ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.