קטגוריה: ינשוף היסטורי

נייט, מולוטוב: על מהפכות, אימפריות ושירי מלחמה

בשיר המלחמה המתריס וההיתולי "לא, מולוטוב!" לועג זמר מלחמה פיני לשר החוץ של סטלין בהקשר של מלחמת החורף בין שתי המדינות (נובמבר 1939 עד מרץ 1940). מולוטוב אולי ציפה לאכול גלידה בהלסינקי למחרת הפלישה, אולם במקום זאת – הפינים קפצו על הגרון שלו. גורלו של שר החוץ הסובייטי, מזהיר הזמר הפיני, יהיה דומה לזה של בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד – שנרצח בידי פטריוט מקומי. השיר מעלה שאלה גדולה יותר, ומעניינת למדי. האם מדיניות החוץ של אימפריות שעברו מהפכה, כדוגמת רוסיה, משתנה בהתאם לאידיאולוגיה של המשטר החדש? האם יש הבדל אמיתי בין מולוטוב לבובריקוב? ומה עם אימפריות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה במקומות וזמנים אחרים? ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov caricature‬‏

בימי סתיו זהובים אלו, בעוד עלי העצים נושרים והנחליאלי מקפץ בעמקים, אני מכין את הקורסים החדשים לסמסטר הסתיו הקרוב. כמנהגי בקורסים על היסטוריה צבאית, אני בוחר שירי מלחמה כ"טיזרים" לתחילת השיעורים. אני יודע שיש כאלו שאומרים שפורנוגרפיה היא אהבה כפי שמוזיקה צבאית היא מוזיקה, ובכל זאת – תמיד היתה לי פינה חמה בלב למארשים, תופים וחצוצרות מכל הסוגים.

בשבועות האחרונים, היתה לי הזדמנות לא רעה ללמוד כמה כאלו. ביחד עם שלושה חברים, הדרכתי "עלייה לקברי רשעים", טיול תיירותי אפל במרכז אירופה, שעליו אולי אכתוב בהזדמנות קרובה. במהלך נסיעה בין אגמים ויערות בצפון פולין, יצא לנו לשמוע שיר מלחמה פיני בלתי נשכח ממלחמת החורף של 1940, ואני התאהבתי מיד.

השיר הזה, שברגע הראשון חשבתי שהוא בכלל ברוסית, נקרא "נייט, מולוטוב" (לא, מולוטוב!), ומשהו בנחישות הלוחמת אך ההיתולית שלו שבה את ליבי. הזמר הפיני מתייחס לאחת המלחמות הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של מדינתו. בנובמבר 1939, תוך ניצול של תירוצים קלושים, הורה סטלין לצבא האדום לפלוש לפינלנד. הפינים, שהיו בעבר חלק מהאימפריה הרוסית וזכו בעצמאותם רק עם התפרקותה, התכוננו במשך שנים למלחמה מול ברית המועצות. החיילים הסובייטים נאלצו להילחם ביערות אורנים סבוכים ומזג אוויר קפוא עם רובים תקולים ומעילים דקים מדי, כשצלפים ולוחמי סקי פינים – שנחשבו בין הטובים ביותר בעולם – צדים אותם מכל הכיוונים. הפינים התמחו בטקטיקה שנודעה בשם "מוטי" (בשוודית: חבילת עצי הסקה) – ביתור יחידות סובייטיות, ניתוקן מקווי האספקה וחיסולן ההדרגתי באמצעות התקפות גרילה. הצבא האדום התרסק במשך חודשים על קו מנרהיים – קו הביצורים הפיני – ועל אף יתרונותיו הגדולים בכוח אדם התקשה להשיג הכרעה במערכה. בסופו של דבר הצליחו הסובייטים להתיש את הפינים ולסחוט מהם את שטחי קראלייה. אולם בתודעה הלאומית הפינית, מלחמת החורף נחשבה לניצחון. כפי ששני חיילים פינים אמרו לי פעם: "הם רצו לכבוש את כל פינלנד, ורק בגלל לחימת הגבורה של הצבא שלנו השיגו רק חלק ממבוקשם." יש היסטוריונים הסבורים שתפקודו הלקוי של הצבא האדום בפינלנד המריץ את היטלר לתקוף את ברית המועצות ביוני 1941 ללא הכנות מספיקות, אבל זה כבר סיפור אחר.

A Finnish Maxim M-32 machine gun nest during the Winter War.jpg
חיילים פינים במלחמת החורף

נחזור לשיר המלחמה. הזמר הפיני לועג לוייאצ'יסלב מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, שהבטיח ביהירות כי "כבר מחר יאכל גלידה בהלסינקי". הוא מתאר בלעג את התוועדות המנהיגים הסובייטים ב"צריף מעבר להרי אוראל", בעוד הפינים "קופצים על הגרון שלהם". הנקודה שעניינה אותי היא דווקא השוואה היסטורית שעורך המשורר. בפזמון החוזר, הוא קובע כי מולוטוב הוא שקרן גרוע אפילו יותר מ"בובריקוב". הכוונה כמובן לגנרל ניקולאי איוואנוביץ' בובריקוב, המושל הצארי של פינלנד, שהיה שנוא במיוחד על האוכלוסיה. הצאר ניקולאי השני, שדגל במדיניות של "רוסיפיקציה", שלח את בובריקוב הנוקשה לאלף את הפינים ולדכא את תרבותם. ב-16 ביוני 1904, נורה המושל בידי הפטריוט הפיני (דובר השוודית) אויגן שאומאן. באזכור של בובריקוב, רומז כותב השיר שגורלו של מולוטוב, שר החוץ הסובייטי, יהיה דומה.

ההתנקשות בגנרל בובריקוב, 16 ביוני 1904

הנקודה המעניינת מבחינתי בשיר, היא שאין בו כמעט אזכור לבולשביזם – האידיאולוגיה השנואה של ברית המועצות. רק בבית האחרון, שבו מתאר המשורר באירוניה את באי צריפו של מולוטוב, הוא מזכיר "קומיסרים ופוליטרוקים", אולם הדבר נעשה כמעט בדרך אגב. רוב כינויי הגנאי והאיזכורים ההיסטוריים הלעגניים בשיר שמורים לרוסים ("איוואנים"), והקישור בין מולוטוב לבובריקוב מראה כי מבחינת הזמר ושומעיו, אין הבדל אמיתי בין ברית המועצות לרוסיה הצארית – שתיהן ניסו תמיד וינסו תמיד לחמוס את אדמתה של פינלנד.

תוצאת תמונה עבור ‪Molotov‬‏
וייצ'יסלאב מולוטוב

ואכן, מבחינת הפינים, האם היה הבדל אמיתי בין מולוטוב ובובריקוב? האידיאולוגיה הבולשביקית של ברית המועצות היתה שונה מאד מהאוטוקרטיה האורתודוקסית של הצאר (וגרועה ממנה בהרבה). מדיניות הפנים של סטלין וממשיכיו היתה שונה מהותית מזו של הצארים לדורותיהם, אבל כמה שונה היתה מדיניות החוץ של שני המשטרים? בסופו של דבר, האינטרסים של רוסיה ככוח גיאופוליטי נותרו בדיוק אותם אינטרסים, ואזורי ההשפעה היו דומים, אם כי לא חופפים לחלוטין. בנאום הכרזת המלחמה שלו על יפן, סטלין הביע שאיפה לנקום על התבוסה של רוסיה (הצארית!) במלחמת רוסיה-יפן בין 1904 ל-1905. לפעמים נראה שלפחות בתקופת סטלין, האידיאולוגיה שימשה את מדיניות החוץ בעיקר כפיתיון ללכוד מיני אידיוטים שימושיים מהמערב. יש להדגיש גם כי המדינה הצארית והמדינה הבולשביקית היו דומות באופיין בעוד ממד משמעותי: שתיהן היו אימפריות רב לאומיות.

אפשר לדון בשאלה הזאת גם בהקשר של אימפריות אחרות שנוצקו מחדש לאחר מהפכה. צרפת, למשל, נחשבה לכוח יבשתי מאיים ואגרסיבי באירופה עוד הרבה לפני המהפכה הגדולה, במיוחד בעיניים בריטיות. ההוגה האסטרטגי סר באזיל לידל-הארט כתב פעם, שכל שליט קונטיננטלי חזק מדי תמיד ייחשב בעיני בריטניה לאויב דמוני, בין אם הוא צרפתי, גרמני או רוסי, מלוכני, מהפכני, נאצי או קומוניסטי. בעבר הרחוק מילא את התפקיד לואי ה-14, ואחריו נפוליאון, הקייזר וילהלם השני, היטלר וסטלין. באזור אחר של העולם, התייחס לכך סיאנוק, המלך הותיק של קמבודיה, בציניות של אדם שראה הכל. וייטנאם, אמר, לעולם תרצה לכבוש את קמבודיה, לחמוס את אדמתה ולדכא את עמה ואת תרבותה, וכלל לא משנה אם השליט של וייטנאם הוא קיסר קונפוציאני, אדמירל צרפתי, נשיא קפיטליסטי או דיקטטור קומוניסטי.

תוצאת תמונה עבור ‪King Sihanouk‬‏
חשד בכל שליט וייטנאמי באשר הוא – מלך קמבודיה נורודום סיאנוק

ואם נרצה להביא דוגמא נגדית, דווקא, אפשר להביא אותה מאזורנו. הביטו במדיניות החוץ של מצרים והיחס שלה לישראל. תחת שלטונו של נאצר, מצרים היתה מדינה עם אוריינטציה יבשתית, ששאפה להגמוניה בעולם הערבי באמצעות האידיאולוגיה של הפאן-ערביות – השאיפה לאיחוד של כל הערבים באשר הם. העוינות לישראל והרצון להשמידה היו אבן יסוד במדיניות החוץ המצרית וחלק בלתי נפרד מהאידיאולוגיה הנאצריסטית, מפני שכל פרוייקט כלל-ערבי כמעט תמיד יאחד שורות כנגד האחר הציוני. אולם ברגע שאנוואר סאדאת עלה, המדיניות השתנתה. הנשיא החדש ויתר על הגמוניה ערבית בחסות סובייטית, והעדיף לבנות זהות מצרית נפרדת בתמיכת המערב. הנשיא החדש עדיין רצה, כמובן, לשחרר את סיני משליטת ישראל, אולם ההכרה בה – ולו לאחר מלחמה קשה שתשיב את הכבוד המצרי – השתלבה באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ שלו. כשאתה רואה את האינטרס המצרי כנפרד מהשאיפות הכלל-ערביות, אפילו הכרה בישראל היא בגדר האפשר.

השאלה, עד כמה מהפכה אידיאולוגית משנה מדיניות חוץ של מדינת לאום או של אימפריה, תשתנה לפיכך בהתאם לתנאים של המקרה הספציפי. האם אפשר למצוא המשכיות כלשהי, אפילו חלקית ומוגבלת, בין המדיניות של הקייזר וילהלם השני לזו של היטלר, או שהאידיאולוגיה הכתיבה מדיניות חדשה ושונה לחלוטין? שני המשטרים היו מעוניינים לשלוט למשל בפולין ואוקראינה. כל אחד מכם מוזמן לענות על השאלה הזאת כטוב בעיניו, ואפילו להביא דוגמאות נוספות. יהיה מעניין.

בצל קשר 20 ביולי: מדוע ערק ראש השב"כ הגרמני?

ב-20 ביולי 1954, התקיים בברלין אירוע שהיה אמור להיות טקס זיכרון דרמטי לקושרים שניסו לרצוח את היטלר, אך בפועל הוליד סיפור ריגול משונה ומפותל. אחד מותיקי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, שכיהן באותה תקופה כראש השב"כ המערב גרמני, ערק לאחר הטקס למזרח גרמניה ונשבע "להילחם בנאציזם החדש" ביחד עם ברית המועצות. סיפורו המוזר של ד"ר אוטו יוהן חשף מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה". ינשוף היסטורי בטור מיוחד, לכבוד יום השנה ה-75 לניסיון ההתנקשות בהיטלר.

ד"ר אוטו יוהן, ראש המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ המערב גרמני)

ב-20 ביולי 1954, התקיים במערב ברלין טקס חגיגי ומיוחד, שהסתיים בתוצאות בלתי צפויות.

הרעיון, שנולד בלשכתו של הנשיא תיאודור הויס, היה פשוט וחיובי: להתוות כיוון חדש לדמוקרטיה הגרמנית הצעירה, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה. מספר שעות לאחר שהפציע השחר על העיר המחולקת והמצולקת מאימי המלחמה, הגיעו בכירי המדינה, בראשות הנשיא והקנצלר, לבלוק אפור של משרדים בבנדלרשטראסה, בקרבת אחד הפארקים הגדולים של הבירה לשעבר. בקומפלקס הזה, לשעבר מפקדת צבא המילואים, ניסו קצינים גרמנים, חברי המחתרת האנטי-נאצית החשאית שבוורמאכט, להפיל את משטר האימים הנאצי עשר שנים קודם לכן. אולם הפצצה של קולונל קלאוס שנק פון שטאופנברג, שכמעט הרגה את היטלר, כשלה ברגע האחרון מפני שאחד הקצינים – שלא חשד בדבר – הזיז אותה לצד השני של השולחן. הקושרים הצליחו להשתלט לרגע על חלקים מהאימפריה הנאצית, אולם לקראת חצות קרסה ההפיכה. גנרל לודוויג בק, שהיה אמור להיות נשיא המדינה האנטי-נאצית החדשה, הוצא להורג לצידו של קולונל שטאופנברג ועוד שלושה מעוזריהם. מילותיו האחרונות של שטאופנברג היו "תחי גרמניה הקדושה שלנו".

קלאוס פון שטאופנברג
קלאוס פון שטאופנברג

חרף הפטריוטיזם המוצהר של הקושרים, פשעי הנאצים וההרס שהמיטו על גרמניה ואירופה, התקשו רבים מבני העם הגרמני לקבל אותם כגיבורים לאחר התבוסה. במזרח גרמניה הקומוניסטית, הם היו חשודים מראש כאנשי ימין, אצילים ו"ריאקציונרים". במערב גרמניה, יותר מדי ותיקי וורמאכט, ס"ס וגסטפו כיהנו במשרות בכירות, ואלו נטו לראות את הקושרים כבוגדים. גם גרמנים רבים מן השורה מיאנו להתלהב. אמנם, טענו אלו, המשטר הנאצי היה מרושע, במיוחד בדיעבד, אולם כיצד אפשר לכבד אנשים ש"תקעו סכין בגב" לחיילים בחזית בזמן מאבק לחיים ולמוות? בפועל, המורשת של ההתנגדות הציבה מראה מאד לא נעימה לרוב אזרחי גרמניה, ששיתפו פעולה ברצון עם המשטר הנאצי. הקושרים הראו שאפשר גם אחרת, ועל כך, התקשו גרמנים רבים לסלוח להם. מהסיבה הזאת בדיוק, רבים מניצולי תנועת ההתנגדות מצאו את עצמם מופלים ומנודים במערב גרמניה. בכל פעם שניסו להתקבל לצבא, למשרד החוץ או למשרות בכירות בשירות הציבורי, גילו שם נאצי לשעבר שתקע להם מקלות בגלגלים.

ב-1954, במלאות עשור לקשר, החליטו בכירי המדינה לנצל את יום השנה כדי להתוות דוגמא אישית ולשנות את היחס הציבורי לאירוע. הנשיא תיאודור הויס, בראשות משלחת של שרים ובכירים, הגיע למערב ברלין כדי לכבד את הטקס בנוכחותו. במהלך אירוע הזיכרון, נשא הויס נאום מרגש, בנוי לתלפיות, ובו שיבח את הקושרים שבגבורתם בנו את היסוד לדמוקרטיה הגרמנית החדשה. משקיפים רבים ראו, אז והיום, את הנאום הזה כנקודת מפנה, מעשה מנהיגותי שהעניק לגיטימציה לקושרים האנטי-נאצים והצליח להכניס אותם למיינסטרים הגרמני. אולם בפועל, אירוע מוזר שהתרחש לאחר הנאום האפיל עליו במידה רבה, וחשף, כמכת ברק, מציאות מפוקפקת של שנאות, מזימות ותככים שרחשו מתחת לפני השטח וחתרו מתחת לתדמית ההרמונית כביכול של הנהגת "גרמניה החדשה".

הוביל מהפך ביחס להתנגדות הגרמנית להיטלר: פרופ' תיאודור הויס, הנשיא הראשון של מערב גרמניה

אחד מאורחי הכבוד בטקס הזיכרון, שישב והקשיב לנאומו של הנשיא, היה ד"ר אוטו יוהן, מנהל "המשרד הפדרלי להגנת החוקה", שירות ביון פנימי, מקביל לשב"כ הישראלי, שהיה אמון על חשיפת מרגלים וגורמים אנטי-דמוקרטים במערב גרמניה. המשרד להגנת החוקה נלחם לא רק בבוגדים שעבדו בסתר עבור האויב האדום, ברית המועצות ומזרח גרמניה, אלא גם בקיצונים – הן קומוניסטים והן ניאו-נאצים, שניסו לחתור תחת המשטר מבפנים. בעלות הברית, שעדיין שלטו בגרמניה עד 1955, חששו שהארגון עלול להפוך ל"גסטפו חדש", ולכן הבינו מנהיגי גרמניה כי אסור להם למנות נאצי לשעבר לתפקיד היושב ראש. מצד שני, כמעט כל האנשים שהיה להם ניסיון כלשהו בביון ובריגול נגדי היו ותיקי גסטפו או ס"ד. כדי לפתור את הבעיה, מצאו אדנאואר ואנשיו מועמד אידיאלי לניהול המשרד. ד"ר אוטו יוהן, פקיד לשעבר בלופטהנזה, היה מבכירי תנועת ההתנגדות הגרמנית בזמן המלחמה, וסייע לנהל את הקשרים החשאיים של המחתרת עם הבריטים. לאחר קריסת ההפיכה ב-20 ביולי 1944, נמלט בעור שיניו לספרד ואז ללונדון. גם רקורד אנטי-נאצי וגם ניסיון בפעילות ביון? אין דבר יותר מושלם למכור לאמריקאים ולבריטים. לפיכך, מונה יוהן ב-1950 כמנהל הראשון של המשרד.

סמל המשרד להגנת החוקה

אולם בהדרגה, גילה יוהן כי הנאצים לשעבר במנגנון המדינה "שמים לו רגליים" בכל אשר ילך. חלק מהכפופים לו העסיקו ותיקי גסטפו וס"ס, וניסו להתעלם מהוראותיו ולבודד אותו בצמרת. תובעים מחוזיים מסויימים נמנעו מלשתף עמו פעולה, והשירות החשאי, בראשותו של גנרל ריינהרד גהלן, התייחס אליו בעוינות גלויה. יוהן חש כי אינו מקבל גיבוי ממשרד הקנצלר, וגרוע מכל – הוא וחבריו, קושרי 20 ביולי, שימשו מידי יום ביומו כמטרה לגל התקפות והשמצות מכוער. לאט לאט חש יוהן, כי המדינה המערב גרמנית אינה זו שהוא וחבריו חלמו עליה. האם קושרי 20 ביולי הקריבו את חייהם כדי לבנות גירסה מרוככת של הדיקטטורה הנאצית, בחסות אמריקאית? ראש המשרד להגנת החוקה השתעשע במחשבה שאולי כדאי למערב גרמניה לקבל את הצעתם של הסובייטים, ולאחד את המדינה כישות "נייטרלית" שלא תשתתף כלל במלחמה הקרה. במהלך הימים הלוהטים של קיץ 1954, עלתה בראשו מחשבה לרקום מזימה פרטית, שתשנה מן היסוד את הכיוון שאליו הלכה המדינה הגרמנית. יום השנה העשירי לקשר 20 ביולי, החליט, יהיה המועד המתאים להוציאה לפועל.

הקנצלר קונרד אדנאואר והנשיא תיאודור הויס בטקס ההנצחה לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 1954. הטקס התקיים בחצר משרד ההגנה, האתר שבו התנהלה ההפיכה ובו הוצאו הקושרים להורג

לאחר הטקס, לגם יוהן קפה עם כמה חברים מתנועת ההתנגדות באחד ממלונות היוקרה במערב ברלין, ואז אמר לאשתו שהוא רוצה לנוח במלון. כשהיא חזרה לחדר, לא מצאה אותו. בחסות החשיכה, נכנס ראש השב"כ הגרמני למכונית שחורה, בה המתין לו רופא שהיה מקורב אף הוא להתנגדות בתקופת הרייך השלישי, וכעת עבד עבור השטאזי, הביון המזרח גרמני. אותו רופא, ד"ר וולגמות, העביר אותו את הגבול בין שתי הגרמניות, וחנה ליד דירת מסתור. בדירה חיכו ליוהן בכירי קג"ב מסביב לשולחן ערוך בכל טוב, ומוקף בנרות. הם אמרו לו שהחליטו לערוך ארוחת אשכבה לזכר גיבורי 20 ביולי, כמיטב המסורת הרוסית. במהלך הארוחה, שתו המסובים וודקה למכביר, ואחד מקציני הקג"ב נשא נאום לזכר הקצינים הגרמנים האמיצים שהקריבו את חייהם "במלחמה נגד הפשיזם". הנאום גרם ליוהן להתרגש עד דמעות. הנה, במערב גרמניה "הדמוקרטית" הוא וחבריו מושמצים ומוכפשים, ודווקא הסובייטים – האויב מאתמול – יודעים לתת כבוד לאומץ ליבו של יריב. ההתרגשות של יוהן לוותה בכבדות הולכת וגוברת, אולי מהוודקה – כך חשב. עולמו הסתחרר סביבו, וכאשר קם, מצא את עצמו במיטה. הסובייטים סיממו אותו, והודיעו לו רשמית שערק ממערב גרמניה. יוהן הבין ששרפו עבורו את הגשרים, ואין לו ברירה אלא לשתף פעולה.

אוטו יוהן, במרכז, עם "מארחיו" ממזרח גרמניה

במשך שנים, התווכחו משקיפים, עיתונאים והיסטוריונים בנוגע לסיבות האמיתיות מאחורי אותה פרשה משונה. לאחר שנתיים, שבהן התרוצץ ממסיבת עיתונאים למסיבת עיתונאים, מנאום לנאום, ובכולם הוקיע את ה"נאציזם החדש" במערב גרמניה, הצליח יוהן לברוח מחדש למערב ברלין. מיד עם בואו, הועמד למשפט ונידון לעשר שנות מאסר על בגידה במולדת. על דוכן הנאשמים, טען כי הסובייטים חטפו אותו מצדו המערבי של הגבול. זה היה שקר ברור, מכיוון שכל הראיות הוכיחו מעבר לכל ספק כי יוהן חצה את הגבול מרצונו. אולם גם הטענה כאילו רקם מזימת בגידה, לא היתה באמת נכונה. יוהן בבירור התכוון לחזור למערב ברלין כבר באותו הלילה, והיה עושה כן – אלמלא סומם בידי הקג"ב.

אז מה קרה כאן, למעשה? ההיסטוריונים בנג'מין הט ומיכאל ואלה, שחקרו את הפרשה, טענו כי האמת היתה באמצע, בין יוהן לבין מקטרגיו. כלומר, הוא לא היה בדיוק קורבן, אבל גם לא בוגד מרושע. כפי שראינו, הוא נאכל מתסכול בכל הנוגע לחזרתם של הנאצים לשעבר למעגלי הכוח של מערב גרמניה, וחש מבודד ואומלל. האשמות הבגידה נגד קושרי 20 ביולי פגעו בו אישית, רושם שאפילו נאומו הרהוט של הנשיא הויס לא הצליח לפוגג. התסכול החזיר אותו, מבחינה מנטלית, לעברו בתנועת ההתנגדות. אי אז, כאשר שיתף פעולה עם קושרי 20 ביולי, ניהל יוהן משא ומתן חשאי עם בעלות הברית כדי להבטיח תנאי כניעה נוחים לגרמניה. בקיץ 1954, הוא רצה לשחזר את אותם הימים ההירואיים ולנהל משא ומתן חשאי עם הסובייטים באותה צורה. הוא שכנע את עצמו, שדרך הקג"ב יוכל להגיע לבכירים סובייטים, ולשכנע אותם להניח על השולחן הצעה מפורטת, רצינית ואמיתית לאיחוד גרמניה תמורת נייטרליות במאבק הבין גושי. אז מה אם יאמרו עליו שהוא בוגד במולדת? זה הרי בדיוק מה שהם אומרים עליו כעת, מעצם העובדה ששיתף פעולה עם אלו שניסו לרצוח את היטלר. הסובייטים, כמובן, רק התכוונו להשתמש ביוהן ככלי תעמולה, והוא נפל לידיהם כפרי בשל. ברגע שהבין זאת, התבייש בתוכניתו המקורית, ולכן טווה את השקר כאילו "נחטף" ממערב גרמניה, בעוד שבפועל נחטף רק אחרי שהסכים לחצות מרצונו למזרח.

מי שרוצה לקרוא עוד פרטים על הפרשה המרתקת הזאת, מוזמן לקנות את ספרם המותח, הבנוי לתלפיות, של ואלה והט. מהדורה אנגלית שלו אמורה לצאת בזמן הקרוב ממש. ואלו מסקנות אפשר, לדעתי, להסיק ממנו? העיקרית שבהן נוגעת, ללא ספק, למגבלותיהן של תוכניות קונספירטיביות מחוכמות לכאורה. כאדם מנוסה, יוהן היה אמור להבין שלא היתה לו שום יכולת לנהל מגעים רציניים עם כוח זר כמו הסובייטים, כל עוד אין לו מנופי לחץ אמיתיים להפעיל עליהם. ברגע שאתה מנהל משא ומתן מעמדת חולשה, ואתה למעשה נתון לחסותו של הצד השני, הרי שסביר שינצל ויזרוק אותך בהזדמנות הראשונה (כתבתי על הנושא הזה באחד הפוסטים המוקדמים בינשוף). כשיוהן ניהל דיפלומטיה עבור קושרי 20 ביולי (שהיתה אף כי כושלת למדי), לפחות עמדה מאחוריו מחתרת שהיתה מסוגלת לבצע נסיונות התנקשות בהיטלר. ב-1954, לא עמד מאחוריו איש, ולכן יכולתו להשפיע על הסובייטים היתה נמוכה עד אפסית.

שנית, אפשר לומר כי חטאו הגדול ביותר של יוהן, היה שמיאן להבין כי לפעמים עדיף לחיות בעולם לא מושלם. כן, גרמניה המערבית שרצה נאצים לשעבר, שמיררו את חייו. כן, ההתנגדות הוכפשה והושמצה. אבל בכל זאת, גרמניה המערבית היתה מדינה דמוקרטית, יוהן הצליח לבנות שירות ביטחון מקצועי ויעיל, ובהדרגה, גם מעמדה של תנועת ההתנגדות עלה. לטווח ארוך, נאומו של הויס סימן מפנה בדעת הקהל המערב גרמנית, וזו הפכה להיות אנטי-נאצית יותר ויותר עם חילופי הדורות. אם כבר, העריקה של יוהן נתנה תחמושת לנאצים לשעבר, לניאו נאצים ולמכפישיהם של הקושרים. "פעם בוגד, תמיד בוגד", הם אמרו. יוהן נתן לקשיי ההווה לעוור את עיניו. לאסונו, הוא לא הבין שהזמן וההיסטוריה עובדים, בסופו של דבר, לצדו.

אוטו יוהן ניסה לטהר את שמו עד סוף ימיו, אבל נכשל. גם כאשר שוחרר מהכלא, הוא נותר בוגד מורשע, מנודה ומבוזה. הטרגדיה שלו מלמדת אותנו לפקפק בתוכניות המחוכמות שלנו, להיזהר לפני שנוקטים בצעדים דרמטיים שנועדו "לשנות את מהלכה של ההיסטוריה". אולי, אם נמתין בסבלנות, נגלה שהיא זורמת לכיוון שלנו.

קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שרת ההגנה אנגרט קראמפ-קארנבאואר והרמטכ"ל, גנרל אברהרד צורן, בטקס הזיכרון לקושרים האנטי-נאצים, 20 ביולי 2019. קרדיט: Tagesschau.de

נ.ב. אתמול, 20 ביולי 2019, התקיימו בברלין טקסי יום השנה ה-75 לקשר 20 ביולי 1944. כידוע לחלקכם, חקרתי את הסיפור במשך שנים רבות, מחקר שהסתכם בספרי The Plots against Hitler (בעברית: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר). בזכות הספר, זכיתי לקבל ממשפחתו של אחד הקושרים, פריץ פון דר שולנבורג, הזמנה לטקסי הזיכרון. טירוני הצבא הגרמני, מחיל היבשה, חיל הסייבר והתקשוב, חיל האוויר וחיל הים, נשבעו בשטאופנברג-שטראסה, המקום שבו הוצאו הקושרים להורג, אמונים לדמוקרטיה הגרמנית. הקנצלרית אנגלה מרקל נשאה נאום צנוע ומרגש, באמת ובתמים, על אומץ אזרחי, על חשיבות ההתנגדות לעריצות, על תפקידו של צבא במדינה דמוקרטית ועל הצורך להילחם בגזענות, בקיצוניות ובאנטישמיות. היא אמרה שמטרתם העיקרית של החיילים היא להגן על החירות של אזרחי גרמניה כולם, לרבות חירותו של אזרח יהודי ללכת עם כיפה ברחוב ללא חשש. האירועים לוו בהרצאה מצויינות של חוקרת צעירה, לינדה פון קייסרלינג, שערכה מחקר כמותי פורץ דרך על הרשתות החשאיות של הקשר, והוכיחה שתנועת ההתנגדות היתה גדולה וחזקה יותר מאשר שיערנו בעבר. הספר שלה, שמתבסס על תורת הרשתות החברתיות, עתיד להיות נקודת הפתיחה לכל מחקר עתידי בתחום.

הכלבים שלא נבחו: מדוע מודיעין נכשל?

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו דבר בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

ב"כתם הכסף", סיפורו הידוע של ארתור קונאן דויל, אומר הבלש שרלוק הולמס לחוקר משטרה כי עליו לשים לב ל"תקרית המוזרה עם הכלבים בלילה". כאשר אומר הקצין כי הכלבים לא עשו כלום בלילה, מפתיע אותו שרלוק. היעדר פעולה מצדם, הוא הוא התקרית המוזרה. התובנה של הולמס, שעוד נרחיב עליה, משמשת את חוקר המודיעין רוברט ג'רוויס כמפתח לפתרון אחד מהכשלים המודיעיניים הידועים לשמצה במאה העשרים: הערכת ה-CIA שאפשרה לנשיא בוש לצאת למלחמת עיראק השנייה.

מדוע מודיעין נכשל (Why Intelligence Fails), ספרו הקלאסי של ג'רוויס, חוקר פינות מוצללות ומחדלים מביכים בהיסטוריה של המודיעין, ומנסה להבין את סיבות העומק שמזינות אותם. כשלונות מודיעיניים, אחרי הכל, אורבים כצל מאחורי כמה מהאסונות הגדולים ביותר במאה העשרים. המודיעין האמריקאי כשל מלהתריע על פרל הרבור, אמ"ן נרדם לפני מלחמת יום הכיפורים, ורוב שירותי המודיעין לא הצליחו לחזות אירועי מפתח מונומנטליים כמו נפילת ברית המועצות. ג'רוויס מתמקד בשני אירועים: כישלון המודיעין האמריקאי לחזות את המהפכה האיראנית ב-1978, וההערכה המוטעית כאילו לסדאם יש כלי נשק להשמדה המונית, הערכה שעמדה ביסוד החלטתו של הנשיא בוש לפלוש לעיראק בשנת 2003.

תוצאת תמונה עבור ‪Robert Jervis‬‏
רוברט ג'רוויס

אחדים, פוטרים את המודיעין כאיצטגנינות שרטלנית, ואומרים שלעולם לא יוכל להצליח. אחרים מציעים שיטות מדעיות יותר, בעודם מתנגחים עם אלו שרואים את המודיעין כאומנות. יש התולים את האשמה בעיוורון, טפשות או יהירות של הקברניטים, וכמובן דוחפים להקים ועדות חקירה כדי למצוא אשמים ולערוף ראשים. ידוע במיוחד הציטוט המצמרר הבא, שצף ועולה תמיד בהקשר של הכישלון המודיעיני במלחמת יום כיפור:

וְ֠הַצֹּפֶ֠ה כִּי־יִרְאֶ֨ה אֶת־הַחֶ֜רֶב בָּאָ֗ה וְלֹֽא־תָקַ֤ע בַּשּׁוֹפָר֙ וְהָעָ֣ם לֹֽא־נִזְהָ֔ר וַתָּב֣וֹא חֶ֔רֶב וַתִּקַּ֥ח מֵהֶ֖ם נָ֑פֶשׁ ה֚וּא בַּעֲוֺנ֣וֹ נִלְקָ֔ח וְדָמ֖וֹ מִיַּֽד־הַצֹּפֶ֥ה אֶדְרֹֽשׁ׃

יחזקאל מ"ג 33

ג'רוויס מתרחק ככל שאפשר מגישת ועדת החקירה, ובמקום זה בוחר את מבטו של ההיסטוריון, ביקורתי ואמפתי בעת ובעונה אחת. הוא מעדיף לבחון כשלים מבניים מאשר לחפש אשמים, ומגיע, לעיתים קרובות, למסקנות לא פופולריות. ברוחו של ספר קלאסי אחר, האויבים של המודיעין מאת ריצ'רד בטס, הוא קובע כי כשלי מודיעין הם, בסופו של דבר, בלתי נמנעים.

רפורמות ארגוניות, למשל, יפחיתו את הסיכוי לכשלים מסויימים, אולם יגבירו את הסיכוי לכשלים אחרים. לפעמים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנות לא נכונות, אולם תוך בחינה מיטבית של הראיות שנמצאות בידיהם. כך, למשל, המודיעין האמריקאי שיער כי השאה האיראני ירסק את ההפגנות נגדו אם המצב ייצא מכלל שליטה, מתוך ניתוח מעמיק של התנהגות השאה במקרים דומים בעבר. אולם המעריכים לא ידעו כי השאה היה חולה, לא יציב, ומודאג כי דיכוי צבאי חמור של ההפגנות יפגע במטרתו העליונה באותו הזמן – העברה חלקה של השלטון לבנו. במקרים אחרים, שירותי מודיעין מגיעים למסקנה הנכונה באקראי, תוך ניתוח מוטעה של הראיות. גם אם שירותי המודיעין מגיעים למסקנה מדוייקת, אין שום ערובה שמקבלי ההחלטות ישנו את דעתם, במיוחד אם הדו"ח המודיעיני מורכב, מלא ניואנסים ונמנע מאמירות נחרצות ומכלילות, ועוד יותר מכך – אם הוא עומד בניגוד למה שמקבלי ההחלטות רצו לעשות מלכתחילה. שיפורים בעבודת המודיעין (לדוגמאות: ראו בהמשך) עשויים להעלות את איכות התוצר באופן מדוד ומתון ולהפחית את מספר הכשלים, אבל לא למנוע אותם לחלוטין, אפילו לא את הגדולים והחמורים שבהם.

ה-CIA האמין שהשאה יפעל אם ההפגנות יצאו מכלל שליטה. שני מפגינים חמושים באיראן.

המקרה המעניין ביותר שבוחן ג'רוויס, הוא אחת מההערכות המוטעות הידועות לשמצה בהיסטוריה של ה-CIA. לפני מלחמת עיראק השנייה, כידוע, קבעה סוכנות הביון המרכזית כי לסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית, ובכך נתנה לנשיא ג'ורג' ו. בוש את התירוץ האולטימטיבי לפלוש לעיראק. מכיוון שהפלישה התגלתה כאסון נורא, האשימו מבקרים רבים את ה-CIA ברשלנות, יהירות ובורות. גם לממשל, כמובן, היה נוח להיתלות בכישלון המודיעיני. העיתונאי טים ויינר, מחבר הספר מורשת של אפר ומהמבקרים הנחרצים ביותר של סוכנות הביון המרכזית, ניתח בפרוטרוט את הכשלים של ה-CIA באותה פרשה, והאשים את האנליסטים שלו בכניעה ללחץ פוליטי, קונפורמיזם, בחירת ראיות בפינטציה וסילוף חסר בושה של החומר המודיעיני.

לשיטתו של ג'רוויס, היה אמנם לחץ פוליטי מממשל בוש לפסוק שלעיראק יש נשק להשמדה המונית, אולם ההשפעה של הלחץ הזה היתה מינימלית. אחרי הכל, הן ה-CIA והן קהילת המודיעין האמריקאית סירבו בתוקף להסכים לשתי טענות חשובות אחרות של הממשל. מעריכי המודיעין דחו בתוקף את הלחץ של סגן הנשיא ריצ'רד צ'ייני, ושללו את הטענה כאילו לסדאם חוסיין היה קשר כלשהו לאל קאעדה או לפיגועי 11 בספטמבר. בדיוק להיפך: סדאם תיעב את אל קאעדה וראה בה איום חמור לשלטונו. הם גם העריכו, שוב בניגוד לדעתו הנזעמת של צ'ייני, כי אין סיכוי משמעותי שסדאם יעביר כלי נשק לא קונבצניואנליים לטרוריסטים. כמו כן, ה-CIA כלל לא התלהב מהפלישה לעיראק, והערכותיו בנוגע לסיכויי ההצלחה שלה היו מאד פסימיות.

קביעתו המדהימה ביותר של ג'רוויס, היא שהטעות הגדולה של ה-CIA, ההערכה כאילו לסדאם יש כלי נשק לא קונבנציונליים, היתה סוג של קונצנזוס עולמי באותה התקופה. מסתבר שכמעט כל שירותי המודיעין החשובים – כולל של מדינות שהתנגדו נחרצות לפלישה האמריקאית לעיראק – הסכימו כי לסדאם יש נשק להשמדה המונית, או שהוא מפתח נשק כזה. היו שהאשימו את ה-CIA בחוסר ידע ובהבנה בתרבות הערבית, והיה בכך משהו. מספר דוברי הערבית והמומחים לעיראק בסוכנות הביון המרכזית היה נמוך באופן מעורר רחמים. אולם גם שירותי מודיעין ערביים, שבוודאי אי אפשר להאשימם בחוסר היכרות עם השפה והתרבות, הסכימו באותו הזמן עם ההערכה של ה-CIA. ההערכה היתה גם הגיונית לאור ההיסטוריה וחומר הראיות. סדאם השתמש בנשק כימי בעבר נגד הכורדים, בטבח חלבג'ה המפורסם, וניסה לפתח נשק לא קונבצניואנלי מספר פעמים בעבר. כמו כן, הוא השקיע מאמצים רבים בהסתרה, הונאה ומשחקי חתול ועכבר עם פקחי האו"ם. מדוע שיעשה זאת, אם הוא לא מסתיר משהו? לאור ההנחה הזאת, מעריכי ה-CIA פירשו כל פיסת ראיה שעלתה בפניהם, כמו ייבוא של צינורות אלומיניום או תוכנות מיפוי, כהוכחה לתוכנית נסתרת לפיתוח נשק להשמדה המונית.

אחד מצינורות האלומיניום שניקנו על ידי ממשלת עיראק בשנת 2001. המודיעין האמריקאי האמין כי הם נועדו לשמש בייצור של נשק להשמדה המונית

אבל ההסבר של ג'רוויס לכישלון של ה-CIA, ויתר שירותי הביון, הרבה יותר מעניין מהסנגוריה שלו עליהם. אנשי מודיעין, הוא אומר, רואים את עצמם כיצורים רציונליים, ונוטים להניח שמקבלי החלטות יריבים הם רציונליים כמותם. קשה להם להתמודד עם התנהגות מטורפת ובלתי רציונלית, פשוט מפני שלא ניתן לצפות אותה. מי היה יכול לדעת שסדאם הטעה את פקחי האו"ם, ופיזר רמזים אינסוף כאילו יש לו נשק להשמדה המונית, רק בכדי להרתיע את איראן? זו התמונה שהצטיירה מחקירותיו של סדאם לפני תלייתו. ההתנהגות של ממשלת עיראק, שהתעלמה מסכנת הפלישה האמריקאית, לא היתה רק בלתי רציונלית, אלא התאבדותית ממש. סטלין ידע שהגרמנים לא הכינו את צבאם לחורף, ואין להם אפילו אספקה נורמלית של בגדים חמים. מי יעז להילחם בכפור של רוסיה בלא ביגוד מתאים? היטלר, כמסתבר, היה שחצן מספיק כדי לעשות בדיוק את זה, ובכך הימם את יריביו הסובייטים.

לפעמים, היריב לא מטורף, אלא רק נראה כזה בגלל אי הבנה הדדית. האמריקאים, למשל, לא האמינו שיפן תעז לתקוף אותם בפרל הרבור, מפני שהדבר נראה להם התאבדותי. היפנים, לעומת זאת, האמינו, מתוך הבנה מוטעית של הפוליטיקה האמריקאית, כי ארצות הברית תיסוג מהמלחמה ברגע שתספוג מהלומה קשה מספיק. צעד שנראה למעריכי המודיעין האמריקאיים כהתאבדותי, ולכן בלתי סביר, נראה בעיני הקברניטים היפנים כהימור מסוכן מחד, אך הגיוני והכרחי מאידך. מאד מסוכן להשליך על היריב את תפיסת העולם, הערכים והאינטרסים שלך עצמך. ההיסטוריון הצבאי ד"ר יגיל הנקין, נוהג להביא בהקשר זה את הציטוט המפורסם של סרג'יו קונסטנצנה מהסרט "גבעת חלפון אינה עונה", ש"למצרים אין אינטרס להגיע לכאן בחום הזה." אבל השאלה האמיתית היא, האם גם המצרים חושבים שאין להם אינטרס לבוא לכאן בחום הזה. כדי להבין את זה, צריך הבנה תרבותית עמוקה, הקשבה ואמפתיה לעולם הערכים והתרבות של היריב, שנדירה בעולם הפוליטי בכלל ובעולם המודיעיני בפרט.

תוצאת תמונה עבור סרג'יו קונסטנזה
השאלה האמיתית היא מה חושבים המצרים. סרג'יו מ"גבעת חלפון אינה עונה" בזמן ביקור המח"ט

מה ה-CIA היה יכול לעשות בכל זאת כדי להימנע מהכשל המודיעיני? הוא היה צריך להסיק מסקנות לא רק מהראיות שהיו בידיו, אלא גם מהראיות שלא היו בידיו. כאן, חוזר ג'רוויס ל"כתם הכסף" של ארתור קונאן דויל. בלש המשטרה חיפש ראיות בזירה, בניסיון נואש לחקור את הפשע, ובעיקר ניסה לברר מה קרה באותו הלילה. רק שרלוק הולמס היה יצירתי מספיק כדי לבדוק גם מה לא קרה באותו הלילה. המקרה המוזר באמת, הוא אמר, מסתכם בכך שהכלבים לא נבחו. לפיכך, הפושע לא היה אדם זר, אלא בן בית.

מתוך ניתוח הראיות במקרה של עיראק, משער ג'רוויס שה-CIA היה יכול לנקוט בגישה דומה. קהיליית המודיעין האמריקאית כולה השקיעה מאמצים אדירים כדי למצוא ראיות פוזיטיביות לנשק להשמדה המונית, כולל הפעלה של מקורות עיראקיים בכירים שהיו קרובים מאד לסדאם חוסיין. אבל כל מאמץ האיסוף הזה, בדומה למאמצים מקבילים של שירותי מודיעין עמיתים, הסתיים באפס עגול. איש לא הצליח לאסוף אפילו ראיה פוזיטיבית אחת לקיומו של נשק להשמדה המונית. היעדר ממצאים אינו כמובן הוכחה להיעדר בפועל, אולם מעריכי המודיעין היו צריכים לשאול את עצמם, כיצד מאמצים כבירים כל כך אינם מעלים דבר, ולפחות להעלות אפשרות רצינית כי הנחות היסוד שלהם מוטעות. מעל הכל, הם היו צריכים לומר ביושר למדינאים כי ההערכה שיש נשק להשמדה המונית בעיראק מתבססת רק על היקשים (סדאם ניסה לפתח נשק כזה בעבר, ועכשיו הוא נוקט במאמצי הסתרה) ולא על ראיות מוצקות. החטא של קברניטי המודיעין לא היה במסקנה שהגיעו אליה, אלא בנחרצות שלה.

ובכל זאת, מסקנתו של ג'רוויס עגומה. גם אם שירותי המודיעין היו נותנים למקבלי ההחלטות דו"ח לא נחרץ ומשתמע לכאן ולכאן, סביר מאד שאלו היו מתעלמים ממנו. טוני בלייר כתב בזכרונותיו בהקשר זה כי הפלישה לעיראק היתה מתרחשת בכל מקרה, עם נשק להשמדה המונית או בלעדיו. כפי שג'רוויס עצמו כותב, ייתכן שאם המודיעין לא היה כושל, בוש ובלייר לא היו מצליחים לגייס תמיכה מספיקה לפלישה, אולם זו היא השערה בעלמא. דבר אחד בטוח: שירותי המודיעין הם, כשמם כן הם, כלי עזר. ההחלטה הסופית היא של המנהיגים בלבד, ועליהם גם האחריות, הן להצלחות והן לכשלונות.

הכה בחפרפר: ההרפתקה האחרונה של קפטן מוריס

ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה, מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי וצמיחתה המהירה של רשת הברחה בינלאומית של ותיקי ס"ס וגסטפו. ינשוף היסטורי על דרמה של נכלים עסקיים, סחר נשק וברווזים עיתונאיים צלויים בדינמיט. פרק שני בסדרה.

לפרק הראשון: פרשת זיידנשנור – איך עובדים נוכלים ומרגלים, הקישו כאן.

תוצאת תמונה עבור ‪Whack a mole‬‏

ביום חורפי אחד בראשית 1958, חש איש עסקים נכלולי ממינכן כי הוא עומד לבצע את עסקת חייו, ולכן עשה צעד שממנו חשש עד מאד: הוא התקשר לאקסית. הנוכל לא ידע, כמובן, שבכך יוביל לסדרה של פיצוצים והתנקשויות דרמטיות בגרמניה ומקומות אחרים באירופה. כשיתפזר העשן, יחל מאבק אכזרי על שוק הנשק האלג'יראי, שבו תשתתף גם רשת הברחה בינלאומית של פושעים נאצים, ותיקי ס"ס וגסטפו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר.

בינשוף הקודם סיפרנו כבר על הנס-יואכים זיידנשנור, הנוכל הגרמני החלקלק חובב היין והמטעמים, שהצליח לרמות סוחרי נשק מכל העולם, לשכנע אותם שהוא "אחד משלהם" ולהרוויח עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה וחדרי מלון יוקרתיים. הפעם הוא היה בטוח שגילה מכרה זהב אמיתי, אקזיט שיוצא אותו מחיי הנכלולים חסרי הביטחון.

הנס-יואכים זיידנשנור
הנס-יואכים זיידנשנור

הימים היו ימי המלחמה האלג'יראית נגד הכובש הצרפתי, והמחתרת שיוועה לנשק. הצרפתים הצליחו לבער את קיני הטרור באלג'יר וברוב הערים הגדולות במדינה, אך ה-FLN ניסה להבריח נשק לכוחותיו הנצורים באזורי ההר ובמדבריות. מטוניס ומרוקו, כוחות המחתרת התרסקו שוב ושוב על קווי ההגנה החזקים של הצרפתים, וכדי להמשיך ולשרוד, היו חייבים כלי משחית מודרניים ומשוכללים. קנייני ה-FLN  הפעילו קשרים בכל רחבי אירופה כדי להשיג נשק כזה, מפני שהחימוש שקיבלו ממצרים ומדינות ערביות אחרות היה רחוק מלספק את הסחורה. כקניין הראשי שלהם באירופה מינו האלג'יראים את גיאורג פוכרט, מבריח גרמני מחוספס ועז נפש, שנודע בכינוי הרומנטי "קפטן מוריס". פוכרט התוודע לזיידנשנור בפברואר 1958 דרך מכר משותף, ערביסט לשעבר של הס"ס שישב במרוקו, וזה אמר לו כי הנס-יואכים הוא מומחה עולמי לסחר הנשק.

זיידנשנור הגיע לפוכרט עם הצעה מפתה. באמצעות קשריו, גילה סוחר נשק נורבגי חמדן וחסר מעצורים, שהיה מוכן לספק לאלג'יראים כמויות TNT גדולות שאותן התקשו להשיג בדרכים אחרות. השאלה היתה, למה בדיוק פוכרט צריך את זיידנשנור. האם לא כדאי שיפטר מהמתווך הרעב למזומנים, ויעשה עסקים עם הנורבגים ישירות? הנוכל ממינכן הבין שכדי ללכוד את פוכרט ברשת, הוא חייב להקסים אותו – ואין קסם חזק יותר מקסמה של אישה יפה.

תוצאת תמונה עבור ‪Georg Puchert‬‏
גיאורג פוכרט, "קפטן מוריס"

זיידנשנור אולי היסס, לפני שאחז באפכרסת הטלפון והתקשר לפרודתו, מעצבת האופנה אליזבת (אלס) זיידנשנור. האומנית הבלודינית והמצודדת נפרדה ממנו בפועל כבר לפני זמן רב, וחיה בנפרד עם ילדיהם המשותפים, אם כי השניים היו עדיין נשואים באופן רשמי. היא כמעט ניתקה לו בפרצוף, לפני ששכנע אותה לעצור רגע ולשמוע מה שיש לו לומר. בקרוב, הבהיר בקול נרגש, הוא עומד להיפגש עם פוכרט ולבצע עסקת תיווך שמנה במיוחד, שרווח עצום בצדה. אבל ישנה סכנה שפוכרט פשוט ינצל את קשריו ויזרוק אותו לצד הדרך, ולכן הוא צריך להקסים אותו. בהקשר הזה, מה יותר טוב ממגע נשי? אלס התפרנסה בדוחק מעסקי הבוטיק שלה, והפיתוי להשיג סכום כסף גדול שיבטיח את עתידה ועתיד ילדיה, היה גדול מדי מכדי לוותר עליו. "אבל אין לי מה ללבוש!" אמרה לבעלה, והוא שלח לה סכום כסף גדול לשופינג במיטב החנויות של מינכן.

לפגישה עם פוכרט, שהתנהלה במסעדת יוקרה במיקום לא ידוע, הגיע זיידנשנור עם חליפה מוקפדת, נימוסים מהוקצעים וחיוך כובש, כהרגלו. אלס, שהוצגה כאשתו ושותפתו, הגיעה בשמלה מסחררת שהסתירה מעט מאד, וחשפה הרבה יותר מטפח או טפחיים. הפגישה התנהלה היטב, ובין כוס יין אחת לאחרת, נראה היה שפוכרט מתלהב מהקשר עם הסוחרים הנורבגים, ואף מוכן לתת עמלת תיווך שלמה לזיידנשנור. ובכל זאת, הנוכל ממינכן לא היה יכול שלא להבחין בהתפתחות מטרידה. פוכרט הגניב יותר מדי מבטים לאלס במהלך הפגישה, והיא הגניבה מבטים אליו. כשסיכמו על העסקה, בעל פה כמובן, פוכרט וודאי אמר לזיידנשנור כי החליט לחזור לגרמניה, ולהעתיק את מגוריו מנמל טנג'יר לעיר הגדולה פרנקפורט. הוא אף קרא לבתו היחידה, מרינה, לשוב ממרוקו ולחיות איתו בגרמניה. העתיד נראה מזהיר.

זיידנשנור התעורר בבוקר עם הנג-אובר רציני, ולא רק מהאלכוהול המשובח ששתה. הסתבר לו, שהמבריח השרמנטי "קירנן" אותו מאחורי הגב. פוכרט עבר לחיות עם אלס, ילדיה ומרינה, וכדי להוסיף ששון על שמחה, חתך את זיידנשנור מהתיווך ויצר קשר ישיר עם הנורבגים. קסם נשי או לא, פוכרט הבין בחושיו החדים שאין לו שום צורך לשלם עמלה שמנה לשותף ממינכן, והוא באמת דאג לאלג'יראים ולא רצה לבזבז את כספם לחינם. במילים אחרות, הוא חטף את הפרודה של זיידנשנור וגם השליך אותו לצד הדרך.

עבור הבעל הנבגד, זו היתה השפלה שאין כדוגמתה, והוא החליט להגיב בצעדים קיצוניים. ראשית כל, פנה למשטרה במינכן, סיפר לה על עסקת ה-TNT המתגבשת, ואף הגיש תלונה פלילית נגד פוכרט. אולם בעוד ההליך המשפטי זוחל לו לאיטו, דיבר זיידנשנור גם עם טיפוסים אפלוליים בהרבה משוטריה האיטיים של ממשלת בוואריה. הכל ידעו, שהביון הצרפתי, SDECE, חיפש בנרות את קנייני הנשק של ה-FLN, והתנקש בהם אחד אחד. אוטו שליטר, סוחר נשק מהמבורג ושותף ותיק של ה-FLN, כמעט נהרג בהתפוצצות מכוניתו. אמו הקשישה מתה במקומו, ובתו נפצעה קשה. כדי להסוות את ההתנקשויות הללו, השתמש שירות הביטחון הצרפתי בשורה של שמות רומנטיים כמו CATENA (השרשרת) או "היד האדומה", כביכול ארגוני ימין קיצוני של מתיישבים צרפתים באלג'יר. למעשה, קמפיין ההתנקשויות התבצע ברשותם, בסמכותם ובפקודתם של ראשי המדינה הצרפתית, הנשיא שארל דה-גול וקודמיו בתפקיד.

תוצאת תמונה עבור ‪SDECE french intelligence‬‏

זיידנשנור, בוער מזעם ועלבון, יצר קשר עם נציגי SDECE ודיווח להם על פרטי פעילותו, שגרת יומו וכתובתו המדוייקת של גיאורג פוכרט. ראשית כל, הצי הצרפתי יירט את ספינת הנשק בדרכה לקזבלנקה, והחרים את מטען ה-TNT היקר. שנית, SDECE החליטו להיפטר מפוכרט, בטוב או ברע. יום אחד, יצא "קפטן מוריס" עם אלס לבילוי לילי במסעדה בפרנקפורט, ולרגע הרגיש מגע של מתכת קרה בגבו. אקדח נצמד אליו. בקור רוח, הוא אמר לחברתו להמשיך הלאה, ופנה לשוחח עם איש הצללים, שהזדהה כ"קולונל מרסייה". מרסייה הזהיר את פוכרט לנתק את קשריו עם האלג'יראים, והבטיח לשלם לו את כל הנזקים, בתוספת פיצוי. פוכרט הסכים, כביכול, אך למחרת היום חזר לסורו. נאמנותו לאלג'יראים היתה חזקה מדי, בכדי להירתע מנקמתם של הצרפתים. "אני מודאג, מרגיש שעוקבים אחרי", אמר למכריו. מעתה, פחד מכל צל, והקפיד על אמצעי זהירות מחמירים. הוא ידע שהצרפתים נוטים לשדרג את המפרט הטכני של רכבי יריביהם במתקני נפץ שונים ומשונים, ולפיכך דאג לסגור את מכוניתו בכל ערב במוסך נעול היטב. הוא אמר למרינה, בתו, שאם יקרה לו משהו, הוא ציווה לה את כל רכושו.

יום אחד, ב-3 במרץ 1959, נהג פוכרט לביתו בפרנקפורט, ולפתע הרגיש בחילה עזה. ככל הנראה לקה בשפעת. כמו אנשים רבים שנתקפים במחלה פתאומית, הוא איבד את שיקול הדעת, החנה את מכוניתו ברחוב ורץ הביתה. ביום שלמחרת, נכנס רענן למכונית, התניע והפעיל את המנגנון שהוסיפו ידיים מסתוריות לרכב. נשמע פיצוץ אדיר. מעטפת המטען נפתחה, וירתה מטח של כדורי ברזל קטנים ומרושעים שריסקו את פוכרט לחתיכות. "קפטן מוריס" נמצא כעבור זמן קצר במכוניתו, פיו עדיין פעור, עיניו מזוגגות ודם נוטף מגופו השסוע. כעבור זמן קצר, שלח ארגון ה"יד האדומה" הודעה לעיתונות. פוכרט, נאמר שם, הוזהר מספר פעמים. הפעם, החליטו הפטריוטים הצרפתים להגיב באלימות נגד "מי שנותן נשק לאלו ששופכים את דמו של הנוער האירופי באפריקה. הפעם, לא יהיו לנו יותר מעצורים. טרור יענה בטרור."

תוצאת תמונה עבור ‪Puchert car‬‏
מכוניתו ההרוסה של פוכרט, לאחר ההתנקשות בפרנקפורט. קרדיט: מכון פרנקפורט לתולדות העיר







אלס, המומה ונדהמת, אימצה את מרינה היתומה אליה, והשתיים גרו יחדיו, כמעט ללא כסף ואמצעים. ברנט אנגלמן, עיתונאי דר שפיגל (שעל הארוחה המפוקפקת שהשתתף בה כתבנו בינשוף הקודם), עקב אף הוא אחרי פוכרט ולכן הזדמן לביתה של אלס. כששמע על מצוקתן של השתיים, ריחם עליהן והשיג עבורן מענק כספי מאחת מהשגרירויות הערביות. זיידנשנור, לעומת זאת, היה מאושר כמו חתול שבלע שמנת. מיד כששמע על הרצח, הלך למשטרה לדווח, וטען כי האלג'יראים רצחו את פוכרט כי רימה אותם. למעשה, הוא הלך מרצונו לדווח למשטרה אחרי כל התנקשות של ה"יד האדומה", גם כדי לעורר תשומת לב לעצמו וגם כדי להסוות את העקבות. בינתיים, ניסה לשים יד על ירושתו של פוכרט כדי לדאוג שפרודתו ומרינה לא יקבלו דבר, ואף תבע את העיזבון בטענה שהמנוח היה חייב לו הון. אבל למעשה, אף אחד לא מצא את העיזבון. חשבון הבנק התרוקן, והכסף נעלם בלי להשאיר עקבות.

ובינתיים, ההתנקשויות המשיכו, וכדור השלג שזיידנשנור דחף במורד ההר התגלגל ללא מעצור. סוחרי הנשק הנותרים רבו על המקום שהותיר פוכרט בשוק אחריו, ו-SDECE נכנס לשיגעון התנקשויות. בראש השנה של 1960, סוכן הרכש האלג'יראי עבד אל-קאדר יאיסי (נוסאירי) קבע פגישה עם חבר של פוכרט, סוכן גסטפו אלכוהוליסט בדימוס בשם הלמוט מילר. הנאצי, שהיה אמור להחליף את פוכרט בעסקים, איחר לפגישה. לדבריו, הוא לא הצליח להתעורר בבוקר. בעודו מחכה בלובי, נתקל נוסאירי באחד מעובדי המלון, שהודיע כי חבילה ממתינה לו בקבלה. כשהאלג'יראי פתח אותה ומשך את התוכן החוצה – היא התפוצצה בפניו ופצעה אותו קשה. מילר, שניצל בנס, שרד עוד שני נסיונות התנקשות: גלגלי המכונית שלו נקרעו לגזרים בעודו נוהג במהירות שיא באוטוסטרדה.

תוצאת תמונה עבור ‪dubious package‬‏

אולם הצרפתים גילו, לאימתם, כי משחק ההתנקשויות שלהם דומה לאטרקציית הלונה-פארק הידועה כ"הכה בחפרפר". בכל פעם שמכה אחד השחקנים בחפרפרת, קופצת חדשה ממעבה האדמה. כך, עם כל סוחר נשק שחוסל או נפצע, החליף אותו אחר, חסר מעצורים והרפתקן עוד יותר. הצרפתים הוציאו מהשוק קודם כל את אותם סוחרים, כמו אוטו שליטר, שכיבדו במידת מה את החוק, ובאמצעות ברירה טבעית דרוויניסטית הותירו בו רק את הפושעים הקשוחים וחסרי המעצורים ביותר. מדינות הגוש המזרחי, שממילא סיפקו לרוב הסוחרים את הציוד, החלו לשקול להיכנס לשוק ישירות. ובינתיים, לחלל נכנסה חבורת מבוקשים נאצים, מהפושעים הנתעבים ביותר שהסתובבו באותם ימים על פני כדור הארץ. ומה עם זיידנשנור? הוא מצא בינתיים ביצת זהב חדשה. בקרוב תגלה גם משטרת בוואריה, שברווזים עיתונאיים אפשר לטגן גם בדינמיט.

המשך יבוא.

פרשת זיידנשנור: איך עובדים נוכלים ומרגלים

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור, סוחר נשק בינלאומי ומומחה לסודות האפלים של הענף. בסיום הערב, העיתונאי נשאר עם חשבון אסטרונומי, מידע סנסציוני וגישה לסיפורים מסמרי שיער. זו היתה שיאה של פרשת נוכלות מחוכמת, שהשתרעה בין מינכן למזרח התיכון, וכללה מרגלים שהפכו לרצחניים יותר ויותר, מבריח שרמנטי, לוחמי התנגדות נואשים, עיתונאים שיצרו את הסיפורים שעליהם דיווחו, ומעצבת אופנה יפיפייה אחת. בין כולם עמד נוכל חסר בושה, שנותר על רגליו בעוד חכמים ומנוסים ממנו נופלים שדודים מימינו ומשמאלו. ינשוף היסטורי על הגבול המתעתע בין עסקים, ריגול, נוכלות ופשע. פוסט ראשון בסדרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Hans Joachim Seidenschnur‬‏
הנס יואכים זיידנשנור

ביום אחד בשנת 1960, נכנס עיתונאי גרמני בשם ברנט אנגלמן למסעדת יוקרה במינכן בכדי לראיין מקור. האיש שישב מולו, גבר גדל-גוף עם שיער שיבה וחיוך קורן, הציג את עצמו כהנס-יואכים זיידנשנור. זיידנשנור הזדהה כסוחר נשק בינלאומי, מבכירי הענף, והביע נכונות לשתף פעולה עם העיתון דר שפיגל ולחשוף את הסודות האפלים של עמיתיו. עיתונאים, כידוע, נפגשים לעיתים קרובות עם מקורותיהם במסעדות ובבתי קפה, ובמקרה כזה, נהוג שהכתב משלם את החשבון עבור בן שיחו ומקבל לאחר מכן שיפוי ממערכת העיתון. כשהמלצר הגיע עם התפריטים, אנגלמן קיבל לפתע שיחת טלפון. הוא התנצל, עזב, וביקש מזיידנשנור "לבחור את המנות". כעבור מספר דקות, חזר ולא האמין למראה עיניו. הוא ראה שולחן עמוס לעייפה במטעמים נדירים, לרבות לובסטרים, בשרים משובחים, קינוחים ברמת מישלן ובקבוקי יין בשווי כולל של אלפי מרקים גרמניים. זיידנשנור דיבר, סיפר, אכל, שתה ונהנה מול עיניו הנדהמות של הכתב – שנאלץ להביא, אבל וחפוי ראש, את החשבון למחלקת הכספים של העיתון. הכסף הוחזר לו רק אחרי ויכוחים עזים שנמשכו מספר חודשים. מאז, כתב אנגלמן בספרו, החשבון המדובר מוסגר בזהב ונותר תלוי על קיר מחלקת הכספים, למען יראו וייראו. ובכל זאת, מעז יצא מתוק: זיידנשנור ואנגלמן התחילו לשתף פעולה. סוחר הנשק שפע מידע כמו פרה חולבת באביב, והזרים מודיעין שאיפשר לעיתונאי להפיק סדרת כתבות סנסציוניות, ספר שתורגם למספר שפות ואפילו תוכניות טלוויזיה.

היתה רק בעיה אחת בכל הסיפור: זיידנשנור לא מכר מעודו אפילו אקדח אחד. הוא לא היה באמת סוחר נשק, אבל איכשהו, גרם לכל העולם להאמין שהוא כזה. הנוכל הזה לא רק סובב רבים וטובים על אצבעו, אלא עמד במרכזה של סערה שעירבה בתוכה שירותי ביון, מתנקשים, נאצים לשעבר וסתם מבריחים קשוחים. אנשים נפלו שדודים כמו זבובים מכל צדדיו של זיידנשנור, אבל הוא איכשהו נותר לעמוד על רגליו. מסמכים נדירים שהשגתי בארכיונים בגרמניה, במסגרת מחקר רחב יותר שאני עורך על סוחרי נשק ומרגלים נאצים בראשית המלחמה הקרה, חושפים את הסיפור, ופותחים לנו צוהר מרתק למנגנון שמאחורי פרשיות נוכלות והונאה. מימרה ידועה גורסת כי אי אפשר לרמות את כולם, כל הזמן. סיפורו של זיידנשנור מוכיח שהדבר נכון, אבל בסייגים: לרמות את רוב האנשים, רוב הזמן, ככל הנראה אפשר גם אפשר.

תוצאת תמונה עבור ‪Bernt Engelmann‬‏
חשבון מנופח וסיפורים סנסציוניים – ברנט אנגלמן

הסיפור שלנו מתחיל במאי 1945, סוף מלחמת העולם השנייה. גרמניה המוכה והמובסת נכנעת ללא תנאי לבריטניה, ארצות הברית וברית המועצות, נכבשת ומחולקת בין מזרח ומערב. עם הכניעה, מיליוני החיילים, הטייסים והמלחים נאלצו להסגיר את עצמם, ורובם נכלאו במחנות שבויים, לתקופות שנמשכו בין חודשים ספורים ועד שנים. עם זאת, במחנות היה סוד ידוע: מי שהצליח להוכיח רקורד אנטי-נאצי, זכה לפעמים להטבות משוביו ובדרך כלל גם לשחרור מוקדם.

על רקע זה, התיק שנח על שולחנו של מפקד מחנה שבויים בריטי מסויים היה חריג ואף הלהיב את הדמיון. חייל וורמאכט שבוי מסר עדות מטלטלת על סיפור חייו, וזו הפכה אותו מיד לחביבם של השומרים הבריטים. הקצין הלה, סגן בדרגתו, היה גיבור מלחמה גרמני שאף זכה לעיטור הגבוה של צלב הברזל. אולם בשל השקפותיו האנטי-נאציות הצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית, המחתרת החשאית שפעלה ברייך השלישי, והיה ממתכנני ומארגני הקשר נגד היטלר, מקורבם ואיש סודם של מנהיגי המחתרת קלאוס פון שטאופנברג וקארל פרידריך גרדלר. לאחר הקשר התגלה, וכעונש על "בגידתו" הורד מניה וביה לדרגת טוראי. הבריטים התרשמו מגיבור ההתנגדות, אחד סגן ד"ר הנס-יואכים זיידנשנור, והפכו אותו לסוג של מאכער במחנה. משם, החליק מעדנות לחיים האזרחיים, והתמנה לראש בית דין לדה-נאציפיקציה, ועדות אזרחיות שנועדו להעניש את אלו ששיתפו פעולה עם המשטר הקודם. עם הסיפור הזה היתה בעיה: כל מילה בו היתה שקר מההתחלה ועד הסוף – החל מהתואר האקדמי המזוייף, המשך בצלב הברזל שלא היה ולא נברא, וכלה בשיתוף הפעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. למעשה, זיידנשנור נותר במשך כל הקריירה הצבאית המפוארת שלו בדרגת טוראי, בילה את רוב המלחמה בזיוף אישורי חופשה ותלושי ארוחות, והכיר מקרוב את מכמניהם של בתי הכלא הצבאיים.

תוצאת תמונה עבור ‪20 July 1944‬‏
זיידנשנור טען למעורבות – הבונקר ההרוס של היטלר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944

בסוף שנות החמישים, לאחר שריצה מספר שנות מאסר בעוון שחיתות, גילה זיידנשנור את העולם המופלא של סחר הנשק הבינלאומי. ביחד עם שותף, הצליח ליצור קשר עם חברות נשק בלגיות, ולהרשים אותן באמצעות "קשריו" עם בכירי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, לרבות שר האוצר האגדי לודוויג ארהארד. בכירי המדינה הנ"ל, כמובן, לא שמעו על קיומו של זיידנשנור מעולם, אולם האופן שבו הזכיר אותם "כבדרך אגב" הציתה את דמיונם של בני שיחו. כך, הוא הקים את "לשכת הקישור הגרמנית לתעשיית הנשק הבלגית", וסחט מתעשייני הנשק של בריסל עמלות, הוצאות נסיעה, כרטיסי טיסה במחלקות ראשונות וחדרים במלונות היוקרתיים ביותר. אלו סייעו לזיינדנשנור להכיר אנשים חשובים נוספים בענף, ואת כל שנת 1957 הוא בילה בפגישות בברים ובמסעדות יוקרה. כמובן, בכל מקום הציג את עצמו כסוכן המוסמך היחיד של חברות הנשק הבלגיות בגרמניה. כאן התגלתה שיטת הנוכלות היעילה ביותר של זיידנשנור: הוא לא הביא לשולחיו הבלגיים אפילו עסקה אחת, אבל יצר הרבה מאד "רעש": מבול של מכתבים, הצעות ורעיונות לעסקאות נשק באנגולה, אפריקה והמזרח התיכון. זהו טריק שמוכר לכל אחד ששירת בצה"ל, ועשה אי פעם עבודות רס"ר: תתבטל אך תעמיד פנים שאתה עסוק.

בסופו של דבר, זיידנשנור נזרק מתפקיד ה"סוכן" בעקבות התערבות של שירות הביון הבלגי, שגילה את העבר הפלילי שלו. הבלגים אף דרשו ממנו להפסיק להזכיר אותם בהתכתבויותיו. זיידנשנור, כמובן, התעלם מהם באלגנטיות, משך ומרח את התביעות המשפטיות שהוגשו נגדו, המשיך להציג את עצמו כסוכן שלהם וכך השיג קשרים נוספים בענף.

במקביל, תכנן זיידנשנור לגרוף את הקופה הגדולה בזירה אחרת לחלוטין – העולם המסוכן, הרווחי והמתעתע של סחר הנשק הצפון אפריקאי. באותן שנים, המחתרת האלג'יראית ניהלה מלחמה פראית כנגד השלטון הקולוניאלי הצרפתי, במטרה להקים מדינה אלג'יראית עצמאית. לוחמי הגרילה והטרוריסטים האלג'יראים היו זקוקים, כמובן, לנשק, שאותו ניסו לרכוש ממקורות שונים ומגוונים, בעיקר מעודפי מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות למרד, הם עדיין לא נהנו מתמיכה ממשית של הגוש המזרחי, ואפילו גמאל עבד אל-נאצר, שליטה הכריזמטי של מצרים, הילל אותם אך לא מיהר לחמשם. כדי לעקוף את המצור הצרפתי, נעזרו האלג'יראים, בין היתר, בסוחרי נשק גרמנים. חלק מאותם סוחרים היו נאצים מושבעים, פושעי מלחמה ורוצחי המונים מבוקשים שהסתתרו בסוריה, מצרים ומדינות ערביות אחרות (ביניהם היה גם עוזרו של אייכמן, אלויס ברונר, פרשה שנדבר עליה באחד מהפוסטים העתידיים). סוחרים אחרים היו פשוט אופרטוניסטים חמדנים ללא כיוון אידיאולוגי. הסוחרים הללו, ביחד ולחוד, חיברו את האלג'יראים למאגרים של עודפי נשק גרמניים, צ'כיים וסובייטיים שנשארו כאבן שאין לה הופכין מאז מלחמת העולם השנייה. חוקי סחר הנשק במערב גרמניה היו מקלים יחסית, לפחות עד 1961, ושוטטו בה "סטודנטים" אלגי'ראים רבים ששימשו כסוכנים ואנשי קישור בין הסוחרים למחתרת.

תוצאת תמונה עבור ‪FLN‬‏
רכשו נשק ממקורות שונים – החזית האלג'יראית לשחרור לאומי (FLN)

כאן נכנס לתמונה שחקן חדש, שימלא תפקיד מסוכן והרה גורל בקריירת הנוכלות של זיידנשנור. גיאורג פוכרט, שנודע בקרב חבריו ומוקיריו כ"קפטן מוריס", היה יורד ים מושבע, מבריח קשוח ושרמנטי (לבתו היחידה קרא על שם הים, מרינה). במשך זמן רב חי על סירה ליד חופי טנג'יר, וניהל עסקים רווחיים של הברחת סיגריות. בהדרגה, התחיל "להסתבך" עם השלטונות הצרפתיים, וגילה סימפטיה אידיאולוגית הולכת וגוברת ללוחמי השחרור הערבים. לאחר שיצר קשר עם הנהגת ה-FLN, נשלח פוכרט לגרמניה כדי לנהל את כל סחר הנשק של המחתרת, להתמקח עם הסוחרים השונים ולהוריד את מחיריהם. כקניין הראשי של ה-FLN באירופה, היו לו שאיפות גדולה אינסופיות. לאחר העצמאות, הוא תכנן לבקש אזרחות אלג'יראית ופיקוד על הצי של המדינה העצמאית. באלג'יריה יש לו מעריצים עד עצם היום הזה.

תוצאת תמונה עבור ‪Georg Puchert‬‏
מבריח קשוח ושרמנטי: גיאורג פוכרט, "קפטן מוריס"

הנס-יואכים זיידנשנור הצליח, איכשהו, להידחף לתוך התמונה המסובכת הזאת. מאז ומעולם חלם להיכנס למכרה הזהב של סחר הנשק האלג'יראי. בניגוד לסוחרי הנשק ותיקי הס"ס והגסטפו, לא היו לו קשרים בגוש המזרחי או גישה לעודפי שלל צ'כיים וסובייטיים. למעשה, לא היה לו כלום להציע. אולם בתעוזה אופיינית, הוא יצר קשר עם פוכרט והציג את עצמו כמומחה לשוק הנשק הסקנדינבי. הוא הבטיח לתווך בינו לבין סוחר נשק נורווגי חשוב, וכך להבריח כמויות גדולות של TNT לאלג'יראים דרך מרוקו. הן הנורווגי והן פוכרט האמינו, משום מה, שהם צריכים את זיידנשנור, ה"מומחה לסחר הנשק", כחוליית ביניים. והדברים עבדו, לפחות לזמן מה.

עד שהם הפסיקו לעבוד. בימים הבאים, נרקמו פרשיות רומנטיות חשודות, מעצבת אופנה מצודדת נכנסה לתמונה, ומכוניות התחילו להתפוצץ.

לפרק השני בסדרה

האיש במצודה הרמה: כיצד שמרן הופך למהפכן?

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, שנידון למוות ונתלה על בגידה במולדת הגרמנית, היה אדם מורכב ורב סתירות. שמרן שונא דמוקרטיה, ששפך אש וגופרית נגד הליברליזם והסוציאליזם, ובכל זאת הסכים לשתף פעולה עם סוציאליסטים וקומוניסטים במסגרת המאבק בהיטלר. פטריארך שקידש את המשפחה מעל הכל, אך הסכים להקריב את בנו כמתנקש-מתאבד נגד הפיהרר. אדם שהעריץ כל חייו את האצולה המסורתית, המדינה, הכנסייה והצבא, ובכל זאת זרק את כל אלו מאחורי גוו, כשהיה ברור לו שהפכו לכלים בשרות אויבי האל. בעתיד, כך הפטיר בזעם, יאמרו הבריות: "חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי." כיצד שמרן הופך למהפכן, ומה למעשה ההבדל בין השניים? ינשוף היסטורי מספר על האיש במצודה הרמה, שמצא את מפלטו ב"כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו."

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין

ב-3 בפברואר 1945, עמד אריסטוקרט גרמני על דוכן הנאשמים בבית הדין העממי הנאצי. אין אנו יודעים מה חשב הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין במהלך הדיון, אך העדויות מאפשרות לנו לשחזר את הרגעים הדרמטיים ביותר. מחד הנאשם, אציל, בעל אדמות ופוליטיקאי שמרן שהואשם ב"בגידה במולדת", "פשעים נגד המדינה" ושותפות בניסיון ההתנקשות בהיטלר, ומאידך השופט – ד"ר רולנד פרייזלר, עטוי בגלימתו הארגמנית, כובע רשמי על ראשו, אוזניו הבשרניות מזדקרות ופניו סמוקים מזעם. כשפרייזלר, רגע לפני הסוף, שאל את קלייסט בזעם האם הוא באמת בגד במדינה, כאשר החליט להצטרף לתנועת ההתנגדות הגרמנית ולקשר לרצוח את היטלר, ענה לו הרוזן בשלווה:

כן, בגדתי במולדת, מאז ינואר 1933, תמיד ובכל האמצעים. מעולם לא הסתרתי את מאבקי נגד היטלר והנאציזם. אני רואה במאבק זה דבר אלוהים – אלוהים בלבד יהיה שופטי.

תוצאת תמונה עבור ‪Ronald Freisler‬‏
אלוהים בלבד יהיה שופטי: ד"ר רולנד פרייזלר, נשיא בית הדין העממי הנאצי, על כס המשפט

קלייסט היה אדם מלא סתירות: שמרן גרמני מושבע, איש הימין המלוכני בתקופת רפובליקת ויימאר, ששפך אש וגופרית על הסוציאליזם, הליברליזם והדמוקרטיה. למעשה, הוא אפילו ביקר את הקיסרות הגרמנית, מפני שהיתה ליברלית מדי לטעמו. ובכל זאת, בניגוד לשמרנים רבים אחרים, התנגד גם לנאצים מהרגע הראשון, וראה בהם איום גדול יותר מהשמאל המרקסיסטי; איום גדול עד כדי כך, שהיה מוכן לשתף פעולה אפילו עם סוציאליסטים ועם קומוניסטים במלחמת הקודש נגד היטלר. קלייסט היה גם פטריוט, אדם שהאמין במוסדות מסורתיים מבוססים כמו המדינה, הכנסייה ומעמד האצולה, ובכל זאת היה מוכן לזרוק לארבע רוחות השמיים את כל אלו, לטובת המאבק במשטר שנראה לו שטני. הוא נשא ונתן עם הבריטים על שיתוף פעולה עם תנועת ההתנגדות הגרמנית אפילו במהלך המלחמה, ואף עודד את בנו בהתלהבות לשמש כמחבל מתאבד ולפוצץ את עצמו על אדולף היטלר. קלייסט מעניין, מפני שהוא דוגמא לשמרן קיצוני שהופך, כמעט בן לילה, למהפכן קיצוני לא פחות. הדבר עשוי להעלות שאלות מעניינות למדי, ואף לסבך מושגים בסיסיים או "שמרנות", "מהפכנות" ו"רדיקליזם".

בול לזכר ההתנגדות הגרמנית להיטלר

חשבתי על הדוגמא של קלייסט לאחרונה, כאשר שמעתי את הרצאתו המאלפת של אסף שגיב, העורך הראשי של הוצאת שלם והוגה שמרן בזכות עצמו. אסף דיבר על השאלה, "מהי שמרנות". לדבריו, שמרנות נבדלת משורה ארוכה של אידיאולוגיות נושקות כגון אורתודוקסיה, פופוליזם ימני, ליברליזם קלאסי וריאקציונריות. ההבדל בין כל אלו לבין שמרנים, הוא שאורתודוקסים, פופוליסטים, ליברלים קלאסיים וריקאקציונרים מקדשים מוסדות ורעיונות ספציפיים בפני עצמם. האורתודוקס, אם הוא נוצרי, רואה בכנסייה את האמת המוחלטת, הפופוליסט (ובאופן קיצוני בהרבה, הפשיסט) – בעם, במולדת ובקבוצה האתנית, הליברל הקלאסי – בזכויות האדם, והריאקציונר – באותם מוסדות ישנים שאבדו בחלוף הזמן.

השמרן, לעומתם, יכול להוקיר, לאהוב ולתמוך בכל אלו, ושמרנים שונים נותנים דגש נבדל על חלק מהמוסדות והרעיונות הללו, בהתאם לטעמם, אולם לרוב הם אינם מקדשים אותם בפני עצמם. השמרן אוהב מוסדות מבוססים, מפני שהוא חושד באופן אינהרנטי בכוחו של הרציונל האנושי לבצע רפורמות ושינויים בלי להזיק. הוא מכיר בצורך של החברה האנושית להשתנות, אך מעדיף שהשינוי יהיה הדרגתי, איטי ולא מוכוון על ידי המדינה והשלטון. הפסימיות הבסיסית הזאת מלווה ביראת כבוד כלפי הדורות הקודמים והשגיהם. הקהילה האנושית, כדבריו של אדמונד ברק, מורכבת מהדורות הקודמים, הדורות הנוכחיים ואלו העתידים להיוולד. הפרגמטיזם השמרני מכתיב התחשבות לא רק בהווה, אלא גם בדורות עברו ובהשלכות על העתיד. אבל יראת הכבוד של השמרן למוסדות המבטאים את הישגי העבר – כנסייה, מדינה, אריסטוקרטיה – לעולם אינה מוחלטת. הוא מוקיר אותם רק כל עוד הם ממלאים את מטרתם המקורית.

הרוזן אוולד פון קלייסט-שמנצין, אחד מהפוליטיקאים השמרנים המובילים בגרמניה שלפני היטלר, לא תאם לחלוטין להגדרתו של שגיב. היה בו גם משהו מהריאקציונר, שתיעב תמיד את המשטר שבו חי, וערג לתור זהב אבוד של מדינה, אצולה וכנסייה בעבר הרחוק. הוא היה גם אורתודוקס, במובן שאדיקותו הדתית לא ידעה פשרות. בעיניו, והוא כתב זאת שוב ושוב, שמרנות פירושה אחד – ציות לישו, לתורת הנצרות ולדבר אלוהים. ההתנגדות שלו להיטלר נבעה מכך שזה ייצג בעיניו פאגניזם שטני.

בעיני קלייסט, הוא ייצג פגניזם שטני: אדולף היטלר

בעיניו של קלייסט, למוסדות המסורתיים היתה חשיבות רבה, אך רק כל עוד הם מבטאים את האידיאל הדתי. לאצולה הגרמנית, שאליה היה שייך, נודע לשיטתו תפקיד מרכזי בשירות האומה והאל. אציל שיש לו רכוש קרקעי מייצג קשר לאדמה, למולדת, לטבע ולערכים מסורתיים. הכנסייה הפרוסטסטנטית, שקלייסט נמנה על מאמיניה האדוקים, מתווכת את דברי ישו לעם. המדינה והמשפחה מבטיחות יציבות, המשכיות וחיבור לעבר. הצבא מבטא גאווה, תפארת ומורשת, מעבר לחובתו להגן על העם והמדינה. אולם בשנת 1933, קלייסט נקלע למשבר קיומי, כאשר כל המוסדות שאהב והעריץ קרסו אחד אחד והתמסרו לפיתוי הנאצי. האצילים, ברובם, נהרו לחצרו של היטלר. כשקלייסט סירב בתוקף להניף את דגל צלב הקרס מעל טירתו, הוא היה כמעט היחידי. הכנסייה, אפילו חלקיה היותר דיסידנטיים, פחות או יותר הלכה בתלם. הצבא והפקידות הממשלתית הפכו לכלי משחית בידיו של העריץ.

תגובתו של קלייסט, השמרן המושבע, היתה רדיקלית. לפני שהיטלר עלה לשלטון, הוא ניסה לשכנע את מפלגתו השמרנית לגייס את בעלי בריתה בצבא ולהתנגד לנאצים בכוח הנשק. בעיניו, לא היה ערך לפרוצדורה הדמוקרטית גם בימים כתיקונם, ובוודאי לא כאשר היא מעלה את היטלר וחבר מרעיו לשלטון. לאחר עליית הנאצים, נטש בזעם את המפלגה השמרנית-לאומנית, והכריז על גט כריתות לכל המוסדות שהכיר ואהב. וכך אמר במיאוס על חבריו לשעבר:

בעתיד יאמרו הבריות, דרך משל: חסר אופי כמו עובד ציבור גרמני, חסר אלוהים כמו כומר פרוטסטנטי, וחסר כבוד כמו קצין פרוסי.

קלייסט לא נטש את רעיונותיו האריסטוקרטיים על הדת והאצולה, אלא רק את המוסדות שייצגו אותם בעבר. אם האצולה האריסטוקרטית-תורשתית כשלה, הרי שהאצולה החדשה היא המיעוט הקטן שמתנגד להיטלר, לרבות הסוציאליסטים והדמוקרטים שקלייסט עצמו תיעב בעבר. את לוחמי ההתנגדות, האצולה החדשה, הגדיר קלייסט ברוח מלכים א', י"ט 18:

והשארתי בישראל, שבעת אלפים:  כל-הברכיים, אשר לא-כרעו לבעל, וכל-הפה, אשר לא-נשק לו.

תוצאת תמונה עבור ‪Elijah and the baal prophets‬‏
כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל: אליהו מול נביאי השקר

באותה מידה, אם המדינה מועלת בתפקידה והופכת לכלי שרת בידי המפלגה הנאצית, אז מותר לבגוד בה ולשתף פעולה עם אויביה. אם הכנסייה הפרוטסטנטית לא ממלאת את חובתה, וכבר לא מייצגת את דבר אלוהים, הרי שלוחם ההתנגדות הבודד חייב להירתם למשימה ולשרת את האל באופן אישי נגד הוראות הכנסייה. אפילו המשפחה, שהיתה יקרה מאד לליבו של קלייסט, כפופה למאבק האלוהי. כמו אברהם בעקדה (סיפור שקלייסט הכיר היטב), הרוזן היה מוכן להקריב אפילו את בנו שלו, ואת עצמו, למען המטרה.

תוצאת תמונה עבור ‪Ewald Heinrich von Kleist‬‏
סגן אוולד היינריך פון קלייסט: בעידודו של אביו, הוא היה מוכן לרצוח את היטלר כמחבל מתאבד. בניגוד לאביו, קלייסט הצעיר הצליח לשרוד את המלחמה, אחד הבודדים מבין אנשי תנועת ההתנגדות הגרמנית שנותרו בחיים בכדי לספר את הסיפור.

לאור סיפורו של קלייסט, אלו שאלות שהייתי רוצה להעלות לדיון: האם ההבדל בין שמרנות לבין רדיקליזם מהפכני, הוא אך ורק קיומו של מצב חירום? אם, כאשר נוגעים בערכים שעומדים בציפור נפשו של השמרן, הוא מוכן להקריב את כל המוסדות שקידש בעבר, האם ההבדל בינו לבין הרדיקל הוא בסך הכל הבדל של נסיבות? ואולי קלייסט, ואחרים שהלכו בעקבותיו לתנועת ההתנגדות, בעצם לא היו שמרנים כלל?

מלחמת העתיד: נבואת האימים המדוייקת של איוון בלוך

היה וחשקה נפשכם להיכנס למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, הייתם בוודאי נתקלים, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, גם בכתבי עת דחוסים על טקטיקה ואסטרטגיה, פרי עטם של מיטב הגנרלים והמומחים בתקופה. מי היה מאמין, שאותו קאדר מקצועני ובטוח בעצמו נכשל בחיזוי האסון של מלחמת העולם הראשונה, ואף השלה עצמו שתסתיים בהכרעה מהירה ונוחה? למעשה, דווקא היה מי שחזה, וכולם לעגו לו. איוון בלוך, בנקאי פולני ממוצא יהודי, ניבא באופן מחריד את מלחמת החפירות של 1914 על כל זוועותיה והשלכותיה ההרסניות. מדוע בזו אנשי הצבא לניתוח הכלכלי שלו, "חישובי החישובים של התיאורטיקאי הנבער הזה", ומה אפשר להסיק מכך על כוחם של החובבנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Bloch-future-of-war

אם הייתם נכנסים למועדון של קצינים בכירים ברבע האחרון של המאה התשע עשרה, בברלין המעטירה, לונדון המלכותית, פריז האלגנטית או אפילו סנט פטרסבורג, סביר שעל כמה וכמה מהשולחנות, בין כורסאות הקטיפה לאח המבוערת, הייתם מוצאים גם כתבי עת צבאיים מקצועיים. אלו, שנכתבו לקהל של קצינים וחובבי צבא, היו בדרך כלל במה לחיבורים בענייני טקטיקה, מבצעים ואסטרטגיה. הייתם יכולים לקרוא בהם על התקפות רגלים, עולם הארטילריה המתפתח, וניתוח של קרבות ומלחמות עבר. הכותבים שפרסמו בבמות האלה היו סוג של מועדון סגור, לרוב של קצינים בשירות פעיל או מילואים, באופן טיפוסי גברים מכסיפי שיער עם שפמים מטופחים ופאות לחיים עשירות. חלק מהם כתבו רק לקהל מקצועי צר. אחרים, כמו קולמר פון דר גולץ או אלברט פון בוגוסלבסקי, פרסמו ספרים פופולריים שנרכשו ונקראו בידי קהל רחב יותר, ועוררו סנסציה ציבורית בעיתונות התקופה. אחדים פנו להדריך צבאות זרים, והרביצו את תורתם בפני קצינים טורקים, יפנים ומאוחר יותר גם סינים, תהליך שהפיץ את המחשבה הצבאית המערבית גם בארצות הללו. הם, כמובן, קראו את את אלו, והתווכחו זה עם זה מעל במות כתבי העת. חלקם היו דוגמטיים ושטחיים, אחרים – מעמיקים ומתוחכמים, אבל כמו כל חוג מקצועי – היו להם נקודות עיוורון. והדבר האחרון שהם אהבו, זה אאוטסיידרים חצופים שהכריחו אותם לדון בהן ברבים.

Bloch-Kazino

מועדון קצינים קיסרי בגיסן, גרמניה

בשנת 1898, פרץ חוצן מוחלט את דלתות הפלדה של המועדון המהודר, ועורר בו בוקה ומבולקה. איוון בלוך היה בנקאי פולני ממוצא יהודי, שצבר לעצמו הון עתק בהשקעות חכמות במסילות ברזל. פציפיסט בהשקפותיו, בלוך תיעב את המלחמה. אך בניגוד לאנשי שמאל רבים באקדמיה המודרנית, לא הסיק מכך שאין ללמוד ולהתעמק בתחום המלוכלכך של לימודי ביטחון והיסטוריה צבאית, אלא בדיוק להיפך. בלוך רצה להתמחות במלחמה יותר מהגנרלים, לא כדי לקדם אותה, אלא כדי למנוע אותה.

האאוטסיידר המשולש הזה – גם פולני, גם יהודי במוצאו וגם פציפיסט – פרסם שנתיים לפני מפנה המאה את מלחמת העתיד, שישה כרכים עמוסים בתרשימים, טבלאות וניתוח היסטורי, כלכלי וטכנולוגי מדויק. במרכז הניתוח של בלוך, ששילב ידע צבאי וטכנולוגי עם מומחיותו הפיננסית, עמדה אחת הבעיות הקשות ביותר שהטרידו אנשי צבא במאה ה-19: עלייתו של כוח האש. כבר במלחמת האזרחים האמריקאית, הופיעו רובים נטעני בריח, שנכנסו לשימוש נרחב במלחמת פרוסיה-צרפת (1871) ובמלחמת רוסיה-טורקיה (1877-1878). כדור המינייה אפשר ירי מדוייק יותר. אבק השריפה המודרני העלים משדה הקרב את ענני העשן השחור, הגביר את הראות וכפועל יוצא מכך גם את הדיוק של הארטילריה. מאוחר יותר הופיעו גם בולמי הרתע, המקלעים ומכונות הירייה. כל אלו הכפילו ואף שילשו את הטווח והדיוק של האש, התפתחות שהועילה לצד המגן הרבה יותר מאשר לצד המתקיף. פגיעתו של כוח האש, הרי, מסוכנת יותר למתקיף המסתער מאשר למגן הנייח והמחופר. הכתובת היתה על הקיר עוד ממלחמת קרים, וסימני האזהרה המשיכו להצטבר במלחמת האזרחים האמריקאית ומלחמת רוסיה-טורקיה. כל המלחמות הללו סיפקו דוגמאות למכביר, כיצד כוח מסתער, נחוש ככל שיהיה, נקטל ונטבח מול אש אינטנסיבית של מגן מבוצר.

Bloch-IVan

איוון בלוך

טענתו המרכזית של בלוך היתה, כי עוצמת האש של ההגנה תהפוך את מלחמת העתיד לסיוט שונה בתכלית מתכנוניהם המדוייקים והמדוקדקים של הגנרלים בכל הצבאות. התפיסה הצבאית המקובלת בשלהי המאה ה-19, שהושפעה מהמחשבה הצבאית הגרמנית מבית מדרשו של קלאוזביץ, גרסה כי ההכרעה הצבאית היא "מהותה" של המלחמה. כל מערכה צריכה להסתיים מוקדם ככל האפשר, בהשמדה של מרכז הכובד, היינו – הכוח הלוחם של האויב. כדי להגיע להכרעה כזאת, גנרלים למדו לתמרן, להקיף, לנוע במהירות ובמידת האפשר, לכתר את האויב בתנועת מלקחיים. גנרל אלפרד פון שליפן, רמטכ"ל חשוב של הצבא הגרמני בתחילת המאה ה-20 ואדריכל "תוכנית שליפן" המפורסמת, העלה על נס את קרב קאנאי (הניצחון המכריע של חניבעל על הרומאים ב-216 לפנה"ס), וטען שכך צריכה להסתיים כל מערכה שהיא. רס"ן יאקוב מקל, כותב גרמני חשוב שהפך ליועץ בשכר ומייסד הדוקטרינה הצבאית היפנית, טען כי ההסתערות הנחושה במטרה להכריע את היריב היא לב ליבה של המלחמה, ואין לה תחליף. לקראת מלחמת העולם הראשונה, מצביאים מכל הצדדים ניבאו שאף היא תסתיים בהכרעה מהירה, בדיוק כפי שהסתיימו מערכות קודמות.

דעתו של בלוך היתה שונה. "במלחמת העתיד", הוא טען, "תקפא החזית כולה, ותשאיר מדבר של אש בין הצדדים היריבים":

בתחילה יתגבר הטבח לממדים כה נוראים, עד שלא יהיה אפשר להניע את הלוחמים להביא את הקרב לכלל הכרעה… הכל יהיו מחופרים במלחמה הבאה. תהיה זו מלחמה גדולה של חפירות. האת יהיה חיוני לחייל לא פחות מן הרובה… קרבות ימשכו ימים תמימים, ובסופו של דבר, ספק רב אם תתאפשר השגתו של ניצחון מכריע כלשהו.

 (הציטוט מתוך עזר גת, מקורות המחשבה הצבאית המודרנית, תרגום עמנואל לוטם, הוצאת מערכות, 2005, עמ' 288)

הלוחמים, הוסיף בלוך, ימותו בלי לשמוע או לראות דבר, פשוט ייקצרו כמו אלומות חיטה מכל הכיוונים. אי אפשר יהיה לאגף, ושני הצדדים יתחפרו זה מול זה כדי להתגונן מעוצמת האש. עידן הסתערויות הכידונים, כמו גם עידן ההלם של הפרשים, חלף בלי שוב מהעולם. גם יתרון מספרי לא יעזור. בלוך חישב בזהירות את צפיפות האש, סיכויי הפגיעה וחדירת הכדורים, ומצא כי כוח מחופר של מאה איש יוכל לקצור ללא קושי יחידה מסתערת גדולה פי ארבע, ברגע שתחדור לשדה אש ברוחב של 300 יארד. אולם מפני שבחברות המונים תעשייתיות עסקינן, כל צבא יוכל לשפוך כמות בלתי מוגבלת של חיילים במקום אלו שנהרגו, ולכן "מלחמת העתיד" תהפוך למערכת התשה, סיוט מתמשך שאין לו סוף.

Bloch-Plevna

כפי שכתב בלוך, סימני האזהרה לעליית כוח האש ולשינוי במאזן ההגנה-התקפה ניכרו כבר במצור הרוסי על פלוונה בשנת 1878. במהלך המצור, כוח טורקי הצליח להדוף את התוקפים הרוסיים פעם אחרי פעם באבדות כבדות.

כל מי שקורא את השורות האלה, ומכיר את תולדות מלחמת העולם הראשונה, נדהם בוודאי שהן נכתבו ב-1898, כעשור וחצי לפני המלחמה, ולא מיד לאחריה. בגדול, הנבואה של בלוך היתה מדוייקת להפליא, באופן מילולי כמעט. הדברים אמורים לא רק בניתוח הטקטי, אלא בעיקר במומחיות הכלכלית שהביא עמו. הכלכלות האירופיות השונות, כתב בלוך, קשורות זו בזו לבלי הפרד. מלחמת החפירות הסטטית תהפוך לשואב אבק מקולל, שימצוץ מהמדינות השונות את כל משאביהן הכלכליים. בגלל התלות ההדדית בין הכלכלות השונות, הרס וחורבן במדינה אחת ישפיעו גם על כל היתר, לרבות אויבותיה, והרס מערכות ההפצה והשינוע יגרום לנזק ארוך טווח. בסופו של דבר, ניבא בלוך, אלו יביאו לעוני, רעב, חוסר יציבות חברתית ומהפכות שישטפו החוצה את המשטרים הקיימים.

בלוך, כמובן, לא הפריח דברים בעלמא. כבנקאי ומומחה כלכלי, הוא ליווה את טיעוניו בסטטיסטיקות, חישובים ומודלים מפורטים. למעשה, טוען ההיסטוריון עזר גת, מלחמת העתיד, היה אחד מהדוגמאות הראשונות בהיסטוריה המודרנית לחקר ביצועים מדעי. אולם כל אלו, לא הקלו על קבלת דבריו בממסדים הצבאיים השונים. הגנרלים, הרמטכ"לים וחברי המועדון הסגור של כתבי העת המקצועיים, בדרך כלל דחו את ספרו של בלוך בשצף קצף, כקשקושים של חובבן מנותק מהמציאות. נכון, כמעט כל הצבאות הכירו בעלייה של עוצמת האש והודאגו ממנה מאד. אולם ההשערה היתה שהמורל, רוח הלחימה והנחישות יתגברו בסופו של דבר על היתרון החומרי של הטכנולוגיה.

המתכננים הצבאיים הצרפתים בתחילת המאה העשרים, למשל, חשבו שדווקא בגלל העלייה בעוצמת האש, חובה להתקיף בנחישות גדולה אף יותר כדי לנצח במהירות, וזו היתה גם מסקנתם של ראשי הצבא היפני, ששלחו את חייליהם להיקצר בגלים אנושיים מול המקלעים במלחמת רוסיה-יפן של 1904-1905. ובכלל, מה החוצן הזה, היהודי המומר, הבנקאי הסלאבי, מבין באבירות, במורל, ברוח צבאית אמיתית? הוא יכול רק לספור כסף. או כמו שכינה זאת אחד המבקרים, "חישובי החשבונות של התיאורטיקאי הנבער הזה" (גת, מקורות, עמ' 289).

Bloch-machine-gun

במבט לאחור, גם בלוך וגם מבקריו טעו. בלוך, שניבא את העתיד בדיוק מחריד, העריך באופטימיות יתר כי מחירה של המלחמה יהיה כה מזוויע, עד שאיש לא יעז לפתוח בה. האם יבשת שלמה תקפוץ להתאבדות קולקטיבית? האם משטרים יזרקו את עצמם מרצון למערכה ממושכת, מדממת וחסרת תהילה, רק כדי למצוא את עצמם בסופו של יום מרוששים ועל סף מהפכה? אולם במאה ה-19, הן מדינאים והן אנשי צבא ראו במלחמה תופעה בלתי נמנעת, לגיטימית ולפעמים אף מבורכת. הרעיון של מלחמת הכרעה מהירה היה נטוע כל כך בהיגיון הבסיסי שלהם, עד שהעדיפו להתכחש לעובדות, להחליק אותן או להדוף אותן הצידה, כדי לא להתמודד עם הצורך בשינוי מעמיק וכואב בהשקפותיהם הטקטיות. לכן, אנשי הצבא והמקצוענים מכתבי העת הצבאיים לא היו יכולים לקבל את מסקנותיו של בלוך. כפי שעזר גת כותב, הן עוררו "התנגדות נרחבת משום שהשלכותיהן היו בלתי נסבלות, מבחינה פוליטית וצבאית." האסון שפקד את אירופה ב-1914, שורש ראש ולענה שאדי הרעל שלו מפעפעים עד היום, הוא במידה רבה תוצאה של העיוורון הזה.

אלו מסקנות אנחנו יכולים להסיק מנבואת הקסנדרה של בלוך, חזון אימים מדוייק שרוב "אנשי המקצוע" העדיפו להדחיק או להדוף בלעג? מסקנה מתבקשת, אבל לא נכונה, תהיה זלזול קבוע בעמדתם של אנשי מקצוע, וקבלה אוטומטית של אאטוסיידרים וחובבנים. אבל על כל מקרה של בלוך שהביך את המילייה המקצועי, יש עשרה או מאה מקרים של חובבנים שטעו והטעו, אפילו אם צברו פופולריות (וסאגת מתנגדי החיסונים בישראל תוכיח). לעניות דעתי, אפשר וכדאי להסיק שתי מסקנות אחרות.

ראשית כל, אחת הסיבות לזלזול הלא מוצדק של המילייה הצבאי המקצועי במסקנות בלוך, היה התיחום המוגזם בין עולמות ידע שונים. בלוך אולי היה חובבן בתחום הצבאי (אם כי למד והבין אותו ברמה מקצועית ומפורטת להפליא), אולם בו בזמן, הוא היה מומחה בתחום הכלכלי. מלחמה, גם "מוצדקת" וגם "בלתי נמנעת", עולה כסף רב ויש לה השלכות כלכליות מורכבות. לאנשי צבא, שלא אומנו בתחום הכלכלי ולא למדו אותו, יש נטייה להתעסק בתחום הטקטי והאסטרטגי שלהם, ולחשוב שאחרי המלחמה, אזרח מעונב כזה או אחר יפרע את החשבון, או בהתאם למימרה המפורסמת בעברית, "שולמן ישלם". לעיתים קרובות הם לא מבינים, שמהלכים טקטיים ואסטרטגיים שמתעלמים מאילוצים כלכליים עשויים להמיט על הצבא ואף על המדינה אסון והתמוטטות. כך, גרמניה וצרפת סיימו את מלחמת העולם הראשונה על סף חורבן ופשיטת רגל. וראשי הצבא היפני, שבזו ל"זוטות כלכליות", רקמו תוכנית אסטרטגית "מקודשת ובלתי ניתנת לשינוי" בלי שום קשר למשאביה האמיתיים של המדינה. כשאאוטסיידר כמו בלוך, בן בית בתחום הפיננסי, הוכיח את הבעיות הללו במספרים, שחור על גבי לבן, היה קל לאנשי הצבא לפטור את דבריו כ"חישובי חשבונות של תיאורטיקאי נבער" מאשר להתמודד איתם. לכן, אחת המסקנות המרכזיות מהסיפור העצוב הזה, הוא שרצוי לערבב בין תחומי ידע. חברי מילייה מקצועי חייבים לדעת להקשיב למומחים מתחומים אחרים, שמביאים פרספקטיבות אחרות, ולא למצוא מקלט בתגובה הפבלובית הנפוצה של לעג והסתגרות.

לבסוף, אזהרותיו של בלוך נפלו על אוזניים אטומות, מפני שרוב הגנרלים והמדינאים האמינו באמת ובתמים שמלחמה גדולה היא בלתי נמנעת. ואם אין מנוס, הרי שעדיף להילחם מוקדם מאשר מאוחר (אותו היגיון הוביל את היפנים להתקפה הרת האסון על פרל-הרבור ב-1941). ממילא, אם אני חושב שמשהו בלתי נמנע, נוח מאד להתעלם מההשלכות האפשריות שלו. בפועל, יש מעט מאד דברים שמתאימים להגדרה "בלתי נמנע". לרוב, צעדי מדיניות הם בלתי נמנעים, כל עוד אנחנו לא מוותרים על הנחות יסוד מסויימות. ההתקפה היפנית על ארצות הברית היתה בלתי נמנעת, אבל רק כל עוד יפן התעקשה להמשיך ולשלוט בסין. העימות ההרסני של צרפת מול ה-FLN היה בלתי נמנע, כל עוד התעקשו הצרפתים לשמר את אופי המשטר הקיים שלהם באלג'יריה. מלחמת העולם הראשונה היתה בלתי נמנעת, כל עוד הגרמנים חשו מחוייבים לברית שלהם עם אוסטריה, בנו צי והתעמתו עם בריטניה, ואף פירשו את הגיאופוליטיקה האזורית כ"טבעת מצור המתהדקת סביבם." חישוב זהיר של מחיר המלחמה, מול המחיר של ויתור על אותה הנחת יסוד, עשוי להוביל למסקנה שעדיף לוותר מאשר להילחם. אבל כפי שאמר בלוך עצמו ברגע של ייאוש, "מרגע שהמלחמה נחשבת בלתי נמנעת, אוטמים השליטים את עיניהם מראות את תוצאותיה."  הזעם הצפוי מול מי שמציג בפני השליטים והמקצוענים את תג המחיר, הוא גורם מרכזי לאסונות ולטרגדיות, אז כהיום.

לוּ: היסטוריה חלופית לישראל

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון" של מפא"י היה מתחלף בעקרונות ליברליים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, טווה אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר "לוּ". הרעיון מעניין, הדמויות שובות לב בחלקן, והכתיבה שנונה ומלאת הומור. ובכל זאת, העלילה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, ובאי הבנה בוטה של האילוצים שממשלות נתקלות בהן בעולם האמיתי. כך, החלטות טובות ויצירתיות נבלעות בתרחישים אופטימיים ומופרכים על גבול ההזייה. ינשוף היסטורי מסביר.

תוצאת תמונה עבור לו היסטוריה חלופית

אורי רדלר, לוּ : היסטוריה חלופית לישראל (הוצאת סלע מאיר). ניתן לרכוש עותק אלקטרוני באתר Getbooks.

עצמו עיניים לרגע, ודמיינו מה היה קורה, אם דוד בן גוריון היה מפסיד בבחירות של 1951 לטובת "המפלגה הליברלית". כיצד היתה נראית ישראל של ימינו, אם ה"בולשביזם המתון של מפא"י" היה מתחלף בעקרונות ליברלים טהורים של שוק חופשי, חירות וחוסר התערבות? כדי לענות על השאלה הזאת, רקם אורי רדלר תרחיש של היסטוריה חלופית, אותו הוא מציג בספר לוּ שראה אור בהוצאת סלע מאיר.

בסיפור של רדלר, מצליח אריה שיינהויז, מנהיגה המדומיין של "המפלגה הליברלית", לכבוש את השלטון באמצעות קמפיין נגד הצנע, ולדחוק את מפא"י לעמדה של אופוזיציה נצחית. שיינהויז ויד ימינו, פנחס גרוסמן, כורתים ברית עם החרדים, המזרחים והערבים, מחוקקים חוקה ומשנים את שיטת הבחירות. הם נמנעים מלהקים עיירות פיתוח, ומנהלים באופן שונה את הסכסוך הישראלי-ערבי. אחרי מלחמת ששת הימים מכריז ראש הממשלה גרוסמן שזמנו של הקולוניאליזם תם ומקים מדינה פלסטינית בשטחי 1967 ובחלק מסיני. בנוסף, הוא אוסר פעילות דתית יהודית או מוסלמית על הר הבית והופך את מסגד אל אקצא למוזיאון. יורשתו, יעל דרגל, חותמת גם שלום עם מצרים וירדן, ומקימה גוש כלכלי קפיטליסטי משותף של ישראל, ירדן ופלסטין.

ראשי הממשלה של המפלגה הליברלית לא נותנים כסף כמעט לשום מטרה שהיא, שומרים על תקציב מאוזן עם עודפים, וכך מושכים השקעות זרות. הם מבטלים מיד את הממשל הצבאי על ערביי ישראל, מכבדים את אורח חייהם של החרדים אך לא נותנים לישיבות אפילו אגורה שחוקה. האוניברסיטאות לא מקבלות כמעט כסף ממשלתי "אך בכל זאת פורחות" (ואין חוגים למגדר, תודה ששאלתם). רדלר מצטט מתוך דוחות מדומיינים של כלכלנים והיסטוריונים, שמסבירים איך הקפיטליזם של המפלגה הליברלית סייע להפוך את ישראל לאחת הכלכלות החזקות ביותר בעולם, שכל המשברים כמעט פוסחים עליה. דרגל הופכת את השלטון הליברלי של קודמיה למשטר ליברטריאני של ממש, אנרכיסטי כמעט, ומרוקנת למעשה את הממשלה המרכזית מתוכן. היא מבטלת את מס ההכנסה, מתירה זנות, הימורים וסמים, ומורה להחזיר עודפי תקציב לאזרחים בכל שנה. נעמה סינוואני, המנהיגה הצעירה ביותר של המפלגה ואחת הגיבורות המרכזיות של רדלר, מביעה תקווה שבעתיד אף אחד לא יידע אפילו מי הוא ראש הממשלה, כי לתפקיד פשוט לא תהיה חשיבות. השמאלנים, כמובן, ממורמרים כדבעי, וקטעי התוכחה שנכתבים בסגנונם ומפיהם של מאיר שלו, דוד גרוסמן ואינטלקטואלים אחרים הם מהמשעשעים ביותר בספר.

תוצאת תמונה עבור מאיר שליו

מאיר שלו. רדלר מחקה את סגנונו, ומדמיין איזו ביקורת היה מותח על הממשלה הליברלית. קרדיט: הארץ.

לוּ הוא ספר אוטופי, וזהו מקור חולשתו. ההכרעות שרדלר מתאר, שחלקן בהחלט הגיוניות ונבונות יותר מאלו ההיסטוריות, נבלעות בים של תרחישים אופטימיים על גבול ההזייה. לא זה המקום לבקר את תחזיותיו הכלכליות של המחבר, אם כי ניתן לתהות כיצד מדיניות שקופאת על שמריה במשך יותר משישים שנה מצליחה במאה אחוז מהמקרים. הניתוח הפוליטי שעומד בבסיסו של החיבור אינו רק אופטימי, אלא בלתי הגיוני באופן שפוגע בתזה כולה.

שימו לב, למשל, לקואליציה שהמפלגה הליברלית מתבססת עליה, מעין ברית מיעוטים של חרדים, ערבים, מזרחים ובורגנים בערים הגדולות. אלו נותרים נאמנים למפלגה במשך עשורים, ללא ויכוחים וללא חיכוכים. הם עושים זאת, כך רדלר, מפני שמדיניות "אי ההתערבות" הקפיטליסטית של הממשלה מאפשרת לכולם לפרוח, על חשבון קבוצות האינטרס הזדוניות של מפא"י. אולם, אבוי, לבני אדם יש גם אינטרסים שאינם כלכליים, אלא אידיאולוגיים או זהותיים. אם נצטט את מאמרו של יצחק קרומביין באחד מינשופי העבר, רדלר חושב אך ורק על ציר הקיום ומתעלם לחלוטין מציר הייעוד. שיינהויז, למשל, לא מצליח להגיע לשפה משותפת עם המנהיגים החרדים, והשיחה שלו עם ה"חזון איש" מסתיימת בטונים צורמים. הרב הגדול בתורה מדבר על "הגמל הריק" של החילונים, וראש הממשלה תוהה האם הוא ראה גמל מימיו. די בכך כדי לסכל שיתוף פעולה פוליטי מאורגן בין הציבור החרדי-ליטאי לממשלה. ומישהו מאמין שבמשך שישים שנה, לא יהיה ולו מאבק אחד על שבת וכשרות? החרדים של רדלר לא מוציאים הגה אפילו כשיעל דרגל ממסדת את הזנות, כאילו יש להם רק דרישות חומריות ואפס התעניינות בפרהסיה היהודית של המדינה.

תוצאת תמונה עבור גמל ריק

בתמונה: גמל ריק, שהחזון איש ככל הנראה לא ראה מימיו

התרחיש של רדלר חוצה במידה רבה יותר את קו המופרכות, בכל הנוגע לציבור הערבי. גם כאן, שיינהויז וגרוסמן נוקטים בצעדים חשובים, כמו מינוי ערבים לממשלה מהרגע הראשון והתרחקות מפרדיגמת "הסיכון הבטחוני" של מפא"י. אולם, האם הערבים ימשיכו להצביע לראש ממשלה שמבטל את המסגדים בהר הבית והופך אותם למוזיאון? גם אם נתעלם מכך, קשה להבין כיצד ציבור עני ואנפלביתי בחלקו, פצוע ומוכה בהלם, כפי שהיה הציבור הערבי בשנות החמישים, הולך שבי אחרי שר אוצר שקובע בפניהם כי "תל אביב לא מקבלת אגורה, וגם אתם לא תקבלו אגורה." אנשים שמצבם רע, ההזדמנויות שלהם מועטות והבידוד שלהם גדול, מאד לא יעריכו מדיניות של "שב ואל תעשה", אפילו אם היא עשויה להועיל להם בטווח הארוך. גם כאן, מפא"י כמובן היתה עשויה לנצל את המצב ולהבטיח כספי חלוקה, כדי לגזול קולות מהמפלגה הליברלית. עוד פחות סביר להניח שהפלסטינים, שזוכים בעצמאות כמדינת חסות, יהיו כינור שני לישראל, כפי שרדלר מתאר אותם בכל מהלך העלילה.

אלו, כמובן, בעיות שאפשר להתמודד איתן. אבל הקלות שבה המפלגה הליברלית מצליחה לעשות זאת, בלי לחץ פוליטי פנימי, בלי לאבד את השלטון אפילו פעם אחת, אפילו בלי לסדוק את ברית המיעוטים שלה, הופכת את הספר לפנטזיה יותר מאשר להיסטוריה אלטרנטיבית אמיתית.

מכאן, אני מגיע לממד חוסר הסבירות השני בספרו של רדלר, והוא התנהגותם של הנבחרים. מנהיגי המפלגה הליברלית לדורותיהם הם צנועים, ישרים, חסרי אינטרסים וחושבים אך ורק על טובת הכלל. לא מלכים פילוסופים במובן של אפלטון, שהרי מנהיג מתערב ויודע כל הוא הדבר השנוא ביותר על רדלר, אלא קיסרים פילוסופים במובן הדאואיסטי של המילה: פשוט נותנים לדברים להתנהל מעצמם. אמנם, אישיותם שונה, והמניירות הקטנות שלהם מספקות לא מעט רגעים משעשעים, אולם הטוהר שלהם חסין לחילופי הדורות, ואינו פגיע לסיאוב שעלול לתקוף כל מפלגה ששולטת במשך מעל שבעים שנה. אריה שיינהויז הוא קדוש יידישאי, פנחס גרוסמן – קדוש קירח וקדורני, יעל דרגל – קדושה טכנוקרטית, ואילו נעמה סינוואני – קדושה תימניה מצודדת. אף אחד מהם, למשל, לא מתפתה לבזבז כספי ציבור על מטרות שיקרות לליבו, שלא לדבר על תומכים פוליטיים או (רחמנא לצלן) שחיתות ממש. כולם מוכנים לעבוד בתת תנאים, פיזיים ממש, ולוותר כל הזמן על סמכויותיהם עבור האידיאל של ממשלה קטנה וליברטריאנית. ואם נותר כסף בקופה – הם מחזירים אותו לאזרחים. עזבו את העובדה שיש מעט מאד בני אדם כאלה בעולם. גם אם היו קיימים, שרידותם הפוליטית היתה מוטלת בספק, מפני שלא היתה להם דרך לתגמל את תומכיהם.

למעשה, המספר חושף בלי דעת את חוסר התוחלת, והאידיאל שלו קורס לתוך עצמו כמה וכמה פעמים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא סירובה העיקש של המפלגה הליברלית, עד סוף שנות השמונים, לכונן יחסים דיפלומטיים מלאים עם גרמניה. הסרבנות הזאת, מיותר לומר, אינה נובעת משיקולים כלכליים, אלא מאובססיה אנטי-גרמנית ו"שריטת שואה" נוסח מנחם בגין. כלומר, מנהיגי המפלגה הליברלית, משיינהויז והלאה, מקריבים את האינטרס הבטחוני, הדיפלומטי והכלכלי של מדינת ישראל על חשבון שיקולים אידיאולוגיים פרטיים. ואם בנושא הגרמני, מדוע לא בנושאים אחרים? יתכן שאחדים משרי הממשלה מחזיקים באובססיית שואה. ואולי שרים אחרים מחזיקים באובססיית מימון ספורט תחרותי? או באובססיה לבנות יישובים בנגב? או באובססיה להפוך את מדינת ישראל למעצמת רוק אנד רול באמצעות מימון ממשלתי? השנאה לגרמניה מראה עד כמה רדלר עצמו אינו מודע לאינטרסים הפרטיים היקרים לליבו, בעודו לועג לאינטרסים המיוחדים היקרים לאחרים.

תוצאת תמונה עבור מנחם בגין

המנהיגים בספר מתחרים באובססיית השואה שלו: מנחם בגין

למעשה, הטיפול של המפלגה הליברלית (קרי רדלר) בענייני חוץ, מוסיף נדבך שלישי, נוסף, לאוטופיזם הבלתי מציאותי של הספר. נראה שהממשלות הליברליות לדורותיהן פשוט לא מתעניינות ביחסי חוץ. השגרירויות נרקבות, מדינות חשובות נותרות ללא ייצוג דיפלומטי, ומעצמות כלכליות ופוליטיות כמו גרמניה זוכות להתעלמות. אפילו היחסים עם ארצות הברית "מפשירים", ולא במקרה, רק בימי רונלד רייגן. אולם כל מי שמכיר, ולו במעט, את ההיסטוריה הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, יודע כי ישראל לא היתה יכולה לשרוד ללא תמיכה מעצמתית כלשהי. רדלר מצמצם את האתגרים הבטחוניים שעומדים בפני המדינה החדשה אך ורק למלחמת ששת הימים. הוא מתעלם לחלוטין משני העשורים שקדמו לה, והציבו בפני ישראל אתגרים בדמות פלישות טרור, מלחמה על המים, פעולות פאדיון ומירוץ חימוש עם המדינות השכנות. כל אלו היו מחייבים את הממשלה להשקיע סכומים אדירים בביטחון כל הזמן, ובעיקר – לטוות רשת קשרים דיפלומטיים שתאפשר לה להתמודד עם מצור ולחץ ערבי וסובייטי. רדלר מזניח את כל זה לטובת גישה מיסטית כמעט של "עם לבדד ישכון", שראויה אולי למשה פייגלין אבל לא להיסטוריה אלטרנטיבית בנויה כהלכה. אולי, בסופו של דבר, החלטתה של ראש הממשלה נעמה סינוואני, הגיבורה האהובה על רדלר, לייבש את האקדמיה הישראלית ובמיוחד את החוגים להיסטוריה, לא היתה נכונה במיוחד, ואיש לא יכול להעיד על כך יותר מהמחבר עצמו.

הרעיון שלו לוּ הוא בסופו של דבר רעיון טוב. מעניין מאד לדעת כיצד היתה מתפתחת ישראל, לו ממשלותיה הראשונות היו צועדות בכיוון ליברלי וקפיטליסטי יותר. אבל היסטוריה אלטרנטיבית טובה אסור לה שתשווה סוציאליזם מאפייניקי בפועל, עם כל השחיתות וחוסר היעילות שנלוו אליו, לליברליזם בתיאוריה. מי שמעוניין לכתוב היסטוריה כזאת, צריך להדגים כיצד ליברלים או ליברטריאנים מסוגלים להתמודד עם הבעיות של העולם האמיתי, מגבלות האופי האנושי וסערות הפוליטיקה הבינלאומית כפי שהן. לוּ יהי, וספר כזה ייכתב אי פעם בעתיד.

בזכות עונש המוות: מחשבות על משפטים של פושעי מלחמה

במהלך מלחמת העולם השנייה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם", ואכן, רבים מהרוצחים המתועבים ביותר נידונו למוות או לעונשי מאסר כבדים. אף על פי שאין לבטל את הפעילות המשפטית רחבת ההיקף מנירנברג והלאה, התוצאות היו מאכזבות יחסית: רוצחים רבים נמלטו מאימת הדין, זוכו או קיבלו עונשים מגוחכים. מקובל לטעון שהמלחמה הקרה אחראית לכך, אולם אין זה הסבר מספק. בפוסט הזה, אטען שהכלב קבור דווקא במדיניות ענישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים בין 1945 ל-1947, שניסתה לתפוס מרובה וסיימה עם מעט מאד, ובחוסר התאמה של המשפט הפלילי המסורתי לענישה של פשעים נגד האנושות. מעל הכל, הויתור על עונש המוות במקרים כאלה היה, ועודנו, טעות חמורה.

Landscape

"סמנו גם את הפושעים הקטנים של המערכת הזאת. זכרו אותם היטב, כדי שאף אחד מהם לא ימלט"

מעלוני הורד הלבן – קבוצת התנגדות אנטי-נאצית באוניברסיטת מינכן

מלחמת העולם השנייה היתה אולי המלחמה המזוויעה ביותר בתולדות המין האנושי. היקף הפשעים שבוצע בה מסמר שיער, ובמיוחד בגרמניה הנאצית, בעלות בריתה ומדינות הלווין שלה. בפשעים הללו היו מעורבים חוגים נרחבים, ולא רק הרוצחים עצמם שלחצו על ההדק או על המתג של תא הגז: הפקידים שתקתקו את ההוראות, השומרים שקיבצו את האסירים, נהג הקטר שידע בדיוק מה היעד של המטען האנושי שלו, המשפטנים שניסחו סעיפים להצדקת הרצח, ציידי היהודים למיניהם שחיפשו פליטים בערי אירופה, והדיפלומטים שלחצו על מדינות הלווין של גרמניה להסגיר את יהודיהן, שלא לדבר על המיליונים הרבים שהרוויחו מביזה של רכוש יהודי.

פשעים בהיקף אדיר כל כך דרשו, כמובן, ענישה חמורה ומרתיעה. עוד בזמן המלחמה, בעלות הברית נשבעו לרדוף את הפושעים הנאציים "עד קצה העולם" ולהעניש אותם בחומרה – עדיף בארצות שבהם ביצעו את פשעיהם. משפטי נירנברג, שבהם נידונו והוצאו להורג רוב חברי ההנהגה הנאצית, הם הידועים ביותר, אולם בנירנברג התרחשו גם תריסר משפטים נלווים, בין היתר נגד הרופאים הרוצחים ממחנות הריכוז וההשמדה וחיילי האיינזצגרופן. במשפטים הנלווים נידונו 12 פושעים נאצים למוות (לרבות מפקדי האיינזצגרופן), 25 למאסר עולם, והאחרים לעונשי מאסר ממושכים. באזור הכיבוש שלהם, ערכו האמריקאים סדרה של משפטים גם לשומרי מחנות ריכוז, עם אחוז מפתיע של פסקי דין מוות. במשפטי דכאו, הורשעו 1517 נאשמים (מתוך 1941), 324 נידונו למוות ו-278 הוצאו להורג.

Image result for Dachau trials

משפטי דכאו

בשנות השישים, גרמניה המערבית עצמה החלה לשפוט פושעי מלחמה. רשויות החוק במערב גרמניה ובגרמניה המאוחדת שפטו 90,000 פושעי מלחמה, ודנו כ-6,400 מהם לעונשי מאסר כבדים (המשפט המפורסם ביותר היה משפט אושוויץ, בראשית שנות השישים). ובכל זאת, בהתחשב בהיקף הזוועות של השואה ופשעי המלחמה של גרמניה הנאצית – אלו היו תוצאות מאכזבות. במקרים רבים, פושעים מתועבים יצאו לחופשי לאחר תקופות מאסר קצרות, זוכו בדין או שלא עמדו למשפט כלל. איך זה קרה? בפוסט הזה אנסה לטעון, שהסיבה לכישלון היחסי בענישת פושעי המלחמה לא היה נעוץ רק במלחמה הקרה, שחייבה את האמריקאים לרכוש את ליבם של הגרמנים. באופן מפתיע, הוא היה קשור דווקא בגישה מקסימליסטית של שלטונות הכיבוש האמריקאיים לענישת פושעי מלחמה בשנתיים הראשונות, ומאוחר יותר – גם לנוכחותם של נאצים לשעבר במערכת המערב-גרמנית, ולקוצר ידו של המשפט הפלילי המסורתי להתמודד עם פשעים נגד האנושות.

בין 1945 ל-1947, הגישה האמריקאית היתה שיש להעניש לא רק את הפושעים הנאצים הבכירים, אלא גם את המעוולים הקטנים והבינוניים. יותר מעונש, היה מדובר למעשה בסוג של "היגיינה ציבורית". מי שרואה את סרטי התעמולה האמריקאיים בסוף המלחמה, כמו המדריך לחיילי הכיבוש שנקרא "העבודה שלך בגרמניה" (Your job in Germany) מבין מיד כיצד תפסו קובעי המדיניות האמריקאיים את היחס בין הגרמנים לנאציזם בחודשים האחרונים לפני מאי 1945. הסרט קובע כי האידיאולוגיה הנאצית היא מחלה תרבותית, ששורשיה נעוצים עמוק בהיסטוריה הגרמנית. כל גבר, אישה או ילד הם נשאים פוטנציאליים של המחלה. קובעי המדיניות האמריקאיים דחו אמנם תוכניות קיצוניות כמו "תוכנית מורגנטאו", שתוצאותיה היו עשויות להתקרב לרצח עם, אולם הניחו שכדי ליצור גרמניה דמוקרטית, יש למנוע מנשאי המחלה הנאצית להמשיך ולהדביק אחרים, ובעיקר את הדור הצעיר.

לכן, נקבע הכלל הבסיסי: כל מי שהיה לו חלק ונחלה במשטר הנאצי, אפילו בתפקיד זוטר, לא יוכל לשמש בשום תפקיד ציבורי בגרמניה החדשה, אלא אם יוכל להוכיח שהיה רק "חבר נומינלי" במפלגה. השיטה שנבחרה כדי להגשים את האידיאל הנעלה הזה הלכה למעשה, נקראה שיטת ה"שאלונים" (Fragebogen). כל אזרח גרמני בוגר נדרש למלא שאלון מפורט שהכיל יותר מ-140 סעיפים. בשאלון, הוא היה צריך לתאר את תולדות חייו לפרטי פרטים, את תפקידיו האזרחיים והצבאיים, מה בדיוק עשה בתפקידים האלה, האם היה חבר במפלגה או בארגונים נאציים כלשהם, מהם עמדותיו הפוליטיות בשורה של סוגיות ועוד.

השאלונים האלה עשו נזק עצום. ראשית כל, הם יצרו זעם אדיר בחלקים נרחבים של האוכלוסיה הגרמנית, אפילו אצל פעילים אנטי-נאציים ידועים. סקרי דעת הקהל בתקופה הראו, שגרמנים רבים מאד הסכימו לעיקרון הבסיסי של משפטי פושעי המלחמה: יש להעניש את ראשי המשטר, מפקדי גסטפו ואיינצגרופן. אולם כאשר כל אדם הפך לחשוד בפוטנציה, התמיכה במשפטי פושעי מלחמה מכל סוג צנחה פלאים – תהליך שיהיו לו תוצאות הרות אסון לאחר שגרמניה המערבית קיבלה עצמאות ב-1955.

שנית, האמריקאים גילו מהר מאד שבדיקת השאלונים לוקחת מהם כמות עצומה, בלתי אפשרית כמעט של זמן ומשאבים. כל מי שעסק אי פעם בהוראה, יודע כמה מתיש לבדוק מבחנים. דמיינו לכם את צוותי החקירה האמריקאיים, שנאנקו ממילא מחוסר כוח אדם, משאבים ותקציב, קבורים בהררים של שאלונים בני מאות סעיפים. רק קריאת השאלונים דרשה עבודה מרובה, שלא לדבר על בדיקתם, והרי לכל מי שהיה עלול להיפגע מהשאלונים היה אינטרס עליון שלא לומר אמת. התוצאה היתה ההיפך הגמור מהכוונה: הפושעים הגדולים, שהיו בדרך כלל מנוסים וערמומיים יותר, הצליחו לשקר או להתחמק בשאלון, בעוד אזרחים נורמטיביים יותר ש"רק" הצטרפו למפלגה הנאצית או עבדו בתפקידים ממשלתיים זוטרים, נפגעו ממנו. הפקידים האמריקאים העמוסים, המותשים והעצבניים התחילו לפעול באופן שרירותי, דבר שליבה כמובן את הזעם בציבור הגרמני הרחב. תגובת הנגד היתה בלתי נמנעת: כדי לפייס את הציבור, האמריקאים התחילו לתת פטורים גורפים, הולכים וגדלים, עד לזילות מוחלטת של המערכת. לפעמים, פושע נאצי היה רק צריך למצוא יהודי, קומוניסט או סוציאל-דמוקרט (לכאורה) שיעיד לטובתו, כדי להימלט מאימת הדין. לעדויות הללו קראו בלעג "כרטיסי פרסיל" (Persilschein), על שם מותג פופולרי של אבקת כביסה.

Image result for Persilschein

דוגמא ל"שאלון" שהיה אפשר להתחמק ממנו באמצעות "כרטיס פרסיל"

ואז, כמובן, התחילה המלחמה הקרה. בשנים הראשונות, לפחות עד ראשית שנות השישים, האמריקאים ובעלי בריתם חששו עד מאד ממלחמה קרובה עם ברית המועצות. כדי להתכונן למלחמה טוב יותר, רשויות אמריקאיות שונות, ובמיוחד ה-CIA, התחילו לתת פטורים לכל מיני "נאצים שימושיים": מדעני טילים, מומחי מודיעין שהכירו את ברית המועצות, וכל מי שהסכים לחלוק איתם מידע חשוב. ממילא, החשק לרדוף פושעי מלחמה הלך וירד, בעוד האינטרס לרכוש את לב הגרמנים במלחמה הקרה הוביל את בעלות הברית בדיוק לכיוון ההפוך. "כמה מאיתנו," כתב סוכן ה-CIA מיילס קומפטון, "העדיפו את האינטרס הלאומי על נקמות מהעבר."

כדי להפוך את גרמניה המערבית לבעלת ברית במלחמה הקרה, היה צורך כמובן להעמיד אותה על הרגליים מבחינה מדינית, כלכלית וצבאית. לשם כך, יש לבחור ולמנות אנשים שכבר התנסו בתפקידים דומים בעבר, ואלו היו בדרך כלל נאצים. בשנות החמישים, למשל, כמעט כל המנהלים במשטרה הפלילית הפדרלית (Bundeskriminalamt) היו קציני ס"ס לשעבר, ומסיבה ברורה. ברייך השלישי, המשטרה הגרמנית היתה חלק מהס"ס, והיה קשה מאד למצוא שוטרים מנוסים שלא שירתו בארגון הרצחני הזה. בביון הגרמני, ה-BND, לפחות 8% מהעובדים הקבועים היו אנשי ס"ס וגסטפו.

Image result for Reinhard gehlen

גנרל ריינהרד גהלן, מייסד הביון המערב גרמני, היה אחד מגדולי המעסיקים של פושעי מלחמה כבדים ברפובליקה הפדרלית של גרמניה.

אין להסיק מכך שהמשטר המערב גרמני היה משטר נאצי בלבוש חדש. אותם נאצים לשעבר ניהלו מדיניות ליברלית, דמוקרטית ופרו מערבית, ובחלקם אפילו תמכו ביחסים טובים עם ישראל. אבל דבר אחד הם *כן* עשו: הם ניסו להגן על חבריהם פושעי המלחמה. הפקידים הגרמנים המעטים שאכן ניסו לרדוף פושעי מלחמה נאצים, כדוגמת ד"ר פריץ באואר, התובע האגדי (ממוצא יהודי) של מדינת הסן, גילו שעמיתיהם מחבלים בעבודתם. כשבאואר, למשל, גילה את מקומו של אדולף אייכמן ב-1957, הוא לא מסר את המידע לשגרירות המערב-גרמנית בבואנוס איירס, מפני שחשש שהדיפלומטים המקומיים, רובם נאצים לשעבר, ידליפו את דבר החקירה לאייכמן ויגרמו לו לברוח. במקום זאת, הוא הפר את חוקי מדינתו ומסר את המידע ישירות למוסד הישראלי. גם הציבור, בחלקו הגדול, התנגד למשפטים של פושעי מלחמה: שנים של שאלונים אמריקאיים לימדו את הגרמני מן השורה שכל אחד נמצא על הכוונת, וכך נוצר לחץ פוליטי "להחליף דיסקט" ולהמשיך הלאה.

000_dv2174632.00def110331.original

מסר מידע למוסד: ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן

אפשר לדון עוד ארוכות בכישלון היחסי של משפטי פושעי המלחמה, אבל בגלל קוצר היריעה, הייתי רוצה להתמקד דווקא במסקנות האופרטיביות שאפשר להסיק מהסיפור.

ראשית כל, משפטים של פושעי מלחמה צריך לנהל במהירות הבזק, מיד לאחר שהמלחמה מסתיימת. במקום לנצל את התקופה שלאחר המלחמה, ואת ההלם של האוכלוסיה הגרמנית, שעדיין הסתכלה בחיוב בחלקה הגדול על משפטי פושעים, האמריקאים ביזבזו את השנים היקרות ביותר על השאלונים. במקום זאת, הם היו צריכים להתמקד אך ורק בקטגוריות ספציפיות של הפושעים הגרועים ביותר: שומרים ומפקדים במחנות ריכוז, אנשי איינזצגרופן, גנרלים שחתמו על פקודות פושעות, ראשי המחלקות והמדורים בס"ס, וכל המומחים, היועצים וראשי המחלקות לענייני יהודים וצוענים. אם, עוד ב-1946, המשאבים שהושקעו בניסיון לתהות על קנקנו של סגן הגזבר של המפלגה הנאצית ברגנסבורג עילית, היו ממוקדים אך ורק בפושעים הכבדים, יתכן שמעטים יותר מהם היו נמלטים.

בנוסף, וכאן אני נכנס לקרקע מסוכנת יותר, הכלים של המשפט הפלילי אינם מחודדים מספיק בכדי לטפל בפושעי מלחמה. אחת הבעיות במשפטים שנערכו בגרמניה המערבית, היתה קשורה בגבולותיהם הצרים של כתבי האישום. שומרים במחנה ריכוז, למשל, היה אפשר להרשיע רק אם הוכח שרצחו אסיר ספציפי. כך, עורכי הדין של הנאשמים הצליחו לבלבל את האסירים על דוכן העדים: האם היה לנאשם צלב קרס לבן על המדים? כן? אבל לרופאים במחנה X היה צלב קרס כחול. האם הנאשם היה נמוך או גבוה? אתם מבינים את העיקרון. הסנגורים היו צריכים רק ליצור ספק סביר בקשר בין נאשם ספציפי למעשי הרצח שיוחסו לו, כדי להביא לזיכוי.  ומכיוון ש"רצח" הוגדר כהרג שאדם ביצע במו ידיו, דווקא את המפקדים והקצינים היה אפשר להרשיע רק ב"סיוע לרצח", עבירה שהעונש עליה היה נמוך יותר. גם אם הושגה הרשעה, נגד כל הסיכויים, הלחץ הפוליטי הוביל במקרים רבים לקיצור עונש ולחנינה.

מסיבה זו, כפי שטען התובע פריץ באואר, במשפטים של פושעי מלחמה עדיף להרשיע ברצח באופן גורף בהתאם לקטגוריה שאתה שייך אליך, בלי קשר למעורבותך האישית במעשי רצח ספציפיים. עבדת באושוויץ או באיינזצגרופה, בתפקיד שמירה או תפקיד מבצעי? מעצם ההגדרה, אתה חבר בקולקטיב שעסק ברצח המוני, ונטל ההוכחה עליך להוכיח שאינך אשם. טעות קשה נוספת, בהקשר הזה, היא ביטול עונש המוות, שיש לו חשיבות עליונה במשפטים של פושעי מלחמה. מי שמוצא להורג, לא יכול לקבל שחרור מוקדם מהקבר. קביעה ש"עבודה" במחנות ריכוז מסויימים, ביחידות רצח או במחלקות לענייני יהודים לסוגיהן, גוררת עונש מוות בהיעדר נסיבות מקלות משמעותיות, היתה מחסלת פושעים רבים ויוצרת הרתעה חזקה יותר לעתיד.

ביטול עונש המוות הוא, במידה רבה, אחד מעיקרי האמונה של ליברלים ופרוגרסיבים בימינו. הקלות שבה התחמקו פושעי מלחמה רבים כל כך אחרי השואה, כמו גם חוסר האונים של העולם מול מעשי טבח כמו רואנדה, דורשים חשיבה מחודשת בנושא. עונש מוות לפושעים נגד האנושות הוא פיתרון לעייפות המצטברת ולחוסר החשק לשפוט פושעי מלחמה שנים רבות אחרי האסון, ולנטייה לחנון אותם כשהזעם שוכח והלחץ הפוליטי גובר. אם המשפט הבינלאומי יקבע קטגוריות מצומצמות מאד, אבל ברורות של אנשים שדינם מוות, למשל שותפים ברצח עם, תהיה לכך גם משמעות מוסרית. מנחם בגין אמר פעם, בצדק, שהרוצחים הנאצים אינם סתם פושעים. "יש עבריינים בקרב כל העמים, ואנחנו איננו יוצאים מן הכלל. ומשום כך, בקדוש שבימות השנה, אנו מתירין להתפלל עמהם. אבל אי העבריינים האלה – ואי הפושעים הללו?". ג'נוסייד אינו סתם פשע פלילי, והמשפט הפלילי אינו ערוך להתמודד איתו כהלכה. גם אם לא יצליחו למנוע רצח עם, חבל התלייה או כיתת היורים יפגינו לפחות את הסלידה של המין האנושי כולו ממשמידי עמים ופושעים נגד האנושות.

 

 

 

 

 

 

שודדים ברישיון: פרייבטירים, פיראטים והחוק הבינלאומי

לאחרונה, ביקשה "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת בישראל" מצה"ל להכיר באחד מחבריה כפסטפארי, ולהעניק לו אישור זקן במסגרת השירות הצבאי. הרב-יולי הראשי, כוהנם הגדול של הפסטפארים בישראל, הטעים כי חברי המסדר צוו לגדל זקן מטופח על ידי הפיראט אדוארד טיץ', הקדוש שנרצח על ידי "הארור, קפטן מיינארד". הבדיחה הזאת מהדהדת שורה ארוכה של אגדות, שמצאו את ביטויין בספרים, מחזות וסרטים הוליוודיים. אלו מציגים את הפיראט שתום העין, עם התוכי על הכתף, שנאבק במלחים אדומי המדים של האימפריה הבריטית. אולם בהיסטוריה, חלק גדול משודדי הים לא היו פורעי חוק, אלא קבלנים של מדינות שעסקו בשוד ים ברישיון. מי, למעשה, היו הפרייבטירים, ומה יכולה עלייתם ונפילתם ללמד אותנו על מקורות החוק הבינלאומי?

Image result for Pirates parrot

לאחרונה, ביקשה "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת בישראל" מצה"ל להכיר באחד מחבריה כפסטפארי, ולהעניק לו אישור זקן במסגרת השירות הצבאי. הרב-יולי הראשי, כוהנם הגדול של הפסטפארים בישראל, הטעים כי חברי המסדר צוו לגדל זקן מטופח על ידי הפיראט אדוארד טיץ', הקדוש שנרצח על ידי "הארור, קפטן מיינארד". הבדיחה הזאת מהדהדת שורה ארוכה של אגדות, שמצאו את ביטויין בספרים, מחזות וסרטים הוליוודיים. אלו מציגים את הפיראט שתום עין, עם התוכי על הכתף, שנאבק במלחים אדומי המדים של האימפריה הבריטית. קפטן אדוארד טיץ' ("שחור הזקן") הוא אכן דמות היסטורית, פיראט ידוע מראשית המאה ה-18 שפעל באיי הודו המערבית והטיל אימה על הבריטים, הצרפתים ויתר הציים האירופיים. כטקטיקן ימי מזהיר, הוא נהג לתפוס את הספינות של אויביו ולחזק את הצי שלו באמצעות השלל. לקפטן מיינארד, שהרג אותו לבסוף אמר כי "איני חס על איש ולא מצפה שיחוסו עלי." הוא גם נהג להסתיר גפרורים בתוך בגדיו, כדי להיות אפוף בעשן מפחיד. לימים, טיץ' הפך לאחד הנביאים העיקריים של "כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת", שחבריה נוהגים ללבוש מסננת פסטה ובגדי פיראט בימי חג ומועד.

אולם בהיסטוריה, חלק גדול משודדי הים לא היו פורעי חוק רומנטיים שכאלה, אלא קבלנים של מדינות שעסקו בשוד ים ברישיון. למעשה, אפילו "שחור הזקן" התחיל את הקריירה שלו כשודד ים מורשה. מי, למעשה, היו הפרייבטירים, ומה יכולה עלייתם ונפילתם ללמד אותנו על מקורות החוק הבינלאומי?

פרייבטיר (Privateer) הוא פיראט ברישיון. המנהג להעסיק יורדי ים שכאלה נוצר עוד בימי הביניים, כאשר שליטים מוגבלים באמצעים חיפשו דרך להעשיר את אנשי שלומם ולפגוע באויביהם בלי לסכן את עצמם ולהשקיע משאבים יקרים. בעת החדשה המוקדמת, עם גילוי העולם החדש, ההתקדמות בטכנולוגיה הימית והתפתחות המסחר הבינלאומי, התופעה הפכה לגלובלית וגורפת. בבריטניה, פרייבטירים סייעו לצי. בצרפת, הם הרכיבו את חלק הארי של הצי. פרייבטירים שירתו גם שליטים לא אירופיים, כגון הנסיכים המוסלמיים של מדינות צפון אפריקה. חלק גדול מהפיראטים ה"ברברים" הידועים לשמצה (Barbary pirates), היו למעשה אירופים ונוצרים.

Image result for barbary pirates

חלקם הגדול היו אירופים: ספינה בריטית נלחמת בפיראטים ברברים

הפרייבטיר אינו בדיוק שכיר חרב, אלא מעין קבלן צבאי, שמקבל מהמלך רישיון לשדוד כל ספינה של מדינת אויב, ולפעמים גם של מדינות נייטרליות שסוחרות עם האויב. כדי לפעול, עליו לקבל מקונסול של מדינתו "כתב זיכיון" (Letter of Marque), להפקיד ערבות ולהתחייב לחלוק אחוז מסויים של רווחיו עם הממשלה. לפרייבטיר מותר לשדוד ספינות אך ורק בתנאים המפורטים בכתב הזיכיון, ורק במהלך מלחמה. ברגע שנחתם הסכם שלום בין מדינתו לבין האויב, כתב הזיכיון בטל ומבוטל. כמובן שפרייבטריים לא עבדו רק עבור ה"מדינה" שלהם. העת החדשה המוקדמת היתה עידן שבו הלאומיות רק החלה להתגבש. פעמים רבות, הם עבדו עבור מלכים זרים או חברות מסחריות כדוגמת חברת הודו המזרחית. חרף זאת, חלק מהם רשמו דפי תהילה בהיסטוריה הפטריוטית. סר פרנסיס דרייק, אולי הפרייבטיר המפורסם מכולם, סייע לבריטניה של המלכה אליזבת הראשונה להדוף את פלישת הענק של הארמדה הספרדית ב-1588.

הפרייבטיר, יש להדגיש, נחשב ללוחם חוקי לחלוטין כל עוד הוא מחזיק בכתב זיכיון תקף. אם הוא נופל בשבי, הוא זכאי למעמד של שבוי מלחמה. עם זאת, שודד ים ללא כתב זיכיון נחשב לפיראט, "אויב האנושות כולה" (Hostis Humani Generis) ודינו מוות בתלייה. לפעמים, יש להדגיש, היו מקרים שנפלו בתחום האפור. בשלהי המאה ה-17, נתפסו בבריטניה פיראטים שפעלו מטעם ג'יימס סטיוארט, המלך המודח "שמעבר לים". הם טענו לזכויות של פרייבטירים, אולם בית המשפט המלכותי החליט שג'יימס אינו מלך חוקי, ולפיכך אינו רשאי להעניק כתב זיכיון לפרייבטירים. שודדי הים הורשעו והתנדנדו אחר כבוד על החבל.

Image result for Francis Drake

פרייבטיר וגיבור פטריוטי: סר פרנסיס דרייק

ג'אניס תומסון, היסטוריונית שכתבה ספר קלאסי על פיראטים ושכירי חרב, טענה שכל המדינות כמעט הרוויחו מהעסקת פרייבטירים. מיקור החוץ של השוד הימי סייע להן לחסוך משאבים יקרים, לפגוע באויביהן ולנסות קווי מדיניות הרפתקניים בלי לקחת אחריות רשמית. המנהג החל לדעוך בסוף המאה ה-18, בעיקר בגלל השלכות לא צפויות של השימוש בפרייבטירים, שיצרו דינמיקה בינלאומית מתגלגלת. זו, מצידה, הובילה – בלי שאיש חזה זאת – לאיסור מוחלט על המנהג באמצע המאה ה-19.

רוב המדינות המערביות בעת החדשה המוקדמת, באופן רשמי לפחות, הכירו בפרייבטירים אך הוקיעו פיראטים. הבעיה היתה, שלפעמים היה קשה להבחין בין אלו לאלו. ראשית כל, הקונסולים מטעם המדינה, שתפקידם היה להעניק כתבי זיכיון, היו לעיתים קרובות אנשי עסקים שהשקיעו כספים רבים בעסקי שוד הים, או ששלחו יד בפיראטיות בעצמם. לכן, הם הרבו לתת כתבי זיכיון מפוקפקים ללא הצדקה. פקידים מושחתים, בעיקר בעולם החדש, הרוויחו ממכירת רכוש גנוב, ונתנו מחסה לפיראטים לא חוקיים. גרוע מכל – ברגע שמלחמה נגמרה וכתבי הזיכיון בטלו, מאות ואלפי פרייבטירים נותרו ללא עבודה. אלו, שלא היו להם כישורים בשוק האזרחי, פנו כמובן מיד לשוד ים. במאות ה-17 וה-18, ממלכות כמעט עצמאיות של פיראטים נוצרו באיים קאריביים למיניהם, וכן במדגסקר, ונתיניהן הלכו אימים על הסחר הימי באוקיאנוס האטלנטי. מדינות ניסו לדכא אותם, אבל אז, בדרך כלל, פרץ סכסוך מזויין בסדר גודל בינלאומי, כמו מלחמת הירושה הספרדית (1701-1714) או מלחמת הירושה האוסטרית (1740-1748). בצר להן, המדינות השונות נתנו חנינות גורפות לפיראטים בתנאי שיהפכו לפרייבטירים. בסוף המלחמה, הפרייבטירים שבו להיות פיראטים, וחוזר חלילה.

Image result for Battle against pirates

מכל הסיבות הללו, הניסיון למתוח גבול בין פיראטים לבין פרייבטירים נדון לכישלון. פרייבטירים המשיכו למלא תפקיד חשוב גם בסכסוכים מזויינים במאה ה-19, ושדדו ספינות של כל הצדדים גם במלחמת העצמאות האמריקאית ובמלחמות נפוליאון. אפילו בשנות החמישים של המאה, שיא עידן הקדמה, מחלקת המדינה האמריקאית התעקשה שהזכות לשדוד ים ברישיון היא זכות אזרח חשובה שאסור לאף מדינה לשלול, וחלק בלתי נפרד מהחוק הבינלאומי. במלחמת האזרחים האמריקאית, הדרום עדיין הפעיל ספינות פרייבטירים שפגעו בכלי השיט של האיחוד.

הפרייבטירים הוצאו לבסוף אל מחוץ לחוק בהסכם פריז על החוק הימי, שנחתם בין המעצמות האירופיות הגדולות ב-1856. שאר מדינות העולם "הוזמנו" להצטרף ולחתום על ההצהרה, ורובן עשו זאת במוקדם או במאוחר. שני הסעיפים הראשונים של ההסכם היו כדלהלן:

א. מנהג הפרייבטירים מבוטל, ויישאר מבוטל.

ב. הדגל הנייטרלי מגן על רכוש אויב, מלבד ציוד צבאי ומלחמתי שמותר להחרים.

ג'אניס תומסון טוענת שהאיסור על פרייבטירים נולד מפשרה פוליטית לא צפויה בין מדינות מערביות חזקות, בעיקר בריטניה, לבין מדינות מערביות חלשות יותר (במישור הימי). האימפריה הבריטית, שפעם היתה מבין המדינות המובילות בשימוש בפייברטירים, סברה ששודדי הים ברישיון מביאים לה יותר נזק מתועלת. כפי שכתב ראש הממשלה לורד פלמרסטון למלכה ויקטוריה, בריטניה מחזיקה בנפח הגדול ביותר של סחר בינלאומי, ובמקביל – הצי המלכותי הוא הכוח הימי החזק ביותר בעולם. משמע, לבריטניה יש הרבה מה להפסיד מפעילות של פרייבטירים עוינים (כי הכי מפתה לשדוד את הספינות שלה) ומעט להרוויח מהם (כי הצי שלה חזק ויעיל ממילא). כמו כן, בריטניה הבינה שאין ביכולתה לשלוט בפרייבטירים שלה, ואלו עלולים להפוך לפיראטים ולסכן את המסחר באוקיאנוס האטלנטי.

לעומת זאת, למדינות הקטנות יותר שחתמו על ההסכם, כמו פרוסיה, היה נוח מאד להמשיך ולהפעיל פרייבטירים. הסחר שלהן היה דל יותר, והציים שלהם היו קטנים – כך שהיה להן מעט להפסיד מפעילות הפרייבטירים והרבה מאד להרוויח. עם זאת, אותן מדינות קטנות היו מאד מוטרדות מהנוהג הבריטי לפשוט על ספינות סוחר ולהחרים את מרכולתן, בכל פעם שניסו לעשות עסקים עם אויבים של בריטניה. הסכם פריז היה למעשה פשרה בין האינטרסים של כל הצדדים, שלא היו מסוגלים לכפות את רצונם זה על זה: הבריטים הסכימו לוותר על "זכותם" לפגוע בספינות נייטרליות שסוחרות עם אויביהם, ואילו יתר המדינות הסכימו לוותר על השימוש בפרייבטירים.

תומסון מדגימה את הנקודה החשובה הזאת גם בסוגיות אחרות, כמו האיסור (היחסי) על הפעלת שכירי חרב וחוקים אחרים שיצרו את המערכת הבינלאומית של היום: כל החוקים הללו, כמעט, נולדו בגלל פשרות פוליטיות ריאליות בין מדינות, ולא בגלל דיונים משפטיים מלומדים, כתבים פילוסופיים או עקרונות נעלים. אוטו פון ביסמרק, "קנצלר הברזל" של גרמניה הקיסרית, אמר בגילוי לב למשלחת יפנית שביקרה אותו ב-1873, כי "החוק הבינלאומי נועד לשרת את האינטרסים של החזקים." ביסמרק לא צדק לחלוטין: האיסור על פרייבטירים נולד הרי מפשרה בין מעצמות למדינות חזקות פחות. אבל כמו כל חוק בינלאומי אחר, הוא נוצר כדי לשרת את האינטרסים של אלו המכבדים אותו.

מכאן, מחשבה לסיום: ראוי שאלו שמעלים חוקים בינלאומיים על נס, במיוחד דיני מלחמה הומניטאריים, דיני זכויות אדם וחוקי הגירה, יזכרו שמקורו של הדין הבינלאומי אינו בצו שמיימי, בזכויות אדם קדושות או בחוק טבעי מדומיין, אלא במפגש של אינטרסים – בדיוק כמו הפשרה שהולידה את האיסור על פרייבטירים. אין לחוקים בינלאומיים שום קיום משל עצמם, אלא בכדי לשרת את האינטרסים של המדינות השונות. בדיוק כפי שאין לזכויות אדם שום קיום משל עצמן, מלבד שירות האינטרסים של אותם העמים שמכירים בהן. מי שיישכח זאת, עתיד להתרסק על קרקע המציאות הרבה יותר מהר מאשר הוא חושב.

%d בלוגרים אהבו את זה: