ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

האיש של היטלר בדמשק: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

יכריחו את האוסטרים לענוד טלאי צהוב? רה"מ גולדה מאיר בוינה עם הקנצלר ברונו קרייסקי

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

להביא את הפושעים הנאצים למשפט, ואם לא תהיה אפשרות – להורגם. מנחם בגין.

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

הזכיר לסוכן את הקרואטים שרצחו את משפחתו – אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס, סוריה (1985)

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

הסמל של אגודת ידידת צמחי המרפא

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

טירת קרלשטיין, אוסטריה. מהעיירה הזאת נשלח מכתב הנפץ לברונר

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לא עוד כרוב כבוש: ברונר חדל מתחביבו לאחר ההתנקשות

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

האיש של היטלר בדמשק: שערוריית הספר השחור

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".

רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.

גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.

הבוס של סוריה: עבד אל חמיד סראג' (מימין) עם נשיא הרפובליקה המאוחדת נאצר בעיר הנמל הסורית לאטקייה

אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.

ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.

גיליון אל-אהרם (מצרים) המדווח על ההפיכה

ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.

בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.

אף משטר סורי לא יכול להסגיר אויב של ישראל: אלויס ברונר בשנות השישים

הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.

כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.

כיכר חריקה בדמשק – היום. כאן שכן משרדו של ברונר בשנות השישים

השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.

ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.

לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

האיש של היטלר בדמשק – פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

השכונה של ברונר היום, צילום לווין. ביתו מסומן בחץ השחור, בפינת רחובות ג׳ורג׳ חדאד ועבד אל מאלכ אבן מרוואן. קרדיט: Google Earth

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בברכת ציד מוצלח: ראש מחלקת עמל, שלמה כהן-אברבאנל

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

מפקד מבצע החיסול – רה״מ לעתיד יצחק שמיר

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

שכונת מגוריו של ברונר, צילום רחוב מ-2019. קרדיט: Jihad Lazkanee, Google Earth

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

כאן התבצעה ההתנקשות: משרד הדואר המרכזי, דמשק

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

מרתפי החקירות של המודיעין הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. ביום בלתי ידוע בשנת 1959, ירד עוזרו של אייכמן ללוע הארי, רק כדי לחזור משם כסוכן, מודיע ויועץ של השירות החשאי בדמשק. משם, תכנן לחלץ את מורו ורבו, אדולף אייכמן, באמצעות מבצע חשאי, ובאותה הזדמנות להיפטר ממשכיר נודניק שהפריע לו להזמין זונות לדירה. "האיש של היטלר בדמשק", הסדרה המיוחדת של הינשוף על מעלליו של אלויס ברונר, והפעם: פיגועי מיקוח ומזימות בינלאומיות.

מרתפי החקירות של המודיעין הצבאי הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. המדינה המצרית-סורית, שהתקיימה בין 1958 ל-1961 ונודעה כ"רפובליקה הערבית המאוחדת", החזיקה לפחות שלושה שירותי ביון במחוז הצפוני שלה. הפרוע והמאיים שבהם נקרא "המשרד המיוחד". עבד אל חמיד סיראג', הבוס של סוריה, הקים אותו כדי ליצור בסיס כוח עצמאי ולפקח על חתרנות ביתר שירותי המודיעין. אחד ממפקדי המשרד, טיפוס אפלולי שידוע לנו רק כ"קפטן לחאם", החזיק שורה של וילות ובניינים נטושים בפרברי דמשק, אליהם הגיעו אסירים שסומנו לטיפול מיוחד. החוקרים, חלקם פליטים פלסטינים להוטים לרצות, נודעו במידת אלימות חריגה אפילו בנוף הסורי. למוד ניסיון, הקונסול המערב-גרמני השווה אותם למעני הגסטפו מהרייך השלישי.

ביום לא ידוע, לקראת סוף 1959, הובא לאחד המתקנים הללו אוסטרי שחום ומשופם, שהזדהה בפני חוקריו כ"ד"ר גיאורג פישר". בשולחן מולו ישב קפטן לחאם. באותה התקופה, המשרד המיוחד לא ידע ש"פישר" היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד מאנשי הביצוע האכזריים ביותר של השואה באירופה. אבל הסורים ידעו גם ידעו על עסקיו המפוקפקים של "פישר" בדמשק, וסוכניו של לחאם גילו שהעביר כספים דרך קבע לאנשי קש באוסטריה. המשרד המיוחד, הבהיר לחאם לברונר, חושד שמדובר ברשת הברחת סמים ומתכוון לעצור אותו עד תום החקירה. עוזרו של אייכמן, שידע דבר או שניים על מתקני עינויים, מאד לא רצה לראות את החלק הפנימי של הוילה, ולאחר שכל נסיונות השכנוע נכשלו, שלף את הקלף האחרון שלו. "קוראים לי אלויס ברונר," אמר, "עבדתי עם אייכמן וצדים אותי כי אני אויב של היהודים." בתגובה, קם לחאם מהשולחן ולחץ את ידו בחום. "ברוכים הבאים לסוריה," אמר, "אויב אויבי הוא ידידי". מרגע זה, פצח ברונר בקריירה רבת שנים במודיעין הסורי, שכללה, כפי שנראה, גם תוכנית מופרעת לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי.

אלויס ברונר בדמשק, שנת 1961

ברונר גייס למודיעין הסורי את שותפו למשחקי הברידג', פרנץ רדמאכר, המומחה לשעבר לענייני יהודים במשרד החוץ הנאצי. רדמאכר, שנודע כהוגה תוכנית מדגסקר, לקח חלק פעיל בטבח יהודי בלגארד. כעת, ביחד עם ברונר, עבד כסוכן עבור המשרד המיוחד ובמקביל גם עבור שירות המודיעין הראשי (מחלקת החקירות הכלליות). הצמד עבד עם קצינים סורים דוברי גרמנית, ששירתו בס"ס במהלך מלחמת העולם השנייה. אלו לקחו חלק גם בעסקי הנשק המלוכלכים עם המחתרת האלג'יראית, בעודם גוזרים קופון שמן. תחת פיקודם של קפטן לחאם וברנש נוסף, ממדוח אל-מידאני, אספו מודיעין על גרמנים ואוסטרים שגרו בסוריה ולבנון, וכנראה גם החליפו מידע עם סוכנים של ה-BND. העיתונאי והבלש החובב הרמן שפר, שהצליח לחדור לקהילה הנאצית בדמשק (ראו הפוסט הקודם בסדרה), סיפר שבכל פעם שהגיעה בקשת הסגרה נגד ברונר, זימן מידאני אותו ואת רדמאכר למשרד, ושאל אותם אם הם "נמצאים בסוריה". כשהשיבו בשלילה, מתקשים להחניק את צחוקם, ענה מידאני בשם משרד הפנים כי אין אנשים כאלה במדינה. זו תהיה התשובה הסורית הקבועה לכל בקשת הסגרה בעשרות השנים הבאות.

במקביל, שימש ברונר כמדריך לחקירות ועינויים. בכל יום נסע באופניים לואדי בראדה, שכונה בפרברי דמשק, שם הדריך קצינים סורים בשיטות הגסטפו ולימד אותם את השפה הגרמנית, "עם המבטא האוסטרי השרמנטי". כמה ממנהיגיו מזרי האימים של השירות החשאי הסורי לעתיד, כמו גנרל עלי דובא, למדו תורה מפיו. יש המייחסים לו את ההמצאה של "הכיסא הגרמני", עינוי סורי מפורסם שכל מי שמעוניין יוכל לקרוא עליו כאן. ברונר לא היסס גם לנצל את כוחו למטרות אישיות. לבקשתו, אסר קפטן לחאם את המשכיר האומלל שלו, קורט ויצקה, שמחה על כך שברונר הזמין זונות לדירה. ויצקה נזרק לאחת מה"וילות" הידועות לשמצה של השירות המיוחד, עונה במשך מספר חודשים וחזר לגרמניה כשבר כלי. עכשיו, ברונר היה יכול להנות באמת מהדירה בג'ורג' חדאד 22. היא היתה כולה שלו.

ברונר נסע לשם באופניים מדי יום. ואדי באראדה, פרברי דמשק

עם זאת, במהלך שנת 1960, ברונר לא הסתפק בתפקיד יועץ ומדריך, אלא שאף ללכת בגדולות. מחשבתו נדדה יותר ויותר אל מעסיקו לשעבר, אדולף אייכמן, שנחטף על ידי המוסד ממקום מקלטו בארגנטינה והובא לישראל במאי אותה שנה. "אייכמן היה יקר לי," אמר ברונר לימים, ושטח בפני קפטן לחאם בקשה מיוחדת. האם אפשר, שאל, לתכנן מבצע קומנדו נועז ולחטוף את אייכמן מהכלא בעתלית? זה יהיה ללא ספק ניצחון ערבי מזהיר על הישות הציונית. המשרד המיוחד הבטיח לשקול, אולם לחאם בוודאי ידע שמדובר בפנטזיה מופרעת. למבצע חילוץ מהסוג הזה יש צורך בסירות מהירות, ציוד מתוחכם וצוותים מיומנים שלא היו בנמצא. כמו כן, אי אפשר לתכנן מבצע כזה ללא מודיעין מדויק על הכלא, עדיף דגם שלו. לצבא הסורי, שלא נודע בביצועיו גם בתנאי שגרה, לא היו אפילו מקצת היכולות הללו. אנשי המשרד המיוחד, שלא רצו להעליב את ברונר, הורידו אותו מהרעיון בעדינות. לחאם הפגיש אותו עם קצין בכיר, גנרל ע'זאל, שהסביר לו שאייכמן הועבר לכלא מבוצר, רחוק מהים, ולכן המבצע לא יוכל לצאת אל הפועל.

ברונר לא ויתר. הוא נפגש במלון אומייד המפואר בדמשק, מרחק הליכה קצר מהבית שלו, עם מו"ל ניאו נאצי שהיה מקורב לצוות ההגנה של אייכמן. בפגישה הציע לעזור להגנה ככל יכולתו, ואפילו להיוועד באתונה עם הסנגור, רוברט סרווציוס, ולמסור לו חומר שיקל על אייכמן. אבל לשם כך היה צורך בדרכון, וברונר חשב שמסוכן מדי עבורו להתייצב בקונסוליה המערב-גרמנית (על הקשר לתוכניות המוזרות של הביון הגרמני כתבתי בפוסט הקודם). סוכני המוסד, שעקבו אחרי הפגישה, דיווחו עליה למטה בתל אביב. איסר הראל, ראש השירות המודאג, תדרך את בן גוריון ושרי הממשלה בדצמבר 1960 כי פרקליטו של אייכמן קשור עם "כנופיה מסוכנת של נאצים, מסוכנת ובזויה." גם בן גוריון הביע חששות ביומנו שכנופיות כאלו ינסו להפריע למהלך המשפט. הוא לא ידע עד כמה הוא צודק.

בניסיון למצוא דרכים לעזור לאייכמן, טס ברונר לקהיר עם דרכון סורי, ונפגש שם עם חבורה של פליטים והרפתקנים נאצים, ביניהם התועמלן האנטישמי הארסי יוהן פון להרס, שהתאסלם ושינה את שמו לעומר אמין. ברונר ולהרס סיכמו לסחוט כסף מיהודים ששיתפו פעולה עם המנגנון של ברונר בזמן השואה, ולהשתמש בו בכדי לממן את ההגנה של אייכמן. התוכנית כנראה לא יצאה אל הפועל, ובכדי להגביר את הלחץ על ישראל, תכנן ברונר מזימת טרור בינלאומית של ממש. הוא ואנשיו חשבו לחטוף מישהו "שאין לו תחליף עבור היהדות הבינלאומית" וכך להשיג את שחרורו של אייכמן. על הכוונת היה ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. המודיעין הסורי לא ממש הסכים לעזור, ולכן השתמש ברונר בחבורה של הרפתקנים לבנונים. אלו יצרו קשר עם ותיקי "יחידת ברנדנבורג", קומנדו עילית של הצבא הגרמני, שהיה אחראי בין היתר לניסיון להרעיל את מקורות המים של היישוב העברי בסוף מלחמת העולם השנייה. בפגישה, הציעו להם הלבנונים לחטוף את גולדמן לאחר אחת מפגישותיו באירופה ולהטיס אותו לכלא של המחתרת האלג'יראית. ברונר לא ידע, שאחד מחברי הכנופייה שימש כמודיע של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, וזה מיהר לדווח עליה לקונגרס היהודי העולמי.

התוכנית קרסה ברעש גדול זמן קצר לאחר שנהגתה, בעיקר מפני שותיקי יחידת ברנדנבורג, אפילו אלו מהם שהיו חברים בארגונים ניאו-נאצים, סירבו לשתף עמה פעולה בטענה שהיא מסוכנת מדי. ברונר וראייס, מנהיג כנופיית ההרפתקנים הלבנונית, חששו אפילו שאחד מהם יסגיר את פרטי התוכנית לרשויות האוסטריות. האירוניה היא, שברונר היה שבוי בהזיותיו הנאציות, ולא רק מהזוית המבצעית הבלתי אפשרית. הוא האמין ב"יהדות בינלאומית" קונספירטיבית ויכולת-כל, וראה את גולדמן כמנהיגה הבלתי מעורער. בפועל, בראשית שנות השישים היה גולדמן כבר עסקן שוקע ולא פופולרי, ולא היה שום סיכוי שמישהו בישראל היה שוקל אפילו להחליפו באייכמן. אחד מותיקי המוסד שראיינתי למחקר אמר לי באירוניה: "חבל שברונר לא סיפר לנו על הכוונה לחטוף את גולדמן. היינו עוזרים לו."

איש לא היה מחליף אותו באייכמן – נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר נחום גולדמן

מה שברונר באמת לא ידע, הוא שבכל אותו הזמן, עיניים יהודיות עוינות הביטו בו מהצללים. בתל אביב, הלכו חוקרי המוסד וגיבשו תיק של מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר. יצחק שמיר, ראש יחידת "מפרץ" שהתמחתה במבצעים במדינות ערב, קיבל פקודה לתכנן מבצע שהוגדר כ"פיגוע הענשה". ישראל עמדה בפני הניסיון הנועז הראשון לחדור ללב דמשק ולחסל את עוזרו של אייכמן.

לפרק הבא: פיגוע הענשה


האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה שבלב הבירה. משם, ניהל הפושע הנאצי הנמלט אלויס ברונר את עסקי הברחת הנשק שלו, ושם הלך והוקף באויבים שרחרחו אחר כל צעד בציפייה דרוכה לטעות. בפוסט הקודם, האיש של היטלר בדמשק, סיפרנו כיצד הגיע עוזרו של אייכמן לבירה הסורית. עכשיו, בחלק השני, נמשיך ונספר כיצד עמד במרכזן של מזימות ביון בינלאומית ונסיונות להסתיר את עברם האפל של בכירים גרמנים. נגלה גם, מדוע השמיד שירות הביון הגרמני את התיק שלו.

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה האמיד שבלב הבירה. אם תחפשו במפות גוגל, או בכל מקור רשמי אחר, לא תמצאו את השם הזה. בשנות החמישים, השישים ואפילו התשעים, הייתם מבחינים אולי בכמות חריגה של שוטרים, ואם עיניכם חדות באמת, אז גם בסוכני חרש של המוחאבארת, המודיעין הסורי. אם נראתם זרים, יצאתם מהרחובות הראשיים לסימטאות, או הסתובבתם ללא מטרה ברורה, אולי היה עוצר אתכם אדם חמור סבר בבגדים אזרחיים ושואל אתכם למעשיכם. הסבר לא משכנע היה עלול להוביל אתכם לתא מעצר, לגירוש מהמדינה או לשניהם גם יחד.

גני סיבקי (היום): מרחק הליכה מהבית של אלויס ברונר. קרדיט: Syrianhistory.com

השכונה עצמה אמידה למדי. לצד מרכולים ומכבסות קטנות, אפשר למצוא שם בתי קומות נמוכים, מסעדות ובתי קפה. גן סיבקי נמצא במרחק הליכה קצר, וגם שגרירויות וקונסוליות רבות. הקומיקאי והתחקירן הגרמני כריסטיאן שפרינגר, שרחרח בשכונה פעמים רבות בשנות השמונים והתשעים בכדי לגלות את עקבותיו של אלויס ברונר, הבחין בעוד תופעה יוצאת דופן: ריכוז יוצא דופן של סורים קשישים שדיברו גרמנית לא רעה.

בית הדירות הפינתי, ג'ורג' חדאד מס' 22, היה, לפחות בשנות החמישים, רכושה של הממשלה הסורית, שנהגה להשכירו לאישים זוטרים, אורחים נמוכי דרג ויועצים זרים למיניהם. גם פושעי מלחמה נאצים עברו שם, פרנץ שְטאנְגֶל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, גר בבניין למשך זמן קצר, בטרם נמלט לדרום אמריקה. בשנות החמישים החליף אותו דג רקק בשם קורט ויצְקֶה, קצין וורמאכט בדימוס ששימש כיועץ זוטר בצבא הסורי. לאחר שהוצא לפנסיה, המשיך ויצקה להתגורר בדירה, ולפרנסתו עבד כמורה לגרמנית במכון גיתה המקומי. כדי להתפרנס יותר טוב, חיפש דייר משנה. כשהגיע אליו אוסטרי שחום ומשופם והציג את עצמו בשם "ד"ר גיאורג פישר", קיבל אותו ויצקה ללא שהיות. בקרוב יבין, שהוא עשה את טעות חייו. כי פישר היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שעוד יוביל את המשכיר שלו לתאי העינויים של המוחאבארת.

בפוסט הקודם דיברנו על אלויס ברונר, והדרך שבה נמלט מגרמניה ומצא מקלט בסוריה. ויצקה גילה מהר מאד, שהלה היה אדם בלתי נסבל גם ברמה האישית. לתדמתו של קצין הוורמאכט הצייקן והפוריטני, ברונר הזמין זונות לדירה דרך קבע, ואירח בה מגוון חברים מפוקפקים, שותפיו הגרמנים והסורים לעסקי הברחות הנשק. החיים של ברונר בדמשק היו טובים. לצד תפקידו בעסקי הנשק של המחתרת האלג'יראית, הוא שימש גם כסוכן מקומי של חברת בירה גרמנית. בנוסף לכך, גידל ארנבים על הגג ופתח עסק צדדי של כרוב כבוש ביתי, אותו מכר לאחד המרכולים המקומיים. הוא לא ידע, שלקראת סוף שנות החמישים, צללי העבר שלו ירדפו אותו מכל עבר, מכיוונים רבים ויותר מפעם אחת.

רחוב בשכונת אבו רומאנה, דמשק (היום)

סימן האזהרה הראשון הבהב בנמל ביירות כבר באביב 1959. באפריל אותה שנה, עגן בלבנון עיתונאי גרמני בשם הרמן שֶפֶר, טיפוס מפוקפק שידו בכל ויד כל בו. בשנות החמישים, ניהל שפר שורה של עיתונאים אנטי-ממסדיים, שהיו מקורבים בעמדותיהם לימין הקיצוני. לאורך כל הדרך, תקף בחריפות את הממסד השמרני של בון ואת הקנצלר קונרד אדנאואר, ורשויות חוק רבות בגרמניה חשדו שהוא ממומן ופועל כסוכן השפעה מוסווה של המזרח הקומוניסטי.

ב-1959 ו-1960, ביקר שפר מספר פעמים בדמשק, והתחבב על הקהילה הנאצית המקומית. הוא התארח בביתו של קארל-היינץ שְׁפֵּאת, איש עסקים נוכל ושותפו הקרוב של ברונר בעסקי הברחת הנשק, והתיידד עם פרנץ רדמאכר, רוצח המונים נוסף ששימש כ"מומחה לענייני יהודים" של משרד החוץ הנאצי. סיפור הכיסוי של שפר היה כפול. לאנשים מסויימים סיפר שהוא הגיע למזרח כדי לפתוח כתב עת שיעסוק בפיתוח כלכלי בעולם השלישי, ולאחרים – שמטרתו האמיתית היא ללקט עדויות לטובתו של מקס מֶרְטֶן, יועץ הממשל האזרחי הנאצי ביוון ואחראי לגירוש יהודים לאושוויץ, שישב בכלא היווני באותה העת. בינתיים, שפר הצליח לשים את ידיו על שלל עשיר. הוא צילם את ברונר, גנב מסמכי מפתח שקשורים לעסקי סחר הנשק, ואסף מודיעין מקיף על הקהילה הנאצית בדמשק וקהיר. ב-16 במרץ 1960 גירשו אותו הרשויות הסוריות מהמדינה, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

מלון מירטום האוס בביירות – מקום מגוריו של הרמן שפר לאחר גירושו מסוריה. המלון, בבעלות גרמנית, נשרף במלחמת האזרחים הלבנונית. כאן תוכלו לקרוא על ההיסטוריה המרתקת שלו.

למעשה, עבד הרמן שפר, עיתונאי כושל שאינספור תביעות שונות היו תלויות נגדו, כסוג של יזם או רוכל מודיעין. הוא הבין שגורמים רבים מעוניינים במידע על הפושעים הנאצים המבוקשים במזרח התיכון, וחילק (ככל הנראה מכר) את המידע הזה ביד רחבה. הוא מסר לשירות החשאי הצרפתי מידע על ד"ר וילהלם בייסנר, איש ס"ד לשעבר שניהל את רשת הברחת הנשק למחתרת האלג'יראית. הצרפתים לא איבדו זמן, ומיד החליטו לתכנן מבצע שישגר את בייסנר לגיהנום בטרם עת. מסמכים של המוסד הישראלי, שהותרו לפרסום ב-2014, מרמזים כי שפר (שם קוד: מרחביה) מסר מידע על ברונר גם לתל אביב. הוא שיתף במודיעין גם את המשרד הגרמני להגנת החוקה (מקביל לשב"כ בישראל), ואת התובע הכללי בפרנקפורט, פריץ באואר, אחד מציידי הנאצים העקשנים ביותר באותה התקופה.

לאחר שמיצה את ההזדמנויות בעולם הביון ואכיפת החוק, מכר שפר את המידע גם למגוון רחב של מגזינים וצהובונים בגרמניה, שפרסמו כתבות עסיסיות על חייהם הטובים של הנאצים בדמשק. בראש אחת הכתבות, שכותרתה היתה "והם לא למדו כלום" (und nichts dazu gelernt), התנוססה תמונה עדכנית של ברונר ושותפיו. החשיפות של שפר פגעו אנושות בקהילה הנאצית במזרח התיכון, שחבריה התחילו להאשים אחד את השני בהדלפה לסוכן שחדר לשורותיהם.

במקביל, החשיפות של שפר טלטלו גם את ה-BND, השירות החשאי של מערב גרמניה. במטהו המבודד שבפולאך, פרבר פסטרולי וטובל בירק ליד מינכן, הרגיש רב המרגלים של בון, גנרל ריינהרד גֶהלֶן, שסכנות מקיפות אותו מכל עבר. חלק מהנאצים בדמשק ובקהיר עבדו עבורו, והחשיפות של שפר היו עלולות לקשר את השירות החשאי עם פושעי מלחמה. חשוב מכך, גהלן היה במצב רגיש מאד, מפני שסרטן של בגידה חלחל בתוככי השירות שלו. החל משנת 1957, הסתבר לו שהסובייטים החדירו חפרפרת לתוך המטה, וכעבור שנתיים היה ברור שמדובר בראש הדסק הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, בוגד שגרם למערב כולו נזק בל יתואר. ב-1959 וב-1960 החקירה התנהלה עוד בחשאי, אבל היה ברור לגהלן שברגע שהבוגד ייעצר, כל אויביו הרבים של ה-BND בבון ינצלו את המחדל הבטחוני האדיר בכדי לפגוע בשירות ואולי גם לפרק אותו.

ריינהרד גהלן – נשיא ה-BND, שירות הביון המערב גרמני

גהלן היה בטוח ששפר הוא סוכן קומוניסטי שעובד עבור מזרח גרמניה. בתגובה לחשיפות שלו ולפצצת הזמן המתקתקת של הבוגד במטה, החליט להיעזר – מכל האנשים – דווקא בפושע המלחמה הנמלט אלויס ברונר, שחי כעת בפחד הולך וגובר בדמשק. הוא הציע לו ביקור חטוף בגרמניה וחסינות זמנית ממעצר, אם יסכים למסור עדות שגהלן יכתיב לו. בעל הברית העיקרי של גהלן בממשל הגרמני, ראש לשכת הקנצלר הנס גְלוֹבְּקֶה, היה נתון אף הוא במצוקה קשה. עברו הנאצי, כפרשן המוסמך של חוקי נירנברג וכפקיד במשרד הפנים, חזר לרדוף אותו. במאי 1960, נחטף אדולף אייכמן והובא לדין בישראל. גלובקה פחד שאייכמן יזכיר אותו במשפט. וכדי להוסיף על הצרות שלו, הנס מרטן, היועץ למנהל האזרחי ביוון לשעבר, האשים אותו כי סיכל כוונה שלו ושל אייכמן (!) להציל עשרת אלפים יהודים יוונים ולהבריחם לפלסטינה. מרטן היה שקרן גמור. לא היה מבצע כזה, אם היה, אייכמן בוודאי לא היה מאשר אותו, ולגלובקה לא היתה כל נגיעה לעניין. אבל ראש לשכת הקנצלר הרגיש שהכתלים סוגרים עליו.

גהלן, שהיה זקוק נואשות לבעלי ברית, הציע לעזור לגלובקה באמצעות אלויס ברונר. אם ברונר, פקודו לשעבר של אייכמן ומהאחראים העיקריים לשואה, יעיד בשבועה כי לגלובקה לא היה כל קשר להשמדת יהודים, יוסרו הצללים מעל ראש לשכת הקנצלר. גהלן ככל הנראה קיווה כי הצעד הזה יקנה לו את תודתו הנצחית של גלובקה, וחסינות ברגע שהבוגד בתוך מטהו יחשף. התוכנית היתה כמובן רעיון עיוועים שאין כמותו. לגהלן לא היתה סמכות לתת חסינות לברונר, שהיה נתון למעקב מתמיד של התובע פריץ באואר. ביקור בגרמניה היה מסתיים בוודאות גבוהה במעצרו, בפיצוץ כל העניין ובשערוריה שהיתה מחריבה באופן סופי את ה-BND. למזלו של גהלן, ברונר עצמו נסוג מהתוכנית. בדצמבר 1960 הודיע באופן סופי שאינו מתכוון לבוא לגרמניה בשום מקרה, מחשש לחייו ולחרותו, וגם למסור עדות בנציגות מערב גרמניה בדמשק סירב. הוא נמנע ממגע עם הקונסוליה הגרמנית ופחד שאם יצור איתה קשר, זהותו תיחשף באופן רשמי והשעון יתקתק עד להסגרתו.

הרגיש רדוף מכל עבר: הנס גלובקה (מימין), ביחד עם הקנצלר אדנאואר

זה, לדעתי, הפתרון לחידת השמדתו של תיק ברונר בידי ה-BND בשנות התשעים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ברונר מעולם לא עבד כסוכן רשמי עבור ה-BND, ובניגוד למה שכתוב בספרים רבים, בוודאי שלא ניהל תחנה ולא שימש כ"איש של גהלן בדמשק". מסמכים שנחשפו לאחרונה בידי השב"כ הגרמני מצביעים שכמה סוכני BND זוטרים עמדו בקשר עמו, ודרכם העביר גהלן את הצעתו ההזויה. התיק הושמד, ככל הנראה, כדי להסוות את ההצעה של גהלן, וכך להגן על המוניטין שלו, של גלובקה ושל הממשל המערב-גרמני כולו. אולם המזימה נכשלה. המידע על כך נשמר בתיקי BND אחרים, שנפתחו לאחרונה לעיון חוקרים, ובקפקאות גרמנית טיפוסית, נשמר גם האינדקס, שמעיד על שיחה ארוכה שניהלו גהלן וגלובקה אודות ברונר.

אולם גם לאחר שגהלן עזב את ברונר והתפנה לצרותיו האחרות, לא הסתיים נתיב הדמים של הפושע הנמלט. בסוף שנת 1959, במפתיע, עצרו אותו שוטרי המוחבארת בדמשק והעבירו אותו למרתף של המודיעין הסורי. כשהקצין, קפטן לחאם, פתח את החקירה, הבין הפושע הנאצי שהוא בצרות גדולות. מכאן התחילה מערכת יחסים ארוכה וסוערת בין ברונר לשירותי המודיעין של סוריה, שהסתבכה בשל התערבותו המפתיעה של המוסד הישראלי.

בחלק הבא של הסדרה נספר על המודיעין הסורי ועל היוזמה לחטוף את "מנהיג היהדות הבינלאומית", וגם נגלה, כיצד קיווה ברונר לחלץ את אייכמן מבית הכלא בעתלית.

לפרק הבא: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי


האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." זה היה סופו של סיפור אפל ומרתק, שהתחיל בכבשני אושוויץ, עבר במזימות התנקשות, ריגול וטרור והסתיים בסמטאותיה של דמשק. סיפורו האמיתי של הפושע הנאצי אלויס ברונר נחשף רק לאחרונה עם גילויים של מסמכים חדשים ומפתיעים. חלק ראשון בסדרה, שמבוססת על הספר שאני כותב בימים אלו ממש.

אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס- צילום שנלקח בגניבה על ידי עיתונאי גרמני אלמוני, 1985

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." כעבור מספר שנים מת בבדידות בתאו, ונקבר מתחת למצבה עם שם בדוי. זה היה סופו של אחד מהמרצחים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט במשך עשורים בסוריה של אסד. אלויס ברונר, עוזרו הקרוב של אייכמן ב"מחלקה לענייני יהודים" בגסטפו, היה שליח אישי לענייני רצח והשמדה. בכל מקום אליו הגיע – סלובקיה, יוון, צרפת – השאיר אחריו עשרות ומאות אלפי נרצחים. הוא פיתח שיטה מחוכמת, שהשתמשה בכספי הקהילה היהודית עצמה ובמערך מלשינים, כדי למנוע אפילו מילד יהודי אחד לברוח מהתנורים. לאחר שנמלט לסוריה, הצליח לשרוד שני נסיונות התנקשות של המוסד, עונש מוות שלא בפניו, ואינספור בקשות הסגרה של צרפת, גרמניה המערבית ומדינות אחרות. בסופו של דבר, הרודן הסורי חאפז אל-אסד העניש אותו, אבל מהסיבות הלא נכונות. עדויות שומריו של ברונר, שנלקחו בידי עיתונאי צרפתי ממחנות פליטים בירדן, ומסמכים חדשים שנחשפו על ידי סוכנויות ביון, חושפים טפח מחייו של פושע המלחמה הנמלט, שניהל קריירה של טרור, סחר נשק והדרכה בשיטות הגסטפו שנים רבות לאחר תום המלחמה. העדויות החדשות מבהירות, סוף סוף, גם מה בדיוק עורר עליו את זעמו של אסד והביא למותו האומלל.

כמו נאצים רבים אחרים, אלויס ברונר ירד למחתרת לאחר כניעת הרייך השלישי במאי 1945. המקרה העיוור סייע לו עד מאד. במשרד של אייכמן היה לבלר בשם אנטון ברונר, וכדי להבדיל בינו לבין אלויס, נהגו לקרוא להם "ברונר 1" ו"ברונר 2". אנטון נלכד ועמד לדין בבית משפטי אוסטרי-סובייטי, ופליטים יהודים זיהו אותו בטעות כאלויס. ברונר 2 הוצא להורג, ובכך נתן תעודת ביטוח מסויימת לברונר 1. שנים מאוחר יותר, אפילו ה-CIA לא הוציא מכלל אפשרות שאלויס ברונר סיים את חייו על הגרדום.  

אלויס ברונר בזמן המלחמה

בניגוד לרבים מחבריו, שברחו לאיטליה ולדרום אמריקה, או סתם "השתקמו" בגרמניה המערבית, החליט ברונר לברוח למזרח התיכון. מאוחר יותר, בראיון עיתונאי מ-1985, סיפר מעשייה אקזוטית על בריחתו. לפי דבריו, הוא ארגן קנוניה עם חבר, פקיד בממשל הכיבוש הגרמני בצרפת בשם גיאורג פישר, שהיה דומה לו במבנה פניו ובקומתו. באביב 1954, במהלך הקרנבל בבון, העמידו השניים פנים שהם מבושמים, נכנסו לאחת המספרות וסיפרו לבעל המקום שהם רוצים למתוח את נשותיהם על ידי "החלפת תספורות". אלויס ברונר קיבל את התספורת של גיאורג פישר, ולהיפך. לאחר מכן לקח ברונר את הדרכון של פישר ואת זהותו, וכך נמלט לאיטליה ואז לאלכסנדריה. הסיפור צבעוני, אבל ככל הנראה לא נכון. ממסמכים גרמניים עולה כי ברונר פשוט גנב את הדרכון של פישר, החליף את התמונה וברח. כשעגן באלכסנדריה, בוודאי הבין שהחבל החל להתהדק סביב צווארו. זמן קצר קודם לכן, בית משפט צרפתי הוציא כנגדו גזר דין מוות שלא בנוכחותו.

באותה תקופה שרצה מצרים יועצים גרמנים לרוב, חלקם הגדול עם עבר בוורמאכט, בס"ס או במוסדות מדעיים נאציים שונים. המשטר המלוכני, ולאחריו משטר הקצינים החופשיים של גמאל עבד אל נאצר, היו מעוניינים לבנות מחדש את הצבא והתעשייה המצרית לאחר התבוסה המשפילה של 1948. בחלק מחוגי האליטה של מצרים רווחה הערצה לנאצים ולהיטלר, לא רק בגלל אנטישמיות, אלא גם משום שאלו נלחמו בכובש הבריטי השנוא. למרות תבוסתם, נתפסו הוורמאכט והס"ס כארגונים צבאיים אדירים שיש ללמוד מהם. ותיקי הארגונים הללו מצאו שבגרמניה המשתקמת יש ביקוש מוגבל בלבד למרכולתם, ולכן רבים מהם שמחו לעבוד במצרים. השכר היה אמנם נמוך יחסית, אך התנאים הנלווים היו מפוארים, כולל דירות מרווחות וממוזגות, מנוי מפנק בקאנטרי-קאלב (מותרות של ממש באותה התקופה) וכניסה חופשית יחסית לחוגי האליטה. ארגוני הביון של גרמניה המערבית תמכו באותם יועצים, מפני שראו בהם חיל חלוץ של המערב במזרח התיכון ומחסום בפני התפשטות סובייטית. אפילו ישראל לא התרגשה יותר מדי באותה התקופה. "נו, עוד נאצי במצרים", אמר דיפלומט ישראלי לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניסה לעניין אותו בדו"ח על פושע מסויים שהגיע לארץ הנילוס. הגישה הישראלית לעניין תשתנה בקיצוניות מאוחר יותר, מסיבות שעוד נעמוד עליהן.

למרות ריבוי היועצים הגרמנים, ברונר לא מצא את מקומו במצרים. המשטר של נאצר היה זקוק לקצינים ולמדענים, לא למומחים לרצח עם. לברונר, איש הגסטפו לשעבר, לא היתה גישה למשטרה החשאית המצרית, ולכן לא מצא משרה כיועץ לביטחון פנים. אפילו מנהיג "מפלגת הרייך הסוציאלית", פלג ניאו-נאצי שנאסר בגרמניה המערבית וראשיו גלו למצרים, הבהיר לברונר שאינו רצוי בארגון שלו. בצר לו, פנה פושע המלחמה הנמלט למלאך השומר של המבוקשים הנאצים באשר הם, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. זה הבהיר לברונר שיש לו חברים בסוריה, והוא יכול לסדר לו ויזה, דירה ומקום עבודה.

המלאך השומר של המבוקשים הנאצים – חאג' אמין אל חוסייני סוקר חיילי ואפן ס"ס מוסלמים בזמן המלחמה

לכן, ככל הנראה בסוף שנת 1954, הפליג ברונר לביירות ומשם המשיך לדמשק. כאן, הפרטים על מעלליו סותרים ומעורפלים. בספרים מסויימים על הנאצים במזרח התיכון כתוב שניהל מחתרת ניאו-נאצית בינלאומית בהנהגתם של מרטין בורמן (שמת למעשה ב-1945) ואדולף אייכמן (שהתפרנס בדוחק כפועל בארגנטינה). טענה רצינית יותר גורסת כי ברונר עבד עבור שירות הביון המערב-גרמני (BND) כסוכן או כראש התחנה בדמשק. טענה זו מגובה בראיות נסיבתיות. ראשית כל, אנחנו יודעים שה-BND לא היסס להעסיק נאצים, כולל פושעים ידועים לשמצה, בעיקר במדינות זרות או תחנות הרחוקות מהמטה. שנית, ידוע לנו של-BND היה תיק של 581 עמודים על ברונר, שהושמד בשנות התשעים, כנראה בהוראה מגבוה. ההשמדה של התיק מעוררת חשדות כבדים שהיה למודיעין הגרמני משהו להסתיר.

אולם בסברה הזאת, שהפכה לסוג של קונצנזוס, יש מספר בעיות קשות. המסמכים של הקונסוליה המערב גרמנית בדמשק מראים כי ד"ר גיאורג פישר (שמו הבדוי של ברונר) פחד להתקרב אליה ונמנע מליצור עמה קשר, מלבד מכתבי הלשנה מגעילים על כמה מבני עמו שהתגוררו בעיר. הוא היה שנוא בקרב הדיפלומטים, ואף כי אין להוציא מכלל אפשרות שמסר מידע לגורמי BND כאלה ואחרים, קשה להאמין שנשא בתפקיד של ראש תחנה בלי שמישהו מהקונסוליה ידע על כך. למרות שהתיק של ברונר הושמד, התיקים של נאצים אחרים שחיו בסביבתו של ברונר, ודווקא כן עבדו עבור ה-BND, נחשפו באופן כמעט מלא. ככל הידוע לי, אין בהם אפילו בדל ראיה על העסקתו של ברונר כמרגל מערב-גרמני. אם כן, למה השמידו את התיק? חשוב לציין שדווקא האינדקס שלו שרד. נגיע לזה מאוחר יותר.

העבודה האמיתית של ברונר בדמשק היתה מטונפת למדי. הוא הצטרף לנאצים לשעבר, ביניהם פרנץ רדמאכר, המומחה לענייני יהודים של משרד החוץ ההיטלראי, וד"ר וילהלם בייסנר, מרגל ס"ד שרק תבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעה ממנו לקחת חלק בהשמדת יהודי ארץ ישראל. הכנופייה הזאת, שחברו אליה כל מיני גרמנים מפוקפקים שגרו במצרים ובסוריה, הקימה חברת קש בשם OTRACO (Orient Trading Company). במשך שנים רבות לא מצאו תיעוד רשמי לקיומה של החברה, והיו מומחים שאף הניחו שהיא מיתוס. אולם לצד זכרונות של מעורבים שנמסרו בדיעבד וכתבות עיתונאיות, הצלחתי למצוא בארכיון צרפתי רישום בזמן אמת על הקמתה. ביחד עם שרשרת של חברות קש גרמניות, רובן בהנהלת נאצים או ניאו נאצים, OTRACO ניהלה עסקים רווחיים של הברחת נשק ממדינות הגוש המזרחי למחתרת האלג'יראית, שהתקוממה באותה העת נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.

מרכז של ריגול, סחר נשק ומקום מקלט לפושעים נאצים – דמשק בשנות החמישים

לפני שנגיע למעלליו הסוערים יותר של ברונר, נותרת עדיין השאלה, מדוע השמיד ה-BND את התיק שלו. התשובה מוזרה ביותר, ואפשר להגיע אליה בדרכי עקיפין. בקרוב נפגוש במרגלים חובבים, מזימות בינלאומיות וראש סוכנות ביון אחד שעשה דברים מטופשים באופן קיצוני בכדי לשמור על מעמדו. הישארו עמנו לחלק השני של הסדרה.

סוכן כפול: צוהר חדש לעולם הצללים

ספר חדש מאת קובי סגל פותח צוהר אפלולי לעולמם של הסוכנים הכפולים, יחסיהם המתעתעים עם מפעיליהם והתפקיד שמילאו במלחמת העולם השנייה, במלחמה הקרה, בסכסוך הישראלי-ערבי ובעימותים אחרים במאה העשרים. ינשוף היסטורי על מבוא חדש לממלכת הצללים.

קובי סגל, סוכן כפול: גיוס, הפעלה, תובנות (אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין, 2020)

ביוני 1940, שיא השפל של מלחמת העולם השנייה, כבשה גרמניה הנאצית את איי התעלה, השוכנים בין בריטניה וצרפת. הפקידות הבריטית של האי שיתפה פעולה באופן מלא עם הכובש הגרמני, לרבות בהסגרת יהודי האי הבודדים למחנות השמדה. במקביל, היו גם כאלו שחשבו כי הכיבוש הזר יכול להעניק להם הזדמנויות יקרות מפז. אחד מאלה היה פורץ כספות בריטי בשם אדי צ'פמן שנכנס ויצא מבתי סוהר. לאחר ששוחרר ואז נחבש לתקופה קצרה בכלא נאצי בחשד לגניבה, התנדב צ'פמן לעבוד עבור האבוור, המודיעין הצבאי הגרמני. ראש תחנת האבוור בנאנט, סטפן פון גרונינג (שם בדוי: ד"ר גראומן), העביר אותו לוילה צרפתית מפוארת בתנאי מלון יוקרה, ואימן אותו במשך חודשים בטכניקות ביון מתקדמות. אבל לאחר שצ'פמן הוצנח בבריטניה, דפק מיד על הדלת הראשונה וביקש לקרוא למשטרה. משם, הוא הועבר מניה וביה למחנה 020 של ה-MI5, שירות הריגול הנגדי של הוד מלכותה, שהאזין לתשדורות האבוור וציפה בכליון עיניים לבואו.

מרגע זה, הפך פורץ הכספות הקטן לאחד מהסוכנים הכפולים המרשימים ביותר במלחמה. הוא הוצנח מספר פעמים על ידי הבריטים באירופה הכבושה, ועל ידי הגרמנים באנגליה, האכיל את מפעיליו מהאבוור בדיסאינפורמציה מחוכמת, ונהנה מבילויים יקרים, מלונות מפוארים ומאהבות שהמתינו לו בכל נמל שפקד. מי שירצה לקרוא עוד על הסיפור של צ'פמן, מוזמן לרכוש את ספרו המשובח של בן מקנטייר, סוכן זיגזג. לעומת זאת, מי שירצה למקם אותו בתוך ההקשר המרתק של תורת הסוכנים הכפולים, ההיסטוריה שלהם ודרך הפעלתם במאה העשרים, ראוי שישיג לעצמו עותק מספרו החדש של קובי סגל, עורך דין ויוצא קהילת המודיעין. הספר, סוכן כפול:  גיוס, הפעלה, תובנות, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאה משותפת של אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין.

סגל סוקר ומנתח את תופעת הסוכנים הכפולים במברשת היסטורית רחבה, והיריעה שהוא פורש בפני הקורא היא עצומה ומרתקת כאחד. לאחר הקדמה שעוסקת באחד הסוכנים הכפולים המעניינים ביותר שמוזכרים בתנ"ך, חושי הארכי, ובתופעות דומות ביוון, רומא וסין העתיקות, פונה סגל למאה העשרים. כמה מהפרקים המעניינים ביותר עוסקים במלחמת העולם השנייה. בניגוד למחברים כמו ג'ון קיגן ומקס הייסטינגס, סגל חושב שהמודיעין מילא תפקיד מכריע במלחמה הזאת, ושלצד התרומה האדירה של פיענוח הצופן הגרמני ("אניגמה"), גם הסוכנים הכפולים תרמו את חלקם לניצחון במערכה.

סגל מתאר למשל באריכות את ב"דאבל קרוס", אחד מהמבצעים המודעיניים המזהירים בעידן המודרני. בהסתמך על שפע מקורות, זכרונות ודוחות, הוא משחזר לקורא העברי את האופן שבו המודיעין הבריטי הצליח ללכוד ו"להכפיל" כמעט את כל הסוכנים הגרמנים בבריטניה. כלומר, להעמיד בפניהם ברירה בין מאסר והוצאה להורג, לבין שיתוף פעולה. הם ימשיכו לשדר לגרמנים, אבל רק את המידע שהשירות החשאי הבריטי, MI6, יתיר להם לשדר. המידע ששידרו הסוכנים הכפולים, ברשות ובסמכות, היה מה שנקרא בטרמינולוגיה המקצועית "מזון תרנגולות", כלומר, מודיעין אמיתי אך לא מזיק שיבנה את אמיתות הסוכן, לצד דיסאינפורמציה מכוונת שתטעה את הגרמנים.

אדי צ'פמן, הנוכל הקטן שהזכרנו קודם, היה חלק ממבצע דאבל קרוס, וסייע לקרב על האוקיאנוס האטלנטי באמצעות האבסת הגרמנים במזון תרנגולות שנרקח היטב. כזכור, אחת המערכות החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה התנהלה באותו אוקיאנוס. אדמירל דניץ, ראש פיקוד הצוללות הגרמני, שיגר "להקות זאבים" של צוללות לעמקי הים, בכדי להטביע כמה שיותר ספינות אספקה וסיוע שהיו בדרכן לבריטניה ולברית המועצות. מכיוון שמלחמת העולם השנייה, במיוחד החל מ-1942, התנהלה כמלחמת התשה, נודעה חשיבות עליונה לכמות האספקה שהגיעה למדינות הלוחמות. לכן, טונאז' הספינות המוטבעות לעומת אלו שעגנו בנמל היעד הפך להיות קריטי לכל הצדדים. הבריטים הצליחו בהדרגה להשיג יתרון בקרב על האוקיאנוס בשל מיומנות צוותים, נכונות ללמוד ולהסתגל, שימוש נכון בשיירות ומטוסי סיור, אולם בראש ובראשונה, בזכות מודיעין אותות חריג באיכותו. אנשי המודיעין הבריטי הצליחו לפענח חלקים נכבדים מהצופן הגרמני, במיוחד את זה של הצי. לכן, הם האזינו לשידורים והשכילו לצוד את הצוללות. אולם, אליה וקוץ בה: אם הגרמנים יראו שיותר מדי צוללות טובעות, הם עלולים לשנות את הצופן וההשלכות על המלחמה יהיה קריטיות. כמו בכל מבצע מודיעיני מורכב, נוצר כאן מתח בין שימוש חיוני במידע לבין הגנה על מקור.

הבריטים השתמשו במגוון שיטות כדי "לתרץ" הטבעה של ספינות וצוללות, כך שהגרמנים לא יבינו שהאיכון התבצע דרך פיענוח האניגמה. לפעמים שלחו מטוס סיור ש"יראה" את הצוללות, לפעמים תצפיות אחרות, ובמקרה אחד חריג, אפילו המציאו "סוכן בכיר" במטכ"ל הגרמני שהעביר את המידע ודאגו שהגרמנים ישמעו על כך. בהקשר הזה, לסוכנים המוכפלים של "דאבל קרוס" היתה חשיבות עליונה. צ'פמן, שהזכרנו קודם, דיווח לגרמנים, כביכול באמצעות מסמכים שהצליח לגנוב מבריטניה, על פצצת עומק בריטית חדשה שיכולה להטביע צוללות ממרחק רב יותר. בכך, תרם רבות למערכת ההטעייה שנועדה להגן על הסוד הגדול מכולם: פענוח האניגמה.

בספר, מתאר סגל שורה של טיפוסים צבעוניים שעמדו במרכז המבצע. קולונל רובין סטיבנס ("עין הפח") המוזר והמיזנטרופ, המלומד האוקספורדי ג'ון מסטרמן, לורד ויקטור רוטשילד האריסטוקרטי וחובב הפיצוצים, וקולונל תומס רוברטרסון (טאר), הוגה רעיון "דאבל קרוס", שהתפרסם באמירה כי "סוכן חי שמטעה את האויב עדיף מסוכן מת שכבר לא מועיל."

            זו, כמובן, רק אפיזודה אחת בספרו של סגל. הוא מתאר בפרוטרוט גם את יתר מבצעי ההטעייה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה, שסייעו ואף אפשרו את הניצחון בעל עלמיין, הפלישה לנורמנדי וקרבות אחרים, אך גם כשלונות מודעיניים שתרמו להפסד הצורב במבצע "גן שוק" (הצניחה בארנהיים) בשלהי 1944. להטעייה תרם מבצע סוכנים כפולים – אולי ההכפלה המוצלחת היחידה מהצד הגרמני – במסגרתו האבוור לכד והכפיל את המרגלים הבריטים שהוצנחו בהולנד.  פרקים אחרים עוסקים בסוכנים הכפולים הסובייטים בראשית ימי ברית המועצות, במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, ובמיוחד בעלילותיו של רב המרגלים האכזרי פאבל סודופלאטוב. המלחמה הקרה מקבלת תשומת לב מיוחדת בספר, עם פרקים שעוסקים בריגול הקומוניסטי במערב, לרבות "החמישייה" הידועה לשמצה של קיימברידג'. פרק חשוב במיוחד עוסק באשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר ואולי מגדולי הסוכנים הכפולים במאה ה-20, שהעביר לישראל מידע לפני מלחמת יום כיפור. סגל סוקר את העמדות השונות בשאלה, האם מרואן היה סוכן ישראלי "ביעד" (כלומר, עבד רק עבור ישראל), או שהיה סוכן כפול, ולמעשה הטעה את ישראל בחסות מצרים. למרות שהמסמכים שהתפרסמו לאחרונה והמחקר המעודכן, לרבות ספרו החדש יחסית של אורי בר יוסף, מצביעים על כך שמרואן לא היה סוכן כפול, נמנע סגל מלהביע עמדה בשאלה זו.

            בחלקו האחרון של הספר, המפורט מכולם, צולל המחבר לעולם המלחמה בטרור. הוא מראה כיצד המוסד, ה-CIA וגופי מודיעין אחרים השתמשו בהצלחה בסוכנים כפולים לסיכול פיגועים, איסוף מודיעין ופגיעה ברשתות התקשורת של ארגוני הטרור. כאן, בין היתר, מותח סגל ביקורת חריפה על רוברט איימס, אחד הערביסטים המפורסמים ביותר של ה-CIA בסוף המאה ה-20. גישתו של איימס, שדגל בדיפלומטיה חשאית והבנות עם אש"ף, ויצר קשרים מצויינים עם עלי חסן סלאמה, ראש המודיעין של ערפאת, נראית לסגל כפייסנות נאיבית שלא סיכלה אפילו פיגוע אחד, ונתנה לאש"ף לגיטימציה שלא היה ראוי לה. אחרים, לרבות טים ויינר, ההיסטוריון החשוב של ה-CIA, חולקים על סגל נמרצות. והקורא יכול לשאול את עצמו את השאלה: ביחסים בין איימס וסלאמה, מי היה סוכן ומי מפעיל, מי הטעה את מי, ומי הכפיל את מי? זו שאלה קריטית, שצפה תמיד באוויר במערכות יחסים מורכבים בין כפולים לבין מכפיליהם.

            ספרו של סגל מצויין, רהוט וכתוב היטב. כמבוא ההיסטורי הראשון המתפרסם על נושא הסוכנים הכפולים בעברית, הוא פותח צוהר לנושא החשוב והמרתק הזה, ויהווה נקודת פתיחה הכרחית לכל מי שירצה ללמוד ולקרוא על התחום. מעבר לסיפור ההיסטורי, יש בו גם תובנות פסיכולוגיות רבות על אנשים שבוגדים במולדתם או במשלמי משכורתם, והאופן שבו הם חושבים, פועלים, מופעלים ומתנהלים. ובכל זאת, יש לי כמה מחלוקות משמעותיות עם הגישה המוצגת בספר.

            ראשית כל, ישנה ההגדרה. בניגוד להגדרה המצמצמת של השב"כ והיסטוריונים המזוהים איתו, המגדירים סוכן כפול אך ורק כאדם שנשכר בידי ארגון מודיעין אחד, אך בפועל עובד עבור ארגון אחר, ה-CIA מחיל את ההגדרה גם על עובד מנגנון בשירות ביון, שמרגל עבור שירות יריב. כלומר, לא רק סוכנים שעובדים עבור שני צדדים, אלא גם עובדי מדינה בכירים שמחליטים לבגוד (הרולד "קים" פילבי, למשל). שתי ההגדרות לגיטימיות, אך לפעמים נראה כי סגל מתרחב מעבר לשתיהן עד בלי די. באחד הפרקים, הוא מגדיר כסוכנים כפולים אפילו "מסתערבים" ולוחמי קומנדו ישראלים שחדרו למעוזי טרור פלסטיניים בתחפושת. ברגע שההגדרה רחבה מדי, היא מאבדת ממשמעותה.

            בעיה אחרת נעוצה במקורות שעליהם מתבסס "סוכן כפול", לעיתים קרובות מדי ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר או ספרים פופולריים שנכתבו בגישה שאינה מדעית. למרות ההצהרה בהקדמה, יש מעט מאד שימוש במקורות ארכיוניים באנגלית, עברית, רוסית או גרמנית.  לעיתים מתעלם סגל ממחקר חדש, ובכך הוא גורם לקורא להחמיץ את המחלוקות העזות שאופפות סוכנים כפולים מסויימים. למשל, הוא מציג את הסוכן הגרמני-יהודי ריכרד קאודר ("קלאט") כסוכן כפול סובייטי שהטעה את הגרמנים וסייע לסגור עליהם את המלכודת של סטלינגרד. כאן הוא מסתמך בעיקר על זכרונותיו של המרגל הסובייטי הבכיר פאבל סודופלאטוב, שכביכול הפעיל את קלאט, ועל ספרו של אברהם זיו-טל, שקשה לראותו כמחקר מדעי. לגיטימי לחשוב שקאודר היה סוכן כפול, ויש חוקרים הסבורים כך, אולם המחקר החדש בגרמנית נוטה להניח שהוא לאו דווקא עבד עבור הסובייטים אלא רימה את כל הצדדים במידה שווה. סגל טוען שהעריק הסובייטי יורי נוסנקו, שמסר מידע למודיעין האמריקאי, היה בפועל סוכן כפול של הקג"ב. שוב, יש הסבורים כך, אולם המחקר הפנימי החדש של ה-CIA (מאת ריצ'רד הוייר) מגיע למסקנה ההפוכה, והיה כדאי להתמודד איתו או לפחות להזכיר אותו. בכל מקרה, כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים שבעייתי לסמוך על ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר. במקרים רבים הם סובלים מבעיות אמינות קשות, מאדירים את עצמם יותר מהמגיע להם, או מתארים אפיזודות שלא היו ולא נבראו.

            לבסוף, הספר היה זקוק לעריכה מדעית קפדנית יותר, ומפעם לפעם ניתן בו פליטות קולמוס וטעויות עובדתיות קטנות. למשל, הועידה שהתקיימה חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה היתה ועידת פוטסדאם, ולא ועידת יאלטה. "צבאות זרים מזרח" (Fremde Heere Ost), ארגון הביון של גנרל ריינהרד גהלן, לא היה שייך לאבוור, אלא למפקדת כוחות היבשה (OKH), ולא עסק באיסוף מודיעין אלא רק בניתוחו. "קים", הכינוי של המרגל הבריטי המפורסם הרולד פילבי, אינו שמו של גיבור ספר הג'ונגל (זה הוא מוגלי), אלא הגיבור של ספר הרפתקאות אחר של קיפלינג הקרוי על שמו. מרגל סובייטי אחר שמוזכר בספר נקרא אלג'ר היס, ולא אדגר היס. היינץ פלפה, גדול הסוכנים הכפולים הסובייטים בביון המערבי גרמני ומגדולי הבוגדים במלחמה הקרה, נעצר ב-1961 ולא ב-1959.

            למרות הבעיות הללו, סוכן כפול – גיוס, הפעלה, תובנות הוא ספר מבוא משובח וראוי לקריאה, שיוכל להעביר לכם שעות מהנות רבות ולפתוח לכם צוהר לעולם חדש. הוא אמור לצאת לחנויות בימים הקרובים ממש, ואני ממליץ עליו בכל לב.

לשבור את החרם: מה היתה הטעות האמיתית של כחול לבן?

בחרם על הרשימה המשותפת, שיחקה כחול לבן לידיים של נתניהו והזינה את המטריקס המחוכם שמונע ממנה לעלות לשלטון. במקום זאת, ראוי להציע אלטרנטיבה לדרך של הימין והשמאל גם יחד: הקפדה על קווי יסוד ציוניים, בטחוניים ודמוקרטיים, נכונות לדבר עם מפלגות לכל רוחב המפה הפוליטית והתנגדות לחרמות מכל סוג. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

במהלך הבחירות, ההאשמה הנפוצה ביותר נגד יו"ר כחול לבן, בני גנץ, היתה שהוא בובה תכולת עיניים על חוט. מעין למלם מגמגם, שנמשך ומתופלל בידי גורמים חזקים ממנו. הטעויות הלשוניות והמשפטים המשונים שפלט מדי פעם חיזקו כמובן את הרושם הזה, וכך גם ההתנהלות האנמית, העייפה והמהוססת של כחול לבן בכללותה. מעבר לתומכיו של נתניהו, שהנגידו כמובן את ההתנהלות הזאת לכריזמה, לנחישות ולהחלטיות של מנהיגם, היו גם רבים מתומכי כחול-לבן וגוש המרכז שמאל שתהו על התנהלות המועמד "שלהם". מדוע רוב הנאומים של גנץ, למשל, נשמעו כאילו שחיברה אותם ועדה? בניגוד לליכוד, לש"ס ולרשימה המשותפת, שזיהו את ציבור המתלבטים הרלוונטי עבורם והתמקדו בו ביעילות, כחול לבן התרכזה בעיקר במשחק בונקר: לא לעשות טעויות, ולא להרגיז אף אחד. הרושם שנוצר היה שהם יותר מעוניינים בהפלת נתניהו, אבל פחות בהצבת אלטרנטיבה ממשית לשלטונו.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, העדר הכריזמה של גנץ עצמו הוא רק חלק מהבעיה. אפילו אם נסכים שמנהיג אנרגטי יותר, כמו גבי אשכנזי, היה נותן למפלגה יותר ברק וצבע, הכלב קבור באסטרטגיה לקויה ולא בכישורי המשחק והנאום של "חברי הקוקפיט". יהיו תוצאות המשחק הקואליציוני אשר יהיו, כחול לבן נכשלה כמפלגת מרכז בכך שלא הציבה אלנטרנטיבה פוליטית לדרכם של הימין והשמאל כאחד.

בכך, אין בכוונתי לרמוז שכחול-לבן היתה צריכה ללכת שמאלה, לכיוון מרצ, כפי שעשתה מפלגת העבודה. בעיני רוב מוחלט מהציבור הישראלי דרכו של השמאל ("תהליך השלום", "אוסלו", "דרך רבין") נכשלה כישלון חרוץ, שנחתם ונסגר באינתיפאדה השנייה ובמטחי הטילים מעזה. אולם גם הניסיון להידמות לימין בעייתי לא פחות. אם כחול לבן מסכימים, פחות או יותר, עם בנימין נתניהו בכל דבר, למה לא לבחור במקור? התשובה המקובלת, "שחיתות", אפקטיבית כמובן, אבל עד גבול מסויים. בפועל, כחול לבן נגררה אחרי נתניהו למספר טעויות הרסניות, בראש ובראשונה החרם המוחלט על הרשימה המשותפת. וזה חבל, משום שדווקא בנושאים אלו המרכז הישראלי יכול לצאת לדרך עצמאית משלו.

במשך שנים, נתניהו ותומכיו ביצרו קונצנזוס שעם הפוליטיקאים הערבים לא מדברים, לא יושבים בקואליציה ולא נסמכים על קולותיהם (העובדה שנתניהו נסמך על קולותיהם כמה פעמים וגם שיתף איתם פעולה לא מעלה ולא מורידה. מה שמותר ליופיטר אסור לשור). כחול לבן נגררה אחרי ה"קונצנזוס" המזוייף הזה, למרות שחלק גדול מבוחריה דווקא תומכים בשיתוף פעולה עם המפלגות הערביות. התוצאה ברורה לכל מי שיודע חשבון פשוט. בעוד שלנתניהו זמינים כל שותפיו הטבעיים, לרבות כהניסטים, ובעוד הוא מתעקש להביא את כל "בלוק הימין" לקואליציה, ממחנה השמאל-מרכז נגרעים 13-15 מנדטים שפשוט אי אפשר להיעזר בהם. ללא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת המרכז לא יכול לעלות לשלטון – נקודה. בשום מצב. בשום תרחיש. בשום קונסטלציה. באמצעות מסע תעמולה ודה-לגיטימציה מחוכם, הימין טען את הקוביות, היטה את הקלפים והינדס את המשחק כך שינצח תמיד. המצב הזה פוגע אפילו בשאיפותיה של כחול-לבן לעמוד בראש ממשלת אחדות חילונית, או לשתף פעולה עם הליכוד בתום עידן נתניהו. מדוע שהליכוד יוותר לך, וישתף איתך פעולה, כשהוא יודע שאין לך, למעשה, אופציות אחרות מלבד שיתוף פעולה איתו?

בני גנץ ואנשיו מודעים לכך היטב, אך מעולם לא היה להם את האומץ הדרוש לגלות מנהיגות, לשבור את המטריקס שיצר הימין ולנתץ את הקיר שמפריד בינם לבין השלטון. אמנם, לאחר הבחירות האחרונות, גנץ עשה כמה צעדים חיוביים: הוא נפגש עם ראשי הרשימה המשותפת (להוציא בל"ד), ביקש את המלצותיהם והגיע איתם לסיכומים סבירים בתחום השוויון האזרחי לציבור הערבי בישראל. היה בכך צדק רב, מפני שסקרים מוכיחים כי רוב בוחרי כחול-לבן תומכים בשותפות כלשהי עם המפלגות הערביות. אולם, עם התקרב מועד הבחירות האחרונות, שעה גנץ ככל הנראה לעצת אנשי האגף הימני ברשימה, או לחילופין אסטרטג או סוקר כלשהו, והצהיר קבל עם ועדה שלא יכניס את אנשי המשותפת לממשלתו וגם לא יסתמך על קולותיהם מבחוץ. נתניהו, בצדק גמור, מיהר להסביר לציבור את משמעות הדבר. אם אין לגנץ ממשלה בלי טיבי, משמעות הדבר שאין לו שום סיכוי לעלות לשלטון.

אני מודע היטב לנימוקים שעולים חדשות לבקרים, מדוע אסור לעשות עסקים עם המפלגות הערביות. אחדים מהם מסתמכים על הרעיון הגזעני להפליא של "רוב יהודי", כאילו לאזרחותם של הערבים אין שום משמעות בפועל וקולותיהם לא נחשבים. מתנגדים אחרים מצביעים, בצדק, על עמדותיהם המיליטנטיות והתנהלותם הבעייתית (ובמקרה של בל"ד – המרתיחה) של חלק מחברי הרשימה המשותפת. מסיבה זו, המרכז לא יכול ולא צריך להתייחס לפוליטיקאים של המשותפת כ"אחים אובדים". אבל הוא כן צריך להתנגד לחרם הבלתי מותנה עליהם, לסירוב המוחלט לדבר איתם.

לציבור הישראלי נמאס מהמשבר הפוליטי המתמשך, שמוביל אותו, שוב ושוב, למערכות בחירות מיותרות ויקרות. המבוי הסתום נגרם לא רק בגלל התעקשותו של ביבי להחזיק בכל מחיר במוסרות השלטון, אלא גם בגלל תרבות החרמות שהתפתחה במערכת הפוליטית הישראלית. בכנסת הנוכחית, קשה למצוא מישהו שלא מחרים מישהו אחר: יהדות התורה וש"ס מחרימות את ליברמן ואת יאיר לפיד. ליברמן מחרים את החרדים, את החלק ה"משיחי" בימינה ואת הרשימה המשותפת. הליכוד מחרים, כמובן, את השמאל והערבים, ודורש להכניס לקואליציה את כל ה"בלוק" שלו, שחלקים ממנו מוחרמים בידי כחול לבן. כחול לבן מחרימה גם היא את הרשימה המשותפת. עד לאחרונה, לפחות, החרימו הפוליטיקאים הערבים כמעט את כל המערכת הפוליטית הציונית. התוצאה המצטברת של כל החרמות הללו היא שכמעט אין אפשרות מתמטית להקים קואליציה כלשהי. קרי, תרבות החרמות היא שורש הרע של הפוליטיקה הישראלית.

כדי לבדל את עצמה כמפלגת מרכז, כחול לבן היתה צריכה להכריז שהיא, בניגוד ליריבותיה, לא מחרימה אף מפלגה, אולם תעמוד על קווי יסוד של ציונות, ביטחון, דמוקרטיה ומלחמה בשחיתות. הליכוד מוזמן לקואליציה, אבל לא עם מנהיג שהוגשו נגד שלושה כתבי אישום. החרדים מוזמנים אף הם, אם יסכימו לוותר על חוקים מרגיזים של כפייה דתית ולהשלים עם שינוי (מסויים, מתון) של הסטטוס-קוו לכיוון החילוני. אפילו ימינה מוזמנת, אם תסכים להתפשר על המצע הקיצוני שלה. באותה מידה, יש לנהל משא ומתן ענייני גם עם הרשימה המשותפת, או לפחות חלק ממרכיביה. אם יסכימו לשבת בממשלה עם קווי יסוד ציוניים ובטחוניים (או לתמוך בה מבחוץ) תמורה לויתורים בתחום האזרחי והמדיני – מה טוב. אם לא, גם בסדר. אופציה רצינית להתפשר ולהשפיע תיצור לחץ על חברי הכנסת של המשותפת מהציבור שלהם עצמם, שכבר כך תומך בכניסה לקואליציה, היינו – תספק תמריץ משמעותי להתמתנות. התהום הרגשית והפוליטית תצריך, כמובן, מהלכים הדרגתיים וזהירים. שיתוף הפעולה הנוכחי לחקיקת חוק שיאסור על נאשם בפלילים להרכיב ממשלה, בפועל קואליציית אד-הוק של ליברמן, כחול לבן, העבודה-מרצ והרשימה המשותפת, הוא התחלה טובה.

במילים אחרות, המרכז חייב להכריז בקול צלול וברור: אין אצלנו חרמות. כל הישראלים – יהודים וערבים, חילוניים, דתיים וחרדים, ימין ושמאל, כשרים בעינינו. אנחנו מוכנים לדבר עם כולם, לשאת ולתת, ובמידה מסויימת גם להתפשר, כל עוד אלו יסכימו לקווי היסוד הציוניים, הלאומיים והדמוקרטיים שלנו. עם מצע כזה של פיוס שאין בו התבטלות, המרכז הישראלי יוכל להציע אלטרנטיבה לתרבות השנאה וההתססה הקיימת. כחול לבן זקוקה לחזון כזה בכדי לעלות לשלטון. החברה הישראלית זקוקה לו הרבה יותר.

הרימו עוגן: אפקט העיגון והכשלים שממעידים אותנו

אלו גורמים נסתרים מעוותים את תהליכי החשיבה שלנו, במודיעין ומחוצה לו, ומביאים לטעויות קטלניות? ברוכים הבאים לעולם המוזר של אפקט העיגון.

בעבר, עסקנו בינשוף רבות בכשלים מודיעיניים. ראו למשל כאן, במאמר על המקרה המוזר של הכלבים שלא נבחו והמלחמה בעיראק

דמיינו לרגע שאתם איש עסקים, קצין מודיעין או חוקר, שחייב לקבל החלטות במהירות הבזק. קיבלתם מידע שהערך של חברה מסויימת עומד לצלול בשעות הקרובות, אך אינכם בטוח שהוא אמין. האם עליכם למכור את המניות שלכם, ומיד? לפי גירסה שמסר סוכן שב"כ יחיד, מחבלים יגיעו לגדר בגזרת טול-כרם ב"ימים הקרובים". האם המידע מספיק ערכי בכדי שתעלו כוננות ותבטלו חופשות בגזרה? מדינת אויב מקרבת כוחות לגבול, ועליכם להחליט האם לגייס מילואים, בידיעה שאולי תגרמו למלחמה. בכל המקרים הללו, ובמאות אחרים, הגורם האחראי חייב להחליט בלחץ זמן ובתוך ערפל סמיך של אי וודאות.

כשאנחנו מקבלים החלטות בתנאים כאלו, אין זמן למוח האנושי לערוך את כל החישובים בצורה מוקפדת וסדורה, ולפיכך אנו נאלצים להיעזר ביוריסטיקות, כללי אצבע שמאפשרים לנו להחליט באופן מהיר ואינטואיטיבי. כפי שכתבו דניאל כהנמן ועמוס טברסקי בסדרת מאמרים קלאסיים שפרסמו בשנות השבעים, היוריסטיקות הללו מקלות במקרים רבים על תהליך קבלת ההחלטות שלנו, אולם במקרים אחרים הן עלולות להוביל אותנו לכשלים ולטעויות קשות.

אחת מהטעויות הללו ידועה כאפקט העיגון (anchoring effect), סוג של טפיל מחוכם שמעוות את המחשבה האנושית. אם קיבלתם נתון מספרי, אפילו באופן אקראי, הוא עלול להטות באופן אוטומטי את החשיבה שלכם לכיוונו. בניסוי שערכו, שאלו כהנמן וטברסקי את נבדקיהם כמה מדינות אפריקאיות יש באו"ם. הנבדקים בקבוצה הראשונה התבקשו לציין האם יש יותר או פחות מ-65 מדינות אפריקאיות, ואלו בקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-10 מדינות אפריקאיות. וראו זה פלא: הנבדקים בקבוצה הראשונה נקבו במספר הרבה יותר גבוה של מדינות אפריקאיות (45 בממוצע) מאשר חבריהם בקבוצה השנייה (25 בממוצע).

בהקשר זה, חשוב מאד להבדיל בין הטיית העיגון לבין כשל מחשבה דומה ומסוכן לא פחות, שידוע כ"הטיית האישור" (confirmation bias). בהטיית אישור, אנחנו מנסים "לדוג" ראיות באופן סלקטיבי בכדי להצדיק את העמדה שאנחנו מחזיקים בה בין כה ובין כה. למשל, במהלך פרשת דרייפוס, קציני הריגול הנגדי של צבא צרפת היו כל כך בטוחים באשמתו של עמיתם היהודי, עד שפירשו כל רמז עמום כראייה המפלילה אותו (רק מאוחר יותר, כשהסתבר להם שהתיק חלש מדי, התחילו לזייף ראיות באופן פעיל). בניגוד להטיית האישור, שעוסקת בעמדות, אמונות ודעות מושרשות, הנתון שגורם להטיית עיגון הוא אקראי לגמרי. סתם מספר ששמענו. עם זאת, ברבות הימים עלולה הטיית עיגון להפוך לדעה חזקה או להערכה שאנחנו משוקעים בה, להחמיר וליצור גם הטיות אישור. טיבם של כשלים קוגנטיביים שהם מעצימים את עצמם.

בשנת 2011 ערכו שני חוקרים מאוניברסיטת תל אביב, ליאור יפה וד"ר אביתר מתניה, סדרת ניסויים על אפקט העיגון והשפעתו על הערכות מודיעין. הם לקחו שלוש קבוצות של נבדקים: סטודנטים, צוערי מודיעין וחוקרי מודיעין, והניחו בפניהם תרחישים צבאיים מורכבים. טיבם של כל התרחישים הללו הוא שאין להם קשר לישראל, והם היו נטועים בזירות שלנבדקים לא היה עליהן ידע מוקדם.

בניסוי הראשון, סטודנטים באוניברסיטה העברית עסקו בניתוח של תרחיש מודיעיני מחצי האי הקוריאני. לנבדקים נמסרו ידיעות שונות ממקורות גלויים וסמויים (עיתונות, סוכנים, האזנות, שירותי מודיעין עמיתים) שעסקו בהתחממות הגבול בין צפון קוריאה לדרומה. בהסתמך על החומר המודיעיני, הם התבקשו להעריך כמה חיילים צפון קוריאניים יש באזור הגבול. הקבוצה הראשונה נשאלה האם יש יותר או פחות מ-20,000 חיילים, והקבוצה השנייה – האם יש יותר או פחות מ-200,000 חיילים.  כפי שניתן לצפות, אלו שקיבלו עוגן גבוה יותר, נטו להעריך שיש הרבה יותר חיילים צפון קוריאניים בגבול (196,000 לעומת 28,000 בממוצע), למרות שהראיות בשני המקרים היו זהות. הניסוי השני הראה שעוגן אינו חייב להיות מספרי כדי לגרום לכשלי מחשבה. הנבדקים, גם הם סטודנטים, נכנסו לנעליהם של קציני מודיעין מסרי לנקה, והתבקשו להעריך מתי חוליית טרור של הנמרים הטמיליים תבצע פיגוע באמצעות טיסן מתאבד. גם כאן הם קיבלו מודיעין מגוון, אך חלק מהסטודנטים נשאלו תוך כמה ימים יתרחש הפיגוע, ואחרים – תוך כמה שבועות. כצפוי, הקבוצה השנייה העריכה שהפיגוע יצא לפועל בעוד זמן רב יותר, וחלק מהנשאלים אפילו השתמשו בכפולות של 7. כשהחוקרים חזרו על הניסוי עם צוערי מודיעין, התוצאות היו דומות מאד. ניסויים אלו אישרו למעשה את התיאוריה המקורית של כהנמן וטברסקי, אולם בהמשך, הדברים הפכו להיות מוזרים אף יותר.

בניסוי הרביעי, התבקשו חוקרי מודיעין ישראלים לענות על השאלה, מתי מערכת נ"ט גיאורגית מסויימת תיכנס לכשירות מבצעית. נאמר להם גם, שעליהם לאשש או להפריך את ההערכה של חוקרים מגוף מודיעין עמית. חיש מהר נכנס אפקט העיגון לפעולה. ככל שההערכה של גוף המודיעין המתחרה היתה גבוהה יותר, כך גם הנבדקים הפריזו בהערכתם, ולהיפך. מסתבר שגם עמדה של אדם אחר, לרבות אדם שאתה לא מכיר ואין לך סיבה לבטוח בו, ואפילו אם נתבקשת במפורש למתוח עליו ביקורת, עלולה "לעגן" את ההערכה שלך למעלה או למטה. כאן יש לציין כי מחקרים אחרים העלו, שבבתי משפט, דרישת העונש של התובע נוטה להשפיע אפילו על הסנגור. ככל שידרוש עונש גבוה יותר, כך גם העונש המופחת שהסניגור ידרוש יהיה חמור יותר.

הניסוי האחרון היה ככל הנראה המטריד ביותר. כאן, אספו יפה ומתניה קבוצה של חוקרי מודיעין, וחזרו על התרחיש הראשון (כמה חיילים יש בגבול בין צפון קוריאה ודרומה), אך בהבדל אחד. לנבדקים נמסרה ידיעה מ"הסוכן Z" על סדר הכוחות בגבול. נאמר להם במפורש שמדובר בסוכן לא אמין, ששיקר בעבר למפעיליו, אולם הוחלט שלא לנתק עמו את הקשר מסיבות שונות. לקבוצה הראשונה, מסר הסוכן כי יש 20,000 חיילים בגבול, ולקבוצה השנייה, 200,000. שוב, הרים אפקט העיגון את ראשו הכעור. הידיעה היומינטית, שהכל ידעו שאינה אמינה, השפיעה באופן דרמטי על הערכות הנבדקים. אלו ששמעו מהסוכן Z שיהיו 20,000 חיילים בגבול, העריכו את המספר ב-12,000 בממוצע, ואלו ששמעו 200,000, גרסו שיוצבו בגבול 112,000 איש.

הניסויים העגומים הללו מעלים כי אפקט העיגון עלול לפגוע בשלושה שלבים מובחנים של המחקר המודיעיני:  שאלת המחקר (נקודת המוצא), הערכת עמיתים, וניתוח אמינות של מידע. שאלות שמכילות מילים כמו "איפה", "כמה" ו"מתי", בליווי מספר כלשהו, עלולות להוביל לעיגון, כמו בניסויים על צפון קוריאה והנמרים הטמיליים. אפקט העיגון לא חייב להיות כמותי. אם מפקד פלוגה, למשל, שואל את המודיעין היכן בגזרתו יתקפו מחבלים, החוקר עלול להזניח את האפשרות שהם יתקפו דווקא מחוץ לגזרה של הפלוגה.

בדרך כלל, נהוג לחשוב שפלורליזם חיוני לתהליך המחקרי, ולעיתים קרובות אכן כך הדבר. הערכת עמיתים נועדה ליצור פלורליזם שכזה, ובאופן כללי, להפוך את המחקר המודיעיני למקצועי יותר. אולם במקרים מסויימים, היא עלולה לגרום להטיות מסוכנות. בדיוק כפי שבמשפט, גזר דין שתובע דורש ישמש עוגן גם עבור הסנגור וישפיע על הטיעונים שלו לעונש, כך גם דעות ששומע חוקר המודיעין עלולות לעגן את עמדתו למעלה או למטה. העוגן יהיה חזק במיוחד אם מקורו בדמות סמכותית, כריזמטית, או קצין בכיר ומעורר יראה. ולבסוף, כפי שראינו, גם מידע מפוקפק עלול להפוך לעוגן, אפילו אם החוקרים יודעים היטב שאמינותו נמוכה.

מה שמטריד כאן במיוחד, הוא שמומחיות אינה מחסנת בפני אפקט העיגון, בדיוק כפי שאינה מחסנת בפני כשלים קוגנטיביים אחרים. חלק גדול מהנבדקים בניסויים השונים, גם הסטודנטים וגם חוקרי המודיעין, למדו על אפקט העיגון, קראו עליו מאמרים והיו מודעים לקיומו. ובכל זאת, הידע סייע להם באופן חלקי בלבד. במקרים רבים, מומחים נופלים בפח שהם אמורים להכיר לפני ולפנים.

האם בכלל יש פיתרון לאפקט העיגון? יפה ומתניה מציעים גם כמה שיטות מעניינות שיכולות למתן אותו, או להפחית במידת מה את פגיעתו הרעה. למשל, רצוי לנסח את שאלת המחקר באופן שאינו מעגן, למשל "מה כוונותיה של סוריה כלפי ישראל" ולא "האם סוריה מתכוונת לצאת למלחמה מול ישראל". כשיש לנו נתון מספרי, כדאי לשאול "מתי תצא החולייה לפיגוע" ולא "בתוך כמה ימים תצא החולייה לפיגוע". בהערכת עמיתים, עדיף להקצות את ההערכה לשתי קבוצות שלא חולקות את המידע זו עם זו עד לשלב מאוחר, כדי שאחת מהן לא תעגן את השנייה. לבסוף, בכדי שלא להתעגן עם מידע מפוקפק, החוקר חייב לשאול את עצמו בכל רגע עד כמה רגישה הערכה שלו למידע סותר, ולציין בסופה של ההערכה את אמינות המידע העומד בבסיסה.

אולם בסופו של יום, ברור כי כשלים קוגנטיביים למיניהם, לרבות אפקט העיגון, הם מחלה כרונית. אפשר להקל עליה, אך לא לרפא אותה. הדבר החשוב ביותר הוא ללמוד להתמודד עם מצבים חדשים ומפתיעים גם אם טעינו ונכשלנו בהערכה. באופן שבו ניתן לעשות זאת נדון, בתקווה, באחד מהינשופים הבאים.

פיקוד מֻכְוון משימה: מניסיון ההתנקשות בהיטלר ועד מלחמת לבנון השנייה

חיילים ישראלים שמתכננים לכבוש גבעה, אך מגלים שההוראות שלהם אינן מעודכנות. רמטכ"ל גרמני שמגיע למשרד ההגנה בכדי לעמוד בראש הפיכה צבאית, אך נמנע מלתת הוראות לפקודיו בכדי שלא להתערב בעבודתם. קצינים יפנים שתוקפים מדינות זרות ללא אישור ומובילים את ארצם למלחמות הרסניות. בין המקרים הללו עובר כחוט השני רעיון הידוע כ"פיקוד מֻכְוון משימה".  מה יתרונות השיטה הזאת, מהן המלכודות הטמונות בה, וכיצד תרבות ועדות החקירה של ישראל יכולה להרוג אותה? ינשוף צבאי-אסטרטגי מציג לכם את אחד המושגים החשובים ביותר באסטרטגיה המודרנית.

דמיינו שאתם מפקדים על פלוגה של חיילים עייפים ומאובקים, נעים בשבילים צרים במדבר בניסיון לתקוף יעד אויב. אולי משלט או מוצב, אולי מעוז הררי ומבוצר. אתם כפופים למפקד הגדוד, שמצפה מכם למלא את המשימה הקטנה שלכם כמרכיב אחד מבין רבים בתוך תוכנית גדולה יותר. השמש בקרוב תגיח במזרח, ויש לכם זמן מועט לתקוף בחסות החשיכה. ופתאום, ממש לפני קו הזינוק של המשימה, אתם מגלים שהוראות ההתקפה המדוייקות שניתנו לכם אינן מעודכנות. למשל, הנתיב שלכם ידוע לאויב, והוא תגבר אותו, בעוד שחלק אחר בגזרה נוח יותר להתקפה. אולי תותחים חדשים שהאויב קיבל הופכים את ההתקפה לבלתי אפשרית, או קשה יותר ממה שמפקד הגדוד שיער לעצמו כשנתן את הפקודות. או שלהיפך: גיליתם שההגנות של האויב חלשות עד כדי כך, שאתם יכולים לא רק לכבוש את המוצב אלא גם להמשיך הלאה לעומק השטח. אבל אם תמתינו להוראות, אתם עלולים לאבד את המומנטום. את מפקד הגדוד קשה להשיג. הוא נמצא מאחור ולא מכיר את המצב בשטח. מה תעשו? האם תפירו את ההוראות ותפעלו באופן עצמאי? התורה המורכבת שאמורה לתת תשובה לשאלה הזאת – אבן יסוד באתוס של רוב הצבאות המערביים – נקראת "פיקוד מֻכְוון משימה".

פיקוד מכוון משימה (אנגלית: Mission command, גרמנית: Auftragstaktik) פירושו חופש נרחב לקצינים להפעיל שיקול דעת בביצוע המשימה שניתנה להם. המלחמה, הרי, היא ממלכת האי וודאות. פערי מידע, ערפל קרב והשינוי המתמיד בתנאי השטח עלולים להפוך אפילו את התוכניות המחוכמות ביותר לבלתי רלוונטיות. הצורך המתמיד בעדכון, הסתגלות וניצול הזדמנויות מצריך לפעמים פעולה מהירה של קצינים זוטרים בשטח, מפני שהם – יותר מהממונים עליהם – חשופים לתנאים האמיתיים ולמציאות המשתנה. מקורו של הרעיון הזה עוד בגרמניה של המאה ה-19, אולם הוא התפתח בכל הצבאות המערביים לקראת שלהי מלחמת העולם הראשונה. בקרב על הסום (1916) הסתבר למפקדים מכל הצבאות שבכדי לפרוץ את קווי החפירות של היריב יש לנוע ביחידות קטנות ומפוזרות, לזהות נקודות תורפה ולנצל הצלחות במהירות, בלי להמתין לפקודות מגבוה. צה"ל השתמש באופן מבריק בדוקטרינה הזאת במלחמת ששת הימים, למשל ביוזמות מקומיות של קצינים, שניצלו הזדמנויות ואפשרו את הכיבוש המהיר של רמת הגולן. החוקרים סטיבן בידל וקייתלין טלמאדג' מגדירים פיקוד מכוון משימה כחלק בלתי נפרד מ"המערכת המודרנית" של כל הצבאות המתקדמים בימינו. צבאות דיקטטוריים שבנויים באופן היררכי ונוקשה, ולא מאפשרים לקצינים שלהם יוזמה בשטח, נוטים לקרוס מול יריב שמפעיל פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, קרס הצבא המצרי במלחמת ששת הימים. הקצינים, שלא היו מורגלים ביוזמה עצמאית, נאחזו בפאניקה ונטשו את עמדותיהם ברגע שמערכת הפיקוד המרכזית בקהיר חדלה מלתפקד.

Image result for Battle of the Somme
המפקדים למדו לתת מרחב לשיקול דעת – הקרב על הסום

יש להדגיש שפיקוד מכוון משימה מצדיק, במקרים קיצוניים, אפילו הפרת הוראות, אולם רק בתוך גבולות ברורים. לכפוף יש חופש מבצעי במסגרת התוכנית שהוכתבה לו בידי המפקד. כלומר, הוא אמור לחפש בעצמו את האמצעי הטוב ביותר בכדי למלא את המשימה שניתנה לו. כשכוונתו של המפקד אינה ברורה, קשה לדבר על פיקוד מכוון משימה. כך, למשל, במלחמת לבנון השנייה (2006), קצינים רבים התלוננו כי התוכנית של הרמה הממונה לא היתה ידועה להם, וממילא השתנתה חדשות לבקרים. מדוע שתיקח סיכונים לעצמך ולחייליך, תפעל באופן עצמאי ותנצל הזדמנויות, כשאתה לא יודע לאיזו מטרה אתה חותר? מנגד, היו מדינות, כמו יפן הקיסרית לפני מלחמת העולם השנייה, שבהן הצבא התרגל להכתיב את מדיניות החוץ. בתנאים כאלו, קצינים זוטרים השתמשו בפיקוד מוכוון משימה ובשיקול הדעת המבצעי שלהם (יפנית: Dokudan Senko, מילולית: פעולה שרירותית) כדי להתנקש במנהיגים זרים, להוביל מבצעים צבאיים פרטיים ולפתוח במלחמות עם מדינות זרות בניגוד להוראות. כפי שהראיתי בספרי, בוגדים למען המולדת, אי הציות המובנה של הצבא היפני גרר את המדינה כולה למלחמת העולם השנייה, ובסופו של דבר לתבוסה ולחורבן מוחלט.

יתר על כן, פיקוד מכוון משימה קשה מאד ליישום. הוא מצריך אמון בתוך הצבא, כך שהמפקדים יהיו בטוחים שכפופיהם לא ינצלו את חופש הפעולה שלהם לרעה, וגם – כמו שראינו במקרה היפני – רצוי שיוגבל על ידי קווים אדומים שאותם אסור לחצות. לרוב, הוא עובד רק במדינות שמצליחות לגייס קצינים אינטליגנטים ומשכילים שיודעים לחשוב בעצמם. חברות שמערכת החינוך שלהן היררכית, נוקשה ודורשת ציות עיוור, ככל הנראה לא יוכלו להפעיל פיקוד מכוון משימה בשום מקרה שהוא.

בכנס התו"ל (תורת הלחימה) הבינלאומי של צה"ל, שהתקיים לאחרונה בנוכחות קצינים מצבאות זרים, דנו המשתתפים לעומק בסכנות, בבעיות ובקשיים של פיקוד מכוון משימה. באחד המושבים המעניינים ביותר, ניתח אחד המרצים את קרב נבי סמואל במלחמת 1948. באותו הקרב, קיבל מפקד פלוגה בשם חיים פוזננסקי ("פוזה") הוראה לכבוש את הכפר נבי סמואל בהפתעה ובחסות החשיכה. עם זאת, המג"ד הורה לו להמתין עד שכוח שאיחר יגיע למקומו. כשעלתה השמש, מפקד הפלוגה שאל את המג"ד האם עליו לתקוף את הכפר בכל זאת, וזה אמר לו ש"תעשה מה שנראה לך נכון." מפקד הפלוגה עשה "מה שנראה לו נכון", ושילם על כך בחייו ובחיי אנשיו. הוא תקף עמדה מבוצרת בעלייה בניגוד לכל העקרונות הצבאיים, בלי יתרון הפתעה ועם השמש מול העיניים, הסתערות שהסתיימה בטבח רבתי. כפי שהעיר אחד מנציגי צבא פולין בכנס, זוהי דוגמא מובהקת לשימוש מוטעה בפיקוד מכוון משימה. המג"ד לא הבהיר למפקד הפלוגה את הכוונה שלו: האם עדיין ברצונו לכבוש את הכפר בכל מחיר, למרות שהשתנו התנאים? המ"פ, מצדו, השתמש בשיקול הדעת המבצעי שלו כדי לתקוף באופן לא רציונלי וחסר סיכוי. פיקוד מכוון משימה מניח שהאחראי בשטח שוקל באופן הגיוני תנאים משתנים, בכדי להגשים את כוונת הרמה הממונה. כאן לא היה ניתוח הגיוני של המצב, וכוונת המג"ד לא היתה ברורה. לכן, לא מדובר בפיקוד מכוון משימה, אלא בהעדר מוחלט של פיקוד מכל סוג.

משתתפים אחרים בכנס, בעיקר הנציג של צבא ארצות הברית, העירו שמדי פעם, המפקדים הבכירים חייבים לנטוש לחלוטין את הרעיון של פיקוד מכוון משימה ולנהל את המבצע בפרוטרוט ובאופן אישי. זה קורה בעיקר במבצעים רגישים, כמו ההתנקשות באוסאמה בן לאדן, שבהם לכל החלטה של מפקד זוטר עלולות להיות השלכות פוליטיות הרסניות (וראה גם כאן בינשוף). אני חשבתי מיד על דוגמא מהמחקר שלי, על קשר ה-20 ביולי 1944 נגד היטלר. במהלך ההפיכה האנטי-נאצית נמנע מפקד הקשר, גנרל לודוויג בק, ממתן הוראות מפורטות לאנשיו. כרמטכ"ל גרמני לשעבר, שהאמין בפיקוד מכוון משימה, הוא סבר כי אל לו להתערב בעבודה של כפופיו. לכן, הגיע למטה הקשר רק בשעה מאוחרת, לאחר שהכפופים לו עשו מספר טעויות מבצעיות קריטיות. בעיקר, אותם כפופים ניהלו את ההפיכה באופן מסודר מדי, עם נוהל קרב, כפי שמנהלים מבצע צבאי, ולא הבינו שבהפיכה צבאית המהירות חשובה יותר מהיעילות ומהסדר. מפני שקושרי קשר הם, בהגדרה, חלשים יותר מהממשלה. הסיכוי היחיד שלהם לזכות לתמיכה הוא לנצח לפני שהממשלה מתעשתת, או לפחות לקבוע עובדות קריטיות בשטח במהירות הבזק. גנרל בק לא הבין שפיקוד מכוון משימה עובד רק כשהכפופים יודעים באיזה מסגרת הם פועלים. הגנרלים האנטי-נאצים בברלין, לעומת זאת, חשבו שהם מנהלים קרב, בעוד הם ניהלו בפועל מבצע שונה לחלוטין – הפיכה. במצב כזה, כשמהותה של המסגרת לא ברורה, יש חשיבות עליונה לפיקוח קרוב וצמוד של מפקד עליון, שאמור לקבוע ולהבהיר לפקודיו את האסטרטגיה המנחה של המבצע כולו.

לבסוף, אם נחזור לאזור שלנו, החברה הישראלית עוברת שינויים מדאיגים שמקשים על קציני צה"ל לנצל את שיקול הדעת המבצעי שלהם וליישם פיקוד מוכוון משימה. חוסר הסובלנות של החברה לאבדות ולכשלונות הוליד תרבות של ועדות חקירה, מסקנות אישיות ועריפת ראשים. ברגע שמפקדים יודעים שישלמו בקריירה שלהם על כל טעות, הם ייטו שלא לקחת סיכונים וממילא גם לא יפעילו שיקול דעת מבצעי. בכדי לבנות צבא גמיש, שקציניו יודעים לנצל הזדמנויות ולהסתגל במהירות לתנאים משתנים, חשוב לגלות גם סובלנות לטעויות. אם ראשים ייערפו בכל פעם שהתקשורת תדרוש זאת, קציני הצבא עלולים להפוך לחבר אנשים בינוניים ומפוחדים, שעוקבים בקפדנות אחרי נהלים ולא מגלים שום יוזמה יצירתית או העזה פורצת גבולות. בכדי לשמור על הפיקוד מכוון המשימה, רצוי שלא למנות ועדות חקירה בראשות שופטים, שעוסקים מדרך הטבע במציאת אשמים, אלא צוותים של מומחים לחקר ביצועים, שיסיקו מסקנות פרודוקטיביות ויעלו הצעות לשיפור. את הצבא צריכים להנהיג אנשים שכבר נכשלו ולמדו מכשלונותיהם, ולא קצינים נקיים מכל רבב שלא נכשלו כי לא העזו לעשות דבר.

%d בלוגרים אהבו את זה: