קטגוריה: ינשוף היסטורי

האיש של היטלר בדמשק – פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

אלויס ברונר, הפושע הנאצי שתכנן מזימות חטיפה בינלאומיות תחת חסותו של השירות החשאי הסורי, לא הבחין בעיניים שעקבו אחריו מהצללים. בעוד ישראל כולה נרעשת ממשפטו המתנהל של אדולף אייכמן, רקמו ראשי המוסד מבצע חיסול בבירה הסורית. "האיש של היטלר בדמשק" על פיגועי הענשה, חבילות נפץ והעדרותו הגורלית של שרברב אחד.

כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ

שמואל א', ט"ו 32

בדצמבר 1961, היתה מדינת ישראל עדיין שרויה תחת הרושם הכבד של משפט אייכמן. הנאשם, כעת נידון למוות, תלה את כל יהבו בנשיא המדינה יצחק בן צבי, שימתיק את עונש המוות שנגזר עליו. הנשיא, מצדו, דחה את הבקשה על הסף, ובמקום לנמק ענה בפסוק התנכ"י הנזכר לעיל. אולם בעוד אייכמן ממתין לחבל התלייה, תכננה מדינת ישראל הוצאה נוספת להורג: "פיגוע הענשה" נגד עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, שהסתתר בדמשק בחסות השירות החשאי הסורי-מצרי. ברונר, קצין ס"ס אוסטרי, היה ממשמידי היהודים היעילים, השיטתיים והסדיסטים ביותר. המערכת שבנה נועדה להשתמש בכספי היהודים בכדי לממן את השמדתם ולוודא שאף ילד יהודי לא ימלט מתאי הגזים. בפוסטים הקודמים בסדרה, תיארנו כיצד נמלט ברונר לדמשק, השתלב בשירות החשאי הסורי-מצרי וגרם למהומות ולהיסטריה בצמרת של מערב גרמניה. ראינו גם כיצד תכנן לשחרר את אייכמן מכלאו באמצעות פעולת קומנדו ואף לחטוף את נשיא הקונגרס היהודי העולמי בפיגוע מיקוח. הוא לא ידע ולא הבין, שבכל אותו הזמן, עיניים עוינות עקבו אחריו מהצללים.

לאחר שהעיתונאי והבלש החובב הרמן שפר חשף את זהותו של ברונר, הפושע הנמלט הפך למפורסם במערב גרמניה. פריץ באואר, התובע היהודי הנמרץ של מדינת הסן ואחד מציידי הנאצים המסורים ביותר, החליט לפתוח בחקירה פלילית. כפועל יוצא ממנה, הוציאו הרשויות המערב-גרמניות צו מעצר נגד ברונר. באואר הגדיל לעשות והבטיח שיתוף פעולה מצד התובע הכללי של לבנון (המשטר הלבנוני היה עוין לסוריה ולמצרים באותה עת). זה הבטיח שברגע שידרוך ברונר על אדמה לבנונית, תעצור אותו המשטרה ותעבירו לגרמניה.

אולם במקביל, באואר בא במגעים עם אויבים אחרים של ברונר, נכונים לפעולה הרבה יותר מפקידיה המשפטיים של מערב גרמניה. מזה זמן, היה התובע הכללי של הסן בקשרים עם המוסד, ואף סיפק לו את המידע הקריטי שהוביל ללכידתו של אייכמן. כעת, בקיץ 1960, יצר קשר פעם נוספת עם תל אביב, והודיע לראש המוסד איסר הראל כי אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, מתחבא בדמשק תחת השם הבדוי "גיאורג פישר". מיד לאחר מכן, קיבל המוסד טיפ נוסף מגרמני מפוקפק בשם פרנץ פטר קוביינסקי, טיפוס צבעוני שהמיר את דתו לאסלאם, עקר למצרים ושימש כמתווך בין ניאו-נאצים באירופה למרחב הערבי. קוביינסקי האלכוהוליסט והפזרן, שנודע בקרב כל מכריו כנוכל מקצועי, עבד כ"רוכל מודיעין" וחלק בסתר את מרכולתו הן עם ה-CIA והן עם המוסד. למרות היותו דג רקק, הוא פחד (כנראה שלא בצדק) מידה הארוכה של ישראל, ולכן הסכים לעבוד עבורה. המוסד התייחס לרוב המידע שהביא כחסר ערך, אולם הפרטים שמסר על ברונר היו מדוייקים במפתיע. מהצלבת המידע שהגיע מבאואר וקוביינסקי, למד המוסד כי ברונר התגורר בשכונת אבו רומאנה בדמשק, בקומה השלישית ברחוב ג'ורג' חדאד 22.

השכונה של ברונר היום, צילום לווין. ביתו מסומן בחץ השחור, בפינת רחובות ג׳ורג׳ חדאד ועבד אל מאלכ אבן מרוואן. קרדיט: Google Earth

החדשות על ברונר הגיעו למוסד בתזמון מעולה. שלוש שנים קודם לכן, יתכן מאד שאנשי המטה בתל אביב היו מתייקים אותן ומתעלמים מהן. בשנות החמישים, שירותי הביטחון של ישראל כמעט ולא התעניינו בציד נאצים, והעדיפו להשקיע את משאביהם בטרדות ההווה. עם זאת, גל אנטישמיות ששטף את העולם ב-1959, בתוספת ללחץ לא מתון מצד פריץ באואר, שינו את סדר העדיפויות של המוסד ויצרו את הדינמיקה שהובילה ללכידת אייכמן. במקביל, הורה הראל לנסות וללכוד גם את מנגלה, הרופא הסדיסטי של מחנה אושוויץ. האימפקט העצום של משפט אייכמן פיתה את ראש המוסד לשחזר את ההצלחה, וברונר נראה כמטרה מפתה במיוחד.

קוביינסקי סיפר למפעיליו כי ברונר תכנן לבקר באירופה באוקטובר 1960, בכדי לפגוש בכמה פעילים ניאו נאצים. מחקר פנימי של המוסד, ששוחרר לפרסום רק בשנת 2014, מספר לנו כי יחידת המוסד שהיתה אחראית על ציד נאצים (שם קוד "עמל" – קיצור של עמלק), נכנסה לפעולה מיד. בראש היחידה עמד שלמה כהן-אברבאנל, צייר אומן, מרגל מוערך ואחיו של השופט חיים כהן. ב-14 באוקטובר 1960 כתב כהן-אברבאנל לאחראי על שלוחות צומת (המחלקה האחראית על גיוס והפעלת סוכנים) באירופה, שעליו לחפש את ברונר, וסיים בברכת "ציד מוצלח". כמו שראינו, ראש הביון המערב-גרמני ניסה להביא את ברונר לאירופה מסיבותיו שלו, אולם הפושע הנאצי, בחכמה רבה, סירב בתוקף לעזוב את סוריה. המוסד הבין ש"פיגוע ההענשה" יאלץ להתקיים בליבה של ארץ האויב.

בברכת ציד מוצלח: ראש מחלקת עמל, שלמה כהן-אברבאנל

בכדי להתכונן למבצע, עדכנו ראשי עמל את תיק ברונר עם מודיעין איכותי ממקורות מגוונים. חלקו הגיע מניצולי שואה שאיתרע מזלם לפגוש אותו בזמן המלחמה. הרמן שפר, שתמיד שמח למכור מידע על ברונר לכל המעוניין, נפגש עם נציגי המוסד באתונה ואיסטנבול. במסמכי המוסד, הוא מופיע כ"עיתונאי גרמני" תחת שם הקוד "מרחביה". שני מקורות נוספים היו קובינסקי (ככל הנראה תחת שם הקוד "פולקלור") ומקור לא ידוע אחר בשם "סונית" (סנונית?) שפגש את ברונר בסתיו 1960. כמה חוקרים, כמו ד"ר רונן ברגמן, שיערו כי אחד מהאינפורמנטים היה המרגל הישראל אלי כהן, שאכן חיפש מידע על הנאצים בסוריה. אולם השערה זו אינה הגיונית, מפני שכהן נכנס לסוריה רק בפברואר 1962, חודשים רבים לאחר תום המבצע.

באמצע ינואר 1961, החליטו חוקרי עמל כי השיגו די מידע על ברונר, והעבירו אותו לאנשי המבצעים ביחד עם הצילום העדכני שגנב הרמן שפר. ראשי המוסד החליטו כי חטיפה ומעצר נוסח אייכמן אינם אפשריים בתנאים הקשים של דמשק, והחליטו לחסל את ברונר בפעולה שכונתה "פיגוע הענשה". המשימה הוטלה על יחידה מבצעית קטנה בשם "מפרץ", שהיתה ממונה על מבצעים במדינות ערב. ראש מפרץ, רה"מ לעתיד יצחק שמיר, מילא את היחידה בותיקי לח"י כמותו. אלו גויסו למוסד באמצע שנות החמישים, בעיקר בכדי שלא יעשו צרות לממשלת ישראל, ותחת זאת ינצלו את נסיונם המחתרתי לפעילות חשאית בחו"ל.

מפקד מבצע החיסול – רה״מ לעתיד יצחק שמיר

שמיר בחר למשימה סוכן בשם נר, איש לח"י ששפת אמו ערבית. נר היה כבר מרגל מנוסה ומשופשף, עם עבר עשיר של פעולות במדינות ערביות עוינות. ב-21 במאי 1961, הגיע לביירות עם דרכון מזוייף, והמשיך מיד לדמשק במונית. הוא הגיע לעיר בזמן לעיד אל-אדחה, חג הקורבן, אחד המועדים החשובים בלוח השנה המוסלמי. בהמולת החג של דמשק, הצליח למצוא חדר במלון עבדין, ולאחר מקלחת קצרה המשיך מיד לרחוב ג'ורג' חדאד 22. ליד הבניין, הבחין באדם בעל חזות אירופית מטפס במדרגות. כדי לוודא שאכן מדובר בברונר, ניגש לחנותו של השרברב בקומת הקרקע, ושאל אותו על "ד"ר גיאורג פישר". השרברב אישר שפישר היה האירופי היחיד בבניין, והוסיף שלפעמים הוא (השרברב) לוקח מכתבים וחבילות עבור שאר הדיירים. נר לא הסתפק בכך. ביום שלמחרת חזר לבנין, עלה לקומה השלישית והתבונן בדלתות. על אחת מהן היה שם ערבי, והשנייה היתה ריקה. הוא דפק על הדלת הריקה, ובפתח עמד אירופי בחלוק בית. נר הבין מיד שמולו עומד ברונר, רוצח ההמונים שאחראי להשמדתם של מאות אלפי יהודים. אולי היה יכול לחסל אותו במקום, אך לא היתה לו תוכנית מילוט, ומלבד זאת – ההוראות שלו היו כרגע רק לאסוף מודיעין. לפיכך, אמר לברונר שהוא מחפש את "מר תבארה". הנאצי היה חשדן, ושאל למה הוא מחפש ערבי בדירה שלו. הזכרונות מחטיפת אייכמן היו עדיין טריים. נר התנצל וירד במדרגות. הוא ידע שברונר עוקב אחריו מהחלון, ולכן העמיד פנים שהוא מחפש את מר תבארה במשך מספר דקות, לפני שהניף את ידיו בייאוש והסתלק מהמקום.

כעת, עם המידע של עמל והמודיעין שאסף נר בשטח, היה אפשר להתחיל ולתכנן את המבצע. שמיר החליט לחסל את ברונר באמצעות חבילת נפץ, שאותה אסף ממתקן סודי של אמ"ן. חבילת הנפץ – תוצאה של שיתוף פעולה פורה בין המודיעין הישראלי והשירות החשאי הצרפתי – היתה בנויה כך שלא תתפוצץ גם אם היא מיטלטלת בדואר, אלא רק כאשר מישהו מושך את תוכנה החוצה. בראשית ספטמבר 1961, פגש שמיר את נר באירופה והעביר לו את הפצצה במזוודה עם תחתית כפולה. בשמיני לחודש, הסוכן עלה על טיסה לביירות ומשם, כרגיל, המשיך לדמשק במונית. הוא חיכה ברחוב ג'ורג' חדאד ליד בית מספר 22, עד שראה את ברונר עוזב את הדירה. מיד נזכר בשרברב שנהג לקחת דואר עבור דיירי הבניין, אולם כאן – דברים התחילו להשתבש. מאוחר יותר כתב נר בדו"ח המבצעי שלו, שפורסם במחקר פנימי של המוסד (ראו בעמ' 127):

באותו רגע ניגשתי לבית וראיתי שחנות האינסטלטור סגורה. ליד חנותו של האינסטלטור יש (בבית השני) חנות לתיקון רדיו. ניגשתי אל בעל החנות ושאלתי אותו היכן נמצא האינסטלטור. הוא אמר, שזה יותר משבועיים שהוא לא עובד בחנות היות שכאן אין עבודה והאינסטלטור עובד בחוץ… אז אני ביקשתי אותו אם הוא מוכן להעביר את המכתב לשכן הגר בבית השני בדירה מס' 7. הוא אמר לא אני גם כן הולך עוד מעט ולא אוכל לקבל על עצמי.

שכונת מגוריו של ברונר, צילום רחוב מ-2019. קרדיט: Jihad Lazkanee, Google Earth

נר הודה למוכר הרדיו ועזב. זו, ככל הנראה, היתה הטעות הגדולה ביותר שלו. כפי שאמר לי אחד מחוקרי המוסד בראיון, היה עליו להשאיר את החבילה ליד הדלת של ברונר. בחלל הדירה הקטן, הפיצוץ היה עשוי להיות קטלני בהרבה. במקום זאת סר לדואר המרכזי ברחוב פורט סעיד, ושלח חבילה רשומה לגיאורג פישר, ת"ד 635. הפקידה מאחורי הדלפק חשדה בחבילה הכבדה, אך נר הרגיע אותה ואמר שיש שם רק "חשבונות". למזלו, היא לא ביקשה בדיקה נוספת.

ביום המחרת, החבילה נשלחה למענו של ברונר, אך הוא לא היה בבית בכדי לחתום. במקום הפצצה, הוא קיבל הודעה שחבילה ממתינה לו בדואר המרכזי בדמשק. ב-13 בספטמבר הלך לרחוב פורט סעיד בכדי לקבל את הדואר, והפקידה הגישה לו את החבילה של נר. בשעה 12:30 בדיוק, פתח אותה ברונר עם כלי ארוך כלשהו, החלטה שככל הנראה הצילה את חייו. הוא איבד את עינו השמאלית ונפצע באחת מידיו, שנותרה משותקת באופן חלקי. לאחר מספר ימים, שמיר והממונים עליו קראו בעיתונות הערבית כי "זר" נפצע מחבילת נפץ במשרד הדואר המרכזי של דמשק. אחד מראשי המודיעין הסורי סיפר למקור של אמ"ן כי שמו של הקורבן היה גיאורג פישר, והיה לו עבר של "פעולות נגד היהודים". שמיר וחבריו הבינו שהפעולה נכשלה. שני עשורים יחלפו עד שינסו בשנית.

כאן התבצעה ההתנקשות: משרד הדואר המרכזי, דמשק

חבר שביקר את ברונר העיד כי הפושע התעוור כמעט לגמרי. רופא גרמני ניתח את העין והשיב לברונר חלק מראייתו, אולם זו לא חזרה מעולם לקדמותה. מאותו היום, הסתובב עם עין זכוכית. פטרונו, קפטן לחאם, וראש השירות החשאי עבד אל חמיד סראג', דאגו לשמור עליו באופן צמוד. הוא הועבר שלוש פעמים בין בתי חולים שונים, והמשטר אפילו הפיץ שמועה שמת מפצעיו או שהוברח למצרים או הודו, בכדי להטעות מתנקשים פוטנציאליים נוספים. אולם גם עכשיו, איימה סכנה חמורה על ברונר. כעבור מספר ימים, התחוללה הפיכה בסוריה, והמשטר החדש תכנן להעמיד אותו למשפט ראווה. פרשת "הספר השחור" התפוצצה, ואיימה לגרוף את ברונר אל התהום.

לפרק הבא: שערוריית הספר השחור

לפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי: האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

האיש של היטלר בדמשק: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

מרתפי החקירות של המודיעין הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. ביום בלתי ידוע בשנת 1959, ירד עוזרו של אייכמן ללוע הארי, רק כדי לחזור משם כסוכן, מודיע ויועץ של השירות החשאי בדמשק. משם, תכנן לחלץ את מורו ורבו, אדולף אייכמן, באמצעות מבצע חשאי, ובאותה הזדמנות להיפטר ממשכיר נודניק שהפריע לו להזמין זונות לדירה. "האיש של היטלר בדמשק", הסדרה המיוחדת של הינשוף על מעלליו של אלויס ברונר, והפעם: פיגועי מיקוח ומזימות בינלאומיות.

מרתפי החקירות של המודיעין הצבאי הסורי אפלים ומסוכנים, אך הם לא היו המקום המפחיד ביותר בדמשק בסוף שנות החמישים. המדינה המצרית-סורית, שהתקיימה בין 1958 ל-1961 ונודעה כ"רפובליקה הערבית המאוחדת", החזיקה לפחות שלושה שירותי ביון במחוז הצפוני שלה. הפרוע והמאיים שבהם נקרא "המשרד המיוחד". עבד אל חמיד סיראג', הבוס של סוריה, הקים אותו כדי ליצור בסיס כוח עצמאי ולפקח על חתרנות ביתר שירותי המודיעין. אחד ממפקדי המשרד, טיפוס אפלולי שידוע לנו רק כ"קפטן לחאם", החזיק שורה של וילות ובניינים נטושים בפרברי דמשק, אליהם הגיעו אסירים שסומנו לטיפול מיוחד. החוקרים, חלקם פליטים פלסטינים להוטים לרצות, נודעו במידת אלימות חריגה אפילו בנוף הסורי. למוד ניסיון, הקונסול המערב-גרמני השווה אותם למעני הגסטפו מהרייך השלישי.

ביום לא ידוע, לקראת סוף 1959, הובא לאחד המתקנים הללו אוסטרי שחום ומשופם, שהזדהה בפני חוקריו כ"ד"ר גיאורג פישר". בשולחן מולו ישב קפטן לחאם. באותה התקופה, המשרד המיוחד לא ידע ש"פישר" היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד מאנשי הביצוע האכזריים ביותר של השואה באירופה. אבל הסורים ידעו גם ידעו על עסקיו המפוקפקים של "פישר" בדמשק, וסוכניו של לחאם גילו שהעביר כספים דרך קבע לאנשי קש באוסטריה. המשרד המיוחד, הבהיר לחאם לברונר, חושד שמדובר ברשת הברחת סמים ומתכוון לעצור אותו עד תום החקירה. עוזרו של אייכמן, שידע דבר או שניים על מתקני עינויים, מאד לא רצה לראות את החלק הפנימי של הוילה, ולאחר שכל נסיונות השכנוע נכשלו, שלף את הקלף האחרון שלו. "קוראים לי אלויס ברונר," אמר, "עבדתי עם אייכמן וצדים אותי כי אני אויב של היהודים." בתגובה, קם לחאם מהשולחן ולחץ את ידו בחום. "ברוכים הבאים לסוריה," אמר, "אויב אויבי הוא ידידי". מרגע זה, פצח ברונר בקריירה רבת שנים במודיעין הסורי, שכללה, כפי שנראה, גם תוכנית מופרעת לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי.

אלויס ברונר בדמשק, שנת 1961

ברונר גייס למודיעין הסורי את שותפו למשחקי הברידג', פרנץ רדמאכר, המומחה לשעבר לענייני יהודים במשרד החוץ הנאצי. רדמאכר, שנודע כהוגה תוכנית מדגסקר, לקח חלק פעיל בטבח יהודי בלגארד. כעת, ביחד עם ברונר, עבד כסוכן עבור המשרד המיוחד ובמקביל גם עבור שירות המודיעין הראשי (מחלקת החקירות הכלליות). הצמד עבד עם קצינים סורים דוברי גרמנית, ששירתו בס"ס במהלך מלחמת העולם השנייה. אלו לקחו חלק גם בעסקי הנשק המלוכלכים עם המחתרת האלג'יראית, בעודם גוזרים קופון שמן. תחת פיקודם של קפטן לחאם וברנש נוסף, ממדוח אל-מידאני, אספו מודיעין על גרמנים ואוסטרים שגרו בסוריה ולבנון, וכנראה גם החליפו מידע עם סוכנים של ה-BND. העיתונאי והבלש החובב הרמן שפר, שהצליח לחדור לקהילה הנאצית בדמשק (ראו הפוסט הקודם בסדרה), סיפר שבכל פעם שהגיעה בקשת הסגרה נגד ברונר, זימן מידאני אותו ואת רדמאכר למשרד, ושאל אותם אם הם "נמצאים בסוריה". כשהשיבו בשלילה, מתקשים להחניק את צחוקם, ענה מידאני בשם משרד הפנים כי אין אנשים כאלה במדינה. זו תהיה התשובה הסורית הקבועה לכל בקשת הסגרה בעשרות השנים הבאות.

במקביל, שימש ברונר כמדריך לחקירות ועינויים. בכל יום נסע באופניים לואדי בראדה, שכונה בפרברי דמשק, שם הדריך קצינים סורים בשיטות הגסטפו ולימד אותם את השפה הגרמנית, "עם המבטא האוסטרי השרמנטי". כמה ממנהיגיו מזרי האימים של השירות החשאי הסורי לעתיד, כמו גנרל עלי דובא, למדו תורה מפיו. יש המייחסים לו את ההמצאה של "הכיסא הגרמני", עינוי סורי מפורסם שכל מי שמעוניין יוכל לקרוא עליו כאן. ברונר לא היסס גם לנצל את כוחו למטרות אישיות. לבקשתו, אסר קפטן לחאם את המשכיר האומלל שלו, קורט ויצקה, שמחה על כך שברונר הזמין זונות לדירה. ויצקה נזרק לאחת מה"וילות" הידועות לשמצה של השירות המיוחד, עונה במשך מספר חודשים וחזר לגרמניה כשבר כלי. עכשיו, ברונר היה יכול להנות באמת מהדירה בג'ורג' חדאד 22. היא היתה כולה שלו.

ברונר נסע לשם באופניים מדי יום. ואדי באראדה, פרברי דמשק

עם זאת, במהלך שנת 1960, ברונר לא הסתפק בתפקיד יועץ ומדריך, אלא שאף ללכת בגדולות. מחשבתו נדדה יותר ויותר אל מעסיקו לשעבר, אדולף אייכמן, שנחטף על ידי המוסד ממקום מקלטו בארגנטינה והובא לישראל במאי אותה שנה. "אייכמן היה יקר לי," אמר ברונר לימים, ושטח בפני קפטן לחאם בקשה מיוחדת. האם אפשר, שאל, לתכנן מבצע קומנדו נועז ולחטוף את אייכמן מהכלא בעתלית? זה יהיה ללא ספק ניצחון ערבי מזהיר על הישות הציונית. המשרד המיוחד הבטיח לשקול, אולם לחאם בוודאי ידע שמדובר בפנטזיה מופרעת. למבצע חילוץ מהסוג הזה יש צורך בסירות מהירות, ציוד מתוחכם וצוותים מיומנים שלא היו בנמצא. כמו כן, אי אפשר לתכנן מבצע כזה ללא מודיעין מדויק על הכלא, עדיף דגם שלו. לצבא הסורי, שלא נודע בביצועיו גם בתנאי שגרה, לא היו אפילו מקצת היכולות הללו. אנשי המשרד המיוחד, שלא רצו להעליב את ברונר, הורידו אותו מהרעיון בעדינות. לחאם הפגיש אותו עם קצין בכיר, גנרל ע'זאל, שהסביר לו שאייכמן הועבר לכלא מבוצר, רחוק מהים, ולכן המבצע לא יוכל לצאת אל הפועל.

ברונר לא ויתר. הוא נפגש במלון אומייד המפואר בדמשק, מרחק הליכה קצר מהבית שלו, עם מו"ל ניאו נאצי שהיה מקורב לצוות ההגנה של אייכמן. בפגישה הציע לעזור להגנה ככל יכולתו, ואפילו להיוועד באתונה עם הסנגור, רוברט סרווציוס, ולמסור לו חומר שיקל על אייכמן. אבל לשם כך היה צורך בדרכון, וברונר חשב שמסוכן מדי עבורו להתייצב בקונסוליה המערב-גרמנית (על הקשר לתוכניות המוזרות של הביון הגרמני כתבתי בפוסט הקודם). סוכני המוסד, שעקבו אחרי הפגישה, דיווחו עליה למטה בתל אביב. איסר הראל, ראש השירות המודאג, תדרך את בן גוריון ושרי הממשלה בדצמבר 1960 כי פרקליטו של אייכמן קשור עם "כנופיה מסוכנת של נאצים, מסוכנת ובזויה." גם בן גוריון הביע חששות ביומנו שכנופיות כאלו ינסו להפריע למהלך המשפט. הוא לא ידע עד כמה הוא צודק.

בניסיון למצוא דרכים לעזור לאייכמן, טס ברונר לקהיר עם דרכון סורי, ונפגש שם עם חבורה של פליטים והרפתקנים נאצים, ביניהם התועמלן האנטישמי הארסי יוהן פון להרס, שהתאסלם ושינה את שמו לעומר אמין. ברונר ולהרס סיכמו לסחוט כסף מיהודים ששיתפו פעולה עם המנגנון של ברונר בזמן השואה, ולהשתמש בו בכדי לממן את ההגנה של אייכמן. התוכנית כנראה לא יצאה אל הפועל, ובכדי להגביר את הלחץ על ישראל, תכנן ברונר מזימת טרור בינלאומית של ממש. הוא ואנשיו חשבו לחטוף מישהו "שאין לו תחליף עבור היהדות הבינלאומית" וכך להשיג את שחרורו של אייכמן. על הכוונת היה ד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. המודיעין הסורי לא ממש הסכים לעזור, ולכן השתמש ברונר בחבורה של הרפתקנים לבנונים. אלו יצרו קשר עם ותיקי "יחידת ברנדנבורג", קומנדו עילית של הצבא הגרמני, שהיה אחראי בין היתר לניסיון להרעיל את מקורות המים של היישוב העברי בסוף מלחמת העולם השנייה. בפגישה, הציעו להם הלבנונים לחטוף את גולדמן לאחר אחת מפגישותיו באירופה ולהטיס אותו לכלא של המחתרת האלג'יראית. ברונר לא ידע, שאחד מחברי הכנופייה שימש כמודיע של צייד הנאצים שמעון ויזנטל, וזה מיהר לדווח עליה לקונגרס היהודי העולמי.

התוכנית קרסה ברעש גדול זמן קצר לאחר שנהגתה, בעיקר מפני שותיקי יחידת ברנדנבורג, אפילו אלו מהם שהיו חברים בארגונים ניאו-נאצים, סירבו לשתף עמה פעולה בטענה שהיא מסוכנת מדי. ברונר וראייס, מנהיג כנופיית ההרפתקנים הלבנונית, חששו אפילו שאחד מהם יסגיר את פרטי התוכנית לרשויות האוסטריות. האירוניה היא, שברונר היה שבוי בהזיותיו הנאציות, ולא רק מהזוית המבצעית הבלתי אפשרית. הוא האמין ב"יהדות בינלאומית" קונספירטיבית ויכולת-כל, וראה את גולדמן כמנהיגה הבלתי מעורער. בפועל, בראשית שנות השישים היה גולדמן כבר עסקן שוקע ולא פופולרי, ולא היה שום סיכוי שמישהו בישראל היה שוקל אפילו להחליפו באייכמן. אחד מותיקי המוסד שראיינתי למחקר אמר לי באירוניה: "חבל שברונר לא סיפר לנו על הכוונה לחטוף את גולדמן. היינו עוזרים לו."

איש לא היה מחליף אותו באייכמן – נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר נחום גולדמן

מה שברונר באמת לא ידע, הוא שבכל אותו הזמן, עיניים יהודיות עוינות הביטו בו מהצללים. בתל אביב, הלכו חוקרי המוסד וגיבשו תיק של מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר. יצחק שמיר, ראש יחידת "מפרץ" שהתמחתה במבצעים במדינות ערב, קיבל פקודה לתכנן מבצע שהוגדר כ"פיגוע הענשה". ישראל עמדה בפני הניסיון הנועז הראשון לחדור ללב דמשק ולחסל את עוזרו של אייכמן.

לפרק הבא: פיגוע הענשה


האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה שבלב הבירה. משם, ניהל הפושע הנאצי הנמלט אלויס ברונר את עסקי הברחת הנשק שלו, ושם הלך והוקף באויבים שרחרחו אחר כל צעד בציפייה דרוכה לטעות. בפוסט הקודם, האיש של היטלר בדמשק, סיפרנו כיצד הגיע עוזרו של אייכמן לבירה הסורית. עכשיו, בחלק השני, נמשיך ונספר כיצד עמד במרכזן של מזימות ביון בינלאומית ונסיונות להסתיר את עברם האפל של בכירים גרמנים. נגלה גם, מדוע השמיד שירות הביון הגרמני את התיק שלו.

לפעמים, בערים מסויימות, יש מקומות שלא מופיעים בשום מפה. למשל, רחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, סימטה קטנה ולא בולטת ברובע אבו רוּמאנֶה האמיד שבלב הבירה. אם תחפשו במפות גוגל, או בכל מקור רשמי אחר, לא תמצאו את השם הזה. בשנות החמישים, השישים ואפילו התשעים, הייתם מבחינים אולי בכמות חריגה של שוטרים, ואם עיניכם חדות באמת, אז גם בסוכני חרש של המוחאבארת, המודיעין הסורי. אם נראתם זרים, יצאתם מהרחובות הראשיים לסימטאות, או הסתובבתם ללא מטרה ברורה, אולי היה עוצר אתכם אדם חמור סבר בבגדים אזרחיים ושואל אתכם למעשיכם. הסבר לא משכנע היה עלול להוביל אתכם לתא מעצר, לגירוש מהמדינה או לשניהם גם יחד.

גני סיבקי (היום): מרחק הליכה מהבית של אלויס ברונר. קרדיט: Syrianhistory.com

השכונה עצמה אמידה למדי. לצד מרכולים ומכבסות קטנות, אפשר למצוא שם בתי קומות נמוכים, מסעדות ובתי קפה. גן סיבקי נמצא במרחק הליכה קצר, וגם שגרירויות וקונסוליות רבות. הקומיקאי והתחקירן הגרמני כריסטיאן שפרינגר, שרחרח בשכונה פעמים רבות בשנות השמונים והתשעים בכדי לגלות את עקבותיו של אלויס ברונר, הבחין בעוד תופעה יוצאת דופן: ריכוז יוצא דופן של סורים קשישים שדיברו גרמנית לא רעה.

בית הדירות הפינתי, ג'ורג' חדאד מס' 22, היה, לפחות בשנות החמישים, רכושה של הממשלה הסורית, שנהגה להשכירו לאישים זוטרים, אורחים נמוכי דרג ויועצים זרים למיניהם. גם פושעי מלחמה נאצים עברו שם, פרנץ שְטאנְגֶל, מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה, גר בבניין למשך זמן קצר, בטרם נמלט לדרום אמריקה. בשנות החמישים החליף אותו דג רקק בשם קורט ויצְקֶה, קצין וורמאכט בדימוס ששימש כיועץ זוטר בצבא הסורי. לאחר שהוצא לפנסיה, המשיך ויצקה להתגורר בדירה, ולפרנסתו עבד כמורה לגרמנית במכון גיתה המקומי. כדי להתפרנס יותר טוב, חיפש דייר משנה. כשהגיע אליו אוסטרי שחום ומשופם והציג את עצמו בשם "ד"ר גיאורג פישר", קיבל אותו ויצקה ללא שהיות. בקרוב יבין, שהוא עשה את טעות חייו. כי פישר היה למעשה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שעוד יוביל את המשכיר שלו לתאי העינויים של המוחאבארת.

בפוסט הקודם דיברנו על אלויס ברונר, והדרך שבה נמלט מגרמניה ומצא מקלט בסוריה. ויצקה גילה מהר מאד, שהלה היה אדם בלתי נסבל גם ברמה האישית. לתדמתו של קצין הוורמאכט הצייקן והפוריטני, ברונר הזמין זונות לדירה דרך קבע, ואירח בה מגוון חברים מפוקפקים, שותפיו הגרמנים והסורים לעסקי הברחות הנשק. החיים של ברונר בדמשק היו טובים. לצד תפקידו בעסקי הנשק של המחתרת האלג'יראית, הוא שימש גם כסוכן מקומי של חברת בירה גרמנית. בנוסף לכך, גידל ארנבים על הגג ופתח עסק צדדי של כרוב כבוש ביתי, אותו מכר לאחד המרכולים המקומיים. הוא לא ידע, שלקראת סוף שנות החמישים, צללי העבר שלו ירדפו אותו מכל עבר, מכיוונים רבים ויותר מפעם אחת.

רחוב בשכונת אבו רומאנה, דמשק (היום)

סימן האזהרה הראשון הבהב בנמל ביירות כבר באביב 1959. באפריל אותה שנה, עגן בלבנון עיתונאי גרמני בשם הרמן שֶפֶר, טיפוס מפוקפק שידו בכל ויד כל בו. בשנות החמישים, ניהל שפר שורה של עיתונאים אנטי-ממסדיים, שהיו מקורבים בעמדותיהם לימין הקיצוני. לאורך כל הדרך, תקף בחריפות את הממסד השמרני של בון ואת הקנצלר קונרד אדנאואר, ורשויות חוק רבות בגרמניה חשדו שהוא ממומן ופועל כסוכן השפעה מוסווה של המזרח הקומוניסטי.

ב-1959 ו-1960, ביקר שפר מספר פעמים בדמשק, והתחבב על הקהילה הנאצית המקומית. הוא התארח בביתו של קארל-היינץ שְׁפֵּאת, איש עסקים נוכל ושותפו הקרוב של ברונר בעסקי הברחת הנשק, והתיידד עם פרנץ רדמאכר, רוצח המונים נוסף ששימש כ"מומחה לענייני יהודים" של משרד החוץ הנאצי. סיפור הכיסוי של שפר היה כפול. לאנשים מסויימים סיפר שהוא הגיע למזרח כדי לפתוח כתב עת שיעסוק בפיתוח כלכלי בעולם השלישי, ולאחרים – שמטרתו האמיתית היא ללקט עדויות לטובתו של מקס מֶרְטֶן, יועץ הממשל האזרחי הנאצי ביוון ואחראי לגירוש יהודים לאושוויץ, שישב בכלא היווני באותה העת. בינתיים, שפר הצליח לשים את ידיו על שלל עשיר. הוא צילם את ברונר, גנב מסמכי מפתח שקשורים לעסקי סחר הנשק, ואסף מודיעין מקיף על הקהילה הנאצית בדמשק וקהיר. ב-16 במרץ 1960 גירשו אותו הרשויות הסוריות מהמדינה, אולם זה היה כבר מאוחר מדי.

מלון מירטום האוס בביירות – מקום מגוריו של הרמן שפר לאחר גירושו מסוריה. המלון, בבעלות גרמנית, נשרף במלחמת האזרחים הלבנונית. כאן תוכלו לקרוא על ההיסטוריה המרתקת שלו.

למעשה, עבד הרמן שפר, עיתונאי כושל שאינספור תביעות שונות היו תלויות נגדו, כסוג של יזם או רוכל מודיעין. הוא הבין שגורמים רבים מעוניינים במידע על הפושעים הנאצים המבוקשים במזרח התיכון, וחילק (ככל הנראה מכר) את המידע הזה ביד רחבה. הוא מסר לשירות החשאי הצרפתי מידע על ד"ר וילהלם בייסנר, איש ס"ד לשעבר שניהל את רשת הברחת הנשק למחתרת האלג'יראית. הצרפתים לא איבדו זמן, ומיד החליטו לתכנן מבצע שישגר את בייסנר לגיהנום בטרם עת. מסמכים של המוסד הישראלי, שהותרו לפרסום ב-2014, מרמזים כי שפר (שם קוד: מרחביה) מסר מידע על ברונר גם לתל אביב. הוא שיתף במודיעין גם את המשרד הגרמני להגנת החוקה (מקביל לשב"כ בישראל), ואת התובע הכללי בפרנקפורט, פריץ באואר, אחד מציידי הנאצים העקשנים ביותר באותה התקופה.

לאחר שמיצה את ההזדמנויות בעולם הביון ואכיפת החוק, מכר שפר את המידע גם למגוון רחב של מגזינים וצהובונים בגרמניה, שפרסמו כתבות עסיסיות על חייהם הטובים של הנאצים בדמשק. בראש אחת הכתבות, שכותרתה היתה "והם לא למדו כלום" (und nichts dazu gelernt), התנוססה תמונה עדכנית של ברונר ושותפיו. החשיפות של שפר פגעו אנושות בקהילה הנאצית במזרח התיכון, שחבריה התחילו להאשים אחד את השני בהדלפה לסוכן שחדר לשורותיהם.

במקביל, החשיפות של שפר טלטלו גם את ה-BND, השירות החשאי של מערב גרמניה. במטהו המבודד שבפולאך, פרבר פסטרולי וטובל בירק ליד מינכן, הרגיש רב המרגלים של בון, גנרל ריינהרד גֶהלֶן, שסכנות מקיפות אותו מכל עבר. חלק מהנאצים בדמשק ובקהיר עבדו עבורו, והחשיפות של שפר היו עלולות לקשר את השירות החשאי עם פושעי מלחמה. חשוב מכך, גהלן היה במצב רגיש מאד, מפני שסרטן של בגידה חלחל בתוככי השירות שלו. החל משנת 1957, הסתבר לו שהסובייטים החדירו חפרפרת לתוך המטה, וכעבור שנתיים היה ברור שמדובר בראש הדסק הסובייטי במחלקת הריגול הנגדי, בוגד שגרם למערב כולו נזק בל יתואר. ב-1959 וב-1960 החקירה התנהלה עוד בחשאי, אבל היה ברור לגהלן שברגע שהבוגד ייעצר, כל אויביו הרבים של ה-BND בבון ינצלו את המחדל הבטחוני האדיר בכדי לפגוע בשירות ואולי גם לפרק אותו.

ריינהרד גהלן – נשיא ה-BND, שירות הביון המערב גרמני

גהלן היה בטוח ששפר הוא סוכן קומוניסטי שעובד עבור מזרח גרמניה. בתגובה לחשיפות שלו ולפצצת הזמן המתקתקת של הבוגד במטה, החליט להיעזר – מכל האנשים – דווקא בפושע המלחמה הנמלט אלויס ברונר, שחי כעת בפחד הולך וגובר בדמשק. הוא הציע לו ביקור חטוף בגרמניה וחסינות זמנית ממעצר, אם יסכים למסור עדות שגהלן יכתיב לו. בעל הברית העיקרי של גהלן בממשל הגרמני, ראש לשכת הקנצלר הנס גְלוֹבְּקֶה, היה נתון אף הוא במצוקה קשה. עברו הנאצי, כפרשן המוסמך של חוקי נירנברג וכפקיד במשרד הפנים, חזר לרדוף אותו. במאי 1960, נחטף אדולף אייכמן והובא לדין בישראל. גלובקה פחד שאייכמן יזכיר אותו במשפט. וכדי להוסיף על הצרות שלו, הנס מרטן, היועץ למנהל האזרחי ביוון לשעבר, האשים אותו כי סיכל כוונה שלו ושל אייכמן (!) להציל עשרת אלפים יהודים יוונים ולהבריחם לפלסטינה. מרטן היה שקרן גמור. לא היה מבצע כזה, אם היה, אייכמן בוודאי לא היה מאשר אותו, ולגלובקה לא היתה כל נגיעה לעניין. אבל ראש לשכת הקנצלר הרגיש שהכתלים סוגרים עליו.

גהלן, שהיה זקוק נואשות לבעלי ברית, הציע לעזור לגלובקה באמצעות אלויס ברונר. אם ברונר, פקודו לשעבר של אייכמן ומהאחראים העיקריים לשואה, יעיד בשבועה כי לגלובקה לא היה כל קשר להשמדת יהודים, יוסרו הצללים מעל ראש לשכת הקנצלר. גהלן ככל הנראה קיווה כי הצעד הזה יקנה לו את תודתו הנצחית של גלובקה, וחסינות ברגע שהבוגד בתוך מטהו יחשף. התוכנית היתה כמובן רעיון עיוועים שאין כמותו. לגהלן לא היתה סמכות לתת חסינות לברונר, שהיה נתון למעקב מתמיד של התובע פריץ באואר. ביקור בגרמניה היה מסתיים בוודאות גבוהה במעצרו, בפיצוץ כל העניין ובשערוריה שהיתה מחריבה באופן סופי את ה-BND. למזלו של גהלן, ברונר עצמו נסוג מהתוכנית. בדצמבר 1960 הודיע באופן סופי שאינו מתכוון לבוא לגרמניה בשום מקרה, מחשש לחייו ולחרותו, וגם למסור עדות בנציגות מערב גרמניה בדמשק סירב. הוא נמנע ממגע עם הקונסוליה הגרמנית ופחד שאם יצור איתה קשר, זהותו תיחשף באופן רשמי והשעון יתקתק עד להסגרתו.

הרגיש רדוף מכל עבר: הנס גלובקה (מימין), ביחד עם הקנצלר אדנאואר

זה, לדעתי, הפתרון לחידת השמדתו של תיק ברונר בידי ה-BND בשנות התשעים. כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ברונר מעולם לא עבד כסוכן רשמי עבור ה-BND, ובניגוד למה שכתוב בספרים רבים, בוודאי שלא ניהל תחנה ולא שימש כ"איש של גהלן בדמשק". מסמכים שנחשפו לאחרונה בידי השב"כ הגרמני מצביעים שכמה סוכני BND זוטרים עמדו בקשר עמו, ודרכם העביר גהלן את הצעתו ההזויה. התיק הושמד, ככל הנראה, כדי להסוות את ההצעה של גהלן, וכך להגן על המוניטין שלו, של גלובקה ושל הממשל המערב-גרמני כולו. אולם המזימה נכשלה. המידע על כך נשמר בתיקי BND אחרים, שנפתחו לאחרונה לעיון חוקרים, ובקפקאות גרמנית טיפוסית, נשמר גם האינדקס, שמעיד על שיחה ארוכה שניהלו גהלן וגלובקה אודות ברונר.

אולם גם לאחר שגהלן עזב את ברונר והתפנה לצרותיו האחרות, לא הסתיים נתיב הדמים של הפושע הנמלט. בסוף שנת 1959, במפתיע, עצרו אותו שוטרי המוחבארת בדמשק והעבירו אותו למרתף של המודיעין הסורי. כשהקצין, קפטן לחאם, פתח את החקירה, הבין הפושע הנאצי שהוא בצרות גדולות. מכאן התחילה מערכת יחסים ארוכה וסוערת בין ברונר לשירותי המודיעין של סוריה, שהסתבכה בשל התערבותו המפתיעה של המוסד הישראלי.

בחלק הבא של הסדרה נספר על המודיעין הסורי ועל היוזמה לחטוף את "מנהיג היהדות הבינלאומית", וגם נגלה, כיצד קיווה ברונר לחלץ את אייכמן מבית הכלא בעתלית.

לפרק הבא: כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי


האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

האיש של היטלר בדמשק: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." זה היה סופו של סיפור אפל ומרתק, שהתחיל בכבשני אושוויץ, עבר במזימות התנקשות, ריגול וטרור והסתיים בסמטאותיה של דמשק. סיפורו האמיתי של הפושע הנאצי אלויס ברונר נחשף רק לאחרונה עם גילויים של מסמכים חדשים ומפתיעים. חלק ראשון בסדרה, שמבוססת על הספר שאני כותב בימים אלו ממש.

אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס- צילום שנלקח בגניבה על ידי עיתונאי גרמני אלמוני, 1985

בתאריך לא ידוע, לקראת סוף שנות התשעים, אחזו שומרים סורים גברתנים בזרועותיו של קשיש אוסטרי שתום עין, וגררו אותו החוצה מדירתו הנאה שברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק. הם זרקו אותו לצינוק, בוכה וצורח. "הדלת נסגרה", העיד אחד מהם לימים, "ולעולם לא נפתחה שוב." כעבור מספר שנים מת בבדידות בתאו, ונקבר מתחת למצבה עם שם בדוי. זה היה סופו של אחד מהמרצחים הנאצים הנתעבים ביותר, שמצא מקלט במשך עשורים בסוריה של אסד. אלויס ברונר, עוזרו הקרוב של אייכמן ב"מחלקה לענייני יהודים" בגסטפו, היה שליח אישי לענייני רצח והשמדה. בכל מקום אליו הגיע – סלובקיה, יוון, צרפת – השאיר אחריו עשרות ומאות אלפי נרצחים. הוא פיתח שיטה מחוכמת, שהשתמשה בכספי הקהילה היהודית עצמה ובמערך מלשינים, כדי למנוע אפילו מילד יהודי אחד לברוח מהתנורים. לאחר שנמלט לסוריה, הצליח לשרוד שני נסיונות התנקשות של המוסד, עונש מוות שלא בפניו, ואינספור בקשות הסגרה של צרפת, גרמניה המערבית ומדינות אחרות. בסופו של דבר, הרודן הסורי חאפז אל-אסד העניש אותו, אבל מהסיבות הלא נכונות. עדויות שומריו של ברונר, שנלקחו בידי עיתונאי צרפתי ממחנות פליטים בירדן, ומסמכים חדשים שנחשפו על ידי סוכנויות ביון, חושפים טפח מחייו של פושע המלחמה הנמלט, שניהל קריירה של טרור, סחר נשק והדרכה בשיטות הגסטפו שנים רבות לאחר תום המלחמה. העדויות החדשות מבהירות, סוף סוף, גם מה בדיוק עורר עליו את זעמו של אסד והביא למותו האומלל.

כמו נאצים רבים אחרים, אלויס ברונר ירד למחתרת לאחר כניעת הרייך השלישי במאי 1945. המקרה העיוור סייע לו עד מאד. במשרד של אייכמן היה לבלר בשם אנטון ברונר, וכדי להבדיל בינו לבין אלויס, נהגו לקרוא להם "ברונר 1" ו"ברונר 2". אנטון נלכד ועמד לדין בבית משפטי אוסטרי-סובייטי, ופליטים יהודים זיהו אותו בטעות כאלויס. ברונר 2 הוצא להורג, ובכך נתן תעודת ביטוח מסויימת לברונר 1. שנים מאוחר יותר, אפילו ה-CIA לא הוציא מכלל אפשרות שאלויס ברונר סיים את חייו על הגרדום.  

אלויס ברונר בזמן המלחמה

בניגוד לרבים מחבריו, שברחו לאיטליה ולדרום אמריקה, או סתם "השתקמו" בגרמניה המערבית, החליט ברונר לברוח למזרח התיכון. מאוחר יותר, בראיון עיתונאי מ-1985, סיפר מעשייה אקזוטית על בריחתו. לפי דבריו, הוא ארגן קנוניה עם חבר, פקיד בממשל הכיבוש הגרמני בצרפת בשם גיאורג פישר, שהיה דומה לו במבנה פניו ובקומתו. באביב 1954, במהלך הקרנבל בבון, העמידו השניים פנים שהם מבושמים, נכנסו לאחת המספרות וסיפרו לבעל המקום שהם רוצים למתוח את נשותיהם על ידי "החלפת תספורות". אלויס ברונר קיבל את התספורת של גיאורג פישר, ולהיפך. לאחר מכן לקח ברונר את הדרכון של פישר ואת זהותו, וכך נמלט לאיטליה ואז לאלכסנדריה. הסיפור צבעוני, אבל ככל הנראה לא נכון. ממסמכים גרמניים עולה כי ברונר פשוט גנב את הדרכון של פישר, החליף את התמונה וברח. כשעגן באלכסנדריה, בוודאי הבין שהחבל החל להתהדק סביב צווארו. זמן קצר קודם לכן, בית משפט צרפתי הוציא כנגדו גזר דין מוות שלא בנוכחותו.

באותה תקופה שרצה מצרים יועצים גרמנים לרוב, חלקם הגדול עם עבר בוורמאכט, בס"ס או במוסדות מדעיים נאציים שונים. המשטר המלוכני, ולאחריו משטר הקצינים החופשיים של גמאל עבד אל נאצר, היו מעוניינים לבנות מחדש את הצבא והתעשייה המצרית לאחר התבוסה המשפילה של 1948. בחלק מחוגי האליטה של מצרים רווחה הערצה לנאצים ולהיטלר, לא רק בגלל אנטישמיות, אלא גם משום שאלו נלחמו בכובש הבריטי השנוא. למרות תבוסתם, נתפסו הוורמאכט והס"ס כארגונים צבאיים אדירים שיש ללמוד מהם. ותיקי הארגונים הללו מצאו שבגרמניה המשתקמת יש ביקוש מוגבל בלבד למרכולתם, ולכן רבים מהם שמחו לעבוד במצרים. השכר היה אמנם נמוך יחסית, אך התנאים הנלווים היו מפוארים, כולל דירות מרווחות וממוזגות, מנוי מפנק בקאנטרי-קאלב (מותרות של ממש באותה התקופה) וכניסה חופשית יחסית לחוגי האליטה. ארגוני הביון של גרמניה המערבית תמכו באותם יועצים, מפני שראו בהם חיל חלוץ של המערב במזרח התיכון ומחסום בפני התפשטות סובייטית. אפילו ישראל לא התרגשה יותר מדי באותה התקופה. "נו, עוד נאצי במצרים", אמר דיפלומט ישראלי לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שניסה לעניין אותו בדו"ח על פושע מסויים שהגיע לארץ הנילוס. הגישה הישראלית לעניין תשתנה בקיצוניות מאוחר יותר, מסיבות שעוד נעמוד עליהן.

למרות ריבוי היועצים הגרמנים, ברונר לא מצא את מקומו במצרים. המשטר של נאצר היה זקוק לקצינים ולמדענים, לא למומחים לרצח עם. לברונר, איש הגסטפו לשעבר, לא היתה גישה למשטרה החשאית המצרית, ולכן לא מצא משרה כיועץ לביטחון פנים. אפילו מנהיג "מפלגת הרייך הסוציאלית", פלג ניאו-נאצי שנאסר בגרמניה המערבית וראשיו גלו למצרים, הבהיר לברונר שאינו רצוי בארגון שלו. בצר לו, פנה פושע המלחמה הנמלט למלאך השומר של המבוקשים הנאצים באשר הם, המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני. זה הבהיר לברונר שיש לו חברים בסוריה, והוא יכול לסדר לו ויזה, דירה ומקום עבודה.

המלאך השומר של המבוקשים הנאצים – חאג' אמין אל חוסייני סוקר חיילי ואפן ס"ס מוסלמים בזמן המלחמה

לכן, ככל הנראה בסוף שנת 1954, הפליג ברונר לביירות ומשם המשיך לדמשק. כאן, הפרטים על מעלליו סותרים ומעורפלים. בספרים מסויימים על הנאצים במזרח התיכון כתוב שניהל מחתרת ניאו-נאצית בינלאומית בהנהגתם של מרטין בורמן (שמת למעשה ב-1945) ואדולף אייכמן (שהתפרנס בדוחק כפועל בארגנטינה). טענה רצינית יותר גורסת כי ברונר עבד עבור שירות הביון המערב-גרמני (BND) כסוכן או כראש התחנה בדמשק. טענה זו מגובה בראיות נסיבתיות. ראשית כל, אנחנו יודעים שה-BND לא היסס להעסיק נאצים, כולל פושעים ידועים לשמצה, בעיקר במדינות זרות או תחנות הרחוקות מהמטה. שנית, ידוע לנו של-BND היה תיק של 581 עמודים על ברונר, שהושמד בשנות התשעים, כנראה בהוראה מגבוה. ההשמדה של התיק מעוררת חשדות כבדים שהיה למודיעין הגרמני משהו להסתיר.

אולם בסברה הזאת, שהפכה לסוג של קונצנזוס, יש מספר בעיות קשות. המסמכים של הקונסוליה המערב גרמנית בדמשק מראים כי ד"ר גיאורג פישר (שמו הבדוי של ברונר) פחד להתקרב אליה ונמנע מליצור עמה קשר, מלבד מכתבי הלשנה מגעילים על כמה מבני עמו שהתגוררו בעיר. הוא היה שנוא בקרב הדיפלומטים, ואף כי אין להוציא מכלל אפשרות שמסר מידע לגורמי BND כאלה ואחרים, קשה להאמין שנשא בתפקיד של ראש תחנה בלי שמישהו מהקונסוליה ידע על כך. למרות שהתיק של ברונר הושמד, התיקים של נאצים אחרים שחיו בסביבתו של ברונר, ודווקא כן עבדו עבור ה-BND, נחשפו באופן כמעט מלא. ככל הידוע לי, אין בהם אפילו בדל ראיה על העסקתו של ברונר כמרגל מערב-גרמני. אם כן, למה השמידו את התיק? חשוב לציין שדווקא האינדקס שלו שרד. נגיע לזה מאוחר יותר.

העבודה האמיתית של ברונר בדמשק היתה מטונפת למדי. הוא הצטרף לנאצים לשעבר, ביניהם פרנץ רדמאכר, המומחה לענייני יהודים של משרד החוץ ההיטלראי, וד"ר וילהלם בייסנר, מרגל ס"ד שרק תבוסת גרמניה בצפון אפריקה מנעה ממנו לקחת חלק בהשמדת יהודי ארץ ישראל. הכנופייה הזאת, שחברו אליה כל מיני גרמנים מפוקפקים שגרו במצרים ובסוריה, הקימה חברת קש בשם OTRACO (Orient Trading Company). במשך שנים רבות לא מצאו תיעוד רשמי לקיומה של החברה, והיו מומחים שאף הניחו שהיא מיתוס. אולם לצד זכרונות של מעורבים שנמסרו בדיעבד וכתבות עיתונאיות, הצלחתי למצוא בארכיון צרפתי רישום בזמן אמת על הקמתה. ביחד עם שרשרת של חברות קש גרמניות, רובן בהנהלת נאצים או ניאו נאצים, OTRACO ניהלה עסקים רווחיים של הברחת נשק ממדינות הגוש המזרחי למחתרת האלג'יראית, שהתקוממה באותה העת נגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי.

מרכז של ריגול, סחר נשק ומקום מקלט לפושעים נאצים – דמשק בשנות החמישים

לפני שנגיע למעלליו הסוערים יותר של ברונר, נותרת עדיין השאלה, מדוע השמיד ה-BND את התיק שלו. התשובה מוזרה ביותר, ואפשר להגיע אליה בדרכי עקיפין. בקרוב נפגוש במרגלים חובבים, מזימות בינלאומיות וראש סוכנות ביון אחד שעשה דברים מטופשים באופן קיצוני בכדי לשמור על מעמדו. הישארו עמנו לחלק השני של הסדרה.

סוכן כפול: צוהר חדש לעולם הצללים

ספר חדש מאת קובי סגל פותח צוהר אפלולי לעולמם של הסוכנים הכפולים, יחסיהם המתעתעים עם מפעיליהם והתפקיד שמילאו במלחמת העולם השנייה, במלחמה הקרה, בסכסוך הישראלי-ערבי ובעימותים אחרים במאה העשרים. ינשוף היסטורי על מבוא חדש לממלכת הצללים.

קובי סגל, סוכן כפול: גיוס, הפעלה, תובנות (אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין, 2020)

ביוני 1940, שיא השפל של מלחמת העולם השנייה, כבשה גרמניה הנאצית את איי התעלה, השוכנים בין בריטניה וצרפת. הפקידות הבריטית של האי שיתפה פעולה באופן מלא עם הכובש הגרמני, לרבות בהסגרת יהודי האי הבודדים למחנות השמדה. במקביל, היו גם כאלו שחשבו כי הכיבוש הזר יכול להעניק להם הזדמנויות יקרות מפז. אחד מאלה היה פורץ כספות בריטי בשם אדי צ'פמן שנכנס ויצא מבתי סוהר. לאחר ששוחרר ואז נחבש לתקופה קצרה בכלא נאצי בחשד לגניבה, התנדב צ'פמן לעבוד עבור האבוור, המודיעין הצבאי הגרמני. ראש תחנת האבוור בנאנט, סטפן פון גרונינג (שם בדוי: ד"ר גראומן), העביר אותו לוילה צרפתית מפוארת בתנאי מלון יוקרה, ואימן אותו במשך חודשים בטכניקות ביון מתקדמות. אבל לאחר שצ'פמן הוצנח בבריטניה, דפק מיד על הדלת הראשונה וביקש לקרוא למשטרה. משם, הוא הועבר מניה וביה למחנה 020 של ה-MI5, שירות הריגול הנגדי של הוד מלכותה, שהאזין לתשדורות האבוור וציפה בכליון עיניים לבואו.

מרגע זה, הפך פורץ הכספות הקטן לאחד מהסוכנים הכפולים המרשימים ביותר במלחמה. הוא הוצנח מספר פעמים על ידי הבריטים באירופה הכבושה, ועל ידי הגרמנים באנגליה, האכיל את מפעיליו מהאבוור בדיסאינפורמציה מחוכמת, ונהנה מבילויים יקרים, מלונות מפוארים ומאהבות שהמתינו לו בכל נמל שפקד. מי שירצה לקרוא עוד על הסיפור של צ'פמן, מוזמן לרכוש את ספרו המשובח של בן מקנטייר, סוכן זיגזג. לעומת זאת, מי שירצה למקם אותו בתוך ההקשר המרתק של תורת הסוכנים הכפולים, ההיסטוריה שלהם ודרך הפעלתם במאה העשרים, ראוי שישיג לעצמו עותק מספרו החדש של קובי סגל, עורך דין ויוצא קהילת המודיעין. הספר, סוכן כפול:  גיוס, הפעלה, תובנות, עתיד לראות אור בקרוב בהוצאה משותפת של אפי מלצר בע"מ והמרכז למורשת המודיעין.

סגל סוקר ומנתח את תופעת הסוכנים הכפולים במברשת היסטורית רחבה, והיריעה שהוא פורש בפני הקורא היא עצומה ומרתקת כאחד. לאחר הקדמה שעוסקת באחד הסוכנים הכפולים המעניינים ביותר שמוזכרים בתנ"ך, חושי הארכי, ובתופעות דומות ביוון, רומא וסין העתיקות, פונה סגל למאה העשרים. כמה מהפרקים המעניינים ביותר עוסקים במלחמת העולם השנייה. בניגוד למחברים כמו ג'ון קיגן ומקס הייסטינגס, סגל חושב שהמודיעין מילא תפקיד מכריע במלחמה הזאת, ושלצד התרומה האדירה של פיענוח הצופן הגרמני ("אניגמה"), גם הסוכנים הכפולים תרמו את חלקם לניצחון במערכה.

סגל מתאר למשל באריכות את ב"דאבל קרוס", אחד מהמבצעים המודעיניים המזהירים בעידן המודרני. בהסתמך על שפע מקורות, זכרונות ודוחות, הוא משחזר לקורא העברי את האופן שבו המודיעין הבריטי הצליח ללכוד ו"להכפיל" כמעט את כל הסוכנים הגרמנים בבריטניה. כלומר, להעמיד בפניהם ברירה בין מאסר והוצאה להורג, לבין שיתוף פעולה. הם ימשיכו לשדר לגרמנים, אבל רק את המידע שהשירות החשאי הבריטי, MI6, יתיר להם לשדר. המידע ששידרו הסוכנים הכפולים, ברשות ובסמכות, היה מה שנקרא בטרמינולוגיה המקצועית "מזון תרנגולות", כלומר, מודיעין אמיתי אך לא מזיק שיבנה את אמיתות הסוכן, לצד דיסאינפורמציה מכוונת שתטעה את הגרמנים.

אדי צ'פמן, הנוכל הקטן שהזכרנו קודם, היה חלק ממבצע דאבל קרוס, וסייע לקרב על האוקיאנוס האטלנטי באמצעות האבסת הגרמנים במזון תרנגולות שנרקח היטב. כזכור, אחת המערכות החשובות ביותר במלחמת העולם השנייה התנהלה באותו אוקיאנוס. אדמירל דניץ, ראש פיקוד הצוללות הגרמני, שיגר "להקות זאבים" של צוללות לעמקי הים, בכדי להטביע כמה שיותר ספינות אספקה וסיוע שהיו בדרכן לבריטניה ולברית המועצות. מכיוון שמלחמת העולם השנייה, במיוחד החל מ-1942, התנהלה כמלחמת התשה, נודעה חשיבות עליונה לכמות האספקה שהגיעה למדינות הלוחמות. לכן, טונאז' הספינות המוטבעות לעומת אלו שעגנו בנמל היעד הפך להיות קריטי לכל הצדדים. הבריטים הצליחו בהדרגה להשיג יתרון בקרב על האוקיאנוס בשל מיומנות צוותים, נכונות ללמוד ולהסתגל, שימוש נכון בשיירות ומטוסי סיור, אולם בראש ובראשונה, בזכות מודיעין אותות חריג באיכותו. אנשי המודיעין הבריטי הצליחו לפענח חלקים נכבדים מהצופן הגרמני, במיוחד את זה של הצי. לכן, הם האזינו לשידורים והשכילו לצוד את הצוללות. אולם, אליה וקוץ בה: אם הגרמנים יראו שיותר מדי צוללות טובעות, הם עלולים לשנות את הצופן וההשלכות על המלחמה יהיה קריטיות. כמו בכל מבצע מודיעיני מורכב, נוצר כאן מתח בין שימוש חיוני במידע לבין הגנה על מקור.

הבריטים השתמשו במגוון שיטות כדי "לתרץ" הטבעה של ספינות וצוללות, כך שהגרמנים לא יבינו שהאיכון התבצע דרך פיענוח האניגמה. לפעמים שלחו מטוס סיור ש"יראה" את הצוללות, לפעמים תצפיות אחרות, ובמקרה אחד חריג, אפילו המציאו "סוכן בכיר" במטכ"ל הגרמני שהעביר את המידע ודאגו שהגרמנים ישמעו על כך. בהקשר הזה, לסוכנים המוכפלים של "דאבל קרוס" היתה חשיבות עליונה. צ'פמן, שהזכרנו קודם, דיווח לגרמנים, כביכול באמצעות מסמכים שהצליח לגנוב מבריטניה, על פצצת עומק בריטית חדשה שיכולה להטביע צוללות ממרחק רב יותר. בכך, תרם רבות למערכת ההטעייה שנועדה להגן על הסוד הגדול מכולם: פענוח האניגמה.

בספר, מתאר סגל שורה של טיפוסים צבעוניים שעמדו במרכז המבצע. קולונל רובין סטיבנס ("עין הפח") המוזר והמיזנטרופ, המלומד האוקספורדי ג'ון מסטרמן, לורד ויקטור רוטשילד האריסטוקרטי וחובב הפיצוצים, וקולונל תומס רוברטרסון (טאר), הוגה רעיון "דאבל קרוס", שהתפרסם באמירה כי "סוכן חי שמטעה את האויב עדיף מסוכן מת שכבר לא מועיל."

            זו, כמובן, רק אפיזודה אחת בספרו של סגל. הוא מתאר בפרוטרוט גם את יתר מבצעי ההטעייה המפורסמים של מלחמת העולם השנייה, שסייעו ואף אפשרו את הניצחון בעל עלמיין, הפלישה לנורמנדי וקרבות אחרים, אך גם כשלונות מודעיניים שתרמו להפסד הצורב במבצע "גן שוק" (הצניחה בארנהיים) בשלהי 1944. להטעייה תרם מבצע סוכנים כפולים – אולי ההכפלה המוצלחת היחידה מהצד הגרמני – במסגרתו האבוור לכד והכפיל את המרגלים הבריטים שהוצנחו בהולנד.  פרקים אחרים עוסקים בסוכנים הכפולים הסובייטים בראשית ימי ברית המועצות, במלחמת העולם השנייה ובמלחמה הקרה, ובמיוחד בעלילותיו של רב המרגלים האכזרי פאבל סודופלאטוב. המלחמה הקרה מקבלת תשומת לב מיוחדת בספר, עם פרקים שעוסקים בריגול הקומוניסטי במערב, לרבות "החמישייה" הידועה לשמצה של קיימברידג'. פרק חשוב במיוחד עוסק באשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר ואולי מגדולי הסוכנים הכפולים במאה ה-20, שהעביר לישראל מידע לפני מלחמת יום כיפור. סגל סוקר את העמדות השונות בשאלה, האם מרואן היה סוכן ישראלי "ביעד" (כלומר, עבד רק עבור ישראל), או שהיה סוכן כפול, ולמעשה הטעה את ישראל בחסות מצרים. למרות שהמסמכים שהתפרסמו לאחרונה והמחקר המעודכן, לרבות ספרו החדש יחסית של אורי בר יוסף, מצביעים על כך שמרואן לא היה סוכן כפול, נמנע סגל מלהביע עמדה בשאלה זו.

            בחלקו האחרון של הספר, המפורט מכולם, צולל המחבר לעולם המלחמה בטרור. הוא מראה כיצד המוסד, ה-CIA וגופי מודיעין אחרים השתמשו בהצלחה בסוכנים כפולים לסיכול פיגועים, איסוף מודיעין ופגיעה ברשתות התקשורת של ארגוני הטרור. כאן, בין היתר, מותח סגל ביקורת חריפה על רוברט איימס, אחד הערביסטים המפורסמים ביותר של ה-CIA בסוף המאה ה-20. גישתו של איימס, שדגל בדיפלומטיה חשאית והבנות עם אש"ף, ויצר קשרים מצויינים עם עלי חסן סלאמה, ראש המודיעין של ערפאת, נראית לסגל כפייסנות נאיבית שלא סיכלה אפילו פיגוע אחד, ונתנה לאש"ף לגיטימציה שלא היה ראוי לה. אחרים, לרבות טים ויינר, ההיסטוריון החשוב של ה-CIA, חולקים על סגל נמרצות. והקורא יכול לשאול את עצמו את השאלה: ביחסים בין איימס וסלאמה, מי היה סוכן ומי מפעיל, מי הטעה את מי, ומי הכפיל את מי? זו שאלה קריטית, שצפה תמיד באוויר במערכות יחסים מורכבים בין כפולים לבין מכפיליהם.

            ספרו של סגל מצויין, רהוט וכתוב היטב. כמבוא ההיסטורי הראשון המתפרסם על נושא הסוכנים הכפולים בעברית, הוא פותח צוהר לנושא החשוב והמרתק הזה, ויהווה נקודת פתיחה הכרחית לכל מי שירצה ללמוד ולקרוא על התחום. מעבר לסיפור ההיסטורי, יש בו גם תובנות פסיכולוגיות רבות על אנשים שבוגדים במולדתם או במשלמי משכורתם, והאופן שבו הם חושבים, פועלים, מופעלים ומתנהלים. ובכל זאת, יש לי כמה מחלוקות משמעותיות עם הגישה המוצגת בספר.

            ראשית כל, ישנה ההגדרה. בניגוד להגדרה המצמצמת של השב"כ והיסטוריונים המזוהים איתו, המגדירים סוכן כפול אך ורק כאדם שנשכר בידי ארגון מודיעין אחד, אך בפועל עובד עבור ארגון אחר, ה-CIA מחיל את ההגדרה גם על עובד מנגנון בשירות ביון, שמרגל עבור שירות יריב. כלומר, לא רק סוכנים שעובדים עבור שני צדדים, אלא גם עובדי מדינה בכירים שמחליטים לבגוד (הרולד "קים" פילבי, למשל). שתי ההגדרות לגיטימיות, אך לפעמים נראה כי סגל מתרחב מעבר לשתיהן עד בלי די. באחד הפרקים, הוא מגדיר כסוכנים כפולים אפילו "מסתערבים" ולוחמי קומנדו ישראלים שחדרו למעוזי טרור פלסטיניים בתחפושת. ברגע שההגדרה רחבה מדי, היא מאבדת ממשמעותה.

            בעיה אחרת נעוצה במקורות שעליהם מתבסס "סוכן כפול", לעיתים קרובות מדי ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר או ספרים פופולריים שנכתבו בגישה שאינה מדעית. למרות ההצהרה בהקדמה, יש מעט מאד שימוש במקורות ארכיוניים באנגלית, עברית, רוסית או גרמנית.  לעיתים מתעלם סגל ממחקר חדש, ובכך הוא גורם לקורא להחמיץ את המחלוקות העזות שאופפות סוכנים כפולים מסויימים. למשל, הוא מציג את הסוכן הגרמני-יהודי ריכרד קאודר ("קלאט") כסוכן כפול סובייטי שהטעה את הגרמנים וסייע לסגור עליהם את המלכודת של סטלינגרד. כאן הוא מסתמך בעיקר על זכרונותיו של המרגל הסובייטי הבכיר פאבל סודופלאטוב, שכביכול הפעיל את קלאט, ועל ספרו של אברהם זיו-טל, שקשה לראותו כמחקר מדעי. לגיטימי לחשוב שקאודר היה סוכן כפול, ויש חוקרים הסבורים כך, אולם המחקר החדש בגרמנית נוטה להניח שהוא לאו דווקא עבד עבור הסובייטים אלא רימה את כל הצדדים במידה שווה. סגל טוען שהעריק הסובייטי יורי נוסנקו, שמסר מידע למודיעין האמריקאי, היה בפועל סוכן כפול של הקג"ב. שוב, יש הסבורים כך, אולם המחקר הפנימי החדש של ה-CIA (מאת ריצ'רד הוייר) מגיע למסקנה ההפוכה, והיה כדאי להתמודד איתו או לפחות להזכיר אותו. בכל מקרה, כמעט כל ההיסטוריונים מסכימים שבעייתי לסמוך על ספרי זכרונות של אנשי ביון לשעבר. במקרים רבים הם סובלים מבעיות אמינות קשות, מאדירים את עצמם יותר מהמגיע להם, או מתארים אפיזודות שלא היו ולא נבראו.

            לבסוף, הספר היה זקוק לעריכה מדעית קפדנית יותר, ומפעם לפעם ניתן בו פליטות קולמוס וטעויות עובדתיות קטנות. למשל, הועידה שהתקיימה חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השנייה היתה ועידת פוטסדאם, ולא ועידת יאלטה. "צבאות זרים מזרח" (Fremde Heere Ost), ארגון הביון של גנרל ריינהרד גהלן, לא היה שייך לאבוור, אלא למפקדת כוחות היבשה (OKH), ולא עסק באיסוף מודיעין אלא רק בניתוחו. "קים", הכינוי של המרגל הבריטי המפורסם הרולד פילבי, אינו שמו של גיבור ספר הג'ונגל (זה הוא מוגלי), אלא הגיבור של ספר הרפתקאות אחר של קיפלינג הקרוי על שמו. מרגל סובייטי אחר שמוזכר בספר נקרא אלג'ר היס, ולא אדגר היס. היינץ פלפה, גדול הסוכנים הכפולים הסובייטים בביון המערבי גרמני ומגדולי הבוגדים במלחמה הקרה, נעצר ב-1961 ולא ב-1959.

            למרות הבעיות הללו, סוכן כפול – גיוס, הפעלה, תובנות הוא ספר מבוא משובח וראוי לקריאה, שיוכל להעביר לכם שעות מהנות רבות ולפתוח לכם צוהר לעולם חדש. הוא אמור לצאת לחנויות בימים הקרובים ממש, ואני ממליץ עליו בכל לב.

מדוע ישראל וגרמניה התפייסו במהירות לאחר השואה?

מדוע התפייסו ישראל ומערב גרמניה זמן קצר כל כך לאחר השואה? ספר חדש ומרתק של דוד ויצטום עוסק בשאלה הזאת, וחושף תוך כדי כך אמיתות חשובות על אסטרטגית העל של ישראל. ינשוף היסטורי על תחילתה של ידידות מופלאה.

דוד ויצטום, תחילתה של ידידות מופלאה? הפיוס בין ישראל לגרמניה, 1948-1960 (הוצאת שוקן, 2018)

בשאלת יחסים בינלאומיים אנו שואלים עצמנו השאלה הפשוטה והיחידה: מה טוב לישראל. ואם זה טוב – כל רגשותיי וכל האינסטינקטים היהודים שלי, וכל כבודי היהודי והאנושי אומרים לי: עשה מה שטוב לישראל ומה שדרוש לביטחונה. ואם קורבנות השואה מדובבים בקבר, יאמרו: חזק ואמץ.

ראש הממשלה דוד בן גוריון, נאום בכנסת על עסקת הנשק עם גרמניה, 1.7.1959

כיצד התפייסו מדינת ישראל וגרמניה המערבית, זמן קצר כל כך לאחר השואה? במבט לאחור, השאלה הזאת נראית מופרכת. עם ששליש ממנו נרצח בפקודתם של שליטי גרמניה הנאצית, ובהשתתפות פעילה של חלק גדול מאזרחיה, קושר ברית הדוקה עם אותה מדינה עשר שנים לאחר מכן? בראשית שנות החמישים, כמעט ולא מצאת כתב בעיתונות הישראלית, סופר או אינטלקטואל שהעז לדבר על פיוס עם גרמניה. להיפך – העיתונות ראתה ברפובליקה הפדרלית המשך ישיר של גרמניה הנאצית, והרבתה באזהרות על כינונו של "רייך רביעי". באותם הימים, על הדרכונים הישראלים הוטבעה החותמת "לכל המדינות חוץ מגרמניה", זמרת גרמניה גורשה בבושת פנים מהארץ למרות שקיבלה אשרת כניסה, וממשלת ישראל הטילה איסורים מאיסורים שונים על צריכת תרבות גרמנית ומסחר עם גרמניה. יתר על כן, ותיקי אצ"ל ולח"י איימו לרצוח כל גרמני שיעז להראות פניו על אדמת ישראל. והנה, כבר בסוף אותו עשור, הציגו בתי הקולנוע סרטים גרמניים לרוב, תיירים גרמנים ביקרו בארץ באופן חופשי, ובעיקר – בין שתי המדינות נוצרה ברית צבאית ומדינית שמחזיקה מעמד עד ימינו אלו.

כל מי שיעיין בעיתונות של אותם ימים, יוכל לראות עד כמה עזה, כביכול, היתה ההתנגדות להתפייסות עם "אומת הרוצחים". מנחם בגין חצב אש ולהבות נגד הסכם השילומים והבטיח מרד, גרדומים ומלחמת אחים, בעוד חסידיו רוגמים את הכנסת באבנים. רבבות השתתפו בהפגנות המונים, מונהגים בידי פרטיזנים ולוחמי גטאות. המאורות האינטלקטואליים הגדולים של התקופה, ביניהם נתן אלתרמן, התגייסו כנגד הפיוס והנורמליזציה עם גרמניה, ואליהם הצטרפו העיתונאים המשפיעים ביותר של הדור. והנה – במבט לאחור – ההתנגדות הזאת נראית כקצף על פני המים. בגין, שאיים במרד מזויין ומלחמת אחים, דיבר גבוהה גבוהה אך לא עשה דבר. אלתרמן השלים בהדרגה עם המציאות, וההפגנות נגד גרמניה הפכו לעניין רוטיני שלא השפיע באמת על התפתחות היחסים. בסופו של דבר, נותרו רק שרידים, כמו החרם הישראלי על ואגנר ואזרחים מעטים שמוסיפים להימנע מקניית תוצרת גרמנית או ביקורים בגרמניה.

בספרו החשוב, תחילתה של ידידות מופלאה – הפיוס בין ישראל וגרמניה, מסביר החוקר והעיתונאי דוד ויצטום מדוע היה התהליך היה מהיר כל כך, וכיצד ההתנגדות לו קרסה במהירות רבה כל כך. לשיטתו, הדבר קרה בשל צירוף מורכב של נסיבות. ראשית כל, קבוצה קטנה של דיפלומטים, סופרים ועיתונאים יהודים-גרמנים, שזעמו אמנם על גרמניה אך ראו בה עדיין את ביתם התרבותי, פילסו את הדרך לפיוס בין המדינות גם בתקופה שהדבר נראה כבלתי אפשרי. אולם הקרקע שאלו הכשירו היתה מצמיחה, ככל הנראה, רק ראש ולענה, לולא התפתחויות גיאו-פוליטיות משמעותיות שבאו לעזרתם. בראשית שנות החמישים, ישראל וגרמניה המערבית היו זקוקות אחת לשנייה. המדינה היהודית הצעירה צמאה לסחורות חיוניות ולמטבע זר, וגרמניה, לעומת זאת, ראתה בהכרה יהודית מסלול עוקף למערב האנטי-קומוניסטי שאליו רצתה להצטרף. לאלו, כותב ויצטום, הצטרפו שיקולים מוסריים של תחושת אחריות קולקטיבית (אם כי לא אשמה) מצד חלק מקובעי המדיניות הגרמנים, והדינמיקה של המלחמה הקרה, שהשליכה הן את גרמניה המערבית והן את ישראל לאותו מחנה בינלאומי.

בעוד הייקים תיווכו בשקט, והצרכים וההתפתחויות הגיאו-פוליטיות סייעו להכשיר את הדרך, הפיוס לא היה מתאפשר ללא כוח אישיותם של שני מנהיגים קשישים: ראש הממשלה דוד בן גוריון והקנצלר קונרד אדנאואר, אנשים מנוסים, פרגמטיים ובעלי מזג אוטוריטי ועוצמה פוליטית בלתי נדלית. שניהם קראו את המפה הפוליטית היטב, ראו ביחסי ישראל-גרמניה כורח המציאות ופעלו בהתאם, ביעילות וללא סנטימנטים. בכנסת, הסכם השילומים אושר חרף פרעות המוניות של תומכי בגין, וגם בבונדסטאג, נזקק אדנאואר לקולות האופוזיציה הסוציאל-דמוקרטית בכדי לאשרו. צירים רבים, בעיקר מהימין, חשבו כי יש להשקיע את כספיה של גרמניה בראש ובראשונה בפליטים גרמנים, ורבים אחרים פחדו מתגובת העולם הערבי. ישראל, מצדה, הדגישה שאינה רואה בשילומים כפרה אלא רק החזרת גזילה. לא ייתכן, אמרו אנשי בן גוריון, שהגרמנים רצחו יהודים וגם ישמרו את כספיהם ואת רכושם. טקס החתימה בלוקנסנבורג (1952), היה קפוא ועגום בהתאם. ישראל גם החמיצה את השעה לכינון יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. כשגרמניה המערבית רצתה זאת, בשעה שהכירו בה כל מדינות המערב ב-1955, גררה ישראל רגליים. לאחר מכן, נמנעה ממשלת אדנאואר מכינון יחסים כאלו, עקב איומם המוצהר של הערבים שינתקו עמה יחסים ויכירו במזרח גרמניה הקומוניסטית במקומה.

אולם חרף העדר היחסים הדיפלומטיים, אלו שחשבו שהסכם השילומים לא יביא לפיוס בין ישראל לגרמניה השלו את עצמם וגם אחרים. בפועל, מתאר ויצטום ביד אומן כיצד פתח ההסכם דינמיקה בלתי נשלטת של התקרבות. לא רק משום שהעלה את רמת חייהם של אזרחים רבים ובכך יצר אינטרס מובנה לתמוך בו ובממשלה שחתמה אותו, אלא גם מפני שהכתיב שיתוף פעולה הדוק עם גרמנים אינדיבידואלים: מדינאים, אנשי עסקים, מומחים וטכנאים שהגיעו לארץ בכדי להדריך את הישראלים כיצד להשתמש בציוד שרכשו. גם בצד הגרמני, התמוססה ההתנגדות עקב הדינמיקה הכלכלית של ההסכם. הישראלים קנו סחורה גרמנית באמצעות כספי השילומים, ובכך יצרו ביקושים והזניקו ענפים מסויימים בתעשייה של בון. באמצעות הפיצויים לישראל ולניצולי השואה, סבסדה הממשלה הגרמנית את התעשייה שלה עצמה. עורך מעריב עזריאל קרליבך, ממתנגדיו החריפים של הסכם השילומים, הפליא לתאר את הדינמיקה הזאת בעטו המושחז:

הבטיחו לנו, בשעת הויכוח על השילומים, כי לזה לא נגיע לעולם. כי לא נשב שם בקלן כמקבלי פיצויים של חסד, המחייבים הערכה איזו שהיא, התקרבות כלשהי כתמורה. אלא נשב שם כפקידי הוצאה לפועל, הגובים מייד הפושע את קנסותיו, המחרימים ומחזירים גזל מידי גוזלו… אך לא כך ישבנו. הגרמנים קיימו בכנות את אשר קיבלו על עצמם. ואנחנו נאלצנו לבקש מהם מפעם לפעם שאף יעשו עמנו לפנים משורת החוזה, והם עשו.. ונתקבל הרושם, שהם כל כך טובים.. ואין אתה יכול לירוק לתוך הקערה שמתוכה אתה אוכל- בתיאבון. ונישאו נאומים (איומים) על "הפרשה העגומה ביחסי שני העמים" שכאילו נסתם עליה הגולל, – אגב משלוח כך וכך טונות של פלדה. נלחצו ידיים בפגישות חגיגיות בין נציגי ההון הגדול שלנו לשלהם, והורמו כוסות ברכה. והתיישב המון של פקידים של משלחת השילומים בבית מפואר בתוככי קלן, ומובן שאי אפשר לחיות שם לאורך ימים בלי להתוות גם יחסים אישיים.

מכאן מגולל ויצטום את הפרשה המרתקת של הברית הצבאית-בטחונית, עסקאות הנשק ויתר הדילים האסטרטגיים בין גרמניה לישראל, וכאן מסקנתו המפתיעה והמעניינת ביותר: העדר היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל לגרמניה לא רק שלא הפריע, אלא אפילו סייע להתפתחות הקשרים הללו.

כדי להבין את התזה של ויצטום, מומלץ לקרוא גם את מאמרו החשוב של יגיל הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. לשיטתו של הנקין, בן גוריון האמין שהסכמים מדיניים ויחסים דיפלומטיים רשמיים אינם אלא ביטוי למפגש אינטרסים אמיתי שמתקיים בפועל ולאורך זמן. מסיבה זו בדיוק, בן גוריון לא לחץ על גרמניה המערבית להכיר רשמית בישראל, ובמקום זאת העדיף לפתח עמה מערכת יחסים בלתי רשמית עניפה של סחר בנשק. זאת ועוד: הוא לא עשה זאת דרך הדיפלומטים של משרד החוץ, השבויים בדקדוקי עניות, בשיקולי פרוצדורה ודעת קהל, אלא דרך קבוצת מקורבים, בראש ובראשונה משה דיין ושמעון פרס, שהיו נאמנים לו ללא עוררין ויצרו יחסים אישיים עם מקביליהם הגרמנים. כך, מערכת היחסים הבטחונית עם גרמניה התפתחה לא רק כתוצאה של אינטרסים הדדיים מופשטים אלא גם מקשרים חזקים בין אינדיבידואלים – שמעון פרס מהצד הישראלי, ושר ההגנה פרנץ יוזף שטראוס מהצד הגרמני. ויצטום מראה כיצד, בעיני מקבלי ההחלטות הישראלים, היחסים עם גרמניה היו חשובים לא רק בשל כוחה הבינלאומי הגובר, אלא כמסלול מסייע ליחסים שהיו חיוניים אף יותר באותה תקופה: הברית האסטרטגית עם צרפת. בן גוריון ופרס זיהו את הקשרים המתרקמים בין בון ופריז, והבינו שלישראל יש הזדמנות בלתי חוזרת להבטיח לעצמה פרוסה דשנה מהעוגה המפתה.

העובדה שהיחסים התנהלו בשקט, ובפרופיל נמוך, סייעו לשני הצדדים להתגבר על ההתנגדות הפנימית. ויצטום כותב שהיחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל וגרמניה המערבית, בשנת 1965, נחתמו כמעט כדרך אגב, כתמרון מדיני של פרופ' לודוויג ארהארד, יורשו של אדנאואר. זה הבין שהיחסים של גרמניה המערבית ומצרים אבודים ממילא, בשל התקרבותה של האחרונה לגרמניה המזרחית ולגוש הקומוניסטי, אך העדיף שלא לנתק אותם סתם כך. במקום זאת, הוא החליט להכיר בישראל, וכך זכה בשלושה פרסים: גם גרם למצרים לנתק את היחסים ביוזמתם, גם נתן לעצמו נקודות זכות בקהילה הבינלאומית, וגם זכה בידידותה של ישראל.  אולם העובדה שהמהלך הזה התקבל בהבנה יחסית בשני הצדדים (אי אפשר היה לדמיין אותו עשר שנים קודם לכן) היה תוצאה של אותו תהליך ארוך של פיוס, קשרים אישיים ומפגשי אינטרסים שראשיתו בהסכם השילומים ב-1952. הוא גם מאשר את התזה של הנקין על אסטרטגית העל של ישראל. הן בן גוריון והן יורשו, לוי אשכול, האמינו כי יחסים מדיניים רשמיים הם בסופו של דבר ביטוי של יחסים לא רשמיים שקיימים בפועל, ולא להיפך.

ספרו המעמיק ופורץ הדרך של ויצטום ראוי לקריאה מסיבות רבות. מעבר לסוגיה המעניינת כשלעצמה – הפיוס בין ישראל ומערב גרמניה, הוא חושף גם את כוחם של דינמיקות ותהליכים ואת האופן שבו הם מתגברים על אידיאולוגיות וטראומות, חזקות ככל שיהיו, כמו גם את חשיבותם של רשתות קשרים אישיים במדיניות חוץ. בנוסף, יש בספר פרקים מרתקים, שלא נגענו בהם בהרחבה בסקירה זו, על העיתונאים והסופרים הישראלים שביקרו בגרמניה, ועל הסיקור המפורט, המורכב והאמביוולנטי שלהם על המתרחש בה. יש רק להצטער שהספר מסתיים ב-1960, ולא נוגע בפרשת המדענים הגרמנים במצרים וקמפיין הטרור הישראלי נגדם – פרשה שהעיבה על היחסים בין המדינות אך סייעה בסופו של דבר לחזקם.

לבסוף יש לציין כי תחילת של ידידות מופלאה עוסק בעיקר בצד הישראל ובנקודת מבטו. יש לקוות שחוקרים עתידיים, ואולי ויצטום עצמו, ירחיבו גם על הצד הגרמני, וכיצד תפסו קבוצות שונות בגרמניה את הפיוס ההיסטורי עם העם היהודי.

נייט, מולוטוב: על מהפכות, אימפריות ושירי מלחמה

בשיר המלחמה המתריס וההיתולי "לא, מולוטוב!" לועג זמר מלחמה פיני לשר החוץ של סטלין בהקשר של מלחמת החורף בין שתי המדינות (נובמבר 1939 עד מרץ 1940). מולוטוב אולי ציפה לאכול גלידה בהלסינקי למחרת הפלישה, אולם במקום זאת – הפינים קפצו על הגרון שלו. גורלו של שר החוץ הסובייטי, מזהיר הזמר הפיני, יהיה דומה לזה של בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד – שנרצח בידי פטריוט מקומי. השיר מעלה שאלה גדולה יותר, ומעניינת למדי. האם מדיניות החוץ של אימפריות שעברו מהפכה, כדוגמת רוסיה, משתנה בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר החדש? האם יש הבדל אמיתי בין מולוטוב לבובריקוב? ומה עם אימפריות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה במקומות וזמנים אחרים? ינשוף היסטורי מסביר.

בימי סתיו זהובים אלו, בעוד עלי העצים נושרים והנחליאלי מקפץ בעמקים, אני מכין את הקורסים החדשים לסמסטר הסתיו הקרוב. כמנהגי בקורסים על היסטוריה צבאית, אני בוחר שירי מלחמה כ"טיזרים" לתחילת השיעורים. אני יודע שיש כאלו שאומרים שפורנוגרפיה היא אהבה כפי שמוזיקה צבאית היא מוזיקה, ובכל זאת – תמיד היתה לי פינה חמה בלב למארשים, תופים וחצוצרות מכל הסוגים.

בשבועות האחרונים, היתה לי הזדמנות לא רעה ללמוד כמה כאלו. ביחד עם שלושה חברים, הדרכתי "עלייה לקברי רשעים", טיול תיירותי אפל במרכז אירופה, שעליו אולי אכתוב בהזדמנות קרובה. במהלך נסיעה בין אגמים ויערות בצפון פולין, יצא לנו לשמוע שיר מלחמה פיני בלתי נשכח ממלחמת החורף של 1940, ואני התאהבתי מיד.

השיר הזה, שברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל ברוסית, נקרא "נייט, מולוטוב" (לא, מולוטוב!), ומשהו בנחישות הלוחמת אך ההיתולית שלו שבה את ליבי. הזמר הפיני מתייחס לאחת המלחמות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתו. בנובמבר 1939, תוך ניצול של תירוצים קלושים, הורה סטלין לצבא האדום לפלוש לפינלנד. הפינים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרוסית וזכו בעצמאותם רק עם התפרקותה, התכוננו במשך שנים למלחמה מול ברית המועצות. החיילים הסובייטים נאלצו להילחם ביערות אורנים סבוכים ומזג אוויר קפוא עם רובים תקולים ומעילים דקים מדי, כשצלפים ולוחמי סקי פינים – שנחשבו בין הטובים ביותר בעולם – צדים אותם מכל הכיוונים. הפינים התמחו בטקטיקה שנודעה בשם "מוטי" (בשוודית: חבילת עצי הסקה) – ביתור יחידות סובייטיות, ניתוקן מקווי האספקה וחיסולן ההדרגתי באמצעות התקפות גרילה. הצבא האדום התרסק במשך חודשים על קו מנרהיים – קו הביצורים הפיני – ועל אף יתרונותיו הגדולים בכוח אדם התקשה להשיג הכרעה במערכה. בסופו של דבר הצליחו הסובייטים להתיש את הפינים ולסחוט מהם את שטחי קראלייה. אולם בתודעה הלאומית הפינית, מלחמת החורף נחשבה לניצחון. כפי ששני חיילים פינים אמרו לי פעם: "הם רצו לכבוש את כל פינלנד, ורק בגלל לחימת הגבורה של הצבא שלנו השיגו רק חלק ממבוקשם." יש היסטוריונים הסבורים שתפקודו הלקוי של הצבא האדום בפינלנד המריץ את היטלר לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941 ללא הכנות מספיקות, אבל זה כבר סיפור אחר.

A Finnish Maxim M-32 machine gun nest during the Winter War.jpg
חיילים פינים במלחמת החורף

נחזור לשיר המלחמה. הזמר הפיני לועג לוייאצ'יסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, שהבטיח ביהירות כי "כבר מחר יאכל גלידה בהלסינקי". הוא מתאר בלעג את התוועדות המנהיגים הסובייטים ב"צריף מעבר להרי אוראל", בעוד הפינים "קופצים על הגרון שלהם". הנקודה שעניינה אותי היא דווקא השוואה היסטורית שעורך המשורר. בפזמון החוזר, הוא קובע כי מולוטוב הוא שקרן גרוע אפילו יותר מ"בובריקוב". הכוונה כמובן לגנרל ניקולאי איוואנוביץ' בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד, שהיה שנוא במיוחד על האוכלוסיה. הצאר ניקולאי השני, שדגל במדיניות של "רוסיפיקציה", שלח את בובריקוב הנוקשה לאלף את הפינים ולדכא את תרבותם. ב-16 ביוני 1904, נורה המושל בידי הפטריוט הפיני (דובר השוודית) אויגן שאומאן. באזכור של בובריקוב, רומז כותב השיר שגורלו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, יהיה דומה.

ההתנקשות בגנרל בובריקוב, 16 ביוני 1904

הנקודה המעניינת מבחינתי בשיר, היא שאין בו כמעט אזכור לבולשביזם – האידיאולוגיה השנואה של ברית המועצות. רק בבית האחרון, שבו מתאר המשורר באירוניה את באי צריפו של מולוטוב, הוא מזכיר "קומיסרים ופוליטרוקים", אולם הדבר נעשה כמעט בדרך אגב. רוב כינויי הגנאי והאיזכורים ההיסטוריים הלעגניים בשיר שמורים לרוסים ("איוואנים"), והקישור בין מולוטוב לבובריקוב מראה כי מבחינת הזמר ושומעיו, אין הבדל אמיתי בין ברית המועצות לרוסיה הצארית – שתיהן ניסו תמיד וינסו תמיד לחמוס את אדמתה של פינלנד.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov‬‏
וייצ'יסלאב מולוטוב

ואכן, מבחינת הפינים, האם היה הבדל אמיתי בין מולוטוב ובובריקוב? האידיאולוגיה הבולשביקית של ברית המועצות היתה שונה מאד מהאוטוקרטיה האורתודוקסית של הצאר (וגרועה ממנה בהרבה). מדיניות הפנים של סטלין וממשיכיו היתה שונה מהותית מזו של הצארים לדורותיהם, אבל כמה שונה היתה מדיניות החוץ של שני המשטרים? בסופו של דבר, האינטרסים של רוסיה ככוח גיאופוליטי נותרו בדיוק אותם אינטרסים, ואזורי ההשפעה היו דומים, אם כי לא חופפים לחלוטין. בנאום הכרזת המלחמה שלו על יפן, סטלין הביע שאיפה לנקום על התבוסה של רוסיה (הצארית!) במלחמת רוסיה-יפן בין 1904 ל-1905. לפעמים נראה שלפחות בתקופת סטלין, האידיאולוגיה שימשה את מדיניות החוץ בעיקר כפיתיון ללכוד מיני אידיוטים שימושיים מהמערב. יש להדגיש גם כי המדינה הצארית והמדינה הבולשביקית היו דומות באופיין בעוד ממד משמעותי: שתיהן היו אימפריות רב לאומיות.

אפשר לדון בשאלה הזאת גם בהקשר של אימפריות אחרות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה. צרפת, למשל, נחשבה לכוח יבשתי מאיים ואגרסיבי באירופה עוד הרבה לפני המהפכה הגדולה, במיוחד בעיניים בריטיות. ההוגה האסטרטגי סר באזיל לידל-הארט כתב פעם, שכל שליט קונטיננטלי חזק מדי תמיד ייחשב בעיני בריטניה לאויב דמוני, בין אם הוא צרפתי, גרמני או רוסי, מלוכני, מהפכני, נאצי או קומוניסטי. בעבר הרחוק מילא את התפקיד לואי ה-14, ואחריו נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היטלר וסטלין. באזור אחר של העולם, התייחס לכך סיאנוק, המלך הותיק של קמבודיה, בציניות של אדם שראה הכל. וייטנאם, אמר, לעולם תרצה לכבוש את קמבודיה, לחמוס את אדמתה ולדכא את עמה ואת תרבותה, וכלל לא משנה אם השליט של וייטנאם הוא קיסר קונפוציאני, אדמירל צרפתי, נשיא קפיטליסטי או דיקטטור קומוניסטי.

ואם נרצה להביא דוגמא נגדית, דווקא, אפשר להביא אותה מאזורנו. הביטו במדיניות החוץ של מצרים והיחס שלה לישראל. תחת שלטונו של נאצר, מצרים היתה מדינה עם אוריינטציה יבשתית, ששאפה להגמוניה בעולם הערבי באמצעות האידיאולוגיה של הפאן-ערביות – השאיפה לאיחוד של כל הערבים באשר הם. העוינות לישראל והרצון להשמידה היו אבן יסוד במדיניות החוץ המצרית וחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצריסטית, מפני שכל פרוייקט כלל-ערבי כמעט תמיד יאחד שורות כנגד האחר הציוני. אולם ברגע שאנוואר סאדאת עלה, המדיניות השתנתה. הנשיא החדש ויתר על הגמוניה ערבית בחסות סובייטית, והעדיף לבנות זהות מצרית נפרדת בתמיכת המערב. הנשיא החדש עדיין רצה, כמובן, לשחרר את סיני משליטת ישראל, אולם ההכרה בה – ולו לאחר מלחמה קשה שתשיב את הכבוד המצרי – השתלבה באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ שלו. כשאתה רואה את האינטרס המצרי כנפרד מהשאיפות הכלל-ערביות, אפילו הכרה בישראל היא בגדר האפשר.

השאלה, עד כמה מהפכה אידיאולוגית משנה מדיניות חוץ של מדינת לאום או של אימפריה, תשתנה לפיכך בהתאם לתנאים של המקרה הספציפי. האם אפשר למצוא המשכיות כלשהי, אפילו חלקית ומוגבלת, בין המדיניות של הקייזר וילהלם השני לזו של היטלר, או שהאידיאולוגיה הכתיבה מדיניות חדשה ושונה לחלוטין? שני המשטרים היו מעוניינים לשלוט למשל בפולין ואוקראינה. כל אחד מכם מוזמן לענות על השאלה הזאת כטוב בעיניו, ואפילו להביא דוגמאות נוספות. יהיה מעניין.

בצל קשר 20 ביולי: מדוע ערק ראש השב"כ הגרמני?

ב-20 ביולי 1954, התקיים בברלין אירוע שהיה אמור להיות טקס זיכרון דרמטי לקושרים שניסו לרצוח את היטלר, אך בפועל הוליד סיפור ריגול משונה ומפותל. אחד מותיקי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, שכיהן באותה תקופה כראש השב"כ המערב גרמני, ערק לאחר הטקס למזרח גרמניה ונשבע "להילחם בנאציזם החדש" ביחד עם ברית המועצות. סיפורו המוזר של ד"ר אוטו יוהן חשף מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה". ינשוף היסטורי בטור מיוחד, לכבוד יום השנה ה-75 לניסיון ההתנקשות בהיטלר.

ד"ר אוטו יוהן, ראש המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ המערב גרמני)

ב-20 ביולי 1954, התקיים במערב ברלין טקס חגיגי ומיוחד, שהסתיים בתוצאות בלתי צפויות.

הרעיון, שנולד בלשכתו של הנשיא תיאודור הויס, היה פשוט וחיובי: להתוות כיוון חדש לדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מספר שעות לאחר שהפציע השחר על העיר המחולקת והמצולקת מאימי המלחמה, הגיעו בכירי המדינה, בראשות הנשיא והקנצלר, לבלוק אפור של משרדים בבנדלרשטראסה, בקרבת אחד הפארקים הגדולים של הבירה לשעבר. בקומפלקס הזה, לשעבר מפקדת צבא המילואים, ניסו קצינים גרמנים, חברי המחתרת האנטי-נאצית החשאית שבוורמאכט, להפיל את משטר האימים הנאצי עשר שנים קודם לכן. אולם הפצצה של קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שכמעט הרגה את היטלר, כשלה ברגע האחרון מפני שאחד הקצינים – שלא חשד בדבר – הזיז אותה לצד השני של השולחן. הקושרים הצליחו להשתלט לרגע על חלקים מהאימפריה הנאצית, אולם לקראת חצות קרסה ההפיכה. גנרל לודוויג בק, שהיה אמור להיות נשיא המדינה האנטי-נאצית החדשה, הוצא להורג לצידו של קולונל שטאופנברג ועוד שלושה מעוזריהם. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו".

קלאוס פון שטאופנברג
קלאוס פון שטאופנברג

חרף הפטריוטיזם המוצהר של הקושרים, פשעי הנאצים וההרס שהמיטו על גרמניה ואירופה, התקשו רבים מבני העם הגרמני לקבל אותם כגיבורים לאחר התבוסה. במזרח גרמניה הקומוניסטית, הם היו חשודים מראש כאנשי ימין, אצילים ו"ריאקציונרים". במערב גרמניה, יותר מדי ותיקי וורמאכט, ס"ס וגסטפו כיהנו במשרות בכירות, ואלו נטו לראות את הקושרים כבוגדים. גם גרמנים רבים מן השורה מיאנו להתלהב. אמנם, טענו אלו, המשטר הנאצי היה מרושע, במיוחד בדיעבד, אולם כיצד אפשר לכבד אנשים ש"תקעו סכין בגב" לחיילים בחזית בזמן מאבק לחיים ולמוות? בפועל, המורשת של ההתנגדות הציבה מראה מאד לא נעימה לרוב אזרחי גרמניה, ששיתפו פעולה ברצון עם המשטר הנאצי. הקושרים הראו שאפשר גם אחרת, ועל כך, התקשו גרמנים רבים לסלוח להם. מהסיבה הזאת בדיוק, רבים מניצולי תנועת ההתנגדות מצאו את עצמם מופלים ומנודים במערב גרמניה. בכל פעם שניסו להתקבל לצבא, למשרד החוץ או למשרות בכירות בשירות הציבורי, גילו שם נאצי לשעבר שתקע להם מקלות בגלגלים.

ב-1954, במלאות עשור לקשר, החליטו בכירי המדינה לנצל את יום השנה כדי להתוות דוגמא אישית ולשנות את היחס הציבורי לאירוע. הנשיא תיאודור הויס, בראשות משלחת של שרים ובכירים, הגיע למערב ברלין כדי לכבד את הטקס בנוכחותו. במהלך אירוע הזיכרון, נשא הויס נאום מרגש, בנוי לתלפיות, ובו שיבח את הקושרים שבגבורתם בנו את היסוד לדמוקרטיה הגרמנית החדשה. משקיפים רבים ראו, אז והיום, את הנאום הזה כנקודת מפנה, מעשה מנהיגותי שהעניק לגיטימציה לקושרים האנטי-נאצים והצליח להכניס אותם למיינסטרים הגרמני. אולם בפועל, אירוע מוזר שהתרחש לאחר הנאום האפיל עליו במידה רבה, וחשף, כמכת ברק, מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לפני השטח וחתרו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה".

הוביל מהפך ביחס להתנגדות הגרמנית להיטלר: פרופ' תיאודור הויס, הנשיא הראשון של מערב גרמניה

אחד מאורחי הכבוד בטקס הזיכרון, שישב והקשיב לנאומו של הנשיא, היה ד"ר אוטו יוהן, מנהל "המשרד הפדרלי להגנת החוקה", שירות ביון פנימי, מקביל לשב"כ הישראלי, שהיה אמון על חשיפת מרגלים וגורמים אנטי-דמוקרטים במערב גרמניה. המשרד להגנת החוקה נלחם לא רק בבוגדים שעבדו בסתר עבור האויב האדום, ברית המועצות ומזרח גרמניה, אלא גם בקיצונים – הן קומוניסטים והן ניאו-נאצים, שניסו לחתור תחת המשטר מבפנים. בעלות הברית, שעדיין שלטו בגרמניה עד 1955, חששו שהארגון עלול להפוך ל"גסטפו חדש", ולכן הבינו מנהיגי גרמניה כי אסור להם למנות נאצי לשעבר לתפקיד היושב ראש. מצד שני, כמעט כל האנשים שהיה להם ניסיון כלשהו בביון ובריגול נגדי היו ותיקי גסטפו או ס"ד. כדי לפתור את הבעיה, מצאו אדנאואר ואנשיו מועמד אידיאלי לניהול המשרד. ד"ר אוטו יוהן, פקיד לשעבר בלופטהנזה, היה מבכירי תנועת ההתנגדות הגרמנית בזמן המלחמה, וסייע לנהל את הקשרים החשאיים של המחתרת עם הבריטים. לאחר קריסת ההפיכה ב-20 ביולי 1944, נמלט בעור שיניו לספרד ואז ללונדון. גם רקורד אנטי-נאצי וגם ניסיון בפעילות ביון? אין דבר יותר מושלם למכור לאמריקאים ולבריטים. לפיכך, מונה יוהן ב-1950 כמנהל הראשון של המשרד.

סמל המשרד להגנת החוקה

אולם בהדרגה, גילה יוהן כי הנאצים לשעבר במנגנון המדינה "שמים לו רגליים" בכל אשר ילך. חלק מהכפופים לו העסיקו ותיקי גסטפו וס"ס, וניסו להתעלם מהוראותיו ולבודד אותו בצמרת. תובעים מחוזיים מסויימים נמנעו מלשתף עמו פעולה, והשירות החשאי, בראשותו של גנרל ריינהרד גהלן, התייחס אליו בעוינות גלויה. יוהן חש כי אינו מקבל גיבוי ממשרד הקנצלר, וגרוע מכל – הוא וחבריו, קושרי 20 ביולי, שימשו מידי יום ביומו כמטרה לגל התקפות והשמצות מכוער. לאט לאט חש יוהן, כי המדינה המערב גרמנית אינה זו שהוא וחבריו חלמו עליה. האם קושרי 20 ביולי הקריבו את חייהם כדי לבנות גירסה מרוככת של הדיקטטורה הנאצית, בחסות אמריקאית? ראש המשרד להגנת החוקה השתעשע במחשבה שאולי כדאי למערב גרמניה לקבל את הצעתם של הסובייטים, ולאחד את המדינה כישות "נייטרלית" שלא תשתתף כלל במלחמה הקרה. במהלך הימים הלוהטים של קיץ 1954, עלתה בראשו מחשבה לרקום מזימה פרטית, שתשנה מן היסוד את הכיוון שאליו הלכה המדינה הגרמנית. יום השנה העשירי לקשר 20 ביולי, החליט, יהיה המועד המתאים להוציאה לפועל.

הקנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס בטקס ההנצחה לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 1954. הטקס התקיים בחצר משרד ההגנה, האתר שבו התנהלה ההפיכה ובו הוצאו הקושרים להורג

לאחר הטקס, לגם יוהן קפה עם כמה חברים מתנועת ההתנגדות באחד ממלונות היוקרה במערב ברלין, ואז אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח במלון. כשהיא חזרה לחדר, לא מצאה אותו. בחסות החשיכה, נכנס ראש השב"כ הגרמני למכונית שחורה, בה המתין לו רופא שהיה מקורב אף הוא להתנגדות בתקופת הרייך השלישי, וכעת עבד עבור השטאזי, הביון המזרח גרמני. אותו רופא, ד"ר וולגמות, העביר אותו את הגבול בין שתי הגרמניות, וחנה ליד דירת מסתור. בדירה חיכו ליוהן בכירי קג"ב מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, ומוקף בנרות. הם אמרו לו שהחליטו לערוך ארוחת אשכבה לזכר גיבורי 20 ביולי, כמיטב המסורת הרוסית. במהלך הארוחה, שתו המסובים וודקה למכביר, ואחד מקציני הקג"ב נשא נאום לזכר הקצינים הגרמנים האמיצים שהקריבו את חייהם "במלחמה נגד הפשיזם". הנאום גרם ליוהן להתרגש עד דמעות. הנה, במערב גרמניה "הדמוקרטית" הוא וחבריו מושמצים ומוכפשים, ודווקא הסובייטים – האויב מאתמול – יודעים לתת כבוד לאומץ ליבו של יריב. ההתרגשות של יוהן לוותה בכבדות הולכת וגוברת, אולי מהוודקה – כך חשב. עולמו הסתחרר סביבו, וכאשר קם, מצא את עצמו במיטה. הסובייטים סיממו אותו, והודיעו לו רשמית שערק ממערב גרמניה. יוהן הבין ששרפו עבורו את הגשרים, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה.

אוטו יוהן, במרכז, עם "מארחיו" ממזרח גרמניה

במשך שנים, התווכחו משקיפים, עיתונאים והיסטוריונים בנוגע לסיבות האמיתיות מאחורי אותה פרשה משונה. לאחר שנתיים, שבהן התרוצץ ממסיבת עיתונאים למסיבת עיתונאים, מנאום לנאום, ובכולם הוקיע את ה"נאציזם החדש" במערב גרמניה, הצליח יוהן לברוח מחדש למערב ברלין. מיד עם בואו, הועמד למשפט ונידון לעשר שנות מאסר על בגידה במולדת. על דוכן הנאשמים, טען כי הסובייטים חטפו אותו מצדו המערבי של הגבול. זה היה שקר ברור, מכיוון שכל הראיות הוכיחו מעבר לכל ספק כי יוהן חצה את הגבול מרצונו. אולם גם הטענה כאילו רקם מזימת בגידה, לא היתה באמת נכונה. יוהן בבירור התכוון לחזור למערב ברלין כבר באותו הלילה, והיה עושה כן – אלמלא סומם בידי הקג"ב.

אז מה קרה כאן, למעשה? ההיסטוריונים בנג'מין הט ומיכאל ואלה, שחקרו את הפרשה, טענו כי האמת היתה באמצע, בין יוהן לבין מקטרגיו. כלומר, הוא לא היה בדיוק קורבן, אבל גם לא בוגד מרושע. כפי שראינו, הוא נאכל מתסכול בכל הנוגע לחזרתם של הנאצים לשעבר למעגלי הכוח של מערב גרמניה, וחש מבודד ואומלל. האשמות הבגידה נגד קושרי 20 ביולי פגעו בו אישית, רושם שאפילו נאומו הרהוט של הנשיא הויס לא הצליח לפוגג. התסכול החזיר אותו, מבחינה מנטלית, לעברו בתנועת ההתנגדות. אי אז, כאשר שיתף פעולה עם קושרי 20 ביולי, ניהל יוהן משא ומתן חשאי עם בעלות הברית כדי להבטיח תנאי כניעה נוחים לגרמניה. בקיץ 1954, הוא רצה לשחזר את אותם הימים ההירואיים ולנהל משא ומתן חשאי עם הסובייטים באותה צורה. הוא שכנע את עצמו, שדרך הקג"ב יוכל להגיע לבכירים סובייטים, ולשכנע אותם להניח על השולחן הצעה מפורטת, רצינית ואמיתית לאיחוד גרמניה תמורת נייטרליות במאבק הבין גושי. אז מה אם יאמרו עליו שהוא בוגד במולדת? זה הרי בדיוק מה שהם אומרים עליו כעת, מעצם העובדה ששיתף פעולה עם אלו שניסו לרצוח את היטלר. הסובייטים, כמובן, רק התכוונו להשתמש ביוהן ככלי תעמולה, והוא נפל לידיהם כפרי בשל. ברגע שהבין זאת, התבייש בתוכניתו המקורית, ולכן טווה את השקר כאילו "נחטף" ממערב גרמניה, בעוד שבפועל נחטף רק אחרי שהסכים לחצות מרצונו למזרח.

מי שרוצה לקרוא עוד פרטים על הפרשה המרתקת הזאת, מוזמן לקנות את ספרם המותח, הבנוי לתלפיות, של ואלה והט. מהדורה אנגלית שלו אמורה לצאת בזמן הקרוב ממש. ואלו מסקנות אפשר, לדעתי, להסיק ממנו? העיקרית שבהן נוגעת, ללא ספק, למגבלותיהן של תוכניות קונספירטיביות מחוכמות לכאורה. כאדם מנוסה, יוהן היה אמור להבין שלא היתה לו שום יכולת לנהל מגעים רציניים עם כוח זר כמו הסובייטים, כל עוד אין לו מנופי לחץ אמיתיים להפעיל עליהם. ברגע שאתה מנהל משא ומתן מעמדת חולשה, ואתה למעשה נתון לחסותו של הצד השני, הרי שסביר שינצל ויזרוק אותך בהזדמנות הראשונה (כתבתי על הנושא הזה באחד הפוסטים המוקדמים בינשוף). כשיוהן ניהל דיפלומטיה עבור קושרי 20 ביולי (שהיתה אף כי כושלת למדי), לפחות עמדה מאחוריו מחתרת שהיתה מסוגלת לבצע נסיונות התנקשות בהיטלר. ב-1954, לא עמד מאחוריו איש, ולכן יכולתו להשפיע על הסובייטים היתה נמוכה עד אפסית.

שנית, אפשר לומר כי חטאו הגדול ביותר של יוהן, היה שמיאן להבין כי לפעמים עדיף לחיות בעולם לא מושלם. כן, גרמניה המערבית שרצה נאצים לשעבר, שמיררו את חייו. כן, ההתנגדות הוכפשה והושמצה. אבל בכל זאת, גרמניה המערבית היתה מדינה דמוקרטית, יוהן הצליח לבנות שירות ביטחון מקצועי ויעיל, ובהדרגה, גם מעמדה של תנועת ההתנגדות עלה. לטווח ארוך, נאומו של הויס סימן מפנה בדעת הקהל המערב גרמנית, וזו הפכה להיות אנטי-נאצית יותר ויותר עם חילופי הדורות. אם כבר, העריקה של יוהן נתנה תחמושת לנאצים לשעבר, לניאו נאצים ולמכפישיהם של הקושרים. "פעם בוגד, תמיד בוגד", הם אמרו. יוהן נתן לקשיי ההווה לעוור את עיניו. לאסונו, הוא לא הבין שהזמן וההיסטוריה עובדים, בסופו של דבר, לצדו.

אוטו יוהן ניסה לטהר את שמו עד סוף ימיו, אבל נכשל. גם כאשר שוחרר מהכלא, הוא נותר בוגד מורשע, מנודה ומבוזה. הטרגדיה שלו מלמדת אותנו לפקפק בתוכניות המחוכמות שלנו, להיזהר לפני שנוקטים בצעדים דרמטיים שנועדו "לשנות את מהלכה של ההיסטוריה". אולי, אם נמתין בסבלנות, נגלה שהיא זורמת לכיוון שלנו.

נ.ב. אתמול, 20 ביולי 2019, התקיימו בברלין טקסי יום השנה ה-75 לקשר 20 ביולי 1944. כידוע לחלקכם, חקרתי את הסיפור במשך שנים רבות, מחקר שהסתכם בספרי The Plots against Hitler (בעברית: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר). בזכות הספר, זכיתי לקבל ממשפחתו של אחד הקושרים, פריץ פון דר שולנבורג, הזמנה לטקסי הזיכרון. טירוני הצבא הגרמני, מחיל היבשה, חיל הסייבר והתקשוב, חיל האוויר וחיל הים, נשבעו בשטאופנברג-שטראסה, המקום שבו הוצאו הקושרים להורג, אמונים לדמוקרטיה הגרמנית. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום צנוע ומרגש, באמת ובתמים, על אומץ אזרחי, על חשיבות ההתנגדות לעריצות, על תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית ועל הצורך להילחם בגזענות, בקיצוניות ובאנטישמיות. היא אמרה שמטרתם העיקרית של החיילים היא להגן על החירות של אזרחי גרמניה כולם, לרבות חירותו של אזרח יהודי ללכת עם כיפה ברחוב ללא חשש. האירועים לוו בהרצאה מצויינות של חוקרת צעירה, לינדה פון קייסרלינג, שערכה מחקר כמותי פורץ דרך על הרשתות החשאיות של הקשר, והוכיחה שתנועת ההתנגדות היתה גדולה וחזקה יותר מאשר שיערנו בעבר. הספר שלה, שמתבסס על תורת הרשתות החברתיות, עתיד להיות נקודת הפתיחה לכל מחקר עתידי בתחום.

הכלבים שלא נבחו: מדוע מודיעין נכשל?

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו דבר בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו כלום בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

מדוע מודיעין נכשל (Why Intelligence Fails), ספרו הקלאסי של ג'רוויס, חוקר פינות מוצללות ומחדלים מביכים בהיסטוריה של המודיעין, ומנסה להבין את סיבות העומק שמזינות אותם. כשלונות מודיעיניים, אחרי הכל, אורבים כצל מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר במאה העשרים. המודיעין האמריקאי כשל מלהתריע על פרל הרבור, אמ"ן נרדם לפני מלחמת יום הכיפורים, ורוב שירותי המודיעין לא הצליחו לחזות אירועי מפתח מונומנטליים כמו נפילת ברית המועצות. ג'רוויס מתמקד בשני אירועים: כישלון המודיעין האמריקאי לחזות את המהפכה האיראנית ב-1978, וההערכה המוטעית כאילו לסדאם יש כלי נשק להשמדה המונית, הערכה שעמדה ביסוד החלטתו של הנשיא בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003.

אחדים, פוטרים את המודיעין כאיצטגנינות שרטלנית, ואומרים שלעולם לא יוכל להצליח. אחרים מציעים שיטות מדעיות יותר, בעודם מתנגחים עם אלו שרואים את המודיעין כאומנות. יש התולים את האשמה בעיוורון, טפשות או יהירות של הקברניטים, וכמובן דוחפים להקים ועדות חקירה כדי למצוא אשמים ולערוף ראשים. ידוע במיוחד הציטוט המצמרר הבא, שצף ועולה תמיד בהקשר של הכישלון המודיעיני במלחמת יום כיפור:

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃

יחזקאל מ"ג 33

ג'רוויס מתרחק ככל שאפשר מגישת ועדת החקירה, ובמקום זה בוחר את מבטו של ההיסטוריון, ביקורתי ואמפתי בעת ובעונה אחת. הוא מעדיף לבחון כשלים מבניים מאשר לחפש אשמים, ומגיע, לעיתים קרובות, למסקנות לא פופולריות. ברוחו של ספר קלאסי אחר, האויבים של המודיעין מאת ריצ'רד בטס, הוא קובע כי כשלי מודיעין הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים.

רפורמות ארגוניות, למשל, יפחיתו את הסיכוי לכשלים מסויימים, אולם יגבירו את הסיכוי לכשלים אחרים. לפעמים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנות לא נכונות, אולם תוך בחינה מיטבית של הראיות שנמצאות בידיהם. כך, למשל, המודיעין האמריקאי שיער כי השאה האיראני ירסק את ההפגנות נגדו אם המצב ייצא מכלל שליטה, מתוך ניתוח מעמיק של התנהגות השאה במקרים דומים בעבר. אולם המעריכים לא ידעו כי השאה היה חולה, לא יציב, ומודאג כי דיכוי צבאי חמור של ההפגנות יפגע במטרתו העליונה באותו הזמן – העברה חלקה של השלטון לבנו. במקרים אחרים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנה הנכונה באקראי, תוך ניתוח מוטעה של הראיות. גם אם שירותי המודיעין מגיעים למסקנה מדוייקת, אין שום ערובה שמקבלי ההחלטות ישנו את דעתם, במיוחד אם הדו"ח המודיעיני מורכב, מלא ניואנסים ונמנע מאמירות נחרצות ומכלילות, ועוד יותר מכך – אם הוא עומד בניגוד למה שמקבלי ההחלטות רצו לעשות מלכתחילה. שיפורים בעבודת המודיעין (לדוגמאות: ראו בהמשך) עשויים להעלות את איכות התוצר באופן מדוד ומתון ולהפחית את מספר הכשלים, אבל לא למנוע אותם לחלוטין, אפילו לא את הגדולים והחמורים שבהם.

המקרה המעניין ביותר שבוחן ג'רוויס, הוא אחת מההערכות המוטעות הידועות לשמצה בהיסטוריה של ה-CIA. לפני מלחמת עיראק השנייה, כידוע, קבעה סוכנות הביון המרכזית כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, ובכך נתנה לנשיא ג'ורג' ו. בוש את התירוץ האולטימטיבי לפלוש לעיראק. מכיוון שהפלישה התגלתה כאסון נורא, האשימו מבקרים רבים את ה-CIA ברשלנות, יהירות ובורות. גם לממשל, כמובן, היה נוח להיתלות בכישלון המודיעיני. העיתונאי טים ויינר, מחבר הספר מורשת של אפר ומהמבקרים הנחרצים ביותר של סוכנות הביון המרכזית, ניתח בפרוטרוט את הכשלים של ה-CIA באותה פרשה, והאשים את האנליסטים שלו בכניעה ללחץ פוליטי, קונפורמיזם, בחירת ראיות בפינטציה וסילוף חסר בושה של החומר המודיעיני.

לשיטתו של ג'רוויס, היה אמנם לחץ פוליטי מממשל בוש לפסוק שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אולם ההשפעה של הלחץ הזה היתה מינימלית. אחרי הכל, הן ה-CIA והן קהילת המודיעין האמריקאית סירבו בתוקף להסכים לשתי טענות חשובות אחרות של הממשל. מעריכי המודיעין דחו בתוקף את הלחץ של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, ושללו את הטענה כאילו לסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לאל קאעדה או לפיגועי 11 בספטמבר. בדיוק להיפך: סדאם תיעב את אל קאעדה וראה בה איום חמור לשלטונו. הם גם העריכו, שוב בניגוד לדעתו הנזעמת של צ'ייני, כי אין סיכוי משמעותי שסדאם יעביר כלי נשק לא קונבצניואנליים לטרוריסטים. כמו כן, ה-CIA כלל לא התלהב מהפלישה לעיראק, והערכותיו בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה היו מאד פסימיות.

קביעתו המדהימה ביותר של ג'רוויס, היא שהטעות הגדולה של ה-CIA, ההערכה כאילו לסדאם יש כלי נשק לא קונבנציונליים, היתה סוג של קונצנזוס עולמי באותה התקופה. מסתבר שכמעט כל שירותי המודיעין החשובים – כולל של מדינות שהתנגדו נחרצות לפלישה האמריקאית לעיראק – הסכימו כי לסדאם יש נשק להשמדה המונית, או שהוא מפתח נשק כזה. היו שהאשימו את ה-CIA בחוסר ידע ובהבנה בתרבות הערבית, והיה בכך משהו. מספר דוברי הערבית והמומחים לעיראק בסוכנות הביון המרכזית היה נמוך באופן מעורר רחמים. אולם גם שירותי מודיעין ערביים, שבוודאי אי אפשר להאשימם בחוסר היכרות עם השפה והתרבות, הסכימו באותו הזמן עם ההערכה של ה-CIA. ההערכה היתה גם הגיונית לאור ההיסטוריה וחומר הראיות. סדאם השתמש בנשק כימי בעבר נגד הכורדים, בטבח חלבג'ה המפורסם, וניסה לפתח נשק לא קונבצניואנלי מספר פעמים בעבר. כמו כן, הוא השקיע מאמצים רבים בהסתרה, הונאה ומשחקי חתול ועכבר עם פקחי האו"ם. מדוע שיעשה זאת, אם הוא לא מסתיר משהו? לאור ההנחה הזאת, מעריכי ה-CIA פירשו כל פיסת ראיה שעלתה בפניהם, כמו ייבוא של צינורות אלומיניום או תוכנות מיפוי, כהוכחה לתוכנית נסתרת לפיתוח נשק להשמדה המונית.

אבל ההסבר של ג'רוויס לכישלון של ה-CIA, ויתר שירותי הביון, הרבה יותר מעניין מהסנגוריה שלו עליהם. אנשי מודיעין, הוא אומר, רואים את עצמם כיצורים רציונליים, ונוטים להניח שמקבלי החלטות יריבים הם רציונליים כמותם. קשה להם להתמודד עם התנהגות מטורפת ובלתי רציונלית, פשוט מפני שלא ניתן לצפות אותה. מי היה יכול לדעת שסדאם הטעה את פקחי האו"ם, ופיזר רמזים אינסוף כאילו יש לו נשק להשמדה המונית, רק בכדי להרתיע את איראן? זו התמונה שהצטיירה מחקירותיו של סדאם לפני תלייתו. ההתנהגות של ממשלת עיראק, שהתעלמה מסכנת הפלישה האמריקאית, לא היתה רק בלתי רציונלית, אלא התאבדותית ממש. סטלין ידע שהגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף, ואין להם אפילו אספקה נורמלית של בגדים חמים. מי יעז להילחם בכפור של רוסיה בלא ביגוד מתאים? היטלר, כמסתבר, היה שחצן מספיק כדי לעשות בדיוק את זה, ובכך הימם את יריביו הסובייטים.

לפעמים, היריב לא מטורף, אלא רק נראה כזה בגלל אי הבנה הדדית. האמריקאים, למשל, לא האמינו שיפן תעז לתקוף אותם בפרל הרבור, מפני שהדבר נראה להם התאבדותי. היפנים, לעומת זאת, האמינו, מתוך הבנה מוטעית של הפוליטיקה האמריקאית, כי ארצות הברית תיסוג מהמלחמה ברגע שתספוג מהלומה קשה מספיק. צעד שנראה למעריכי המודיעין האמריקאיים כהתאבדותי, ולכן בלתי סביר, נראה בעיני הקברניטים היפנים כהימור מסוכן מחד, אך הגיוני והכרחי מאידך. מאד מסוכן להשליך על היריב את תפיסת העולם, הערכים והאינטרסים שלך עצמך. ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, נוהג להביא בהקשר זה את הציטוט המפורסם של סרג'יו קונסטנצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ש"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה." אבל השאלה האמיתית היא, האם גם המצרים חושבים שאין להם אינטרס לבוא לכאן בחום הזה. כדי להבין את זה, צריך הבנה תרבותית עמוקה, הקשבה ואמפתיה לעולם הערכים והתרבות של היריב, שנדירה בעולם הפוליטי בכלל ובעולם המודיעיני בפרט.

מה ה-CIA היה יכול לעשות בכל זאת כדי להימנע מהכשל המודיעיני? הוא היה צריך להסיק מסקנות לא רק מהראיות שהיו בידיו, אלא גם מהראיות שלא היו בידיו. כאן, חוזר ג'רוויס ל"כתם הכסף" של ארתור קונאן דויל. בלש המשטרה חיפש ראיות בזירה, בניסיון נואש לחקור את הפשע, ובעיקר ניסה לברר מה קרה באותו הלילה. רק שרלוק הולמס היה יצירתי מספיק כדי לבדוק גם מה לא קרה באותו הלילה. המקרה המוזר באמת, הוא אמר, מסתכם בכך שהכלבים לא נבחו. לפיכך, הפושע לא היה אדם זר, אלא בן בית.

מתוך ניתוח הראיות במקרה של עיראק, משער ג'רוויס שה-CIA היה יכול לנקוט בגישה דומה. קהיליית המודיעין האמריקאית כולה השקיעה מאמצים אדירים כדי למצוא ראיות פוזיטיביות לנשק להשמדה המונית, כולל הפעלה של מקורות עיראקיים בכירים שהיו קרובים מאד לסדאם חוסיין. אבל כל מאמץ האיסוף הזה, בדומה למאמצים מקבילים של שירותי מודיעין עמיתים, הסתיים באפס עגול. איש לא הצליח לאסוף אפילו ראיה פוזיטיבית אחת לקיומו של נשק להשמדה המונית. היעדר ממצאים אינו כמובן הוכחה להיעדר בפועל, אולם מעריכי המודיעין היו צריכים לשאול את עצמם, כיצד מאמצים כבירים כל כך אינם מעלים דבר, ולפחות להעלות אפשרות רצינית כי הנחות היסוד שלהם מוטעות. מעל הכל, הם היו צריכים לומר ביושר למדינאים כי ההערכה שיש נשק להשמדה המונית בעיראק מתבססת רק על היקשים (סדאם ניסה לפתח נשק כזה בעבר, ועכשיו הוא נוקט במאמצי הסתרה) ולא על ראיות מוצקות. החטא של קברניטי המודיעין לא היה במסקנה שהגיעו אליה, אלא בנחרצות שלה.

ובכל זאת, מסקנתו של ג'רוויס עגומה. גם אם שירותי המודיעין היו נותנים למקבלי ההחלטות דו"ח לא נחרץ ומשתמע לכאן ולכאן, סביר מאד שאלו היו מתעלמים ממנו. טוני בלייר כתב בזכרונותיו בהקשר זה כי הפלישה לעיראק היתה מתרחשת בכל מקרה, עם נשק להשמדה המונית או בלעדיו. כפי שג'רוויס עצמו כותב, ייתכן שאם המודיעין לא היה כושל, בוש ובלייר לא היו מצליחים לגייס תמיכה מספיקה לפלישה, אולם זו היא השערה בעלמא. דבר אחד בטוח: שירותי המודיעין הם, כשמם כן הם, כלי עזר. ההחלטה הסופית היא של המנהיגים בלבד, ועליהם גם האחריות, הן להצלחות והן לכשלונות.

הכה בחפרפר: ההרפתקה האחרונה של קפטן מוריס

ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה, מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי וצמיחתה המהירה של רשת הברחה בינלאומית של ותיקי ס"ס וגסטפו. ינשוף היסטורי על דרמה של נכלים עסקיים, סחר נשק וברווזים עיתונאיים צלויים בדינמיט. פרק שני בסדרה.

לפרק הראשון: פרשת זיידנשנור – איך עובדים נוכלים ומרגלים, הקישו כאן.

ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה. כשיתפזר העשן, יחל מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי, שבו תשתתף גם רשת הברחה בינלאומית של פושעים נאצים, ותיקי ס"ס וגסטפו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

בינשוף הקודם סיפרנו כבר על הנס-יואכים זיידנשנור, הנוכל הגרמני החלקלק חובב היין והמטעמים, שהצליח לרמות סוחרי נשק מכל העולם, לשכנע אותם שהוא "אחד משלהם" ולהרוויח עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה וחדרי מלון יוקרתיים. הפעם הוא היה בטוח שגילה מכרה זהב אמיתי, אקזיט שיוצא אותו מחיי הנכלולים חסרי הביטחון.

הימים היו ימי המלחמה האלג'יראית נגד הכובש הצרפתי, והמחתרת שיוועה לנשק. הצרפתים הצליחו לבער את קיני הטרור באלג'יר וברוב הערים הגדולות במדינה, אך ה-FLN ניסה להבריח נשק לכוחותיו הנצורים באזורי ההר ובמדבריות. מטוניס ומרוקו, כוחות המחתרת התרסקו שוב ושוב על קווי ההגנה החזקים של הצרפתים, וכדי להמשיך ולשרוד, היו חייבים כלי משחית מודרניים ומשוכללים. קנייני ה-FLN  הפעילו קשרים בכל רחבי אירופה כדי להשיג נשק כזה, מפני שהחימוש שקיבלו ממצרים ומדינות ערביות אחרות היה רחוק מלספק את הסחורה. כקניין הראשי שלהם באירופה מינו האלג'יראים את גיאורג פוכרט, מבריח גרמני מחוספס ועז נפש, שנודע בכינוי הרומנטי "קפטן מוריס". פוכרט התוודע לזיידנשנור בפברואר 1958 דרך מכר משותף, ערביסט לשעבר של הס"ס שישב במרוקו, וזה אמר לו כי הנס-יואכים הוא מומחה עולמי לסחר הנשק.

זיידנשנור הגיע לפוכרט עם הצעה מפתה. באמצעות קשריו, גילה סוחר נשק נורבגי חמדן וחסר מעצורים, שהיה מוכן לספק לאלג'יראים כמויות TNT גדולות שאותן התקשו להשיג בדרכים אחרות. השאלה היתה, למה בדיוק פוכרט צריך את זיידנשנור. האם לא כדאי שיפטר מהמתווך הרעב למזומנים, ויעשה עסקים עם הנורבגים ישירות? הנוכל ממינכן הבין שכדי ללכוד את פוכרט ברשת, הוא חייב להקסים אותו – ואין קסם חזק יותר מקסמה של אישה יפה.

זיידנשנור אולי היסס, לפני שאחז באפכרסת הטלפון והתקשר לפרודתו, מעצבת האופנה אליזבת (אלס) זיידנשנור. האומנית הבלודינית והמצודדת נפרדה ממנו בפועל כבר לפני זמן רב, וחיה בנפרד עם ילדיהם המשותפים, אם כי השניים היו עדיין נשואים באופן רשמי. היא כמעט ניתקה לו בפרצוף, לפני ששכנע אותה לעצור רגע ולשמוע מה שיש לו לומר. בקרוב, הבהיר בקול נרגש, הוא עומד להיפגש עם פוכרט ולבצע עסקת תיווך שמנה במיוחד, שרווח עצום בצדה. אבל ישנה סכנה שפוכרט פשוט ינצל את קשריו ויזרוק אותו לצד הדרך, ולכן הוא צריך להקסים אותו. בהקשר הזה, מה יותר טוב ממגע נשי? אלס התפרנסה בדוחק מעסקי הבוטיק שלה, והפיתוי להשיג סכום כסף גדול שיבטיח את עתידה ועתיד ילדיה, היה גדול מדי מכדי לוותר עליו. "אבל אין לי מה ללבוש!" אמרה לבעלה, והוא שלח לה סכום כסף גדול לשופינג במיטב החנויות של מינכן.

לפגישה עם פוכרט, שהתנהלה במסעדת יוקרה במיקום לא ידוע, הגיע זיידנשנור עם חליפה מוקפדת, נימוסים מהוקצעים וחיוך כובש, כהרגלו. אלס, שהוצגה כאשתו ושותפתו, הגיעה בשמלה מסחררת שהסתירה מעט מאד, וחשפה הרבה יותר מטפח או טפחיים. הפגישה התנהלה היטב, ובין כוס יין אחת לאחרת, נראה היה שפוכרט מתלהב מהקשר עם הסוחרים הנורבגים, ואף מוכן לתת עמלת תיווך שלמה לזיידנשנור. ובכל זאת, הנוכל ממינכן לא היה יכול שלא להבחין בהתפתחות מטרידה. פוכרט הגניב יותר מדי מבטים לאלס במהלך הפגישה, והיא הגניבה מבטים אליו. כשסיכמו על העסקה, בעל פה כמובן, פוכרט וודאי אמר לזיידנשנור כי החליט לחזור לגרמניה, ולהעתיק את מגוריו מנמל טנג'יר לעיר הגדולה פרנקפורט. הוא אף קרא לבתו היחידה, מרינה, לשוב ממרוקו ולחיות איתו בגרמניה. העתיד נראה מזהיר.

זיידנשנור התעורר בבוקר עם הנג-אובר רציני, ולא רק מהאלכוהול המשובח ששתה. הסתבר לו, שהמבריח השרמנטי "קירנן" אותו מאחורי הגב. פוכרט עבר לחיות עם אלס, ילדיה ומרינה, וכדי להוסיף ששון על שמחה, חתך את זיידנשנור מהתיווך ויצר קשר ישיר עם הנורבגים. קסם נשי או לא, פוכרט הבין בחושיו החדים שאין לו שום צורך לשלם עמלה שמנה לשותף ממינכן, והוא באמת דאג לאלג'יראים ולא רצה לבזבז את כספם לחינם. במילים אחרות, הוא חטף את הפרודה של זיידנשנור וגם השליך אותו לצד הדרך.

עבור הבעל הנבגד, זו היתה השפלה שאין כדוגמתה, והוא החליט להגיב בצעדים קיצוניים. ראשית כל, פנה למשטרה במינכן, סיפר לה על עסקת ה-TNT המתגבשת, ואף הגיש תלונה פלילית נגד פוכרט. אולם בעוד ההליך המשפטי זוחל לו לאיטו, דיבר זיידנשנור גם עם טיפוסים אפלוליים בהרבה משוטריה האיטיים של ממשלת בוואריה. הכל ידעו, שהביון הצרפתי, SDECE, חיפש בנרות את קנייני הנשק של ה-FLN, והתנקש בהם אחד אחד. אוטו שליטר, סוחר נשק מהמבורג ושותף ותיק של ה-FLN, כמעט נהרג בהתפוצצות מכוניתו. אמו הקשישה מתה במקומו, ובתו נפצעה קשה. כדי להסוות את ההתנקשויות הללו, השתמש שירות הביטחון הצרפתי בשורה של שמות רומנטיים כמו CATENA (השרשרת) או "היד האדומה", כביכול ארגוני ימין קיצוני של מתיישבים צרפתים באלג'יר. למעשה, קמפיין ההתנקשויות התבצע ברשותם, בסמכותם ובפקודתם של ראשי המדינה הצרפתית, הנשיא שארל דה-גול וקודמיו בתפקיד.

זיידנשנור, בוער מזעם ועלבון, יצר קשר עם נציגי SDECE ודיווח להם על פרטי פעילותו, שגרת יומו וכתובתו המדוייקת של גיאורג פוכרט. ראשית כל, הצי הצרפתי יירט את ספינת הנשק בדרכה לקזבלנקה, והחרים את מטען ה-TNT היקר. שנית, SDECE החליטו להיפטר מפוכרט, בטוב או ברע. יום אחד, יצא "קפטן מוריס" עם אלס לבילוי לילי במסעדה בפרנקפורט, ולרגע הרגיש מגע של מתכת קרה בגבו. אקדח נצמד אליו. בקור רוח, הוא אמר לחברתו להמשיך הלאה, ופנה לשוחח עם איש הצללים, שהזדהה כ"קולונל מרסייה". מרסייה הזהיר את פוכרט לנתק את קשריו עם האלג'יראים, והבטיח לשלם לו את כל הנזקים, בתוספת פיצוי. פוכרט הסכים, כביכול, אך למחרת היום חזר לסורו. נאמנותו לאלג'יראים היתה חזקה מדי, בכדי להירתע מנקמתם של הצרפתים. "אני מודאג, מרגיש שעוקבים אחרי", אמר למכריו. מעתה, פחד מכל צל, והקפיד על אמצעי זהירות מחמירים. הוא ידע שהצרפתים נוטים לשדרג את המפרט הטכני של רכבי יריביהם במתקני נפץ שונים ומשונים, ולפיכך דאג לסגור את מכוניתו בכל ערב במוסך נעול היטב. הוא אמר למרינה, בתו, שאם יקרה לו משהו, הוא ציווה לה את כל רכושו.

יום אחד, ב-3 במרץ 1959, נהג פוכרט לביתו בפרנקפורט, ולפתע הרגיש בחילה עזה. ככל הנראה לקה בשפעת. כמו אנשים רבים שנתקפים במחלה פתאומית, הוא איבד את שיקול הדעת, החנה את מכוניתו ברחוב ורץ הביתה. ביום שלמחרת, נכנס רענן למכונית, התניע והפעיל את המנגנון שהוסיפו ידיים מסתוריות לרכב. נשמע פיצוץ אדיר. מעטפת המטען נפתחה, וירתה מטח של כדורי ברזל קטנים ומרושעים שריסקו את פוכרט לחתיכות. "קפטן מוריס" נמצא כעבור זמן קצר במכוניתו, פיו עדיין פעור, עיניו מזוגגות ודם נוטף מגופו השסוע. כעבור זמן קצר, שלח ארגון ה"יד האדומה" הודעה לעיתונות. פוכרט, נאמר שם, הוזהר מספר פעמים. הפעם, החליטו הפטריוטים הצרפתים להגיב באלימות נגד "מי שנותן נשק לאלו ששופכים את דמו של הנוער האירופי באפריקה. הפעם, לא יהיו לנו יותר מעצורים. טרור יענה בטרור."

תוצאת תמונה עבור ‪Puchert car‬‏
מכוניתו ההרוסה של פוכרט, לאחר ההתנקשות בפרנקפורט. קרדיט: מכון פרנקפורט לתולדות העיר







אלס, המומה ונדהמת, אימצה את מרינה היתומה אליה, והשתיים גרו יחדיו, כמעט ללא כסף ואמצעים. ברנט אנגלמן, עיתונאי דר שפיגל (שעל הארוחה המפוקפקת שהשתתף בה כתבנו בינשוף הקודם), עקב אף הוא אחרי פוכרט ולכן הזדמן לביתה של אלס. כששמע על מצוקתן של השתיים, ריחם עליהן והשיג עבורן מענק כספי מאחת מהשגרירויות הערביות. זיידנשנור, לעומת זאת, היה מאושר כמו חתול שבלע שמנת. מיד כששמע על הרצח, הלך למשטרה לדווח, וטען כי האלג'יראים רצחו את פוכרט כי רימה אותם. למעשה, הוא הלך מרצונו לדווח למשטרה אחרי כל התנקשות של ה"יד האדומה", גם כדי לעורר תשומת לב לעצמו וגם כדי להסוות את העקבות. בינתיים, ניסה לשים יד על ירושתו של פוכרט כדי לדאוג שפרודתו ומרינה לא יקבלו דבר, ואף תבע את העיזבון בטענה שהמנוח היה חייב לו הון. אבל למעשה, אף אחד לא מצא את העיזבון. חשבון הבנק התרוקן, והכסף נעלם בלי להשאיר עקבות.

ובינתיים, ההתנקשויות המשיכו, וכדור השלג שזיידנשנור דחף במורד ההר התגלגל ללא מעצור. סוחרי הנשק הנותרים רבו על המקום שהותיר פוכרט בשוק אחריו, ו-SDECE נכנס לשיגעון התנקשויות. בראש השנה של 1960, סוכן הרכש האלג'יראי עבד אל-קאדר יאיסי (נוסאירי) קבע פגישה עם חבר של פוכרט, סוכן גסטפו אלכוהוליסט בדימוס בשם הלמוט מילר. הנאצי, שהיה אמור להחליף את פוכרט בעסקים, איחר לפגישה. לדבריו, הוא לא הצליח להתעורר בבוקר. בעודו מחכה בלובי, נתקל נוסאירי באחד מעובדי המלון, שהודיע כי חבילה ממתינה לו בקבלה. כשהאלג'יראי פתח אותה ומשך את התוכן החוצה – היא התפוצצה בפניו ופצעה אותו קשה. מילר, שניצל בנס, שרד עוד שני נסיונות התנקשות: גלגלי המכונית שלו נקרעו לגזרים בעודו נוהג במהירות שיא באוטוסטרדה.

אולם הצרפתים גילו, לאימתם, כי משחק ההתנקשויות שלהם דומה לאטרקציית הלונה-פארק הידועה כ"הכה בחפרפר". בכל פעם שמכה אחד השחקנים בחפרפרת, קופצת חדשה ממעבה האדמה. כך, עם כל סוחר נשק שחוסל או נפצע, החליף אותו אחר, חסר מעצורים והרפתקן עוד יותר. הצרפתים הוציאו מהשוק קודם כל את אותם סוחרים, כמו אוטו שליטר, שכיבדו במידת מה את החוק, ובאמצעות ברירה טבעית דרוויניסטית הותירו בו רק את הפושעים הקשוחים וחסרי המעצורים ביותר. מדינות הגוש המזרחי, שממילא סיפקו לרוב הסוחרים את הציוד, החלו לשקול להיכנס לשוק ישירות. ובינתיים, לחלל נכנסה חבורת מבוקשים נאצים, מהפושעים הנתעבים ביותר שהסתובבו באותם ימים על פני כדור הארץ. ומה עם זיידנשנור? הוא מצא בינתיים ביצת זהב חדשה. בקרוב תגלה גם משטרת בוואריה, שברווזים עיתונאיים אפשר לטגן גם בדינמיט.

המשך יבוא.

%d בלוגרים אהבו את זה: