פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

המחקר שלי ושל עמיתיי, "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", עורר פולמוס משמעותי לאחר פרסומו. מבין מבקרינו החריפים, בלט חוקר הג'נוסייד ד"ר שמוליק לדרמן, שדורש מאיתנו עכשיו "התנצלות פומבית". אנחנו עונים בפרוטרוט ומתנצלים באופן פומבי– אבל דווקא בפני הציבור. ראו להלן.

כידוע לכולכם, ביולי 2025 פרסמנו אני ועמיתיי ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן מחקר מקיף על המלחמה הנוכחית בעזה, בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל. המסמך יראה עוד בקרוב גם באנגלית בגרסה מתוקנת, מעודכנת ומורחבת. מאז פרסומו בעברית, הוא זכה לביקורת – לפעמים מקצועית ועניינית, לפעמים פחות – ממספר מכובד של מגיבים באקדמיה ומחוצה לה. כנהוג בתקופתנו, חלק גדול מהויכוח התנהל ברשתות החברתיות, בעיקר ב-X ובפייסבוק. בדיונים הללו, אולי המבקרים החריפים ביותר של המסמך שלנו היו ד"ר שמוליק לדרמן, חוקר רצח עם מהאוניברסיטה הפתוחה, ד"ר לי מרדכי, מחבר מסמך ה"עדות" המפורסם על עזה שאליו התייחסנו בהרחבה במחקר שלנו, וכן העיתונאי ניר חסון מ"הארץ".

למען האמת, נדיר שוויכוח פייסבוק מצית התייחסות עיתונאית, אבל בכוס התה של הברנז'ה הפוסטים התכופים של לדרמן כנגד המחקר שלנו היוו את התחליף לעימות פומבי בלייב (לו לי מרדכי סירב, ושנחסך מלדרמן, שלא באשמתו, הודות למלחמה עם איראן). לי מרדכי ופטרונו ב"הארץ" ניר חסון הסתמכו על טיעוניו של לדרמן במאמרים המקטרגים, שלא לאמר מאיימים שפרסמו על המחקר שלנו. בין היתר, איים עלינו מרדכי כי "נסבול מהשלכות אישיות, מקצועיות ומוסריות" מפני שהגענו למסקנות שלא מוצאות חן בעיניו.

אחת מהסוגיות שעלתה תכופות באותם דיונים, היא "סוגיית 500 המשאיות". במחקר שלנו, הצבענו על נתון מוטעה שהסתובב בתקשורת העולמית, בדוחות של סוכנויות או"ם ובמסמכים של ארגוני זכויות אדם מתחילת המלחמה, כאילו לפני הקרבות ישראל העבירה לעזה 500 משאיות סיוע יומיות, מהן 150 משאיות מזון. חיש מהר, המספר הזה הפך להיות "בייסליין",  וכל כמות משאיות פחותה מכך שעברה לרצועה נחשבה כחלק מניסיון הרעבה ישראלי מכוון. במחקר שלנו, הראינו נתונים המלמדים כי בשנת 2022 עזה לא עמדה על סף רעב כלל וכלל, למרות שנכנסו אליה רק 73 משאיות מזון יומיות בממוצע. לפיכך, ישראל העבירה לעזה במהלך המלחמה יותר מזון באופן משמעותי ממה שעבר לפני פרוץ הקרבות, נתון שאינו מסתדר עם תזת ה"הרעבה" של לדרמן וחבריו. אמרנו גם שאין שום נתונים על מוות משמעותי מתת תזונה המעיד על רעב כלשהו בשנת 2024, בניגוד להערכות האימים שנשמעו חדשות לבקרים.

לדרמן הגיב לטיעון שלנו בשורת פוסטים, וניסה להסביר כיצד נוצר נתון "500 המשאיות", מדוע בכל זאת היה רעב בשנת 2024 למרות שלא היתה כמעט תמותה ממנו, ומדוע מה שכתבנו חסר כל תוקף ורלוונטיות. בקצרה, הוא אמר שנתון ה"500" נוצר עקב חישוב של כניסת משאיות ליום עבודה במעברים, להבדיל מחישוב ליום קלנדרי.

במאמר התגובה שפרסמנו ב"הארץ", הצבענו על כך שלדרמן "דבק בטענה שחישוב 500 המשאיות הינו חישוב תקף, מבלי להבין כי השוואה מכוונת של חישוב ליום עבודה לפני המלחמה, לחישוב ליום קלנדרי במהלך המלחמה, הינה  מקבילה להשוואת תפוחים לתפוזים. גרוע מכך, גם לאחר שנאלץ להודות באפקט המטעה של ההשוואה השגויה, הגן עליה כ"מיועדת להמחיש" את הפער במתן הסיוע – כלומר, הדגים בדיוק את האוריינטציה והפרקטיקה שהובילה לאותה הטעיה למכתחילה."

ד"ר לדרמן דורש עכשיו התנצלות.

פומבית.

כי הוא מעולם לא כתב את זה. הוא? מה פתאום.

זה מה שהוא כתב:

"כשה-IPC השוו בין "תפוחים ותפוזים" – כלומר הציבו זה לצד זה נתון של 500 משאיות על פי ימי עבודה לפני המלחמה ונתון שמבוסס על כניסה יומית של משאיות אחרי המלחמה, הם עשו זאת על מנת להאיר את הפער בין מה שנכנס לפני המלחמה למה שנכנס אחריה. האם זה היה מטעה? בוודאי. האם הם עשו השוואה "מתמטית" בין זה לזה כדי לבסס את טענת הרעב בעזה? ברור שלא. הם הרי ידעו שאחד זה ימי עבודה והשני ימים קלנדריים. ואתם יודעים, אם הם היו עושים את זה היה קל לגלות את זה, הם לא טפשים. הם פשוט לא חשבו כנראה שמישהו יבין את מה שהם עושים באופן כל כך מוזר."

ובפלטפורמה אחרת:

כמובן, כשלדרמן בנשימה אחת שזה אמנם היה מטעה אבל שה-IPC והאו"ם לא חשבו שמישהו יבין את מה שהם עושים "באופן כל כך מוזר" הוא כנראה לא לקח בחשבון שלרשתות החברתיות יש זיכרון ארוך. כי נחשו מי הוטעה ומי הבין את ההשוואה בצורה כל כך מוזרה? חוקר רצח עם מסויים בשם שמוליק לדרמן. מוכנים? נתחיל.

ב-20 למרץ, 2024, לדרמן טוען שכניסה של 200 משאיות ל*יום* (לא יום עבודה) אינה מספיקה כי לפני המלחמה נכנסו 500. וזה מינימום שבמינימום שדרוש לקיום חיים.

נמשיך. ב 28 למרץ 2024, לדרמן טען בצורה נחושה שטרם המלחמה נכנסו 150 משאיות *מזון* ליום, ע"פ דוח ה- IPC. ושעכשיו נכנסות 80, ו*זה*, לא נתונים או מדדים אחרים שמופיעים בדו"ח ה- IPC, עתיד לייצר רעב המוני ומוות ממחלות (נכנסו בפועל 118 ליום במרץ ע"פ נתוני מתפ"ש, ו- 117 ע"פ נתוני OCHA/UNRWA "מתוקנים רטרואקטיבית").

זו לא הייתה הפעם היחידה שלדרמן הסתמך על טענת ה-IPC ל150 משאיות מזון ליום, תוך שלילת המספרים של האו"ם טרם המלחמה. למה? כי "150 משאיות זה הנתונים שהוא מכיר". ותוך הסתמכות על המאמר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י אותו אנחנו מצטטים אצלנו (שלא פורסם בכתב העת שאליו נשלח, בין השאר בגלל הערכה לא נכונה של מה יש במשאיות בהתבסס על נתוני הסהר האדום המצרי במקום אונר"א). מהיכן הוא מכיר את הנתונים? כי הוא קרא אותם בדו"ח ה- IPC. גם צ'צ'י מצטט את הקביעה של ה-IPC ומשווה אותה לכניסת המשאיות היומית (לא לפי יום עבודה) בעת המלחמה. למה? כי זה היה כתוב בדו"ח. אנחנו יודעים כי תקשרנו איתו, בצורה קולגיאלית ועניינית. הוא אמר בפשטות שהוא חשב שאפשר להסתמך על הנתון – כי זה הIPC. ואפשר לסמוך עליו. התחזיות של צ'צ'י לגבי תמותה המונית ברעב, אותן הדהד לדרמן, לא התממשו כמובן. כי הן היו מבוססות על הנחה שגויה, גם לגבי מה שנכנס במהלך המלחמה וגם לגבי מה שנכנס טרם המלחמה.

במאי 2024 הסתמך לדרמן על טענת סוכנות המזון של האו"ם שצפון עזה, כאזור, שרוייה במצב של famine. מצב כזה לא הוכרז ברמה האזורית ע"י ה-FRC כי הוא *מחייב* ראיות לתמותה לא אלימה נרחבת (2 ל10,000 איש ליום) שמעולם לא בוססה. לא, גם לא כיום.

על ההסתמכות של לדרמן במאי 2024 על עדויות רופאי הPAMA לתמותה לא טראומטית המונית, שהופרכה, ועל מניעת כניסת סיוע לאחר הפעולה ברפיח, שהופרכה על יד נתוני האו"ם עצמו (בתיקון רטרואקטיבי) כבר דיברנו מספיק.

שום דבר מזה לא חדש. דשנו בנושא לעייפה עם לדרמן טרם פרסום המחקר. הצענו לו מספר פעמים לדון עניינית ועובדתית על המספרים. תשובתו בכל פעם הייתה כי הוא סומך ומסתמך על המומחים של סוכנויות האו"ם. כל בחינה ביקורתית שלהם? חשיבה קונספירטיבית.

אם כן, נראה לנו שהכי נכון להתייחס לביקורת של לדרמן לא כהתדיינות על העובדות אלא כתופעה אנתרופולוגית – חוקר, רהוט ושקול לכאורה יותר מאחרים בדיסיפלינה, שמאמץ נתונים ללא בדיקה עובדתית, נצמד אליהם הרבה לאחר שהופרכו, מתכחש להיצמדות תוך הצדקת האמת המהותית שלהם, ואז טוען שמעולם לא קלענו לכוונתו האמיתית מבלי להכיר במה שאמר וכתב בזמן אמת. מה גורם לחוקר אינטיליגנט לנהוג כך? תמריץ חיובי מתוך מעגל הזהות הרלוונטי והעדר תמריץ שלילי לכך בתוך המעגל או מחוצה לו.

אבל הבה נחדל מלדון בלדרמן, כי הוא לא הנושא אלא רק קצה הקרחון, ולא החלק הגרוע ביותר שבו.

לדרמן דרש מאיתנו התנצלות פומבית. השורה התחתונה היא: אנחנו רוצים להתנצל, אבל לא בפניו אלא בפני הציבור. נכשלנו.

לא בהקשר של המלחמה הזו, למרות שפנינו לחקור את הנושא מאוחר מדי.

אנחנו וקודמינו בתפקיד נכשלנו בעשורים שקדמו למלחמה, כשראינו השתלטות של זן "מחקר" אקדמי שמציב את קידום ה"אמת המהותית" ו"תיקון העולם" על חשבון בירור העובדות על יותר ויותר דיסציפלינות שאיבדו כתוצאה מכך כל סדר ומבנה קוהרנטי. חשבנו שזה לא יגיע לדיסציפלינות שלנו. חשבנו שדי שאנחנו נעשה מחקר נכון, כמו שצריך, שאמנם מונע מלהט ועניין בנושאים כאלו ואחרים אבל שמכפיף את הלהט הזה לשאיפה לאובייקטיביות מירבית, בירור עובדתי ענייני, ופתיחות לשינוי קונספציות.

וטעינו. זה לא היה מספיק. אפילו לא קרוב.

נתתם בנו, באקדמיה, אמון אדיר. סמכתם עלינו שנעשה את העבודה הקשה של בחינת ותיווך המציאות, בנו שעיתותינו בידינו. למען השם, משלמים לנו על זה – שנשב על מול מסך, או נכתת את רגלינו נצא לשטח, או נדון אחד עם השני בלהט אך בענייניות עד שה*עובדות ברות התיקוף* ייצאו לאור ואלו ברות ההפרכה, יופרכו. ואז נצא לכוס בירה בפאב, גם אם רק מיפינו נקודות אי הסכמה ולא הגענו להסכמה מהותית. לא "נבטל" אחד את השני כי אחד מעמיתינו אמר או חשב את ה*דבר* הלא נכון – מקסימום נדרוש שישנה את ה*מתודולוגיה* שלו כתנאי לפרסום בכתב העת שעליו אנחנו אחראיים.

ולא עצרנו את התרעלת. השארנו את הציבור לבד במערכה, כשמול ערפל הקרב מסביב לסוגיות ציבוריות ועובדתיות מהותיות ניצבים לא מטהרי אוויר אלא מפזרי עשן מקצועיים, שאימצו לשון מעומעמת ודו משמעית. התוצאה היא שרבים מדי אינם יודעים למי להאמין, או על בסיס מה. זה לא אומר שכולם מאמינים ללדרמן – אבל האמונה בסמכויות המועדפות בין שזה ערוץ 14 או שיחה מקומית מחליפה את המחשבה, את הדיון, את השותפות האזרחית, את ההכרה בסיבה ותוצאה, ועדיפות ההוכחה האמפירית על הטיעון האידיאולוגי. 

וכעת, תוך מינוף הדחף המוסרי שרבים חשים לעצור את המלחמה בעזה, דחף מוסרי לגיטימי לחלוטין לכשעצמו, לדרמן ודומיו מנסים לקדם שינוי מרחיב בעצם ההגדרות למהו רצח עם (כל דבר שפסול בעיניהם) ולמתודיקה המחקרית של כל דבר שמתקשר אליו – והם שואפים להרחיב את ההגדרה עוד ועוד לכמעט כל אספקט של החוויה האנושית שמתייחס ליחסי כוח. כלומר הכל.

אם זה נשמע לכם מוכר – אז ברוכים הבאים למאה ה-21 ולתנועות הנעורות.

חשוב וקריטי לדון על עזה, אבל גם על השאלה כיצד אנשי אקדמיה מבררים ומתווכים את העובדות לציבור. האם התפקיד של אקדמאי, כפי שגורס לי מרדכי, הוא to speak truth to power ולאמר רק את האמת שלא נוחה ל"בעלי הכוח" (שם קוד לחברה הנורמטיבית המערבית-לבנה-פריווילגית) כחלק ממאבק למען המדוכאים והמושתקים, או שתפקידו הוא לברר את העובדות כפי שהן, גם אם הן לא מה שחשב שהן, וגם אם הן לא מסייעות ל"צד הנכון"?

אנחנו חושבים שהתשובה ברורה. אבל היא הייתה ברורה לכולם לפני 30 שנה. העולם השתנה מאז. האקדמיה השתנתה מאז – ועלינו לשנות שוב את כיוון הספינה לפני שהממסד האקדמי כולו יתרוקן מכל ערך, לפני שכולנו ניפול מעבר לתהום. כאן נעמוד על המשמר. לא נוכל אחרת.

בעשורים האחרונים, המונח "רצח עם" עבר הרחבה אינפלציונית, אבל מה הבעיה האמיתית בתחום הנקרא לימודי ג'נוסייד? אנה (שם בדוי), תלמידת מחקר לשעבר שהתמחתה בלימודי ג'נוסייד באחת האוניברסיטאות האירופיות הגדולות, מסבירה כיצד חוקרים שלא מתמחים באמת בזירות שהם כותבים עליהן, לוקחים פשעים שונים עם רקע חברתי, תרבותי, היסטורי וצבאי שונה לחלוטין, ומתיכים אותם ביחד לתוך הגדרה מלאכותית. כדי להבין באמת, היא טוענת בטור אורח לינשוף, צריך סוף סוף להשתחרר מההגדרה.

רפאל למקין, עורך דין יהודי-פולני ומומחה למשפט בין-לאומי, שימש בשנות השלושים יועץ משפטי לממשלת פולין ועסק בגיבוש חקיקה בינלאומית נגד פשעים המוניים. עוד לפני מלחמת העולם השנייה, מתוך זווית משפטית ברורה, חיפש למקין עיגון חוקי למעשי חורבן קבוצתי שלדעתו לא זכו למענה מספק במשפט הבינלאומי.

במהלך המלחמה, בשנת 1944, טבע למקין לראשונה את המושג "ג'נוסייד". לא היה זה מושג תיאורטי בלבד, אלא ניסיון מודע למסגר את פשעי המשטר הנאצי בהגדרה משפטית עולמית. לאחר המלחמה, ההגדרה הזו הפכה לבסיס לאמנת האו"ם למניעת ג׳נוסייד, וכך נולד אחד המונחים המשפיעים והטעונים של זמננו.

הערך של ההגדרה באותה התקופה היה קודם כל משפטי. אבל בעיניי, המוטיבציה האמיתית הייתה פסיכולוגית: העולם ביקש לעשות סדר מוסרי ואינטלקטואלי בחורבן חסר תקדים, ולמצוא שם לדבר שאי אפשר לתאר. אבל כבר בשלב החקיקה התבררה הבעיה המרכזית: מהי בכלל "קבוצה"? האם אפשר להגדיר זהות של אנשים באופן חד-משמעי?
האם הגדרה חיצונית של קבוצה (שהמשטר מכתיב) משקפת את הזהות העצמית של הפרט? האם אפשר לקבוע גבולות ברורים בין קבוצות אתניות, דתיות או לאומיות, כשבפועל הזהות האישית, התרבותית והמשפחתית מורכבת הרבה יותר?
ומה המשמעות של ג'נוסייד כאשר הגבולות האלה מטושטשים, משתנים, ולעיתים נקבעים שרירותית על-ידי שלטון או מערכת משפטית?

גם הקריטריונים שנקבעו באמנה כמו: "גרימת נזק חמור בנפש" או "העברת ילדים מקבוצה אחת לאחרת" פותחים פתח לפרשנות כמעט אינסופית.
מה ייחשב ג'נוסייד, ומה לא? האם כל פשע מחריד נגד קבוצה הוא ג'נוסייד, או שיש קנה מידה מהותי שבלעדיו אין למושג קיום? והאם כל קבוצה אנושית פגיעה, בכל הקשר, זוכה לאותה הגנה ולפירוש זהה של ההגדרה?

אני כותבת את כל זה מתוך חוויה אישית: הייתי סטודנטית לתואר שני ב-״Genocide Studies״ באוניברסיטה אירופית מובילה. שם למדתי את ההגדרה של ג'נוסייד לא כמשהו פתוח לשאלה או להטלת ספק, אלא כאמת מוחלטת. אפילו נדרשנו לשנן את ההגדרה ולהיות מסוגלים לשחזר אותה בכל רגע. לא דנו כמעט בבעייתיות של ההגדרה, לא התעכבנו על המלאכותיות שבה, ולא עסקנו בכלל במה שמשמעותה עושה לזיכרון, להבנה ההיסטורית או להשלכות המשפטיות בעולם האמיתי.

כשההגדרה בורחת מהחוק ומכתיבה את המציאות

המונח ג'נוסייד לא נשאר לאורך זמן עניין משפטי יבש. במהירות מפתיעה, הוא הפך להרבה יותר מכלי של מערכת החוק הבין-לאומי: הוא הפך לסימן חברתי ופוליטי, לכלי משחק בזירה הציבורית, בתקשורת, בזיכרון, באקדמיה ובפוליטיקה. בעולם שבו עוצמת הזוועות הפכה למעין תחרות סמויה, התווית "ג'נוסייד" סימנה את הדרגה העליונה ביותר של קורבן, זו שאי אפשר להתווכח איתה.

לא משנה עד כמה הנסיבות היו שונות או המניעים מורכבים, עצם השאיפה להיקרא "קורבן ג'נוסייד" הפכה למטרה. המושג, שמלכתחילה היה מלאכותי ושרירותי, קיבל חיים משלו. בכל פעם שמתרחש אסון, מיד קופצות ההשוואות והתיוגים: האם זה ג'נוסייד, או אולי "פשע נגד האנושות", ואולי רק "פשעי מלחמה“? כלי משפטי לכאורה הפך לאובססיה תרבותית ולהגדרה שמעצבת זיכרון, מוסר, פוליטיקה ומשפט בו-זמנית.

בסופו של דבר, המונח שנולד מתוך ניסיון לעשות סדר, הפך לכלי שרת בידי פוליטיקאים, קבוצות אינטרס וארגונים שמבקשים כוח או לגיטימציה.
במקום לשמש עוגן מוסרי או אמצעי להבנה היסטורית, הוא הפך לסמל תחרותי, תו תקן שמשרת מאבקים, משמש למניפולציות ולעיתים קרובות גם לעיוות של צדק ואמת.

לימודי ג׳נוסייד: כשהמציאות לא נכנסת לסילבוס

במהלך הלימודים הבנתי מהר מאוד שהתחום מתמקד כמעט רק בצד המשפטי והמוסרי של ג'נוסייד. עיקר תשומת הלב הופנתה ליצירת תבניות, סימנים ומודלים שמטרתם לזהות לכאורה את הדרך לג'נוסייד, כאילו אפשר להבין את כל המקרים האלה באמצעות שלבים קבועים מראש. שוב ושוב דיברנו על דה-הומניזציה, השוואה לטפילים, הצגת קבוצה כמקור לאיום או סכנה, הפצת סטריאוטיפים שליליים וקריאות לחרם או בידוד חברתי. אלה דפוסים שמופיעים שוב ושוב בהרצאות ובמאמרים, ונלמדים כאילו הם מפתחות אוניברסליים לזיהוי מוקדם של ג'נוסייד, גם כשבפועל אפשר למצוא אותם כמעט בכל סכסוך חברתי או פוליטי.

המרצים ברובם הגיעו מרקע משפטי, לעיתים גם היסטוריוני, וכמעט תמיד עם פוזיציה פוליטית ברורה. לא פעם ראיתי כיצד הם התאימו עובדות היסטוריות לנרטיב הרצוי, כאשר ההגדרה של ג'נוסייד נשארה חסינה מביקורת. לעיתים מותר היה להרחיב אותה, אך אף פעם לא לשאול אם היא בכלל נחוצה או מועילה. רוב הסטודנטים סביבי חלקו רקע דומה ותפיסות עולם קרובות. התחושה בכיתה הייתה של קהילה מאוד הומוגנית, שבה אין כלל צורך לקיים דיון על עצם ההגדרה של ג'נוסייד.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך הייתה ההתמקדות הממושכת בוועדות האמת והפיוס בדרום אפריקה, שפעלו לאחר תום משטר האפרטהייד. במהלך הלימודים היה נדמה שדיון זה הוצב כמעט במרכז ההוראה. אמנם מדובר בפרק חשוב בהיסטוריה של מאבקי זכויות האדם, אך הקשר הישיר של ועדות אלה להגדרת ג׳נוסייד לא הובהר, ובקורס לא התקיים דיון בשאלה זו. בפועל, מושם דגש רב כל כך על ועדות האמת והפיוס, עד שהשאלה מדוע הן זוכות למעמד כה מרכזי במסגרת לימודי ג'נוסייד נותרת פתוחה.

נראה לעיתים שדווקא הבחירה להעניק לוועדות האמת והפיוס מקום מרכזי כל כך, מובילה בפועל להרחבת גבולות התחום ולטשטוש ההבדלים בין סוגי פשעים, מניעים ותהליכים היסטוריים.

נחשפתי למגוון מקרי ג'נוסייד: מהשמדת היהודים בשואה, דרך קמבודיה, רואנדה ועד סרברניצה ואחרים. כל מקרה נותח לפי אותה רשימה של שלבים, תבניות וסימנים. הניסיון לדחוס את כולם לאותה משבצת התבצע בלי הבחנה מהותית בין הסיבות, הדינמיקות או המשמעות של כל מקרה.

זה העלה בי את השאלה: האם באמת אפשר להשוות בין ניסיון השמדת היהודים בשואה, טבח שבטי ברואנדה, הרעבה המונית של הארמנים ורצח ההמונים בקמבודיה, שבו רוב הקורבנות היו בני אותו העם ופשוט לא התאימו לאידיאולוגיה של המשטר? ובעיקר האם בכלל יש טעם להשוות בין כל המקרים האלה, או שמא עצם הניסיון להכניס אותם לאותה מסגרת הוא חסר ערך, ואולי אפילו מזיק?

אני מרגישה שהאחיזה האקדמית והמשפטית בהגדרה אחת של ג’נוסייד כיום נובעת בעיקר ממניעים פוליטיים. קל מדי להיאחז במושג אחיד שמסדר מחדש את היררכיית הקורבנות ומאפשר מאבקי כוח על הזיכרון וההכרה. במציאות, ההגדרה הופכת לא פעם לתחמושת בזירה הציבורית, יותר מאשר לכלי להבנה אמיתית של מה שהתרחש ומתרחש.

הבעיה אינה רק בתוכן הנלמד, אלא גם בגישה עצמה.

ההתמקדות במודלים ובתבניות יוצרת שיטה של לימוד "מלמעלה למטה", שבה מנסים בכוח לשבץ את המציאות המורכבת לתוך מסגרות מוכתבות מראש. גם כשעוסקים באירועים קונקרטיים, ההתעמקות לרוב מצומצמת ושטחית, ולעיתים נותרת מנותקת מההקשר הרחב.

כך למשל, כשלמדנו על הטבח בסרברניצה, רוב תשומת הלב הוקדשה לפן המשפטי הבין-לאומי, למנגנון הרצח עצמו, לדיונים על אחריות האו״ם, לפסקי הדין שהתקבלו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (ICTY),  ולשאלות של הכרה משפטית. אבל ההיסטוריה שקדמה לאירועים כמעט שלא קיבלה מקום. כמעט לא עסקנו במלחמות הפירוק של יוגוסלביה, בתהליכים האתניים, החברתיים והפוליטיים שעיצבו את הבלקן לאורך מאות שנים, ואפילו לא במורכבויות של יחסי הכוחות בתוך יוגוסלביה ערב המלחמה.

התחום כמעט ואינו עוסק בזווית הצבאית, כלומר, איך מהלכים צבאיים, אסטרטגיות מלחמה, והתמוטטות מנגנונים ביטחוניים תרמו או אפשרו את התרחשות הג'נוסייד, או להיפך.

לדוגמה, אחד ההיבטים המעניינים בחקר השואה הוא הקשר בין ההפסדים של גרמניה בחזיתות השונות במלחמת העולם השנייה לבין התגברות המאמצים להשמדת היהודים. ככל שמצבה של גרמניה הלך והורע בשדה הקרב, כך החריפה מדיניות ההשמדה.
הניסיון לחסל את הקהילה היהודית באירופה הגיע לשיאו דווקא בתקופה שבה גרמניה הייתה תחת לחץ צבאי עצום, התשתיות קרסו, והמשטר עמד בפני איום קריסה ממשי. בתקופה זו בחר המשטר הנאצי לא רק להאיץ את הרג היהודים, אלא גם להסיט משאבים, רכבות וכוחות לוגיסטיים ממאמץ המלחמה לטובת תהליך ההשמדה. גירוש יהודי הונגריה, למשל, בוצע בשלב שבו גרמניה כבר הפסידה בפועל בחזיתות רבות, אך זו בחרה להשקיע את מעט המשאבים שנותרו לה בהשלמת המשימה האידיאולוגית. למרות שמדובר במרכיב מהותי להבנת הדינמיקה של ג'נוסייד, היבטים צבאיים אינם נלמדים.

התחום מתמקד כמעט רק בזווית המשפטית והמוסרית (ולעתים המוסרנית), בלי ניסיון אמיתי להבין לעומק את האינטראקציה בין מלחמה לבין פשעים המוניים או הרג המוני שאינו מוגדר משפטית כפשע. אין כמעט שימוש בעדויות שורדים, ואין דיון אמיתי בשורשים ובנסיבות הרחבות של כל מקרה.

במקום לרדת לעומק ההיסטוריה, מסתפקים לרוב בסקירה מהירה וביישור קו עם הנרטיב התיאורטי. הניתוק הזה מהחיים עצמם מגיע לעתים לאבסורד. אני זוכרת שבמהלך אחד הקורסים סטודנטית שאלה את המרצה האם לניצולי שואה היו תחביבים לאחר השואה. זו לא שאלה חריגה. דווקא משום שמדובר בסטודנטים מבריקים, ברור עד כמה חמור הנתק האנושי שנוצר מלימוד שהוא כמעט כולו תיאורטי, מנותק ממפגש אמיתי עם הסיפורים עצמם.

כאשר לימודי ג'נוסייד נשארים במישור של הגדרות, מודלים וריחוק רגשי, הם לא רק מחמיצים את המורכבות, הם גם מפספסים את הדבר החשוב ביותר: האנושיות של הקורבנות והחיים עצמם.

שחרור מההגדרה: צעד ראשון לחשיבה אחרת

לסיכום, אין לי ספק: הגיע הזמן להיפרד מהגדרת הג'נוסייד. לא משום שאיננו צריכים לזכור את הזוועות, אלא מפני שההגדרה הזאת מונעת מאיתנו להבין אותן באמת.

אין בה צורך: לא משפטי, לא היסטורי ולא מוסרי. ההגדרה הזו נוסחה במקור ככלי משפטי, אך גם בתחום הזה אין לה תרומה אמיתית. הכלים המשפטיים של "פשעי מלחמה" ו"פשעים נגד האנושות" מספיקים לחלוטין, ובלבד שיאכפו בהגינות ובאובייקטיביות.

העיסוק האקדמי בג'נוסייד, והמאמצים הבלתי פוסקים להכניס מקרי רצח המוניים שונים תחת אותה מטרייה, אינם תורמים להבנה אמיתית של ההיסטוריה, להפך, הם פוגעים בדיוק ביכולת להשוות, ובעיקר ביכולת להקשיב למורכבות של כל מקרה. ההגדרה הזאת נשמרת לא מתוך מחויבות לאמת או לצדק, אלא בעיקר משמרנות, צדקנות ופוליטיזציה שמשרתת מאבקי כוח גלובליים.

ויתור על הגדרת הג'נוסייד לא רק שאינו סיכון מוסרי, הוא צעד הכרחי. זה יאפשר לבחון כל מקרה מתוך הקשרו הייחודי, בלי להיכנע לתכתיבים, דפוסים ותבניות מלאכותיות. אפשר ללמוד מן ההיסטוריה גם בלי מודלים אחידים, ולפעמים ההיסטוריה מוכיחה שלא למדנו דבר גם כאשר המודלים כבר קיימים. מי שצריך דוגמה, שיזכור את השואה, ואת העובדה שהטבח בסרברניצה התרחש עשרות שנים לאחריה, בלב אירופה, מול עיניים פקוחות.

לכן, אני טוענת בפשטות: מושג הג׳נוסייד, על אף משקלו ההיסטורי, הוא כיום מיותר, מזיק, ונשמר בעיקר מכוח השגרה, התועלת הפוליטית והפחד לגעת בעצם ההנחות שעליהן נשען מחקר שלם. ודווקא משום כך, אין סיכוי שיבוטל בעתיד הקרוב.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים באופן חד כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. אבל האם ועדה כזאת תשפוך אור אמיתי על הכשלים שהובילו לשביעי באוקטובר? התשובה, לדעתי, חיובית ושלילית בו בזמן. היא תשפוך אור כזה, אבל אף אחד לא ישים אליו לב. ינשוף פוליטי-מדיני על סרטי בלשים, אריות שבולעים ביזונים ותעתועי המסקנות האישיות.

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

חיים נחמן ביאליק, עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית, המסוכסכת ומפולגת בין כך ובין כך, היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. הראשונים רואים בהקמת ועדת חקירה חובה מובנת מאליה של מדינת שהפקירה את אזרחיה, דרך לברר את הכשלים ובמיוחד לבוא חשבון עם אלו שהם תופסים כ"מפקירים". לעומת זאת, תומכי נתניהו טוענים שועדת חקירה ממלכתית תשרת אך ורק את ה"אליטות הישנות" שהקימו אותה. מפני שתמונה מן הסתם בידי הדמון של המחנה, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, היא תטיל, לשיטתם, אחריות בלעדית על נתניהו ותנקה את בית המשפט והממסד הבטחוני המזוהה עם השמאל-מרכז מחלקם באסון. אלו ממחנה נתניהו שבכל זאת תומכים בהקמת ועדה כלשהי, רוצים שהיא תהיה פוליטית (למשל פריטטית בין הממשלה לבין האופוזיציה), כדי שלא תושפע בידי בית המשפט העליון. ישנו גם ויכוח בין המחנות על היקף האחריות של הועדה והמנדט שלה. האם תבחן, למשל, גם את התנהלות המלחמה עצמה? ומה עם האירועים שהתרחשו לפני השביעי באוקטובר? מחנה המחאה ירצה מן הסתם שתבחן את מזוודות הכסף המפורסמות לחמאס, בעוד המבקרים מימין ידרשו שתתייחס בעין ביקורתית גם לפסיקותיה של מערכת המשפט בנושא מוסר לחימה בעזה, ואולי אף הרחק אחורה, לתוכנית ההתנתקות ואפילו להסכם אוסלו.

אולם כאשר עצם השאלה של הקמת ועדת חקירה הופכת לכל כך מחנאית, מעטים שואלים את עצמם מה יהיו התועלת והנזק של ועדה כזאת, אם וכאשר תקום, לא לנתניהו או למחנה מתנגדיו, אלא לעניין שאותו היא אמורה לקדם; קרי, הבנה מעמיקה של כשלי השביעי באוקטובר כדי שלא יחזרו על עצמם. ראשית כל, יש לציין שהמוטבים הברורים ביותר שלה יהיו היסטוריונים כמוני, וכל מי שידרש ביום מן הימים לממצאיה כדי להבין את אירועי העבר באופן מעמיק. ועדה כזאת, אם יכהנו בה חברים בעלי הכשרה מתאימה, תנתח את התהליכים שהובילו לפלישת חמאס במברשת שיניים, תראיין אלפי עדים, ותיצור מאגר חומר שאין ערוך לו להיסטוריונים של העתיד. אולם שאלת התועלת המעשית שלה מעורפלת ובעייתית מעט יותר.

כדי לבחון את הסוגיה, יש לחזור ראשית כל לועדות החקירה של העבר. האם ההמלצות של ועדת אגרנט, וועדות דומות לה במדינות אחרות, מנעו למשל כשלי מודיעין עתידיים באמצעות רפורמות מבניות? ההיסטוריון ריצ'רד בטס, שחקר את התופעה, הגיע למסקנה שהשפעה של ועדות ורפורמות כאלו היתה מוגבלת מאד, לכל היותר, דבר שאנחנו נוכחנו בו בשביעי באוקטובר. גם הועדה שהוקמה לחקר מהומות אוקטובר 2000 בראשותו של השופט תיאודור אור לא הביאה לשיפור ניכר ביחסים בין יהודים וערבים, ועדיין לא ראיתי אימפקט כלשהו של ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר האסון במירון, או של ועדת וינוגרד. התוצאה הטיפוסית של ועדות כאלה, למרבה הצער, היא התרגשות תקשורתית עצומה ברגע שמתפרסם הדו"ח, עיסוק אינטנסיבי במשך כמה חודשים, פיטורים ועריפות ראשים, ואז, גניזת המסקנות הרוחביות והמבניות למגירה, שם יעלו אבק עד שיגיעו ההיסטוריונים לבדוק מדוע לא נעשה כלום.

לרוב, דוחות ועדות החקירה מחולקים למסקנות ארגוניות, תהליכיות ומבניות, בתוספת לחלק חשוב העוסק במסקנות אישיות. כביכול, לאלו האחרונות נודעת חשיבות רבה. טוב שפוליטיקאים, אנשי ביטחון ופקידים שהתרשלו בתפקידם ישלמו על כך בתפקדיהם, ובמקרים נדירים, אפילו יתנו את הדין על רשלנות פלילית. אולם לצד זאת, למסקנות אישיות ישנן מספר תופעת לוואי רעות ומסוכנות, הנוטות להפוך ועדות חקירה ממלכתיות לעסק מעיק ומסורבל, ואף להוריד את המסקנות החשובות שלהן ביגון שאולה.

ראשית כל, לפי הכללים הנהוגים בישראל, לאדם יש זכות להגנה משפטית בפני מסקנות אישיות, שעלולות להשליך באופן שלילי ודרמטי על המשך הקריירה שלו, שמו הטוב ופרנסתו. לאותם נחקרים יש לפיכך זכות לשימוע והגנה בידי עורך דין, דבר שמאריך את ההליכים עד אין קץ. במקרה של כישלון בסדר הגודל של השביעי באוקטובר, מדובר בעשרות רבות של חשודים בכירים, שכל אחד מהם ילווה מן הסתם בידי צוות הגנה. בחודשים הראשונים, ואולי גם בשנה הראשונה לקיומה של הועדה, כלל הבכירים הפוליטיים והבטחוניים לא יוכלו להתעסק כמעט בשום דבר אחר. מבחינתם, הועדה תהיה כמו בית משפט, והם יתנהגו בהתאם. בזמן שבו המלחמה עדיין מתנהלת, ממשל טראמפ מתהפך חדשות לבקרים, והאזור כולו רוחש סכנות והזדמנויות, מדינת ישראל השקועה בחקירות פנימיות תהפוך להיות כמו אריה שבלע ביזון שלם ולא יכול לזוז. זו סכנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

שנית, הליכים מסורבלים כאלו ייגררו שנים, וימשכו תשומת לב תקשורתית ומחנאית אינסופית משני הצדדים. לאחר שהדיון יסתיים, חלק גדול מהנחקרים כבר יהיו בפנסיה, ואולי אף ייקבע שהם לא יכולים לכהן בתפקידים שממילא לא יתקרבו אליהם  (זוכרים את הצו שמנע משלמה בן עמי לכהן שוב כשר לבטחון פנים במסקנות ועדת אור?). השוס התקשורתי הגדול ביותר יהיה כמובן המסקנות האישיות על נתניהו, שיגררו ויכוח ארוך וממושך האם היה אכן "מר הפקרה". כשאלו יצאו, ספק גדול אם נתניהו כבר יהיה ראש ממשלה.

לבסוף, וזו מבחינתי הבעיה הגדולה ביותר, המסקנות האישיות יסיחו את הדעת מכל דיון עומק מבני על הכשלים הארגוניים, המבצעיים והתפיסתיים שהובילו לטבח הישראלים הגדול והחמור ביותר מאז קום המדינה. אין לי ספק שדו"ח הועדה יכלול פרקים שלמים, מקצועיים ומעמיקים, על הסוגיות החשובות באמת. כיצד נוצרה התפיסה שחמאס מורתע? מדוע קוצץ והוקטן צה"ל עד שלא היה מסוגל להתמודד באופן יעיל עם מלחמה רב זירתית? מדוע ולמה נוונו כיתות הכוננות? מה היו התפיסות שגרמו לישראל להשלים עם התעצמותו הצבאית והכלכלית של חמאס? בתור היסטוריון, שחקר ומכיר אינספור מקרים דומים, אני יכול להבטיח לכם שהתשובה לכך לא תהיה תלויה אך ורק באשמתו של אדם ספציפי (נגיד, נתניהו), חשוב ככל שיהיה. בעיות כאלו נוטות להיות מתעתעות, ויש להן בדרך כלל סיבות מורכבות, סבוכות ותלויות זו בזו. במדינה נורמלית, היה אפשר ללמוד המון מחקר ביצועים מקצועי על בעיות כאלו, ואולי אף להציע להן דרכי פתרון (אם כי ניסיון העבר מלמד שאין פתרונות קסם). מה שיקרה בפועל, זה שהמסקנות האישיות, במיוחד על נתניהו וראשי מערכת הביטחון, ימשכו כל כך הרבה אש ותשומת לב, עד שכולם ידלגו על הפרקים העוסקים במסקנות המבניות. כך, דו"ח הועדה יהפוך להיות כמו סרט בלשים ארוך – כולם מדלגים על העלילה עד לחמש הדקות האחרונות כדי לדעת מי הרוצח.

 לכן, לדעתי, אם רוצים שועדת חקירה (ממלכתית או אחרת) תהיה אפקטיבית, אסור שהיא תגזור מסקנות אישיות., בוודאי שלא מחייבות, גם כי עצם קיומן ישתק את המדינה לזמן ארוך מדי, וגם כי העיסוק בהן יסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת ובתמים. אולם באקלים הציבורי הנוכחי, הסיכוי לועדה שתימנע ממסקנות כאלו דומה לאפשרות שירד שלג בקיץ במחנה הפליטים ג'באלייה.

מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

מַסֶּכֶת תהום של אייל חיות-מן היא אחת מהיצירות המפעימות ביותר של הספרות העברית המודרנית:  רומן היסטורי-פנטסטי על חייו של רבי אלישע בן אבויה, הכופר הגדול, המיסטיקן וה"אחר" האולטימטיבי של המסורת היהודית, דרכו אנו רואים את יהודה המדממת ומוכת הטראומה בשנים שלאחר חורבן הבית. זהו ספר פנטזיה יהודי על האכזריות הכרוכה בשאיפה לגדולה, חוסר האונים של גדולים וחכמים למנוע את החורבן שאותו הם חוזים מראש, ומעל הכל – אודות מאבקם של בני האדם בתהום שלעולם רובצת לפתחם.

"חיים כה רבים חייתי: נישאתי בגיל שלוש־עשרה ונעשיתי יורד מרכבה בגיל שש־עשרה, הייתי תלמיד חכם ומשכיל יווני, משיח וכופר. על חזי וגבי עדיין מתנוססות צלקות עמוקות, מזכרת מן היום שבו קמתי לתחייה. כיעקב אבינו לחמתי במלאכים ויכולתי להם, וכמוהו החלפתי את שמי במאבק. האם כל הדברים הללו היו מעשה ידי, או שמא נתיב זה הוכתב לי מלידה?"

אייל חיות מן, מַסֶּכֶת תהום (כינרת זמורה דביר, 2024)

כל מי שנכח פעם בקבוצת לימוד של יהדות, בוודאי שמע על סיפור הארבעה שנכנסו לפרדס. אחד הציץ ומת, שני הציץ ונפגע, "אחר" קיצץ בנטיעות, ואילו רק רבי עקיבא יצא בשלום. הסיפור רומז על הסכנה שבלימוד המיסתורין האלוהי למי שטרם הוכשר לכך, אולם מעל הכל, הוא מצביע על נתיב ישר לאמונה ולפרקטיקה היהודיים – דרכו של רבי עקיבא. אבל לעומת עקיבא שיצא בשלום, מי הוא אותו "אחר" ש"קיצץ בנטיעות"? אלו שמתעניינים ומעמיקים מעט יותר, לומדים שאותו "אחר" הוא רבי אלישע בן אבויה, חכם טרגי ומסקרן ששלט בכל רזי המסורת היהודית, ובכל זאת העדיף לצאת לכפירה. דרכו נתפסת כמסוכנת כל כך, עד כדי כך שכתבי היהדות לא מרבים לקרוא לו בשמו, ובמקום זאת מכנים אותו "אחר": הזר האולטימטיבי, החלופה לכל מה שטוב ונכון, ובכל זאת – ענק רוח שלא ניתן למחוק ולהעלים לחלוטין. בקרב חוגים מצומצמים מאד של חילונים המתעניינים ביהדות, "אחר" הפך לנושא דרך מסקרן של כפירה מלומדת, אולם דמותו היא מיסטית מדי, זרה מדי, רחוקה מדי, מכדי שיהיה מוכתר בדיעבד כאחד ממבשרי הדרך לחילוניות, כדוגמתו של ברוך שפינוזה יותר מ-1500 שנים מאוחר יותר. גם העובדה שכתביו, אם היו כאלו, לא שרדו, ואנחנו יודעים עליו רק מתוך דברי שונאיו ויריביו, הפכו אותו לצל חולף במסורת על כל גווניה.

אבל היכן שהחוקרים שותקים, הסופרים מפלסים את הדרך. ד"ר אייל חיות-מן, מלומד מבריק בפני עצמו בתחומי הקבלה והמסורת היהודית, הפליג לתוך דמותו המסתורית של "אחר" במַסֶּכֶת תהום, הרומן החדש שפרסם לאחרונה. ספק יצירה ביוגרפית, ספק רומן היסטורי עם גוונים של ספר פנטזיה מיסטי, מסכת תהום מהדהד בפני הקורא את קולו המושתק של אלישע בן אבויה, ומגולל את סיפורה הדרמטי של יהודה הכבושה, החרבה שלאחר חורבן המקדש, כזו שרועדת מפחד מכובשיה החיצוניים, אך עוד יותר מכך מכוחות מיסטיים, אלוהיים ושטניים שסוגרים עליה מכל עבר. במהלך העלילה, אנחנו הקוראים רואים את העולם כפי שהוא נראה בעיני אלישע, טרם הפך ל"אחר" ואפילו לרב: מאחוזת הפאר של משפחתו בגליל על חופי הכינרת, דרך סיפור האהבה עם בת השפחה של אביו ועם פיתוייה המסוכנים של הפילוסופיה היוונית, ועד כניסתו למתווה מזימות פוליטיות ודתיות סבוכות בהיכלות הסנהדרין ביבנה. בלי שהוא יודע, אלישע מיועד בידי אביו, ואחדים מקרב הרבנים מנהיגי העם, כ"משנה משחק" שיהפך את המאזן הפוליטי בין האסכולות השונות בסנהדרין, דרך פוליטית שמחייבת גדולה רוחנית, תורנית ואפילו מיסטית. ומעל הכל היא מחייבת משמעת עצמית נוקבת, אכזריות כלפי כל מי שמפריע למטרה או סוטה מהנתיב, וקורבנות – קורבנות ללא גבול, על סף העקדה ומעבר לו.

דרך העיניים של אלישע, אנחנו רואים את עולמם של התנאים הגדולים, בראש ובראשונה מורו, רבי אליעזר בן הורקנוס ("אליעזר הגדול"). ואכן, רבי אליעזר הוא הדמות המעניינת ביותר בספר: אדם קשה כצור, מצפוני מאד, קפדן אבל בסופו של דבר אידיאיליסט; אך מדובר, יש לציין, באידיאליזם במובן יהודי, הלכתי מאד. רבי אליעזר "מתהלך בעולמות עליונים", שואף למטרות כבירות ומשחק בתלמידיו השונים כפיונים על לוח השחמט במה שהוא רואה כניסיון נואש להצלת עם ישראל מכלייה. אולם מבחינתו, הדרך לשם עוברת בפרטים הקטנים: גישה מחמירה מאד לתורה ולהלכה בנוסח בית שמאי, לימוד קשוח וממושך והקפדה על קלה כעל חמורה. יריבו הגדול, רבי יהושע בן חנניה, לעומת זאת, "מעגל פינות" ומציע תורה והלכה אנושיות יותר, שיש בהן מקום לשיקול דעת, חמלה והתחשבות בחולשותיהם של בני אדם. מעל כולם עומד נשיא הסנהדרין, רבן גמליאל, פוליטיקאי מיומן שמקדש עיקרון-על שלישי: סדר, שלטון מרכזי תקין, וניהול מחלוקות בדרכי שלום. אין פירוש הדבר שהוא אדם קל או רך יותר מרבי אליעזר. להיפך, הוא סבור שהתרופפות במשמעת הפוליטית, קטנה ככל שתהיה, תוביל להתפרקות מוחלטת ולאנרכיה. לכן, בעיניו, הפרוצדורה חשובה יותר מכל דבר אחר, גם מעמדותיהם האישיות של רבנים בנוגע למה אסור או מותר מבחינה הלכתית. באחת מהסצינות העוצמתיות ביותר בספר, רבן גמליאל מכריח את אלישע לאכול כבד נא ומדמם, לא כשר בעליל, כמבחן של ציות ונאמנות. בדיעבד מסתבר כמובן שהיה מדובר בסוג של עוגת דובדבנים: נשיא הסנהדרין לא יתן לרב לאכול אוכל טרף. אולם אלישע היה צריך לבטוח באופן מוחלט בנשיא, כי רק הציות יוכל לנתב את המחלוקות לפולמוס לפי הנהלים המקובלים ולמנוע מהעם להידרדר שוב למלחמת אחים שהפעם תחריב אותו באופן סופי.

לצד כל אלו ישנו אדם אפל, לבוש באדרת רב, שרוקם תככים ומסווה את חוסר המעצורים והאכזריות שלו בלשון חלקות. ומעבר לכולם, אפופים בערפילי העתיד, נמצאים רבי עקיבא, יריבו המר ביותר של גיבור הספר, המכשף הכותי שמעון מאגוס, האסון הממשמש ובא של מרד בר כוכבא, וגם עולם הצללים הנסתר; אלישע בן אבויה, אחרי הכל, נולד בשעה של חורבן הבית, ולכן התהום – סמל הטומאה, הכאוס והעולמות האפלים – רובצת תמיד לפתחו, והיא גם סוד כוחו לגעת בנסתר ובנשגב. בדרך לשם, הוא יצטרך להקריב את כל מי ומה שיקר לו.

מעבר לכל, לא אגלה עוד על עלילת הספר. רק אומר לכם שהיא פותחת צוהר מלהיב ומרתק לעולם חדש שלא מוכר לאלו מבינינו שאינם בקיאים בכתבי הקודש היהודיים. בחירתו של חיות-מן לרקום את העלילה בספר פנטזיה, במקום ברומן היסטורי גרידא, מאפשרת לנו לראות את העולם כפי שראו אותו התנאים ויתר בני התקופה: מלא במלאכים, שדים, היכלות נסתרים, מעשה מרכבה, מעשה בראשית וכוחות על טבעיים; אולם אלו אינם יומיומיים ואינם גלויים לאדם הרגיל, אפילו לא לרב הרגיל. ובכל זאת, הם משפיעים על חייהם של כולם. בראש ובראשונה, מדובר בטומאת המת. לאחר חורבן הבית, היהודים איבדו את אפר הפרה האדומה, הכלי היחיד שמאפשר להיטהר מטומאת מת, ולכן הם הולכים ונטמאים, חרף כל אמצעי הזהירות. החברה במסכת תהום נמצאת תמיד על סף התמוטטות, מפני שהמקדש, ההיגיון הבסיסי והמסדר שלה נשלל ממנה. הניסיונות של רבי אליעזר למצוא מוצא מהמיצר הם אירוניים במידת מה: כמו חתול בשק שמנסה להשתחרר ממנו, כל צעד שהוא עושה מסבך אותו, ואת העם, עמוק יותר ברשת הגורל.

לבסוף, אייל חיות-מן כותב נפלא (גם בעזרתה של עורכת העל נועה מנהיים), ולדעתי מסכת תהום הוא אחד האפוסים היהודיים והישראלים הגדולים ביותר שנכתבו בתקופה המודרנית: סוחף ומרתק, עדין, רגיש ומלא בעומק, ועמוס בשלל דמויות בלתי נשכחות. לכתיבתו יש את העומק ההיסטורי והספרותי של יוצרים כמו מאיר שלו, ובנוסף, את היכולת שאופיינית לגדולי סופרי הפנטזיה של המאה ה-20, כמו ג'.ר.ר. טולקין, לרמוז לקורא שמאחורי כל מילה שהם כותבים ישנן אלף מילים שלא נכתבות. לכן, כמו חרשתא שסקרתי באחד מהפוסטים הקודמים, מסכת תהום הוא תרומה שאין שיעור לה לספרות העברית. רוצו לקרוא!