שירת הסירנה: תיבות תהודה והפיתוי המסוכן של הפוליטיקה

האם חוויתם פעם את התחושה המשכרת של תמיכה מלאה של כל הסובבים, מלבד תמהוני או שניים שנקלעו למקום במקרה? כשאתם שומעים קולות של תמיכה מכל עבר, הפוסטים שלכם מתמלאים בלייקים ומשותפים על ידי אינספור אנשים והאוזניים מתמלאות בקריאות עידוד וצהלה? זו הרגשה נפלאה, אלא שאתם לא שומעים את העולם החיצון, אלא רק את הד קולותיכם שלכם. ינשוף פוליטי-מדיני על כשל תיבת התהודה – אחד הפיתויים המסוכנים ביותר של פעילים פוליטיים – וכיצד ניתן להתגבר עליו

STREAM-articleLarge (1)

credit: Christophe Vorlet, New York Times

לפני כך וכך שנים, הייתי פעיל בנוער מרצ. כבר אז אידיאליסטי פחות וביקורתי יותר מרוב החברים, אבל עדיין חבר מפלגה בלב ובנפש. אחד מהאירועים שגרמו לי להרהורי כפירה, היתה פגישה מסויימת ששמעתי עליה בפרוטרוט, אם כי לא נכחתי בה באופן אישי. בפגישה, דיברו צעירי התנועה וכמה מהפוליטיקאים על כל הדברים המדהימים שעשינו עבור השכבות החלשות. חלק מהם היו ממשיים, כמו למשל חוק הדיור הציבורי או קייטנות בשכונות מצוקה. אחרים היו יותר ברמה של רטוריקה אידיאולוגית לוהטת על חלוקת עושר, חיסול פריבילגיות ו"תנו לשכונות, לא להתנחלויות". מי שהיה שם בפנים, לא היה יכול שלא להסתחרר ולהסתנוור. תראו כמה אנחנו נפלאים, כמה אנחנו עושים, איך אנחנו פורצים דרך לציבורים חדשים. ואז, שלף אחד הפוליטיקאים סיכה ארוכה ודקר את הבלון. "אם אנחנו כל כך בעד הפועלים," הוא שאל, "אז למה הפועלים לא בעדנו?" האמירה הזאת, שרוקנה את האוויר מהחדר, היתה נבואית. בבחירות אחרי האינתיפאדה השנייה מרצ התרסקה לחלוטין. כל הפעילות החקיקתית ופעולת השטח שלה לא הצליחו לפצות, ולו במאום, על הפער שהיה בינה לבין רוב הציבור בנושא המדיני בטחוני, וגם בסוגיות זהות, פטריוטיזם, דת ומסורת. מה שנראה מרשים למי שהיה בפנים, היה שולי במקרה הטוב ואפסי במקרה הרע לאנשים שהיו בחוץ. פעילים נטו לטעון שמדובר בבעיה של חוסר ידע. אם רק הציבור יידע מה אנחנו עושים בשבילו, אז הוא ישנה את דעתו. זה היה נכון באופן חלקי – רוב האנשים אכן לא מודעים לפרטי הפרטים של פעילות מפלגתית ופרלמנטרית, והתקשורת נוטה לפרסם רק את מה שצהוב, עסיסי ומעורר סקנדל. אבל  בסופו של דבר, זה לא היה העניין העיקרי. הבעיה היתה פרופורציה: דברים שיקרים לליבם של האינסיידרים הם הרבה פחות משמעותיים לכל היתר. התופעה הזאת קיימת כמעט בכל קבוצה של פעילים: מזרחיסטים ופוסט-קולוניאלים שבטוחים שויכוחי הפייסבוק הטהרניים שלהם באמת מעניינים מישהו מחוץ למעגל זעיר; פייגליניסטים שמשכנעים את עצמם שכל עם ישראל מחפש "זהות, משמעות וחירות" ברוח תנועתם, ושהעולם כולו מחכה למוצא פיו של עם ישראל בעניין זה; פעילים בדיאלוג יהודי-ערבי שמגזימים בחשיבות קבוצות ההידברות שהם מארגנים – מפעל שעם כל חשיבותו נוטה לקרוס ברוח חזקה, וכיוצא בזה.

דיורציבורי-smaller

ההגזמה הפראית בחשיבות הויכוחים שלנו, הפעילות שלנו, הדברים שאנחנו עושים, עיוורה את פעילי מרצ מלראות את התהום שנפערה מול רגליהם. במקרים אחרים, היא הפיחה אש מתעתעת במאבקים שהיו אבודים ומזיקים מלכתחילה. קחו, למשל, את המקרה של תנועת "ארץ חדשה", המפלגה של אלדד יניב ששמה לה למטרה להילחם בשחיתות השלטונית. כחלק מהמגניבות הכללית של יניב וחבריו, הם נעזרו באסטרטגים פוליטיים מפוקפקים, רופאי אליל ששכנעו אותם, באמצעות מודלים מתוחכמים לכאורה, שהם עומדים לקבל בבחירות חמישה עד שישה מנדטים. השיטה של ה"אסטרטגים" הללו התבססה על ניתוח מתמטי מורכב של פעילות אינטרנטית ואימפקט ברשתות החברתיות, כמו למשל מספר הלייקים שפוסטים מפלגתיים מקבלים. באחד המחקרים המבריקים ביותר שלו, ריסק הבלוגר אישתון את ה"אסטרטגיה" הזאת לרסיסים, והראה את הנוכלות והאשלייה העצמית שבבסיסה. הניתוח של אישתון התמקד בקסמם המתעתע של רשמים של תמיכה אינסופית המגיעים לחברי קבוצות קטנות, ובמיוחד כאלו המבוססות על פעילות רשת. כאשר אתה מוקף בתומכים, ומקבל אינספור שיתופים, לייקים ותגובות אוהדות, אין פירוש הדבר שאתה נהנה מתמיכה אמיתית. בפועל, תגובות של מספר פעילים די קטן מהדהדות שוב ושוב במרחב מוגבל, ויוצרות אשליה של גודל ומרחב. חברי הקבוצה מדמיינים שהם שומעים אינסוף קולות מהמרחב הפתוח, אולם למעשה מדובר בהדהוד קולותיהם שלהם בתוך תיבת תהודה זעירה. אם יורידו לייק או שניים ויעשו Unfollow לקבוצה ספציפית, האשלייה תתפוגג באופן מיידי. הפוסט של אישתון התגלה כנבואי: מפלגת "ארץ חדשה" התרסקה לחלוטין בקלפיות ולא עברה את אחוז החסימה.

1430427-5

תופעת תיבת התהודה היא מכשול מרכזי לכל ניסיון לטוות אסטרטגיה, לספק תחזית או לקבוע קווי מדיניות. רק לא מזמן, כתב לי פעיל רדיקלי מקומי בהתלהבות ש"צעירים טיפוסיים בעולם המערבי תומכים בברני סנדרס או בג'רמי קורבין", מנהיגי השמאל הקשה בארצות הברית ובריטניה, ולפיכך, בעתיד מדיניות חוץ מוסרית תהיה הנורמה בעולם. בדוגמא מובהקת לכשל תיבת התהודה, אותו פעיל הגזים לא רק בתמיכה שהמנהיגים הללו נהנים ממנה (למשל מחולשתו המוחצת של סנדרס בקרב בוחרים אפרו-אמריקאיים), אלא גם ביציבות ועוצמת התמיכה הזאת, וכן באילוצים שימנעו מסנדרס או קורבין לנהל "מדיניות חוץ מוסרית" אם בכל זאת ייבחרו. ההגזמות הללו נובעות מכך, שקולות התמיכה במנהיגים הללו מהדהדים כה חזק בחוגים שהוא נמצא בהם, עד שהציבו מכשול של ערפל בינו לבין העולם החיצוני. סימפטום נוסף לאותו הכשל, הוא הנטייה להגזים בחשיבותם של נצחונות קטנים ומקומיים. לא מזמן כתב מתן קמינר, פעיל מרכזי ברדיקליה המקומית, מאמר שבו צהל על נצחונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות במדינת מישיגן, והשלה את עצמו לחשוב שההישג הטקטי-מקומי הזה מסמל תמיכה של המיעוטים בסנדרס (בפועל, הם תמכו כמעט בכל מקום בהילארי קלינטון) או ניצחון ממשמש ובא שלו במקומות אחרים (כמה ימים לאחר מכן, הוא התרסק לחלוטין). קמינר גזר מכך גם אסטרטגיה שגויה – הוא הסיק שגישה רדיקלית לא מתנצלת מגבירה את הסיכויים לניצחון פוליטי, כאשר ההיפך היה נכון. בעיני פעילי ה-BDS, כל חברה אירופית קטנה שעזבה את ישראל או ההתנחלויות מסמנת את התמוטטות הכיבוש, וכל NGO זערורי ברמאללה את ה"חברה האזרחית שמייצגת את העם הפלסטיני", נטיות תיבת תהודה כה חזקות שגרמו אף לנורמן פינקלשטיין, מהכוהנים הגדולים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, להגדיר את ה-BDS כ"כת" שמרוכזת בעצמה ומנותקת מהעולם החיצוני. רק אשליית תיבת התהודה הזאת – פעיל BDS מרכזי כתב לי פעם שהוא לא קורא שום מאמר או אתר שאינו שייך לתנועה – מובילה את ה-BDS לדרוש דרישות מופרזות ולא הגיוניות שמרחיקות ממנו תמיכה פוטנציאלית.

flat,800x800,075,f.u5

איך מתגברים על כשל תיבת התהודה? אין דרך אחת פשוטה לעשות את זה, אבל מילת המפתח היא סקרנות. אם אתם פעילים פוליטיים נלהבים, משמאל או מימין, ורוצים לקדם מטרות מכל סוג – הקדישו זמן רב ככל האפשר לקריאה והקשבה אמפטית לדברי הצד השני. הרחיבו את רשימת חברי הפייסבוק שלכם, ככל האפשר, וצרפו אליה כמה שיותר יריבים פוליטיים. כדי לצאת מתיבת התהודה, לא מספיק לפגוש את היריב על זירת האיגרוף בויכוחים מאורגנים – חובה לבלות איתו בסיטואציות לא מאורגנות, לדבר איתו ללא מחסומי הגנה, באופן בלתי רשמי ובנסיבות חברתיות מגוונות ככל האפשר. בעיקר, ובניגוד לנהוג בשיח הציבורי הישראלי או האמריקאי, כדאי לנסות ולהבין את המניעים והנחות היסוד של הצד השני, במקום לייחס לו באופן אוטומטי זדון, בהמיות ובורות. ידע אינו רק כוח – הוא פותח מרחבים, ומאפשר לפעילים לשמוע קולות מבחוץ, ולא רק את הד חלומותיהם שלהם.

אודות דני אורבך

ברוכים הבאים לבלוג "הינשוף"! קוראים לי דני אורבך, ואני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת הרווארד, חוקר הפיכות צבאיות, טרור פוליטי, התנקשויות ואי ציות צבאי ביפן, סין, גרמניה ובכלל. בעבר פרסמתי בעברית את הספר "ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר" בהוצאת ידיעות אחרונות. הבלוג הזה יעסוק בפוליטיקה, היסטוריה, ושאר נושאים המעניינים אותי.

פורסמה ב-מרץ 21, 2016, ב-ינשוף פוליטי-מדיני, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 30 תגובות.

  1. בישראל קיימת תופעה מרתקת של היפוך מחנות. המעמדות העניים תומכים בימין הקפיטליסטי שלא עושה להם חשבון, ואילו תושבי המרכז הבורגנים תומכים דווקא בשמאל הסוציאלסטי. כל שבט בוחר בנציגים שלו עם נטייה של מזרחים\מסורתיים לימין ואשכנזים\חילונים לשמאל.
    מרץ לא פעלה לקדם את האינטרסים של הבוחרים שלה, ומצד שני פעלה למען אנשים שלא מזדהים איתה ולכן יצאה קרחה משני הצדדים

    • למה היפוך מחנות? גם בחו"ל לימין יש שורשים עמוקים בפרולטריון ו"העמך" ולשמאל יש עדת מעריצים שוטים בקרב הבורגנות השבעה והמופטמת. ההבדל היחיד הוא שבארץ לשמאל אין אחיזה בקרב העם כפי שקיימת בחו"ל.

      • זה לא היה ככה תמיד, דרך אגב. למפא"י היתה אחיזה גדולה מאד בעבר במעמד העובדים הישראלי, דרך האיגודים המקצועיים, ארגונים מסונפים וכדומה.

    • אני חושב שמעבר להשקפות פוליטיות, זהות היא עניין מרכזי כאן. אם אתה למשל יהודי מסורתי, יהיה לך קשה לתמוך במפלגה שמייצגת חילוניות רדיקלית, אפילו אם אתה מסכים עם חלק מהעמדות המדיניות או החברתיות שלך, למשל. הבעיה העיקרית של מרצ היא שבעצם מהותה, היא היתה מחוברת לזהות מגזרית של קבוצה מתמעטת והולכת.

  2. אני חושב שבמקרים רבים יש עוד דרך: הקשבה לסטטיסטיקה. כשאתה רואה את הסקרים, אתה מבין לסנדרס יש סיכוי קטן ושהוא לא פופולרי בקרב המיעוטים; שלמרץ אין תמיכה ברחוב; וכדומה. או, מה שקרוב יותר לליבי – שמדינת ישראל נהיית דתייה וימנית יותר, בשל סיבות דמוגרפיות, עם כמעט שום השפעה לרטוריקה ומעבר-המחנות המועט שמתקיים. אפשר עדיין לקוות לשנות את המגמות, אבל צד בצד להכיר בכך שזהו המצב הנוכחי לאור הראיות הסטטיסטיות. סקרים וסטטיסטיקה עוזרים מאוד להבין את המציאות, לדעתי.

    • נכון, אבל סקרים יכולים גם לטעות בגדול (כמו בבחירות האחרונות), והסטטיסטיקה לא תמיד משקפת מגמות עומק – היא ראי של תמונת מצב נוכחית. למשל, יכול להיות שזרמי העומק האידיאולוגיים משתנים, אבל אנשים ממשיכים להצביע למפלגה מסויימת מתוך הרגל – דבר שיכול להשתנות בפתאומיות בעקבות משבר. מלחמת יום הכיפורים היא דוגמא מצויינת לאירוע ששבר בהדרגה אך במהירות יחסית את ההגמוניה של מפא"י. הנקודה היא שאם היית עורך סקר ב-1975, למשל, היית עדיין רואה שמפא"י זוכה לתמיכה של רוב גדול, והיה קשה לך לחזות את המהפך.

  3. בעולם האינטרנט התופעה הזו גוברת בגלל שפייסבוק וטויטר יוצרים אצל האדם שורה שלמה ורחבה של חברים שחושבים כמוהו

  4. יש לי עוד מהצבא חברים בפייסבוק גם מימין וגם משמאל.
    ממש מצחיק לפעמים לראות איזה פוסטים מתפרסמים מכל כיוון על אותו אירוע ממש.
    לדוגמא, לאחרונה על האירוע עם אריאל סגל והפיאה. אותו אירוע – וכל צד מתאר ומדגיש דברים שונים לחלוטין.

  5. מסכים איתך על כל מה שכתבת. אבל צריך לזכור שיש לפייסבוק ודומיו השפעה גדולה מאוד. יאיר לפיד, נפתלי בנט, יחימוביץ' ושות' עושים מזה קריירה וחלק גדול מהאהדה הציבורית הם חייבים לפלטפורמות הללו. לפייגלין יש פקינג 100 אלף עוקבים, אז יש לו השפעה רצינית על הלך הדעות למרות שאני הייתי מהמר שלא יעבור את אחוז החסימה.
    לגבי הדעה הכללית של האוכלוסייה, אני מניח שהדעות של השמאל מרכז פחות או יותר תואמות למה שיש בערוץ 2 ובידיעות ולגבי הדעות של הימינים שבכלל האוכלוסייה אין לי מושג

    • יובל, אני חושב שעלית על נקודה חשובה מאד. במקרה של אידיאולוגים, כמו פייגלין, הכוח הממשי שלהם בציבור יכול לעלות על מספר המנדטים (אפילו אם הוא אפסי) – לרעיונות יש כוח משלהם, ולפעמים הם מחלחלים עמוק. אני מאבחן חדירה של רעיונות פייגנליסטיים למיינסטרים הדתי ואפילו המסורתי-חילוני, אם כי קשה לדעת עד כמה העלייה הזאת קשורה לפייגלין עצמו או לזרמי עומק שמזינים גם אותו, כמו החזרה ליהדות (חזרה לדת מאפיינת כיום את רוב מדינות המזרח התיכון, וישראל לא חריגה מבחינה זו).

  6. תודה על המאמר

    התיאורים ממפגשי המפלגה מרתקים… שווים איזה ספר או לפחות מאמר מקצועי. מעניין מי היה הפוליטיקאי שתקע את הסיכה – רן כהן? או שריד, שידוע כאומן בדברים כאלה.

    אגב רן כהן, מצער שהוא כיום עומד בראש גוף מיותר בשם 'מכון התקנים' (לפי הויקי), שכל מטרתו מניעת ייבוא מוצרים והוזלת יוקר המחייה, דרך תקנות בידיוניות ומיותרות. אם הוא עדיין משמש שם, הרי שהוא בגד בשליחותו.

    כל מי שמאמין בצידקת דרכו, אוטומטית מאמין שכולם יודעים את זה ומאמינים גם, או שיאמינו כמוהו ברגע שידעו. לא שלא צריך להאמין – אמונה כזו סוחפת ומעניקה כוח לפעילים, אבל צריך לגבות אותה בקמפיין מתוכנן היטב, שידע להחדיר את המסר להמונים.

    כי בקטע הזה נדרשת מילה שפוליטיקאים לא אוהבים לשמוע או להשמיע – מניפולאציה. כן.

    המנוסים מבינהם יודעים שזהו הרע ההכרחי. הטרייים שבינהם, כמו אלדד יניב, עדיין בדעה הנאיבית שעולם ללא מניפולאציות הוא עולם שיש לשאוף אליו.

    לרוע המזל אין עולם כזה. המהות האנושית היא מניפולאטיבית – אינפורמציה היא תשתית ההתנהגות, ועל כן רק כך ניתן לתמרן אנשים.

    כך שצריך פשוט להכיר במציאות ולעבוד נכון. ר' הכתבה ששודרה בשבוע הקודם על הרב/גורו החדש (בן-דוד של הרנטגן), שמתחיל להתעשר עכשיו. הוא מכיר את המטריה – למד מאבותיו רואי-הנסתרות ומלחשי הטייקונים. הוא יודע מה להשמיע.

    • תקיעת סיכה בבלון השמאל ע"י שריד??? אין סיכוי. הוא היה אחד הנכסים הכי גדולים של הימין (ולא, אני לא ציני)ץ אני שם 100 ש"ח שזה היה מישהו כמו רן כהן.
      (אם ניפחתי פה בלון משל עצמי, אשמח אם מישהו יפוצץ אותו 🙂 )

      • זה היה מישהו שספק אם מישהו כאן מכיר

      • נו? תגלה כבר? אשמח לדעת מי זה היה.
        נראה לי שהרבה מאנשי מרץ עזבו עם תחילת האינתיפאדה, ראה אלכסנדר יעקובסון ואחרים.

      • רן כהן אגב אחראי בלעדית על הפתק הירוק למעלה – העביר בחוק את האפשרות לדיירים ב'עמידר' לקנות את דירותיהם.

        כדאי לנתח את הקמפיין של מרצ בבחירות 92', אלה שנשאו אותה ל-12 מנדטים. למי הם פנו ואיך.

      • זה לא רק מרצ, יובל. זו תהיה טעות להניח שהגורל של מפלגות נקבע רק בשל התנהגותן. תזכור שבאותה התקופה, למפלגת העבודה היו 44 מנדטים. כלומר, עוגת השמאל היתה גדולה, ומרצ קיבלה נתח משמעותי ממנה. ההתרסקות של מרצ נובעת גם מההתרסקות הכללית של מחנה השמאל כולו עקב האינתיפאדה השנייה.

    • לא ידעתי שרן כהן עומד בראש מכון התקנים. מאכזב מאד מאד. לעניין עצמו, מניפולציה היא חלק מהפוליטיקה, אבל היא לעולם אינה מספיקה *לבדה*. מי שמשתמש רק במניפולציות ולא מתחבר לזרמי עומק, יקבל מספר גדול של מנדטים אם יהיה לו מזל, אבל יצנח במהירות אחר כך – ראה כל מפלגות המרכז לדורותיהן.

  7. תודה על הלינק לTED. היה מעניין.

  8. בנושא תיבת התהודה: ייתכן מאוד שפייסבוק עוזרים לתחזק אותה, מתוך כוונה שזה יעשה אותך מרוצה יותר ולכן לקוח טוב יותר (משום מה זכור לי שראיתי מאמר על זה איפשהוא, אבל אני לא מצליח למצוא אותו עכשיו)
    https://m.facebook.com/notes/handicappedpetscom/new-facebook-settings-are-limiting-what-you-see-in-your-news-feed/501658945207/
    http://www.forbes.com/sites/gregorymcneal/2014/06/28/facebook-manipulated-user-news-feeds-to-create-emotional-contagion/#6e7ef1cc5fd8

  9. אחת הכתבות היותר מרתקות שיצא לי לקרוא

  10. יפה מאד. דרך טויטר אני עוקב אחרי הקשת כולה, מחסידי דאעש (שנוסעים כל הזמן) ועד חסידת ג'ורג' חבש.

    אגב, לגבי המדיניות העתידית של קורבין או סנדרס, אם ייבחרו, אפשר להסתכל על סיריזה ביוון. דברים שרואים מכאן וכו'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: