למה היטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית?

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

Klaus H. Schmieder, Hitler's Fatal Miscalculation: Why Germany declared War on the United States (Cambridge: Cambridge University Press, 2021)

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

היטלר, חולה ורועד, נובח על הגנרלים שלו בסרט "הנפילה". בדצמבר 1941 הוא עדיין לא היה כזה, והמחלות לא השפיעו על שיקול דעתו.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

WW2 Technology: German U-Boats - Ran Levi
היטלר האמין שייצור הצוללות יביא למפנה במלחמה על האוקיאנוס האטלנטי – צוללת גרמנית

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגרמנים לא האמינו שהאמריקאים יוכלו לבנות תעשיית גומי סינתטי מאפס. בתמונה – פועל ייצור במפעל גומי סינתטי בארצות הברית

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

להשאיל צינור גן – נאום "החכר והשאל" של רוזוולט

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

  1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
  2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
  3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
  4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
  5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
  6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

אודות דני אורבך

רוכים הבאים לינשוף! אני דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית, וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ושאר אירועים עקובים מדם ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מי מכם שמתעניין במלחמת העולם השנייה, אולי נתקל בספר שלי, ואלקירי- ההתנגדות הגרמנית להיטלר שיצא לאור בהוצאת ידיעות אחרונות. מחקר חדש, מעודכן ומורחב בנושא, The Plots against Hitler, יצא לאור השנה באנגלית ובאיטלקית, בנוסף לעדכון של של הספר העברי הקיים. מהדורות קינדל והארד-קופי של כל הספרים ניתן לקנות באמזון. כדי לראות את הפרופיל האקדמי שלי – מחקרים, מאמרים ועוד, לחצו כאן.

פורסמה ב-פברואר 5, 2022, ב-ינשוף היסטורי, ינשוף צבאי-אסטרטגי ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 19 תגובות.

  1. פוסט מאלף.בעברית מוקדש לנושא פרק בספרו של איאן קרשאו "הכרעות גורליות" שנכתב לפני יותר מעשור,קרשאו גם רואה בזאת החלטה הגיונית מבחינת הידע שעמד מול הפיהרר בדצמבר 1941 אך נותן גורם חשוב לקטע האידיאולוגי ומסביר כיצד האיבה שלהיטלר לארצות הברית נבנתה בהדרגה החל משנות ה-20 לאחר פרסום מיין קמפף

  2. פוסט מעניין.

    כדאי לציין שיפן תקפה את ארה"ב בפרל הארבור ב-7.12.41 כך שהכרזת המלחמה שלו היתה 4 ימים אחרי כן.

  3. מעניין. חשבתי שהגרמנים קיבלו הבטחה עמומה מהיפנים שהם יפתחו חזית שניה מול ברית המועצות במידה וגרמניה תכריז מלחמה על ארצות הברית.

    יש עדויות לדבר או שזה מידע לא מבוסס?

    • קצינים ודיפלומטים יפנים שהגיעו לברלין הבטיחו כל מיני דברים בנושא, אבל בוודאי שלא היתה הבטחה ברורה. אסטרטגית לא היה לזה ממש היגיון, מכיוון שליפן בקושי היו משאבים להילחם מול ארה"ב (למעשה לא היו לה), ובוודאי שלא מול ארה"ב וברה"מ בעת ובעונה אחת.

  4. האם יש סיבה לחשוב שהמלחמה הייתה משתנה אם הכרזת המלחמה לא הייתה קורית? הרי ארהב כבר הרחיבה את מעגל התמיכה בבריטים, ואף בבריהמ, עד לרמה של כמעט הכרזת מלחמה בעצמה. לארהב לא היה שום איום מהכרזת המלחמה הגרמנית פרט לעניין הצוללות, שכבר אז החלו להילחם נגדן. נושא פיצול הכוח משנה פחות, שכן ארהב בחרה להילחם בצפון אפריקה תוך כדי המלחמה ביפנים.

    • אני גם משער שהמלחמה היתה פורצת בכל מקרה, סביר שמתישהו ב-1942, אבל לרוזוולט היו צפויים עוד אתגרים עם הבדלנים בקונגרס.

    • כלל לא ברור אם ארה"ב הייתה מצטרפת למלחמה אם יפן לא הייתה תוקפת. עד לפרל הרבור רוב מוצק בקרב דעת הקהל התנגד לכניסה למלחמה וגם חלק נכבד מהנהגת המפלגה הדמוקרטית , כמו אביו של ג'ון קנדי שהיה שגריר בלונדון בתחילת המלחמה והיה סבור שאין סיכוי שבריטניה תשרוד את הבליץ וכל עזרה, כלכלית או צבאית, אינה משתלמת לארצות הברית. ג'ון קנדי עצמו נראה מצולם בהפגנה כנגד הצטרפות ארצות הברית למלחמה.
      מלבד זאת יש הבדל עצום בין התגרויות בגרמנים והגשת עזרה לבריטניה וברי"המ לבין השתתפות במלחמה. במקרה הראשון הנזק למאמץ הצבאי הגרמני היה שולי ובמקרה השני זה הוביל בסופו של דבר לתבוסה הגרמנית.

  5. מעניין. האם היטלר צדק בנקודה 5? בלי ברית עם גרמניה, יפן היתה חותרת להסכם מהיר עם ארה"ב? ארה"ב מצדה היתה מוכנה בכלל לדבר עם היפנים?

    • אני חושב שהיטלר טעה בגדול בנקודה הזאת, בדיוק כמו שהיפנים טעו: אלו גם אלו לא הבינו את עומק ההשפלה שבהתקפה על ארה״ב בשטחה ועל כך שמדובר בצעד בלתי הפיך.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    מרתק! אתה כותב נהדר.

  7. מעניין מאוד.
    אולם בכל מקרה נשאר רושם שהכרזת מלחמה על ארה׳׳ב הייתה לא רציונלית. אולי עכשיו היא לא נראית יותר כטרוף מוחלט, אלא רק כשגיאה לוגית גדולה.

    שיקול עלות-תועלת.
    ראשית הכול, גרמניה לא התכוונה לכבוש שום שטח בשליטה אמריקנית. כמו כן, היא לא תכננה פלישה לאזורים בהם היה לארה׳׳ב אינטרס חיוני – להבדיל מיפן שלחמה בסין.
    אז מה הוא הטעם לצאת למלחמה? הכול כדי להחליש את זרם ההספקה לאנגליה? בסדר, עוצמת בריטניה תפחת ב-5 אחוז. אבל בעוד שנה-שנתיים גרמניה תצטרך לעמוד גם מול ארצות הברית.

    שיקול יחסי כוחות.
    גם אם האמין היטלר כי ברית המועצות עומדת ליפול, הוא בכל מקרה היה נשאר מול אנגליה, קנדה, אוסטרליה, הודו ושאר האומות שהרכיבו את אימפריה בריטית. יכול להיות, שגרמניה ביחד אם איטליה היו מצליחות להביס אותה לאחר מאבק ממושך. אבל הצטרפות של אמריקה לרשימת האויבים של הציר הייתה מכפילה את עוצמת היריבים שכבר בלי זה הייתה משמעותית.
    מה הטעם בכך, הרי יפן לא הייתה מסוגלת לאזן את ארה׳׳ב?

    בנוסף לא ברורה עמדתה של איטליה שמשום מה הצטרפה להכרזת מלחמה על ארצות הברית. לאיטלקים הייתה מסורת ממושכת ומוצלחת של עריקות מקואליציות. הם התעלמו מיחסי הברית עם גרמניה ב-1914. וגם ב-1939 איטליה סירבה להיכנס למלחמה. היא עשתה זאת רק נוכח קריסתה של צרפת – תוך פחד להישאר לבד מול גרמניה.

  8. אוסיף…
    קיימת אפוא זווית ראיה שממנה ניתן למצוא הגיון גם בהכרזת מלחמה על ארה"ב. צריך להסתכל על הצד האפל של מלחמת העולם השנייה. על התופעה שלא מקובל לדבר עלייה.
    אני מתכוון לעימות סמוי שבין בריטניה לארצות הברית.

    מה הייתה התוצאה הפוליטית העיקרית של המלחמה? העברת הגמוניה עולמית מידי אנגליה לאמריקה. וגם פירוקה של אימפריה בריטית. סביר להניח כי לא כל אחד בלונדון היה מרוצה מהתסריט הזה.

    היטלר – לעומת זאת – היה מסוגל להציע לבריטים תסריט אחר, שבו:
    – אימפריה בריטים הייתה שורדת או אפילו מתרחבת על חשבון קולוניות של צרפת.
    – המנהיגות העולמית של בריטניה הייתה נשמרת.
    – ארצות הברית הייתה נשארת בבידוד דיפלומטי.
    – אבל בתמורה גרמניה הייתה מקבלת את התפקיד המוביל באירופה והכרה בינלאומית של הכיבושים שלה בפולין ובברית המועצות.
    – בהתאם גם יפן ואיטליה היו נהנות מהכרה בינלאומית של הכיבושים שלהן באסיה ובמזרח התיכון.

    למנהיגות של יפן, גרמניה ואיטליה היה בסיס להאמין כי הבריטים יסכימו.

    הכרזת המלחמה על ארצות הברית על ידי שלוש מעצמות הציר – פירושה מסר דיפלומטי לאנגליה: תחתמו על הסכם שלום אתנו ואמריקה תישאר מבודדת ובו בזמן בתהייה מצב מלחמה עם גרמניה, יפן ואיטליה.

  9. אפשר לסכם את כל הדברים בביטוי "אופטימיות יתר". אדם פזיז, חסר שיקול דעת ומתינות וחסר גבולות והערכה נכונה של יחסי כוחות או צפי ריאלי של העתיד שמונע ע"י יצר הימורים וכמו כל מהמר, בסוף המזל אוזל וההימור האחרון מתגלה כאחד יותר מידי וקטסטרופלי. הרי כל מדיניות החוץ מהפלישה לחבל הרור ב 36 היתה שרשרת הימורים. רק שלצער העולם כולו והיהודים במיוחד, שיחק לו המזל יותר מידי זמן.

    • השאלה אם זה היה רק מזל? יותר ויותר אני חושב שלפחות בשלב הראשוני, ההימורים שלו היו יותר מחושבים ממה שנראה.

      • ציטוט: יותר ויותר אני חושב שלפחות בשלב הראשוני, ההימורים שלו היו יותר מחושבים ממה שנראה.

        האם אתה יכול לפרט בבקשה?

        נוצר לי הרושם כי באמצע שנות ה-30 היטלר הפעיל לחץ על צרפת בהסכמתה של בריטניה. למשל, ההסכם משנת 1935 בנוגע לחימוש ימי הקצה לגרמניה בדיוק את אותה המסגרת שהייתה לצרפת.

    • יש דבר מסוים בלימודי מלחמת העולם השנייה שאינו מתקבל על הדעת – זה העדר מוחלט של הסבר הגיוני ביחס להתנהגותן של מדינות הציר.
      ניקח כל קונפליקט בהיסטוריה של אירופה במאות ה-17, ה-18 וה-19. לא משנה אם נתייחס למלחמות של לואי 14 או למלחמת קרים – לגבי התנהגות של כל מדינה בכל עימות מזויין קיים הסבר הגיוני. מדוע אנגליה יצאה להגן על טורקיה? למה צרפת הצטרפה אליה? היסטוריונים יודעים.

      מדוע מדינות הציר הכריזו מלחמה על ארצות הברית – לא יודעים. רק כותבים כרכים בהם מנסים להוכיח שהיטלר לא איבד את שפיותו אלא 'רק' טעה בחישובים שילד בן 12 המשחק במשחק אסטרטגיה לא היה טועה בהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: