כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.