פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 22, 2020, ב-ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 37 תגובות.

  1. מלחמת ששת הימים שהתרחשה לפני למעלה מ50 שנה הייתה המלחמה האחרונה שבה לא הוקמו ועדות חקירה ולא נערפו ראשים וגם לא הודחו מפקדים למרות שמחדלים רבים היו גם היו במהלכה ולפניה.
    אכן, מאז נכנסה החברה הישראלית לאורגיה של הקמת ועדות חקירה נבירה בפצעים, חיפוש "אשמים" , נהי ויללה וחיסול סיטוני של מפקדים ושרי בטחון .
    הבעיה היא שבטווח הנראה לעין לא ברור כיצד ניתן יהיה להפסיק את התופעה המטורללת הזו ואם חושבים על כך התוצאות עלולות להיות הרות אסון: ראשית,במלחמה עתידית כפי שציינת, מפקדים ימנעו מפעילות יזומה או התקפית מחשש שבסיומה יועמדו בפני ועדת חקירה ומירב הסיכויים שיודחו. שנית, דעת הקהל ורובה של התקשורת תלחץ על מקבלי ההחלטות להפסיק את הלחימה אם מספר הקורבנות יעבור סף מסויים. שלישית, גם אם המפקדים יבצעו פעילות התקפית מוצלחת וגם אם ההנהגה לא תתחשב בדעת הקהל ובביקורת שתופנה כלפיה מצד התקשורת האויב ידע לנצל היטב -כפי שעשה באופן מוצלח מאד בעבר – תצלומים של ילדים הרוגים שיופצו במהירות מסחררת בכל הגלובוס והתוצאה תהיה כמו בעבר או הפסקת הפעולות ההתקפיות או הפחתה שלהן. ורביעית, במהרה תתכנס מועצת הבטחון הקהיילה הבינאומית תפתח במסע לחצים על ממשלת ישראל והסוף ידוע. מכל הדברים האלה עולה מסקנה פסימית מאד – הלוואי ואתבדה – ישראל לא מסוגלת להגיע להכרעה או לניצחון בשום סיטואציה בעתיד.

  2. עם קצינים בצבא כמו גל הירש, מפקד האוגדה הכושלת (הקרב על בינת ג'וביל) במלחמת לבנון השניה, כדאי שיהיו וועדות חקירה… (או מחשבת קונספציה במטה הכללי, שיצרה את המחדל של מלחמת יום הכיפורים).

    ביקורת פנימית בצבא היתה מייתרת, אבל הראה לי גוף צבאי או אזרחי, המסוגל לשפוט את חבריו… בלי חרב, אין משמעת.

    • ועם יותר מדי משמעת אין יוזמה בשטח ונטילת סיכונים נועזים

      • תלוי במפקד ובתמיכה בו. הכל מתמצה בכך, בסופו של דבר. שרון יצא טוב מיום הכיפורים, למרות שהסתכסך והפר פקודות רבות. זו על כן אומנות שיש לשלוט בה כדי להצליח, אבל אין בה כדי לדרוש הנמכת משמעת.

      • איך תאפשר פיקוד מכוון משימה בלי הפרה משמעת מסויימת לפחות, ואיך תיתן לו מרחב כשאתה מעניש על כל טעות? התוצאה תהיה קצינים בינוניים שפוחדים לחתור למגע כדי שלא להסתבך.

    • אתה אומר דבר והיפוכו על הקשר ב 1944. מצד אחד לא ניתנו הוראות מפורטות, מתוך הסתמכות על פיקוד מוכוון משימה, מצד שני הוכן נוהל קרב מסודר מדי.

      ראוי לציון אגב שדווקא הגרמנים, שעל פי התדמית הרווחת מתאפיינים בנטייה יתר לציות ולנהלים, אימצו בהצלחה את הקונספט של פיקוד מוכוון משימה. נראה שהדברים דווקא משתלבים יפה: תנאי לכך שדרג נמוך יקבל חופש ויפגין יוזמה היא שהוא יקפיד מאד על נהלים, על דיווחי אמת ועל משמעת וציות לפקודות, בכל מקום שזה מתאפשר. אחרת מקבלים סתם קרקס שבו כל אחד עושה ככל העולה על רוחו.

      • בק לא נתן הוראות מפורטות. אלו שמתחתיו – כן. הם גם הקפידו על נהלים אחרים, כמו העברת פקודות בסיווג סודי ביותר, שעכבו את ההפיכה ללא צורך. מצב כזה, שבו הכפופים אינם מבינים באיזו מסגרת הם נמצאים, מצריך התערבות קרובה של הפיקוד העליון.

      • הפוך – היה תיכנון לקוי בקשר של 44'; אי הערכת האויב; אי הבנת חשיבות התעמולה וחיסול השדרה הבכירה הנאצית (כי היו משכנעים כל מי שהיה עוצר אותם לשחרר).

        זה קשור להתעלמות הנחושה (עצימת עיניים) של הדרג הצבאי מהקיצוניות הנאצית, עד תמיכה שקטה בה (ניתן לראות מהספר של נייצל והשני על הציתותים לגנרלים, את מידת צייתנותם עד תמיכתם במדיניות הנאצית, גם כאשר זו סתרה את השקפתם, או את הערכתם המקצועית).

        כאשר מסרבים לראות את המציאות – זו התוצאה.

      • קשה לי להבין את הנימוקים שלך. מי בדיוק נעצר ושוחרר מיד על ידי הקושרים? תוכל
        לפרט?

        הרלוונטיות של הספר שהזכרת נמוכה, מפני שרוב מוחלט של הגנרלים שהאזינו להם לא
        היו קשורים לתנועת ההתנגדות ובוודאי שלא היו שותפים בקשר.
        Danny Orbach, PhD
        Senior lecturer in general history and East Asian studies, the Hebrew
        University of Jerusalem
        972-527244538
        dannyorbach@gmail.com

      • גבלס כמובן, על ידי רמר…
        נאמר על הקושרים שפנו לכמעט כל גנרל בכיר בחזית המזרח. אבל היו אכן מיעוט בקרב הקצונה הבכירה.

      • אבל רמר מעולם לא היה קושר אלא נאמן של המשטר. ברגע שדיבר עם היטלר עבר מיד לצד הנאצי, שכן שירת את הקושרים רק כי חשב שהיטלר מת ובהעדרו שרשרת הפיקוד של הצבא היא כל מה שנשאר. כל מי שאסרו הקושרים נותר עצור עד לדיכוי ההפיכה, כך גם בברלין וגם בפריז.

      • רמר היה ממלא פקודות; אם היה מקבל הוראה להרוג את גבלס, סביר שהיה ממלא אותה. 'פקודה היא פקודה'…

        השאלה אם הקושרים היו מסוגלים גם לעמוד בשיחה כזו. העיקריים כנראה שכן, אבל הדרגים הנמוכים – ספק.

      • הו, לא. רמר מילא פקודות כל עוד ראה את שרשרת הפיקוד כלגיטימית. ברגע שהבין שהיטלר מורה לו לעשות אחרת, סירב למלא את פקודות הקושרים ומן הסתם לא היה ממלא שום הוראה לירות בגבלס. למעשה, כפי שכותב וינפריד היינמן, שחיבר את המחקר המעודכן ביותר על מבצע ואלקירי ב-2019, הקושרים העריכו הרבה יותר מדי את הצייתנות של חיילים גרמנים, בכך שהניחו שימלאו את פקודותיהם בלי קשר לשאלת היחס למשטר. בפועל, קצינים גרמנים הפגינו חוש ביקורתי כשקיבלו פקודות מוזרות, וזה היה לרעתם של הקושרים, במיוחד כשנודע שהיטלר חי.

      • כמובן שהיטלר כמפקד עליון שאליו כל קצין נשבע אישית (בנוסח השבועה שיצר בלומברג) היה משנה כל הוראה שניתנה.
        אבל אילו ההוראה היתה לחסל את גבלס מיד, בלי לתת לו לדבר… מי יודע.

        הטעות אכן היתה אי הערכת השפעת היטלר

  3. אולי אתה יודע. מה הייתה הפקודה ומתי, שגרמה לכך שהוסיפו קצינים ואנשי קבע בכל צומת החלטה ובכך ייתרו את האחריות של בעלי התפקידים הזוטרים. כתבתי על כך במערכות. במקור קראתי למאמר " לאן ברח הקוף – לאן נעלמה האחריות בצה"ל ". http://maarachot.idf.il/PDF/FILES/2/112282.pdf

  4. "חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא."

    בהמשך לתגובתי הקודמת, דווקא בגרמניה שלדבריך הצטיינה בפיקוד מוכוון משימה, שררה כמדומני היררכיה וציות נוקשה במערכת החינוך ובחברה האזרחית בכלל (גם ביחס לתקופה).

    • אבל מתוך המשמעת, לימדו אנשים לקחת ולקבל יוזמה ולעבוד בצוות, למשל במשחקי ספורט.

      • יותר מאחרים? אני טוען שדווקא מי שמשמעת חזקה אצלו, כשיר יותר להגדיל ראש כשצריך, כאשר גם מתחם הגדלת הראש מוגדר. בלי בסיס של משמעת קפדנית זה ידרדר לסתם ברדק. זה בסדר גמור לבטל פקודה להסתער, כאשר ממילא לא ניתן לבצעה כלשונה המדויקת ("חכה לכוח הגיבוי ואז תסתער בשעה שתיים בלילה"). אבל מה אם ניתן את הפקודה כלשונה או קרוב לכך (הגיבוי הגיע, עדיין לילה) ואתה סתם לא מסכים איתה? מפחד?

        בהקשר הגרמני היטיב לכתוב על כך ג'רום ק. ג'רום באחרית הדבר של "שלושה בבומל", מסביבות 1904. הוא עמד על הנטייה הגרמנית לציית בקפדנות לשלל התקנות והחוקים המפורטים מאד שהם מוקפים בהם (הרבה יותר מהאנגלים) אבל גם על יכולתם הגבוהה להוציא דברים לפועל, במרחב שמותירים להם החוקיל. בבדיחה שמאירה יפה את נושא הפוסט הוא כתב, שכדי שגרמני יבצע משהו בזריזות ובתושייה, צריך רק למנות אותו במינוי רשמי למפקד של עצמו. (אגב, על אף הנימה האוהדת והאופטימית של דבריו, הוא גם הזהיר ברוח נבואית מפני הסכנה לעולם אם תיפול גרמניה לידי מנהיגים לא ראויים).

      • כתבת יפה דודי, והתיאור אכן מדויק.

        ממליץ לעיין בספר המצויין (הטוב ביותר שמוכר לי בתחום, ובלי ספק המובן ביותר) 'לחשוף את הפוסט-מודרניזם' של סטיבן היקס (השם המקורי פחות פרובוקאטיבי, אבל זו הוצאת 'סלע'…).

        מציין שהפילוסוף פיכטה בתחילת המאה ה-19, היה המקדם הראשי של הצייתנות כערך חינוכי שיש להנחיל לעם הגרמני. קיבל את השראתו מקאנט, והרחיב על רבו. הקו העיקרי של הפילוסופיה הזו היתה נגד הנאורות, ובעד האמונה וה*תחושה*.
        הקו הזה הוא הזין את הקיצוניות הימנית והשמאלית בהמשך התקופה.

    • צייתנות משולבת באמון מירבי במפקד שלמטה. נקראה בימי הרייך השלישי 'הפיהררפרינציפ' – כל מפקד הוא מנהיג מוחלט במשימה שניתנת לו, וגם כפוף למי שמעליו באותה מוחלטות.

      • רק שכמו תמיד עם תיאוריה, המציאות בפועל היתה הרבה יותר מורכבת. היטלר נהג למשל להתערב באופן שרירותי גם בפרטים קטנים כשאלו עניינו אותו, או לא להנחות בכלל ולתת לדיאדוכים להתפרע בנושאים קריטיים שלא.

      • העיקרון נשמר וניתן לתיעוד במקרים רבים… בלי קשר להתנהגות היטלר.

        כמו בכל תחום אחר, היתה כפילות מתמדת בהתנהגות הגרמנית דאז – צייתנות מלאה, וכאשר ניתן היה, דאגה לכיס הפרטי. ניצולי המחנות סיפרו את זה פעמים רבות: לא ניתן לדבר עם שני שומרים ומעלה, אבל מול אחד – אין כמעט דבר שלא ניתן להשיג בשוחד.

      • שחיתות היתה בשפע בכל הרמות ברייך השלישי.

  5. יועץ למשמרות המהפיכה

    עם הטכנולוגיה הצבאית של היום זה באמת מפתה מבחינת הפיקוד הבכיר להתערב בהחלטות הדרג הזוטר. יש גם להדגיש את מגבלות הפיקוד המשימתי. אחרי הכל הצבא הגרמני הובס במלחמת העולם השנייה. בצה"ל הפיקוד המשימתי קיים אבל באופן נזיל ותלוי בנסיבות.

    • מסכים איתך מאד, ואכן – במאמר הדגשתי את מגבלות הפיקוד המשימתי, לרבות מקרים שבהם הוא נכשל. הייתי מוסיף, אבל, בהסתמך על ספרו החשוב של דאגלאס מקרגור (שדיבר בכנס), שאין לסמוך יותר מדי על טכנולוגיה. בכל סיטואציה קרבית או מלחמתית, יש מצבים מרובים שבהן הטכנולוגיה כושלת. וככל שהיא מתקדמת יותר, ומסובכת יותר, כך ישנם יותר כשלים פוטנציאליים. פיקוד משימה נחוץ בכדי לתפקד, בין היתר, כאשר הטכנולוגיה מפסיקה לפעול. גם כשהיא פועלת, אין דין נוכחות בשטח כדין נוכחות מאחורי מסכי הפלזמה.

  6. מלחמת יום כיפור היא הדוגמה הקלסית לנושא כמו בקרת כשרות משימות.

  7. הדוגמא על חיים פוזננסקי ז"ל בקרב נבי סמואל אינה נכונה. בספרו 'אחרי' מתאר אורי בן ארי שהיה מ"פ בפלוגה מקבילה איך התייעץ עם המג"ד שנשאר מאחור (ובספר הוא לא חוסך את ביקורתו מהמג"ד על כך שלא הצטרף אליהם), על המשך המשימה לנוכח העיכוב ועליית השחר. המג"ד, אחרי שחשב על כך מעט הודיע בבירור " אורי שים לב: החלטתי לסגת ולא לבצע. אני חוזר: לא לבצע! תן לי את מ"פ ב' למכשיר."
    בן ארי קורא לפוזננסקי שהיה לידו ושמע הייטב את ההחלטה. אולם זה פונה אליו ואומר לו: "אורי, לא שמעתי אותו. אמור לו שכגר יצאתי להתקפה ושאין קשר ביננו. כנראה שהמכשיר שלי מקולקל. להתראות!" והמשיך בריצה עם פלוגתו לנבי סמואל. כעבור מספר רגעים בן ארי ראה את פוזננסקי וחייליו ניקצרים באש תופת מנבי סמואל, בעוד הוא וחייליו ניהלו קרב בלימה קשה בנקודת החסימה בצומת הכפר בידו.. כלומר מדובר כאן בסרוב פקודה נטו שהוביל לתוצאה עגומה.
    לגבי הדוגמא הגרמנית מוכר האירוע מתחילת הקרב בנורמנדי, עת הבחינו הגרמנים בכוחות הפלישה האמריקאיים שעלו על חוף 'אומהה'. מפקד הכוח הגרמני בגזרה רצה לצאת מיד בהתקפת נגד משוריינת על החוף אבל פחד לבצע את ההתקפה ללא אישור מהיטלר שלא היה זמין באותם רגעים.

    • אכן זו הגירסה של בן ארי, אבל כאן אני מסתמך על מדריך בפו״ם שמתמחה בהיסטוריה הצבאית של המלחמה, ומסר את הגירסה שגילה כנכונה בהתאם להצלבת עדויות ומחקר שביצע.

  8. באיזו רמה יש להשאיר את ההחלטה על המשך המשימה? האם הכשרת המפקד ברמות הנמוכות , פחות ממפקד מחלקה , כולל , הינה מצדיקה ביצוע משימה שדגל שחור מתנוסס מעליה? מצב של מלחמה שבין המלחמות, ולחימה בטירור בקרב אוכלוסיה אזרחית מחייבים בגרות ואבחנה , האם בחור בן 20 מסוגל לכך ברמה שאותה תוכל לומר שהינה מספקת? אלו שאלות שלא ענית עליהן ורלוונטיות בהקשר לצה״ל דהיום, כולל עמידה באמות המידה המקצועיות , שלא לדבר על נושאים כמו דיווח אמת .

    • בתנאים של צה״ל, לוחם בן עשרים יכול כבר לצבור ניסיון די עשיר בפעילות מבצעית. כמובן שמרווח ההחלטה קטן בהתאם לדרגה, וחייב להיות תחום בגבולות כוונתו של המפקד. כמובן שפיקוד משימה לא מצדיק בשום אופן פשעי מלחמה או פקודות שדגל שחור מתנוסס מעליהן.

  9. האם יש אתה הספר בעברית?
    והאם קראת את הספר של קן פולאק צבאות של חול?

  10. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרתק!
    תודה
    איילת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: