קטגוריה: ינשוף היסטורי

ההיסטוריה של הסושי

מהיכן צמח הסושי, אחד מהמאכלים היפניים האהובים במערב? בספר מרתק על ההיסטוריה של הרולים, מסביר הסופר האמריקאי טרבור קורסון כיצד שיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה הפכה לטכניקת בישול שהתגלגלה לדוכני מזון מהיר ביפן הפיאודלית והמודרנית, ומשם למסעדות בכל רחבי העולם. שריפות ורעידות אדמה, שינויים חברתיים ואפילו הכיבוש האמריקאי, סייעו כולם לעצב את הסושי כפי שאנחנו מכירים אותו. ומהיכן נובעת אמונת השווא שנשים לא יכולות להכין סושי כי היד שלהן חמה מדי? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Zooom, depositphotos.com

קווהארה יסואו היה טייס קמיקזה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו חבריו, הוא הוכשר לעלות בסערה השמיימה ולהתאבד על ספינות אויב בכדי לעכב במעט את תבוסתה של הקיסרות היפנית. במהלך האימונים סבל מנחת זרועם של מפקדים עריצים, אלימות של חבריו ותנאי החיים הקשים בצבא. אולם, מדי פעם בפעם, היו גם תענוגות נסתרים ואסורים. בספרו האוטוביוגרפי, כותב קווהארה (שבסופו של דבר לא יצא למשימה ושרד את המלחמה), כיצד הוא חבריו פיזרו קשקשים משערם לתוך המרק של המפקד, וגם הבריחו אוכל טעים לבסיס – דבר אסור בתכלית האיסור לפי כללי המשמעת הנוקשים של אותם הימים. באחת הסצינות, הוא מתאר ביקור של אמו ואחותו, שהגניבו לו בסתר מעדן נדיר ונחשק:  רולים של סושי שהכינו במיוחד עבורו. המפקד גילה בסופו של דבר את ההברחה והעניש אותו באכזריות, אולם קוווהארה לא הצטער: בכדי לטעום סושי, אפילו המכות היו מחיר ראוי.

מאז חלפו שנים רבות. קווהארה, שהפך לסופר מכובד ביפן הדמוקרטית של אחרי המלחמה, הופתע בוודאי לגלות שסושי כבר אינו מאכל נחשק שמבריחים לך בבד עטוף, אלא מזון מהיר ופופולרי שאפשר לקנות בכל מקום בעולם. הפופולריות האדירה של הסושי שיקפה את זו של המטבח היפני בכללותו, שידוע היום כאסכולת בישול מתוחכמת, יוקרתית ואהובה. בישראל, באירופה, בארצות הברית, במדינות מזרח אסיה ובמקומות אחרים בעולם נוכל למצוא מסעדיות יפניות שמגישות סושי, ראמן ומטעמים אחרים בכל פינת רחוב. סדנאות לגלגול סושי הן פעילות פנאי מבוקשת, תלמידים בכל כנפות תבל משלמים הון על קורסים לבישול יפני, והשפים הטובים בעולם עוסקים בו.

Credit: Artcasta, depositphotos.com

מהיכן, למעשה, צמח הסושי? בספרו המרתק, סיפורו של הסושי: הסאגה הבלתי סבירה של דגים ואורז (The Story of Sushi: The Unlikely Saga of Raw Fish and Rice), מסקר טרבור קורסון קורס מפרך של הכנת סושי בקליפורניה, ותוך כדי כך מגולל את ההיסטוריה של המאכל. לפי קורסון, המקור של הטכניקה שיצרה את הסושי הוא בכלל בדרום מזרח אסיה, ומשם הגיעה ליפן. המטרה היא למעשה שימור דגים. לפני התקופה המודרנית לא היו טכניקות פשוטות של קירור ושימור, המזון היה במשורה, ולרוב האנשים לא היו די משאבים לבזבז דגים יקרים ולהניח להם להירקב. כדי לשמר פיסות דג הניחו אותן בתוך אורז, שייבש אותן ומנע מהן להתקלקל. אבל בגלל תהליכים כימיים, האורז עצמו התקלקל והפך למעופש. לכן, כשרצו לאכול את הדג, הוציאו אותו החוצה וזרקו את האורז. במקומות מסויימים ביפן, עדיין אפשר לאכול פיסות דג משומרות לפי השיטה הישנה הזאת.

אולם לקראת סוף המלחמות הפנימיות ביפן ואיחוד הארץ בשנת 1600, טבחים באזור קיוטו ואוסקה גילו תופעה חשובה. אם מוציאים את הדג בזמן הנכון, האורז נותר לח, טעים ורך, ואפשר לאכול את שניהם גם יחד. אצילים עשירים בקיוטו, שהיו יכולים להרשות לעצמם יותר דגים, לא היו זקוקים לשימור לתקופות ארוכות, אבל כן רצו לנסות מאכלים חדשים. כך נולדה המנה, שנודעה כהאקו-זושי או אושי-זושי, כלומר סושי שדוחפים אותו. היה מדובר, למעשה, באורז מוחמץ שנלוש במלבנים גדולים. הטבחים הניחו ביניהם פיסות גדולות של דג, לחצו באבנים במשך יומיים שלושה ומכרו ללקוחות הרעבים. כעבור זמן מה היגרו אותן עוגות סושי דחוסות לאדו, מושבו של השוגון והמרכז הפוליטי של יפן הפיאודלית דאז.

אושי-זושי מודרני. Credit: Portosabbia, depositphotos.com

ב-1657, פרצה באדו שריפה גדולה שכילתה את הבירה של השוגון כמעט לחלוטין. לאחריה, הגיעו פועלים לשקם את העיר. הם היו צריכים לאכול, וכך נוצר ביקוש לדוכני מזון מהיר. אלו מכרו בהתחלה אטריות, אבל הרשויות, שחששו משריפות, אסרו להדליק אש גבוהה ולבשל אטריות בשעות העומס. האלטרנטיבה היתה עוגות סושי ענקיות שנחתכו ברגע שהלקוח הגיע, ואלו זכו לכינוי האייה-זושי" – סושי מהיר. עם חלוף השנים הלכה וגדלה העיר, והביקוש לאוכל רחוב גדל ביחד עמה. ברחובותיה הסתובבו חבורות-חבורות של סמוראים רעבים, ביחד עם סוחרים אמידים שהתעניינו יותר ויותר במזון משובח. פועלים, כמו תמיד, רצו ארוחות זולות ומהירות.

כך, כדי להפוך את הסושי למהיר יותר, המציא שף בשם הנאייה יוהיי בשנת 1818 את המאכל שידוע היום כ"ניגירי". במקום לדחוס את כל החבילה במשך יומיים שלושה, הוא דחס פיסות קטנות מיד כשהוזמנו. לשם כך, כמובן, היה צריך הרבה מאד מיומנות. הניגירי זושי הפך במהירות לפופולרי אצל סמוראים בטלנים שיצאו לבלות, והוא פופולרי עד היום ביפן המודרנית. הוא נקרא גם "סושי ממפרץ אדו", שם שנועד להדגיש את הטריות של הדגים. במשך שנים רבות, הסושי המהיר היה פופולרי בעיקר באדו, גם לאחר שהפכה לטוקיו ב-1869. עשורים רבים לאחר מכן, ב-1923, התחוללה בטוקיו רעידת אדמה שכילתה את רוב העיר. שפים רבים עקרו למקומות אחרים, והביאו את אומנות הסושי ליפן כולה. טייס הקמיקזה קווהארה, כמו שראינו, היה מוכן לספוג מכות רצח רק בשביל לטעום אותו.

ניגירי-זושי. Credit: Yakub Kapusnak, foodiesfeed

עם זאת, הסושי שמוכר לנו, מגוון רחב של רולים עם מילוי שונה ומגוון, הוא למעשה תוצר של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מ-1945 ועד 1952, יפן היתה נתונה לכיבוש אמריקאי, ולמרות סיוע ניכר במזון מצד ארצות הברית, האזרחים היפנים סבלו מרעב כבד. לצד ייבוא מיליוני טונות של חיטה, האמריקאים ניסו להשתמש גם במדעי התזונה המודרניים כדי לדאוג לאספקת חלבונים ולמה שנתפס כ"תזונה נכונה". למדיניות המזון האמריקאית היתה השפעה מהפכנית על המטבח היפני בתחומים רבים ושונים. ציד הלווייתנים, למשל, נחשב היום "מסורת יפנית", אבל לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה בעיקרו מוגבל למספר קטן יחסית של כפרי דייגים ולאזורים צפוניים (כמו האי הוקאידו). אולם האמריקאים, שחיפשו מקור זמין לחלבונים עבור היפנים, עודדו ציד נרחב של לוייתנים, וכך התקבע המנהג השנוי במחלוקת.

התרומה העיקרית של הכיבוש האמריקאי לעולם הסושי, היתה התובנה שאפשר להכניס לתוכו גם תוספות אחרות מלבד דג. בזמן הכיבוש, דגים ואורז היו בקיצוב. לקוחות נהגו להביא את האורז מהקצבה שלהם, והשפים בישלו איתו סושי עבור הלקוח. אלו שנגמרה קצבת הדגים שלהם, הביאו תוספות כיד הדמיון הטובה, למשל פטריות וביצים, שלא היו נתונות לקיצוב ולכן היו זמינות יותר. בלא יודעין, האמריקאים סייעו גם להפוך את הסושי ממזון מהיר למטבח עילי ומשובח. רשויות הכיבוש אסרו דוכני רחוב, מטעמי בריאות והיגיינה, וכתוצאה מכך, מסעדות הסושי עברו לתוך מבנים. הארכיטקטורה של הסושי בר המודרני, עם הטבח שעומד ומבשל באמצע, היא למעשה הכלאה בין דוכן הרחוב הישן למסעדה המודרנית. מכל מקום, המעבר למסעדות מסודרות נתן לשפים תמריץ לפתח סושי יוקרתי ומעודן יותר, שיתאים לחיכם של אניני הטעם. בשנות השישים יפן חוותה את ה"נס הכלכלי" המפורסם, והחברה הפכה להיות עשירה יותר מאי פעם בעבר. גם המחיר של הסושי הלך והאמיר, והוא הפך למאכל יוקרתי שאוכלים רק בהזדמנויות מיוחדות. המזון המהיר של פעם הפך למעדן נחשק.

יתאים לחיכם של אניני הטעם. בתמונה: מגש סושי איכותי. Credit: White78, depositphotos.com

מהפך נוסף חל בשנות התשעים, כאשר המצאה ישנה יחסית – סושי בסרט נע – הפכה פתאום לפופולרית להפליא, והשיבה את הרולים האהובים למעמדם הישן כאוכל זול וזמין. ב-1958, הרגיש שף הסושי שיראשי יושיאקי שהוא לא עומד בלחץ הלקוחות במסעדה שלו. בביקור במפעל בירה, ראה את הבקבוקים נעים בסרט נע, ומכאן עלה בראשו רעיון. "הסושי בסרט נע", מסעדות שבהן הלקוח יושב, רואה רולים מסתובבים בסרט נע ונוטל את הסושי החביב עליו, צברו פופולריות כבר בשנות השבעים, אבל הפכו ללהיט לאחר התפוצצות הבועה ובמהלך המיתון היפני הארוך של שנות התשעים. תקופת השפע של השנים הקודמות, שהתאפיינה בראוותנות ובבזבוז, הסתיימה לפתע. פתאום, אנשים חיפשו מסעדות זולות מסוג חדש, וסושי הסרט הנע מילא את הביקוש הזה. כתוצאה, המרחב של הסושי הפך להרבה יותר עממי.

לבסוף, כדאי לומר משהו על הקשר בין סושי לגבריות. הסושי נחשב, עד עשרות השנים האחרונות ממש, למאכל גברי. ראשית כל, היה נהוג שרק גברים מכינים סושי. היה כאן אלמנט שלקוח מהדתות היפניות המסורתיות, כאילו נשים עלולות לטמא מרחב קדוש. בתקופה המודרנית התכסה הטאבו המסורתי באמונות תפלות חדשות, כגון האמירה שתוכלו לשמוע גם בישראל, שהיד של נשים חמה מדי ומקלקלת את הרול. למעשה, מחקר רפואי מכתב העת לאנסט בשנת 1998 הוכיח שהיד של נשים, אם כבר, קרה יותר מזו של גברים. עם זאת, רק בשנים האחרונות עלה באופן משמעותי שיעור הנשים שעובדות כטבחיות סושי, ועד היום יש גברים יפנים שמרנים שבשום אופן לא מוכנים לאכול סושי שהכינה אישה.

סושי זול להמונים – דוגמא לקייטן-זושי (סושי סרט נע). Credit: Recstockfootage, depositphotos.com

בכלל, הבארים המסורתיים של הסושי, בעיקר השכונתיים, נחשבו למקומות גבריים מאד, שבהם שכנים מחוספסים נהנים בצוותא מסושי ומאלכוהול. נשים לפעמים לא התקבלו שם בעין יפה, והיה להן עוד יותר קשה להסתדר בגלל הצורך בקשר ישיר עם השף. בסושי בארס מסורתיים בדרך כלל לא היה תפריט, וצריך להזמין במפורש. לפעמים סומכים על השף, ומבקשים OMAKASE, כלומר, שירכיב לך מנות סושי מיוחדות ומרעננות לפי טעמו – דבר שהוא אחד ממרכיבי האומנות של הסושי שף. החברה המסורתית ציפתה מאישה שלא לתקשר עם השף המאצ'ואיסטי ישירות, ולכן נשים רבות נהגו להדיר את רגליהן ממקומות כאלו.

מקומות גבריים ומחוספסים: נשיא ארה"ב ברק אובמה מבלה בסושי בר עם ראש ממשלת יפן, אבה שינזו

ולבסוף, כמה מילים על הסושי האידיאלי. אחד מהשגרירים הראשונים של קיסרות סין ליפן במאה ה-19, חואנג זון-סיין (Huang Zunxian) אמר על הסושי שהוא "נמס בפה שלך כמו קרח, והטעם שלו נפלא." הדברים של השגריר למעשה מבטאים את תכונותיו של סושי ראוי לשמו:

  1. דג טרי ומרכיבים טריים ככל האפשר
  2. כשדוחסים את האורז, הוא צריך להיות מגובש מספיק כדי להחזיק מעמד
  3. עם זאת, הדחיסה צריכה להיות רופפת מספיק, כדי שהסושי יימס כאשר יגיע לפה. אומנות הדחיסה כל כך חשובה, עד שבחניכת סושי מסורתית, לומדים במשך שנתיים לטפל באורז המוחמץ.
  4. אסור לערבב וסאבי ברוטב הסויה, וצריך לטבול בסויה את הדג, ולא את האורז.

גילויים חדשים: איך ה-CIA האזין לכולנו

במלחמת העולם השנייה, הצליחו בעלות הברית לפצח את הצופן הגרמני ובכך להשיג מודיעין איכותי שתרם להבסת צבאו של היטלר. ב-1970, כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כרתו האמריקאים ברית עם הגרמנים במזימה מודיעינית סודית שתשנה את העולם. ביחד, השתלטו מערב גרמניה, ארצות הברית ושותפות נוספות, לרבות בריטניה וישראל, על שוק ההצפנה הבינלאומי ומכרו מכונות הצפנה פגומות למדינות רבות. הללו היו מתוחכמות מספיק בכדי להרשים לקוחות, ששילמו הון עתק בכדי להגן על סודותיהם, אך חלשות די הצורך בכדי שארצות הברית, מערב גרמניה ויתר השותפות לקשר תוכלנה לפענח את הקוד ולהאזין לשיחות מסווגות. לאחרונה, חשפו חוקרים את המסמכים של "מבצע רוביקון", שנמשך עד סוף המלחמה הקרה ומעבר לה, ופרסמו את תמציתם בכתב העת היוקרתי "מודיעין וביטחון לאומי". ינשוף צבאי-אסטרטגי על המבצע המודיעיני המסחרר שאפשר לוושינגטון, בון ובעלות בריתן להאזין לכולנו.

Credit: Seven Ovicigor, depositphotos.com

בראשית שנות החמישים, נערכה בשטיינהאוזן, שוויצריה, פגישה גורלית שתשנה לנצח את עולם המודיעין הבינלאומי. משני צידי השולחן ישבו ויליאם פרידמן, קריפטולוג אמריקאי שנודע לתהילה בזכות תרומתו לפיענוח הצופן הדיפלומטי היפני (PURPLE) במלחמת העולם השנייה, ובוריס הגלין, איש עסקים שוודי שעזב את מולדתו בכדי להתחמק מתשלום מיסים. פרידמן עבד באותם הימים ב-NSA, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי שהיתה אחראית לסיגינט (מודיעין אותות), תחום הכולל גם פיענוח צפנים ואיסוף מודיעין על ידי האזנה לשיחות טלפון. כחלק מתפקידו, הסתובב פרידמן בעולם כדי לנטר את ההתפתחויות האחרונות בשוק ההצפנה הבינלאומי. ארצות הברית נהנתה באותם ימים מיכולות קריפטוגרפיות מרשימות, יתרון חשוב ביותר במירוץ המתמיד והסיזיפי של עולם ההצפנה והפיענוח, אולם פרידמן ידע שכל יתרון כזה הוא זמני מטבעו. פרשת פיענוח האניגמה במלחמת העולם השניה הוכיחה כי גם כאשר אתה מפענח את הצופן של האויב ומצליח לקרוא את השדרים שלו, אתה עלול לאבד את נכסיך המודיעיניים בכל רגע. במהלך המלחמה, היו מספר הזדמנויות בהן החלון המודיעיני של בעלות הברית החשיך, אפילו לתקופות זמן משמעותיות, מפני שהגרמנים החליפו, שינו או שכללו את הצופן. אולם לרוב, הצליחו הבריטים והאמריקאים לפענח לפחות חלק מהצפנים מחדש, מכיוון שהנאצים השתמשו באותה מכונה (אניגמה), ולכן גם באותה שיטת הצפנה. מטרתו של פרידמן היתה לבדוק את שוק הקריפטוגרפיה העולמי, כדי לוודא שלא יוצאות מכונות חדשות שעלולות לשחוק את היתרון היחסי של ארצות הברית.

בוריס הגלין – מייסד ומנהל חברת CRYPTO AG

בהקשר זה, התעניין פרידמן עד מאד בהגלין ובחברה שלו, CRYPTO AG, שהיתה אחת מהמובילות בעולם בתחומה. זו פיתחה באותה תקופה מכונות הצפנה חדשות שצברו פופולריות הולכת וגוברת בקרב לקוחות, לרבות מדינות בעולם השלישי כמו מצרים. כעת, ארצות הברית כבר לא היתה צריכה להפעיל מבצעי ג'יימס בונד בכדי לגנוב את הסודות, והיתה יכולה להשתמש בכוחה הכלכלי, עוצמתה התעשייתית ובכיסים העמוקים שלה כדי להרחיב את שליטתה בעולם הצפנים. הגלין ופרידמן סגרו "הסכם ג'נטלמני", לפיו החברה השוויצרית תמכור ללקוחותיה ברחבי העולם, בעיקר מדינות, מכונות הצפנה חזקות למראה אך פגומות בפועל. אלו יהיו בעלות יכולת הצפנה חזקה מספיק להרשים לקוחות, שישלמו במיטב כספם בכדי לשמור על סודותיהם, אך חלשות דיין בכדי לאפשר לאמריקאים, ולהם בלבד, לפענח את הצפנים ולהאזין לשיחות.

אולם הפרוייקט נתקל בבעיות כמעט מיד. ב-NSA לא אהבו את היוזמה של פרידמן, וחשבו כי אין צורך להסתכן בהסכם בינלאומי שעלול להתגלות ולהביך אותם. הרי היכולות המתמטיות ויכולות המחשוב שלהם כל כך גבוהות, שממילא יוכלו לפענח כל צופן. מתוסכל מהעקשנות של הממונים עליו, פנה פרידמן ל-CIA, שהרים את הכפפה בהתלהבות. באופן עקרוני, סוכנות הביון המרכזית לא היתה אמורה לפלוש לתחום של ה-NSA ולעסוק במודיעין אותות, אולם "מחלקה D" בארגון עסקה בכך זה מכבר. את מערך הסיגינט המוצלח של ה-CIA ניהל ויליאם ("ביל) הארווי, שידוע לחוקרי תולדות הארגון בחיבתו לטיפה המרה וכגיבור של כמה וכמה מבצעים חשאיים, ביניהם הניסיון להתנקש בפידל קסטרו. הארווי ואנשיו צותתו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, והצליחו אפילו להאזין לצבא הסובייטי במזרח ברלין באמצעות מנהרה תת קרקעית.

סוכן ססגוני ושתיין מושבע – מפקד מחלקה D ב-CIA, ויליאם ("ביל") הארווי. Credit: Spartacus-educational.com

סוכנות הביון המרכזית הפכה את שיתוף הפעולה עם הגלין לפרוייקט הבית שלה, אולם הדברים לא התנהלו באופן חלק. ראשית כל, בנו של הגלין, בו, הסתכסך עם אביו בגלל נישואים שלא על דעתה של המשפחה, אך עדיין החזיק במניות רבות בחברה. האמריקאים ראו בהגלין הצעיר גורם לא אמין, וחששו שבקונסטלציה כזאת או אחרת תיפול החברה לידיו, והוא יגלה ללקוחות הזועמים שהאמריקאים יכולים לקרוא את הצפנים שלהם. גילוי כזה, כמובן, יהפוך את ההישגים המודיעיניים האדירים לאסון ושערוריה בינלאומית אדירה. שנית, להגלין היו מתחרים חזקים, שפיתחו מכונות הצפנה שלא היו פתוחות לאמריקאים. חלק מהמכונות הללו יוצרו במפעלים של סימנס, תאגיד התקשורת המערב גרמני, דבר שהכניס לתמונה את שירות הביון הפדרלי, או בקיצור, BND. זה התלהב מאד מהפרוייקט האמריקאי, ובמהרה הבינו בון וושינגטון שכדאי להן לחלוק שווה בשווה בקרן השפע המודיעינית.

הגרמנים והאמריקאים ניהלו משא ומתן על רכישה משותפת של CRYPTO AG, וב-4 ביוני 1970 הבשילו המגעים להסכם של ממש. הבעלות על החברה, שזכתה בשם הקוד "מינרווה", התחלקה באופן שווה בין ה-CIA וה-BND, תוך שיתוף פעולה עם חברת סימנס, שהחזיקה בכוח ייצור אדיר. כך הצליחו שני שירותי הביון להשפיע גם על מתחריו לשעבר של הגלין, וליצור קונגולמרט צללים שהשתלט על היצרנים החשובים בשוק ההצפנה הבינלאומי כדי למנוע מכירה של מכונות חזקות למדינות שלא היו שותפות במבצע. רק שותפי הסוד, כך נקבע, יוכלו לקבל צפנים שיהיו חסינים בפני פריצה. כך נולד שיתוף הפעולה המודיעיני שנקרא בהתחלה "מבצע תזאורוס", ומאוחר יותר "מבצע רוביקון", ונמשך מ-1970 ועד 1993. בהדרגה, החלק של ה-BND במבצע הפך להיות גדול יותר ויותר, באופן ששדרג את מערב גרמניה למעצמת סיגינט, אולי ההישג המרשים ביותר של המודיעין הגרמני מאז ומעולם. באמצעות הסכם שיתוף פעולה שנקרא "מקסימייזר", חלקו הגרמנים את התוצרת המודיעינית עם שוודיה, דנמרק, הולנד ומאוחר יותר גם צרפת. ארצות הברית, מצידה, היתה קשורה בהסכם חלוקת מודיעין שנקרא "חמש העיניים" עם בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, ונתנה לבעלות בריתה כמה פרוסות עוגה עסיסיות. מהמסמכים עולה כי אף ידה של ישראל היתה בקלחת.

הסמל של חברת CRYPTO AG

בדיעבד, מדהים שהמבצע לא השתבש עוד לפני עשורים, מפני שמידע על רוביקון דלף שוב ושוב באופן מסוכן. ראשית כל, אנשי ה-NSA שהיו מעורבים במבצע לא הקפידו על סודיות כמו עמיתיהם מה-CIA. נורה מקייב, עובדת בכירה של ה-NSA, נהגה אפילו להגיע למשרדי החברה בשוויץ בשמה האמיתי ובלי סיפור כיסוי מתאים. במשך השנים, פרסמו עיתונאים חוקרים כתבות מביכות על CRYPTO AG, לפעמים בשיתוף פעולה עם עובדים ממורמרים. המסוכן מביניהם היה הנס ביהלר, סוכן מכירות גרמני של החברה שנעצר באיראן בחשד ריגול. ביהלר, שנפגע מכך שהאמריקאים לא עשו די בכדי לשחררו, חשף ברבים חלק מסודות המבצע בסקנדל שנודע כ"פרשת הידרה". גרוע לא פחות, הלקוחות של CRYPTO AG בעולם השלישי לא היו טפשים, ובמשך הזמן פיתחו יכולות קריפטוגרפיות משלהם. המצרים והארגנטינאים, למשל, הבחינו בבעיות שיש במכונות במהלך שנות השמונים. לפעמים, מדינאים בריטים ואמריקאים השתמשו במידע בחוסר זהירות. הנשיא רייגן, למשל, האשים את לוב בפומבי בפיצוץ מועדון לילה בגרמניה והזכיר במפורש מידע שהשיג באמצעות "רוביקון". פוליטיקאי בריטי בכיר חשף באופן דומה את ההאזנות לארגנטינה במהלך מלחמת פוקלנד.

בדרך כלל, כשמבצע סיגינט נחשף, והיעד מבין שמאזינים לו, הוא מחליף את הצפנים ואף את שיטת ההצפנה, ומעיין המודיעין מתייבש מיד. בדיוק מסיבה זו, בעלות הברית עמלו כה קשה לשמור על סודות האניגמה במהלך מלחמת העולם השנייה. מבצע רוביקון, לעומת זאת, המשיך לרוץ ללא פגע. מידת החדירה של האמריקאים היתה כה גדולה, עד שקריפטולוגים במדינות יעד מסויימות פחדו לעורר שערוריה ולחשוף את ממדי האסון בכדי לא לאבד את עבודתם. כדי להרגיע את מצרים וארגנטינה, השתמש ה-CIA בשירותיו של קריפטולוג בעל שם בינלאומי, שהצליח למכור להן מכונות "בטוחות" יותר, שלמעשה היו חשופות באותה המידה. אותו קריפטולוג "מרח" את המצרים במשך כמה שנים, עד שבסוף שנות השמונים ויתרו סוף סוף על שרותיה של CRYPTO AG לטובת מתחרה, שגם הוא, למרבה האירוניה, נשלט באופן עקיף בידי ה-BND. הארגנטינאים, מצדם, אמנם חשדו שהאמריקאים מאזינים להם, אבל הסתפקו בסופו של דבר בכך ששכניהם ויריביהם הצ'יליאנים לא מסוגלים לפענח את הצפנים. עבור מי שהתעניין בסכסוכים מקומיים יותר מאשר בפוליטיקה הגבוהה של המלחמה הקרה, הסכנה בחשיפה מול האמריקאים היתה בסופו של דבר מוגבלת.

האמריקאים האזינו לו – נשיא מצרים אנואר א-סאדאת לוחץ ידיים עם הנשיא ג'ימי קרטר במהלך ועידת קמפ דייויד. Credit: Warren K. Leffler, Wikimedia Commons, public domain

מה היו התוצרים של הברית בין ה-CIA ובין ה-BND? באמצעות השליטה שלהם בשוק, דחפו שני שירותי הביון את מכונות ההצפנה הפגומות למדינות יעד, בהתחלה בכדי לעקוב אחרי קומוניסטים בדרום אירופה (בעיקר איטליה ויוון) ובעולם השלישי, ומאוחר יותר גם על מנת לנטר יצואניות טרור כגון עיראק, איראן ולוב. אלו חשו ביטחון לקנות מכונות הצפנה מחברה שוויצרית, שנחשבה "נייטרלית". בין היתר, השתמשה וושינגטון במידע שהתקבל בכדי ללמוד על כוונותיה של טהרן במלחמת איראן-עיראק, ולכוון את מדיניותה בהתאם. לפי המסופר, סייע המידע לאמריקאים גם במספר אפיזודות של משא ומתן. הם הצליחו, למשל, להאזין למתווכים האלג'יראים במהלך משבר בני הערובה באיראן, ולמשלחת המצרית בשיחות השלום עם ישראל בקמפ-דייויד. בנוסף חשפו גם פרשיית שחיתות שבה פוליטיקאים דרום קוריאנים ניסו לקנות חברי קונגרס, והוכיחו את אשמתה של לוב בפיצוץ מועדון הלילה בברלין ב-1986.

ב-1993 פרשה גרמניה מהמבצע, בעיקר מסיבות פוליטיות. פרשת "הידרה" הביכה אותה, ולאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית, הרפובליקה הפדרלית ראתה את עצמה כחלק מקהילה אירופית שאמונה על מדיניות חוץ משותפת. ריגול אחרי מדינות אירופיות אחרות בסיוע האמריקאים לא השתלב עם המדיניות הזאת. ארצות הברית המשיכה לנהל לבדה את CRYPTO AG בשנות התשעים ובמהלך ה"מלחמה בטרור", וקיפלה סופית את מבצע רוביקון רק בשנת 2018. למרבה האירוניה והצביעות, לאחר החשיפות של אדוארד סנואדן הגרמנים נעלבו שהאמריקאים האזינו גם להם. "ריגול בין חברים? לא עושים דבר כזה", אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל בזעם.

לא מרגלים בין חברים – מטה ה-BND בברלין. Credit: Jan Kleihues, CC-BY-SA 4.0

למבצע רוביקון היו גם תופעות לוואי שליליות. בין היתר, הוא נתן לאמריקאים ידע מפורט שהביך אותם על הפרות זכויות אדם באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ובמדינות אחרות. גרוע מכך, בלי שהאמריקאים התכוונו לכך, מכונות ההצפנה הפגומות נפרצו גם על ידי ברית המועצות. קרי, גם אויביה של ארצות הברית הפיקו מהמבצע תועלת עקיפה. ולבסוף, יש לשאול, עד כמה עזר "רוביקון" לאמריקאים, לגרמנים ולבעלי בריתם? כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, העובדה שאתה יודע משהו, אין פירושו שתפנים את הידע במהירות המספיקה בכדי לפעול, ועוד פחות מזה, שתפעל נכון בכדי להשיג לעצמך הישג פוליטי או צבאי ממשי. האמריקאים, למשל, נכשלו באופן מחפיר במשבר בני הערובה באיראן למרות הידע שהגיע מרוביקון, ואפשר לחשוד גם שהשלום בין ישראל למצרים היה נחתם במוקדם או במאוחר גם אלמלא ה-CIA היה מצליח להאזין למשלחת המצרית. הרי סאדאת גילה לאמריקאים את כוונותיו בפתיחות ראויה להערכה.  התועלת של מבצע רוביקון היתה בוודאי קיימת, ואפילו ניכרת, אולם אין לקחת אותה בשום אופן כמובנת מאליה. יש להניח שצדדיו החיוביים והשליליים יהיו נתונים לויכוח לוהט בשנים הבאות.

שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.

Credit: Nejron, depositphotos.com

כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?

מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.

המערה שבה מצאו את גופתו של אנדרי יושינסקי. קרדיט: Chabad.org

מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.

התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.

מנחם מנדל בייליס מובל מבית המשפט לאחר הגשת כתב האישום. קרדיט: Chabad.org

כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.

משפט בייליס. קרדיט: Chabad.org

הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא".  זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.

בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.

דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.

אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.

וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.

המשפט הצבאי השני של דרייפוס, בעיר רֶן (1899)

המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.


אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com

אחריות פיקודית במבחן: איך עיוות טבח מנילה את המשפט הבינלאומי

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

נשבע למחות את החרפה – גנרל מקארתור במנילה לאחר שחרורה, פברואר 1945

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

האם נשא באחריות פיקודית לטבח מנילה? גנרל ימשיטה (שני משמאל) על ספסל הנאשמים

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

השופטים האמריקאים של ימשיטה. במרכז, נשיא בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה?

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

Credit: Panther Media Seller, depositphotos.com

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

"נמר תוקף בחשיכה" – גנרל ימשיטה טומויוקי

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

חש בושה עמוקה שלא טבע עם ספינתו – אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

פליטים פיליפינים בורחים מהכוחות היפניים במהלך טבח מנילה

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

כאן נשרפו בחיים מעל אלף אזרחים פיליפינים, גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. המועדון הגרמני של מנילה בימים יפים יותר. Credit: Pinterest

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.

מקור האימה: איך להסביר את פשעיה של יפן במלחמת העולם השנייה?

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה התהדרו בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות, על כרי הדשא ושדרות העצים המוריקות שלהן. הכל נגמר בפברואר 1945, כאשר חיילי מרינס יפנים מיואשים ומוכי תבוסה טבחו עשרות אלפים מתושבי העיר והחריבו חלקים ניכרים ממנה. טבח מנילה, אחד ממעשי הזוועה הגרועים ביותר במלחמת העולם השנייה, פתח שרשרת של עוול שראשיתה בטבח עצמו, והמשכה במשפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. פוסט ראשון בסדרה, והפעם: מה היו גורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים?

העיר העתיקה של מנילה לאחר הטבח. Credit: U.S. Army, public domain

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה והאורחים הרבים שביקרו בה נהגו להתהדר בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות על כרי הדשא ושדירות העצים המוריקות שלהן. כמו האיים הפיליפינים כולם, מנילה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי אמריקאי, שהיה אמור להסתיים בשלהי שנות הארבעים. אולם התוכניות השתבשו כבר בדצמבר 1941, עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

כבר בראשית מלחמת הפסיפיק, נכבשה מנילה בסערה בידי יחידות של הצבא הקיסרי, בפיקודו של גנרל הומה מסאהרו. בעוד הצי האמריקאי בוער ומעלה עשן בפרל הרבור, כוחותיו של הומה נחתו בפיליפינים, התקדמו במהירות ומיגרו את חיל המצב האמריקאי המופתע. השלטון היפני בפיליפינים היה אכזרי. הקורבנות הראשונים היו שבויי המלחמה האמריקאים והפיליפינים, שאלפים מהם נספו בצעדת מוות ידועה לשמצה, "מצעד המוות של בטאן". במשך שלוש שנים, מ-1942 ועד 1945, בזזה יפן מהאיים הפיליפיניים כל מה שאפשר לקחת, בעוד קציניה מתעללים באוכלוסיה המקומית, סוטרים, שודדים ומכים אזרחים פיליפינים כאוות נפשם. המשטרה החשאית הידועה לשמצה, קמפיי-טאי, עצרה כל מי שנחשד בהתנגדות לדיקטטורה הקיסרית, והעצורים היו נתונים לעינויי תופת מעוררי פלצות. הטרגדיה הגדולה מכולן התרחשה דווקא בפברואר 1945, כאשר הכיבוש היה לקראת סופו: היפנים טבחו מאה אלף תושבים פיליפינים, ולמרבה האירוניה, דווקא תחת פיקודו של ימשיטה טומויוקי, גנרל יפני שהורה שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

מלון מנילה המפואר ייצג בעיני רבים את ההדר של העיר לפני הכיבוש היפני. גנרל דגלאס מקארתור, המפקד האמריקאי בפיליפינים דאז, גר בפנטהאוז בקומה העליונה

בראשית 1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה, הוצא אותו גנרל להורג בידי המשחררים האמריקאים בעוון פשעים שלא ידע עליהם כלל, וספק אם היה מסוגל למנוע. כפי שנראה בהמשך, גזר הדין של ימשיטה, שאושר בידי בית המשפט העליון בוושינגטון, לא רק שיקף דוקטרינה משפטית בעייתית מאד, אלא גם עיוות את החוק הבינלאומי למשך עשורים רבים ועד היום. בפוסט הנוכחי, ננסה לבחון את גורמי העומק מאחורי פשעי המלחמה היפניים. בשבוע שלאחריו נדבר על טבח מנילה, מהגרועים במלחמה כולה, ולבסוף נתעמק במשפט פשעי המלחמה של ימשיטה והשלכותיו הבעייתיות.

פשעי המלחמה היפניים במזרח אסיה ובאיי האוקיאנוס השקט לא היו רק פרי מעלליו הרעים של מפקד כזה או אחר, אלא נבעו מגורמים מערכתיים. היו כאלו שייחסו חלק מהם לתרבות היפנית, לקוד הסמוראי של הבושידו או לסיבות מהותניות אחרות, אבל אמירות מסוג זה מבטאות לכל היותר אמת חלקית. לפני פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937), הצבא היפני לא היה אכזרי יותר מצבאות קולוניאליים אחרים. למעשה, קצינים בריטים שהכירו את הצבא הקיסרי בשנות העשרים והשלושים, היו בטוחים שעמיתיהם לשעבר יעניקו לשבויים מערביים (לפחות) יחס מכובד ואנושי כפי שעשו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. הם התאכזבו מרות מפרץ האכזריות החייתית של הצבא היפני אחרי פרל הרבור, שנגרם משילוב של תהליכים ארוכי טווח, תנאים אובייקטיביים ורצחנותם של מפקדים ספציפיים.

ההידרדרות התחילה כבר בשנות העשרים. חוקרים כמו רותם קובנר סבורים שראשיתה במחשבת המלחמה הטוטלית שהחלה לחלחל לקצונה היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. משקיפים יפנים שצפו במלחמה הגדולה ממדינות אירופה השונות, ביניהם גנרלים שעתידים למלא תפקידי פיקוד בכירים במלחמת העולם השנייה, הסיקו שגרמניה הפסידה במלחמה מפני שאורך הנשימה שלה לא היה ממושך דיו. בדומה למשקיפים צבאיים ממדינות רבות אחרות, היפנים גרסו כי המלחמה העתידית תהיה טוטלית, במובן שתגייס את מלוא המשאבים האנושיים, החומריים והכלכליים של כל המדינות. המדינה שתגייס את מלוא משאביה באופן היעיל ביותר – תעמוד על רגליה בסוף הקרבות. מסקנה זו לא היתה ייחודית ליפן, אולם התלוותה אליה תובנה נוספת: היפנים, שמשאביהם מוגבלים ואורך הנשימה שלהם קצר, לא יכולים להרשות לחייליהם להיכנע בהמוניהם וליפול בשבי, ובכך לבזבז כוח אדם יקר. כדי למצות את המשאבים האנושיים הקיימים, עדיף שחיילים יילחמו עד הכדור האחרון וימותו בקרב. מסיבה זו, הסיקו המתכננים היפנים כי עליהם להתייחס באכזריות תהומית לשבויים של האויב, כדי שהאויב יתייחס בצורה דומה לשבוייהם שלהם ובכך ירתיע את האחרונים מכניעה.

חיילים אמריקאים נושאים את חבריהם הפצועים במהלך מצעד המוות של בטאן, 1942. לימים, הפך מצעד המוות לדוגמא ידועה להתעללות הצבא היפני בשבויי מלחמה.

לאחר פרל הרבור, ההיגיון האכזרי הזה חבר לתהליכים ותנאים אובייקטייבים ששררו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה. הצבא היפני תמיד היה חלש במודיעין ובלוגיסטיקה, והעדיף לרכז את כוח האדם האיכותי שלו ביחידות קרביות. כאשר האימפריה היפנית התרחבה דרמטית בחודשים הראשונים של המלחמה, היפנים מצאו את עצמם שולטים על אוכלוסיות עצומות של מקומיים, מערביים ושבויי מלחמה, בלא תכנון בסיסי כיצד לנהל, להאכיל ולהלביש אותן. הלוגיסטיקה השבורה של הצבא היפני גרמה לכך שאפילו חייליו היו נתונים בתת תזונה מתמדת, קל וחומר שבויים ואזרחים של האויב, והרצון לנצח בכל מחיר הוביל את מנהיגי יפן לשאוב כל לשד מהארצות הכבושות למען מאמץ המלחמה הטוטלית. המצב החמיר בשנים האחרונות של המלחמה, כאשר בעלות הברית תקפו את יפן בנקודת התורפה שלה, קווי התובלה הימיים, וריסקו את נתיבי האספקה לאיי הבית וחלקיה השונים של האימפריה. בכדי להעמיד קווי הגנה ראויים, היפנים היו חייבים לבנות תשתיות, מסילות רכבת ושדות תעופה בג'ונגלים שורצי מלריה ואזורים בעייתיים אחרים (למשל מסילת הרכבת הידועה לשמצה בין תאילנד ובורמה) והיה הגיוני להעסיק לשם כך שבויי מלחמה בתנאי עבדות.

לתמהיל ההרסני הזה הצטרפו גורמים נוספים: הבנה שיש להשפיל את האירופים והאמריקאים, שליטיה הקולוניאליים לשעבר של אסיה, ואת כל מי שמתנגד ליפן, אידיאולוגיה מעוורת עיניים שתפסה את מלחמתה של האימפריה כהתגלמות הצדק המוחלט, לוחמת מתמדת נגד גרילה, מהסוג שגורם לברוטליציה בכל צבא כמעט, ותסכול של חיילים שעברו התעללות פיזית מתמדת בידי מפקדיהם וששו להעביר את האלימות לקורבנות חסרי ישע.

התוצאה של כל אלו, ביחד ולחוד, היתה קטלנית: התעללות והרעבה של שבויי מלחמה, מעשי טבח המוניים באוכלוסיה הסינית, המלאית והפיליפינית, ואפילו ניסויים רפואיים באסירים. עם זאת, אורגיית הטבח ההמוני שהתרחשה במנילה היתה חריגה אפילו בתמונה המזוויעה הזאת. חיילי הצי היפני חיסלו בשיטתיות עשרות אלפים מתושבי העיר, גברים, נשים וילדים, ללא כל סיבה ותירוץ צבאי, בעינויים סדיסטיים ומחרידים, שכונה אחר שכונה, רובע אחר רובע, בכנסיות, אוניברסיטאות ובתי חולים. זמן קצר לאחר מכן, כשהאמריקאים פלשו למנילה, נלחמו אותם רוצחים ומתו כמעט כולם, מלבד עשרות בודדות. העובדה שכמעט איש מהפושעים לא נותר בחיים הפכה את החקירה למסובכת במיוחד, מחזה זוועה שהיה קשה לרדת לעומקו. מה עמד באמת מאחורי טבח מנילה, והאם התבצע בהתאם לפקודות או בניגוד להן? התשובה מורכבת יותר מאשר נדמה.

המשך יבוא

הסרטים המצויירים של גרמניה הנאצית: טור אורח מאת רז גרינברג

האם יפתיע אתכם לדעת שאחד הסרטים האהובים על גבלס, שר התעמולה הנאצי, היה "שלגיה ושבעת הגמדים", אבל סרט זה בכל זאת לא הוקרן בגרמניה של היטלר? בטור אורח לינשוף, כותב ד"ר רז גרינברג על הסרטים המצויירים ברייך השלישי, ועל סיבות העומק לכשלונה של האנימציה הנאצית.

"חינוך למוות": סרט תעמולה אנטי-נאצי בהפקת אולפני וולט דיסני (1943) – תמונה לשימוש חופשי

אנימציה תחת צלב הקרס  (Animation under the Swastika), ספרם של האנימטור רולף גיזן וחוקר האנימציה ג'.פ. שטורם, עוסק בסרטי האנימציה שהופקו בגרמניה בין השנים 1933 ל-1945, מעלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון ועד לתבוסתה של גרמניה במלחמת העולם השניה. אך הפרק המרתק ביותר בספר כלל אינו עוסק בהפקת אנימציה גרמנית, אלא דווקא במפגש של גרמניה הנאצית עם הפקת אנימציה אמריקאית: הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים" שהופק באולפני דיסני בשנת 1937. החדשות אודות ההישג האמנותי המרשים בהפקת וולט דיסני, על אחת כמה וכמה כשזה התבסס על אגדת-עם גרמנית מפורסמת, הובילה לאקסטזה של ממש בעיתונות הגרמנית של אותה תקופה, ולצד ההערצה הגדולה (והמתועדת) של גבלס והיטלר לסרטי האנימציה של האולפן, נראה היה שדרכו של הסרט לבתי הקולנוע בגרמניה כבר נסללה.

אלא שאז החלו להיערם קשיים שונים ומשונים. חברת RKO, שטיפלה בהפצה הבינלאומית של הסרט, סגרה את המשרד שלה בגרמניה זמן קצר לאחר עליית הנאצים לשלטון (מטעמי חוסר רווחיות), מה שאילץ את המפיצים לנהל את המשא ומתן מול נציגים במדינות שכנות. RKO גם דרשו מחיר גבוה בעבור זכויות ההפצה, אותו הם התעקשו לקבל בדולרים אמריקאים (יתרות מטבע החוץ בגרמניה הנאצית היו דלילות מאוד). העובדה ששתי חברות גרמניות שונות התחרו על הפצת הסרט בגרמניה גרמה לדרישות הכספיות הגבוהות מלכתחילה להאמיר.

ובינתיים, היחס כלפי הסרט השתנה בחדות, לפחות בכל הנוגע לסיקור העיתונאי. "הסרט לא יוקרן אצלנו, אבל ההפסד אינו גדול," סיכם אחד העיתונאים שצפה בהקרנה של "שלגיה ושבעת הגמדים" בפסטיבל הקולנוע בוונציה, תוך שהוא מציין כי למרות רגעים חזותיים מרשימים, דיסני נכשל בהבנת התרבות הגרמנית המפוארת ממנה צמחה האגדה עליה התבסס סרטו. באופן מוזר, עיתונאים גרמנים אחרים שהגיעו למסקנה דומה נתלו באילנות של מפיצי הסרט בבריטניה, שם הוחלט להגביל את הצפייה בו לגיל 16 ומעלה, אלא אם כן הצופים הצעירים מלווים במבוגר. העובדה שעיבוד ל-"שלגיה ושבעת הגמדים" עשוי שלא-להתאים לילדים, טענו אותם עיתונאים, מעיד על כך שדיסני לא היה צריך להתקרב לאגדה הידועה מלכתחילה. להקרנה של "פנטסיה" שנערכה כמה שנים לאחר מכן בציריך, העיתונות הנאצית כבר הגיעה עם סכינים שלופות: ביקורות שהתפרסמו בגרמניה בעקבות אותה הקרנה היו מלאות בגידופים כלפי דיסני ואיוריו המטופשים שמבזים את היצירות של גדולי מלחיני גרמניה.

למרות שמחברי הספר אינם מציינים זאת במפורש, מקריאה בו עולה כי התגובות האלה הגיעו "מלמטה" ללא הכוונה פוליטית כלשהי. למעשה, כאשר "שלגיה ושבעת הגמדים" הוקרן בוונציה, עדיין נעשו מאמצים ניכרים להסדיר את הפצת הסרט בגרמניה, ולמרות שניסיונות אלה כשלו, סרטי האנימציה הקצרים של אולפני דיסני הוקרנו באופן סדיר בבתי הקולנוע במדינה (אם כי במתכונת שנהיתה יותר ויותר מצומצמת) עד לכניסתה של ארה"ב למלחמה. במשרד התעמולה נעשו גם ניסיונות להפוך את וולט דיסני לנאצי מהשורה, מחיטוט באילן היוחסין שלו בניסיון לאתר שורשים גרמניים ועד מאמצים לאשש את השמועות (שמעולם לא אומתו, אגב – נקודה אותה מחברי הספר אינם טורחים להדגיש) לפיהן דיסני היה אנטישמי ותומך המפלגה הנאצית. את העוינות שגילו העיתונאים בגרמניה כלפי דיסני, שנים לפני שזו הפכה למדיניות נאצית רשמית, אפשר להסביר בעיקר כתגובת-נגד לעוינות שהלכה וגברה כלפי גרמניה הנאצית בהוליווד ובחלקים גדולים של ארה"ב עם התגברות הרדיפות האנטישמיות והתקרבותה של מלחמת העולם השנייה.

אין ראיות שהיה אנטישמי – וולט דיסני. Credit: Boy Scouts of America, public domain

כך או כך, הכישלון להפיץ את "שלגיה ושבעת הגמדים" בגרמניה הנאצית בישר על היעלמותה ההדרגתית של האנימציה ההוליוודית ממסכי הקולנוע במדינה. כיצד מילאו אולפני האנימציה בגרמניה הנאצית את הוואקום הזה, בפרט בשנות המלחמה בהן סרטי אנימציה יכלו לספק הפוגה משעשעת לחיילים עייפים ואזרחים מבוהלים? מחברי הספר מודים כבר בתחילתו שהתשובה לשאלה הזו היא "לא בהצלחה יתרה": גרמניה אמנם נתנה לעולם שניים מהאנימטורים החשובים ביותר בהיסטוריה – אנימטורית הצלליות לוטה רייניגר ויוצר הסרטים המופשטים אוסקר פישינגר – אך רייניגר, מתנגדת חריפה לנאצים, סירבה להמשיך ליצור סרטים במהלך המלחמה, ופישינגר עזב את גרמניה לטובת עבודה באולפני דיסני בארה"ב עוד לפני שהמלחמה פרצה. אנימציה נותרה סעיף זניח בתעשיית הקולנוע הנאצית. לטענת גיזן ושטורם, הדבר נבע מאופיו הנוקשה של המשטר הנאצי, שפשוט לא אפשר להפקות אנימציה, אמנות שהיא אנרכיסטית וחתרנית במהותה, לפרוח. זהו הסבר מעניין, אבל הוא מתעלם ממקרים של פריחת האנימציה במשטרים טוטליטריים אחרים (ביפן, בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, וואקום דומה דווקא שימש כזרז להתפתחות מואצת של תעשיית האנימציה המקומית ובמידה רבה התניע את התהליך שהפך את המדינה למעצמת אנימציה עד ימינו אלה). זאת ועוד, מרבית הדוגמאות שנבחנות בספר מציעות הסבר רומנטי פחות – בדומה לכישלון ההפצה של "שלגיה ושבעת הגמדים", הכישלון לייסד תעשיית אנימציה בגרמניה הנאצית נבע ברובו משלומיאליות ניהולית.

כזה היה המקרה של Deutsche Zeichenfilm, אולפן אנימציה שהוקם בגרמניה בשנת 1941 כדי לספק חלופה להפקות האנימציה ההוליוודיות. מרבית עובדי האולפן, על פי מחברי הספר, לא היו תומכים נלהבים של המפלגה הנאצית: חלקם ראו בעבודה באולפן הזדמנות להתחמק מגיוס ושליחה לחזית, אחרים היו בני זוג של נשים יהודיות שניצלו את עבודתם באולפן כדי להציל אותן ולכל אלה נוספו גם אנימטורים שגויסו לעבודה באולפן ממדינות כבושות ועסקו בזמנם הפנוי באיסוף מודיעין עבור המחתרות בארצותיהם. האנימטורים שמונו לפקח על ההפקות השונות באולפן נבחרו ללא קשר ליכולותיהם האמנותיות או הניהוליות, אלא בשל נאמנותם האידיאולוגית למפלגה הנאצית. שלא במפתיע, החיבור בינם לבין יתר עובדי האולפן לא הניב הצלחות מסחררות; עד סגירתו בשנת 1944, ולאחר שהושקעו בו תקציבי עתק, הופק באולפן רק סרט אחד קצר, שהיה סרט תעמולה סטנדרטי. יחד עם זאת, המחברים מדגישים ש- Deutsche Zeichenfilm. בפירוש לא היה מעוז שוקק של התנגדות לנאציזם: לאורך תקופת משמעותית במהלך שנות קיומו של האולפן, חלל העבודה שלו ניצב ממש מול הכניסה למחנה הריכוז דכאו, ועובדי האולפן התעלמו במכוון מהנעשה מול עיניהם.

מנגד, אולפן אנימציה קטן יותר שבראשו עמד האנימטור הנס פישרקוזן הצליח לייצר לאורך שנות המלחמה לא פחות משלושה סרטים קצרים באיכות גבוהה; פישרקוזן נחשב לאנימטור היחיד בגרמניה הנאצית שהשתווה מבחינת יכולותיו לאנימטורים באולפנים הגדולים שבארצות הברית. הסרטים אותם הוא הפיק ביחד עם הקריקטוריסט הורסט פון מולנדורף התקבלו בהתלהבות על ידי משרד התעמולה והשתלבו היטב בהקרנות בבתי-קולנוע מיוחדים שהוקמו במדינה במטרה להציג בעיקר יומני חדשות. משום מה, בכירי התעמולה של גרמניה לא הבחינו (ואולי, העדיפו להתעלם במכוון?) ממסרים חתרניים בוטים שניתן היה למצוא בסרטים של פישרקוזן ומולנדורף, במיוחד בסרטם הראשון מנגינה שחוקה (Verwitterte Melodie). אחת ההחמצות הכואבות בספר היא האזכור הכמעט-אגבי של אותה חתרנות, ללא ניסיון לחקור את השורשים המפתיעים שלה: פישרקוזן לא היה איש-שמאל רדיקלי, אלא במאי מחונן של פרסומות שלפני (ואחרי) המלחמה התמחה בעיקר בקידום מוצרי יוקרה ומותרות. החתרנות שבסרטיו נבעה, ככל הנראה, מהגעגועים לימי השפע הבורגניים והקוסמופוליטיים שקדמו למלחמה.

נימות ביקורתיות כלפי המשטר: הסרט "מנגינה שחוקה" (1943)

סרטיו של פישרקוזן הופקו עם הרבה מאוד עזרה מאנימטורים צ'כים, וזהו עוד היבט שמחברי הספר נוגעים בו  מבלי להעמיק – הגיוס של אנימטורים מרחבי מדינות אירופה לטובת תעשיית האנימציה הנאצית. גיוס כזה נבע בראש ובראשונה ממחסור בכוח-אדם מקצועי בתעשיית האנימציה הגרמנית בשנות המלחמה, אך עוד לפני שהמלחמה פרצה היה ברור כי מרבית האנימטורים בגרמניה נופלים בהרבה מבחינת כישוריהם בהשוואה לעמיתים ממדינות אירופאיות אחרות. ב-1937 הוציאו האחים הגרמנים פרדיננד והרמן דיאל, שהתמחו באנימציית-בובות, סרט באורך 53 דקות בשם "שבעת העורבים", שאמנם הציג איכויות טכניות מרשימות לתקופתו, אבל נחשב לטרחני במידה בלתי-נסבלת מבחינת תוכנו ונכשל קופתית. מוקדם יותר באותה שנה זכה לדיסלאס סטרביץ', אנימטור פולני-רוסי שגלה לצרפת בעקבות המהפכה הבולשביקית, להשלים את סרט הבובות שלו שעיבד את אגדות "ריינהארד השועל" הפופולאריות בזכות תמיכה כספית שהתקבלה מגרמניה. הסרט הפך להצלחה בבתי הקולנוע בגרמניה, ועל פי מחברי הספר, סטרביץ' תיאר באריכות יתרה בראיונות עד כמה הוא מעריץ את התרבות והאופי הגרמניים (מן הסתם הוא אמר את הדברים מבלי לדמיין את החורבן שתביא גרמניה על פולין, רוסיה וגם צרפת שנים ספורות לאחר מכן). האגדות על רייהאנרד שימשו גם חומר גלם לאחת ההפקות היותר מבחילות בתקופת המלחמה: בשנת 1943 הפיקה קבוצת אנימטורים הולנדים, שהסתייעה בתקציב גבוה אותו סיפקה ממשלת גרמניה, עיבוד אנימציה לגרסה אנטישמית של אותן אגדות. הסרט נגנז ולא הופץ בבתי הקולנוע, אך הוא נותר כתם מכוער בדברי ימי תעשיית האנימציה ההולנדית.

גרסתו של לדיסלאס סטרביץ' ל"אגדות ריינהארד השועל"

ספרם של גיזן ושטורם מלא בפרטי מידע מרתקים, אך למרבה הצער הם לא מצליחים לגבש אותם לתמונה כוללת מחד, או לרדת לעומק של כל אחד מהם מאידך. בשום מקום בספר אין ניסיון למקם את עבודת האולפנים השונים הנדונים בו על ציר-זמן שמדגים התפתחות כלשהי, ועבודתם של האולפנים השונים נדונה יותר בהקשר של יחסי עבודה ופחות בהקשר תוכן הסרטים עצמם. התוצאה היא שהחיבור בין אותו תוכן לאידיאולוגיה ואף למעשים של המשטר הנאצי כמעט ואינו נדון בספר: מפתיע לגלות, למשל, שלצד סרטי מיקי מאוס ודונלד דאק של אולפני דיסני, גם סרטי פופאיי ובטי בופ הוקרנו בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, ובהצלחה יתרה, זאת למרות שהם הופקו על ידי האחים מקס ודייויד פליישר שהיו יהודים (כמו מרבית העובדים הבכירים באולפן שלהם).  יחס של גורמים ממשלתיים ותעמולתיים בגרמניה הנאצית כלפי הסרטים של האחים פליישר, אם היה כזה, אינו נדון בספר. כך גם במקרים הרבים של אנימטורים מארצות כבושות שגויסו לעבוד על סרטי אנימציה עבור האולפנים הגרמניים, מחברי הספר לא ממש טורחים לציין כיצד חשו אותם אנימטורים כלפי המלאכה אותה הם ביצעו. היחס לתכנים אנטישמיים בסרטי האנימציה הנדונים בספר הוא ברמת האזכור בלבד; זה צורם, במיוחד לאור ההקדמה בה מסביר גיזן שההשראה לכתיבת הספר הגיעה משיחה עם ארי פולמן, במאי סרט האנימציה הישראלי "ואלס עם באשיר" והרצון לנסות לעשות חשבון נפש בכל הנוגע למה שהתחולל בגרמניה הנאצית גם בתחום האנימציה. גם אם נניח להשוואה הנואלת שמתבצעת כאן בין מעשיה של גרמניה הנאצית למלחמת לבנון, ספרו של גיזן אינו חשבון נפש כזה. הוא לכל היותר דין-וחשבון יבשושי במיוחד.

ישנן בעיות נוספות עם Animation Under the Swastika, העיקרית שבהן היא רמת האנגלית הלא-מזהירה של המחברים (וכאשר הם נדרשים לתרגום מסמכים או תכתובות, מה שקורה הרבה מאוד בספר, היא מחפירה ממש). פרטי המידע המעניינים המופיעים בספר –  ויש לא מעט כאלה – נוטים ללכת לאיבוד תחת כל הבעיות האלה. יש לקוות שהיוזמה החלוצית של גיזן ושטורם תמריץ חוקרים אחרים להמשיך להתעמק בנושא, הפעם בצורה רצינית יותר.

האישה שלנו ב"טהראן": עולמן המופלא של טעויות הריגול

הסדרה "טהראן" היא אחת ההפקות היפות ביותר של השנה: עלילה מותחת, משחק מצויין, ובימוי מיומן וקצבי. עם זאת, שירותי הביון המוצגים בה מבצעים פשלות מסמרות שיער, שהיו אמורות לגלגל את ראש המוסד בזפת ונוצות ולשלוח אותו למשפט צבאי. אבל האם הפשלות הללו פוגעות באמינות של הסדרה? התשובה מורכבת, במיוחד אם מתבוננים בטעויות היסטוריות של שירותי ביון אמיתיים.

זהירות – ספוילרים החל מהפסקה השלישית

אדי צ'פמן, פושע אנגלי קטן שידוע יותר בכינויו "זיגזג", היה אחד מהיצורים המוזרים יותר בתולדות הריגול של מלחמת העולם השנייה. הוא נלכד בידי הגרמנים באיי התעלה, והתנדב לשמש כסוכן עבור הביון הצבאי הגרמני ("אבוור"). בחסותו של המפעיל שלו, שטפן פון גרונינג, עבר צ'פמן אימונים בחבלה, אלחוט, הצפנה ותחומים שימושיים אחרים, והוצנח בבריטניה, רק כדי להתנדב לשמש כסוכן כפול עבור ה-MI5 של הוד מלכותו. במהלך המלחמה, נע ונד צ'פמן בין נמלים אירופיים, הצהיר נאמנות לשירותי הביון של כל הצדדים, ונהנה מפינוקים, דירות פאר ופילגשים בעריה החשובות של היבשת. כשקוראים את הסוכן זיגזג, ספרו הנפלא של בן מקנטייר המגולל את מעללי צ'פמן, אי אפשר שלא לגחך ברחמים על תמימותם של מפעיליו הגרמנים. אלו, שחשבו שהם מחדירים סוכן-על לאנגליה, לא ידעו שהביון הבריטי קורא את כל תשדורותיהם, וכבר עצר או הכפיל את כל סוכניהם בממלכה המאוחדת. אבל חוסר האונים של האבוור, שמובן אולי לאור הנסיבות שלא היו תלויות בו (אחרי הכל, אף רשות גרמנית לא ידעה שצופן האניגמה הבלתי חדיר פוענח בידי הבריטים) חצה לפעמים את הגבולות לטמטום שבאמת אין לו הסבר. לפני אחת מטיסותיו של "זיגזג" לאנגליה, ציידו אותו מפעיליו הגרמנים בכמות נדיבה של כסף בריטי, ורק שכחו דבר אחד קטן: הסרטים על חבילות הכסף הציגו בגאווה את הסמל הרשמי של הרייכסבנק הנאצי. אם היה מדובר בסוכן אמיתי, סביר להניח שהיה נלכד מיד עם נחיתתו.

הסיפור של צ'פמן, כמו סיפורים אחרים ממלחמת העולם השנייה, מראה כי שירותי ביון אמיתיים מפשלים במציאות באופן שהיה נחשב לבלתי אמין לחלוטין לו הוצג ברומן או בספר ריגול. חשבתי על התופעה המוזרה הזאת בעודי צופה בטהראן, סדרת הריגול החדשה של כאן 11. שירותי הביון השונים שם, האיראנים ועוד יותר מכך הישראלים, כושלים במידה כזאת שנראית בלתי אמינה, אלא אם מכירים את ההיסטוריה האמיתית של הריגול.

טעויות שלא ייאמנו – הסוכן זיגזג

מכאן ואילך, נתייחס לעלילה של טהראן בשלמותה, כפי שהיא משתקפת מהפרק האחרון אחורה. הפוסט יכלול ספויילרים לכל פרקי הסדרה – ראו הוזהרתם

הסדרה טהראן היא בראש ובראשונה סיפור מתעתע על סוכנים כפולים ומשולשים. ראש המוסד, מאיר גורב (מנשה נוי) מפעיל את אחת מהלוחמות המבריקות ביותר שלו, יעל קדוש (לירז צ'רכי הנפלאה), בכדי לגייס מקורות בכירים בצמרת האיראנית כחלק ממאמץ כלל-ישראלי לסכל את תוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית. קדוש מתאימה במיוחד למשימה: היא נולדה וגדלה באיראן, ואפילו למדה בבית ספר מוסלמי עד גיל 15. כלומר, היא שולטת בשפה ובתרבות באופן מלא, ומכירה את המדינה מפני ומפנים.

במהלך החדירה שלה למעלה, יעל לוכדת בחכתה דג שמן במיוחד: ראש המודיעין של משמרות המהפכה, גנרל מוחמדי. אולם במקום לגייס אותו, יעל מתאהבת בו, והדג בולע את הדייג. ראש המוסד גורב חושב שמוחמדי הוא בכיר המקורות שלו, סוכן כפול שאין ערוך לו בצמרת האיראנית, בדומה לאשרף מרואן ("המלאך") לפני מלחמת יום כיפור. בפועל, מוחמדי הוא מה שנקרא בז'רגון המקצועי סוכן משולש, היינו סוכן כפול מזוייף שנאמן לאיראן ומטעה את ישראל. הוא משכנע את יעל לחצות את הקווים, וביחד הם פועלים כסוכנים פרובוקטורים. קרי, הם מפתים את הרמס"ד להתקרב עד כדי פסע להשמדת מתקני הגרעין האיראניים, רק כדי לסכל את התוכנית ברגע האחרון, להשמיד את הטייסת הישראלית התוקפת ו"להוריד את הציונים על ברכיהם לפני כל העולם".

על הרקע הזה חודרת לאיראן הסוכנת הישראלית תמר רביניאן (ניב סולטן), האקרית מחשבים ביישנית ומסוגרת שזו לה משימתה הראשונה: לחדור למחשבי הנ"מ האיראני ולנטרל אותם לפני ההתקפה. רביניאן, דוברת פרסית אף היא, לא יודעת כמובן שהמפעילה שלה, יעל קדוש, עובדת עבור הצד האיראני. בטהראן היא מתחברת לסוכן איראני בכיר אחר של המוסד, מפעיל התיירות העשיר מסעוד טבריזי (נאביד נגהבאן), הידוע בכינויו "העיט". גנרל פארז כאמלי (שון טאוב), ראש מדור מודיעין מסכל במשמרות המהפכה ופקודו של מוחמדי, אינו מודע למזימה המורכבת של הבוס שלו, שרוצה לאפשר לתמר להתקרב למטרה כמה שיותר. לכן, הוא מפעיל את כל יכולותיו כדי לתפוס את "סוכנת המוסד" ומשתפי הפעולה האיראנים שלה. בדרך, המוסד חוטף את אשתו של כאמלי בכדי לנטרל אותו, תמר מתחברת עם ההאקר האיראני מילאד (שרווין אלאנבי) שחי בקומונה של מתנגדי משטר, וכל הצדדים מנסים לרמות זה את זה. בסופו של דבר, מוחמדי יוצא מנצח, ואכן "מוריד את הציונים על ברכיהם", אך במחיר כבד. כמאלי, שאינו מודע לתוכנית, מחסל את יעל קדוש, הסוכנת הבכירה ביותר של איראן בישראל, אובדן אסטרטגי משמעותי בהרבה מהפלת כמה מטוסים ישראלים בשמי הרפובליקה האסלאמית.

האקרית ביישנית ומסוגרת. ניב סולטן כתמר רביניאן ב"טהראן". יח"צ כאן 11

מי שצופה בסדרה טהראן אפילו בעין ביקורתית למחצה, נדהם מחוסר המקצועיות של המוסד ואנשיו, שהיוצרים מייחסים להם רשלנות פושעת אם לא טמטום ממש. שרשרת הכשלים מתחילה בגיוס הלוחמים. תמר רביניאן היא האקרית ואשת מחשבים מבריקה, אולם היא בעליל לא מתאימה לשמש כאשת שטח. ראשית כל, אף אחד לא טרח להעניק לה הכשרה בסיסית בתרבות האיראנית, ולהסביר לה שמחוות תמימות בעיניה נחשבות לגסות באיראן, ועלולות לסבך אותה עם שוטרים. חרף כל מעלותיה, היא לא מצליחה אפילו לשכנע את מילאד שלא לקחת אותה להפגנות ולמסיבות סמים, פעילויות מסוכנות שעלולות לחשוף אותה. המוסד אפילו לא מודע לכך שיש לתמר דודה מוסלמית בטהראן, פרצה בטחונית ממדרגה ראשונה, כי הרי זו יכולה לזהות אותה ברחוב. לא רצוי גם לשלוח לאיראן חיילת לשעבר שזכתה בפרס מראש אמ"ן, אירוע פומבי למחצה שייתכן ודלף לאוזניהם של מרגלים זרים. בכדי להוסיף קצף על ביזיון, המוסד מצייד את תמר בסיפור כיסוי חלש לכל הדעות: היא מתחזה לעובדת בחברת החשמל, ז'ילה גורבניפאר, בלי לדעת אפילו שזו נקלעה לשערוריה של הטרדה מינית. מספיק שאחד ממכריה של ז'ילה היה מזהה את תמר, בכדי שכל התוכנית תיכשל.

כל מנגנון ביטחון סביר בארגון ביון היה לפחות חושד גם ביעל קדוש, שלא מסתירה שהיא חשה מנוכרת, אומללה ובודדה בישראל, ובוודאי לא שולח אותה לאיראן לנהל את תמר ללא כל פיקוח חיצוני. בכלל, נראה שיעל מפעילה את ה"סוכן" שלה, גנרל מוחמדי, כסוג של עסק פרטי, עבירה חמורה על הטריידקראפט ("תורת הריגול"). לפי הכללים, נהוג שלפחות שניים-שלושה אנשים מעורבים בהפעלתו של סוכן, ולו מרחוק, בכדי שלא יהפוך את היוצרות ויפעיל את מפעילו.

כל מנגנון מודיעין רציני היה חושד בה – לירז צ'רכי כיעל קדוש ב"טהראן". קרדיט: יח"צ כאן 11, imdb.com

הטעויות והכשלים של תמר רביניאן ובכיר הסוכנים של המוסד באיראן, מסעוד טבריזי, חוצות כבר את הגבול לרמת הביזאר. במהלך המשימה, משתמשת תמר במכשיר סלולרי אישי (מן הסתם בלתי מוצפן) ומדברת הן עם אבא שלה (!) והן עם המפקדת יעל בעברית. לא רק שמנגנוני ביטחון הפנים האיראניים יכולים להאזין לשיחות כאלו, במיוחד בזמן מצוד, אפילו עוברי אורח עלולים לזהות את צליל השפה העברית. לוחמים ששומרים על טריידקראפט ישתמשו בסלולרי כמה שפחות, וגם אז, רק בפרסית ותוך שימוש במילות צופן, ובוודאי שלא יתקשרו לישראל כדי לשאול מה שלום אבא. טבריזי, שאמור להיות סוכן מנוסה, מעורר רחמים אפילו יותר. הוא נוסע למשימה מבצעית במכונית עסקית שמתנוסס עליה לוגו "עיט" ענק של חברת הנסיעות שלו. כן, הכינוי שלו במוסד הוא "העיט" – עוד עבירה מטופשת על הטריידקראפט, שהרי כינוי של סוכן צריך להיות אקראי ולא לרמוז על זהותו. ברחובות ומתקנים אסטרטגיים ששורצים במצלמות אבטחה, השימוש במכונית עם לוגו החברה אינו סיכון אלא התאבדות, מכל הסיבות הללו, בעולם האמיתי היה צריך לגלגל את הרמס"ד גורב בתוך גרב ולהעיף אותו הישר ללשכת האבטלה, אם לא למשפט צבאי מזורז.

שירות הביון האיראני מוצג כערמומי ומקצועי יותר, אבל אין לתת לניצחון שלו לסמא את עינינו. גם גנרל מוחמדי, עם כל הצלחותיו, חוטא בטעויות מסמרות שיער. האיראנים כושלים מעל הכל בחוסר תיאום בין רשויות המודיעין השונות שלהם, בעיקר בין המשטרה ובין משמרות המהפכה (במציאות, יש לומר, החקירה היתה אמורה להתנהל דווקא בידי מיניסטריון המודיעין האיראני, אבל ניחא). קומונה של מתנגדי משטר שסוחרים בה בסמים אמורה להיות יעד קלאסי למעקב משטרתי והפעלת סוכנים כפולים, ובכל זאת, אין שם אפילו אדם אחד שידווח למשמרות המהפכה על זרה חשודה. במקום לשתף את פראז כמאלי בתוכניתו, אפילו באופן חלקי, מוחמדי נותן לו לפעול נגד תמר ולסכן את המשימה, מאפשר לאשתו של כמאלי להיחטף ואז – בצעד תמוה במיוחד – בועט אותו החוצה ונותן לו להפוך להרפתקן עצמאי ומשולח רסן. אם כבר מפטרים את כמאלי, אז למה לא לעוצרו או לפחות לשים אחריו מעקב, כדי שלא יפעל עצמאית ויסכן את התוכנית הגדולה? התוצאה טרגית מבחינת האיראנים: כמאלי הורג בטעות את יעל קדוש, הנכס האסטרטגי העיקרי שלהם ב"ישות הציונית".

נשאלת השאלה, האם הכשלים המחפירים בטריידקראפט פוגעים באמינות הסדרה, כפי שהניחו כמה מהמבקרים? אולי, אבל לא בהכרח. הסדרה היתה הרבה פחות אמינה אם שירותי הביון היו מתנהלים באופן מושלם, בעוד שההיסטוריה האמיתית של הריגול רצופה כשלים כאלו וגרועים מהם. בתחילת הפוסט הזכרנו את פרשת הסוכן זיגזג, אבל אפשר להוסיף עליה רבות אחרות. "עסק הביש" במצרים בתחילת שנות החמישים, מעשה ידיו להתפאר של אמ"ן בראשות בנימין ג'יבלי, היה גרוטסקי לא פחות ממה שראינו ב"טהראן". לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נהג השגריר הבריטי בטורקיה, אדם שהיה אמון על סודות קריטיים שקשורים לפלישה לנורמנדי, לנגן בפסנתר בסלון שלו מדי יום ביומו, בעוד אחד המשרתים – שעבד עבור המודיעין הגרמני – מצלם מסמכים סודיים בחדר הסמוך. באותה מלחמה, נאבקו האבוור ושירות הביון של הס"ס זה בזה, עד כדי חבלה במבצעים אחד של השני. האבוור "בלע" דוחות מטופשים של סוכנים כפולים בריטים, סובייטים וסתם נוכלים, שאפילו בדיקה בסיסית באנציקלופדיה היתה יכולה להפריך. חוסר תיאום בין שירותי ביון, שנבע ממאבקים בירוקרטים, קנאה וגאווה מטופשת, הוביל ישירות לכישלונות המודיעיניים של ארה"ב בפרל הרבור וב-11 בספטמבר.

גרוטסטקי לא פחות ממה שראינו בטהראן – מערכון על "עסק הביש" ב"היהודים באים"

המציאות, כפי שאנחנו רואים, הזויה לפעמים יותר מכל דמיון. עם זאת, צירוף של כל הכשלים הללו ביחד אכן פוגע משמעותית באמינות הסדרה. שירותי ביון מתפקדים (פרט לדוגמא החריגה של המודיעין הגרמני במלחמת העולם השנייה ולאחריה) בדרך כלל לא חוטאים בכשלים רבים כל כך לאורך זמן. בעוד שהתוכנית האיראנית הגדולה – שבמרכזה שימוש במוחמדי כסוכן משולש ופרובוקטור – מדהימה בפשטות ובתחכום שלה, ואפשר להאמין שהמוסד יבלע פיתיון כזה, השילוב שלה עם רצף הכשלים על הקרקע קצת מוגזם. מותר לנו לקוות ולהאמין שבמציאות שירותי הביון הישראליים מקצועיים יותר.

הקשר נגד היטלר וסוד הכריזמה המהפכנית

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל אחד בכדי לקבל משימה מיוחדת. במהרה, מצאה את עצמה בלב מחתרת אנטי-נאצית סודית שתכננה להתנקש בהיטלר, להשתלט על הרייך השלישי ולהפסיק את מלחמת העולם השנייה. "הייתי נפחדת כמו כלבלב," הודתה לימים, "קיוויתי שאשבור את היד ובכך אוכל להתחמק מהמשימה." אבל מרגרטה, כמו קושרים רבים אחרים, הלכה בחבלי קסם אחרי מנהיגי תנועת ההתנגדות, בדרך מסוכנת להפליא שהיתה עלולה להוביל למותה. מדוע? ינשוף היסטורי בטור מיוחד לכבוד יום השנה לקשר ה-20 ביולי 1944, על ההתנגדות הגרמנית להיטלר וסוד הכריזמה המהפכנית.

Credit: fergregory, depositphotos.com

לטור שכתבתי ליום השנה הקודם לקשר, על הפרשה המוזרה של אוטו יוהן, ראו כאן

לקראת שלהי הקיץ של 1943, נקראה מרגרטה פון אובן, מזכירה בצבא הגרמני, ללשכתו של קולונל בכדי לקבל משימה מיוחדת. בקרב חבריה, משפחתה ומכריה נודעה המזכירה כמבקרת חריפה של המשטר, אם לא אנטי-נאצית ממש, אבל ברייך השלישי כמובן אי אפשר היה לבטא את דיעותיך בקול אלא בחוג המכרים הקרוב ממש. הקולונל, הנינג פון טרסקו, היה מוכר לה היטב מהמעגל המשפחתי, והיא בוודאי שמעה רינונים ושמועות שהוא עוסק בפעילות לא חוקית, מסוכנת וסודית כל כך שאי אפשר אפילו להעז ולשאול על פשרה. טרסקו היה קצין קרבי, עד לא מזמן ראש מטה המבצעים של קבוצת הארמיות מרכז בחזית הרוסית. כעת, הוא שהה בגרמניה בחופשת מחלה, ממתין לתפקידו הבא. בפועל, היה אחד מראשי הזרוע הצבאית של המחתרת האנטי-נאצית הסודית שבצמרת הצבא הגרמני.

כשנכנסה למשרדו של טרסקו, הקולונל ביקש מפון אובן להקליד עבורו מסמך. כבר כשהכתיב לה את השורה הראשונה, "הפיהרר אדולף היטלר מת", הבינה שהיא מעורבת לא רק בבגידה בממשלה הנאצית, עבירה שעונשה מוות, אלא בניסיון התנקשות בשליט הכל-יכול של הרייך השלישי. יתר הסעיפים של המסמך היו סנסציוניים לא פחות: הוראות לכבוש את מחנות הריכוז ולהפסיק את פעילותם, לעצור את השרים, מושלי החבלים ומפקדי הס"ס, לפרק את המפלגה הנאצית ולהשליט את הצבא על המדינה. טרסקו, קושר אנטי-נאצי ותיק, היה מעורב בעבר בנסיונות התנקשות בהיטלר, לרבות תוכניות להחדיר פצצה למטוסו ולחסלו באמצעות קצינים מתאבדים עם חגורות נפץ. בניגוד למה שמקובל לחשוב, הוא וחבריו פנו לפעילות מחתרתית נגד המשטר הרבה לפני שתבוסת גרמניה היתה ידועה. אבל הניסיון הנוכחי, ללא ספק, היה השיטתי והרציני מכולם.

נקראה למשימה מיוחדת – מרגרטה פון אובן

תנועת ההתנגדות הגרמנית, בראשותו של הרמטכ"ל לשעבר, גנרל לודוויג בק, ובפיקודם המבצעי של טרסקו ועמיתו, קולונל קלאוס פון שטאופנברג, ניצלה תוכנית צבאית לגיטימית שהיתה ידועה בשם "ואלקירי". ואלקירי המקורית היתה מבצע מדף, שנועד לתרחיש של התקוממות עובדי כפייה ברחבי הרייך. רוב החיילים היו כמובן בחזית ובשטחיה השונים של האימפריה הנאצית, והעורף היה חשוף יחסית. הנהגת הצבא פחדה שמיליוני העבדים שהניעו את גלגלי המשק הגרמני יתקוממו וישתלטו על המדינה. במקרה כזה, "ואלקירי" העניקה לראש פיקוד העורף של הוורמאכט סמכות לגייס במהירות כל חייל שימצא ברחבי גרמניה, בין אם מדובר בקורסיסטים, יחידות משמר ואפילו חיילים בחופשה, ולשנע את כל הכוחות הזמינים בכדי לכבוש מתקני מפתח כגון תחנות רדיו, מתקני תקשורת, תשתיות לאומיות ומשרדי ממשלה. טרסקו ועמיתיו בפיקוד העורף, פרידריך אולבריכט וקלאוס פון שטאופנברג, "תפסו טרמפ" על התוכנית, הדירו ממנה את יחידות הס"ס ושינו בה סעיפי מפתח, כדי לאפשר לצבא להשתלט על המדינה במקרה "חירום", דהיינו, מותו של הפיהרר. שטאופנברג וטרסקו תכננו להתנקש בהיטלר באמצעות פצצה, ובכך ליצור את מקרה החירום הזה.

מרגרטה פון אובן, שתיעבה את היטלר ומשטרו, היתה בכל זאת המומה כאשר קראה את המשפט הראשון בתוכנית: "הפיהרר אדולף היטלר מת". קולונל פון טרסקו הוסיף וסיפר לה על פשעיו של המשטר, לרבות רצח של עשרות אלפי יהודים, פשעים שיש לעוצרם בכל מחיר. אבל יש הבדל רציני בין להתנגד לממשלה רצחנית באופן תיאורטי, לבין מעורבות פעילה בבגידה שעונשה מוות בתלייה. "הייתי נפחדת, נפחדת כמו כלבלב," אמרה לימים. "קיוויתי שהיד שלי תישבר, ואז אמצא תירוץ מכובד לסגת מהתוכנית." אבל היא המשיכה לנהל את ענייניהם האדמיניסטרטיביים של הקושרים, ולהיות מעורבת במבצע ואלקירי עד הרגע האחרון. יום לפני ניסיון ההתנקשות בהיטלר, ביקש ממנה טרסקו להתרחק מברלין. "ההפיכה היא עניין של גברים," אמר. "אני רוצה שתהיי רחוקה. אם נצטרך אותך, אשלח מטוס." בכך, ככל הנראה, הציל את חייה.

החוקרים הרבים שכתבו על הקשר נגד היטלר, ביניהם גם אני, שפכו דיו לא מועט על השאלה, מה הניע את הקושרים להתנגד למשטר – האם רק שיקולים פטריוטיים (להציל את גרמניה ממלחמה אבודה) או שמא שיקולים מוסריים (התנגדות לשואה וליתר פשעי המלחמה). מי שיקרא את המקורות הראשוניים למיניהם – יומנים, מכתבים, מסמכים צבאיים, חקירות גסטפו, זכרונות שלאחר המלחמה – ימצא ראיות למכביר לשתי הסברות, והשאלה העיקרית שהחוקרים דנים בה היא איזה מניע היה חשוב יותר. אבל לדעתי, ויום השנה לקשר ה-20 ביולי שחל לאחרונה הוא הזדמנות מצויינות לדון בכך, אי אפשר להפריד את שאלת המניעים משאלה קשורה נוספת: איך הם העזו לעשות את זה? השאלה לא קשורה דווקא למנהיגים, אנטי-נאצים נלהבים, בעלי חזון ואספירציות להנהגה כמו בק, טרסקו ושטאופנברג, אלא דווקא לקצינים ואזרחים, גברים ונשים שהלכו אחריהם, כמו למשל מרגרטה פון אובן. היא עצמה הרי אמרה שהיתה "מפוחדת ככלבלב", ואפילו קיוותה שהיד שלה תישבר ותוכל לסגת מהתוכנית. למעשה, היו דרכים קלות הרבה יותר לעזוב: להיעלם ואפילו להלשין על הקושרים. מדוע היא לא עשתה את זה? השאלה מקבלת משנה תוקף לאור התיאוריה המעודכנת על הפיכות צבאיות, שמלמדת אותנו כי אנשים נוטים לבחור צד בהפיכה לאו דווקא בהתאם לדיעותיהם הפוליטיות, אלא לפי הערכה של סיכונים וסיכויים. ואלו היו לרעת תנועת ההתנגדות הגרמנית, בלשון המעטה.

כאשר מראיינת שאלה את מרגרטה פון אובן את השאלה הזאת בדיוק עשרות שנים לאחר מכן, זו טענה כי טרסקו היה כל כך כריזמטי, שהיא פשוט לא היתה יכולה לסרב. "היתה לו אישיות שסחפה אותך," אמרה, "יכולת מדהימה להתחבר אליך ולרתום אותך אליו. היה בו משהו, איך אנסח זאת," ואז פנתה למראיינת ושאלה: "האם הסתכלת בתמונה שלו? ההשפעה שלו על סביבתו היתה מיידית וחזקה. היו לו קסם אישי – קסם ויכולת לשכנע. פשוט בטחת בו." פון אובן לא היתה היחידה. רבים מאלו שהלכו אחרי טרסקו ושטאופנברג, לעיתים קרובות במחיר חייהם, הודו כי עשו זאת בין היתר בשל הכריזמה של האחרונים. חוקרים לא מעטים ציינו זאת, ויש אף שכתבו על כושר השכנוע של טרסקו ושטאופנברג במונחים המזכירים את תיאור הכריזמה של היטלר, כאילו יכלו להפנט אנשים באמצעות הקול שלהם.

"האם הסתכלת בתמונה שלו"? הנינג פון טרסקו. Bundesarchiv, Bild 146-1976-130-53 / CC-BY-SA 3.0,

אז מה זה בעצם כריזמה? במאמר שכתבתי בזמנו על תנועת ההתנגדות הגרמנית, טענתי שאין לצמצם את השאלה להיבטים טכניים, כגון נימת קול, שטף דיבור, יכולת להציג טיעונים משכנעים או מראה חיצוני. אחרי הכל, תמונה של טרסקו מראה לנו, המתבוננים על הפרשה כיום, גבר גרמני רגיל למדי בגיל העמידה. כאשר אובן שאלה את המראיינת האם היא "הסתכלה בתמונה של טרסקו", היא כאילו ניסתה להעביר לה משהו שהיא עצמה הבינה היטב, אך שהיה קשה לה לבטא במילים. אכן, בכריזמה יש אלמנט חמקמק. אבל אלו שמנסים להסביר אותה רק באמצעות היבטים טכניים, חיצוניים, מתעלמים מכך שהיא תכונה דיאלוגית, התלויה באינטראקציה בין המנהיג הכריזמטי ובין אלו שהולכים אחריו. אחרי הכל, האם אתם יכולים לדמיין מישהו שיסחף באותה המידה קהל של קצינים גרמנים, חסידים בבית כנסת בברוקלין ותושבים של כפר פלסטיני? לקהלים שונים, יש מנהיגים כריזמטיים שונים, מפני שכריזמה שעובדת במקום אחד יכולה להיראות מגוחכת לחלוטין במקום אחר. נסו לשמוע נאומים של היטלר, למשל, היום, ותיווכחו בעצמיכם שאלו יישמעו מגוחכים הרבה יותר מאשר סוחפים. אבל באותה התקופה, הם היפנטו מאזינים.

במקרה של תנועת ההתנגדות, לפחות, שאלת הכריזמה התקשרה באופן הדוק לשאלת המניעים. טרסקו ושטאופנברג היו כריזמטיים לא רק בשל צורת דיבור, טיעון ומראה חיצוני (אם כי אלו בהחלט שיחקו תפקיד משמעותי) אלא גם מפני שהציעו למאזיניהם דרך מוצא פסיכולוגית ומעשית לתסבוכת שנראתה עד אז בלתי ניתנת לפתרון. קצינים ואזרחים שתיעבו את המשטר ואת פשעיו אבל גם ראו את עצמם כפטריוטים גרמנים, לא ידעו כיצד לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אם ימלאו את חובתם הצבאית למולדתם, לחבריהם ולמורשת הפרוסית שלהם, ישתפו פעולה עם מטרה שנראתה ביניהם שטנית. מצד שני, אם ינסו להתנקש בהיטלר, הם עלולים לבגוד במולדת בשעת מלחמה, לגרום לכניעתה, תבוסתה וכיבושה, ואפילו לפגוע בחזית ולגרום למותם של פקודים וחברים לנשק – מעילה שאין כמותה בחובתם ובאחריותם כמפקדים. טרסקו עצמו ניסח את השאלה הזאת היטב: "מה לנו מכשרונותינו הטקטיים והכלליים, כשהשאלות המכריעות נותרות בלתי פתורות? אנחנו אומרים שאנחנו נלחמים עבור עצם קיומה של המולדת, אך האם מותר לנו להתעלם מכך שהדבר נעשה בשירותו של פושע?"

Credit: Tashatuvango, depositphotos.com

לדעתי, טרסקו ושטאופברג נחשבו לכריזמטיים, מפני שהציעו ליתר הקצינים שבמחתרת מוצא מהמיצר. ראשית כל הם הוכיחו, באמצעות דוגמא אישית, שהתנגדות למשטר והחובה הצבאית אינן באות אחת על חשבון השנייה. טרסקו למשל מילא את תפקידיו הקרביים בהצטיינות, לרבות לוחמה כנגד פרטיזנים ופעולות תגמול אכזריות נגד אזרחים ששיתפו איתם פעולה. באותו הזמן ממש, חירף את נפשו בכדי לחסל את היטלר ולסיים את המלחמה מוקדם ככל האפשר. שטאופנברג הסכים לשאת ולתת עם אויביה של גרמניה, אבל בניגוד לקושרים קיצוניים יותר, כמו קולונל הנס אוסטר, סירב בתוקף למסור מידע סודי לשירותי הביון שלהם. "אני בוגד בממשלה," אמר, "אבל לא במדינה."

שנית, כשדיברו עם אנשיהם, הרבו טרסקו ושטאופנברג להגדיר את היטלר כאויב של המולדת, גרוע לא פחות ואפילו יותר מיתר האויבים בחזית. "אנחנו נחסל אותו כמו כלב שוטה," אמר טרסקו והוסיף כי "איך שלא מכוונים ומשנים, חורבננו תלוי באדם אחד. הוא חייב להיעלם, לנו אין ברירה." כך גם הסביר לאנשיו מדוע הוא מוכן לפוצץ את מטוסו של היטלר, למרות שימותו בפיצוץ גם קצינים חפים מפשע. "במלחמה הזאת אין חפים מפשע," אמר, וממילא בכל פעולה קרבית יש נזק קולטרלי. כשנלחמים באויב – מתים גם חפים מפשע. כשנכשל הקשר, החליט טרסקו להתאבד כי "אני לא אתן לאויב שלנו", קרי הנאצים, "את התענוג לתפוס אותי חי." יש להדגיש כי טרסקו ושטאופנברג דיברו לקהל של קצינים, שעבורו המילה "אויב" היא מילת קוד חזקה ביותר. הם נתנו לאנשיהם להרגיש כי הם שומרים על מורשתם הצבאית, נאבקים למען המולדת באמצעות המלחמה החשאית נגד היטלר, מיעוט נבחר, שותפי סוד שמייחד אותם מהמון הקצינים שסביבם, וכל זאת, בלי להשליך את הערכים שהאמינו בהם עד כה. קציני תנועת ההתנגדות הסכימו ללכת באש ובמים אחרי אלו שנתנו להם מוצא מהמיצר. היכולת לגרום לאלו שהולכים אחריך להרגיש מיוחדים ונבחרים, בלי לשנות את הערכים שלהם מהקצה אל הקצה – מרכיבה, לפחות במקרה הזה – את סוד הכריזמה המהפכנית.

המרגלים שאהבו סיפורים: פרשת דרייפוס ופרדוקס הבידיון

ב-15 בינואר 1895, צבאו המונים על בית הספר הצבאי בפריז בכדי לצפות בטקס השפלה סנסציוני. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. האספסוף המשתולל, שגידף בקולי קולות את הבוגד דרייפוס ואת היהודים בכלל, החניק את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בישראל, אנחנו רגילים לחשוב על פרשת דרייפוס בראש ובראשונה כעלילת דם אנטישמית, אולם למעשה – יש לה רבדים עמוקים יותר. כיצד הפללתו של דרייפוס קשורה לתופעה ספרותית הידועה כ"פרדוקס הבידיון" , ומה התרומה של סיפורי בלשים וריגול לאשליות מודיעיניות קטלניות?

Credit: Zacharias Damata, depositphotos.com

ב-15 בינואר 1895, מילאו המונים את החצר הגדולה של בית הספר הצבאי בפריז, כדי לצפות בטקס מיוחד במינו. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. ההמונים המשתוללים, שצעקו קריאות כנגד הבוגד דרייפוס ונגד היהודים בכלל, החניקו את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. כשנדחף החוצה, צעק "יחי צרפת" ו"יחי הצבא". איש לא האמין לו. מפריז, הובל לגורל אומלל, גרוע ממוות, בכלא קולוניאלי נידח שהיה ידוע כ"אי השדים".

כל ישראלי, כמעט, מכיר את פרשת דרייפוס. למדנו עליה בבית הספר כפרשה אנטישמית, אות ומופת לכישלון האמנספיציה של היהודים במערב אירופה. אם בצרפת – ערש זכויות האדם והאזרח – יהודים אינם יכולים להיות בטוחים מעלילות דם אנטישמיות, הרי שאין הם יכולים לבטוח באף מדינה אחרת, מתקדמת ככל שתהיה. מקובל לחשוב שתיאודור הרצל, שסיקר את פרשת דרייפוס עבור עיתון וינאי, הפך בעקבותיה ממתבולל לציוני, אף כי המחקר החדש מראה כי קביעה זו אינה מדוייקת. מכל מקום, מעבר להיותו פרשייה אנטישמית, הסיפור של דרייפוס הוא גם סיפור ריגול, ובאופן ספציפי יותר, דוגמא ומופת לכשלונו של מודיעין מסכל. כידוע, דרייפוס היה חף מפשע, והמרגל האמיתי שעבד עבור הגרמנים היה קצין אחר, קלפן הולל בשם אסטרהאזי. קציני "מדור סטטיסטיקה", המחלקה שעסקה במודיעין מסכל בצבא הצרפתי, העדיפו להשאיר אדם פטריוט וחף מפשע בכלא, תוך כדי הגנה על מרגל אמיתי. ראשיה לא היו רק אנטישמים, אלא גם מעלו בחובתם לסכל ריגול ולהגן על סודותיה של צרפת. קולונל ז'ורז' פיקאר, הקצין היחיד שניסה להוכיח את חפותו של דרייפוס וללכוד את אסטרהאזי, נודה על ידי חבריו ואף נרדף באופן פעיל בידי הצבא.

"לא מוות לדרייפוס הם צעקו, אלא מוות ליהודים" – טקס ההשפלה של דרייפוס

בפוסט הזה, לא נתאר בפרוטרוט את פרשת דרייפוס – דבר שאולי נעשה באחד הינשופים הבאים. במקום זאת, הייתי רוצה להתעכב לרגע על הסיבה שבגינה דרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, ולהעלות הסבר מורכב יותר מאנטישמיות גרידא. שימו לב שבניגוד למה שנהוג לחשוב היום, מעניו של דרייפוס מהמודיעין המסכל הצרפתי באמת האמינו באשמתו, לפחות בשלב הראשון, למרות שלא היה ראיות ממשיות לכך. כמו כן, כשהתחילו לזייף ראיות בחודשים הראשונים, עשו זאת מפני שהיו משוכנעים שדרייפוס מרגל, ורצו רק "לשפץ" קצת את התיק כדי לנעול אותו מבחינה משפטית. רק מאוחר יותר, כאשר הבינו שטעו, שיקרו ביודעין בכדי להגן על פשעיהם הקודמים. אנטישמיות, כמובן, היתה חלק מהותי מאד מהסיפור, אבל היא השתלבה בתופעה מעניינת הידועה כ"פרדוקס הבידיון".  כאן, עלינו לקחת צעד אחורה מפרשת דרייפוס עצמה ולדבר על הקשר בין מודיעין לספרות בכלל, ולסיפורי בלשים בפרט.

ב-1975 פרסמו שני חוקרים, קולין רדפורד ומייקל ווסטון מאמר מכונן, ובו פתחו דיון ממושך ב"פרדוקס הבידיון". הבעיה עצמה היתה ידועה עוד מימי אפלטון: כיצד סופר מצליח לגרום לנו להשעות את חוסר האמון שלנו בעלילה בדיונית, ולהאמין (לפחות דה-פקטו) בדברים שאינם אמיתיים? כשאנחנו נתקלים בדמויות ספרותיות, אנה קרנינה, הארי פוטר, פרודו בגינס, אנחנו יודעים כמובן שלא מדובר באנשים בשר ודם, אך בכל זאת אנחנו כואבים בכאבם, שמחים בנצחונם ונמצאים במתח כשהם נקלעים למצוקה. חלק מהחוקרים העוסקים בפרדוקס הבידיון מסבירים כיצד הסופר או המחזאי גורם לנו להשעות את חוסר האמון באמצעות סדרה של טכניקות נראטיביות. הבעיה הזאת אינה ייחודית לעולם הספרות, וקיימת גם בעולם המודיעין. האנק פראנקון, חוקר מודיעין מסכל, כתב באחד מספרי הלימוד הבסיסיים של התחום שבכדי להטעות את האויב, עליך להמציא סיפור אמין בדיוק כמו שסופר עושה, עם סיפורי כיסוי, דמויות ורקע שמצליחים לחקות את המציאות. הטכניקות של פברוק סיפור כיסוי דומות מאד לכתיבה איכותית של ספרות בדיונית. נכון שלפעמים אתם קוראים ספר וחושבים שהעלילה לא אמינה ומשהו בה חורק? כשמדובר בסיפור כיסוי, פרט לא אמין שכזה, שלא גישר היטב על "פרדוקס הבידיון", עלול לשרוף את הכיסוי ולהכשיל את המבצע כולו.

כאן, הבעיה הופכת למסובכת יותר. מה ש"אמין" או "לא אמין" בעיני אדם מסויים, תלוי מאד ברקע שלו, בהשקפת עולמו, בהטיות קוגנטיביות וברבדים של ניסיון מצטבר, שכוללים גם את הספרות שהוא נוהג לקרוא. בדיוק כמו שאפשר לשכנע אנשים להאמין דה-פקטו בסיפורים לא אמיתיים, הם יכולים להאמין (באמונה שלמה!) בסיפורים בדיוניים שהם עצמם יוצרים, אם אלו משתלבים היטב בעולמם התרבותי ובמבנים הנראטיביים והמנטליים שלהם. חוקר הריגול בן מקנטייר מדגים זאת בספרו מבצע קציצה (Operation Mincemeat) שעוסק באחד ממבצעי ההונאה המרהיבים ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הבריטים נטלו גוויה של נווד שמת מבליעת רעל עכברים, הסוו אותה כגופה של קצין דמיוני (רס"ן ויליאם מרטין) ושלחו אותה – ביחד עם תיק מסמכים צבאיים – לחופי ספרד. שני מתכנני המבצע קיוו שהספרדים ימסרו את המסמכים לסוכניה של גרמניה הנאצית.

המכתבים בתיק, כמובן, היו זיוף מחוכם, שנועד לשכנע את הגרמנים שבעלות הברית לא יפלשו לסיציליה (כפי שתכננו בפועל) אלא ליוון וסרדיניה. כדי שהגרמנים יאמינו לסיפור הכיסוי, יצרו המתכננים את דמותו של רס"ן מרטין בדיוק כפי שיוצרים דמות ספרותית, ופיזרו בכיסיו רמזים שונים (מכתבים, קבלות, גלויות) שישכנעו את הגרמנים שמדובר באדם אמיתי. בספרו, מראה מקנטייר שבנייתו של רס"ן מרטין לא היתה אמינה במיוחד, ולמעשה היתה רצופה בקלישאות אופייניות לספרות הבריטית הפופולרית. הדמויות שסבבו את מרטין – האב העריץ, הארוסה קלת הדעת, מנהל הבנק הזעפן – כאילו נלקחו מאחד מהספרים הזולים של התקופה. אין זה מקרה שרבים מאלו שהיו מעורבים במבצע, בדומה לקציני ביון בריטים ואמריקאים אחרים, היו סופרי בלשים או חובבים מושבעים של ספרים כאלו. דא עקא, שגם הגרמנים קראו את אותה הספרות, והסטריאוטיפ של "איך נראה קצין בריטי ממעמד גבוה" התעצב בתודעתם באמצעותה. המצע הספרותי המשותף לבריטים ולאויביהם הגרמנים הפך את הסיפור הבדיוני של מרטין לאמין.

מראשיתה, הזכירה פרשת דרייפוס סיפור בלשי לכל המעורבים בה. אנשי "מדור סטטיסטיקה" קיבלו את המידע על המרגלים הגרמנים בצרפת, פיסות פיסות, באמצעות מכתבים מקומטים שהביאה להם המנקה של השגרירות הגרמנית, מדאם בסטיאן. הנספח הצבאי הגרמני, קולונל פון שוורצקופן, היה רשלן באופן בלתי רגיל, ונהג לזרוק מסמכים סודיים לסל הניירות במקום להשמידם. משם אספה אותם המנקה והעבירה אותם לביון הצרפתי. מפקד "מדור סטטיסטיקה", קולונל סנדהר, ועוזרו רס"ן אנרי, עקבו אחרי הפרשה כפי שקורא עוקב אחרי סיפור בלשי מתהווה. לעיניהם נחשפו לא רק הסוכנים שהפעיל שוורצקופן, אלא פרשיות האהבה ההומסקסואליות שלו עם שותפו לריגול, הנספח הצבאי האיטלקי. המכתבים היו רצופים בביטויים כמו "כלבלבי הירוק והקטן", "לולו הקטן", "התוקע שלך" או "כלבלב המלחמה היקר שלי." הומוסקסואליות היתה אסורה בתקופה, ותמיד היה אפשר לסחוט את שוורצקופן בעתיד באמצעות הידיעות הללו. לעניינינו חשוב, שהפרשה המתהווה הזכירה ספר ריגול זול, פורנוגרפי למחצה, עוד מימיה הראשונים.

"כלבלב המלחמה הקטן שלי": הנספח הצבאי הגרמני בפריז, קולונל מקסימיליאן פון שוורצקופן

בספטמבר 1894, הביאה מדאם בסטיאן לרס"ן אנרי מכתב מסל הניירות של שוורצקופן, שזכה מאז לכינוי "המכתב הנלווה" (צרפתית: Bordereau). במכתב הוזכר מרגל שפעל במטה הכללי הצרפתי. החשדות של סנדהר, אנרי ועמיתם, רס"ן דו פאטי דה קלאם, נפלו מיד על סרן דרייפוס, היהודי היחיד שפעל במטכ"ל. תרומתו של קלאם לגיבוש תיק ההאשמות היתה חשובה במיוחד. הוא לא היה איש מודיעין מקצועי, אלא קרוב משפחה של הרמטכ"ל ששימש, בזמנו הפנוי, כבלש חובב. חלק מחוקרי פרשת דרייפוס ציינו שהוא היה גם קורא מושבע של ספרי בלשים והרפתקאות, ובראשו מסגר את פרשת דרייפוס כאחד מהסיפורים האהובים עליו.

מי הוא הנבל הקלאסי בספר בלשים נוסחתי? מחד, אדם שאתם לא מצפים שיהיה הרוצח, ומאידך – מי שדבקים בו מספיק סטריאוטיפים שליליים ש"מתאימים" לדמות הנבל. דרייפוס התאים למשבצת הזאת במדויק. מחד, לא היו ראיות של ממש שעסק בריגול, וגם הביוגרפיה שלו לא התאימה לכך. בבורדרו היה כתוב שהמרגל יצא לתמרונים שדרייפוס לא היה מעורב בהם, ומעבר לכך, הוא היה עשיר (כלומר לא היה זקוק לכסף), נשוי באושר (לא היו לו הוצאות כבדות על פילגשים) ופטריוט צרפתי נלהב. מצד שני, בעיני אנטישמים כמו קלאם, אנרי וסנדהר, היו לו גם תכונות שתייגו אותו כנבל. לא רק שהיה יהודי, אלא גם דובר גרמנית מאלזאס, פרט שהחשיד אותו אוטומטית בקרבה לאויב. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן מציין שאפילו את המעצר של דרייפוס ביצע קלאם כשחזור של דרמה האופיינית לספרות הבלשים של התקופה. הוא הזמין אותו בבגדים אזרחיים למשרד המלחמה, ביקש ממנו לכתוב משהו, ואז "עימת אותו" עם הדמיון לכאורה בין כתב היד שלו לבין זה שבבורדרו.

מאותו הרגע, הקונספציה בדבר אשמתו של דרייפוס התגבשה בתודעתם של קלאם ועמיתיו באופן שהיה קשור לבלי הפרד לתמונה הספרותית של "מרגל". העובדה שלא היו להם ראיות קבילות משפטית לא העלתה ולא הורידה. ברגע שאתה מגשר על "פרדוקס הבידיון", אתה יכול להאמין בסיפור שגוי, ואז, בדיעבד, תמצא כבר את ה"ראיות" שיאוששו אותו. אנשי מדור סטטיסטיקה שכנעו את עצמם שהכתב של דרייפוס דומה לזה שבבורדרו, ורק אז הביאו את הדוגמאות למומחה כתב יד אנטישמי בכדי שיאשש זאת.  הם רצו לסיים את החקירה. היה להם את החשוד, העניין כמעט ונפתר. במקרה כזה, מה הבעיה לשפץ קצת את התיק בכדי לגבש אשמה? הרי ממילא כולם יודעים שדרייפוס אשם. אנשי מדור סטטיסטיקה נקטו בשני צעדים. ראשית כל, אנרי עבר על התיק בכדי לדוג ממנו כל ראיה שיכולה לסייע להרשעה של דרייפוס. זה היה כמובן קטיף דובדבנים, צ'רי פיקינג, אחד מהחטאים הגרועים ביותר בתחום המחקר המודיעיני. הוא מצא מכתב משווארצקופן למאהבו האיטלקי, שהזכיר מפות סודיות שניתנו על ידי מרגל צרפתי, שהוגדר כ"מנוול D". D זה בטוח דרייפוס, לא?

אזי, הוא וחבריו החליטו לפברק את הראייה האחרונה, המכרעת, ובכך גלשו לתחום הפלילי. הם זייפו שני דוחות של מודיע ספרדי. בדוחות היו פרטים על סוכן גרמני בצבא הצרפתי, אבל אנרי, קלאם וסנדהר הוסיפו שורה שלא היתה קיימת במקור, כאילו הסוכן משרת במטה הכללי הצרפתי. זה היה זיוף – שנראה לאנרי וחבריו כמשרת אמת גדולה יותר. עכשיו כולם היו מעורבים בקונספירציה פלילית. הם לא היו מסוגלים לגלות את האמת בלי לפגוע בעצמם ובכבוד הצבא, וכך נוצר מעגל מכושף של הפללה והכחשה.

"קצב סטקטו מכשף": שימו לב לשחזור האפקט של "אני מאשים" בטריילר של "קצין ומרגל", סרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי

במאמרו הנוקב, "אני מאשים", הוקיע הסופר אמיל זולה את קלאם כ"יוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי משים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות." הכוח של "אני מאשים" אינו רק בשפה העוצמתית ובמקצב הסטקטו, שמזכיר בחלקו השבעה או כישוף, אלא בכך שחשף לעין הציבורית, בבת אחת, שקרים שנבנו זה על זה והצטברו רבדים רבדים כעובש על גבינה. כשמישהו משלה את עצמו ומגשר על "פרדוקס בידיון" בהתבסס על סטיגמות גזעניות וכאלו שהתגבשו תוך כדי קריאת ספרות, הוא מתקדם צעד אחר צעד במסלול השקר, כך שכל שלב נראה בעיניו הגיוני ואמין בפני עצמו. בהתחלה משתכנעים באשמה שלא קיימת, אז בוחרים במתכוון ראיות בכדי לאשש את מה שנכון כבר ממילא, אז מזייפים עוד ראיות שבסך הכל מוכיחות אמת ש"הכל מסכימים עליה", ולבסוף מקבעים את השקר בכדי להגן על עצמך מהשפלה ומאימת הדין. האנטישמיות היתה מרכיב, חיוני וקריטי, אבל חלקי בלבד, בתמונה העגומה הזאת.

ואיך הספרים שאתם קראתם משפיעים במצטבר על תפיסת העולם שלכם, ועל מה שאתם רואים כאמין או לא אמין, סביר או לא סביר, הגיוני או לא הגיוני?

%d בלוגרים אהבו את זה: