ארכיון רשומות מאת: דני אורבך

מדריך הינשוף לאיחוד האמירויות

רוצים להכיר את איחוד האמירויות הערביות מעבר למגדלים הנוצצים בדובאי? הפוסט הזה מיועד עבורכם. מההרים צרובי השמש של ראס אל ח'יימה, אירוח בבית אמיראתי מפואר בעיירה קטנה, ועד טירות על מצוקים, מוזיאון הלובר המקומי, מסגדים מרהיבים ומסעדות ברמה עולמית – הינשוף מציג לכם את איחוד האמירויות שלא הכרתם. בנוסף, מדריך מעשי על אטרקציות, תחבורה, קורונה ועוד דברים שתרצו לדעת.

הפסגות המשקיפות על הדרך המובילה משארג'ה לחור-פאקאן נישאות וצרובות שמש, כאילו היו שם מבריאת העולם. מדי פעם, מתפתלת הדרך בין ואדיות ומערות, דיונות חול ועצי דקלים; עיירה קטנה, כמה בקתות, גמל תועה. על הפסגות – מבצרים עתיקים שמשקיפים על הדרך המפותלת. המוני תיירים, ביניהם גם ישראלים רבים מספור, מגיעים לאיחוד האמירויות הערביות, אך רק מעטים יוצאים מהמטרופולינים הגדולים והנוצצים של אבו דאבי ודובאי כדי לראות את האמירויות הקטנות יותר ואת אזורי הכפר. שארג'ה, האמירות השלישית בגודלה באיחוד, היא מרכז דתי ותרבותי. ממלכה אסלאמית קטנה ושלווה, מפתיעה תמיד, מלאה במסגדים מפוארים, אוניברסיטאות, מוזיאונים ומופעי תרבות, אך נקייה מאלכוהול. בניגוד לדובאי, שם ייסעו התיירים במוניות על כבישים ראשיים בין אטרקציה זוהרת אחת לשנייה, בשארג'ה אפשר ללכת ברגל בין מזרקות וכיכרות מוריקות, שם מבלים אמיראתים לבושי לבן ונשים עטויות שחור עם ילדיהם הרבים. תוכלו לבקר שם, למשל, באחד מהמוזיאונים הטובים בעולם לאומנות האסלאם, ובמיצגים טכנולוגיים-אומנותיים עותקי נשימה. במרכז העיר, למשל, יש "חדר גשם", שמדמה הליכה בסימטה חשוכה בשעת מבול. אלא שכאשר אתם נכנסים לסופת הגשמים, חיישנים מתוחכמים מזהים אתכם ומסיטים את מסך הגשם אחורה, כך שאם תלכו בקצב נכון, תוכלו לעבור את המסלול כולו בלי להירטב.

חדר הגשם בשארג׳ה

בחודש פברואר, חוגגת האמירות את פסטיבל האורות. ברגע שיורדת החשיכה, מוארים המסגדים והארמונות שלה בשלל אורות בוהקים וצבעוניים, מופע שהוא משהו בין האקסטרווגנטי לאומנותי והמשוחרר. תוכלו לראות את האורות משתוללים על מסגד א-נור הותיק יותר, ועדיף אפילו יותר, על המסגד החדש והמפואר של שארג'ה, שנבנה ב-2019 בסגנון עותמאני. מהגן של המסגד, תוכלו לראות את האורות הצבעוניים מתערבלים על המינרטים ועל עמודי השיש, ומשתקפים באגמים הצלולים שבין שיחי הוורדים.

המסגד הגדול של שארג׳ה בפסטיבל האורות

אנחנו, עם זאת, הרחקנו אפילו מעבר לבירה של האמירות. בהנחייתה של נאדה בדראן, מדריכה מקסימה עם כריזמה בלתי נדלית וידע בל יתואר על האזור, הגענו לרחובותיה השקטים של ח'ור-פאקאן, עיירה שקטה המוקפת בהרים נישאים וטובלת בירוק. הרחובות, שבהם גרים בעיקר אמיראתים (בניגוד לדובאי ואבו דאבי עתירות הזרים), מפגינים פאר שקט. ברחוב פאטמה אל-זהראא', צלצלה נאדה בפעמון של בית פינתי, ובעלת הבית בעצמה פתחה לנו את השער. עוד לפני שהספקנו להתרשם משלל מכוניות הפורשה שחנו במוסך, רגמה אותנו המארחת בסוכריות ומיני ממתקים והזתה לנו על הידיים מי ורדים – ריטואל אירוח מקובל בתרבות האמיראתית. כמו בתרבות היהודית-חרדית, גם בתרבות האמיראתית נהוג להפריד בין המינים, ולרוב המשפחות יש שני חדרי סלון (מג'ליס) מפוארים לאירוח, אחד לגברים ואחד לנשים. כשישבנו על הספות בסלון הגברים, הסתבר לנו שהרחוב כולו קרוי על שם המארחת שלנו, פאטמה אל-זהראא', מקבלת פנים רשמית מטעם האמירות. בתערובת של ערבית מפרצית ואנגלית, היא סיפרה לנו כיצד הצליחה לשכנע את אביה ואת בעלה לאפשר לה ללמוד באוניברסיטה עוד בשנות השבעים, בתמיכתו של סבה דווקא. בחברה האמיראתית כיום, מקובל מאד שנשים לומדות לימודים גבוהים, ואף מכהנות כמרצות באוניברסיטה, מנהלות בכירות ושרות בממשלה. אולם לפני עשרות שנים, רוב הנשים התחתנו ובילו את חייהן כעקרות בית. את רוב הקריירה שלה בילתה פאטמה כממונה על מחלקת העבודה הסוציאלית שבאמירות, וכיום, כמסתבר, היא מעין "שריף שכונתי", מטריארכית סמכותית שבוררת בסכסוכים משפחתיים בכל האזור. באמירויות, פחות נהוג ללכת לבתי משפט, ופותרים מריבות פעמים רבות באופן לא רשמי במסגרת המשפחתית-שבטית.

המארחת שלנו, פאטמה אל זהראא׳, בסלון הגברים בביתה

לישראלים, קשה להתרגל לעושר של החברה הזאת. באחד הפעמים, אמרה פאטמה כבדרך אגב שבסופי שבוע מתארח אצלה אחד מבניה עם אשתו, ילדיו ו"שלוש המשרתות שלו". ארוחת הצהריים המפוארת שאכלנו איתה התחילה בקפה ערבי ותמרים (הפתיחה של כל אירוח אמיראתי) והמשיכה בדגים בעשבי לימון, עוף מתובל היטב עם אורז בסמאטי ובצל מטוגן, סלטים שונים, תבשיל כריש טחון, ויתר מטעמים מהמטבח האמיראתי. מחית התמרים המתובלת שאכלנו לקינוח היתה – לדעת כל מי שנכח בחדר – בלתי נשכחת ממש, ויש לציין שחלק גדול מהעשבים, הפירות והתמרים הגיעו מהגינה ומהמטעים הפרטיים של המשפחה. פאטמה סיפרה לנו, דרך אגב, שאני ועדי היינו הישראלים הראשונים שהגיעו אליה.

ארוחת צהריים אצל פאטמה, המארחת שלנו בח׳ור-פאקאן

בחברה שבה האזרחים הם מיעוט אליטיסטי של עשרה אחוזים, לא קל לתיירים לפגוש אמיראתים באופן בלתי אמצעי, אך יותר קל לעשות זאת באמירויות הקטנות. הזדמנות נוספת למפגש בלתי אמצעי שכזה נקרתה לנו בראס אל ח'יימה (ראש האוהל), האמירות הצפונית וההררית ביותר. כשאתם נוסעים בהרים של ראס אל ח'יימה, במיוחד ג'בל ג'איס, ההר הגבוה ביותר באיחוד האמירויות, אתם מרגישים את סיפורי התנ"ך והקוראן קורמים עור וגידים מול עיניכם. בהרי הטרשים הנישאים הללו, במערות הנסתרות ובוואדיות העמוקות שביניהם, היו יכולים ללכת מוחמד ויוחנן המטביל, משה, אליהו ואלישע, ולראות בעיניהם את האלוהי. כשראיתי נחל שוצף מפריד בין שני הרים, נזכרתי בפסוק הבא ממלכים ב', ב' 14:

וַיִּקַּח֩ אֶת־אַדֶּ֨רֶת אֵלִיָּ֜הוּ אֲשֶׁר־נָפְלָ֤ה מֵֽעָלָיו֙ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֔יִם וַיֹּאמַ֕ר אַיֵּ֕ה יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֵלִיָּ֑הוּ אַף־ה֣וּא ׀ וַיַּכֶּ֣ה אֶת־הַמַּ֗יִם וַיֵּֽחָצוּ֙ הֵ֣נָּה וָהֵ֔נָּה וַֽיַּעֲבֹ֖ר אֱלִישָֽׁע׃

ההרפתקנים שביניכם, יוכלו לחצות את ההרים בטכנולוגיה שלא היתה קיימת בימי אלישע: האומגה הארוכה ביותר בעולם, שנמתחת בין שתי פסגות לטווח של 2.83 קילומטרים.

נוף הרים בג׳בל ג׳איס, ראס אל ח׳יימה

כשירדנו מההרים, הנהג שלנו לקח אותנו לטירה המלכותית לשעבר, ששימשה בעבר את משפחת אל קאסמי השלטת, וכיום שוחזרה ביד נאמנה והפכה למוזיאון הלאומי. באווירה הרגועה והשקטה של ראס אל-ח'יימה, המרחק בין אמיראתים לזרים קטן הרבה יותר מאשר בדובאי. מיד כשנכנסנו למוזיאון, לקחה אותנו מדריכה אמיראתית מקסימה בשם חסינה לסיור חינמי באתר, והסבירה לנו באריכות, בין החומות, הצריחים, הגנים הפנימיים ועצי הדקלים, על ההיסטוריה, התרבות והמורשת של האמירות ההררית והקטנה. מספר קילומטרים משם, בכפר עתיק ומשוחזר בשם ג'זירת חמראא', זכינו לראות תערוכת אמנות זמנית ומרהיבה, בין היתר של אומנים ישראלים. מדהים לראות עד כמה מהר חלחלו הסכמי אברהם לשטח, אפילו באמירויות הקטנות.

טירה בג׳זירת חמראא׳, ראס אל ח׳יימה

לעומת ראס אל ח'יימה, אבו דאבי – בירת איחוד האמירויות, היא אופרה אחרת: מרכז מנהיגותי ופוליטי שכל כולו נועד להפגין עוצמה, ביטחון עצמי ועושר מסחרר עיניים. באחד הפוסטים שפרסמתי במהלך הטיול, כתבתי שאם חשקה נפשיכם במוזיאון ברמה עולמית, ויש לכם במקרה באר נפט בחצר, עשו כמו אבו דאבי וקנו לכם לובר. מוזיאון הלובר באבו דאבי, שנבנה ונקנה בשיתוף פעולה עם המוזיאון הצרפתי, הוא מבנה מרהיב על חוף המפרץ הערבי, שמי הים חודרים אליו בתצוגות של בריזה ואדוות זוהרות. בתצוגה עצמה תוכלו לראות יצירות מסחררות עיניים, שהושאלו או נקנו מכל רחבי העולם. אוצרות, עתיקות, פסלים וציורים מתרבויות שומר, בבל, ערב, יוון ורומא, מזרח אסיה, הודו ואירופה. האמיראתים, כך נראה, דילגו על מגוון הפריטים הבינוניים שיש במוזיאונים ענקיים, והלכו ישירות על ההיילייטס של כל התרבויות. כל המוצגים מוארים באור טבעי, ומסודרים לפי נושאים חוצי תרבויות: תקווה, תשוקה לאינסופי, אבל, סקרנות, התגלות, וכיוצא בזה.

מוזיאון הלובר, אבו דאבי

משם, המשכנו לטירה העתיקה של שליטי אבו דאבי, קאסר אל-חוסן, ולבסוף הלכנו למסגד שייח' זאיד הגדול, שמילים לא יכולות לתאר את יופיו ועוצמתו. משעשע לציין שבין שלל החוקים נגד חילול המסגד והעלבת האסלאם שקידמו את המבקרים, היה גם איסור לשאת איתך… דובונים. אני עדיין מנסה לברר מי חטא בכך בעבר, מתי ולמה…

מסגד שייח׳ זאיד, אבו דאבי

ואי אפשר לסיים, כמובן, בלי דובאי – הבירה הכלכלית והמסחרית, הזוהרת והנוצצת של איחוד האמירויות. גם אם קניות לא מעניינות אתכם, אל תפסידו סיור בקניון דובאי, ולו כדי לראות את שלל המפלים, המזרקות, ואקוואריום הכרישים והמנטה-ריי הענק שבמרכזו. אם תצאו ממנו בשעת בין ערביים, תוכלו לשבת באחד מבתי הקפה שעל שפת האגם, ולצפות בבורג' ח'ליפה, המגדל הגבוה ביותר בעולם. החל משש בערב, נבקעים פני האגם מדי חצי שעה במופע מזרקות צבעוני ומרהיב, לצלילי מוזיקה קלאסית או מוזיקה ערבית פופולרית, בו תוכלו לצפות בחינם מגדת האגם, או בתשלום מסירה או מפלטפורמות צפות. דובאי מספקת למבקר אטרקציות לאין ספור, כל אחת מהן מסחררת יותר מהשנייה. אוהבים חיות? תוכלו ללכת ל-Green Planet, יער טרופי משוחזר עם עצלנים, נחשים, לטאות, קופיפים וציפורים בכל צבעי הקשת שאפשר גם להאכיל, או לפארק מדבר ענקי שמאוכלס בחיות האופייניות לחצי האי ערב. טיול קצר בשדרות שייח' מוחמד שליד בורג' ח'ליפה ייתן לכם שפע מסחרר של מסעדות ובתי קפה, ונוף למגדלים רבי העוצמה של העיר. את הסיטיסקייפ וקו הרקיע של דובאי תוכלו לחוות באופן מרשים יותר, אפילו, מאחת הספינות הרבות שמשייטות במפרץ הערבי בלילה ומציעות לאורחיהן נוף מרהיב, מוזיקה חיה וארוחת ערב מפוארת. ב-Global Village תוכלו לראות יריד צבעוני ורעשני של כל תרבויות העולם, מחולק לפני מדינות, כאשר בחלק מהפביליונים (ההודי, הרוסי, הסורי והטורקי, למשל) תוכלו לטעום את האוכל האופייני לכל מדינה. אם תגיעו עד מרץ, תוכלו לבקר גם בתערוכת האקספו העולמית, שכדי לתאר אותה באופן ממצה יש צורך בפוסט נפרד. אם תבקרו באיי הדקל, תוכלו לראות פלא שאין שני לו: איים מלאכותיים שנבנו מהים בצורה של עץ תמר, מראה עוצר נשימה שאפשר לראות מראש אחד המגדלים (The View at the Palm), במיוחד אם תשלמו יותר על חווית ה-VIP.

משחק המזרקות באגם הבורג׳, דובאי
בורג׳ ח׳ליפה בלילה, דובאי
קו הרקיע של דובאי משיט במפרץ הערבי
שקיעה מעל דובאי, תצפית מבורג׳ ח׳ליפה

גם בדובאי רצינו להעמיק יותר, ולכן התלוונו שוב לנאדה לסיורי תרבות והיסטוריה. היא לקחה אותנו לאל-פאהידי, הרובע העתיק והציורי, למוזיאון הבשמים החווייתי, לשווקי הזהב והתבלינים, וסיפרה לנו על האופן שבו צמחה דובאי מתוך המדבר ככפר דל של שולי פנינים, עד למטרופולין הנפט, התיירות והעסקים של היום. בין לבין הכרנו את הזרים הרבים שחיים בדובאי, ובמיוחד את האיראנים וההודים, על חנויותיהם, שטיחיהם הצבעוניים ומאכליהם הייחודיים. לקחנו סירה בתעלת דובאי, לשון הים שנכנסת לעיר מתוך המפרץ הערבי, וראינו את המולת השוק מתוך המים. באחד הימים האחרים, לקחנו מונית למוזיאון איתיאחד (האיחוד), כדי ללמוד על ההיסטוריה של המדינה, על התככים והמהלכים הפוליטיים הבינלאומיים שסייעו לאבי האומה, שייח' זאיד אל-נהייאן, להקים אותה, ואף ראינו את האולם המשוחזר שבו נחתמה ב-1971 הברית שיצרה את איחוד האמירויות. לבסוף – וכאן אני מסיים את הפוסט במקום שבו התחיל – זכינו לנצל הזדמנות חשובה לפגוש אמיראתים גם בדובאי. בעיר העתיקה נמצא בית קטן ומקסים, שנקרא "מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית" (Sheikh Muhammad Center for Cultural Understanding). בתיאום מראש, אתם יכולים להזמין שם ארוחת בוקר, צהריים או ערב במג'ליס אמיראתי, ולהיפגש עם מארח מקומי שיסביר לכם על החיים של תושבי דובאי האמיראתים. התרשמנו כיצד המארח שלנו, מוחמד, ענה באופן כן ולא מתחנף גם לשאלות קשות של תיירים על מעמד האישה, להטב"ים, דמוקרטיה וכיוצא בזה.

