דוקטור, תציל אותי: על אקדמיה, פרות קדושות ולונה-פארק

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. אחת מהן, שנשחטה בידי העיתונאית קרולינה לנדסמן, היא הפרה הקדושה שמתקראת "הדוקטורים". לדעתה, אלו שמחזיקים בתואר המכובד אינם אלא "ילדים שלא התבגרו". אז בתור אחת הפרות הקדושות האלו, אני מנצל את הטור הנ"ל כדי לענות ב" מוּ" רועם. ינשופי מגדל השן בשבח הילדותיות, ומדוע כדאי לפעמים להישאר בלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

?????????????????????????

בימי הסתיו, רוב היהודים בישראל אינם נוהגים לצאת ולצלות בשר בפארקים. אבל אולי לכבוד האזרחים המוסלמים, שנהנים בימים אלו מבשר טרי ומשובח לרגל חג הקורבן, החליט עיתון הארץ לצאת במבצע של שחיטת פרות קדושות. המבצע התנהל כמו פשיטת קומנדו נועזת: כל עיתונאי ובעל טור החזיק סכין בין השיניים והתנפל על קורבן אחר. בני ציפר השתלח באתגר קרת, רוויטל מדר בשמעון פרס, ואחרים התמקדו בקבוצות (האקטיביסטים המזרחים) או אפילו ברעיונות (צדק חברתי). באחד הטורים המסקרנים יותר, קרולינה לנדסמן הסתערה על המלומדים שאיתרע מזלם להחזיק בתואר דוקטור. אנשי האקדמיה, היא האשימה, הם כמו ילדים שלא התבגרו. במקום ללמוד בבית הספר הגבוה שנקרא "אוניברסיטה" ואז לצאת לעולם הרחב, מי לעבודה במפעל, מי למשמרת בבנק ומי לגדל פלפלים בשדה, הם בחרו להישאר לנצח בילדות סימבולית בין כותלי מוסדות מגוננים ומפנקים. בטורה, שנראה לפעמים כמו ניסיון לדחוס כמה שיותר מטפורות למרחב כמה שיותר מצומצם, ממשיכה לנדסמן ומשווה את ה"דוקטורים" לאותם הילדים שמסרבים לעזוב את הלונה-פארק אחרי שעת הסגירה.

03.01.2009-luna_entrance2

האמת היא, שבתור אדם המחזיק בתואר "דוקטור" התקשיתי להבין מה קרולינה לנדסמן בדיוק רוצה ממני. כלומר, אני משער שהיא מדברת עלי, בתור מי שמתמחה בהיסטוריה, אחד ממדעי הרוח והחברה, ולא על אנשי האקדמיה שמפתחים טילים, נוסחאות מתמטיות או תרופות לסרטן, אם כי במאמר היא לא ציינה אותם לקולא. קרולינה לא סיפרה לי האם עלי לוותר על התואר המפונפן, ולהחליף אותו במשהו עממי יותר, נגיד "קומראד"? או שמא עדיף שאחליף מקצוע ואעבוד בבנק, במפעל או בשדה? אולי אני אמור להתנהל אחרת בתוך כותלי האוניברסיטה? זו שאלה חשובה, משום שהמאמר של לנדסמן מתכתב עם קשת שלמה של טענות כנגד האקדמיה והיושבים בה; טענות כדוגמת "מגדל השן", ה"ניתוק מהמציאות", "מדעי הדשא", "מדעי הכלום", "בזבוז כספי ציבור וכיוצא בזה". בחלק מהטענות הללו יש ממש. באקדמיה, כמו בכל מוסד אחר בישראל, יש בזבוזים, כפילויות חוסר יעילות ויתר ירקות עבשים שצריך לנקות מהמדפים, וקוראי הינשוף יודעים שביקרתי לא אחת בחריפות את השיח המתפתל, הרדיקליות הסינתטית והז'רגון המפותל שמשתמשים בו באזורים כאלה ואחרים.

אבל כל אלו, כפי שכתבתי כאן, אינם צריכים להעיב על החשיבות העצומה שיש למדעי הרוח, למחקר והוראה בתחומים כמו היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אם נקצר את הטיעון, המטרה בלימוד ההיסטוריה היא לא להכין ערימה של דוגמאות היסטוריות שיהיה אפשר "ללמוד מהן" כדי לדעת איך להתנהג בעתיד, אלא ללמד את אזרחי העתיד לנתח סיטואציות אנושיות, להעריך עדויות, להצליב מקורות, להטיל ספק, לחשוב ביקורתית ולקבל החלטות מושכלות. מי שהתאמן בתהליך המורכב הזה אינספור פעמים בהקשרים היסטורים, פילוסופיים, ספרותיים ואחרים, יוכל להשתמש במיומנויות שרכש במהלך חייו, בין אם מדובר בהחלטות אישיות ועסקיות, פוליטיות או מדיניות. אבל כאן, בתור אחת הפרות שקרולינה לנדסמן מנסה לשחוט, הייתי רוצה לענות ב" מוּ" רועם על האשמה אחרת שלה – ההאשמה של אנשי האקדמיה בילדותיות. מה משמעותו של הטיעון הזה, למעשה?

אחד ההבדלים בין ילדים למבוגרים, הוא שילדים נחשבים לתמימים יותר. מדוע הם תמימים? משום שהם מודעים לחוקים הרשמיים שמכתיבים בכוח את התנהגות המבוגרים, אבל לא מודעים עדיין לחוקים הבלתי כתובים שעומדים בבסיסה בפועל. כלומר, לילדים אין תמיד את אותו הקומון-סנס שיש לאדם מבוגר, שמסייע לו לדעת מה "הולך" ומה "לא הולך", מה סביר ומה לא סביר, איזו עברה תכניס אותו לכלא ואיזו תסתיים בנזיפה משוטר, ואלו פינות אפשר לעגל בלי לשלם מחיר כבד. הטענה הזאת כמובן כללית ושטחית, וילדים הרבה פעמים לומדים את החוקים הלא כתובים הרבה יותר מהר מאשר המבוגרים חושבים. אבל נניח לכך לרגע: היתרון של החשיבה האקדמית, לדעתי, הוא שלחוקר יש פנאי אמיתי ונפשי להתנער לרגע מהקומון-סנס ומהכללים המקובלים שלרוב האנשים העסוקים אין כוח וחשק להרהר אחריהם. בניגוד לילד, הוא מגיע לשאלות הללו עם ידע. אבל אם הוא חוקר טוב, הוא מאמץ את הפתיחות והסקרנות של הילד. כשהוא בוחן סוגיה, הוא בודק האם מה שמקובל לחשוב, ה"קומון סנס" וה"שכל הישר" הוא באמת כזה, או רק כיסוי לעצלנות, שבלוניות, קונספציות, דיעות קדומות ו/או מציאות שעבר זמנה ובטל קורבנה?

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

תמימים, או שלא? למצולמים אין קשר לכתבה.

אפשר לתת אינספור דוגמאות: האם, למשל, תוספת תקציב למשרד ממשלתי אכן תשפר את השירות הניתן בו, כפי שמקובל לחשוב, או שדווקא לא? ואולי תוספת תקציב למשרד החינוך דווקא תדרדר את איכות החינוך? האם הציונות יישבה "עם ללא ארץ" ב"ארץ ללא עם", או שהמציאות, אפעס, היתה מורכבת יותר? האם מוסר הוא מותרות של "יפי נפש", או מרכיב חשוב בטובתו המדינית של עם, ומאלו סיבות? האם יותר טנקים ודיביזיות מלמדים בהכרח שהצבא חזק, או שמא עשויים להצביע על חולשה? למה מלחמות נוטות לפרוץ בקיץ ובאביב, ומשברים כלכליים – בסתיו? לרבות מהשאלות הללו יש תשובה ברורה של "קומון סנס", אבל היא לא תמיד התשובה הנכונה. כשמגיעים אליהן עם פתיחות של ילד, אבל עם ידע של מבוגר, ובעיקר – פנאי לחקור, עשויים להגיע לתשובות מפתיעות, שבתורן מצמיחות רעיונות יצירתיים שעשויים להשביח את השיח הציבורי, להפרות רעיונות אחרים ולסייע לחברה ביותר ממובן אחד.

מקורה של המילה האנגלית scholar  היא בביטוי היווני scholastes, היינו, אדם שיש לו פנאי לחשוב, לחקור וללמוד. החברה צריכה מספר מסויים של אנשים, כמה בדיוק, צריך להתווכח, שתפקידם הוא לחקור, לחשוב ולהפוך בסוגיות הקשות, גם באופנים שנוגדים את הקומון-סנס. הם לא צריכים להיות מנותקים מחיי היומיום, בכך המבקרים צודקים, ויש מקום למתוח ביקורת על שיח אקדמי מעגלי, מלאכותי ומתנשא שמרחיק את עצמו מהציבור בכוונה תחילה משיקולי סנוביזם. אבל הם צריכים לפעול בסביבה שתאפשר להם לחקור בחופש יחסי, ולחנך תלמידים למחשבה חופשית, ספקנית וביקורתית על שאלות יומיומיות יותר ופחות. רובנו, אם נשתמש במטפורה של קרולינה לנדסמן, עוברים כל הזמן בלונה פארק של החיים, עולים ויורדים, נופלים ומתרוממים בסחרחרת אירועי היומיום שלנו. עדיף שיהיו גם כאלו שישארו בלונה-פארק בלילה, כדי לנסות ולהבין איך הוא עובד.

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-ספטמבר 27, 2015, ב-ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 36 תגובות.

  1. אני יכול להעיד שבמשך ארבעת השנים שעברו מאז שקיבלתי את הדוקטורט עבדתי במשרה מלאה, במקביל להעברת קורסים במוסדות שונים (כשלמוסדות האמורים היה תקציב בשביל זה – לרוב אין). בשנה וכמה חודשים שעברו מאז שקיבלתי את הדוקטורט, אני עושה פחות או יותר את אותו הדבר. האם עברתי את מבחן הבגרות של הכותבת ב-"הארץ", או לכל הפחות, האם אני יכול לקבל ממנה אישור על היותי טפיל שחי על חשבון הפרולטריון העמל?

    • סליחה, טעות. הכוונה היתה לארבעת השנים האחרונות שבהן עבדתי על הדוקטורט (2009-2013) בהן עבדתי במקביל במשרה מלאה, והזמן שעבר מאז שקיבלתי אותו (2014-היום) שבמהלכו אני עושה את אותו הדבר.

      • היא כמובן לא מבינה מהחיים שלה, ולא יודעת כלום על החיים האמיתיים של רוב הדוקטורנטים. אבל גם אם היית מקבל מלגה מלאה ולא עובד בשום דבר אחר (שזה המצב הרצוי, לדעתי) – המלגה הזאת ניתנת על מחקר ותרומה לידע האנושי, ולפיכך מוצדקת לחלוטין. כמובן, מי שעשה דוקטורט, אפילו אם הוא לא משתלב באקדמיה, מביא לעיתים קרובות את המיומנויות שלמד ואת היכולת לעבוד לעומק על מחקר גם לתחומים ולמקומות אחרים.

  2. זה מעבר לכך. סקרנות ויכולת ללמוד נושאים חדשים הם באופן מובהק תכונות של ילדים, לא של מבוגרים. מבוגרים שמצליחים לשמר את התכונות האלו אל הבגרות לא פעם משמרים גם תכונות ילדותיות אחרות, כגון חיבה לסיפורים דמיוניים על עולמות אחרים וחיבה למשחקים. אולי ניתן לטעון שגם מאבקי האגו הנפוצים באקדמיה הם השתמרותה של תכונה ילדותית…

    • מסכים עם הכל, ועדיף לשמור על התכונות ה"ילדותיות" האלה! אין דבר יותר מעצבן ובסופו של דבר מזיק לסביבה מאנשים "מעשיים" מדי ש"אין להם זמן לשטויות". רק עם המשפט האחרון אני לא מסכים. מאבקי אגו, חלקים ילדותיים, קיימים בכל מקום שיש בו בני אדם. ע"ע פרשת הרפז, נחשים, נעליים גבוהות והתככים בקריירה. שלא לדבר על העיתונות והפוליטיקה. ואני לא אופתע לדעת שגם בצמרת של גוגל או יאהו, למשל, יש מאבקים מסוג דומה, פשוט אנחנו לא יודעים עליהם.

  3. אבל לגבי האקדמיה אני לא מסכים איתך. היא די פספסה את זה, כמו כל מי שכותב מבחוץ, אבל האמת היא שהאקדמיה מנופחת הרבה מעבר ליכולת שלה לתרום למשהו. מרבית המחקרים הנעשים בכל תחום, כולל תחומים מדעיים, הם מיותרים לגמרי. מרבית חברי הסגל מיותרים לגמרי. מרבית הסטודנטים יכלו להסתדר גם עם קורסים מקצועיים קצרים וללא תארים ארוכים ומפרכים. הבעיה היא שמי שמבחוץ לא רואה את זה, ומי שנמצא בפנים, ובכן, אתה יודע מה אומרים, המשכורת שלו תלויה בכך שהוא לא יוכל לראות את זה…

    • איפה אתה מעביר את הגבול בין "מי שבחוץ" ל"מי שבפנים"? כידוע, רוב בעלי התואר ד"ר אינם נקלטים בסגל האקדמי (אין לי מושג האם לנדסמן מודעת לכך). אז מצד אחד, הם מכירים היטב את עולם האקדמיה, ומצד שני, כמה שנים אחרי הדוקטורט, משכורתם אינה תלויה בעולם הזה.
      כמו"כ, מה פירוש מחקרים מיותרים? ככל הידוע לי, מושכל ראשון בעשייה האקדמית הוא שמחקרים נעשים על-מנת להרחיב את הידע האנושי (ולספק את סקרנות החוקרים, בוודאי). הטענה שרוב המחקרים או החוקרים אינם עומדים ביעד הזה היא טענה מרחיקת-לכת מאוד. על מה היא מבוססת?
      אני לא חושב שניתן לענות על השאלה "כמה חוקרים החברה צריכה" תוך שליפת מספר מוגדר כלשהו. מצד שני, אף אחד אינו מנסה לענות עליה באופן כזה. ההתייחסות היא תמיד למצב נתון, תוך פרספקטיבה היסטורית מסוימת. מהבחינה הזאת, מספר התושבים במדינת ישראל כמעט שולש מאמצע שנות ה-70. בכל הזמן הזה, לא נפתחה בתחום מדינת ישראל אף אוניברסיטה חדשה (אוניברסיטת אריאל היא בריה מוזרה, שמיקומה בשטחים מונע ממנה להפוך לאוניברסיטה אמיתית, כל עוד אין פתרון מדיני לשאלת השטחים).

    • קשה לדעת, בתחומים המדעיים, מה מחקר חשוב ומה לא. זה בולט במיוחד במתמטיקה, כאשר שוב ושוב תחומים תאורטיים לחלוטין שאיש לא חשב שעשויים להיות להם יישומים מאומצים למטרות ממשיות (או לפחות לפיזיקה תאורטית).

      לגבי הסטודנטים, ברור שרובם לא זקוקים להשכלה אקדמית אלא להשכלה מקצועית, אבל העלות הנוספת היא המחיר שאתה משלם כדי למצוא את אלו שמתאימים למסגרת האקדמית.

    • "מנופחת" מאיזו בחינה? מהניסיון שלי בדרך חסרים אנשי סגל, ולא להיפך, והמספר שלהם נוטה להצטמצם. אני מסכים איתך שיש כפילויות, חוסר יעילויות, אנשי סגל בטלנים ולא יעילים וכדומה, אבל אתה מכיר מוסד מדינתי או ממשלתי שאין בו בעיות כאלה, לעיתים קרובות חמורות הרבה יותר? צריך לשאוף ליעילות ולטפל בבעיות, בלי לרסק את כל המבנה.

      אני מאד לא מסכים איתך בנוגע ל"תועלת" במחקרים. יש חשיבות גדולה מאד למחקר בסיסי שאין לו "תועלת" מיידית, כזה שנובע אך ורק מסקרנות, לא רק בגלל התרומה לידע האנושי, אלא משום שמחקרים פרקטיים בעתיד מסתמכים פעמים רבות על מחקרים בסיסיים מהסוג הזה, והרבה מאד דברים חשובים מתגלים במהלך מחקר בסיסי. במדעי החברה והרוח באופן ספציפי, מיומנויות הניתוח שהחוקר רוכש אינן תלויות ב"רלוונטיות" כביכול של המחקר. אני יכול להעיד על עצמי, בתור מי שדווקא אוהב ספרי היסטוריה גדולים, רחבי יריעה ולא מצומצמים (וגם עובד על אחד כזה), שנעזרתי אינספור פעמים בכל מיני עבודות דוקטורט נידחות שחפרו לעומק על פינה כזאת או אחרת. הידע האנושי הוא פסיפס, ובסופו של דבר רוב הפיסות בו חשובות. מחקרים חסרי תועלת, לדעתי, הם לא מחקרים על נושאים אזוטריים, אלא מחקרים עם מתודולוגיה גרועה (פעמים רבות מחופה ע"י ז'ארגון מפונפן), כאלו שהם אידיאולוגים ברמה דוגמטית וכדומה. ומחקרים כאלו יש בכל הנושאים, "רלוונטיים" ו"לא רלוונטיים".

      סטודנטים לא צריכים ועדיף שלא "יסתדרו" עם קורסים מקצועיים קצרים. כלומר, מי שרוצה ללכת למכללה או בית ספר מקצועי וללמוד מקצוע ורק אותו – לגיטימי לחלוטין בעיני. אבל מי שבוחר ללכת לאוניברסיטה אמור לקבל ערך מוסף – ידע כללי מעבר לתחום שלו, יכולת ניתוח וקריאת טקסטים, מיומנויות מחקר וכדומה, ואת אלו לא תקבל בשום בית ספר מקצועי.

      • יש חשיבות גדולה למחקר בסיסי שמסוגל לחדש משהו, אבל מרבית המחקרים בכל תחום אינם כאלו. מרבית האקדמאים עסוקים בייצור מאמרים שלא מחדשים שום דבר, רק שונים באיזה שהוא פרט שולי מהמאמר הקודם שהם פרסמו. המטרה היא לפרסם כמה שיותר. בהרבה מקרים ישנו חוסר יושר מתודולוגי, גם במדעים המדויקים, ומחקרים שאחרים לא מצליחים לשחזר את תוצאותיהם. יכולת לוותר על 90% מהמחקרים מבלי לפגוע בהתקדמות הידע האנושי.

  4. אחת התכונות שמיוחסות לילדים, בניגוד למבוגרים, היא חוסר אחריות, ואני מניח שלכך כיוונה המחברת. אתה מקרה חריג. בתור מי שעשה דוקטורט בהארוורד בגיל צעיר, מחכה לך קריירה אקדמית. אבל עבור רוב הדוקטורנטים (כולל אותי), סביר להניח שזה לא המצב. עבור רובנו, הדוקטורט הוא סוג של תחביב שגוזל זמן רב, זמן שמוטב היה (כביכול) לו היה מנוצל לקריירה או למשפחה. ואני מניח שיש כאלה שעושים זאת בעיקר כי הם מוקסמים מהתואר (במובן title). נדמה לי שזו הפרה שלנדסמן ביקשה לשחוט.

    מעבר לכך, אני כמובן מסכים אתך שיש ערך בלתי מדיד בחברה סקרנית, שמתעניינת בהעשרה אינטלקטואלית ולא רק ב"לעשות לביתנו".

    • אני חושב שה"תחביב" הזה מועיל בסופו של דבר למאגר הידע הכללי, וגם לחברה, שהרי הדוקטורנט ינצל מן הסתם את המיומנויות שרכש בכל תפקיד שימלא בהמשך.

      • אולי כן ואולי לא.
        אבל מי שהשקיע את מיטב שנותיו בדוקטורט ואולי גם פוסט-דוקטורט, בשביל לעבוד בסוף בתור מורה בביה"ס יסודי, לא בהכרח ניצל את זמנו באופן המיטבי. העניין הוא לא רק התרומה של הדוקטורט, אלא גם מה שנקרא "עלות ההזדמנות" – כל הדברים שלא עשה בגלל שעשה את הדוקטורט.

      • נכון. לעשות דוקטורט זו החלטה כבדה, שכל אחד צריך לשקול בהתאם לנסיבותיו שלו.

  5. אני מסכים עם הטקסט במידה רבה, אבל מאמין גם שצריך להזהר מהמשוואה שרואה באקדמיה כלי ליצירת (או חשיפת, איש איש והאפיסטמולוגיה החביבה עליו) ידע פוזיטיבי ותו לא. הפרדיגמה הזו, אני מאמין, שגויה לא רק מבחינת היחס שלה למציאות, כלומר ביחס למה שנעשה באקדמיה בפועל, אלא גם מבחינה נורמטיבית. אם הפונקציה של האוניברסיטה כמוסד מחקר ולימוד הוא לענות על שאלות המוצבות על ידי קהל המשתמשים, אפשר להחליף אותה במסד נתונים קפדני ויעיל שמנוהל על ידי אלגוריתם מתוחכם. יתר על כן, תפיסה "ניטרלית" כזו של האקדמיה (ואולי של עולם הידע בכלל) שוגה עוד יותר ביחס למה שהיא "מנטרלת" את האקדמיה ממנו, דהיינו עולם המוסר והנורמות, שהופך למעין בליל שרירותי שתוכנו נקבע באופן בלעדי לפי רחשי הלב של הקהל הרחב, ומתקיים באופן עצמאי מעולם האמת וההוכחה.

    • ידע אינו רק פוזיטיבי. היכולת, והנכונות, לשאול שאלות לגבי מה שנתפס כאמיתות ברורות מאליהן היא גם סוג של ידע.
      לגבי המוסר והנורמות, זה לא שהאקדמיה אינה עוסקת בהן, זה הקהל הרחב שאינו ממש מקשיב למה שיש לאקדמאים לומר בנושא.

    • בוודאי, מסכים איתך לחלוטין. אין דבר יותר מסוכן מלהפוך את מדעי החברה והרוח למאגר של ידע פוזיטיבי, או להבדיל מקור בידור גרידא לאלו שאוהבים לקרוא Non-fiction מרתק. כלומר, עדיף שהם ימלאו גם את הפונקציות האלה, אבל יש חשיבות עליונה דווקא במחקר לא פופולרי, או בניסיון להיכנס לפינות אפלות ולא מזמינות של הידע האנושי. לעיתים קרובות מוצאים שם אוצרות.

  6. אני הבנתי את מטפורת הלונה פארק קצת אחרת. אנסה לפרט ואשמח לשמוע את דעתכם.

    הבעיה בהישארות בלונה פארק איננה ההישארות והנסיון להבין איך הוא עובד, אלא שבשביל להבין איך עובד הפארק צריך לדבר עם המהנדס שבנה אותו, או יותר טוב לקחת חלק בבניה של פארק שעשועים דומה (ולא לעלות שוב ושוב על הגלגל ענק).

    באנלוגיה לאקדמיה- חוקר שרוצה לשנות את החברה באמצעות עשיה שנוגעת באנשים לא יתקשה לגייס תלמידים ותורמים כדי לממן את עבודתו. דוקא הדומיננטיות של האקדמיה מהווה חסם על אנשים מבחוץ לחקור תחומים מסוימים, ואולי לפרסם מחקרים טובים לא פחות.

    החלוקה של העולם והגישה כאילו החוכמה, הידע והסקרנות נמצאים באקדמיה וכל השאר עובדים במפעל אינה נכונה וספק אם היתה נכונה אי-פעם. אנשים רבים בכל העולם חוקרים, כותבים, לומדים ומלמדים ואף מתפרנסים מזה בלי מימון ציבורי.

    רוצה להבין איך הלונה פארק עובד? בוא נבנה אחד. לא צריך את המוסד האקדמי בשביל זה…

    • אבל ינון, אם נמשיך ונשתמש במטפורת הלונה-פארק, החיים הם לונה-פארק שאנחנו לא מכירים את המהנדס שלו (מלבד אלו שטוענים לקשר ישיר עם הקב"ה). אנחנו בעולם הזה לבד, וצריכים לנסות להבין אותו.

      אתה צודק, שיש אנשים מבחוץ שיכולים לכתוב מחקרים מצויינים. זה קרה וקורה. אבל זה גם הרבה יותר קשה ומסובך. אחד מההיסטוריונים המובילים ביפן בעשורים הקודמים, למשל, היה רופא ילדים במשרה מלאה. אבל זה גם קשה יותר, ונדיר. כי לרוב האנשים יש טרדות יומיום, ואין מספיק כסף לגייס, ואין להם גם זמן להתמצא במחקר, או הזדמנויות להיפגש עם חוקרים אחרים ולהתעדכן בידע שלהם. ובעיקר – מיומנויות מחקר, גם בהיסטוריה, גם במדעי רוח/חברה אחרים ובוודאי במדעים הקשים, הם דבר מסובך שצריך ללמוד, לפעמים במשך שנים. יש כאלו שיכולים לתפוס את המיומנויות האלה אינסטינקטיבית – הם מעטים מאד. עדיף ללמוד אותן. היתרון של האקדמיה היא שהיא מהווה מסגרת נוחה שבה אפשר ללמוד את המיומנויות האלה, לבוא במגע עם אחרים שעוסקים בהן, להחליף רעיונות וללמד אחרים. אין לה תחליף.

      נ.ב. דרך אגב – זה לא מקרה שרוב החוקרים הטובים שאינם אנשי אקדמיה, גם עכשיו וגם בעבר, הם בד"כ אנשים שהתעשרו מספיק כדי שלא יהיו להם טרדות יומיום של פרנסה (היסטורית הם היו בעיקר אריסטוקרטים עם רכוש קרקעי והכנסה קבועה ממנו), או פנסיונרים עשירים עם הרבה מאד זמן פנוי.

      • הי דני,

        תודה על ההתיחסות. אנסה לחדד את הנקודה בלי לחפור יותר מדי:

        ממש לא התכוונתי שחוקר צריך להיות עשיר או לעבוד ולהקדיש מעט שעות למחקר. כסף הוא חשוב, אבל זה לא אומר שצריך לוותר על איכות המחקר בשבילו. אפשר ורצוי לממן מחקרים דרך אנשים שמאמינים בך ומעוניינים לקדם את המחקר שלך. ומה שיפה כאן שאמון הוא דבר שצריך לעבוד כדי להשיג אותו ולשמר אותו.

        מה אם היית סוגר את הבלוג הזה מחר בבוקר? האם זה היה פוגע בקידום המקצועי שלך? האם למישהו באוניברסיטה שלך היה אכפת? אני חושב שלא. הרי ממילא חוקרים רבים אפילו לא כותבים בלוג. הילד בלונה פארק לא צריך לתת שום תמורה להוריו בעד הכרטיס, זה הכיף בלהיות ילד.

        אבל מה אם היית מבקש מכל קורא בבלוג לקנות את הספר שלך כדי לאפשר לך להמשיך לעבוד על הספר הבא? כמה אנשים צריכים לקנות את הספר כדי שתוכל לקחת שנה ולכתוב את הספר הבא? ומה אם הבלוג היה באנגלית?
        ומה אם היית מלמד באוניברסיטה פרטית ומבקש מעוקבים להירשם לקורסים שלך? או מעביר קורס מיוחד בשעות הערב לאנשים שמתעניינים בכך? עבודה קשה אין ספק, אבל בהחלט אפשרי.

        התמורה והמחויבות ההדדית בין המורה לתלמידים יוצרת סוג אחר של ערך. התוצאה לא תהיה מחקר אקדמי קלאסי, אבל לדעתי היא לא פחות חשובה.
        (ובנימה אישית, כך אני חי ומתפרנס בשנים האחרונות בכתיבה, מחקר והוראה אל מול תלמידים אותם אני רואה כשותפים בעשייה שלי).

      • הבעיה כאן היא שמחקר טוב הוא פעמים רבות לא פופולרי, ולא נגיש לציבור הרחב – אבל בכל זאת נחוץ מאד. קח למשל את ספרי ההיסטוריה הפופולרית האהובים ביותר, אלו שפורשים תזה רחבה ומרהיבה של ההיסטוריה האנושית, כמו "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד. דיימונד לא היה יכול לכתוב את הספר בלי להסתמך על מאות, ואולי אלפי, מחקרים אפרוריים ומשעממים של אינספור פילולגים, היסטוריונים, גיאוגרפים, ארכיאולוגים ואנשי אקדמיה אחרים. כל אחד מהם עבד על הפינה שלו. אף אחד מהם לא היה יכול לעשות זאת בהסתמך רק על תורמים פרטיים, כי מי יתרום למחקר בלשני על שפות בדרום סין (למשל). אבל התוצאות של כל המחקרים האלה, ביחד, אפשרו (בין היתר) את אחת התרומות המשמעותיות ביותר להבנה של תולדות האנושות.

        בוודאי שאדם פרטי יכול לגייס כסף למחקר, אם הוא פופולרי מספיק. גם אנשי אקדמיה נדרשים לגייס כסף מקרנות. אבל גיוס כספים זה הליך קשה ומפרך, והזמן ביממה מוגבל. כשאתה חוקר במוסד אקדמי, לפחות יש לך תמיכה מסויימת וסיוע, לצד הכספים החיצוניים שאתה מגייס. בלי התמיכה החיצונית הזאת, רוב המחקר, אפילו הפופולרי יותר, לא יוכל להתקיים.

  7. כל כך הרבה דוקטורים מגיבים מעלי ואף אחד לא יודע יוונית? scholar אכן בא מ"סכולסטס" (σχολαστής), או יותר נכון מ"סכולה" (σχολή), שמשמעותה, אבוי: פנאי, מנוחה (leisure, ease), וסכולסטס אינו אלא אדם החי בנוחות ובשלווה. ולא, הוא לא בהכרח "חושב, חוקר ולומד"…

    • מה אבוי? קרה אסון?…

      http://www.etymonline.com/index.php?term=scholar
      יש גם לאטינית באמצע, בין היוונית לאנגלית, והיא הכניסה את משמעות הלימוד

      ו-כן, מי שעיתותיו בידיו, פנוי ללימוד ומחשבה. בשונה למשל מהעבדים באותה תקופה, שלא הצמיחו מלומדים.

      • לא רק העבדים. היו גם את שכירי היום החופשיים, כביכול, שמצבם היה גרוע במקרים רבים יותר מאשר זה של עבדי הבית.

      • אבוי – משום שבאת לאשש את התזה שלך והחלשת אותה. הסכולסטוס היווני עודנו שרוי – אם להשתמש בטרמינולוגיה של לנדסמן – בעולם הילדות, עולם של פנאי ושלווה, וטרם בא אל עולם המבוגרים, הוא עולם המעשה, העמל (אמר איוב, "אדם לעמל יולד").
        אגב, היו מלומדים-עבדים בעולם העתיק. אפיקטטוס (Ἐπίκτητος) הפטליסט עולה בראשי, ונראה לי שהיו עוד.
        ועוד – כל מי שמכיר את עבודת האקדמאי מקרוב יודע: בין שלל הקורסים שצריך להעביר, העבודות והמבחנים שצריך לקרוא ולציינן, סבך הביורוקרטיה שיש לעבור בכל יום – נותר מעט מאוד פנאי, אם בכלל, למחשבה…
        חג שמח

      • מהויקי: '…כעבור זמן מה, אפפרודיטוס שחרר את אפיקטטוס מעבדות.'.
        ובגלל שהראשון היה בעצמו עבד משוחרר, ידע להעריך את החירות ושלח את אפיק' ללמוד.

        יש שמסוגלים לשלב עבודה ולימודים. אני למשל לא מסוגל – צריך יחס של 70-30 לכל היותר לטובת הלימודים. ולו לשם כך, צריך מוסדות אקדמיים.

        מסכים שלא חסרה עבודה שם. לכן יש שנות שבתון…

      • מצחיק, כי כל בית אצולה רומאי שרצה להרשים החזיק כמה וכמה עבדים (בעיקר יוונים) מלומדים שבעצם ניהלו את כל משק הבית. הם היו היועצים, הרופאים, ספרנים, מנהלי החשבונות, מורי הדור הבא, לבלרים, אמנים ועוד.

      • וכן, ובפועל תנאי החיים שלהם היו טובים הרבה יותר משל אנשים חופשיים רבים, אם לא רוב האנשים החופשיים.

  8. תודה על המאמר

    הטור הזה של לנדסמן היה מהחלשים שלה (היו לה טובים יותר בעבר, למשל נגד פמיניסטית קיצונית), אבל רוב הטורים ב'הארץ' בכיפור היו חלשים + טורי ההתנצלות. נראה שהמוח קצת נזל שם השנה…

    אגב היסטוריה – מצאתי קליפ מעניין כאן – https://www.youtube.com/watch?v=75Ja-W5LWVk
    של היסטוריון (אמיתי) בשם טארפליי, שמנתח את תגובותיו המוכרות של ג'ורג' וו. בוש בבוקר ה-11.9.

    למרות שהוא חובב קונספירציות (ההכחשה שלו בהמשך הסרטון לא משכנעת, כי הוא מזכיר אותן אח"כ), הניתוח מרתק ומעורר מחשבה. קשה שלא למצוא משהו בדברים – בוש נראה *מפוחד*.

    כדאי לך לשקול פוסט בנושא 9/11 והתיאוריות השונות.
    חלק מהן נעשו מאוד משכנעות בשנים האחרונות (יש תיעוד של כנס אקדמי שנערך בקנדה כאן – https://www.youtube.com/watch?v=xqqelDq4P48 ), וההקשרים לאירועים שבאו לאחר מכן מעניינים (בגירסה האחרונה של LOOSE CHANGE, אחד הסרטים הראשונים שפיקפקו בהסבר הרשמי, מובא קטע על שריפת הרייכסטאג, כדוגמא היסטורית. רעיון מעניין).

    אולי זו אכן 'התרמית של המאה ה-21'… לדעתי אגב, בלי קשר ל-9/11 – התחושה עלתה אצלי אחרי – מימשל בוש היה המושחת ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מן הסתם בעתיד נדע יותר.

  9. אני אמנם לא דוקטור אך כל פעם ששואלים אותי למה לעסוק בהיסטוריה אני נזקר בדבריו של ג'ון ה. ארנולד המעלה בספרו היסטוריה שלוש סיבות לעיסוק בהיסטוריה.

    https://ronyuval.wordpress.com/2010/04/17/why-learn-history/

    • הסיבות שלי ללימוד היסטוריה קצת יותר פרקטיות –

      * להבין איך העבר יצר את ההווה
      * להבין התנהגות אנושית – תהליכים. כי מהם נוכל להבין את ההווה לאשורו, ולחזות את העתיד.
      * להנות מדברים שכבר ידוע איך הם יגמרו (בדומה להנאה מדרמה כתובה או מוסרטת).

  10. לדעתי צריך לבנות חברה ספרטנית ולזרוק למצולות כל מי שלא מביא תועלת דוגמאות : סופרים, משוררים, שחקנים, יוצרי אומנות פלסטית ועוד…… במה בדיוק עושק בני ציפר אולי גם אותו לזרוק לים ?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: