קטגוריה: ינשוף היסטורי

מדריך למרשל הכורסה: איך להבין מלחמות

כדי להבין מלחמות, ואת ההיסטוריה האנושית בכלל, אין די בתמונה הגדולה. ינשוף צבאי-אסטרטגי מסביר מדוע, ולוקח אתכם למסע ממלחמת האזרחים האמריקאית ועד לתאים מיוזעים של אדמירלים יפנים במלחמת העולם השנייה. מדוע הבינו את קרב מידווי באופן שגוי עד היום, מה הבעיה עם מרשלים של כורסה, ומה קורה כשגנרלים תוקפים קדימה ולא שמאלה.

Credit: Popaukropa, depositphotos.com

חובבי היסטוריה צבאית בארצות הברית יודעים לספר אחד לשני את האנקדוטה הבאה, בדרך כלל על כוסות של בירה מקציפה. כידוע, ישנם "מרשלים של כורסה" שנוהגים לנתח קרבות לפרטי פרטים בכדי להשיא עצות למצביאים שהפסידו ומתו מזמן. למשל, אנשים כאלו טוענים שהקונפדרציה היתה מנצחת בקרב גטיסברג (ואולי במלחמת האזרחים האמריקאית כולה) אם גנרל לי היה תוקף את כוחות הצפון בגזרה השמאלית ולא בגזרה המרכזית. לפי האנקדוטה, יום אחד התקבצו אלפים רבים של חובבים בכדי לצפות בשחזור השנתי של קרב גטיסברג. רגע לפני המפנה המכריע בהסתערות הכידונים של פיקט, צעק מישהו מקצה הקהל אל השחקנים שגילמו את חיילי הקונפדרציה: "שמאלה! מה אתם עושים?! תסתערו שמאלה!"

בדרך כלל נהוג לספר את האנקדוטה הזאת בכדי ללעוג לאותם חובבי היסטוריה צבאית שמתעמקים בפרטי הפרטים של קרבות על חשבון תהליכים היסטוריים רחבים וחשובים יותר. בכל זאת, היסטוריונים נוהגים לטעון שהצפון ניצח במלחמת האזרחים האמריקאית בגלל תהליכים כלכליים, היסטוריים וחברתיים ארוכי טווח, ובגלל עדיפותו הבסיסית במשאבים ובכוח אדם. גם אם לי היה מנצח בקרב גטיסברג, הצפוניים היו מגייסים צבאות נוספים ומביסים אותו בסופו של דבר. אפילו אם ההיסטוריה היתה יכולה להתפתח באופן שונה, בוודאי שזה לא היה מתרחש בגלל החלטה רגעית של מצביא בודד.

"שמאלה, תקוף שמאלה!" – שחזור של קרב גטיסברג משנת 2017

בפועל, הכתיבה על היסטוריה צבאית נוטה ללכת – למרבה הצער – לכיוון ה"תמונה הגדולה" על חשבון הפרטים. בגלל חוסר הפופולריות הכללי של התחום באקדמיה, שבו דנתי בעבר כאן בינשוף, היסטוריונים שמעזים לעסוק במלחמות חוקרים בדרך כלל את הפריפריה הרכה שלהן: תרבות, מגדר, זיכרון, השפעות כלכליות וחברתיות וייצוגים אומנותיים, בכדי להיות קרובים יותר לעמיתיהם משאר התחומים ההיסטוריים. בפני עצמה, מדובר בהרחבת דעת מבורכת. מלחמה היא אחת הפעילויות האנושיות הנפוצות והמשפיעות ביותר, ויש לה השלכות רחבות בהרבה מההיסטוריה האופרטיבית גרידא. אולם כפי שכתב קלאוזביץ, ההוגה הצבאי הגדול של המאה ה-19, הבסיס של המלחמה היה ונותר הקרב. ומי שלא מבין אותו – יתקשה להבין היבטים אחרים.

הבעיה הזאת חמורה במיוחד, כאשר חוקרים מנסים להיות "מרשלים של כורסה" ולנתח אסטרטגיה "גדולה" ותהליכים של קבלת החלטות בלי להכיר באמת את אמנות המלחמה. אחרי הכל, בכדי לדבר על אסטרטגיה לא צריך ידע טכני רב, מפני שככל שאנחנו עולים למעלה במעוף הציפור, תהליכי קבלת ההחלטות נראים פשוטים יותר. פרופ' סטיבן בידל, אחד המורים שלי בארצות הברית, אמר פעם שכל ילד יכול להסתכל על מפה גדולה של אירופה ולומר מאיפה סטלין צריך לתקוף או מאיפה היטלר צריך לתקוף. הקשיים מתעוררים כשאתה עושה את זה לא על מפה גדולה אלא על חזית של מאות קילומטרים, עם תנאים טופוגרפיים שונים ומגוונים, עם תקלות אינסופיות, קשיי שליטה ביחידות, קשר משובש וכשיורים, מפגיזים ומפציצים אותך לאורך ולרוחב. התמונה האמיתית והמבולגנת של מלחמה מורכבת מאינסוף פרטים קטנים שכאלה, ולא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות בלעדיהן. לא לחינם אמר ד"ר יגיל הנקין, מבכירי ההיסטוריונים הצבאיים בישראל, שכל מי שלא מבין באמת מה קורה בשטח, בורח למעלה ומנסה לנתח את תהליך קבלת ההחלטות.

בספרם פורץ הדרך חרב מנותצת – הסיפור הנעלם של קרב מידווי, מראים ההיסטוריונים ג'ונתן פרשאל ואנתוני טאלי עד כמה אפשר לטעות, כאשר מנסים להבין מלחמה תוך מבט בלעדי בתמונה הגדולה ובלי תשומת לב לפרטים הקטנים, הטכניים כביכול. כל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה, כמעט, מכיר את קרב מידווי (יוני 1942), ההתנגשות הימית המכריעה שסימנה את נקודת המפנה במלחמה בין יפן לבין ארצות הברית. פרשאל וטאלי טוענים, באופן משכנע, שכמעט כל ההיסטוריונים המערביים שחקרו את קרב מידווי הסתמכו על שלושה מקורות יפניים מתורגמים, כולם חלקיים ומוטים, ואחד מהם מסולף באופן קשה. מפני שכמעט כל ההיסטוריונים הצבאיים שעסקו בקרב בפירוט לא שלטו בשפה היפנית, ו/או לא טרחו להתעמק במקורות הראשוניים ובמחקר היפני, הם שכפלו את הטעויות אחד של השני. בעתיד, אני מקווה לכתוב פוסט על קרב מידווי ולהסביר חלק מהטעויות הנפוצות הללו בפירוט. כאן, מעניין אותנו יותר חטא ספציפי של רוב הכותבים על קרב מידווי: לא רק שהם הסתמכו על מקורות בעייתיים, הם גם לא שאלו את השאלות הנכונות.

למשל, היו "מרשלים של כורסה" שכתבו שאדמירל נגומו, המפקד היפני בקרב, "היה צריך" לעשות כך וכך. הם האשימו אותו, למשל, שלא שיגר גל מטוסים נגד הכוח האמריקאי בזמן. אבל מי שמבין את האופן שבו פעלו המעליות בנושאות המטוסים היפניות, וכן את הפרוצדורה של חימוש מטוסים, יגיע למסקנה שדרכי פעולה שנראות נכונות על הנייר היו בלתי אפשריות מבחינה טכנית. גם אם נגומו היה רוצה לשגר מטוסים לפני ההתקפה האמריקאית, הוא לא היה מספיק להעלות, לצייד ולחמש אותם. להבדיל, היו אלטרנטיבות זמינות שלא התאימו לדוקטרינה המקובלת בצי היפני (קרי, לפרוצדורות המלחמתיות הנהוגות במקרים כאלו). אפשר לטעון שנגומו היה יכול לשבור את הדוקטרינה, אבל מי שמנסה לעשות זאת מתעלם לא רק מהאילוצים הארגוניים שבפניהם עמד, אלא גם מכך שפעולה בניגוד לנוהל המקובל סתרה את ההרגלים של אנשי הצוות ואת האימון שלהם, ולכן היתה עלולה לגרום לבלבול ולשרוף זמן יקר שלא עמד לרשותו של האדמירל. יש כאלו שטענו שמטוסי הסיור היפניים היו "צריכים" לראות את האוניות האמריקאיות מוקדם יותר, ובתוך כך התעלמו ממצב העננות, הראות, הזווית המדוייקת של המסלול ויתר גורמים שהגבילו אותם.

הטענה העיקרית (והמשכנעת מאד) של הכותבים, היא ששחקנים היסטוריים מוגבלים בידי אינסוף פרטים קטנים שחוסמים את מרחב התמרון שלהם. לכן, לא ניתן להבין את ההחלטות הגדולות והסיבות שבגינן התקבלו בלי לשלוט בסוגיות טכניות כמו חימוש, דוקטרינה צבאית, ואפילו בלי להכיר את המרחב הפיזי של הספינות. באחד הקטעים המעניינים יותר בספר, פרשאל וטאלי משווים בין המרחב הפיזי שעמד לרשותם של אדמירלים יפנים לעומת אלו שעמד לרשותם של אדמירלים אמריקאיים. הראשונים נדחסו בחלל קטן ומחניק ובקושי היו יכולים לזוז, והאחרונים נהנו מנוחות של חדר פיקוד מרווח יחסית. כשאתה דחוק בין קצינים אחרים, שטוף בזיעה ובקושי יכול להזיז יד, שלא לדבר על לפתוח מפה לכל אורכה, היכולת שלך לקבל החלטות בקור רוח ובלחץ זמן קטנה יותר מזו של יריביך הנהנים מתנאים נוחים. אולם מי שלא טרח לברר את המבנה הפיזי של נושאות מטוסים יפניות ואמריקאיות בכלל לא מודע למגבלות הללו.

מקום דחוק לאדמירל – נושאת המטוסים היפנית אקאגי שהשתתפה בקרב מידווי, אפריל 1942

כל הדברים הללו, כמובן, משליכים גם על התמונה הגדולה ועל התהליכים שמעניינים היסטוריונים. אם, למשל, אנחנו מבינים שמטוסי הסיור היפניים לא היו יכולים לראות את הצי האמריקאי בגלל מגבלות מסלול, נוכל לשאול את עצמנו מדוע לא היו יותר מטוסים כאלו שטסו במסלולים שונים. התשובה היא שהצי היפני העדיף להשקיע את משאביו במטוסי קרב ולא במטוסי סיור שיאספו מודיעין, בחירה שהולכת אחורה לתרבות ארגונית, לתנאים ההיסטוריים שבהם הוקמו הכוחות המזויינים היפנים ולתהליכים תרבותיים של מאה שנים ויותר. כשאנחנו מכירים בכך שאופציות פעולה רבות היו חסומות בפני הקצינים היפנים מסיבות של דוקטרינה, שאי אפשר היה לשנות בלחץ זמן וברגע האחרון, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו מדוע לא אימנו אותם מראש לחשיבה עצמאית ולאלתור במקום, או לפחות לכמה דרכי פעולה במצבים שונים (מה שנקרא פיקוד מוכוון משימה, שגם עליו כתבתי בעבר בינשוף). אם נתעמק בשאלה הזאת, נראה שבתחומים מסויימים, קצינים יפנים דווקא נהגו לאלתר. למשל, בעשורים קודמים, רבים מהם סיכלו נסיונות של הממשלה והמטכ"ל להגיע להפסקת אש עם אויבים כאלו ואחרים, כי בעיניהם היה נכון יותר לתקוף. מה הן הסיבות ההיסטוריות והתרבותיות שבגינן נהוג לאלתר במצבים מסויימים, אולם חובה לשמור על החוקים והנהלים במצבים אחרים? גם התשובה לשאלה הזאת תלויה בכמה מהתהליכים המרכזיים שעברו על יפן בדרכה לעולם המודרני במאות ה-19 וה-20. מובן מאליו שלא ניתן להבין את ההחלטות האסטרטגיות ה"גדולות" של יפן במלחמת העולם השנייה, ואת השפעתן על העולם הרחב, בלי לדון במגבלות הרבות שעיצבו את ההחלטות הללו, בתהליכים ההיסטוריים ובפרטים הקטנים שבנו אותן כמו מיליוני אבנים שמרכיבות חומה.

ומה שנכון להיסטוריה צבאית, תופס באותה המידה גם לתחומים אחרים של תולדות האנושות כמו היסטוריה כלכלית, תרבותית, אינטלקטואלית ומגדרית. אם אתם רוצים להבין נושא היסטורי לעומק, אף פעם אל תסתפקו בסיכומים כלליים. מוטב לצלול לפרטים הקטנים, להתמחות בהם, ואז, בהדרגה, להתחיל ולשחזר את התמונה הגדולה על כל הניואנסים והגוונים שלה. ואם אין לכם זמן – נסו להסתמך על מישהו שעושה זאת ולא על כותבים שבסך הכל מסכמים ספרים מוקדמים יותר.

עידן הבעיות: מהפרלמנט הבריטי לפיתרון הסופי

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושצ'נקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." אבל כשמישהו אומר "הבעיה היהודית", "הבעיה הגרמנית" או ה"בעיה הערבית", למה הוא מתכוון למעשה? בספר מרתק, בוחנת החוקרת הולי קייס מתי ובאיזו צורה התחילו להגדיר קבוצות של בני אדם כ"בעיות" הזקוקות לפתרון, וכיצד הגיע ההיגיון הזה, רציונלי ושוחר טוב בבסיסו, לשיאו המחריד בפיתרון הסופי של היטלר.

Holly Case, The Age of Questions (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2020)

"כמה רבים השימושים שלך לבוקר טוב," אמר גנדלף. "עכשיו כוונתך דווקא להיפטר ממני והבוקר לא יהיה טוב עד שאסתלק ואלך."

ג'.ר.ר. טולקין, ההוביט (תרגום הטייסים)

ב-2005, השתתף נשיא אוקראינה ויקטור יושצ'נקו בטקס שישים שנה לשחרור אושוויץ. המנהיג מקייב הגיע לאדמת פולין עטור בפרחים ובתקוות, כנציגה של המהפכה הכתומה הדמוקרטית והפרו-מערבית. לצד ההתבטאויות הצפויות על זכרון השואה ומלחמה באנטישמיות, הכריז יושנקו כי "לעולם לא תהיה עוד בעיה יהודית במדינה שלי." המשפט הזה, שללא ספק נאמר בכוונה טובה, העלה קונוטציות שיש לתת עליהן את הדעת. כמו ברכת ה"בוקר טוב" מ"ההוביט" של ג'.ר.ר. טולקין לעיל, אפשר להבין אותו במספר דרכים. יושצ'נקו, מן הסתם, התכוון לכך שהיהודים האוקראינים הם אזרחים ככל האזרחים ולא "בעיה" שיש לדון בה. מנהיג אנטישמי או נאצי היה יכול לומר את אותו הדבר, ולהתכוון לסילוק היהודים בכדי להיפטר מעונשה של "בעייתם". מסיבה זו, לא מקובל היום להשתמש בביטוי "הבעיה היהודית", שנודף ממנו ריח חזק של אנטישמיות. אבל לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, הביטוי היה נפוץ להפליא, גם אצל היהודים ולא רק אצל מבקשי רעתם. תיאודור הרצל, הוגה הציונות המדינית, הציע דרכים לפתרון ה"בעיה היהודית", אותה ראה כמפתח לפתרון בעיותיה של אירופה כולה, וכמותו גם הוגים יהודים לא ציונים.

ואכן, אם נערום את הספרים שנכתבו על ה"בעיה היהודית" זה על זה, נקבל ספרייה עמוסה ומאובקת של עשרות אלפי כרכים שתוכל למלא כיכר עירונית עצומה מקצה לקצה. מסיבה זו, החוקרת הולי קייס החליטה שלא לכתוב עוד ספר על ה-Jewish Question, ובמקום זאת להסתכל על הנושא כולו מזווית מקורית ומעניינת. אם מתבוננים היטב בפוליטיקה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, היא טוענת, נוכל לשים לב שה"בעיה היהודית" בשום אופן לא היתה הבעיה היחידה. למעשה, כמעט כל נושא פוליטי, בעיקר כזה שנגע לשטחים שנויים במחלוקת, אימפריות מתפרקות או קבוצות מיעוט שנויות במחלוקת, הוגדר כ"The X Question". לצד הבעיה היהודית היו גם  "הבעיה הצוענית", "הבעיה המזרחית" (גורל שטחי האימפריה העותמאנית המתפרקת), "בעיית הנשים", "בעיית המתכת היקרה", "הבעיה ההודית", "הבעיה הבלקנית" ואין ספור ניסוחים משוכפלים מסוג זה. קייס החליטה לא להתעסק באחת הבעיות הללו באופן פרטני, אלא דווקא בניסוח. מה גרם לסופרים, עיתונאים ופוליטיקאים באינספור מדינות מערביות להתייחס כמעט לכל מחלוקת פוליטית, קבוצה לא אהודה, שטחים שגורלם לא היה ברור ואפילו משבר רפואי בניסוח של "בעיה"? כאן כדאי לשים לב, שהמילה האנגלית הרלוונטית היא Question. כמו מקבילתה הגרמנית Frage, אפשר לתרגם Question לעברית גם כ"בעיה" וגם כ"שאלה". לכן, כשאנחנו אומרים The Jewish Question אנחנו מתייחסים ל"שאלה" שיש לברר, ובו בזמן ל"בעיה שיש לפתור", בין אם בפיתרון זמני ובין אם בפיתרון סופי.

Book depicting a driven, fallible Herzl has fresh details on father of  Zionism | The Times of Israel
עסק ב"בעיה היהודית" – הוגה הציונות המדינית תיאודור הרצל

כבלשית היסטורית, הולי קייס מתחקה אחרי המקור של המושג הבעייתי. לפני המאה ה-18, היא אומרת, מי שהתייחס למשהו כ"בעיה" או "שאלה" בדרך כלל לא הניח שיש פתרון בנמצא. המונח היה בעיקר בשימוש תיאולוגי, והתייחס לסוגיות כמו "שאלת טובו של האל", שאפשר לדון בהן לנצח בלי להגיע לפתרון ברור. השימוש ב"בעיה" לתיאור סוגיות פוליטיות הגיע, היא טוענת, מהתרבות הפרלמנטרית של האימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-18, צבר הפרלמנט הבריטי כוח הולך וגובר מול המלך. זה כבר לא היה יכול להתנהג באופן שרירותי, אלא חוייב להסביר לחברי הפרלמנט באופן רציונלי את הצעדים שנקט בהם. כשנתקלה הממלכה הבריטית במשבר, ביקשו חברי הפרלמנט דו"ח מפורט על העובדות, דנו בהן בכובד ראש על כל צדדיהן, ואז ניסו להגיע להחלטה שתוביל בתקווה לפתרון רציונלי, מהיר ויעיל. בסוף המאה ה-18 נתקל הפרלמנט הבריטי בשפע של "בעיות" כאלו, מאזורים מורדים בהודו ועד "הבעיה האמריקאית", שהחמירה עד כדי כך שהובילה להתנתקות הקולוניות הסוררות מהאימפריה הבריטית. במהלך המאה ה-19, הניסוח הפרלמנטרי של "בעיה" שדנים בה ופותרים אותה באמצעות החלטה נדד מאולמות ווסטמינסטר לתרבות האינטלקטואלית של אירופה כולה, בין היתר דרך קונגרס וינה שדן בבעיות המרובות שמלחמות נפוליאון הותירו אחריהן. מכאן ואילך, צצו בעיתונות האירופיות אינספור בעיות שכאלו. "הבעיה האירית" המשיכה, למשל, לייסר את אנגליה לאורך המאה כולה, ואיתה גם "הבעיה הגרמנית" (כלומר, השאלה מי יצליח לאחד את גרמניה ובאלו תנאים), "הבעיה המזרחית" של שטחי האימפריה העותומנית וכמובן, הבעיה היהודית.

בפרקים השונים של ספרה, מעלה קייס טיעונים שונים ביחס ל"בעיות". ראשית כל, בעיקר במאה ה-19, הדיון בבעיות נטה להיות קשור לשאלות של אמנספיציה ושחרור. ה"בעיה האירית", למשל, עסקה במידת האוטונומיה והעצמאות שתינתן לאירלנד מהדיכוי הבריטי, וכך גם בעייתם של העמים הנוצריים שנאנקים תחת עול השיעבוד העותמאני. אפילו הבעיה הגרמנית והבעיה היהודית נתפסו, לרוב, כבעיות של שחרור עמים משועבדים: איחוד גרמני נקי מפיאודליזם, ואמנסיפציה יהודית שתגאל את העם מאפלייה, פוגרומים ודיכוי. שנית, "בעיה" הניחה במקרים רבים פתרון לאומי – אירלנד עצמאית, גרמניה שתשלוט בגורלה ותהפוך למעצמה מרכז אירופית, או עם יהודי משוחרר במדינה משלו, בהתאם לחזון הציוני של הרצל וממשיכיו.

Credit: Stuart Miles, depositphotos.com

שלישית, ברגע שהסתבר שה"בעיות" לא ניתנות לפתרון קל ופשוט, אלו שהעלו אותן שוב ושוב נכנסו להלך רוח מסוכן. ברגע שהפתרון הקל שחזו הלך והתרחק מהם, הם נטו להעלות את ההימור, לצרף בעיות שונות זו לזו, ולהגדיר אותן כגורליות, כאילו ששלום אירופה, או העולם כולו, תלוי בהן. אמנם חלק מהבעיות "נפתרו", אבל במקרה כזה, תמיד צצו אחרות, או שהשאלה הוגדרה מחדש. למשל, גם לאחר שגרמניה אוחדה, בעית "הייעוד הגרמני" במרכז אירופה טרם נפתרה. העם הגרמני אמנם חי במדינה משלו, אבל היא קטנה מאד, ואין לו מרחב מחייה שיבטיח את קיומו בעתיד. כל עוד לא תיפתר שאלת מרחב המחייה, הרי שקיומה של גרמניה עומד בסכנה והבעיה שלה לא באמת נפתרה. הייאוש מפתרון הבעיות הסבוכות הקשורות זו בזו, ביחד עם החשיבות העצומה שייוחסה להן, הובילה – בקרב רבים מדי – להלך רוח אלים ורצחני. אמנם, מעלי הבעיות הניחו שפתרונן יוביל לשלום נצחי, אבל גם שפתרון כזה מצריך בוודאות גבוהה מלחמה אפוקליפטית. אם אי אפשר להתיר את הקשר הגורדי, אולי כדאי פשוט לחתוך אותו בחרב. במובן זה, ה"פיתרון הסופי" של היטלר, השמדת היהודים כולם, לקח את ההיגיון של "עידן הבעיות" עד לקצה. היטלר הניח שהבעיה היהודית גורלית, קשורה באופן הדוק לבעיות קיומיות אחרות של גרמניה ואירופה, ולא ניתן להשיג את יתר מטרותיו בלי לפתור אותה. לשיטת הנאצים, הזמן לפתרונות חלקיים שלא הואילו במאומה חלף עבר לו. יש להגיע ל"פתרון סופי". וברגע שהשתכנעו שגירוש מוחלט מכל שטחי שלטונם אינו ריאלי מסיבות שונות, הם בחרו לקחת את היגיון עידן הבעיות עד לקצו המחריד ו"לפתור" את הבעיה של מיעוט על ידי השמדתו המוחלטת. כך, היגיון שהתחיל באופן רציונלי לחלוטין, כדרך פרלמנטרית לפתור סוגיות באופן הגיוני, הסתיים בטירוף של ארובות אושוויץ וטרבלינקה. קייס מסכמת את ספרה במילים הבאות:

השאיפה [לפתור בעיות באופן שיבטל את הסתירות ביניהן] היתה נוקבת. אבל היו גם עולם אמיתי, אנשים אמיתיים ואירועים אמיתיים… הנעליים הגדולות להפליא שהתיימרו לפתור את הסתירות המציקות על ימין ועל שמאל, נחתו לעיתים קרובות מדי, ולפעמים בעוצמה קטלנית, על ראשיהם של מצבורי הבעיות הגדולים והסבוכים ביותר: בני אדם.

כאן, אנחנו חוזרים במעגל לדבריו של ויקטור יושצ'נקו, נשיא אוקראינה לשעבר, בתחילת הפוסט. ברגע שאתה הופך קבוצה מוגדרת של בני אדם ל"בעיה", אתה עלול לסמן מדעת או שלא מדעת פתרון אלים וקטלני. הגדרת השאלה, במקרים רבות מדי, מבשרת כבר את התשובה. אולם אנחנו חיים בעולם אמיתי, שאכן מלא בבעיות שיש לדון בהן ולפתור אותן, ורבות מהן אכן נוגעות לאנשים אמיתיים. המסקנה, אולי, היא שיש להגדיר בעיות באופן חלקי, מתוחם ומוגבל ככל האפשר, ואף פעם לא לקשור אותן למהות של קבוצות. לא לדבר למשל על "הבעיה הערבית" (מושג שמשתמשים בו בדרך כלל חסידי טרנספר למיניהם), אלא על "בעית הפשע המאורגן במגזר הערבי" או על "בעיית הפיתוח של היישובים הערביים". וכמובן – להבין שבעולם האמיתי כל פתרון יהיה מעצם טבעו זמני וחלקי. השאיפה לפתרונות מוחלטים וסופיים, כאלו שמניחים מאבק אפוקליפטי שאחריו הבעיה לא תתקיים יותר, היא החריקה הראשונה של שערי הגיהנום הנפתחים לרווחה.

מאכל היוקרה היהודי: הגפילטע פיש שלא הכרתם

פסח מתקרב והגיע הזמן לדבר על כבודו האבוד של הגפילטע-פיש. שלום בוגוסלבסקי, היסטוריון, מדריך טיולים ומומחה למזרח אירופה, בטור מיוחד על מאכל היוקרה היהודי, שהפך מסיבות מוטעות לסמל לתפלות ולעוני. מדוע הגפליטע פיש אינו "אשכנזי" ואינו "רוסי", וכיצד אפשר לפענח את סודות התרבות הקולינרית העשירה שהצמיחה אותו? ובעצם, מה זה "מאכל יוקרה" ואיך קובעים שהוא כזה? ינשוף קולינרי בטור אורח מיוחד שיריץ אתכם לקערות החזרת.  

Credit: Ran Greiss, depositphotos.com

פסח מתקרב והגיע הזמן לדבר על כבודו האבוד של הגפילטע-פיש ועל מטבח מזרח-אירופאי יהודי באופן כללי. שהוא גם המטבח המסורתי היחיד שבמקום לתת לך אדג' בריאליטי בישול נשאר נלעג, מבוזה ובעיקר בלתי מובן. כמו, במידה רבה, כל דבר אחר שקשור ליהודים של מזרח-אירופה. זה לא מטבח שחייבים לאהוב, כמובן. יש מטבחים שאני, אישית, אוהב יותר. טעם אישי לא רלוונטי כאן כי קולינריה היא סיפור של גיאוגרפיה, תרבות, היסטוריה, פוליטיקה וזיכרון.

הבה נגדיר במה מדובר אבל קודם, במה לא. זה לא "מטבח אשכנזי". "אשכנז" נמצאת בין פריז לפראג. במקור אפילו פחות מזה, משהו כמו גרמניה ואוסטריה. מה שנמצא מזרחה לפראג נקרא, במערכת המושגים שהביאה לנו את המונח הזה, "כנען". זה עתיק ולא חשוב כי יהודי מזרח-אירופה היו אשכנזים מהרבה בחינות. עם זאת, עדיין מדובר בקבוצה נפרדת ושונה מיהודי מרכז ומערב-אירופה, שהסיפור שלה אחר ומה שחשוב במיוחד כשבקולינריה עסקינן – חיה במרחב תרבותי וגיאוגרפי אחר.

לא מדובר גם ב"אשכנזים" במשמעות הארצישראלית של המונח. כאן, המונח לא רק עשה סלט בין כל התרבויות של אירופה כמו שהמונח המנוגד, "מזרחים", הפך את כל התרבויות היהודיות בין מרוקו לאפגניסטן לבליל אחד, אלא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות מקומיות. זה לא שאין קשר לאירופה אבל הקשר הוא כמו בין קאובוי בטקסס לסבא של סבא שלו המהגר מאנגליה. השני לא כל כך רצה להמשיך את מה שהיה באנגליה אלא להקים משהו שונה, אם לא מנוגד, במוצהר. כך שלא הייתי מנסה ללמוד על תרבותם של יהודי מזרח-אירופה מהתבוננות ב"אשכנזים" ישראלים. בטח לא כשמדובר באוכל, שמשתנה בעקבות תנאים מקומיים מהר וחזק יותר מהרבה אלמנטים תרבותיים אחרים.

מפת ניבי שפת היידיש. האם היא תואמת את החלוקה בין "אשכנזי" ובין "מזרח אירופי"? קרדיט: Yuri Koryakov, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 3.0

זה גם לא אוכל רוסי. מדהים כמה נפוץ השימוש ב"אוכל רוסי" כמונח גנרי למטבח מזרח-אירופאי. מינוח כזה אפשר למצוא גם במקומות רציניים כמו, למשל, במוזיאון העם היהודי החדש והמפונפן במה שהיה פעם "בית התפוצות". המטבח הרוסי עצמו הוא בסיסי למדי. המטבח של האימפריה הרוסית עשיר הרבה יותר, כמובן, מפני שהוא אימץ שלל מסורות קולינריות מאזורי השליטה שלה, ובראשם מזרח-אירופה. "אוכל רוסי" מוכר לנו בעיקר בזכות המטבח הסובייטי וגם זה לא הנושא שלנו. המטבח הסובייטי הוא, בבסיסו, חלק מפרויקט התיעוש ובניית האימפריה הסובייטית בימי סטלין. יש לו קשר למסורות קולינריות מרחבי ברית המועצות אבל זה לא משהו שאפשר ללמוד ממנו הרבה על מטבח מזרח-אירופאי, בטח לא בגרסתו היהודית. מה שחשוב יותר זה שיהודים כמעט לא חיו ברוסיה עצמה עד 1917.

אנחנו בטח ובטח לא מדברים על מטבח דל, תפל ועני ובשביל להבין את זה מספיק לפתוח מפה. המפה שאנחנו פותחים כוללת את אוקראינה, בלארוס, ליטא, פולין ואזורים סמוכים כמו חלקים מרומניה והונגריה. אוקראינה הייתה האזור המיושב ביותר ביהודים, בלארוס אחריה. כשמדובר באירופה, ככל שמתקדמים מזרחה כך יש יותר יהודים – עד לגבול רוסיה שמעבר לו, כאמור, כמעט ולא היו כאלו. בואו נגיד כמה דברים על האזור הזה:

הוא אחד האזורים החקלאיים הפוריים ביותר בכדור הארץ. הדבר נכון במיוחד לאזור מרכז אוקראינה שבו נמצא כשליש מהכמות העולמית של מה שהם מכנים "צ'ורנזיום". אדמה שחורה. שכבה עבה מאוד של קרקע שהיא למעשה קומפוסט עשיר שהפך את האזור ליצואן חקלאי מהגדולים בעולם. כך הוא גם בימינו. האדמה העשירה הזאת הייתה אחת המטרות העיקריות של הנאצים במלחמת העולם השנייה. היא הייתה אמורה להאכיל את הרייך בן אלף השנים. יש באזור סוגים רבים אחרים של קרקע. חולית, ביצתית, הררית, מיוערת. האקלים נע בין ים-תיכוני בקירוב ועד צפון-אירופאי קר. ההשפעות התרבותיות כוללות, חוץ משלל הזהויות המקומיות, גם את האימפריה העותמאנית, מרכז אסיה, הקווקז, הבלקן, הונגריה, גרמניה ושבדיה. במילים אחרות, יש שם את כל התנאים לתרבות קולינרית עשירה, מעניינת ומגוונת ואין בו אף אחד מהתנאים לקולינריה דלה, אפורה ותפלה כפי שרבים נוטים לחשוב.

אחד האזורים הפוריים ביותר בעולם: אדמה שחורה אוקראינית. Credit: Lluka, depositphotos.com

בואו נדבר על התפלות, כביכול. אכן, תבלינים יבשים עם טעמים חזקים זה לא משהו נפוץ באזור. היסטורית, תבלינים כאלו היו מוצרים מיובאים ויקרים. לכן ספקטרום הטעמים שם מזכיר פחות את המטבח של דרום הים התיכון ויותר את המטבח היפני שמשום מה לא נחשב כתפל אלא כמעודן. כלומר, הטעמים הם בעיקר של חומרי הגלם כשהתיבול הנפוץ ביותר הוא חומץ, שמנים שונים, תהליכי התססה, ייבוש, כבישה, המלחה ועישון. יש מבחר גדול של דגנים. המון פטריות ופירות יער, בנוסף לסתם פירות – בעיקר משמשים, תפוחים ושזיפים. היזכרו נא בשיינה-שיינדל שיורדת על מנחם-מנדל שמנסה להביא את המכה באודסה ומפצירה בו לשכוח מהענבים הדרומיים האלה כי שום דבר לא משתווה לשזיפים של כתריליבקה. מתיקות הגיעה מירקות שורש. ה"צימעס" היהודי, תערובת של ירקות שורש מבושלים ומתובלים, היא מנה מתוקה. וכמובן שהיה דבש, שיוצא מהאזור למרחקים עוד בימי הביניים. כך שעל מטבח דל קשה לדבר, לפחות לא אם מדובר באנשים שאינם עניים מאוד.

הטעם מגיע מהמרכיבים: צימעס מירקות שורש. Credit: Finist_4

סטריאוטיפ נוסף על מטבח יהודי מזרח-אירופאי הוא שזה אוכל של עניים וגם הוא מוטעה. אמנם בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה יהודי העיירות חוו קריסה כלכלית, מכל מני סיבות. זה הניע תהליכים היסטוריים רבים שהמיידי בהם היה ההגירה העצומה לארצות הברית. אבל היסטורית, יהודים היו בני המעמד העירוני. למעשה, הם היוו כמחצית מבני המעמד העירוני למרות שהיו כ-10% מהאוכלוסייה. רובם חיו בעיירות וערים קטנות אבל היו מה שהיינו קוראים היום מעמד בינוני. מה שחשוב יותר, היות שיהודים היו בחלקם הגדול סוחרים ומתווכים בין בעלי האחוזות לאיכרים הייתה להם גישה טובה לתוצרת חקלאית מקומית וגם למוצרים מיובאים.

להחשיב גפילטע-פיש, מכל הדברים, לאוכל של עניים זה אחד הדברים הכי מופרכים. נחזור לגיאוגרפיה רגע: האזור המדובר הוא מרחב יבשתי עצום. מה שאומר שדגים זה לא בדיוק דבר שנמצא בו בשפע. פירוש הדבר הוא שיש שתי קטגוריות של דגים: דגים קטנים ודגים גדולים. דגים קטנים היו נפוצים גם כי הם זמינים יותר בנהרות ובבריכות דגים וגם כי מאוד פשוט לשמר אותם ע"י המלחה, עישון וייבוש ולשנע אותם למרחקים. זה באמת היה זול. זה מה שהיו מגישים בטברנות ליד כוסית הורילקה ויהודים ניהלו כמעט את כל הטברנות. הערינג ושות' זה חטיף שעושה אותך צמא ככה שתשתה יותר בירה וזה גם כשר כך שהוא מתאים גם לקליינטים יהודים וגם לגויים. עד היום, דג מלוח נחשב באזור לאוכל יהודי.

חטיף מצמיא בפונדקים יהודיים: דגים מלוחים ומלפפונים חמוצים עם וודקה. Credit: Andrey Cherkasov, depositphotos.com

דגים גדולים זה סיפור אחר. יש פחות מהם והם יותר יקרים. לכן גם אף אחד לא רוצה לשמר אותם כי מה עשינו בזה? בשביל זה יש דגים קטנים וזולים. אם לא משמרים אותם אז צריך לשנע אותם טריים וזה מייקר את העניין הרבה יותר. כמו שאנחנו יודעים, התנאי הראשון להפיכת מאכל ליוקרתי זה מחיר ונדירות, לא טעם. אם קוויאר שחור או כמהין היו זמינים וזולים כמו פיצה אני מניח שרובנו לא היינו עושים מהם עניין גדול וכן היינו עושים עניין גדול מפיצה אם הייתה עולה דולר לגרם. דגים לא היו רק יוקרתיים אלא גם הפגנת עושר. בחתונות יהודיות היה נהוג להגיש דגים. למעשה, זה היה נהוג כל כך שההנהגה היהודית האוטונומית הארצית, אותו פרלמנט שמכונה "ועד ארבע ארצות" והתקיים בין סוף המאה השש-עשרה לסוף המאה השמונה-עשרה, פרסם תקנות שהגבילו את כמות הדגים שמותר להגיש בחתונות. ההנהגה ראתה זאת כבזבוז, במיוחד לאור העובדה שהיא תמיד התקשתה לאזן את התקציב. הקהילות היו תמיד שקועות בחובות גם בלי שחבריהן יבזבזו המון כסף על דגים. החובות היו בין השאר למוסדות כנסייתיים. מוסדות כאלה גם קיבלו מהיהודים מיסים ישירים שיותר נכון לקרוא להם "פרוטקשן". היו צורות רבות של פרוטקשן לכל מני גורמים שיכלו לעשות ליהודים בעיות ולפעמים הם שולמו במוצרי מותרות. חג הפסחא מתקרב? מושל המחוז יקבל כמה קילו תבלינים במתנה מהקהילה היהודית. יש מנזר ישועי בעיירה? הכומר יקבל ארגז דגים לחג המולד. דגים, ובמיוחד קרפיונים, הם מאכל חג מולד מסורתי בפולין עד היום. בעבר הוא היה חגיגי אפילו יותר כי אמנם קרפיון הוא לא דג יוקרתי – אפשר לגדל אותו בבריכות ולא צריך להביא אותו 1000 ק"מ מהים השחור – אבל מספיק יקר כדי לעלות על שולחנם של בני המעמד הבינוני באירועים מיוחדים בלבד.

אז כמו שאנחנו רואים, דגים גדולים ממש לא היו מאכל של עניים אלא מוצר יוקרתי, יקר וחגיגי. הדבר השני שהופך מאכל לחגיגי או יוקרתי הוא העבודה שמושקעת בו. אם הזכרנו מטבח סובייטי אז סלט אוליבייה הוא דוגמה מעולה. המרכיבים שלו ממש, ממש זולים וגם ההכנה פשוטה. אבל הוא דורש הרבה עבודה. תנסו פעם לקלף כמה קילו של תפו"א וגזרים, לבשל אותם יחד עם ביצים, לחתוך הכול לקוביות קטנות יחד עם בצל, חמוצים, בשר ועוד כמה דברים ולערבב עם גיגית מיונז רק כדי לקבל קערת סלט. אף אחד לא עושה את זה בשביל ארוחת ערב באמצע השבוע. בנובי-גוד לעומת זאת, כמו גם ביום ההולדת ובכל הזדמנות חגיגית אחרת, סלט כזה הוא חובה. עצם העבודה המושקעת מספיקה להפוך אפילו מנה זולה לחגיגית והכנת גפילטע-פיש גורמת לאוליבייה להיראות כמו פאסט פוד. 

מנה זולה וטעימה, אבל קשה להכנה – סלט אוליבייה רוסי

גפילטע-פיש הוא דג ממולא. לא קציצות דג. הקציצות הן גרסת אינסטנט. אם תרצו, כמו ההבדל בין סלט האוליבייה המקורי והמורכב להחריד בגרסת מסעדות היוקרה של רוסיה הצארית לגרסתו הסובייטית או, יותר גרוע, גרסת ה"סלט תפו"א במיונז" של חדר האוכל הקיבוצי. גפילטע-פיש אמיתי זה קרפיון טרי, עם כל מה שכרוך בהשגת כזה בימים שלפני המדגה המתועש ומשאיות הקירור, שמופשט מהעור, נטחן עם תבלינים, בצל, לפעמים לחם, לפעמים סוכר, לפעמים אגוזים, תלוי באזור ובאפשרויות. אחר כך התערובת מוחזרת לעור הדג. דמיינו כמה זה קשה להשאיר את העור שלם. כשהדבר נראה שוב כמו דג שלם הוא מבושל זמן ארוך. לכן, ממש לא מדובר באוכל של עניים אלא בדיוק להיפך. מאכל חגיגי שלפני היות הזבל התעשייתי שנמכר בצנצנת בסופרמרקט היה משהו שמוגש ברוב כבוד והדר לשולחן פעמים בודדות בשנה. ואם היית מעז לטנף עליו הייתה מקבל שתי כאפות מהיידישע מאמא שלך כי היא חסכה כסף בשביל הדג הזה וקמה בחמש בבוקר כדי להספיק להכין אותו ואם לא טוב לך, שייגעץ, לך לכפר ליד ותאכל חזיר. וזה בכלל לא קשור לשאלה אם הוא טעים. הוא כן, אגב, בגרסה האמיתית שעשוייה כמו שצריך. בטח אם יש עליו ערימה של חזרת בגרסה האמיתית ואנחנו מדברים, כמובן, על שורש חזרת מגורד עם קצת סלק טחון ולא על הסירופ הדליל מהסופר. רוטב על בסיס סלק, אגב, שייך למטבח היהודי בין היתר משום שהם היו צריכים להמציא כל מני רטבי פרווה.

תיאור מוצלח במיוחד של הכנת גפילטע-פיש, עם המטענים התרבותיים שלו, נמצא בספרה המעולה של אניה פון-ברמזן אמנות הבישול הסובייטי. זה לא ספר בישול אלא ספר היסטוריה, אוראלית בעיקר. אניה ואימה, שהיגרו יחד לארצות הברית, מחליטות לבשל ארוחה אחת לכל עשור של היסטוריה סובייטית ועל הדרך נזכרות בסיפורים משפחתיים וחוקרות את ההיסטוריה דרך הקולינריה. החלקים על הגפילטע-פיש הם, לדעתי, החזקים ביותר בספר. בעיקר משום שהיא מזכירה לנו איך מאכל חגיגי ומכובד כל כך הפך לנלעג, מבוזה וסמל לכל מה שאנחנו רוצים לשכוח. זה קרה כשביקרה בילדותה אצל קרובי משפחה באודסה שנחשבת במרחב הדובר-רוסית לעיר הכי יהודית בהיסטוריה של כדור הארץ. ספציפית, בשכונת מולדובאנקה שאינה יהודית בלבד אבל מאז שאיסאק באבל מיקם בה את סדרת הסיפורים על הגנגסטר היהודי בניה קריק היא עברה גיור. לא אורתודוכסי אבל אפקטיבי:

"הם גרו בחדר מחניק, עמוס חפצים, ריחות ואבק שנאגרו דורות רבים. במטבח קיבלו את פני שלוש נשים פטפטניות, עם עגילי זהב כבדים ושיער אדום בוהק. לשתיים מהן קראו תמרה … ולשלישית קראו דורה. התמרות חבטו בדג פיקרל ענקי שהיה מוטל על השולחן "כדי לשחרר את העור, שיתקלף ממנו כמו גרב". הן עצרו ממלאכתן כדי להרעיף עלי נשיקות קולניות, מצלצלות, ולהלעיט אותי בחובצה, בוופלים בטעם וניל ובעוגת דבש. אחר כך פקדו עלי לשבת ולראות איך מכינים "אוכל יהודי אמיתי". תמרה א' פילטה את הדג, ותמרה ב' קצצה את בשרו בסכין בעל להב חלק … דורה גירדה בצלים ומחתה את דמעותיה בתיאטרליות. הדג נהפך לעיסה גסה ושמנונית ועורבב עם בצל, גזרים ולחם, ואז נדחס בחזרה לתוך העור ונתפר בחוט עבה, אדום כמו שערן של הטבחיות. הוא עתיד להתבשל שלוש שעות תמימות. ברור שאני חייבת להישאר! אולי את יכולה לגרד חזרת? את יודעת מה זה שאבעס? מה, לא שמעת על הפוגרומים? עוד ופלים? עוד חובצה? הרגשתי שאני נחנקת מאדי הבישול של הדג, מהחום הלוהט של אוגוסט וממתקפת הבקשות והשאלות. מלמלתי איזה תירוץ וברחתי משם, חסרת נשימה. אני בטוחה שהנשים נעלבו, לא הבינו. עוד זמן מה לא הפסקתי לתהות, בסקרנות מהולה בעוינות, איזה טעם היה לדג ההוא. רק כשחזרתי למוסקבה, פתאום הבנתי: באותו יום באוגוסט, באודסה, נמלטתי מן היהדות שלי."

"מודיעין במקומות אחרים": ביון, מרגלים וצללי העבר

האם ארגוני מודיעין מודרניים מושפעים ממסורות ריגול עתיקות, ואם כן, כיצד? ספר שאפתני בשם "מודיעין במקומות אחרים" לוקח את הקורא למסע בין מרגליו של הנביא מוחמד, משוררים נכלוליים בחצי האי ערב, מתנקשים סיניים עתיקים ו"קדושים" הודים קלאסיים שאוזניהם כרויות למידע מסווג, כמו גם למודיעין של האימפריה הביזנטית והאופן שבו התגלגל לתוך מסורת הריגול הרוסית והסובייטית. הספר מרתק ומעורר מחשבה, אבל בסופו של דבר נכשל בהשגת מטרתו העיקרית. ינשוף היסטורי מסביר.

בתקופה שלמדתי בארצות הברית, זכיתי להכיר דוקטורנט רומני מבריק שהתמחה בהיסטוריה חדשה. אחד ממאפייניו המובהקים, שאחרים נהגו לחקות (תמיד בהומור) היה נטייה לומר שכל דבר שיש בעולם המודרני, ממדינת הלאום ומטה, הוא המצאה של המאה ה-19. פעם הוא אפילו אמר שאהבה ותשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותן, אינן אלא חידושים מודרניים מאותה המאה. בקרב הדוקטורנטים הסתובבה הבדיחה, שאם אתם רוצים לדעת מתי הומצא משהו, תשאלו את פלורין והוא תמיד יאמר לכם שהמקור הוא בסביבות 1870.

אותו דוקטורנט היה מוצא שותפים רבים לעמדותיו אם היה מתמחה בחקר המודיעין והריגול. למרות שאלו נמצאים איתנו משחר ההיסטוריה, רוב החוקרים מסכימים שקשה לדבר על מודיעין כתחום ממוסד לפני התקופה המודרנית. לפני כן, עבודה מודיעינית הופקדה לרוב בידי אנשים משולי החברה, ואיש לא טרח לפתח ידע מודיעיני מתודי ומקצועי. גם אלו שניהלו גופים המקבילים ל"ארגוני מודיעין" של ימינו, למשל סר פרנסיס וולסינגהאם, רב המרגלים של המלכה אליזבת הראשונה, עשו זאת באופן פרטי ובלתי רשמי. חוקרים שניסו לעקוב אחרי תולדות המודיעין מתקופות עתיקות, כמו כריסטופר אנדרו, עשו זאת לרוב באופן מרושל ו"כלאחר יד", והתחילו לנתח את החומר ברצינות רק בפרקים על המאות ה-19 וה-20. כמו כן, רוב המחקר על מודיעין וריגול עוסק עדיין במדינות דוברות האנגלית, בריטניה וארצות הברית, לצדן של גרמניה וברית המועצות (בעיקר בהקשר של הסכסוך בינן לבין המדינות דוברות האנגלית). המדינה היחידה שאינה שייכת לאנגלוספירה, לא נלחמה איתה ועדיין זכתה לטיפול מחקרי נרחב יחסית היא ישראל.

Mossad Ups Recruitment Game, Opens Jobs Facebook Page - Ctech
זכה לטיפול מחקרי נרחב יחסית – המוסד הישראלי

מודיעין במקומות אחרים: מרגלים וריגול מחוץ לעולם דובר האנגלית (Intelligence Elsewhere: Spies and Espionage Outside the Anglosphere), קובץ מחקרים מרתק בעריכתם של כריסטיאן גוסטאפסון ופיליפ דייויס, הוא אחד הנסיונות המקוריים יותר להתגבר על הבעיה הזאת. גוסטאפסון ודייויס אספו חוקרי ריגול מהמובילים בעולם החותרים, במאמץ משותף, לקשר בין מסורות מודיעין בעולם העתיק לבין התרבות הארגונית של  שירותי ריגול מודרניים. הספר נפתח במאמר ארוך ומעמיק שמנסה להתוות את הגבולות התיאורטיים של "תרבות מודיעין": שורה של נורמות שמתעצבות עם הזמן, וקובעות לא מה ארגוני הביון עושים, אלא איך הם עושים את זה, ומה המשמעות שהשחקנים מקנים לפעולות שלהם בזמן אמת. הרי כביכול, אפשר לומר שכל ארגוני הביון עושים אותו דבר: איסוף מידע, מבצעי חתרנות, לעיתים אפילו פעולות חבלה או התנקשויות. אבל האופן שבו הדברים נעשים, המסגרת שלהם, והמשמעות שמייחסים להם משתנה בהתאם לתרבויות המודיעין השונות. יתכן, למשל, שהפעולות מתבצעות מתוך הנחת יסוד לפיה ארגון המודיעין הוא אוונגרד מהפכני שמטרתו לשנות את העולם, נציג של מדינה נצורה שכל שכנותיה קמות עליה לכלותה, או חיל משמר קדמי של מעצמה המעוניינת להגן על נתיבי הסחר וההזדמנויות העסקיות שלה. אופן הפעולה של ארגוני מודיעין ישתנה בכל אחד מהמקרים.

כמו כן, המשמעות שהתרבות המודיעינית מקנה לפעולות עשויה להוביל להשלכות פוליטיות שונות בכל מקרה ומקרה. כפי שמראה רונן ברגמן בספרו על מדיניות הסיכולים הממוקדים של ישראל, שימוש יתר בהתנקשויות עלול לגרום למשברים פוליטיים. זאת במיוחד אם האליטה הפוליטית מרגישה שלא בנוח עם פעולות כאלו, תפיסה שמשתנה בהתאם להבחנות בין "אשמים" ו"חפים מפשע", שבתורן מתחלפות ומשתנות בהתאם להתפתחות התרבות הפוליטית של המדינה המתנקשת והאיומים שמסביבה. תרבות המעקב הכוללני של שירותי ביון קומוניסטיים כמו השטאזי המזרח-גרמני והסקוריטטה הרומני עשויה לגרום להם להתעניין בדברים שסוכנויות מודיעין אחרות תראנה כבלתי רלוונטיים בעליל, ובכך לחדור ולשנות את היחסים האינטימיים ביותר בין אנשים בחברה.

מכאן, גוסטאפסון ודייויס הולכים צעד אחד קדימה. במחקר נהוג בדרך כלל להניח, שהתרבות המודיעינית של ארגונים מודרניים מושפעת בראש ובראשונה מקשרים אופקיים בין גופים בתוך המדינה (השב"כ והצבא בישראל, למשל) או בין מדינות שונות (המודיעין האיראני שלמד שיטות פעולה מה-CIA והמוסד, המודיעין הסורי שלמד ממומחי גסטפו, שטאזי ו-KGB). לעומת זאת, עורכי הספר טוענים שאי אפשר להבין את התרבות של סוכנויות ריגול מודרניות, בלי להתבונן לעומק גם על קשרים היסטוריים אנכיים, מסורות ריגול עתיקות בנות מאות שנים באותן תרבויות. כאן, כדאי להצביע על כמה מהמאמרים המעניינים ביותר בספר. הדיפלומט הסעודי עבד אל עזיז אל-אסמארי, למשל, טוען שלא ניתן להבין את שירותי הביון הערביים של היום, בלי לחקור לעומק את המורשת המודיעינית של האסלאם מהנביא מוחמד והלאה. אסמארי לוקח את הקורא למסע מרתק ומפגיש אותו עם מרגלים (בערבית: "עויון", עיניים), משוררים נכלוליים, גששים ומתנקשים באסלאם הקלאסי. הוא מראה כיצד מודיעין יומינטי, פעולה חשאית והתנקשויות היו חלק בלתי נפרד ממאבקו של הנביא בעובדי האלילים ממכה, וכיצד התפתחה באסלאם מסורת עשירה של הפעלת סוכנים מסוגים שונים, כמו גם הבחנה מאד חדה (במינוח ובמטען התרבותי) בין מרגלים "שלנו" (שנתפסים באופן חיובי) לבין אלו של האויב, שמוגדרים תמיד כבוגדניים וחורשי מזימות.

How Early Islamic Science Advanced Medicine
תרבות ריגול וביון עשירה – כתב יד אסלאמי עתיק

מאמרים מעניינים לא פחות הם אלו שעוסקים במסורות הריגול של סין והודו הקלאסיות. ראלף סוייר מנתח לעומק את ה"סון-דזה", אולי ספר האסטרטגיה הידוע הראשון בהיסטוריה שעסק באופן מפורש בריגול ובאיסוף מודיעין. סון-דזה, כידוע, הבדיל בין סוגים שונים של מרגלים, ביניהם גם סוכנים כפולים ו"מתאבדים" שמטרתם להפיץ דיסאינפורמציה בארץ האויב לאחר שהם נתפסים. סוייר מסביר שהאסטרטג הנודע, שפעל בעידן הפרוע של המדינות הלוחמות בסין, ראה בריגול, בפעולה חשאית ובהתנקשויות את האמצעים הטובים ביותר לחתור תחת האויב ולהפילו ללא קרב, שיטת המלחמה האידיאלית מכולן. סוייר לא מסתפק בקריאה קרובה של תורת הריגול של סון-דזה, אלא מסביר גם את הרקע של המלחמה בין הממלכות הסיניות במאות שלפני הספירה, תורת הריגול של הוגים אחרים, וההשפעה של כל אלו על תפיסת המודיעין במסורת הסינית.

במאמרו על הודו, מנתח פיליפ דייויס את הארתשסטרה, ספר הדרכה לניהול מדינה שנכתב בידי קאותיליה, יועץ לקיסר צ'נדרה-גופטה מאוריה (סוף המאה ה-4 לפני הספירה). הארתאשסטרה מחזיקה בתפיסת מודיעין כוללנית, ומציעה לשליט להפעיל מרגלים מסוגים שונים ומגוונים (כולל כאלו שיתחזו לנזירים נודדים ואנשים קדושים) כדי לאסוף מודיעין הן על האויב והן על הנתינים שלו עצמו. אלו הסבורים ששאיפות טוטליטריות הן המצאה מודרנית, צריכים לעיין בעצות של קאותיליה כיצד לתמרן את תושבי הממלכה ולסחוט מהם משאבים עבור השליט באמצעות ריגול מתמיד, הונאה, שמועות שווא והפצת פייק ניוז. אליבא דמחבר הארתאשסטרה, אומנות הריגול חודרת כמעט לכל תחום שהשליט עוסק בו, אפילו מדיניות מוניטרית ועבודות ציבוריות. מאמר נוסף, חשוב ומעניין לא פחות, מעז וטוען שהשורשים של המודיעין הסובייטי הידוע לשמצה נעוצים לא רק בתקופה הצארית, אלא הולכים הרחק אחורה, לתקופה הביזנטית. הרעיון של שירות ביון אידיאולוגי, שמחוייב להפיץ "דת" מסויימת ברחבי העולם ולחתור תחת הכופרים, היה נטוע עמוק באימפריות של ביזנטיון, רוסיה הצארית וברית המועצות כאחד.

המליץ להכניע את האויב ללא קרב – פסל של סון דזה במחוז טוטורי, יפן. Credit: 663highland, Wikimedia Commons, CC-BY-SA 2.5

הבעיות בספר מתחילות ברגע שנגמר החלק שעוסק בעולם העתיק. במקום לבקש מאמרים ממומחים לשירותי הביון המודרניים של מדינות ערב, סין, הודו וברית המועצות, ולנתח באופן זהיר את הגלגול העכשווי של מסורות הביון העתיקות, עורכי הקובץ מסבים את תשומת הלב של הקורא לכיוונים אחרים לגמרי. החלק השלישי של הספר מכיל אמנם מאמרים מצויינים על שירותי הביון המודרניים של פקיסטן (ה-ISI הידוע לשמצה, תרומתו לעליית הג'יהאד העולמי וכשלונו המהדהד בהתמודדות מול הודו והטליבאן), איראן, אינדונזיה ויפן, אולם למרבה האכזבה, אלו מכילים מעט מאד מידע על מסורות ביון עתיקות. כך, הספר מכיל שני חלקים שכל אחד מהם מבטיח בפני עצמו, אך לא מממש את ההבטחה. החלק העתיק עוסק אך מעט בארגוני ביון מודרניים, רומז שישנה השפעה – אך לא מרחיב עליה את הדיבור, בעוד החלק המודרני מדלג למדינות אחרות, ובכך מתמקד רק בעכשווי תוך התעלמות ממסורות ישנות יותר. לפיכך, ספרם של דייויס וגוסטאפסון, חרף היותו מרתק ומעורר מחשבה, בסופו של דבר נכשל במשימתו העיקרית. ההיסטוריה של הביון העתיק והשפעתו על עולם הריגול המודרני עדיין מחכה לגאולה.

לוחמים ללא גבולות: ההתנגדות האנטי-נאצית במבט בינלאומי

"לוחמים מעבר לגבולות", ספר חדש ומרתק, עוסק באנשי גרילה שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות במהלך מלחמת העולם השנייה. הספר מציג לנו את ההתנגדות להיטלר באופן שטרם הכרנו, החל במתופף ג'אז שחור שלחם במהלך מרד וורשה, עבור בקבוצות של אנטי-פשיסטיים מקצועיים ששירתו בספרד ולאחר מכן במחתרות בכל רחבי אירופה הכבושה, ועד לסוכנים חשאיים בריטיים ואמריקאים שהיו בעצמם מהגרים או פליטים מאירופה. ומה הקשר לאלו שחצו גבולות בכדי להילחם למען הפשיזם, או ללוחמי הג'יהאד של ימינו? ינשוף היסטורי מסביר.

Robert Gildea and Ismee Tames, eds., Fighters Accross Frontiers: Transnational Resistance in Europe, 1936-48

מרד ורשה, ההתקוממות ההירואית נגד שלטון הכיבוש הנאצי באוגוסט 1944, נחשב לאחד מהאירועים המכוננים של הלאומיות הפולנית, מאמץ טרגי ואבוד מראש של הפולנים לשחרר את עצמם רגע לפני שהכיבוש הנאצי הוחלף בכיבוש סובייטי. בתיאורים הסטנדרטיים של המרד, הוא מוצג בדרך כלל כמאבק בין שלושה צדדים: פולנים, גרמנים וסובייטיים – מורדים, מדכאים ועומדים מן הצד. אלא שמבט קרוב יותר במרד הזה, יראה שכל אחד מהצדדים היה "מגובש" הרבה פחות מבחינה לאומית ממה שנראה. בצבא הגרמני, למשל, שירתו הונגרים רבים, ששמרו על ידידותם ההיסטורית עם הפולנים, גררו רגליים בדיכוי המרד ולפעמים אף סייעו למחתרת הפולנית בסתר, ומנגד גם שכירי חרב בלארוסים שנודעו כאכזריים ובהמיים במיוחד. בצבא האדום, שעמד מנגד רוב הזמן, שירתו חיילים פולנים-אתניים ואף כאלו שהגיעו מכל רחבי ברית המועצות, לרבות מרכז אסיה. ומעניין מכל, בכוחות המרד הפולניים עצמם לחמו זרים רבים: שבויי מלחמה סובייטים שברחו ממחנות גרמניים, סלובקים, הונגרים, בריטי שהפך לדובר המורדים בשפה האנגלית, ויהודים לא פולנים ששוחררו על ידי יחידה מיוחדת של המורדים ממחנה ריכוז בוורשה. אלו שירתו את המורדים גם כלוחמים מן השורה, אך בדרך כלל בתפקידי עזר למיניהם. אחד מהם, זמר אופרה שלא דיבר פולנית, השתמש בשפה הבינלאומית של המוזיקה בכדי לעודד את הלוחמים ברגעים הקשים ביותר של המערכה.

אולם הלוחם הזר הססגוני ביותר במרד וורשה היה בלי ספק אוגוסט אגבולה או'בראון (ידוע בדרך כלל כאוגוסט בראון), נגן תופים ניגרי שהשתלב בסצינת מוזיקת הג'אז של וורשה עוד בשנות השלושים. בראון, אחד מהאפרו-פולנים הראשונים בהיסטוריה, התחתן עם אישה פולניה ודיבר פולנית שוטפת. בתחילת המלחמה עזבו את פולין רוב נגני הג'אז האפריקאים ששהו בה, אך בראון נשאר ובאומץ לב בלתי רגיל, השתלב מיד בעבודת המחתרת של ארמיה קראיובה. מדהים, למשל, כיצד הוא חילק כרוזים לא חוקיים של המחתרת בכל מהלך המלחמה, עבירה שעונשה היה מוות, בעוד שכשחור הוא בלט בנוף הוורשאי ועמד בסכנה כפולה ומכופלת. בראון, שהמזל שלו בלי ספק היה יוצא דופן, שרד את מרחץ הדמים של מרד וורשה, חי מספר שנים בפולין הקומוניסטית, ולבסוף סיים את חייו באנגליה, כאדם אלמוני לגמרי.

August Agbola O'Brown - Home | Facebook
אוגוסט אגבולה או'בראון, גיבור המחתרת הפולנית והאפרו-פולני הראשון

הסיפורים הללו, ועוד רבים אחרים, מופיעים בספר משובח שיצא לאחרונה, פרי המאמצים של צוות חוקרים מאוניברסיטת אוקספורד, ביניהם גם ד"ר יעקב פלקוב, אולי ההיסטוריון החשוב ביותר של מזרח אירופה שפועל היום בישראל. הספר, לוחמים מעבר לגבולות: התנגדות טרנס-לאומית באירופה, 1936-48, בעריכת רוברט גילדאה ואיסמה טיימס, עוסק בממד הטרנס-לאומי של ההתנגדות לנאצים באירופה הכבושה, קרי, בלוחמים שחצו גבולות, מרצונם או שלא מרצונם, ומצאו את עצמם משרתים במחתרות אנטי-נאציות זרות. מכיוון שהסיפור של ההתנגדות לנאצים ברחבי אירופה, בין אם מדובר במחתרת ה-20 ביולי בגרמניה, ארמיה קראיובה הפולנית או הרזיסטאנס הצרפתי, הוצג בדרך כלל כסיפור לאומי, הספר חושף בפני הקורא את הממדים של אותה התנגדות שחרגו ממדינה ספציפית. בחכמה רבה, הכותבים השונים מפרידים בין שלושה ממדים לא לאומיים של התנגדות: בינלאומי (לוחמים שפעלו בשם ארגונים בינלאומיים, כמו למשל הקומינטרן), מולטי-לאומי (לוחמים שפעלו במסגרת חטיבות לאומיות בתוך מחתרות, למשל גדוד של לוחמים רוסים במחתרת יוונית) וטרנס-לאומי, אנשים שחצו גבולות כיחידים ופעלו במסגרות מעורבות. הם מתמקדים בעיקר בממד האחרון, לטעמי המרתק מכולם.

אחת מהבחירות המעניינות יותר של העורכים והכותבים היא להתחיל את הסיפור שלהם דווקא בשנת 1936, עם מלחמת האזרחים בספרד. מאבק אלים זה, שרבים רואים בו את אות הפתיחה של מלחמת העולם השנייה, היה אמנם סכסוך פנימי ספרדי, אך הכיל בתוכו ממדים בינלאומיים, מולטי-לאומיים וטרנס לאומיים. ב"מטריקס הספרדי", לדעתי המאמר החשוב ביותר בספר, הכותבים מסבירים כיצד חלק מהלוחמים האנטי-פשיסטיים שהתגבשו במלחמת האזרחים בספרד התפזרו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה, והפכו לגרעין צבאי במחתרות אנטי-נאציות רבות. גם כאשר הם נלחמו עבור מטרות לאומיות (לשחרר את ספרד, יוון ויוגוסלביה) המטרה שפעלו למענה היתה בסופו של דבר טרנס-לאומית: מלחמה בפשיזם העולמי היכן שהוא נמצא. עבור רבים מהם, המערכה לא הסתיימה ב-1945. אחדים, במיוחד ספרדים, ניסו לפלוש לארצם ולשחרר אותה מפרנקו לאחר כניעת גרמניה, הרפתקה שהסתיימה בכישלון צורב. המחברים לא מזכירים זאת, אבל כאשר קראתי את הספר, חשבתי על הקבלה לימינו אנו. בלי להשוות חלילה מבחינה מוסרית את הלוחמים האנטי-נאצים לטרוריסטים ג'יהאדיסטיים בימינו, אפשר לומר ש"הגרעין הספרדי" של ההתנגדות הטרנס-לאומית להיטלר דומה במידה רבה לחבר המתנדבים הג'יהאדיסטים המקצועיים, שחושלו באפגניסטן, והופיעו מאז כמעט בזירות טרור רבות ברחבי העולם, לרבות ארגון דאע"ש.

גרעין צבאי טרנס-לאומי להתנגדות אנטי-פשיסטית – מתנדבים בריטים בבריגדות הבינלאמיות, מלחמת האזרחים הספרדית

פרקי הספר השונים עוסקים בסוגיות רבות ומגוונות הנוגעות להתנגדות טרנס-לאומית לרייך השלישי, מהתגבשות קבוצות של לוחמים מכל אירופה ואף מעבר לה (המזרח התיכון, אפריקה) במחנות ריכוז ומחנות שבויים, עבור ברשתות טרנס-לאומיות שהתמחו בהברחה של יהודים, שבויים נמלטים וטייסים נופלים של בעלות הברית לחוף מבטחים, ועד לחלקם של ארגוני מודיעין כמו ה-OSS האמריקאי או ה-SOE הבריטי בארגון ההתנגדות הטרנס-לאומית, ארגונים שחלק נכבד מהסוכנים והלוחמים שלהם היו אף הם מהגרים חוצי גבולות (למשל צ'כוסלובסקים שהתערו בארצות הברית, ואז חזרו לאירופה הכבושה כלוחמי התנגדות). היחסים בין כל אלו, כמובן, לא היו תמיד יחסים של הרמוניה, ולעיתים קרובות היו סכסוכים בין קבוצות לאומיות בתוך ארגוני התנגדות שנגעו למחלוקות ישנות, למשל מעמדה הפוליטי של מקדוניה. אלו, כמובן, התפרצו באופן מבעית לקראת סוף המלחמה ולאחריה, כפי שמשתקף במלחמות האזרחים המרובות שקרעו חלקים מאירופה (ואסיה) שנים רבות לאחר 1945. די להזכיר בהקשר זה את מלחמת הכל בכל בין המחתרת הפולנית (ארמייה קראיובה) למחתרת האוקראינית (UPA), הסובייטים, הגרמנים ולפעמים גם קבוצות של פרטיזנים יהודים בשנים האחרונות של מלחמת העולם השנייה, מאבק שכלל רצח מבעית של נשים, ילדים וזקנים מצד רוב הנוגעים בדבר. המפגש הטרנס-לאומי הוביל לשיתופי פעולה אנושיים הירואיים ונוגעים ללב, אך גם לעומק זוועה שלא יתואר.

פרק מעניין במיוחד בספר מתאר את האופן שבו לוחמים טרנס-לאומיים עברו תכופות בין מסגרות צבאיות מסודרות, ארגוני גרילה ובחזרה. לפעמים, המעבר הזה חצה גם את גבולות המחנות של מלחמת העולם השניה. כך, למשל, לוחמים ששירתו את הצד הרפובליקאי במלחמת האזרחים בספרד, נכלאו במחנות מעצר בצרפת ברגע שחצו את הפירנאים. כשהתחילה מלחמת העולם השנייה חלק מהם התנדבו ללגיון הזרים הצרפתי, הובסו ונכלאו שוב, התנדבו ללגיון הזרים של וישי, משם עברו לצבאות בעלות הברית בצפון אפריקה, ואז חזרו לשרת בארגוני גרילה שונים ומשונים. חלקם מעולם לא הסתגלו למשמעת צבאית מחניקה, והעדיפו פעילות בארגוני גרילה פרועים. האמריקאים והאנגלים השכילו, במקרים מסויימים לפחות, לשלב אותם ביחידות קומנדו בכדי להביא לידי ביטוי את כשרונותיהם המיוחדים.    

הפרק האחרון של הספר עוסק בתולדותיהם של הלוחמים הטרנס-לאומיים לאחר מלחמת העולם השנייה. חלקם, כמו אוגוסט בראון, הניחו את הנשק וחזרו לחיים של שלום. אחרים, הסתבכו בהרפתקאות כושלות כמו הניסיון לפלוש לספרד של פרנקו, או השתלבו במיזמים חשאיים מוצלחים יותר, למשל רשתות הברחת עולים ונשק מטעם היישוב היהודי בארץ ישראל. לרוב, הם נשכחו מלב לאחר המלחמה, משום שלאף אחד לא היה אינטרס לזכור אותם. לאחר השחרור מהכיבוש הנאצי, מדינות אירופה המערבית ניסו לבנות את עצמן מחדש, ולשם כך עשו שימוש במיתוס של ההתנגדות הלאומית. לזרים, בדרך כלל, לא היה מקום במיתוס הזה, במיוחד אם נחשדו בקומוניזם (כמו למשל ותיקי מלחמת האזרחים בספרד), או אם לא היו לבנים. חלק עגום במיוחד בספר עוסק בדחיקה של הלוחמים השחורים בצבא צרפת החופשית, שדה-גול ואנשיו ניסו "להלבין" במרץ לקראת סוף המלחמה בכדי לא לערער את יחסי הכוחות הקולוניאליים באימפריה הצרפתית. אלו שכן זכו להוקרה והערכה, כמו אוגוסט בראון, נחשבו בדרך כלל לבעלי ברית ונספחים לאומה ספציפית (במקרה זה פולין). האמריקאים הדגישו מדרך הטבע את חלקם שלהם בארגון ההתנגדות, וברית המועצות חשדה בלוחמי התנגדות עם קשרים בינלאומיים, אפילו אם היו קומוניסטים.

לסיכום, הספר לוחמים מעבר לגבולות מתאר פינה אפלולית אך מרתקת של מלחמת העולם השנייה, שעד עתה לא הקדישו לה מספיק תשומת לב. נקווה שבעתיד יקדישו המחברים מחקר השוואתי נוסף לדמיון הניכר בין המטריקס הספרדי לתופעת המתנדבים הג'יהאדיסטים של ימינו. עוד כיוון חשוב למחקר השוואתי, הוא הדמיון בין לוחמי ההתנגדות הטרנס-לאומיים האנטי-פשיסטיים לבין יריביהם מהצד השני של המתרס. לאחרונה, מחקרים רבים הראו כיצד גם הכוחות הפשיסטיים היו, למעשה, טרנס-לאומיים, והכילו בתוכם (לצד מגוייסי כפייה) גם אידיאליסטים שנדדו באירופה ומעבר לה בכדי להילחם למען האידיאל הנאצי או הפשיסטי, וכן אסייאתים וערבים שראו בפשיזם דרך לשחרר את עצמם מהקולוניאליזם המערבי. מלחמת העולם השנייה, בסופו של דבר, היתה חוויה טרנס-לאומית משני צידי המתרס.

נשות הנחמה: מתי מוצדק "לבטל" מחקר מדעי?

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

"נשות נחמה" סיניות

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

אבן נגף ביחסים בין יפן וקוריאה: אנדרטת נשות הנחמה מול השגרירות היפנית בסיאול. Credit: Sakaori, CC-BY-SA 3.0

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

נשות נחמה נחקרות בידי הצבא האמריקאי (החוקרים שייכים ליחידה של אמריקאים ממוצא יפני), בורמה, אוגוסט 1944

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

נשות נחמה קוריאניות: תערוכה באוניברסיטה של קליפורניה אירווין

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

"כבדו אותי כמו שאני": מתנגדי חיסונים ומלכודת העצלנות המודרנית

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

Credit: Slphotography, depositphotos.com

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

החיים היו קשים יותר – ספרה הקלאסי של ילנה מולוחובץ

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

הטענה ש"כל החוקרים מוטים" אינה אלא טכניקה להונאה עצמית. חוקרים במעבדה – תמונת אילוסטרציה. Credit: Wavebreakmedia, depositphotos.com

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

הקרב על תימן: מסע למלחמה נשכחת

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל את ארמונו של מלך תימן, כבשו את עיר הבירה והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בזירה נידחת יחסית, היתה אות פתיחה למלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת, שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספר פורץ דרך, מפענח ההיסטוריון אשר אורקבי את המלחמה בתימן ומפריך מיתוסים נפוצים, תוך כדי התמקדות בתהליכי עומק ובצדדים נסתרים. מדוע ארצות הברית וברית המועצות שיתפו פעולה בזירה התימנית? כיצד נפלו המצרים במלכודת? מה עשתה בתימן חבורה צבעונית של שכירי חרב בריטיים, ומה היתה המטרה של המבצעים הישראלים "רוטב" ו"דורבן"? ינשוף היסטורי במסע למערכה נשכחת.

Asher Orkaby, Beyond the Arab Cold War: The International History of the Yemen Civil War, 1962-68 (Oxford: Oxford University Press, 2017)

ב-26 בספטמבר 1962, הפציצו קצינים תימנים, בפיקודו של קולונל עבדאללה סלאל, את ארמונו של מלך תימן, האמאם מוחמד אל-בדר, כבשו את עיר הבירה צנעא והקימו רפובליקה פרו-מצרית. ההפיכה הזאת, שהתרחשה בעיר נידחת ומרוחקת מתשומת הלב של התקשורת העולמית, היתה מהלך פתיחה במלחמת אזרחים אכזרית ומרתקת שניקזה לתוכה משחקי כוח ויריבויות מקומיות, ערביות ובינלאומיות. בספרו פורץ הדרך, מעבר למלחמה הקרה הערבית: היסטוריה בינלאומית של מלחמת האזרחים בתימן, 1962-1968, מגולל ההיסטוריון אשר אורקבי את סיפורו המרתק של הסכסוך הזה. הספר, שכתוב ביד אומן ומסתמך על מסמכים סובייטים, אמריקאיים, בריטיים, ישראליים, מצריים ואחרים, משחזר את המלחמה כמערבולת של מספר סכסוכים מקבילים: העימות הפנים-תימני, נסיונו של גמאל עבד אל נאצר, שליט מצרים השאפתן, להשיג דומיננטיות בעולם הערבי, המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות, עימות אנגלו-מצרי שראשיתו עוד במאה ה-19, והסכסוך הישראלי-ערבי. המלחמה בתימן היתה ביטוי לכל הסכסוכים הללו גם יחד, והשפיעה בתורה על כולם. אף גורם אחד לא שלט באירועים. בסופו של דבר, כל המעורבים בדבר נסחפו בסערה התימנית, ורובם יצאו ממנה בשן ועין.

אורקבי מראה כי הפרדיגמות המקובלות בחקר המזרח התיכון באותה התקופה, שמנסות לשייך כל דבר ל"מלחמה הקרה" או ל"מלחמה הקרה הערבית" (העימות בין מצרים ובעלות הבריתה המהפכניות למונרכיות השמרניות ובראשן ערב הסעודית) הן מוטעות ומטעות, ובוודאי שלא מפענחות את מלוא המורכבות של הקונפליקט הפנימי בתימן. לכאורה, ברור מדוע תמכו מצרים וברית המועצות, ששייכות לציר ה"סוציאליסטי" ברפובליקה המהפכנית של עבדאללה סלאל, ולא בכוחותיו ה"ריאקציונריים" של האמאם מוחמד אל בדר. למעשה, מראה אורקבי שהתייצבות המעצמות לצד הכוחות הניצים בתימן היתה דומה יותר לקומדיה של טעויות. המשטר המלוכני של מוחמד אל-בדר היה אוהד מאד לברית המועצות ולמצרים. עד כדי כך אוהד, שנתן לסובייטים זכות שימוש בנמל חודיידה האסטרטגי. ומה באשר לנאצר? עוד בתקופת כהונתו כנסיך הכתר של תימן, שימש מוחמד אל-בדר כסוג של סוכן השפעה מצרי בצנעא. הוא ביקר בקהיר לעיתים קרובות, קיבל נשק, מידע והוראות מנאצר, ואפילו זמם לחסל את אביו ולעלות לשלטון בחסות כידונים מצריים. לפיכך, גם לנאצר וגם לסובייטים לא היה שום דבר להרוויח מחיסולו של משטר אל-בדר. קובעי המדיניות האמריקאים, מצדם, בקושי יכלו לסמן את מיקומה של תימן על המפה. אורקבי מצטט דיון מאלף ב-CIA, שבמסגרתו שאל אלן דאלס, מנהל הסוכנות דאז, "מי זה האיש שקוראים לו תימן", ו"מה זה בכלל אימאם".

תמך בהתחלה באימאם – גמאל עבד אל נאצר

ככל הנראה, המצרים והסובייטים לא היו תומכים בהפיכה של סלאל, אלא אם היו משוכנעים (בטעות) שכבר הצליחה. במשך ימים ארוכים, סברו כל הגורמים המעורבים בדבר שבדר אכן מת בהפגזה, ושהצד שהוא מייצג הפסיד את השלטון לחלוטין. לפיכך, החליטו המצרים והסובייטים לתמוך ברפובליקה החדשה והמעורערת של סלאל כדי להציל את מעמדם הקורס בצנעא. באותו הזמן, ברח אל-בדר לאזור ההררי והשבטי בצפון לארגן התנגדות, ביקש וקיבל תמיכה של המשטר בערב הסעודית. כתוצאה מכך, המצרים והסובייטים מצאו את עצמם במלכוד: הם כבר הכריזו על תמיכה במשטר הסוציאליסטי של סלאל, וזה הכריז בגאווה על תמיכה בהם. ירדן וערב הסעודית מיהרו לתמוך בצד השני, המלוכני, בעוד האמריקאים הכירו ברפובליקה בזהירות וניסו למצוא דרכים לסיים את הסכסוך בכדי להגביל את ההשפעה הסובייטית. אורקבי כותב שבמלחמת האזרחים בתימן אף אחד מהצדדים לא פעל מתוך אידיאולוגיה. הנה, ברית המועצות תמכה בהתחלה במלוכנים ואז עברה לרפובליקאים, וארצות הברית לא ידעה הרבה על תימן ובזה לשני הצדדים. כולם הסתדרו בסוג של פאזל, התחרו על מקומות "פנויים" ותמכו במי שהצד השני התנגד לו. אף שחקן בינלאומי לא הצליח לכפות את רצונו לחלוטין על הפוליטיקה התימנית. אולם בהדרגה, המאבק המקומי הלך ונצבע בצבעים של סכסוכים בינלאומיים גדולים יותר – היריבות האמריקאית-סובייטית, היריבות המצרית-סעודית, המאבק האנגלו-מצרי והסכסוך הישראלי-ערבי.

בעיניים מצריות, במיוחד, הצלחתו של סלאל הלכה ונקשרה בפרוייקט הנאצריסטי הכללי בעולם הערבי, שהיה בנסיגה באותם ימים. אכן, מעמדו של נאצר היה מאד מעורער, בין היתר בגלל נסיגתו המבישה מכווית והפקרתה לתוקפנות העיראקית, הקיפאון בסכסוך האלים מול ישראל, ובמיוחד פרישתה של סוריה מהרפובליקה הערבית המאוחדת. כך, מצאו את עצמם המצרים נגררים, בטעות כמעט, לתפקיד הפטרון של מדינה מפגרת, בור ללא תחתית של בזבוזים כספיים שקהיר – הענייה ממילא – לא יכלה באמת להרשות לעצמה. במצרים רווחה באותה הזמן הבדיחה, שסלאל ביקש מנאצר מורים וספרי לימוד בכדי לבנות בתימן מערכת חינוך, ואז במחשבה שנייה, ביקש ממצרים שתביא גם את התלמידים.

שירת את הפרוייקט הנאצריסטי – נשיא הרפובליקה של תימן, עבדאללה סלאל, במצעד צבאי, 1963

אולם גרוע מכך, המשטר בקהיר נגרר במהירות לתוך מלחמת אזרחים שמצצה את כספו ואת דמו. ההסתבכות המצרית במלחמת האזרחים בתימן מוכיחה פעם נוספת עד כמה צדק קלאוזביץ, כאשר אמר שהמלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים. מטרת המדיניות של נאצר היתה, כמובן, לייצב את המשטר הרפובליקאי, אבל זו מטרה פתוחה, ואף פעם לא ברור מתי המשטר התייצב מספיק ואפשר לצאת. אפשר אמנם להשמיד את האויב המלוכני, אבל כפי שהמצרים גילו, צבא המבוסס על ארטילריה כבדה כמעט ולא מסוגל להגיע להכרעה בטופוגרפיה הררית קשה, מול לוחמי גרילה שמכירים היטב את השטח, מסתתרים במערות ועושים שמות בטורי הארטילריה והחיילים שמתקדמים באופן מסורבל בשבילי ההרים. במקרה הגרוע ביותר, אלו יכולים תמיד לברוח ולהיעלם. המלוכנים היו תלויים כמובן באספקה מהסעודים. המצרים אולי היו יכולים לנצח אם היו קוטעים את מעברי ההרים מערב הסעודית, אבל גם זו התגלתה כמשימה בלתי אפשרית. כל אחד מה"נצחונות" המצריים, כמו אופנסיבת הרמדאן של 1963, התברר כזמני וחולף, ואפילו הפצצות אכזריות בנשק כימי לא עזרו. נאצר גילה במהירות שהמשטר של סלאל אינו אלא אוסף שלומיאלים, שקשה מאד להעמיד על הרגליים גם באמצעות סיוע מצרי. "חצי מהשרים שם לא מגיעים למשרד," אמר בייאוש לשגריר האמריקאי, "והחצי השני מגיעים אבל לא יודעים מה לעשות שם."

מעבר לכך, ספרו של אורקבי מעלה הרהורים נוגים על הזכרון הארגוני הגרוע של ממשלות וצבאות. הנה, רבים מהנגעים ששיבשו את פעולת הצבא המצרי במלחמת האזרחים בתימן – התקדמות כבדה וחסרת מעוף, פיקוד בינוני עד גרוע, חוסר יוזמה ברמת השטח – סייעו לישראל לעשות בו שמות מספר שנים מאוחר יותר, במלחמת ששת הימים. נאצר אמנם הבין היטב שהצבא שלו אינו כשיר להילחם בישראל, אבל התיר לעצמו להיסחף בתרועות ההמונים ולהאמין להבטחות של שר המלחמה עאמר, שהתרברב שיוכל להשמיד בקלות את המדינה היהודית, בדיוק כפי שהצהיר שינצח בתימן תוך מספר שבועות. התוצאה היתה חורבן מוחלט. ואם כבר מדברים על עאמר, נאצר היה אמור לדעת בשלב הזה שהלה הוא תככן פוליטי חסר כישרון שמחריב כל דבר שהוא נוגע בו, קצין כושל ש"הוקפץ" בדרגות רק בגלל ידידותו עם הנשיא. בין 1958 ל-1961, עאמר שימש כמושל המצרי בסוריה במסגרת ה"רפובליקה הערבית המאוחדת", והצליח להמאיס ולהשניא את עצמו על רוב גורמי החברה הסורית. מ-1962 הוא ניהל את המלחמה הכושלת בתימן, רק כדי להמשיך ולהיכשל, הפעם באופן פטאלי, מול ישראל ב-1967. כפי שכתבה החוקרת קייתלין טלמאדג', דיקטטורים נוטים להעדיף שלישים נאמנים וחנפנים על אנשי צבא מוכשרים, והרקורד הצבאי הבעייתי של מצרים אינו אלא הוכחה נוספת לטענתה.

הצליח להמאיס את עצמו בכל מקום – שר המלחמה המצרי, פילדמרשל עבד אל חכים עאמר

בספר יש גם תובנות מרתקות לכל מי שמתעניין במלחמה הקרה באופן כללי. אורקבי מסביר באופן משכנע שארצות הברית וברית המועצות ניהלו מדיניות דומה מאד בתימן, התחרו אבל גם שיתפו פעולה. שתיהן תמכו ברפובליקה של סלאל באופן רשמי, והתחרו על ליבם של התימנים באמצעות פרוייקטים של סיוע ותשתית. הסובייטים עשו זאת באופן מוצלח יותר. מבחינת התימנים, הם היוו אלטרנטיבה לכיבוש המצרי המעיק. כתוצאה מכך, מוסקבה השיגה לעצמה נכסים חשובים, במיוחד בסיסי צי אסטרטגיים. האמריקאים, כרגיל, ניהלו את פרוייקטי הסיוע שלהם באופן כושל ולא הרוויחו דבר. אבל מה שמעניין יותר מהתחרות הזאת, שהיתה אופיינית לזירות רבות של המלחמה הקרה, היא דווקא שיתוף הפעולה הנסתר בין ארצות הברית וברית המועצות. אורקבי, שמסתמך כאן בין היתר על מסמכים נדירים מארכיונים סובייטיים, מראה כיצד שתי המעצמות ליבו את מלחמת האזרחים, בכדי לפתות את נאצר להישאר בתימן. הסובייטים העניקו לו תמיכה ישירה, והאמריקאים משלוחי חיטה. המטרה של שני הצדדים היתה להסיח את דעת המצרים ולהעסיק את צבאם, בכדי למנוע עימות מסוכן בין ישראל למצרים שיוכל להידרדר למלחמה כוללת בין המעצמות. בהקשר זה, מעניין שב-1967, משטר ברז'נייב דווקא "הדליק" את המצרים לכיוון הישראלי על ידי מתן "אזהרה" לקהיר שישראל עומדת לתקוף את סוריה, ידיעת שווא שתרמה באופן ישיר לפרוץ מלחמת ששת הימים.

הבריטים והישראלים, כמובן, סייעו בשמחה וששון להמשיך ולסבך את נאצר בבוץ התימני. אורקבי רואה את מלחמת האזרחים בתימן כאקורד הסיום של העימות המצרי-בריטי על דרום חצי ערב, שהחל עוד בשנות השלושים של המאה ה-19. לאחר שנאצר גירש את הבריטים מתעלת סואץ, וגנרל עבד אל כרים קאסם השמיד את הממשלה הפרו-בריטית בעיראק, הפך נמל עדן בדרום תימן למאחז המשמעותי האחרון של האימפריה במזרח התיכון. ממשלתו השמרנית של הרולד מקמילן הפעילה קמפיין של לוחמה חשאית נגד מצרים, שאורקבי מתאר באופן עוצר נשימה. הקמפיין התבסס על חבורה צבעונית של סוכנים חשאים ושכירי חרב בריטים וצרפתים, כמאה במספר, בפיקודו של חבר הפרלמנט ניל מקלין, שסייעו בשקט למלוכנים באימון, ציוד ואף בלחימה ממש. הישראלים שמחו אף הם לעזור, כדי לרושש את נאצר ולהסיט כוחות מצריים מחזית סיני. באמצעות ראיונות עם טייסים, חושף אורקבי את המבצעים החשאיים "דורבן" ו"רוטב", שבאמצעותם העבירו הישראלים ציוד מוטס למלוכנים בתימן בכדי להמשיך ולכרוך את החבל סביב קהיר. המטוסים הישראליים העבירו לתימנים תרופות ,מזון ונשק, ולשכירי החרב הבריטים והצרפתים גם ברנדי, קוניאק ומכתבים מהבית. בנוסף, מתאר המחבר גם את הקריירה של אמריקאי אקסצנטרי אחד, אספן בולים שהגיע לזירת הלחימה בשאיפה יחידה במינה להפוך לשר הדואר של תימן.

קיבל סיוע מישראל – האמאם מוחמד אל בדר מתפלל עם אנשיו במהלך המלחמה

אחד היתרונות הגדולים ביותר בכתיבה של אורקבי, הוא התעקשותו להסתמך על מקורות ראשוניים וארכיוניים ולא להסתפק בספרי זכרונות ובידיעות בתקשורת, גם בנוגע לנושאים החשובים יותר של הספר וגם בנוגע לנושאים קטנים כביכול. כך, למשל, המחקר המדוקדק שלו סותר את האמירה הכללית, שמוחזרה בכתיבה ההיסטורית שוב ושוב, כאילו נאצר הפסיד במלחמת ששת הימים בגלל הסתבכותו בתימן. אורקבי בודק את הנתונים הצבאיים בזכוכית מגדלת, ומוצא שרוב הצבא המצרי עזב את תימן עוד לפני המלחמה. נאצר הפסיד בגלל הפגמים העמוקים של צבאו ומפני שחיל האוויר שלו הושמד ביום הראשון של הלחימה, ולאו דווקא בגלל הסכסוך בתימן.

ברמה האנקדוטלית, אורקבי מצליח להפריך עוד כמה אגדות. בדרך כלל נהוג לתאר, בהסתמך על עדויות שונות, את התנאים ה"מזווייעים" שמשקיפי האו"ם בתימן נאלצו לחיות בהם. אם אורקבי היה מסתמך על המקורות הקיימים, הוא מן הסתם היה משחזר את התמונה הזאת. אבל אפילו בעניין פעוט כל כך, המחבר התעקש להפוך בדוחות היומיים של המשקיפים, וראו איזה פלא: הם חיו לא רע בכלל, במיוחד בהתחשב בעוני המרוד של רוב התימנים באותה התקופה, ונהנו מאספקה שוטפת של פירות וירקות טריים, אלכוהול, בשר על האש, ספרים וסרטים. מכאן הלקח לכל מי שרוצה לכתוב היסטוריה טובה ומקורית: אל תסתפקו בזכרונות ובעיתונות: לכו למקורות הראשוניים ותראו ישועות.

מדוע לא אוכפים החלטות בישראל? ציד נאצים כמשל

מדוע לממשלת ישראל קשה ליישם החלטות שהיא מקבלת? פרשה נשכחת של ציד נאצים מראשית שנות השמונים תבהיר לנו, שמעט מאד השתנה מתקופתו של מנחם בגין עד למחדלי משבר הקורונה.

מנחם בגין. קרדיט: סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית

במהלך סגרי הקורונה התכופים של השנה האחרונה, שמתי לב לתופעה מעניינת ולא חדשה כלל: לממשלת ישראל הרבה יותר קל לקבל החלטות מאשר ליישם אותן. היסטוריון עתידי שיכתוב על תקופת הקורונה, ויקרא את הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה, אולי ישים לב לערב רב של החלטות שהתקבלו בלי שמישהו ינסה בכלל לקדם אותן לרמת האכיפה: רמזור, סגרים על ערים אדומות, מלוניות לשבים מחו"ל, הפחתת הצפיפות בנתב"ג, וזו רק רשימה חלקית. אני לא מתכוון כרגע להחלטות שמתקבלות ומבוטלות לאחר זמן קצר בגלל לחץ פוליטי, אלא לאלו שנותרות על כנן אך לא נאכפות. התוצאה של הדינמיקה הזאת היא בדרך כלל החלטות חדשות שמתקבלות ברעש וצלצולים, בלי שמישהו יטרח ליישם גם אותן. והתוצאות? אלו הרסניות בלשון המעטה: אם היו נאכפות החלטות קודמות ומתונות יותר בזמן, אולי לא היינו מגיעים ל"סגר השלישי" הנוכחי.

התופעה כמובן אינה ייחודית למשבר הקורונה. מי שיספור, למשל, כמה פעמים פוליטיקאים גזרו סרטים והניחו אבני פינה לרכבת התחתית בתל אביב, יגלה שהרבה יותר קל, פשוט ומהנה להכריז על החלטות ועל פרוייקטים מאשר לבצע אותם. למרבה הצער, יש עדיין כאלו שמודדים הישגים של חברי כנסת לפי מספר החוקים שהם מחוקקים, בלי להבין שחלק מאלו זהים או כמעט זהים לחוקים קיימים, שאף אחד לא טורח לאכוף או לקיים. לאחרונה, קראתי על דוגמא נשכחת אך מעניינת למדי לאותה תופעה: ההחלטה של ממשלת מנחם בגין לצוד נאצים בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים.

נלכד בידי ישראל ב-1960. אדולף אייכמן בכלא רמלה. קרדיט: ג'ון מילי, לשכת העיתונות הממשלתית

תקופת הזוהר של ציד נאצים במדינת ישראל היתה במחצית הראשונה של שנות השישים. ב-1960 נלכד אדולף אייכמן ב"מבצע דיבוק", ולאחר מכן ניסה המוסד לחסל גם את עוזרו, אלויס ברונר, בסוריה. ב-1965 חוסל הנאצי הלטבי הרברט צוקורס, שנשא באחריות לרצח יהודי המדינה, והמוסד השקיע בנוסף מאמצים רבים בחיפוש אחר יוזף מנגלה ורוצחים מפורסמים אחרים. עם זאת, עניין זה דעך במהלך שנות השישים, בעיקר משיקולי סדר עדיפויות (למוסד היו משימות חשובות יותר) ורגישויות מדיניות מול מערב גרמניה. בדצמבר 1968 אמר ראש הממשלה לוי אשכול לרמס"ד צבי זמיר ש"הספיק לנו אייכמן, זה היה סמל", והסכים איתו שישראל לא תרצה או תוכל לעמוד בשערוריה בינלאומית נוספת. לכן, הורה אשכול לזמיר להקפיא את כל המהלכים לציד נאצים (מלבד יוזף מנגלה) עד להודעה חדשה. בפועל, גם המרדף אחרי מנגלה הפך לפסיבי.

המצב השתנה – ובקול תרועה רמה – רק בשנת 1977, כאשר עלתה לשלטון מפלגת הליכוד בראשותו של מנחם בגין. ראש הממשלה החדש, שרבים מבני משפחתו נרצחו על ידי הנאצים בפולין, תמיד ראה את עצמו כניצול שואה. ה"שריטה" הנאצית שלו התבטאה בהתנגדות אלימה ומשולחת רסן להסכם השילומים, ובסירוב עיקש לכל מערכת יחסים עם גרמניה, גם כשזו היתה חיונית מבחינה אסטרטגית. כראש ממשלה, בגין התמתן משמעותית, אך בכל זאת החליט שמדינת ישראל מחוייבת היסטורית לצוד נאצים. כתוצאה מכך, הורתה ועדת השרים לענייני ביטחון למוסד להמשיך את המרדף אחרי רוצחים נמלטים בכדי להביאם למשפט בישראל, "ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם".

ראש המוסד, יצחק "חקה" חופי, לא התלהב במיוחד מההוראה של בגין. הוא אמנם קיבל אותה, אך הבהיר לראש הממשלה שמשאבי המוסד מוגבלים, ולפיכך, השקעה של מאמצים מרובים בציד נאצים תפגע במבצעים חשובים לסיכול פעילות חבלנית עוינת ולריגול במדינות ערב. בגין התפשר, והסכים עם חקה שיש לצוד אך ורק מספר מצומצם של פושעים: וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז, ששהה בצ'ילה, קלאוס ברבי, "הקצב מליון", אלויס ברונר בדמשק, יוזף מנגלה וכמה אחרים. ברשימה היו גם פרנץ מורר, רוצח יהודי וילנה, וארנסט לרך, אחראי ראשי להשמדת יהודי לובלין. הביצוע של ההחלטה הזאת היה מוגבל: אמנם המוסד השקיע מאמצים סבירים בנסיון לחסל את ראוף, ברבי וברונר, ולאתר את מנגלה, אף שכל אלו נכשלו בסופו של דבר, אך המרדף אחרי מורר ולרך היה דוגמא מובהקת להחלטה ישראלית שהתבצעה ב"לב ולב". המוסד השקיע משאבים מרובים באיסוף מודיעין לפני מבצע (מל"מ) על השניים הללו, ובתכנון מדוקדק של התנקשויות, אך תמיד נמנע מללחוץ על ההדק, דחה את המבצעים ובסופו של דבר מסמס אותם. אין מדובר כאן רק ב"כן אדוני השר", או פקידים שמכשילים בכוונת מכוון את החלטותיו של הדרג המדיני, אלא ברשלנות משותפת של הקברניטים והדרג הביצועי.

Alois Brunner.JPG
"ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם" – אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן, שהמוסד ניסה לחסל פעמיים באמצעות מעטפות נפץ

מנחם בגין, כמסתבר, היה הרבה יותר טוב ברעש, צלצולים והחלטות דרמטיות, מאשר במעקב קפדני אחרי ביצוע החלטותיו בפועל. ראשית כל, הוא לא שם לב שבהחלטה עצמה היתה סתירה פנימית משמעותית. מורר ולרך שהו באוסטריה, ובכדי להימנע מסיבוכים מדיניים, ראש הממשלה הורה לא להתנקש בהם באוסטריה, בגרמניה או במדינות אירופיות סמוכות. אבל מכיוון שבאותה תקופה היו השניים כבר פנסיונרים שחיו בכפר (מורר) ובעיר קטנה (לרך), קשה להבין כיצד חשב בגין שהמוסד יוכל לפגוע בהם. בסוף שנות השבעים, פנסיונרים אוסטרים לא נהגו לנסוע לטיולים הרפתקניים בקונגו או ברפובליקה המרכז אפריקאית. התוצאה היתה תכנון מבצעי מבוזבז מראשיתו. סוכני המוסד התארחו, למשל, בצימר של מורר, מיפו את הבית במדויק, אפילו מנו את הכלבים והחיות האחרות, ואף לא שכחו לשרטט במדויק את דרכי הגישה ונתיבי המילוט. אבל בכל פעם שהכינו "תיק מבצעי" להתנקשות, סירבו ראשי המוסד, חופי ויורשו נחום אדמוני, לאשר לאנשיהם ללחוץ על ההדק מפני ש"שיקולים מדיניים" מנעו זאת. אותם שיקולים מדיניים הוזכרו, כמובן, כבר בהחלטתו הראשונית של ראש הממשלה. כך, בזבז בגין את משאביו של המוסד בתכנון מיותר של מבצע שלא היה יכול להתגשם – לוגית – על סמך האותיות הקטנות שבהוראותיו שלו.

שנית, בגין הורה למוסד להקים תשתית מבצעית חדשה לציד נאצים, אך לא בדק את אופיה ואת טיבה. יצחק "חקה" חופי אמנם הקים מחלקה מיוחדת למרדף אחרי פושעים בתוך "מצדה", היחידה למבצעים חשאיים, בכדי להעניק לעוסקים במלאכה גישה ישירה לסוכנים וחוליות מתנקשים. לכאורה, היה מדובר בשיפור משמעותי. "עמל", היחידה שעסקה בציד נאצים עד כה, היתה למעשה יחידה מחקרית, שהיתה צריכה להתחנן למחלקות אחרות במוסד בכל פעם שרצתה להשתמש בנכסים בשטח. בגין היה מרוצה – הנה, המוסד לוקח ציד נאצים ברצינות. אם היה מסתכל מקרוב על המצב, היה רואה כי מחלקת ציד הנאצים החדשה, "מסר", הכילה עובד אחד בדיוק. אותו מנהל מסור, "רביב", אפילו לא זכה למשרד ולמזכירה, ובפועל היה מעין נווד בירוקרטי שרוב מנהלי המחלקות ראו כמטרד גרידא. הוא אפילו נאלץ לנסוע לחו"ל, לגייס מקורות ולדבר איתם באופן אישי. הלחץ של "רביב", שהיה באמת ובתמים מסור לעבודתו, הוביל אמנם למבצעי התנקשות בברונר, בראוף ובברבי, אך אלו היו תמיד בעדיפות שנייה ושלישית, התבצעו מתוך חוסר נכונות לקחת סיכונים, ולא נוסו מחדש ברגע שנכשלו. המוסד, למשל, אסף מל"מ מפורט על הדירה של אלויס ברונר בדמשק והחדיר אליה סוכן בוסני, אולם סירב לשלוח מתנקשים "בכדי לא לסכן אותם", ובסופו של דבר שיגר לפושע הנמלט מעטפה עם כמות קטנה של חומר נפץ. כתוצאה, ברונר איבד כמה אצבעות. על המתנקשים שארבו לראוף נאסר לפגוע באשתו הצ'יליאנית, וברגע שהיא התחילה לצעוק, הם נסוגו ולא חזרו מחדש. כל המבצעים סבלו מדחיות חוזרות ונשנות, והתוצאות של רובם היו אפסיות עד זעומות.

הניסיון לחסלו נכשל – וולטר ראוף, ממציא משאיות הגז

מה הלקח מהפרשה? בדיוק כמו במשבר הקורונה, חשובה לא רק ההחלטה. היא אמנם החלק ה"כיפי", שנותן סיפוק (ולפעמים גם תשומת לב תקשורתית) לקברניטים, אבל אין לראות בה אלא תחילתו של סיפור. להחלטה אין ערך אם הקברניט לא בודק שאין "מוקשים" בנוסח שלה (סתירות פנימיות, היעדר מימון מספיק, וכדומה), שמי שאמור לבצע אותה הקים מנגנונים בירוקרטיים מתאימים, שמותנעים הליכים מתאימים ליישום, ושהמערכת לא מתעייפת לאחר ניסיון או שניים. תחשבו על זה, בפעם הבאה שאתם רואים פוליטיקאי משיק פרוייקט גרנדיוזי בתופים ובחצוצרות, או מתפאר בפני הבוחרים בכמות החוקים שהעביר בכנסת.

הכל פתוח: מבט חדש על דה גול ומלחמת אלג'יר

מלחמת אלג'יר, עימות האדירים בין צרפת לבין המחתרת הלאומית FLN, מוצגת בדרך כלל כמאבק אבוד מראש. אחרי הכל, איזה כובש יוכל לעם שתובע חירות ועצמאות? בסיפור הזה, מתנוסס נשיא צרפת, גנרל שארל דה גול, כמנהיג חכם ומרחיק ראות שהוציא את מולדתו מהבוץ האלג'יראי. אולם בחינה מדוקדקת של האירועים מעלה תמונה שונה. צרפת עמדה על סף ניצחון במלחמת אלג'יר, אולם דה גול ויתר על השגיה משיקול פוליטי קר ואכזרי. ינשוף היסטורי על מלחמה מתעתעת, גנרל בוגדני אחד ופשיטת הרגל של הדטרמיניזם ההיסטורי. בעימותים פוליטיים וצבאיים, האופציות תמיד פתוחות.

שארל דה גול. Credit: Bundesarchiv, CC-BY-SA 3.0

בזמן האחרון אני קורא הרבה מאד על מלחמת אלג'יר, בעיקר מתוך עניין בשכירי החרב וסוחרי הנשק הגרמנים שהשתתפו בה. כרגיל כשמתחילים להתעניין בהיבט מצומצם של פרשה היסטורית, האופקים הרחבים שלה נחשפים לעין ויוצרים פנורמה צבעונית ומרתקת. מי שיקרא את הספרים המונומנטליים של אליסטר הורן, מרטין אוונס, מתיו קונלי, מתילדה פון בילו ואחרים, ייכנס לעולם אלים, אכזרי ומרתק של מלחמה, תככים, דיפלומטיה ובגידות. רבים מציירים את מלחמת אלג'יר כמעין מאבק דו צדדי בין האימפריה הצרפתית השוקעת, ששאפה לשמר את שליטתה באלג'יריה, לבין ארגון השחרור האנטי-קולוניאלי, ה-FLN, שהצליח להקים בסופו של יום מדינה עצמאית. אולם אם מסתכלים על האירועים מקרוב, רואים שהמלחמה הזאת לא היתה רק בין צרפתים לאלג'יראים, אלא גם בין אלג'יראים לאלג'יראים, ובין צרפתים לצרפתים, ואפילו בין כל אלה לבין זרים: גרמנים, רוסים, אמריקאים, מצרים, תוניסאים ומרוקאים, ואפילו סינים, שהשפעתם היתה רבה.

רוב הכותבים, במיוחד היום, נוטים להסכים גם שמלחמת אלג'יר היתה מאבק אבוד מראש: ניסיון נואל של אימפריה קולוניאלית לשמור על מושבותיה מול תנועה לאומית אותנטית. זו, במידה רבה, חכמה שבדיעבד, המתבטאת באופן הוולגרי ביותר ב"קרב על אלג'יר", סרט תעמולה קומוניסטי-אלג'יראי עשוי לתלפיות. מי שראה את הסרט הנפלא, אך השקרי הזה, נסחף בעלילה לינארית להפליא: הצרפתים מצליחים לדכא את המרד של ה-FLN, המחתרת המזויינת, ואז נשטפים החוצה בהתקוממות עממית שאין לעמוד בפניה. אולם מי שיקרא את ספרי ההיסטוריה על מלחמת אלג'יר יווכח שסיפור כזה לא היה ולא נברא, ואפילו משל לא היה. מהתיאורים של הורן, אוונס ואחרים עולה כי המלחמה היתה רווית מהפכים, מעקשים וצמתים רבים שהיו עשויים להוביל לעתיד שונה לחלוטין. אחרי כשלון הקרבות על אלג'יר ב-1955 ו-1956, למשל, לא היתה שום "התקוממות עממית" שהדפה את הצרפתים החוצה. להיפך, ה-FLN הלך והפסיד, הלך ודעך. ב-1957 בנו הצרפתים את "קו מוריס" על גבול תוניסיה: מכשול בלתי עביר של גדרות תיל, שדות מוקשים ועמדות מבוצרות, שאוייש ביחידות מאומנות בטכניקות מתקדמות של לוחמה בטרור ובהסתננות. שר ההגנה הצרפתי, אנדרה מוריס, דאג לבנות גם מכשול דומה על גבול מרוקו. משקיפים רבים, שידעו כמובן כיצד המלחמה הסתיימה, משווים את המכשול הזה ל"קו מז'ינו", עוד מבצר אדיר שכביכול לא עזר לאיש. אבל בפועל, קו מוריס היה יעיל מאין כמותו. הנסיונות של ה-FLN לחדור אותו, בין אם בהסתננות יחידים ובין אם בהתקפות פלוגתיות, גדודיות ואפילו אוגדתיות, נחלו כולן כישלון חרוץ. במקביל, יחידות המורדים באלג'יריה עצמה הלכו ונחנקו ממחסור באספקה. לאחר עלייתו של דה גול לשלטון בהפיכה של 1958, פתח הגנרל מוריס שאל באופנסיבה אדירה, שפוררה את יחידות ה-FLN הנותרות הלכה למעשה.

ומה קרה עם מיליוני הערבים המוסלמים באלג'יר עצמה? מסתבר שרבים מהם, אם לא רובם, הסכינו עם עצם קיומו של השלטון הצרפתי, אם כי מעולם לא היו מוכנים להשלים עם מעמדם הנחות במסגרתו. במשאל העם על החוקה החדשה ב-1958, 80 אחוזים מהאלג'יראים הגיעו לקלפיות ו-96 אחוזים מהם הצביעו בעד החוקה. זו לא היתה הצבעה במסגרת משטר דמוקרטי, ועדויות אנקדוטליות מצביעות על זיופים ולפעמים גם על כפייה (במקרה אחד, איכרים אלג'יראים הגיעו לקלפי וקיבלו פתקי "כן" ו"לא". המפקד הצבאי הממונה אמר להם שפתק ה"לא" הוא כרטיס האוטובוס חזרה). ובכל זאת, אחוז ההצבעה הגבוה מרמז על כך שהתמיכה בחוקה היתה גבוהה. ב"תוכנית קונסטנטין", הציעה ממשלת דה גול 250,000 הקטרים של אדמה למוסלמים, העלתה את המשכורות לרמה הנהוגה בצרפת, הנהיגה חינוך חינם לשני שליש מהילדים והקפיצה את מספר המוסלמים בשירות הציבורי. דה גול הציע גם להקים פרלמנט עם בית אחד, שאליו יצביעו כל תושבי אלג'יר, נוצרים, יהודים ומוסלמים. התלהבות מיוחדת נרשמה בקרב נשים אלג'יראיות, בעיקר בערים הגדולות, מפני שהממשלה הבטיחה להרחיב את זכויותיהן. בהפגנה גדולה שהיתה באלג'יר באביב 1958, סמוך לעליית דה גול לשלטון, השתתפו מוסלמים רבים לצד מתיישבים צרפתים (דבר שלא נראה ולא נשמע קודם לכן – הקהילות נלחמו זו בזו ושנאו זו את זו שנאה עזה בימים כתיקונם), ערבים נופפו בדגלי צרפת, ונשים מוסלמיות שרפו בפומבי את הרעלות שלהן. מנהיגי ה-FLN אמנם זלזלו בפומבי את תוצאות משאל העם, אולם בשיחות פרטיות הביעו דאגה רבה. פרחאת עבאס, אחד מראשי הארגון, אמר אפילו שאם הדברים ימשכו כך, "גורלה של אלג'יריה יהיה דומה לזה של פלסטין".

במקביל, הממשלה הצרפתית הצליחה לגייס עשרות אלפי "חארקיס" (לוחמים אלג'יראים פרו צרפתים), יותר ממספר החיילים של ה-FLN באותו הזמן. המניעים של החארקיס היו מגוונים. חלקם שאפו לתעסוקה, אחרים האמינו באמת ובתמים ביתרונות של שלטון דה גול, והיו גם כאלו שלא חיבבו את צרפת, אבל מאסו במעשי האכזריות, הרצח והשוד של ה-FLN. אוונס מציין בצדק שגם חיילים צרפתים ביצעו מעשי זוועה: שוד, רצח, עינויים ואפילו אונס, אבל בעיני אלג'יראים רבים ה-FLN נתפס כגרוע בהרבה.

לוחם חארקי אלג'יראי בצבא הצרפתי, סביבות 1961. Credit: Jean Poussin, CC-BY-SA 3.0

נכון לאותה תקופה, לא היתה שום התפתחות אלג'יראית, פנימית או בינלאומית שהיתה יכולה לאלץ את צרפת להסתלק מאלג'יריה. אמנם, דעת הקהל במטרופול תמכה במלחמה הרבה פחות מאשר בתחילתה, אולם דה-גול עדיין נהנה מתומכים רבים, אפילו בקרב המתיישבים באלג'יר. אכן, אפילו האופנסיבה של גנרל שאל לא הצליחה להשמיד את ה-FLN לחלוטין, אך במידה רבה הפכה אותו למטרד שניתן להתמודד עמו בהשקעה סבירה. האלג'יראים נהנו מתמיכה רבה בעולם הערבי, בגוש הסובייטי ואפילו בארצות הברית ובמערב, אולם הלחץ הבינלאומי על צרפת מעולם לא הגיע לכדי חרם או בידוד בינלאומי מוחלט.

המצב השתנה, בסופו של דבר, בעיקר בגלל החלטות שקיבל דה גול עצמו. המנהיג הצרפתי, חכם, מרחיק ראות אך קר רוח ואכזרי באופן חריג, הבין שצרפת עלולה ליפול קורבן דווקא לנצחונה. ההישגים באלג'יר יצרו דינמיקה שכל הצדדים ציפו שתסתיים בהשקעה כלכלית אדירה ברווחתם של המוסלמים ובזכות הצבעה לכל. באלג'יר חיו כעשרה מיליון מוסלמים, מול 46 מיליון צרפתים במטרופול. אולם דה גול חשש שעם הזמן, מספרם של הערבים יעלה ל-20 ואפילו ל-40 מיליון, ואלו לעולם לא ייטמעו בתרבות הרוב. "צרפת", אמר לאחד ממקורביו, "כבר לא תהיה צרפת, אומה אירופית בת הגזע הלבן, עם תרבות יוונית ולטינית ודת נוצרית". בעוד מאה שנים, הכפר של דה גול עצמו,   Colombey-les-deux-eglises (קולומבי של שתי הכנסיות) יהפוך ל-Colombey-les-deux-mosquees (קולומביי של שני המסגדים). מעבר לכך, דה גול רצה לחדש את צרפת, הכלכלה, החברה והתשתיות שלה, ולהפוך אותה לאומה מודרנית שעניינה העיקרי באירופה. האינטגרציה של אלג'יר עלולה לבזבז כספים ומשאבים יקרים, ולמשוך את פריז לעבר אפריקה.

דה גול לא רצה לעזוב את אלג'יר לחלוטין, אבל גם לא היה מוכן לשלב אותה בתוך צרפת. לכן, ב-16 בספטמבר 1959, נשא נאום פומבי, ובו הכיר בזכותם של האלג'יראים להגדרה עצמית. הוא העמיד בפניהם שלוש אופציות: 1. עצמאות והתנתקות מלאה מצרפת. 2. איחוד מלא עם צרפת, לרבות אזרחות שווה. 3. עצמאות אלג'יראית מוגבלת, תוך כדי ברית הדוקה עם צרפת. דה גול שאף למעשה לאופציה השלישית, משום שרצה לשמור על בסיסים צבאיים צרפתיים קריטיים באלג'יר ועל שדות הנפט בסהרה. הוא גם הציע ל-FLN "שלום של אמיצים" והיה מוכן להיכנס עמו למשא ומתן.

"צרפת כבר לא תהיה צרפת" – שארל דה גול בפגישה עם הנשיא קנדי, 1961. תמונה לשימוש חופשי, Wikimedia Commons

מיד לאחר תום נאומו של נשיא צרפת, היה ברור שמאזן הכוחות באלג'יריה השתנה עד לבלי היכר. למרות שדה גול כביכול העמיד בפני האלג'יראים שלוש אופציות, האסטרטגיה של "הגדרה עצמית" חייבה אותו לנהל מו"מ עם גוף אלג'יראי ייציג כלשהו, והגוף הזמין היחיד היה ה-FLN. ברגע שמנהלים משא ומתן עם מחתרת לאומית, ברור שלא תסתפק בשום הסכם שלא כולל עצמאות מלאה. מכאן, בסיס התמיכה של צרפת באוכלוסיה המוסלמית קרס. מרגע שברור לך שהצרפתים יעזבו בשלב מסויים, ועכשיו הם רק מתמקחים על התנאים, כל מי שרוצה לשמור על חייו ועל רכושו חייב לתמוך ב-FLN. אחרי הכל, לאחר שה"צפרדעים" יעזבו, לוחמי המחתרת ינהלו את העניינים, ותמיד חכם יותר לתמוך במי שנשאר ולא במי שעוזב. באופן טבעי, גם בסיס התמיכה של דה גול בקרב הצבא והמתיישבים הצרפתים באלג'יר קרס, והמצב הלך והידרדר במהירות. אלג'יר וצרפת נקלעו לסערה של הפיכה צבאית כושלת, ארגוני טרור נוצריים רצחניים כמו ה-OAS (הארגון הצבאי החשאי), וגל אלימות בין מתיישבים ומוסלמים שבלע לתוכו את המתונים ודחק את שתי האוכלוסיות לקיטוב והקצנה מתמדת. בעצם הדינמיקה שיצר דה גול, הוא גם מנע מעצמו את הויתורים שרצה להשיג מה-FLN, כמו בסיסים צרפתיים או משאבים בסהרה. ברגע שיצר ציפייה שצרפת תעזוב, השעון הלך ותקתק, והמחתרת ידעה שהזמן משחק לטובתה. בסופו של דבר, דה-גול נסוג בבושת פנים מאלג'יריה בלי להשיג דבר. בניגוד להבטחותיהם, אנשי ה-FLN שללו את האזרחות של המתיישבים הצרפתים, התעללו בהם ושדדו את רכושם. במהלך הנסיגה, החריבו הטרוריסטים של ה-OAS את מה שנשאר, לרבות הספריה של אוניברסיטת אלג'יר, באורגיה של שריפה, רצח והרס.

מדי פעם, אני רואה שאי אלו אנשים מעלים את שארל דה גול על נס כמנהיג דגול ש"הוציא את צרפת מהבוץ האלג'יראי". באופן אישי, אינני שותף להתלהבות הזאת. בעיני מצטייר "הגנרל" כאדם חכם, מתוחכם ומרחיק ראות, אבל גם גזען, ציני ובוגדני עד כדי רוע; מנהיג שמתוך חישוב אינטרסים קר, ואדישות מוחלטת, שיקר, מעל ובגד בתומכיו, נאמניו ובכל מה שהבטיח, והשיג אולי את הסכם השלום הרע והגרוע ביותר שבנמצא, ועוד אחרי ניצחון צבאי כמעט מוחלט בשדה הקרב. אפשר להצדיק רבים מחטאיו, בכך שפעל למען האינטרסים של צרפת כפי שהבין אותם. בעיניו, אלג'יריה היתה מכשול למודרניזציה של מדינת האם, אבן נטל שצריך להיפטר ממנה. אפילו את נטישת המתיישבים הצרפתים לאחר עצמאות אלג'יריה אפשר להבין, מפני שמעשי הזוועה של המחתרת שלהם, ה-OAS, לא היו מאפשרים להם להישאר במדינה אפילו תחת שלטון נאור בהרבה מזה של החונטה האלימה של ה-FLN.

מעשי האכזריות של ה-OAS היו מונעים מהמתיישבים להישאר באלג'יר גם תחת ממשלה נאורה יותר. בתמונה: הפגנה נגד הארגון הרצחני בטולוז, פברואר 1962. Credit: Andre Cros, CC-BY-SA 4.0

אבל על דבר אחד אי אפשר לסלוח לדה גול. ה"גנרל" הפקיר ונטש בדם קר את החארקיס, בעלי הברית המוסלמים הנאמנים של צרפת שנלחמו ומתו עבורה בשדות הקרב. זה התחיל כבר בזמן המלחמה, והפך להיות גרוע בהרבה לאחר ה"שלום". דה גול לא טרח לארגן להם מעבר בטוח לצרפת, ולא תבע עבורם ביטחון באלג'יריה. צבא צרפת פירק אותם מנשקם תוך הבטחות שווא, והפקיר אותם לחסדי הממשלה החדשה. ותיקי מלחמה מעוטרים, ששפכו את דמם במלחמת העולם השנייה ובמלחמת אלג'יר נטבחו בהמוניהם, גרונותיהם שוספו, או שאולצו לחפור את קבריהם ולבלוע את המדליות שלהם בטרם נורו. אלו מהם שהצליחו לברוח למטרופול, לפעמים בסיוע של קצינים צרפתים שהפרו פקודה, הועסקו בפרוייקטים של בירוא יערות בכפרי פחונים עלובים, וכמובן לא קיבלו אזרחות צרפתית. דה גול לא הניד עפעף. מבחינתו הם בגדו ב"מולדתם" ולכן היו ראויים לגורלם. לפועלים האלג'יראים בצרפת, ששילמו מיסים למחתרת, הוא דווקא הרשה להישאר ככוח עבודה זול. קשה לקרוא את הסיפור בלי להסתייג מהאיש הזה.

ובסופו של דבר, לאחר שהתפזר העשן, מלחמת אלג'יר מלמדת אותנו לקח חשוב. בכל צומת ובכל נקודה, ההיסטוריה מאפשרת מספר דרכים, וכמעט לעולם לא מובילה באופן דטרמיניסטי לכיוון אחד בלבד. תהליכי עומק היסטוריים מגבילים אמנם את האופציות שנפתחות בכל רגע ורגע, יוצרים אילוצים ומקשים על המדינאים לבחור בדרכים מסויימות, אבל להחלטות אנושיות וגם למקרה העיוור יש חשיבות רבה. העתיד תמיד פתוח לרווחה.

%d בלוגרים אהבו את זה: