ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

מדריך החומוסיות הקטן – מהדורת כיס

עברתם פעם בכביש, או יצאתם ממקום העבודה, ותקף אתכם חשק עז לחומוס משובח, או למסבחה חמימה ונינוחה? ינשוף קולינרי מארח את עו"ד ארז טיקולסקר, שלוקח אתכם למסע חומוסיות מירושלים, הדרום והמרכז ועד הצפון ויישובי המשולש. אם תמיד תהיתם איפה כדאי לאכול בעכו, כפר קאסם, חיפה, שפרעם ואפילו כפר סבא, זה המדור בשבילכם. בתיאבון!

Credit: Robynmac, depositphotos.com

פעם, כשהייתי מתמחה, שאל אותי המאמן איך בוחרים באיזה בית-משפט להגיש תביעה. בתמימותי הפניתי אל תקנות סדר הדין, אבל הוא גיחך, ואז פסק – בוחרים בית-משפט לפי החומוסיות. פסק וצדק. אז כעבור כשלושים שנה, והרבה מאוד דיונים, ריכזתי עבורכם את רשמיי. אני יודע, אין ויכוחים כוויכוחי חומוס. הרשימה שלי לא תקלע לטעמם של אחרים. לכן היא רק שלי, ושל כמה חברים שאני סומך על דעתם.

תל-אביב – יפו

אל קלחה, סלמה 3

הייתה זו שנה קשה. כן, העניין הזה של הקורונה, נכון, אך כדי לשים דברים בפרופורציה – טוטנהאם לא העפילה לליגת האלופות. אבל הייתה בשנה הזו גם נקודת אור, בוהקת, ממש שמש. אחמד, סמירה – אמא של אחמד, ואסמא – אחותו של אחמד, פתחו את אל קלחה. החומוס הטוב בעיר ומהטובים בארץ, המסבחה הטובה בעיר ועל הפודיום הארצי, טוענת רצינית למדליית זהב, ומנת הדגל, הפאתה, שקשה להבין איך חיינו כל כך הרבה זמן בלעדיה. ואז, כשחשבנו שטובים מכך כבר לא יהיו חיינו, הכניסו אחמד, סמירה ואסמא לתפריט את המקדוס. חצילונים ממולאים באגוזי מלך, שום ועוד, ומונחים בכלי אטום מלא שמן זית. כמה זמן מונחים? המתכונים יגידו שבועיים, אבל אחמד אומר ששבועיים זה "חצי קלאץ'". כמה כן? שנה, אפילו שנתיים. מי יחיה עוד שנתיים יא אחי? טוטנהאם הרי תגמור עלינו קודם.

נאדר הגדול, בן-צבי 35 (תודה לכבוד הרב מאיר סיקרון על ההמלצה)

צנוע, בלי רעש, ללא פרסום. כמו פעם, לפני שכל טבח נהיה "שף", כל ספר "מעצב שיער", כל סנדלר "מכון הנעל" וכל חנות תחתונים "בוטיק התחת". חומוס מצוין (לבקש בלי פפריקה!; יש שם איזו חולשה לטעם של יהודים), צ'יפס טרי, סלט מרענן ושתיה בכלום כסף.

אבו חסן, הדולפין 1; שבטי ישראל 14

כבר לא המסבחה הטובה בעיר, בטח לא בארץ, והחומוס עצמו מעולם לא היה בשורה הראשונה אם לא הגבלתם את עצמכם לגל"ץ כמקור. אבל, עדיין, מסבחה טובה מאוד, כל עוד תקפידו לא לתבל אותה ולהביא את שמן הזית מהבית.

כבר לא המסבחה הכי טובה בארץ, אבל עדיין שווה להגיע: תור משתרך בכניסה לסניף המקורי של אבו חסן ברחוב הדולפין, יפו. קרדיט: Shomroni, wikimedia commons, CC-BY-SA 4.0

ירושלים

ערפאת, שוק הצורפים 49

"הראיס", ככינויו. יש הטוענים כי מדובר במנת החומוס הטובה בארץ, ויש, יש מצב לכל הפחות, שהם צודקים. בלי הרבה טקס בישבן, עם הרבה שמן זית, משחה משובחת ורצון להתחתן עם הצלחת. חומוס ירושלמי כהלכתו – טרי, חמים, חמוץ, טובע בשמן, תענוג.

אבו חסן בגדדי, סמטת באב חוטה בעתיקה

בסמטה קטנה, בנסיעה צפופה, עם סיכוי גבוה למראה שבורה כתוצאה מחיכוך בלתי נמנע בקירות, מסתתרת אחת החומוסיות הטובות בארץ. הכל מוכן מול העיניים, ויש גם באבא גנוש יוצא מהכלל וקבב שאם יש טובים ממנו, טרם נתקלתי בהם.

עכרמאווי, הנביאים 2 (מול שער שכם)

מאז 1952. זה לא צחוק. את המתכון, כך מסופר, הביא עובד שמוצאו בסוריה. הטעם ירושלמי. עשרות שנים שמכינים את אותה מנה, באותו מקום, עם אותם מרכיבים, וכי למה לשנות? אה, אל תוותרו על כדורי הפלאפל.

אבו חסן, סלאח א דין 10/12

סמוך לבית המשפט המחוזי, כמעט מול הפרקליטות. זה אומר שתפגשו שם עורכי-דין. לא נורא. החוויה שווה את זה. אם תגיעו בסביבות 12:00, סיכוי גבוה שתפגשו את המנקה. גומרים – הולכים. חומוס משובח וכדורי פלאפל מן הטובים שיש לאזור, במובן הרחב, להציע.

אבו עלי, סלאח א דין 10/12

כמו אבו חסן, רק מתחתיו וסוגרים יותר מאוחר. זה לא אומר שאתם חייבים לאכול חומוס בשעה מאוחרת, רק שיש לכם את האופציה לכך אם אין ברירה.

Credit: Reutc, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

רמלה

חליל, קהילת דטרויט 6

החומוס סבבה, אבל לכאן מגיעים בשביל המסבחה. הראשונה לעקוף בסיבוב את זו של אבו חסן, וזו שעמדה על הפודיום לבד במשך כמה שנים, עד שאחרים החליטו להתחרות. ועדיין, אין טובות ממנה. יש טובות כמוה. זה המקסימום. חמה, מענגת, מנחמת לאחר הפסדים בבית המשפט בלוד, ומשתתפת בחגיגות שלאחר נצחונות. פעם כתבתי שהטבח שמכין אותה כנראה מאוהב. הוא נשאר מאוהב המון שנים, וזה, תודו, מעורר תקווה ביחס למין האנושי כולו. "שמעתי שכתבת שיצאנו תיקו עם המסבחה של סולטן", אמר לי חליל בשיחה שמעולם לא התקיימה. "תיקו זה טוב", השבתי לו. "תראה את הקבוצה שלי, אתמול קיבלה גול, ואז החמיצה פנדל בדקה 90. הלוואי הייתה יוצאת תיקו". המבט הנעלב נותר בעיניים. "אז תראה את הקבוצה של הילד. כבר הייתה עם תיקו ביד, וקיבלה גול דקה 92". לא השתכנע. "בחייאת, מה אתה רוצה? רוטציה יהיה בסדר?", שאלתי. "בסדר, אבל אני הראשון". רגישים החומוסאים האלה.  

סולטן, הרצל 58

כנרמז קודם, המסבחה. אני לא רוצה להיות נחרץ, כי מדובר באמת בנושא השוכן ברומו של עולם, אז בזהירות המתבקשת, אומר שדרבי המסבחות הרמלאי (ולכן, עם חריגים מעטים, גם הארצי) מול חליל הולך … אני לוקח פה עוד נשימה כי הדברים אינם פשוטים עבורי, להארכה. גם החומוס טוב מאוד, אבל אם מקום בבטנכם למנה אחת – מסבחה.

אבו מאהר, ביאליק 22

לא יודע למה נותנים שמות כמו "ביאליק" לרחובות בשכונות ערביות, אבל שיהיה. בין המאפיות, לפלאפל, לשניצל (איך קשור שניצל לשכונה הזו?), מתחת למנוף שמאיים לקבור את באי הרחוב תחת משאו, נחבאת לה חומוסיית אבו מאהר. ארבעה מטרים רבועים, ואני מגזים כאן משל הייתי מנהל מחלקת הארנונה בעירייה. בלי כיסאות, רק דלפק, חיוך וקופסאות. לוקחים – הולכים, וברכב אוכלים. קשוח. מצוין. חמים (החומוס), קליל, ואפילו ממוזג (הרכב).

סלים, פסטר 49

בלי רעש. בלי צלצולים. בלי מחלקת מדיה וללא משרד פרסום. בפינה, הרחק מן ההמולה, מגישים עבורכם מנת חומוס באמת טובה.

Image
פותחים שולחן בחומוס חליל, רמלה. קרדיט: טוויטר המסעדה.

חיפה

אבו שאקר, המגינים 29

אבו מרון, קיבוץ גלויות 1

בעיר התחתית, טוענת רצינית לכתר בירת האוכל הבאמת שווה של ישראל, שוכן לו מבנה מוזר הטוען לכתר בית המשפט של חיפה. מבקרים בו אנשים, מוזרים לא פחות, עם חולצות לבנות, חליפות מחוייטות, עניבות, ובחלק מן הזמן אף גלימות. די מצחיקות, ניתנת האמת להיאמר. אך תפקידו האמיתי של המבנה המוזר – כך מגלים לאחר מספר ביקורים בו הכוללים עיסוק בסוגיות מרתקות כמו גילוי מסמכים, סילוק על הסף ועיכוב הליכים – הוא לחצוץ בין אבו שאקר (אום שאקר בפי חלק מן המקומיים), לבין אבו מרון (אבו מרון בפי כל המקומיים). וכך, משני צידי המבנה, במרחק כמעט שווה היוצר, פרדון מיי פרנצ', משולש דומה שוקיים, עומדים להם הלנון והמקרטני של החומוס החיפאי. לא נחליט הפעם מי הוא מי. כי אהבתי את שניהם, אלי, כלומר את לנון ואת מקרטני, במידה שווה. המשאוושה באיכות דומה. דחוסה וחמימה כמו שצריך, וטעמה, בשני המקומות, משובח. חומוס הגרגרים, לעומת זאת, נכון יותר החומוס שמתחת לגרגרים, מוגש קצת קריר אצל אבו מרון. ייתכן שזה הקיץ שנחת על העיר, או שזו השעה שבה אוכלים חומוס כמעט רק יהודים ולכן מחזור המכירות נמוך יותר, או שניהם. ייתכן. ועדיין, שלושה דברים אני שונא, היה אומר צ'רצ'יל לו הגיע לביקור בחיפה – בירה חמה וחומוס קר, ואת מכבי סל, כמובן. אסור לשכוח את מכבי סל. נגביה עוף, לא נגביל את עצמנו, ונזכיר כי צפון מזרחית לחיפה, בכפר ראמה, שוכן לו אבו ראמי (ע"ע), הג'ורג' האריסון של החומוס הצפוני. עמוק, מהורהר, חושב, ועושה גם את הסלט האגדי עם החציל שאין שני לו. מה עם רינגו, אתם שואלים? רינגו הוא בכלל איש של פלאפל.

פרג', המגינים 29 (כבוד הרב שושני)

מאז 1933, וזה מכובד. מאוד מכובד. חומוס שלא זוכה לכבוד הראוי לו אצל חלק מן המבקרים, וחבל שכך. נותן תחרות ראויה לכל היתר.

חומוס טחינה, בשר וגרגרים בחומוסיית אבו מארון, חיפה. קרדיט: דף הפייסבוק של המסעדה.

נצרת

אל שייח', אכסאל 2

עימאד, תאופיק זיאד 52

עפיף סאיג, תאופיק זיאד 26

אבו ג'אנם, פאולוס השישי 86

מחלוקת התגלעה בין פוסקיו הגדולים של הדור בשאלה הרת גורל – נצרת, אל שייח', עימאד, עפיף סאיג או אבו ג'אנם? מחסניות מולאו, נצרות נשלפו, כוונות טלסקופיות הותקנו, ועולם החומוס עמד על סף מלחמה אזורית. נקראתי לדגל, או, נכון יותר, קראתי את עצמי לדגל. נפשי היא נפשו של מגשר. איש רודף שלום אנוכי. בקש שלום ורדפהו, זה אני. לא אוכל לשקוט על שמריי כשסכנת קרבות מרחפת. אז שמתי פעמיי אל נצרת, פעמיים. שתי חומוסיות בכל נסיעה. להלן הפסק: הרף! מה המלחמה הזאת לכם? כתתו את חרבותיכם לאתים, ומיד! כי למה, וגם מדוע, וכמו כן על שום מה, לגרוס "או" אם אפשר "וגם"? אנשים של "או" הם אנשים חלשים. תארו לעצמכם שהיו אומרים לבן-גוריון "או יהודית או דמוקרטית". לא דוגמה טובה. אז גם וגם בנסיעה אחת, ואז גם וגם אצל השניים האחרים בנסיעה נוספת. רבע פיתה בכל מנה, ואתם חוזרים לבסיס האם מרחפים כפרפר, עוקצים כדבורה וקלילים כמו דוגמנית מסלול. הבדלים של דקויות – האחד מריר מעט יותר, השני מגלה מתקתקות, האחד מעט גס, וחברו עדין ומשחתי. כולם היו בניי.

טירה

לול, דרך יפו

אבו עומר, א סלאם

לול, ולאחר מכן אבו עומר. אפשר גם בסדר הפוך. הם קלילים, הם מחליקים בגרון, הם מאפשרים לעבוד ללא עייפות. אם לא מעמיסים פיתות, זאת אומרת. ביקשתי מהילד באבו עומר בלי פפריקה. הוא הבין עם פפריקה. נסים, בשולחן ליד, אמר שקודם כל יהודים חייבים ללמוד ערבית וערבים חייבים ללמוד עברית. צודק. היהודי הזה, אני, חייב קודם כל לא להזכיר פפריקה בחומוסיות ערביות. לא בלי ובטח לא עם. כך אקבל בלי. לומדים. סעו לאכול חומוס בטירה. שווה.

ג'לג'וליה

אבו האני, רחוב 160

כרים, לכתוב "מסעדת כרים חומוס פלאפל ג'לג'וליה" בווייז

אכלתי אצל אבו האני. חומוס מצוין ומסבחה שמתחרה בגדולות. אמרו לי – לך לכרים. אני לא חי טוב בסביבה של חוסר ודאות, אז הלכתי לכרים. חומוס מצוין וכדורי פלאפל תענוג. פרשנות צבאית – ג'לג'וליה היא מעצמת חומוס אזורית.

כפר קאסם

אבו אלעבד, רחוב חמזה

כמעט כולם, כולל תושבי המקום, אני חייב לומר, באופן מפתיע, ישלחו אתכם למקומות אחרים. אבל אתם מקשיבים לי, ובצדק. פעם, מספרת האגדה, זה היה מקום ביפו. אולי. היום הוא בכפר קאסם. הוא לא גדול, הוא כן נקי, האנשים בהחלט נחמדים, ומנת החומוס שלהם היא הטובה ביישוב. באחריות.

אין תיאור זמין לתמונה.
המסעדה הטובה ביישוב – חומוס פול אבו אלעבד, כפר קאסם. קרדיט: פייסבוק המסעדה

קלנסווה

עפיף, אל קודס

חומוס טוב מאוד, אבל המסבחה מאפילה עליו. היא באמת טובה מאוד, ונותנת פייט לטובות ביותר. ואם נשאר מקום, או אם אתם באים בקבוצה, השקשוקה, הו השקשוקה. נשאלתי האם היא כצעקתה. ובכן – כצעקתה מאוד.

באקה אלע'רבייה

אבו אלעבד, אל קודס

כוחו בפשטותו, ובקבב הנפלא שחובה עליכם להזמין לצידו. החיוך ילווה אתכם עד הבית.

עכו

סעיד, בשוק

מנה לפנתאון. חומוס בעל טעם ייחודי שניתן לזהות בכל טעימה עיוורת. שווה לעמוד בתור.

סוהילה, סלאח א דין 14

ניתנת לסועד ההרגשה כי המקום המציא את החומוס. הוא לא, אבל, עדיין, רמה גבוהה מאוד שעומדת יפה ברמה הכללית, והגבוהה מאוד אף היא, של הסביבה.

שמסיה, בשוק

מנה נפלאה ששווה את הקושי במציאת מקום ובאיתור חניה. ואל תשכחו את הפלאפל. הוא נהדר.

עיסא, סלאח א דין

איכותי וטרי. שמן זית מצוין. חמצמץ במידה נעימה. טחינתי למי שאוהב כך. לסיכום – טוב מאוד.

אום אלפחם

אלדיעה, אל מדינה 58

חומוס טוב מאוד. פיתות מעולות. געגועים. מקום שתמיד טוב לחזור אליו. מקום עצירה ראשי בנסיעות צפונה. החומוס הטוב באום אלפחם. חומוס משחתי וסמיך. טעים מאוד, מהיר וזול. מקום להיזכר בו כשרעבים. דרך מצויינת להכיר את העיר.

ג'יש

אל ליאלי

מהטופ. חומוס קרמי שטעמו נדיר.

שפרעם

אבו שאדי, ארכיבישוף אל חג'אר

חומוס טוב מאוד ומתקתק. ואני אוסיף – יש מצב שתפגשו שם את זאהי ארמלי. איזה חלוץ!

כפר יאסיף

אבו אדהם, מרכז היישוב, מול הדואר

חומוס גלילי מצוין. מן הטובים באזור, ולכן בכלל.

ראמה

אבו ראמי

מה עושה תל-אביבי שמגיע לאבו ראמי ומתלבט בין המשאוושה לחומוס? מזמין חצי-חצי. ומה עושה אותו תל-אביבי שקיבל המלצה על הסלט, חציל וטחינה והבריז מהשיעור שבו למדו שברים? מזמין סלט, חציל וטחינה ומודה לאלוהים על כך שהבריז. מהטובים שיש. עד כמה? לא נגעתי בפיתות. מזלג. זה כל מה שצריך. החסרונות הם שלאחר ארוחה באבו ראמי, קשה לאכול גם בשראביכ, ולאחר ארוחה בשראביכ, קשה לאכול גם בעזבה, וכדי לאכול בכולן, יש להגיע שלוש פעמים לראמה, וראמה זה רחוק. רחוק, אבל שווה.

באר-שבע

סעיד, קרן היסוד 9

ע"ע סעיד בעכו. אומרים שהמקור זהה. יש מצב. מנה בעלת מרקם קשיח. כמעט יציקתי. עם זאת, מנה שאינה מכבידה על הבטן ואינה גורמת לצניחת עפעפיים. כל עוד תקפידו על מזלג ועל מרחק סביר מהפיתות, זאת אומרת.

כפר-סבא

לול, היוצרים 14

בפרבר המנומנם, בין יצחק שום, ישראל פוגל ואברשה מרצ'ינסקי, מיקום שבינו לבין חומוס לא אמור להיות כל קשר, שוכן סניף של חומוס לול מטירה (ע"ע). אני נגד רשתות, אבל אני גם אדם פרגמטי. לכן, אני מוכן לומר שסניף אחד, בקרבה גיאוגרפית שמאפשרת פיקוח, אינו עונה להגדרת רשת. ואכן, הרמה זהה למקור, מה שאומר שתקבלו כאן חומוס טוב מאוד.

רמת-גן

בהדונס (המקורי), ביאליק 138

מה רמת-גן עכשיו? מה לרמת-גן ולחומוס? ובכן, הגעתם אל פינת החומוס היהודי, והיא פינה קצרה. ממש בדקה שלפני החדשות, רק בלי הדס שטייף. אינני מחובבי החומוס היהודי. מעבר לניכוס התרבותי (כן, אני יודע, יש טענה שהוא מוזכר בתנ"ך, בסדר), יהודים פשוט מכינים חומוס פחות טוב. עניין גנטי, אני מניח, וגם עניין משפחתי, היעדר תוכנית אימונים מסודרת, כמו גם אי השקעה בנוער. לא סתם הובאו פה דימויים כאלה – היחס בין "חומוס יהודי" לחומוס, הוא, לדעתי, כיחס בין "כדורגל ישראלי" לכדורגל. לכן, חומוס יהודי עשוי בהחלט לזכות במכביה, אך המכביה אינה אולימפיאדה. האבינג סד אול דאט, אני פה כדי לשכב על הגדר עבורכם. בראש פתוח, בחך נטול פניות ובנפש חפצה עד כמה שניתן. אז בהדונס, המקורי, לא הסניפים והזכיינים, הוא הזוכה במכביה. המשחה בטמפרוטרת החדר. הגרגרים חמימים. זה טוב. המשחה עדינה. לא גסה. היא אחידה וטחונה היטב. יש שאוהבים כך. יש שאוהבים גס. אחוזי הטחינה ביחס לחומוס נכונים. אני מעריך עד כשליש. אחוזי הלימון, לעומת זאת, לא מורגשים. חסרה חמיצות. אני אוהב חמיצות בחומוס שלי. שמן הזית נקי, כלומר – לא מהסוג העכור, אך כברירת מחדל מוגש בכמות מועטה. רמת-גן המערבית, מתברר, אינה ירושלים המזרחית. המנה מעט קטנה. אני אוכל מנת חומוס עם חצי פיתה גג. נשארתי רעב. אאלץ לעשות מה שעשה אבא של הרשל'ה, או לאכול עוד משהו. לצד המנה הגישו כלי קטן עם עמבה. סטופ כדור הארץ – עמבה, שאני מאוד אוהב, אינה קשורה לחומוס. גם לא לגרסה היהודית של המאכל. עמבה היא דומיננטית. היא משתלטת. מי שאוכל משהו עם עמבה, אוכל למעשה עמבה עם משהו. אני ביקשתי חומוס. אז, נכון, זה הוגש בצד. ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו, כמאמר דן בן-אמוץ. אבל חומוסאי אמור להיות גם איש חינוך. הצעה להוסיף חומוס לעמבה אינה הצעה חינוכית. שורה תחתונה – בכל יישוב ערבי זו הייתה חומוסיה בסדר. ברמת-גן היא טובה.

הפינה לשיפוטי (טרם נדגמו)

אבו אליאס, עכו

אלעבד אבו חמיד, עכו

אבו סלאמה, זמר

אל שאם חיפה

אבן סינא, אום אלפחם

אבו סאבר עראבה

מאכלי המלכים דיר אל אסד

אל עכאווי, כפר קרע

אבו עלי טמרה

אבו פאוזי כפר יאסיף

עזבה, ראמה

אומנות הידע המוכמן: מדוע המודיעין לא יכול להיות "מדעי"

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. המחקר המודיעיני, לדעתו, חייב להיות אובייקטיבי, מדעי, ולא אישי. במאמר חדש, טוען חוקר המודיעין אוון אורמרוד שגישה "מדעית" זו מרוקנת את התחום מתוכן, כמו מגיפת כולרה שמייבשת את גוף החולים בה. מדוע מודיעין הוא למעשה אומנות, ומהו תפקידו של ידע נסתר ומוכמן? הינשוף מנסה לענות.

Credit: Everythingposs, depositphotos.com

פעם, לפני מספר שנים, זכיתי לעבוד על פרוייקט עם בכיר לשעבר בקהילת המודיעין; אדם מנוסה, מרתק ובעל ידע ותובנות כרימון. פעם אחת, סיפר לי כיצד נזף בחוקרי מודיעין שעבדו תחתיו, מפני שהכניסו יותר מדי "מעצמם" לתוך הדוחות וההערכות. האקדמאיים שבהם, נזכר, השתמשו במונחים כמו "נראטיב" או "שיח" המקובלים במדעי הרוח. ההורים הצעירים נזכרו פתאום ברפרטואר שלם של אגדות ילדים, והרבו לעשות שימוש במטאפורות כמו "בגדי המלך החדשים". ולבסוף, חובבי הספורט דאגו לציין ש"הכדור הוא עגול", "הטבלה לא משקרת", "הצד השני הבקיע שער" וכיוצא בזה. אכן, אותו בכיר דגל בעבודת מודיעין מסודרת, רזה, לא פרסונלית, שפועלת לפי חוקים וכללים ברורים בכדי לשמור על אחידות ואובייקטיביות. יצחק בן ישראל, בספרו הפילוסופיה של המודיעין (ראו ביקורת קודמת כאן בינשוף) ניסח רעיונות דומים ביתר פירוט. המודיעין, כתב, דומה למדע, ובכדי להימנע מכשלים קוגניטיביים קטלניים, החוקרים חייבים לעבד את המידע כפי שמדען היה עושה: היפותזות, ראיות, אישור והפרכה. ועדת החקירה האמריקאית לאסון ה-11 בספטמבר החזיקה אף היא בגישה דומה. מתוך ניסיון להתמודד עם נקודות העיוורון שסיכלו את גילוי הפיגוע, היא המליצה על שורה של טכניקות הקרויות SAT (ראשי תיבות של structured analytic techniques), שתפקידן לנפות מתוך התוצר המודיעיני הטיות, כשלים קוגניטיביים ויתר בעיות של החוקר האינדיבידואלי.

הבעיה היא שפתרונות מסוג זה בדרך כלל מגלים אפקטיביות נמוכה מאד, ועובדים באופן חלקי ביותר אם בכלל. בספרו הקלאסי, האויבים של המודיעין, סוקר החוקר ריצ'רד בטס שורה ארוכה של רפורמות כאלו, חלקן בארגוני המודיעין וחלקן בעבודתם של האנליסטים. כולן נהגו כתגובה לכשל מודיעיני כלשהו, במטרה למנוע כשלים דומים בעתיד, אולם כשלים כאלו כמעט תמיד הופיעו מחדש. למשל, ועדת אגרנט המליצה על שורה של רפורמות בקהילת המודיעין הישראלית לאחר ההפתעה האסטרטגית של מלחמת יום כיפור. האם אלו מנעו כישלונות מודיעיניים בעתיד? לא בטוח. למעשה, קהילת המודיעין האמריקאית אימצה רפורמות מאד דומות (מסיבות אחרות) לפני מלחמת יום כיפור, ובכל זאת נכשלה בחיזוי פרוץ המלחמה בדיוק כמו מקבילתה הישראלית. בטס מסביר שכל רפורמה מודיעינית, הן ארגונית והן אנליטית, היא בסופו של דבר שמיכה קצרה. אם היא פותרת בעיות (בדרך כלל בשוליים), היא גם יוצרת בעיות חדשות בדרגה דומה של חומרה. למשל, מוסד כמו "איפכא מסתברא" או "פרקליט השטן", גוף מודיעיני שתפקידו למסור הערכה הפוכה מזו של יתר הקהילה, נועד להתגבר על חשיבה קבוצתית ודעות קדומות ארגוניות. בפועל, הוא עשוי לדחוק את הדעות האופוזיציוניות לשוליים (נו, נקשיב לנודניק שתפקידו לערער עלינו, ניתן לו לקשקש שעה ולהציג פאוארפוינט ונמשיך בדיון מהמקום שבו הפסקנו) ובכך להחמיר את הבעיות שנועד לפתור. פרקטיקות כמו "שיפוט עמיתים" על דוחות מודיעין עשויות אמנם להעניק פרספקטיבות יקרות ערך ולהקל קבעונות מחשבתיים, אבל גם לסרבל ולעכב את ייצור התוצר המודיעיני באופן שיהפוך אותו לחסר ערך אקטואלי.

הבעיה עם "פרקליט השטן": נותנים לו לדבר, משתעממים וממשיכים הלאה. תמונת אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Andrey Popov, depositphotos.com

אולם באפריל השנה, הראה חוקר המודיעין אוון אורמרוד (Owen Ormerod) שהבעיה עמוקה אף יותר. במאמר שפרסם בכתב העת היוקרתי מודיעין וביטחון לאומי (Intelligence and National Security) ביקר אורמרוד את התפיסה ה"מדעית" של המודיעין, זו שדוגלים בה בן ישראל, דו"ח הועדה של 11 בספטמבר ואותו בכיר ישראלי שעבדתי עמו. למעשה, הוא הרחיק וטען כי אלו הסבורים שאיש מודיעין צריך לעבוד לפי תהליך סדור שמדיר את הסובייקטיביות האישית שלו מהתוצר המודיעיני, בסופו של דבר פוגעים אנושות בארגוני המודיעין. העבודה המודיעינית, הוא רומז, הרבה יותר אומנותית מאשר מדעית. תהליכים סדורים כמו SAT מרוקנים אותה מתוכן, כפי שמגיפת הכולרה מייבשת את גוף החולה מנוזלים וגורמת למותו.

בכדי להסביר את גישתו, משתמש אורמרוד בתורתו של מיכאל פולאני, מדען ופילוסוף הונגרי. פולאני, איש מדע ורופא שחקר תהליכי ידע וגילוי מדעיים, הפריד בין "לדעת באופן מפורש" (explicit knowing) לבין "לדעת באופן מוכמן" (tacit knowing). ידע מפורש הוא דברים שאנחנו יודעים ויכולים להסביר בקלות, כמו "מים רותחים במאה מעלות" או "כוח הכבידה הוא הסיבה לכך שחפצים נופלים למטה", בעוד ידע מוכמן חולש על מאגר מידע שלם שאנחנו מודעים לו ויכולים להשתמש בו, אך לא יכולים להסבירו במפורש. כל מי שלמד שפה זרה, למשל, יודע שהתלמיד יכול להשתמש בפועל, בשיחה, רק בחלק קטן מאוצר המילים שהוא יודע וזוכר. אפילו מדריכי ריקוד יתקשו לפעמים להראות מדוע תנועות מורכבות צריכות להתבצע כך ולא אחרת, ומה בדיוק מתוכן יוצר את הסטייל, היופי והאלגנטיות של המכלול. תלמידים בתחום, כמוני, יכולים להעיד כי ברגע שמפרקים תנועת ריקוד מורכבת לחלקים שלה, אפילו באופן מדוייק להפליא, היא נראית בדרך כלל מגושמת ומלאכותית.

האלגנטיות היא במכלול. רקדנית – תמונת אילוסטרציה. Credit: Stylepics, depositphotos.com

בעולם המודיעין, תהליך האנליזה מפרק את הידע הגולמי לחלקיו השונים, אולם אז מחבר אותו מחדש ליצירה קוהרנטית שנועדה לענות על שאלות ספציפיות, בדיוק כפי שהרקדן מחבר מקטעי ריקוד לתנועה יפה, זורמת ואלגנטית. כך, הופכת ערבוביה של פיסות ידע גולמיות, חלקן לא רלוונטיות, חלקן מוגזמות וחלקן שקריות, לתוצר מודיעיני בעל ערך. הבעיה היא, שתהליך ההרכבה מחדש עושה שימוש מסיבי בידע מוכמן ולא רק בידע מפורש, ולכן כל כך קשה להסביר אותו לאחרים. תהליכי עבודה סדורים כמו SAT, שכוללים כתיבה מפורשת של ההיפותזות שלך, סידור של הראיות השונות בטורים וקביעה דיכוטומית מה מתאים להיפותזה ומה לא, גורמים לאדם להשתמש אך ורק בידע המפורש שלו, ודוחקים החוצה את הידע המוכמן – בדיוק זה שמתבטא בסגנון כתיבה אישי, מטאפורות, והנחות יסוד סמויות. הם אולי מדירים מהתוצר הסופי חלק מהכשלים הקוגניטיביים האישיים, אולם יוצרים בסופו של דבר הערכת מודיעין משוכפלת, חסרת לחלוחית ומקוריות, שמוכתבת באופן מוחלט כמעט על ידי מתודולוגיה צרה והנחות יסוד שמקובלות בארגון. האנליזה של SAT מקטעת את המידע ומפרקת אותו למרכיביו, אך בהעדר הדבק של הידע המוכמן, מתקשה לחבר אותו מחדש למשהו בעל ערך. יש לציין כאן שכשלים מודיעיניים בעבר, כמו פרל הרבור, נגרמו בין היתר בשל קיטוע כזה. קובעי המדיניות בצי האמריקאי קיבלו הרבה מאד מידע שהעיד על כך שהיפנים עומדים לתקוף אותם, אולם בהעדר אנליסטים שיחברו את כל פיסות המידע ויהפכו אותן לשלם שגדול מסך חלקיו, לא הסיקו מהמודיעין את המסקנות הנכונות.

בעקבות פולאני, אורמרוד מטעים כי יש לשמר בתוך הערכות המודיעין את הסובייקטיביות, ניסיון החיים האישי (ואני אוסיף, גם את סגנון הכתיבה והמטאפורות) של חוקרי המודיעין עצמם, ולא להקים פס ייצור של הערכות שנכתבות כולן באופן זהה. זאת מפני שהידע האישי, המוכמן, הוא הדבק שמאפשר לאנליסט לחבר מחדש את מה שפירק. המחיר יהיה, כמובן, הטיות אישיות וכשלים קוגניטיבים למיניהם שייכנסו לתוצר הסופי. אורמרוד מציע לרכך אותו באמצעות בניית "קהילה של חוקרי מודיעין" שיתקשרו זה עם זה מעבר לגבולות הארגונים השונים ויאזנו את ההטיות אחד של השני. אולם כרגיל בסוגיות הללו, הפתרון הזה אף הוא אינו מושלם. בסופו של דבר, העדר פתרון מושלם כזה, הוא מה שנותן למחקר המודיעיני, ולדעתי גם ההיסטורי, את איכותו האומנותית.

קרב מידווי: אנטומיה של כישלון צבאי

מדוע היפנים הפסידו בקרב מידווי, שנחשב לאחד מהקרבות המכריעים של מלחמת העולם השנייה, ומה היה קורה אילו היו מנצחים בו? לאחר שכתבנו על המערכה האפית ההיא בפוסט קודם, הגיע הזמן לצלול לתוכה. מה היתה הטעות הגורלית של אדמירל יממוטו, וכיצד הנדסו היפנים את משחקי המלחמה שלפני הקרב כדי לתחזק את האשליות של עצמם? ינשוף צבאי-אסטרטגי חוזר למלחמת העולם השנייה ומפיק לקחים.

בפשיטה על פרל הרבור בדצמבר 1941, נחלה האימפריה היפנית את אחת ההצלחות המזהירות ביותר בתולדותיה. הצי האמריקאי של האוקיאנוס השקט, שהיה אחד מבלמי ההתפשטות העיקריים שלה, נמוג ואיננו. לאחר אותו יום סתווי והרה גורל נמשכה התנופה היפנית ללא מעצור, כפי שהבטיח לקיסר מפקד הצי המשולב אדמירל יממוטו. בהעדר צי אויב רציני, כבשו היפנים במהירות את הפיליפינים, את סינגפור, מלאייה ואינדונזיה, והתקרבו לעבר פפואה גיניאה החדשה ואוסטרליה. אולם אז, הגיע ההאנג-אובר. לאימתם, הקברניטים של הצי היפני גילו כי ההצלחה שלהם בפרל הרבור היתה חלקית בלבד. הצי האמריקאי אמנם נפגע, אך נושאות המטוסים, מכלי הדלק וסדנאות התיקון שלו נותרו ללא שריטה. כך, בעוד החודשים חולפים, הצליחו האמריקאים לרכז כוח הולך וגובר באוקיאנוס השקט. היפנים, לעומתם, לא ידעו כיצד להמשיך הלאה. המשאבים שלהם היו מוגבלים להכאיב. הזמן שיחק לרעתם. הם היו צריכים להחליט כיצד להשתמש במשאביהם המתכלים בכדי לבלום את התקפת הנגד האמריקאית, שתגיע בוודאות ובעוצמה רבה.

אופציה אחת, שמטה הצי בטוקיו דגל בה, היתה לבצר את כיבושיה הנוכחיים של יפן בקו הגנה, ולתת לאמריקאים להתרסק עליו כשיחליטו לתקוף. ההצעה הזאת נדחתה. ראשית כל, היא נראתה לא הירואית מספיק, להגן? זה לא מה שעושים לוחמים. כמו כן, ליפן יהיה קשה לעמוד במלחמה התשה. אופציה נוספת היא לנסות לפלוש לאוסטרליה, במקום כלשהו בקו החוף החשוף והארוך שלה. לכל הפחות, יוכלו היפנים לכבוש את צפון המדינה ולרסק את הכוח האמריקאי באזור. כאן נתקלו היפנים בבעיה מבנית: העוינות בין הצי לצבא. באימפריה היפנית, שני הכוחות המזויינים היו עצמאיים לחלוטין אחד מהשני ותיעבו זה את זה. כצפוי, הצבא לא היה מוכן להקצות את עשרת הדיביזיות הדרושות לכיבוש צפון אוסטרליה. הגנרלים אמרו שהם כבר מחוייבים למלחמה מול סין, ורצו לשמור כוח לאופציה של התקפה על ברית המועצות שנאבקה על חייה מול גרמניה הנאצית.

אופציה שלישית היתה לכבוש את האיים מסביב לאוסטרליה, איי שלמה, פפואה גיניאה החדשה, קלדוניה החדשה ולבסוף סמואה, בכדי לכתר את אוסטרליה ולנתק את קווי הקשר שלה עם ארצות הברית. לרגע קט שקלו גם אופציה רביעית: לפלוש לאוקיאנוס ההודי כדי להתאחד עם גרמניה במזרח התיכון, אבל גם הדפא"ה הזאת נדחתה, במיוחד כשגרמניה הבהירה שהמזה"ת אינו בראש סדר העדיפויות שלה.

המצב לפני קרב מידווי Credit: Creataccount, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 3.0

לבסוף, וזו האופציה שדגל בה יממוטו עצמו, ניתן להמר על קרב מכריע שני, "פרל הרבור בשידור חוזר". האדמירל הציע לכפות על הצי האמריקאי קרב מכריע במידווי, אי באוקיאנוס השקט שנמצא כאלפיים קילומטרים מהוואי. תוכניתו של יממוטו התקבלה, אבל כבר הדיונים לקראתה היו אמורים להדליק נורות אזהרה. מפקד הצי המשולב לא שכנע את עמיתיו והממונים עליו בצדקת עמדתו באמצעות נימוקים רציונליים, אלא פשוט כפה אותה באמצעות לחץ פוליטי. מבלי לדעת זאת, האמריקאים סייעו לו לעשות זאת, כאשר הפציצו את טוקיו בגיחה אווירית משפילה באפריל 1942. ההלם של "פשיטת דוליטל" חיזק את אלו בממסד היפני שרצו להכריע את ארצות הברית – ובמהירות, באמצעות קרב גדול באוקיאנוס השקט. אפילו יממוטו, יש לציין, לא האמין שיוכל להכריח את ארצות הברית לעזוב את המלחמה, או לכבוש חלקים ממנה. הוא פשוט ציפה שניצחון יפני במידווי יכאיב לה עד כדי כך, עד שתבחר לצאת מהמלחמה ביוזמתה או לשבת עם יפן לשולחן המשא ומתן. האסטרטגיה הזאת כבר נכשלה בפרל הרבור, אבל כמו מהמר, האדמירל התעקש לנסות אותה שוב.

אולם להוותו של יממוטו, מטה הצי הכריח אותו להתפשר בנקודה מסויימת, ולשלב את רעיון הקרב המכריע במידווי עם האסטרטגיה של כיתור אוסטרליה. לפיכך, נאלץ יממוטו לפצל את כוח המשימה שלו, "קידו בוטאי", שהורכב משש נושאות מטוסים. שתיים מהן פרשו מכוח ההתקפה על מידווי וירדו דרומה, בניסיון לכבוש את פורט מורסבי בפפואה גינאה החדשה. כאן חוו היפנים כישלון ראשון. מפקד הצי האמריקאי באוקיאנוס השקט, אדמירל צ'סטר נימיץ, הצליח לעצור את התקדמותם דרומה בקרב ים האלמוגים, בין ה-4 ל-8 במאי 1942. במבט ראשון, תוצאות הקרב נראו כתיקו, אולם למעשה יפן הובסה. האמריקאים איבדו נושאת מטוסים אחת (לקסינגטון) ואחרת (יורקטאון) נפגעה קשה. היפנים, מצדם, איבדו נושאת מטוסים קלה אחת, אבל גרוע מכך – חשפו את שתי נושאות המטוסים הכבדות של קידו בוטאי לפגיעה קשה. כעת, ליממוטו כבר לא היה את כוח המחץ הבלתי מנוצח של שש נושאות מטוסים, אלא ארבע בלבד: עדיין שייטת מרשימה, ללא ספק, אך פחות אימתנית וקטלנית משהיתה.

נושאת המטוסים שוקאקו, כאן בתמונה משגרת מטוסים לפני ההתקפה על פרל הרבור, היתה אחת מנושאות המטוסים שהתפצלו מקידו בוטאי לפני קרב מידווי

אם לא היה די בכך, יממוטו החליט לפצל את הכוח שלו עוד יותר. בעוד הוא שלח רבות מהספינות ואת ארבע נושאות המטוסים של קידו בוטאי למידווי, הוא פיצל חלק מכלי השיט שלו לטובת התקפה משנית על האיים האלאוטיים בצפון. בניגוד למה שהיה נהוג לחשוב פעם, המבצע האלאוטי לא היה תוכנית להתקפת הסחה. יממוטו קיווה לתפוס שטח כשהצי האמריקאי עסוק במקום אחר, למנוע איגוף של האימפריה היפנית מצפון ולנתק את קווי התקשורת בין ארצות הברית וברית המועצות.

כך, לקראת סוף מאי 1942 וערב הקרב, סימני האזהרה הלכו והתרבו. התוכנית האסטרטגית של יממוטו היתה סבוכה מדי (החוקרים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי ממליצים לכל מי שמנסה להבין אותה להכין כוס גדולה של אלכוהול חזק במהלך הקריאה). הוא פיצל את הכוח שלו פעמיים, ריכך את אגרוף המחץ של קידו בוטאי, וכדי להוסיף קצף על ביזיון, קרא באופן מוטעה לחלוטין את האויב האמריקאי. בשל מודיעין גרוע, הוא היה בטוח שהאמריקאים לא יודעים היכן הוא נמצא ושנושאת המטוסים יורקטאון נפגעה בים האלמוגים ולא תוכל להשתתף בקרב. למעשה, המודיעין של הצי האמריקאי פיענח את הצופן היפני (J-25), והמתכננים של צבא ארה"ב ידעו היטב שיממוטו מתכנן להתקיף את מידווי. לרוע מזלו של האחרון, מספנות הצי האמריקאי הספיקו לתקן את יורקטאון תוך זמן קצר להדהים, והיא היתה מוכנה להילחם שוב. גם התפקוד המבצעי של קידו בוטאי לא היה אופטימלי. בגלל בעיות טכניות, כוח המחץ העיקרי, בפיקודו של אדמירל נגומו, איחר ביום אחד, ויממוטו לא טרח לשנות את שאר פרטי התוכנית בכדי להתאים אותה ללו"ז החדש. יתר על כן, הספינות היפניות היו רחוקות יחסית זו מזו והתקשו לתמוך אחת בשנייה. יממוטו רצה לפזר אותן בכדי להקשות על גילויין, דבר שהיה הגיוני אלמלא האמריקאים גילו אותן בין כה וכה באמצעות פיענוח J-25.

למעשה, פרשאל וטאלי הראו שהיפנים היו יכולים לחזות חלק מהבעיות הללו בזמן, אילו היו מנהלים משחקי מלחמה רציניים בחודשים שלפני הקרב. משחק מלחמה הוא סוג של תרגיל, שבו מנסים לנבא בעיות אפשריות ומהלכים פוטנציאליים של האויב בכדי למצוא דרכים להתמודד איתם. אולם משחקי המלחמה היפניים היו רשלניים להכעיס, עד לרמת האיוולת, ו"הונדסו" מראש בכדי לאשר את ההנחות המוקדמות של יממוטו. הקצין ששיחק את האמריקאים, שניחש נכונה (פחות או יותר) מה אדמירל נימיץ יעשה בקרב, התחיל לנצח את היפנים, אולם אז התערב יממוטו ואילץ את השופט לשנות את כללי המשחק. ה"טקטיקה האמריקאית" עברה מניפולציה כך שתהיה נוחה יותר עבור היפנים.

Isoroku Yamamoto.jpg
הנדס את משחקי המלחמה: אדמירל יממוטו

מה קרה בקרב עצמו? ראשית כל, יממוטו ונגומו כשלו מבחינה מודיעינית ולא הצליחו לאתר את כוח ההתקפה האמריקאי בכדי להתכונן לקראתו בזמן. נגומו הגיב מיד למודיעין שקיבל, אבל הוא קיבל אותו מאוחר מדי, מפני שהיו לו מעט מטוסי סיור מהדרוש. טעות של אחד מהם, שלא הקפיד על המסלול שהוקצה לו, מנעה את איתור הכוח העויין בזמן. היפנים שילמו את המחיר על זלזול ארוך שנים במודיעין, שגרם להם להקצות מעט מדי מטוסים לצרכי סיור ויותר מדי לצרכי התקפה. האמריקאים, מצדם, איתרו את היפנים באוקיאנוס באופן מושלם, שילוב של מודיעין מקדים מפיענוח הצופן היפני, מזל טוב ומודיעין חזותי איכותי שנאסף על ידי מטוסים בשטח, שחלקם טסו תוך הקרבה עצמית על אדי הדלק האחרונים.

כשנגומו קיבל סוף סוף את דו"ח מטוסי הסיור על מיקומו של כוח ההתקפה האמריקאי, בסביבות 7:40, הוא לא היה בטוח האם מדובר בנושאות מטוסים או בספינות פחותות ערך, והיסס האם לשחרר את כל המטוסים שלו להתקפה מיידית. ממילא, התזמון היה גרוע במיוחד מבחינתו. חצי ממטוסי ההפצצה שלו היו לאחר התקפה על האי מידווי וטרם חזרו. דקות ספורות לפני שקיבל את דו"ח המודיעין, ובניגוד להוראות שקיבל מיממוטו, החליט לשלוח גם את כוח מטוסי העתודה שלו להתקפה שנייה על מידווי. הבסיס האמריקאי על האי היה צרה צרורה, ושלח ארבעה גלים של התקפות נגד קידו בוטאי, התקפות שהיו אמנם בלתי יעילות ביחס, אך שיתקו את הספינות היפניות וסיכנו אותן למשך זמן ממושך. בדיוק כשהמטוסים היו בתהליך של התחמשות, נגומו קיבל את דו"ח המודיעין על כוח המשימה האמריקאי, שכלל אולי נושאות מטוסים. הוא ביטל מיד את הפקודות וציווה על המטוסים להחליף את החימושים מפצצות שנועדו לפגוע בבסיסי קרקע לטורפדו שהיה יעיל נגד נושאות מטוסים. מכאן נקלע לדילמה. בסביבות תשע בבוקר, גל המפציצים הראשון שתקף את מידווי אמור לחזור לספינות, אחרת ייפול לים מפאת מחסור בדלק. אי אפשר להנחית אותם על הספינות כשמשגרים גל מפציצים נוסף. לכן, נגומו עמד בפני שתי אופציות לא אטרקטיביות: הוא יכול לשגר את כל מה שהיה לו בכדי לתקוף את כוח המשימה האמריקאי בזמן, אבל אז ייאלץ לעשות זאת בחופזה, בתוך רבע שעה, בכדי לאפשר לגל המפציצים הראשונים לנחות. במקרה כזה, יתקיף את האמריקאים עם חלק מהכוח בלבד. לחילופין, הוא יכול לחכות עד שגל המפציצים הראשון ינחת, ואז לשגר את מלוא הכוח שלו נגד נושאות המטוסים האמריקאיות. בגלל הדוקטרינה היפנית, שקידשה את עיקרון ריכוז הכוח, נגומו בחר באופציה השנייה. כך, למעשה, אפשר לכוח המשימה האמריקאי להנחית נגדו התקפת מחץ בטרם הגיב.

פעם היה נהוג להניח שהמפציצים האמריקאים השחילו את הספינות היפניות בדיוק לפני ששיגרו גל מטוסים, כשהסיפונים שלהן היו מלאים בכלי טיס מתודלקים ותחמושת מכל הסוגים. כפי שמראים פרשאל וטאלי, התיאור הזה לא מדויק, ומבוסס על זכרונות סלקטיביים של חלק מהמשתתפים בקרב. בפועל, המטוסים היפניים היו מאוכסנים בהאנגרים בבטן הספינות, אבל אכן, הפיצוצים המשניים תרמו מאד להצלחת ההתקפה האמריקאית.

מטוסים אמריקאים תוקפים את נושאת המטוסים היפנית היריו במהלך קרב מידווי

יתר על כן, הצי היפני לא היה ערוך להתמודד מול המפציצים האמריקאים היעילים והאכזריים. מערכות הנ"מ של הספינות עצמן היו מיושנות והתקשו להינעל על מפציצי צלילה מהירים ששינו מהירות בקצב גבוה ותמרנו בשלושה ממדים, אורך, רוחב וגובה. לפיכך, האמריקאים הצליחו להשמיד ארבע נושאות מטוסים יפניות עם כמות גדולה של צוותי אוויר טובים ומאומנים, ושברו את התקווה היפנית האחרונה לנצח במלחמה במהירות. עילית כוח הטייס של הצי היפני עדיין לא הושמדה במידווי, אך תתרסק מאוחר יותר, בקרבות על איי שלמה בשארית 1942 וב-1943. קריטי יותר היה מותם של מאות מכונאים מנוסים. אולם האובדן הכי משמעותי מבחינת היפנים היה של הספינות עצמן: לא רק ארבע נושאות מטוסים מהסוג הגדול והמהיר, אלא כוח שידע להילחם באופן מאורגן ומתואם כאגרוף מחץ של האימפריה. עכשיו, המלחמה הפכה למלחמת התשה, מלחמה שהנבונים מבין הגנרלים היפנים הבינו שאין להם סיכוי לנצח בה.

אפשר להסיק מהסיפור, שהיפנים נכשלו בקרב מידווי בגלל שילוב של אסטרטגיה וטקטיקה גרועה (פיצול הכוח, משחקי מלחמה מהונדסים) בעיות מבניות וטכנולוגיות (חוסר יכולת להחליט על אסטרטגיה קוהרנטית בגלל מערכת קבלת החלטות שבורה ומבוזרת, מערכות נ"מ מיושנות, מחסור במטוסי סיור) וטעויות קשות של יממוטו ונגומו ביום הקרב. האמריקאים ניצחו בגלל יכולות מודיעיניות ומבצעיות עדיפות, בשילוב מנה גדושה של מזל טוב. כאן כדאי לשאול, האם קרב מידווי היה נקודת מפנה? אם היפנים היו מצליחים לנצח בו, האם יש סיכוי שגורל המלחמה כולה היה משתנה? האם יתכן שיפן היתה מנצחת את ארצות הברית, או לפחות מצליחה לצאת מהקונפליקט בלי להתרסק באופן מוחלט? כפי שקובעים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי, התשובה לכך ככל הנראה שלילית. גם אם היפנים היו מצליחים לכבוש את מידווי, קשה מאד להאמין שניצחון טקטי כזה היה גורם להם לנצח במלחמה כולה או אפילו מונע מהם להפסיד. הם לא היו יכולים באמת "להמשיך הלאה" ולכבוש את הוואי. לא היתה להם את הלוגיסטיקה להביא כ-45,000 חיילים מהצבא לכיבוש שטח כל כך רחוק ממרכזיהם הצבאיים והתעשייתיים, ובוודאי שלא לתספק אותם, וזה אפילו אם נתעלם מהכוח הצבאי האמריקאי המשמעותי מאד שהיה באיים ובקושי להנחית כוחות מהים על חופים מבוצרים. אולי יפן היתה יכולה לפלוש לחוף הצפוני של אוסטרליה, אבל זה לא היה מעניק לה יכולת לכבוש את כל היבשת או להשתלט על מרכזי ייצור גדולים. בסופו של דבר, העובדות נותרו בעינן: הכוח התעשייתי האמריקאי היה כל כך עדיף על זה היפני, עד שבמוקדם או במאוחר אמריקה היתה משיגה יתרון מכריע במלחמה ומורידה את האימפריה היפנית על ברכיה. מלחמתה של יפן היתה, ככל הנראה, אבודה מראש. 

"רוצה גלידה!" – על אינפנטיליות בפוליטיקה

לאחרונה, חלק ממתנגדי גוש השינוי, מסמוטריץ' ועד דוברי הליכוד, מאשימים את בנט ולפיד באינפנטיליות שיאה לתנועת נוער או ל"קומונרים בבני עקיבא". אחרי הכל, רק ילדים מדברים על אחדות ופיוס, לא? אבל מה היא למעשה אינפנטיליות בפוליטיקה, והאם ניתן למצוא אותה בגוש השינוי או דווקא במחנה מתנגדיו? ינשוף פוליטי-מדיני צולל אתכם לעולמם של אלו ש"רוצים גלידה" עכשיו, ושישרף העולם.

Ice cream with whipped cream, chocolate syrup, and a wafer (cropped).jpg
cffsdfsdfsCre

Credit: Nicolas Ettlin, Wikimedia Commons

בזמן האחרון, שמתי לב שרבים ממתנגדי ממשלת השינוי מאשימים את ראשיה ואת תומכיה באינפנטיליות. את המקהלה המתואמת התחילו בצלאל סמוטריץ' ושמחה רוטמן, שלעגו לרטוריקת האחדות והפיוס של לפיד ובנט כהבלים של קומונר בבני עקיבא. החרה החזיק אחריהם ח"כ מיכאל מלכיאלי מש"ס, שלגלג כי "בנט ולפיד מקימים לנו כאן תנועת נוער". מכאן, האשמת האינפנטיליות התגלגלה לעיתונאים ומעצבי דעת קהל מהימין הדתי, לרבות קלמן ליבסקינד, אחד מהעיתונאים הרציניים והמשפיעים ביותר במגזר.

אישית, אני לא אוהב כל כך את השימוש ברטוריקה האינפנטילית בכדי לנתח התנהגות של פוליטיקאים, גם לא את התנהגותם של יריבי. זאת מפני שבני אדם תמיד מערבים ברטוריקה שלהם, שלא לדבר על פועלם, סוגים מאד שונים של טיעונים, מהם מעניינים ועמוקים, מהם שטחיים פופוליסטיים, בואך הבלים של ממש. יש שפוליטיקאים כמובן משתמשים ברטוריקה נמוכה מן השפה ולחוץ, או אומרים דברים שונים לקהלים שונים. כמובן שיש כאלו שמצבי לחץ סוחטים מהם רטוריקה טפשית יותר, וכאשר מנהלים איתם שיחה ברוגע אפשר לשמוע מהם טון שונה לחלוטין. אולם לאחר הערת האזהרה הזאת, חשוב לציין שיש, לפחות, רטוריקה אינפנטילית בפוליטיקה. הבעיה היא שכמו האשמות רווחות נוסח "תומך טרור", "גזען" או "פשיסט", המושג הופך לעיתים קרובות יותר מדי לכינוי גנאי שאדם מטיח ברעהו ללא מחשבה. אם כן, כדאי לפרק את המושג ולנסות להגדיר אותו. מהי רטוריקה אינפנטילית, היכן היא נמצאת, והאם ברגע ההיסטורי הספציפי הזה, ניתן לאתר אותה במחנה ממשלת השינוי, או דווקא במחנה המתנגדים לה?

לחשיבה הילדותית יש מספר מאפיינים. אחד מהם הוא תמימות, הנובעת לרוב מפער בין החוקים הכתובים של העולם, אלו המושלים בו באופן רשמי, לבין החוקים הלא כתובים המנהלים אותו בפועל. לילד, או לנער, קל מאד ללמוד את החוקים הכתובים, ולדמיין שכל מי שמסביבו מתנהל לפיהם. העולם נראה לו ורוד, מפני שהחוקים הרשמיים מנוסחים לעיתים קרובות בבהירות, ומטמיעים בתוכם רטוריקה של צדק, שוויון והוגנות. ההתפכחות מהעולם מגיעה ברגע שהילד או הנער מבין שישנה מערכת שלמה של חוקים לא כתובים שלא מנוסחת אף פעם בבירור, אולם השפעתה בפועל גדולה בהרבה. תחשבו, למשל, על אכזבתו של נער שלומד מהמורים שלו ומדריכיו בתנועת הנוער על "עזרה לזולת", מתנדב ומשתתף בפעילויות רבות מסוג זה, רק כדי לגלות, בסופו של דבר, שהוא חלק מקמפיין בחירות של ראש העיר, שבאותו הזמן מנשל עניים מבתיהם ובונה במקומם פרוייקטים של יוקרה. וזה עוד מקרה פשוט: אולי בעתיד יגיע למסקנה, שאפילו פעולות כנות של "עזרה לזולת" יכולות לסייע לזולת דווקא לקנות סמים או להתבצר עמוק יותר במלכודות עוני. מכיוון שהחשיבה הילדותית מתוחמת על ידי חוקים כתובים וברורים, היא נוטה גם להתכנס לתוך מסגרות של שחור ולבן (לנו או לצרינו, אנחנו והם), בלי להיות מודעת לגשרים ולקשרים הלא הרשמיים בין מחנות ניצים כביכול. דמיינו לכם את הזעזוע של ילד בוסני בזמן המצור על סארייבו, שהורגל לראות בסרבים אויבים רשעים ובכנופיות בוסניות מקומיות כגיבורים המגנים עליו, כשהיה מגלה שאותם הסרבים והבוסנים סוחרים בנשק בלילה, וממשיכים להילחם אחד בשני במהלך היום.

בהקשר הפוליטי שלנו, הביטוי העליון לחשיבה הילדותית הוא לאו דווקא הרצון להגיע לפשרה ולשיתוף בין שונים, המתגלם כרגע בממשלת השינוי, אלא תרבות החרמות שתוחמת גבולות בלתי עבירים בין מחנות. "הוא" מרושע או לפחות תועה וטועה באופן אינהרנטי, ולכן לא אשתף איתו פעולה ולא משנה מה יקרה. "הם" בעלי הברית הטבעיים שלי, ולכן עלי לתמוך בהם באש ובמים. הביטוי העליון לתפיסה הזאת הוא כמובן הביביזם; לא במובן של הצבעה לליכוד או לנתניהו, אלא באמונה עיוורת במנהיג, כל מה שיעשה וכל ברית שיכרות, לצד פוליטיקת הזהויות הימנית והשמאלית לסוגיה. אלו שמנהלים את הפוליטיקה שלהם לפי רשימה ארוכה של "איתו לא אשב בקואליציה", ילדותיים מבחינה זו בהרבה מאלו שיושבים עם יריביהם, מנסים למצוא איתם את המשותף ולאתר פשרות שיאפשרו ניהול סביר של המדינה.

כאן, מעניין להיכנס למאפיין נוסף של החשיבה הילדותית, תסמונת ה"רוצה גלידה!" או במילים אחרות, חוסר היכולת לדחות סיפוקים. אנחנו אומרים על מבוגר שהוא "מתנהג כמו ילד", כאשר הוא דורש משהו שלדעתו "מגיע לו" בלי להתחשב באפשרויות הפרקטיות להשיג את אותו הדבר, במחירים ובתוצאות. למרבה ההפתעה, חשיבה מהסוג הזה נפוצה מאד דווקא בקרב אנשי אקדמיה מהשמאל וחסידים אחרים של שיח הזכויות. פרופ' אסעד גאנם, למשל, זלזל בהסכמים שרע"מ השיגה עם מחנה השינוי (כמו גם במו"מ שלה עם נתניהו) מכיוון שלשיטתו הם נותנים לערבים תקציבים "שמגיעים להם ממילא, ושזכותם לקבל כאזרחים." גאנם שוכח שגם אם לדעתך "מגיע לך" משהו, וגם אם כל המודלים האקדמיים והתיאורטיים של "זכויות" גורסים שאותו הדבר מגיע לך בלי מאמץ, העולם הפוליטי אינו עולם של חוקים כתובים ושל נייר. מי שלא מוכן להיאבק, להתפשר ולהפעיל לחץ פוליטי אפקטיבי בכדי להשיג את מה שמגיע לו, יידחק תמיד לסוף התור.

בצד הימני של המפה הפוליטית, חשיבת ה"רוצה גלידה!" מתבטאת בראש ובראשונה בדבקות בעקרונות אידיאולוגיים, בלי להתחשב במחיר שלהם או ביכולות להשיגם. נניח, למשל, שתומכי ליכוד וציונות דתית מסויימים סבורים באמת ובתמים ששיתוף פעולה עם רע"מ הוא שערוריה שחותרת תחת יסודות הציונות; שממשלה בלי ביבי היא אסון לאומי; שמרצ ומפלגת העבודה צריכות להיות תמיד באופוזיציה; שבנט חייב לקיים הבטחות בחירות מסויימות, בעיקר חרמות שונים ומשונים, לא משנה מה יקרה. לא נתווכח איתם כרגע. רק נשאל אותם, האם הם מודעים למחיר: מערכת בחירות הרסנית נוספת, שלפי הסקרים לא תביא לשום שינוי, ורק תוביל לעוד מערכת בחירות, ועוד מערכת בחירות, בעוד מוסדות המדינה קורסים לאיטם בהיעדר גמישות תקציבית, וזאת עוד בתקופה של אתגרים קשים מאד מבית ומחוץ. אם מדובר באידיאולוגים, כמו סמוטריץ', שמודעים למחיר הזה ומוכנים לשלם אותו בגלל שיקולים רעיוניים כאלו ואחרים, אפשר לחלוק עליהם, אולם המחשבה שלהם לפחות קוהרנטית. אך ברוב המקרים, אנחנו רואים כאן מופע של תסמונת ה"רוצה גלידה!" – דרישה לקבל את הסיפוק המיידי בלי לחשוב על האלטרנטיבות ועל המחיר שהוא דורש. בחלק מהמקרים אנחנו יכולים לזהות כאן אפילו חשיבה מיסטית, או ניסית: אם נעצום את העיניים מספיק, נהיה נאמנים לביבי בכל ליבנו, נפשינו ומאודינו, השמיים יתבהרו, יופיעו פתאום עריקים משום מקום, הגלידה תופיע בידינו, טעימה ומזמינה, והימין יקים ממשלה "על מלא" שתוביל אותנו לעושר ואושר.

לכן, אל תיתנו לרטוריקת האחדות והשיתוף להטעות אתכם: הפוליטיקה הבוגרת, זו שמוכנה לפשרות ולויתורים בשם אומנות האפשר, צומחת כרגע דווקא בגוש השינוי, בין בנט למרצ ועד לרע"מ. שם תפגשו את האנשים שהסכימו לוותר על עקרונות זהותיים ועל חלקים משמעותיים מהאידיאולוגיה שלהם, בכדי להשיג את מה שאפשר להשיג. האינפנטיליות, נכון לעכשיו, נמצאת בעיקר במחנה השני.

המהפכה הסאחית: מטרתה של ממשלת השינוי

את מטרתה של ממשלת השינוי אפשר לסכם בשתי מילים: חזרה לנורמליות. החיים עצמם עדיפים מאידיאולוגיה, פשרה עדיפה מחרמות, קיום בפועל עדיף על ייעוד תיאורטי, ובעיקר, מדינת ישראל חשובה יותר מגורלו של המנהיג העומד בראשה. ינשוף פוליטי-מדיני על המהפכה הסאחית.

Credit: Bestofgreenscreen, depositphotos.com

ממשלת השינוי שעומדת לקום בשבוע הבא – ומי יודע אם אכן תושבע -חורטת על דגלה בפועל שתי מילים: חזרה לנורמליות. בכהונתו האחרונה של בנימין נתניהו, נחשוב מה שנחשוב על הישגיו הרבים וכשלונותיו הרבים לא פחות, ישראל התנהלה במצב חירום תמידי שפורר אותה מבפנים. אם חייזר היה מסתכל על ישראל של אותם ימים, הוא היה נדהם. ראש ממשלה שעומד למשפט פלילי, וביחד עם שריו תוקף את מערכת אכיפת החוק שהוא ממונה עליה, כולל מפקדי משטרה וראשי תביעה כללית שהוא עצמו מינה; ממשלה שבשם מאבק ב"דיפ סטייט" מדומיין משמידה את השדירה המקצועית שלה עצמה, זו שאמורה לנהל את המדינה ביומיום. שרים שמייבשים את משרד החוץ עד חוסר תפקוד מוחלט, ולאחרונה אפילו את הפקידות הבכירה של משרד האוצר; עשרות תפקידי מפתח, בכירים יותר או פחות, שנשארים לא מאויישים ומנטרלים את המנגנון הדיפלומטי ואת משרדי הממשלה, כאשר במקום משרתי הציבור הקבועים מכהנים ממלאי מקום שצריכים להתחנף לשרים הממונים בכדי להישאר בתפקידם; ניסיון לפמפם שוב ושוב תחושה של "מצב חירום" בכדי להסית ציבור נגד ציבור, ולהציג את האחר, ה"שמאלני" או ה"ערבי" לא כיריב פוליטי שטועה אלא כדמון שאורב בשער (כמובן, עד שצריכים אותו קואליציונית, ואז אפשר להתחנף אליו ולהבטיח לו הכל, עד לפעם הבאה).

גרוע מכל – בנימין נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה ולהעביר תקציב, וגרר את כולנו ללופ אינסופי והרסני של מערכות בחירות. הדבר נבע לא מהאידיאולוגיה הימנית שלו, אם יש לו כזאת, אלא משקרנות פתולוגית ויחסי אנוש גרועים להחריד. שורה ארוכה של אנשי ימין שעבדו לצד נתניהו – איווט ליברמן, יועז הנדל, צבי האוזר, גדעון סער, נפתלי בנט, איילת שקד – והרשימה עוד ארוכה, הסתלקו בשאט נפש, כי אי אפשר לעבוד עמו בלי לחשוש מסכין בגב בכל רגע נתון. התרגיל המלוכלך שעשה לגנץ, פירוק ממשלת הרוטציה מסיבות אנוכיות לחלוטין, הגדיש את הסאה. נתניהו לא מצליח להקים ממשלה כבר ארבע מערכות בחירות, פשוט כי איש לא סומך עליו. המדינה לא מתפקדת, וראש הממשלה, כדבריו הנכוחים של מחליפו המיועד נפתלי בנט, גורר את כולנו ל"מצדה הפרטית שלו".

"מדינת ישראל נגררה לטירוף ולופ אינסופי של בחירות. נתניהו גורר אותנו למצדה הפרטית שלו" – נאום ראש הממשלה המיועד נפתלי בנט

בדיוק מהסיבה הזאת, נוצרה קואליציה בלתי אפשרית של מפלגות שמאל, ימין, מרכז וערבים, ממרצ, העבודה ויש עתיד, עבור בכחול לבן, תקווה חדשה, ימינה ורע"מ, שהקימה ממשלה בלתי אפשרית לא פחות. אבל בניגוד למה שאנחנו שומעים לא פעם בתקשורת, מטרתה של הממשלה הזאת אינה רק להפיל את בנימין נתניהו, אלא, בעיקר, להחזיר את מדינת ישראל לנורמליות.

כי ממשלת השינוי מייצגת, בסופו של דבר, את האזרח שפוליטיקה פחות מעסיקה אותו. את הגברים והנשים מראשון לציון, תל אביב, ירושלים, אפרת, רהט ואום אל פאחם, שכל מיני "מאגניבים" מטעם עצמם אולי יכנו "סאחים". לאותו תומך של ממשלת השינוי יש כמובן עמדות פוליטיות. יש שיתמוך בהתיישבות בכל שטחי ארץ ישראל, ויש שידגול בפתרון שתי המדינות. הוא עשוי להיות סוציאל-דמוקרט, או, לחילופין, תומך בכלכלה חופשית או בעל עסק קטן שנאנק תחת תקנות הקורונה והרגולציה. היא עשויה להיות ציונית נלהבת או מוסלמית אדוקה, ערביה-פלסטינית, חילוניה או דתיה, אך כזו שמתעבת אלימות ולינצ'ים, ותומכת בחוק, סדר ציבורי, איסוף נשק בלתי חוקי וחיים נורמליים. במילים אחרות, לתומכי ממשלת השינוי יש אידיאולוגיה, אך כרגע הם מעדיפים לדחות סיפוקים מסוג זה למען החיים עצמם, ולו עד שהמדינה תחזור למסלולה. אם נשתמש במונחים של ידידי החכם יצחק קרומביין, שכתב פעם מאמר אורח מאלף בינשוף, ממשלת השינוי נועדה עבור אלו שמעדיפים את ציר הקיום (החיים עצמם) על פני ציר הייעוד (רעיונות, חזון ואידיאלים).

מתעדף קיום על פני ייעוד- ראיון עם יו"ר רע"ם מנסור עבאס

מי אלו שמרכיבים את האופוזיציה לממשלת השינוי? בקצירת האומר, אלו הם כל האנשים שמתנגדים לחזרה לנורמליות של חיי היומיום. יש, כמובן, את הביביסטים, ועליהם אין צורך להכביר מילים: אלו שזהותם קשורה לגורלו של מנהיג ספציפי, לא משנה מה יאמר ומה יעשה. לצדם, יש טיפוסים נוספים, למשל, אידיאולוגים כמו סמוטריץ' שמעדיפים ללכת ל"עשר מערכות בחירות" (ציטוט מדויק) בכדי שערבים לא ייכנסו לממשלה ויפגמו בחזון המפורט והמנומק שלהם לעליונות יהודית נצחית במדינת ישראל. מבחינת האידיאולוג מימין, יותר חשובים מאפייניה התיאורטיים של המדינה, מאשר האופן שבו היא מתפקדת בפועל. הטיפוס האידיאולוגי מימין דומה בהקשר הזה למקביליו מהשמאל הרדיקלי והמחנה הלאומני הערבי. גם עבור אלו האחרונים, החזון חשוב יותר מהמציאות בפועל. לאחרונה, למשל, ביקר פרופ' אסעד גאנם את מנסור עבאס, והטעים בתוקף כי רע"מ "תהיה אחראית על כל בית שייהרס במגזר הערבי". אותה אחריות תיאורטית פחות חשובה מהישגיה המעשיים והתקציביים של רע"מ בפועל, כי כאמור, האידיאל חשוב יותר מהמעשה. בכלל, חשיבתם של הגאנמים והאבו שחאדות אופיינית לאנשי אקדמיה מסוג מסויים, שחיים בעולם של עקרונות ותיאוריות, ולא של בני אדם אמיתיים. כמובן, לאלו נוספים סוכני האלימות והכאוס עצמם: הבריונים החצי-עירומים של להבה, השבאב המתלהמים במגזר הערבי, אוהדי להב"ה ולה-פמילייה.

אנחנו עומדים כרגע לפני ימים של הכרעה. אין לדעת האם ממשלת השינוי אכן תקום, או שעריק תורן יכריע אותה ברגע האחרון. חשוב מכך, אין לדעת כמה תצליח לשרוד. מבחינתי, אם היא תצליח להעביר תקציב דו שנתי, אז עשינו את שלנו מבחינת החזרה לנורמליות. מנגד, יחסים אישיים טובים בין חברי הקואליציה, מנגנונים קבועים מראש לפשרות, הבנה שלאיש אין כרגע אינטרס לטלטל את הסירה, ומנגנון האי האמון הקונסטרוקטיבי שמקשה על הפלת ממשלות, עשויים דווקא להאריך את ימיה. כרגע ברור שלא משנה מה יקרה, הושגו כבר הישגים משמעותיים: מפלגה ערבית שדוגלת בנורמליות הצליחה לעשות היסטוריה ולהפוך ללגיטימית בעיני השמאל, המרכז, וחלקים גדולים של הימין; יאיר לפיד, שאני מעריך אותו יותר ויותר בזמן האחרון, הצליח למצב את עצמו כמנהיג של מחנה הנורמליות השפוייה, ולהניע שורה ארוכה של שותפים, חלקם אידיאולוגיים, משמאל ומימין, לכיוון ציר הקיום על חשבון ציר הייעוד, וחשוב מכל – השגנו ניצחון, ולו זמני, על תרבות החרמות הארורה שמשתקת מזה שנים את הפוליטיקה הישראלית. במקום עקרונות כמו "לא אשב לעולם עם X כי הוא X", נלמד לומר ש"אשב עם X בתנאי שיסכים ל-Y, ונתפשר ביחד על Z". למדנו שימנים, שמאלנים וערבים יכולים לשבת בחדר אחד, להסכים על דברים מסויימים ולהתפשר על אחרים, תוך כדי דחיית המחלוקות הבלתי פתירות לצד. מערכות פוליטיות היסטוריות, לרבות הרפובליקה של ויימאר, התמוטטו בעבר, מפני שהשחקנים המרכזיים שלהן התבצרו בעמדות לעומתיות ולא ניסו להתפשר זה עם זה. כולי תקווה שהפוליטיקאים הישראלים יחזרו וילמדו את אומנות הפשרה. ממשלת השינוי, אם תקום, יכולה להיות צעד חשוב ראשון בכיוון.

נגד השבטיות: המהומות האחרונות ואנחנו

שתי המסקנות העיקריות מהמהומות האחרונות: להשיב את החוק והסדר ביד ברזל, בלי הקלות ובלי "הקשרים", ולדחות את תפיסת השבטיות הרעילה שמגלמים כאן בצלאל סמוטריץ' ודומיו. יחיא סינוואר רוקח לנו חזון אימים של מלחמת אזרחים נצחית בין יהודים וערבים: בואו לא נשחק לידיו.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

ראשית כל, אני רוצה להתנצל בפני קוראי הינשוף על ההזנחה היחסית של הבלוג בשבועות האחרונים. כמו כולנו, המלחמה בעזה והמהומות האחרונות בין יהודים לערבים בערי ישראל תפסו אותי בהפתעה יחסית, והכניסו אותי לטלטלה רגשית לא פשוטה. כאשר האש בוערת מסביבנו קשה לחשוב בהיגיון, וחשתי שאני לא מסוגל לניתוח קר ומושכל מעבר לפוסטים מזדמנים בפייסבוק. עכשיו, כשהמדורות דעכו שוב לגחלים לוחשות, הגיע הזמן למעט מחשבה לאחור.

במהלך המהומות טענתי שוב ושוב שהצעד החשוב ביותר שצריך לעשות הוא להשיב את החוק והסדר ללא פשרות וביד ברזל, עד שכל אזרח ישראלי יוכל להסתובב מחדש בכל יישוב ישראלי. אולם במהירות ראיתי שהתמיכה שלי בשיטור חזק, אם צריך גם באמצעות הצבא, מג"ב והשב"כ, שונה מאד מהקריאות שהגיעו מימין. בועדה לבעיות המגזר הערבי בראשות ח"כ מנסור עבאס, אמרה נציגת הפרקליטות שהיא, מבחינת אכיפה, עיוורת צבעים. מעניין אותה מי עבר על החוק, ועל איזה חוק הוא עבר, ולא אם מדובר ביהודי או ערבי. נדהמתי לראות איזו אש היא ספגה מאיתמר בן גביר,שמחה רוטמן ויתר חברי הסיעה של בצלאל סמוטריץ'. מבחינתם לא מדובר במדינה דמוקרטית מודרנית שמנסה להשליט חוקים בקריטריונים אחידים ושווים, אלא במלחמה נצחית בין שני שבטים, יהודי וערבי, כאשר תפקיד הפרקליטות והמשטרה היא לסייע ליהודים נגד הערבים. זו כמובן תמונת ראי לאופן שבו ערבים רבים תפסו את המצב: מאבק של השבט "שלנו" מול השבט "שלהם", שהובילה להתקרבנות והשתבללות שמנגד.

לפי תמונת העולם הסמוטריצ'ית והבן גבירית, שהצטרפו אליה משפיעי דעת קהל מימין כמו קלמן ליבסקינד, אין מול המדינה אנשים יחידים, שיכולים להיות שונים מאד בתרומתם לחברה, בהעדפותיהם ובהתנהגותם, אלא שבטים הנשפטים כקולקטיב מונוליטי. לשבט הערבי מלחמה נצחית בשבט היהודי, וזו נמשכת כל הזמן, אפילו אם "בינתיים" יש לערבים אזרחות. העובדה שרובם המוחלט של הערבים לא השתתפו במהומות האחרונות, ושהפורעים היו בעיקר (לפי ממצאי השב"כ) נוער שוליים אלים ומנותק, אינה מעלה ואינה מורידה. הם אחראים קולקטיבית. לכן, למשל, דרש סמוטריץ' שלא לתקן את הרמזורים בכביש ואדי ערה שהפורעים תלשו כעונש לתושבים. מה עם אלו שלא תמכו במהומות ולא השתתפו בהן, אבל עכשיו חייבים להסתכן כל יום בתאונות דרכים קטלניות? זבש"ם. השבט שלהם פרע, והם צריכים לשלם. מכאן גם הטיעון המטעה כאילו "אין סימטריה". נכון, לא היתה סימטריה מספרית במהומות האחרונות, והרבה יותר ערבים פרעו ביהודים מאשר ההיפך. אבל הסמוטריצ'ים לקחו את הנתון הנכון הזה, ובאופן מטעה ניסו לשלול איתו גם את הסימטריה המוסרית. לשיטתם, אותן כנופיות יהודיות מאורגנות שפרעו בערבים וערכו בהם לינצ'ים בצומת אור עקיבא, בחיפה ובבת ים, אולי מגעילות מבחינה אסתטית ומוסרית, אבל עדיין שייכות לצד "שלנו". הפורעים היהודים הם אחים טועים אולי, אבל עדיין אחים, בדיוק כפי שרופאים, אחים ורוקחים ערבים שלא נטלו חלק במהומות הם אולי אויבים רדומים, אבל עדיין אויבים. לכן, צריך לטפל ביד רכה יחסית בראשונים, אבל להטיל על האחרונים עונשים קולקטיביים.

בעיני סמוטריץ', מדובר ב"צד שלנו": לינץ' בשידור חי בערבי בבת ים, כאן 11.

התפיסה הזאת הרסנית בכמה מובנים. מפני שבניגוד לפנטזיות של סמוטריץ', הערבים לא הולכים ולא ילכו מכאן לשום מקום, היא דנה אותנו למלחמת אזרחים נצחית בערי ישראל. ברגע שאתה מתייחס למיעוט שלם – שרובו כאמור לא השתתף בפרעות או באלימות – כאויב של המדינה, הוא בסופו של דבר גם יהפוך לכזה. מי שרוצה לחיות, לא רק בתקופות של מתיחות אלא באופן קבוע, בעולם של אלימות אתנית נצחית, שיקדם את התפיסה הזאת. הסמוטריצ'יזם מרחיק אותנו מהעולם הדמוקרטי המודרני והמערבי, שבו אנחנו רוצים להשתלב, וגורר אותנו לתפיסת השבטיות האתנית שמאפיינת מדינות מזרח תיכוניות מתפרקות כמו סוריה, עיראק ותימן – מקומות שבהן המדינה עצמה אינה אלא כלי שנועד לשרת שבט מסויים נגד שבט אחר. בשולי הדברים, יאמר שזה היה בדיוק ההיגיון של אנטישמים שפרעו ורצחו יהודים במזרח אירופה של מלחמת העולם השנייה. אם תביטו בנימוקים שלהם, תראו שהם כמעט תמיד טענו שהם נוקמים ב"יהודים" על מעשי הפשע של הבולשביקים. העובדה שרק מיעוט של יהודים תמך במפלגה הקומוניסטית הסובייטית לא העלתה או הורידה: בעיני הפורעים, היהודים נתפסו כאחראים קולקטיבית למעשי אחיהם.

לצד השבטיות הסמוטריצ'ית, נתקלנו בשבטיות מסוכנת לא פחות מהצד השני, החל ממנהיגי ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי והרשימה המשותפת, שאמנם גינו אלימות, אבל ניסו להציג את עצמם כשבט במצוקה שמותקף על ידי "מדינה" ו"ממסד" עוינים, וכלה במיני אפולוגטים מהשמאל הרדיקלי שהצדיקו את אלימות הפורעים הערבים במיני "תסכולים" שיש לקולקטיב הערבי נגד המדינה. בעיניהם, יש אינספור גורמים שמאפשרים "להבין" את הפורעים הערבים במקרה הטוב, או להתעלם מהלינצ'ים ביהודים ומשריפת בתי הכנסת במקרה הרע: עזה, שייח' ג'ראח, חוק הלאום, מצוקת הדיור בערים המעורבות, you name it. חלק מגורמי התסכול שהם מונים אכן אמיתיים ונכונים, אבל זה לא העניין. כפי שכתבתי עוד בזמן המהומות בפייסבוק:

בזמן האחרון אני רואה כל מיני אנשים שוחרי טוב, כמו נועה לנדאו מ"הארץ" למשל, שטוענים בתוקף כי הלקח מהמהומות האחרונות הוא "להקשיב היטב" לשכנינו הערבים, להבין את הזעם והתסכול שלהם, לשים לב לשורה של עוולות או לעובדה שאפילו ההשתלבות הכלכלית לא הצליחה להפיג את ההשפלה הלאומית. אז קודם כל, להקשיב זה טוב; טוב ברמה האנושית וטוב ברמה הפוליטית (כי לפעמים אפשר להתפשר ולשפר את המצב או להימנע מפרובוקציות מיותרות), אבל *זו* לא יכולה להיות המסקנה העיקרית ממה שקרה כאן בשבועיים האחרונים. גם אם אף ערבי לא יפונה מביתו בשייח' ג'ראח, גם אם ההסדרים באל אקצא ישתנו לטובת הפלסטינים, ואפילו אם הקהילה הערבית בלוד תקבל את אותו התקצוב של הגרעין התורני, המחלוקות הפוליטיות בין יהודים וערבים בארץ הזאת לא יפתרו. חלקן מגיעות לדברים שקשורים לאופי המדינה הבסיסי ביותר, שחשוב יותר מכל דבר אחר לרוב מוחלט של התושבים היהודים, ובכלל, היכן שיש שתי קהילות, תמיד יהיו טענות של אפלייה, חיכוכים וחוסר הסכמה על שורה של נושאים בסיסיים יותר ופחות. ואפילו ההקשבה האמפתית ביותר לא תפתור את חוסר ההסכמה הזה.

אם כל מחלוקת עמוקה וכל תסכול יהפכו לאלימות, אנחנו נהפוך ללבנון במקרה הטוב, או לסומליה במקרה הרע. המסקנה האמיתית מהאירועים האחרונים הוא שצריך לחדד את גבולות ההתנהגות המותרת במדינת ישראל: באמצעות אכיפה, באמצעות מודיעין וכן, גם באמצעות פחד ויראה מסמכות המדינה והמשטר. אנשי אקדמיה, רוח ועיתונאים ליברלים נוטים לזלזל באלימות, בפחד ובאכיפה, בין היתר תוך הדהוד הטענה השקרית בעליל ש"אלימות לא משתלמת". אז לא: מבט פשוט בהיסטוריה יראה שאלימות, במקרים רבים, משתלמת מאד. הנטייה הטבעית של בני אדם היא לחוסר סדר ואנרכיה. אם אני, וכל אדם נורמטיבי אחר, לא נפחד מחוקי התנועה, אז אולי נשמור על הכללים שנועדו להציל את חיינו למשך זמן מסויים, אבל בהדרגה הם יתכרסמו. היום אני ממהר במיוחד לפגישה קריטית בעבודה, אז אסע מעל המהירות המותרת. אני דולק לטיסה, אז מותר לי לחצות רמזור אדום בשלוש בלילה, אבל רק פעם אחת! בהעדר פחד מסמכות, החוקים לאט לאט מתפוגגים.

התוצאה היא אנרכיה שבה חוסר ההסכמה בין קהילות, הזעם והתסכול מתרגמים לאלימות יומיומית שהופכת את החיים של כולם לסיוט. כי אם תשתרש כאן הנורמה שצעיר ערבי יכול להביע את התסכול והזעם שלו, ולא משנה על מה, באמצעות לינץ' ביהודים ושריפת בתי כנסת, בלי לרעוד מפחד ממה שיקרה לו בעקבות כך, אז גם צעירים יהודים יתחילו לבטא את הזעם שלהם על פיגועים, למשל, באמצעות לינצ'ים בערבים. רק יד ברזל של כוח ציבורי יכולה למנוע אלימות פרטית. וזו, בקליפת אגוז, הבעיה האמיתית שגרמה למהומות. במגזר הערבי, ובמידה מועטה יותר גם במגזר היהודי, צמחו קבוצות של נוער שהתרגלו לא לפחד מהחוק. המחדל של המדינה, שלא מיגרה בזמן את האלימות והאנרכיה בתוך המגזר פנימה, גרמו ל"הגירה" של אותה אלימות לסכסוך הלאומי בין יהודים וערבים. כנ"ל בנוגע לחוסר הטיפול בנוער השוליים שנגרר ללהבה, לה-פמילייה ודומיהן, והכישלון בטיפול במסיתים שעומדים בראש הארגונים האלה. כל אלו ביחד, והעדרה של יראת המשטר, הם אלו שתרגמו את חוסר ההסכמה, התסכול והזעם שתמיד היו ותמיד יהיו – לאלימות שהובילה אותנו לסיפה של מלחמת אזרחים.

היום שמעתי את מוחמד בראכה, ראש ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי, מכנה בחינניות את האלימות שראינו בשבוע האחרון כ"התלהבות יתר של צעירים". זה לא שבראכה תומך באלימות: ראיתי את הקריאות שלו בערבית לכבות את האש כבר בעיצומם של האירועים. אבל השבטיות גורמת לו, למרבה הצער, לצופף שורות ולדרוש "לשחרר את העצורים מהמגזר הערבי". אפשר לראות את אותה תופעה גם ברמות נמוכות יותר. חנין מג'אדלה הדהדה את אותו המסר כאשר קראה לשבות נגד "מסע המעצרים" ונגד כניסת השב"כ ל"יישובים שלנו". אז, לא, גברת חנין – צריך ללכת בכיוון ההפוך בדיוק. ה"יישובים שלכם" הם במדינת ישראל, ואסור שיהפכו ל-No go zone עבור כוחות אכיפת החוק, ולא מעניין אותי אם את אוהבת אותם או לא. צריך יותר משטרה, יותר מג"ב, יותר שב"כ, יותר מעצרים, ורפורמת החמרה מסיבית בענישה, עד שאחרון המתפרעים יישב בכלא, ואחרון המסיתים ישלם את המחיר החברתי והכלכלי, אם לא המשפטי, על תרומתו או תרומתה לליבוי האש. כי להקשיב זה נפלא – אבל מחלוקות, זעם, תסכול ואפילו חוסר תקווה תמיד יהיו. תפקידם של יראת המשטר, הפחד והאכיפה הוא שאלו לא יתורגמו לחציית גבולות מפעולה דמוקרטית לאלימות רצחנית. את הראשונה יש לאפשר, גם כשהיא מקוממת ומרגיזה. את השנייה יש למגר ביד ברזל. יש לשרטט כאן מחדש את הגבולות: לא משנה כמה אתה עצבני, לא משנה כמה אתה מתוסכל, אתה לא תזרוק אבנים, לא תפגע בשכניך, לא תתעמת עם שוטרים ולא תצית בניינים. גם אם היו מהומות באל אקצא או מבצע בעזה, אתה לא תיגע בחרדי או בדתי שעובר ברחוב לידך. גם אם היה פיגוע רצחני באוטובוס, אתה לא תעז להרים יד על האישה בחיג'אב שעוברת ברחוב. זו לא בקשה, אלא דרישה. ומי שכן חושב לעשות את זה, צריך לרעוד מפחד מהעונש שמצפה לו.

כל הפורעים צריכים לרעוד מפחד מהחוק – מהומות של פורעים ערבים בלוד, כאן חדשות

כיום, אנחנו נמצאים בצומת דרכים. אי אפשר לדעת איזו ממשלה חדשה תקום במדינת ישראל, אבל צריך לקוות שהיא תנסה לחזק את המרכיבים הדמוקרטיים-מודרניים שקיימים כאן, ולהחליש כמה שאפשר את אלו השבטיים. אני לא תמים, ויודע היטב שה"קולקטיבים" שמרכיבים את החברה הישראלית ימשיכו להתקיים ואף להתחזק במובנים רבים של הזדהות וזהות קולקטיבית, של סימפטיה ותרבות. אבל במובן אחד לפחות, אכיפת חוק, צריך למגר את התפיסה השבטית מהיסוד. אחרת, המהומות האחרונות יהיו רק הקדימון לגיהנום שמצפה לנו. מנהיג חמאס בעזה, יחיא סינוואר, הבין זאת היטב, כאשר התרברב שה"דו קיום" בישראל מת לנצח, ושבעימות הבא יהיו לו כעשרת אלפים מחבלים מתאבדים בתוכה של ישראל פנימה. יהיה עצוב מאד אם נסייע לו להגשים את חזון האימים הזה.

מדריך למרשל הכורסה: איך להבין מלחמות

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

Credit: Popaukropa, depositphotos.com

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

"שמאלה, תקוף שמאלה!" – שחזור של קרב גטיסברג משנת 2017

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

מקום דחוק לאדמירל – נושאת המטוסים היפנית אקאגי שהשתתפה בקרב מידווי, אפריל 1942

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

נגד חופש ההפגנה: מחשבות על המהומות בירושלים

המהומות האחרונות בירושלים מלמדות אותנו שוב שחופש ההפגנה חשוב פחות מהחיים של תושבי ירושלים הנורמליים, אלו שרוצים ללמוד, לעבוד, להתפרנס ולבלות, ולא להשתתף בקטטות פוליטיות. המדינה חייבת לרסק את פושעי השנאה משני הצדדים באגרוף ברזל, ואף לומר בריש גלי: קודם סדר וביטחון, אחר כך "צדק", "כבוד", "זכות ההפגנה" וכל השאר.

Credit: Andrij-Ter, depositphotos.com

יתכן שבעתיד, יש שיזכרו את המהומות שהיו בימים האחרונים בירושלים כ"אינתיפאדת הטיקטוק". הכל מכירים את גורמי העומק שמתסיסים את הרחוב הערבי והרחוב היהודי הירושלמי, והמתח ששורר בין שתי הקבוצות. ההתלקחות הנוכחית התחילה כשילוב של שני גורמים: הוראה תמוהה של המשטרה שאסרה לשבת על המדרגות של שער שכם, מנהג רמדאן ידוע, שגרמה לחיכוכים יומיומיים מסביב לשער, וטרנד שנאה שהחל ברחוב הפלסטיני, להרביץ ליהודים חרדים ולהעלות את הסרטונים לטיקטוק. ברגע שסרטוני הטיקטוק הפכו לאופנה, ואלימות של פלסטינים נגד יהודים דתיים אקראיים הפכה לטרנד, ההידרדרות היתה רק עניין של זמן. בתגובה למהומות, החליט ארגון השנאה הגזעני "להבה" להוסיף גלונים של שמן למדורה, ויצא לשער שכם בתהלוכה. הפורעים היהודים לא הסתירו את מטרותיהם. בקבוצות פייסבוק יעודיות, הם דיברו על הכנת אגרופנים וכלי נשק קרים מאולתרים אחרים. כנופיות של נערי שוליים הרביצו לערבים ברחבי מרכז העיר, בעוד פלסטינים התארגנו בהפגנה משל עצמם, וערכו לינץ' בעוברי אורח שנסעו במזרח העיר.

בין כל הדיווחים על המהומות, בלטה בעיני התבטאות של ראש העיר משה ליאון. בראיון רדיו לרומי נוימרק ועמרי אסנהיים, אמר ליאון כי הוא ביקש בכל תוקף מהמשטרה למנוע את הפגנת השנאה של להבה בשער שכם, אך נענה שהדבר לא אפשרי מבחינה משפטית. התשובה של המשטרה מוזרה ממספר בחינות. ראשית כל, במספר מקרים בעבר, נמנעו הפגנות משיקולי ביטחון, בוודאי הפגנות של פלסטינים. שנית, התכתבויות הואצאפ של המפגינים הצביעו על סכנה קרובה ומיידית לאלימות גזענית. שלישית, הקריאות הקצובות שלהם, "שישרף לכם הכפר", "מוות לערבים וכדומה", הם קריאות שבית המשפט כבר הגדיר בעבר כפליליות. אם המשטרה לא היתה מתעשתת ובולמת את האספסוף של גופשטיין מאה מטרים משער שכם עם פרשים ורימוני הלם, היה ללא ספק מרחץ דמים.

יש כאלו שיסכימו אולי עם המשטרה. חופש ההפגנה, אחרי הכל, נחשב לאחד מיסודות הדמוקרטיה. אולי מפקד מחוז ירושלים נהג נכון כשנתן לנעריו של גופשטיין "להוציא קיטור" ובלם אותם ליד שער שכם? עמדה כזאת מתעלמת מדינמיקת ההתלקחות שההפגנה של להבה ליבתה, ביחד עם האלימות הפלסטינית, ומהסכנה ההולכת וגוברת לשובם של פיגועי היחידים משני הצדדים. אלו שדוגלים בחופש ההפגנה חושבים בדרך כלל על הפעיל, האקטיביסט, שרוצה לזעוק את זעקתו, אפילו אם היא מרגיזה ומקוממת. אני, לעומת זאת, חושב על הירושלמי הנורמלי, הממוצע. זה שלא מתעסק בפוליטיקה, אבל רוצה ללמוד, לעבוד ולפרנס את המשפחה, לבלות, או לחילופין ללכת להתפלל בבית כנסת, כנסיה או מסגד בלי השפלות והפרעות. עבור אלו, המהווים את רוב רובם של תושבי העיר, סדר וביטחון חשובים יותר מכל זכות אדם תיאורטית, ובוודאי שיותר מ"צדק", מ"כבוד" או מזכות ההפגנה. אנשים נוטים לשכוח שעם כל חשיבותן של חרויות האזרח, לרבות חופש הביטוי וחופש ההפגנה, לאף אחת מהן אין משמעות כשאתה חי בעיר בוערת וצריך לחשוב פעמיים לפני שאתה יוצא לרחוב. קודם כל הזכות לחיים ולביטחון – אחר כך כל השאר.

אני לא מזלזל, כמובן, בחופש ההפגנה – רק שם אותו בפרספקטיבה הנכונה. חשוב לי גם להדגיש, שביטחון אינו תירוץ שמאפשר להשתיק אנשים בכל עת. גם בארצות הברית וגם בישראל, למשל, יש נטייה למשטרה לאסור הפגנות שלוות ולא אלימות לחלוטין, רק כי גורם אלים כלשהו מאיים שייפרע מהמפגינים אם יופיעו ברחובותיו. הטיעון הזה שימש בעבר את אלו שרצו לאסור את מצעד הגאווה, למשל. אבל אין להשוות את מצעד הגאווה, הפגנה שלווה ולא אלימה מעצם הגדרתה, להפגנות כמו אלו של "להבה", שכל כולן ומהותן קריאה לאלימות גזענית. הפגנות כאלו יש לעצור עוד לפני שהן מתחילות, בלי להתחשב בכל מיני "חרויות" תיאורטיות. הביטחון של תושבי העיר קודם להן. לגיטימי בעיני שפלסטינים יפגינו בשער שכם נגד התקנות התמוהות של המשטרה (איסור ישיבה על המדרגות), אבל ברגע שהפגנות כאלו גולשות לאלימות – יש לפזר אותן מיד. בירושלים, כל ערעור אלים על הסדר הקיים וכל אלימות אתנית עלולה להביא למרחץ דמים.

ומה חוץ מזה? הדברים מובנים מאליהם, אך חייבים להיאמר שוב ושוב. אלו שמזדהים אידיאולוגית או לפחות "מבינים" פשעי שנאה (בדרך כלל מהצד "שלהם") תמיד מעלים את ההקשר כדי להמעיט בחומרתם. כן, לא נחמד שערבים מכים חרדים ומעלים את הסרטונים לטקטוק, אבל "אתה צריך להבין את ההקשר של דיכוי הפלסטינים במזרח ירושלים". בוודאי פסול לצעוק "מוות לערבים" או להרביץ לעובדי ניקיון פלסטינים במרכז העיר, אבל "אתה חייב להבין שהכבוד היהודי נרמס ויש כאלו שנאלצים להגיב". יש גם שמעלים את טיעון "חוסר הסימטריה": אם ערבים נוהגים באלימות יותר מיהודים, אזי יש לגלות יותר סלחנות לאחרונים.

לכל האפולוגטים הללו של האלימות, מתוחכמים יותר או פחות, צריך לענות בתשובה פשוטה, חד משמעית וברורה. לפשעי שנאה, ערבים שמכים יהודים או יהודים שמכים ערבים, שלא לדבר על לינצ'ים או אלימות רצחנית יותר, אין "הקשר", אין הבנה, אין סליחה ואין מחילה. המדינה חייבת לדכא אלימות כזאת מיד ובאגרוף ברזל. עדיף אלימות מדינתית, קשה ככל שתהיה, מאלימות פרטית שמכה באנשים בלי הבחנה. אם צריך, יש לחוקק עונשי מינימום בכדי להתגבר על הרחמנות של שופטים מסויימים, שמשחררים פורעים אחרי מספר ימים. ארגונים אלימים מטבעם, כמו להבה, יש לאסור מיד, ולנהוג בהם כפי שנהגו בתנועה האסלאמית הצפונית. למשך המהומות, יש לעצור את גופשטיין וכל יתר המנהיגים במעצר מנהלי, ובהקדם האפשרי להעמיד אותם למשפט. בשלב הבא, יש לעבור למעצרים של פעילי הגרעין הקשה, ואת נוער השוליים להעביר לטיפול של רשויות הרווחה.

ארגונים שאולי נוהגים לפעמים באלימות, אך רוב פעילותם אינה אלימה, יש להסס לפני שאוסרים ומפזרים. אולם ארגונים, הפגנות ואירועים שכל מהותם אלימות גזענית – יש לפזר ולשבור ללא היסוס. הסדר, הביטחון והחיים של תושבי ירושלים קודמים ל"חירות" של מתסיסים מקצועיים לשפוך שמן לתוך המדורה.

נ.ב. איך להתגבר על הגב הפוליטי של אנשי להבה – זו שאלה קשה הרבה יותר. צעד אחד לפתרון הוא להשאיר את סמוטריץ' וחבריו מחוץ לממשלה הבאה.

עידן הבעיות: מהפרלמנט הבריטי לפיתרון הסופי

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושצ'נקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." אבל כשמישהו אומר "הבעיה היהודית", "הבעיה הגרמנית" או ה"בעיה הערבית", למה הוא מתכוון למעשה? בספר מרתק, בוחנת החוקרת הולי קייס מתי ובאיזו צורה התחילו להגדיר קבוצות של בני אדם כ"בעיות" הזקוקות לפתרון, וכיצד הגיע ההיגיון הזה, רציונלי ושוחר טוב בבסיסו, לשיאו המחריד בפיתרון הסופי של היטלר.

Holly Case, The Age of Questions (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2020)

"כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך."

ג'.ר.ר. טולקין, ההוביט (תרגום הטייסים)

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושנקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." המשפט הזה, שללא ספק נאמר בכוונה טובה, העלה קונוטציות שיש לתת עליהן את הדעת. כמו ברכת ה"בוקר טוב" מ"ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין לעיל, אפשר להבין אותו במספר דרכים. יושצ'נקו, מן הסתם, התכוון לכך שהיהודים האוקראינים הם אזרחים ככל האזרחים ולא "בעיה" שיש לדון בה. מנהיג אנטישמי או נאצי היה יכול לומר את אותו הדבר, ולהתכוון לסילוק היהודים בכדי להיפטר מעונשה של "בעייתם". מסיבה זו, לא מקובל היום להשתמש בביטוי "הבעיה היהודית", שנודף ממנו ריח חזק של אנטישמיות. אבל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, הביטוי היה נפוץ להפליא, גם אצל היהודים ולא רק אצל מבקשי רעתם. תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הציע דרכים לפתרון ה"בעיה היהודית", אותה ראה כמפתח לפתרון בעיותיה של אירופה כולה, וכמותו גם הוגים יהודים לא ציונים.

ואכן, אם נערום את הספרים שנכתבו על ה"בעיה היהודית" זה על זה, נקבל ספרייה עמוסה ומאובקת של עשרות אלפי כרכים שתוכל למלא כיכר עירונית עצומה מקצה לקצה. מסיבה זו, החוקרת הולי קייס החליטה שלא לכתוב עוד ספר על ה-Jewish Question, ובמקום זאת להסתכל על הנושא כולו מזווית מקורית ומעניינת. אם מתבוננים היטב בפוליטיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היא טוענת, נוכל לשים לב שה"בעיה היהודית" בשום אופן לא היתה הבעיה היחידה. למעשה, כמעט כל נושא פוליטי, בעיקר כזה שנגע לשטחים שנויים במחלוקת, אימפריות מתפרקות או קבוצות מיעוט שנויות במחלוקת, הוגדר כ"The X Question". לצד הבעיה היהודית היו גם  "הבעיה הצוענית", "הבעיה המזרחית" (גורל שטחי האימפריה העותמאנית המתפרקת), "בעיית הנשים", "בעיית המתכת היקרה", "הבעיה ההודית", "הבעיה הבלקנית" ואין ספור ניסוחים משוכפלים מסוג זה. קייס החליטה לא להתעסק באחת הבעיות הללו באופן פרטני, אלא דווקא בניסוח. מה גרם לסופרים, עיתונאים ופוליטיקאים באינספור מדינות מערביות להתייחס כמעט לכל מחלוקת פוליטית, קבוצה לא אהודה, שטחים שגורלם לא היה ברור ואפילו משבר רפואי בניסוח של "בעיה"? כאן כדאי לשים לב, שהמילה האנגלית הרלוונטית היא Question. כמו מקבילתה הגרמנית Frage, אפשר לתרגם Question לעברית גם כ"בעיה" וגם כ"שאלה". לכן, כשאנחנו אומרים The Jewish Question אנחנו מתייחסים ל"שאלה" שיש לברר, ובו בזמן ל"בעיה שיש לפתור", בין אם בפיתרון זמני ובין אם בפיתרון סופי.

Book depicting a driven, fallible Herzl has fresh details on father of  Zionism | The Times of Israel
עסק ב"בעיה היהודית" – הוגה הציונות המדינית תיאודור הרצל

כבלשית היסטורית, הולי קייס מתחקה אחרי המקור של המושג הבעייתי. לפני המאה ה-18, היא אומרת, מי שהתייחס למשהו כ"בעיה" או "שאלה" בדרך כלל לא הניח שיש פתרון בנמצא. המונח היה בעיקר בשימוש תיאולוגי, והתייחס לסוגיות כמו "שאלת טובו של האל", שאפשר לדון בהן לנצח בלי להגיע לפתרון ברור. השימוש ב"בעיה" לתיאור סוגיות פוליטיות הגיע, היא טוענת, מהתרבות הפרלמנטרית של האימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-18, צבר הפרלמנט הבריטי כוח הולך וגובר מול המלך. זה כבר לא היה יכול להתנהג באופן שרירותי, אלא חוייב להסביר לחברי הפרלמנט באופן רציונלי את הצעדים שנקט בהם. כשנתקלה הממלכה הבריטית במשבר, ביקשו חברי הפרלמנט דו"ח מפורט על העובדות, דנו בהן בכובד ראש על כל צדדיהן, ואז ניסו להגיע להחלטה שתוביל בתקווה לפתרון רציונלי, מהיר ויעיל. בסוף המאה ה-18 נתקל הפרלמנט הבריטי בשפע של "בעיות" כאלו, מאזורים מורדים בהודו ועד "הבעיה האמריקאית", שהחמירה עד כדי כך שהובילה להתנתקות הקולוניות הסוררות מהאימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-19, הניסוח הפרלמנטרי של "בעיה" שדנים בה ופותרים אותה באמצעות החלטה נדד מאולמות ווסטמינסטר לתרבות האינטלקטואלית של אירופה כולה, בין היתר דרך קונגרס וינה שדן בבעיות המרובות שמלחמות נפוליאון הותירו אחריהן. מכאן ואילך, צצו בעיתונות האירופיות אינספור בעיות שכאלו. "הבעיה האירית" המשיכה, למשל, לייסר את אנגליה לאורך המאה כולה, ואיתה גם "הבעיה הגרמנית" (כלומר, השאלה מי יצליח לאחד את גרמניה ובאלו תנאים), "הבעיה המזרחית" של שטחי האימפריה העותומנית וכמובן, הבעיה היהודית.

בפרקים השונים של ספרה, מעלה קייס טיעונים שונים ביחס ל"בעיות". ראשית כל, בעיקר במאה ה-19, הדיון בבעיות נטה להיות קשור לשאלות של אמנספיציה ושחרור. ה"בעיה האירית", למשל, עסקה במידת האוטונומיה והעצמאות שתינתן לאירלנד מהדיכוי הבריטי, וכך גם בעייתם של העמים הנוצריים שנאנקים תחת עול השיעבוד העותמאני. אפילו הבעיה הגרמנית והבעיה היהודית נתפסו, לרוב, כבעיות של שחרור עמים משועבדים: איחוד גרמני נקי מפיאודליזם, ואמנסיפציה יהודית שתגאל את העם מאפלייה, פוגרומים ודיכוי. שנית, "בעיה" הניחה במקרים רבים פתרון לאומי – אירלנד עצמאית, גרמניה שתשלוט בגורלה ותהפוך למעצמה מרכז אירופית, או עם יהודי משוחרר במדינה משלו, בהתאם לחזון הציוני של הרצל וממשיכיו.

Credit: Stuart Miles, depositphotos.com

שלישית, ברגע שהסתבר שה"בעיות" לא ניתנות לפתרון קל ופשוט, אלו שהעלו אותן שוב ושוב נכנסו להלך רוח מסוכן. ברגע שהפתרון הקל שחזו הלך והתרחק מהם, הם נטו להעלות את ההימור, לצרף בעיות שונות זו לזו, ולהגדיר אותן כגורליות, כאילו ששלום אירופה, או העולם כולו, תלוי בהן. אמנם חלק מהבעיות "נפתרו", אבל במקרה כזה, תמיד צצו אחרות, או שהשאלה הוגדרה מחדש. למשל, גם לאחר שגרמניה אוחדה, בעית "הייעוד הגרמני" במרכז אירופה טרם נפתרה. העם הגרמני אמנם חי במדינה משלו, אבל היא קטנה מאד, ואין לו מרחב מחייה שיבטיח את קיומו בעתיד. כל עוד לא תיפתר שאלת מרחב המחייה, הרי שקיומה של גרמניה עומד בסכנה והבעיה שלה לא באמת נפתרה. הייאוש מפתרון הבעיות הסבוכות הקשורות זו בזו, ביחד עם החשיבות העצומה שייוחסה להן, הובילה – בקרב רבים מדי – להלך רוח אלים ורצחני. אמנם, מעלי הבעיות הניחו שפתרונן יוביל לשלום נצחי, אבל גם שפתרון כזה מצריך בוודאות גבוהה מלחמה אפוקליפטית. אם אי אפשר להתיר את הקשר הגורדי, אולי כדאי פשוט לחתוך אותו בחרב. במובן זה, ה"פיתרון הסופי" של היטלר, השמדת היהודים כולם, לקח את ההיגיון של "עידן הבעיות" עד לקצה. היטלר הניח שהבעיה היהודית גורלית, קשורה באופן הדוק לבעיות קיומיות אחרות של גרמניה ואירופה, ולא ניתן להשיג את יתר מטרותיו בלי לפתור אותה. לשיטת הנאצים, הזמן לפתרונות חלקיים שלא הואילו במאומה חלף עבר לו. יש להגיע ל"פתרון סופי". וברגע שהשתכנעו שגירוש מוחלט מכל שטחי שלטונם אינו ריאלי מסיבות שונות, הם בחרו לקחת את היגיון עידן הבעיות עד לקצו המחריד ו"לפתור" את הבעיה של מיעוט על ידי השמדתו המוחלטת. כך, היגיון שהתחיל באופן רציונלי לחלוטין, כדרך פרלמנטרית לפתור סוגיות באופן הגיוני, הסתיים בטירוף של ארובות אושוויץ וטרבלינקה. קייס מסכמת את ספרה במילים הבאות:

השאיפה [לפתור בעיות באופן שיבטל את הסתירות ביניהן] היתה נוקבת. אבל היו גם עולם אמיתי, אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים… הנעליים הגדולות להפליא שהתיימרו לפתור את הסתירות המציקות על ימין ועל שמאל, נחתו לעיתים קרובות מדי, ולפעמים בעוצמה קטלנית, על ראשיהם של מצבורי הבעיות הגדולים והסבוכים ביותר: בני אדם.

כאן, אנחנו חוזרים במעגל לדבריו של ויקטור יושצ'נקו, נשיא אוקראינה לשעבר, בתחילת הפוסט. ברגע שאתה הופך קבוצה מוגדרת של בני אדם ל"בעיה", אתה עלול לסמן מדעת או שלא מדעת פתרון אלים וקטלני. הגדרת השאלה, במקרים רבות מדי, מבשרת כבר את התשובה. אולם אנחנו חיים בעולם אמיתי, שאכן מלא בבעיות שיש לדון בהן ולפתור אותן, ורבות מהן אכן נוגעות לאנשים אמיתיים. המסקנה, אולי, היא שיש להגדיר בעיות באופן חלקי, מתוחם ומוגבל ככל האפשר, ואף פעם לא לקשור אותן למהות של קבוצות. לא לדבר למשל על "הבעיה הערבית" (מושג שמשתמשים בו בדרך כלל חסידי טרנספר למיניהם), אלא על "בעית הפשע המאורגן במגזר הערבי" או על "בעיית הפיתוח של היישובים הערביים". וכמובן – להבין שבעולם האמיתי כל פתרון יהיה מעצם טבעו זמני וחלקי. השאיפה לפתרונות מוחלטים וסופיים, כאלו שמניחים מאבק אפוקליפטי שאחריו הבעיה לא תתקיים יותר, היא החריקה הראשונה של שערי הגיהנום הנפתחים לרווחה.

כשל הערבוב האסטרטגי: בין יפן לרשימה המשותפת

הפעם, ינשוף פוליטי-מדיני לוקח צעד אחורה מקלחת הבחירות, כדי ללבן עבורכם את כללי היסוד האסטרטגיים של העולם הפוליטי. בין היתר, נכיר את כשל הערבוב האסטרטגי, מיקס של דרכי פעולה שמשאיר אותך עם החסרונות של כולן ללא היתרונות, ונראה כיצד הוא הכשיל בעבר קצינים יפנים מהפכנים, בדיוק כפי שהוא ממעיד היום את מנהיגי הרשימה המשותפת.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

מכל ההגדרות הרבות למונח "אסטרטגיה", האהובה עלי ביותר היא זו של ההיסטוריון ג'ון לואיס גאדיס. אסטרטגיה, כותב גאדיס, היא התווך המגשר בין מטרות – שמטיבן הן בלתי מוגבלות – לאמצעים, שכורח המציאות תמיד הופך אותם למוגבלים. מנהיגים של מדינה, למשל, יכולים לרצות לכבוש לעצמם אימפריה, לשפוך סכומים אדירים על פרוייקטים מגלומניים של בנייה, לנהל מדיניות חברתית וגם להוביל במירוץ לחלל. אלא שהמשאבים של רוב המדינות מוגבלים מדי בכדי להשיג את כל המטרות הללו בעת ובעונה אחת, ולפיכך צריך לתעדף אותן: לנסות להשיג את מה שאפשר, לדחות מטרות פחות חשובות ולוותר על מטרות לא ריאליות. אסטרטגיה היא התורה שמלמדת אותנו כיצד לתעדף, וחשוב לא פחות, כיצד להשיג את המטרות שהחלטנו שהן ריאליות לאור המשאבים שיש בידינו. כל אסטרטגיה שלא מתחשבת במוגבלותם האינהרנטית של משאבים, נדונה לכישלון ולרוב מובילה את הוגיה לחורבן, ולא משנה כמה המטרות נראות להם "הכרחיות". חלק ממנהיגיה של יפן בשנות השלושים האמינו באמת ובתמים שאם הם לא ירחיבו את האימפריה שלהם עד בלי די, כבודה של המדינה יירמס בעפר, תלותה בסחר בינלאומי תהפוך אותה ל"מעצמה מדרגה שנייה" ועצם קיומה יועמד בסימן שאלה. גרמניה, בשתי מלחמות העולם, ניסתה להילחם בשתי חזיתות בעת ובעונה אחת, למרות שמשאביה הפכו את המשימה למסוכנת להפליא עד בלתי אפשרית. גם בפוליטיקה דמוקרטית, אסטרטגיה פירושה תיעדוף מטרות ודרישות בהתאם לכוח הפוליטי שלך, לא רק מספר מנדטים אלא גם יכולת הסחיטה והתמרון שלך בין הגושים. ככל שהדרישה שלך יותר "כבדה", יקרה וכואבת לשאר השחקנים הפוליטיים, כך תצטרך יותר כוח בכדי להתעקש עליה בהצלחה. בצלאל סמוטריץ', למשל, לא יוכל לדרוש מדינת הלכה, או אפילו איסור יחסי מין להטב"יים, עם שישה מנדטים. לעומת זאת, יתכן שיוכל לדרוש הכשרה בדיעבד של מאחזים. עם חמישה עשר מנדטים ביחד, יכולות המפלגות החרדיות לדרוש כסף לישיבות ולמערכות חינוך נפרדות ולבלום יוזמות לנישואים אזרחיים, אבל לא לחוקק איסור נסיעה בשבת. בפוסט ישן שכתבתי כאן על החמאס, טענתי שבעולם האמיתי, "מתינות" אינה מכתיבה בהכרח ויתור אידיאולוגי-עקרוני על מטרות מרחיקות לכת, אלא הבנה שמחיר הגשמתן גבוה מדי או לא ריאלי (לפחות לעת עתה) ולכן יש להתפשר עליהן בפועל.

כמובן שזו רק ההתחלה. גם מי שמכיר במגבלות יכולותיו, יכול ליפול לאינספור בורות אסטרטגיים אחרים, חלקם חמקמקים וסמויים מן העין. אחד מהמעניינים שבהם הוא כשל שאני מכנה "הערבוב האסטרטגי". לכל דפא"ה אסטרטגית בעולם האמיתי יש, מדרך הטבע, יתרונות וחסרונות. חלקם נובעים מעצם התיעדוף: אם מדינת רוריטניה, למשל, בוחרת להגדיל את תקציב הביטחון על חשבון תקציב הרווחה, היא תוכל אולי להגשים מטרות אסטרטגיות בזירה הבינלאומית, אך באותו הזמן תסבול מפערים חברתיים ואי יציבות פנימית. לעומת זאת, אם תגדיל את תקציב הרווחה על חשבון תקציב הביטחון, ייתכן שתיאלץ להיענות לסחיטה פוליטית של מדינות אחרות שתפגע בהתפתחות הכלכלית שלה בטווח הארוך. דא עקא, שבשל לחצים פוליטיים, דינמיקה בירוקרטית, קוצר ריאות או חישוב מוטעה, מדינות עשויות לבחור בנתיב אסטרטגי מסויים, אך באופן מהול ומעורבב עם אסטרטגיה סותרת. בדוגמא ההיפותטית שלנו, נניח שבגלל תיקו פוליטי בין שר הרווחה לשר הביטחון בקבינט של רוריטניה, הממשלה מחליטה להגדיל קצת את תקציב הביטחון, וקצת את תקציב הרווחה. במקרה כזה, שני התקציבים לא יספיקו בכדי להשיג את המטרות. הצבא הרוריטני עדיין לא יהיה חזק מספיק בכדי להרתיע את האויבים מסביב, ומערכת הרווחה אמנם תגדל, אך לא באופן מספק בכדי למנוע חוסר יציבות חברתית. כך, הרוריטנים גם יאכלו את הדגים המסריחים וגם יגורשו מהעיר, גם יאלצו להיכנע לסחטנות פוליטית של המדינות השכנות וגם להתמודד מול אי יציבות פנימית. במילים אחרות, ערבוב בין אסטרטגיות סותרות עשוי למנוע ממך את היתרונות ולאלץ אותך לסבול מהחסרונות של שתיהן גם יחד.

Credit: DIgiart, depositphotos.com

אחת הדוגמאות המעניינות יותר של "ערבוב אסטרטגי" היא פרשה שעסקתי בה בספרי בוגדים למען המולדת – המורדים הפטריוטים של יפן. ב-26 בפברואר 1936, קצינים יפנים מרדו בממשלה, רצחו כמה מראשיה, כבשו את מרכז טוקיו ודרשו מהמנהיגים הנותרים לשתף איתם פעולה ברפורמות מהפכניות גורפות. בפני המורדים עמדו שתי אסטרטגיות אפשריות. אחת היתה לזעזע את המערכת, מסורת ארוכה מאד בפוליטיקה היפנית. פירושו של דבר: לצאת לפעולת גבורה התאבדותית נגד הממסד שתעורר סימפטיה גם בקרב מתנגדיהם, לרצוח כמה אנשים בכירים ולקוות שההלם יעשה את שלו ויעודד את המערכת לבצע רפורמות. אסטרטגיה שנייה היתה לבצע הפיכה צבאית מלאה ולהשתלט על המדינה. הבעיה היתה, שהאסטרטגיות הללו סתרו זו את זו באופן משמעותי. לפי הקודים המקובלים ביפן, קצין שרוצה לבצע פעולת גבורה בכדי לזעזע את המערכת, צריך לסכן רק את עצמו ואת חבריו ולא לגרור למרד חיילים חפים מפשע. לעומת זאת, מי שרוצה לבצע הפיכה צבאית של ממש, חייב לשנע חיילים במספר גדול. מורדי פברואר היססו בין שתי האסטרטגיות, ובסוף בחרו את הרע שבכל העולמות. הם הפעילו יותר מאלף חיילים להפיכה צבאית, אבל לאחר מספר התנקשויות בבכירים, פשוט עצרו וקיוו שהפיקוד הצבאי ינצל את הזעזוע בכדי לבצע רפורמות. לרוע מזלם, השימוש הנרחב בחיילים עורר עוינות נרחבת כנגדם אפילו בקרב תומכים פוטנציאליים, ההתנקשויות בבכירים הרגיזו את הקיסר, וההיסוס "ללכת עד הסוף" עם ההפיכה מנע מהם להשתלט על הארמון ולהחליף את המשטר בכוח. התוצאה היתה קריסה מביכה לאחר ימים ספורים בלבד.

ומהיסטוריה לאקטואליה. מאז שהרשימה המשותפת החליטה לסטות, ולו במידת מה, מהקו של בל"ד ולהיכנס באופן חלקי ומהוסס למשחק הפוליטי הכללי, היא לוקה בכשל קלאסי של ערבוב אסרטגי. במצב הפוליטי הנוכחי, מפלגה ערבית יכולה לנקוט בשלוש אסטרטגיות, פחות או יותר: 1. אסטרטגיה בלד"יסטית שלמעשה אינה אסטרטגיה כלל – לתעב את שני הגושים (שינוי וביבי) במידה זהה, ולסרב לשתף פעולה איתם, אלא אם ימלאו את דרישותיה המקסימליות של בל"ד לרבות ביטול אופיה היהודי של המדינה. לשיטתה של בל"ד, ה"זכויות" של ערביי ישראל הן טבעיות, ולכן צריכות להינתן להם בכל מקרה בלי קשר למקח וממכר פוליטי. זה למעשה הכשל הקלאסי שדיברנו עליו בתחילת הפוסט: התמקדות במטרות מרחיקות לכת בלי להתחשב בכך שהאמצעים הזמינים אין בהם די בכדי להשיגן. בל"ד היא המייצגת המובהקת ביותר של האסטרטגיה הזאת, אולם יש לה תומכים גם בתוך חד"ש. 2. אסטרטגיה רע"מיסטית: לתמרן בין שני הגושים, שינוי וביבי, בכדי להשיג כמה שיותר משניהם. היתרון באסטרטגיה הזאת הוא יתרונו של לשון המאזניים שמסוגל להעלות את מחירו כי הוא אינו בכיס של אף אחד מהצדדים. החיסרון בראייה ערבית, מלבד האפשרות להישאר קירח מכאן ומכאן, הוא הצנעה של דרישות לאומיות ו"זכויות לגיטימיות" אחרות. חיסרון נוסף הוא הצורך לבלוע שיתוף פעולה עם גורמים בעייתיים מבחינה ערבית, כמו ביבי ומפלגות ימין אחרות. 3. אסטרטגיה שמאלית: להיות מחוייב לחלוטין לגוש אנטי-ביבי. היתרון עשוי להיות שותפות כלשהי בשלטון במקרה שמתנגדיו של נתניהו ירכיבו ממשלה, סיכון קטן יותר מבחינת דעת הקהל הערבית, ותוחלת כלשהי להשיג ויתורים גם בעניין הפלסטיני. החיסרון הוא אובדן יכולת המיקוח. מי שנמצא בכיס של גוש אחד בלבד, באופן טבעי מחירו יורד.

לכוד בין שלוש אסטרטגיות סותרות – יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה. קרדיט: אמיר דיב, דוברות הרשימה המשותפת, CC-BY-SA 4.0

הבעיה של הרשימה המשותפת, היא שהיא מערבבת בין שלוש האסטרטגיות הללו, ולכן סובלת מהחסרונות של שלושתן בלי להנות מהיתרונות. מצד אחד, היא עדיין דבקה בקו של בל"ד בנושאים מהותיים: הסירוב לחתום עם הסכם עודפים עם מרצ, ההיסוס להמליץ על יאיר לפיד, וכן פרובוקציות שמשניאות אותה גם על גוש השינוי, כגון ההתחכמות במהלך השבועה או הסירוב להישאר במליאה במהלך שירת ההמנון. עם זאת, היא התרחקה מהקו הבל"דיסטי מספיק בכדי לאבד את תחושת ה-feel good והטוהר המוסרי. איימן עודה עושה קולות של עצמאות ו"אני לא בכיס של אף אחד" (מי שזוכר מבחירות 2015: "נתניהו עומד בראש המחנה הלאומי, לבני והרצוג בראש המחנה הציוני, ואנחנו – המחנה הדמוקרטי"), אך למעשה אין לו יכולת אמיתית לתמרן בין הגושים. כך הוא סובל מחסרונות האסטרטגיה הרע"מיסטית, חוסר יכולת להיכנס באמת ובתמים לגוש השינוי, בלי להנות מהיתרונות שלה – אפשרויות מיקוח בין הגושים. זאת בעוד ששאריות הרטוריקה הבלדיסטית משניאה אותו על כל המפלגות הציוניות, אך לא מספיק בכדי להגן על עצמו מהאשמות בגידה במגזר הערבי פנימה.

בקיצור, הרשימה המשותפת בוחרת בנתיב האסטרטגי הגרוע ביותר שאפשר לדמיין. עם זאת, לאור זהותם של האנשים שמנהיגים אותה – מיקס של פעילים קומוניסטיים עם מנטליות של הפגנות זועמות ואנשי אקדמיה, אולי אין להתפלא על כך. מי שמגיעים מחוגים חברתיים שמעריכים יותר מכל עקביות אינטלקטואלית, ליבון רעיוני וטוהר מוסרי, אינם כשירים לשחק במשחקי הכוח האסטרטגיים, שהם מצפן ההישרדות בעולם הכרישים הפוליטי.     

%d בלוגרים אהבו את זה: