פוטין בכל הפינות: מה הסיכויים של רוסיה במזרח התיכון?

השם החם באזורנו הוא ללא ספק נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. שבועות ספורים לאחר שהחל לתקוף בסוריה, וכבר קוראים לעזרתו בעיראק וכורדיסטאן, והוא שוקל להיכנס לפעולה בלוב. נשיא רוסיה הבחין בואקום שמדיניותה המהוססת של ארצות הברית הותירה באזור, ונכנס אליו במהירות ובמיומנות. אך האם ישכיל לנהל את המערכה נכון ולא לשקוע בבוץ, ואלו לקחים עליו ללמוד ממלחמות צ'צניה ואפגניסטן? ינשוף צבאי-אסטרטגי על הדילמה של מוסקבה.

9757467834_4693999528

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

המעורבות הרוסית בסוריה היא אחד המהלכים המעניינים והמפתיעים ביותר בזירה הבינלאומית של ימינו. באבחה צבאית אחת, הצליח הנשיא ולדימיר פוטין להביך את ארצות-הברית, לנער את המזרח התיכון ולהכניס את רוסיה כגורם כוח חדש ומשמעותי בלבאנט הערבי. כיצד יש להעריך את המהלך הרוסי, ומה הם סיכויי ההצלחה שלו?

כמעט תמיד, כשמדברים על מלחמות ומהלכים פוליטיים בימינו, יימצא זה שישגר קלישאות היסטוריות והשוואות שטחיות למלחמות או לצעדים כושלים מהעבר. כל מעורבות אמריקנית במדינה זרה "מעלה את טראומת וייטנאם"; ויתורים לאיראן או למדינה בעייתית אחרת הם לרוב "הסכם מינכן"; ואם ישראלי כלשהו ייכשל בחיזוי מדיני או צבאי, תמיד יכריז מאן דהוא כי מדובר ב"מלחמת יום הכיפורים של…" (זכור לכולם ביטוי המחץ של אהוד ברק, "יום הכיפורים של הסוקרים", רגע לפני שהפסיד את ראשות הממשלה). וכמובן, בהתאם לחוק גודווין, יש מעט מאד רודנים, מנאצר ועד קים ג'ונג-איל, שלא הושוו להיטלר בשלב כזה או אחר.

בהקשר של המעורבות הרוסית בסוריה, הקלישאה שעלתה אצל בעלי טורים אינספור – בארצות-הברית ובתקשורת העולמית – היא הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. למעשה בעלי הדיעה נחלקו, פחות או יותר שווה בשווה, בין אלו שהריעו למהלך הגאוני של פוטין והתפעלו מהמכה הכואבת שנתן לנשיא אובמה, לבין המבקרים שהעלו מהאוב את הטנקים הסובייטים העשנים מעמק פנג'שיר וניבאו תבוסה וטראומה למוסקבה. אבל אם רוצים ללמוד מההיסטוריה ראשית כל חשוב להכיר אותה כהווייתה, והאמת היא שברית-המועצות לא הפסידה במלחמת אפגניסטן. לאחר שנים ארוכות של הקזת דם, הצבא האדום השאיר מאחוריו משטר יציב ומתפקד בראשותו של הנשיא מוחמד נג'יבוללה. למעשה, גם בהעדר תמיכה רוסית צבאית ישירה, הצבא האפגאני תפקד ברמה גבוהה יחסית, מעל ומעבר, למשל, לתפקודו של צבא דרום וייטנאם לאחר נסיגתה של ארצות-הברית. משטרו של נג'יבוללה התמוטט רק לאחר שברית-המועצות עצמה קרסה והסיוע הרוסי פסק לחלוטין. ואפילו הקריסה הזאת התחוללה רק בעקבות החלטתו של הנשיא בוריס ילצין להפסיק למכור נפט לאפגניסטן, במהלך שהטיל עליה אמברגו בפועל.

לא הפסידו במלחמה - חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

לא הפסידו במלחמה – חיילי קומנדו סובייטים באפגניסטן

גם הדוגמא השנייה שמשקיפים רבים מצטטים, המלחמה הרוסית בצ'צ'ניה, אינה מוצלחת במיוחד. צ'צ'ניה היתה ללא ספק ביצה מדממת שהתישה את הצבא והעם הרוסי ואף הובילה לגלי טרור ולג'יהאדיזציה של חבלי ארץ שלמים. ניצחון גדול לא היה כאן, אבל גם לא תבוסה, ובסופו של דבר השיג הקרמלין חלק גדול ממטרותיו. צ'צ'ניה לא התנתקה מרוסיה. היא קיבלה אוטונומיה נרחבת בראשותו של הנשיא רמזאן קדירוב, והלה הצליח לייצב אותה במידה רבה. ניתן לומר שצ'צ'ניה היא כיום אחוזתו הפרטית של קדירוב, המושל בה ביד חזקה ובזרוע נטויה. הוא לא מתנתק מרוסיה וזו לא מתערבת בענייניו, כך ששני הצדדים פחות או יותר מרוצים.

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

שני הצדדים מרוצים: פוטין וקדירוב

המתכננים הרוסים אם כן, בבואם להעריך את המצב בסוריה, דווקא לא צריכים לחשוב כיצד להימנע מהתבוסות של צ'צ'ניה ואפגניסטן, שלא היו ולא נבראו. המכשולים האמיתיים שעומדים בפני ההתערבות הרוסית הם אחרים, אבל משמעותיים ומסוכנים לא פחות. במאמר קודם מניתי את הסיבות שעלולות להכשיל פלישות למדינות זרות, או לגרום למעצמות לשקוע בבוץ טובעני של מלחמת גרילה מתישה וחסרת תוחלת. נורת האזהרה המסוכנת ביותר היא ללא ספק מטרות מלחמה מעורפלות, בלתי ניתנות להשגה, או כאלו המבוססות על טיעונים מטפיזיים ומוסריים. כך למשל אירע ב-1919, בעיצומה של מלחמת האזרחים הרוסית, כאשר החליטה יפן לפלוש לסיביר עד שישרור "סדר" באזור העצום הזה. משקיפים יפנים אחרים הכריזו כי יפן תמשיך להילחם "למען הצדק" נגד הבולשביזם המרושע מיסודו, עד שישנה את דרכיו או ייפול. המטרות המעורפלות הללו גררו את יפן לעומק השטח הרוסי, ולבסוף, לאחר קורבנות ובזבוזי עתק, היא נאלצה לסגת כשזנבה בין רגליה.

מבחינה זו, הרוסים בסוריה נמצאים לכאורה במצב טוב למדי, משום שהמטרות של הקרמלין ברורות, רזות ומדידות באופן יחסי. הרוסים מעוניינים להציל את משטרו של בשאר אל-אסד, או לפחות לעצור את תהליך נפילתו, כדי לשמור על המאחז הצבאי שלהם בטרטוס, להביך את ארצות-הברית ולהוכיח שהם, בניגוד לאמריקנים, שומרים אמונים לבעלי הברית שלהם. המתכננים הרוסים משערים כי להשגת המטרות הללו תהיה שורה של השפעות חיוביות על מצבם הבינלאומי. ואכן, תוך חודשים ספורים הפכה רוסיה לשחקן מרכזי במזרח התיכון, עד שראש ממשלת עיראק ונשיא האוטונומיה הכורדית מבקשים שניהם ממוסקבה להתערב בתחומן כנגד המדינה האסלאמית. זאת בשעה שהיחסים בין עיראק לאיראן הופכים למתוחים יותר מיום ליום, וההפצצות האמריקניות, ובמיוחד תוכניות אימון המורדים של צבא ארצות-הברית וה-CIA, מתגלות עם כל יום שעובר ככישלון מביך. רוסיה זיהתה ואקום מדיני, ונכנסה אליו במיומנות.

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בעלי ברית? פוטין וראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי

בהשוואה להתערבות האמריקנית בעיראק, לצבא הרוסי יש יתרונות ברורים ומשמעותיים. ראשית, הרוסים לא בוררים בין עדשים. כשחיל האוויר הרוסי רוצה להפציץ מטרות של מורדים סורים, הוא לא צריך לעבור דרך אינספור משפטנים ובירוקרטים צבאיים שחותמים על כשרות ההפצצה מבחינת הנוהל הצבאי והחוק הבינלאומי. רוסיה מעולם לא הוטרדה מהרג אזרחים, אפילו אצלה בבית, כל שכן בארצות נכר. כמו כן, הרוסים מוכנים לכרות ברית עם כל גורם כוח שיקדם את מטרותיהם, דבר המעניק להם גמישות דיפלומטית ניכרת. בניגוד לארצות-הברית הם יכולים לשתף פעולה באופן גלוי עם איראן, למשל, המהווה גורם כוח משמעותי באזור. אם פוטין יחליט להיענות לקריאות ולהתערב גם בעיראק, שיתוף פעולה כזה עשוי לסייע לו באופן יעיל. הוא אף עשוי לסייע בתיווך בין איראן לממשלת עיראק החדשה, שענן כבד העיב על היחסים ביניהן לאחרונה. אם נשווה זאת לתוכניות האימון האמריקניות בסוריה, הכבולות בקריטריונים נוקשים עד שרק מורדים ספורים מתאימים להן, נבין את יתרונות הגמישות הדיפלומטית הרוסית.

אך מצד שני, דווקא ההצלחה הרוסית הראשונית במלחמה, שאת פירותיה אנחנו רואים בימים אלו, עלולה להיות מקסם שווא שיפתה את הקרמלין להיכנס לעומק המיטה החולה של מדינות הלבאנט הערבי. ראשית כל, השנים האחרונות הוכיחו שמעצמות – כמעט ללא יוצא מן הכלל – אינן מסוגלות לנצח במלחמות באמצעות הפצצות אוויריות בלבד. אם רוסיה אינה מעוניינת להכניס כוחות רגליים מאסיביים למלחמה, היא חייבת להסתמך על הכוחות הקרקעיים של בעלי בריתה המקומיים. ואכן, התוכנית הצבאית הרוסית כפי שהיא משתקפת בעדויות הקיימות, מתבססת על סיוע אווירי למאמצים הקרקעיים של הצבא הסורי, בעיקר באזורים קריטיים מבחינה אסטרטגית. הרוסים תוקפים כרגע את המורדים במחוזות חאמה ואידליב, הסמוכים למרכז העלאווי החשוב בעיר החוף לאטקייה – אזור התמיכה העיקרי של משטר אסד. אבל לפי העדויות (ואולי הדבר ישתנה), התפקוד של הצבא הסורי בשטח בינוני לכל היותר, והישגיו הצבאיים צנועים.

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הפצצות רוסיות בסוריה. קרדיט: Voanews

הדבר לא יפתיע את אלו שעוקבים כבר זמן רב אחרי התפתחות המלחמה בסוריה. האסטרטגיה של אסד בארבע השנים האחרונות, שכונתה "צבא בכל הפינות", התבססה על נוכחות עקשנית בכל אזורי המדינה, כדי לבסס את הטיעון של המשטר לבעלות על סוריה כולה. התוצאה היתה פריסת יתר של הכוחות ושורה של תבוסות מכאיבות למדינה האסלאמית, לג'בהת א-נוסרה ולכוחות מורדים אחרים. כעת, המשטר ניצב מול בעיות הולכות וגוברות של כוח אדם, שעה שמאגרי הגיוס שלו הולכים ומתמעטים בעוד העריקות מהצבא הופכות למשמעותיות. אפילו אם נתחשב בסיוע המשמעותי שאסד מקבל מחיזבאללה, מכוחות קומנדו איראניים ומשורה של מיליציות מקומיות, השמיכה שלו קצרה, והוא אינו מסוגל לנהל אופנסיבה בזירה אחת בלי להעביר כוחות מזירה אחרת; והוא נלחם בכל הזירות.

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

צבא בכל הפינות: נשיא סוריה, בשאר אל-אסד, במפגש עם חיילים

במציאות של בעל ברית חלש על הקרקע, קיימת סכנה שהסיוע האווירי הרוסי לא יספיק ליצירת שינוי משמעותי בשטח. כדי לפצות על כך, הרוסים עלולים להיכנס לתסבוכת המנטלית הנפוצה בהתערבויות צבאיות מסוג זה: הסלמה הולכת וגוברת של ההתערבות כדי להצדיק את המשאבים והקורבנות שהושקעו עד כה (תופעה הידועה בכלכלה כ"עלויות שקועות"). אם הקרמלין יגיע למסקנה שהסיוע האווירי לא מספיק, שמא יתפתה להכניס גם כוחות קרקעיים? ולמה רק לסוריה? מה יהיה, למשל, אם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי, יבקש סיוע קרקעי רוסי גם לעיראק? האם פוטין יאבד הזדמנות פז שכזאת לתחוב אצבע לעינה של ארצות-הברית? הסימנים הראשוניים מצביעים שהתיאבון של הרוסים גדול מכפי שנדמה. לצד הברית הצבאית שכרתו עם מדינות מרכז אסיה למלחמה בקיצוניות האסלאמית, אינטרס בטחוני מוחשי וריאלי, הם שוקלים כבר להתערב בלוב – עוד ביצה טובענית שאת עומקה מי ישורנו.

אם המגמה הנוכחית תמשיך, הרוסים עשויים לשקוע בבוץ אינסופי של מלחמה בין עשרות סיעות חמושות, גדולות וקטנות, במדינות שהם לא מכירים היטב. זאת ועוד. סוריה, עיראק ולוב, להבדיל מצ'צ'ניה כיום ואפגניסטן בעבר, אינן גובלות בשטח רוסיה ולכן המעורבות הצבאית בשטחן תדרוש הרבה יותר משאבים, ותהיה מוגבלת באפקטיביות שלה. קורבנות בנפש, כמובן, עלולים להתסיס את דעת הקהל הרוסית, ומשטר שמתבסס על תדמית של גבריות לוחמנית ונחושה עלול שלא לעמוד בפיתוי להכניס עוד ועוד כוחות כדי לשקם את כבודו האבוד.

כיום פוטין נמצא על הסוס. הוא זיהה הזדמנות צבאית, פוליטית ובינלאומית, וניצל אותה היטב ובמיומנות. השאלה היא האם יידע מתי לעצור בטרם המטוטלת תיטה לכיוון ההפוך.

 

 

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-אוקטובר 19, 2015, ב-ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. צריך גם לחשוב על החלופה: מה היה קורה לולא ההתערבות הרוסית.

    הרוסים הרי לא מיהרו במיוחד להתערב ישירות במערכה. מה השתנה? היו דיווחים, שאין לי דרך להעריך את מהימנותם, לסימני קריסה בצבא הסורי ואצל חיזבאללה. המורדים כבר יכלו לחלום על כיבוש מה שנשאר משטחי המשטר, ואולי אפילו כניסה ללבנון. אפשר להניח שכיבוש כזה היה מלווה באסון הומניטרי נורא לאוכלוסייה העלאווית, ומבחינת הרוסים – באובדן נכס אסטרטגי.

    • ואוסיף – הנכונות הרוסית להגן על אסד ישירות גנזה, לעת עתה, את תקוותם של המורדים להשמיד את המשטר, והעלתה את הסיכוי לפשרה כלשהי בין החלקים הפרגמטיים בין המורדים, הכורדים וחלק מהמשטר – עם או בלי בשאר עצמו.

    • קשה לדעת במדויק, אבל לדעתי יש סבירות גבוהה מאד שאתה צודק. ג'ייש אל-פתח (הברית שג'בהת א-נוסרה היא הגרעין המרכזי שלה) השתלטה על מחוז אידליב, התחזקה במחוז חמאה והחזיקה בעמדות מצויינות להתקיף את לאטקייה, אחד המרכזים האסטרטגיים החשובים ביותר של המשטר. יתכן מאד שההתערבות של פוטין הגיעה לא רק מפני שזיהה הזדמנות פז ליצור לעצמו מעמד על חשבון ארה"ב במזרח התיכון, אלא גם משום שהבין שבעל הברית שלו נמצא במצב קריטי.

  2. אוסיף ניחוש – פוטין מתערב בסוריה כדי לסחוט מהמערב וויתורים באוקראינה. אני חושב שתחת משטר הסנקציות שרוסיה נתונה בו היא לא יכולה להרשות לעצמה הרפתקאות מיותרות, ולדעתי פוטין רוצה ליצור קלף מסוים בסוריה שיעזור לו במאבקים בינ"ל אחרים – כמו למשל אוקראינה. לדעתי אפשר גם לפרש את איראן כמן כלי רוסי לסחוט וויתורים בנושאים מסוימים מהמערב – אני לא חושב שרוסיה עד כדי כך חזקה מכדי שהיא תוכל להיות אימפריה בזמן הקרוב, ואני בטוח שפוטין מודע לעובדה הזאת.

  3. כתוב היטב
    כרגיל אתה מתאר את הארועים בשפה בהירה וקולעת.
    הייתי שמח להרחבה בנושא המטרות הצבאיות והמדיניות של רוסיה במלחמה זו.

    • לדעתי המטרה הצבאית של רוסיה מוגבלת יחסית: למנוע את הקריסה של משטר אסד. המטרה המדינית מרחיקת לכת ומורכבת יותר. מניתוח הידיעות התקשורתיות בימים האחרונים, נראה שפוטין ולברוב, שר החוץ שלו, מקווים להגיע להסדר מדיני בסוריה בחסות צבאית רוסית. אסד יישאר זמן מה כנשיא ללא סמכויות עד לבחירות, שהעלאווים וכוחות המשטר הנוכחי יורשו להשתתף בהם במעמד שווה או אפילו עדיף. פוטין חושב ככה"נ שאסד לא יוכל לסרב להצעה ממנו, במצבו הנוכחי, ושגם המורדים יסכימו אם יוכו מספיק, ובמיוחד אם פטרוניהם במפרץ ישוכנעו לעמוד מאחורי ההצעה. אם פוטין יצליח לסיים את מלחמת האזרחים בסוריה הוא יזכה ביוקרה מדינית ובינלאומית אדירה, וייתפס כמנהיג מעצמה שעומד מאחורי המילה שלו ויכול "להשליט סדר", בניגוד לארצות הברית המתקפלת והנסוגה. זה הימור רציני ביותר, משום שכל מגדל הקלפים הזה עשוי להתמוטט בהעדר הסכמה דיפלומטית בין הצדדים, ורוסיה עשויה למצוא את עצמה מסתבכת יותר ויותר במלחמה שאין לה מושג איך לצאת ממנה.

  4. פוטין רוצה לנטרל את המורדים שאינם דאעש בכדי להעמיד את העולם בפני ברירהת או חוסר ברירה, בין דאעש או אסד.

  5. נמצא על הסוס או נמצא על הדוב? דרך אגב הצילום הזה אמיתי או פוטושופ?

    • ברור שפוטושופ. יש אחד כזה גם על ציפור.

      • דני. יש הבדל גדול מאוד ממלחמות העבר שמשנה את התמונה ולא נגעת בו בכלל. מול הרוסים לא עומדים בכלל מורדים או דאאש. עומדים האמריקנים והסעודים והטורקים והקטרים. זאת מלחמת קמופלז במלוא המובן. האמריקנים כבר עכשיו מספקים למורדים ״טובים״ אלק טילי נ״ט ונ״א. כולם משקרים את כולם ורוסיה עם הכלכלה פח שלה לא תוכל להתמודד עם הכסף הסעודי ושאר המתמודדים. סוריה זה בית ספר ברמה מאוד גבוהה שלא בטוח שפוטין יצליח בבחינות הגמר. אולי הוא יעוף באמצע. …. נראה

      • אילן, גם באפגניסטן היתה למורדים תמיכה זרה נרחבת, מארה"ב, סעודיה, פקיסטן ומדינות אחרות, בכסף, אימון, ציוד, מודיעין ומתנדבים.

        כמו באפגניסטן, אין לרוסים תקווה להשמיד את המורדים אך יש להם תקווה למנוע מהמורדים להשמיד את המשטר, ואולי – בזכות הגנה זו – לגבש הסכמים בין המשטר לבין חלק מהמורדים, על חלוקת כוח.

  6. תודה על המאמר.

    יש סיכוי שהוא עושה את זה רק כדי להרגיז את אובאמה… ולהראות לו איך משחקים במגרש הבינלאומי.

    לרוסים יש מוניטין 'טוב' מצ'צ'ניה, שבה הצליחו להצמית את המרידה בכוח גס. אבל זה היה מול איום טרור שהגיע עד מוסקבה, ולכן היו לו תומכים בין הבוחרים. נסיון דומה בסוריה יגבה מחיר גבוה יותר, שלא בטוח אם פוטין יכול לשלם.

    לכן לדעתי הוא בעיקר עושה רושם, להרגיז.

    • פוטין לא הצמית לבדו את הטרור בצ'צ'ניה. הוא כרת ברית עם חלק מהנהגת המורדים כדי שהללו יתמכו בו נגד המורדים האחרים, ובתמורה יזכו לשלטון ללא מצרים על צ'צ'ניה תוך הישארותה הרשמית בפדרציה הרוסית. למנהיג המורדים שעבר לצדו של פוטין קראו אחמט קדירוב, והוא גם היה נשיא עד שנהרג ב-2004 ובנו ירש אותו. כיום, לא רק שמשפחת קדירוב ונאמניה השתלטו על צ'צ'ניה, יש להם נציגות נכבדת במוסקבה שעושה, פחות או יותר, ככל העולה על קוחה בלי להתחשב יותר מדי בנורמות החוק הפלילי. לא מעט מהתושבים הסלאביים זועמים, ולאומנות אתנית רוסית הפכה פופולרית מאוד במוסקבהץ האופוזיציה לפוטין, ככל שהיא קיימת היום, מונהגת בידי לאומנים רוסים ולא בידי ליברלים או קומוניסטים.
      אם יש משהו שרוסיה חוששת ממנו, אלו הם מחירי הנפט. הציניקנים יאמרו שרוסיה התערבה במלחמה הסורית לא רק כדי להציל את אסד אלא כדי לשמור על מלחמה במזרח התיכון ולהעלות בכך את מחירי הנפט והגז (צניחת המחירים שהתרחשה בשנה האחרונה הכאיבה מאוד לכלכלה הרוסית). הדרך הטובה ביותר שיש לארה"ב לפעול נגד רוסיה אינה במישור צבאי אלא באמצעות פעילות שמכוונת למנוע ממחירי הנפט והגז לטפס חזרה — אם ע"י סבסוד אמצעים אלטרנטיביים להפקתם (hydraulic fracturing), ואם ע"י הסכמים פוליטיים וכלכליים עם ממלכות המפרץ הפרסי (סעודיה, קטאר וכו') כדי שהללו יסכימו להגביר את תפוקת הנפט והגז ולשמור על מחירים נמוכים. דרך אגב, אין זה מן הנמנע שבתמורה לשיתוף הפעולה עם ארה"ב, מדינות המפרץ ידרשו כל מיני צעדים מדיניים שיפעילו לחץ על ישראל.

      • לאור הקמפיין הלא מוצלח שלו עד כה, והימנעותו מלגעת ב-ISIS, השאלה אם יש בזה יותר מהעמדת פנים. כמו שציינתי – להביך את אובאמה.

        אגב הרוסים כבר הספיקו לאבד 10 חיילים – לפי ההודעה הרשמית. בפועל – יותר… עניין תורשתי.

        באשר לנפט – מסופק אם יעלה שוב, לאור ההצלחה האמריקאית בקידוחים שם, שלא לומר הקנדית עם איזורים שלמים במדינת אלברטה שכוללים יותר פצלי-שמן ('חול נפט') מבכל מקום אחר בעולם.

        לדעתי המחיר תלוי יותר בספקולנטים שסוחרים בנפט.

    • בצ'צ'ניה רוסיה לחמה בעיקר נגד המיעוט המוסלמי בלי הרבה עזרה מבחוץ. אבל פה הסיפור שונה. פוטין פותח במלחמה נגד המורדים שהם סונים. והם לא לבד. פתיחת חזית כזו מפנה נגדו את העולם הערבי הסוני ומדינות כמו סעודיה עם המון כסף ונשק אמריקני חדיש יכולות לעשות לו את המוות (גם דרך המורדים). באינטרנט יהיה כתוב שהמורדים מנצחים אבל זה לא נכון בגלל כל העזרה שהם קיבלו. צ'צ'ניה הייתה על גבול רוסיה ופה מדובר מקום שרחוק מרוסיה אלפי ק״מ שזו בעייה רצינית. אין להם אותם אמצעים כמו האמריקנים.

  7. אגב דני – פוסט על ההיתבטאות של ביבי יכול לעניין.

    קצת על יחסי הנאצים והמוסלמים (והחאג' בפרט) + איך הדעה הפונקציונאליסטית-האידיאולוגית משפיעה לרעה על הציבור הלא-משכיל שקורא אותה (ואני יוצא מנקודת הנחה שביבי פשוט לא הבין מה הוא קרא, ולא ניסה להמציא בעצמו).

    • אני לא חושב שהגישה הפונקציונליסטית משפיעה לרעה. בשינויים, במודיפיקציות
      ובעידונים הנכונים, היא מציגה את ההתנהלות ברייך השלישי באופן המדוייק ביותר
      האפשרי.

      • עובדה שהיא השפיעה:
        מי כתב את הטענה שהיטלר רצה 'רק לגרש' את היהודים?

        מי טוען (עדיין) שתוכנית מדגסקאר (או 'השמורה' היהודית שתוכננה לאיזור הבוג ואח"כ הפריפייאט) לא נועדה להשמיד את היהודים?

        זו התוצאה, וזה מה שהאדם הפשוט (והפרובוקציונר, כמו ראש ממשלתינו) מבין.

      • המטרה של ניתוח היסטורי טוב הוא לספק פירוש מיהמן ומבוסס ראיות של המציאות, ולא לשרת מטרות תעמולתיות. אם יש כאלו שמנצלים היסטוריה לרעה יש לבקר אותם, אבל לא לשנות את כתיבת ההיסטוריה כך שתתאים להם מראש.

      • דבר אחד ברור – הקו הפונקצ' מספק הרבה חומר לקיצוניים, כי הוא מתעמת עם ההסבר הפשוט וההגיוני, ובכך מאפשר הסברים שאינם הגיוניים. זה מחיר הגישה.

      • זה לא אמור רלוונטי להיסטוריון, שאמור לעשות את עבודתו נאמנה לפי מיטב שיפוטו והמידע שיש בידו. אני לא חושב שההסבר הפונקציונליסטי מתעמת עם "ההסבר הפשוט וההגיוני" – אלא שהוא ההסבר שמתאים יותר לכלל הראיות האמפיריות, ולפיכך התקבל (בשינויים מתאימים ושילוב עם גישות אחרות) על ידי הרוב המוחלט של ההיסטוריונים.

  1. פינגבק: ממבצעי הכרעה למבצעי הרתעה מאת גל פרל פינקל | על הכוונת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: