קונטר התקוממות במבחן: מה קרה בעיראק ואפגניסטאן?

בשני הפוסטים הקודמים כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. היום נשאל כיצד היא עבדה בפועל בעיראק ובאפגינסטן, ומה מאזן הצלחותיה וכשלונותיה. איך אפשר בכלל לבחון הצלחה או כישלון של תורה צבאית? זהירות מהכשלים האורבים בדרך. ינשוף צבאי-אסטרטגי במאמר שלישי ואחרון בסדרה.

news-graphics-2007-_654564a

בשני הפוסטים הקודמים בסדרה כתבנו על תורת הקונטר-התקוממות, הדוקטרינה הצבאית החדשה למלחמה בטרור. הרחבנו על מקורותיה התיאורטיים והצבאיים על רקע התפרקות הקולוניאליזם האירופי בעולם השלישי, על עקרונותיה והסיבות שבגינן החליטו האמריקאים ליישמה בעיראק. בפוסט הקודם דנו גם באמה סקיי, פעילת השמאל שהפכה ליועצת הצבאית של גנרל ריי אודיארנו, וסייעה לעצב מדיניות צבאית חדשה ברוח תורת הקונטר-התקוממות.

עבור מי מכם שלא קראו את הפוסטים הקודמים, נכתוב בקיצור כי קונטר-התקוממות היא גישה הוליסטית שמתיימרת לחסל מרד או טרור תוך שיתוף פעולה עם גורמים מקומיים וטיפול בסיבות שבגינן פרצה ההתקוממות מלכתחילה. הדוקטרינה מכילה חמישה שלבים עיקריים, אותם קיצרנו בעברית לראשי התיבות הטאב"ם: המשגה (היכרות מעמיקה עם השטח ומיפויו באמצעות עבודה מודיעינית), טיהור (חיסול נוכחותם הגלויה של הטרוריסטים באמצעות מבצעים צבאיים אגרסיביים), אחיזה (הזרמה של כוחות צבאיים משמעותיים כדי להחזיק בכל נקודה בשטח, באמצעות שרשרת של מוצבים קטנים בלב השכונות והאזור האורבני הצפוף, כדי לספק הגנה לאוכלוסיה ולעודד אותה לתת לצבא מודיעין על הטרוריסטים. מודיעין נוסף יוביל לפגיעה נוספת בארגוני המורדים, לשיתוף פעולה מוגבר מצד האוכלוסיה וחוזר חלילה). בנייה (שלב השיקום של החברה האזרחית המקומית, תוך טיפול בגורמי התסכול שגרמו למרד מלכתחילה), ומסירה (העברת השטח לממשלה המקומית לאחר שארגוני המורדים הוחלשו די הצורך).

אמה סקיי. מקור: Telegraph

אמה סקיי. מקור: Telegraph

מהרגע הראשון, הוגי הגל החדש של תורת הקונטר-התקוממות, כגון הקולונלים מקמאסטר ומקפארלנד והממונים עליהם, גנרל דייויד פטריאוס וגנרל ריי אודיארנו, היו צריכים להתמודד עם ביקורת קטלנית, בחלקה סנסציונית אך בחלקה רצינית ומבוססת. אנשי מודיעין מקצועיים, למשל, התנגדו לפרק המודיעיני בתורת הקונטר-התקוממות, שהמליץ לכל חייל לאסוף מודיעין מתוך מגע עם האוכלוסיה. איסוף מודיעין, הם טענו, הוא תחום מורכב שמצריך ידע והכשרה, והפקדתו בידי אלו שלא הוסמכו לכך בעייתי מבחינה צבאית, מקצועית ומשפטית. ראלף פיטרס, סופר פופולרי עם רקע צבאי שצבר את פרסמו באמצעות כתיבת רומנים על קצינים קשוחים ומחוספסים, הוקיע את הדוקטרינה כ"מלחמת הפוליטיקלי-קורקט", גישה רכרוכית ומתייפייפת שמתעלמת מאמיתת היסוד כי מלחמה מנצחים באמצעות יריות ופיצוצים, לא שכנוע בנופת צופים. ג'ו ביידן, לימים סגן הנשיא של אובמה ומאמין גדול בתורה הישנה של מלחמה ממוקדת בטרור (להבדיל מהמאמץ הכספי והפוליטי שדרוש לקונטר-התקוממות מקיפה), היה תמיד ספקן בנוגע לדוקטרינה החדשה. ולבסוף, ליברלים ואנשי שמאל התנגדו בחריפות שאין כמותה לתגבור הכוחות לעיראק, עמוד תווך בכל מאמץ של קונטר-התקוממות. מבחינתם, היה מדובר בניסיון לסבך את ארצות הברית בבוץ העיראקי בלי סיכוי ותוחלת כלשהי.

"מלחמת פוליטיקלי-קורקט": ראלף פיטרס

לפני שנבחן את תוצאות הקונטר-התקוממות בעיראק ובאפגניסטן חובה לומר מילים מספר על הקריטריונים להצלחה או כישלון של דוקטרינות צבאיות, מבצעים וכל פעילות בטחונית אחרת. אסטרטגיה מוגדרת בדרך כלל כאמצעי להגיע למטרה שהצבנו מראש, תוך כדי התגברות על גורמי סיכון צפויים ובלתי צפויים. עם זאת, הנטייה לבחון גישה צבאית ב"מבחן התוצאה" הסופי, היינו – האם ניצחנו או לא ניצחנו, היא טעות נפוצה אך קטלנית, וזאת ממספר סיבות. ראשית כל, אפילו אם מתייחסים אך ורק להיבט הצבאי, ניצחון או הפסד במלחמה כמעט לעולם אינו תלוי בתורה צבאית אחת, אלא הוא הלחמה של גורמים רבים ושונים. אם, למשל, אימצנו תורה צבאית מצויינת בתחום האספקה והלוגיסטיקה, נזכה ביתרון חשוב בתחום המפתח הזה. אף על פי כן, יתכן שבכל זאת נפסיד במלחמה משום שהטכנולוגיה הצבאית שלנו אינה מפותחת די הצורך, האויב חזק מדי, המפקדים הבכירים מנהלים את המבצעים בחוסר כישרון או אינספור סיבות אחרות. ובדיוק ההיפך: אם אימצנו דוקטרינת אספקה גרועה ומזיקה, עדיין יכול להיות שננצח במלחמה חרף בעיות במערכת הלוגיסטיקה, משום שיש לנו גורמי חוזק משמעותיים אחרים. שיפוט תורות צבאיות לפי מבחן התוצאה הסופית מוביל לפיכך לכשל כפול: הוא עשוי לגרום לנו לאמץ תורה גרועה או לדחות תורה טובה, רק משום שניצחנו או הפסדנו מסיבות אחרות לגמרי. תורה צבאית יש לשפוט על פי ההישגים בתחום הצבאי שהיא עוסקת בו, הא ותו לא.

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית - דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

לא לבחון רק לפי התוצאה הסופית – דיאגרמה של מבצע קונטר-התקוממות

כמו כן, כפי שכבר קבע ההוגה הצבאי הגדול קארל פון קלאוזביץ, המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. כלומר, לכל מלחמה יש היבטים פוליטיים ולא רק צבאיים, ואין ניצחון ללא פיתרון פוליטי בר קיימא. אלא אם מדובר בחיסול מוחלט של האויב, דבר נדיר מאד בתקופה שלאחר מלחמות העולם, המפקד הצבאי אמור להשיג ניצחונות שיתנו לדרג המדיני מרווח, קרדיט ומינוף בכדי להשיג פיתרון במו"מ. תורה צבאית יש לשפוט לפי גודל המרווח שהעניקה לדרג המדיני – לא לפי האופן שבו ניצל הדרג המדיני את המרווח הזה.

לפי הקריטריונים הללו, תורת הקונטר-התקוממות בעיראק הובילה להצלחה צבאית מרשימה. כפי שחזה גנרל דייויד פטריאוס, צבא ארצות הברית היה צריך לשלם מחיר כבד באבדות, מפני ששלב האחיזה חייב את הכוחות לשהות בשטח עוין יום ולילה באופן קבוע. עם זאת, מאז שנת 2007 ועד 2011, האבדות האזרחיות בעיראק פחתו באופן משמעותי. שבטים סוניים, שמאסו בעריצות של אל קאעדה, הצליחו לגרש את הטרוריסטים משטחם בעזרת תמיכה משמעותית של כוחות ארצות הברית. אלו, בתורם, נעזרו ב"המשגה" כדי להכיר את הבוסים המקומיים ולהבין "מי נגד מי" בשטח. מודיעין איכותי זרם לאנליסטים של צבא ארצות הברית, דבר שאפשר לכוחות הקומנדו של גנרל סטנלי מק'קריסטאל לחסל יותר ויותר ממפקדיה הבכירים של אל קאעדה. בשנת 2010, "המדינה האסלאמית של עיראק" (היורשת של אל קאעדה) כמעט ומוגרה לחלוטין.

לא שמר על האיזון - גנרל סטנלי מק'קריסטאל

חיסל את מפקדיה הבכירים של אל קאעדה – גנרל סטנלי מק'קריסטאל

ההישגים הללו, למרבה הצער, בוזבזו בשל כשלונותיו של הדרג הפוליטי, העיראקי והאמריקאי כאחד. ב-2010 נערכו בעיראק בחירות לפרלמנט. ברוב הקולות זכה איאד עלוואי, פוליטיקאי שיעי מתון שהעלה על נס את האחדות הלאומית, פיוס ולאומיות עיראקית רב עדתית. ובכל זאת, סגן הנשיא ג'ו ביידן התערב אישית ותמך ביריבו של עלוואי, רה"מ נורי אל-מאליכי כי "אנחנו מכירים אותו טוב יותר", וזאת בניגוד לעצתם המפורשת של אנשי המקצוע. באמצעות מדיניות הרסנית, התאבדותית כמעט, בזבז מאליכי את כל הישגי הקונטר-התקוממות, ובראשם שיתוף הפעולה הסוני-שיעי נגד אל קאעדה. ראשי "ועדות ההתעוררות הסוניות", שסיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם בלחימה בטרור יד ביד עם אנשיו של גנרל פטראוס, נאסרו או נדחקו הצידה. אלו שלא "טוהרו" בידי הממשלה השיעית, נרצחו לעיתים בידי מחבלי אל קאעדה, ואחרים חשו שהם נמצאים בין הפטיש לסדן. מאליכי שב להפלות את הסונים באופן גלוי, ביצע טיהור נרחב של פקידים סונים (בעצתה של איראן) והחזיר את המדינה למלחמת אזרחים כללית. בינתיים, מלחמת האזרחים הסורית – ברבור שחור שאיש לא צפה – התגלתה כסם חיים לאל קאעדה ויורשיו (כגון דאע"ש), שניצלו את הכאוס הסורי כשטח התארגנות ומקפצה חזרה לעיראק. בהיעדר ועדות התעוררות סוניות וחיילים אמריקאיים (הנשיא אובמה פינה את מירב הכוחות ב-2011), לא היה מי שיעצור בעדם. ואם לא די בכך, מאליכי פיטר מהצבא את הקצינים המוכשרים שאימנו אנשיו של פטראוס, ומינה שרתים חנפים מאנשי שלומו. הקונטר-התקוממות הצליחה כתורה צבאית – אולם הפוליטיקאים בוושינגטון ובגדאד בזבזו את הישגיה עד כלות.

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

בזבז את ההישג: נורי אל-מאליכי

אולם למרבה הצער, תורת הקונטר-התקוממות דווקא נכשלה מבחינה צבאית כאשר נוסתה בזירה שונה לחלוטין – באפגניסטן. במידה חלקית מדובר בביצוע כושל. גנרל סטנלי מק'קריסטאל, המפקד הצבאי הראשון שניסה לייבא את התורה ממסופוטמיה לדרום אסיה, לא הצליח לאזן בין "כוח רך" ל"כוח צבאי קשה". היות וחשש מפגיעה באזרחים, הכתיב מדיניות צבאית זהירה והססנית שמנעה מהכוחות בשטח להילחם בטליבאן בעוצמה ובגמישות הראויות. האיבה, החשדנות וחוסר שיתוף הפעולה בין הפיקוד הצבאי לשגרירות העצים את הבלבול וחוסר היעילות, בעוד שקונטר-התקוממות יעילה מצריכה מכונה משומנת ושיתוף פעולה הדוק בין כל הגורמים.

היבט נוסף הוא הבנה לקויה של המציאות. מי שלא מבין באיזו מלחמה הוא נמצא, שום תורה צבאית לא תעזור לו. כפי שכתב האסטרטג והקצין הבריטי אמיל סימפסון, ששירת בעצמו באפגינסטן (וזכיתי ללמוד ממנו כאן בהרווארד – עוד על משנתו כאן), ה"נרטיב האסטרטגי" של האמריקאים והבריטים היה שגוי. מפקדי כוחות הקואליציה הניחו בטעות שהם עומדים מול צבא מורדים מאוחד שנקרא "טליבאן". בפועל, היו בשטח הרבה מאד קבוצות שונות, עשרות שחקנים מהממשלה והמורדים עם אינטרסים שונים ומנוגדים – שבטיים ואישיים לרוב. ההתעקשות האמריקאית והבריטית לחלק אותם ל"טובים" ו"רעים" דחקה גורמי אופוזיציה רבים לזרועות הטליבאן, והעמידה את המתכננים מול הפתעה גמורה כאשר גורמים "ממשלתיים" שיתפו פעולה לפרקים עם "מורדים" כאשר הדבר התאים להם.

נרטיב אסטרטגי שגוי - אמיל סימפסון

נרטיב אסטרטגי שגוי – אמיל סימפסון

ולבסוף – ההתעקשות האמריקאית לנהל באפגניסטן מלחמה בסמים ולהשמיד את שדות הפרג הפכה את המלחמה למסובכת בהרבה. סחר בסמים הוא מקור פרנסה חשוב לשבטים אפגניים רבים, וכשמנהלים קונטר-התקוממות צריך לשתף פעולה עם גורמי כוח מקומיים. קטיעת אחד ממקורות הרווח העיקריים שלהם היא לא הדרך הכי טובה לעשות זאת. כשמנהלים מלחמה מסובכת – וקונטר התקוממות היא מלחמה מסובכת להפליא – צריך להסתפק במינימום המטרות ההכרחיות ביותר ולא לנסות ולהשיג מטרות אחרות, משום שכל יעד נוסף לבד מדיכוי ההתקוממות מסבך את המצב עשרות מונים.

סיבוך מיותר - חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

סיבוך מיותר – חייל מכוחות הקואליציה בשדה פרג אפגני

אולם נראה שגם מבחינה דוקטרינרית, תורת הקונטר-התקוממות לא התאימה לאפגניסטן. דוקטרינה שנוצרה באזורים העירוניים הצפופים של עיראק התקשתה להסתגל לאזורי כפר פתוחים. בשלב האחיזה, למשל, חיילים אמורים לשהות בשכונות ולפתח יחסים הדוקים עם המקומיים. אם הם נמצאים בסכנה, אפשר לתגבר אותם בקלות יחסית באמצעות כוחות אחרים המוצבים בעיר. אולם האם ניתן לעשות אותו הדבר באזור כפרי דליל יחסית, עם מפה שבטית מסובכת ומורכבת ומתחמים חמולתיים המוקפים בחומות? בפועל, הדבר היה קשה עד בלתי אפשרי. מפת האינטרסים הסבוכה של הממשלה, האופוזיציה וגורמים בינלאומיים שונים (במיוחד פקיסטן) התגלתה כבלתי ניתנת ל"המשגה". כפי שכתב חוקר הקונטר-התקוממות פרד קפלן, התמריצים שניתנו לגורמים מקומיים החטיאו את מטרתם, השחיתות אכלה כל חלקה טובה, מנופי הלחץ על הממשלה האפגנית לא עבדו, ובסופו של דבר אסטרטגית הקונטר-התקוממות נכשלה.

בניגוד לדבריהם של מבקרים אחדים, אין להסיק מכך כי תורת הקונטר-התקוממות הגיעה לסוף דרכה. המשמעות היא שקונטר-התקוממות, כמו כל תיאוריה צבאית אחרת, אינה אורתודוקסיה או "מתכון קסמים" שיכול לפתור כל בעיה שהיא. היא בסך הכל כלי נוסף בארגז הכלים הצבאי, שיכול לפעול ולהצליח במצבים מסויימים מאד, וגם זאת בהינתן שיקול דעת מעמיק, ביצוע מעולה, נסיבות חיצוניות וגם הרבה מאד מזל.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מאי 12, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 21 תגובות.

  1. אחת השאלות שעולה מכל זה, ורלוונטית מאוד גם עבורנו, היא עד כמה קיימת היכולת להחליף אסטרטגיה באמצע המערכה, אם הראשונה לא הצליחה. נניח שארה"ב הייתה מעבירה את תמיכתה לעלוואי. האם השיעים לא היו רואים בכך בגידה? האם הסונים היו שוכחים שארה"ב היא זו שהמליכה את יריבם? במילים אחרות, נדמה לי שאחד הקשיים בקונטר-התקוממות (חייבים להמציא מילה עברית לדבר הזה!) נובע מהעובדה שהיא מקשה מאוד על התאמה מחודשת למצבים משתנים. ושדה הקרב, כידוע, הוא ממלכת ההפתעות.

  2. נדב, יש משהו שלא כל כך ברור לי בטיעון שלך. קשה להחליף אסטרטגיה תמיד, אבל למה לדעתך קשה להחליף אסטרטגיה של קונטר-התקוממות יותר מאשר קשה להחליף אסטרטגיה אחרת?

    באשר לעלוואי, חשוב להדגיש שהוא פוליטיקאי שיעי – אבל כזה שיש לו השפעה ותמיכה גם בציבור הסוני. לפיכך, נראה שהוא היה מועמד אידיאלי ב-2010. כמו כן, הוא זכה ברוב המוחלט של הקולות בבחירות (מאליכי ערער על התוצאות באמצעות כל מיני טריקים משפטיים), ולכן היה טבעי לתמוך בו. דווקא ההחלטה של ביידן לגבות את מאליכי (שגובתה בידי השגריר החדש כריסטופר היל – דיפלומט חסר ניסיון במזה"ת) היתה מהלך מוזר מאד בהתחשב בנסיבות.

    • לא הכרתי את הסיפור הזה על עלוואי וביידן. מעניין.
      רק מוכיח את טענתי שלא היה לאמריקאים שום צורך להתערב בענייניה של מדינה אחרת עם היסטוריה,תרבות, ערכים ועם שונה לחלוטין מהם.

      האמריקאים עם היהירות שלהם חושבים שהם, ורק הם יודעים מה טוב לאחרים.

      זה פשוט פשע נתעב מה שהם עשו בעיראק.

      • אני לא חושב שזה "פשע" – אם כי זו בהחלט היתה טעות קשה בדיעבד. צריך לזכור כמה נתעב היה השלטון שהם הפילו, וכמה מסוכן לשכנותיו.

    • אולי אני טועה, אבל נדמה לי שבקונטר-התקוממות הלחימה כרוכה בעבודה צמודה לאוכלוסיה המקומית (להבדיל מהממשלה או אליטה כזו או אחרת) קשיבות רבה לצרכיה ויצירת יחסי אמון איתה. אם האוכלוסייה מחליטה בוחרת (אפילו בצורה דמוקרטית) במועמד היריב, שאולי לא תומך בך, אתה חייב להחליף צד יחד איתה.

  3. דני, סדרת פוסטים סופר מעניינת על תורה צבאית זו !!!!!
    מאוד נהניתי.
    כל הכבוד לגנרלים האמריקאים ששינו את האסטרטגיה שלהם בעיראק תוך אימוץ טקטיקה "שמאלנית" ורכה יותר מהמקובל.
    ברור שאימוץ שיטה כזו גררה ביקורת עצומה עליהם מתוך הצבא ומחוצה לו אך הם המשיכו איתה ודי הצליחו בעיראק.

    תודה לך על ההרחבה בנושא הזה.

  4. וכמובן שאלת השאלות. האקטואליה. האם קונטר התקוממות ישים גם מול חמאס ברצועת עזה….
    על פניו יש התאמה בכל הפרמטרים.
    האם לזה כיוון דני במאמריו?

  5. האם אתה חושב שהקונטר-התקוממות רלוונטית לעימות הישראלי פלשתיני (דוג' צוק איתן), ואם כן אז כיצד?

    תודה

    • אריאל (וזו תשובה גם לרם), אני חושב שקונטר-התקוממות מחייב שיתוף פעולה מעמיק עם גורמים מקומיים בעלי עוצמה (לא רק משתפ"ים בודדים). את זה ישראל איבדה כבר מזמן במרחב הפלסטיני. להערכתי, ההזדמנות האחרונה לעשות את זה היתה שיתוף הפעולה המוחמץ עם אגודות הכפרים בשנות השמונים.

      • ישראל לא משתפת פעולה עם הרשות הפלסתינית?

      • קודם כל, לא בדיוק באופן שבו משתפים פעולה עם כוחות מקומיים במהלך
        קונטר-התקוממות. כל הרעיון בקונטר-התקוממות זה שהכוחות שלך שולטים בשטח בסיוע
        כוחות מקומיים, והכוחות המקומיים מחליפים אותם בהדרגה. המציאות עם הרשות
        הפלסטינית שונה, והרבה יותר מורכבת. שנית, גם אם נקבל את ההנחה שהרשות
        הפלסטינית היא כוח מקומי במונחים של קונטר-התקוממות, הרי שאנחנו עושים עבודה
        גרועה מאד בשיתוף פעולה איתה לפי כללי הדוקטרינה. תחשוב על כל ההצקות הקטנות
        והיומיומיות, כמו העיכוב בחיבור רוואבי למים, למשל.

  6. תודה על המאמר

    אין ספק שבאפגניסטן המצב היה שונה יותר, ובעיקר משום ששם יש מדינה שכנה עויינת (פקיסטן), שממנה הטרוריסטים יוצאים ומאומנים.

    גם הנשיא המושחת, חרזאי, ש'המליך' בוש בשעתו (היה אחד שותפיו העסקיים), היה בעייתי במיוחד. כיום האלטרנאטיביות הרבה יותר טובות.

    במקרה שלהם, צבא מקומי היה מתאים יותר, כמו גם חלוקה לאיזורי שליטה אוטונומיים. כיום הצבא המקומי מצליח יותר מהרגיל (בטח יותר מהצבא העיראקי). אילו היה ניתן ליצור את התחושה שהשירות בו הוא יתרון (וכן עליונות מוסרית ואישית), זה היה מקדם אותו.

    אבל כל עוד פקיסטן בוחשת בקערה, המצב יהיה בעייתי.

    אגב היתה תוכנית מרתקת של '60 דקות' לאחרונה, עם הכתבת לארה לוגן. הכתבה נפתחה בטיסה במסוק בלילה מעל קאבול, כאשר לוגן נזכרת בביקור הראשון שלה שם לפני 13-14 שנה; אין מה להשוות – כיום זו עיר ענקית ואיזור שלם שמואר באורות רבים. אז זו היתה חורבה. כך שהשינוי נעשה.

  7. אגב '60 דקות' – היתה לפני כמה שבועות כתבה מרתקת שם על 'פיקוד החלל' והאתגרים שלו מול הסינים. סיפור כמעט בדיוני… כמו שאומר המפקד שלו (שמזכיר לי את קומנדר דאטה מ-STNG) 'אנחנו לא נאסא'…
    http://www.cbsnews.com/videos/the-battle-above-part-one/
    http://www.cbsnews.com/videos/the-battle-above-part-two/

  8. מכוח איזו סמכות יכול סגן נשיא ארה"ב לקבוע על דעת עצמו את מדיניות ארה"ב (דיפלומטית, צבאית, מודיעינית) בשאלה מי יהיה ראש ממשלת עיראק?

    האם לנשיא, לשר ההגנה, לראש ה-CIA ולבכירים אחרים לא היתה השפעה בנושא, או שמשום-מה הנשיא הניח את הטיפול בעיראק בידי ביידן?

    • ביידן הוא דמות מאד דומיננטית בממשל, וככה"נ קיבל מנדט מאובמה לפעול בנושא. מעניין לציין שמאז ימי בוש הבן, סגן הנשיא הפך להיות דמות חשובה ומשפיעה ביותר (צ'ייני ואח"כ ביידן).

    • אני מניח שהחלטה כה משמעותית כמו החלפתו, למעשה, של מנהיג עיראק נעשתה, לכל הפחות, בידיעתו ובאישורו של אובמה. (גם אם ביידן היה הרוח החיה, זו לא החלטה שהיה יכול לעשות על דעת עצמו מכוח מנדט כללי שקיבל).

  1. פינגבק: חומה בירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון | הינשוּף

  2. פינגבק: חומה בירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון לבירה | הינשוּף

  3. פינגבק: אסטרטגיה חדשה לירושלים: איך אפשר להחזיר את הביטחון לבירה | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: