כל מי שמקונן על המחיר העצום של מלחמת עזה, על המפולת המדינית, הבור הכלכלי והאבדות הצבאיות המרובות, צריך לזכור עובדה מטרידה: לא רק על המלחמה הזאת אנחנו משלמים, אלא  – בבת אחת – גם על העשור השקט של הפריחה הכלכלית שקדם לה. הקשיים הלכו והצטברו במשך השנים, אבל אנחנו העדפנו לדחות את הטיפול בבעיה, ועתה אנחנו משלמים את החשבון עם ריבית פיגורים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר.

כל מי שמקונן על המחיר העצום של מלחמת עזה, על המפולת המדינית, הבור הכלכלי והאבדות הצבאיות המרובות, צריך לזכור עובדה מטרידה: לא רק על המלחמה הזאת אנחנו משלמים, אלא  – בבת אחת – גם על העשור השקט של הפריחה הכלכלית שקדם לה. הקשיים הלכו והצטברו והצטברו במשך השנים, אבל אנחנו העדפנו לדחות את הטיפול בבעית עזה, להתמכר לשקט ולקוות שאיכשהו, מתישהו, יהיה בסדר. המערכת הפוליטית כולה, מסמוטריץ' ונתניהו ועד מרצ, היתה שותפה לקונספציה שניתן לחיות עם שלטון חמאס ברצועה, ולכן ביצענו רק מבצעי תחזוק תקופתיים שלא הפריעו לחמאס להתחזק ולהתעצם. את מה שלא שילמנו בכל השנים שעברו בכסף, באבדות ובנזק מדיני, אנחנו משלמים עכשיו באופן כולל, כמו צ'ק דחוי שמגלגלים מחודש לחודש. אבל בסופו של דבר מגיע יום תשלום, והוא קר ואכזר.

את כל הבעיות שלנו אפשר לסכם, למעשה, במשפט אחד: נפלה עלינו מלחמה עצימה וממושכת, שאורכה נובע בעיקר מכך שדחינו אותה שוב ושוב. מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים, אויביה של ישראל התחלקו למספר קטגוריות עיקריות: 1. כאלו שחתמו על הסכמי שלום, אפילו קרים, ויצאו ממעגל הלחימה. 2. אויבים מושבעים כמו סוריה, שבכל זאת ויתרו על השמדת מדינת ישראל בפועל והסתפקו במצב של עוינות קפואה, שאפשר לחיות איתה. 3. ארגוני טרור שאמנם שאפו להשמיד את מדינת ישראל, אך היו חלשים מדי מכדי להוות יותר מאשר מטרד תקופתי. המעצמה היחידה שבאמת שאפה להשמיד את ישראל, איראן, היתה רחוקה מדי ולרוב עסוקה בבעיות משלה.

אולם כעת, בפעם הראשונה מאז שנות השישים, ישראל ניצבת מול רשת מקושרת של אויבים המקיפים אותה מכל צדדיה, ונשלטים על ידי מעצמה עוינת ששואפת להשמיד את ישראל כמטרה פוליטית עיקרית וריאלית, בטווח הזמן הקרוב ממש. אפשר לומר שמבחינת איראן, השמדת ישראל היא מטרת חשובה יותר אפילו מזו שהיתה עבור מצרים של נאצר. זו בדיוק הסיבה שמצרים הסכימה לחתום הסכם שלום עם ישראל לאחר כמה סיבובי לחימה, ואיראן לעולם לא תסכים לכך. השמדת ישראל, במהרה בימינו ולא בימות המשיח, היא אולי המרכיב המרכזי בזהות של הרפובליקה האסלאמית, וארוגה בכל נים מנימי הפוליטיקה של משטרה התיאוקרטי. אם בעבר איראן היתה יכולה רק להתיש את ישראל, כיום הלוויינים השונים שלה, ביחד ולחוד, מחזיקים בצבאות מאומנים, כמות דמיונית של טילים, לרבות מדויקים, ויכולת כטבמ"ים שחודרת בחלקה את מערכות ההגנה שלנו. זמן קצר לאחר השביעי באוקטובר, הסברתי במאמר ב"הארץ" את האסטרטגיה האיראנית: לנגוס בנו מכל הכיוונים באופן הולך וגובר, כאשר כל מרכיב בטבעת האש מגן על יתר המרכיבים מפעולה ישראלית שנועדה למגרו. ישראל, מצדה, עומדת מול ברירה של חנק איטי בידי טבעת האש, שתכרסם בכוחה ותגרום לנטישה הולכת וגוברת של חלקיה הצפוניים והדרומיים, או שבירת מפרקת על ידי כל חלקי הטבעת בעת ובעונה אחת. כלומר, ישראל, בניגוד לעבר, ניצבת מול יריב שגם מעוניין להשמיד אותה בטווח הזמן המיידי, וגם מחזיק ביכולת לעשות זאת.

וישראל, במקום לטפל באיום כשהיה עוד קטן, התמכרה לשקט ממושך מתוך ניסיון להימנע מהקורבנות הצבאיים והכלכליים הדרושים. פירקנו אוגדות, גרטנו טנקים, שיחררנו אינספור מילואימניקים וקיצרנו את השירות הסדיר, ובכך גזרנו על עצמנו חוסר יכולת להילחם בשתי חזיתות בעוד טבעת האש מתהדקת מסביבנו.  סיפרנו לעצמנו שאין לנו יכולת לכבוש את עזה ולמגר את חמאס "כי זה יעלה במחיר דמים נורא ואיום", והיום אנחנו מוצאים את עצמנו משלמים מחיר דמים בריבית דריבית. ומדהים שאותם האנשים, מבנימין נתניהו ועד בני גנץ, שאחראיים לקיצוץ הזה בכוחו של צה"ל, מתלוננים שהוא לא מסוגל לנצח במהירות את חמאס.    

אותו העיקרון נכון, למרבה הצער, גם לצווי המעצר שהתובע בהאג ביקש להוציא כנגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט. מי שרואה את הצווים האלה כמפולת מדינית, אחת מהגרועות שישראל חוותה מאז הקמתה, צודק כמובן; אבל משקיפים כאלו מפספסים לעיתים קרובות את הבעיה האמיתית. לישראל היה קשה עד בלתי אפשרי שלא להסתבך עם בית הדין בהאג, ברגע שתנהל מלחמה עצימה באמת ברצועת עזה. המציאות הצבאית שהיא נתונה בה והחוק ההומניטארי הבינלאומי כפי שמבינים אותו כעת, היו במסלול התנגשות שהלך והואץ. הכישלון שלנו לטפל בבעית עזה כשזו היתה קטנה יותר, הוביל לכך שבמקום מבצע מוגבל בהיקפו שאולי היה מסבך אותנו פחות, אנחנו חייבים לנהל מלחמה אינטנסיבית, רבת אבדות וקורבנות בשטח בנוי, שכמות הנפגעים האזרחיים בה בהכרח גבוהה מאד ולא ניתן לנהלה תוך שמירה על הדין הבינלאומי בפרשנותו הנוכחית. פחדנו לטפל בחמאס בעזה "כדי שלא נהפוך למדינה מצורעת"? גם כאן, אנחנו סופגים במנה אחת את הנזק הבינלאומי שהיינו אמורים לספוג במשך יותר מעשור.

המציאות הכואבת הזאת נובעת מבעיה מבנית, שעמדו עליה כבר חוקרים אמפיריים כמו טנישה פזאל. מאז 1945, יש פחות ופחות מקצוענים צבאיים בועדות, הגופים, הארגונים הלא ממשלתיים והמוסדות האקדמיים שמשפיעים על החקיקה והפרשנות של הדין הבינלאומי. מרגע שהוסכם שמטרת דיני הלחימה היא לא רק למנוע אכזריות מיותרת שאינה דרושה להשגת ניצחון, אלא גם להגן על "קבוצות חלשות" בלי קשר הכרחי לשאלת הצורך הצבאי, מלומדים הרחיבו את ההגנות שמקנה הדין תוך התעלמות דה-פאקטו מצרכים צבאיים. כך נבנה בסיס ידע פציפיסטי למחצה ומנותק מהמציאות על ידי אליטה מונוליטית שלמדה באותם מוסדות אקדמיים, ויושבת הן בארגונים ההומניטאריים השונים, הן בגופי האו"ם והן בבתי הדין הבינלאומיים למיניהם.

אם בעבר, למשל, עיקרון המידתיות דרש להימנע מנזק אגבי מופרז שעולה על כל פרופורציה אפשרית של היתרון הצבאי שמנסים להשיג (למשל, להשמיד עיר שלמה בגלל נוכחות של חוליית צלפים אחת), כיום מלומדים מסויימים דורשים לערוך חישובי מידתיות לכל פעולה ופעולה, ואף להכליל בחשבון את "הנזק הנפשי" ואת ה"נזקים הלא ישירים" שנגרמים לאזרחי האויב. כמו כן, פרשנות הדין הנוכחית רמסה את עיקרון ההדדיות, שעמד פעם בבסיסם של דיני הלחימה. מוסדות המשפט הבינלאומי לא רק מתמרצים גורמים כמו חמאס להפר את הדין באופן שיטתי, אלא גם למקסם את כמות הקורבנות האזרחיים שלהם כדי להגביר את הלחץ הבינלאומי והמשפטי על ישראל, שאמורה לדקדק בקוצו של יוד גם מול יריב שהדין כלל לא מחייב אותו. החמאס בונה מנהרות מתחת לכל מסגד, בית חולים, בית ספר וגן ילדים? ישראל חייבת להוכיח באותות ומופתים שכל הפצצה של מנהרה כזאת היא "מידתית". חמאס חוטף אזרחים ומחזיק אותם בניגוד לכל דין שהוא? לפי מלומדים מובילים, לישראל אסור באמת לחלץ אותם לפני שיירצחו, מפני שעצם ההתקרבות ליעד בבגדים אזרחיים נוגדת את הדין, וההפצצות שנועדו לחלץ את הכוח הן כמובן "לא מידתיות".

לכן, הדינים הללו הולכים ומתנתקים מהמציאות, ולא ניתן ליישם אותם במלחמה עצימה כלשהי, בוודאי לא במערכה אורבנית, ובמיוחד לא נגד ארגון טרור שחוטף אזרחים, מחופר במנהרות בסביבה עירונית צפופה ואדיש לחלוטין לחיי עמו שלו. למעשה, אין אפילו מלחמה אחת בהיסטוריה שהיתה חשובה לצדדים, להבדיל ממבצעי שמירת שלום א-סימטריים למיניהם, שיישמו בה את עקרונות הדין הבינלאומי באופן שבו בתי הדין השונים מפרשים אותם כיום. אם ישראל היתה מטפלת בבעית חמאס בטרם התעצם, התחפר והתבצר, יתכן שהיתה יכולה להשלים את העבודה במבצע קצר ומהיר בלי להסתבך יותר מדי עם הדין הבינלאומי. אבל גם כאן, אנחנו משלמים בצ'ק דחוי את מה שהיינו אמורים לשלם במשך עשורים רבים.

מה צריך לעשות? לאחרונה, אביגדור ליברמן טען שאיראן מתכננת לתקוף את ישראל קונבנציונאלית, מכל החזיתות, ברגע שתשיג נשק גרעיני ובכך תנטרל את "הרתעת יום הדין" שלנו. אנחנו לא יכולים כמובן לדעת אם הספקולציה הזאת נכונה, אבל ברור לנו שאיראן מתכננת להשמיד את ישראל בפועל, ובתקופה הקרובה. לפיכך, כמו בשנות החמישים והשישים, אנחנו צריכים להתכונן למלחמה ממושכת שתשנה את אורח החיים שלנו באופן משמעותי. נצטרך למצוא דרכים להתמודד עם העול הכלכלי, להגדיל באופן משמעותי מאד את הצבא, לרבות אוגדות מתמרנות וכלי רכב משוריינים, להרבות ביצירתיות של פיתוחים טכנולוגיים ולתכנן עוד ועוד דרכי פעולה שיפתיעו את האויב ויוציאו אותו משיווי משקל. מבחינה בינלאומית, אנחנו צריכים לשתף פעולה עם גורמים אירופיים ואמריקאיים שמתנגדים אף הם לפרשנות הקיימת של הדין הבינלאומי (אך לא לעיקריו שעליהם יש לשמור!), ובאותו הזמן – לתמרן בתוך הזירות המשפטיות והבינלאומיות השונות הללו כמיטב יכולתנו. יהיו מדינות שיירעו את היחסים עם ישראל – זה בלתי נמנע. אנחנו חייבים ללכת בעקבותיו של בן גוריון, לנסות לתחזק את היחסים במיומנות עם בעלות בריתנו, ולדעת היכן להתגמש בלי לוותר על אינטרסים חיוניים. לשם כך, נצטרך משרד חוץ חזק ומקצועי, מערכת הסברה מיומנת ומגוון רחב של מבצעי השפעה בלתי רשמיים. במקביל נצטרך לגוון את מקורות אספקת הנשק שלנו ולהגדיל את יכולת הייצור העצמית. כמו בטבע, כך גם בחיים, לפעמים צריך להתאים את עצמנו לעולם משתנה. רק כך נוכל לנצח את אויבינו הנוכחיים, להפיל כמה שיותר מהם, ואולי לפרוץ את הדרך לעבר עידן של שלום.