לילה וערפל: מבט נדיר לאסטרטגיה של דאע"ש

ביוני ואוגוסט 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים את העולם, כאשר ריסק לרסיסים חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות של הצבא העיראקי, ואף הצליח להנחיל תבוסות משפילות לפשמרגה הכורדית. בפוסטים קודמים, עמדנו על חלק מהגורמים שיצרו את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית, אך מעט מאד נכתב עד היום על האסטרטגיה הצבאית של הארגון. איך מצליח דאע"ש לשלב שיטות טרור מסורתיות, כמו פיגועי התאבדות ומכוניות תופת, עם אסטרטגיה צבאית קונבציונלית? איך נראה בפועל כיבוש עיר בידי דאע"ש? ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

Photo by Pixabay on Pexels.com

ביוני 2014, הצליח ארגון דאע"ש להדהים משקיפים במזרח התיכון, אירופה וארצות הברית כאשר ריסק לרסיסים את הצבא העיראקי במוסול, בירת מחוז נינווה. חמש דיביזיות מאומנות ומצויידות לעייפה התפרקו לרסיסים, בעוד מפקדיהן מוגי הלב היו הראשונים לברוח לכורדיסטן ולבגדאד. מאוחר יותר, התלונן מסעוד ברזאני, נשיא המחוז הכורדי, כי הצבא העיראקי התנהל כאחוזתו הפרטית של ראש הממשלה נורי אל-מליכי, וסבל מחוסר מוטיביציה ושחיתות, כאשר הציוד שנועד לחיילים נגנב בריש גלי וברגל גסה על ידי המפקדים. "צבא שארצות הברית ונאט"ו אימנו במשך עשר שנים," אמר ברזאני בראיון לאל-ערביה, "התפרק תוך עשר שעות." מליקי ויועציו היו די יהירים כדי לדחות הצעות כורדיות לסיוע צבאי, עד שהיה מאוחר מדי. ככל הנראה, הם חששו שכוחות הפשמרגה יכבשו את מוסול ולא יעזבו אותה. אבל כשהדיביזיות התחילו להתמוטט בשבוע הראשון של יוני, התקשר עוזרו של מליכי לבכיר כורדי והתחנן לעזרה. "מאוחר מדי, ידידי", אמר אותו בכיר, "הצבא שלך כבר נעלם."

אולם גם הפשמרגה הכורדית עצמה, חרף סדרת נצחונות מרשימים על דאע"ש ביוני, קרסה מול התקפה מרוכזת ומסיבית של ארגון הטרור בראשית אוגוסט. בסדרת מאורעות שזעזעו את העולם, הצליח דאע"ש לכבוש את רכס הרי סינג'ר, מולדתו של המיעוט היאזידי, קבוצה כורדית אתנית שמחזיקה באחת מהדתות הלא מונותיאיסטיות העתיקות ביותר במזרח התיכון. לוחמי הפשמרגה, שהתחייבו להגן על היאזידים, ברחו בחסות החשיכה כמעט ללא קרב. היאזידים נטבחו בידי דאע"ש, נשים רבות נחטפו ונמכרו לעבדות ואחרים מצאו את עצמם במצור אכזרי בהרים. בימים שלאחר מכן, החלה החזית הכורדית להתמוטט. העיירות האסטרטגיות מח'מור וטוז ח'ורמטו נכבשו בידי הלוחמים של דאע"ש, שהגיעו בסופו של דבר עד לגוור (Gwer), כ-25 קילומטרים מבירת החבל הכורדי, ארביל.

סמל המדינה האסלאמית – דאע"ש

מדוע התמוטטו כוחות הפשמרגה, שנחשבו בעיני רבים לכוח הצבאי היעיל היחידי בעיראק, במהירות כה גדולה? שאלה נוספת היא כיצד הצליחו הכורדים להתאושש במהירות גדולה כל כך, לבלום את דאע"ש ובסופו של דבר לשחרר את רוב השטחים שכבש. בשתי השאלות הללו נדון בפוסטים עתידיים. הפעם, הייתי רוצה להתמקד בזווית נוספת, לא כל כך ידועה, של ההצלחה הפנומינלית של דאע"ש. בפוסטים הקודמים עמדנו על סדרה של גורמים שסייעו לצקת את מכונת המלחמה של המדינה האסלאמית: היכולת למשוך לוחמים זרים באמצעות פלורליזם אתני והבטחות למוביליזציה חברתית מהירה, אכזריות מחרידה ופומבית שמבריחה אויבים פוטנציאליים עוד לפני שהקרב החל, וניצול הרשתות המחתרתיות הישנות של מפלגת הבעת'. אבל מעט נכתב, עד היום, על האסטרטגיה הצבאית של דאע"ש. פקודות מבצע, ככל הידוע לי, עדיין לא נתפסו, והמידע הקיים נובע מחקירות של שבויים, תעמולה גלויה של דאע"ש וניתוח קרבות. ובכל זאת, התמונה שמצטיירת מרתקת ומטרידה ביותר.

Abu Bakr al-Baghdadi - Wikipedia
מנהיג דאע"ש – אבו בכר אל בגדאדי

החידוש האסטרטגי העיקרי של דאע"ש הוא שילוב יצירתי טקטיקות טרור מסורתיות, כגון משאיות תופת, מכוניות תופת ומחבלים מתאבדים, בתוך אסטרטגיה צבאית סדורה. אבו מוסעב אל-זראקווי, האב המייסד של אל-קאעדה בעיראק (הגלגול הראשון של דאע"ש) הרבה אף הוא להשתמש במכוניות תופת באופן אינטנסיבי בהרבה מארגוני טרור קודמים, לפעמים במוקדים רבים בעת ובעונה אחת. אולם זרקוואי היה בסופו של דבר טרוריסט מסורתי. המטרה שלו היתה לזרוע פחד ואימה, לפגוע בכוחות האויב כדי למוטט את המורל שלהם  ומעל הכל, לנטוע שנאה ופירוד בין שיעים לסונים כדי לחצוב חלל פעולה לאל-קאעדה בתוך מלחמת האזרחים הכללית במדינה. דאע"ש, לעומת זאת, משתמש בפיגועים כאלו כשלב ראשון במבצע צבאי לכיבוש קבע של שטח, אסטרטגיה שמבוססת על שילוב בין אימה והלם (shock and awe) לתמרונים צבאיים קונבנציונאליים.

אסרטגית ההלם והאימה הזאת השתקפה באופן מצמרר בהתקפה על העיר ג'לולה, בגבול איראן-עיראק. ג'לולה נמצאת במחוז דייאלה, מרחק נסיעה קצר מגבול מחוז סולימאנייה שבדרום כורדיסטאן. לעיר יש חשיבות היסטורית, משום שבה ניהלו הצבאות המוסלמיים במאה השביעית את אחד מהקרבות המכריעים כנגד האימפריה הפרסית-ססאנית. ב-11 באוגוסט פרצו שתי משאיות תופת של דאע"ש את קווי ההגנה הכורדיים. אחת התפוצצה ליד המטה המרכזי של הפשמרגה וגרמה לעשרות רבות של הרוגים אזרחיים וצבאיים, והשנייה במרכז העיר. בו זמנית עם הרס מרכז הפיקוד והשליטה של הפשמרגה, התפוצצו כתריסר מחבלים מתאבדים על עמדות שמירה, נקודות ובידוק ומחסומים של הצבא הכורדי בגבולות העיירה ומסביבה. החיילים, אחוזים בפניקה, מבולבלים ונטולי פיקוד, לא ידעו איך להגיב. דאע"ש תקף בכל מקום ומכל מקום. בתוך שעות ספורות, בעוד ההגנה הכורדית מתמוטטת, נכנסו הכוחות הסדירים של דאע"ש, מלווים בכלי רכב משוריינים, לתוך העיר וכבשו אותה כמעט ללא קרב. מיד לאחר הכיבוש, צוותי הנדסה של דאע"ש פוצצו גשרים ומיקשו נתיבים מרכזיים בצירים הצפויים של התקפת הנגד הכורדית. בעוד שירותי המודיעין של הפשמרגה לא הצליחו לחדור לתוך דאע"ש והופתעו מההתקפה, לארגון הטרור היה מודיעין מדוייק על הצבא הכורדי, שחלקו נאסף בידי תומכים מקומיים, בעיקר ערבים סונים.

חיילים של דאע"ש

טכניקת ההתקפה של דאע"ש מעידה על מקצועיות צבאית מרשימה, ניסיון והיכרות מעמיקה עם תוואי השטח. המדינה האסלאמית מתמחה במבצעים של חיל רגלים קל. לפעמים צבא דאע"ש תוקף בחוליות קטנות, ולפעמים ביחידות גדולות יותר של שמונים עד שלוש מאות חייל, המלוות במספר מסויים של משוריינים וכלי ארטילריה. חלק גדול מההתקפות מתבצעות באישון לילה, דבר שמעיד על יכולת צבאית בלתי מבוטלת, משום שככל הידוע אין לדאע"ש ציוד ראיית לילה או פגזי תאורה. המפקדים המקומיים נהנים משיקול דעת נרחב. כל מפקד מקבל, מדי פעם בפעם, הוראות בכתב יד מהאמיר האחראי על הגזרה, או מהמושל האחראי על המחוז. ההוראות הללו מפרטות בכלליות את המשימה שיש לבצע, אולם נותנות למפקד שיקול דעת באשר לדרך הביצוע. למושלים עצמם סמכות נרחבת לבצע התקפות ומבצעים בלי לבקש אישור מהרמות הממונות, אולם לעיתים המועצה הצבאית של דאע"ש מגייסת אותם למבצעים צבאיים נרחבים יותר. ברמה הטקטית, החוליות יודעות להתפצל בדרך ליעד, ולהתאחד לכוח מחץ גדול כאשר יש צורך בכך. רובן רכובות וניידות ביותר – תנועתיות שמתאפשרת תודות למערך הכבישים המשובח שבנה סדאם חוסיין בצפון ומרכז עיראק. במבצעים, דאע"ש עושה שימוש נרחב בתכסיסי הטעייה, וכאן נראה שאין גבול ליצירתיות שלו. בחלק גדול מההתקפות בגיזרה הכורדית, עטו אנשי דאע"ש מדים של פשמרגה וכך הצליחו להכניס חוליות פשיטה, מתאבדים או מכוניות תופת לתוך מערך ההגנה הכורדי. במקרים אחרים מתבצעים מבצעי הסחה שנועדו להסית את המגנים מנתיב ההתקפה העיקרי. בהתאם לעצתו הקלאסית של ההוגה הצבאי פון קלאוזביץ, אנשי דאע"ש מנסים לזהות את הנקודה החלשה ביותר במערך של האויב, ולרכז לתוכה כוחות בהתקפת מחץ.

בחלק מההתקפות שלהם, ליוו דאע"ש את הגל הראשון של משאיות התופת, מכוניות התופת והמחבלים המתאבדים בהרעשה ארטילרית, מצויידים בכלים אמריקאיים כבדים שבזזו מהצבא העיראקי הקורס. בקרבות כנגד המיליציות השיעיות באזור תיקרית, נעשה שימוש בתעלולים יצירתיים למטרות הגנה. דאע"ש מתמחים במוקשים מחוכמים, שאפילו הצבא האמריקאי לא תמיד הצליח לנטרל. בקרבות על תיקרית, לפי חלק מהדיווחים, ישנו שימוש בחרוזי תפילה ממולכדים המפוזרים על הכבישים.

אנשי דאע"ש מפציצים את העיר הכורדית קובאני

הרחבתי בנושא, כי רק מי שמכיר את האסטרטגיה הזאת יכול להבין מדוע התקיפות האוויריות של צבא ארה"ב היו יעילות יותר מאשר צפו רוב הפרשנים מלכתחילה. בחודשים הראשונים של הלחימה, למשל, העריך מטין גורצ'אן, קצין טורקי לשעבר ששימש יועץ צבאי לכורדים ולכוחות מזויינים שונים במרכז אסיה, כי יעילותן של ההתקפות תהיה מוגבלת. זאת משום שדאע"ש הוא צבא גמיש מאד, שלא מתבסס על מפקדות קבועות או מתקנים שקל לזהות ולהפציץ. אולם גורצ'אן, חרף מומחיותו, פספס בסופו של דבר את הנקודה העיקרית. ההתקפות האוויריות של צבא ארצות הברית ומדינות הקואליציה האחרות ערערו את אחד הנדבכים המרכזיים באסטרטגיה של דאע"ש: ריכוז כוחות בנקודה החלשה ביותר של היריב על מנת להכריעו. כאשר מזלט"ים ומטוסים אמריקאיים צופים בך יומם ולילה, לא קל לרכז כוחות למסה מכריעה. גם כאשר האמריקאים לא מפציצים ישירות, הם מזהים את הקואורדינאטות של אנשי דאע"ש ומוסרים אותן לארטילריה של הפשמרגה, כפי שהתרחש בקרבות על העיירה הטורקמנית טוז חורמאטו (Tuz Khurmatu) ב-9 וב-13 לאוגוסט. בשני המקרים הללו, מודיעין מוקדם מהאמריקאים הצליח לסכל התקפות מחץ של דאע"ש על העיירה הזאת.

באופן כללי, דאע"ש נמצאת היום בנסיגה. ב-1 באפריל הצליחו כוחות הצבא העיראקי ומליציות שיעיות, בסיוע הפצצות אוויר אמריקאיות, לכבוש את תיקרית, עיר הולדתו של סדאם חוסיין, מידי דאע"ש. הפשמרגה הכורדית התאוששה ימים ספורים לאחר המהלומה של ראשית אוגוסט, ובהדרגה דחקה את דאע"ש לאורך רוב החזית. כעת, שולטים כבר הכורדים ברוב רכס הרי סינג'ר, מולדתם של היאזידים, וקרבות כבדים מתנהלים בעיר סינג'אר עצמה. אולם המדינה האסלאמית עדיין לא הובסה בלב שטחי שלטונה, בעיראק או בסוריה, ובעבר היא גילתה יכולת מפתיעה להתאושש ולהיחלץ ממצבים אבודים. אלא אם יהיה שינוי לא צפוי בתקופה הקרובה, נראה שדאע"ש תישאר איתנו לתקופה לא מבוטלת.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אפריל 13, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 26 תגובות.

  1. כתוב יפה מאד, כרגיל, ומעניין מאד.

    הערה קטנה: ה"אכזריות מחרידה ופומבית" לא רק מבריחה אויבים אלא לדעתי גם מושכת מעריצים. יש משהו באכזריות המזוקקת, המוחצנת, ברוע הקוטבי ונטול האשמה ("מפסיקים להתנצל") שמושך אנשים רבים. לא רוב האנשים – אבל מספיק אנשים כדי לאייש את שורות דעא"ש. אגב, המתנדבים שבאים מאירופה הם מרכיב פיקנטי, אבל רוב הלוחמים הם ערבים מוסלמים, ואני משער שגם הם מתנדבים, במיוחד אם הם נוהרים לשם מחוץ לאזור שבו דעא"ש יכולה לגייס בכוח או באיומים.

    אני חושב שאפשר לראות ברמה היום יומית את הצורך של אנשים רבים בגישה חד מימדית למציאות ובמיוחד למציאות הפוליטית: פונדמנטליזם, קנאות, "מספיק עם הדמוקרטיה הזו", "זכויות שמויות", "לזרוק מכאן את כל הערבים ונפתור את הבעיה אחת ולתמיד", 'המערב המתנוון שמרכין ראש מול הבאים לכלותו" ושאר וריאציות. יש כמיהה למערכת ערכים שבה יש רק שני צבעים, ודאע"ש מייצגת צבע חזק שחלק מהאנשים מזדהה עימו – צבע שאפשר אולי לקרוא לו אנרכיסטי, כזה שמשליך מעליו ערכים מקובלים של הוגנות, שוויון, רציונליות וכו'. יש רבים במערב שרואים את הציביליזציה שלנו כדקדנטית וכמהים לעבר קמאי מדומיין של טבע פראי לא מנוון.

    בסוף יצאה לי הערה לא כל כך קטנה.

    • מסכים איתך לחלוטין. הגישה הלא אפולוגטית של דאע"ש לאלימות, להבדיל מארגונים אחרים כמו חמאס או חיזבאללה שמנסים לצבוע אותה (לפעמים) בצבעים נוחים יותר למערב, היא גורם משיכה אדיר. אפשר להוסיף שגם בתעמולה של דאע"ש באנגלית (בראש ובראשונה כתב העת המושקע Dabiq), יש דגש רציני מאד על העניין הזה ממש. כותרת השער בגיליון האחרון של דאביק היתה "מצביעות לכפירה – העלמותו של המרכז". הכתבה המרכזית במגזין עסקה בהיעלמותו של האסלאם המתון, שאנשיו, לדבריה, חדלים להיות צבועים כפי שהיו תמיד והופכים להיות כופרים בריש גלי, וגם של קבוצות ג'יהאדיסטיות אחרות (שאנשיהן מכונים בבוז "המפלגתיים"). סופו של התהליך הוא שהעולם מתחלק לשני מחנות בלבד: תומכי הח'ליפות של דאע"ש ומתנגדיה. ולשחור-לבן הזה, כפי שציינת, יש כוח משיכה עצום.

  2. תודה על הניתוח. מעניין ומחכים כרגיל.
    הייתה לי תהיה אחת: מה עלה בגורלם של היזידים? יש נתונים על מצבם כיום, למשל: האם הם שרדו? כמה מהם שרדו, או לחלופין כמה נפגעו מההתקפות של דאעש?

    • למיטב ידיעתי יותר מאלף גברים יאזידים נטבחו במהלך כיבוש סינג'אר באוגוסט 2014, ומאות נשים וילדות נמכרו לעבדות מינית. אחרים מתו בזמן המצור. רוב הנצורים חולצו בשבועות לאחר מכן על ידי מבצע משולב של חיל האוויר האמריקאי, הפשמרגה הכורדית ומעל הכל מיליציות כורדית מטורקיה (YGP) ומטורקיה (PKK). יש כאלו שנשארו על ההר מרצון כדי להגן על השטח. רוב היאזידים כעת פליטים בכורדיסטן העיראקית, שם – למרבה הצער – יש מתח הולך וגובר בינם לבין השלטונות הכורדיים. כעת הפשמרגה נמצאת במהלך מתקדם של שחרור אזור סינג'אר, אך העיר סינג'אר עצמה עדיין לא שוחררה ונשיא כורדיסטן מעכב את הפקודה הסופית להסתער מסיבות שלא נהירות לי לחלוטין.

      גם בשטחים ששוחררו, השירותים הממשלתיים עדיין לא חזרו. חשוב לציין שהאזור, באופן רשמי, שייך למחוז נינווה ולפיכך נמצא באחריותה של הממשלה המרכזית העיראקית, ולא של הממשלה הכורדית.

  3. תודה על המאמר

    לדעתי אגב הצבא העיראקי לא הובס – הוא פשוט לא נלחם… כלומר הוא היה חסר-ערך מההתחלה (אפשר לומר
    שהובס עוד לפני שנלחם). כך שהקרדיט לא של ISIS – של העיראקים עצמם.

    מצער שהאמריקאים לא קלטו את זה. בדיעבד הבינו שהיה עדיף להפנות משאבים לכורדים. עוד טעות קולוסאלית, לצד זו של ברמר, ועוד כמה שיתגלו מן הסתם (אבל פטריאוס יצא 'מנצח'… כמו יוליוס קיסר חדש. לא ברור למה. נראה שהעיתונות חיפשה ניצחון בכל מחיר).

    נדמה לי שבמאמר קודם הזכרת שקצינים עיראקיים רבים ערקו ל-ISIS וממלאים שם תפקיד מעשי . אחראיים מן הסתם על היכולות הצבאיות האלה.

    לרוב לצבא גרילה יהיה יתרון על צבא סדיר – כמו שלסטארט-אפ יש יתרון על חברת ענק: אמונה טובה יותר במטרה; אי-מידור; נחישות ומעבר טוב יותר של מידע.

    מהבחינה הזו עדיף לממשלה העיראקית לחמש מיליציות שיעיות נגד ISIS. כמובן בתקווה שאלה לא יהפכו לנחש חדש…

    וכמו תמיד אנחנו חוזרים למקור הבעיה – הגדרה עצמית והצורך בפיצול עיראק למדינות נפרדות. אולי מחוברות
    באיזו ברית כלכלית, אבל אוטונומיות ועם צבא פרטי. לא רואה סיכוי לצבא עיראקי אחיד. 12 שנים לא היה.

    • יובל, פטראוס (שדרך אגב יתארח בסמינר שלנו בעוד שבוע) לא רק ניצח – הוא ניצח
      באופן מזהיר. שיתוף הפעולה הנבון שלו עם השבטים הסוניים, והדרך המורכבת שבה
      רתם למאמץ האמריקאי קבוצות מורדים לשעבר, טיהרה את אל-קאעדה ממחוז אנבאר
      ומבגדאד, עד שהיתה על סף קריסה ממש. ההישג הצבאי שלו התבזבז בשל שני גורמים
      שהיו מעבר לשליטתו: מלחמת האזרחים בסוריה והמדיניות האווילית של רה"מ אל-מליקי
      אחרי הנסיגה האמריקאית, שהחליט לתקוע סכין בגב של מיליציות ההתעוררות הסוניות.
      בכל מקרה, אני ממליץ לך לעיין בכתבי פטראוס. לדעתי הוא אחד ההוגים
      (והפרקטיקנים) הצבאיים המבריקים ביותר של ארה"ב במאה העשרים, אם לא בכלל.

      • אני מסופק. אם הישגיו לא נשתמרו – מה התועלת שבהם? אל קאעידה פשוט עברו לסוריה; המציאות השבטית הסונית, העויינת לממשלה בבבגדאד נשארה. ISIS עובדים על זה בדיוק.

        גם חניבעל היה מצביא מבריק – ניצח בכל קרב עם הרומאים, אבל הפסיד במלחמה, כי לא הבין שקרתגו נחותה יותר כלכלית.

        אולי הישגיו היו נשמרים במבצעים מהסוג הישן – מול כוחות סדירים. במציאות החדשה היכולת שלו הוגבלה. יכולות טקטיות לא יסייעו הרבה היום. המציאות פלואידית מדי – מצריכה סוג מחשבה שונה.

        'בכלל' – נו, יחסי הציבור שלו השפיעו קצת… אף פעם לא מזיק שהעיתונות אוהבת אותך. אגב במישור המוסרי (ואולי גם פלילי, אם יוכח שמסר סודות) הוא נפל בגלל עיתונאית/אשת חברה אחת. שווה איזה מחזה שיייקספירי (הזכרנו כבר אחד).

      • מפקד צבאי אמור למלא משימה לפי המשאבים שניתנים לו, בתנאים הנתונים. הוא לא
        יכול לשנות מציאות פוליטית. המשימה הצבאית של פטראוס היתה לחסל את אל קאעדה.
        הוא עמד בה, בניגוד למה שאתה אומר, לא באמצעות טקטיקת לחימה נגד כוחות סדירים
        אלא בדיוק ההיפך – באמצעות הבנה מעמיקה של המרקם השבטי בעיראק וגיוס הסונים
        נגד אל קאעדה. במשימה הזאת הוא הצליח, השיג ביטחון וקנה אשראי לפוליטיקאים
        העיראקים להשיג יציבות. זה המקסימום שמפקד צבאי יכול לעשות. זו לא אשמתו
        שהפוליטיקאים בבגדאד בזבזו את המתנה שהעניק להם, שאובמה החליט לסגת ושפרצה
        מלחמת אזרחים לא קשורה בסוריה. כלומר, מדובר בהתפתחויות שנמצאות הרבה מעבר
        לראש של כל מפקד צבאי.

      • היו מפקדי צבא רבים שטמנו את ראשם בחול – התרכזו בתחום הצר של מומחיותם, ולא התייחסו לצד המדיני.
        בארץ אנחנו בעיצומו של משבר כזה, כמו שציין עפר שלח בראיון ל'הארץ' על 'צוק איתן': ננצח כמה שנרצה בכל עימות, ורק נצא נחותים עוד יותר בדעת הקהל העולמית, ונפסיד במערכת ההסברה.

        בפועל, כמו שבוודאי ידוע לך, לא ניתן להפריד מערכה צבאית ממדינית. אבל מעטים המנהיגים הצבאיים שהיו גם וגם – ביסמארק, מקארתור (ביפאן, בקוריאה איבד את זה), לורנס איש-ערב ופרנקו. הם שינו את המפה לאורך זמן.

        בדיעבד אולי זה נראה ברור, אבל מאחר ויש כאן תבנית – ניצחונת טקטיים קטנים (בעיראק ואפגניסטן) שאינם משנים את התמונה המדינית, כדאי לבחון מחדש את ערכם של הטקטיקנים הללו.

      • פטראוס התחשב בתמונה המדינית יותר מכל גנרל אחר שהיה לפניו או אחריו, ובהצלחה
        אדירה. הרי התוכנית שלו הוכיחה הבנה מעמיקה עם המבנה הפוליטי-מדיני של עיראק,
        ובמקרים מסויימים הוא הצליח להשיג גם שינויים במדיניות. כמובן במידה – הוא לא
        דרג מדיני. אבל הוא פעל לפי התנאים המדיניים בזמנו, ולא הכל היה תלוי בו. מה
        שהיה תלוי בו – הוא ביצע באופן מושלם.

      • הבעיה ש'ההצלחה האדירה' נעלמה תוך 3-4 שנים.

        כמו הגנרלים הגרמנים הדגולים – גודריאן; פון מאנשטיין. טקטיקנים גדולים לשעתם; רבי-אומן באומנות המערכה. אבל בזה כל ערכם – במערכה. בהיסטוריה הצבאית. מה נותר מהצלחותיהם? אפילו בתיהם בפרוסיה המזרחית נכבשו.

        מי הצליחו באמת? סטאלין, אייזנהאואר; מק'ארתור, מרשל. מורשתם נשארה לעשרות שנים.

        כך שהייתי מצמצם את ההערכה אל פטריאוס לתחום הטקטי הצר, כמו לאותם גנרלים גרמנים: הטקטיקה שלו לא שינתה את גורלה של עיראק.

    • ולזה הייתי מוסיף את שני החלוצים של פרקטיקת ה-COIN בצבא האמריקאי – גנרל
      מקמאסטר בתל עפר וגנרל מקפרלאנד ברמאדי. הם למעשה סללו את הדרך שפטראוס הלך בה
      לאחר מכן.

      2015-04-14 9:30 GMT-04:00 Danny Orbach :

      > יובל, פטראוס (שדרך אגב יתארח בסמינר שלנו בעוד שבוע) לא רק ניצח – הוא ניצח
      > באופן מזהיר. שיתוף הפעולה הנבון שלו עם השבטים הסוניים, והדרך המורכבת שבה
      > רתם למאמץ האמריקאי קבוצות מורדים לשעבר, טיהרה את אל-קאעדה ממחוז אנבאר
      > ומבגדאד, עד שהיתה על סף קריסה ממש. ההישג הצבאי שלו התבזבז בשל שני גורמים
      > שהיו מעבר לשליטתו: מלחמת האזרחים בסוריה והמדיניות האווילית של רה"מ אל-מליקי
      > אחרי הנסיגה האמריקאית, שהחליט לתקוע סכין בגב של מיליציות ההתעוררות הסוניות.
      > בכל מקרה, אני ממליץ לך לעיין בכתבי פטראוס. לדעתי הוא אחד ההוגים
      > (והפרקטיקנים) הצבאיים המבריקים ביותר של ארה"ב במאה העשרים, אם לא בכלל.
      >

  4. תגובה ל-ywelis: משתמע מדבריך שגנרלים מוצלחים הם אלה שניצחו?
    נראית לי ראיה צרה ושגויה.
    חניבעל היה מצביא מזהיר משום שהשיג נצחונות למרות הנחיתות היחסית של קרתגו לעומת רומא. זו חוכמה הרבה יותר קטנה לנצח כאשר לרשותך כוח חזק יותר – זו גאונות צבאית לנצח כאשר אתה חלש.
    גודריאן יזכר כמי שפיתח את לוחמת השריון בבליצקריג.
    לעומתו סטלין יזכר (בהקשר הספציפי הזה) כמי שלא הצליח לפענח נכון את הכוונות הגרמניות ומצא את עצמו מופתע ב-22.6.1941.
    איזנהאור זכה לניצחון מזהיר – הוא הביס את גרמניה הנאצית. אבל הוא עמד בראש צבא ענקי וחזק ביותר. יתכן שגם אני הייתי זוכה בניצחון כזה אם היה עומד לרשותי הצבא שעמד לרשותו של איזנהאור. במובן הזה, הישגיו של רונדשטט היו יותר מרשימים – הוא הצליח להפוך את הקערה על פיה, ולא לזמן קצר, כאשר ארצו עמדה לפני תבוסה.
    לסיכום: לדעתי יש לשפוט מצביא מצביא לפי מה שעשה בתנאים שעמדו לרשותו, ולא לפי התוצאה הסופית בלבד.

  5. ההשוואה בעיתית, כי המערכה עדיין לא הושלמה: עיראק עדייו נאבקת על חייה. אלה גם סוגים מאוד שונים של מערכות – מלחמת אזרחים שנמשכת שנים, בלי צבאות סדירים, ובלי התחלה וסוף נראה לעין (המודל הלבנוני, בעיקרון).

    האם פטריאוס היה מבריק? יתכן. אבל הוא לא שינה את גורלה של עיראק ליותר משנים ספורות. סטאלין השאיר מורשת (הגוש המזרחי; ברית וארשה) ל-45 שנה. לכן הוא הצליח יותר.

    אגב הוא התעלם באופן מכוון מהכוונות הגרמניות, כי לא מצא בהן הגיון. הן אכן לא היו הגיוניות – הפלישה הביאה לחיסול הנאציזם והרייך השלישי. הוא לא הבין מדוע היטלר יבקש להשמיד את עצמו.
    אבל בכך הוא לא היה היחידי – רוב אנשי חוגו של היטלר לא רצו להתאבד יחד איתו (חוץ מגבלס), אלא להמשיך הלאה, בחסות בעלות הברית המערביות.

    אני לא בטוח אגב אם רונדשטט היה האחראי – מודל שפיקד תחתיו, היה רב-אומן במערכות הגנה, עם נסיון עשיר מחזית המזרח. העדיף בסוף להתאבד מאשר להיכנע (אבל לא אסר על פקודיו להיכנע).

    אייזנהאואר לא רק ניצח. הוא בא עם תוכנית מוכנה-מראש לחלוקת גרמניה. האמריקאים הפיקו לקחים וכבר ב-42' פירסמו מסמך חשוב (הופיע לראשונה בסידרת הכרכים הגרמנית על המלחמה, ובכרך 9-I המתורגם), שקבע שהכרחי לחסל את המיליטריזם הגרמני, כדי למנוע מלחמה עתידית נוספת.

    ממילא היו לו שאיפות פווליטיות. כמעט אף גנרל אחריו לא שאף (חוץ מקלארק מפקד נאט"ו, שלא הצליח לעבור את ההצבעה הראשונה באוהיו).

    מניח שרק *בעתיד* נראה אם אכן היתה מורשת אמיתית להצלחותיו של פטריאוס, כמו שהיתה לגנרלים הגרמנים (בתחומם הצר). לדעתי לא נותר מהן דבר בתוך זמן קצר, וזה די מוריד מהתהילה שמיוחסת לו.

    • אגב עוד נקודה צדדית מעניינת –
      היה גנרל גרמני אחד ויחיד, שהעז לבוא לפני היטלר בנובמבר 1941, אפילו לפני התבוסה הגדולה הראשונה מול מוסקבה, ושטען שצריך להפסיק את המלחמה כי לא ניתן יהיה לנצח אותה.

      שמו היה אריך פרום, מפקד 'צבא הבית' (כוחות הצבא שבתוך גרמניה). מוכר בהמשך מהקשר נגד היטלר, שאליו סירב להצטרף. גם המיניסטר טודט היה באותה דעה והצטרף לדעתו.

      כל השאר עצמו עיניים והתמסרו לטקטיקות נטו (או 'מערכתיות' – operationen).

  6. יש לי כמה הסתיגויות מהניתוחים ההסטוריים שלך.
    סטאלין היה מדינאי מבריק, מרחיק ראות, בעל יכולת ניתוח אנליטית עולה הרבה על זו של אחרים (כולל צ'רצ'יל ורוזבלט, שגם הם לא היו קוטלי קנים), ובאמת הצליח לרתום את מה שקרה לברית המועצות להשתלטות על חצי אירופה. אבל הוא לא היה איסטרטג צבאי ובדרך כלל מציינים לזכותו כי בניגוד להיטלר הוא לא התיימר שהוא יודע יותר טוב ממפקדי הארמיות שלו איך לנהל מלחמה, והשאיר אותה למטה שלו.
    לגבי הפלישה הגרמנית לרוסיה – הטענה שהיא היתה לא הגיונית ושהביאה לחורבנה של גרמניה היא חוכמה בדיעבד. היטלר לא ביקש להשמיד את עצמו, לדעתי – גם לא שלא במודע (ניתן אולי לראות כוונות כאלה בשלבים האחרונים של המלחמה אבל לא בשנת 1941). להיטלר היה סיכוי מסוים להביס את רוסיה, ואם סטלין לא הצליח לראות שהיטלר מתכוון ויכול לעשות זאת – אזי זו טעות קולוסלית של סטלין. טעות שאין לה כפרה. מנהיגים אחרים בני זמנו כן יכלו לראות את זה.
    איזנהאור אמנם היה פוליטיקאי, ולדעתי מינוי כמפקד כוח המשלוח של בעלות הברית בא הודות לכישוריו הפוליטיים – להנהיג קואליציה רב לאומית; וכשרונותיו הפוליטיים הם באמת אלה שהביאו אותו לנשיאות. אבל בתור מצביא הוא היה בינוני, וככל שקראתי, הוא התקשה להבין מה המטרות המדיניות של המלחמה. האפשרות שהבסתה של גרמניה תביא לכיבושה של מזרח אירופה על ידי הרוסים כאילו לא היתה מובנת לו – בניגוד למשל, לצ'רצ'יל, שבשלב מסוים ראה את זה ברור.
    לגבי פרום – אגב, זה פרידריך פרום: אריך פרום היה פסיכואנליטיקאי – הוא לא היתה דמות חשובה במיוחד ברייך השלישי, ולא ידוע לי שהיתה לו עמדה בעלת משמעות ביחס למלחמה. הוא היה אוהד לקושרים נגד היטלר – כמוהו כמו קצינים רבים אחרים, שהבינו שהיטלר מוביל אותם לקראת חורבנה של גרמניה (למשל, רומל, פון קלוגה) – אבל לא נקט עמדה אקטיבית. כאשר הקשר החל להכשל הוא התנער ממנו, מה שלא הועיל לו כי אחר כך הוצא להורג.

    • צבי, רק הערה מהירה. פרום דוווקא היה דמות חשובה מאד בוורמאכט, משהו כמו אלוף
      פיקוד העורף רק עם הרבה יותר סמכויות. הוא היה אחראי ל home front . לא מסכים
      שהוא אהד את הקשר, לפחות לא במובן המקובל. בעיקר, הוא היה אופורטוניסט שישב על
      הגדר.

    • די מוסכם היום שלא היה להיטלר סיכוי ממשי, ללא הסתייעות בעמים הסובייטים שישוחררו, דרך הענקת עצמאות (וכן כל עוד ארה"ב ובריטניה תומכות כלכלית בבריה"מ).
      אבל מאחר והוא לא התכוון לתת להם עצמאות כזו, אלא שאף לדכא ולהשמיד עד 20 מליון מהם, וכן ללא דרך לנתק את הסיוע של בעלות הברית, סיכוייו היו נמוכים (והוא ידע עוד ב-37' שיש לו סיכוי רק דרך בליצקריג – עד שהענק האמריקאי יתעורר).

      לדעתי יש אצלו סימני פאטאליזם. דיבר מההתחלה על מאבק לחיים ולמוות, ועל כוונה לחרוך את גרמניה אם יובס (מוזכרת כבר אצל ראושנינג, שתיעד שיחות משנות השלושים). מבחינתו לא היתה אלטרנאטיבה מלבד ניצחון.

      פרידריך פרום אכן.
      הוא קדם לשני האחרים שציינת, שהגיעו למסקנה הזו רק ב-44'. גם סירב לתמוך בגלוי בקושרים (אם כי כמו כל אנשי המטה הכללי, בלי יוצא מן הכלל, לא דיווח עליהם).

  7. הדיון שמתפתח כאן הוא קצת off topic אבל נושא מלחמת העולם השניה מעניין אותי וכנראה גם אתכם, ובכל מקרה נעים להתדיין איתכם. כמו שכתב דוסטוייבסקי: עם אדם פיקח נעים גם לשוחח.

    לגבי פרידריך פרום – למרות שתפקידו היה אכן כפי שכתבת, דני, אני חושב שהוא לא היה דמות בכירה ברייך השלישי. בשיאו של הרייך היו בו חמשת אלפים גנרלים. הוא לא היה הזוטר שבהם אבל בודאי לא בין הבכירים. הוא לא היה פילדמרשל, לא מפקד ארמיה ואפילו לא קורפוס, וגם לא חבר במטה של הוורמכט. תפקידו כ'אלוף פיקוד העורף' התמצה, בשלב זה של המלחמה, בעיקר בשניים: גיוס חיילים – בשלב הזה גרמניה היתה נואשת והשתדלו לגייס כל מי שהיו לו רגליים – והכנות לאפשרות שיהיה צריך לגונן על ה'מולדת' הגרמנית מפני פלישה. איני יודע מה הוא חשב בינו לבין עצמו, אבל מבחינת מעמדו ברייך, מה שהוא חשב עליו היה רלבנטי בערך כמו מה שהאיכר הנס גווטצמיינר משלזיה עלית חשב. ובאמת, לא היתה לו כל השפעה על הקשר, לא לטובה ולא לרעה.

    היו לפניו יותר חשובים שהסתייגו מהמדיניות של היטלר והורחקו מהדרך, כמו פריטש, שהיה מפקד צבא היבשה, בק, שהיה רמטכ"ל, ופון ויצלאבן, שהיה פילדמרשל: השניים האחרונים הוצאו להורג בעקבות הקשר, אבל עוד הרבה קודם לכן הורחקו מעמדות השפעה בצבא בגלל הסתיגותם מהיטלר ומדיניותו. גם אדמירל קנריס, שהיה ראש המודיעין הצבאי, הסתייג מהיטלר, ובדרכו החשאית פעל נגדו, עוד הרבה לפני שהקשר עצמו יצא לדרך. בכל אלה פרום היה גם לא כל כך חשוב וגם לא פעיל ביחס למדיניות של היטלר, כך שאם היו לו הסתיגויות הוא לא עשה איתן כלום.

    לגבי מה שכתב YWELIS (איזה שם בחרת לך?) לגבי מדיניותו של היטלר, אולי זה נכון, אבל אתה מערבב מדיניות עם פסיכולוגיה. יכול להיות שלהיטלר היו נטיות של הרס עצמו – אין ספק שבסופו של דבר הוא הרס את עצמו, את מולדתו, ועוד הרבה מדינות אחרות. אבל אני בספק אם הוא התכוון לכך, ולפחות עד סוף 1941 הוא פעל באופן נחוש, ובדרך כלל מוצלח, כדי לנחול נצחונות ולהרחיב את האימפריה הנאצית. הטיעון ש"לא היה להיטלר סיכוי ממשי" נראה לי כחוכמה שבדיעבד. הצלחותיו נגד ברה"מ היו קולוסליות, והיא היתה די קרובה לחורבנה. היטלר עשה טעויות, בעיקר בקרב העיקש שלו בסטלינגרד, ואני קטונתי מלקבוע איזה משקל היה להן בהתהפכות הגלגל לכיוון תבוסתו.

    עד שארה"ב הוכנסה למלחמה בסוף 1941 – על ידי היטלר עצמו (עוד טעות קולוסלית, אבל יש כאלה שחושבים אחרת, למשל איאן קרשו בספרו 'עשר החלטות גורליות ששינו את העולם 1940-1941) עזרתה לברה"מ היתה אפסית, וזו האחרונה נלחמה לבדה. הגלגל התהפך כמובן, כאשר היטלר היה צריך להתמודד גם עם עוצמתה של ארה"ב. אבל אך כפסע היה בינו לבין הכרעתה של רוסיה עוד לפני הכרזת המלחמה על ארה"ב – כפי שאמנם התכוון.

    • פרידריך פרום היה חשוב ברייך השלישי *הרבה* יותר מאשר תיארת אותו. בפרט, היה לו תפקיד מכריע במוביליזציה וארגון הכלכלה של העורף, והוא היה הדמות הצבאית הבכירה ביותר בתחום הזה. בנוגע לקושרים, תפקידו היה מכריע דווקא. בשלב האחרון של הקשר, ההנהגה הצבאית היתה כולה במפקדה שלו, ומילה אחת שלו לרשויות היתה יכולה למוטט את התנועה כולה. מעבר לכך, תוכנית ואלקירי היתה אמורה לשנע יחידות של משמר המולדת (פיקוד העורף) של פרום כדי לכבוש את ברלין. שיתוף הפעולה של פרום היה מכריע כאן, משום שהוא היה מפקד היחידה האורגני. פקודה שלו היתה נראית טבעית לחיילים ולמפקדים. כשפרום לא הסכים לשתף פעולה ב-20 ביולי 1944, הקושרים נדרשו לכל מיני תכסיסים, שבסופו של דבר היו משכנעים הרבה פחות.

    • השם שבחרתי הוא אותו אחד שניתן לי בלידתי… אפשר לשנות, אבל לא ניתן לבחור.

      לדעתי היטלר היה פטאליסט. כתב את צוואתו בשנת 38' כי חשב שנותרו לו שנים ספורות (גיל 49; אביו מת בגיל 66; אמו בגיל 47). הוא החליט לפעול באותה שנה מתוך חשש שלא יוותר זמן לביצוע תוכניותיו, כי ידע שרק הוא לבדו יבצע אותן, ואף אחד מאנשיו. אמר אז בכמה מנאומיו 'אני חייב לשרוד'.

      הוא גם היה מאוד רציני בדבריו על 'מאבק לחיים או למוות'; אם אין ניצחון, אין טעם לחכות לתבוסה ועדיף להתאבד באופן קולקטיבי (ואכן אלפים בגרמניה התאבדו עם מותו – אותו פטאליזם היה בבסיס הנאציזם).

      היסטוריונים צבאיים כיום מייחסים את הצלחת הסובייטים באוגוסט 41' לבלום את הגרמנים על הדנייפר, סביב סמולנסק ולפני קייב למשך חודשיים (סוף יולי – סוף ספט'), כנקודה שהכריעה את 'ברבארוסה'. גלאנץ, סטאהל ועוד מסכימים שההצלחה הסובייטית הזו הצליחה למנוע כיבוש אפשרי של מוסקבה לפני החורף + איפשרה להוציא כוח אדם וציוד כבד מאגן הדונבאס וערי אוקראינה (בין מחצית ל-2/3 מהתושבים הוצאו מהן). ציוד שכלל בין השאר בתי חרושת כבדים לטנקים, שהועבר בשלמותו לאיזור האוראל ואיפשר החל מינואר 42' להפיק 2000 טנקים לחודש. זה סיפק את הבסיס הדרוש למערכה.
      כך שבנקודה הזו המערכה בעצם כבר הוטתה נגד הגרמנים, והסיכוי שלהם לניצחון (ולו חלקי – ממילא תיכננו לכבוש רק עד האוראל), נעשה נמוך מאוד.

      בנוסף קרוב ל-10 מליון מגוייסים הועברו למחנות בצפון-מזרח רוסיה, ושם אומנו ונשלחו לחזיתות. אלה היו המאסות שבלמו את הגרמנים מול מוסקבה (היחידות הסיביריות היו בקושי רבע מהם) וששימשו בהמשך להתקפות.
      כך שהרבה לפני סטאלינגרד, המערכה כבר הוכרעה לרעת הגרמנים.

      זה היה מירוץ אחר 2 גורמים – כוח אדם וציוד (ובמידה דומה גם מוראל). לגרמנים היה כוח אדם מוגבל, שהלך והתמעט; הציוד עוד פחות מזה (לא היה אמור להספיק ליותר משנה), וכאשר הגיע לקצב ייצור טוב, כבר לא היה די כוח אדם איכותי; לסובייטים היה שפע משניהם, ואחרי כמה גליצ'ים, גם מוראל שנשאר גבוה (לא מעט בזכות סטאלין, שידע להרפות את הרסן).

      מה שחסר להם זו תורת-לחימה יעילה. הם נאלצו ללמוד מאפס למעשה, אבל למדו והשתפרו בהתמדה, ותוך שנתיים נעשו עדיפים על הגרמנים בחלק גדול מהאלמנטים (ארטילריה, הפתעה, מודיעין; הבקעה). למעשה המבצע שלהם ב-22.6.44 הוא היפוך כמעט מושלם של המערכה של 22.6.41. מהמקרים הנדירים בהיסטוריה.

      כמו שאוברי ציין יפה ב'למה ניצחו בעלות הברית' – הן למדו מהתבוסות שלהן וכך השתפרו. הגרמנים לעומתן לא למדו מניצחונותיהם. מבחינתם לא היה מה לשפר… זו כמעט כל המלחמה על רגל אחת.

      בעניין ארה"ב – הסיוע לסובייטים החל עוד לפני דצמבר 41'. אמנם מתון אבל התקיים. רוזוולט הצליח לקיים אותו כמו שקיים את הסיוע לבריטניה. האלמנטים החשובים בו היו מזון, תקשורת ומשאיות. האם הם שהכריעו? קשה לומר. ההיסטוריוגרפיה הרוסית אף פעם לא תודה בכך. אבל לדעתי עצם התמיכה של רוזוולט וצ'רצ'יל בסטאלין, סייעה לו להתמיד.

  8. לדני, האם באמת היו 5000 גנרלים בתקופה ההיא לגרמניה הנאצית? זה נראה לי המון. זה נבע מחוק פרקינסון על אמפטמינים או משהו כזה? זה מזכיר לי הרצאה של פרופ' הר-סגור ששמעתי פעם על הצבא הספרדי שבתקופה מסויימת היה לו יחס של 3 גנרלים לחייל (כל אציל זוטר הוא לפחות קצין ומי שנשאר מספיק זמן…).
    אשמח אם תסביר את זה קצת יותר אם יש לך זמן.

    תודה מראש

  9. לאוהד 696: אני קראתי את המספר של 5000 גנרליןם באיזשהו מקום. אני לא יודע אם זה מקור מוסמך ובודאי לא עשיתי מחקר משל עצמי, אבל הוא נראה לי מספר סביר. בתקופה זו היו בכוחות המזויינים הגרמניים (שכוללים גם חיל אויר וצי) מיליונים של חיילים – לפחות שני מיליון. חמשת אלפים גנרלים פירושם גנרל לכל חמש מאות אנשים, בערך. זה הרבה אבל לא בלתי סביר. צריך לזכור שלא מדובר רק במפקדים ישירים אלא באנשי מטה ושירות למיניהם (קצין המבצעים, סגן קצין המבצעים, עוזר קצין המבצעים, וכן הלאה). בכל אופן מה זה משנה? ואם היו אלף פחות?

  1. פינגבק: הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר | הינשוּף

כתוב תגובה לywelis לבטל