תצפית מעל איי הדקל, דובאי
מבצר דובאי
שוק הזהב, דובאי
שוק התבלינים, דובאי
סימטה בעיר העתיקה, רובע אל פהידי (לשעבר: בסטקייה)

כמובן שלא ראינו הכל, ויש לנו המון מה לחוות כאשר נחזור לאיחוד האמירויות הערביות. לא היינו בפארק המים אטלנטיס בדובאי, בארמון המלוכה באבו דאבי, במוזיאון האסלאם בשארג'ה, ובאינספור אתרים מרתקים אחרים. לא צפינו באחד מהמופעים באופרה של דובאי, אליה מגיעים אומנים מהשורה הראשונה מכל רחבי העולם. לא לקחנו סיור כדור פורח והליקופטרים מעל המפרץ הערבי או טרקים בהרים של ראס אל ח'יימה. לצערנו, לא יצא לנו לבקר גם במרחבי האמירות של אבו דאבי, ולראות את העיר העתיקה אל עין שממנה הגיעה משפחת המלוכה, על ההרים הנישאים, נאות המדבר, המצודות והמעיינות החמים שלה, או את "הדיונות המאובנות" המפורסמות באל ואת'בה. וזה – כמובן – רק על קצה המזלג.

לסיום, לפני שנעבור לפרק המעשי, העצה הכי חשובה שלי: יהיו כאלו שיאמרו לכם שאיחוד האמירויות זה רק חופי ים, מגדלים, אטרקציות וקניות. אל תקשיבו להם. קחו סיורי עומק, לכו למדבר (ולא למלכודות התיירים) עם מדריכים טובים, בקרו את האמירויות הקטנות ואת מרכז שייח' מוחמד, צאו לטבע, לכפרים ולעיירות הקטנות, ולא תתחרטו.

עצות מעשיות

נדודים עם נאדה: נאדה בדראן היא אחת המדריכות הכי טובות שיצא לנו להכיר במהלך שיטוטינו בחו"ל. אישה מקסימה, כריזמטית וידענית, מספרת סיפורים בחסד, שיודעת לקחת אתכם למקומות שלעולם לא תגיעו אליכם בעצמכם. היא מציעה סיורים לעיר העתיקה ולשווקים, או למגדלים הזוהרים של דובאי המודרנית, לארמונות, למוזיאונים ולמסגדים של אבו דאבי, למוזיאון אל-איתיחאד, ולאמירות שארג'ה (כולל הביקור הבלתי נשכח בבית של פאטמה אל-זהראא'), וכן מגון רחב של סיורי אוכל ושיטוטים קולינריים בדובאי. אם תתאמו איתה די זמן מראש, היא תוכל גם לארגן לכם סיורים פרטיים לפינות רחוקות יותר של אבו דאבי, כמו הדיונות המאובנות באל-וות'בה. תוכלו ליצור איתה קשר דרך האתר שלה או ספציפית כאן.

מרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית: המקום המקסים הזה, בעיר העתיקה, הוא לדעתי חובה לכל מי שמבקר בדובאי, אפילו לזמן קצר. בתיאום מראש, באתר, תוכלו להירשם לארוחות בוקר, צהריים וערב בסגנון אמיראתי, וכן לתאם סיורים מודרכים במסגד ג'ומיירה המרשים.

עם המארח שלנו, מוחמד, במרכז שייח׳ מוחמד להבנה תרבותית

אטרקציות כדאי להזמין מראש באינטרנט: בגלל הקורונה, אך גם בגלל תורים וצפיפות באופן כללי, יש אטרקציות שרצוי להזמין מראש, לפעמים כמה ימים מראש. גם במקומות שאפשר לקנות כרטיסים במקום, כרטיסים שתזמינו מראש יהיו לרוב זולים יותר ויאפשרו לכם לעקוף תורים. באמצעות האפליקציה המעולה Klook, אך גם באתרים כמו Viator, תוכלו להזמין כרטיסים למגוון אטרקציות: תצפיות בבורג' ח'ליפה ואיי הדקל (רגילות ו-VIP), שיט באגם בזמן מופע המזרקות, כרטיסים לגלובל וילג', לשיט לילי עם ארוחת ערב במפרץ הערבי, ועוד ועוד עד אין סוף. עם זאת, יש מקומות כמו מסגד שייח' זאיד או ארמון הנשיאות באבו דאבי שלא תוכלו להגיע אליהם כלל בלי תיאום מראש. למי שיגיע עד סוף מרץ 2022, גם לאקספו כדאי לקנות כרטיסים מראש, כמו גם לחלק מהפביליונים המבוקשים (יפן, גרמניה, רוסיה או איחוד האמירויות, למשל).

המטבח האמיראתי: מכיוון שעדי, אשתי היקרה, טובה בתיאורי אוכל הרבה יותר ממני, אני מצטט מה שכתבה על ארוחת הבוקר במרכז שייח' מוחמד להבנה תרבותית:

ראשית הוגש לנו קפה עם תמרים כיאה למסורת המדבר, לאחר מכן הוגשה ארוחת הבוקר בכלים גדולים למרכז השטיח – הארוחה היתה טעימה מאד וכללה ביצים בעגבניות – שקשוקה (גם הם קוראים לזה שקשוקה!), אבל השקשוקה שלהם היתה 'יבשה' ולא נוזלית ומאד הזכירה את הלצ'ו הרומני של אמא שלי. קיבלנו פנקייקים בשם שאהאב עם ממרחי גבינה ודבש, ספגטי דק דק מתוק העונה לשם בלאליק שדני ממש אהב, גרגרי חומוס מבושלים, וגולת הכותרת – סופגניות טעימות העונות לשם לוקאמאת (לא דומות לסופגניות המצריות!) ברוטב סילאן תמרים שעשיתי הכל בכדי לשכוח שהן ממוקמות בדיוק מולי… ללא הצלחה יתרה. לאחר הארוחה כובדנו בתה בסגנון בדואי – תה חזק ומאד ארומטי.

מאכלים אמיראתים (לוקימאת, בלאליק וח׳מיר) בארוחת הבוקר, מרכז שייח׳ מוחמד להבנה תרבותית

דובאי על המזלג:  דובאי היא, כידוע, מרכז קולינארי בינלאומי, ואחד המקומות הממושלנים ביותר בעולם. עם זאת, גם המסעדות הזולות ואוכל הרחוב שלה טעימים להפליא. אנחנו ממליצים במיוחד על Asmaa, מסעדה מזרח תיכונית משובחת במיוחד בקניון דובאי. שוב אני מצטט את מה שכתבה עדי בבלוג שלה:

אכלנו פלאפל בסגנון לבנוני מושלם שהוגש על צלחת עם עמבה, יוגורט, רוטב עשבי תבלין בשמן זית ורסק עגבניות. הזמנו קושארי – המאכל הלאומי המצרי המכיל המון בצל מטוגן, סוג של פתיתים ועדשים ברוטב מיוחד המבוסס על עגבניות (אכלנו אותו לראשונה ב'אבו טארק' בקהיר והתאהבנו בפשטות שמייצרת ארוחה טעימה ומשביעה), הזמנו פיתה גדולה, סלט טאבולה הטוב שאכלתי בחיי מעשבי תבלין, רימונים, פלפל חריף והרבה יוגורט בתחתית הכלי שהפך את החגיגה הזו למעודנת. אכלנו מיני קובה בלבן עם המון צנוברים שהיתה טעימה ולא חמוצה כל כך עד ששתיתי את כל הרוטב. למנה האחרונה אכלנו את המלבי הכי טוב שאכלתי בחיי – רך כמו ענן, מלא בפיסטוקים ושערות סוכר עדינות ומעודנות – עפתי על זה כל כך עד שהחלטתי שאני חוזרת בשביל הקינוח.

גורמה מזרח תיכוני: מסעדת Asmaa בקניון דובאי

בנוסף, אם אתם מוכנים להוציא הרבה כסף בשביל חוויה קולינרית שאין שני לה, אנחנו ממליצים בחום על מסעדת נובו – הסניף הדובאיי עטור הפרסים של רשת מסעדת השף היפניות הבינלאומית ששוכן במלון אטלנטיס באיי הדקל. שוב מצטט את עדי:

לקחנו ארוחת טעימות, סאקה (קר) טעים במיוחד והתיישבנו בגן היפני שבמקום (שהוא כמעט מושלם כמו גן יפני אמיתי)…. פתחנו בסשימי בתיבול מקומי, במנת הדגל דג קוד מאודה מושלם, במיני סושי מושלמים שכמותם אכלתי רק ביפן, במנות קובה ביף (בשר יפני) במיני פטריות, בטאטאקי מושלם ובקינוחי מוצ'י, פונדנט שוקולד עם גלידת מאצ'ה (תה ירוק) שהיתה מושלמת ובטירמסו מאצ'ה שהיה מעלף ודני חמד אותו לעצמו. ארוחה בנובו היא ארוחה לא זולה בכלל אבל כוללת מגוון מאד גדול של מנות ולא בכל יום הולכים למקום כזה. האווירה היתה מופלאה, האוכל טעים במיוחד והצוות הפך את המקום למסעדה שכל כך נעים לשבת בה.

גורמה יפני עם השפעות דרום אמריקאיות, מסעדת נובו דובאי

מקום שלישי שאנחנו רוצים להמליץ עליו מאד הוא "בית התה הערבי" (The Arabian Tea House) שמתמחה באוכל אמיראתי, בישול ערבי ומטעמים מרחבי המזרח התיכון. הסניף הידוע שלו נמצא ברובע אל-פהידי, בעיר העתיקה, אבל לנו המליצו על סניף בשכונת היוקרה ג'ומיירה שמשקיף על האתר הארכיאולוגי של דובאי. למקום הזה אנחנו ממליצים ללכת לארוחת בוקר. התפריט המגוון, הנוף היפה, הבריזה הקלה והכיסאות הנוחים יגרמו לכם לרצות לבלות שם את כל הבוקר והצהריים. אנחנו הזמנו את "ארוחת הבוקר הערבית", שכללה פלאפל, לבנה טעימה להפליא, סלט עגבניות עם קוביות גבינה משובחת, ריבה מסחררת בטעמיה, פיתות חמות מהטאבון ועוד שלל מטבלים ומאכלים. המנה היתה כל כך גדולה עד שהספיקה בנוחות לשני אנשים רעבים. לא לפספס גם את תה הנענע שלהם.

ארוחת בוקר בבית התה הערבי

אם תספיקו להגיע לאקספו (עד סוף מרץ) אנחנו ממליצים בחום על דוכן הגלידה שליד הפביליון הסעודי. אם אתם רוצים לחוות טעם גן עדן, הזמינו גלידת מעמול ומי וורדים בסגנון העיר טאיף. בתוך הפביליון הטורקמני יש מסעדה מרכז אסייאתית מצויינת, ושמעתי שגם זו המרוקאית טובה מאד.

על מה אפשר לוותר: ראשית כל, בשום אופן אל תתפתו להזמין גלידה מחלב גמלים – מדובר בתועבה חמוצה ודביקה שתתקשה לכם בבטן כמו בטון רטוב מבונקר צבאי. פארק הניסים בדובאי (Miracle Garden) הוא גן של פסלי פרחים יפים למדי, אך הוא נוטה לשעמם אחרי עשר דקות. כמו כן, מחירו הגבוה ומיקומו המבודד אינם מצדיקים את המאמץ. את ה”מסגרת של דובאי” מספיק בהחלט לראות מרחוק מהרכבת – אין טעם להגיע אליה באמת. אני אישית אהבתי את התצפית מהקומות הגבוהות של בורג' ח'ליפה, אבל עדי לא – רק לחובבי הז'אנר. בכל מקרה, התצפית על איי הדקל יפה ומרשימה בהרבה. קניון האמירויות, שממליצים עליו בחלק מהאתרים, סתמי למדי לדעתנו. בעיקר – אל תבזבזו את זמנכם בקניות. יש כל כך הרבה דברים טובים יותר לעשות באיחוד האמירויות.

מלכודות תיירים: אם אתם לוקחים ספארי מדבר שגרתי (לא עם מדריכה כמו נאדה), תדעו שמדובר בסבירות גבוהה במלכודת תיירים. יניחו אתכם במאהל בדואי מלא בתיירים מכל העולם, וינסו למכור לכם שפע של פעילויות כמו ציורי חינה, סיורי טרקטורונים במדבר, צילומים על גב גמל, סנד-בורדינג וכדומה, והרבה אלכוהול (שהוא "כידוע" חלק בלתי נפרד מאירוח בדואי "אותנטי"). אם אתם אוהבים פעילויות כאלה – תהנו מאד. אם לא – תרגישו שסתם מנסים למרוח לכם את הזמן. הערב מסתיים בסדרת מופעים של ריקודי בטן, מופע ריקודים סופיים ומופע פעלולים באש, כולם מרשימים אך בעלי קשר קלוש ביותר לתרבות המקומית. הארוחה שמוכרים כ"ברביקיו בדואי" מזכירה, כפי שכתב חבר שלנו, ארוחת ערב בבסיס צבאי גדול: אכילה אך לא יותר מזה. עם זאת, הנוף המדברי מרהיב. לשיקולכם אם לוותר או לא, כל אחד בהתאם לטעמו האישי.

נוף מרהיב אבל מלכודת תיירים: ספארי המדבר בראס אל ח׳יימה

תחבורה: בדובאי יש מטרו מעולה שמכיל שני קווים, הקו האדום וקו הירוק. כדאי להתנייד בו באמצעות כרטיס יומי, שקונים בכל אחת מהתחנות, והוא נקי, יעיל ונוח. הרכבות הנוחות והממוזגות מגיעות כל כמה דקות, אך בשעות השיא הן עלולות להיות עמוסות למדי. הכרטיס היומי תקף לחלק מהאוטובוסים, שנוחים מאד אף הם. בדובאי תחנות האוטובוס סגורות וממוזגות, דבר שאני מקווה מאד שיאמצו גם אצלנו בארץ. עם זאת, הרבה מהאתרים אינם נגישים במטרו. המוניות ברחבי העיר נוחות וזמינות, אולם כדאי יותר לנסוע באובר. נהג יגיע בדרך כלל תוך כמה דקות, וייקח אתכם ליעד במחיר סביר בהחלט.

חשמל: השקעים באיחוד האמירויות הם כמו בבריטניה. הכינו מתאמים מראש.

כסף: באיחוד האמירויות מקבלים כרטיסי אשראי כמעט בכל מקום, אפילו נהגי מוניות ובעלי דוכנים. אם אתם רוצים דירהאמים במזומן, למיטב ידיעתנו המקום היחידי שאפשר לקנות אותם בארץ הוא בסניף בנק הפועלים בשדה התעופה . אפשר להזמין מראש מבנק הפועלים או לקנות בשדה. באיחוד האמירויות יש קשת רחבה של מחירים של אוכל ואטרקציות: מזול באופן מתון, עד לסביר, יקר וכלה במחירים בגובה הגלקסיה. אם תתכנו נכון, תוכלו לעבור את הטיול בתקציב סביר באופן יחסי, אבל אפילו אם אתם רוצים לחסוך, אל תצפו לחווית תרמילאות בהודו.

מדריך הקורונה המלא לאיחוד האמירויות: מצב הקורונה באיחוד האמירויות טוב יחסית נכון לכתיבת הטור הזה: כאלף נדבקים ביום, ואוכלוסיה שמחוסנת כמעט באופן מלא. עם זאת, נהלי הקורונה יכולים להיות קשוחים למדי, ובאבו דאבי הם מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות. אם אתם טסים לדובאי, תצטרכו לבצע בדיקת קורונה שלילית עד 72 שעות לפני הטיסה, ולהראות הוכחה שחוסנתם באופן מלא. כשתנחתו בשדה התעופה בדובאי יהיה עליכם לבצע בדיקת קורונה נוספת (אין חריגים – גם למחלימים), שאת תוצאותיה תקבלו לטלפון הסלולרי כארבע או חמש שעות אחרי הבדיקה, או שתוכלו לראות אותן באמצעות סריקת ברקוד שידביקו על הדרכון שלכם. אם תצאו שליליים, תוכלו להמשיך לטייל. אם תצאו חיוביים – תאלצו לשהות בבידוד עשרה ימים בחדר המלון שלכם. לכן, חובה לקחת ביטוח קורונה שמכסה את האפשרות הזאת. אם אתם מחלימים, ויוצאת לכם במקרה תוצאה חיובית בבדיקה בשדה התעופה, תוכלו ליצור קשר עם משרד הבריאות בדובאי, טלפון +971508994218, להתכתב איתם בואצאפ ולהסביר את המצב. לפי עדויות לא רשמיות, הם עשויים לשחרר אתכם מבידוד אם תוכלו להמציא להם תעודת מחלים באנגלית בתוספת לראיה (באנגלית) של בדיקת פי סי אר חיובית שתוכיח שחליתם. עם זאת, לא מדובר בחוק רשמי, ויש עדויות שהם סירבו לשחרר מבידוד במקרים מסויימים. לפיכך, אם אתם מחלימים טריים, יש סיכון מסויים בנסיעה לאיחוד האמירויות. אנחנו לקחנו שתי בדיקות פי סי אר בארץ כדי לוודא שאנחנו שליליים לפני הנסיעה. כמו כן, עליכם לבצע גם בדיקת פי סי אר נוספת 72 שעות לפני החזרה לארץ, ולמלא טופס חזרה לישראל באתר של משרד הבריאות.

באיחוד האמירויות קיימת חובת עטיית מסיכה במקומות ציבוריים. רוב האנשים עוטים מסיכה גם בפנים וגם בחוץ. יש פטורים למסעדות, בתי קפה, או למי שמבצע פעילות ספורטיבית. בפועל, מנסיוננו, לא אוכפים עטיית מסיכה בחוץ, חוץ מאשר במקומות הומי אדם כמו האסקפו או הגלובל וילג'. עם זאת, כשאומרים לכם לעטות מסיכה – תעטו בלי להתווכח, ובאופן כללי באיחוד האמירויות לעולם לא מתווכחים עם שוטרים, מאבטחים ונציגי החוק.

באבו דאבי, נהלי הקורונה מחמירים יותר מאשר בשאר האמירויות, ועליכם לקחת זאת בחשבון אם אתם מתכוונים לבקר באמירות. ראשית כל, אם תנחתו בשדה התעופה של אבו דאבי, עליכם להציג בדיקת קורונה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות (לא 72 שעות כמו בדובאי). שנית, אם אתם נכנסים לאבו דאבי מאמירות אחרת, תצטרכו להראות בגבול תוצאה שלילית של בדיקת קורונה שהתבצעה באיחוד האמירויות (כמו למשל הבדיקה שלכם בשדה התעופה). בדיקה שהתבצעה בחו"ל אינה תקפה מבחינה זו! יש חילוקי דעות האם עליכם להראות בדיקה שהתבצעה ב-48 השעות האחרונות, בארבעת הימים האחרונים או בשבועיים האחרונים (החוקים לא ברורים לחלוטין), אך בכל מקרה זו חייבת להיות בדיקה שהתבצעה באיחוד האמירויות. אם תטיילו עם מדריכה כמו נאדה, היא תוכל לעדכן אתכם בנהלים המדוייקים שקיימים באותו הרגע.

ביטחון אישי: איחוד האמירויות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם. רמת הפשע נמוכה מאד, ואין שום בעיה להזדהות כישראלים. בימים אלו יש הרבה מאד תיירים ישראלים במדינה, ועברית היא אחת מהשפות הנפוצות ביותר בדובאי.

כללי התנהגות: מיותר לומר שאיחוד האמירויות אינה מדינה דמוקרטית, ואופיה דתי-מוסלמי. אסור לבקר את האסלאם, את שליטי המדינה או את מדיניותם. החוק שאסר על מין לפני הנישואין באיחוד האמירויות בוטל לאחרונה, אך בכל זאת, הימנעו מהפגנת גילויי חיבה פומביים, בפרט באתרים לאומיים או מסגדים. נשים: בדובאי סובלניים הרבה יותר ללבוש חושפני מאשר באמירויות אחרות (כמו שארג'ה האדוקה), אך לא כדאי לבדוק את הגבולות. בשום מקום, פרט למסגדים, אין צורך לכסות את השיער. לבוש מערבי "נורמלי" בדרך כלל יספיק. בחופי הים ובבריכות אפשר כמובן להסתובב בבגדי ים, אך לא מחוצה להם.

טיסות: מכיוון שבישראל, "ביטחון" היא מילה שברגע שמזכירים אותה כולם נאלמים דום, השב"כ הספיק כבר להסתכסך עם שדה התעופה בדובאי ולהציב דרישות ביטחון שמבחינת האמיראתים נחשבות כפגיעה בריבונותם. לכן, יש מגמה של צמצום טיסות של חברות תעופה ישראליות לדובאי ויתכן שאלו יבוטלו לגמרי, אם לא ימצא פתרון למשבר. בכל מקרה, אנחנו ממליצים לטוס תמיד בחברות תעופה זרות שנהלי הביטחון שלהן שפויים יותר. Fly Dubai מפעילה מספר טיסות יומיות לואו קוסט לדובאי במחירים נמוכים אך בתנאים צפופים למדי. Wizz Air ו-Itihad מפעילות טיסות בתדירות קצת נמוכה יותר לאבו דאבי.

למה היטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית?

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה להילחם בגרמניה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה הנגדי יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שדעתו של הפיהרר התבלעה עליו. האמנם? ספר חדש ופורץ דרך מאת ההיסטוריון קלאוס שמידר משחזר את תמונת המציאות שראה היטלר בראשית דצמבר 1941 וטוען שהחלטתו להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה מובנת, רציונלית להפליא – אך שגויה באופן פטאלי. ולמרבה האימה, הוא עצמו הבין זאת מספר ימים לאחר מכן, רק כשכבר היה מאוחר מדי.

Klaus H. Schmieder, Hitler's Fatal Miscalculation: Why Germany declared War on the United States (Cambridge: Cambridge University Press, 2021)

לאחר ששקע עשן מלחמת העולם השנייה, רבים תהו מה הניע את היטלר להכריז מלחמה דווקא על ארצות הברית ובכך לדחוף אותה למלחמה. מדוע הפיהרר, שהיה שקוע בראשו ורובו במערכה מול ברית המועצות, מיהר לצרף למחנה בעלות הברית יריב חדש ועוצמתי בצורה בלתי רגילה? משקיפים לא מעטים חשבו שהפיהרר פשוט היה מטורף.

בספר חדש ופורץ דרך, מנסה ההיסטוריון הגרמני קלאוס שמידר לענות על השאלה הזאת באופן איטי, יסודי אך רציני ומקורי להפליא. פרק אחר פרק, הוא פורש בפנינו הקוראים תמונה מלאה על הלך מחשבתו של היטלר ותמונת המציאות שראה בשנת 1941, ובמיוחד בימים הקריטיים שקדמו להכרזת המלחמה ב-11 בדצמבר. לפרקים אתה מרגיש, כקורא, כאילו ראית את המציאות דרך עיניו של הפיהרר בכל תחום אפשרי, עד שהפאזל הולך ומתגבש לאיטו כתמונה מלאה. כל פרק של שמידר עוסק בתחום אחר: התדמית של ארצות הברית ויפן בעיני הפיהרר, מבצע ברברוסה ומצב המלחמה מול ברית המועצות, יחסי החוץ הסבוכים של גרמניה מול יפן, המלחמה באוויר ובים, המאבק הכלכלי בין מדינות הציר ובעלות הברית על חומרי גלם, והתפתחות תעשיית המלחמה, כאשר כל אחד מהפרקים מתנקז לבסוף למציאות כפי שנראתה בראשית דצמבר 1941. כוחו של הספר במקצועיות ומומחיות שאין שנייה לה. לרגע, שמידר יכול לתאר את המהלכים האסטרטגיים במבצע ברברוסה כמו ההיסטוריונים הצבאיים הטובים ביותר, ואז לעבור לדיון מקצועי בתעשיית הגומי, בלוחמת צוללות, בפוליטיקה היפנית או במצבו הרפואי של היטלר, הכל באותה רמה גבוהה של פירוט וניתוח.

ראשית, שמידר מפריך מספר הסברים שגויים. בשנים שלאחר המלחמה, היו היסטוריונים שטענו שכבר ב-1941 נתקף היטלר במחלת הפרקינסון, ולכן קיבל את ההחלטה הגורלית בנוגע לארצות הברית במצב של חוסר צלילות דעת. אולם, בעקבות ההיסטוריונית והנוירולוגית אלן גיבל, טוען שמידר שהן הסמים שהיטלר נטל והן מחלותיו לא השפיעו על שיקול דעתו בשלב זה, בעיקר מכיוון שתחלואיו היו עדיין קלים ולא משמעותיים. באותו הזמן, הוא גם לא חשב שהוא עומד למות וצריך להכריע את המלחמה מהר, הלך רוח שאכן פקד אותו בשלבים מאוחרים יותר.

היטלר, חולה ורועד, נובח על הגנרלים שלו בסרט "הנפילה". בדצמבר 1941 הוא עדיין לא היה כזה, והמחלות לא השפיעו על שיקול דעתו.

נהוג לומר שהיטלר תיעב את ארצות הברית, וראה בה מדינה מעורבת גזעית, דגנרטית, מלאת שחיתות, גנגסטרים וקפיטליזם חזירי, יהודי. אולם גם זה לא הסבר מספק להחלטתו להכריז עליה מלחמה. כשקוראים את התבטאויותיו של היטלר בשלמותן, ובהקשרן המלא, רואים שבתחומים מסויימים הוא דווקא כיבד את ארצות הברית ואפילו העריץ אותה. למשל, הפיהרר שיבח פעמים אינספור את הכוח התעשייתי של אמריקה ואת רוח היזמות שלה, ובמיוחד את תעשיית המכוניות, ונטה לחשוב שבזכות הפוטנציאל הכלכלי שלה ארה"ב תביס בסופו של דבר את בריטניה ותהפוך להיות כוח דומיננטי, שרק אירופה מאוחדת בהנהגה גרמנית תוכל לעצור.

הסיבה הראשונה שבגינה החליט היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית, היתה מפני שלדעתו, נכון לראשית דצמבר, גרמניה עמדה לנצח את ברית המועצות. באותו השלב, הגנרלים הגרמנים עדיין לא הבינו שהתנופה של מבצע ברברוסה נעצרה, וראו את בלימתו של הצבא הגרמני מול מוסקבה כזמנית בלבד. אמנם, התקפת הנגד של מרשל ז'וקוב, שתהדוף את הגרמנים כמאה קילומטרים אחורנית, החלה כבר באותו הזמן, אולם הקצב האיטי והקבוע שאפיין את מבצעיו של ז'וקוב גרם להיטלר ולגנרלים שלו לחשוב שמדובר בהתקפת נגד אפויה למחצה, שאינה שונה בהרבה מכאלו שנכשלו כבר בעבר. הרי הסובייטים נהגו להריץ כל הזמן התקפות נגד חסרות תועלת, עתירות אבדות והרסניות. באופן אישי, היטלר לא התעניין יותר מדי בכיבוש מוסקבה אבל סבר שהסובייטים הותשו די הצורך בכדי שהצבא האדום לא יוכל להשתקם, והאמין שבשנת 1942 יוכל הוורמאכט להשמיד אותו בנקל. כמאמין מושבע בכלכלה, היטלר ייחס חשיבות רבה לכך שהרייך שלט בשלושה רבעים מתעשיית ברית המועצות שהיתה מרוכזת באגן דונצק. רק שלושה ימים לאחר הכרזת המלחמה, ב-14 בדצמבר 1941, הבין הדיקטטור לאימתו שהתקפת הנגד הסובייטית היתה אסון נורא שאיים "לקפל" את קבוצת הארמיות מרכז.

שנית, בראשית דצמבר 1941, היטלר האמין שבקרוב צפוייה נקודת מפנה במערכה על האוויר ובמערכת הצוללות על האוקיאנוס האטלנטי שתשפר מאד את מצבה של גרמניה. בשנת 1942, כך האמין, תוכל התעשייה הגרמנית להאיץ את קצב ייצור הצוללות, וכך להכריע את הקרב על התווך הימי שבין בריטניה וארצות הברית. באוויר, דגמים חדשים של מפציץ בין יבשתי, מפציץ כבד ארוך טווח (HE-177) ומטוס יירוט כבד (ME-210), יוכלו להעניק לגרמניה שליטה ניכרת בשמיים. אולם בגלל כאוס בדרגי הניהול של תעשיית האוויר והים, מחסור בכוח אדם מיומן והערכות שגויות, כל הנבואות הללו התבדו: הצי הגרמני לא הצליח להאיץ את ייצור הצוללות, וגם דגמי המטוסים החדשים לא יצאו לשדה הקרב בזמן; וכשיצאו, הם היו הרבה פחות טובים מכלי הנשק המופלאים שהיטלר דמיין לעצמו. גרינג היהיר והמנופח דרש מיצרני המטוסים שפע דרישות לא אפשריות וסותרות שסרבלו את הייצור, הובילו לבעיות טכניות וגרמו למטוסים החדשים להתרסק לעיתים קרובות עם טייסיהם. אתרע המזל, ובזמן שהיטלר החליט להכריז מלחמה על ארצות הברית, נתונים שגויים מקברניטי התעשייה הכניסו אותו לפרץ של אופטימיות. כשזה דעך, הפור כבר נפל והיה מאוחר מדי להתחרט.

WW2 Technology: German U-Boats - Ran Levi
היטלר האמין שייצור הצוללות יביא למפנה במלחמה על האוקיאנוס האטלנטי – צוללת גרמנית

הגורם השלישי שסייע להיטלר להכריע היה הערכת חסר של ארצות הברית. בשלהי 1938, בעקבות מאורעות ליל הבדולח, גירשו האמריקאים את השגריר הגרמני בארצות הברית, דיקהוף, שדווקא היה ריאלי ומפוכח יחסית. הדיפלומטים שנשארו, הציר הנס תומסן והנספח הצבאי גנרל פרידריך פון בוטישר, ציירו לפיהרר תמונה מפורטת, אמינה בחלקה הגדול אולם מוטה בנקודות מפתח. אף שהשניים לא היו מעוניינים במלחמה מול ארצות הברית, בוטישר, במיוחד, נטה להגזים בהערכה של בעיות אמיתיות בתעשייה הצבאית האמריקאית, ובעיקר לא הבין עד כמה מהר תוכל ארצות הברית להתגבר עליהן. כתוספת, הוא גם נטה להגזים בכוחם של כל מיני גזענים ואנטישמים בדרום שהתנגדו למדיניות של רוזוולט.

שיקול חשוב של ההנהגה הגרמנית נגע גם לבעית הגומי. מרגע שהיפנים פלשו לדרום מזרח אסיה, הם ניתקו את האמריקאים מתשעים אחוז של מצבורי הגומי הטבעי בעולם. האמריקאים אמנם צברו מלאי אסטרטגי מראש, אבל היה ברור שזה לא יוכל למלא את כל צרכיהם במלחמה ממושכת. הגרמנים, שהצטיינו באופן יחסי בייצור גומי סינתטי, לא העריכו עד כמה האמריקאים יוכלו לבנות במהירות תעשייה בתחום הזה כמעט מאפס, משום שמאמציהם [של האמריקאים] עד אותו הזמן לא היו מוצלחים במיוחד.

הגרמנים לא האמינו שהאמריקאים יוכלו לבנות תעשיית גומי סינתטי מאפס. בתמונה – פועל ייצור במפעל גומי סינתטי בארצות הברית

הגורם הרביעי היה הערכה של היטלר, שארצות הברית תתקוף אותו בכל מקרה – הערכה שאין לנתקה  מהמדיניות האמריקאית כפי שהתפתחה בשנת 1941. לא מפתיע שנשיא ארצות הברית, רוזוולט, תמך בבריטניה והתנגד בגלוי לשאיפות ההתפשטות של גרמניה ויפן, מסיבות אידיאולוגיות, דיפלומטיות ופוליטיות-פנימיות כאחד. עם זאת, רוזוולט התקשה להתגבר על הבדלנים בקונגרס ובציבור ולהיכנס למלחמה. כנגדו  עמדו בעיקר "חוקי הנייטרליות". הראשון שבהם התקבל ב-1935, בעקבות הפלישה האיטלקית לאתיופיה, ושני חוקים נוספים התקבלו ב-1936 וב-1937. החוקים הללו אסרו על ארצות הברית למכור נשק לצדדים לוחמים, להעניק להם קרדיט או הלוואות ולהוביל אליהם סחורות צבאיות.

 ב-2 בספטמבר 1940, לאחר מאבקים רבים, הצליח רוזוולט להעביר בקונגרס עסקה של "משחתות תמורת בסיסים" עם בריטניה. ארצות הברית העבירה לבריטים חמישים משחתות ישנות, תמורת זכויות שימוש בבסיסים בריטיים ימיים ברחבי האימפריה. הצעד החשוב הבא של רוזוולט היה בדצמבר 1940, כאשר התחיל לדחוף את תוכנית החכר והשאל. כדי להסביר זאת לציבור ולקונגרס, הוא השתמש במשל הצינור – אם הבית של השכן שלי בוער, אני אשאיל לו את צינור הגן שלי ולא אבקש ממנו תשלום מראש. הסיבה: לבריטניה כבר לא היה כסף לשלם עבור סחורות אמריקאיות. בנאום רדיו ב-28 בדצמבר הגדיר רוזוולט את ארצות הברית כ"מחסן הנשק של הדמוקרטיות". ב-8 בפברואר הצליח הנשיא להעביר את החכר והשאל בקונגרס, וחתם עליה כחוק ב-11 במרץ. ב-7 בנובמבר 1941, הרחיב רוזוולט את התוכנית גם לברית המועצות.

במקביל, הסלים רוזוולט את העימות מול גרמניה. ב-9 באפריל, הוא הכריז על גרינלנד, קודם לכן קולוניה דנית, כפרוטקטורט אמריקאי. ב-16 ביוני 1941, האמריקאים "קיבלו" את איסלנד מהבריטים. לאחר קבלת איסלנד, רוזוולט הרחיב את "אזור הביטחון" מסביב ליבשת אמריקה, שאליו אסור לגרמנים להיכנס, כמעט עד איסלנד, ציווה על הצי האמריקאי ללוות אוניות בריטיות עד לקצה האזור, ואפילו להטביע אוניות גרמניות, תוך כדי מצג (לפעמים מצג שווא) כאילו הגרמנים אשמים בכל אחת מהתקריות. ההוראות של הצי האמריקאי היו לתקוף כל ספינה או צוללת גרמנית שאיימו על הנתיב בין ארצות הברית לאיסלנד.

להשאיל צינור גן – נאום "החכר והשאל" של רוזוולט

היטלר, שבאביב וקיץ 1941 פחד עדיין ממלחמה מול ארצות הברית, הגיב בריסון מפתיע לפרובוקציות האמריקאיות הבלתי פוסקות. עם זאת, בעיקר בלחץ הצי, הרחיב ב-1 באפריל את אזור המלחמה הגרמני לאיסלנד, דבר שיצר מים חופפים בין תחום הלחימה הגרמני לאזור הביטחון האמריקאי והפך תקריות ימיות לבלתי נמנעות. ביולי, לאחר כיבוש איסלנד בידי ארצות הברית, הפיהרר המשיך לאסור על תקיפת ספינות אמריקאיות ואפילו ספינות לא מזוהות, אך גם אמר שמפקדי צוללות ש"יטעו בזיהוי" לא ייענשו. ב-9 באוגוסט החמיר פיקוד הצי את הוראות הפתיחה באש, ובעיקר התיר לתקוף, בליבת אזור המלחמה, גם ספינות שלא זוהו, כל עוד לא ברור שהן אמריקאיות. מפקד הצי, גרנד אדמירל רדר, הפציר בהיטלר להחמיר את הוראות הפתיחה באש ולתקוף גם ספינות אמריקאיות שהובילו אספקה לבריטים או ליוו ספינות בריטיות, אך נענה בסירוב.

כדי לתקוע קיסם נוסף בעיניו של הפיהרר, נפגשו רוזוולט וצ'רצ'יל ב-14 באוגוסט 1941 כדי לחתום על האמנה האטלנטית, מצע אידיאולוגי לניהול המלחמה. ארצות הברית, שהיתה עדיין נייטרלית, הכריזה עתה בריש גלי שאחת ממטרותיה היא השמדת הרייך השלישי. בו בזמן, הצליחו אנשיו של רוזוולט בקונגרס לרוקן את חוק הנייטרליות של 1939 מכל תוכן על ידי ביטול סעיפיו המשמעותיים. בניגוד לציפיות של הנציגים הגרמנים בוושינגטון, הבדלנים בקונגרס לא הצליחו לבלום את יוזמות הנשיא, שעברו לבסוף כולן בשני בתי המחוקקים.

ב-4 בספטמבר, 1941, ספינה אמריקאית בשם גריר, ששטה ליד איסלנד, הותקפה בידי צוללת גרמנית. כתוצאה מכך, ב-11 בספטמבר, רוזוולט הוציא הוראה שידועה כ-Shoot on sight, שהסמיכה את הצי האמריקאי לתקוף באופן מיידי כל כלי שיט שמסכן כלי שיט אמריקאי או ספינות של מדינות אחרות שעוסקות במסחר באזור הביטחון האמריקאי. ב-17 בנובמבר, חיסל רוזוולט סופית את חוקי הנייטרליות, כאשר התיר לספינות סוחר אמריקאיות לשאת חימוש נגד צוללות ולהיכנס לנמלים של מדינות המעורבות במלחמה, קרי, בריטניה.

כפי שטוען שמידר, הראיות מצביעות על כך שההתגרויות האמריקאיות באיסלנד לא היו הגורם המכריע בעיני היטלר. אפילו דניץ לא ראה בהן מכשול משמעותי מדי למלחמת הצוללות שלו. מבחינת היטלר, הקאזוס בלי היה ההחלטה ב-17 בנובמבר להתיר לספינות אמריקאיות ללוות את הבריטים לנמלים שלהם, דבר שימנע הן מהצי הגרמני והן מהלופטוואפה לפגוע בספינות המתקבצות בנמלים, כמו גם ההרחבה של החכר והשאל לברית המועצות ב-7 בנובמבר. ועדיין, אפילו בשלב זה, היטלר היסס להכריז מלחמה, והעדיף שהאמריקאים יעשו זאת לפניו.

כאן, נכנס הגורם החמישי, האחרון והמכריע שהטה את הכף: בדצמבר 1941 היטלר חשב שיש לו הזדמנות חד פעמית, בלתי חוזרת, לכרות ברית אסטרטגית אמיתית עם היפנים. במשך שנים של דיונים מול היפנים, הגרמנים התאכזבו והותשו פעם אחר פעם מאופיה הייחודי והבלתי אפשרי של הפוליטיקה היפנית, סוג של מאבק סיעתי מתמיד שדרש קונצנזוס צבאי-אזרחי, ובין הסיעות הצבאיות השונות, כדי לקבל החלטות אסטרטגיות, קונצנזוס שכמעט אף פעם לא הושג. הגרמנים שבעו הבטחות מהיפנים: פעם אחר פעם הבטיחו להם דיפלומטים וגנרלים יפנים (הבולט מביניהם – גנרל בשם בנזאי שביקר בגרמניה באוגוסט 1941) שיפן עומדת לתקוף את ארצות הברית. גם שר החוץ מצואוקה הבטיח הבטחות גרנדיוזות ונטה לסגת מהן. הסיבה היתה שכמעט תמיד מישהו הכשיל את הקונצנזוס הטוקיואי ברגע האחרון. אולם בדצמבר 1941, היטלר הבין שהצבא היפני הצליח לגבש קונצנזוס נדיר לתקוף את ארצות הברית. הגרמנים חששו שאם לא יחזקו את הקונצנזוס הזה בנכונות להכריז מלחמה מצדם, רגע החסד בטוקיו יחלוף במהרה, ויפן תגיע להסדר מהיר עם האמריקאים על חשבונה של גרמניה.

לסיכום, כאשר היטלר קיבל את ההחלטה להכריז מלחמה על ארצות הברית ב-4 בדצמבר, ואז, סופית, ב-11 בדצמבר 1941, הוא האמין ש:

  1. אמנם ארצות הברית היא מדינה חזקה מבחינה תעשייתית עם רוח נועזת ויזמית, ענק שקשה מאד להביס אותו, אולם:
  2. גרמניה עומדת להכריע את ברית המועצות בשנת 1942
  3. מצב המלחמה מבחינת גרמניה טוב, ואף ילך וישתפר, הן במערכה מול ברית המועצות, הן באוויר והן בים.
  4. תעשיית המלחמה האמריקאית במצב גרוע, במיוחד בהתחשב בעובדה שיפן שולטת על 90% ממרבצי הגומי הטבעי בעולם.
  5. ארצות הברית ממילא תיכנס למלחמה ב-1942
  6. הרגע הזה, שהיפנים מוכנים להילחם מול ארצות הברית ולבוא לעזרת גרמניה, הוא רגע חולף של קונסטלציה רגעית במערך הכוחות היפני. אם כבר להיכנס למלחמה, אז עדיף לעשות זאת ברגע הזה.

לפיכך, טוען שמידר, ההחלטה של היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית היתה רציונלית מנקודת המבט של דצמבר 1941. אולם מספר ימים לאחריה, התגלו בקיעים הולכים ומתרחבים בתמונה הורודה. ההצלחה הגרמנית בחזית המזרח הפכה לכישלון מדשדש, דגמי המטוסים שהובטחו התגלו כבלון נפוח, ייצור הצוללות לא הואץ באופן משמעותי, וגם יפן – כפי שהתחוור לברלין – ניהלה מלחמה משלה בלי לשתף פעולה באופן יעיל עם גרמניה. היטלר ניצב מול צבת של אויבים שסגרו עליו את הרשת לאט וביסודיות, עד שבסופו של דבר הכריעוהו. באופן אירוני, טוען שמידר, ההחלטה המוטעית ביותר של היטלר במלחמה, היתה אולי אחת ההכרעות הרציונליות ביותר של המשטר הנאצי.

האם פציפיזם הוא עוול? מז'בוטינסקי ועד גנדהי

מה הבעיה בפציפיזם ובאי אלימות, ומדוע ניתן לראות דווקא בהם חטא שמרבה רע בעולם? ולעומת זאת, מתי הם יכולים להפיק מתוכם עוצמה פוליטית אדירה? ינשוף היסטורי במסע מזאב ז'בוטינסקי למהטמה גנדהי.

Credit: Goir, depositphotos.com

לפעמים, סיפורים שנראים שגרתיים וצפויים מסתיימים בטוויסט שמשאיר אתכם פעורי פה. בעבר, חוויתי את זה עם סיפוריו הקצרים של או הנרי, או עם מלכת פיק של פושקין (סיפור שפסקת הסיום שלו חשמלה אותי כמעט פיזית במהלך טיסה). לאחרונה, יצא לי לעבור שוב חוויה דומה, כאשר נפל לידי כרך של כתבי ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית. בתחילת הספר, שיבצו העורכים סיפור קצר מאד שכתב ז'בו בתחילת דרכו, ב-1905, הנושא את הכותרת "שני בוגדים". הוא מתחיל כסיפור חסידי קלאסי, המגולל את משפטם השמיימי של שני נפטרים מול כיסא הכבוד. הראשון מביניהם הוא סוג של מוייסר בזוי, שהתפרנס כל חייו מריגול והלשנה על אחרים. אלוהים מכנה אותו בוגד, והוא מיילל ומתרפס מול כס השם, בעוד דרכו לייסורי הגיהנום נראית מובטחת. השני, לעומתו, הוא ישיש בעל הדרת כבוד. כששואל אותו אלוהים למעשיו עלי אדמות, הוא מספר כי מעולם לא עשה רע לאיש, אך כולם תמיד התעללו בו, סבל שנשא באורך רוח. "קרובים ורחוקים כאחד רדפו ועינו אותי, אך לאיש מהם לא איחלתי רע בליבי. כשהשליכוני לבית האסורים, חיזקתי את לבי בתקווה לרחמיך ולא קיללתי איש. כשבזזו אותי, פשטתי יד לנדבה בשמך הקדוש ולא קיללתי איש. כשפקד אותי זעם אלוהים, בכיתי בכי תמרורים על ביתי החרב והשרוף ועל גוויות ילדיי הקרות ולא קיללתי איש. ואתמול, כשגוועתי ברעב מתחת לגדר, התהוללו נוגשי סביבי והתעמרו בי, אז גם אז לא איחלתי רע לאיש בלבי ומתי בלי לקלל איש."

כאן, היית מצפה לסיום הרגיל, כשאלוהים מעטיר כבוד על המרטיר שמת על קידוש השם. בפועל, העלילה של ז'בוטינסקי מתהפכת בחדות:

שעה ארוכה החריש אל עליון ככלות אותם דברים, שעה ארוכה הביט בעיניו הענוותניות והאבלות של הישיש, ומסתורין רבים אצר אז מבטו של אדוני. ויישמע אז דבר ה':

            'בוגד ייקרא שמך.'

אין בוגדים גרועים ממך עלי אדמות. שהרי עליו, על חברך המוטל לצדך ומתעוות, ומיילל שלא כדרך בן אנוש – עליו אומרים הבריות על האדמה: "הו, רע היה האיש הזה ואל לנו להידמות לו." ועל ידי כך מתרחקים הם מחטא הבגידה.

ואילו עליך אומרים הבריות על האדמה: "הו, קדוש היה האיש הזה, אשרי מי שימצא עוז בנפשו לנהוג כל ימי חייו כמוהו."

על כן מדלדלות שורות לוחמים הנכונים למסור את נפשם על עניין צודק, ובה בשעה הרשעים נזכרים בך ואומרים זה לזה בגיחוך: "לא יאונה לנו רע אם נפגע באנשים האלה, כי ממאנים הם להגן על עצמם. נלך אפוא אליהם וניקח לעצמנו את רכושם, ונשתעשע עם נשותיהם."

וכך, גדל בגללך זרע הפורענות על הארץ. כל חייך היו בגידה בחבריך שחיו לצדך ובנכדים שיבואו אחריך. על כן אומר אני: בוגד ייקרא שמך!

את זה שבגד בעד בצע כסף לא אעניש בייסורים: ילך לו, ובוז אלוהים ואדם יהא לו לעונש, אך אתה, משחית הנשמות – ארור תהיה!

כרוניקה יברייסקוי ז'יזני, 11.1.1905, ע"ע 43-44, תרגום: דינה מקרון, מתוך זאב ז'בוטינסקי, הציונות הצבאית א' – כתבים, בעריכת אריה נאור, הוצאת מכון ז'בוטינסקי

זאב ז'בוטינסקי
זאב ז'בוטינסקי

יש מעט כותבים שמסוגלים, כמו ז'בוטינסקי, לבטא עוצמה רבה כל כך בטקסט קצר כל כך, ולהמם את הקורא בצורה כזאת. ואילו אני, לאחר שקראתי את הסיפור הזה מספר פעמים, התחלתי לנסות להשתחרר מהרושם ולחשוב על משמעותו. אם נבין אותו בהקשר הפוליטי הצר, הרי הוא בהחלט סוג של מצע ל"ציונות הצבאית" של ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו, טקסט שמבטא מיאוס תהומי מאותם היהודים שעמדו בידיים שלובות מול רוצחיהם ומתו "על קידוש השם", במקום לנסות להגן על עצמם. ולטווח ארוך, הסיק ז'בוטינסקי שהגנה עצמית אפשרית אך ורק במדינה שתישלט בידי היהודים, כפי שכתב בהקדמה לתרגום הרוסי של "עיר ההריגה" מאת ביאליק (ז'בוטינסקי עצמו ביקר בקישינב זמן קצר לאחר פרעות הדמים):

בעיר ההיא ראיתי בתוך סחי

פסה אחת מגוויל תורה קרוע

נערתי בזהירות מקלף נצחי

את האבק שבו היה זרוע;

ושם כתוב: 'בארץ נכריה' –

רק שתי מילים מספר עם הנצח.

בשתי המילים הללו חבויה

היסטוריה של כל פרעות הרצח.

אבל אם נתנתק לרגע מההקשר היהודי והציוני המיידי, יש בסיפור "שני בוגדים" גם מסר אוניברסלי מאד קשה, כתב אישום נגד הפסיביות הבלתי אלימה, ההסתמכות על רחמי שמיים וקבלת הרוצח שלך בהשלמה מלאה, המשותפת למרטירולוגיה היהודית, הנוצרית, ומאוחר יותר, גם החילונית פציפיסטית. אם המרטיר היה לוקח סבל רק על עצמו עבור אידיאל, ניחא; בפועל, המודל הנוצץ אך המזוייף שהוא מציע משחית את נפשות הזולת. הוא מונע מבני אדם להילחם למען עניין צודק, ואף גרוע מכך, מעודד בני בליעל להמשיך לחמוס ולטבוח, ובכך הופך את העולם לרע יותר. חולשה מעודדת ניצול, והכריזמה של אלו שחרטו את אי האלימות על דגלם הופכת אותה לגרועה וזועקת פי כמה. כפי שכתב ז'בוטינסקי במקום אחר, "הרעל הארסי ביותר, שעלול להרעיל את מוסרו של אדם, טמון במילים 'כאן מותר'." ומכיוון שדם היהודים נתפס כהפקר, עצם חולשתם מעוררת את הרגשות האפלים ביותר אצל הסובבים אותם.

את התוכחה הזאת, כמובן, אפשר להפנות לא רק לקדושים הנוצרים או היהודים, שאליהם כיוון ז'בוטינסקי את חיציו, אלא גם לפציפיסטים מאוחרים יותר. כל מיני חנוך לוינים למיניהם, שקובעים כי "להילחם, פשוט כי אין מוצא אחר, זה לא הופך לי את המוות למושך יותר". אלו מעודדים את בעלי הזרוע, האלימים והחמסנים, מרבים חולשה ולכן רשע בעולם.

ואז, תחת הרושם על הדברים האלה, חשבתי על הוגה שטען – בעוצמה רטורית ופיוטית לא פחותה – את ההיפך הגמור: המנהיג הלאומי ההודי מוהנדס "מהטמה" גנדהי. תורת הסאטיה-גרהה ("דבקות באמת") של גנדהי, ששני היסודות המרכזיים שלה היו נכונות למות למען מטרה צודקת, וחוסר נכונות להרוג למען שום מטרה, קרי אי אלימות שאינה מותנית בדבר, לא הובילה לחולשה, כפי שחזה ז'בוטינסקי, אלא דווקא התגלתה כמחולל של עוצמה פוליטית אדירה. המצעדים ההמוניים של גנדהי, שביתות הרעב, הסירוב לשתף פעולה עם השלטון הבריטי, ולצד זאת, אי האלימות, איחדו חלקים אדירים מהציבור ההודי, והביכו את הכובשים הבריטים עד כדי כך שרבים מהם החלו להזדהות עם גנדהי בגלוי ובסתר. לא לחינם קרא יוחנן גרינשפון, הביוגרף הישראלי של גנדהי, לספרו על כוח ואי-אלימות. גנדהי ראה באי האלימות סוג של עוצמה מיסטית שיכולה להזיז הרים וגאיות.

Mahatma-Gandhi, studio, 1931.jpg
שיטותיו עובדות רק מול אויבים דה-לוקס: מהטמה גנדהי

אין ספק שהוא הגזים. ישנם גורמים רבים, ואף חשובים יותר, שהוציאו את הבריטים מהודו; התנועה הלאומית ההודית לא התחילה עם גנדהי ורבים ממנהיגיה דגלו בערכים שונים מאד, אך בכל זאת, הוא תרם לה תרומה מרכזית, ולתקופה מסויימת הפך לאחד מהמנהיגים הפוליטיים המרכזיים בתת היבשת. כשהינדים ומוסלמים התחילו לטבוח זה בזה בזמן החלוקה, גנדהי שבת רעב והצליח, לפחות במקומות מסויימים, להקל על האלימות ולפעמים גם להפסיק אותה. הוא היה אז זקן ועייף, והקסם הגנדיאני עבד אך בקושי, בפעם האחרונה. אבל העובדה שנרצח הוא מכדורי מתנקש, הראתה שאלימות הדמים הכריעה לבסוף גם את הכהן הגדול של הפציפיזם.

לכאורה, גנדהי הוא דוגמא הפוכה לכלל שקבע ז'בוטינסקי. לפעמים, אי אלימות אינה יוצרת חולשה שמעודדת את האויב, אלא דווקא עוצמה שמהממת אותו. אולם ניתוח קרוב יראה, שמדובר בחריג שבחריגים, תורה קשה להפעלה, שעובדת רק על יריבים מסוג מסויים מאד. גנדהי, בסופו של דבר, ניצב מול יריב דה-לוקס: אימפריה שהיתה אמנם מסוגלת למעשי אלימות וטבח, אך היתה ליברלית במהותה; כובש קולוניאלי שלאחר כל מעשה טבח או תקרית אלימה נטה להקים ועדת חקירה בראשותו של לורד, כזה עם דעת קהל דמוקרטית וליברלית שאפשר להשפיע עליה ולכבוש אותה במתקפת חיוכים. אויב כזה, שהאידיאולוגיה שלו עצמו מדגישה חירות והגינות, אפשר להביך באמצעות העובדה שאתה נוהג הפוך מהמצופה: מוכן שהוא יהרוג אותך, אך ממאן להרוג אותו. כאן, האי אלימות הבליטה בדעת הקהל הבריטית את הסתירה בין הערכים שהאימפריה דגלה בהם, לבין התנהגותה בפועל, בלי שתוכל להסביר את אכזריותה בכך ש"גם ההודים אלימים". ואף זה, רק כשבריטניה היתה מוכנה ממילא לוותר על הודו משפע סיבות אחרות. במלחמת העולם השנייה, למשל, הבריטים, שחשו עם הגב לקיר, דיכאו את ההתקוממות בהודו באמצעים קשוחים ביותר, בלי לוותר לגנדהי ואנשיו אפילו כמלוא הנימה.

כהוגה דתי, גנדהי עצמו היה בטוח בתחולה האוניברסלית המוחלטת של תורתו. הוא הטיף ליהודים בשואה, למשל, לתרגל "סאטיה-גרהא" מול הנאצים, להושיט את ידיהם לרוצחים, לסרב לשתף פעולה (לדוגמא, למאן לעזוב את גרמניה או לעבור למחנות) ולנקוט בהתנגדות פסיבית. עד כמה ההצעה הזאת היתה מגוחכת, אפשר להיווכח מהעצות שנתן היטלר לצ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, איך להתמודד עם התנועה הלאומית ההודית. הוא המליץ לו לירות בגנדהי ובמאות מנהיגים אחרים, ואחר כך באלפים ובעשרות אלפים, עד שההתקוממות הלא-אלימה תדוכא. ואכן, אילו גנדהי היה ניצב מול יריבים מהסוג של היטלר או סטלין, ככל הנראה הוא היה נותר רק הערת שוליים בתולדות המרטירולוגיה, ולא היה הופך למנהיג לאומי מוצלח.

ואין מנוס מלהודות, שתורת אי האלימות של גנדהי, ובוודאי נגזרותיה הפציפיסטיות החילוניות והמתוחכמות פחות, יכולות לעבוד רק מול יריבים דה-לוקס, בתנאים ומצבים מאד מאד מסויימים. מחוץ לתנאים חריגים כאלו, בעולם הגדול והאכזרי, נכונים למרבה הצער דווקא דבריו של זאב ז'בוטינסקי.  

מלכה אפריקאית: על ייצוג וגיוון אמינים בעולם פלורליסטי

בימים אלו, המילה "גיוון" נישאת בפי כל וכובשת בסערה את עולם התרבות; מפיקים מלהקים שחקנית שחורה כמלכת אנגליה, משנים נטיות מיניות של דמויות, ומשתדלים לייצג ביצירות ספרותיות וקולנועיות כמה שיותר קבוצות. כך, בהפקה חדשה של הארי פוטר, עלה הרעיון להפוך את אמו לטראנסית ואת אביו להיספני. אלא שפוליטיקת הזהויות הזאת, טוענת דריה שלייפר בטור אורח לינשוף, משיגה את ההיפך הגמור ממטרותיה המוצהרות, ובמיוחד משדרת בוז עמוק לאלו שהיא אמורה להעצים. מדוע?

Credit: Miles Peacock, unsplash.com

לפני כמה ימים, הודיעו כמה מפיקי סרטים אמריקאיים כי הם מתכננים לצלם גרסה חדשה של הארי פוטר, שתהיה מגוונת מבחינה אתנית ומגדרית. המפיקים הצהירו כי שלל הדמויות, שרובן המוחלט הוצגו בתור לבנות בסרטים המקוריים, יהיו מרקע אתני מגוון (למשל, הוצע כי ג'יימס פוטר יהיה היספני), וחלק מהדמויות יהיה בעלות זהות מינית שונה (למשל, הוצע כי נשים תוכלנה לגלם את דמותו של רמוס לופין). המטרה היא, כרגיל, גיוון וייצוג, שתכליתם להביא להכלה של קבוצות רבות על המסך, פלורליזם דמוקרטי וליברלי שלם, שיגרום לקבוצות מיעוט מבחינה פוליטית להיות נוכחות יותר בתודעה הציבורית והתרבותית. גיוון וייצוג כאלו אמנם באים על חשבון דמויות לבנות, אבל בבסיס רעיון הייצוג ניתן למצוא את הטענה שה"לובן" (whiteness) כבר קיבל התייחסות פוליטית ותרבותית לא פרופורציונלית ומפלה על חשבון קבוצות אחרות.

כחלק מהוצאה לפועל של רעיון הגיוון והייצוג, אנו רואים ליהוקים של אנשים ממוצא אסיאתי או אפריקאי בהקשרים היסטוריים אירופאיים, כמו למשל ב"הפרחחים מרחוב בייקר" שמתבססת על העולם של "שרלוק הולמס" ו-"ברידג'רטון" הדרמה התקופתית האלטרנטיבית, או בעולמות שתהליך הדמיון שלהם נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים, כמו "מחזור כישור הזמן".

הדמיון שלו נובע מהקשרים היסטוריים אירופיים: טריילר של מחזור כישור הזמן

כך, אנחנו יכולים למצוא אסיאתים ואפריקאים לצד לבנים ברחובות לונדון של המאה ה-19, או בחצר האצולה האנגלית, או פשוט בכפר אירופאי טיפוסי מימי הביניים. מעבר לשאלת הייצוג ההיסטורי, נשאלת השאלה האם טקטיקת הגיוון והייצוג הזו אכן משיגה את מטרתה. או, במילים אחרות, האם התודעה שלנו הופכת למכילה יותר, או לכל הפחות למודעת יותר לקיומן של מגוון פרספקטיבות? לי נדמה, שרב-אתניות ורב-מגדריות גדושות, במיוחד כאשר ישנן יצירות שמשוכתבות במטרה בלעדית להיות רב-אתניות ורב-מגדריות, אינן משיגות את המטרה; אם כבר, הן לעיתים קרובות גורמות להגחכת רעיון הייצוג והפלורליזם באמצעות בריאת עולמות לא משכנעים, אידאולוגיים, שמושתתים בלעדית על קומבינציות לא הגיונית של דם ומגדר שבינם לבין ייצוג ופוליפוניות יש מעט מאוד.

מה ההסבר לתופעה? להלן מספר רעיונות.

יצירת עולמות עם היגיון פנימי: הסיפור של הדמויות מתרחש בתוך עולם, ואם העולם הזה אינו עולם אמין, דהיינו אינו בעל הגיון פנימי שמתכתב עם הידוע לצופים על בני-אנוש, על ההיסטוריה, ועל הטבע שלהם, הצופים יעסקו באי-ההגיון של העולם ולא בסיפורן של הדמויות. אם, למשל, בעולם שבראנו בני האדם מתנהגים בצורה שונה מהמוכר לנו, למשל במשטר מטריאכלי, יש להבין שיש לזה השפעה אדירה, ושעלינו לחשוב על הדפוסים הלוגיים שמשטר שכזה יוצר ואת השלכותיו על התנהגות הדמויות, אופי הדמויות, והאינטראקציה ביניהן או בין הקבוצות השונות הפועלות בסיפור. הרי את דפוסיו הלוגי של משטר פטריאכלי אנחנו מכירים היטב, לכן אם אנחנו כותבים על אחד כזה, מספיק שנפעיל את זכרוננו ההיסטורי או את מבטנו ההשוואתי בשביל ליצור עולם אמין.

לכן, אם אנחנו רואים למשל כפרים בסגנון ימי-הביניים, ובהם אסיאתים שחורים לצד לבנים מבלי שיש איזו התייחסות לרב האתניות הזו: לא מדובר בסיפור משכנע, כי לא ברור לנו איך משהו כזה יכול לקרות מבלי כיבוש, הגירה מסיבית, או אפרטהייד ארוך שנים ששמר על בני אדם בעלי רקע אתני שונה מופרדים אחד מהשני למרות החיים המשותפים בכפר פצפון בנוסח ימי הביניים. בין אם מדובר בכיבוש, הגירה, או אפרטהייד, ברור לנו שהדמויות והעולם החברתי והפוליטי שבו הן מתקיימות לא ייתנהל בצורה זהה לעולם חד-אתני מפאת הנסיבות המיוחדות שמביאות לעולם רב-אתני, בין אם זה עולם חדש או עולם ותיק. במילים אחרות, אם הרב-אתניות לא משנה שום דבר בהתנהגות הדמויות, בזיכרון ההיסטורי שלהן, או באישיות שלהן, העולם הזה מאבד מאמינותו.

ואם נסכם: בהיעדר אמינות של העולם הסיפור לא יכול להיות סיפור מוצלח, כי בשביל להתחבר לסיפור כלשהו ברמה אישית ועמוקה אנחנו צריכים להרגיש שמדובר באיזו אמת; לא במובן ההיסטורי, וגם לא במובן הטכני, אלא במובן ההיגיון הפנימי. או, במילים אחרות, אמינות מביאה לממשות, וממשות מביאה לחיבור אישי, פסיכולוגי ואסתטי של צרכן התרבות אל הסיפור.  

גיוון אינו סתם עובדה: בעולם ריאליסטי, הוא אמור להיות הגיוני, וגם להשפיע על הדמויות והיחסים ביניהן. תמונת אילוסטרציה. Credit: Olly18, depositphotos.com

יצירת דמויות עגולות ואמינות: לא רק העולם צריך להיות אמין, אלא גם הדמויות. בשביל להיות אמינות, הדמויות צריכות להיות בעלות תכונות הגיוניות, קול אוטונומי, אישיות, והיגיון פנימי משלהן שמתכתב עם ההיגיון הפנימי של העולם. מתוך כך, ברור לנו שלזהות המינית, המגדרית, או האתנית של הדמות יש משמעות אדירה לאותו ההיגיון הפנימי וליחסי הגומלין שלו עם ההיגיון הפנימי של העולם שבו הדמות פועלת. לכן, החלפה של דמויות לבנות בדמויות שחורות מבלי לשנות את כל יתר הסיפור היא טקטיקה שכמעט לעולם לא יכולה להיות אמינה. הרי הרעיון מאחורי ההחלפה האתנית, המגדרית, או המינית המודעת מתבסס על הנחת המוצא כי לזהות יש משמעות, ואם יש לה משמעות עבורנו, יש לה משמעות גם עבור אנשים בעולמות אחרים, בדיוניים ככל שיהיו.

אם, למשל, לילי פוטר היא טרנס וג'יימס פוטר הוא היספני, עובדה זו משנה לגמרי את הדמויות ואת הקשרים ביניהן. לאו דווקא לטובה, לאו דווקא לרעה, אבל בוודאי במידה כלשהי. לכן שכתוב פשוט בצורת החלפה על בסיס דם או מגדר כמעט תמיד יוצא עילג ולא משכנע; צריך לשנות הרבה מאוד בעולם או בהקשר בין הדמויות בשביל שהאישיות, ההיסטוריה, והתקשורת של הדמויות תהיינה הגיוניות, ובתוך כך הדמויות עצמן יהיו ממשיות. וכמו שכבר ציינו, בהיעדר ממשות, צרכן הסיפור לא יכול להתייחס לסיפור ברצינות מירבית.

אם היא טראנסית והוא היספני, צריכות להיות לכך השפעות עומק על העלילה. לילי וג'יימס פוטר.

להפסיק להתעצל: יצירת עולמות תוכן חדשים: אחד הדברים החסרים ביותר בנוף התרבותי שלנו הוא תוכן חדש על מקומות, דמויות, והקשרים שונים. רובן המוחלט של היצירות עוסקות בעולם אמריקאי או אירופי מערבי, כמו גם ההקשר שבו הן פועלות. משום מה, יוצרי התרבות בני-זמננו בוחרים להחליף את האצילים האנגלים הלבנים באסיאתים ובאפריקאים, במקום ליצור תוכן על הפוליטיקה העתיקה שהתקיימה באסיה ובאפריקה (וגם במקומות של לבנים לכאורה, כמו הסלאבים, שאינם נוכחים בתרבות המיינסטרים כמעט בכלל) – תוכן מעניין, חדשני, ואמין הרבה יותר.

אם נחשוב על זה, רבים מאיתנו נחשפו לגיוון שיש בעולם באמצעות סרטי דיסני, אשר הציגו את מולאן הסינית ואת פוקהונטס האינדיאנית. על אף שהייצוגים היו בלתי אמינים במובנים אחרים, עצם העובדה שהוצג סיפור שמתבסס על ההיסטוריה האמיתית של הדמויות הלא מערב אירופאיות, עם היסטוריה לא מערב אירופאית והקשר לא מערב אירופאי – גרמה לנו באמת להיות מודעים לקיומן של תרבויות והיסטוריות אחרות. מנגד, כשמלהקים, למשל, שחקנית שחורה ממוצא אפריקאי לשחק את מלכת אנגליה, אנחנו לא לומדים שום דבר על אפריקה או על הזהות הגזעית של השחקנית, אלא רק על טרנד הליהוק הקולנועי בן ימינו. זה מלמד אותנו משהו על המייצגים, ולא על המיוצגים. אם כבר, זה יוצר בלבול, כמעט רמייה, כי הרי ברור שמדובר בייצוג שקר שלא יכול היה להתקיים. זה יוצר, כאמור, סיפור ודמויות לא אמינות, כי רב-אתניות משנה יותר מדי מבחינת נסיבות האומה או העולם, הרי לזהות, כמו שהזכרנו, יש היסטוריה, הקשר, ומשמעות.

נדמה לי שאפשר אפילו להעז ולהגיד שליוצרים והמלהקים לא אכפת באמת מייצוג עמוק ואיכותי; במקום לקדם תוכן חדש ואיכותי, הם שוחים בתור המוכר להם, מתעצלים ללמוד על דברים חדשים, וגם לא חוששים לקדם בורות שאין בה לא אמינות, לא ממשות, לא עומק, ולא כבוד – לא למערב-אירופאים, לא לאפריקאים, לא לאסיאתים, לא לסלאבים, לא ליהודים, ובעצם, ובכן, כמעט לאף אחד.

מעט כבוד: ואולי הסעיף הזה, האחרון, הוא בעצם הסיכום של הסעיפים הקודמים, והוא די פשוט, ואמור להיות די אינטואיטיבי בחברה ליברלית: בשביל לייצג פלורליזם ייצוגי, עלינו לתת לאנשים את הכבוד המגיע להם בתור פרטים אוטונומיים ומקוריים. העולם של הארי פוטר הוא עולם אנגלי לבן בעיקרו, עם כמה מהגרים, עם אחוז מועט של הומוסקסואלים, ובלי טרנסים. זה לא עולם רע, זה פשוט עוד עולם, והוא בעיקר תואם את העולם הריאלי של אנגליה בשנות ה-90 של המאה הקודמת. הדרך לכבד אנשים שלא כלולים בעולם הזה היא לא לשים אותם שם בכוח האידאולוגיה והממון, אלא ליצור להם עולמות שבהם הם לא סתם "שחקן שחור", "שחקנית לסבית", "שחקנית היספנית" – אלא ראשית דבר, בני אדם עם סיפור ותוכן משלהם. בוודאי שבסיפור האישי שלהם לזהותם תהיה משמעות, אבל כיבודם יוביל לכך שמשמעות זו היא עוד חלק מאנושיותם וממהותם, ולא הדבר המרכזי (ואף היחידי) שיש בהם. הם יוצגו ויושפטו כבני-אדם מלאים, עם כל הנוגע לכך, ולא כתיוגי זהות פשוטים וחד-ממדיים. הרי מה היא המלחמה בגזענות ובשוביניזם אם לא הכבוד לאדם היחיד, לעולמו ולעומקו בשל האינדיבידואל שהוא, ולא בשל הנסיבות בהן נולד?

הסמוראי המחדש: רעיונותיו המהפכניים של מיאמוטו מוסאשי

מיאמוטו מוסאשי, מגדולי אמני הלחימה היפנים בעת החדשה המוקדמת, היה אחד מהתיאורטיקנים המעניינים והחדשניים ביותר של הלחימה ביפן המסורתית. גיא רנן, שתרגם מיפנית קלאסית את יצירתו הגדולה, ספר חמש הטבעות, טוען בטור אורח לינשוף כי מוסאשי גילה עצמאות מחשבתית נדירה בחברה מסורתית, והפיק תובנות שערכן גדול גם בימינו אלה.

Miyamoto Musashi-Portrait-Edo-period.png
מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645)

מִיָאמוֹטוֹ מוּסָאשִי (1584–1645) היה סמוראי ואוֹמן לחימה בחרב מהמעלה הראשונה, ונחשב אולי לגדול לוחמי החרב במסורת היפנית. במהלך חייו ערך יותר משישים דו-קרבות ולא הפסיד אף לא באחד. הוא גם השתתף בשלוש ממערכות המלחמה הגדולות של תקופתו (קרב סקיגהרה ב-1600, המערכה על טירת אוסקה ב-1615, ודיכוי מרד שימאברה ב-1638). מוסאשי הפך ברבות השנים לגיבור תרבות יפני – נכתבו על אודותיו ביפן עשרות מחזות, ספרים וספרי מָאנגָה (קומיקס יפני), והופקו אין ספור סדרות טלוויזיה וסרטים המספרים על מהלך חייו.

בערוב ימיו התבודד במערה בשטחו של מקדש זן, לא הרחק מהעיר קוּמָמוֹטוּ אשר באי קיוּשוּ. במערה זו העלה על הכתב את תורתו, שהתגבשה במהלך שנים של לחימה ובעזרת תובנות שהגיע אליהן בשנים מאוחרות יותר. זהו ספר חמש הטבעות. הספר נכתב כדי לשמש חומר עזר לתלמידי דרך הלחימה של מוסאשי, חיבור המתמצת את עיקרי התאוריה והפרקטיקה של שיטתו, אך יש בספר הרבה יותר. הספר מציג את תפיסת החיים של מוסאשי כלוחם וכסמוראי, את דרך מבטו על העולם ועל מקומו של האדם בו.

הספר זכה לפופולריות רבה גם במערב. הוא תורגם לשפות רבות ושווק כספר המפתח להבנת סוד הכוח היפני וכמדריך לאסטרטגיה העסקית של חברות יפניות. הספר ידוע כמובן ביפן ורבים קוראים אותו. גם שם הוא ממשיך לצאת עד ימינו במהדורות שונות, בתרגום ליפנית מודרנית ובצרוף פרשנויות חדשות; כמעט תמיד הוא נתפס כמקור השראה והכוונה לבניית אופי חזק, הנותן כלים לחיים מלאים תוך הגעה למיצוי היכולות האישיות. על אף שהספר הוא יציר של תקופה ותרבות כה שונים משלנו, יש בו נקודות מבט מרתקות כמו גם עקרונות מעשיים הניתנים ליישום בחיים המודרניים.

מוסאשי יוצא דופן בנוף היפני של תקופתו. חשיבתו עצמאית ונון-קונפורמיסטית, הוא אינו מושפע ממסורות, מנהגים ותכתיבים חברתיים. מאפיינים אלה ניכרים לא רק בכתיבתו, אלא גם באישיותו ובמהלך חייו. מוסאשי נשאר כל חייו עצמאי – רוֹנִין, סמוראי ללא אדון, ללא מחויבות רשמית אך גם ללא התמיכה והביטחון שבהשתייכות. המאמר הקצר הזה יציין מספר מאפיינים של חשיבה כמו-מודרנית, מאפיינים הזרים לחשיבה היפנית המסורתית, המופיעים באופן בולט במשנתו.

האינדיבידואליזם של מוסאשי נוכח מאוד בספר חמש הטבעות. הוא כותב בשפה מקורית משלו. בתקופתו, כחלק מהמחשבה הקונפוציאנית שדגלה בהסתמכות על חכמת העבר, היה נהוג לבסס טיעונים ודעות על טקסטים קנוניים קדומים או 'אמיתות' מושרשות ומקובלות. בניגוד למקובל, כפי שהוא מעיד בעצמו בהקדמה לספר, הוא אינו נשען כלל על מושגים ורעיונות בודהיסטיים או קונפוציאניים שרווחו באותה תקופה, ואף לא נעזר בחיבורים צבאיים או אסטרטגיים קודמים. גם כשהוא שואל מושגים קיימים הוא יוצק בהם תוכן אחר, שונה מן המקובל. מחשבתו עצמאית לגמרי ומבוססת רק על ניסיונו ותובנותיו האישיים.

מוסאשי הוא ריאליסט גדול, שאינו מתייחס לתפיסות ומושגים מטאפיזיים, רוחניים או דתיים, ולא משתמש בהם כשהוא פורשׂ את משנתו. הוא אינו מדבר על התגלות או מפגש עם ישות עליונה כזו או אחרת שהעניקה לו את סודות הלחימה – דבר שהיה נפוץ ביותר בקרב מייסדי שיטות לחימה ביפן המסורתית. הוא גם אינו עוסק בכוחות מיוחדים המגיעים מתוך תרגול רוחני כלשהו. זאת אף על פי שתפיסות כאלו היו נפוצות בטקסטים על אומנויות לחימה אז, ובמידה רבה גם היום. כפי שמשנתו מַכתיבה, הוא תמיד נשאר עם שתי רגליים על הקרקע, ונותן מקום אך ורק למה שעבר את המסננת האכזרית של לחימה לחיים ולמוות.

הוא בולט כנון-קונפורמיסט בתוך התרבות היפנית של תקופתו. אחדים מרעיונותיו מהפכניים, וקוראים תיגר על המסורת והמוסכמות הנהוגות ביפן, שאז כמו היום היו בעלות השפעה חברתית חזקה ביותר. בין התפיסות הייחודיות לו ניתן לציין את גישתו להוראה, שדוגלת בהתאמת החומר והקצב לכל תלמיד ותלמיד לפי יכולתו. הוא התנער ממסורות של "ידע סודי" וחומר מתקדם ואפוף מסתורין הנמסר רק למתי מעט, ובכך למעשה צידד בשיתוף ידע והפצתו. הוא גם אינו מהסס למתוח ביקורת על מוסכמות נהוגות בעולם אומנויות הלחימה, וכן תפיסתו סותרת לעיתים את מהותו של אתוס מעמד הסמוראים. עקרון ההקרבה העצמית לפיו הסמוראי לא יהסס להקריב את חייו לטובת אדונו, המשימה או חובתו, אינו מקובל על מוסאשי שאומר שעל הסמוראי להילחם כדי לנצח תמיד וכדי להישאר בחיים.

אא

נקודה חריגה נוספת במחשבה היפנית של התקופה, וחשובה ביותר במשנתו, היא תפיסת ההסתמכות העצמית שלו. לפי גישתו, גם בתוך מציאות שבה כל אחד הינו חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שבו הוא חי, בסופו של דבר גורלו של אדם בידיו. קארמה או גורל מוכתב מלמעלה אינם קיימים, על האדם ללכת בדרכו שלו ולא להסתמך על אחרים או על המסורת. גם אין להסתמך על בודהא או על האלים, או כפי שכתב: יש לכבד אותם אך לא לבקש מהם דבר.

בעולם בעל הירארכיה קפדנית בו מסורות ומנהגים נוקשים, יחד עם מוסכמות חברתיות ואמונות עתיקות הכתיבו את מסלול חייהם של רוב האנשים, מוסאשי חשב וחי אחרת. מלבד אינדיבידואליזם, מקוריות, יצירתיות, ושיתוף ידע, ישנם עקרונות 'מודרניים' נוספים המופיעים בכתיבתו של מוסאשי שוב ושוב:

השכלה: הוא גרס שיש לרכוש ידע ומיומנויות מגוונות (ואכן מוסאשי היה בין השאר גם צייר מחונן, מעצב גנים, מתכנן ערים ואסטרטג צבאי) שיעזרו להבנה טובה יותר של המציאות.

אנליזה: איסוף נתונים וניתוח. הוא כותב רבות על החשיבות של השימוש הנכון בידע, בחושים ובאינטואיציה כדי לאבחן לעומק את היריב, את הסיטואציה ואת הסביבה. רק מתוך הניתוח הכולל הזה של מצב העניינים והבנה נכונה של הנסיבות, ראיה נכוחה של המציאות, לטוב ולרע, ניתן לקבל החלטה על דרכי פעולה.

תועלתנות:  זהו הקו המנחה בחשיבתו. אסור ללכת שבי אחר הטיות חשיבה או רגש כאלו ואחרות, יש להשתמש אך ורק במה שמועיל ולזנוח את מה שאינו. רק מה שמקדם לעבר הניצחון (או כל מטרה אחרת) ראוי שנעשה בו שימוש.

מצוינות: על הלוחם להתאמן ולתרגל עצמו ללא הרף. יש לשאוף תמיד להשתפר ולהתעלות, להיות הטוב ביותר בכל דבר שתעשה. ההתקדמות יכולה להיות איטית אך היא תמיד שם. ערך זה מתומצת יפה באחד המשפטים בספר: "היום אנצח את עצמי של אתמול".

גמישות מחשבתית: מוסאשי מדבר רבות על הסכנה שבתלות, תלות בהרגלים, בכלים או באנשים. על הצורך להתאים את דרכי הפעולה והאמצעים למצב, כל פעם מחדש. על הצורך לשנות תכניות בהתאם למציאות, ועל החיסרון במחשבה 'מרובעת' ומקובעת.

אחריות: מוסאשי כתב כי אין לצפות לעזרה מאחרים אלא לסמוך על עצמך בלבד. אדם, באמצעות משמעת עצמית, פיתוח יכולותיו על ידי תרגול בלתי פוסק, וראִייה נכוחה של המציאות, יכול לשפר עצמו, להתקדם ולהגיע אל מטרותיו. צדו האחר של מטבע זה הוא ההבנה שאין להאשים אחרים, או לתלות את הכישלונות בַּסביבה, במזל או בכוח עליון. מה שהאדם עושה הוא באחריותו הבלעדית.

דמותו של מוסאשי מצטיירת לרוב כדמות של לוחם אומן, עשוי ללא חת שאין שני לו בלחימה בחרב. פחות ידועה העובדה שהיה גם אומן ואיש אשכולות. מאמר זה נועד להטיל אור על פן נוסף ומרכזי באישיותו; היותו פורץ דרך, בעל חשיבה שונה, עצמאית ומקורית שהתנתקה מכבלי החברה, המסורת והחינוך היפנים המקובלים למעמדו ותקופתו. כפי שכתוב בספרו, הוא לא רק הטיף או לימד את דרכו של הלוחם, הוא היה לדרך, וגילם אותה בחייו וחשיבתו.

קורמורן – ציור מאת מיאמוטו מוסאשי

איך להשתמש במחוות רגשיות? מסאדאת עד עבאס

כדי להשיג פריצות דרך פוליטיות, אין די באסטרטגיה רציונלית: חובה לדעת להשפיע על הרגשות של מי שעומד מולך. בעיתוי הנכון, מחווה רגשית מחושבת היטב יכולה לשבור קירות ולמוסס סלעים. ינשוף אסטרטגי על שימוש נכון ברגשות, מאנוואר סאדאת ועד מנסור עבאס.

מנסור עבאס חותם על ההסכם הקואליציוני. קרדיט: מפלגת רע"מ.

בסרט בדיוני על חייו של אברהם לינקולן, סיפר הנשיא האמריקאי הגדול על עברו כממפה שטחי פרא. ארץ השממה, אמר, מלאה במעקשים רבים: ביצות, מתלולים בוגדניים, יערות, הרים, מדבריות. הסייר שרוצה לצלוח את כל אלו חייב לדעת לאלתר דרכי קיצור, לפרוץ נתיבים, לעקוף ולנוע בניגוד למתוכנן. אם ידבק בתוכנית נוקשה שנקבעה מראש – אחת דינו להיכשל. אך בו בזמן, עליו להביט שוב ושוב במצפן שלו ולחקוק בתודעתו את הכיוון הכללי של התנועה, לבל ישכח לאן עליו להגיע. אכן, אפשר להגדיר את אמנות האסטרטגיה כשילוב בין כיוון ברור וקוהרנטי (מה אני רוצה להשיג), לבין אלתור מתמיד בכל הנוגע לדרך ולאמצעים (כיצד לעקוף מכשולים ולהשתמש באופן מיומן במשאבים שיש ברשותי). מבחינה זו, אחד האסטרטגים הגדולים במזרח התיכון היה ללא ספק נשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת. זה ידע תמיד להיכן הוא רוצה להגיע – מיצובה של מצרים כמוקד כוח עצמאי, השבת כבודה והחזרת השטחים שנלקחו ממנה – אך אלתר בנוגע לאמצעים: גירוש היועצים הסובייטים, מעבר לגוש המערבי, מתקפת פתע על ישראל, ופריצה למשא ומתן ושלום, ראשון מסוגו, עם המדינה היהודית. יהיה זה מוגזם לומר שסאדאת תכנן את כל הצעדים הללו מראש כרשימה סדורה; חלק מהם היו ללא ספק אלתורים שנבעו מצרכי השעה. אולם בכל נקודה, חישב סאדאת כיצד כל צעד מדיניות ישרת את המטרה הגדולה שלו, וכלכל את מהלכיו בהתאם בלי להיכנע להפרעות, התנגדויות והסחות דעת.

אולם ניתוח רציונלי של מהלכי סאדאת, כפי שעשינו לעיל, משקף רק חלק מהפאזל האסטרטגי שלו. למעשה, מרכיב חיוני, שבלעדיו כל השיקולים והחישובים הרציונליים לא היו עובדים, הוא שימוש מרשים של הנשיא המצרי באמנות שמכונה לעיתים "תיאטרון פוליטי": מחוות סמליות מתוכננות היטב, שנועדו לנהל את רגשות הקהל, למוסס התנגדויות ובכך לכוון את אלו שעומדים מולו לכיוון הרצוי. כך, למשל, הבין שמצרים זקוקה לניצחון סמלי, השבת כבודה במלחמה, בכדי להכין את הציבור והאליטות המצריות לשלום עם ישראל. ובאותה מידה, פיצח את די אן איי הפסיכולוגיה הישראלית – החרדה המתמדת של המדינה היהודית לקיומה – והצליח למוסס את הפחדים הללו באמצעות ביקורו המתוקשר בירושלים. בלי הדרמה של ביקור סאדאת, שהראתה לציבור הישראלי, משמאל ומימין, שהאויב הגדול של אתמול מוכן לא רק להכיר בזכויותיו אלא גם לדבר עמו כשווה אל שווים, סביר שממשלת בגין לא היתה מוכנה לוותר על כל סיני. כמובן, בכדי לנהל רגשות לא מספיק לבצע מחוות סמליות, אלא לדעת לבצע אותן בעיתוי הנכון ובאופן שימקסם את האפקט התקשורתי שלהן. אם סאדאת, למשל, היה מבקר בישראל אבל אומר שוב ושוב לתקשורת שנגרר לביקור בעל כורחו, היה מתמקח בקולניות על פרטי טקס שוליים שנועדו לבטא הכרה חלקית בלבד במדינה היהודית, או מסרב לבקר באתרים סמליים כיד ושם, האפקט הרגשי של הביקור היה נפגע ככל הנראה באופן משמעותי.

הסיפור אינו מוגבל לסאדאת בלבד. ככלל, ניתן לטעון שמחוות רגשיות וסמליות מתוכננות היטב הן חלק חשוב מאד מכל אסטרטגיה מדינית או משא ומתן. אולם למרבה הצער, מעט מאד מדינאים מבינים את חשיבותן, ומעטים אף יותר יודעים להשתמש בהן כראוי. תשוו את הרצון הטוב שנוצר בישראל, למשל, במהלך ביקור המלך חוסיין אצל משפחות הנרצחות לאחר הפיגוע בנהריים, לעוינות שנוצרה עקב חמיצותם של מנהיגים ערבים כחאפז אל אסד, יאסר ערפאת ואפילו חוסני מובארכ. אסד ביקש מהישראלים, בסופו של דבר, בדיוק את מה שקיבל סאדאת. אם היה מיומן כמו הנשיא המצרי בפריטה על רגשותיו של הציבור הישראלי, יתכן מאד שהיה מקבל את מבוקשו. במקום זאת שידרו הוא ושר החוץ שלו עוינות, חמיצות וחשבונאות קטנונית (א-שרע זעם אפילו שצילמו אותו ואת ברק ביחד בחדר כושר במהלך המו"מ), והתוצאות היו כושלות בהתאם. מנגד, אהוד ברק היה פוליטיקאי כל כך גרוע, בדיוק מפני שלא הבין את חשיבותם של כבוד, רגשות וסמליות, והשפיל את שותפיו הפוליטיים הישראלים ובני שיחו הערבים למו"מ שוב ושוב. חשוב להדגיש: אני לא מנסה לטעון שמחוות סמליות יכולות לחולל ניסים, לגשר על פערים מהותיים או על אינטרסים שסותרים זה את זה. המו"מ בין ישראל לפלסטינים, למשל, נכשל בשל סיבות עמוקות בהרבה מחמיצותם ההדדית של ברק ושל ערפאת. אבל אם האסטרטגיה נכונה, הצדדים בשלים להסכם, המחלוקות ניתנות לגישור ומה שמונע את הצעד הסופי הוא חששות הדדיים, אי אמון וחוסר ביטחון, אזי מחווה סמלית מחושבת היטב יכולה לסגור את הפער.

דוגמא מובהקת לכך, הפעם מימינו אנו, היא כניסתה המפתיעה של רע"מ בראשות מנסור עבאס לקואליציה, צעד שהביא (ועוד עתיד להביא) הישגים חסרי תקדים לפוליטיקה הערבית ולציבור הערבי בישראל. כמו סאדאת, גם עבאס הצטייד באסטרטגיה רציונלית להפליא, מחושבת וארוכת טווח, תוכנית הדרגתית שנועדה לפרוץ את הטאבו המקודש לכאורה שמנע ממפלגות ערביות להיכנס לקואליציה ישראלית. כתבתי על האסטרטגיה הזאת ביתר פירוט כאן. אולם חשוב להדגיש שכל מהלכי השחמט הנועזים של עבאס – הפרישה מהרשימה המשותפת, זיהוי המשבר הקואליציוני בישראל, ניצול מצוקתו של נתניהו כדי לקבל "הכשר", ואז שימוש באותו הכשר בכדי לכרות ברית עם יריבי נתניהו – כל אלו לא היו עובדים אלמלא השתמש יו"ר רע"ם בשורה של מחוות סמליות ורגשיות שנועדו לדבר ללבו של הציבור היהודי. אם ננתח את המחוות הללו, נראה עלייה איטית ומתמדת בווליום. ראשית כל הנאום בנצרת, עם דגלי התנועה האסלאמית, שבו התנער מטרור ומאלימות פוליטית; לאחר מכן הנאום בכנסת, עם דגלי ישראל, שבו דיבר שוב על רצונו בשותפות; הביקור בבית הכנסת השרוף במבצע שומר החומות, גינוי פיגועים אפילו כנגד מתנחלים, בניגוד מוחלט לטאבו השורר בחברה הערבית, ולבסוף – הכרה בישראל כמדינה יהודית. כל מחווה בפני עצמה היתה דרמטית מספיק בכדי ליצור קשב בציבור היהודי, אך מתונה מספיק בכדי לא לקרוע את החבל שמחבר בין עבאס לבין הציבור הערבי השמרני והממסד החשדן של התנועה האסלאמית. עבאס עבד בשיטת "1,2,3 ניסיון". בכל פעם שהצליח להתגבר על ההתנגדות בציבור הערבי לאחת המחוות, הגביר מעט את הווליום בכדי לשמר את המומנטום בציבור היהודי. כל זאת תוך כדי ניצול הזדמנויות, הימנעות מטעויות, שיווק של הישגים לציבור הערבי פנימה, ונכונות אמיצה להתגבר על התנגדות פנימית קשה ולעיתים אף אלימה. יש לדרכו של עבאס מתנגדים רבים ומרים, הן בציבור היהודי והן בציבור הערבי, אולם אפילו הם חייבים להודות שתוכניתו הרציונלית לבדה, ללא הממד הרגשי, ככל הנראה לא היתה משיגה את מטרתה. מנסור עבאס, במידה רבה, הוא אנואר סאדאת של הציבור הערבי בישראל.

טקטיקה נכונה של ניהול רגשות יכולה לעזור לא רק להשיג פריצות דרך היסטוריות, אלא גם לשמש צדדים מסוכסכים שעדיין אינם יכולים לסגור את הפערים ביניהם לשם מניעת הידרדרות, קצירת הישגים חלקיים או הכנת הקרקע למהלכים גדולים יותר. גל ברגר, כתב הפלסטינים של כאן 11, אמר בצדק בראיון לפודקאסט עוד יום כי המחווה של גנץ, להזמין את אבו מאזן לביתו הפרטי בראש העין, עוררה התלהבות חריגה בהנהגה הפלסטינית, וסייעה במידת מה לאסטרטגית "צמצום הסכסוך" שגנץ מנסה לקדם. ומי ששואל מה הפלסטינים יכולים לעשות כדי לצאת מהמבוי הסתום, להתחיל לשפר עמדות מול ישראל ולסלול את הדרך לשינוי פוליטי במדינה היהודית, צריך לחשוב לא רק על אסטרטגיה רציונלית אלא גם על מחוות רגשיות. מבחינה זו מחמוד עבאס יכול ללמוד הרבה מאד ממנסור עבאס. מה יהיה, למשל, אם הנשיא הפלסטיני יודיע שהוא מעוניין לנאום בכנסת ולהכיר באופן רשמי בישראל כמדינה יהודית? בעיתוי נכון, לאחר הכנות מדוקדקות ובליווי צעדים מעשיים מתאימים בשטח, צעד כזה יכול לחולל שינוי משמעותי, אם לא דרמטי, ביחסו של הציבור הישראלי לסוגיה הפלסטינית.

ולבסוף, כדי לא להשאיר את הפוסט הזה ברמה התיאורטית בלבד, להלן מדריך הינשוף למחוות רגשיות ברמה הדיפלומטית והפוליטית:

  1. בחר עיתוי נכון. ההשפעה של מחווה רגשית עשויה להיות עוצמתית, אולם תמיד תהיה מוגבלת בזמן. יש לבצע אותה בעיתוי שבו דעתו של הצד השני אינה מוסחת, ובהתאמה למהלכים אסטרטגיים ממשיים על הקרקע. עדיף לבצע מחוות כאלו כאשר יש כבר חפיפה מסויימת בין האינטרסים שלך לאלו של היריב – כך השפעתן תהיה מקסימלית.
  2. למד את היריב: אלו מחוות רגשיות ישפיעו עליו יותר מאחרות? מה הנקודות הרגישות שלו? האם הוא מחפש כבוד, התחשבות דתית, הבנה לליבו, הכרה בעוול שנעשה בעבר, ערובות לבטחונו, הכרה בסמליו? כל אחת מהנקודות הללו תגזור מחוות שונות.
  3. גם למחוות רגשיות יש ווליום. בחר מחוות מתונות יותר בכדי להשיג הישגים טקטיים, ושמור את המחוות הדרמטיות ביותר להזדמנויות אסטרטגיות.
  4. הימנע מצעדים שיעימו על המחווה האסטרטגית ויבטלו את ערכה, ובעיקר מ"דיבור כפול". זו היתה אחת מטעויותיו הגדולות ביותר של יאסר ערפאת. אם סאדאת היה מתראיין לעיתון ערבי ואומר שההכרה בישראל היא צעד זמני בדרך להשמדתה, ככל הנראה ביקורו בירושלים לא היה מתקיים, ואם כן – היה יעיל הרבה פחות.
  5. יש מנהיגים שנוקטים בטקטיקה של דיבור כפול בכדי לרכך את ההתנגדות בצד שלהם למחווה כלפי היריב. זו טעות. כפי שכתבתי בסעיף 4, דיבור כפול יפחית את הערך של המחווה. כדי להתגבר על התנגדויות תמיד דאג לאבטח את העורף שלך על ידי הכנת השטח מראש. כשאתה מדבר לציבור שלך בשפה שלו אתה יכול לתת דגשים ייחודיים (למשל להסביר כיצד המחווה תשרת את האינטרסים שלו) אך אל תאמר דבר שיסתור את המחווה. אם אין לך אומץ להתגבר על התנגדות, ממילא המחוות שלך יהיו חסרות כל ערך.
  6. במלחמה, אסטרטג טוב מתכנן את הקרבות שלו כך שכל אחד מהם יתרום באופן הדרגתי להשגתה של מטרה ארוכת טווח. כך גם בעולם המחוות הרגשיות. התאם את המחוות שלך זו לזו בהתאם למצב בשטח, נצל הזדמנויות וכמו מנסור עבאס – הגבר את הווליום בהדרגה תוך מבט מתמיד לתגובה בשני הצדדים.
  7. שכור את הינשוף כיועץ פוליטי בשכר מפולפל 🙂

ייחודיותו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני: האם ישראל יכולה לסגת מיהודה ושומרון?

הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה דומה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולם למעשה, יש לו שלושה מאפיינים ייחודיים המקשים על פתרונו. אלעד נחשון, דוקטורנט להיסטוריה של היישוב העברי, מנתח בטור אורח לינשוף את הסכסוך מבחינה גיאו-פוליטית, ומסביר מדוע מצבה של ישראל שונה בתכלית מזה של מדינות אחרות המחזיקות בטריטוריה שנויה במחלוקת.

מרכז הארץ במבט מהר עיבל – תמונה לשימוש חופשי, ויקימדיה קומונס. https://commons.wikimedia.org/wiki/File:MountEivalView.JPG

בשנים האחרונות נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד כמעט לגמרי מבימת השיח הציבורי, ובמידה והוא עדיין חוזר אליה מדי פעם, הרי אלו הצדדים השוליים יותר שלו שזוכים לתשומת לב. אולם השאלה הגדולה באמת – מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בה על מדינת ישראל לפעול על מנת להתמודד עם הסכסוך – נשארת מיותמת. בשורות הבאות אני מבקש להצביע על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל לאור האיומים שהיא עשויה לעמוד בפניהם בטווח הארוך. הבנת האינטרסים הללו לא תוביל אותנו לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם היא כן תאפשר לנו להצביע על אלמנטים שחייבים להיכלל באותו פתרון, ולהבחין ביניהם לבין אלמנטים פחות חיוניים. בעזרת ההבחנה הזו נוכל לפסול הצעות מסוימות לסיום הסכסוך שהן בלתי-קבילות מבחינת האינטרסים הישראליים, ולהישאר עם רשימה מצומצמת יותר של פתרונות אפשריים.

ראשית, כדי להבין מהם האיומים שעשויים לעמוד בפני ישראל בעתיד חשוב להבחין בין עובדות גיאופוליטיות שעשויות להשתנות במהירות ובאופן קיצוני, ואכן משתנות מדי פעם – דוגמת אישיותם של מנהיגים ספציפיים, האידאולוגיה והמדיניות של משטרים מסוימים, ומערכת הבריתות או הסכסוכים שביניהם – לבין עובדות גיאופוליטיות שתוחלת החיים שלהן נמדדת במאות ואלפי שנים, כגון הזהות האתנית והדתית של תושבי אזור מסוים, ויותר מכל – הגיאוגרפיה שלו. כך למשל, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה לשנת 2050 על בסיס ההנחה שהמשטר המצרי יהיה ידידותי לישראל, אולם היא כן יכולה לבנות אסטרטגיה על בסיס ההנחה שבשנת 2050 רוב מכריע של תושבי מצרים עדיין יהיו ערבים מוסלמים סונים המתגוררים בסמוך לנילוס. לכן הניתוח שלעיל יתבסס על עובדות מהסוג השני.

שנית, על מנת להבין לעומקה את משמעותן של העובדות הללו אזדקק להשוואה מתמידה מול סכסוכים אחרים שהתקיימו ברחבי העולם במאה האחרונה. רק ההשוואה הזו תוכל לעזור לנו לעמוד על ייחודיותו של הסכסוך-הישראלי פלסטיני, שנעלמת לעתים קרובות דווקא מעינינו, כישראלים שחווים אותו מילדותם כעניין 'רגיל' או אף 'מובן מאליו'. ההשוואות הללו יבהירו מדוע הסכסוך לא הסתיים עד כה – וגם לא עתיד להסתיים – באמצעות 'פשרה' פשוטה וקלה בין שני הצדדים; או במילים אחרות, מדוע חלוקת הטריטוריה שנמצאת כביכול בלב המחלוקת לא תספק את האינטרסים הלאומיים של אף אחד מהצדדים, ולכן לא תפסיק את המאבק ביניהם.

פשרה בין ישראלים ופלסטינים? לא כל כך פשוט. תמונת אילוסטרציה. Credit: Iqoncept, depositphotos.com

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי במורכבות וברב-ממדיות שלו. הוא, כמובן, סכסוך לאומי, כמו בין הטורקים לכורדים; והוא גם סכסוך דתי, כמו בין המוסלמים לנוצרים בניגריה. הוא כרוך בקשרים אתניים, דתיים והיסטוריים שמערבים גם מדינות אחרות, כמו שהסכסוך בקוסובו בהכרח מערב את אלבניה. והוא כרוך בערבוב דמוגרפי מסוייט לחלוטין, כזה שלא מאפשר לשרטט אף קו מפריד בין שתי האוכלוסיות בלי להותיר מיעוטים משמעותיים בכל אחד מהצדדים, כמו בבוסניה. כל אחד מהמאפיינים האלו כשלעצמו נפוץ למדי בסכסוכים ברחבי העולם, אם כי קשה להעלות על הדעת צירוף של ארבעתם ביחד. אבל נוסף לכך, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש גם שלושה מאפיינים ייחודיים שאין להם מקבילות הולמות בשום מקום אחר בעולם, ושלושתם קשורים לאינטרסים קיומיים של הצדדים.

המאפיין הראשון הוא הקשר העמוק מאד של הפלסטינים לאוכלוסיות שכנות. לכל עמי ערב יש קשרים אתניים ודתיים חזקים זה לזה, אבל קשה למצוא עמים שקרובים אחד לשני במידה שהפלסטינים קרובים לירדנים, ללבנונים ולסורים. כאן, יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי, החלוקה למדינות היא שרירותית, חדשה במונחים היסטוריים, ובלתי יציבה. היא תוצר של סבך אינטרסים קולוניאליים ומקומיים שהתקיימו בראשית המאה העשרים, ולא תוצאה של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או הדמוגרפיה בשטח. כמובן, מיעוט שיש לו קשרים אתניים למדינות שכנות הוא לא עניין נדיר; אפשר להזכיר למשל את האירים בצפון אירלנד, הטורקים בצפון קפריסין או הגרמנים בדרום טירול. אבל בכל המקרים האלו הקשרים הם למדינה אחת; לכל היותר שתיים. לפלסטינים יש קשרים אתניים ל-18 מדינות ערביות, שכולן נמצאות באזור, ושבכל קנה מידה עוצמתן המשותפת מגמדת את זו של ישראל. ועובדה זו מובילה אותנו למאפיין הייחודי השני של הסכסוך.

למדינות הערביות והמוסלמיות השכנות לישראל אין התנגשות אינטרסים מהותית איתה – כל עוד הן דבקות במודל הקיים של מדינות לאום. אבל למדינות ערב יש זיקה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה זו לזו, שנובעת מהזהות הערבית המשותפת ומהזהות המוסלמית המשותפת. פירושו של דבר הוא שמאז ומתמיד היו בעולם הערבי כוחות חזקים ששאפו לאיחוד על בסיס אחת הזהויות האלו, וכמו כן פירושו של דבר הוא שהזהות האתנית והדתית המשותפת תמשיך, בסבירות גבוהה, לעודד את קיומם של כוחות כאלה גם בעתיד. בשנות החמישים והשישים הרעיון הפאן-ערבי הוא שהיה דומיננטי, ואילו היום הרעיון הפאן-מוסלמי הוא שמוביל את הדרך. לשני הרעיונות היו גם התחלות של הגשמה: לפאן-ערביות באיחוד קצר הימים בין מצרים לסוריה (קע"מ), ולפאן-אסלאמיות בהקמת המדינה האסלאמית (דאע"ש) שהשתלטה על שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ושלחה זרועות למגוון מדינות אחרות באזור. אלא שהנקודה שכל מי שמביט במפה של המזרח התיכון לא יכול להתעלם ממנה, היא שהעולם המוסלמי (ובכללו העולם הערבי) מחולק בין שתי יבשות – אסיה ואפריקה, שרצועת אדמה צרה בלבד מחברת ביניהם. רצועת האדמה הזו היא ישראל, שתקועה כמו עצם בגרון של כל חלום על איחוד אזורי. לכן ברור שבזמן שהאויב הראשון של כל תנועה פאן-אסלאמית הוא המשטרים הערביים הנוכחיים, האויב השני תמיד יהיה ישראל. מצב זה יתקיים אפילו אם לקהילה המאוחדת לא תהיה שום כוונה להתפשט לאף אזור לא-מוסלמי אחר, שכן עצם קיומה נמצא בסימן שאלה כל עוד ישראל מבתרת את הטריטוריה שלה לשניים. מציאות זו מציבה את ישראל בעמדה המאד ייחודית, והמאד לא נעימה, של חשש תמידי מכך שכל שכניה יתאחדו כנגדה, בלי שום קשר לדברים שתעשה או לא תעשה. אין עוד מדינה בעולם שניצבת בפני חשש דומה, ותמשיך לעמוד בפניו בעתיד הנראה לעין. המשמעות הפשוטה, מבחינת ישראל, היא שהיא צריכה לדאוג לאמצעי הגנה עצמית יוצאי דופן.

ישראל, בעצם קיומה, מפלגת את העולם הערבי והמוסלמי לשניים. מפת המחשה.

המאפיין הייחודי השלישי נוגע לטריטוריה שבמחלוקת עצמה – יהודה ושומרון. כדי להבין את חשיבותה של הטריטוריה הזו אבקש לעשות שימוש במונח האנגלי Heartland, שניתן אולי לתרגמו לעברית באמצעות הביטוי 'לב הארץ'. מונח זה מציין את האזור המרכזי והחשוב ביותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית של מדינה מסוימת, להבדיל מהפריפריה שלה. כך למשל האזור הקרוי איל דה פרנס והאזורים הסמוכים לו הם לב הארץ של צרפת, בעוד פרובנס או ברטאן נמצאים בפריפריה שלה. האזור שבין לונדון לליברפול הוא לב הארץ הבריטי, בעוד קרומוול, סקוטלנד או צפון אירלנד הם הפריפריה שלה. לישראל יש לב ארץ מובהק מאד: זהו המשולש שבין הערים ירושלים, אשקלון וחיפה. באזור הזה, שמהווה רק 15% משטחה של ישראל, מתגוררים 68% מתושביה, ובו מרוכזים מוסדות השלטון שלה, מרבית הפעילות הכלכלית שלה, נמל התעופה הבינלאומי העיקרי שלה, ושני נמלי ים דרכם עוברים קרוב ל-95% מהסחורות שנכנסות אליה.  

טריטוריות במחלוקת ממוקמות בדרך כלל, באופן טבעי, בשוליים הגיאוגרפיים של המדינות המעורבות. תיאור זה נכון לגבי צפון אירלנד, נגורנו-קרבאך, אלזס ולוריין, טיבט, קשמיר, חבל הבסקים, חצי האי קרים, קטלוניה, קורסיקה, כורדיסטן, צ'צ'ניה, וכמעט כל דוגמא אחרת שאפשר להעלות על הדעת. אין הרבה טריטוריות בדלניות שממוקמות ממש בליבה של המדינה ממנה הן מבקשות להתנתק. נדירים עוד יותר הם מקרים של טריטוריות בדלניות שמקיפות את עיר הבירה משלושה כיוונים. ולבסוף, אני לא מכיר אף מקרה של טריטוריה בדלנית ששולטת שליטה טופוגרפית מלאה על ריכוזי האוכלוסייה בהם מתגוררים רוב תושבי המדינה ועל נמל התעופה היחיד שלה, ונמצאת בעמדה מצוינת לבתק אותה לשניים. זה לא אומר שלטריטוריות במחלוקת בדרך כלל אין חשיבות; לכולן יש חשיבות כזו או אחרת. אבל הוויתור על טריטוריה במחלוקת – קל וחומר על חלק ממנה – בדרך כלל לא מציב איום קיומי ממשי כל כך בפני המדינה שמתבקשת לוותר עליה. אולי יום אחד הממלכה המאוחדת תיפרד מסקוטלנד, אבל איש לא מעלה על דעתו תנועה בדלנית בדרום מזרח אנגליה, מסביב ללונדון. ארה"ב אולי תשחרר לחופשי את פוארטו ריקו, אבל היא לעולם לא תשלים עם בדלנות בוירג'יניה: היא תטביע את הארץ בדם כדי למנוע מזה לקרות, תרחיש שכבר התממש במלחמת האזרחים האמריקאית. במובן הזה, סיני, עזה ורמת הגולן הם חבלי ארץ חשובים, אבל הוויתור עליהם לא מעמיד בסכנה את *עצם קיומה* של ישראל; הוויתור על יהודה ושומרון כן.

בניגוד לטריטוריות אחרות במחלוקת – יהודה ושומרון חולשת על ה-heartland של מדינת ישראל

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה שיושבת בחבל ארץ שנמצא בעמדה גיאוגרפית מצוינת לאיים על עצם קיומה. אוכלוסייה זו מקיימת קשרים אתניים, דתיים ופוליטיים הדוקים מאד לכל המדינות באזור; ותושביהן של מדינות אלו משתעשעים באופן קבוע אבל מתבקש ברעיון של איחוד אזורי שמחייב את מחיקתה של ישראל. מכאן נובע שמדינת ישראל עשויה, בסבירות גבוהה, לעמוד גם בעתיד בפני איום ביטחוני מצד גורם חזק שמעבר לגבולותיה, שימצא ביהודה ושומרון אוכלוסייה אוהדת מאד למטרותיו, ועמדה גיאוגרפית מושלמת לצאת ממנה למתקפה. מכאן קל לראות כי האינטרס הביטחוני החשוב ביותר של ישראל הוא שליטה צבאית הדוקה על יהודה ושומרון, שמטרותיה הן צמצום עד למינימום של הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית לגורמים עוינים בארצות אחרות, סיכול כל התחמשות או התבצרות שלה, והחזקתן של עמדות קלות להגנה, שמרחיקות כל כוח צבאי עוין מלב הארץ של ישראל ומהמותניים הצרות שלה.

אינטרס זה איננו מכתיב פתרון ספציפי כלשהו לסכסוך, וגם לא את המשך המצב הקיים. הוא מתיישב עם שורה של פתרונות מוצעים, ובכללם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת באופן שמשמר בידי ישראל עמדות מפתח צבאיות ויכולת מעשית לפקח על היוצאים והנכנסים אליה. בפרט יש להדגיש, כי אינטרס זה משאיר בידי ישראל מגוון רחב מאד של אסטרטגיות אפשריות מול עזה, שמצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי שונה לחלוטין מזה של יהודה ושומרון. עם זאת, הוא מראה כי וויתור ישראלי על שליטה צבאית ביהודה ושומרון – או הימצאות בעמדה בה השליטה הזו עשויה להישמט מידי ישראל בקלות – שקול להכנסת צווארה של מדינת ישראל לתוך הגיליוטינה, תוך הסתמכות על טוב ליבם של מי שיש להם אינטרס מובהק בהשמדתה.

מדוע ביטל הצבא היפני את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל?

 האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

nini roku

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

בנימין הלוי, נובמבר 1969

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

Imperial Rescript to Soldiers and Sailors - Wikipedia

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

Masahiko Amakasu - Wikipedia

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

      

האם נתניהו הודח על ידי מערכת המשפט? מיתוס ושברו

בימין הפוליטי, יש רבים הסבורים שבנימין נתניהו "הודח" מתפקידו על ידי מערכת המשפט. בטור קצר לינשוף, טוען חנן גרשוני שיש בעיה אחת מרכזית עם התיאוריה הזאת: אין שום קשר בינה לבין העובדות.

בנימין נתניהו. תמונה לשימוש חופשי. קרדיט: שגרירות ארצות הברית בישראל.

נתניהו הודח מתפקידו על ידי מערכת המשפט – כך טוענים לא מעט ימנים. אז מכיוון שהרעיון התחיל לקנות לו שביתה בימין, כדאי להזכיר כמה עובדות. המשבר הפוליטי, שבסופו נתניהו מצא את עצמו מחוץ לכס רה"מ, התחיל ב-2019. בשלב הזה עוד לא הוגש שום כתב אישום. נתניהו ניצח בבחירות ברוב משכנע – 65 מנדטים. הכל היה בסדר מבחינתו עד שליברמן החליט לפרוש והשאיר את נתניהו עם 60 מנדטים בלבד. הסיבה הרשמית היתה אי הסכמה בקשר לחוק הגיוס, טענה לא רשמית היא שזו היתה נקמה של ליברמן בנתניהו בגלל שחשב שנתניהו התלונן נגדו במשטרה. כך או כך, הפרישה לא קרתה בגלל החקירות של נתניהו. לא זה מה שהפריע לליברמן, שקצת לפני כן היה נאשם בעצמו ובהזדמנות אחרת הורשע. בזה אפשר לסיים, מכיוון שזו הסיבה שנתניהו נכשל במשך ארבע מערכות בחירות בניסיון להקים ממשלה בראשותו. בכל אחת מהן, אם ישראל ביתנו היתה חלק מהקואליציה, לגוש הימין היה רוב מוצק.

המכה הבאה לנתניהו היתה הפרישה של גדעון סער והקמת תקווה חדשה. סער הכריז כבר בתחילת הקמפיין שלא יישב עם נתניהו, אבל הסיבות שהוא מנה היו שהליכוד הפך לכלי שרת של נתניהו, שנתניהו מציב את טובתו האישית לפני טובת המדינה ושהוא פוגע בממלכתיות ובאחדות. הוא אכן טען בשלב מסוים שלא טוב שנאשם בפלילים מכהן כראש ממשלה, אבל זו בהחלט לא היתה הסיבה המרכזית. ואם כל הסיבות שסער מנה לפסילה לא היו נכונות, הרי שהסיבה האמיתית היתה היחס המכוער של נתניהו כלפיו. אבל גם הפרישה של ישראל ביתנו מגוש נתניהו, וגם זו של תקווה חדשה, לא הספיקו בשביל להקים ממשלה בלי נתניהו.

הממשלה ששלחה אותו לאופוזיציה הוקמה בזכות הצטרפותן של עוד שתי מפלגות – ימינה ורע"מ. והנה, גם שתי המפלגות האלו לא נימקו את בחירתן בכך שקיימים אישומים נגד נתניהו, שתיהן לא פסלו אותו בשל כך ושתיהן גם קיימו איתו משא ומתן. כלומר המפלגות שהפילו את נתניהו – או שלא פסלו את נתניהו, או שפסלו – אבל לא בגלל החקירות נגדו.

ומה לגבי מפלגות המרכז והשמאל? הן הרי הודיעו שיחרימו את נתניהו בגלל כתב האישום נגדו. אם כן האם לא בגלל זה הוא נכשל בניסיון להרכיב ממשלה? זו טענה נכונה, אבל היא סובלת מזיכרון קצר: עד לפני כמה חודשים, הן כחול לבן והן העבודה ישבו בממשלה אחת עם הנאשם נתניהו. החרם נשבר. ואז, לא מלאך ולא שרף ולא כתב אישום ולא חקירות – נתניהו בכבודו ובעצמו בחר להפר את ההסכם הקואליציוני ולפרק את הממשלה. הוא כנראה חשב, כמו מהמר כפייתי, שאמנם שלוש פעמים הוא לא הצליח להשיג רוב בלי ישראל ביתנו, אבל בפעם הרביעית הוא יצליח. לצערו, התכנית המבריקה הזו נכשלה. אם גנץ לא מוכן מאז לעשות עסקים עם נתניהו, וזאת למרות שהוצעו לו הצעות מפליגות מאוד מכיוון הליכוד, לא מנדלבליט הוא האשם בזה.

נשארה רק מפלגה אחת שגם החרימה את נתניהו בגלל כתבי האישום וגם לא שברה את החרם, והיא יש עתיד. אכן אפשר לטעון שזאת הסיבה שנתניהו עכשיו באופוזיציה, אבל צריך להזכיר שנתניהו, באופן משפיל, פיטר בשידור חי את יו"ר המפלגה, והאירוע קרה הרבה לפני כל החקירות. יטענו שבגללן הוא הפסיד מצביעים. ובכן, האמת קצת שונה. בבחירות 2015 הליכוד קיבל 30 מנדטים. מאז, בכל מערכת בחירות המספר עלה, עד שהגיע לשיא של 36 מנדטים בבחירות 2020, שהתקיימו אחרי הגשת כתב האישום. כלומר, אם האישומים השפיעו על מספר המנדטים של הליכוד הרי שהם השפיעו לחיוב. בקיצור: לא, מערכת המשפט לא הפילה את נתניהו. הוא הפסיד את הכיסא שלו באופן פוליטי לחלוטין – נערכו בחירות לכנסת, והכנסת הביעה אמון בממשלה שאינה בראשותו. האמת העצובה היא שהאדם שאחראי יותר מכל על נפילת נתניהו הוא בנימין נתניהו. אכן, יש מקום לטענה שההליכים הפליליים נגד נתניהו תרמו תרומה כלשהי לתוצאה הסופית, אבל הם וודאי לא היו הגורם היחיד או המרכזי בה. כשהשמאל הפסיד בבחירות 96 הוא רקח אגדה שמספרת שנתניהו הפך לראש הממשלה בזכות רצח רבין. אם הימין רוצה להיות אינפנטילי פחות, כדאי שיזנח את האגדה החדשה ויתחיל להתמודד עם העובדות.

כשהפוליטי הוא האישי: טור אורח מאת אבשלום בן צבי

במאמרים קודמים בינשוף, עסקנו בהרחבה בפגמים היסודיים שמשתקים את הפוליטיקה הישראלית, כגון תרבות החרמות. בטור אורח, מציע אבשלום בן צבי, כותב הבלוג עמדת תצפית, גישה שונה במעט: הבעיה העיקרית, לטענתו, היא הפיכתה של הפוליטיקה לסוג של פרפורמנס שמטרתו לתחזק את זהותו האישית של הפעיל, במקום גישה מעשית שנועדה לשנות דברים במציאות. כך, בהעדר יכולת להתפשר ולהתגמש, לא רק האישי הופך לפוליטי, אלא גרוע מכך – הפוליטי הופך לאישי.

credit: londondeposit, depositphotos.com

"מסוף מחשב הוא לא איזו טלוויזיה ישנה וחבוטה עם מכונת כתיבה לפניה. זהו מימשק שדרכו יכולים המוח והגוף להתקשר עם היקום ולהזיז חלקים שלו ממקום למקום." ~ דאגלס אדאמס, "לא מזיק ברובו", עמ' 67.

כשעוסקים בפוליטיקה, מקובל להזכיר את אמירתו של ביסמארק לפיה "הפוליטיקה היא אמנות האפשרי". צד נוסף של הפוליטיקה היא היותה ממלכת התכליתיות. כלומר, הפעולה בזירה הפוליטית נעשית על מנת להשיג תכלית מסויימת, להזיז דברים ואנשים ממקום למקום, ליצור שינוי מעשי במציאות.

אני מאמין, לפחות לגבי הדרגות הגבוהות של הפוליטיקה, שאנשים נכנסים לפעול בזירה הזו, שהיא תובענית מאוד, תחרותית מאוד, ולאו דווקא מתגמלת (לפחות כל עוד נשארים בתחומי המותר בחוק) במטרה כנה לעשות שינוי כזה, כל אחד בכיוון שנראה לו רצוי.

למעשה, אני חושב שהמבחן הטוב ביותר לזיהוי פעולה פוליטית הוא היותה פעולה תכליתית. ככל שהיא לא משרתת תכלית של שינוי במציאות, הרי שהיא לא פעולה פוליטית. למשל, הפוליטיקה אינה המקום לויכוח אידיאולוגי. אין ספק שהאנשים הפועלים בזירה הפוליטית חלוקים זה על זה מבחינה אידיאולוגית. אבל מה שהם נאבקים עליו אינו האידיאולוגיה, אלא הצעדים המעשיים שיבוצעו או ייבלמו.

ולמרות זאת, נראה שיותר ויותר אנשים מתייחסים אל הפוליטיקה באופן לא מעשי. אל הפעולה הפוליטית הם מתייחסים, לרוב מתוך ייאוש מהסיכוי לשינוי, כאל פעולה הצהרתית. כך נשמעים קולות (משמאל ומימין) שבשם טוהר הכוונות והעמדה האידיאולוגית, מעדיפים את הישיבה הלא אפקטיבית באופוזיציה על פני הפשרות הנדרשות על מנת לקדם, עד כמה שאפשר במגבלות המציאות, שינוי מעשי בכיוון הרצוי להם.    

הצד השני של האמירה לפיה "האישי הוא הפוליטי" הוא ש"הפוליטי הוא אישי". כלומר, יותר ויותר אנשים, שיש להם עניין בפוליטיקה, פועלים ביחס אליה לא מתוך השאלה "מה המעשה שלי ישנה במציאות שמחוצה לי?" אלא מתוך השאלה "כיצד הפעילות הפוליטית שלי תשפיע עלי?".

הכוונה היא לא לבחירה אינטרסנטית בנציג שידאג לאינטרס הישיר שלי אלא לתפישת הזיהוי (והפעולה) הפוליטית ככזו שמתחזקת למעשה פן בזהות האישית של האדם. אחד המאפיינים של פוליטיקה כזו היא שככלל, מטרתה המוצהרת אינה מכוונת לקידום האינטרס הישיר של האדם, אלא דווקא להטבת מצבם של "אחרים". הפעולה הפוליטית לא נחוצה לאדם למען עצמו, אלא נעשת כ"תחביב" או כ"פרפורמנס" חברתי (ההיסטוריון דיוויד סוויפט כתב על זה ספר, וגם התראיין לפודקאסט). הפעילות הפוליטית מהסוג הזה לא באה לשנות את המציאות, אלא לבטא את היותו של האדם, בעיני עצמו (וכמובן גם בעיני סביבתו החברתית) "שמאלני" או "ימני", "נאור", "ליברל", "לאומי", "מאמין" וכיוצא באלה. הוא לא עושה את דווקא את מה שנחוץ כדי לשנות את המציאות בכיוון הרצוי, אלא קודם כל את מה שנחוץ כדי לתחזק את מרכיב הזהות הזה שלו. ולכן ראוי וכדאי לו שיקרא את מקורות המידע הנכונים, יגיד את הדברים הנכונים, יזדהה ויסתייג מהאנשים, האמירות והדברים הנכונים, וישתתף בהפגנות הנכונות. חריגה מתחומי הראוי וה"נכון" תהיה לא רק שינוי עמדה בעקבות למידת מידע חדש. היא תיצור ערעור על מרכיב זהות אישי, ותערער גם את הזיהוי שלו בעיני סביבתו. לא לחינם, שינוי כזה יהפוך להיות קשה יותר ונדיר יותר. קל יותר להשאר במסגרת הרגילה והמוכרת מאשר להשתנות ולצאת ממנה.

הפוליטיקה הופכת לפרפורמנס: תמונת אילוסטרציה. Credit: Ryanking999, depositphotos.co

במקרה כזה, ברור מדוע אנשים שמתייחסים כך אל המימד הפוליטי בחייהם מתקשים עם פשרות, מפני שהנכונות להתפשר מעבירה פן משמעותי בזהות האישית מתחום ברור אל תחום אפור יותר. ואחת הבעיות מופיעה כאשר אנשים שתופשים את הפוליטיקה בצורה הזו, משליכים אותה גם אל נציגיהם בזירה הפוליטית. כלומר, הם לא מצפים מהם לשינוי המציאות, אלא לתחזוק הזהות שלהם. ולכן הם מודדים אותם במבחן ההזדהות: האם הנציג שלי אומר את הדברים הנכונים בזירה הציבורית? האם הוא שומר על טוהר הזהות? במצב כזה, כל פשרה מצד הנציג הופכת להיות "בגידה", שמערערת את ההזדהות איתו, ומעוררת זעם מצד תומכיו, ואת האינסטינקט לנזוף בו ולהסתייג ממנו, ולראות בו "מתחזה" שחשף את זהותו האמיתית. שהרי אם לא נסתייג ממנו, הרי שגם אנחנו "פשרנים", לא נאמנים לערכים, וגם זהותנו האישית והחברתית מתערערת.

התוצאה הבעייתית של הגישה הזו אל הפוליטיקה היא שככל שהיא מתפשטת בקרב ציבור הולך ומתרחב, כך הפוליטיקאים, שתלויים בתמיכת הציבור הזה ונאמנותם לו נבחנת בכל רגע, נדרשים יותר ויותר ל"הפגנות נאמנות" ו"עמידה על עקרונות", שהרי אם לא יקפידו עליהם יאבדו את תמיכת בוחריהם. אלא שככל שהם נדרשים ליותר ויותר הפגנות שכאלה, כך הם פחות ופחות יכולים לעסוק בקידום המדיניות המעשית, שהיא תמיד תוצאה של פשרות שנגזרות מתוך שיקול הכוחות בזירה הפוליטית. מדובר במצב של היעדר הפנמה של "חלוקת העבודה" בין הפועלים בזירה הפוליטית לבין הציבור הרחב, כאשר האדם מן ציבור רואה בפוליטיקאי (כפי שאותו אדם רואה בעצמו) מודל שאמור לייצג את הזהות האישית-קבוצתית ולא כנציג שזוכה באמון הציבור על מנת לעצב את המציאות, במידת האפשר, בהתאם להעדפות של בוחריו.

במצב שכזה, הנבחרים שפועלים בזירה הפוליטית הולכים והופכים להיות משותקים מאימת הציבור, והיכולת לקדם מדיניות מעשית על בסיס פשרה הזוכה לתמיכה רחבה הולכת ונעלמת, כך שהזירה הפוליטית עצמה הופכת למשותקת, ונדמית יותר ויותר ל"שיחת סלון" על "פוליטיקה", לפולמוס במדורי הדעות או לפאנל-צעקות בתוכנית טלוויזיה במקום להיות המקום שבו מעוצבת המציאות. על מנת להתגבר על הקושי הזה, מי שפנו לפוליטיקה נאלצים להעמיק את הפער בין מעשיהם בפועל לבין הדימוי החיצוני שהם משדרים לציבור בוחריהם, וכך מתערערת הדמוקרטיה: האזרחים מתרחקים מהמעורבות המעשית במערכת השולטת על חייהם, והפוליטיקאים מתרחקים מהציבור אותו הם אמורים לייצג.

%d בלוגרים אהבו את זה: