הג'יהאדיסט המפוייס: מנהיג ג'בהת א-נוסרה מדבר

כלי התקשורת השונים, לרבות הינשוף, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש. אבל מה עם אחיו הקטן והאלים, ארגון ג'בהת א-נוסרה בסוריה? למרות שמדובר במועמד הרציני ביותר לשלוט בשכנתנו הצפונית לאחר עידן אסד, אנחנו יודעים עליו מעט מאד. לאחרונה התראיין מנהיג הארגון, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לרשת אל-ג'זירה. בין תחזיות אופטימיות על המצב בחזית, לעג מר כלפי חיזבאללה ואיראן והאשמות נגד ארצות הברית, הדגיש ג'ולאני את ההבדלים המהותיים בינו ובין דאע"ש, הארגון שממנו צמח וכנגדו נלחם בשדה הקרב יותר מפעם אחת. מהם עקרונות הג'יהאדיזם המפויס של ג'ולאני, וכיצד הוא משפץ את שלושת העמודים של הג'יהאד העולמי מבלי לוותר עליהם? ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח ומסביר.

flag_of_the_al_nusra_front_svg_by_almuwahid-d801hbt

כלי התקשורת השונים, לרבות הבלוג הזה, כתבו בשנה האחרונה הרבה מאד על דאע"ש והאסטרטגיה שלו. ספרים רבים בנושא הזה, חלקם טובים מאד, מתווספים מדי חודש לארון הספרים הג'יהאדיסטי העשיר גם כך. עם זאת, הידע על ג'בהת א-נוסרה, שלוחת אל-קאדה העצמאית והנמרצת בסוריה, עשיר הרבה פחות. למרות שהארגון הזה והברית הצבאית שהוא ממלא בה תפקיד מרכזי, ג'ייש אל-פתח, כבשו שטחים נרחבים בסוריה לרבות הגבול עם ישראל, אנחנו יודעים מעט יחסית על מנהיגיו, האסטרטגיה והאידיאולוגיה שלו. לאור זאת, יש עניין מיוחד בראיון חדש, ארוך ומעמיק שקיימה רשת אל ג'זירה עם אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מנהיגה המיסתורי של חזית נוסרה. בקול רך, ביישני לעיתים, פורש אחד משועי הג'יהאדיזם של ימינו את משנתו האידיאולוגית ואת פרשנותו למצב הצבאי והפוליטי בסוריה ובמזרח התיכון.

קול רך ומבוייש - מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

קול רך ומבוייש – מנהיג ג'בהת א-נוסרה מתראיין בפנים מוסתרות לתוכנית "ללא גבולות" של אחמד מנצור, רשת אל-ג'זירה

הראיון, יש לומר, בעייתי משהו. המראיין המצרי, אחמד מנצור, אוהד מאד את הארגונים האסלאמיים, ונראה שבמהלך השיחה עשה מאמץ להציג את ג'בהת א-נוסרה באור חיובי ככל האפשר ו"להרים להנחתה" למרואיין. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, מצדו, ראה בראיון הזדמנות לפנות לקהל מסויים וספציפי (ועוד נדבר על כך בהמשך), ולכן יש להתייחס לדבריו בביקורתיות הראויה. ובכל זאת, הראיון מרתק, ומלמד אותנו הרבה על האופן שבו ג'בהת א-נוסרה מעוניינת להיתפס ברבים, ובמידה מסויימת גם על האופן שבו היא רואה את עצמה. במיוחד, מעניין האופן שבו אבו מוחמד אל-ג'ולאני מנסה למתוח קו חד בין ארגונו לבין דאע"ש, בלי לנטוש את עקרונות הג'יהאדיזם. חרף נאמנותו המוצהרת לאל-קאעדה, הוא מתווה אסטרטגיה ייחודית של ג'יהאדיזם סלפי, שונה הן מזה של ארגון האם ובמיוחד מזה של המדינה האסלאמית. לפיכך, הראיון הוא הזדמנות מצויינת להבין ארגון צבאי חזק ויעיל, מועמד רציני מאד לשלוט בסוריה לאחר נפילת אסד, אבל גם את הגוונים והעקרונות האידיאולוגיים המאפיינים את ארגוני הג'יהאד בימינו.

הראיון, חשוב לומר, פונה בעיקר לקהל אסלאמי, אם לא ג'יהאדיסטי ממש. אבו מוחמד אל ג'ולאני אינו מעוניין למצוא חן בעיני ארצות הברית והמערב, אחרת היה מתכחש לאל קאעדה ולא מתפאר בקשרים עמה, כפי שהוא עושה בראיון. ובכל זאת, הוא כן מעוניין להבהיר למערב את כוונותיו ואת גבולות הגזרה של המאבק הג'יהאדיסטי כפי שהוא תופס אותו. מעל הכל, בעזרתה האדיבה של רשת אל-ג'זירה, ג'ולאני יוצר ווריאציות משלו לשלושת העקרונות העיקריים של הג'יהאד העולמי, המקובלים הן על אל קאעדה והן על דאע"ש  – סלפיזם, תכפיריות ומלחמת קודש. בקצרה, ג'ולאני מציע גירסה מרוככת, פשרנית ורגועה יותר לכל שלושת העקרונות, אולם מבלי לוותר עליהם – אפילו כמלוא הנימה.

download

סלפיזם ותכפיריות

הסלפיה, אידיאולוגיה דתית ותיקה שלבשה צורה חדשה בסוף המאה העשרים, עלתה לזירת הטרור הבינלאומי אך ורק בעשורים האחרונים. העיקרון הסלפי הבסיסי הוא דחיית המודרנה והאידיאולוגיות המיובאות מהמערב, תוך דרישה לשוב לתור הזהב הקדום של ימי הנביא מוחמד ותלמידיו הקרובים. הסלפים חלוקים על הזרם המרכזי של האסלאם הפוליטי, היינו – תנועת האחים המוסלמים וגרורותיה – בחוסר נכונות להתפשר עם המדינה המודרנית ובחוסר סבלנות מובהק לצעדים הדרגתיים. במקום לאמץ את מנגנוני המדינה ולאסלם אותם, הסלפיה דורשת לנתץ את הסדר הקיים ולבנות במקומו את החברה האסלאמית הקדומה של ימי הנביא. כאשר המדינה האסלאמית בעיראק, אחד הגלגולים הקודמים של דאע"ש, אסרה על תושבי מחוז אנבאר לאכול גלידה כי המאכל לא היה קיים במאה השישית לספירה, היא יישמה באופן קיצוני וביזארי משהו את העיקרון הזה.

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

גלידה לא היתה בימי הנביא, ולכן נאסרה

עד סוף המאה העשרים העדיפו רוב הסלפים להתרחק מהפוליטיקה, שנתפסה בעיניהם כמקור של זיהום. אולם בעשורים האחרונים, ארגונים סלפיים פנו יותר ויותר לדרך הטרור, מתוך כוונה לנתץ את החברות הקיימות ולבנות אותן מחדש. אל-קאעדה, דאע"ש, ג'בהת א-נוסרה, כל אלו ארגונים סלפיים (אם כי רוב הסלפים אינם שייכים לארגונים הללו או תומכים בהם בהכרח).

הארגונים הסלפיים המשתייכים לג'יהאד העולמי (אל-סלפייה אל-ג'יהאדייה), מעוניינים לבנות את החברה מחדש לפי פירוש מילולי של חוקי השריעה. בחברה הסלפית אין מקום אמיתי לכופרים, מלבד אולי נוצרים שמוכנים לשלם מיסים כבדים במיוחד – וגם להם אסור לקיים את דתם בפומבי. מיעוטים שצמחו מהאסלאם (עלוואים) או כאלו שנתפסים כעובדי אלילים (יאזידים) זוכים ליחס אכזרי במיוחד, ואין להם אלא להתאסלם או למות. היחס הסלפי למיעוטים דתיים הגיע לשיאו המזוויע בטבח היאזידים בעיראק בידי דאע"ש, ובחורבן המוחלט שהמיטו לוחמי המדינה האסלאמית על הקהילות הנוצריות העתיקות בסהר הפורה. גם לוחמי ג'בהת א-נוסרה לא טמנו את ידם בצלחת, והיו מעורבים ברדיפות קשות כנגד קהילות נוצריות בסוריה.

יחס מזוויע למיעוטים - פליטים יאזידים בעיראק

יחס מזוויע למיעוטים – פליטים יאזידים בעיראק

עיקרון התכפיריות, עיקר אמונה אידיאולוגי משותף לכל ארגוני הג'יהאד העולמי, גורס כי מוסלמים שאינם מקבלים את הפרשנות המילולית, הקיצונית של הדת אינם חוטאים סתם אלא כופרים הראויים לעונש החמור ביותר. העיקרון הזה, שנתפס כאיום על חברות המיינסטרים המוסלמיות, הוא שמזכה את דאע"ש ודומיו בקיטונות של רותחין וביקורת בכל רחבי העולם הערבי. הוא גם שסיפק הצדקות אידיאולוגיות לחלק גדול ממעשי הזוועה של המדינה האסלאמית, כמו למשל שריפת הטייס הירדני וטבח שבויי המלחמה הסוריים. ברגע שרוב המוסלמים מוגדרים ככופרים, מותר לטבוח בהם, והאכזריות הופכת להיות חסרת גבולות.

בראיון עמו, מדגיש אבו מוחמד אל-ג'ולאני את המפריד בין דאע"ש וג'בהת א-נוסרה על ידי ניסוח מחודש, מרוכך יותר, של עקרונות הסלפיה והתכפיריות. הוא בשום פנים ואופן לא מוותר עליהם, אך מוכן לדחות את יישומם משיקולים כאלה ואחרים, ובעיקר – להכפיפם לשלטון חוק בירוקרטי ולהפריד בינם לבין אכזריות סתמית. השנאה לדאע"ש בחוגים נרחבים, גם אסלאמיים, נובעים כאמור מהתכפיריות הקיצונית שלה, שיוצרת תחושה כי היא נלחמת בכל מי שאינו היא. מנהיג דאע"ש הכריז על עצמו כח'ליף, ולכן כל מי שלא מכיר בשלטונו הוא כופר ובן מוות בהגדרה. אבו מוחמד אל-ג'ולאני, לעומת זאת, לא הכריז על עצמו כח'ליף – ולכן פתוח לפשרות ולשיתוף פעולה עם כוחות אחרים, אסלאמיסטיים ואפילו כאלו שאינם אסלאמיסטיים. ג'בהת א-נוסרה, הוא מדגיש בראיון, אינה נלחמת בכל העולם, אלא רק במשטר ובמי שתוקף אותה. שבויים מצבא אסד יזכו ליחס טוב, אם רק יניחו את נשקם. נוצרים ומיעוטים אחרים ייזכו להגנה אם יקבלו את שלטון ג'בהת א-נוסרה ובעלות בריתה.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חיילים מצבא אסד, שנפלו בידי דאע"ש, חופרים את קבריהם שלהם. ג'בהת א-נוסרה, לעומת זאת, הכריזה על מדיניות של יחס הוגן לשבויים.

חרף כך, ג'ולאני אינו מוותר על עקרונותיו הבסיסיים. בדבר אחד – הוא מדגיש – לא תהיה כל פשרה: השריעה תיושם במדינה החדשה ככתבה וכלשונה. ראשית כל, עלאווים אינם נכללים בכתב הסובלנות שהוא מציע. תחת משטר אסד, הוא מדגיש, העלאווים טבחו במוסלמים הסונים, וכדי לזכות במחילה עליהם לא רק למשוך את ידיהם מהמשטר, אלא גם "להכיר בטעויותיהם הדתיות", היינו – להפוך לסונים. הנוצרים ייזכו לפטור ממס הג'יזייה, עד שתוקם ממשלה אסלאמית מסודרת. כלומר, גביית המיסים המפלה של ג'בהת א-נוסרה תהיה במסגרת מנגנון מדינתי מסודר, ולא שוד רצחני כמו אצל דאע"ש.

חשוב יותר: אבו מוחמד אל-ג'ולאני חורג מעיקרון התכפיריות הקיצוני שאפיין ארגונים סלאפיסטיים וג'יהאדיסטיים בעבר. הוא אומר בתוקף, מספר פעמים, כי הכרזה על ציבורים מוסלמיים שלמים ככופרים היא טעות שאין לו חלק בה. מותר להכריז ככופר אך ורק על אדם ספציפי, לאחר חקירה ומשפט ובמסגרת שלטון החוק. כלומר, ג'ולאני מכיר בעיקרון התכפיריות, אבל רוצה להגבילו למישור האינדיבידואלי ולהכפיף אותו למנגנונים של מדינה מסודרת. הטיעון הזה נועד, ללא ספק, להפיג את החששות של גורמים אסלאמיים אחרים, בסוריה ומעבר לה, ואולי להשיג סיוע (גלוי, לפחות) מקטאר וטורקיה. אולם ספק אם הדבר יסתייע כל עוד ג'ולאני לא יתנתק פומבית מאל-קאעדה, צעד שהוא לא מוכן לעשות משיקולים עקרוניים ומעשיים כאחד.

 

מג'יהאד עולמי לג'יהאד מקומי

מדובר כמעט במובן מאליו, אולם ארגוני הג'יהאד העולמי כולם מתאפיינים בדגש חזק, אובססיבי כמעט, על עיקרון מלחמת הקודש באסלאם, בלי כל ניסיון לרכך או לעדן אותו. במסמך היסוד של אל קאעדה, הכרזת המלחמה על היהודים והצלבנים, נכתב כי חובה על כל המאמינים להרוג יהודים ונוצרים באשר הם שם, הן אזרחים והן אנשי צבא. ההיתר להרוג אזרחים מבוסס דווקא על פרשנותה של אל קאעדה לרעיון הדמוקרטי. משום שאזרחי המערב בוחרים בממשלות שלהם, יש להם אחריות מוחלטת על המלחמה שאותן ממשלות מנהלות כנגד האסלאם. אולם הג'יהאד של אל קאעדה, בסופו של דבר, הוא לא רק הגנתי אלא התקפי, והמטרה שלו היא לגרש את צבאות המערב מהמזרח התיכון כצעד ראשון להקמת חליפות שתאחד את כל המוסלמים, ובסופו של דבר תכבוש את כל השטחים שהיו פעם בידיהם, לרבות ספרד אם לא יותר מכך. בעניין זה, המחלוקת בין אל קאעדה לדאע"ש היא טקטית יותר מאשר אסטרטגית. שני הארגונים דוגלים בפיגועי טרור נגד אזרחים מערביים, אולם מבחינת אל קאעדה המלחמה במערב היתה תמיד עדיפות ראשונה, בעוד דאע"ש העדיף לבסס שלטון מדיני בשטחים ערביים מובהקים בעיראק ובסוריה.

בויכוח הזה, בוחר אבו מוחמד אל-ג'ולאני קו אסטרטגי ייחודי משלו. האסטרטגיה הזאת מתחילה, כפי שהבהיר הפרשן ארן לונד, אפילו בבגדים שבחר ללבוש בראיון. אל-קאעדה, כידוע, נוצרה והתגבשה באפגניסטן ובפקיסטן, והלבוש האופייני לארצות הללו הפך ל"מדים" המקובלים על מפקדי הארגון. אולם במקום השלוואר האפגני, בוחר ג'ולאני ללבוש בגדים סוריים, ובכך להדגיש את זהותו הסורית, הערבית והמקומית. היה אפשר לטעון שמדובר בקוריוז, אלמלא ג'ולאני היה מדגיש את אותו הקו בראיון. ג'יהאד היא מבחינתו חובה עליונה ושליחות חיים, אולם אך ורק בסוריה ובתוך גבולותיה. אין לו שאיפות בינלאומיות, הוא אינו מתעניין בזירה הבינלאומית ובשום דבר שקורה מחוץ לגבולות סוריה הקטנה, אפילו לא בלבנון. לא לחינם ישראל ופלסטין לא הוזכרו בראיון כלל. הוא אמנם מאיים במרומז בפיגועים ("כל האופציות פתוחות"), אבל רק כצעד הגנתי היה והמערב ימשיך להפציץ אותו.

בראיון, משתמש ג'ולאני בנאמנות לאל-קאעדה כמרכז מעורפל, טקטיקה שדנו עליה רבות כאן בינשוף. כקצין מבצעים לשעבר של דאע"ש בעיראק שהתנתק מארגון האם ובנה אימפריה צבאית משלו, ג'ולאני משתמש בסמכות הרחוקה של איימן אל-זוואהירי, מנהיג אל קאעדה, כדי להעניק לגיטימציה לקו העצמאי שלו. באופן אירוני, דווקא הצהרת הנאמנות לאל קאעדה נותנת לג'ולאני יכולת לעשות מה שהוא רוצה. מצד אחד, היא הופכת אותו לחלק מארגון עולמי, מעניקה לו לגיטימציה להתנתק מדאע"ש ומבדילה בינו לבין שאר אילי המלחמה ומנהיגי הכנופיות החמושות בסוריה. מאידך, זווהאירי הזקן, החלש והמרוחק לא יכול לשלוט בו באופן אפקטיבי, ובוודאי לא ירצה לריב עם מנהיג השלוחה החזקה והמוצלחת ביותר שלו.

מתקשה לשלוט באנשיו - מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

מתקשה לשלוט באנשיו – מנהיג אל-קאעדה איימן א-זוואהירי

לאור זאת, משתמש ג'ולאני בסמכותו של זווהאירי כחותמת גומי. מנהיג אל-קאעדה, הוא אומר בראיון, פקד על ג'בהת א-נוסרה להפיל את משטרו של בשאר אל-אסד, ולסלק מסוריה את הנשיא השנוא ובעלי בריתו מאיראן ומחיזבאללה. הפקודה הזאת תוחמת את פעילות החזית בגבולות גיזרה נוקשים, מנדט צר שגם לאל קאעדה עצמה יהיה אסור להרחיב בעתיד. בסוריה, מבהיר ג'ולאני, אין ג'יהאדיסטים שמתכננים פיגועים נגד המערב, בניגוד לטענותיה של ארצות הברית. יתר על כן, אפילו אם אל-קאעדה תריץ בעתיד פיגועים בינלאומיים כאלה, הוא לא ייטול בהם חלק. בכך, מנסה ג'ולאני להחזיק את המקל בשתי קצותיו: גם לשמור על נאמנות לאל-קאעדה, וגם להתנער מהמורשת הטרוריסטית והגלובלית של ארגון האם. במקום ג'יהאד עולמי, מציע ג'ולאני ג'יהאד מקומי.

עד כמה מבטאים השינויים בפרשנות של עקרונות הסלפיה, התכפיריות והג'יהאד הגלובלי תמורה אמיתית באסטרטגיה, ועד כמה הם מהלך יחצנ"י, קשה עדיין לדעת. בכל מקרה, רצוי לשים לב לאבו מוחמד אל-ג'ולאני ולג'בהת אל-נוסרה. כוח חדש קם מצפון לישראל, והוא איתנו, ככל הנראה, כדי להישאר.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-יוני 1, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מהניתוח מתקבל הרושם שג'ולני מנסה ללכת על קו התפר שבין פונדמנטליזם לבין פטריוטיזם סורי, כלומר בין החזון הפאן-איסאלמי של אל קעידה או האזורי של דאע"ש, לבין החזון שלו לסוריה האיסלאמיסטית שתקום לאחר הפלת משטר אסד. נראה שהוא משאיר לעצמו תמיד פתח לפרשנות עצמאית של עקרונות האיסלאם, באופן כזה שיאפשר לו לשלוט ביעילות במדינה.

    מעניין אולי, להשוות את ג'בהאת אל נוסרה לחיזבאללה. גם הארגון הלבנוני נישא על כתפי התחייה השיעית באיראן וניסה להשתמש בסמכותו הדתית של האייתולה כדי להעניק לעצמו לגיטימציה בקרב השיעים, אבל המשיך לראות עצמו כחלק מהאומה הלבנונית והמערכת הפוליטית הייחודית שלה.

  2. תודה על המאמר

    לפני שנים (עשור פלוס?) שמתי לב לתופעה מעניינת – לא ניתן להוריד באמת מרמת החיים של אנשים. כלומר לא משנה אם הכסף פוחת, אנשים לא יוותרו על הנאות או טכנולוגיות שאליהן הם התרגלו.

    כך שגם מי שאין לו כסף, עדיין יסתובב עם סלולארי (היום סמרטפון), יתחבר לאינטרנט וימשיך לצרוך מוצרים יקרים, כי אין דרך לרדת מזה – מרגע שהתרגלת לרמה מסויימת, לא תוכל לוותר. רק מעטים ספורים יסכימו להתנזר. רובם ינטשו את העיר ויעברו לחיות במדבר/שממה.

    לכן הדרישות הנזיריות של הסלאפים/קיצונים הללו אינן פרקטיות. מי שהתרגלו לחיים מודרניים, לא יחזרו למאה ה-7 לספירה. כך שתהיה תרבות כפולה, שהיא בכלל אופיינית מאוד לעולם המוסלמי-ערבי – קיצוניות דתית כלפי חוץ, ונהנתנות קיצונית לא פחות כלפי פנים.
    קיצונית – כי היא אכולת-אשם וחבויה, ועל כן מתאמצת ללא הרף לפצות על ה'נזירות' הכפויה.

    בסופו של דבר הדואליות לא תצליח להישמר ותתפרץ במחאה כזו או אחרת. עד אז היא תבטיח הרבה ברוטאליות בתוך המשפחה ומחוץ לה.

  3. אגב דני – כתבה יפה על התגובה היהודית בעולם לתבוסה הרוסית ב-1905 ליפאנים –
    http://www.haaretz.co.il/literature/study/.premium-1.2647581

  4. אם זה מפויס – אז מה זה לא מפויס?

    הוא לא מוותר על השריעה, לא מוותר על המרת דת בכוח או מוות, לא מוותר על הג'זייה – ובינתיים הוא לא תומך בג'יהאד מחוץ לגבולות סוריה – אבל רק כי אילו הפקודות שקיבל מאל קעידה.

    הרף שלנו ל"מפויס" ירד.

  5. דני, תודה על פוסט מאוד מעניין.
    טוב לדעת את ההבדל בין שני הארגונים. אבל בגדול מבחינתנו, זה נבלה וזה טרפה….
    שניהם שונאים את היהודים וירצו שנתאסלם. אבל נוסרה אולי קצת יותר סובלניים לבני דתות אחרות.
    אבל עוד לא ראינו שום הוכחה לכך בשטח.

    • אני חושב שניתוח אסטרטגי רציני חייב להתעלות מעל מכתמים כמו כולם אותו דבר,
      וזה נבלה וזה טריפה.

      • אתה צודק בגדול והחכמת אותי הרבה בנוגע להבדל בין שני הארגונים האלה.

        אבל בנוגע ליחסם אלינו היהודים, זה דומה יותר לשאלה מי יותר אנטישמי? הפולני, האוקראיני או הליטאי?
        זו הייתה כוונתי.

      • אני חושב שהיהודים נמצאים במקום שונה בסדר העדיפויות שלהם, במקום די נמוך בינתיים.

  1. פינגבק: על ויסקי וג'יהאד: מבט קרוב על מלחמת קודש – חלק ראשון | הינשוּף

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: