קטגוריה: ינשוף היסטורי

"נפרד אבל שווה": מה הבעיה בהפרדה גזעית וב"כיבוש נאור"

האם הפרדה גזעית תמיד מצביעה על שנאה ורצון להפלות, ומה הבעיה עם עיקרון "נפרד אבל שווה"? התשובה תרמוז לנו גם מדוע הכיבוש הישראלי בשטחים מעולם לא הצליח להיות "נאור", חרף כוונותיהם של כמה מאדריכליו.

Image result for Separate but equal

בינשוף, אנחנו מדי פעם לוקחים אמיתות מובנות מאליהן כביכול, ומנסים לבחון אותן בשבע עיניים, להבין מה ההיגיון שעומד מאחוריהן. דוגמא אחת היא התיעוב לגזענות. באחד הפוסטים הקודמים, ניסינו להגדיר ולנתח מהי גזענות, להבין מה הבעיה במכתם "כמה מחברי הטובים ביותר הם שחורים/יהודים/ערבים", ולמתוח קו קריטי בין "גזענות מוחלטת" ל"גזענות בוררת". בפוסט הנוכחי, נתמקד בבעיה שונה אך קשורה: הפרדה גזעית, בנוסח הסיסמא האמריקאית "נפרד אבל שווה". האם לא ניתן לומר, לפחות באופן תיאורטי, שמי שרוצה לחיות אך ורק עם בני הקבוצה האתנית שלו אינו בהכרח גזען, כל עוד אינו דוגל באפלייה כלפי הקבוצה השנייה? כפי שנראה, ברעיון של "נפרד אבל שווה" יש כמה בעיות יסודיות, שהופכות אותו, כמעט בהכרח, לרעיון מזיק ומפלה. אחת מהן, תאפשר לנו להבין גם בעיות נוספות, רלוונטיות יותר. למשל – מדוע קשה להשליט "כיבוש נאור" על אוכלוסייה חסרת זכויות, גם אם כוונותיו של הכוח הכובש טובות באופן יחסי.

לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, חייב התיקון ה-14 בחוקה את כל מדינות ארצות הברית להבטיח את השוויון הפורמלי בין כל האזרחים, ואסר אפלייה מטעמי גזע או "מצב קודם של עבדות". מטרתו של התיקון, לפחות באופן רשמי, היתה לבצר את ביטול העבדות בשוויון זכויות ממשי יותר בין שחורים ולבנים במדינות הדרום. אולם בעשור שלאחר מלחמת האזרחים, הצליחו רוב המדינות המורדות לשעבר לקומם את משטר האפלייה נגד השחורים, תהליך שהגיע לשיאו בחקיקת חוקי "ג'ים קרואו" ששללו משחורים בפועל את זכות הבחירה והפלו אותם באופן רשמי וממוסד בכל מדינות הדרום. נדבך מהותי בחוקי "ג'ים קרואו" היה משטר של הפרדה, שחצץ בין שחורים ובין לבנים בכל תחומי החיים. פארקים, גני שעשועים, קרונות רכבת, ספסלים, מלונות, בתי ספר, אוניברסיטאות – הכל כמעט היה נפרד. שחור שחצה את הגבול והשתמש במתקן המיועד ללבנים היה חשוף לעונשים פליליים ואלימות משטרתית קשה. ב-1896, פסק בית המשפט העליון האמריקאי שההפרדה הזאת אינה נוגדת את התיקון ה-14 לחוקה, משום שאין בה אפליה רשמית כלפי שחורים. בפס"ד פלסי נגד פרגוסון, הטעים בית המשפט כי חברת רכבות רשאית להקצות קרונות נפרדים ללבנים ולשחורים, כל עוד המתקנים הנפרדים שווים ברמתם ובאיכותם לאלו המוקצים ללבנים.

seperate but equal

מאז פלסי נגד פרגוסון, ועד שבית המשפט העליון הפך אותו בשנת 1954, ביטול משטר ההפרדה הגזעית הפך להיות אחת המטרות העיקריות של פעילי זכויות האזרח בארצות הברית. אבל מה בעצם הבעיה עם דוקטרינת "נפרד אבל שווה"? למה לא יתכן, ולו מבחינה תיאורטית, מצב שבו נותנת הממשלה תנאים שווים לשתי קבוצות אתניות תוך הפרדה ביניהן? התשובה טמונה במספר בעיות אינהרנטיות לעצם רעיון ההפרדה הגזעית. ראשית כל, אפילו אם המתקנים הנפרדים המוקצים לכל קבוצה שווים ברמתם ובאיכותם, עצם ההפרדה הכפוייה מקבוצת הרוב משדרת למיעוט שהוא נחות, אחרת למה להפריד? שנית, ההפרדה (במיוחד בבתי ספר ובאוניברסיטאות) מונעת מחברי קבוצת המיעוט ליצור קשרים ולהחליף דעות ורעיונות עם חלק משמעותי של האוכלוסייה, ובכך מצמצמת את ההזדמנויות שלהם, מה גם שקבוצת הרוב מחזיקה בחלק הארי של המשאבים.

Image result for Separate but equal

אבל חשוב יותר לענייננו: "נפרד אבל שווה" אינו עיקרון שאפשר להחזיק בו, משום שהוא לא יכול להתקיים במציאות. בפועל – המתקנים הנפרדים של קבוצת המיעוט תמיד ייפלו באיכותם באופן משמעותי מאלו של קבוצת הרוב. הדבר התרחש בארצות הברית, דרום אפריקה וכל מקום אחר שהיתה נהוגה בו הפרדה גזעית, לא רק משום שבעלי הסמכות מקבוצת הרוב היו מרושעים או גזענים (אם כי זה היה המצב בחלק מהמקרים), אלא בגלל בעיה מבנית שחשוב לתת עליה את הדעת. 

הפרדה גזעית כפוייה כמעט אף פעם לא קיימת בין קבוצות שוות בכוחן. אם מישהו בלבנון, למשל, יחליט לאסור על שיעים, נוצרים או סונים להיכנס לפארקים ציבוריים מסויימים, ככל הנראה תפרוץ מלחמת אזרחים. הפרדה שכזאת מתקיימת בדרך כלל במצב של מתח בין קבוצת רוב, לקבוצת מיעוט חלשה ממנה. פוליטיקאים מקצים משאבים לא רק למטרות שהם מאמינים בהם, או כי יש להם כוונות טובות או רעות, אלא משום שמופעלים עליהם לחצים מלחצים שונים. ואכן במקרים רבים, המדיניות היא סכום הלחצים המופעל על הפוליטיקאי. משום שהמשאבים הכספיים של המדינה מוגבלים, הקבוצות השונות בחברה מתחרות עליהם. במצב שכזה, ברור שברגע שיש הפרדה, המתקנים המיועדים לקבוצה החזקה יהיו מושקעים יותר מאלו המיועדים לקבוצה החלשה. עצם העובדה ששחורים היו חלשים יותר מלבנים הבטיחה שלא יוכלו לחץ יעיל על מקבלי ההחלטות, ולכן יזכו בחלק קטן יותר של העוגה. בפועל, לא היתה לשחורים זכות בחירה, החולשה שלהם היתה מוחלטת, והמשאבים שהוקצו עבורם היו זניחים בהתאם. במקרה של דרום ארצות הברית, הפוליטיקאים הלבנים לא היו בעלי כוונות טהורות: רובם המוחלט תיעבו שחורים ורצו להפלות אותם. אבל אפילו במצב תיאורטי של היעדר גזענות, הדינמיקה המבנית דחפה בעוצמה רבה לכיוון אפלייה.

Image result for Separate but equal

המצב בין ישראל לפלסטינים שונה מאד מהמתח שהיה קיים בין לבנים לשחורים בדרום ארצות הברית (או דרום אפריקה – הדוגמה האהובה על השמאל הרדיקלי לדורותיו), ולו משום שמדובר בסכסוך לאומי בין שתי קבוצות המעוניינות בהגדרה עצמית לאומית באותה כברת ארץ. אבל הדינמיקה שדיברנו עליה קודם, מראה בבירור מדוע קשה מאד – בעבר, בהווה ובעתיד – להשליט בגדה המערבית משטר שיהיה ראוי לכינוי "כיבוש נאור". במהלך השנים, לרבים מהמפקדים הצבאיים, אנשי המנהל האזרחי וקובעי המדיניות היו אכן כוונות טובות בנוגע לאוכלוסיה הפלסטינית. בעירבון מוגבל, כמובן. הם לא רצו לתת לה זכויות שוות ודיכאו התנגדות אלימה ובלתי אלימה – אבל היו מעוניינים בשיפור בתנאי החיים באזור, ובחלק מהמקרים גם בהגדרה עצמית מוגבלת. ישנן אינספור דוגמאות, החל משנת 1967. התוכנית להקמת "מדינת ישמאעל" שנהגתה בידי לא אחר מאשר רחבעם זאבי "גנדי", לימים אבי רעיון הטרנספר, תוכנית דומה של ראשי המוסד באותה התקופה, מאמציהם של מושלים צבאיים שונים לשפר את התשתיות ואת רמת החיים, וכמובן, יוזמת אגודות הכפרים השאפתנית של פרופ' מנחם מילסון בשנות השמונים (ראו קישור למאמר מרתק של ההיסטוריון הלל כהן בנושא זה).

Image result for ‫מנחם מילסון‬‎

מנחם מילסון – הפטרון של אגודות הכפרים

כל הרעיונות הללו נכשלו, משום שכאוכלוסיה חסרת זכויות, לפלסטינים לא היתה שום יכולת להפעיל לחץ או סנקציות דמוקרטיות על מקבלי ההחלטות, ולכן הם לא היו "שחקנים" במשחק הפוליטי הישראלי. אפילו אם למקבל החלטות היו כוונות טובות כלפיהם, הופעלו עליו לחצים גם מכיוונים מנוגדים: קבוצות אחרות שדרשו את המשאבים על חשבון מצוקתה של האוכלוסיה הכבושה (לדוגמא קיצונית מימינו אנו, ראו את המאמר הבהמי הבא של בעז לוי במידה), קציני צבא שדגלו ביד יותר קשה, הנהגת המתנחלים וגוש אמונים שמאז ומתמיד התנגדה לכל פשרה שהיא עם האוכלוסיה הפלסטינית. כשמנחם בגין, למשל, הבטיח למילסון גיבוי בפרוייקט האוטונומיה החלקית של אגודות הכפרים, יש להניח שבימים הראשונים לפחות הוא התכוון ברצינות. אבל הלחצים שהופעלו עליו מכיוון מחנה הימין היו עזים יותר מכל מה שהיו יכולים משתפי הפעולה הפלסטינים (והפטרון שלהם, פרופ' מילסון) להפעיל מנגד.

הבעיה המבנית הזאת, אין פירושה שלא ניתן כלל לשפר את חייה של אוכלוסיה כבושה, או שאין מקום לרפורמות הדרגתיות במשטר הצבאי של ישראל בגדה המערבית. פירושה שכל מאמץ לחולל רפורמות כאלו הוא מאבק קשה בעלייה, שיש להשקיע בו מאמצים ניכרים ולהתגבר על התנגדות חזקה בלי רווח פוליטי משמעותי. או במילים אחרות: אף כי כל שיפור במציאות הבלתי נסבלת בגדה המערבית חיוני ומבורך, אין בסופו של דבר תחליף למאבק לשינוי מהותי במשטר הכיבוש כולו: או הפרדה לשתי מדינות ריבוניות, או מתן זכות בחירה לפלסטינים שתאפשר להם לתפוס מקום משמעותי ושווה מסביב לשולחן קבלת ההחלטות. ברגע שקבוצה חזקה שולטת בענייניה של קבוצה חלשה חסרת זכות בחירה, אפלייה היא ככל הנראה בלתי נמנעת.

מדוע שתק האפיפיור? מבט חדש על פיוס ה-12

מדוע שתק האפיפיור פיוס ה-12 בשואה? סרט חדש, המתבסס על מסמכים ועדויות, מדגיש את תרומתו של האפיפיור להצלת יהודים ואת קשריו המסוכנים להפליא עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. פיוס, טוען הסרט, היה מעורב באופן הדוק ויומיומי בנסיונות התנקשות בהיטלר, גם כשחיילים פשיסטים ונאצים עמדו על סף דלתו. ובכל זאת, האם החלטתו של האפיפיור לשתוק מול רצח המוני מאפילה על מעשיו שנעשו בחדרי חדרים? ינשוף היסטורי על דממה פומבית וקול חשאי.

Image result for Pius 12

אוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

נתן אלתרמן, מכל העמים

האפיפיור פיוס ה-12, מנהיג הכנסייה הקתולית בתקופת מלחמת העולם השנייה, הוא אחת הדמות השנויות במחלוקת בהיסטוריה המודרנית של הכנסייה, ובפרט באזור הדמדומים של יחסי יהודים-נוצרים. בישראל ובחוגים יהודיים בעולם הוא ידוע כ"אפיפיור ששתק בשואה", ויש אף שכינו אותו ה"אפיפיור של היטלר" – רועה רוחני צבוע, נאצי כמעט, שסייע בשתיקה להשמדת היהודים. התדמית הזאת התקבעה לדורות דווקא בעקבות ממלא המקום, יצירתו הנודעת של המחזאי הגרמני רולף הוכהות. מי שקרא או צפה במחזה, בוודאי זוכר את הסצינה הבלתי נשכחת של האפיפיור המסרב להפצרת כומר אמיץ שקורא לו לצאת לטובת היהודים, וידו מוכתמת בכסת הדיו ככתם דם שאינו נמחק. הויכוח על תפקידו של פיוס ה-12 בשואה העיב תמיד כצל על הדיאלוג בין היהודים לכנסייה, במיוחד משום שחלק גדול ממסמכי הותיקן בתקופתו עודם חסויים.

לאחרונה, יצא סרט תיעודי מעניין, עם הכותרת הפרובוקטיבית  Pope vs. Hitler – למעשה המחזה דרמטית של הויכוח על פועלו של ה"האפיפיור השותק". סרטו של הבמאי כריסטופר קאסל העניק במה נרחבת לסנגורים של האפיפיור, לא רק אנשי כנסייה אלא גם היסטוריונים שמתמחים בכנסייה הקתולית. הסרט כמובן לא חידש, אבל הציג ראיות שכבר עלו בעבר: האפיפיור פיוס ה-12 הסתיר מאות יהודים בותיקן ובמנזרים אחרים של הכנסייה הקתולית, וסירב להסגירם גם כאשר היה נתון במצור נאצי. פרט נוסף מעניין, שדווקא לא הופיע, הוא ההשתדלות של פיוס לטובת היהודים מול השליטים הפשיסטיים של הונגריה ורומניה. סירובו לגנות בפומבי את רצח היהודים לובש צורה אחרת, כאשר רואים את הקו הלבן הדק ששורטט מול כנסיית פטרוס הקדוש, והפריד בין חיילי המשמר השוויצרי המעטים לדיביזיות הנאציות שהקיפו אותם. בהקשר זה טוען בסרט הרב שמולי בוטח, שמציג את העמדה היהודית המסורתית יותר, כי האפיפיור אכן הציל יהודים, אך מעולם לא העמיד את עצמו או את הכנסייה שלו בסכנה. תפקידו בעולם, טוען בוטח, היה להיות קול מוסרי, ובתפקיד הזה הוא נכשל כישלון חרוץ.

Image result for shmuley boteach

האפיפיור נכשל כמודל מוסרי – הרב שמולי בוטח

אבל החלק המעניין ביותר בסרט, שמגובה אף הוא בידי עדויות ומסמכים, הוא הקשר ההדוק – הבלתי נתפס כמעט – בין האפיפיור פיוס ה-12 לבין תנועת ההתנגדות הגרמנית. מי שקרא את ספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר, את המחקר השלם יותר שפרסמתי באנגלית, או את המחקרים הקודמים שהתפרסמו בנושא, יודע שבשנים 1938 עד 1944 פעלה בצמרת הנאצית מחתרת שכללה קציני צבא, פקידים בכירים, אינטלקטואלים וסוכנים חשאיים. הקבוצה הזאת, שכונתה בדיעבד "תנועת ההתנגדות הגרמנית", ניסתה להתנקש בהיטלר לפחות תריסר פעמים, ותכננה מספר הפיכות צבאיות, חלקן מתוחכמות ויצירתיות ביותר. ואלקירי, סרטו של הבמאי בריאן סינגר, מציג את המפורסמת שבהם, ניסיון ההתנקשות וההפיכה שתוכננו בידי קולונל קלאוס פון שטאופנברג ב-20 ביולי 1944.

ממחקרי שלי ידעתי שב-1939 וב-1940, הקושרים היו בקשר הדוק עם האפיפיור כמתווך בין הבריטים לתנועת ההתנגדות הגרמנית. באותו הזמן, הם ניסו לגייס את ראשי הצבא להפלת המשטר, ואלו ביקשו ערובות שהבריטים יעניקו לגרמניה הפוסט-נאצית תנאי שלום נדיבים. במקביל, תכננו הקושרים לחסל את היטלר באמצעות פצצה. הסוכן החשאי יוזף מילר היה ממונה על המגעים עם האפיפיור, שפרש עליהם את חסותו. בתיווכו של פיוס, השיגו הקושרים מסמך הידוע כ"תזכיר X", אותו הגישו לראשי הצבא כראיה לתמיכה בריטית בהפיכה. זו נכשלה בסופו של דבר משום שהרמטכ"ל הגרמני קיבל רגליים קרות, והמפקד העליון של הצבא סירב בתוקף לשתף פעולה. הקושרים התאוששו מחדש, תחת הנהגה אחרת ונמרצת יותר, רק ב-1942.

ההיסטוריונים שדיברו בסרט, הציגו ראיות לכך שהקשר בין המחתרת האנטי-נאצית לאפיפיור היה עמוק ואינטנסיבי יותר מאשר שיערתי. פיוס לא רק תיווך, אלא הפעיל את מלוא יוקרתו האישית כדי להשיג הסדר בין הקושרים לבריטים. מעבר לזה, הוא נתן ליוזף מילר מסמך כתוב בכתב יד, ובו הביע תמיכה מפורשת של הכס הקדוש בהפלת המשטר הנאצי. המכתב הזה, אם אכן התקיים (מילר טען שהצליח להשמיד אותו בזמן מעצרו), הוא ראייה לעומק הברית בין האפיפיור לקושרים. עדויות שהובאו בסרט מלמדות גם שהאפיפיור היה מודע היטב, ופרש את חסותו, על ניסיונות ההתנקשות המפורסמים בהיטלר ב-1943 וב-1944. אם העדויות אכן נכונות (ויש להתייחס בספקנות הן להיסטוריונים והן לבמאים של סרטים תיעודיים), הן לא פחות ממדהימות. באותן שנים, המנהיגים הצבאיים של הקשר, הקולונלים הנינג פון טרסקו וקלאוס פון שטאופנברג, שמרו על סודיות חמורה ומידרו אפילו חלק מעמיתיהם מנסיונות ההתנקשות. אם אכן הם דיווחו עליהם לאפיפיור, דרך יוזף מילר, משמעות הדבר היא אמון בלתי מעורער בכס הקדוש ובמיוחד ביכולתו לתווך בינם לבין הבריטים לאחר ההפיכה. מהעדויות עולה במשתמע גם כי האפיפיור מסר למילר ודרכו לשטאופנברג, שניהם קתולים אדוקים, את ברכתו הדתית והרוחנית למעשה ההתנקשות.

Image result for Josef Muller German resistance

הסוכן החשאי יוזף מילר – איש הקשר בין האפיפיור לתנועת ההתנגדות הגרמנית. מילר נעצר ב-1943 וכמעט הוצא להורג בידי הגסטפו, אך הצליח לשרוד את המלחמה.

הדברים מחזירים אותנו לביקורת שמתח הרב שמולי בוטח על התנהגותו של פיוס ה-12 במהלך המלחמה. מעבר למאמצי הכס הקדוש להציל את יהודי רומא המעטים שהסתתרו בו, בוטח גם מכיר בקשרים של פיוס עם תנועת ההתנגדות הגרמנית. אבל שוב, הוא אומר, האפיפיור אינו ראש ה-CIA, ותפקידו בעולם אינו להפעיל שירות ריגול. תפקידו הוא לשמש קול מוסרי. אין תועלת אמיתית באפיפיור שמסתגר בחדרים אפלים ומשגר איגרות קוד לסוכנים חשאיים, כשיהודי רומא נשלחים להשמדה מאות מטרים מחלונו. במקום זאת, טוען בוטח, פיוס היה צריך לצאת החוצה בגלימותיו הלבנות, ולומר לנאצים ש"ימיתו אותו בגז" לפני שיגעו ביהודים.

השאלה, האם האפיפיור היה צריך לעשות זאת, אינה שאלה פשוטה בשום קנה מידה. בויכוח ארוך השנים על הסוגיה, עלו טענות כבדות משקל בנוגע לאחריותו של האפיפיור. מעבר לתפקידו המוסרי והאוניברסלי, פיוס ה-12 היה גם מנהיג הכנסייה הקתולית וככזה אחראי על ארגון ענק, על המוני כמרים ולשיטתו התיאולוגית, גם על גאולת נשמותיהם של מאות מיליוני מאמינים. היטלר שקל ממילא לפלוש לותיקן ואפילו להתנקש באפיפיור, וסביר להניח שהיה עושה זאת אם פיוס היה מוחה נגדו בפומבי. האם היה צריך להקריב את עצמו ואת כנסייתו עבור מחאה מוסרית מהסוג הזה, כפי שטוען שמולי בוטח בסרט? שאלה שנייה שעולה בהקשר הזה, היא התועלת האפשרית במחאה מהסוג הזה. בניגוד לכמה היסטוריונים אחרים, קשה לי להאמין שקתולים רבים בגרמניה או במקומות אחרים היו מתמרדים נגד היטלר בגלל הצהרה של האפיפיור. המאה ה-20 אינה ימי הביניים, והכוח של הרייך השלישי – צבאי ואידיאולוגי – היה כה עצום, עד שלא סביר כי מחאה אפיפיורית היתה מפילה אותו. מחאה אנטי-נאצית שפרסם קודמו של פיוס ב-1937 השיגה תוצאה מוגבלת מאד, וזאת בזמן שלום, לא בזמן מלחמה. בתנאים של 1943 הצהרה התאבדותית שכזאת היא מעשה של מרטיר. פיוס, לטוב ולרע, היה פוליטיקאי.

אולם נקודה חשובה שמתעלמים ממנה בדרך כלל, היא הקורבנות האחרים שהיו נפגעים מעימות ישיר בין הותיקן למשטר הנאצי. במקרה כזה, היהודים שהסתתרו במנזרים וכנסיות בבעלות הותיקן היו נעצרים מיד ונשלחים לתאי הגזים. הארכיונים של הותיקן הכילו מסמכים שהעידו בבירור על זהותם ושמותיהם של הקושרים הגרמנים, שהיו בתקופה זו בשיא פעילותם. פלישה נאצית לותיקן היה מביאה ככל הנראה למאסרם המיידי, ומחסלת כל סיכוי להפיל את היטלר ואת ממשלתו, וממילא להפסיק את השואה. זאת, כאמור, תמורת תועלת מעשית מפוקפקת למדי. החיבה של היסטוריונים, אנשי רוח ומעצבי דעת קהל להצהרה החותכת, לעמידה הנחושה והפומבית מול הרוע, למעשה המוסרי המהדהד לדורות, מובנת בהחלט, במיוחד כשמדובר בגוף עם יומרות מוסריות כמו הכנסייה הקתולית. אבל בעולם המעשה, ספק אם צדק שכזה היה שווה את מחירו.

בשירו, מכל העמים, שנכתב כקטגוריה חריפה כלפי מחדליו של האפיפיור בשואה, זעק נתן אלתרמן:

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

אין ספק שמבחינת נתן אלתרמן, היה האפיפיור פיוס ה-12 ראש וראשון לשותקים. בפומבי, אכן הדבר היה נכון. אולם מעשיו החשאיים של פיוס ה-12, היהודים שהציל ובמיוחד מאבקו המסוכן להפליא במשטר הנאצי, היו גם סוג של "דיבור"; דומם אמנם, חסר תהילה, אך חשוב לא פחות.

ערב השקה: ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר

אני גאה ושמח להזמין את כל קוראי הבלוג לאירוע ההשקה של ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר. בשיתוף הוצאת ידיעות אחרונות, הבאנו לחנויות גירסה מתוקנת של הספר, עם שני פרקים חדשים לגמרי עמוסים בגילויים מקוריים, הקדמה ואפילוג חדשים לאור ההפיכה בטורקיה ואירועי האביב הערבי.

אירוע ההשקה יתקיים ביום שני בערב, ה-12.12, בפאב ליאו בלומס ברמת החייל, רחוב ראול ולנברג 24 תל אביב. פתיחת דלתות בשעה 19:00, ובשעה 20:00 אדבר על ניסיונות ההתנקשות בהיטלר, בקבוקים מתפוצצים, דוגמנים מתאבדים ומדריכי מוזיאון עם חגורות נפץ. דרך הסיפור, ננסה לפענח את סוד הכריזמה המהפכנית. האירוע חינמי ואין צורך בכרטיסי כניסה.

לדף האירוע בפייסבוק, הקישו כאן.

באירוע ניתן לקנות עותקים חתומים.

אשמח לראות את כולכם,

דני

הרוצה בשלום: כוח ודיבורים בין בוז'י לאובמה

הרוצה בשלום ייכון למלחמה – מה פירוש הדבר? בין הדיפלומטיה של אובמה בסוריה לשאיפה של בוז'י הרצוג להשפיע מבפנים על מדיניות נתניהו, ינשוף פוליטי-מדיני על הריקוד החמקמק בין דיבורים לכוח.

f0da156fe45c51ae0ef256f7a04cf058

בימים אלו, ימי בין ערביים וערב כיפור, באים ויוצאים המתווכים, העסקנים ועורכי הדין מוילות יוקרתיות בצהלה, דירות מסתור למיניהן בתל אביב ובירושלים, ויש להניח שגם מהארמון בקיסריה ומהמעון המתפורר ברחוב בלפור. בוז'י הרצוג שוב מחפש "מהלך אזורי דרמטי" כדי להיתלות בו ולהיכנס לממשלה, בלי שחברי מפלגתו הזועמים יעשו לו מעשה אהוד ברק ויותירו אותו לבד בקואליציה עם כמה עסקנים. הפרשנים הפוליטיים עורכים חישובים ומחברים מספרים, ואני נזכר במאמר שפרסמתי מזמן על האפשרות האסטרטגית "להשפיע מבפנים" מתוך קואליציה עוינת. אז כתבתי שמפלגת העבודה, או כל מפלגת אופוזיציה אחרת, תוכל להשפיע מבפנים ולשנות את מדיניות נתניהו רק אם תחזיק בידה מגלב ארוך וכואב. כל עוד לא תוכל להפיל את הקואליציה ואת הממשלה, אלא רק לחזק אותה, מדוע שנתניהו יוותר לה ולו כהוא זה? במצב הפוליטי הנוכחי, ואפילו אם הבית היהודי וישראל ביתנו יפרשו מהממשלה, אין למפלגת העבודה יכולת כזאת, כי נתניהו תמיד מסוגל לבעוט אותה ולהחזיר את הימין. באותה מידה, גם אבו מאזן לא מסוגל לשכנע את נתניהו לוותר לרשות הפלסטינית, כי אין לו דרך להכאיב לישראל. בלי סנקציה ממשית, אי אפשר להשפיע מבפנים. פוליטיקאים לא מוותרים ליריביהם סתם כך, בלי שמאיימים עליהם.

wsdafasf-e1426357609887

נתניהו מאוחדת: בלי איום ממשי, הרצוג לא יכול לסחוט ויתורים. קרדיט: טיימס אוף ישראל.

            אם נרחיק לכת מעבר לבוז'י והרחש-בחש בביצה המקומית, אפשר ליישם את העיקרון שלנו גם על מערכות גדולות ומורכבות בהרבה. הנשיא אובמה, למשל, מאמין בכוחה של דיפלומטיה; כל כך מאמין, עד שניסה להפעיל את כל מנופי הלחץ הוורבליים אפילו על פוליטיקאי ציני כפוטין, בתקווה שיוותר לארצות הברית מרצונו הטוב. לאובמה ומזכיר המדינה שלו, ג'ון קרי, יש סיבות טובות לפחד מכניסה צבאית לסוריה. ארצות הברית, אחרי הכל, בזבזה משאבים עצומים של דם ודמים במלחמות עיראק ואפגניסטאן, בעוד תקציבי העתק של המלחמות נחוצים גם לצרכים פנימיים דוחקים. השיקול הגיוני, אבל יש לו מחיר. בפועל, הוא מרוקן את הדיפלומטיה האמריקאית מכל תוכן. אם פוטין יודע שהאמריקאים לא יפגעו באופן פעיל באינטרסים שלו ושל אסד באמצעים צבאיים, מדוע שיוותר להם או יקיים הסכמים שחתם? הדינמיקה במשא ומתן האמריקאי-רוסי מזכירה את המשל היהודי הידוע, על הרשלה שאיים על בעל הפונדק שאם לא ימכור לו בהקפה, יעשה את מה שאביו תמיד עשה במצבים כאלה: יילך לישון רעב. כמו הרשלה, גם ג'ון קרי מגיע להבנות והסכמים עם הרוסים, יוצא בזעם מהחדר כאשר הם מופרים, הולך לישון רעב ומותיר את תושבי חלב לבדם מול פצצות החבית של אסד ופוטין. כנראה שגם אחרי כל כך הרבה שנים בתפקיד, ג'ון קרי עדיין לא הפנים (או שמתנהג כאילו לא הפנים) שדיפלומטיה הינה חסרת ערך לחלוטין ללא גיבוי רציני של כוח צבאי; לא רק כוח צבאי תיאורטי, שבוודאי יש לארצות הברית, אלא איום ממשי ואמין בהפעלתו בשטח ממש.

150929145850-mexico-obama-putin-2012-super-169

דיפלומטיה ללא גיבוי: אובמה ופוטין

            לא קשה למצוא דוגמאות מקבילות בהיסטוריה הקרובה והרחוקה. מתנגדיו של היטלר בגרמניה ב-1933 היו מוכנים להסתכן ולמחות נגד המשטר הנאצי. הסוציאל-דמוקרטים ארגנו הפגנות ונאמו בפרלמנט מול קריאות הבוז והשטנה של החולצות החומות, וגם הממשלה הקתולית של בוואריה הפרה את הפקודות שהגיעו מברלין והתנהגה כמעט כשלטון עצמאי. אולם הן הסוציאל-דמוקרטים והן ממשלת בוואריה לא היו מוכנים לגרור את גרמניה למלחמת אזרחים עקובה מדם, ודבקו בעיקרון האי אלימות. הם לא שקלו להפעיל את המשטרה נגד הנאצים, במקרה הבווארי, או לארגן שביתה כללית, במקרה הסוציאל-דמוקרטי, מחשש שצעדים כאלו יטביעו את המדינה בדם. מכיוון שלהיטלר לא היתה שום בעיה להפעיל אלימות, אפילו במחיר של מלחמת אזרחים, המאבק בין הצדדים הסתיים עוד בטרם התחיל. גם נסיונותיו של ראש ממשלת בוואריה, ד"ר היינריך הלד, לשאת ולתת עם הנאצים על פשרה כלשהי נידונו לכישלון. בהעדר איום אמין בהפעלת כוח, מדוע שהנאצים יוותרו ולו כמלוא הנימה? אכן, ממשלתו של הלד לא העריכה ימים, ופוזרה על ידי בריונים נאצים עוד בראשית 1933. המפלגה הסוציאל-דמוקרטית פוזרה אף היא, ורוב מנהיגיה מצאו את עצמם בבתי כלא, מחנות ריכוז או בגלות.

300px-artikel_46018_bilder_value_1_kabinett-held-iv-1

פחד ממלחמת אזרחים: ד"ר היינריך הלד

            ב-2008, היינו עדים לתרחיש דומה באופן מפתיע גם במדינה שונה לחלוטין: שכנתנו הצפונית לבנון. נסראללה ואנשיו, כך התברר באותה התקופה, החזיקו ברשת פרטית שאפשרה להם לצוטט לטלפונים של פקידי הממשלה הבכירים, והפעילו סוכנים משלהם בצמתים מרכזיים, כולל נמל התעופה הבינלאומי של ביירות. מתנגדי חיזבאללה בלבנון ניסו לנקוט בצעדי נגד, פיטרו כמה פקידים שמזוהים עם חיזבאללה וניסו לפרק את רשת התקשורת העצמאית. אולם יריבי חיזבאללה בלבנון, הסונים והנוצרים המרונים, לא היו מעוניינים לגרור את המדינה למלחמת אזרחים, והארגון השיעי היה מוכן לעשות זאת. כרגיל, כשצד אלים ונחוש פוגש בצד שוחר שלום והססן, לא קשה לנחש מי ינצח. קלאוזביץ, אבי ההגות הצבאית המודרנית כתב בספרו הידוע, על המלחמה, כי כל מי שמתכנן לנקוט באסטרטגיה של דיפלומטיה, חייב לוודא קודם כל שאויביו "לא יעתרו לבית המשפט העליון מכולם – זה של האלימות – או שיפסידו במידה וינסו לעשות זאת."

            אין פירוש הדבר, כמובן, שדיפלומטיה היא חסרת ערך, או שכוח צבאי הוא חזות הכל. לפעמים, כמו במשבר הטילים בקובה, הצליחו דיפלומטים להציל את מדינותיהם ממלחמות הרסניות באמצעות משא ומתן. אולם בכל המקרים הללו, הדיפלומטים גובו באמצעות איום אמין בכוח צבאי. כפי שאמר קלאוזביץ, גם כשסכסוכים נפתרים ללא ירייה אחת, עצם האפשרות שיתקיים קרב תמיד רודפת אותם כמו רוח רפאים. איום אמין בכוח גורר סיכון ממשי שבאמת תפרוץ מלחמה, לאסונם של כל הצדדים. אולם האמת העצובה שאיש אינו לוקח ברצינות את הדיפלומטיה של מדינה שאינה מוכנה לקחת סיכונים. "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" פירושו לא רק מוכנות צבאית תיאורטית, אלא נכונות לצאת למלחמה ממש. מי שלא רוצה לעשות זאת, יזמין בריונות מצד שכניו ויריביו, ואז ייאלץ לעיתים לצאת לעימות הרסני בצוק העיתים, באופן מפתיע ובתנאים הרבה יותר גרועים מאשר חזה.

בשבח הפוליטיקה הישנה: מיפן ועד למשבר הרכבת בישראל

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שמקבלים כספים ייחודיים במסדרונות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. אולם עם כל חסרונותיה, לפוליטיקה הישנה יש יתרון אחד קריטי. רמז: תחשבו על משבר הרכבת. ינשוף היסטורי מדבר בשבח הקליקות הפוליטיות, מאוזבקיסטן וטוקיו ועד ירושלים.

smoke-filled-room-02

מה יותר מעצבן אותנו מהפוליטיקה הישנה, זו שיאיר לפיד ומפלגות המרכז שבאו לפניו נשבעים מדי בחירות לחסל? הדימויים אינסופיים: ועדות מסדרות אפופות עשן של עסקנים מפאייניקים, פוליטיקאים חרדים שסוגרים דילים במסדרונות על כספים ייחודיים לישיבות, חברי מרכז ליכוד מיוזעים שמשיגים ג'ובים נחשקים בין צ'פחה לצ'פחה ומזמנים שרים לחתונות ולבר מצוות. כולנו מבינים את החסרונות של הפוליטיקה הזאת: היא מושחתת עד העצם, ובלתי דמוקרטית באופן עמוק, במובן שהיא מדירה את רוב האוכלוסיה לטובת קבוצות אליטה שמחלקות כוח, שררה ותקציבים בין חבריהן. מעטים יאמרו עליה מילה טובה, ובכל זאת – יש לה גם יתרון אחד חשוב, שטמון דווקא באופיה האנטי-דמוקרטי. הפוליטיקה הישנה מאפשרת "להחליק" משברים שקשה מאד לפתור במסגרת דמוקרטית יותר. שמתם לב פעם, למשל, להבדל בין פגישות משא ומתן פומביות לפגישות חשאיות? בפגישות פומביות, המשתתפים נוטים להתעמת זה עם זה, לצעוק ולנאום למצלמה, משום שאף אחד לא רוצה להיראות חלש בעיני הקבוצה או הארגון שהוא מייצג. בפגישות חשאיות, לעומת זאת, הרבה יותר קל להתפשר ו"לסגור עניינים", במיוחד כשאין דעת קהל לדאוג לה. במרכז אסיה, למשל, היה בזמנו סכסוך גבול מאד קשה בין קזחסטן לאוזבקיסטן, כמעט בלתי ניתן לפתרון בשל תסבוכת של קבוצות אתניות משני עברי הגבול. שני הרודנים, אסלאם קרימוב ונורסלוטן נזרבייב, נפגשו ופשוט "סגרו" את הגבול על מפה – דבר שהיה קשה מאד לעשות במצב של דעת קהל דמוקרטית, שהיא כמעט תמיד גם לאומנית.

120910_0

סגרו את הגבול על מפה – נשיא אוזבקיסטן המנוח אסלאם קרימוב, ונשיא קזחסטאן נורסולטן נזרבייב

ביפן המודרנית, זו שלפני מלחמת העולם השנייה, ה"פוליטיקה הישנה" היתה מיוצגת בידי הקליקות הפיאודליות (Hanbatsu). אלו היו קבוצות לא רשמיות של מקושרים שהגיעו כולם מאזור מסויים, לרוב אחת הנחלות הפיאודליות שעמדו מאחורי הרסטורציה של מייג'י (1868), המהפכה שבישרה את יפן המודרנית. הקליקות היו מורכבות מסמוראים לשעבר, אבות המהפכה, מקורביהם ובני טיפוחם, שהתפרשו בכל מוקדי הכוח של המדינה, ובעיקר בפקידות הממשלתית הבכירה, בשירות הדיפלומטי, במשטרה, בצבא ובצי. צ'ושו וסאצומה, שתי הקליקות המובילות, נאבקו זו בזו ללא הפסק על עמדות כוח, ובתקופה מסויימת מנהיגיהן גם החליפו זה את זה כראשי ממשלה. אין ספק שהן היו אנטי-דמוקרטיות באופן עמוק, ונטו לדגול בגישה פטרנליסטית: כמנהיגים טבעיים הם יודעים מה טוב עבור העם. דמוקרטיזציה, אם בכלל, תתרחש בתהליך איטי והדרגתי מאד, רק לאחר שהעם "יתחנך" תחת שלטונן הנאור והאחראי של הקליקות. נציגי הקליקות, שהובילו את המודרניזציה של יפן ביד חזקה ובהצלחה לא מבוטלת, היו גם אחראיים באותו הזמן למקרים מזעזעים של שחיתות ומינוי מקורבים, שנהגו בנכסי המדינה כרכושם הפרטי. ה"אנשים היפים" ביפן, העיתונאים הליברלים, המפלגות הפוליטיות ופעילי טוהר המידות מכל הסוגים, יצאו בשצף קצף נגד הקליקות הלא דמוקרטיות במשך עשרות שנים. לבסוף, אלו נסוגו בהדרגה מול הזדקנות מייסדיהן ומותם ההדרגתי, הגיאות העולה של דעת הקהל, הדמוקרטיזציה המתגברת וכוחה של העיתונות. מעטים, אז והיום, הצטערו על כך.

אולם בו בזמן, נסיגתן של הקליקות הוציאה את המערכת מאיזון. כל עוד הם היו מבורגים בכל רחבי האליטה, היה תמיד אפשר להשתמש ברשתות החברתיות שלהם כדי לפתור משברים בתוך המערכת הפוליטית, משרדי הממשלה או בין הזרוע האזרחית לצבא. אנשי צ'ושו, או סאצומה, פתרו אינספור משברים כאלו בשקט, מאחורי הקלעים ובאמצעות משא ומתן חשאי. אולם ברגע שהקליקות דעכו, לא היה מי שיגשר בין קבוצות האליטה השונות ויפתור את המשברים ביניהן. חשוב מכל – האליטות החדשות: פוליטיקאים בכירים, עיתונאים וקציני הצבא הצעירים שעלו לגדולה אחרי מפנה המאה העשרים, חיו בעולם של דעת קהל סוערת. הפוליטיקאים היו נתונים לחסדיהם של העיתונאים, התורמים וציבור הבוחרים העירוני, הפקידים הושפעו ממיני מועדונים חברתיים של בוגרי אוניברסיטאות, וגם הגנרלים היו קשובים יותר ויותר לדעת הקהל של המוני הקצינים הבינוניים והזוטרים. במצב כזה, היה קשה להתפשר. ב-1912, המערכת היפנית כולה עברה משבר פוליטי שהפיל שתי ממשלות, והביא את המשטר הקיסרי כולו לסף קריסה (כתבנו על כך בעבר, כאן בינשוף). לאורך זמן, העימות בין הזרועות השונות של האליטה, שכל אחת תודלקה בידי דעת קהל משלה, הלך והחמיר, עד שהמערכת כולה החלה לפרפר. הצבא, שבשנות השלושים הפך לגוף החזק והפופולרי ביותר, ניצל את המצב, השתלט על המדינה והוביל אותה לאסון מלחמת העולם השנייה. ישנם היסטוריונים שסבורים שאם הקליקות היו נשארות בשלטון, האסון הזה היה נמנע או לפחות מרוכך קמעא.

14122-91701422ae1d1643fe4b5ab9aa657c99

פילדמרשל ימגאטה אריטומו, ממייסדי המשטר של יפן המודרנית ומנהיג הקליקה של צ'ושו. המערכת יצאה מאיזון עם דעיכתן של הקליקות.

ואיך כל זה קשור לישראל? שימו לב למשבר הרכבת האחרון. למי שלא ראה טלוויזיה, קרא עיתונות או שמע רדיו בשבוע שעבר, ראש הממשלה נתניהו נכנע לסחיטתן של המפלגות החרדיות וביטל עבודות תשתית חיוניות ברכבת במהלך סוף השבוע. עשרות אלפי ישראלים, ביניהם חיילים רבים, נפגעו מביטול קווי הרכבת במוצ"ש וביום ראשון בשל העבודות שנדחו. לנוכח הזעם הציבורי, האשים נתניהו את שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאותו הוא ממילא סימן בשל סכסוך פנימי בליכוד.

קל מאד להאשים את הסחטנות של הפוליטיקאים החרדים, את רפיסותו של נתניהו או את המאבקים הפנימיים בליכוד, אבל חשוב לשים לב לגורמי העומק של המשבר. אחרי הכל, רכבת ישראל מנהלת עבודות תשתית חיוניות בשבת כבר עשרות שנים, וגם חברות ממשלתיות אחרות (נתב"ג, הנמלים) עובדות בשבת למרות שאין בכך "פיקוח נפש". חברי הכנסת החרדים, שאינם טפשים, ידעו זאת היטב במשך שנים והעלימו עין.

article_C77F48FDD84C484D96C50ED7AFAE4B02

העלימו עין: אריה דרעי ומשה גפני. קרדיט: בחדרי חרדים

מה קרה עכשיו? כמסתבר, ליצמן, גפני ודרעי נסחפו בלחץ העיתונות ודעת הקהל שלהם עצמם. המגזר החרדי עצמו השתנה, והקליקות שניהלו אותו נמצאות בתהליך מתמיד של נסיגה. המנהיגים הרוחניים הגדולים, "עוקרי ההרים", הרב עובדיה יוסף, הרב אליעזר מנחם שך והרב שלום יוסף אליישיב עלו כבר לעולם שכולו טוב, ומחליפיהם אינם מסוגלים להיכנס לנעליים הגדולות שהשאירו. הפוליטיקאים החרדים, שפעם היו יכולים לסגור דילים בינם לבין עצמם ועם פוליטיקאים חילונים בחדרי חדרים, נתונים לביקורת הולכת וגוברת מצד תקשורת חרדית שלא עושה לעסקנים חשבון. עיתונים כמו משפחה, אתרים כמו כיכר השבת, בחדרי חרדים ועכשיו גם הטוויטר, הולכים וצוברים חשיבות וכוח בדעת הקהל. וכמו תמיד אצל אליטה עולה, הם מנסים לפלס את כוחם לצמרת באמצעות ליבוי רגשות אידיאולוגיים, ומה יותר אידיאולוגי בציבור החרדי מאשר השבת? מסתבר שנושא עבודות התשתית ברכבת עלה לראשונה בפגישה של נתניהו עם נציגי התקשורת החרדית, ולובה על ידי כותרות מתלהמות בעיתונים ובאתרים. חברי הכנסת נסחפו על הגל, ובמידה רבה, הניצחון שלהם יכבול אותם בכבלים ויאלץ אותם לדרוש עוד ועוד. האירוע המתגלגל, שיכול לעבור לתחומים כמו רישוי חנויות בשבת, ואפילו פעילות שדה התעופה, יגרום למשברים שאיש מהפוליטיקאים לא מעוניין בהם. משברים כאלו, שמתודלקים בידי דעת קהל ולא ניתן לפותרם בחדרים סגורים, הם למרבה האירוניה אחד הסממנים החשובים ביותר של הפוליטיקה החדשה. אין טעם להסתכל אחורה לעבר: הפוליטיקה הזאת, דמוקרטית, פרועה ובלתי יציבה ככל שתהיה, נמצאת איתנו כדי להישאר.

זאב זאב: פרופסור שטרנהל וזעקות הפשיזם

פרופסור זאב שטרנהל מספק אזהרות על הפשיזם הישראלי המתקרב מדי חודשיים, כמו שעון שוויצרי. אבל מי שרואה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, יאבד מהר מאד את הקשב של הציבור וימצא את עצמו מבודד אם וכאשר פשיסטים אמיתיים יעמדו בשער.

mussolini

הויכוח על דפי עיתון הארץ בין ההיסטוריונים זאב שטרנהל ושלמה אבינרי, שניהם מומחים בעלי שם עולמי להיסטוריה של הרעיונות, העלה על ראש שמחתנו את שאלת הפשיזם בישראל. בעוד שטרנהל סבור שישראל נמצאת במסלול המהיר למשטר פשיסטי, אבינרי הגיב בצפירת הרגעה. חרף הגזענות, הלאומנות, שנאת הזרים ו"התהליכים המסוכנים" עליהם הצביעו סגן הרמטכ"ל יאיר גולן ואחרים, החברה עדיין דמוקרטית, וככל הנראה תישאר כזאת. מנגד, הגישה של שטרנהל הזכירה לי את המימרה הידועה, לפיה מומחה לפטישים יראה בכל בעיה מסמר. באותה מידה, מומחה לפשיזם יראה את צלליתו הקירחת של מוסוליני בכל רחוב וסימטה, ואת מצעדי האווזים של פלוגות הסער מעבר לכל פינה.

אכן, שטרנהל מקשר כל רעיון שהוא לא מחבב לפשיזם באמצעות הנימוק הידוע כ"האשמה באמצעות ייחוס". אדמונד ברק, אחד מאלו שחזו נכונה את חזון הבלהות של הנאורות היעקובינית ואת אימי המהפכה הצרפתית, מוצג כאב קדמון של הפשיזם. כמוהו יוהן גוטפריד הרדר – שגישתו היתה פלורליסטית במיוחד יחסית לתקופה, אם כי כהוגה מהמאה ה-19 הוא בהחלט לא עומד בסטנדרטים הנוכחיים של פוליטיקלי-קורקט. שטרנהל שולף את אילן היוחסין, ומנסה למתוח קו פתלתל שמוביל את ברק והרדר ישירות למשטרים הפשיסטיים של המאה העשרים. ברק והרדר סייעו ביצירת מסורת אינטלקטואלית המבקרת את הנאורות האוניברסליסטית. מפני שהפשיזם, שצמח מהמסורת הזאת, הוא גם סוג של ביקורת על הנאורות – הרי שכל מבקרי הנאורות הם פרוטו-פשיסטים.

zeev_sternhell_albin_michel

ממהר מדי למצוא פשיזם – פרופ' זאב שטרנהל

הטיעון הזה, כמובן, אינו אבחנה היסטורית תמימה. הוא מאפשר לשטרנהל להגדיר כפשיסטים את כל אלו שלא שייכים למחנה שלו – ימנים, שמרנים, דתיים וכל מי שמעדיף את הזהות הלאומית הייחודית, ה"שבטית" על האוניברסליזם. דא עקא, שהטיעון של שטרנהל בעייתי מאד מבחינה לוגית. ביקורת הנאורות "הצמיחה" אמנם את הפשיזם, אבל גם הרבה מאד גישות אינטלקטואליות שאינן פשיסטיות. הרי, הפשיזם והנאציזם לא היו צומחים גם ללא המדע המודרני. האם ניתן להאשים את חלוצי המהפכה המדעית בפרוטו-פשיזם? מה גם שהוגי המהפכה הצרפתית החביבים על שטרנהל הצמיחו אף הם לא מעט ראש ולענה. המרקסיזם-לניניזם, הסטליניזם והמאואיזם, רוצחי ההמונים הגדולים ביותר במאה העשרים, שאבו כולם מאותם ההוגים. אבל אליבא דשטרנהל, לא ניתן להתווכח אפילו על הנזק שגרמו אסכולות מסויימות של נאורות אוניברסלית לעולם – כי הרי כל מי שמבקר ברצינות את הנאורות הוא פשיסט. ופשיסטים, כידוע, הם לא בני שיח, אלא סכנה שיש לנטרל.

למרבה הצער, הגישה של שטרנהל אינה רק בעייתית מבחינה אינטלקטואלית, אלא גם מזיקה, במיוחד למחנה השמאל הישראלי ותומכיו. אם כל מי שמבקר את "הנאורות האוניברסליסטית", שם קוד לערכיו של שטרנהל עצמו, הוא פשיסט שיש להיאבק בו – כיצד יוכל השמאל לכרות את הבריתות הפוליטית שיוציאו אותו מהבידוד הנוכחי? אם כל מי שמבכר את הלאומיות והדת על פני האוניברסליזם השטרנהלי הוא פשיסט, כלומר, מקרה אבוד, נגזר על השמאל להתבצר במצודה הולכת ומצטמקת, להסתמך על מעוזיו המידלדלים בבית המשפט ובאקדמיה, ולהסתפק בחמשת המנדטים של מרצ. מי שרוצה להגדיל בהדרגה את בסיס הכוח שלו, חייב לנהל דיאלוג הוגן עם השונים ממנו תוך כבוד לערכיהם ולתרבותם. לשם כך, דרושה ראשית כל אמפתיה. למקרא מאמרו של שטרנהל, עולים בתודעה דבריו של ההוגה השמרני הבריטי גילברט קית צ'סטרטון, ממבקריו השנונים ביותר של הליברליזם האוניברסליסטי:

אהבת האדם של [האינטלקטואלים האוניברסליסטים] טובלת בצינה משונה וטבועה בחותם של אי ממשות. אם תשאל אותם האם הם אוהבים את האנושות, הם ישיבו לך בכנות שאינה מוטלת בספק כי הם אמנם אוהבים אותה. אך אם תשאל אותם בנוגע לאחת משדרותיה של האנושות, תיווכח כי הם שונאים את כולן עד אחת. הם שונאים מלכים, הם שונאים כמרים, הם שונאים חיילים, הם שונאים מלחים. הם אינם נותנים אמון באנשי מדע, הם מוקיעים את המעמד הבינוני, הם נואשו כליל מבני מעמד הפועלים אבל הם מעריצים את האנושות. אלא שהם מדברים בשבחה של האנושות כאילו היתה אומה זרה ואקזוטית.

smiling-g-k-chesterton

חותם של אי ממשות: גילברט קית צ'סטרטון

דברים אלו, בניכוי ההגזמה הרטורית, מתאימים ככפפה ליחס של שטרנהל ודומיו לחברה הישראלית, ובמיוחד לחלקיה השמרניים, הדתיים והלאומיים שלא עברו עדיין את מבחן הנאורות.

אולם למרבה האימה, גישת שטרנהל מסוכנת כל כך דווקא משום שבאמת יש פשיזם בישראל. בשולי הימין נמצאים ארגונים אלימים, מלהב"ה ועד האריות של הצל, וכן רבנים שדוגלים בפשיזם גזעני ומשולח רסן, ואלו שולחים זרועות לספסלים האחוריים של הליכוד, הבית היהודי וחלקים מתרחבים של המיינסטרים הפוליטי. הפשיזם הישראלי הוא עדיין עמדת מיעוט – אפילו בציבור הימני, אבל בתנאים מסויימים הוא עלול להתחזק. שטרנהל, שצועק "זאב זאב" בתדירות של פעם בשבוע ומוקיע כפשיסט כל מי שלא מוצא חן בעיניו, יאבד את הקשב ותשומת הלב של הציבור, דווקא כשפשיסטים אמיתיים יעמדו בשער. ואז, כרגיל, כבר יהיה מאוחר מדי.

 

מתים מהלכים: הסוד מאחורי קרבות הגלדיאטורים – טור אורח מאת יגאל ליברנט

מרד ספרטקוס, התקוממות העבדים הגדולה בתולדות רומא, הוא אירוע חידתי, שפשרו האמיתי עדיין לא ברור, אך ייחודו בולט לעין: הוא הונהג בידי גלדיאטור. המרד הזה, טוען יגאל ליברנט, היה קשור בחוטים בלתי נראים להיגיון הנורא מאחורי קרבות השעשועים ברומא. "קיסר, ההולכים למות מברכים אותך". טור אורח על מלחמה, אימה והתשוקה למוות.

maxresdefault

מאמר זה אינו אלא פיתוח עצל למדי לתיאוריה המרתקת שהציג סופר הפנטזיה האוקראיני אנדריי וולנטינוב (שם העת של ההיסטוריון והארכיאולוג ד"ר אנדריי וולנטינוביץ' שמאלקו).

יחסם של הרומאים כלפי הגלדיאטורים, שהיטיב לתארו אחד מאבות הכנסייה, טרטוליאנוס, בחיבורו המפורסם "על השעשועים", טומן בחובו פרדוקס מוזר:

"עורכי המשחקים ומנהליהם מענישים בשלילת הכבוד והזכויות את אותם נהגי המרכבות, השחקנים, האתלטים והגלדיאטורים, להם מעניקים הצופים את חיבתם והצופות מגדילות לעשות ומעניקות להם [אף] את גופן, אגב הסיכון לאבד את שמן הטוב ואת המוניטין שלהן. איזו סטייה! הם אוהבים את אלה שאותם הם מענישים; בזים לאלה שבהם הם תומכים; מהללים את הביצוע ומעטירים בושה על המבצע. כמה מוזר לבוז לבן-אדם בעבור אותו הדבר עצמו שבעבורו הוא זוכה לכבודך. ויחד עם זאת, איזו הודאה היא זו בגנותם של השעשועים! מבצעיהם, אף-על-פי שהם מוקפים בהערצה, לא לחינם ניטל מהם שמם הטוב."

אמנם לצד גלדיאטורים נמנים פה גם השחקנים ונהגי המרוצים, ובכל זאת אין ספק שהיחס לגלדיאטורים עצמם היה מיוחד גם על רקע המקצועות הבזויים האחרים. עדויות קדומות בדבר מעמדם השפל במיוחד, אך בה-בעת, גם הנערץ במיוחד של הגלדיאטורים יש ברשותנו למכביר.

בהרחבה גדולה קצת יותר, אפשר לטעון שגם יחסם של הרומאים למרד ספרטקוס טומן בחובו מספר מוזרויות שמעניין לתת עליהן את הדעת. הידיעות שההיסטוריונים הקלאסיים טרחו לספק לנו הן חלקיות, מגויסות וסותרות. כך, אין אנו יודעים בוודאות את מוצאו האתני של ספרטקוס, את גילו, את הסיבה להפיכתו לגלדיאטור, את הסיבה להחלטתו להימלט מבית הספר לגלדיאטורים , את מניינם המדויק של צבאותיו, את המטרות שהציב בפניו, את קורותיו המדויקים של המרד, ואפילו – את שנת פריצתו (ספק 74 וספק 73 לפנה"ס). זאת, חרף העובדה שיש ברשותנו שני מקורות שדנים במרד בהרחבה (פלוטארכוס ואפיאנוס) וכ-30 אישים נוספים שמזכירים את ספרטקוס ואת המלחמה בו, החל בקיקרו ובקיסר, בני זמנו, וכלה בכותבים נוצריים בני המאה החמישית לספירה.

קירק דאגלס בתפקיד מנהיג המורדים בסרט ספרטאקוס

קירק דאגלס בתפקיד מנהיג המורדים בסרט ספרטקוס

אנו נתקלים בשאלות מתמיהות הן בתחילת הלחימה, הן בעיצומה והן בסופה.

ראשית כל, ישנם לבטים שלא היו אופייניים כלל לרומאים בנסותם להגדיר את המאורע. אם נחפש את המידע על המרד בוויקיפדיה, נמצא כי מדובר ב"מלחמת העבדים השלישית".

אלא שסקירה זריזה של רשומות ההיסטוריונים הרומיים מראה שהמקרה אינו פשוט כל-כך. לוקיוס אניוס פלורוס כותב זאת ישירות: "איני יודע, כיצד לכנות את המלחמה שפרצה ביוזמתו של ספרטקוס." (אפיטומות 2:8:20) פלורוס אינו יודע, אבל אפיאנוס יודע גם יודע: "מלחמת הגלדיאטורים…" (מלחמות האזרחים 1:111). הוא מכנה אותה כך, חרף העובדה שבין עשרות האלפים שהרכיבו את צבאו של ספרטקוס, הגלדיאטורים מנו עשרות ספורות. ויש להדגיש: בדרך כלל, הרומאים לא התלבטו והגדירו כ"מלחמת עבדים" כל קונפליקט שעירב עבדים חמושים. חימוש העבדים היה האשמה רצינית בעיניהם ושימש כנדבך חשוב בתעמולה הממלכתית. אלא שבמקרה של ספרטקוס, התגובה שונה, וזאת אגב התעלמות מתמיהה מן העובדה שהעבדים הנמלטים היו חלק ניכר מאוד מצבאו. ככלל, ההיסטוריונים הרומאיים נמנעים מלהגדיר את המלחמה הספציפית הזו כ"מלחמת עבדים", bella servillia.

הצבא הזה, המורכב מגלדיאטורים, "עבדים, עריקים ואספסוף" (אפיאנוס, מלחמת אזרחים 1:117) מנחיל לרומאים תבוסה אחר תבוסה. כדי להעריך נכונה את גודל התבוסות הללו, אפשר להיעזר בציטוט מתוך פרונטינוס (סטרטגמות 2:5:34), שמספר כי במחנה הסיעה של קאסטוס וגאניקוס, "כוח עזר" של ספרטקוס, נתגלו 5 נשרי לגיון. עלינו לזכור שהרומאים ראו בנשר (Aquila) את נשמת הלגיון, ונפילתו לידי האויב נחשבה לבושה שאין כדוגמתה וגררה פירוק מידי של הלגיון. אפשר היה להשמיד את כל מצבת החיילים של הלגיון, אבל כל עוד הנשר נשמר, הלגיון המשיך את תפקודו, גייס לתוכו חיילים חדשים ולחם את מלחמותיו. אם, לעומת זאת, אבד הנשר, מצבו הפיזי של הלגיון לא שינה כהוא זה – הוא נכלם ופורק. לא מפליא, אפוא, שהלגיונרים הגנו על הנשר בחירוף נפש ובהקרבה עצמית, והוא נפל לידי האויב אך ורק כאשר הלגיון היה "מרוקן מדם" לחלוטין. השבת הנשרים נחשבה למשימה בעלת חשיבות ממלכתית עליונה ובמידה והצליחה – נחגגה בתור הישג כביר ואף הונצחה בהטבעת מטבעות מיוחדים לזכר המאורע. כעת, בואו נחשוב שוב על משמעות המשפט הזה – 5 נשרי לגיון, שנמצאו במחנה של כוח משני. כמה נשרי לגיונות נשמרו במחנהו של ספרטקוס עצמו, על כך ההיסטוריונים הרומאיים שותקים בענווה. כיצד ייתכן, אם כן, שצבא האספסוף הזה, המונהג בידי גלדיאטורים, מצליח להסב לרומאים נזק שכזה? כיצד כנופיה בזויה גורמת לרומא "לרעוד באימה לא פחות מאשר בימים בהם הנשק של חניבעל הרעים בשעריה" (אורוסיוס, היסטוריה נגד הפגנים 5:24:5)?

The eagle is a classic symbol shared by ancient Rome and America. The American eagle on display in the exhibition is carved from gilt wood. It was made in 1804 by Samuel McIntire, an important early American architect. Courtesy Lynn Museum and Historical Society.

בשיא הלחימה, אנו נתקלים באמצעי מוזר ביותר שנועד ככל הנראה להפוך את הכף. המצביא הרומאי קראסוס פונה ל"דקימטיו", מנהג עתיק, נשכח ומעורר אימה. מדובר בהוצאה להורג של כל לגיונר עשירי, בידי חבריו ליחידה, בסקילה או בהכאה באלות. קראסוס עושה על-מנת "להפגין להם [לחייליו] שהוא מסוכן להם יותר מן האויב" (אפיאנוס 1:118). כמה מסוכן היה האויב הזה בעיני הלגיונרים, עד שנדרש האמצעי האנאכרוניסטי והאיום הזה?

אשר לסוף הלחימה, גם שם היחס הרומאי כלפי המרד, וליתר דיוק, כלפי מדכא המרד ומושיעה של רומא, הוא מוזר ביותר: קראסוס לא זוכה לתהלוכת ניצחון (טריומף), ומקבל רק אובטיו – כבוד פחות בהשוואה. אמנם פלוטארכוס מנסה לתרץ זאת במעמדם הנחות של האויבים, אלא שאותו פלוטארכוס גם מספר לנו שפומפיוס זכה לתהלוכת ניצחון עבור הניצחון על הבוגד קווינטוס סרטוריוס בספרד, ואף מגנה את פומפיוס על כך שגזל ממטלוס את תהלוכת הניצחון המגיעה לו בזכות נצחונו על שודדי הים הכריתיים. עכשיו, האם הבוגד השפל סרטוריוס נעלה יותר מגלדיאטור? האם שודדי הים, שחלק ניכר מכוח האדם בציים מורכב מעבדים נמלטים, ראויים ליותר כבוד? ובכל זאת – אליבא דפלוטארכוס, עבור הניצחונות על אלה – בצדק מגיע למנצח טריומף, בעוד שהניצחון על ספרטקוס אשר "הצית באיטליה מלחמה לא הרבה פחות רצינית מזו של חניבעל" (אוטרופיוס, ברוויאריום מאז ייסוד העיר, 6:7), היינו, – האיום הגדול ביותר על רומא מאז חניבעל, – שם, מספר לנו פלוטארכוס, סברו הרומאים שהטריומף לא יהיה במקום. קראסוס הממוטט מושך בכל החוטים וזוכה בעצם שמושלכת לכיוונו – במקום עטרת הדס של האובטיו, ראשו יעוטר בעלי דפנה, כנהוג בטריומף, אבל כל השעטנז הזה, כל כך לא אופייני לרומאיים עם חיבתם להגדרות המדויקות – הוא פשוט תעלומה. הפתרון לתעלומה הזאת, מצוי מן הסתם ביחסם של הרומאים אל הגלדיאטורים, ואל המרד שבראשו הם עמדו.

טריומפף - מצעד ניצחון רומאי

טריומפף – מצעד ניצחון רומאי

כדי לדמיין את תגובתם של הרומאים למרד ספרטקוס, אפשר לעשות ניסוי מחשבתי קטן. הבה נשאל את עצמנו, האם האזרח הרומאי המהוגן בשנת 73 לפנה"ס (מן הסתם, בתור רומאי, הוא היה מכנה אותה שנת 680), היה מגיב לחדשות המטרידות האלה בדומה לאזרח אמריקאי המודרני שקורא בעיתון הבוקר את החדשה הבאה?

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בבית הספר המקומי לאומנויות הלחימה, המתמחה בהכנת הלוחמים לקראת תחרויות הלחימה המשולבת", פרץ מרד. בראש המרד עומד פלוני בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי, ונידון ל-10 שנות מאסר. מרבית המורדים נעצרו, אך כ-70 ספורטאים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם מנשקם. המשמר הלאומי גויס בצו חירום. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקוס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר לסכן את חייך בזירה לשם שעשוע הקהל". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל החוגים לאומנויות הלחימה במדינה."

לכאורה, הדימוי הזה הוא הוגן למדי – אמנם לוחמי הזירה המודרניים אינם גלדיאטורים, אבל מעמדם החברתי זהה למדי: נערצים עם שמץ קל, לכל הפחות, של תמיהה באשר לתחום העיסוק שבחרו.

הבה נשוב וניזכר בתמיהה של פלורוס, שלא ידע, כיצד לכנות את המלחמה הזאת, ובביטחון של אפיאנוס, שידע שאין זו עוד "מלחמת עבדים". מניין מגיע ביטחונו של אפיאנוס? ביטחונו נובע מן העובדה שהעבדים הרומאים מרדו תדיר, בעוד שהגלדיאטורים לא מרדו מעולם. בהיסטוריה הרומאית המאוחרת יותר אירעו שני ניסיונות נוספים של הימלטות גלדיאטורים, בימי הקיסר נירון ובימי הקיסר פרובוס (המאה השלישית), אבל אלה היו מרידות כלא פשוטות שדוכאו בידי הסוהרים במקום. למרידת ספרטקוס לא היה תקדים ולא היה לה גם חיקוי. בסדר, אבל האם זוהי הסיבה היחידה לבלבול ולתמיהה? המחסור בתקדימים?

ובחזרה לשאלה שבה פתחנו, כיצד אפשר להעריץ את האדם ולבוז לו בעת ובעונה אחת? שם טמונה התשובה לשאלה, מדוע הגלדיאטור נחשב לגיבור בעיני הרומאים, בעוד שהרעיון להפוך לאחד , או להילחם באחד, עורר תערובת של כמיהה וחלחלה. שם גם מצוי הרמז שיסביר, מדוע הקרבה המינית עם הגלדיאטור היוותה את הפנטזיה האולטימטיבית בקרב נשות האצולה הרומאית, בהיותה הפרי האסור מכולם. ובכן, מה ייחד את הגלדיאטורים עד כדי כך, שגם אלה מהם שזכו בחירותם, שינו מעמד ומקצוע, עדיין נקברו אחרי מותם בחלקות נפרדות?

גם אם שינו מקצוע, הגלדיאטורים נקברו בחלקות נפרדות. תמונה מהסרט "גלדיאטור".

גם אם שינו מקצוע, הגלדיאטורים נקברו בחלקות נפרדות. תמונה מהסרט "גלדיאטור".

המחקר המודרני של מוסד הגלדיאטורים הולך ומתחזק בביטחונו שהרומאים אימצו את המנהג הזה ואת הקשריו התרבותיים מתוך פולחני הקבורה האטרוסקיים. בקרב האטרוסקים, כך עולה מהמחקר, מילאו הגלדיאטורים את תפקיד הקורבנות שנועדו לפייס את נפשות אותם המתים שנהנו מעוצמה בחייהם.

תהיה זו לשון המעטה לתאר את התפישות האטרוסקיות לגבי עולם המתים כ"קודרות". המתים האציליים, לדעת האטרוסקים, הם מסוכנים ומזיקים, ולכן יש לפייסם בדם. נראה שתפישה זו לא כללה בתוכה את נפשות הגלדיאטורים המוקרבים, מכיוון שאלה היו שבויים בני ארצות אחרות – אחרי מותם, נפשם לא הייתה חזקה די הצורך בארץ הזרה על-מנת להזיק לשוביהם האטרוסקיים.

לאחר שאימצו גם את המנהג הזה, הרומאים, ממש כמו אבותיהם התרבותיים מאטרוריה, ראו בגלדיאטורים קורבנות, "מתים מהלכים" ופעילים למדי, אבל מתים לא פחות בשל כך.

בהתחלה, קרבות הגלדיאטורים נערכו בלוויות פרטיות, אבל החל בסוף המאה השנייה לפני הספירה, קרבות אלה הפכו לעניין ממלכתי, ומספר זוגות הגלדיאטורים במשחקים נסק פלאים – הקרבה זכתה לממדים תעשייתיים. הן שליטי הרפובליקה והן קיסרי רומא ראו בעריכת המשחקים הגלדיאטוריים חובה דתית – הלוחמים המתים נתפשו כקורבן כפרה של העם הרומאי.

באופן פרדוקסאלי, אחד מאיסורי הטאבו החשובים ביותר של התודעה הרומאית היה קורבנות אדם. לא שהרומאים עצמם לא עשו זאת, כמובן. אנו מכירים לכל הפחות שתי הזדמנויות, שבהן האיום על רומא נתפש כמוחשי עד כדי כך, שהרומאים קברו חיים קורבנות יווניים וגאליים: אחרי התבוסה בקאנה בידי חניבעל, ובעת הציפייה לפלישה הגאלית בשנת 113 לפני הספירה. אלא שהרומאים היו חצויים ביחסם לפרקטיקה הזאת, ובסופו של דבר, בשנת 97 לפנה"ס, הקרבת האדם נאסרה בחוק. אנו יודעים שהרומאים התייחסו בסובלנות רבה כלפי כל הדתות שבהן נתקלו, עם שני יוצאי דופן חשובים, אנשי קרתגו והקלטים, שתי התרבויות שהואשמו בידי הרומאים בהקרבת אדם. הרומאים ניהלו מלחמת חורמה בפרקטיקה הזאת.

ועדיין, המנהיגים הצבאיים של האויב נחנקו בטקסיות אחרי תהלוכות הטריומף, והגלדיאטורים המשיכו להילחם. יחס אמביוולנטי, כבר אמרנו?

אבות הכנסייה הנוצרית תיארו בחיבוריהם בפירוט את התגלגלות המסורת הגלדיאטורית: טרטוליאנוס כותב על כך ישירות ב"על השעשועים" – קרבות הגלדיאטורים, munera, אומצו מידי האטרוסקים ונועדו להשקיט את רוחם של המתים. סינזיוס, ב"על המלוכה", ישיר לא פחות: "קריקסוס וספרטקוס, שנועדו לשמש קורבן כפרה בזירה בעבור העם הרומאי".

לא רק הרומאים חשבו כך על גלדיאטורים, אלא גם הגלדיאטורים חשבו כך על עצמם.  אורוסיוס מספר על מקרה מעניין: אחת השבויות בצבא ספרטקוס, אישה ממעמד חברתי גבוה, התאבדה לאחר שנאנסה. נערכה לה לוויה רבת רושם, שבה הוכרחו 400 לגיונרים שבויים להילחם זה בזה עד מותם, בסגנון גלדיאטורי – הניסיון להשקיט את רוחה של המתה האצילית והזועמת בולט פה לעין. אפיאנוס מזכיר הקרבת 300 לגיונרים למען פיוס רוחו של אחד מעוזריו הקרובים של ספרטקוס, קריקסוס, שנפל בקרב. כמעט שאין ספק שהקרבה זו, משמעותה – הפיכתם לגלדיאטורים.

מכאן המורבידיות האטרוסקית האופפת את המשחקים הללו, כולל השרת המתכנה "כארון", החובש את מסכת אל המתים האטרוסקי ונושא את הפטיש הטקסי. זהו שרת שתפקידו הוא לגרור את גופות המתים מתוך הזירה. כינויים של ספקי הגלדיאטורים [lanista], בעלי בתי הספר הגלדיאטוריים, גם הוא מגיע מן השפה האטרוסקית, כך לפחות על-פי האיזודורוס מסביליה, ומשמעותו אינה אלא "המוציא להורג", "הקצב".

אמנם עם הזמן הקרבות האלה הפכו לכלי יעיל להעצמת שמו של הממונה על עריכתם (בעידן הקיסרי – הקיסר), ונופך השעשוע והספורט בהם הלך וגדל, אבל אין להתעלם מן העובדה הברורה שרומאי רפובליקני בן המחצית הראשונה של המאה הראשונה לפני הספירה היה מודע היטב לתפקידם המקורי של הגלדיאטורים ולמקורות מעוררי המורא של המוסד הזה. הרומאים תפשו את הגלדיאטורים כמתים, כלומר – כיצורים טמאים ומפחידים, שהאנושיות שלהם הופשטה מעליהם. ככל שמאות השנים חלפו, התפישה הדתית ההתחלתית התעמעמה, אבל התמהיל הזה של דחייה ופליאה לנוכח מת-חי מהלך ונלחם, נותר בתודעה הרומאית.

לכן, הניסוי המחשבתי שלנו עם הכותרת בעיתון אינו הוגן וזהה כפי שנדמה במבט ראשון. הכותרת בעיתון הבוקר, אותה הכותרת שתסביר את שורת המוזרויות ביחס הרומאי כלפי הגלדיאטורים בכלל ולמרד ספרטקוס בפרט, צריכה להיראות כך:

"בעיירה קפואה (מדינת אילינוי), בקרב הגוויות הנשמרות במכון הפתולוגי שבאוניברסיטה המקומית, פרץ מרד. בראש המרד עומד מנוח בשם ג'ון ספרטקוס, בולגרי במוצאו, אשר ערק בזמנו משורות הצבא האמריקאי והוצא על כך להורג באמצעות זריקה קטלנית. מרבית המורדים דוכאו באמצעות יתדות עץ בלבם, אך כ-70 מתים הצליחו להימלט מן העיר ונמצאים כעת בדרכם דרומה, בנסותם להגיע אל ביצות מיסיסיפי. בדרכם לשם, הם גברו על כמה מחסומי משטרה ופרקו אותם  מנשקם. כל מתקשרי המתים המתגוררים במדינות השכנות גויסו בצו חירום לשורות המשמר הלאומי. סיבותיה ומטרותיה של המרידה טרם הובררו לאשורן. ג'ון ספרטקןס צוטט באומרו: "עדיף זה, מאשר להשתרע על שולחנות המתכת לשם שעשוע הסטודנטים". המשטרה הגבירה את האבטחה בכל בתי הקברות וחדרי המתים במדינה."

ערבים במלחמה – מדוע נכשלו צבאות ערב?

המזרח התיכון הוא אזור למוד מלחמה. בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל. החוקר קנת פולאק, אנליסט לשעבר ב-CIA, יצא לבדוק מדוע.

512a-F05gYL._SX331_BO1,204,203,200_

Kenneth M. Pollack, Arabs at War: Military Effectiveness, 1948-1991 (Lincoln, NE: University of Nebraska Press, 2002)

 

בחצי המאה האחרונה, צבאות ערביים נלחמו נגד ישראלים, איראנים, כורדים, אפריקאיים, אירופים, אמריקאים, טרוריסטים אסלאמיסטים וגם זה בזה. המלחמות הללו נעו לאורך כל הספקטרום: מערכות קונבנציונלית נגד אויב משוריין, התכתשויות גבול, קרבות אוויר, קונטר-התקוממות ודיכוי מרידות, בתנאים היסטוריים שונים וכמעט בכל תוואי שטח אפשרי. לעיתים קרובות, נהנו הצבאות הערביים מיתרון מספרי, טכנולוגיה משוכללת ועדיפות בחימוש על פני אויביהם. ובכל זאת, ברוב המלחמות הללו נחלו הצבאות הערביים מפלה, לעיתים מוחצת ולעיתים מוגבלת, או שהשיגו הישגים צבאיים צנועים במחיר מופרז. לעיתים, כמו מצרים ב-1973, הצליחה מדינה ערבית לחלץ הישג פוליטי מלוע התיקו או התבוסה, אך מדובר ביוצא מן הכלל המלמד על הכלל.

קנת' פולאק, מומחה למזרח התיכון ואנליסט לשעבר ב-CIA, הרחיב את עבודת הדוקטורט שלו לספר מרתק, Arabs at War, שנועד לבחון את הסיבה לכך. כדי לבחון את שורשי הכישלון הצבאי הערבי, הוא בוחן במדוקדק את ההיסטוריה הצבאית של שש מדינות ערביות שונות – מצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, לוב וסוריה – ממלחמת העצמאות הישראלית ב-1948 ועד למלחמת המפרץ ב-1991, עם אחרית דבר העוסקת במלחמת עיראק השנייה, בחמאס ובחיזבאללה. כמו מדעני מדינה רבים, פולאק מסתמך בעיקר על מקורות באנגלית, וזה אולי החיסרון העיקרי של הספר. אולם בהתחשב בכך שכל הארכיונים במדינות ערב סגורים (בוודאי כשמדובר בנושאים צבאיים רגישים), ובשפע האדיר של מקורות מתורגמים וראשוניים באנגלית, הרי שהדבר אינו פוגם במחקר באופן משמעותי.

ד"ר קנת פולאק

ד"ר קנת פולאק

ראשית, פולאק מפריך כמה מהמיתוסים העקשניים הקשורים בצבאות הערביים ובתפקוד שלהם. כדי להבין מדוע רוב הצבאות הערביים קצרו כשלונות או הצלחות מתונות ובינוניות בתקופה ארוכה כל כך של חמישים שנה, יש לבדוק גם אלו גורמי כשל לא השפיעו עליהם, או לפחות השפיעו פחות. יותר מדי אנשי צבא אמריקאיים, ומערביים בכלל, נוטים להבין את המציאות הצבאית תוך התחשבות בשיקולים חומריים בלבד – נשק, טכנולוגיה, סדר כוחות. אלוהים, נהוג לומר, תומך בצד שיש לו דיביזיות רבות יותר. ובכל זאת, ההיסטוריה הצבאית של המזרח התיכון אינה מאששת את ההשערה הזאת. צבאות ערביים הפסידו באופן צורב כנגד ישראלים, צ'אדים, כורדים או איראנים, גם כשנהנו מיתרון מספרי אדיר, מטכנולוגיה עדיפה או מנשק משוכלל יותר.

משקיפים אחרים נהגו להאשים את הגנרלים הערבים בחוסר מקצועיות. זה היה נכון לפעמים. אחדים מהם, כמו פילדמרשל עבד אל חכים עאמר הידוע לשמצה, אדריכל הכישלון המצרי במלחמת ששת הימים, היו שרלטנים פוליטיים. אחרים, כמו מפקדי צבא מצרים במלחמת ההתשה ובמלחמת יום כיפור, מפקדי הלגיון הירדני ב-1948, מפקד חטיבה משוריינת 40 של צבא ירדן ב-1967, ומפקד צבא עיראק בשלב האחרון של המלחמה על איראן, היו אנשי מקצוע מעולים, ולעיתים אף מבריקים. הבעיה היא שהמיומנות שלהם הועילה רק בשוליים, ולעיתים לא הועילה כלל. גם המערכת הלוגיסטית של כל צבאות ערב, מלבד הסורים, היתה מעולה. אפילו הצבא הלובי, כוח עלוב גם בסטנדרטים של המזרח התיכון, הצליח לתחזק באופן לא רע את חיל המשלוח שלו לצ'אד – באחת ההרפתקאות המוזרות וההרסניות יותר של מועמר קדאפי.

מועמר קדאפי - יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

מועמר קדאפי – יצא להרפתקה הרת אסון בצ'אד

בניגוד למיתוס המקובל, פחדנות בדרך כלל לא היתה בעיה ערבית. חיילים מצרים, עיראקים, סורים, ירדנים ואחרים גילו אומץ לב מרשים ביותר, ולעיתים אפילו מעורר הערצה. המצרים הגנו על אום קטף ואבו עגילה בגבורה ב-1956, ואותו דבר ניתן לומר גם על הירדנים בגבעת התחמושת ועל יחידות משמר הרפובליקה העיראקיות במהלך מלחמת המפרץ של 1991. לא לחינם שיבח מנחם בגין את החיילים המצרים בשעת ביקור סאדאת, ואמר שישראל "יודעת להעריך אומץ ליבו של יריב". ההערכות הפנימיות בצה"ל, להבדיל אולי מהשיח הציבורי, נטו גם הן להעריך לטובה את אומץ הלב והגיבוש היחידתי של חיילים מצבאות ערב השונים. אבל פיסטוק וקוץ בו: חיילים ערבים נטו לשמור על מורל יחידה ולהגן על עמדותיהם בחירוף נפש, כל עוד קיבלו פקודות התקפה ברורות, או התחפרו בעמדות הגנה סטטיות. ברגע שקיבלו פקודה מבוהלת לנסיגה כללית, כמו הצבא המצרי במלחמת ששת הימים, הם נטו להתפרק לרסיסים ולעיתים אף לברוח – ראשית הקצינים ולאחר מכן כל איש לנפשו.

הבעיה העיקרית של הצבאות הערביים, לפי פולאק, היא לא נשק, אומץ לב, לוגיסטיקה או אסטרטגיה, אלא טקטיקה גרועה, נוקשות וסירוב מתמשך לקחת אחריות ולגלות יוזמה אישית בדרגי השטח. הדבר בלט במיוחד במלחמות מול צה"ל, שהצטיין בדרך כלל בתמרונים מהירים, אלתור פרוע והתאמה מהירה של התוכניות למציאות. רק הלגיון הערבי ב-1948 גילה יוזמה מוצלחת בדרגי השטח, והמיומנות הזאת פחתה עם השנים. במלחמת ששת הימים, אפילו הצבא הירדני לא הצליח לרוב לתפקד כאשר כוחות צהל"ים איגפו אותו. החיילים הירדנים, מלבד חריגים (למשל חטיבת השריון 40) לא שינו מיקום, לא ערכו את הקו מחדש, לא ניצלו טעויות ישראלית או הזדמנויות לפרוץ קדימה או לסגת בבטחה. במקום זאת, הם נותרו בעמדות שהוקצו להם לפי פקודה, אפילו אם אוגפו או כותרו. הצבא המצרי הוא דוגמא גרועה בהרבה. הן ב-1948, הן -1956 והן ב-1967, החיילים המצרים התמחו בהגנה סטטית, וברגע שנדרשו לתמרן, לגלות יוזמה או להגיב לאיגוף וכיתור, פשוט לקו בשיתוק. אפילו הניצחון המצרי הגדול ביותר, צליחת התעלה ב-1973, לא חרג מהעיקרון הזה באופן מהותי. הפיקוד המצרי, שהכיר היטב את צאן מרעיתו, הכין את מבצע הצליחה באופן מדוקדק, עד לפרט האחרון של היחידה הקטנה ביותר, וחזר עליו באינספור אימונים יומיים, עד שכל מפקד זוטר שבזוטרים ידע בעל פה בדיוק איזו משימה מוטלת עליו. המצרים, שנהנו מהפתעה אסטרטגית, מערכת לוגיסטית טובה וגנרלים מיומנים, הצליחו לערער את שיווי המשקל של ישראל. אולם כעבור מספר ימים, כשההפתעה פגה והיחידות המצריות סיימו לפעול כפי שנכתב בתסריט, הן לא הצליחו לאלתר מול התמרון הצהל"י המהיר של מצביאים כמו אריאל שרון ואברהם "ברן" אדן. התוצאה היתה תפקוד עלוב ברמת השטח, שהוביל למהפך במלחמה. אותו הגורם – חזרה ושינון מסיבי של תוכנית מבצע מוצלחת שהוכתבה מלמעלה – הוביל גם לניצחון העיראקי בשלב האחרון של המלחמה עם איראן, ולהצלחה הירדנית במאבק מול הגרילה של אש"ף בנובמבר 1970.

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון - חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

חזרו על המבצע עד הפרט האחרון – חיילים מצרים חוצים את תעלת סואץ ב-1973

הצבאות הערביים, טוען פולאק, מעולם לא הפנימו את העקרונות הטקטיים שעמדו מאחורי תוכנית מבצע מוצלחת, אפילו כאשר שיננו אותה שנן היטב, ולכן לא הצליחו להתמודד עם "ערפל הקרב" ונסיבות שמשתנות במהירות. המלחמה, אמר קלאוזביץ, היא "ממלכת האי וודאות", והדבר נכון במיוחד למלחמה המודרנית. מאז מלחמת העולם הראשונה, כוח האש המסיבי שעומד לרשות צבאות אינו מאפשר התקפה מסיבית של "גלים אנושיים", שניתן לקצור בנקל במכונות ירייה, ארטילריה, אש שריון ואש מטוסים. צבא שרוצה לשרוד את כוח האש המסיבי של ההגנה, חייב להתקיף באמצעות יחידות מבוזרות שמשתמשות במחסה ובמסתור, אש רתק ו"לוחמה רב חילית", תיאום מדויק בין חיל רגלים, ארטילריה וחיל אוויר. לוחמה מהסוג הזה מחייבת יוזמה מתמדת בדרגי השטח, כי היחידות פועלות בנפרד, ולא תמיד יש להן זמן לבקש הוראות כשהמצב משתנה במהירות. אפילו מפקד דיביזיה שמחזיק באמצעי הקשר המודרניים ביותר, לא מכיר את המצב בשטח כמו מפקדי המחלקות והפלוגות שלו. חיילים ערבים, בכל הצבאות השונים ובכל מהלך התקופה, נטו להימנע מיוזמה, ובמקום זאת חיכו לפקודות שלא תמיד הגיעו. כך הם כותרו, אוגפו, החמיצו הזדמנויות פז או פשוט חוסלו שלא לצורך. ברוב הצבאות, להוציא הלגיון הירדני, החיילים גילו גם מיומנות נמוכה בירי, הסתוות ומשימות צבאיות בסיסיות אחרות. בזמן הפלישה האמריקאית ב-2003, רוב יחידות הצבא העיראקי לא ידעו איך להסוות טנקים או אפילו איך לאפס כוונות. הבעיות הטקטיות הללו הוחמרו בשל כשלים אחרים בצבאות הערביים, למשל תחזוקה גרועה של כלי הנשק או מיומנות טכנית לקויה. אפילו הנשק המשוכלל ביותר יכול להוות נטל ולא נכס אם לא מתחזקים אותו כראוי, או משתמשים בו בניגוד להוראות היצרן.

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

חריג בולט לטובה, ככל הנראה בהשפעה בריטית: חיילי הלגיון הערבי הירדני ב-1948

מכאן, מגיע פולאק לאחד ממסקנותיו החשובות ביותר: כשאין מיומנות טקטית לצבא, אפילו האסטרטגיה המוצלחת ביותר או הגנרל המוכשר ביותר לא יעזרו, כי הגייסות לא ידעו איך ליישם את האסטרטגיה בפועל. אם היתה לנו, למשל, מכונת זמן, והיינו רוצים לעזור לצבא העיראקי במלחמת המפרץ, או לצבא המצרי במלחמת ששת הימים, לא היה טעם להביא להם את גודריאן, מנשטיין, פאטון, מונטגומרי או גנרל מבריק אחר. אלו היו, במקרה הטוב ביותר, משפרים את תפקוד הצבא באופן מתון ואפילו שולי, מה גם שהיו גנרלים מבריקים בצבאות הערביים. 500 מפקדי מחלקות ופלוגות מהוורמאכט, מהצבא הבריטי או מהצבא האמריקאי היו עוזרים הרבה יותר. בדיוק מהסיבה הזאת, הצבאות הערביים לא הצליחו להשתפר גם כאשר שלחו את מיטב קציניהם לאקדמיות הצבאיות במערב.

ישנו, כמובן, גם החשש מהפיכה צבאית – נושא שפולאק דן בו והחוקרת קייתלין טלמדג' פיתחה בפירוט רב. בפוסט הקודם, שדן בהפיכה הצבאית בטורקיה, כתבנו ש"ניסיונות להתגונן בפני הפיכות צבאיות עלולים להפוך צבאות לבלתי יעילים ואף חסרי תועלת. תוכניות ארוכות טווח ל"חיסון הצבא" בפני הפיכה הם כמו כימותרפיה, שעשויה לטפל בסרטן באופן יעיל אך פוגעת בשאר תפקודי הגוף.  מנהיגים רדופים שרוצים למנוע כל אפשרות של הפיכה בעתיד, נוטים לטהר את שורות הצבא מקצינים מוכשרים ושאפתנים מדי, ולמנות לתפקידים הבכירים מלחכי פינכה בינוניים שתלויים במנהיג וניתן לבטוח בהם. במלחמה מודרנית, חשוב מאד לתת לקצינים זוטרים יוזמה לפעולה עצמאית בשטח, אבל צבאות שפוחדים מהפיכה נוטים לאסור על יוזמות בדרגי השטח ולהגביל את המפקדים הזוטרים במערכת בירוקרטית מסורבלת ורבת זרועות. המערכת הזאת אמנם מספקת למנהיג מידע בזמן אמת על כל חלקי הצבא, אבל גם מאטה את פעילותו, דבר שעשוי להיות הרסני בזמן מלחמה. ולבסוף, צבאות שמפחדים מהפיכה נוטים להתאמן פחות, משום שתמרונים רחבי היקף (כמו בגרמניה הנאצית ב-20 ביולי 1944) נוטים לשמש כמסווה למרידות למיניהן."

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית - פרופ' קייתלין טלמאדג'

חקרה את היחס בין הפיכות צבאיות לבין מוכנות מלחמתית – פרופ' קייתלין טלמאדג'

לבסוף, הצבאות הערביים סבלו מבעיה כרונית של מודיעין כושל, ומחסומים בזרימת מידע בתוך הצבא עצמו. בכל הצבאות, אפילו הלגיון הירדני שהיה המוצלח ביותר מבחינה זו, קצינים זוטרים נטו לשקר למפקדיהם ולייפות את המתרחש בשטח, כדי לא לבזות את עצמם. הפיקוד המצרי בששת הימים, בראשותו של פילדמרשל עאמר, היה מנותק לחלוטין מהחזית. בסופו של דבר, כשהגיעו אליו הבשורות המרות בבת אחת, ציווה עאמר על נסיגה בהולה שהובילה להתפרקות הצבא כולו. אפילו הצבא הירדני, שניסה במשך עשרות שנים לחנך את חייליו לדווח אמת, גילה רק הצלחה מוגבלת מבחינה זו. הכישלון הזה, טוען פולאק, קשור לנימים עמוקים מאד בתרבות הערבית: הפחד מבושה, נוקשות היררכית והיעדר חירות אישית. האקדמיה, במיוחד לאור הפוליטיקלי-קורקט ששורר במחלקות למזרח התיכון, סולדת מאד מהכללות מהסוג הזה. אבל נראה שפולאק, שחקר שישה צבאות ערביים שונים למשך תקופה של חמישים שנה, מעלה די ראיות כדי שלהכללה יהיה לפחות בסיס כלשהו.

אבל כאן, יש קוץ שנעוץ בתזה של פולאק. ארגון חיזבאללה. כפי שהוא מודה בעצמו, לא סובל מאף אחד מהפגמים שהוא מייחס לצבאות הערביים הסדירים. לוחמי חיזבאללה מצטיינים ביוזמה טקטית, המודיעין שלהם מעולה, כלי הנשק שלהם מתוחזקים היטב והמיומנות שלהם גבוהה ביותר. כשהוא כותב על הלגיון הירדני, מתרץ פולאק את מצויינותו ב-1948 כתוצאה של השפעה בריטית, דבר שלא תקף כמובן לחיזבאללה. אמנם חיזבאללה מושפע מאד מהאיראנים, אבל גם התפקוד האיראני במלחמה עם עיראק היה גרוע ביותר. חרף מספר נסיונות שטחיים, פולאק לא מצליח להסביר את האנומליה של חיזבאללה, וזו אולי שאלה שיש להשאיר למחקרים הבאים.

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה?

 

מדוע נכשלה ההפיכה בטורקיה? בין היתר, כי הקושרים לא הצליחו לקיים את החוקים הבסיסיים של הפיכה צבאית מודרנית, ופעלו לפי כללים מיושנים מהעבר, בחוסר תיאום ובאופן רשלני להדהים. ינשוף צבאי-אסטרטגי מנתח.

מאמר זה פורסם גם באתר מידה

Turkey-Military-Coup-Détat-People-Taking-Over-Military-Tank

הכותרות על ההפיכה הצבאית הכושלת שפרצה בטורקיה הכו בהלם לא רק את הציבור הרחב בישראל ומדינות המערב, אלא גם רבים מהמומחים. בערפל המידע הסותר שהגיע אלינו מכלי התקשורת השונים, חלק גדול ממנו מוטה ומסולף על ידי בעלי עניין שונים, קשה עדיין לדעת מה בדיוק התרחש באנקרה ואיסטנבול ביום שישי, ה-15 ליולי 2016. ככל הנראה, קבוצה קטנה יחסית של קצינים, שמרכז כוחם היה בחיל האוויר, השתלטו על מפקדת הצבא באנקרה ולקחו בשבי את הרמטכ"ל, גנרל הולוסי אקאר. קושרים אחרים תקפו את מטה המודיעין הלאומי ומפקדות משטרה. מוקד ההפיכה השני היה באיסטנבול. טנקים וכוחות רגלים השתלטו לזמן מה על חלקים משדה התעופה אטאטורק בקצה החלק האירופי (או שמא רק על כביש הגישה אליו), וחסמו את הגשרים על הבוספורוס שמקשרים בינו לבין החלק האסייאתי. כוחות צבא כבשו גם את כיכר טקסים, לב המרכז השוקק של איסטנבול, ואת תחנות הטלוויזיה TRT ו-CNN TURK. אחת התמונות הדרמטיות של הלילה היתה זו של קריינית החדשות של TRT, טיג'ן קאראש, מקריאה את ההצהרה של המורדים כמי שכפאה שד, ככל הנראה באיומי אקדח.

ההפיכה התנהלה פחות או יותר "לפי הספר", מתכון המוכר היטב לכל מי שעיין במדריכים השונים לקושרים ומתכנני הפיכות: השתלטות על כיכרות מרכזיים, גשרים, צירי תנועה, שדות תעופה ומעל הכל – תחנות הטלוויזיה, מהן מקריאים את "נאום אחרי ההפיכה" המסורתי. הפוטש הנוכחי התאפיין גם בשימוש נרחב בכוחות אוויריים, דבר שמרמז כי חיל האוויר היה בסיס הכוח העיקרי של המורדים. במהלך הלילה הופצץ בניין הפרלמנט מספר פעמים, כמו גם מתקנים צבאיים עוינים למיניהם. כבר משלב מוקדם, דברים התחילו להשתבש. הקושרים אולי ציפו להתעמת עם אזרחים תומכי ארדואן, כפי שאכן קרה, אבל גם האופוזיציה לשלטון מפלגת הצדק והפיתוח, שמייצגת ציבור גדול אך מפולג של חילונים, כורדים ואסלאמיסטים יריבים, הוקיעה במהירות את ההפיכה. אפילו המפלגה הכורדית השמאלית, שהוכתרה על ידי כמה משקיפים ישראלים כ"רשימה המשותפת" של טורקיה, יצאה "ללא תנאים" נגד הפוטש. הדבר מקביל, במונחים ישראלים, להצהרת תמיכה ללא תנאי של איימן עודה בבנימין נתניהו בזמן ניסיון הפיכה של אחד מאלופי הפיקוד. כתוצאה מההתנגדות הרחבה במערכת הפוליטית ובחברה האזרחית, והמערכת המשומנת והממושמעת של מפלגת ארדואן, הציבור לא ציית להוראות העוצר של הצבא ושטף את הכיכרות והרחובות. בשיתוף פעולה עם המשטרה, הדבר גזר את גורל הקושרים, שפיקדו לכל היותר על כמה אלפי חיילים שהתפזרו בפריסה רחבה על פני כמה מוקדים. חיילים שבויים אף נרצחו באכזריות בידי אזרחים זועמים על אחד מגשרי הבוספורוס – ככל הנראה כנקמה על טנקים שדרסו אזרחים וירו בהם בכמה מהמוקדים החמים של המרד.

img712763

באופן טבעי, משקיפים רבים משווים את אירועי ליל אמש למרידות צבאיות קודמות בטורקיה, מסורת מוכרת וארוכת שנים. הצבא, הרי, השתלט על המדינה באופן פעיל ב-1960, 1971, 1980 ובמידה חלקית גם ב-1997, כאשר כפה את התפטרותו של ראש הממשלה האסלאמיסט נג'מטין ארבאקאן. אולם מלבד הפוטש של 1960, ההשתלטויות הקודמות של הצבא על המדינה לא היו הפיכות צבאיות, Coup D’état, אלא מה שמכונה בקרב אנשי המקצוע pronunciamiento, "הכרזה", צורה של מרד שהיתה נפוצה במיוחד באמריקה הלטינית (ומכאן המונח בספרדית). במרידות הכרזה, הצבא כולו מתמרד נגד הממשלה ביוזמה של שדירת הפיקוד הבכיר, ולכן הן יותר קלות ופשוטות לביצוע, במיוחד נגד ממשלות שלא עומד לרשותן כוח צבאי אלטרנטיבי כדוגמת הס"ס הנאצי או משמרות המהפכה האיראניים. במקרים הקודמים בטורקיה, מרידות הכרזה קלאסיות, הצבא כולו הפעיל את כל משקלו נגד הממשלה, באופן שהפך את מצבה לחסר תקווה. לעומת זאת, הפיכה צבאית מוגדרת כניסיון של סיעה מסויימת בתוך הצבא להשתלט על המוסד כולו, ודרכו על המדינה. ברוב המקרים, הפיכות צבאיות לא מנוהלות על ידי הפיקוד הבכיר, אלא על ידי קצינים מדרג שני, שלישי או רביעי, לפעמים בשיתוף פעולה אקטיבי או פסיבי של כמה מהגנרלים הבכירים.

הפיכות צבאיות, מעצם טבען, הרבה יותר קשות לביצוע ממרידות הכרזה, משום שהקושרים חייבים לשמור על סודיות מוחלטת גם מעמיתיהם ולצפות להתנגדות חמושה של חלקים אחרים בצבא בעת הביצוע. לכן, כאשר שמעתי את ארדואן וראש ממשלתו מתראיינים אתמול בתקשורת, ניחשתי מיד שהמרידה בצרות. כדי להצליח, הפיכה צבאית חייבת לנטרל את מוקדי ההתנגדות העיקריים ולהשתיק את יריביה במהירות הבזק, לפני שיצליחו לארגן את כוחותיהם למתקפת גומלין. וארדואן הצליח גם הצליח: ההמונים יצאו לרחובות ושיבשו את ההפיכה, בעוד המשטרה וכוחות צבא לויאליסטים כיתרו את המורדים, כינסו אותם בכיסי התנגדות מתוחמים ופרקו אותם מנשקם. לאסונם הרב, הקושרים לא שלטו אפילו בחיל האוויר כולו. לפי הידוע לנו, היה זה מטוס F-16 שהפיל מסוק מורד, ככל הנראה עם כמה מראשי ההפיכה.

image.vam.synacor.com.edgesuite.net

הנשיא ארדואן נושא דברים לפני תומכיו בליל ההפיכה, עם נחיתתו בשדה התעופה אטאטורק באיסטנבול

המורדים, שעמד לרשותם זמן מוגבל ביותר, לא הצליחו ליישם את העיקרון המרכזי שאמור להנחות את רוב המבצעים הצבאיים, ועל אחת כמה וכמה ניסיונות הפיכה: מכה מקדימה במקסימום עוצמה על מרכז הכבידה של האויב. באסטרטגיה מודרנית, "מרכז הכבידה" מוגדר כנכס שהשמדתו תסב לאויב את הנזק הרב ביותר. זהות מרכז הכבידה משתנה לפי הנסיבות. במלחמות קונבנציונליות מדובר בדרך כלל בעיר הבירה, עיקר הכוח הלוחם של היריב, או נכס כלכלי-תעשייתי שאין לו תחליף. בהפיכות צבאיות, מרכז הכבידה הוא לרוב הממשלה העוינת, או המנהיג הכריזמטי. יש לתעדף מהלומת מחץ על מרכז הכבידה מעל ומעבר לכל מטרה אחרת, מפני שכל דקה שעוברת (לפעמים, ממש כך, באופן מילולי) מפחיתה את סיכויי הקושרים להצליח. ככל שהמרד "נתקע", כך סביר שהממשלה תנצל את יתרונותיה ותגייס חיילים או אזרחים, וגנרלים "מתנדנדים" ייטו באופן טבעי לטובתה. כישלון הקצינים האנטי-נאצים ב-20 ביולי 1944 להתנקש באדולף היטלר, למשל, היה אחד הגורמים העיקריים שהובילו להתמוטטות המרד, אם כי הקושרים החמירו את מצבם עם היסוסים ועיכובים לא נחוצים גם לאחר מכן. ב-2009, לעומת זאת, הצבא של הונדורס הצליח לסלק במהירות את הנשיא זלאייה מהמדינה, "קבע עובדות בשטח" וביסס את המרד חרף התנגדות הציבור הרחב.

96995-004-FF8CD9C4

הצליחו לסלק אותו במהירות – נשיא הונדורס זלאייה

במקרה של טורקיה, כמו בגרמניה הנאצית והונדורס, מרכז הכבידה היה ללא צל של ספק הנשיא ארדואן. אם הקושרים, כפי שנראה, רצו לבלום את התהליך שארדואן מוביל, חיסולו היה אמור להיות מטרה ראשונה במעלה. חיסול מרכז הכבידה הארדואני היה מטרת זהב, גם מפני שהוא היה מספק הישג בלתי הפיך. אפילו אם הקושרים היו נכשלים בסופו של דבר, קשה להאמין שה-AKP היתה מצליחה לשמור על כוחה לאורך זמן ללא מנהיגה הכריזמטי. חיסולו של ארדואן היה מספק גם תירוץ לגנרלים בכירים שאולי ישבו על הגדר להשתלט על המדינה "כדי לנהל את מצב החירום עד לבחירות".

אולם נראה שהקושרים תיעדפו את המטרות שלהם באופן לקוי, והעדיפו לתקוף את מרכז הכבידה הלא נכון: גשרי הבוספורוס ותחנות הטלוויזיה. "כיבוש מתקני התקשורת תחילה" הוא  עיקרון מקודש כמעט בתחום ההפיכות הצבאיות, שהוטעם חזור והדגש על ידי תיאורטיקנים קלאסיים כמו קורזיו מלפארטה ואדוארד לוטוואק. אולם ההוגים הללו, שכתבו את ספריהם לפני עשורים רבים, כיוונו לדיקטטורות ריכוזיות עם חברה אזרחית רדומה, שאזרחיהן הוזנו על ידי מספר מוגבל של תחנות תקשורת. במדינות כאלו, מי ששולט באמצעי השידור הופך לבעל הבית. אולם טורקיה היא מדינה מודרנית מתוחכמת, עם חברה אזרחית תוססת, מספר רב של תחנות תקשורת, ואחוז ניכר של משתמשי טוויטר, פייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. בחברה כזאת, בלתי אפשרי לחסום את כל התקשורת במהירות. ארדואן, למשל, הצליח להתראיין לאחת מתחנות הטלוויזיה דרך אפליקציית פייס-טיים בטלפון הסלולרי, ואפילו חלק מהשדרנים בתחנות שנכבשו דיווחו דרך הטלפונים הסלולריים. המידע שזרם אפשר לחברה האזרחית להתארגן במהירות נגד ההפיכה, בעוד הקושרים נמנעים מקביעת עובדות בשטח ומבזבזים את זמנם על מטרות משניות. ואכן, המסוקים שלהם הנחיתו חיילים במלונו של ארדואן במרמריס זמן קצר לאחר שעזב את המקום והמריא לכיוון איסטנבול (ישנן גם ידיעות שמטוס של הקושרים נעל כוונות על כלי הטייס שלו באוויר, אך משום מה לא ירה). בלי מידע מדויק יותר קשה לדעת את הסיבה לכך, אבל בין אם הכישלון נבע מתפיסת עולם מיושנת, תיאום לקוי או מודיעין גרוע, הוא גזר ככל הנראה את גורלם של הקושרים. עם המוני אזרחים זועמים, מערכת פוליטית עוינת ונשיא כריזמטי פעיל, כוחות הצבא העיקריים פנו כנגד הקשר ומחצו אותו.

בשעה זו, עדיין קשה לדעת מה יהיו ההשלכות של כישלון ההפיכה, אבל דבר אחד ברור: המרד הכושל הגיע לארדואן כמתנה משמיים – דבר שהוא עצמו הודה בו ללא בושה. הנשיא ניצל את ההזדמנות להגביר את קצב הטיהור של מתנגדיו בצבא ובמערכת המשפט, רובם ככל הנראה חפים מכל קשר להפיכה. בכמה ימים, הספיקו בעלי בריתו של ארדואן לפטר אלפי שופטים, פרופסורים, מורים, שוטרים ואנשי מודיעין, ולבצע מעצרים המוניים של קצינים. כמו נאצר בשעתו, תנסה מפלגת הצדק והפיתוח לנצל את המומנטום כדי לבצר את שלטונה, ואולי גם להעביר את חוקה חדשה שתשליט אותה על המדינה באופן סופי. כרגע, עם נפילתו של הצבא, לא נראה שיש מי שיכול לעצור את ארדואן, חרף גל הטרור והעימות הנמשך עם דאע"ש מחד והמחתרות הכורדיות מאידך. אולם הפוליטיקה הפכפכה. יש לזכור, כי המנצח של היום עלול למצוא את עצמו במשבר בלתי צפוי מחר. עתידה של טורקיה, קודר ככל שיראה, עדיין לוט בערפל.

 

מצדה הפלסטינית: למה תנועת הבי די אס מזיקה למאבק בכיבוש

כדי לשכנע את הציבור הישראלי לסיים את הכיבוש צריך להבהיר לו שלא מדובר במהלך התאבדותי. כל התקדימים מלמדים שדרושה פשרה של שני הצדדים. דרישות הבי די אס עושות בדיוק את ההיפך וגורמות להקצנה.

 Israel_-_Boycott,_divest,_sanction

בסרט ההוליוודי הקלאסי מצדה, שמתאר את המצור המיתי בשלהי ימי בית שני, ישנה סצינה אחת מעניינת במיוחד. המצביא הרומאי לוקיוס פלאביוס סילווה, מתוסכל מהמבוי הסתום הממושך, נפגש בסתר עם מנהיג המורדים אלעזר בן יאיר בניסיון למצוא דרך החוצה מהמשבר. אלעזר מעלה דרישות, אך הגנרל הרומאי אינו מתייחס אליהן ברצינות. "אני מכיר את הבזארים שלכם," הוא אומר, "תמיד אתם נותנים בהתחלה מחיר גבוה, ולאחר מכן מורידים אותו." "אם אתה באמת מכיר את הבזאר", אומר לו המורד היהודי, "אתה אמור לדעת שיש מחיר מסויים שממנו לא ירד הסוחר, אפילו לא במחיר חייו." זו, כפי שאנסה להראות בהמשך, הבעיה המרכזית בתנועת BDS – היוזמה הפלסטינית לחרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל: היא מנסה לכפות על רוב הישראלים פתרון שנראה להם כהתאבדותי.

Masada-DVD-L741952648291

יש גבול למיקוח: פיטל אוטול ופיטר שטראוס כמצביא הרומי ומנהיג המורדים היהודי, בהתאמה

אני מתנגד פוליטי של ה-BDS, ובכל זאת, אתעלם מהטיעונים הנפוצים יותר כנגד התנועה. לא אכתוב כאן על הצביעות שב"סימון" ישראל בעוד מדינות אחרות במזרח התיכון מפרות זכויות אדם בקנה מידה הרבה יותר גדול, על הטעויות העובדתיות הרבות שבמידע שמפיצה תנועת BDS, או על הפלירטים המתמשכים שלה עם גורמים אנטישמיים בעליל. במקום זאת, אפנה לכיוון אחר לחלוטין: היעילות של תנועת החרם ככלי לסיום הכיבוש. הנחת היסוד שלי, היא שמי שמנסה להשיג מטרה פוליטית, תהא אשר תהא, אינו יכול להסתמך אך ורק על רגשות של צדק ומוסר. הוא חייב לבחור לעצמו אסטרטגיה יעילה שתוביל אותו ליעד. אלו שרוצים להחרים את ישראל, למשל, כי "כך מצווה המצפון" או "כי זו הקריאה של החברה האזרחית הפלסטינית", מוותרים מראש על חשיבה אסטרטגית, ונראה כי ניקוי המצפון האישי חשוב עבורם יותר מהיעד הפוליטי הסופי.

הכלי המרכזי שמאפשר לנו לבדוק עד כמה תנועת ה-BDS עשויה להיות יעילה, היא התקדימים ההיסטוריים להשפעות של לחץ כלכלי, חרמות וסנקציות על מדינות סוררות. צפון קוריאה סובלת אמנם מהסנקציות החונקות המוטלות עליה, אך מסרבת בתוקף לשנות את מדיניותה. סנקציות לא הצליחו להפיל את המשטרים באיראן ועיראק, לגרום לולדימיר פוטין לסגת מחצי האי קרים או לחדול מהתערבות במזרח אוקראינה. מעל הכל – שנים של חרם מוחלט כמעט על שלטון חמאס מצד ישראל ומצרים, מלווה במצור ובסבבי לחימה הרסניים, לא הצליחו להפיל את המשטר הזה. למעשה, כפי שקורה לא מעט, החרם דווקא חיזק את המשטר, מפני שיצר חומה בין האזרחים לבין העולם החיצון והפך אותם לתלויים יותר במנגנוני הממשלה. דרום אפריקה היא כביכול דוגמא למשטר מפלה שנפל בגלל חרם – אבל אבוי – דוגמא מטעה שמבוססת על מיתוס רומנטי. נחזור אליה מאוחר יותר.

כאן חשוב לציין שבחלק מהמקרים, לסנקציות על אותן מדינות היתה השפעה מסויימת; חמקמקה, לא ברורה, כמעט אף פעם לא מכריעה, אבל קיימת. צפון קוריאה ועיראק אמנם לא שינו את מדיניותן באופן משמעותי בגלל הסנקציות, אבל יש הטוענים שהן דחפו את איראן לשולחן המשא ומתן על תוכנית הגרעין. יש אינדיקציות מסויימות שפוטין ריסן את עצמו במזרח אוקראינה, ואולי לא התקדם הלאה, כדי לשמור על ערוצים פתוחים עם המערב. מעל הכל, שנים של חרם ולחימה גרמו לחמאס לרסן את ירי הטילים שלו לישראל. מכל הדוגמאות הללו עולה כי חרם, סנקציות, משיכת השקעות וכל הג'אז האקטיביסטי עשויים לגרום למשטר לשנות את התנהגותו בשוליים רחבים יותר או פחות, אבל לעולם לא לוותר על מה שהוא רואה כאינטרס הבסיסי או הקיומי שלו. כמו שאמרה הדמות של אלעזר בן יאיר בסרט, "מצדה", יש מחיר שסוחר הבזאר לא ירד ממנו, אפילו בלחץ הגבוה ביותר – איום על החיים עצמם.

דרום אפריקה, כביכול, היא דוגמא חריגה. אבל גם כאן, המציאות מתעתעת יותר מהמיתוס שטופח בידי דורות של אקטיביסטים מהצד השמאלי של המפה. כפי שמבהיר יוני אשפר, אותם הלבנים שהצביעו שוב ושוב נגד ביטול האפרטהייד בשנות השמונים, הצביעו למען ביטולו שנים ספורות לאחר מכן. יש בריטים שמספרים לעצמם כי זה קרה משום שסרבו לקנות תפוזים דרום אפריקאיים בסופר מרקט השכונתי, אבל המעשייה היפה הזאת מסתירה מארג מורכב בהרבה של אינטרסים, אינטרסים שכנגד וויתורים שנעשו משני הצדדים. האפרטהייד לא בוטל עד שהקונגרס הלאומי האפריקאי הסכים לוותר על האוריינטציה הסוציאליסטית שלו, להיכנס לחסות אמריקאית תחת מארג הסכמי וושינגטון, לוותר על דרישותיו המרכזיות להלאמה של הבנקים, המכרות ואוצרות הטבע, ולמעשה לשמר את הכוח הכלכלי של הציבור הלבן – בניגוד מוחלט לתפיסת הצדק של תומכיו ולדרישות המרכזיות שהעלה במשך שנים. בסופו של דבר, גם החרם על דרום אפריקה לא גרם לציבור הלבן לוותר על מה שראה כאינטרס המהותי ביותר שלו – המשך המשטר הקפיטליסטי. רק הויתורים של הצד השחור, אולי בסיוע מסויים של החרם הבינלאומי, אפשרו להגיע לפריצת דרך.

Mandela-Davos-South-Africa3-590x461

הסכים לויתורים מהותיים: נלסון מנדלה עם פרדריק דה-קלרק, נשיא האפרטהייד האחרון, בפורום הכלכלי הבינלאומי בדאבוס

ומכאן אפשר להגיע לחולשה המרכזית של תנועת ה-BDS. כפי שמוכיחים התקדימים ההיסטוריים, שום חרם אינו יכול לכפות על הישראלים לוותר על מה שנראה להם כאינטרס קיומי – המחיר שסוחר הבזאר לעולם לא יוריד. רק מלחמה טוטלית, שתביא לכיבושה של ישראל, יכולה לעשות את זה – דבר שאפילו ההזויים שבפעילים לא חולמים עליו. עבור הציבור הישראלי, האינטרס הקיומי הוא מדינה בעלת רוב יהודי, חזון הליבה של התנועה הציונית. על אופי המדויק של המדינה הזאת ועל גבולותיה, ישראלים רבים מוכנים להתווכח, אבל לא על אופיה הבסיסי. סירובו של רוב הציבור להגיע לפשרה עם הפלסטינים נובע מאמונה שערביי ארץ ישראל אינם מכבדים באמת את הקו הירוק, ושואפים להחליש ולבסוף להשמיד את מדינת ישראל ברוח תורת השלבים. הגישה הזאת מבוססת על מסקנה מסויימת מהניסיון ההיסטורי של האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות. אפשר כמובן לטעון (בצדק רב) שמדובר בגישה פשטנית ומוטעית, אבל זה לא רלוונטי לעניינו. זו גישת הרוב בישראל, ואי אפשר לכפות עליו פתרון שייתפס בעיניו כהתאבדותי.

והנה, האסטרטגיה של תנועת BDS מחזקת את החששות הללו במקום להחליש אותם. כזכור, לתנועה שלוש תביעות עיקריות: סיום הכיבוש בשטחי 1967, זכות השיבה לפליטים, ושוויון זכויות מלא לערביי ישראל. עד שהתביעות הללו יתגשמו במלואן, החרם אמור להימשך. התביעה של BDS לזכות השיבה משחקת על הנימים הרגישים ביותר של החששות הקיומיים בישראל, מפני שהיא עתידה לרסק את רעיון המדינה היהודית. גם התביעה האמורפית לשוויון בין ערבים ליהודים, מוצדקת ככל שתהיה, כמו גם הדמוניזציה של תעמולת ה-BDS לישראל בכללותה, מטשטשות את חשיבותו של הקו הירוק, ובכך מצדיקות את אלו שסבורים שמטרות החרם נוגדות את האינטרסים הקיומיים הבסיסיים ביותר שלהם. אפילו כאלו שהיו עשויים לתמוך בצעדי חרם חלקיים מסויימים נמנעים במקרים מסויימים מלעשות זאת, כדי לא ליצור תקדים שיוכל לסייע לתנועה להשיג את מטרתה הסופית.

מה כן אפשר לעשות כדי לקדם את סיום הכיבוש? גם כאן, ראוי להסתכל באחד התקדימים ההיסטוריים המוצלחים היחידים באזורנו: הסכם השלום בין ישראל למצרים. בגין ודיין, שדיברו במשך שנים על חשיבותו העליונה של חצי האי סיני, החזירו אותו בסופו של דבר למצרים עד הגרגר האחרון, וכוננו שלום (קר אמנם) שמחזיק עד לתקופתנו. בראייה אסטרטגית, ההסכם הזה התאפשר לא רק בשל לחץ חיצוני מסיבי, אלא גם משום ששני הצדדים הוכו די הצורך כדי לתמרץ אותם לגשת לשולחן המשא ומתן.

download

דיברו על חשיבות סיני – עד שהחזירו אותו. מנחם בגין ומשה דיין

באותו האופן, מי שרוצה לקדם את סיום הכיבוש, חייב ללחוץ, חיצונית ופנימית, על שני הצדדים לבצע ויתורים משמעותיים, חסרי תקדים אך סבירים מבחינת המחיר שלהם. על ישראל יש ללחוץ להכיר מיד במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, לקיים את ההסכמים הנוכחיים (היינו – להחזיר את המצב בשטח למה שהיה לפני פרוץ האינתיפאדה השנייה), לשחרר אסירים מרכזיים כמו מרואן ברגותי, לבטל את כל איסורי הפיתוח באדמות פרטיות פלסטיניות, לקדם חקיקת פיצוי-פינוי בהתנחלויות ממזרח לגדר, ולהעביר כמה שיותר שטחי B ו-C לשליטת הרשות הפלסטינית. במקביל, יש ללחוץ על הפלסטינים להודיע במקביל שפליטים ישובו רק למדינה הפלסטינית, ושאם הכיבוש יסתיים – יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. רק ויתורים מקבילים כאלו יוכלו להפיג את החששות הקיומיים בשני הצדדים, ולדחוף אותם לשולחן המשא ומתן. דבר אחד ברור: גישה צדקנית, טהרנית ומוסרנית, שמנסה ללחוץ אך ורק ישראל, או אך ורק על הפלסטינים, נידונה לכישלון מוחלט, משום שהיא תתמרץ את הצד השני להתבצר בעמדות ניציות. תנועת ה-BDS, באופן שבו היא מתנהלת היום, מקבילה לתמיכה האמריקאית החד-צדדית והמוחלטת בישראל – חלק מהבעיה, לא מהפיתרון.

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: