לוּ: היסטוריה חלופית לישראל

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור לו היסטוריה חלופית

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

תוצאת תמונה עבור מאיר שליו

מאיר שלו. רדלר מחקה את סגנונו, ומדמיין איזו ביקורת היה מותח על הממשלה הליברלית. קרדיט: הארץ.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

תוצאת תמונה עבור גמל ריק

בתמונה: גמל ריק, שהחזון איש ככל הנראה לא ראה מימיו

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

תוצאת תמונה עבור מנחם בגין

המנהיגים בספר מתחרים באובססיית השואה שלו: מנחם בגין

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-אוגוסט 27, 2018, ב-הינשוף הספרותי, ינשוף היסטורי, ללא קטגוריה ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 11 תגובות.

  1. עדו סוקולובסקי

    אין שום סיכוי שהמדינה הייתה שורדת אלמלא הסוציאליזם של שנות החמישים. זו אגב בדיוק הבעיה של הגישה הקפיטליסטית שנותנת לדברים להתנהל מעצמם. זה עובד רק כאשר כבר יש לך מראש חברה מתפקדת עם מינימום של תנאים הכרחיים כמו אוכלוסיה משכילה במידה מסוימת. בתי משפט שזוכים לאמון הציבור, משטרה לא מושחתת וכן הלאה. די לראות את ימיה הראשונים של אמריקה (המערב הפרוע) ולהבין שאם אמריקה הייתה מוקפת במדינות חזקות ועוינות הן היו קורעות אותה לגזרים בתקופה ההיא.

    • מסכים עם החלק הראשון, אבל הדוגמא של אמריקה לא נכונה. הימים הראשונים שלה לא התחילו במערב הפרוע ( שאליו התחילו להגיע החלוצים רק בחלק השני של המאה ה-19) אלא במלחמה עם בריטניה שהייתה המעצמה אולי החזקה ביותר של התקופה יחד עם ספרד. דווקא האירגון המהיר של אמריקה ל13 מושבות בקונפדרציה מסודרת עם חוקות ברורות איפשרה להם לצאת עם ידם על העליונה.

    • לא רק זה. גם בכלכלה קפיטליסטית מתפקדת יש משברים מדי פעם. לפעמים הם חמורים מספיק כדי שתידרש התערבות ממשלתית על מנת למנוע התרוששות המונית וערעור הסדר החברתי. דרך אחת לעשות זאת היא להגדיל את גביית המסים מעשירים — לא כדי להעניש אותם, חלילה, אלא משום שמהעניים אין מה לגבות. זה, פחות או יותר, מה שעשה ממשל רוזוולט בשנות ה-30. דרך אחרת היא ליצור את הכסף מהאוויר באמצעות חוב. זה, פחות או יותר, מה שעשו ממשל אובמה, ועכשיו ממשל טראמפ. לא נראה שמדובר בפתרון טוב יותר.

  2. אֲ. הַגִּלֹנִי

    האם ניתן לחשוב על איזו הסטוריה חלופית מעבר למספר שנים קצר שלא תהיה בתחום דמיוני לחלוטין? אתה יכול אולי לנחש די בהצלחה מה היה קורה אם היו מצליחים לרצוח את היטלר לקראת סוף המלחמה, מספר המעורבים קטן וההתנהגות שלהם די צפויה. אבל האם היית יכול לנחש מה יקרה לגרמניה 20 שנים מאוחר יותר? ובמקרה של ישראל זה הרבה יותר קשה, לא היה נסיון קודם שיעיד על כיוון או אופי של התרבות, לא היתה תרבות, של השכנים, של מנהיגי העולם, זה חורג מניבוי והופך להזייה שמעורבים בה הרבה וויש פול טינקינג. תוכניות כלכליות משתנות בלי סוף כיוון שלא עומדות בצפיות, החלטות פוליטיות חשובות קובעות כיוון על פי משק פיו של אדם אחד. כל ספר כזה הוא לשעשוע בלבד.

    • אני מסכים איתך, אבל חושב שגם פנטזיה יכולה להיות משכנעת יותר. כלומר, רדלר היה עושה שירות טוב יותר לקוראיו, אם היה מציג תרחיש ריאלי בהתאם להנחות ההיסטוריה החלופית שלו. השאלה כאן היא לא הייתכנות של התרחיש. הבעיה היא חוסר המציאותיות שלו.

  3. הספר מעניין והביקורת כאן בהחלט חושפת חולשותיה של האוטופיה שמוצגת בו. אולם הביקורת שכאן חושפת בעיני שאלות בנוגע לשיטה הדמוקרטית עצמה. ליתר דיוק את התסכול ואי הצדק המובנה בשיטת משטר זו. הדמוקרטיה בהיותה השיטה הגרועה פחות מאחרות נחשפת כאן בביקורת במערומיה. השאלה היא האם אכן הדמוקרטיה היא השיטה הפחות גרועה? בימים אלו של מנהיגים פופוליסטים מחד וניצול ציני של חולשת הדמוקרטיה בידי קבוצות מיעוט מאידך, שאלה זו עולה ביתר שאת. הדיון בה יכול להיות מעניין הרבה יותר מאשר ביקורת על פרטיה של האוטופיה עצמה.

  4. האמת שהציונים הכלליים באמת קפצו בבחירות של 1951 כתוצאה ממדיניות הצנע. וסביר להניח שאם המצב היה נמשך בן גוריון היה מאבד את השלטון. לא קראתי את הספר אך כפי שאתה כותב יש סיבות למה ההיסטוריה התנהלה כפי שהתנהלה.

  5. מבחינה מדינית- מה היה קורה בכל שלב ביחסים עם השכנים הוא נושא עיקרי אצלנו. מה היה קורה ב 67 לו היו מעבירים את כל תושבי עזה לסיני ואת כל בעלי האזרחות הירדנית לירדן או סיני, לו היו נמנעים מלתת אזרחות לפלסטינים.(סין- אינה נותנת אזרחות ללא סינים אלא במיקרים נדירים) וכמובן לולי ההסכמים עם המצרים והפלסטינים.

    לו הצרו את רגלי היועץ המשפטי לממשלה ולהגביל את כוחו של בית המשפט העליון? לו עצרו את אהרון ברק בשלב מוקדם.

    מבחינת מדיניות כלכלית זה עוד מורכב יותר ומעניין יותר. מה יכולנו לעשות אחרת? לשמר את הקיבוצים במתקונת הקודמת? להשאר סוציאליסטים? שרותי הדואר בישראל גרועים מאי פעם, אולי לא היה צריך להפריט את הדואר וזה כולל את משרד התקשורת וחברת החשמל. להשקיע בדיור ציבורי. המצב הכלכלי של ישראל מצויין אבל זה נראה לי ממש מקרי.

    נראה שמדינות ממש כמו חיים של בני אדם מתנהלים במקריות לחלוטין, ללא יכולת תכנון רצינית לטווח ארוך.

    הנה ספקולציה על מה היה קורה ברוסיה לולי לנין לא היה נורה לפני 100 שנים…

    https://news.walla.co.il/item/3184448?utm_source=Generalshare&utm_medium=sharebuttonapp&utm_term=social&utm_content=general&utm_campaign=socialbutton

  6. ההנחה שאיזושהי מפלגה ליברלית הייתה מביסה את מפא"י בבחירות 1951 אינה מציאותית מלכתחילה, וההנחה שמפלגה כזאת הייתה מצליח לנהל מדיניות לבירטריאנית במדינת ישראל של שנות -50 היא פשוט מופרכת. בהיסטוריה המציאותית, זו שהתרחשה בפועל, המפלגה הליברלית הייתה גלגול של "הציונים הכלליים", והללו שלטו בעיריית תל אביב משנות ה-30 עד סוף שנות ה-50. ככל הידוע, לא התגלו בקרבם נטיות ליברטריאניות, וישראל רוקח הסכים לאיחוד ת"א ויפו רק כאשר הובטח לו סיוע ממשלתי לשיקום יפו.
    בכלל, התפיסה לפיה כל מה שמעניין בני אדם הוא להגדיל את כוח הקנייה שלהם היא חד-מימדית להחריד, ויכולה להוליד לכל היותר קריקטורה, לא היסטוריה (אפילו זו האלטרנטיבית). על משקל "התפיסה הוויגית", אפשר לקרוא לזה The Scrooge McDuck view of history.

  7. כתבת יפה, כרגיל, וכמי שנוטה לסוציאליזם גם אני חושב שהאוטופיה ה'ליברלית' (בעצם, צורה קיצונית של קפיטליזם, כפי שמשתקף בדרך בה הצגת את הספר) רחוקה מממשות.

    אבל הערה/שאלה קטנטונת: למה הכוונה "שיקולים אידיאולוגיים פרטיים" כאשר אתה מדבר על 'אובססית השואה'? השואה אינה אידיאולוגיה פרטית אלא לאומית. היא לא עניינו הפרטי של פוליטיקאי כזה או אחר, אלא של רוב עמנו. במלים אחרות, אלו שיקולים אידיאולוגיים של האומה. מובן שאנשים שונים נותנים לה בטוי ומשקל שונים, לפי טעמם. הביטוי 'שיקול אידיאולוגי פרטי' נשמע כמו פוליטיקאי שדוחף בכל כוחו את תעשיית החלב כי זה מבטא את העדפתו הפרטית, ולא נראה לי לא מתאים לנושא זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: