קטגוריה: ינשוף היסטורי

על הביקורתיות: איך היסטוריונים צריכים להתייחס לבעלי השררה?

האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

Credit: Olly18, depositphotos.com

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

בלי חלופות ראליות – הפגנת סטודנטים בהרווארד. Credit: Sam Marshall, via Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.0

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.

הממלכה החשאית: דוקטרינת הריגול של רוסיה

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. במאמר חדש, צולל החוקר יעקב פלקוב לכתביהם של אבות המודיעין הסובייטי, ומפענח את הדוקטרינה של "מאבק חשאי מתמיד" שעמדה ועדיין עומדת ביסוד ממלכת המודיעין של מוסקבה. ינשוף היסטורי מסביר.

Credit: Lightsource, depositphotos.com

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. קל להתמקד כמובן בהתנקשויות דרמטיות בעריקים ומתנגדי משטר, כמו אלכסנדר ליטביננקו וסרגיי סקריפאל, שהתבצעו בלונדון ובמקומות אחרים באמצעות חומרים רדיואקטיביים ויתר כלים רצחניים, אולם מדובר בקצה הקרחון. דוחות של הבולשת האמריקאית, למשל, הראו כי הרוסים ניסו להשפיע על תוצאות הבחירות בארצות הברית באמצעות הפצת פייק ניוז מתוחכם ברשתות החברתיות, וחשדות עלו כי הם עומדים בקשרים (ואף מממנים) תנועות קיצוניות בעולם המערבי. מהנתונים עולה כי המדיניות החשאית הרוסית, שאחד החוקרים כינה פעם "הטרלה בסדר גודל עולמי", לא נועדה דווקא לקדם אידיאולוגיה ספציפית הנוחה לרוסיה, כמו בתקופת ברית המועצות, אלא לחזק כוחות קיצוניים מימין ומשמאל שמערערים על הסדר הקיים. כל דבר שיוצר פילוג, תסיסה, אי אמון במערכת, ספקנות ותיאוריות קונספירציה, עשוי להחליש את יריבותיה של רוסיה, ומכאן האינטרס לחזק כוחות אנטי-ממסדיים מנוגדים במדינות השונות.

לתופעה הזאת יש שורשים היסטוריים עמוקים, שחלקם עדיין אפופי מיסתורין. רמזים חשובים נוכל למצוא במאמר חדש של יעקב פלקוב, מבכירי חוקרי מזרח אירופה בישראל, בכתב העת היוקרתי Intelligence and National Security. פלקוב, שבאמתחתו כבר אינספור מאמרים וספרים מעניינים על המלחמה החשאית של הפרטיזנים ועל הביון הפולני במלחמת העולם השנייה, ניסה להתחקות אחרי שורשי התרבות האסטרטגית של ברית המועצות. מסקנתו היא שעוד מהתקופה הצארית, רוסיה היתה מדינה ששמה את שירותי המודיעין במרכז הקהילה הבטחונית שלה, וראתה בריגול, חתרנות ועבודה חשאית את אחד הכלים העוצמתיים ביותר בעולם היחסים הבינלאומיים. האליטה הבטחונית והאינטלקטואלית שמסביב לצאר תפסה את העולם כביצה אפלה, רוחשת כוחות זדוניים, שסוגרים על רוסיה ומנסים לערער את היציבות בה באמצעות ריגול, לוחמת צללים וחתרנות. שירותי המודיעין הסובייטיים, שקמו אחרי מהפכת אוקטובר 1917, ירשו את התפיסה של אויביהם המלוכנים, שאותם הכירו מקרוב בשנים רבות של מאבק חשאי. כמו אנשי המודיעין המלוכנים, האמינו רבי המרגלים הסובייטיים כי אויבותיה של ברית המועצות, המדינות הקפיטליסטיות העוינות שמקיפות אותה, מעוניינות לחתור תחת "מדינת הפועלים" החדשה ולהשמיד אותה מבפנים. על ברית המועצות למגר את אויביה, או שתמוגר על ידם, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מאבק חשאי מתמיד, מלחמה נצחית בצללים ששירותי המודיעין, הן המודיעין המסכל והן ריגול החוץ, ימלאו בה תפקיד מרכזי.

מכאן, פלקוב צולל לתוך הכתבים של מייסדי המודיעין הסובייטים והתיאורטיקנים שלו, במטרה לפענח את עקרונות "המלחמה החשאית הנצחית" ולגזור ממנה את הדוקטרינה המודיעינית של ברית המועצות. ריגול החוץ הסובייטי התבסס על גישה תיאורטית (אף היא שאובה הן מהמחשבה הרוסית בתקופה המלוכנית והן מהמרקסיזם) שנטתה לחשיבה מבנית, סטרוקטורליסטית. האויב שסוגר על המדינה הסובייטית דומה למערכת ענקית של גלגלי שיניים, ברגים, צירים ושסתומים, המתנהלת בשיתוף פעולה ובאופן מתואם, אם לא הרמוני ממש. בראשה עומדים ראשי שירותי המודיעין הקפיטליסטיים, שמשתפים פעולה ברוב מהלכיהם. מתחתיהם יש את סוכנויות הריגול של המדינות השונות, ובתחתית שרשרת המזון, מגוון ארגונים חתרניים שפועלים בברית המועצות עצמה בכדי למגרה מבפנים. על מנת לשבש את המערכת הזאת, המודיעין הסובייטי צריך לנתח את המבנה שלה לעומק, להבין כיצד היא פועלת, והיכן נמצאים הצירים הרופפים שאפשר לתקוף ולפרק. אבות הריגול הסובייטי קראו להנהגת המפלגה לשלוח למדינות העוינות מאות רבות של סוכנים ומרגלים שיטמעו באויב, ילמדו אותו מבפנים, ויכו בחוליות החלשות שלו באמצעות חתרנות, תעמולה, עידוד התקוממויות, איסוף מידע ופעולות חשאיות מסוגים שונים. המערכת נשלטת אמנם על ידי ההנהגה במוסקבה, שמצפה ממרגליה למשמעת מוחלטת, אולם במקביל עליה לאפשר גם "פיקוד מכוון משימה", כלומר לתת לסוכנים בשטח אוטונומיה רבה בקביעת מהלכיהם. אולם, כשיגיע הזמן לצאת למתקפה, המרגלים הסובייטים יפעלו בהתאם לעיקרון ריכוז הכוח ויכוונו את כל מאמציהם לחוליות החלשות במערכת הנגדית.

מערכת ענקית של גלגלי שיניים: החשיבה המודיעינית הרוסית נטתה לנתח את היריב באופן מבני ולנסות לאתר את החוליות החלשות שלו

אלמנט נוסף בדוקטרינה הסובייטית הוא דגש על יומינט, "מודיעין אנושי", והעדפתו על פני טכנולוגיה. באופן מסורתי, נטתה המחשבה הצבאית הרוסית להדגיש את המסה של החיילים, את המורל ורוח הלחימה שלהם, על פני גורמים חומריים וטכנולוגיים, מפני שרוסיה התברכה באוכלוסיה גדולה אולם סבלה באופן מסורתי מנחיתות חומרית וטכנולוגית. לכך הצטרף הדגש שהעניק הקומוניזם, לפחות בחלק מזרמיו, לכוח הוולונטריסטי של רוח האדם המחוייב למטרה אידיאולוגית. בעולם המודיעיני, לפיכך, הדוקטרינה שמה דגש על המרגלים עצמם, ופחות על טכנולוגיה מתקדמת של מודיעין אותות.  היתה בכך ברכה וקללה גם יחד. מצד אחד, שירותי המודיעין הסובייטיים הגיעו להישגים מדהימים בראשית המלחמה הקרה. הם הצליחו להשתיל חפרפרות במודיעין הבריטי, האמריקאי והמערב גרמני שהכשילו מאות מבצעים מאחורי מסך הברזל ונתנו לברית המועצות מידע מדעי רב ערך על תוכנית הגרעין האמריקאית ומערכים טכנולוגיים סודיים נוספים. מצד שני, הטיהורים של סטלין פגעו באופן אנוש בדיוק באותו מערך אנושי מצויין. פלקוב טוען כי חיסולם של "הבלתי-חוקיים הגדולים" (The great illegals), אותם מרגלים קומוניסטים קוסמפוליטיים ודוברי שפות שהפליאו לנהל את מערך האיסוף הסובייטי בשנות השלושים, יצר מחסור אנוש בכוח אדם שיוכל להיטמע בארצות קפיטליסטיות. ככל שחלפו הדורות, ובעיקר בשנות השבעים והשמונים, המודיעין הסובייטי גילה שאזרחיו, שגדלו במדינה טוטליטרית, מתקשים להיטמע ולתפקד כיאות בחברות הפתוחות והחופשיות של המערב. זה לא מקרה, הוא סבור, שהסוכנים הסובייטים החשובים ביותר בסוף המלחמה הקרה (רוברט האנסן ואלדריץ' איימס, למשל) התנדבו לרגל עבור הסובייטים בעצמם עבור בצע כסף, ולא גויסו באותן תוכניות מתוחכמות שחזתה הדוקטרינה.

המאמר מסתיים באופן פסימי. פלקוב חושב שלאחר עשורים של שקיעה, הדוקטרינה הישנה חזרה לשלהב את המערך המודיעיני תחת הנשיא פוטין. תהליכי העומק הפנים-רוסיים והבין לאומיים עשו חסד עם קהילת המודיעין של מוסקבה. ראשית, בפעם הראשונה מזה שנים, היא נהנית מקרבה לנשיא עם עבר עשיר בקג"ב, מאמין מובהק בדוקטרינה של המלחמה החשאית הנצחית, וזוכה בשפע של משאבים וגיבוי פוליטי בלתי נדלה. שנית, הדור הרוסי שגדל לאחר נפילת הקומוניזם התחנך בחברה פתוחה יותר, ולפיכך סוכנים יכולים להיטמע במערב ולפעול בו ביתר קלות. ושלישית, מדינות המערב איבדו את האמונה בצדקת דרכן, את הביטחון (החלקי והמהוסס, לכל הפחות) שהיה להן במלחמה הקרה. שקועות במאבקים פנימיים, בפילוג פוליטי קשה וגם (זו תוספת שלי), בהלקאה עצמית על חטאי עבר אמיתיים ומדומיינים, הן עלולות ליפול כטרף קל לסוכני החדירה וההשפעה הרוסיים, שמטרתם ממילא להרחיב את הסדקים הללו, ולהרבות פילוג, חשדנות וחוסר אמון.

מאמין גדול בדוקטרינה המודיעינית הסובייטית: הנשיא ולדימיר פוטין. Credit: Wrangel, depositphotos.com

אולם בכל זאת, אפשר להוסיף לדבריו של פלקוב הסתייגות ברוח ההיסטוריון הבריטי הגדול ג'ון קיגן: מודיעין כמעט אף פעם לא מכריע מלחמות. עם כל הכבוד לפעולה חשאית, ולדוקטרינה הסובייטית שמעלה אותה על נס, כמעט אף מדינה לא נפלה או התמוטטה מחתרנות של כוחות אויב. מה החשיבות האמיתית של הפעולות הרוסיות במערב, מוצלחות ככל שיהיו, מעבר להטרלה מתמידה ומטרד חמור ומציק? השאלה נותרת פתוחה.

שואה קלה לעיכול: התובנה של נווה דרומי

בציוץ שהפך לשערורייה רבתי, טענה העיתונאית נווה דרומי שקל לאנשים לעכל את חווית השואה של אנה פרנק יותר מאשר את תאי הגזים ובורות ההריגה. היא צדקה – ואם נחשוב רגע, נראה שההתבטאות שלה מציבה בפנינו מראה לא פשוטה על מגבלות הזיכרון האנושי.

קל לנו יותר לזכור סיפורים מיוחדים, כמו פרשת אוסקר שינדלר. בתמונה: תערוכה מחוץ למפעל הישן של שינדלר בקראקוב. Credit: SnapTPhotography, depositphotos.com

בסרט הלבנוני הקלאסי "מערב ביירות", שמספר על מלחמת האזרחים בארץ הארזים, יש סצינה ידועה שבה גיבורי הסרט, שניהם ילדים, משתתפים בהפגנת זעם לזכר המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט לאחר הרצחו. המפגינים צועקים "ברוח ובדם נפדה אותך, כמאל", והילדים כמובן מצטרפים אליהם בהתלהבות. לאחר זמן, שואל אחד הילדים את השני: "תגיד, מי זה כמאל?" וחברו עונה לו: "לא יודע". למרבה הצער, זו גם הדינמיקה בלינצ'טרנטים לא מעטים שמתרחשים בשיח הישראלי. משפיעי טוויטר כאלה ואחרים זועמים על התבטאות שערורייתית כזו או אחרת של פוליטיקאי, פובליציסט או סלב אחר, מישהו חזק יותר (לרוב עיתונאי) משתף, והפרשה הופכת להתנפלות רבתי, כאשר רוב המתנפלים כלל לא טרחו לקרוא, ובוודאי שלא לנסות להבין, את ההתבטאות המקורית בהקשרה הנכון.

בפוסט האחרון שלי, תיארתי את דינמיקת הלינצ'טרנט הזאת, והקשר שלה לתרבות הביטול של הימין בישראל, במיוחד בכל הנוגע לציד ערבים בתפקידים בכירים והניפוח המפחיד של המושג "תומך טרור". הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתבטאויות שקשורות לשואה, העצב הרגיש של החברה הישראלית. נוכחנו בכך, שוב, עם סערת כוס התה שהתעוררה עקב דבריה של הפובליציסטית נווה דרומי. זו, עיתונאית ביביסטית שאף פעם לא הערכתי יותר מדי את תובנותיה, דווקא אמרה לשם שינוי משהו נכון: שקל לאנשים שחיים היום לעכל יותר את סיפור השואה של אנה פרנק, מאשר את המציאות הנפוצה יותר של תאי גזים ובורות ירי. היו שהבינו את ההתבטאות הזאת, בטעות, ככזו שהמעיטה בסבלה של אנה פרנק, כאילו החוויה שלה היתה "קלה יותר". אלו שטויות. דרומי לא דיברה על קורבנות השואה, בין אם מדובר באנה פרנק או באלו שנספו בתאי הגזים, אלא על הקבלה של השואה (בלעז, רצספציה) בקרב אלו שזוכרים אותה כיום. וכך היא עלתה על תובנה חשובה: סיפורי השואה שכולנו מכירים וזוכרים נוטים להיות מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, לפעמים נדירי המציאות, ומכל מקום רחוקים מאד מחוויותיו של קורבן השואה הטיפוסי.

שימו לב לסיפורי השואה שנחרטו בזיכרון הישראלי, ועוד יותר מכך העולמי. ז'אנר מקובל אחד של שוברי קופות ורבי מכר שואתיים עוסק בחסידי אומות העולם, אותם בודדים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפשם. בסוגה הזאת ניתן למנות את רשימת שינדלר ואת הסרט החדש (והמוצלח מאד), "אשתו של שומר גן החיות", שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ז'אנר נפוץ נוסף הוא על יהודי שהסתתר בין הגויים. כאן, הדוגמא המפורסמת ביותר היא היומן של אנה פרנק, שלא לחינם פרץ דרך בתודעת זכרון השואה העולמית, אך אפשר להוסיף לו יצירות ידועות אחרות כמו "הפסנתרן". ישנם גם סיפורים על לוחמי התנגדות יהודים כגון מורדי גטו וורשה, או על פרטיזנים יהודים ביערות, אופציה שהיתה כמובן פתוחה רק לצעירים מעטים שהיו להם גם מזל, גם תושיה וגם יכולת להשיג נשק. אפילו סרט כמו "החיים יפים", שכביכול תיאר את גורלה של משפחה יהודית-איטלקית במסלול "שגרתי" יותר של מחנה השמדה, הדגיש את הייחודיות של הגיבור הראשי ובנו באופן שלעיתים גבל בסיפור פנטזיה.

גובל בסיפור פנטזיה: החיים יפים של רוברטו בניני

כמובן, המציאות השגרתית של השואה (איינצגרופן, תאי גזים, מוות המוני ברעב ובהתעללות) נוכחת ברוב הסיפורים הללו, אולם כמעט תמיד היא נמצאת ברקע. ביומנה של אנה פרנק, עדות היסטורית אמיתית שנבחרה כאקזמפלר שואה מבין אלפי עדויות אחרות, ההשמדה היא אפילוג עצוב לסיפור המסתור; ב"חיים יפים", היא בעיקר רקע לסיפור הישועה של גווידו ובנו, והבמאים של רשימת שינדלר הגדילו לעשות, ויצרו סצינה פנטסטית של נס לא סביר בעליל בתאי הגזים עצמם. רשעותו של אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה פלאשוב, נועדה בעיקר ליצור ניגוד לאצילות נפשו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. מדובר בבעיה מבנית, שמונעת מהסיפור העיקרי של השואה להיקלט כראוי בתודעה האנושית. באחד מספריו, חילק פרימו לוי את אסירי מחנה הריכוז לשתי קטגוריות עיקריות. יש את ה"מיוחדים" שמצליחים לשרוד מסיבות שונות (האופורטוניסטים הערמומיים שדואגים לעצמם על חשבון אחרים, אלו עם כוח נפשי עצום שמצליחים לחשוב על העתיד, ואנשים שיודעים לשתף פעולה עם אחרים ולאגם משאבים בכדי להגדיל את סיכוי ההישרדות), ולעומתם – את המוני המוזלמנים האלמוניים, כבויי העיניים, מזי הרעב ומושפלי המבט, שמתים במהירות ומתחלפים באחרים, דומים להם. שימו לב שמבחינה אובייקטיבית, אין שום הבדל אמיתי בין המוזלמן לבין אחד מהאסירים שהצליחו לשרוד. לאלו גם אלו יש שם, משפחה, זכרונות, עבר, נסיבות חיים מגוונות. אולם מי שלא הצליח לשרוד בדרכים מיוחדות, קרי הרוב הגדול, אינו מצליח להתבלט גם בזיכרון והופך, בסופו של דבר, לקורבן אלמוני.

יש להדגיש זאת שוב: רוב מוחלט של היהודים באימפריה הנאצית לא זכו לפגוש חסיד אומות עולם (קל וחומר להיעזר בו), להצטרף לתנועת התנגדות, להסתתר בעליית גג מחוץ לגטו, או אפילו להקים רשת עזרה הדדית במחנה ריכוז. למעשה, גם רוב אלו שניצלו – ניצלו בגלל הגורל העיוור. בכך, ישנו ניגוד מבני ובלתי ניתן לגישור בין השואה עצמה לבין ייצוגיה בספרות, בקולנוע ואפילו בהנצחה.

Frank in May 1942, two months before her family went into hiding
סיפור מרגש, אבל לא טיפוסי: אנה פרנק

לטוב ולרע, לאנשים קל יותר לזכור נראטיבים מרגשים עם ייחודיות, התחלה, אמצע וסוף. בספרו הקלאסי ברבור שחור מספר נסים ניקולס טאלב שבזמן מלחמת האזרחים בלבנון, עסקה העיתונות הלבנונית באופן אובססיבי בסיפורו של ילד איטלקי שנפל לבור, בשעה שמאות ואלפי ילדים נרצחו ליד מערכות העיתונים ממש. אדם אחד שמת – טרגדיה, אבל מיליון איש – סטטיסטיקה. פרשת ה"פיתרון הסופי" הסתיימה רע עבור העם היהודי, רע מאד, אפילו אם לא בתוצאה הרעה האולטימטיבית. אנשים מעדיפים להתמקד בתתי סיפורים עם סוף טוב, כמו סיפורם של ניצולי שינדלר. אפילו סיפורה של אנה פרנק, שמסתיים בסוף עצוב, מרומם את הרוח במידה מסויימת כי הוא מזכיר לנו גם את האצילות של אלו שהסתירו את אנה ומשפחתה. בסיפורו של היהודי הטיפוסי בשואה לא היתה שום אצילות, שום דבר שירומם את הרוח או יותיר לנו קתרזיס, ולכן אנחנו נוטים ללמוד על הסיפורים הטיפוסיים הללו כסוג של סיכום יבש בסיפורי היסטוריה. הספרים, הסרטים ויתר תוצרי התרבות, מעצם טבעם כנראטיבים סגורים שיש בהם היבט מרגש, לעולם ימשכו אותנו לשוליים. קשה לנו כל כך לתפוס את השואה, האירוע הזוועתי ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא בגלל היומיומיות הבנאלית שלה.   

לפצח גרעינים: מה היה מיוחד בפצצות האטום שהוטלו על יפן?

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

Little Boy - Wikipedia
לא כולם ראו בה נשק מיוחד. "ילד קטן" (Little Boy), פצצת האטום שהוטלה על הירושימה באוגוסט 1945

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

Henry L. Stimson - Wikipedia
תכנן להכניע את יפן באמצעות אסרטגיית הלם – מזכיר המלחמה האמריקאי הנרי סטימסון

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

אבן פינה: מה קורה כשמנהל מחיפה וגנרל גרמני נפגשים?

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

Credit: Sablin Stanislav, depositphotos.com

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

האמריקאים אסירי התודה קנו – הוילה של גנרל גהלן ליד אגם שטרנברג. צילום: דני אורבך

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

הצריף הזה, ב"אחו האומללות" (Elendalm) שבבוואריה, הוא אחד המקומות החשובים ביותר בחייו של ריינהארד גהלן. כאן טמן באדמה את אוצר המסמכים על ברית המועצות, שאותו "מכר" מאוחר יותר לאמריקאים תמורת העמדתו בראש שירות ביון חדש במלחמה הקרה. צילום: דני אורבך

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

Reinhard Gehlen 's memoirs: Der Dienst, The Service | Espionage |
תמנותו של ריינהארד גהלן בשער האוטוביוגרפיה שלו – ששלח לדוד אבן פינה

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

אריק שרון, כאן בתמונה משמאל, היה אחד ה"גיבורים היהודים" שאבן פינה הרבה להזכיר במכתביו לגהלן

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

הבניין שבו שכנה פעם גימנסייה אבן פינה, ברחוב נורדאו 23, חיפה. קרדיט: אתר עיריית חיפה

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

לשתות מהדם: כיצד השתלבה השואה באסטרטגיה של הצבא הגרמני

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

Credit: Sirinapawannapat.gmail.com, depositphotos.com

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

הצבא הגרמני סבל מסתירה בין אסטרטגיה שהדגישה מהירות על-אנושית, לבעיית תנועתיות בפועל. בתמונה: חייל גרמני וסוס בחזית המזרחית, מלחמת העולם השנייה.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

Map of the Einsatzgruppen operations behind the German-Soviet frontier with the location of the first shooting of Jewish men, women and children, 30 July 1941
פתרו לצבא הגרמני בעיות: מפה של תנועת האיינזצגרופן נכון ליולי 1941

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית: האם הגג מתמוטט לנו על הראש?

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

כתב ספר עוצר נשימה – עמית סגל. צילום: אריק סולטן, ויקימדיה קומונס, CC-BY-SA 3.0

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

יצר שיטה, והתחרט: דוד בן גוריון. צילום: פריץ כהן, לשכת העיתונות הממשלתית, אוסף התצלומים הלאומי

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

השלום התחלף בהפרדה ובנסיגה חד צדדית: אריאל שרון מודיע על תוכנית ההתנתקות

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.

שווים: סיפורה של ספרטה

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מדמה המלומד אליעזר שקולניק את כתיבת ההיסטוריה לשחזור כד עתיק שיכול להיות מדויק או יפה, אך לא שניהם גם יחד. בספרו "שווים – סיפורה של ספרטה", בחר ניל בר להציג בפני הקורא הישראלי כד מרהיב ביופיו, אם כי לא מדויק במאת האחוזים. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה, את הקרבות האפיים מול הפרסים ואת תולדות המאבק בין ספרטה ואתונה. הקורא מזיע עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, נכנס למועצות פוליטיות ברגעי הכרעה וצועד עם החיילים הספרטניים במעבר תרמופיליי. והאם ידעתם שהספרטנים הציעו ליהודים ברית, והגדירו את עצמם כבניו של אברהם אבינו? החוויה מושלמת, אבל יש לה גם מחיר. ינשוף היסטורי מסביר.

ניל בר, שווים – סיפורה של ספרטה (הוצאת זרש, 2021)

ב"הערת שוליים", סרטו הקלאסי של יוסף סידר, מסביר המלומד אליעזר שקולניק לעיתונאית פעורת פה כי יש שתי דרכים לכתוב מחקר היסטורי, ומדמה את שתיהן לשחזור כד עתיק. חוקרים מהסוג הראשון מודדים בסבלנות כל חרס וחרס, מקטלגים אותו, מתארכים אותו, ולא מתפשרים על דיוק, אפילו אם בסופו של דבר לא יוצא כד שלם וגם אם איש לא יראה את עבודתם. עמיתיהם מהסוג השני מחפשים חרסים שמגיעים פחות או יותר מאותו מקום ומדביקים איתם כד יפיפייה שהציבור מתפעל ממנו. לא אכפת להם, אמנם, שהחרסים אינם בדיוק באותו גודל ולא בדיוק מאותה תקופה, אבל הם מתפשרים על "בערך" למען היופי והגישה לציבור.

באותה סצינה בלתי נשכחת, מתאר אליעזר (באופן ציני ומוטה, אמנם) את המתח בין היסטוריה מקצועית, אקדמית, להיסטוריה פופולרית שנכתבת לציבור הרחב. כל מי שעסק בהיסטוריה באופן מקצועי, קרא וכתב מחקרים אקדמיים, יודע כי יש לנו הרבה מאד חורים בידע: פרטים לא ברורים, סוגיות השנויות במחלוקת, מקורות שסותרים זה את זה, או דברים שאנחנו פשוט לא יכולים להיות בטוחים שאנחנו מדייקים לגביהם. הדברים נכונים על אחת כמה וכמה להיסטוריה של יוון ורומא המוקדמות, שם מיעוט המקורות מכתיב לחוקרים זהירות מופלגת. כשלמדתי היסטוריה קלאסית בתואר הראשון, אני זוכר חוקרים ששפכו תילי תילים של מילים על השאלה איזה מההיסטוריונים העתיקים אמין יותר ובאלו סוגיות, אלו פרקים נכתבו בכלל מאוחר יותר על ידי מחברים אחרים, האם דמויות של גיבורים ומדינאים מסויימים הן היסטוריות או פיקטיביות, וכיצד מתיישבים המקורות הספרותיים עם הראיות הארכיאולוגיות. התוצאה היתה תמונה מרתקת, לפחות עבור חוקרים, אבל חלקית מאד ומלאה חורים. לא מדביקים בהכרח את כל החרסים, ומסתפקים, אם הדיוק דורש זאת, בכד חסר וחלקי. הבעיה היא שכתיבה מסוג זה פונה, בדרך כלל, למספר מצומצם יחסית של עמיתים ומזניחה את הציבור הרחב שרוצה כד מלא, מושלם ויפה, אפילו אם השחזור איננו מדוייק. ההיסטוריון הפופולרי עושה בדיוק את זה: מתפשר לפחות במידת מה על דיוק כדי להציג לקוראים סיפור אחיד, קוהרנטי ובתקווה גם מרתק של העבר.

ד"ר ניל בר, חוקר של היסטוריה עתיקה, בחר באופן מודע בגישה השנייה, זו של הכד המלא, כאשר כתב את שווים – סיפורה של ספרטה, ספר פופולרי מומלץ מאין כמוהו שיצא לאחרונה. בפעם הראשונה בעברית, בר מקדיש ספר מלא ונגיש לציבור הרחב על תולדותיה של הפוליס היוונית הלוחמנית, שהיוותה השראה לרבים כל כך במהלך ההיסטוריה, עמוק לתוך המאה העשרים. כך הוא כותב כבר בתחילת הספר, ובשל חשיבות הדברים, אני מצטט אותם באריכות:

למרות שזהו ספר היסטוריה רציונלי, נוכחים בו גם האלים והמיתולוגיה, שהיו מרכזיים בתפיסת עולמם של היוונים העתיקים. גם החלקים ההיסטוריים מפרלטטים עם האגדה, כדי ליצוק תשתית להבנת העולם היווני העתיק. בלי להכיר את סיפור בריאת העולם ומלחמת טרויה, אי אפשר להבין באמת איך יווני בעולם העתיק ראה והבין את העולם שסביבו. בלי מרכיבי האגדה, אין דרך להבין את ההיסטוריה היוונית. הדבר דומה לניסיון להבין את ההיסטוריה היהודית מבלי להכיר את סיפורי התנ"ך.

אבל גם החלקים המעוגנים בהיסטוריה "אמיתית" רוויי מוקשים. לאור המחסור במידע על ספרטה בכלל ועל התרבות הפסרטנית בפרט, חוסר ההסכמה במחקר הוא כמעט אין-סופי. היה עלי להכריע בנושאים רבים שהמחקר חלוק בהם, לעיתים באופן חריף. במקומות מסויימים קוששתי פרטי מידע, ובמקומות אחרים השתמשתי בהיכרותי עם ההיסטוריה היוונית העתיקה כדי למלא חורים באמצעות הנחות מושכלות. למעט פרטים שהמחקר שולל מכל וכל, או מקומות שיש בהם סתירות מובהקות בנרטיב, הדיווחים על המקומות והמאורעות מובאים כפי שהיוונים העתיקים דיווחו עליהם.

(ע"ע ח-ט)

כתוצאה מהבחירה האמיצה הזאת, שחוקרים נוסח אליעזר שקולניק אולי יתעבו, בר מציג בפני קוראיו כד מושלם, זוהר ויפיפייה: נראטיב אחיד על תולדותיה של ספרטה כפי שמספרים עליה המקורות העתיקים, סיפור שבו מיתוס והיסטוריה נשזרים זה בזה. בעט קלה ופיוטית, הוא מתאר לקוראים את סיפורי האלים והמיתולוגיה, מלחמת טרויה ותקומתה של ספרטה. בשום ספר אחר בעברית – וקראתי כמה וכמה כאלה – לא תמצאו תיאור יותר חי, בהיר וברור של האירועים המרכזיים בתולדות יוון הקלאסית, הפעם מנקודת ראות ספרטנית. קוראיו של בר יזיעו עם הנערים הספרטניים במערכת החינוך האכזרית של האגוגה, ישאבו למתח בקרבות ובדיונים מכריעים של אספות העם, ויבקרו בחצרות המלכים הפרסים, רחובות ספרטה הצנועים והאקרופוליס האתונאי ברגעי מפנה היסטוריים. התיאורים וההסברים על המלחמות הפרסיות, קרבות מרתון וסלמיס, ובעיקר – מלחמת פלופונס בין אתונה לספרטה, ברורים, קלים לזכירה ובלתי נשכחים ביופיים. כמותם גם הדמויות: תמיסתוקלס הערמומי ומרחיק הראות, דרייווש תאב הכוח, קלאומנס השיכור והציני, הילדה החכמה גורגו, המצביאים, הנואמים והלוחמים השונים. לפעמים, אנחנו נכנסים לסיפור כאילו היינו בו ממש. הנה למשל תיאור של קרב תרמופיליי בין הספרטנים לפרסים:

לפתע הפרו את דממת הבוקר רחשים דקים ועמומים מחלקו העליון של השביל. לא חצוצרות, לא תופים ולא צעקות קרב רמות, אלא רשרוש מוכר שהלך וגבר ככל שעברו הדקות. אחרי הכל, גם ההר סבל מחום הקיץ, ופסגתו כוסתה בשכבה עבה של עלים יבשים, שהתפצחו תחת עשרת אלפים זוגות רגליים. תכשיטי הזהב של בני האלמוות [יחידת העילית הפרסית] נצצו כשיצאו מבין העצים אל השמש העולה, וסינוורו את אלף ההופליטים המנומנמים שהיו אמורים לחסום את דרכם.

(ע"ע 181-182)  

Scene of the Battle of the Thermopylae.jpg
קרב תרמופיליי – ציור של ג'ון דייויס מהמאה ה-19

בקטע אחר, בלתי נשכח של הספר, מתוארת ברית שהציעו הספרטנים בסוף המאה הרביעית לפנה"ס ליהודים דווקא. "מצאנו כתוב בדברי הימים", מסר המלך אריאוס לכהן הגדול בירושלים, "כי יושבי אשפרתא [ספרטה] והיהודים אנשים אחים המה, ואברהם אב לשניהם. ועתה כי ידענו זאת, הואילו נא וכתבו לנו השלום לכם, וגם אנחנו נכתוב לכם. גורל אחד יהיה לכולנו. מקנינו וקניינינו יהיו לכם, ומקניכם וקנייניכם יהיו לנו. ואנוכי שפטתי אל נכון להודיעכם את כל אלה" (עמ' 376).

שווים אמנם מנתח מדי פעם תהליכים, ומכיל גם פרק סיכום מצויין על האופן שבו השפיע המיתוס של ספרטה על מדינות מאוחרות בהרבה, לרבות גרמניה הנאצית, אולם עיקר כוחו של הספר בהצגת מבוא קריא, מרתק ומשכנע שאינו זמין בדרך כלל לקורא הישראלי. רבים אולי יחלקו עלי, אבל אני חושב שספרים כאלו, כל עוד הם נכתבים בידי חוקרים ששולטים במקורות הראשוניים, הספרותיים והארכיאולוגיים, ובשפה היוונית העתיקה, חשובים הרבה יותר מעוד מחקר מדעי סטנדרטי. זה יהיה אולי מדויק יותר, אבל יקראו אותו רק מומחים מעטים לתחום, בעוד הציבור הרחב, זה שממנו אמור לצאת דור ההיסטוריונים העתידי, יתרחק עוד ועוד מההיסטוריה העתיקה. בר עצמו מודע לכך שספרו הוא שער לנושא. "ההיסטוריה העתיקה", הוא כותב, "נותרה חבויה מפני הסקרנים שאינם בקיאים בנכבי הספרות והמחקר, ואני מאמין שתפקידי כהיסטוריון – אולי ייעודי – אינו לאצור את הידע שרכשתי במשך השנים אצלי או אצל עמיתיי. אף על פי שכל שורה נכתבה בעזרת ארגז הכלים של היסטוריון, הספר שווים לא נועד להיות ספר מחקרי לסטודנטים להיסטוריה או לימודים קלאסיים, אלא דווקא לקהל הרחב-  אלה שאין להם גישה לתחומים הללו מתוקף עיסוקם או השכלתם תקוותי היא שהספר הזה ישמש כרשת שתלכוד את הדור הבא של היסטוריונים." (עמ' י)

ואכן, הספר של בר – ואין לי מילים להדגיש עד כמה הוא בהיר, קולח, יפיפייה ולפרקים אף פיוטי – פותח שער מצויין להיסטוריה היוונית העתיקה. אלו שרוצים לקרוא למען ההנאה יוכלו להסתפק בו, אבל המעטים שיחפצו ללכת במורד השביל ירימו מהמדף ספרי המשך קשים ותובעניים יותר, אולי את יצירות המופת הקלאסיות עצמן: היסטוריה של הרודוטוס, החוקר ומספר הסיפורים הפיוטי, את תולדות מלחמת פלופונס של תוקידידס הריאליסט, השנון והציני, את מסע הרבבה ההרפתקני של כסנופון, הביוגרפיות המפוקפקות מה של פלוטרכוס, כתבי אפלטון, המחזות של אוריפידס, אריסטופנס, אייסכילוס וסופוקלס, האיליאדה, האודיסיאה וספרי המיתוסים של הסיודוס. אותם קוראים יוכלו אולי לקרוא את ספרו של משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ואת ספרו של אפרים דוד על הדמוקרטיה האתונאית, כדי לקבל שוב את הסיפור של בר בגרסה מורחבת שמביאה בחשבון מחלוקות, פינות לא נהירות וממצאים ארכיאולוגיים מורכבים. משם ימשיכו אולי לשיבותיו של אודיסיאוס, מחקרו של עירד מלכין, שמציג את המיתולוגיה היוונית על רקע גלי ההגירה של יוונים ברחבי הים התיכון, לספרו של מוזס פינלי המנסה לשחזר את עולמו של אודיסיאוס בהתאם לממצאים הספרותיים והארכיאולוגיים, וממנו לספרות שלא תורגמה, וזמינה באנגלית ובשפות אחרות. ההיסטוריה העתיקה היא אוקיאנוס שאין ערוך לעומקו. אולם דווקא בקרבת החוף, האלמוגים והדגים צבעוניים ומרהיבים. משם יוכל מי שירצה לקחת נשימה עמוקה, לשחות למרחבי הים ולצלול למעמקים.

מבחן התפוז: מהי פקודה בלתי חוקית בעליל?

דמיינו לעצמכם שאתם חיילים שמתאמנים בפרדס ביום חם, ואז קורא לכם המפקד לצד הדרך וממתיק אתכם סוד. "מה דעתכם", הוא אומר, "לקטוף לי כמה תפוזים מהעץ? פספסתי ארוחת צהריים ואני מאד רעב." אתם מוחים ואומרים שהפרדס פרטי ומדובר בגניבה. המפקד מתעצבן. "בפקודה, חיילים!" הוא שואג, "אני יודע שזו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים." אם מילאתם את ההוראה, האם ניתן להרשיע אתכם בקיום פקודה בלתי חוקית בעליל שמתנוסס מעליה דגל שחור? ינשוף צבאי מדריך אתכם בנבכי הפקודות הבלתי חוקיות בעליל, ומבטיח לכם הפתעות. מה אמר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס בנושא? מדוע חיילים יפנים היו מוכנים למלא פקודה לרצוח את ראש הממשלה? ולבסוף, חידה קטנה על פרקליט ממולח ועולה חדש שמסתבכים קשות וזקוקים לעזרתכם.

לתפוז המצולם אין קשר לכתבה. Credit: Robeo123, depositphotos.com

באוקטובר 1956, רצחו חיילי משמר הגבול 48 גברים, נשים וילדים בכפר קאסם בטענה שהפרו עוצר, למרות שחזרו מהשדות מבלי לדעת על קיומו. כתוצאה מהפרשה, נכנס לתודעה הישראלית המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל": הוראה צבאית שאסור לחייל לקיימה, ואם ימלא את הפקודה, יעמוד לדין ביחד עם המפקד שנתן אותה. המושג הזה, כמובן, בעייתי מאד, מפני שאיש לא מצפה מחייל לבדוק בנרות חוקיות של כל פקודה שהוא מקבל בכל נקודת זמן. לרוב, חייל יקבל פטור מאחריות פלילית גם כשימלא פקודות בלתי חוקיות. עליו להתלונן לאחר מעשה – והמפקד ייענש. רק במקרים חריגים בחומרתם – אלו של פקודה בלתי חוקית בעליל – חייב החייל לסרב. בפסק הדין של כפר קאסם, תיאר בית המשפט את האופן שבו ניתן לזהות את יסוד העלילוּת, שמטיל אחריות פלילית לא רק על הקצין נותן הפקודה אלא גם על כל החיילים שימלאו אותה:

סימן היכרה של פקודה "בלתי חוקית בעליל" – מן הדין שיתנוסס כדגל שחור מעל לפקודה הנתונה, ככתובת אזהרה האומרת: "אסור!". לא אי חוקיות פורמלית, נסתרת או נסתרת למחצה, לא אי חוקיות המתגלה רק לעיני חכמי משפט חשובה כאן, אלא: הפרת חוק גלויה ומובהקת, אי חוקיות ודאית והכרחית המופיעה על פני הפקודה עצמה, אופי פלילי ברור של הפקודה או של המעשים שהפקודה מצווה לעשותם, אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת – זוהי מידת אי החוקיות הדרושה כדי לבטל את חובת הציות של חייל ולהטיל עליו את האחריות הפלילית למעשיו.

Credit: Gina Sanders, depositphotos.com

במהלך משפט כפר קאסם היו כאלו, לרבות משפטנים, שניסו לכפור במושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל" וטענו שהוא יחריב את הצבא. חייל, הם טענו, חייב למלא כל פקודה, אפילו בזמן מלחמה. מדובר, כמובן, בטענה מגוחכת. מושג ה"פקודה הבלתי חוקית" בעליל קיים כמעט בכל צבא מודרני, והעדרו עלול לגרום לעיוותים קשים. לא מדובר רק בהגנה על אזרחים חפים מפשע בזמן לחימה אלא בעצם סדרי המשטר של הצבא והמדינה. אם חייל חייב לבצע כל פקודה, מי למשל ימנע ממפקד זוטר לצוות על חייליו לירות למוות באלוף הפיקוד, בשר הביטחון או בראש הממשלה? לא מדובר בתרגיל תיאורטי: זה בדיוק מה שקרה בשנות השלושים בצבא היפני, כוח מזויין שביטל ביודעין את נהלי הפקודה הבלתי חוקית בעליל. לא רק שחיילים מילאו פקודות להתנקש בפוליטיקאים, אלא זכו ביחס סלחני מאד מהממונים עליהם לאחר שעשו זאת. בסקרים, אמרו רבים מהם שגם בעתיד, אם יקבלו הוראה להתנקש בראש הממשלה, ימלאו אותה ללא היסוס. אולי מסיבה זו, אפילו גרמניה הנאצית שמרה על דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל שקיבלה בירושה מהקיסרות הגרמנית ומרפובליקת ויימאר. לא מדובר במורשת גרידא. ב-1944 כתב שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס את הדברים הבאים:

אין חוק צבאי שמתיר לחיילים לבצע פשעים נתעבים ולקבל פטור מעונש תוך האשמת המפקד הממונה עליהם [שנתן להם הוראה והם היו חייבים לציית לה]. זאת במיוחד כשהפקודה סותרת באופן ברור וגלוי כל כלל מוסרי אנושי וכל נוהג בינלאומי של מלחמה.

"אין חוק צבאי המתיר לחיילים לבצע פשעים נתעבים" – שר התעמולה הנאצית יוזף גבלס

גבלס, בצביעותו הרבה, לא התייחס כמובן לפקודות לרצוח יהודים, להרעיב למוות שבויי מלחמה, להמית נכים בזריקות רעל, או ליתר התועבות שהיו נהוגות בגרמניה הנאצית, אלא לטייסים בריטים ואמריקאים שנפלו בשטח הרייך לאחר שניסו לבזוק אזרחים גרמנים במכונות ירייה. לטייסים הללו, טען, לא עומד פטור מחובת הציות מפני שמילאו פקודות בלתי חוקיות בעליל, ולכן יש להוציאם להורג. באופן אירוני, לאחר המלחמה חזרה הצביעות הזאת כבומרנג לנאצים עצמם, הן במשפטי נירנברג והן במשפט אייכמן. התובע גדעון האוזנר הדגיש כי לנאשם לא עומד פטור "ציות לפקודות" מפני שרצח יהודים היה בלתי חוקי בעליל, אפילו לפי סעיפי ה"עלילוּת" שנותרו בספרי החוקים של הוורמאכט והס"ס. האוזנר כמובן ביסס את עיקר טיעונו על החוק הישראלי, ועל חוקים טבעיים ובינלאומיים, אולם בהתייחסו לדיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל בגרמניה הנאצית, נעץ מסמר נוסף בארונו של אייכמן. בשולי הדברים, מעניין לומר שבפסק הדין של אייכמן, ציטטו השופטים את פרשת כפר קאסם כתקדים.

לשוב ולהדגיש: דיני פקודה בלתי חוקית בעליל קיימים בכל צבא כמעט. הצבאות היחידים שביטלו אותו, למיטב ידיעתי, היו הצבא הקיסרי היפני (בתקופות מסויימות) והצבא המאואיסטי הסיני. בצבא האדום הסובייטי חוקי העלילוּת היו קיימים, אולם הוצבו בפניהם כל כך הרבה מכשולים משפטיים עד שהפכו לאות מתה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא המעניין באמת. איך, למעשה, מבחינים האם פקודה היא בלתי חוקית בעליל, בעיקר במקרים "אפורים" וסבוכים יותר מרצח קר דם של אזרחים חפים מפשע? כאן, מטאפורת הדגל השחור של כפר קאסם עלולה להתערפל ולהסתבך. מה, לדעתכם, יהיה דינו של חייל שקטף עבור מפקדו תפוזים מפרדס פרטי? האם יש להרשיעו בגניבה? אם אתם חושבים שלא, מה עם מצב שבו המפקד אומר לחייל "אני יודע שזו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים"? ומה עם חיילים שנהגו במהירות מטורפת בכבישים עירוניים רק כי קיבלו הוראה ממפקדם, ואז גרמו למותו של ילד או קשיש? בתי דין צבאיים בישראל התמודדו גם עם חיילים שקיבלו פקודה לגנוב ציוד ממחסן של יחידות אחרות, או לחבל במנועי טנקים בסדנת חימוש בכדי להפחית את עומס העבודה. בכל המקרים הללו ברור שיש להרשיע את המפקדים, אבל השאלה המעניינת באמת היתה האם גם החיילים חייבים בדין למרות ש"רק מילאו פקודות".

אם תקבלו פקודה לחבל בטנק, האם תבצעו? בתמונה: הנשיא אפרים קציר ושר הביטחון שמעון פרס בוחנים טנקים בבסיס של חיל החימוש. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית.

אם השופטים יכריעו בכל אחד מהמקרים שלהלן רק באמצעות האינטואיציה, הדבר ייצור אווירה בלתי נסבלת בצבא. הרי כל מטרתם של דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל היא ליצור וודאות כלשהי, לאפשר לחייל לקיים טווח רחב מאד של פקודות בלי לחשוש מהעמדה לדין, תוך ידיעה ברורה מתי עליו לסרב. מפס"ד כפר קאסם, למשל, אפשר להפיק לפחות שני מבחנים שונים של בירור עלילוּת: מבחן אובייקטיבי ומבחן סובייקטיבי. בואו נחזור למילות המפתח מפסק הדין:

אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת.

אם נפעיל מבחן אובייקיטיבי, נגיע למסקנה שאי החוקיות שהופכת פקודה לבלתי חוקית בעליל היא כזו ש"תדקור את העין ותקומם את הלב" לכל חייל צה"ל סביר, אבל לא בהכרח לנאשם. אחרי הכל, יתכן שהעין שלו "עיוורת" או שליבו "אטום ומושחת". כלומר, אם החייל פסיכופט, או מחזיק בדעות פוליטיות קיצוניות, ולכן אי החוקיות של הפקודה לא היתה ברורה לו, הדבר לא ישמש כהגנה. לעומת זאת, אם נפעיל מבחן סובייקטיבי, הדבר החשוב ביותר יהיה הלך המחשבה של החייל עצמו. האם היה ברור לו, אישית, שרצח אזרחים, גניבת תפוזים, נהיגה במהירות מופרזת או גניבה מסדנת חימוש הם בלתי חוקיים בעליל, ובכל זאת ביצע את הפקודה? בפרשת התפוזים, למשל, אם המפקד אומר לחייל, "כן, זו גניבה, אבל בא לי לאכול תפוזים", הדבר מספיק בכדי להוכיח שגם החייל היה מודע, סובייקטיבית, לאי החוקיות של הפקודה. בואו נעיין לרגע במבחן הבא, שעיבדתי מתוך אחד המאמרים בנושא:

לפנינו שני חיילים, יוסי ומשה.

יוסי הוא עורך דין מלומד מהפרליקטות הצבאית. יום אחד הוא מקבל פקודה בלתי חוקית, אך כזו מעורפלת ומסובכת, שחייל צה"ל רגיל לא יבחין באי חוקיותה. יוסי מבחין מיד באי החוקיות בשל השכלתו המשפטית, ובכל זאת ממלא את הפקודה בכדי למצוא חן בעיני מפקדיו.

משה הוא עולה חדש מאתיופיה, שהגיע לארץ לפני שלושה ימים ומיד חוייל וגוייס לצה"ל. מספר שעות לאחר שהגיע לצבא, קיבל ממפקדו בבקו"ם פקודה בלתי חוקית, שכל חייל צה"ל סביר היה מבחין מיד באי חוקיותה. אבל משה, שאינו שולט בשפה העברית וממילא לא מכיר את ההוויה הישראלית, לא מודע לאי החוקיות של הפקודה וממלא אותה.

מי מבין השניים, יוסי או משה, נושא באחריות פלילית בגין קיום פקודה בלתי חוקית בעליל? ואולי שניהם גם יחד?

קוראי הינשוף מוזמנים לענות על השאלה הזאת.

מכונית הצעצוע: מה גורם למרגלים לבגוד?

מה גורם למרגלים לבגוד? אלו שמתבוננים בעולם הביון מבחוץ חושבים שמדובר בכסף, טובות הנאה, תענוגות ואידיאולוגיה, אך זו אינה האמת כולה. בפועל, הבגידה היא ניסיון נואש להתגבר על חוסר האונים האנושי, על האפרוריות, על השגרה, ולנסות להשיב לעצמך את תחושת השליטה באירועים שמעבר לכוחו של האדם היחיד. אולם האם זו אמת, או שמא אשלייה? הינשוף על מרגלים מפורסמים, אמיתיים ובדיוניים, בוגדים ומכוניות צעצוע.

תמונת אילוסטרציה. Credit: Golyak, depositphotos.com

בספרו הקלאסי, מלחמה ושלום, כתב הסופר לב טולסטוי כי אפילו מנהיגים "דגולים" כמו נפוליאון, הבטוחים שהם מניעים את מהלך ההיסטוריה וקובעים את גורלן של מדינות ואומות, נהנים ממידה פחותה בהרבה של שליטה מאשר הם מדמיינים לעצמם. למעשה, הם נלחצים בידי נסיבות, החלטות של אינספור אנשים אחרים ודינמיקה של אירועים. המנהיגים הללו, בפראפרזה על טולסטוי, דומים במידה רבה לילדים הנוהגים ברכב צעצוע, מסובבים את ההגה ובטוחים שהם הם מניעים את מה שבפועל זז עקב כוחות חיצוניים.

ואם מנהיגים, שכביכול נמצאים ממש בצמרת, אז בוודאי אנשים שמאיישים שלבים נמוכים יותר של ההיררכיה. שרים חדשים, למשל, בטוחים לפעמים שיוכלו להניע רפורמות מרגשות ברגע שהם נכנסים למשרד, ואז נתקלים באילוצים של המציאות ושל שירות המדינה. בסדרה הקומית הבלתי נשכחת, פולישוק, אומרת בכירת המשרד לקידום חברתי, שמחה בכור-קטן, לשר פולישוק כי אסור לו "להזיז מהדק ממקום למקום" בלי אישור של הצוות: שיסתובב במסיבות עיתונאים וייתן להם לעבוד. גם שרים במציאות גילו פעמים רבות כי מעבר למכסת מינויים מצומצמת, הם כפופים לחובות מכרזים למיניהם ולנהלי נציבות שירות המדינה, שקשה להם לפטר עובדים בעייתיים, ושעובדי הציבור יכולים לגרור רגליים בכל הנוגע לרפורמות שהם לא מעוניינים בהן. לא סתם אביגדור ליברמן, למשל, ביקש לא רק את משרד האוצר אלא את כל מוקדי הכוח הכלכליים גם יחד כדי שיוכל להניע לפחות חלק מהמהלכים שהוא רוצה לקדם. עכשיו דמיינו לכם שר כמו עיסאווי פרייג', שנכנס למשרד לשיתוף פעולה אזורי מלא חלומות על פרוייקטים נוצצים עם אבו מאזן, ירדן ומצרים, וגילה שמותר לו לעשות מעט מאד, ומה שכן נעשה, משרד החוץ ייקח עליו את הקרדיט. התופעה הזאת מתרחשת, כמובן, בכל הדרגים. כמה פעמים נכנסתם למקום עבודה חדש, בטוחים שתוכלו לעשות דברים מסעירים ולהניע מהלכים דרמטיים, ואז גיליתם את שלל ההגבלות מהממונים עליכם, מעמיתיכם ואפילו מהעובדים הכפופים לכם? ככל שמדובר באנשים חרוצים, אנרגטיים ויוזמים, הפער בין החלום לעשות, לדחוף ולשנות, להניע מהלכים ולחוות הרפתקאות מקצועיות מסעירות, ובין המגבלות בפועל, יוצר תמיד תסכול, בכל הדרגים ובכל מקומות העבודה.

ככל שחקרתי שירותי ביון, נוכחתי לדעת שהתופעה הזאת קיימת שם ביתר שאת. יש מעט מאד מקומות עבודה, שהתדמית שלהם נוצצת כמו זו של שירותים חשאיים, ומעט מאד מקומות שהפער בין הדמיון למציאות הוא כל כך גדול. תעיפו מבט פעם בסרטוני התדמית של השב"כ והמוסד, שמבטיחים למגוייסים הרפתקאות נוסח ג'יימס בונד.

"עוד יום שגרתי" – סרטון תדמית של השב"כ

בארגונים הללו, אין ספק, יש אנשים שחווים דברים מדהימים, אולם אפילו מידה השליטה שלהם באירועים מוגבלת מאד. ועל כל אדם שמעורב במבצעים "מעבר לכל דמיון", יש רבים שעושים עבודות אפורות ומשעממות. אמנם גם המשימות ה"אפורות" הללו הן חלק משלם גדול יותר, אבל בגלל המידור והסודיות, העובדים היחידים בדרך כלל לא רואים את התמונה המלאה. אלו שמגיעים לדרגים הגבוהים ביותר, הם גם אלו שנתקלים בקירות הכואבים של גבולות הכוח. פעם, שמעתי את ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו בהרצאה בהרווארד. בתשובה לשאלה של סטודנטית סינית על המבצעים החשאיים וההתנקשויות של המוסד, הוא הודה שהתועלת של כל אלו מוגבלת, אולם הם חלק ממשחק ארוך טווח שבו כל צד מנסה להשיג נקודות על חשבון היריב. במחקר פנימי של המוסד על המבצעים החשאיים נגד המדענים הגרמנים במצרים בשנות השישים, הובע התסכול הזה במילים יותר חריפות:

להבדיל ממבצעים רבים אחרים, פרשת המדענים משאירה הרגשת חוסר סיפוק. הרבה טרחה, סערות, משברים; הרבה מבצעים מסובכים, מסוכנים ונועזים – ברובם מוצלחים – ובסוף לא ניתן לנו הסיפוק שפעולות המוסד, במערכה שנמשכה שש שנים, היא [כך במקור] שהביאה לסיכול הסכנה. היתה זאת מערכה ארוכה ומייגעת ובסופה – מידה של תסכול… הסכנה פגה מעצמה.

הדמיון שלכם הוא המציאות שלי – סרטון תדמית של המוסד

סופרי הריגול הטובים יותר, שחלקם היו קשורים לשירותים חשאיים והכירו אותם היטב, השכילו להראות כיצד התסכול הזה, ותחושת חוסר השליטה, עומדים מאחורי בגידה של מרגלים במעסיקיהם ובמדינותיהם. ראובן וייס, חוקר ספרות מבריק מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כתב כי ברבים מהספרים הללו, עצמיותו של המרגל נשחקת מסיפורי כיסוי והחלפת זהויות חוזרת ונשנית, עד שהוא משתוקק להשיב לעצמו את זהותו באמצעות בגידה. אקט הבגידה מחזיר למרגל את תחושת השליטה. הנה, במקום להיסחף ממשימה למשימה, ממקום למקום, הוא בוחר באופן עצמי ורצוני את נאמנותו, ומתמרן אחרים במקום שהם יתמרנו אותו.

"החפרפרת", אותו בוגד אולטימטיבי בספרו של ג'ון לה-קארה, פחח, חייט, חייל, מרגל, הוא דוגמא מובהקת לתופעה (דמותו, דרך אגב, מבוססת על בוגד אמיתי: הרולד "קים" פילבי ששימש סוכן חדירה סובייטי בשירות הביון הבריטי MI6). כביכול, למה שיבגוד? החיים היטיבו איתו. לה קארה מספר לנו שהוא שייך למשפחה אריסטוקרטית בריטית, אביו שופט בבית המשפט העליון, אחיותיו היפיפיות נשואות כולן לבני אצולה, יש לו כסף למכביר, משרה בכירה בשירות חשאי שרבים יחלמו עליה, פילגשים ומותרות ככל שירצה, ואפילו רישיון לא רשמי לעבור על החוקים ההומופוביים של התקופה בלי להיענש. בפועל, ה"חפרפרת" מרגיש שהוא נסחף אחרי האירועים ולא שולט בהם. ה"כיכר", בן דמותו של ה-MI6 בספרי לה קארה, הוא שירות ביון מאפיר ושוקע, שאיכות המקורות שלו הולכת ויורדת. "אנחנו מאבדים את מחייתנו ואת כבודנו העצמי, סבלנו די", אומר אחד מהבכירים לראש הארגון. אולם השקיעה הזאת אינה קשורה רק לחסרונותיהם של מנהיגי הארגון, אלא לתהליך שקיעה בלתי נמנע של אנגליה עצמה, שהפכה לאחר מלחמת העולם השנייה ממעצמת על, אימפריה השולטת בימים, למדינה אירופית קטנה, מוכה ועייפה. הקומוניזם הסובייטי כל כך מפתה בעיני "החפרפרת", אותו אריסטוקרט בריטי חובב סדר ואסתטיקה, בדיוק בגלל תחושת השליטה שהוא משדר. מי יכול בכלל להשוות את מצעד הקדמה הקומוניסטי, שהכל בו מאורגן, מתוקתק ומסודר, למשרדי הביון הבריטיים המרקיבים, שאפילו מרכז העצבים שלהם מצחין מהזנחה וריח מתקתק של תה יסמין מלוכלך? באמצעות בגידתו, ה"חפרפרת" חש שהוא הופך משחקן סביל גרידא לדמות פעילה המשנה את מהלך ההיסטוריה.

"הייתי צריך לבחור צד, ג'ורג', והמערב הפך להיות כל כך מכוער…" דבריו של הבוגד ב"חפרפרת" (פחח, חייט, חייל מרגל) מאת ג'ון לה קארה.

אם נעבור מהספרות לעולם האמיתי, הרי התשוקה להשיב לעצמך את תחושת השליטה אופיינית לכמה מהבוגדים, החפרפרות והעריקים המפורסמים ביותר בעולם הריגול. ב-1954 ערק ראש השב"כ המערב גרמני, אוטו יוהן, למזרח גרמניה (פרשה שכתבנו עליה כבר בינשוף), ואמר במסיבת עיתונאים כי מאס בנאצים לשעבר ששורצים במסדרונות השלטון של הרפובליקה הפדרלית. יוהן, לוחם התנגדות וחבר לשעבר במחתרת האנטי-נאצית ברייך השלישי, אכן תיעב את אותם נאצים לשעבר, שהרימו את ראשם והפלו אותו ואת חבריו על כל צעד ושעל. תפקידו כראש המודיעין המסכל, "המשרד להגנת החוקה", היה בדיוק לבלום את אותם אנשים ולמנוע מהם להפוך את מערב גרמניה ל"רייך רביעי", אולם הוא חש שאלו חותרים תחתיו ומסכלים את עבודתו, אפילו מתוך המודיעין המסכל פנימה. לא סתם חצה את הגבול למזרח ברלין לאחר טקס הזיכרון לגיבורי ניסיון ההתנקשות בהיטלר ב-20 ביולי 1944, שמילא אותו בתחושות נוסטלגיה, חרטה והחמצה. ואז, כשהסובייטים הציעו לו להגיע לפגישות במזרח ברלין בכדי "לתווך" בין שני הגושים, הוא חש שיוכל להחזיר לעצמו את תהילת העבר ולשוב ולשלוט במהלך האירועים. האם המחתרת האנטי-נאצית לא היתה גשר בין מזרח ומערב? מיד כשהגיע למזרח ברלין, יוהן סומם ונחטף, ונאלץ להפוך לפיון תעמולה סובייטי מן המניין. תחושת השליטה במהלך האירועים היתה, כמובן, מזוייפת.

מנגד, הסובייטים גייסו גם נאצים לשעבר משירות הביון המערב גרמני, ותיקי ס"ד שהתברגו במשטר הדמוקרטי החדש. חלק מהבוגדים הללו, כמו הבריון האנטישמי הנס קלמנס שנודע בקרב קורבנותיו היהודים כ"מתאגרף", חשו מופלים ומודרים במערב גרמניה. כמעין תמונת מראה לזעמו של אוטו יוהן, קלמנס חש כי שירות הביון המערב גרמני אמנם מעסיק קציני ס"ס לשעבר, אולם כדי להימנע ממבוכה שומר אותם בתפקידים זוטרים ולא מספקים, לרוב בכל מיני משרדים נידחים ומרוחקים. "אנחנו מופלים", אמר, "ביחס ללוחמי ההתנגדות". מלבד זאת, חש גם תשוקה עזה להיות, פעם אחת ולתמיד, בצד הנכון של ההיסטוריה. הקומוניזם דוהר, וידרוס בסופו של דבר את הדמוקרטיות המערביות. "כגרמני, הפסדתי בשתי מלחמות עולם", אמר לחוקריו לאחר שנתפס. "במלחמת העולם השלישית, אני רוצה להיות בצד המנצח."

תשוקת השליטה הזאת בלטה אפילו יותר בסיפורו של היינץ פלפה, עמיתו של קלמנס בס"ד ואחד מגדולי סוכני החדירה הסובייטיים במלחמה הקרה. מפעילו של פלפה בקג"ב, ויטאלי קורוטקוב ("אלפרד") נתן לו להרגיש שהוא לא רק עובד עבור כסף. כמובן שהתמורה הכספית, הן במקרה של פלפה והן במקרים אחרים, היתה חלק חשוב מהעניין, אבל בשום פנים ואופן לא בלעדי. קורוטקוב, קצין ביון מקסים, יפה תואר ודובר גרמנית שוטפת, נתן לפלפה להאמין, באינספור ארוחות מפוארות עם יין ומטעמים, כי הוא "סוכן עצמאי" שמתמרן הן את המערב והן את המזרח, הן את ארצות הברית והן את ברית המועצות. פתאום, הוא הפך מקצין ביון שעבודתו בעיקר משרדית, לסוכן-על של המלחמה הקרה. פלפה אמנם גרם נזק אדיר לארצות הברית ומערב גרמניה, הסגיר מאות סוכנים, מסר כ-15,000 מסמכים וסיכל מבצעים אינספור, אולם בפועל תומרן יותר מאשר תמרן. כאשר הסובייטים הרגישו כי מיצה את עצמו, הסגירו אותו בלי היסוס בכדי ליצור שערוריה פוליטית שתפגע בשירות הביון המערב גרמני. לאחר מכן דאגו לשחרר אותו בעסקת שבויים, והבוגד המפורסם סיים את הקריירה שלו בתפקיד לא מרגש בעליל של מרצה לקרימונולוגיה במזרח ברלין.

Spion ohne Grenzen: Heinz Felfe - Agent in sieben Geheimdiensten (German Edition) מאת [Bodo V. Hechelhammer]
רצה להשיב לעצמו את תחושת השליטה – היינץ פלפה, כאן בשער הביוגרפיה החדשה שלו מאת בודו הכלהאמר.

גם את "המלאך", אשרף מרואן, חתנו של נשיא מצרים נאצר שריגל עבור המוסד, אפשר להבין דרך המשקפיים הללו. במשך שנים התווכחו בישראל האם מרואן היה אכן סוכן ישראלי, או סוכן כפול מצרי. המסמכים שנחשפו לאחרונה, יש לציין, נוטים בעיקר לאופציה הראשונה. כפי שכותב אורי בר יוסף, קשה להאמין שהמצרים היו מוסרים במכוון לישראל את תוכניות ההתקפה שלהם, פרוטוקולים של שיחות מדיניות רגישות ואינפורמציה צבאית ופוליטית יקרה מפז, רק כדי להטעות אותה בנוגע לשעת ההתקפה (אפילו לא התאריך!) במלחמת יום כיפור. אולם ממעקב אחרי דמותו של מרואן, כפי שהיא משתקפת בביוגרפיה של אורי בר יוסף, המלאך, נראה כי הוא תפס את עצמו כמי שמתמרן בין שתי האויבות המושבעות, ישראל ומצרים, ומכוון את היחסים המדיניים והצבאיים ביניהן כרצונו. בתקופה שיצר קשר עם המוסד הוא היה, בעיקר, בן המשפחה הדחוי של נאצר, שעבד במשרה משעממת בלשכת הנשיא והרוויח משכורת נמוכה שלא הספיקה לחיי התענוגות שחמד לעצמו. אולם המוסד הבטיח לו לא רק כסף, אלא גם תחושה של הרפתקאה ושל שליטה על מהלך האירועים. כאשר קיבל תפקיד בכיר ומספק הרבה יותר בחוג הפנימי של הנשיא סאדאת, יורשו של נאצר, הוא התמכר כבר לסם ההרפתקה, לאשליית הסוכן החופשי שנע בין הצדדים הניצים.

נע כסוכן חופשי בין הצדדים הניצים – טריילר לסרט "המלאך" על חייו של אשרף מרואן

אלו, כמובן, רק שתי דוגמאות. בספרו, המשחק הגדול: המיתוסים והמציאות של עולם הריגול, מראה פרדריק היץ כיצד התשוקה להשיב לעצמך את השליטה אפיינה גם בוגדים מפורסמים אחרים בעולם הריגול, כמו אלדריץ' איימס ורוברט האנסן, שתי החפרפרות הידועות לשמצה שריגלו עבור ברית המועצות ב-CIA וב-FBI. אולם, כפי שכותב גם ראובן וייס על המקרים הספרותיים, תחושת השליטה הזאת היתה תמיד אך ורק אשלייה. כמעט כל המרגלים שחשבו שהם מתמרנים הן את מעסיקיהם הישנים והן מעסיקיהם החדשים, גילו – מאוחר מדי – שתומרנו בעצמם, ושמידת השליטה שלהם בפועל על מהלך האירועים היתה אפסית. קים פילבי נאלץ לבלות את שארית חייו בדירה אפרורית במוסקבה, בלי הרפתקאות וריגושים, וגילה שברגע שערק ל"גן העדן של הפועלים והאיכרים" אף אחד כבר לא סופר אותו. היינץ פלפה תומרן על ידי קורוטקוב, ולא תמרן אותו. בניגוד לאחרים, אשרף מרואן השפיע במידה מסויימת על יחסי ישראל ומצרים, אולם גם כאן, השפעתו היתה קטנה יותר מאשר דמיין, והישראלים ראו אותו כמקור בראש ובראשונה, ולא ממש כבן שיח פוליטי.

הסיבה לאשלייה של כל אותם מרגלים שערקו, היא שתחושת השליטה תמיד נראית חזקה יותר כשאתה מסתכל מבחוץ ולא מבפנים. בדיוק כפי שמתבונן על משרד ממשלתי מבחוץ חושב לפעמים שהשר הוא שליט כל יכול, אבל השר ויועציו מודעים היטב למגבלות שמעיקות עליהם מכל עבר, כך בוגדים כמו פילבי, פלפה (או החפרפרת של ג'ון לה קארה) רואים את האילוצים וחוסר השליטה בשירות המערבי שהם עובדים בו. הם מפרשים את המגבלות שהם נתונים בהן כשקיעה וניוון, ומביטים בקנאה על שירות הביון היריב, שנראה מרחוק כמונוליט מרגש, רב עוצמה וכל-יכול. הם חושבים כך, רק מפני שהם לא מודעים למצב הפנימי במחנה האויב, ומגזימים בתחושת השליטה שהם עשויים לקבל, כביכול, אם "יתמרנו בין הצדדים". כמובן, גם ראשי הקג"ב שמתמרנים אותם, ואפילו מנהיגי המדינות, נהנים מיכולת שליטה מוגבלת בלבד, אם מסתכלים על המלחמה הקרה בכללותה. אבל כמה קשה לבני אדם להשלים עם חוסר האונים הזה! הבגידה היא בסופו של דבר ניסיון לא מוצלח, אחד מבין רבים, להשיב לעצמך את ההגה, עד שאתה מגלה לאימתך שמדובר במכונית צעצוע בלבד.

%d בלוגרים אהבו את זה: