על סכנת הדוגמטיות: מדוע נכשלים בעלי הכוונות הטובות? טור אורח מאת אלכס גרינברג

מדוע, לעיתים קרובות כל כך, נכשלים דווקא בעלי הכוונות הטובות? אלכס גרינברג, חוקר איראן, מזהה קו מחבר בין כשלונה של "החזית העממית" בצרפת של שנות השלושים, לעיוורון היהודי שלפני השואה ולפוליטיקה הרדיקלית היום – הן בשמאל והן בעולם החרדי. טור אורח על סכנת הדוגמטיות.

 Image result for Dogmatism

המתבונן בוויכוחים פוליטיים וחברתיים רבים המשסעים את החברה הישראלית יגלה שאי הנכונות להקשיב לבר פלוגתא נובעת בין השאר מדוגמטיות יתרה. החשיבה הדוגמטית המוכרת ביותר היא קנאות דתית, אולם בפועל, קנאות לא חייבת להיות דתית או קשורה לדת. העידן המודרני הצמיח לא מעט אידאולוגיות המתכחשות לדת כלשהי, אולם בפועל אלו היו לא פחות קנאיות ודוקטרינריות. לעתים קרובות מי שדומגטי ופנאטי יותר נתפס כ”אידיאליסט” יותר, כ”רציני”, בעוד מתינות או פשרנות נתפסות כהעדר עמוד שדרה או כאופורטוניזם.

דוגמטיות היא היגררות אחרי מטרה אחת הנתפסת כאידאל, באופן שמכפיף אליו את כל היתר ודוחה כל שיקול אחר. המטרה יכולה להיות ארץ ישראל, צדק סוציאלי, זכויות אדם, קוד הדיבור של הפוליטיקלי-קורקט או כל דבר אחר. מי שמחזיק באורח חשיבה כזה גם יישאר לרוב "אוטיסט" כלפי כל מסר ממערכת ערכים אחרת. דוגמטיים נוטים לבדוק עובדות לאור הדוקטרינה ולא את הדוקטרינה לאור העובדות. בשורות שלהלן אנסה להמחיש את סכנת הדוגמטיות בפוליטיקה תוך הידרשות להיסטוריה הצרפתית, היהודית האירופית והישראלית.

Image result for dogmatism

שנת 2017 היא  עתירת ימי זכרון ואסוציאציות היסטוריות למכביר. ב-21 ביוני השנה ימלאו שמונים שנה לנפילתה של ממשלת החזית העממית בצרפת בראשותו של לאון בלום. ניצחונה בבחירות ועלייתה לשלטון בישרו תקווה חדשה לצרפת, ואכן שלטונה זכור בזכות הישגים סוציאליים כמו חופשה בת שבועיים בתשלום וצמצום שעות העבודה במפעלים לארבעים שעות בשבוע. בפעם הראשונה בחייהם, מאות אלפי פועלים היו יכולים לנסוע לים בזכות כרטיסי רכבת מוזלים, ללכת לקולנוע ובכלל ליהנות מתרבות. התפתחות זו העניקה דחף עצום להופעת דפוסים חדשים של תרבות פנאי בצרפת. לעומת זאת הימין וכמובן הקיצונים הלאומניים והקתולים פתחו במסע ארסי ביותר נגד החזית העממית, לרבות גלי אלימות מילולית והשמצות אנטישמיות בגין מוצאו היהודי של לאון בלום. לכאורה התמונה ברורה. אולם העיון בפרטים מציג מציאות הרבה יותר מורכבת. ההישגים של החזית העממית היו מדהימים אילולא גרמו להתדרדרותה הכלכלית של צרפת ולהחרפת המשבר שבו היתה נתונה.

Image result for Leon Blum

כוונות טובות, ביצוע בעייתי: ליאון בלום נואם לפני תומכים ב-1932

מה השתבש בדרך? המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-1929 בעקבות נפילת הבורסה בארצות הברית בושש להגיע לצרפת. בתחילת שנות השלושים האליטות הכלכליות צרפתיות היו בטוחות בעצמן, ומסיבה טובה. אלא  שהמשבר לא הגיע אז לצרפת לא מפני חוסן הכלכלה הצרפתית אלא בגלל ניתוקה היחסי מהכלכלה העולמית ובגלל פיגור בתיעוש בהשוואה לארצות הברית,לגרמניה ואפילו לבריטניה. ב-1936 המשבר כבר התפרץ במלוא עוזו. הרעיונות של בלום היו נפלאים כשלעצמם, אבל לרוע המזל הם לא התאימו לתנאים בשטח. לבעלי מפעלים גדולים כמו רנו לא היה קושי להסכים לממן חופשות לעובדים אך לא כן לעסקים קטנים או בינוניים שפשוט לא היו מסוגלים לממן התחייבויות אלה. צמצום שעות העבודה גרם לירידה בייצור, ואפילו הרעיון המקורי של הממשלה לא עבד. קברניטי הממשלה תכננו למלא את השעות החסרות באמצעות הסבת מובטלים לעבודה במפעלים. רק שבפועל התברר שהמובטלים לא יכולים לעבוד במפעלים תעשייתיים ובמיוחד בתעשיות צבאיות ללא הכשרה מראש. כך חוק 40 שעות העבודה צומצם ולא נאכף. עסקים רבים פשטו רגל והחלה בריחת הון צרפתי לחו"ל. חוגי ההון ייחלו לנפילתה הקרובה של הממשלה.

לקראת יוני 1937, הבין בלום הבין שהוא במבוי סתום והכריז על צמצום הרפורמות ועל "צינונן", אלא שכבר היה מאוחר מדי. ראש הממשלה היה דמוקרט ,משכיל,הומניסט ומוסרי ללא רבב. הוא לא רצה להקים קומוניזם בצרפת אלא להנהיג חוקים סוציאליסטים במסגרת ליברלית. עם זאת, הוא לא הבין בזמן שאי אפשר ליישם מדיניות סוציאליסטית בניגוד לדעתה של קהילית העסקים וההון. בהיותו מרקסיסט הוא חשב על הפרולטריון בדיוק “לפי הספר” של מרקסיזם דוגמטי, אבל צרפת של 1936 לא היתה חברה פרולטרית אלא מדינת מעמד ביניים, כפריים ועסקים זעירים. בסופו של דבר רק מגזר אחד (הפועלים במפעלים) נהנה מהתנאים הסוציאליים הנדיבים בעוד כל השאר המשיכו לסבול מהמשבר ולהתרושש. לפי הדוקטרינה המרקסיסטית הפרולטריון הוא המעמד החשוב ביותר ואין טעם לדאוג לזעיר בורגנים שבין כה וכה ייעלמו כמעמד וייהפכו לפרולטריון. לכן, הממשלה הזניחה ציבורים חשובים שהצטרפו לגל המחאה נגדה. במילים אחרות, לזעקות ולביקורת מצד ימין על ממשלתו של בלום היו סיבות טובות. ייאמר לזכותו של בלום שהוא הבין את הטעות אם כי באיחור רב. הוא היה יכול להתנהל בגמישות אילו היה סוציאליסט פחות דוגמטי, כמו רבים מהסוציאליסטים הבריטים באותה תקופה.

Image result for demonstrations against the popular front - france

הטענות לא היו מופרכות לחלוטין: הפגנה נגד ממשלת החזית העממית ב-1936

יתר הדוגמאות לקוחות  מההיסטוריה היהודית במזרח אירופה ומישראל של היום.

לפעמים נדמה שבקרב העם היהודי ערב השואה פעלו שני כוחות דוגמטיים די הרסניים. הם לא היו קנאים במובן של אכזריות או אלימות, רחוק מכך. בכל אחת מהתנועות האלה היו בני אדם הגונים, משכילים ומוסריים. חטאם לא היה אתי אלא רעיוני. אבל הם היו דוגמטיים להחריד וסירבו לראות את המציאות הסובבת כפי שהיא. שני הכוחות האלה היו השמאל היהודי הרדיקלי דאז, הלא הוא "בונד" (ברית הפועלים) האנטי-ציוני והאורתודוקסיה היהודית הנוקשה בנוסח אגודת ישראל. שני המחנות תיעבו איש את רעהו בנוסף לתיעוב שהם חשו כלפי הציונים, כל מחנה מסיבותיו הוא. שתי התנועות דבקו בשפת היידיש והאמינו באפשרות של אוטונומיה יהודית בפולין. לכל תנועה היו לא עסקנים אלא  גם אנשי רוח משכמם ומעלה בין אם זה נתן בירבאום והלל צייטלין במחנה ההיהדות החרדית או ההיסטוריון שמעון דובנוב בצד הבונד.

לא חסרו להם יוצרים מוכשרים כל אחד בתחומו. במבט רטרוספקטיבי נראה שמה שחסר להם יותר מכל היתה יכולת לראות את המציאות הגיאו-פוליטית הסובבת ולהסיק מסקנות. בפולין של שנות השלושים האנטישמיות האלימה ביותר גאתה, התרחשו התקפות פיזיות על יהודים ברחובות ערים ואפילו באוניברסיטאות אבל בבונד המשיכו להאמין באחווה בין פועלי כל העולם לפועלים יהודים. באגודה האמינו כנראה בחזרה בתשובה, בהתחזקות בתלמוד תורה ובשמירת המצוות. המשותף לכל אנשי הרוח האלה שהם מיעטו להתעניין בכלכלה, במדעי מדינה, ובענייני צבא ובטחון. נדמה שאותם יהודים שכן התעניינו בתחומים אלה היו או מתבוללים או ציונים. בהקשר זה יצוין שהציונות הייתה פחות דוגמטית לפחות במובן זה שאפשרה דו קיום יחסי של כמה תנועות עם מגמות שונות בתווך שבין הציונות הדתית ("המזרחי") לרוויזיוניסטים מתונים. בגלל הדוגמטיות והעדר מוחלט של רצון ויכולת להקשיב לבני פלוגתא אידיאולוגיים, התנועות האלה לא היו מסוגלות להתאחד ולפעול למען אינטרסים משותפים של היהודים, כאשר כמובן הייתה מחלוקת קשה על עצם הבנת האינטרסים האלה.

Image result for Bund movement

מרקסיסטים דוגמטיים: הפגנה של הבונד

מבחינה מסוימת המגמות האלה ממשיכות להתקיים בישראל של 2017 אם כי בשינוי סגנון ותוכן. אבל הרוח היא אותה הרוח. מגמת הבונד נוכחת (בערך) אצל השמאל הרדיקלי, שאחדים מנציגיו העכשוויים עוד מתרפקים על המרקסיזם. השמאל הזה הוא אוניברסליסטי ואנטי ציוני בגלוי או בסתר. אין בעיניו מציאות זולת הכיבוש וזכויות האדם. קיים דמיון מאלף אף יותר: כמו שבונד האמין באידיאל שעדיין לא קיים בשום מקום, כמו אחוות פועלים, כך הפלג הרדיקלי של השמאל חי בעולם של רעיונות שלא התממשו בשום מקום בעולם. חוליה נוספת המקשרת בין הבונד לשמאל הרדיקלי בישראל היא המרקסיזם, (אם כי בניגוד למרקסיזם של הבונד, המרקסיזם של השמאל הרדיקלי הישראלי אינו רשמי). אחת מתכונותיו העיקריות של המרקסיזם היא היומרה להסביר הכל ולצמצם כל תופעה היסטורית מורכבת להסבר אחד: זה יכול להיות פרולטריון במרקסיזם הקלאסי, או "שיח הזכויות" בתיאוריות של השמאל החדש.

את ממשיכי המגמה החרדית של טרום השואה ניתן לראות לא אצל החרדים של היום אלא דווקא אצל הציונות הדתית הדוגמטית ("ישיבות הקו") וזאת בשל כמה סיבות. החברה החרדית של היום פועלת כבר לא על בסיס אידאולוגיה אלא מתוך דאגה לשמירת הסטטוס קוו של "חברת לומדים" שנוצרה במדינת ישראל. אין לחרדים שום עניין במלחמות אידאולוגיות, וודאי לא נגד הציונות כרעיון שהתגשם. הציונות הדתית המאורגנת החלה גם היא כמרד במוסכמות החברה המסורתית. אלא שאחרי קום המדינה התפשטה נוסטלגיה לעולם היהודי שחרב בשואה והחלה "פזילה" לעבר העולם החרדי שנראה "אותנטי" יותר. זמן מה אחרי מלחמת ששת הימים "צעירי המפד"ל" הפנו שאלה אודות עתיד השטחים לכמה רבנים מובילים שלא נמנו עם הפוליטיקאים של המפד"ל דאז. אחד הרבנים, רבה הספרדי של תל-אביב, חיים דב הלוי נתן את התשובה בזו הלשון:"כל מי שמעלה על דעתו להחזיר שטחי א"י המשוחררים, עובר ביודעין על מצוות עשה. והירא מהמיעוט הערבי הגדול, הרי הוא כמחלל שבת מתוך חישובים צדדיים וקרב לוודאי שביטחונו בה' חלש ביותר".

Image result for ‫ישיבות הקו‬‎

עטרת ירושלים – מישיבות הקו (למצולמים אין קשר לכתבה)

כך הונח היסוד לדוגמטיות של גוש אמונים. אין כאן  אפילו “פנאטיות”  אלא סירוב עקרוני לראות תופעה מסוימת כבעיה. ייתכנו השקפות שונות ואף מנוגדות באשר לאופן של התמודדות עם הבעיה אבל מוסכם על כל מי שעיני בראשו שזו בעיה.

כיצד אם כן ניתן להיחלץ ממלכוד הדוגמטיות? ספרו החדש של ד"ר מיכה גודמן מציע לא פתרון אלא גישה אחרת שאולי תסייע להיחלץ מהמלכוד. החשיבה המדינית צריכה להיות פרגמטית ולא דוגמטית כאשר התביעה לכך היא הן מימין והן משמאל. במקרה הישראלי הספציפי כל צד בוויכוח חייב להבין שהנימוקים של יריבו האידיאולוגי תקפים ורציניים בעוד הוויכוח הוא על מתן עדיפות עליונה לסיכון זה או אחר. במלים אחרות: מי שמתעלם מהסיכון הדמוגרפי ומסכנות הכרוכות בהפיכת ישראל לישות שנתפסת כדומה לדרום אפריקה של אפרטהייד הוא עיוור. אולם מי שמתעלם מכך שנסיגה מלאה תסכן את בטחון ישראל הוא עיוור לא פחות. את השאיפה לפתרון מלא של הבעיה יש להמיר בשאיפות צנועות יותר. הפרגמטיות של הציונות לא הייתה "וותרנית" במובן של רכרוכיות אידאולוגית אלא היא התבטאה ביכולת להבחין בין עיקר לטפל ולבצע בחינה מחדש  של מטרות משנה לטובת מטרת העל בזמן ומקום הנכונים. זוהי מעלתה האסטרטגית. מה שמאפיין אסטרטגיה צבאית (ולא רק צבאית ) מוצלחת זו הימנעות מנוקשות ומדוגמטיות דיכוטומית מהסיבה הפשוטה שבאסטרטגיה צבאית אין דברים נכונים ולא נכונים באופן מוחלט: הכל תלוי במטרה, במטרת היריב, בתנאים ובנסיבות: מה שאתמול הבטיח נצחון מחר עלול להוביל לתבוסה בנסיבות אחרות.

איך אפשר להישמר מכל הפגעים הרעים האלה?  אין מרשם פלא או פתרון בית ספר. גם אי אפשר לפתח חשיבה אסטרטגית מקריאת ספרים של הסטוריה צבאית (אם כי זה לא יזיק כמובן). ככל הנראה, קבלת החלטות נכונה תסתייע בפתיחות מחשבתית, התעניינות בנושאים רבים ונכונות להקשיב לדעות מנוגדות. בקיצור, אם להיזכר באנלוגיה האגדית של ישעיהו ברלין, עדיף להיות שועל ולא קיפוד.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-יוני 28, 2017, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף פוליטי-מדיני ותויגה ב-, , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. שתי נקודות, לא קשורות אחת לשניה:

    1. הסוציאליסטים בצרפת (ולייבור בבריטניה, והסוציאל-דמוקרטים בגרמניה של תחילת שנות השלושים) אכן התעלמו מניסיונות לגרום לקפיטליזם לעבוד יותר טוב. הכלכלן בראד דה-לונג מבדיל ביניהם ובין הסוציאל-דמוקרטים בשוודיה, שויתרו יחסית מוקדם על החלום של מהפכה פרולטרית.

    כשהסוציאל-דמוקרטים עלו לשלטון בשוודיה הם העבירו חוקים סוציאלים נדיבים, אבל יותר חשוב מזה, הם מימנו את מדינת הרווחה מגרעונות – סטימולוס כלכלי, בעגה של היום. במצב של המיתון הגדול, גרעונות היו המדיניות הנכונה. צרפת עדיין היתה על סטנדרט הזהב, בזמן שבריטניה ויפן נטשו אותו בתחילת שנות השלושים וארה״ב וגרמניה ב-1933, ולא יכלה להדפיס כסף כדי לממן גרעונות.

    כמובן שבמצבים אחרים, הדפסת כסף וגרעונות הם מדיניות שגויה, למשל באמריקה הלטינית של שנות השבעים. אבל במיתון הגדול זאת היתה המדיניות הנכונה, ודווקא השמאל היותר מתון הוביל בעולם הדמוקרטי. החשיבות של זה היא שאירופה וארה״ב נכנסו לאותו מצב במשבר הכלכלי, ואז דווקא השמאל היותר קיצוני, בעיקר באירופה, דגל בגרעונות. זה לא עבד לסיריזה, אבל זה כן היה עובד אם גרמניה וצרפת היו עושות את זה.

    2. נראה לי שהסיבה העיקרית שקבוצות מסוימות מדגישות את האידיאליזם הפוליטי על פני פרגמטיות היא שככה יותר קל לתקוף את היריבים ולהאמין שמה שצריך זה לתת לנו כוח. אני יודע שיש לי כוונות טובות, אז אם אני מאמין שמה שחשוב זה כוונות והיריבים שלי הם רשעים, אז קל לי להאמין שצריך לתת לי יותר כוח. אבל אם אני מאמין שמה שחשוב זה כישורים וביצועים, אז זה כבר יותר קשה, כי בלי ניסיון פוליטי אני רק יכול לנחש שאני מוכשר וביצועיסט.

    מאותה סיבה, הנטיה הזאת יותר רווחת אצל רדיקלים מאצל מתונים. אם אני ליברל שמאלן מתון, אז אני יכול בקלות להסתכל על הצלחות של ממשלות שמאל מתון ליברליות ולהגיד ״זה מה שאנחנו נעשה״ ולמצוא מנהיג עם ניסיון ויכולת. אם אני קומוניסט, אז כבר יותר קשה: מנהיג קומוניסט מוצלח אינו קיים (יש הרבה קומוניסטים מוכשרים, אבל אף אחד מהם לא ניצח בבחירות), אז אני צריך לשכנע את עצמי שצ׳אבס וקורבין וסיריזה לא נכשלו אלא נבגדו.

  2. למה נסיגה תסכן את בטחון ישראל יותר מאשר הישארות בשטחים?

    • איפה נהגתה המילה "יותר"? הכותב לא מנסה לדרג את הבעיות לפי רמת הסיכון אלא להצביע שהתעלמות מהבעיה שתיווצר משיטת הפעולה שתבחר היא דוגמטית.

      כלומר – איש שמאל דוגמטי יאמר "חייבים לסגת מהשטחים בגלל א' או ב' ולא תהיה שום סכנה בטחונית" לעומת איש שמאל לא דוגמטי שיאמר "חייבים לסגת מהשטחים בגלל א' או ב' למרות הסכנה – שאותה אני מציע לפתור בדרך ג' או ד'".

      הבעיה שהשמאל הלא דוגמטי בישראל לא מצליח לשכנע את הציבור שאכן יש לו פתרון לסכנה הבטחונית (וערובות בינלאומיות הן לא פתרון כמו שהתקדימים ההסטוריים כבר הראו).

      • כשאומרים לי שניתוח מסוים יסכן את חיי אני מבין מזה שאם לא אעבור אותו החיים שלי יהיו בסכנה פחותה מאשר אם כן אעבור אותו. אחרת איפה ההתלבטות?

      • אלכס גרינברג

        תודה רבה לך, זאת בדיוק הייתה כוונתי

  3. טענות מעניינות שיש בהן הרבה טעם. אכן, כולנו בוחנים טענות של אחרים ומתווכחים איתן בעיקר מתוך התאמה או אי התאמה לדעותינו הקיימות. כמובן שאנשים משנים את דעתם, ומעניין גם להבין איך זה קורה, אבל זה לא אומר שאנחנו משנים את דעותינו מהסיבות ה"נכונות"…

    עם זאת, אני חושב שזה מאוד בעייתי לבחון את התנהגות הארגונים שהזכרת והאנשים שפעלו בהם באופן הזה.
    אנחנו שופטים אותם כשאנחנו יודעים דברים שהם לא יכלו לדעת, ובהתאם לערכים שלנו ולסיפור ההיסטורי שאנחנו רגילים לספר. הרי אנחנו מעריצים המון אנשים שהלכו עם האמת שלהם תוך סיכון עצמי ובניגוד לעמדה המקובלת, כשזה מצליח להם והיום אנחנו חושבים או יודעים שהם צדקו (האם ואן גוך הצייר הכושל היה צריך להכיר בכך שאין לו סיכוי להתפרנס מציור והוא לא זוכה להערכה ולבחור עיסוק פרקטי יותר? האם מארי קירי היתה צריכה להימנע ממחקר בחומרים שהסכנות שבהם עדיין לא התבררו די הצורך? האם אירופאים שהסתירו יהודים בתקופת השואה היו צריכים לתת משקל גדול יותר לסכנה להם ולמשפחתם במקום לדבוק בפנאטיות בשמירה על חיי אנשים זרים?). גם במקרים המעטים שבהם אנחנו מעריכים אנשים שבחרו לחפש פשרה ולהתגמש, זה מפני שבדיעבד נראה שהחליטו נכון. אני לא מכיר הרבה דוגמאות להערכה לאסטרטגיה נבונה או נועזת על אף כשלונה.

    חוץ מזה, אני מעריך שתמיד תמצא אצל מי שאתה מתאר כפשרניים ולא דוגמטיים גם דברים נוקשים ויסודיים שהם לא מוכנים לוותר עליהם. האם אלה הדברים הנכונים? ההיסטוריה תשפוט, כנראה.

    • אלכס גרינברג

      נכון. אולי זה לא בא לידי ביטוי די הצורך במאמר עצמו אבל בוודאי שאני לא שופט באופן גורף ולא מנסה לרמוז שאילו אותם ארגונים יהודיים התנהגו אחרת אז השואה הייתה נוראה פחות-טענה אידיוטית וא-הסטורית. אבל כן היו דפוסי חשיבה מסוימים , כאשר במקרה של לאון בלום זה ברור יותר שמנעו ראיית מציאות מסוימת שגם אז בקלות היה ניתן לראות אותה: כלומר זאת לא חכמה לאחר המעשה אלא משהו מובן מאליו שבלום לא הבין אבל מתנגדיו הלא אנטישמים (האנטישמים היו בכל מקרה מתנגדים לו בלי קשר לתוצאות) הבינו

  4. אני לא מסכים לגבי הבונד. דווקא הבונד גילה פרגמטיות ביחס למרקסיזם, ופיתח את היחס הניטרלי כלפי "הלאומיות", כלומר טען שאסור להתבולל בכוח ואסור לשמור בכוח. לכן, הוא השתמש באידיש בעיקר כדי לפנות לפועלים היהודים, דרש אונטומיה לאומית-פרטית לפועלים היהודים דוברי האידיש. הוא גם קיבל לשירותיו אנשים שהחזיקו עסקים קטנים והעסיקו עד 4 עובדים כבעלי מלאכה.
    איאפשר היה לחזות את השואה, ואיאפשר היה לוגסטית לפנות מעל לשלושה מיליון יהודים מפולין.

  5. תודה על המאמר!

    הסכנה היא תמיד באידיאולוגיה אנטי מציאותית (ואוטופית), אבל רובן של האידיאולוגיות הן כאלה.

    רק שיטות שאינן מבטיחות אוטופיה (ואינן נשענות על רעיונות קונספיראטיביים כמו 'אליטות'), יהיו מעשיות יותר. דמוקרטיה למשל…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: