, אנטי שביר, טוען הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב שכל ארגון, ישות או מדינה עומדים בסכנה מתמדת של זעזועים, שינויים לא צפויים ורעידות אדמה פוליטיות וכלכליות. את השינויים הללו, ה"ברבורים השחורים" בלשונו של טאלב, לא ניתן לצפות מראש. הדרך להתגונן בפניהם הוא להיות "אנטי שביר": לא נוקשה ודוגמטי, אלא גמיש וסתגלתן, לא אטום ויהיר, אלא בעל יכולת מהירה להסתגל לשינויים קיצוניים.

הסיבה העיקרית לנפילה של אידיאולוגיות פוליטיות היא "שבירות" שנובעת מנוקשות יתר. ביפן הקיסרית, למשל, דגל רובו המוחלט של העם בתפיסה שנודעה כ"מבנה הלאומי" (קוקוטאי). בעשורים הראשונים לקיומה של יפן המודרנית, הקוקוטאי היה עמום למדי, אם כי היו לו כמה עקרונות "ברזל". כל מי שתמך במונרכיה קיסרית, בכלכלה לא קומוניסטית ובמדיניות חוץ אסרטיבית, נחשב כתומך של הקוקוטאי. ההגדרה העמומה הזאת כללה דמוקרטים-ליברלים שהתנגדו להתפשטות טריטוריאלית ביבשת, לצד תומכי דיקטטורה שדגלו בשלטון אבסולוטי ובמדיניות קולוניאלית ללא מיצרים. אולם לקראת שנות השלושים של המאה העשרים, הקיצוניים "השתלטו" על הקוקוטאי, זיהו אותו עמם והגדירו את כל מי שלא חשב כמותם כבוגד במבנה הלאומי, אלמנט זר שיש להוציאו אל מחוץ לגדר. "התנועה להבהרת המבנה הלאומי", שהשתלטה על השיח הציבורי ביפן של שנות השלושים, הפכה את הקוקוטאי למזוהה אך ורק עם המיליטריזם, האימפריאליזם והמלחמה מול סין וארה"ב. לפיכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כשיפן הפסידה במלחמה והסתבר שדרכה של האליטה הצבאית הובילה לאסון, נפל איתה גם הקוקוטאי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מעטים העזו להעלות את האידיאולוגיה הזאת על דל שפתיהם, אף על פי שהיתה בעבר קונצנזוס מוחלט וחוצה גבולות.

הסיבה לכך ברורה: אליטות פוליטיות, מפלגות וקווי מדיניות יכולים ליפול ולהיכשל, לא רק בשל פגמים מבניים אלא גם מפני שהאירועים בעולם החיצוני מהירים, קיצוניים ולא צפויים. אם האידיאולוגיה הלאומית, למשל ציונות, עמומה מספיק, היא יכולה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. קבוצה פוליטית אחת נכשלה ונפלה? הציונות תוכל לשנות את פניה ולהתחדש בהנהגתה של קבוצה אחרת. אם, לעומת זאת, היא תהיה מזוהה מדי עם הימין, במיוחד ימין פרוע, לאומני וגזעני כמו זה שמייצגת מירי רגב, היא תאבד את גמישותה ותהפוך לשבירה ופריכה. אם וכאשר תיפול מדיניות הימין – תיפול הציונות איתה.

חשוב להדגיש: יש כאן עניין מהותי, ולא רק טקטי. צדקתה של הציונות נבעה מאופיה כתנועת שחרור יהודית, אידיאולוגיה שדגלה בהגדרה עצמית לאומית. הקונצנזוס שלו זכתה בעם היהודי, ובחלקים נרחבים של העולם המערבי, נבע מגמישותה של ההגדרה הזאת, ומהיכולת של גורמים שונים ומגוונים לשלב אותה עם השקפת עולמם. במשך שנים ניסתה ישראל להילחם בהחלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות": מסעות ההסתה של הימין, שמזהים מושגים כמו "ציונות" ו"מדינה יהודית" עם טרנספר והסתה גזענית כנגד ערבים ("ישראל ביתנו"), סתימת פיות באקדמיה ("אם תרצו" ורונן שובל), ניסיונות להוציא כל מי שלא ימני מהגדר של הציונות (הליכוד והבית היהודי) וקריאה להשתקה של מחנה פוליטי שלם כי "צריך משמעת בהסברה" (מירי רגב) – עלולים להפוך את ההכרזה ההיא לאמת. הימין, אם חלילה ימשיך לשלוט במדינה ולנווט את השיח הציבורי, עלול לשנות את פניה של הציונות לבלי היכר ולהוריד אותה לטמיון.

215

מכאן גם התשובה לאלו בשמאל, הסבורים ש"המחנה הציוני", השם החדש של איחוד העבודה והתנועה, פסול מפני שהוא "מדיר ערבים". ראשית כל – יש ערך בקריאה לערבים אזרחי ישראל לשלב ידיים לא רק עם גורמים שוליים בשמאל הרדיקלי, אלא עם המיינסטרים הציוני. אבל לאור הניסיון המתמשך של הימין לצמצם את גבול השיח הציוני ולהדיר ממנו חלקים נרחבים בעם, ישנה חשיבות עליונה לכינונו של שמאל ציוני חדש ובטוח בעצמו: כזה שמוכן להכיל גוונים רבים ושונים בציונות, בלי להיבהל מביקורת; שמושיט יד לציבור הערבי, הלא ציוני, מתוך כבוד עצמי וביטחון בזהותו שלו, שפתוח לעולם תוך שמירה על האינטרס הלאומי הישראלי. לאומי – ולא לאומני. פטריוטי – ולא גזעני. בטחוני אבל שוחר שלום. הקמתו של שמאל כזה וביסוסו חשובה בהרבה ממערכת בחירות כזאת או אחרת. רק הוא יוכל להוציא את הציונות מאחיזת החנק של הימין ולהפוך אותה בשנית לגמישה ובלתי שבירה, כפי שהיתה בעבר.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ינואר 25, 2015, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 41 תגובות.

  1. תודה על הפוסט דני . עם כל הכבוד דני , ניתן בקלות לטעון , שהפוסט שלך , עוסק כולו בהיפוך יוצרות . שהרי השמאל המכונן , השמאל של פעם , אינו השמאל של היום !! וזוהי ניתן לטעון עיקר הבעיה . פעם הייתה לשיטתך פתיחות רעיונית , מיגוון רעיוני במיינסטרים הציוני , אבל , הוא היה של אז , ולא היום !!
    כל פתיחות רעיונית , חייבת לצאת מנקודת מוצא העוסקת או מטפלת בזהות לאומית בלתי ניתנת לסייג או פשרה , אחרת עסקינן באנרכיה רעיונית . כך הדבר בכל מדינה נורמלית ומתוקנת בעולם . אלא שהשמאל האולטרא מודרני ,לפחות : הוציא לעצמו תדמית של ניכור טוטאלי כמעט מזהות לאומית בסיסית ביותר . והרי תקצר היריעה כאן .

    אם כך , אין להתפלא כלל וכלל !! מי שעושה שירות אוטומטי ל – BDS וכאילו , הם אילו בשמאל : שהרי מספיק שעוכר ישראל סובלימטיבי , יגרוס שהוא נמצא מימין לשמאל הישראלי אפילו , בשביל שכל עמדה קיצונית נגד ישראל בעולם , תקבל אחיזה ולגיטימציה מניה וביה . אז עם כל הכבוד , זה מגוחך להגחיך את מירי רגב והימין כנותנים נשק תעמולתי בידי אוייבי ישראל , על ידי תפיסות עלק אידיאולוגיות מונוליתיות .

    ובשביל הסברה דני , צריך משמעת , לא רק משמעת : משמעת ברזל . שהרי אם יש לאדם מושג מינימלי מהי הסברה , הרי מודע הוא לתובנה בסיסית :

    עסקינן לא בחקר האמת , אלא ברפלקציה ובתפיסה שלה על ידי קהל מטרה , ואם כך , מבלעדי משמעת , לא תוכל לייצר קונסטרוקציה מלאכותית , שאפשר יהא במקצוענות למחזר ולהטמיע . אז מה בדיוק נשגב מבינתך פה לא הבנתי ? תאר לך , הסברה שתעסוק או תיוצר על ידי פרספקטיביות אישיות שונות של הדוברים או המתקשרים , הרי זוהי הבלות רוח של ממש !! תודה

    • בקיצור נמרץ: בשמאל "המכונן" של פעם היו גם תנועות כמו ברית שלום, שתמכו במדינה דו לאומית, ואף אחד לא פקפק בהשתייכותן לתנועה הציונית. בחברה דמוקרטית אין "משמעת", ובוודאי שלא "משמעת ברזל" – היא אינה מחנה צבאי, ומי שמנסה לעשות אותה לכזאת, שלא יצפה "להסביר" משהו במדינות מערביות. בוודאי שבארגון שמסביר את עמדת הממשלה יש צורך בקו אחיד, אבל החברה הישראלית הדמוקרטית אינה ארגון שנועד להסביר את מדיניות הממשלה. כל ניסיון לכפות "משמעת" אידיאולוגית בחברה כולה אינו מתאים לדמוקרטיה, אלא לדיקטטורה טוטליטרית, וזה המצב שמירי רגב שואפת אליו.

      • דני , תקרא טוב התגובה , ואולי לפני כן הפוסט שלך בכלל . משמעת צויין על ידי מירי רגב , דרכך או דרך הפוסט , בקשר להסברה , הסברה בעולם . ואם אתה חושב שהסברה כזו , עובדת בלי משמעת , ואני מדגיש שוב : משמעת ברזל …. אזי , עם כל הכבוד , אתה לא מבין איפה אתה חי , וגם לא מבין , למה אנו נראים בעולם איך שאנו נראים . כי אנו נראים איך שאנו נראים , קודם כל :

        בגלל הסברה עלובה , חובבנית , שבין היתר , נובעת מהעדר משמעת , אחידות , ורוח קולקטיבית . וכן , רוח קולקטיבית , היא דבר טבעי לחלוטין , לא רק להסברה , אלא גם לאדם וחברה וקהילה . יכולים כמובן להתקיים חילוקי דיעות לגיטימיים , אבל האדם הינו " תבנית נוף מולדתו " בעיקרון , אדם לא יוצא נגד עצמו , גופו , משפחתו וקהילתו . יוצא ומכרסם באושיות החברה והקהילה ממש . אפילו אורחות מוסר כלליות מכירות בתופעה זו ונותנות לה גושפנקא מוסרית , וכך :

        אדם רשאי לשמור על " זכות השתיקה " בין היתר כדי לא להעמיד אותו בדילמה לא מוסרית , שלא יהא יורה לעצמו כדור ברגל . כך , בהליך פלילי , אדם לא מעיד כנגד שארי בשר קרובים : בן זוג נגד בן זוג , ילדים נגד הורים וההיפך . כך , בכל שיטת משפט מתקדמת , לא מחייבים נאשם להעיד נגד עצמו .

        כאשר מדינה הינה בצוק העיתים , וכך מצבה של מדינת ישראל ,אך טבעי לצפות ,להאחדה של השורות , ולגיבוש רוח קולקטיבית .

        לגבי השמאל המכונן , אז שוב תקרא מה כתבתי , אכן , הן היו תנועות שלום , אבל : הן גם היו השמאל של פעם , ולא השמאל של היום . שלום בסדר !! גיוון רעיוני ופתיחות , זה בסדר !! אלא , שנקודת המוצא , חייבת להיות :

        זהות לאומית . את זה , קשה מאוד להגיד על השמאל האולטרא מודרני והכל בניגוד לשמאל המכונן .

        תקרא שוב הדברים דני , ואם כל הכבוד , צריך קצת הרבה יותר מקיצור נמרץ בשביל לקעקע יציקת בטון עם חוט השערה כפי דבריך המקוצרים ……תודה

  2. אל רום, אתה האחרון שיכול לדבר על הסברה חובבנית. אם מדינת ישראל כולה תדבר בקול אחיד ותדקלם סיסמאות זהות העולם יבין מיד שיש לו עסק עם דיקטטורה. למעשה כאיש שמאל אני חושב שאם יש סיבה לסגור את 'יש דין' או את 'בצלם' היא בדיוק הסיבה הזאת: הם נותנים אשליה של מדינה דמוקרטית שיש בה דעות לכאן ולכאן.
    ואני גם חולק על דני. אין כאן שאלה של 'עמימות' יש את השמאל שמצדיק את הציונות ויש את הימין שהוא המשרת הטוב ביותר של כל אנטי ציוני (או אנטישמי).
    קראתי מאמר על דרום תל אביב לאחרונה. במאמר סיפר תושב זועם של שכונת מצוקה שאכן, פעם היו מעט פליטים סודאנים מסכנים שכולם ריחמו עליהם ואילו עכשיו הם שולטים בשכונה, אלימים ומרעישים וכשמישהו מנסה להגיד להם משהו הם משתיקים אותו כי 'זאת השכונה שלנו ובקרוב אתה תלך מפה'. אני אישית מאמין לאיש הזה ואם הייתי ערבי הייתי מצביע על הימין בישראל ואומר שזו בדיוק הציונות.
    פעם, כשהיהודים היו חלשים ומסכנים השמאל שהנהיג אותם טען שבסך הכול הם באו למזרח התיכון למצוא לעצמם מקום ולחיות בשלום עם הערבים. אם יש סכסוך הרי שכולו בא מהצד הערבי, היהודים? רק רוצים מקום לעצמם.
    עכשיו, כשהיהודים חזקים ורבים פתאום משתנה המנגינה. פתאום מסתבר שבכלל הארץ הזאת כולה של היהודים ולערבים אין זכות לגור בה ושהדת היהודית דורשת לגרש אותם מכאן ושאר תופינים. בקיצור, הימין מצדיק לגמרי את הטרור הערבי במאה השנים האחרונות (הם אפילו פראיירים שלא הרגו את כולנו כשעוד יכלו) כי שיקרנו כשקיבלנו את הצהרת בלפור ושיקרנו כשביקשנו את הצהרת האו"ם, הימין חושף עכשיו את התוכנית האמיתית – לגרש מכאן את הערבים.
    בקיצור, אם אתה ימני אתה שומט את הבסיס המוסרי מתחת לציונות ומצדיק את הטרור הערבי.
    כמובן שמה שיגיד איש ימין הוא שהשמאל מצדיק את הטרור הערבי, הפוסל במומו פוסל.

    • ido 2267 , אינך מבין דבר וחצי דבר בדבר . מי אמר לך שהסברה חובבנית או מקצוענית , יסודה בדקלום סיסמאות ? אתה יכול להראות לי איפה כתבתי שמץ של דבר בדבר ? אל תתעסק עם דברים שאינך מבין בהם , זה הרבה מעבר למשכורת שלך . רד מהענין !! אתה מדמיין דברים , כאשר מוחך לא משיג בהם , לא מבין בהם , מגוחך לחלוטין עם כל הכבוד . איפה קראת בדברי , מהי מהותה של הסברה בעולם לגבי דידי ? תודה

      • אל רום, אנא הימנע מהתפרצויות אישיות. אתה מכיר את חוקי הבלוג.

      • לאל רום, אני הולך לרשום מספר דברים שאולי יראו קצת מעליבים ואולי סתם מוזרים אבל לפעמים יש לי תחושה שאתה לא לגמרי יציב נפשית. אני מתכוון ממש, לא כמטאפורה, כלומר לא יציב פסיכיאטרית. חלק מהפוסטים שלך מאוד שקולים ורציונאליים ולפעמים אתה פשוט מאבד את העשתונות לחלוטין בעקבות תגובות יחסיות באנליות. הדברים שIdo כתב לדוגמא מאוד מקוממים אותי כימני אך אני חייב להודות שהם אכן קצת מעוררי מחשבה. אינני מבין למה אתה מגיב לפעמים בצורה כל כך תוקפנית. לדני הזכות לנהל את הדיון כרצונו. זה הבלוג שלו. הוא השקיע בו (כספית ואינטקטואלית) והוא יבחר לעשות כרצונו. כולנו רק אורחים פה ועלינו להתנהג לפי הכללים שהוא קבע.
        לדני, תודה על הפוסט ואני נאלץ להסכים איתך. יש ימנים מבריקים ויש סתם דבילים כמו מירי רגב. לדעתי היא לא שווה כל כך התייחסות, אבל כפי שכבר כתבתי זה הפוסט שלך. מקווה לנושאים מעניינים יותר בעתיד.
        נ.ב.
        אם אל רום יעוף עלי עקב תגובתי זו אל תיקח את זה יותר מדי ברצינות. תן לו להוציא קיטור. אני אספוג מה שיעוף.

      • תודה – אוהד! אני מבקש גם ממך, אם אפשר, להימנע מהתקפות אישיות או הערכות פסיכיאטריות. ומחכה לתגובות הבאות שלך!

  3. הסברה ?
    מי שחושב שהבעיות של ישראל הם ההסברה הוא מטומטם או מתחזה למטומטם.
    כל עוד ישראל שוללת זכויות אדם ( כיבוש ) מי מיליוני בני אדם ולא מציבה שום אופק לשלום ההסברה תעזור כמו כוסות רוח למת.

    • מסכים איתך שהבעיה העיקרית היא לא ההסברה אלא המדיניות. ובכל זאת, גם במצב הנוכחי של ישראל – יש עדיין מרחב תמרון ופער בין המציאות לבין הסיפורים (המופרכים ולפעמים השקריים) שמפיצים אנשי ה-BDS ודומיהם. מירי רגב עומלת קשה מאד להפוך את הסיפורים האלה למציאות.

  4. יונתן בוקסמן

    עמדתי לכתוב שמירי רגב היא מטרה קלה מדי ושבון טון הצווחני שלה לא בהכרח מייצג את מדיניות הליכוד… ואז ראיתי את הפלוץ האחרון של נתניהו ("המחנה הציוני הוא המחנה האנטי ציוני"). אוקיי, אז עכשיו זה רשמי. הימין ירד מהפסים.

    ועדיין, כאיש מרכז, מטריד אותי משהו. אם הימין מתנהג עכשיו בצורה מקרתיסטית הפוגעת בלכידות האומה ובזיקתו למונח המכליל של ציונות זה לא אומר, שכמו מקרתי בשעתו, חלק מטענותיהם לא מבוססות (גם אם מנופחות) על המציאות.

    אתה אומר, ובצדק, שהמושג ציונות חייב להיות מכיל ומעט עמום בכדי להיות סתגלתן ובעל יכולת שרידות.
    אבל האם אי אפשר להגיע להסכמה על הגדרה מינימליסטית של המושג (קיום בית לאומי ליהודים בארץ ישראל), ופרקטיקות הנובעות או ממנו או מחובה אזרחית מינימלית שחריגה מהן אינה קבילה?

    העוינות לציונות בקרב האליטות ודעת הקהל באירופה לא החלה עם מירי רגב והיא לא עניין של השנה או העשור האחרון. גם הדומיננטיות של הפוסט והאנטי ציונות בחממות אינטלקטואליות ואמנותיות שונות המקורבות לברנזה של השמאל האידיאולוגי לא החלה עכשיו. בשילוב עם עליית כוחם של ארגונים לא ממשלתיים ברחבי העולם ומימונם בישראל על ידי מקורות זרים יש תופעה מדאיגה. הימין תופס על זה טרמפ בצורה נלוזה ומפלגת- אבל הבעיה קיימת. האם לא ניתן להכיר ולהתמודד איתה מבלי לקדם שיח מתלהם ומפלג? האם השמאל לא יכול להתמודד עם הבעיה בעצמו מבלי, או על אף, צווחותיה של מירי רגב ודומיה? האם המדרון החלקלק של סתימת פיות הוא כה חלקלק שאי אפשר להתקרב בכלל לבעיה?

    • יונתן, בוודאי שאפשר וצריך להתמודד עם העניין. גם אני מכיר בכך שיש "דרישות מינימום" לציונות: בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, וחוק השבות – כי הרי לשם כך קמה המדינה היהודית. מי שמתנגד לשניים הללו, כנראה שאינו ציוני. הגדרה עמומה אין פירושה היעדר קריטריונים בכלל. פירושה הוא שמספר הקריטריונים הללו הוא מינימלי.

      אבל אני לא מכיר מקרה אחד (אולי אתה מכיר) של אנשים שמתנגדים לחוק השבות למשל, ושוללים שלילה גמורה את עיקרון המדינה היהודית, ובכל זאת מגדירים את עצמם כציונים. להיפך: מי שאנטי-ציוני לרוב מנופף בעובדה הזאת בראש חוצות. האם דב חנין, נועם שיזף או חגי מטר יגדירו את עצמם כציונים?

      אני יוצא נגד האינקוויזיציה. נגד החקירה והדרישה בנבכי נפשם של אלו שכן מגדירים את עצמם כציונים – כדי להוכיח שהם אולי לא; שהם אולי עובדים עלינו. התהליך הזה, באופן בלתי נמנע, מביא להצרה של גבולות הציונות. הדרך שמתחילה בפקפוק בהגדרתם העצמית של אנשים מובילה בסופו של דבר למירי רגב.

      • עמדתו של יוסי יונה ב-2005 בראיון עם ורד-לוי ברזילי ידועה .

        "אז למרות הכל, בסופו של דבר ישראל תישאר מדינתם של היהודים, מדינתו של העם היהודי?

        "את דוחקת אותי אל הגדרות שלא מקובלות עלי. יש בעיה עם ההגדרה הזאת בהקשר לפלשתינאים הישראלים."

        "איך אתה מגדיר את עצמך היום? אתה עדיין ציוני?

        "אני מודה שאני לא מתחבר למלה הזאת, ציונות. היא לא מבטאת את מי שאני. בצעירותי הייתי ציוני"."

        הבעיה היא שהצורה שבה התייחס לעמדתו כיום היא פשוט שינוי מילים ללא שינוי תוכן.

        מצא את ההבדלים. 2005: ""ובכן, מלבד אזרוח מהגרי העבודה, זה יכלול את ביטול חוק השבות; את ביטול ההסדר של התאזרחות אוטומטית למהגרים יהודים; ומתן פתרון ראוי לבעיית הפליטים הפלשתינאים על בסיס אמנת ז'נווה"."היא עדיין תהיה מדינה עם רוב של יהודים. אבל היא תהיה מדינה מוסרית, דמוקרטית והוגנת יותר. אני גם רוצה שמתן אזרחות ליהודים שיבואו לפה, יותנה בהמתנה, בידיעת שפה, ובאימוץ כללי התרבות הדמוקרטית""

        2015: ""ברור שאני בעד! הצעתי לשפרו! יש לאפשר לכל יהודי להיכנס לארץ אבל להשהות מתן האזרחות בתקופת הכשרה. רק לאחר שהוא לומד את ההיסטוריה שלנו, את הערכים של המקום, את סדרי השלטון, יקבל את האזרחות הישראלית שהיא בעיני זכות גדולה,"

        אז ב-2005 יש פרקטיקה שנכנסת תחת השמיכה של תמיכה במדינה רב-תרבותית ורב-לאומית. ב-2015 היא נכנסת תחת השמיכה של "ציונות הומאניסטית" העומדת כסתירה לציונות של רגב ובנט- שכלל לא היו בפוליטיקה ב-2005.

        זה מוזר. וזה נשמע לי יותר מדי כמו Jstreet וopen Hillel.

        הסייגים שיוסי יונה רוצה להוסיף לחוק השבות אולי לא מבטלים אותו כליל אבל נחיצותם נמוכה מאוד בהינתן הרזרבות הפוטנציאליות של עולים לישראל שאם יגיעו, יגיעו בהדרגה ובעיקר מהמערב (ללמד עולים מצרפת וארה"ב על דמוקרטיה שהוא מאמין שלא קיימת בישראל בצורה טובה מספיק?).

        נזקם, לעומת זאת, בתפיסת האוכלוסייה הרוסית שכבר נמצאת בישראל שזה מכוון נגדה, תפיסת העולים החדשים מהמערב שמתנהגים כלפיהם בפטרונות, המלחמה הפוליטית על איזו הכשרה בדיוק יקבלו העולים ומי יכשיר אותם, הרחקה אפשרית של חלק מהעולים, ועוד, רב עד מאוד.

        כה רב, וכה עומד בסתירה לצורה שבה מייסד ה"קשת הדמוקרטית החברתית" היה רואה חוק דומה שהיה מועבר על ידי בן-גוריון בתקופה שהיה בו איזשהו הגיון שאני לא רואה הבדל רב בין עמדתו הנוכחית לשלילת חוק השבות. זה נראה כמו נסיון לטשטש אותו עד להיעלמות. העובדה שניתן להציג את עמדתו היום ובעבר כנובעת משני מניעים שונים לחלוטין הופכת את העניין לעוד יותר מטריד.

        הבהרת את הנזק שעשוי להיגרם מההחקירה והדרישה בנבכי נפשם של מי שבוחרים להגדיר עצמם ציונים. ולמרות זאת- אם כל עמדה, כולל כזו המטשטשת בפועל את חוק השבות עשוייה להיחשב כ"ציונות אמיתית/הומאניסטית" אז האם נותר למונח איזושהי משמעות פרקטית? האם אוהלנו לא יעוף ברוח מרגע שהחלטנו להרחיב אותו כל כך?

        ייתכן שמרגע שייכנסו המחזיקים דעות אלו באוהל- יתמתנו. זה קרה בעבר (הסוציאל דמוקרטים במערב אירופה לדוגמה). אבל מדוע יש צורך לשמאל-מרכז להכניס אנשים אלו לתוך המחנה ומנגנוני קבלת ההחלטות למכתחילה? בניגוד לזוהיר בהלול, המייצג ציבור נרחב שצריך פתח לאינטגרציה פוליטית של המיינסטרים הציוני, הציבור היהודי שתומך בעמדות של יוסי יונה שולי ובכל מקרה קול למרצ הוא קול לקואליציית היפרדות מהפלסטינאים. למה להכניס ראש בריא למיטה חולה?

        נ.ב. ומילה על סרבנות אידיאולוגית (שעליה יוסי יונה חתום. איני יודע אם התבטא בעניין בחודשים האחרונים ). או תמיכה בחרם בינלאומי נגד ישראל. או קריאה ללחץ בינלאומי על הממשלה הנבחרת. כל אלו אינם עומדים בסתירה ישירה לציונות פר סה- אבל הם כן עומדים בסתירה לממלכתיות, מחויבות הדדית והאמנה החברתית במדינה דמוקרטית.

    • אישית לא הצבעתי ליוסי יונה. ובכל זאת, אני חושב שהעמדה שלו לא נועדה לבטל את חוק השבות. הרי בהרבה מאד מדינות יש צורך בתקופת הכשרה. ביטול חוק השבות כשמו כן הוא: רק אם יוסי יונה היה אומר שלא צריך לתת לכל יהודי אזרחות אוטומטית – אז הוא היה דוגל בביטול. אבל המתווה שהוא מציע כן ייתן אזרחות לכל עולה יהודי, פשוט בהשהייה מסויימת. אני חייב לציין שיש בהצעה הזאת היגיון מסויים. כולנו זוכרים את העולם מאתיופיה, שהגיעו לארץ ישראל בלי לדעת ולהכיר את השפה והתרבות, ואנשי משרד הקליטה דחפו להם פתקי מח"ל ליד ושלחו אותם לקלפיות. דבר שכמובן ביזה גם את כבודם וגם את כבוד הדמוקרטיה הישראלית. במצב הנוכחי, אני מתנגד להצעה של יוסי יונה, בדיוק מהסיבות שהזכרת. אבל אין פירושו של דבר שלא מדובר בהצעה ציונית.

      בראיון בערוץ 1 לפני הפריימריז, יונה הצהיר במפורש שהוא מתנגד לסרבנות אידיאולוגית, ותומך בשימור חוק השבות – עם אותה תקופה הכשרה, כמובן. הוא גם הבהיר שעמדותיו ב-2005 אינן זהות בשום פנים ואופן לעמדותיו היום. לדעתי הוא התמתן, ומשום שהוא מגדיר את עצמו כיום כציוני, צריך להכיל גם אותו בקרב הקולות הרבים והמגוונים של הציונות. מה גם שהוא רק מקום 23 ברשימה, מחוייב למצע ציוני ומוקף באנשים שהם כולם ציונים.

      • אני מאד מעריך את העובדה שאתה מאמין לפוליטיקאי בפוטנציה לקראת הפריימריז הטוען כי הוא התמתן או שדעותיו השתנו. אני מעט יותר ספקן ממך בנושא, במיוחד כאשר מדובר בפריימריז. אילו פרופ' יונה היה מצהיר את הצהרותיו בעיתוי אחר, רחוק יותר מהבחירות המקדימות, ייתכן שהייתי מסוגל להאמין לדבריו. עם זאת, הציונות אינה רק עניין של חוק השבות, אלא מכלול רחב של נושאים. בשל דוחק הזמן לא אביא את כל אמירותיו של הפרופ' בגנות המודל הנוכחי של מדינת ישראל בשנים האחרונות, החל במחאה "החברתית" של 2011 וכלה בסוגיית המסתננים מאפריקה.
        מאותה סיבה אינני מודאג מהכרזותיה הפרובוקטיביות של הגב' רגב. כל אמירה, מן הפרובוקטיבית ביותר ועד לפייסנית ביותר, אם היא נאמרת בתקופת בחירות ראויה להתקבל בערבון מאד מוגבל. הדוגמא הטובה ביותר לכך היא ליברמן יקירנו, אשף העיתויים והפרובוקציות. קולו של הנ"ל נשמע תמיד בעיתוי הנכון, וכמו שכתב עדי ארבל בבלוג "לא אקטואלי", אצל ליברמן מילה זו מילה. תכל'ס. שום דבר מעבר לכך.

      • עדי, למה הטלת ספק בסדר הקיים במדינת ישראל היא משהו פסול? בדיוק להיפך. מי
        שמקדש את הסדר והמודל הקיים ולא מוכן לשמוע שום ערעור- יוביל לקיפאון ולסיאוב
        של הציונות, מעין דוגמה, מצוות אנשים מלומדה שאין להרהר אחריה. ההליך הזה,
        בדיוק הוא, הופך אידיאולוגיה מגמישה לשבירה.

      • בהרבה מאוד מדינות אין את חוק השבות… ובאלו בהן הוא קיים במתקונת כזו או אחרת כלפי אלו השייכים לאתנוס הלאומי (גרמניה, צרפת, בריטניה וכו') הרי ש"תקופת ההכשרה" מבוטלת או מקוצצת לפרוצדורה סימבולית http://www.bamf.de/EN/Migration/Spaetaussiedler/spaetaussiedler-node.html

        לא היכרתי את הסיפור על העולים מאתיופיה ופתקי מח"ל. אבל אני סבור שמניפולציה על אוכלוסיות עולים חלשות תתקצר ותתקשה ככל שאזרחותם ושוויונם יוקדמו, ולא יהיו תלויים בפקידי ממשל שיחליטו שהם "מתורבתים מספיק" כדי להצביע. דוגמאות למניפולציות ארוכות שנים כאלה ניתן למצוא בארה"ב ומערב אירופה.

        לא ראיתי את הראיון בערוץ 1. קישור? בכל מקרה, כמובן איני מבטל את "ציונותו" של המחנה הציוני בגלל יוסי יונה ו(להבדיל) סתיו שפיר ומירב מיכאלי. אני פשוט תוהה מדוע היה איזשהו צורך להזמינם לתוך המחנה למכתחילה. מירב מיכאלי פילסה את דרכה בכוחות עצמה ואני מניח שלא הייתה דרך למנוע זאת מבלי לשנות כליל את מנגנוני המפלגה. אבל שפיר ויונה הוזמנו לתוך המפלגה. לשם מה?

      • על יוסי יונה כבר דיברנו. את הראיון ראיתי בערוץ 1 לפני הפריימריז, וקשה לי
        להאמין שהוא נמצא אונליין. בכל זאת, שידור ציבורי זה תקופת האבן.

        באשר לסתיו – היא ציונית מובהקת ומוחלטת. השטות הזאת על ההמנון שמפומפמת כל
        הזמן בידי תועמלני הליכוד והבית היהודי רחוקה מאד מהמציאות. הרי בנאומים שלה
        סתיו דיברה כמה וכמה פעמים על המשמעות העמוקה של ההמנון עבורה. ומעולם לא קראה
        לשנות את ההמנון כחברת כנסת. ואפילו אם כן – אין שום בעיה להיות ציוני ולקרוא
        לשינוי ההמנון.

        כמו כן, היא לא הוזמנה פנימה. היא המנהיגה החדשה והזוהרת ביותר במפלגת העבודה,
        שזכתה לתמיכה מסיבית של רוב בוחרי המפלגה, ביניהם גם אני. ואני גאה על כך.
        לדעתי בעתיד היא תהיה מנהיגה בקנה מידה היסטורי.

      • דני,
        הטלת ספק בסדר הקיים במדינת ישראל אינה פסולה. הפסול הוא בהשתייכות לתנועה אידיאולוגית שאינך מזדהה עם המצע שלה, רופף ככל שיהיה. בליכוד אנחנו מוצאים את "מנהיגות יהודית" הידועים בכינוי הגנאי "הפייגלינים". הרי לך קבוצה בעלת אידיאולוגיה מובחנת מזו של המפלגה שעמה היא נמנית. מעניין לראות אם תוכרז קבוצה מקבילה במפלגת העבודה, למשל "המיכאלים" או "היונאיים".
        מנגד, ניתן לראות בגיבוש רבים ושונים סביב אידיאולוגיה כללית מצב חיובי, שכן אולי, סוף-סוף תתגבשנה שתי מפלגות גדולות (בעלות סיעות אינספור), בדומה למצב בארה"ב, וכך תישמר יציבות שלטונית ללא הצורך בהתמקחויות לפני הרכבת הממשלה.

  5. דני, תודה רבה על הפוסט כמו על הפוסטים המעניינים הרבים שקראתי בבלוג שלך. אינני איש מדעי המדינה, וככזה ייתכן שההבנה שלי לוקה בחסר.
    מירי רגב היא מטרה קלה מאד, ממש כמו ההצהרות הבוטות של ליברמן או ציטוטים מתוך הדרשות של הרב עובדיה יוסף. מדוע מטרה קלה? משום שהיא מטפחת (ביודעין או שלא ביודעין) תדמית של אדם עממי, שאינו "יורד" אל העם אלא מגיע ממנו: היא צועקת, היא מדברת בלשון משובשת וגולת הכותרת: היא יוצאת בהכרזות פרובוקטיביות. לזכותה ייאמר שהיא אינה מגמגמת כשמוכיחים אותה על אמירותיה. ובכלל, זכותה הדמוקרטית לדרוש סתימת פיות, כשם שזכותנו הדמוקרטית להתנגד (או להסכים) לכך.
    בדומה לאופיר אקוניס, גם למירי רגב יש הברקות, אפילו אם הן דורשות ליטוש כבד. אני מסכים שבכל האמור לענייני הסברה, רצוי שבית הנבחרים שלנו ינקוט בלשון אחידה, פחות או יותר. אין מדובר בסיסמאות, חלילה, אלא בשמירה על רציפות ועקביות. מדובר, לדעתי, בהכרח, והרי הממשלה היא מוסד היררכי ממש כמו בית ספר או מפעל או הצבא. אסור לתרץ חוסר לויאליות (ותהא הסיבה אשר תהא) בתירוץ של חופש הביטוי. בממשלה היוצאת היו יותר מדי גורמים שסברו שהם יודעים הרבה יותר טוב מראש הממשלה, וטרחו לומר זאת בכל במה ותחת כל עץ רענן. אבל, אפעס, אותם גורמים מוכשרים ככל שיהיו (כולל הגב' לבני שאין לי מושג מדוע היא מקבלת יחס של מלכת הכיתה בעוד שהכוח האלקטורלי שלה שווה לזה של אלי ישי) אינם ראש הממשלה, לפחות כרגע.

    הדיון על הגדרת הציונות הוא מעניין מאין כמוהו. דני, זאת לא הפעם הראשונה שאתה מדבר על תזוזתו של הליכוד ימינה מדרכו של ז'בוטינסקי וכו'. לעתים אני מסכים אתך, גם אם ז'בוטינסקי לא ממש היה הסוציאליסט הפשרן כפי שנוטים לתארו באמצעי התקשורת בשנים האחרונות. אני חושב שהמערכת הפוליטית כולה אינה זהה למה שהיה בעבר: השמאל זז שמאלה והימין זז ימינה, וביניהם אנשים ששינו את דעותיהם הפוליטיות, גם אם הם אינם מוכנים להודות בכך. כבוד הנשיא, לדוגמא, מזמן אינו דוגל באידיאולוגיה הבית"רית, וכאן אני מפריד בין מה שהוא היה אומר אילו היה נשאל בנושא, ובין ההתבטאויות שלו. דבריו וקריאותיו מזמן חצו את קו האמצע, והעובדה שרבים מקרב אנשי השמאל מעריכים אותו ולא מגנים אותו בתור "לאומן" או "קיצוני" (כינויים השמורים לאנשי ימין שטרם המירו את דעותיהם). כבר הגדילו לעשות באתר "מידה" ולנתח את הישגיו כפוליטיקאי ותיק, אך אין זה מענייננו.
    כתבתי כי השמאל זז שמאלה, ואסביר: בסוף שנות השמונים נכנסה לכנסת מפלגה שהעומד בראשה, סוציאליסטי ואיש פלמ"ח בעברו, הגדיר במצע המפלגה לממש היבט מסוים מחזונם של מנהיגי התנועה הציונית, וביניהם ברל כצנלסון ואף דוד בן-גוריון. עם זאת, הוא הוקע כימני קיצוני וכלאומן, ושמו הוכפש בכל הזדמנות. אכן, מדובר ברחבעם זאבי ז"ל ובעקרון הטרנספר מרצון.
    הציונות, כמו כל תנועה אידיאולוגית, משתנה עם הזמנים, בהתאם לתרבות ולהתפתחויות האוניברסליות. לא ניתן להילחם בכך, ואין כל סיבה להיזכר בנוסטלגיה ברעיונות שהיו כאן לפני שבאנו לעולם (גם כאן יש לזכור כי ההיסטוריה, הנכתבת בידי המצנחים, משכיחה את מרבית הצרות והרפש של תקופתה). בכלל, גם הנוסטלגיה אינה מה שהיא הייתה פעם…

    ולמגיב משה, הטוען שההסברה אינה חשובה: הראיה לטעותך נעוצה בתוכן תגובתך.

    • הי עדי,

      נדמה לי שאתה מבלבל בין בית הנבחרים לממשלה. משרד החוץ, אכן ראוי שידבר לעולם בכל אחיד ויייצג את עמדת הממשלה. הפרלמנט, לעומת זאת, אמור וחייב לייצג מגוון רחב של קולות – זהו תפקידו העיקרי. ניסיון לכפות עליו אחידות גם ייצור משטר דיקטטורי נוסח צפון קוריאה, וגם יחרב כל ניסיון של הסברה. במערב לא מגלים סימפטיה למדינות דיקטטוריות, ודווקא כן מגלים סימפטיה לדמוקרטיות עם קולות שונים ומגוונים.

      בנוגע ליתר, מסכים איתך שאידיאולוגיות משתנות עם הזמן ואין בכך רע. הבעיה בליכוד היא אופן וכיוון השינוי, לא השינוי עצמו. האידיאולוגיה של ריבלין לדעתי היא דווקא כן ביתרי"ית: הוא איש ימין מובהק שתומך בהתנחלויות ובארץ ישראל השלמה, אבל גם בזכויות מיעוטים ובזכויות אדם. לדעתי, הוא הממשיך הנאמן ביותר של ז'בוטינסקי. מי אמר שזכויות אדם וזכויות מיעוטים הן רק עניין של השמאל?

      • צודק, התכוונתי לממשלה ואכן דבריי הוצאו מהקשרם (כמה מחבריי הטובים ביותר הם חברי פרלמנט 😉 )
        ראוי שמשרד החוץ ייצג את עמדת הממשלה, וכן יתר משרדי הממשלה. אין מדובר רק בעתות מלחמה, אלא גם בעתות שגרה. מעשיהם המגלומניים של אחדים מן השרים (בעיקר השרים לשעבר) בממשלה היוצאת צרמו לי בכל האמור בלויאליות.

        מתוך הבלוג הבנתי, פחות או יותר, את עמדותיך הפוליטיות, ומכאן גם הדאגה שלך מאופן השינוי של הליכוד. אם נזכור שאנחנו בתקופה של הקצנת דעות, נוכל להיווכח בשינוי הפוך שעובר על מפלגת העבודה, ושאיש ימין כמוני מתקשה לקבלם. אדגים רק באמצעות אותם חברי כנסת מן התקופה האחרונה (או מועמדים כגון אלדד יניב ופרופ' יונה) אשר הדעות שהביעו בעבר הקרוב והרחוק הן הרבה מעבר לאידיאולוגיה המקורית של תנועת העבודה (מי בכלל מדבר על הטרנספר מרצון שהציעו בן גוריון וברל כצנלסון). אזכיר כי אלדד יניב ביקש להיבחר בבחירות הקודמות לכנסת על מנת להחריב אותה מבפנים (ציטוט לא מדויק). עם זאת, מפלגת העבודה עדיין דבקה במסורת המפא"יניקית של מחנות, חיסולים והתחשבנות לפרטי פרטים. משפט זה נכתב באירוניה, אך גם בצער משום שעדיין ניתן למצוא בה אנשים טובים ופרלמנטרים יעילים.
        האידיאולוגיה שאתה מציג עבור ריבלין היא אכן אידיאולוגיה בית"רית, אולם ריבלין עסוק תקופה ארוכה בהתחבבות על השמאל, ומכאן מתיחת הביקורת הרבה על הממשלה (עניין שאינו בסמכותו הייצוגית). אין לי טענות כלפי המבקרים את הממשלה, שהרי בדמוקרטיה עסקינן, אולם ישנם מספר בעלי תפקידים שהדבר אסור עליהם מתוקף תפקידם הציבורים: מפכ"ל המשטרה, נשיא המדינה, מפקדי הצבא וכו'. ריבלין מנסה, אולי, להמשיך את דרכו של פרס בכל האמור בניווט המערכת הפוליטית בהתאם לתפיסת עולמו.

      • כמו כל תנועה פוליטית, תנועת העבודה מתחדשת ומשתנה בהתאם לנסיבות ולחילופי
        הדורות. כמו פעם, היא תנועה ציונית, אבל בניגוד לאחרים, מסוגלת להכיל קולות
        וגוונים שונים ומנוגדים – גם ביקורתיים. באשר לריבלין, כנשיא תפקידו הוא לדאוג
        לאחדות העם. כלומר, לבקר מהלכים גזעניים שמדירים ציבורים שלמים (כמו הציבור
        הערבי), ואת זה הוא עושה. יש מעט מאד אנשים שמסוגלים להתקבל בברכה כמוהו
        בהתנחלות אידיאולוגית קטנה, ובו בזמן גם בכפר ערבי. זה בדיוק מה שהנשיא צריך
        לעשות.

      • דני,
        מדבריך אני מבין שהשינויים העוברים על מפלגת העבודה, שבעדה אתה תומך, הם מבורכים, בעוד שכל שינוי באידיאולוגיה של מפלגות הימין הוא הקצנה. לעומתך, אני סבור ששני המחנות מקצינים, כאותה מגמת הקצנה הפושה ברחבי העולם (ראה, למשל, את מוחמד המאוייר בפרק של סאות' פארק רק בשנת 2005, פרק שבעקבותיו איש לא נרצח ולא הוקם שום קול זעקה). מפלגת הבית היהודי מקצינה ממש כשם שמפלגת מרצ מקצינה, וסלח לי על שאיני מאמין לאותם "נביאי מרכז" אשר החזון הפסבדו מדיני שאותם הם מציגים קרוב יותר לרעיונות של השמאל מאשר לאלו של הימין. על אף דעותיי האישיות, אני משתדל למתוח קו אמצע נטול פניות, תוך השוואה בין הרעיונות השונים העולים מכל זרם ומכל תנועה. ייתכן שאני טועה, ועמך הסליחה.

        באשר לריבלין, כתבת יפה כי "תפקידו לגרום לאחדות העם", אולם האחדות ביחס לדבריו אינה ממש קיימת. אמנם קיימת הערכה כלפיו בשמאל, בבחינת "ראו את הימני המתורבת הזה", אולם בקרב הציבור הימני המרמור נגדו מתגבר מהתבטאות להתבטאות. הנשיא אינו גורם לאחדות בעם אם הוא שייך למפלגה אחת ובו זמנית מביע רעיונות המתאימים למחנה פוליטי מנוגד. ריבלין כבר מזמן אינו נמנה עם ה"מתקבלים בברכה בהתנחלות קטנה". כאיש ימין, שיוכו ה"רשמי" של הנשיא אינו גורר בקרבי הערכה אוטומטית. אינני יודע כיצד להוסיף היפר קישור, על כן אבקשך לחפש את מאמרו של משה איפרגן באתר "מידה" אשר סקר מעט את פועלו של ריבלין ואת הישגיו.
        לטעמי, ריבלין היה הבחירה הפחות גרועה מבין יתר המועמדים בעלי החשדות הפליליים, ועדיין הייתי מעדיף נשיא מדען.

        צר לי, אך לא אפרוט את טיעוניי כנגד הצהרתך בדבר "מהלכים גזעניים" וכו', משום ההבדלים הרעיוניים בתפישת המושג "גזענות".

        אך אם ב"גזענות" עסקינן, הרשה לי להציע מעל במה זאת מילה ראוייה יותר לסוגיית השנאה הרווחת במקומותינו.
        ראשית אכתוב כי אינני סבור כי הפרטים במין האנושי, למעט החלוקה האנתרופולוגית הקיימת במחקר, נבדלים זה מזה ביכולות או באיכויות. תורת הגזע, כידוע לך, מדרגת את הגזעים לפי סולם איכותי, היינו, גזע נעלה וגזע נחות. אם אני מכנה אדם בתור "גזען" (בחיריק או בפתח, אין זה משנה), הרי אני למעשה אומר "אדם זה מגנה קבוצת אנשים על סמך הגזע שלהם". ואולם, חברתנו המגוונת אינה מורכבת מ"גזעים" אלא ממגזרים. מגזרים אלה שונים זה מזה מבחינת האידיאולוגיה, הדת, המוצא, הלאום, העיסוק וכו'.
        לפיכך, המילה שאני מציע (ומנסה לקדם בקרב תלמידיי וחבריי) היא "מִגְזָרָנוּת" והתואר לזכר הוא "מִגְזָרָן". הרי אם אני מנסה להצר את צעדיהם של ערביי ישראל בארץ, אני מפלה מגזר ולא גזע. אותו הנ"ל מתקיים אם אני יוצא בגינוי כנגד החרדים או העולים מאתיופיה או כנגד כל מגזר חברתי אחר.
        מה דעתך?

  6. דני, העברת את פוסט דרך הצנזורה? מישהו עלול להלשין עליך.

  7. קצת מוגזם להגיד שהציונות הייתה קונצנזוס בעם היהודי, לא?

  8. דני – אני חושש שזה הפעם לא מתחבר. לא מירי רגב (שחבל להזכיר אותה – כל איזכור מגביר את האשליה שהיא חשובה); לא הברבור השחור של טאלב; לא היפאנים במלחה"ע ה-2 (יהיה נחמד אגב אם תתייחס למאמר של Doud באנתולוגיה הבריטית מ-43' 'How the Jap army fights' שמוזכר אצל אוברי 'למה ניצחו בעלות הברית', עמ' 237 [בעברית] – שאמנם היה לו ערך תעמולתי, אבל גם בסיס אמיתי).

    לא מצאתי את הקישור. אבל זה אני.

    • יובל, לצערי היא כן חשובה. גם משום שהיא נמצאת בצמרת מפלגת השלטון, וגם משום שהיא מייצגת תופעות יותר רחבות. תמיד האמנתי שעם בעיות צריך להתמודד ולא להתעלם מהן בתקווה שימוגו. זה לא קורה.

      בנוגע לקשר, אנסה לסכם זאת בסכימה:

      1. אידיאולוגיות ומבנים פוליטיים וחברתיים לא יכולים לצפות אירועים בלתי צפויים ומזעזעים (ברבורים שחורים, אם תרצה). כדי לשרוד, הם צריכים להיות "אנטי-שבירים", כלומר, להיות מוכנים להתמודד עם זעזועים ותהפוכות. עד כאן הגישה של טאלב.

      2. כדי להיות "אנטי שבירות", אידיאולוגיות צריכות לשמור על מידה של גמישות, עמימות, ולהכיל בתוכן מספר רב ככל האפשר של קולות רבגוניים. במיוחד, אסור שהן יהיו תלויות יתר על המידה בקבוצה פוליטית או בגישה פוליטית אחת. משום שאם הקבוצה והגישה הזאת נופלת, האידיאולוגיה הזאת תיפול איתה. הקוקטאי היפני והקשחתו היא דוגמא בכדי להמחיש את הכלל הזה.

      3. המגמה של הימין כיום לצמצם את הגדרת הציונות ולהדיר ממנה יותר ויותר קבוצות, הופכת את הציונות ל"שבירה", ומוכנה פחות להתמודד עם זעזועים, ובכך מסכנת אותה.

      4. תחייה של השמאל הציוני היא הדרך להתמודד עם התהליך המסוכן הזה.

      • חותם על כל סעיף אבל:

        5. יצירתו של מרכז ציוני פרגמטי והפסקת הפולאריזציה מכאן ומכאן תשיג את אותה מטרה ועם פחות תופעות לוואי ויותר משילות.

      • העיקרון פשוט יותר – קיצוניות מחשבתית תמיד תהיה קיצרת-מועד, כי היא תקים לה התנגדות שוות-ערך.

        אבל בארץ ההקצנה אינה רק בשיח הפוליטי, אלא בהתנהגות של האזרחים ברמת היום-יום (הכלכלית, החברתית, ברחוב נטו ועוד). כך שיתכן מאוד שיהיה כאן מצב כמו בסוריה שלפני מלחמת האזרחים – כמה עשרות שנים של הקצנה מתמשכת, לפני שנראה התפרצות.

    • יונתן, מסכים – אבל מרכז ציוני פרגמטי כזה יכול להיות אך ורק במפלגה דמוקרטית כמו המחנה הציוני. לא במפלגת אווירה נוסח יש עתיד, שתלויה באדם קפריזי אחד.

  9. הבעיה במפלגה "דמוקרטית" הוא שהיא נותנת כוח יתר בידי פעילים אידיאולוגים הנוטים להגיע מהקצוות הרדיקלים של כל מפלגה (כולל מפעילים שאינם מצביעים כלל בבחירות עבור המפלגה לה הם מצביעים בפריימריז) וקבוצות אינטרסטים מלוכדות (וועדי עובדים, קיבוצים, ערבים) וזה תורם לפולאריזציה ושחיתות. את הדרך לפתור זאת ובה בעת גם לשמור על דמוקרטיזציה של מפלגות כבר הצעתי בעבר. כל חבר מפלגה יהיה זכאי להביא רף מסויים של מכתבי תמיכה מחברי מפלגה אחרים כדי להתווסף לרשימת המועמדים לכנסת. הבחירה למפלגה ביום הבוחר תכלול גם בחירה בנציג המועדף על הבוחר.

    אבל בקונסטלציה הנוכחית עסקיננו. בקונסטלציה זו יאיר לפיד הוא לא מנהיג אידיאלי בעיני. הוא עשה טעויות ולא רק במישור הפוליטי (חוק מע"מ 0 שעליו התאבד התברר כמזיק) אבל הוא הראה מבחינתי אחריות ומוסריות כשלקח את תיק האוצר בעת משבר, הראה גם דבקות בעקרונות, נמנע מלניניזם שהיה הופך אותו למנהיג האופוזיציה בבחירות הללו במחיר נזק עצום למדינה בקדנציה שחלפה, קידם רפורמות נחוצות והציג רשימה שכל אחד מהחברים בה ראוי ובעל ערך אינטלקטואלי ואישי בעיני (אם יש בה פגם אחד הוא שאין ברשימה נציג ערבי. מסכים איתך שהדבר חיוני).

    אבל מעבר לכך, העובדה שהוא מייצג פרגמטיזם מדיני, נכונות להתעמת עם הבעייה התופחת של חוסר השתלבות החרדים בכלכלה, בלימודי הליב"ה ובחוסר השוויון השערוריתי בפתור הגורף שניתן להם משירות צבאי הופכות את המפלגה שלו לחיונית.

    זו לא מפלגת אווירה. או אם כן- זו אווירה קבועה. מאז האינתיפדה השנייה צמאים רבים וטובים למפלגה שתהיה משוחררת מתבניות האידיאולוגיות של "ארץ ישראל השלמה" או "שלום עכשיו" ומשוחררים גם מהכורח שבבריתות עם מפלגות אינטרסטים סקטוריאלים כדי לקדם את חזונם המדיני. קדימה כמעט מילאה את הנישה אבל קריסתו של שרון, השחיתות של אולמרט, הכשל המערכתי בלבנון השנייה והפגמים האישיים של לבני הכשילו אותה. ייתכן שגם לפיד ייפול ולא יתאושש. אבל גם אם כן- מישהו אחר יצטרך ימלא את מקומו. בנפשנו היא.

    נ.ב. שים לב שלמטב זכרוני מעולם לא התייחסתי לסוגיית ההמנון במחאת האוהלים. בעיקר משום שהתיעוד הציבורי היחיד לסוגייה הזו הוא התקרית מול ישראל שלי ואיילת שקד. אני לא יודע מה מידת האחריות של סתיו לכך שבקשתה של שקד להשמיע את ההמנון נדחתה (או אם היה בכלל באותו שלב גוף מארגן שיכל לקבל החלטה)- ועל כן, לא התייחסתי. עם זאת, למיטב ידיעתי אשר שכטר איננו תועמלן של הליכוד או של בנט. הפמפום של הסצינה שהוא מתאר ב"רוטשילד, כרוניקה של מחאה" מגיעה מהימין. הסצינה, כפי שהיא מתוארת, מגיעה ממקור שאינו מזוהה עם הימין המדיני ומספקת עדויות תומכות גם מפעילי חד"ש.

    זכותך לתמוך בסתיו שפיר כמובן. זכותך גם לחשוב שכל סצינה שהייתה אז מסביב להמנון אינה רלוונטית כרגע. או להראות שהתיאור שיש לציבור על הסצינה הזו לא מבוסס עובדתית או שלכותב לא הייתה נגישות למידע אותו הוא מתאר. אבל אם יש דבר אחד שקוראיך משמאל ומימין מעריכים הוא יושרך האינטלקטואלי. אי אפשר לפטור כל ביקורת בהאשמת ההתלהמות של הימין גם, ובעיקר, אם אכן יש התלהמות כזו.

    הלא למה הדבר דומה? לנפנוף כל ביקורת על מוד הלחימה של צה"ל בתקרית רפיח באנטישמיות ובהתלהמות של האירופאים. השני אינו מצדיק התייחסות עובדתית לראשון.

    הנסיון שלי מהמחאה היה כזה שלא העלה את קרנם של מי ממארגניה בעיני. אבל לא בגלל "אנטי ציוניות" של העומדים בראשה. המחאה כשלה באותו מקום שכשלה occupy. הזדמנות אדירה להציג רשימת דרישות די קונסנסואליות (קיצוץ תקציבי מלוויתנים לבנים, שקיפות מלאה בסבסוד למועצות אזוריות, פתיחת השוק ליבואנים זרים וכו') שהיה קשה לממשלה לדחות מוסמסה בגלל התאהבות בתהליך המחאה ורצון להפיל את השלטון במקום לדחוף אותו לבצע רפורמה. אני מניח שזה קשור לאוריינטציות האידיאולוגיות של מנהיגיה אבל לא בהכרח בהקשר הציוני- העובדה שאותו דבר קרה בארה"ב ועוד מול שלטון "שמאלני" מראה שמדובר על הלך רוח יותר נרחב ולא ספציפי לנסיבות המקומיות.

    התרשמתי מסתיו (ולהבדיל, מדפני) שהיא כריזמתית ובעלת חוש פוליטי מסויים- אבל ללא הבנה של תהליכים כלכליים תלויי שוק או בעלות מטרות שתואמות למה שאני רוצה עבור המדינה בטווח הרחוק. בלי קשר לציונות. זכותך כמובן לצדד בה. ייתכן בהחלט שתהיה מנהיגה היסטורית. אבל יש הבדל בין "היסטורי" לטוב.

    • בהקשר הזה רצוי להשתמש ב"תער של אוקאם": במקום ללכת ולפרש ראיות עלומות למי
      השמיע או לא השמיע את ההמנון ובאלו נסיבות, רצוי להתבונן בקדנציה האחרונה של
      סתיו שפיר בכנסת. האם פעם אחת סירבה לשיר את ההמנון? בדיוק להיפך – היא דיברה
      על ההמנון והדגישה אותו. והרבה יותר חשובה מכך היא עבודתה בועדת הכספים. יש
      לציין גם שבזכות הביקורת שלה, משרד האוצר הנחית לכנסת מקצוען שישמור על
      השקיפות בועדה (אני מכיר אותו אישית). התרומה הסגולית הזאת גדולה יותר מאשר של
      חברי כנסת רבים אחרים, שדיברו גבוהה גבוהה אבל לא עשו כלום. עם כזאת חריצות,
      עקומת למידה גבוהה ואנרגיה, תאר לך מה היא תוכל לעשות כשתגיע לתפקידים בכירים
      וחשובים יותר.

      הניסיון להפוך את סתיו – המייצגת האותנטית ביותר של מפלגת העבודה ובוחריה –
      לעוכרת ישראל אנטי-ציונית, היא לדעתי ספין עלוב של הימין שנועד לחסל פוליטית
      את מי שחושפת את השחיתויות והעברות הכספים הלא חוקיות שלו. הספין הזה לא יעבוד.

    • הייתי מוסיף גם שאני ממש לא מתגעגע למפלגת העבודה הישנה, עם עסקנים כמו חיים
      רמון, פואד או דליה איציק, אנשי מנגנון אפורים ממגזרים שונים ועריקים למיניהם
      שנעים ונדים אחרי הבחירות למפלגות אחרות. מה שיפה ברשימת המחנה הציוני
      הנוכחית, לבד אולי מחריג אחד או שניים, היא שכל אחד שנמצא שם הוא בעל ערך מוסף
      בפני עצמו. המפלגה מתחדשת, וסתיו שפיר היא הדוגמא המצויינת ביותר להתחדשות
      הזאת.

      2015-01-27 10:49 GMT-05:00 Danny Orbach :

      > בהקשר הזה רצוי להשתמש ב"תער של אוקאם": במקום ללכת ולפרש ראיות עלומות למי
      > השמיע או לא השמיע את ההמנון ובאלו נסיבות, רצוי להתבונן בקדנציה האחרונה של
      > סתיו שפיר בכנסת. האם פעם אחת סירבה לשיר את ההמנון? בדיוק להיפך – היא דיברה
      > על ההמנון והדגישה אותו. והרבה יותר חשובה מכך היא עבודתה בועדת הכספים. יש
      > לציין גם שבזכות הביקורת שלה, משרד האוצר הנחית לכנסת מקצוען שישמור על
      > השקיפות בועדה (אני מכיר אותו אישית). התרומה הסגולית הזאת גדולה יותר מאשר של
      > חברי כנסת רבים אחרים, שדיברו גבוהה גבוהה אבל לא עשו כלום. עם כזאת חריצות,
      > עקומת למידה גבוהה ואנרגיה, תאר לך מה היא תוכל לעשות כשתגיע לתפקידים בכירים
      > וחשובים יותר.
      >
      > הניסיון להפוך את סתיו – המייצגת האותנטית ביותר של מפלגת העבודה ובוחריה –
      > לעוכרת ישראל אנטי-ציונית, היא לדעתי ספין עלוב של הימין שנועד לחסל פוליטית
      > את מי שחושפת את השחיתויות והעברות הכספים הלא חוקיות שלו. הספין הזה לא יעבוד.
      >

      • אני חייב להתייחס לנקודה מהותית אחת. אנרגיה, יצירתיות, כריזמה, אמונה יוקדת במטרה, כישורים אישיים וכו' אינם דבר טוב בזכות עצמו בפוליטיקאי. הם טובים רק במידה והמטרה אליה אותו פוליטיקאי מכוון טובה היא.

        (בהסתייגות קלה. יש תפקידים ופונקציות בפוליטיקאי שהם יחסית נייטרלים מבחינה אידיאולוגית. התוצר של פוליטיקאי בתפקידים אלו הוא בעיקר תלוי כישרון ולא תלוי אידיאולוגיה. בישראל יש יחסית מעט תפקידים כאלו- אבל לא היה מפריע לי יותר מדי לראות את סתיו שפיר או רונן שובל בתפקיד שר התחבורה או שר התיירות).

        ולראייה- כל אותם מאפיינים יש בצרורות לבנט, שקד וגם למקביל של סתיו שפיר בימין, הרי הוא רונן שובל. זה לא יביא אותי להצביע עבורם או לראות בהם פרטנרים רצויים למי שכן אצביע עבורו במידה והמטרה שאליה הם מכוונים עומדת בסתירה לרוב מה שאני רוצה ומאמין בו.

      • בזה אני מסכים איתך לחלוטין. אני תומך בסתיו באופן מלא ומוחלט לא רק בזכות הכישורים והכריזמה שלה, אלא בזכות המטרות, הפעילות והרקורד שלה. אם תאכזב בפעם הבאה, מן הסתם אפסיק לתמוך בה. בינתיים היא מצדיקה את האימון בה מעל ומעבר.

      • ואני לא מקבל בשום פנים ואופן את ההשוואה בין סתיו שפיר ורונן שובל, אפילו אם
        מנטרלים את המחלוקת הפוליטית. סתיו היא פוליטיקאית שאפילו רבים מיריביה מכירים
        ביושר, בחריצות ובאידיאליזם שלה. שובל, לעומת זאת, הוא נוכל מקצועי שביסס את
        כל הקריירה שלו על שנאה ושיסוי. אני רוצה להדגיש שאני לא אומר את זה בשל
        דיעותיו הימניות. יש בימין אנשים שאני מכבד ומעריך: שובל הוא לא אחד מהם.

  10. ובאשר להמנון. נמנעתי מהתייחסות לכל הסוגייה הזו גם מכיוון שאני, אישית, תומך בשינוי ההמנון ,עדיף לפרי יצירה של הוגה המשוייך איכשהו לתנועה הלאומית היהודית, שתהיה בו התייחסות לערכים אוניברסלים, רגשות אנושיים הנובעים מהרגשות הלאומיים של שני העמים וגם לקיומם וזכותם של שני העמים על הארץ. יש כאלה. אפילו מפרי יצירתה של נעמי שמר או זבוטינסקי.

    גם עמדות אחרות ביחס להמנון הן ברות הגנה. אבל מה שמפריע לי הוא כך שההתייחסות של סתיו לכל הסיפור, כמו גם ההתייחסות של מיכאלי ויונה הוא לא להגיד אחד מהדברים הבאים:
    א. כן, באמת אמרתי את מה שאמרתי אז אבל דעותי השתנו.
    ב. דברי לא הובנו כהלכה או נאמרו בפרץ רגשות. מה שהתכוונתי היה…
    ג. אני עדיין מאמין בעמדותי אז. ואני צודק ( וזה לא סותר ציונות). הנה הסיבות לכך.

    במקום זה הם בוחרים להגיד שאפילו לדבר או לשאול על הרקע שלהם זה אקט של סתימת פיות ורדיפה. אבל זו פשוט סתימת פיות מהופכת.

    אני נוטה להאמין שהסצינה שמתוארת ב"רוטשילד, כרוניקה של מאבק" אכן התקיימה. הכותב אינו איש ימין, סיקר באהדה את המאבק, ממשיך לסקר באהדה את הקושי הנובע מיוקר המחייה ומביא עדויות לאירוע של אנשים שמזוהים עם השמאל, ואפילו השמאל האנטי ציוני במופגן. זה מתחבר לי עם הרקע שהיה לסתיו טרם המחאה (בתוכנית הלימוד בלונדון, הקומונה האנרכיסטית, הסיוע למסתננים, והברנזה הכוללת). וזה בסדר- כל עוד היא נותנת התייחסות שמבהירה מה היה ולמה דעתה שונה כיום אם בכלל.

    ובמידה ואתה סבור שהוספת תווית אידיאולוגית היא עדיין מקרטיזם האלטרנטיבה היא להתייחס לנקודות הפרקטיות. לא רק אלו שבהן סתיו התמקדה בקדנציה האחרונה אלא למכלול הסוגיות שמולם צריך חבר כנסת להתמודד. לא בנושאי סמי-קונצנזוס של יוקר המחייה אלא בנושאי מחלוקת המושפעים מתפישה אידיאולגית של אופי המדינה.

    במה הם כן מאמינים? לא בנושאים חברתיים שעשויים להוות להם בסיס תמיכה ושאינם מתנגשים עם עמדותיהם טרם כניסתם לכנסת. בנושאי מחלקות שיש לעמדותיהם בעבר נגיעה אליהם.

    האם היא בעד הקמת נמלים מתחרים ורשות חשמל אלטרנטיבית או שהם בעד "שיתוף פעולה" ו"התייעצות" עם הוועדים הגדולים? האם הם בעד פתיחת שוקי המזון של ישראל לייבוא חיצוני?

    האם היא בעד או נגד שכר דיפרנציאלי למורים על פי מקצוע ועל פי הצלחה? אם היא נגד קריטריונים מדידים אז על סמך מה היא רוצה לקבוע תגמול של מורים? או שהיא מאמינה באגלטריזם בשכר?

    עד איזה גבול צריכה המדינה לסבסד טיפול רפואי למי שמגיע לשיבה? בהינתן השינוי הדמוגרפי שאנו עוברים איך היא מתכוונת לממן סבסוד לא מוגבל?

    המסתננים/פליטים. מתן תושבות ואזרחות למי שכבר כאן? איפשור כניסה גם למי שמתדפק על הגדרות? יש איזושהוא סף עליון של פליטים שהיא מוכנה לקלוט או שעלינו לקלוט כל מי שמגיע ועומד בקריטריונים הנקבעים על פי החוק הבינלאומי? מה בנוגע לעובדים זרים שהגיעו ממדינות יציבות אבל שהצליחו להיטמע כאן בניגוד לחוק ולהקים משפחות?

    מה דעתה על ההסתחבקות של בוזי עם החרדים בזמן המאמץ להעביר את חוק השוויון בנטל? היא חושבת שצריך להיות שוויון בנטל? האם היא מוכנה לסבסד את המוסדות של החרדים בתמורה לניתוק הסבסוד ממוסדות המתנחלים וקידום חזון מדיני? לכמה זמן?

    האם היא בעד שינוי סמלי המדינה? למה? (אני דווקא בעד. בגבולות מסויימים)

    חוק השבות- להשאיר כפי שהוא או שהיא חושבת שהוא דורש שינוי?

    איפה היא נמצאת בחוק האזרחות שעצר התאזרחות אוטומטית של פלסטינאים על בסיס נישואים לאזרחים ישראלים (130,000 בין 1994 ל2002.)?

    האם היא מתנגדת לחלוטין לדרישת השיבה ויצביעו נגדה במקרה שהמו"מ יגיע להסכם? האם היא תתמוך ב"הכרה" ב"עוול" שנגרם לפלסטינאים במסגרת משא ומתן?

    האם תתמוך בהיפרדות חד צדדית מהפלסטינאים במידה ומו"מ עם אבו-מאזן ייתקע? בסיפוח הגושים?

    מה הקריטריון שצריך להנחות תהליך קבלת החלטות? חוק בינלאומי? תמיכה ב"קורבן"? האינטרסטים הקבוצתיים של כלל תושבי המדינה? של היהודים? מה עושים כשיש התנגשות ביניהם?

    ההתלהמות על זהותה ה"ציונית" מזיקה. קיבלתי את דעתך. אבל בהיעדר הסבר מקיף על עמדותיה בכל אחד מהתחומים הללו האדם הסביר צריך לנחש. על סמך מה ינחש? עמדתו של ח"כ בחלק גדול מהנושאים הללו לא יכולה להיות מוערכת על פי רקורד ההצבעה שלו, שבכל מקרה לא נגיש לרוב האזרחים. בהעדר פירוט, ניתן להעריך שעמדת הח"כ נעה בתוך תחום הנורמה של הדעות בישראל. הוא יכול להניח שגם אם הח"כ אינו מייצג נאמנה את דעתו בכל נושא הרי שהוא אינו רחוק מהן.

    האם ההערכה הזו נכונה עבור סתיו שפיר בהינתן הרקע שלה?

    נ.ב. וכן, דרך אגב, הייתי שמח אם כל מתמודד לכנסת או לפריימריז היה מחוייב לציין את עמדתו בכל אחת מהסוגיות הללו ובמגוון סוגיות אחרות.

    • אנחנו לא מעוניינים להיגרר לשיח של הימין ולהיכנס לדינמיקה של התנצלויות ווידויים. הרבה יותר חשוב ומעניין להסתכל על רקורד ההצבעה והפעילות בכנסת, ובמקרה של סתיו – זה רקורד עשיר מאד. בכנסת האחרונה היא התמקדה בנושאים של שקיפות ומאבק בתקצוב ההתנחלויות, ואני משער שאתה גם מסכים שזו פעילות מבורכת. בנושאים שלא הביעה עליהן את דעתה באופן מפורש, יש לשער שהיא מסכימה עם המצע של מפלגת העבודה. הסוגיות הכלכליות החשובות שהעלית – מסכים שצריך לדבר עליהם במפורט. בוא נחכה לתוכנית הכלכלית המפורטת של טרכטנברג שתצא בקרוב ותחייב את המפלגה, ואז נמשיך את הדיון. כל מה שאני יודע על ההתבטאויות, ההצבעות והפעילות של סתיו בכנסת עד עכשיו, מלמד שהיא נמצאת בלב המיינסטרים של השמאל הציוני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: