קטגוריה: ינשוף היסטורי

המרגלים שאהבו סיפורים: פרשת דרייפוס ופרדוקס הבידיון

ב-15 בינואר 1895, צבאו המונים על בית הספר הצבאי בפריז בכדי לצפות בטקס השפלה סנסציוני. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. האספסוף המשתולל, שגידף בקולי קולות את הבוגד דרייפוס ואת היהודים בכלל, החניק את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. בישראל, אנחנו רגילים לחשוב על פרשת דרייפוס בראש ובראשונה כעלילת דם אנטישמית, אולם למעשה – יש לה רבדים עמוקים יותר. כיצד הפללתו של דרייפוס קשורה לתופעה ספרותית הידועה כ"פרדוקס הבידיון" , ומה התרומה של סיפורי בלשים וריגול לאשליות מודיעיניות קטלניות?

Credit: Zacharias Damata, depositphotos.com

ב-15 בינואר 1895, מילאו המונים את החצר הגדולה של בית הספר הצבאי בפריז, כדי לצפות בטקס מיוחד במינו. קפטן יהודי בשם אלפרד דרייפוס, שהורשע באשמת ריגול, הובא על ידי סוהריו לחצר בכדי לבזותו בפומבי. סמל שבר את חרבו, תלש ממנו את דרגותיו והכריז שאינו ראוי לשאת נשק. ההמונים המשתוללים, שצעקו קריאות כנגד הבוגד דרייפוס ונגד היהודים בכלל, החניקו את קריאותיו של הנאשם, שהתעקש עד הרגע האחרון שהוא חף מפשע. כשנדחף החוצה, צעק "יחי צרפת" ו"יחי הצבא". איש לא האמין לו. מפריז, הובל לגורל אומלל, גרוע ממוות, בכלא קולוניאלי נידח שהיה ידוע כ"אי השדים".

כל ישראלי, כמעט, מכיר את פרשת דרייפוס. למדנו עליה בבית הספר כפרשה אנטישמית, אות ומופת לכישלון האמנספיציה של היהודים במערב אירופה. אם בצרפת – ערש זכויות האדם והאזרח – יהודים אינם יכולים להיות בטוחים מעלילות דם אנטישמיות, הרי שאין הם יכולים לבטוח באף מדינה אחרת, מתקדמת ככל שתהיה. מקובל לחשוב שתיאודור הרצל, שסיקר את פרשת דרייפוס עבור עיתון וינאי, הפך בעקבותיה ממתבולל לציוני, אף כי המחקר החדש מראה כי קביעה זו אינה מדוייקת. מכל מקום, מעבר להיותו פרשייה אנטישמית, הסיפור של דרייפוס הוא גם סיפור ריגול, ובאופן ספציפי יותר, דוגמא ומופת לכשלונו של מודיעין מסכל. כידוע, דרייפוס היה חף מפשע, והמרגל האמיתי שעבד עבור הגרמנים היה קצין אחר, קלפן הולל בשם אסטרהאזי. קציני "מדור סטטיסטיקה", המחלקה שעסקה במודיעין מסכל בצבא הצרפתי, העדיפו להשאיר אדם פטריוט וחף מפשע בכלא, תוך כדי הגנה על מרגל אמיתי. ראשיה לא היו רק אנטישמים, אלא גם מעלו בחובתם לסכל ריגול ולהגן על סודותיה של צרפת. קולונל ז'ורז' פיקאר, הקצין היחיד שניסה להוכיח את חפותו של דרייפוס וללכוד את אסטרהאזי, נודה על ידי חבריו ואף נרדף באופן פעיל בידי הצבא.

"לא מוות לדרייפוס הם צעקו, אלא מוות ליהודים" – טקס ההשפלה של דרייפוס

בפוסט הזה, לא נתאר בפרוטרוט את פרשת דרייפוס – דבר שאולי נעשה באחד הינשופים הבאים. במקום זאת, הייתי רוצה להתעכב לרגע על הסיבה שבגינה דרייפוס הואשם על לא עוול בכפו, ולהעלות הסבר מורכב יותר מאנטישמיות גרידא. שימו לב שבניגוד למה שנהוג לחשוב היום, מעניו של דרייפוס מהמודיעין המסכל הצרפתי באמת האמינו באשמתו, לפחות בשלב הראשון, למרות שלא היה ראיות ממשיות לכך. כמו כן, כשהתחילו לזייף ראיות בחודשים הראשונים, עשו זאת מפני שהיו משוכנעים שדרייפוס מרגל, ורצו רק "לשפץ" קצת את התיק כדי לנעול אותו מבחינה משפטית. רק מאוחר יותר, כאשר הבינו שטעו, שיקרו ביודעין בכדי להגן על פשעיהם הקודמים. אנטישמיות, כמובן, היתה חלק מהותי מאד מהסיפור, אבל היא השתלבה בתופעה מעניינת הידועה כ"פרדוקס הבידיון".  כאן, עלינו לקחת צעד אחורה מפרשת דרייפוס עצמה ולדבר על הקשר בין מודיעין לספרות בכלל, ולסיפורי בלשים בפרט.

ב-1975 פרסמו שני חוקרים, קולין רדפורד ומייקל ווסטון מאמר מכונן, ובו פתחו דיון ממושך ב"פרדוקס הבידיון". הבעיה עצמה היתה ידועה עוד מימי אפלטון: כיצד סופר מצליח לגרום לנו להשעות את חוסר האמון שלנו בעלילה בדיונית, ולהאמין (לפחות דה-פקטו) בדברים שאינם אמיתיים? כשאנחנו נתקלים בדמויות ספרותיות, אנה קרנינה, הארי פוטר, פרודו בגינס, אנחנו יודעים כמובן שלא מדובר באנשים בשר ודם, אך בכל זאת אנחנו כואבים בכאבם, שמחים בנצחונם ונמצאים במתח כשהם נקלעים למצוקה. חלק מהחוקרים העוסקים בפרדוקס הבידיון מסבירים כיצד הסופר או המחזאי גורם לנו להשעות את חוסר האמון באמצעות סדרה של טכניקות נראטיביות. הבעיה הזאת אינה ייחודית לעולם הספרות, וקיימת גם בעולם המודיעין. האנק פראנקון, חוקר מודיעין מסכל, כתב באחד מספרי הלימוד הבסיסיים של התחום שבכדי להטעות את האויב, עליך להמציא סיפור אמין בדיוק כמו שסופר עושה, עם סיפורי כיסוי, דמויות ורקע שמצליחים לחקות את המציאות. הטכניקות של פברוק סיפור כיסוי דומות מאד לכתיבה איכותית של ספרות בדיונית. נכון שלפעמים אתם קוראים ספר וחושבים שהעלילה לא אמינה ומשהו בה חורק? כשמדובר בסיפור כיסוי, פרט לא אמין שכזה, שלא גישר היטב על "פרדוקס הבידיון", עלול לשרוף את הכיסוי ולהכשיל את המבצע כולו.

כאן, הבעיה הופכת למסובכת יותר. מה ש"אמין" או "לא אמין" בעיני אדם מסויים, תלוי מאד ברקע שלו, בהשקפת עולמו, בהטיות קוגנטיביות וברבדים של ניסיון מצטבר, שכוללים גם את הספרות שהוא נוהג לקרוא. בדיוק כמו שאפשר לשכנע אנשים להאמין דה-פקטו בסיפורים לא אמיתיים, הם יכולים להאמין (באמונה שלמה!) בסיפורים בדיוניים שהם עצמם יוצרים, אם אלו משתלבים היטב בעולמם התרבותי ובמבנים הנראטיביים והמנטליים שלהם. חוקר הריגול בן מקנטייר מדגים זאת בספרו מבצע קציצה (Operation Mincemeat) שעוסק באחד ממבצעי ההונאה המרהיבים ביותר של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. הבריטים נטלו גוויה של נווד שמת מבליעת רעל עכברים, הסוו אותה כגופה של קצין דמיוני (רס"ן ויליאם מרטין) ושלחו אותה – ביחד עם תיק מסמכים צבאיים – לחופי ספרד. שני מתכנני המבצע קיוו שהספרדים ימסרו את המסמכים לסוכניה של גרמניה הנאצית.

המכתבים בתיק, כמובן, היו זיוף מחוכם, שנועד לשכנע את הגרמנים שבעלות הברית לא יפלשו לסיציליה (כפי שתכננו בפועל) אלא ליוון וסרדיניה. כדי שהגרמנים יאמינו לסיפור הכיסוי, יצרו המתכננים את דמותו של רס"ן מרטין בדיוק כפי שיוצרים דמות ספרותית, ופיזרו בכיסיו רמזים שונים (מכתבים, קבלות, גלויות) שישכנעו את הגרמנים שמדובר באדם אמיתי. בספרו, מראה מקנטייר שבנייתו של רס"ן מרטין לא היתה אמינה במיוחד, ולמעשה היתה רצופה בקלישאות אופייניות לספרות הבריטית הפופולרית. הדמויות שסבבו את מרטין – האב העריץ, הארוסה קלת הדעת, מנהל הבנק הזעפן – כאילו נלקחו מאחד מהספרים הזולים של התקופה. אין זה מקרה שרבים מאלו שהיו מעורבים במבצע, בדומה לקציני ביון בריטים ואמריקאים אחרים, היו סופרי בלשים או חובבים מושבעים של ספרים כאלו. דא עקא, שגם הגרמנים קראו את אותה הספרות, והסטריאוטיפ של "איך נראה קצין בריטי ממעמד גבוה" התעצב בתודעתם באמצעותה. המצע הספרותי המשותף לבריטים ולאויביהם הגרמנים הפך את הסיפור הבדיוני של מרטין לאמין.

מראשיתה, הזכירה פרשת דרייפוס סיפור בלשי לכל המעורבים בה. אנשי "מדור סטטיסטיקה" קיבלו את המידע על המרגלים הגרמנים בצרפת, פיסות פיסות, באמצעות מכתבים מקומטים שהביאה להם המנקה של השגרירות הגרמנית, מדאם בסטיאן. הנספח הצבאי הגרמני, קולונל פון שוורצקופן, היה רשלן באופן בלתי רגיל, ונהג לזרוק מסמכים סודיים לסל הניירות במקום להשמידם. משם אספה אותם המנקה והעבירה אותם לביון הצרפתי. מפקד "מדור סטטיסטיקה", קולונל סנדהר, ועוזרו רס"ן אנרי, עקבו אחרי הפרשה כפי שקורא עוקב אחרי סיפור בלשי מתהווה. לעיניהם נחשפו לא רק הסוכנים שהפעיל שוורצקופן, אלא פרשיות האהבה ההומסקסואליות שלו עם שותפו לריגול, הנספח הצבאי האיטלקי. המכתבים היו רצופים בביטויים כמו "כלבלבי הירוק והקטן", "לולו הקטן", "התוקע שלך" או "כלבלב המלחמה היקר שלי." הומוסקסואליות היתה אסורה בתקופה, ותמיד היה אפשר לסחוט את שוורצקופן בעתיד באמצעות הידיעות הללו. לעניינינו חשוב, שהפרשה המתהווה הזכירה ספר ריגול זול, פורנוגרפי למחצה, עוד מימיה הראשונים.

"כלבלב המלחמה הקטן שלי": הנספח הצבאי הגרמני בפריז, קולונל מקסימיליאן פון שוורצקופן

בספטמבר 1894, הביאה מדאם בסטיאן לרס"ן אנרי מכתב מסל הניירות של שוורצקופן, שזכה מאז לכינוי "המכתב הנלווה" (צרפתית: Bordereau). במכתב הוזכר מרגל שפעל במטה הכללי הצרפתי. החשדות של סנדהר, אנרי ועמיתם, רס"ן דו פאטי דה קלאם, נפלו מיד על סרן דרייפוס, היהודי היחיד שפעל במטכ"ל. תרומתו של קלאם לגיבוש תיק ההאשמות היתה חשובה במיוחד. הוא לא היה איש מודיעין מקצועי, אלא קרוב משפחה של הרמטכ"ל ששימש, בזמנו הפנוי, כבלש חובב. חלק מחוקרי פרשת דרייפוס ציינו שהוא היה גם קורא מושבע של ספרי בלשים והרפתקאות, ובראשו מסגר את פרשת דרייפוס כאחד מהסיפורים האהובים עליו.

מי הוא הנבל הקלאסי בספר בלשים נוסחתי? מחד, אדם שאתם לא מצפים שיהיה הרוצח, ומאידך – מי שדבקים בו מספיק סטריאוטיפים שליליים ש"מתאימים" לדמות הנבל. דרייפוס התאים למשבצת הזאת במדויק. מחד, לא היו ראיות של ממש שעסק בריגול, וגם הביוגרפיה שלו לא התאימה לכך. בבורדרו היה כתוב שהמרגל יצא לתמרונים שדרייפוס לא היה מעורב בהם, ומעבר לכך, הוא היה עשיר (כלומר לא היה זקוק לכסף), נשוי באושר (לא היו לו הוצאות כבדות על פילגשים) ופטריוט צרפתי נלהב. מצד שני, בעיני אנטישמים כמו קלאם, אנרי וסנדהר, היו לו גם תכונות שתייגו אותו כנבל. לא רק שהיה יהודי, אלא גם דובר גרמנית מאלזאס, פרט שהחשיד אותו אוטומטית בקרבה לאויב. ההיסטוריון ז'אן דני ברדן מציין שאפילו את המעצר של דרייפוס ביצע קלאם כשחזור של דרמה האופיינית לספרות הבלשים של התקופה. הוא הזמין אותו בבגדים אזרחיים למשרד המלחמה, ביקש ממנו לכתוב משהו, ואז "עימת אותו" עם הדמיון לכאורה בין כתב היד שלו לבין זה שבבורדרו.

מאותו הרגע, הקונספציה בדבר אשמתו של דרייפוס התגבשה בתודעתם של קלאם ועמיתיו באופן שהיה קשור לבלי הפרד לתמונה הספרותית של "מרגל". העובדה שלא היו להם ראיות קבילות משפטית לא העלתה ולא הורידה. ברגע שאתה מגשר על "פרדוקס הבידיון", אתה יכול להאמין בסיפור שגוי, ואז, בדיעבד, תמצא כבר את ה"ראיות" שיאוששו אותו. אנשי מדור סטטיסטיקה שכנעו את עצמם שהכתב של דרייפוס דומה לזה שבבורדרו, ורק אז הביאו את הדוגמאות למומחה כתב יד אנטישמי בכדי שיאשש זאת.  הם רצו לסיים את החקירה. היה להם את החשוד, העניין כמעט ונפתר. במקרה כזה, מה הבעיה לשפץ קצת את התיק בכדי לגבש אשמה? הרי ממילא כולם יודעים שדרייפוס אשם. אנשי מדור סטטיסטיקה נקטו בשני צעדים. ראשית כל, אנרי עבר על התיק בכדי לדוג ממנו כל ראיה שיכולה לסייע להרשעה של דרייפוס. זה היה כמובן קטיף דובדבנים, צ'רי פיקינג, אחד מהחטאים הגרועים ביותר בתחום המחקר המודיעיני. הוא מצא מכתב משווארצקופן למאהבו האיטלקי, שהזכיר מפות סודיות שניתנו על ידי מרגל צרפתי, שהוגדר כ"מנוול D". D זה בטוח דרייפוס, לא?

אזי, הוא וחבריו החליטו לפברק את הראייה האחרונה, המכרעת, ובכך גלשו לתחום הפלילי. הם זייפו שני דוחות של מודיע ספרדי. בדוחות היו פרטים על סוכן גרמני בצבא הצרפתי, אבל אנרי, קלאם וסנדהר הוסיפו שורה שלא היתה קיימת במקור, כאילו הסוכן משרת במטה הכללי הצרפתי. זה היה זיוף – שנראה לאנרי וחבריו כמשרת אמת גדולה יותר. עכשיו כולם היו מעורבים בקונספירציה פלילית. הם לא היו מסוגלים לגלות את האמת בלי לפגוע בעצמם ובכבוד הצבא, וכך נוצר מעגל מכושף של הפללה והכחשה.

"קצב סטקטו מכשף": שימו לב לשחזור האפקט של "אני מאשים" בטריילר של "קצין ומרגל", סרטו עטור הפרסים של רומן פולנסקי

במאמרו הנוקב, "אני מאשים", הוקיע הסופר אמיל זולה את קלאם כ"יוצר של עיוות דין שטני זה, הייתי רוצה להאמין שמבלי משים, ובהגנה על מעשים אלה בשלוש השנים האחרונות." הכוח של "אני מאשים" אינו רק בשפה העוצמתית ובמקצב הסטקטו, שמזכיר בחלקו השבעה או כישוף, אלא בכך שחשף לעין הציבורית, בבת אחת, שקרים שנבנו זה על זה והצטברו רבדים רבדים כעובש על גבינה. כשמישהו משלה את עצמו ומגשר על "פרדוקס בידיון" בהתבסס על סטיגמות גזעניות וכאלו שהתגבשו תוך כדי קריאת ספרות, הוא מתקדם צעד אחר צעד במסלול השקר, כך שכל שלב נראה בעיניו הגיוני ואמין בפני עצמו. בהתחלה משתכנעים באשמה שלא קיימת, אז בוחרים במתכוון ראיות בכדי לאשש את מה שנכון כבר ממילא, אז מזייפים עוד ראיות שבסך הכל מוכיחות אמת ש"הכל מסכימים עליה", ולבסוף מקבעים את השקר בכדי להגן על עצמך מהשפלה ומאימת הדין. האנטישמיות היתה מרכיב, חיוני וקריטי, אבל חלקי בלבד, בתמונה העגומה הזאת.

ואיך הספרים שאתם קראתם משפיעים במצטבר על תפיסת העולם שלכם, ועל מה שאתם רואים כאמין או לא אמין, סביר או לא סביר, הגיוני או לא הגיוני?

רצח בחולות: מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני. אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי, ממשיך ומתאר לינשוף את פרשת חיסולו של אליהו גלעדי, אחד ממנהיגי הלח"י. מדוע נתן שמיר את הפקודה?

באחד מימי הקיץ הלוהטים של אוגוסט 1942 ישבו בדממה שני עצירים במחסן סמוך לגדר החיצונית של מחנה המעצר במזרע, בזמן שחבריהם שבמחנה מסתירים בהצלחה את היעדרותם ממסדר הערב. השניים חיכו עד שתיפול החשכה, ואז זחלו אל עבר הגדר, טיפסו עליה ויצאו לחופשי. שנה לאחר מכן, עתיד אחד מהם להורות על חיסולו של השני; אולם כרגע, דאגתם היחידה הייתה להגיע לתל אביב בלי להיתפס על ידי הבריטים.

לאחר שהגיעו ליעדם יצרו הבורחים קשר עם אלו מחברי לח"י ששרדו בחוץ, ושם התברר להם כי מספרם של אלו נע בין 30 ל-40 איש בלבד, רובם צעירים וחסרי ניסיון. הם ניגשו במרץ לבנייתה מחדש של המחתרת, תוך הקפדה קשוחה על כללי סודיות ומידור. יצחק יזרניצקי שכר דירה בבני ברק, גידל זקן ופאות, התהלך בלבוש חרדי והציג את עצמו לשכניו בתור "הרב שמיר". הוא לקח על עצמו את עבודת הארגון של המחתרת. בין היתר, בנה את לח"י מחדש בתאים קטנים שמנו שניים-שלושה חברים בלבד. הוא הקים מחלקת אוהדים, שפעלה במרץ ליצור לארגון עורף ציבורי תומך ומסייע, קטן ככל שיהיה. הוא יצר ביטאון מחתרתי, "החזית", שנועד להסביר לציבור הרחב את דרכה של הלח"י, והפקיד עליו את הפובליציסט המוכשר ישראל אלדד.

ניסה לארגן מחדש את המחתרת: יצחק יזרניצקי (שמיר) ושניים מחבריו במודעת מבוקש של השלטון הבריטי

במקביל, מונה אליהו גלעדי כאחראי על הפעילות המבצעית של המחתרת, ואימץ לעצמו את הכינוי המחתרתי 'שאול'. הוא סבר כי יש לפתוח בהשגת כספים, ועל כן הוציא לפועל שורת ניסיונות שוד וגניבות קטנות, שרובן נכשלו. מסוכנות יותר היו הפעולות הגדולות שניסה להוציא לפועל. הוא תכנן התקפה מסיבית על משרד התשלומים הצבאי בחיפה במטרה לשדוד את הכסף שנשלח למשכורות החיילים הבריטים, התקפה שבוטלה פעמיים בשל תקלה טכנית. הוא הורה לאנשיו לפתוח בהתקפה על בית הכלא ביפו כדי לשחרר איש לח"י שהיה כלוא שם, התקפה שגם היא בוטלה כשהתברר שהעציר הועבר למקום אחר. הוא שלח את פקודיו, ללא ידיעתו של יזרניצקי, להפגנה אנטי בריטית גדולה בתל אביב, עם חבילות חומר נפץ בתיקיהם והוראה להשליך אותן על השוטרים הבריטים, כדי לגרום להתנגשות אלימה בין המשטרה לבין המפגינים. איש לח"י בשם דוד בלאו שנקלע לשם במקרה גילה את התכנית ושכנע את האחראי על הפעולה, אנשל שפילמן, לספר עליה ליזרניצקי, שהורה מיד על ביטולה.

כל הפעולות הללו היו נועזות עד כדי טירוף, וחסרות כל דאגה לחיי אדם; אנשי הלח"י שהיו מעורבים בהן הגדירו אותן, במבט לאחור, כפעולות התאבדות. הם ראו כ"נס" את העובדה שפעולות אלו נמנעו ברגע האחרון בשל סיבות טכניות. במקביל, הלכו והצטברו תלונות על יחס מזלזל, אכזרי ואף אלים של גלעדי כלפי פקודיו: כפי שתיארנו בחלק הקודם, הוא נהג לקלל אותם קללות נמרצות, להצמיד אליהם את קנה אקדחו, לאיים כי 'ידפוק' אותם, ובמקרה אחד לפחות, גם להכות אותם פיזית.

במהלך התקופה הזו הלכו והידרדרו היחסים בין גלעדי ליזרניצקי. נראה שהאחרון הוטרד פחות מיחסי האנוש המחרידים של גלעדי – שאחרי הכל, היו ידועים בקוויהם הכלליים עוד קודם לכן – ויותר מפעולותיו המסוכנות והבלתי אחראיות, העלולות לדעתו להמיט שואה על המחתרת. יזרניצקי דגל בהתנהלות זהירה ומושכלת הרבה יותר, אולם למרות חששותיו לא נקט בשום פעולה נחרצת על מנת לבלום את מי שאמור היה להיות פקודו. בספר זיכרונותיו הוא מזכיר לגנאי כמה מהפעולות שתוארו לעיל, אולם לא מספק שום הסבר לחוסר המעש שלו בתקופה זו, שארכה כשנה.

פעולות מסוכנות יותר ויותר – אליהו גלעדי

מי שמספק את ההסבר הבלתי-מחמיא הוא דווקא דוד בלאו הנזכר לעיל, שבאותה תקופה פעל תחת פיקודו הישיר של גלעדי, אך התגורר באותו חדר עם יזרניצקי. בלאו טען כי יזרניצקי "ישן כל היום וקרא עיתונים, שום דבר לא עשה. הוא היה מנוטרל לחלוטין. לחלוטין. הוא לא ידע מה נעשה בארגון [..] אליהו – שאול – השתלט על לח"י […] הוא שלט שלטון מוחלט על לח"י." רבים מהחברים צייתו באופן עיוור להוראותיו של גלעדי, ויזרניצקי חש כי אין לו תומכים. תחושתו השתנתה ביום בו באו בלאו ושפילמן לדירתו וסיפרו לו על תכניתו של גלעדי לפוצץ את ההפגנה בתל אביב.

בערב שלאחר ביטול הפעולה בא גלעדי, מלווה בבלאו, לדירת המסתור של יזרניצקי. "אתה אמרת לבטל פקודה שלי?" שאל. "כן", השיב יזרניצקי. "תזהר לך", התרה גלעדי. " עוד פעם תיתן הוראה כזו נגד פקודה שלי, זה [האקדח] ידבר. שמעת?". יזרניצקי – "חיוור כמו מת", לדברי בלאו – גמגם בחזרה: "גם לי יש".

לאחר שגלעדי הלך לדרכו, סיפר יזרניצקי לבלאו כי היה בטוח שהוא, וכל שאר חברי לח"י, נאמנים לגלעדי, ולכן נמנע מלפעול. עתה, כשהבין כי המצב שונה, קיבל החלטה לחסל את גלעדי – אך לא הוציא אותה לפועל מיד. תומכיו של יזרניצקי ראו בו מפקד שקול; מתנגדיו קראו לו איטי והססן. כולם הסכימו כי הוא איננו ממהר לנקוט בפעולה. יתרה מכך: גלעדי היה ידוע כשולף זריז ומיומן ביותר שלעולם אינו נפרד מאקדחו, ועל כן צריך היה לתכנן את ההתנקשות בו בקפידה. מעל לכל חשוב היה לבחור במבצעים שניתן לסמוך עליהם ועל יכולתם להוציא לפועל את המעשה. בלאו הציע את ירחמיאל אהרונסון ("אלישע"), והלה הציע את צפוני שומרון – שניהם לוחמי לח"י ותיקים ומנוסים שהיו, כדברי בלאו, "לצידנו".

השלושה גיבשו תכנית שנועדה לפתות את גלעדי לאזור מבודד על גדות הירקון ושם לירות בו על פי סימן מוסכם מראש. התכנית הוצאה לפועל ביום שבת, ה-7 באוגוסט 1943. בלאו הביא את גלעדי למקום מפגש במרכז תל אביב, שם חיכו אהרונסון ושומרון, ואז נפרד מהם לשלום. כעבור מספר שעות חזרו אהרונסון ושומרון למקום המפגש, הפעם ללא גלעדי. שומרון הראה לבלאו את אקדח הקולט של גלעדי – היחיד מסוגו שהיה ברשות לח"י אז – ואמר "זה נגמר".

מה בדיוק קרה באותן שעות? איננו יודעים בוודאות. גלעדי מת באותו היום; אהרונסון נורה על ידי שוטרים בריטיים כחצי שנה לאחר מכן; ואילו שומרון – העד היחיד לאירוע שהאריך ימים – מילא פיו מים. דוד בלאו, שהיה שותף לתכנון ההתנקשות אך לא נכח במהלכה, מוסר מידע רב ומפורט אודותיה, אולם בנוגע לפרט אחד – מקום ההתנקשות – אין הוא יכול למסור מידע מלא. אף על פי שלפי התכנון הייתה ההתנקשות אמורה להתבצע סמוך לירקון, בלאו, כמו רבים אחרים מאנשי לח"י, טוען כי היא בוצעה דווקא בחולות בת ים, ושם נקבר גלעדי. לא ברור איך ומדוע הגיעו לשם אהרונסון, שומרון וגלעדי, אך חשוב לציין, כי חולות בת ים היו אז מרכז אימונים והתכנסות ראשון במעלה עבור אנשי לח"י, ואילו אכן בחרו המתנקשים לשנות את התכנית ולהוביל את גלעדי לשם, לא היו מתקשים למצוא תואנה לעשות זאת.

האם כאן בוצעה ההתנקשות? חולות בת ים

זמן קצר לאחר הביצוע הגיע לידיו של יזרניצקי מכתב מנתן ילין-מור, שהיה כלוא אותו זמן בלטרון. מזה זמן מה כתב יזרניצקי לילין-מור על הבעיות שעורר גלעדי, ועתה קיבל תשובה. ילין-מור תיאר בהרחבה את אופיו והשקפותיו של גלעדי, וטען כי עתיד להתרגש אסון "על האומה, על המחתרת, ועל כל אחד מאתנו" אם הוא יצא מן המאבק כשידו על העליונה. "במקום תנועת חרות, האמורה לשנות את מהלך תולדותיו של העם, תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון, אשר תזרע הרס וחורבן ותשפוך דם ללא כל מטרה ובלי שום הצדקה". ילין-מור האיץ ביזרניצקי לחסל את גלעדי, וסיים בהצהרה שהוא יהיה שותף מלא לאחריות לכך.

כאמור, המכתב הזה הגיע לידי יזרניצקי כשגלעדי כבר לא היה בין החיים. עתה הוא זימן שלושה עשר מהמפקדים הבכירים ביותר בלח"י לכינוס בחולות בת ים, סיפר להם על חיסול גלעדי, הקריא את מכתבו של ילין-מור, שטח את נימוקיו שלו למעשה, נטל עליו אחריות מלאה, והודיע כי הוא מוכן לתת עליו את הדין, אם הנוכחים סבורים שיש בכך צורך. לאיש מהם לא היו טענות.

"במקום תנועת חירות… תיהפך המחתרת לכנופיה ידועה לדראון" – נתן ילין-מור

כיצד הצדיק יזרניצקי את החיסול? בספרו האוטוביוגרפי, שנכתב שנים רבות לאחר מכן, הוא הביא מספר נימוקים. ראשית ציין כי גלעדי תכנן לחסל את בן גוריון ושאר ראשי היישוב. שנית, הזכיר את הפעולות חסרות האחריות שיזם, ובפרט ניסיון פיצוץ ההפגנה בתל אביב. שלישית, טען כי יחס משפיל, אלים ומאיים של גלעדי כלפי חבר לח"י ששימש כקצין הקשר שלו– פסח לוי שמו – הוביל להתאבדותו של האחרון.

כמה אמת יש בטענותיו של יזרניצקי? התשובה לשאלה זו איננה חד משמעית. ברור שיזרניצקי לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות; ישנן אינספור עדויות כתובות ומצולמות של חברי לח"י שחוו באופן אישי, או ראו בעיניהם חברי לח"י אחרים שספגו מגלעדי יחס מזלזל ואלים, הכולל נפנופים באקדח ואיומים ברצח, וכן שמעו מפיו את השקפותיו הקיצוניות; דוד בלאו, למשל, שמע ממנו באופן אישי את תכניותיו לחסל את הנהגת היישוב. חשובה במיוחד לענייננו העובדה ששניים מהעדים הללו עוינים במפורש ליזרניצקי, ואף מטילים ספק כבד בצדקת חיסולו של גלעדי, ואף על פי כן מתארים התנהגות בעייתית ביותר מצדו.

"לא יצר יש מאין דמות של שטן מעוות": ספרו האוטוביוגרפי של יצחק שמיר

אחד מהם הוא יצחק חסון, ראש המודיעין של הלח"י בסוף שנות הארבעים, שעבר שינוי אידיאולוגי חד, הגדיר עצמו מחדש כהומניסט, ומתח בספר זיכרונותיו ביקורת קטלנית על האידאולוגיה הלאומנית-מהפכנית שהנחתה את לח"י ועל דרכיה האלימות. הוא מתאר כיצד השתתף בקורס שבסיומו בא גלעדי לדבר בפני החניכים הצעירים, ואיים כי אם לא ימלאו את תפקידם כראוי המחתרת תחסל אותם. ראוי להבהיר, כי מדובר היה באיום רדיקלי ובלתי-שגרתי בעליל בקנה המידה של המחתרות, ולח"י בכללן. חברים ש"לא מילאו את תפקידם כראוי" ננזפו והועברו לתפקיד אחר, לא הוצאו להורג.

העד השני הוא אריה קוצר, שלא רק שמגדיר את ההתנקשות כ"פשע", אלא מגלה חיבה מופגנת לגלעדי, שהיה ידידו האישי. אלא שגם מבעד סבך האפולוגטיקה שהוא מייצר ניתן להבחין בבירור שגלעדי נהג לפזר איומי רצח כלפי חבריו במחתרת (שהיו, בעיני קוצר, התפארויות ילדותיות חסרות משמעות), שהיה "אכול הדמיונות והתכניות, בתוכן גם תכניות סרק מעפילות אל ספירת ההזיות", ושתכנית הפעולה המשותפת לו ולקוצר כללה בין השאר מלחמה "בבוגדים בארץ, במתעים, במעוותים… לו ברחנו אז שנינו, ייתכן מאד כי כמה ראשים מיותרים אותו זמן בארץ ומחוצה לה – היו נופלים". עדות כזו, מצד מי שגם עשרות שנים לאחר המעשה מצדד בגלוי בגלעדי, מחזקת את טענתו של יזרניצקי כי גלעדי אכן התכוון לחסל כמה מראשי היישוב.

החוליה החלשה במערך טיעוניו של יזרניצקי היא הטענה שגלעדי אחראי להתאבדותו של פסח לוי. חלק מהמקורות מצטטים פתק שהותיר לוי לפני מותו, ובו כתב כי "בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום", אולם גם אם נניח שציטוטים אלו אמינים, הרי בפתק זה לא מוזכר שמו של גלעדי ולא מוטלת עליו כל אחריות ישירה. למעשה, אין בידנו להוכיח או להפריך את טענתו של יזרניצקי שגלעדי התאכזר ללוי ושכתוצאה מכך שלח הלה יד בנפשו.

"בתנועה כמו שהיא היום אין לי מקום": פסח לוי

עד כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, ככל שחלפו השנים כך הלכה הפרשה ונעשתה מוזרה יותר וחידתית יותר. בת זוגו של פסח לוי הייתה שׂריקה (שרה) לוי, חברת לח"י ששימשה כמקשרת של יזרניצקי, תחת הכינוי המחתרתי 'שולמית'. זמן מה לאחר מותו של פסח לוי נכנסה 'שולמית' למערכת יחסים רומנטית עם יזרניצקי, וכעבור מספר חודשים השניים נישאו. בעוד כמעט כל המעורבים האחרים בפרשה דיברו עליה בפירוט, שולמית שמרה על שתיקה – למרות שהייתה אולי האדם הקרוב ביותר ליזרניצקי בזמן האירועים. בני הזוג קראו לבנם הבכור יאיר, על שמו של מייסד הלח"י. לבתם השנייה קראו גלעדה. ההסבר הרשמי הוא שבחירת השם נבעה מ"האהבה והכמיהה להרי הגלעד". אף אחד, כך נדמה, לא האמין להסבר הזה; רבים ייחסו את השם לנקיפות מצפונו של האב. יזרניצקי עצמו עברת את שם משפחתו לשמיר, אותו שם-כיסוי שאימץ לעצמו במחתרת, ולאחר קום המדינה שירת שנים רבות במוסד, רחוק מהעין הציבורית.

פרשת גלעדי הייתה ידועה ומוכרת לחברי הלח"י לשעבר, ועיקריה פורסמו עוד בשנות החמישים – אולם היא עוררה מעט מאד עניין בציבור הרחב באותה תקופה. המצב החל להשתנות בראשית שנות השמונים, כששמיר מונה לשר החוץ, ומאוחר יותר לראש הממשלה. כתבות תחקיר החלו להתפרסם בעיתונות, מחזה המבוסס על הפרשה נכתב והועלה על הבמה, ובפרט התפרסמה מחאת בני משפחתו של גלעדי, שעלו לארץ לאחר קום המדינה ודרשו לטהר את שמו. מחאה זו נשאה פרי, ושמו של גלעדי צורף לרשימת חללי הלח"י; אולם הפרשה המשיכה לרדוף את שמיר, ושימשה כנשק פוליטי נגדו בידי המערך, וככל הנראה אף בידי מתחריו בתוך הליכוד.

במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים התפרסמו עשרות ספרי זיכרונות של חברי המחתרות, ושפכו אור בין השאר גם על פרשת גלעדי, אולם פרטים רבים נחשפו רק בראיונות שהעניק דוד בלאו בשנים האחרונות. למרות שפרטים אחדים עדיין שנויים במחלוקת, או לא ברורים כל צרכם, ברור היום כי פרשת גלעדי היא הדוגמא המובהקת ביותר מתקופת המנדט למעשה קיצוני שביצעה מחתרת לא על מנת להילחם באויביה, אלא על מנת להתוות גבולות מוסריים, פוליטיים ואסטרטגיים עבור עצמה.

לחלק הראשון: רצח בחולות – השלד בארון של שמיר

רצח בחולות: השלד בארון של שמיר – טור אורח

ביום חם בסוף קיץ 1943 צעדו שלושה גברים באזור שומם בפאתי תל אביב. ברגע אחד, ללא שום התראה, שלפו שניים מהם אקדחים וירו למוות בשלישי. לאחר מכן חפרו קבר רדוד בחול וטמנו בו את גופתו. שני הגברים שבו על עקבותיהם, ניגשו לדירתו של מפקדם – גבר צעיר ונמוך קומה, בעל זקן ופאות ארוכות, אותו כינו 'מיכאל' – ודיווחו כי הוראתו בוצעה. שותפו להנהגת המחתרת חוסל. הציבור הישראלי החל להתוודע לפרשה מסעירה וכואבת זו רק ארבעים שנים לאחר מכן, כש'מיכאל' הפך לראש הממשלה השביעי של ישראל. טור אורח מאת אלעד נחשון, חוקר תולדות המחתרות והיישוב העברי בארץ ישראל.

שנת 1942 לא הייתה שנה טובה עבור הלח"י. הארגון הצעיר, שאנשיו פרשו מן האצ"ל זמן קצר קודם לכן בשל סירובם לקבל את מרות המפלגה הרוויזיוניסטית והקו הפרו-בריטי שאימצה, לא הספיק להתבסס כהלכה לפני שיריביו הנחיתו עליו מכות קשות בזו אחר זו. השלטון הבריטי בארץ ישראל סרב להתייחס בסלחנות לקיומם של ארגונים חתרניים בשנים האפלות של מלחמת העולם, ורדף את המחתרת הקטנה עד חורמה. מוסדות היישוב היהודי, שגם בימים כתיקונם התייחסו בעוינות לארגונים חמושים שסירבו לקבל את מרותם, אימצו יחס נוקשה עוד יותר בתקופה זו. הציבור הרחב הפנה את גבו ל"כנופיית שטרן", שמימנה חלק מפעולותיה באמצעות שוד בנקים, ושנאתה לבריטניה הובילה אותה אפילו לניסיון לנהל מגעים עם מדינות הציר עצמן. אך כואב מכל, מנקודת מבטם של חברי המחתרת, היה יחסם של חבריהם לשעבר שבאצ"ל, שכינו את הארגון החדש בשם "הפלג" ומסרו את שמות חבריו לבולשת הבריטית.

המאבק שנוהל כנגד הארגון הקטן, העני, וחסר העורף הציבורי, היה מאבק יעיל במיוחד. תוך חודשים ספורים הצליחו הבריטים לכלוא את כל ההנהגה הבכירה של המחתרת, ולחסל רבים מחבריה בחילופי ירי מול המשטרה. המכה הקשה מכל, לפחות מבחינה פסיכולוגית, הייתה מותו של המייסד, המנהיג והרוח החיה של הארגון – אברהם שטרן. אלו שניסו למלא את מקומו נלכדו גם הם במהרה, והארגון נותר ללא הנהגה. כל מה שנשאר מהלח"י בקיץ 1942 היה כמה עשרות חברים צעירים וזוטרים, כמעט ללא נשק, משותקים ונרדפים, שפעילותם הצטמצמה בניסיון נואש לשמור על קשר זה עם זה. רבים סברו כי הארגון סיים את תפקידו בהיסטוריה כהערת שוליים ולא יותר.

אך במובנים רבים, החלק החשוב והתוסס יותר של המחתרת באותם ימים לא היו החברים המעטים שעדיין הסתובבו באופן חופשי, אלא אלו שהיו כלואים – רובם במחנה המעצר מזרע שבצפון. שלוש דמויות בלטו במיוחד בין המפקדים במחנה. נתן ילין-מור היה בכיר בבית"ר בפולין, שם פגש את אברהם שטרן והצטרף בהשראתו למחתרת. לאחר פרוץ מלחמת העולם עלה לארץ, חידש את קשריו עם שטרן ופעל בשליחותו, עד שנתפס ונאסר. יצחק יזרניצקי היה גם הוא חבר בבית"ר, אך עלה לארץ עוד באמצע שנות השלושים. הוא הצטרף לאצ"ל, עבר קורס מפקדים, והחל להוביל יחידות של הארגון לביצוע פעולות נקמה בערבים בתקופת המרד הערבי הגדול. בזמן הפילוג באצ"ל בשנת 1940 הוא ביצע זיגזג מרשים, כאשר בימים הראשונים עמד לצדו של אברהם שטרן, חזר לאצ"ל, וכעבור מספר חודשים עבר שוב לצדו של שטרן. בארגונו של שטרן היה יזרניצקי מפקד זוטר יחסית, אך בעקבות המעצרים התכופים של המפקדים הבכירים קודם במהירות והפך לחבר במפקדה – אך הספיק לפעול בה רק זמן קצר לפני שנכלא.

יצחק יזרניצקי (שמיר)

הדמות השלישית הייתה החידתית מכולן. אליהו גרין נולד בטרנסילבניה בשנת 1915, ומגיל צעיר עמדו חייו בסימן המרד. הוא נשלח ללמוד בישיבה של חסידות סאטמר, אך עזב אותה וחי לבדו. הוא הצטרף לבית"ר, ובה יצר לעצמו שם של אדם אידיאליסט וכריזמטי – אך גם תקיף וכוחני. על פי עדותם של בני משפחתו, הוא הגיב לגילויי אנטישמיות בסביבת מגוריו תגובות אלימות, לעתים בתמיכתם של בני נוער אחרים. הוא סחט במרמה סכום כסף מהוריו, על מנת לקנות נשק ולשלחו לאצ"ל בארץ ישראל. הוא גויס לצבא הרומני, אך בעקבות תקרית בה הכה קצין, ערק מהצבא וברח להונגריה. בסיוע הנהגת התנועה הרוויזיוניסטית בבודפשט עלה לאניית מעפילים והגיע לארץ באופן בלתי חוקי בסוף שנות השלושים. למשפחתו, שביקשה לחדש עמו את הקשר, כתב: "אל תחפשוני. מה שאני עושה – אני עושה עבור עמנו וארצנו", וכשאביו ביקש ממנו לדאוג גם לעצמו, ענה לו "לא אוכל להגיד עליך, כי אבי אתה – אם אתה מסוגל לייעץ לי שלא להיות מאה אחוז מסור לענייננו הלאומי". דיבר ועשה: אליהו גרין עברת את שם משפחתו לגלעדי, הצטרף לפלוגת בית"ר בזיכרון יעקב, התגייס לאצ"ל ועבר קורס מפקדים. עם הפילוג הצטרף לאנשי שטרן, אך זמן מה לאחר מכן נאסר ונכלא גם הוא.

בשורות הלח"י היה ידוע גלעדי כמי שאוחז בדעות רדיקליות אפילו ביחס למחתרת, וכמי שהתנהגותו התוקפנית הקימה לו שונאים רבים. כך למשל סיפר אחד מאנשי הלח"י שבילה תקופה ממושכת במחיצתו, בתוך ומחוץ לגדרות מחנה המעצר:

"גלעדי טען שמחתרת חייבת להיות לוחמת, וכדי שתוכל ללחום, הכול צריכים לפחד ממנה פחד מוות, גם מנהיגי היישוב ומפקדי ההגנה. אחרת תהיה המחתרת נרדפת ללא רחם ולא ייתנו לה להוציא את האף החוצה. הוא לא סבל שום דעות מנוגדות לתפיסת עולמו, והתייחס תמיד למתנגדיו בבוז ובביטול […] אליהו גלעדי לא היה בודד. היו לו כמה חסידים במחנה ומחוץ למחנה שהיו מוכנים ללכת אחריו. הוא היה מפקד אמיץ החותך דברים במקום, בדרך כלל בצירוף שליפת אקדח מאיימת."

"שליפת אקדח מאיימת" – אליהו גלעדי

האיום בנשק – לעתים קרובות תוך שליפתו והפנייתו אל בן שיחו, בצירוף ההכרזה "אני אדפוק אותך כמו כלב" ("לדפוק", בסלנג של המחתרת, פירושו להרוג) – הפך להיות סימן היכר של גלעדי, ורבים מעמיתיו חוו אותו על בשרם. לא פחות מחריד היה יחסו לנשים, שתואר על ידי אחד מידידיו כ"ברוטאלי", ואילו חבר אחר בלח"י ציין כי "לגלעדי היתה 'תאוריה מימי חניבעל' שתפקידן של הבנות בלח"י לדאוג שהגברים יהיו רגועים".

תכונה נוספת של גלעדי, שנחשבה לעתים – אם כי לא תמיד – לבעייתית, היא קיצוניותו האידיאולוגית. הלח"י היה ארגון רדיקלי בכל מובן של המילה; ואף על פי כן, גלעדי הצליח להיות רדיקלי מדי בעיני רבים מחבריו. הוא גרס כי "חופש פירושו, תעשה ככל העולה על דעתך. הוא טען שאנשי מחתרת צריכים להיות חפים מכל רגש. הוא רצה להקנות את ערכיו אלה ללח"י […] חמור מכל היה רצונו לחסל את חיים וייצמן, בן גוריון ושרת. פעם הזכיר גם את גולומב וגם אישים בתנועה הרוויזיוניסטית ובאצ"ל". לפי עדות אחרת, גלעדי העלה "רעיונות מוזרים כגון הקמת חוות לילדים שיחונכו כחיילים עברים במדינה העתידה". נתן ילין-מור סיכם זאת בפשטות באומרו שגלעדי פיתח את תורתו המהפכנית "אל מעבר לגבול המפריד בין מהפכנות לניהיליזם".

למרות זאת, ואולי בשל זאת, היו כמה מאנשי לח"י שהאזינו בקשב רב לדבריו, ואישרו, גם שנים רבות אחר כך, כי הושפעו מדמותו. ואכן, כל אדם עשוי אורות וצללים בערבוביה, וגם מתנגדיו החריפים ביותר של גלעדי הודו כי ניחן באומץ לב יוצא דופן ובדבקות עיקשת במטרה, וכמה אף ציינו כי היה אדם יפה תואר ומושך. יתר על כן, גלעדי הוציא לעצמו שם בהסתפקותו במועט. בהיותו מדריך בקורס העריכו חניכיו את העובדה "שמנת האוכל שלו היתה תמיד הקטנה ביותר", ואחד מאנשי לח"י שבילה זמן רב במחיצתו בתקופה מאוחרת יותר סיפר כי הוא "היה סגפן. לרוב סעד פת לחם במרגרינה וסלט בן שני פריטים, צנון ועגבנייה".[7]

לוחמי חרות ישראל – ויקיפדיה

תחייתו של הלח"י מהשבר המוחלט בו היה נתון באמצע 1942 החלה דווקא ממחנה המעצר בו היו כלואים אנשיו המובחרים ביותר – מזרע. אלו החלו לתכנן במרץ את בריחתם של כמה מפקדים בולטים על מנת לארגן מחדש את חברי המחתרת שנותרו בחוץ ולהניח מסד לבריחות נוספות. מכיוון שהבורחים היו זקוקים באופן מידי למקלט בטוח, בו תכלכל אותם המחתרת, נקבע מספרם לשניים בלבד. נתן ילין-מור לא היה מעוניין להיות אחד מהם מסיבות אישיות. היה ברור אם כך שהמועמד הראשון לבריחה הוא יצחק יזרניצקי, ובידיו ניתנה בחירת המועמד השני. הוא בחר באליהו גלעדי.

שמיר היה מודע היטב לחסרונותיו של גלעדי; אך גם ליתרונותיו. כפי שהסביר זאת שנים מאוחר יותר, בחר בו משום שהיה "זריז ומיומן, בעל דמיון יצירתי, נועז וחסר כל פחד. חשבתי שסגולות אלו שלו ערכן רב בהקשר של בריחה מהכלא יותר מערכן של כל התיאוריות שהפריח בהבל-פה." הערכתו של ילין-מור הייתה שונה בתכלית. הוא הכיר אמנם בתכונות מהן התרשם יזרניצקי, אולם סבר "כי סגולות טובות וחשובות אלו עלולות להיות לרועץ, אם אין הן מבוקרות בתבונה, בשקול דעת, בראית הסכנות ואף בפחד מפניהן." גלעדי הבטיח שלא לעשות דבר בחוץ בלא אישורו של יזרניצקי, והלה סמך על הבטחתו.

אולם ייתכן שהייתה סיבה נוספת לכך שיזרניצקי בחר לקחת את גלעדי איתו – סיבה שאין לה רמז בזיכרונותיהם של יזרניצקי ושל ילין מור. אחד מאנשי הלח"י העצורים במזרע ציין כי בימים שקדמו לבריחה "גלעדי טען שהוא יברח לבדו, ללא עזרת איש, ויתחיל לפעול לפי תורתו 'המהפכנית'.״ ייתכן שיזרניצקי סבר שעדיף לשמור את יריביו קרוב ככל האפשר, תחת שליטתו, ועל הדרך גם להפריד בין גלעדי לבין האוהדים שצבר בין גדרות מחנה המעצר. כך או כך, ילין-מור לא היה רגוע. הוא סבר כי-

"אף אם יעמוד גלעדי בהבטחתו בזמן הראשון, אין ספק בלבי שהוא ישתחרר מפקוח באחד הימים. ודאי יגיעו לידי שליפת אקדחים. ביקשתי את מיכאל [כינויו של יזרניצקי], שיהיה ער לסכנה ויעמוד על המשמר; שיהיה הוא ראשון אשר ישלוף ויפעיל את אקדחו. באו ימים ומיכאל זכר."

לחלק הבא: רצח בחולות – מדוע הורה שמיר לחסל את שותפו להנהגת המחתרת?

סוד כוחו של היטלר: טור אורח מאת אריאל קרלינסקי וגל כבירי

בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. כיצד העריך המגזין את עלייתה של המפלגה הנאצית, ומה היה סוד קסמה בעיניו? אלו מהנבואות של העורכים התגשמו, ואלו התגלו כמופרכות? הינשוף ממשיך ומפרסם את התרגום של אריאל קרלינסקי וגל כבירי למאמר ההיסטורי, שמראה את הנחשול הנאצי שהכה באירופה כפי שנתפס בזמן אמת.

לחץ כאן לחלק הראשון של המאמר ולדברי ההקדמה. למקור באנגלית, הקש כאן.

הקריירה הפוליטית של היטלר החלה ב-1919, כשהפך לחבר מס' 7 במפלגת הפועלים הגרמנית הזעירה. לאחר שגילה את כוח אמנות הדיבור שלו, הפך במהירות למנהיג המפלגה, שינה את שמה למפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית, וכתב את המצע האנטישמי, האנטי-דמוקרטי והאוטוריטרי שלה. האסיפה הגדולה הראשונה של המפלגה התכנסה במינכן בפברואר 1920. המנהיג התכוון להשתתף בנסיון מונרכיסטי לתפוס את השלטון כעבור חודש; אך איחר ולא הספיק לקחת חלק בפוטש הכושל הזה. נסיון נציונל-סוציאליסטי כושל אף יותר – הפוטש המפורסם במרתף הבירה של 1923 – סיפק למפלגה מרטירים והכניס את היטלר לכלא. מאסרו במבצר לנדסברג העניק לו פנאי לכתוב את הכרך הראשון של "מיין קאמף", המהווה עתה חלק אינטגרלי מכל מדף ספרים גרמני.

המפלגה הנציונל-סוציאליסטית הוצאה מחוץ לחוק באזורים רבים בגרמניה, אך מספר חבריה רק הלך וגדל. הגידול הושג בזכות השיטות הישנות והמוכחות של טאמאני הול: חלוקת מספר רב של טובות הנאה קטנות יחד עם טרור סוער ופרופגנדה פטריוטית מחרידה. זו טיפחה בשיטתיות את תדמיתו של היטלר כפיהרר מיסטי, נזירי וכריזמטי.

טמאני הול, ארגון פוליטי בניו יורק (כאן בתמונה) היה קבלן קולות מרכזי של המפלגה הדמוקרטית במשך רוב המאה ה-19 וחלקים גדולים מהמאה ה-20. ברבות הימום, הפך שמו סמל לפוליטיקה מסואבת של שחיתות, דילים וטובות הנאה מפוקפקות.

רק ב-1929 זכה הנציונל-סוציאליזם לראשונה בבחירות, כאשר קיבל רוב מוחלט בעיר קובורג. להישג משמעותי בבחירות אזוריות זכתה המפלגה הנאצית לראשונה במדינת תורינגיה. אולם כבר החל משנת 1928 הוסיפה לצבור כוח אלקטורלי כמעט ללא הרף. בבחירות ברייכסטאג של 1928 זכתה ב- 809,000 קולות בקלפיות. שנתיים לאחר מכן, 6,401,016 גרמנים הצביעו למועמדים נציונל-סוציאליסטים, וב-1932, סך הקולות עמד על 13,732,779. למרות שעדיין לא זכו ברוב, ההצבעה היתה, בכל זאת, הוכחה מרשימה לכוחם של היטלר ותנועתו.

הגורם שהביא לעלייתה של התנועה הדמגוגית, הנבערת והנואשת הזאת היה טבוע בלידתה של הרפובליקה הגרמנית ובכמיהתם של חלקים גדולים של העם הגרמני, הלא-בשל פוליטית, למנהיגות חזקה ודומיננטית. הדמוקרטיה בגרמניה נוצרה ברחמה של תבוסה צבאית. הייתה זו הרפובליקה שחתמה (שלא מרצונה) על חוזה ורסאי המשפיל, ומעולם לא הצליחה למחות את כתם החרפה הזה בתודעתם של הגרמנים.

אין זה סוד כי האומה הגרמנית אוהבת מדים, מצעדים ומערכים צבאיים, ונוטה להיכנע בקלות לסמכות. גיבורו האישי של הפיהרר היטלר הוא פרידריך הגדול. ההערצה הזו מגיעה, ללא ספק, מתעוזתו הצבאית הגדולה ושלטונו האוטוקרטי של פרידריך, ולא בשל אהבתו לתרבות צרפתית ושנאתו לגסות הרוח הפרוסית. אך בניגוד לפרידריך המלוטש, הפיהרר היטלר, שמעולם לא קרא יותר מדי ספרים, הזמין אך מעט מוחות גדולים לחצרו. היטלר בוודאי לא היה מסכים עם טענתו של פרידריך ש"נמאס לו לשלוט בעבדים".

"הלאה השחיתות! בחרו נאציונל-סוציאליסטים" – כרזת בחירות של היטלר מתקופת ויימאר

רפובליקת ויימאר, שהיתה מעורערת גם בימים כתיקונם, התמוטטה תחת המשקל של השפל הגדול של 1929-1934, בו נסק מספר המובטלים הגרמנים לשבעה מיליון, יחד עם סחף חסר תקדים של פשיטות רגל וכשלונות כלכליים. כאשר נקרא היטלר לשלטון כקאנצלר של הרייך השלישי ב-30 בינואר, 1933, ע"י הנשיא הקשיש והסנילי פאול פון הינדנבורג, החל להפוך את הרייך לפני ולפנים. בעיית האבטלה נפתרה ע"י: 1) תוכנית עבודות ציבוריות מרחיקת לכת; 2) תוכנית חימוש-מחדש אינטנסיבית, שכללה צבא קבע עצום; 3) עבודה כפויה בשירות המדינה (חזית העבודה הגרמנית); 4) כליאתם של אויבים פוליטים וכן נושאי משרה יהודים, קומוניסטים וסוציאליסטים במחנות ריכוז.

מרבית הגרמנים קיבלו במחיאות כפיים ובהתרגשות רבה את מה שאדולף היטלר ושות' עשו לגרמניה בפחות משש שנים. הפיהרר חילץ את המדינה מתחושת התבוסתנות שפשתה בה לאחר המלחמה. תחת דגל צלב הקרס, גרמניה אוחדה. הדיקטטורה של היטלר לא הייתה דומה לדיקטטורה רגילה, אלא שפעה באנרגיה גבוהה ונהנתה מתכנון מצוין. יתכן כי מרקסיסטים אדוקים ילעגו למרכיב ה"סוציאליסטי" בנציונל-סוציאליזם, אך בכל זאת, לתנועה הנאצית היה בסיס תמיכה גדול בקרב ההמונים. 1,500 מיילים של כבישים מפוארים, תוכניות למכוניות זולות והטבות בסיסיות לעובדים, לצד תוכניות גרנדיוזיות לבנייתן מחדש של ערים גרמניות גרמו לגרמנים להתנפח מגאווה. הגרמנים, אמנם, אכלו תחליפי מזון ולבשו בגדים זולים, אך הם אכן אכלו. מה שהיטלר ושות' עשו לעם הגרמני בתקופה ההיא הכה נשים וגברים מתורבתים בתדהמה. זכויות וחירויות אזרחיות נעלמו. ההתנגדות למשטר הנאצי הפכה שקולה להתאבדות או גרוע מכך. זמנם של חופש הביטוי וההתאגדות עבר. שמם הטוב של מוסדות לימוד גרמנים, מפוארים-לשעבר, נעלם. החינוך צומצם ללא יותר מדקלום סיסמאות נציונל-סוציאליסטיות.

הקצב הואץ. 700,000 היהודים של גרמניה עונו, ובתיהם ורכושם נשדדו. נשללה מהם הזכות להתפרנס והם סולקו מהרחובות. כעת הם מוחזקים עבור "כופר", תרגיל גנגסטרי ישן נושן. אך לא רק היהודים סבלו. את גרמניה יצא זרם קבוע וגדל של פליטים, יהודים וגויים, ליברלים ושמרנים, קתולים ופרוטסטנטים, שלא יכלו לסבול יותר את המשטר הנאצי. עמוד השער של "טיים", שהציג את נגן העוגב אדולף היטלר מנגן את המנון השנאה שלו בקתדרלה מחוללת בזמן שהקורבנות נתלים מגלגל עינויים מול שדרת הפיקוד הנאצית, צוירה ע"י הברון רודולף-קארל פון ריפר, קתולי שקץ בגרמניה. בינתיים הפכה גרמניה לאומה של לובשי מדים הצועדים בסך לצלילי המנגינה של היטלר, מדינה בה ילדים בני עשר לומדים איך להשליך רימונים ובה נשים נתפסות כמכונות ילודה. עם זאת, הבדיחה האכזרית ביותר של היטלר ושות' היתה על חשבונם של אותם קפיטליסטים גרמנים ובעלי עסקים קטנים שגיבו בעבר את הנציונל-סוציאליזם כאמצעי להצלת המבנה הכלכלי הבורגני של גרמניה מהרדיקליזם. ה"אני מאמין" הנאצי, לפיו האינדיבידואל שייך למדינה, תקף גם לעסקים. חלק מהעסקים הוחרמו על הסף, ועל אחרים הוטל מס הון. על הרווחים הוטל פיקוח קפדני. ניתן לאמוד את מידת השליטה וההתערבות הגוברת של הממשלה בעסקים מכך ש-80% מכלל הבניה ו-50% מכלל ההזמנות התעשייתיות בגרמניה בשנה שעברה, מקורן בממשלה. המשטר הנאצי השתלט על אחוזות גדולות, ובמקרים רבים אף ביצע קולקטיביזציה של החקלאות, צעדים הדומים ביסודם לאלו של הקומוניזם הרוסי.

היטלר מנגן את המנון השנאה: קריקטורה אנטי-נאצית של רודולף-קארל פון ריפר

כאשר השתלטה גרמניה על אוסטריה, היא נטלה על עצמה להאכיל ולטפל בשבעה מיליון קרובים עניים. כאשר סיפחה 3,500,000 סודטים, היו אף יותר פיות נוספים להאכיל. עם סיומה של שנת 1938, התרבו הסימנים לכך שהכלכלה הנאצית של שער חליפין קבוע, סחר חליפין, הורדת רמת החיים ואוטרקיות החלה להיסדק. לא היו חסרים גם סימנים כי גרמנים רבים סלדו מאכזריות הממשלה, אך פחדו למחות על כך. כאשר התקשה לספק די לחם בכדי להאכיל את נתיניו,  סיפק הפיהרר היטלר לגרמנים קרקס מסיח-דעת אחר. העיתונות, שנשלטה על ידי הנאצים בניצוחו של שר התעמולה פאול יוזף גבלס, צווחה עלבונות כלפי אויבים אמיתיים ומדומיינים. קצבה של הדיקטטורה הגרמנית הואץ כאשר במפעלים יצרו יותר ויותר תותחים, ורק מעט יותר חמאה.

בחמש שנים תחת שלטונו של איש השנה של 1938, גרמניה המאורגנת כצבא הפכה את עצמה לאחת המעצמות הצבאיות החזקות בעולם. הצי הבריטי מוסיף לשלוט בים. מרבית אנשי הצבא מעריכים כי הצבא הצרפתי עודו בודד בפסגה. השאלה הגדולה ביותר היא העוצמה האווירית, שמשתנה מיום ליום, אך ישנה כמעט תמימות דעים כי לגרמניה יש עליונות במטוסי קרב. למרות מחסור בקצינים מאומנים ובחומרי גלם, הצבא הגרמני הפך למכונה אדירה, אותה אפשר כנראה לנצח רק באמצעות שיתוף פעולה בין מספר צבאות יריבים. כעדות לעוצמת אומתו, הפיהרר היטלר יכול להתבונן בשנה האחרונה. מלבד ביקורים של אינספור מדינאים גדולים (מר צ'מברלין, לדוגמא, פקד את גרמניה שלוש פעמים), הוא חילה את פניהם של שלושה מלכים (גוסטב משוודיה, כריסטיאן מדנמרק, ו-ויטוריו עמנואל מאיטליה) ואירח ביקור של שניים (בוריס מבולגריה וקרול מרומניה – וזאת מבלי למנות ברשימה את העוצר ההונגרי, הורתי).

היטלר זוכה ביוקרה בינלאומית, כאן במפגש עם ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין

בינתיים, 1,133 רחובות וכיכרות בקירוב, ביניהם כיכר העירייה בוינה, נושאים עתה את שמו של אדולף היטלר. הוא נשא 96 נאומים ציבוריים, נכח ב-11 הופעות אופרה (הרבה מתחת לנורמה), ניצח שני אויבים (בנש וקורט פון שושניג, הקאנצלר האחרון של אוסטריה), מכר 900,000 עותקים של "מיין קאמף" בגרמניה לצד מכירותיו הגדולות באיטליה וספרד שבשליטת המורדים. ההפסד היחיד שלו נכון לעכשיו היה בתחום הראייה: הוא נאלץ להתחיל להרכיב משקפיים לעבודה. בשבוע שעבר, אירח הר היטלר 7,000 פועלים שבונים כעת את לשכת הקנצלר הענקית בברלין למסיבת חג המולד. הוא אמר להם כי "העשור הבא יראה למדינות שמחזיקות בפטנט על הדמוקרטיה היכן ניתן למצוא תרבות אמיתית."

אך מדינות אחרות הצטרפו בשמחה וששון למירוץ החימוש, ובקרב אנשי צבא השאלה היא: "האם היטלר יילחם כשיתברר לו, מעל לכל צל של ספק, שהוא מפסיד במירוץ הזה?" הדינמיקה של דיקטטורה היא כזאת שמעטים שחקרו את הפשיזם ומנהיגיו יכולים לדמיין את אדולף היטלר חסר התשוקה המינית, חסר המנוחה וה"שולף מהמותן" מגיע לגיל העמידה נינוח ושלו בבקתת ההרים שלו בברכטסגאדן בעת שהאומה הגרמנית המרוצה שותה בירה ושרה שירי עם. אין כל הבטחה כי האומות ש"אין להן" ילכו לישון כאשר ישיגו את מה שהן רוצות כעת מאלו ש"יש להן". למי שצפה באירועי סוף השנה, נראה יותר מסביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר.

היטלר: איש השנה – נבואה שהתגשמה? טור אורח מאת אריאל קרלינסקי וגל כבירי

בשנת 1938, בחר המגזין היוקרתי TIME באדולף היטלר, הפיהרר של הרייך הגרמני, כאיש השנה שלו. התואר לאו דווקא היה נחשק, והעיתון נהג להעניקו למי ש"הטביע חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב ולרע." אך האם ביטאה הענקת התואר אנטישמיות והערצה להיטלר, כפי שנהוג לחשוב? בטור אורח לינשוף, תרגמו אריאל קרלינסקי וגל כבירי את המאמר של TIME על היטלר עם הקדמה ודברי הסבר. אלו מהנבואות של TIME בנוגע להיטלר שקעו בתהום הנשייה, ואלו התגשמו באופן מדויק? כיצד נראה הנחשול הנאצי מנקודת הראות של בני התקופה, לפני הפלישה לפולין, סטלינגרד ואושוויץ? "היטלר – איש השנה", חלק ראשון.

כבר יותר מ-90 שנה שמגזין TIME בוחר את "איש השנה". הזוכה המאושר מעטר את כריכת המגזין, נכתב עליו מאמר מרכזי המסביר מדוע הוא נבחר ככזה, ושאר הגיליון מכיל לרוב מאמרים נוספים הקשורים אליו. למרות השם מעורר הכבוד, "איש השנה" הוא לאו דווקא תואר נחשק. TIME נותן אותו למי ש"הטביע את חותמו על השנה, יותר מכל אחד אחר – לטוב, או לרע".

בשנת 1938 המגזין בחר באדולף היטלר כאיש השנה. בחירה שמאז ועד היום מוצגת לעיתים כראייה ועדות לשיתוף הפעולה, האנטישמיות העולמית ואף ההשראה שהיטלר עורר ברחבי העולם. עיון במאמר "איש השנה 1938" של המגזין חושף כי האמת לא יכולה להיות רחוקה מכך – המגזין נוזף וסונט בהיטלר מכל זווית אפשרית: דנים בעברו הלא יוצלח, בהתנהגותו, במראהו המגוחך, המדיניות הגרועה שלו ועוד.

אחד ההיבטים המרתקים במאמר הוא היכן נבואותיו מתגשמות והיכן הן כושלות. לנו, החיים בהווה, קל להביט על העבר ולדעת מה יקרה, ולכן לזלזל בכל בהחלטות השגויות שעשו אישים ואומות. האם צ'מברליין באמת היה כה תמים כאשר הבטיח "שלום בדורנו"? האם הגרמנים באמת היו כה טיפשים וכה שטופי שנאה שהם בחרו בהיטלר להמיט עליהם חורבן שלא יתואר? האם הצבא הצרפתי באמת היה כה חלש? המאמר של TIMES מנתח את היטלר האדם, פעולותיו וכלל הזירה העולמית בדגש על מהלך הדברים באירופה. מדהים להיווכח גם עד כמה השנים שהובילו למלחמת העולם השנייה היו גדושים באירועים היסטוריים כבירים – המאבק בסין בין השמרנים לקומוניסטים היה בשיאו, יפן השתלטה על חלקים ניכרים מסין, ומלחמת האזרחים הספרדית טרם הסתיימה.

כמו רבים בזמנו, המגזין מציב את עצמו במרכז הציר ההומוניסטי-ליברלי-דמוקרטי, שלו שני אויבים מרכזיים: הפאשיזם והנאציזם מימין, עם מלחמת הגזע – והקומוניזם משמאל, עם מלחמת המעמדות. לגבי שניהם המגזין נוקט עמדה חד משמעית: זוהי ברבריות שכנגדה יאלץ העולם המערבי להילחם. המאמר נחתם במילים הנבואיות: "סביר כי איש השנה של 1938 יהפוך את 1939 לשנה חשובה אף יותר". ואכן, ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פולשת לפולין, ומלחמת העולם השנייה – על מיליוני קורבנותיה, תהפוך למציאות.

בחלקו הראשון של המאמר, המגזין דן באירועי שנת 1938, תוך מתן במה גם לאירועים ואישים אחרים שהיו ראויים לתואר "איש השנה", אך כולם ניגנו רק ככינור שני לאדולף היטלר.

בחלקו השני של המאמר, המגזין דן לעומק בהסטוריה של היטלר והמפלגה הנאצית, דרכה לשלטון ופעולותיה מאז – כולל ניתוח היסטורי מרתק של יסודותיה הרעועים של רפובליקת ויימאר ואופיו הצייתני של העם הגרמני.

מאמר חשוב זה, המוזכר כאמור לעיתים רבות בדיון הציבורי בקונטקסט שונה לחלוטין מזה שבאמת עמד מאחוריו – מעולם לא תורגם לעברית. עד עתה. אני מתכבד להציג את התרגום של גל כבירי ושלי, ומקווה שהוא יתרום לשיח הציבורי וההיסטורי בישראל.

המקור באנגלית נמצא כאן.

Hitler Caricatures

היטלר – איש השנה. תרגמו: אריאל קרלינסקי וגל כבירי

האירוע החדשותי הגדול ביותר לשנת 1938 התרחש ב-29 בספטמבר, כאשר ארבעה מדינאים נפגשו ב"פיהררהאוס" שבמינכן, בכדי לצייר מחדש את מפת אירופה. שלושת המדינאים המבקרים בועידה ההסטורית הזו היו ראש הממשלה נוויל צ'מברלין מהממלכה המאוחדת, ראש הממשלה אדוארד דלאדייה מצרפת והדיקטטור בניטו מוסוליני מאיטליה; אך לפי כל הדעות, הדמות המובילה במינכן היה המארח הגרמני, אדולף היטלר.

הפיהרר של העם הגרמני, מפקד הצבא, חיל הים וחיל האוויר הגרמנים, הקנצלר של הרייך השלישי, הר היטלר קצר ביום הזה במינכן את קצירה של מדיניות חוץ נועזת, מתריסה וחסרת רחמים אותה ניהל במשך חמש וחצי שנים. הוא קרע לגזרים את חוזה ורסאי, חימש את גרמניה ככל שהשיגה ידו וחטף את אוסטריה לנגד עיניו של עולם מבועת וככל הנראה חסר אונים.

כל אלו היו מזעזעים עבור אומות שהביסו את גרמניה בשדה הקרב רק עשרים שנה קודם לכן, אך דבר לא הבעית את העולם כמו המהלכים השיטתיים וחסרי הרחמים שהובלו ע"י הנאצים. במהלך הקיץ המאוחר והסתיו המוקדם איים היטלר במלחמת עולם על צ'כוסלובקיה, וללא שפיכות דמים הפך אותה ללא יותר ממדינת בובות גרמנית. כמו גם כפה היטלר גם שינוי דרסטי בבריתות ההגנתיות של אירופה, וזכה ביד חופשית לעצמו באירופה המזרחית תוך כדי קבלת הבטחה ל"אי התערבות" מבריטניה העוצמתית (ולאחר מכן גם מצרפת). אדולף היטלר הוא, ללא ספק, איש השנה של 1938.

Munich Agreement | Definition, Summary, & Significance | Britannica
הישג של היטלר, כישלון של צ'מברלין? ועידת מינכן, ספטמבר 1938. מימין לשמאל: נוויל צ'מברלין, המתורגמן הגרמני פאול שמידט, אדולף היטלר ובניטו מוסולוני

מרבית הדמויות העולמיות האחרות של 1938 דהו בחשיבותן ככל שהשנה התקרבה לסופה. כעת יותר מאי פעם, נראה כי "שלום עם כבוד" של ראש הממשלה צ'יימברלין לא השיג אף אחד משני הדברים הללו. מספר גדול של אזרחים בריטים לעגו למדיניות "רצה את הדיקטטור" שלו, מפני שהאמינו כי שום דבר מלבד כניעה מחפירה לא יוכל לספק את שאיפותיו של הדיקטטור.

נוצרה תחושה בקרב אזרחים צרפתים רבים כי רה"מ דלאדייה, במחי עט במינכן, הפך את צרפת למעצמה מדרגה שניה. כשהוא לועג למחוותיו של מוסוליני ומחקה את תסביך הצעקות של היטלר המנצח, דלאדייה הליברלי נאלץ להשתמש בתעלולים פרלמנטרים בכדי לשמור על תפקידו.

במהלך 1938, הדיקטטור מוסוליני היה בוודאות רק שותף זוטר בחברת היטלר ומוסוליני בע"מ. מהלכו הנסער והרועש להשגתן של קורסיקה ותוניס מידי צרפת נתפס כבלוף חלש, שמטרותיו העיקריות היו לא יותר מאגרות מופחתות לספינות האיטלקיות בתעלת סואץ ושליטה במסילת הרכבת של ג'יבוטי-אדיס אבבה.

מי שנעלם מהזירה הבינלאומית היה אדווארד בנש, במשך 20 שנה "המדינאי הקטן והחכם" של אירופה. נשיאה האחרון של צ'כוסלובקיה החופשית הפך כעת לחולה ומנודה מהמדינה אותה עזר לייסד. הגנרליסימו האדוק של סין, צ'יאנג קאי-שק, איש השנה של 1937, הוכרח לסגת לסין המערבית "החדשה", שם נתקל באפשרות להפוך אך ורק לבובה מכובדת בתנועה הקומיניסטית שסביבו. אם פרנסיסקו פרנקו היה מנצח במלחמת האזרחים הספרדית לאחר האביב המוצלח שלו, יתכן מאוד כי הוא היה מוכתר איש השנה. אך הניצחון המשיך לחמוק מהגנרליסימו והתשישות מן מהמלחמה, כמו גם חוסר שביעות הרצון מהפלג הימני של תומכיו הפכו את עתידו ללא ברור.

RETRATO DEL GRAL. FRANCISCO FRANCO BAHAMONDE (adjusted levels).jpg
עדיין לא איש השנה: גנרל פרנסיסקו פרנקו

בארה"ב אין ולו אדם יחיד שהטביע את חותמו על 1938. היא בהחלט לא הייתה השנה של פרנקלין רוזוולט: נסיונו לטהר [את המפלגה הדמוקרטית מיריביו] נכשל, ומפלגתו הפסידה נתח חשוב בקונגרס. מזכיר המדינה הול יזכור את 1938 כשנה בה הצליח סוף סוף לחתום על הסכם סחר עם אנגליה, אך ההיסטוריה לא תזהה את מר הול עם 1938. למרות מדיניות "השכנות הטובה" בין ארה"ב לאמריקה הלטינית, תוכניתו של הול לסולידריות יבשתית בין שתי האמריקות עלתה על שרטון.

דמותו של אדולף היטלר, בעל יהירות המתאימה לכובש, מתנשאת מעל אירופה המתכווצת בפחד. לא העובדה כי הפיהרר הביא 10,500,000 איש (7,000,000 אוסטרים, 3,500,000 סודטים) תחת שלטונו היא מה שהפכה אותו לאיש השנה של 1938. יפן, באותו הזמן, הוסיפה עשרות מיליוני סינים לאימפריה שלה. חשובה יותר הייתה העובדה שב-1938, היטלר הפך לכוח המאיים ביותר שהעולם הדמוקרטי ואוהב-החופש עומד מולו כיום.

היטלר הטיל את צילו הרבה מעבר לגבולות גרמניה. מדינות שכנות קטנות (דנמרק, נורווגיה, צ'כוסלובקיה, ליטא, הבלקנים, לוקסמבורג, הולנד) פחדו להרגיז אותו. בצרפת, לחץ שהופעל ע"י הנאצים היה אחראי, בחלקו, לחקיקה האנטי-דמוקרטית שלאחר הסכם מינכן. הפשיזם התערב בגלוי בספרד, טיפח מהפכה בברזיל, סייע בחשאי לתנועות מהפכניות ברומניה, הונגריה, פולין וליטא. בפינלנד, שר החוץ נאלץ להתפטר עקב לחצים נאצים. לאחר הסכם מינכן, המגמה בכל מזרח אירופה היא לכיוון של פחות חופש ויותר דיקטטורה. רק בארה"ב הדמוקרטיה החשיבה עצמה חזקה מספיק בסוף השנה בכדי לעמוד נגד היטלר.

FDR 1944 Color Portrait.jpg
בהחלט לא השנה שלו: נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט

הפשיזם, עם היטלר במושב הנהג ומוסוליני, פרנקו וראשי הצבא היפני מאחוריו, הגיח ב-1938 כתנועה מהפכנית בינלאומית. ירטון ככל שירצה נגד התחבולות של הקומוניזם העולמי והיהדות הבינלאומית, או יטען כמה שירצה כי הוא רק פאן-גרמני שמנסה לאחד את כלל העם הגרמני תחת אומה אחת, הפיהרר היטלר הפך בעצמו למהפכן העולמי מספר 1 – עד כדי כך שאם יתנהל המאבק שחוזים לעיתים קרובות בין קומוניזם ופשיזם , יהיה זה אך ורק בגלל שני דיקטטורים מהפכנים. היטלר וסטאלין הם גדולים מדי בכדי לאפשר אחד לשני לחיות באותו עולם יחדיו.

איך הפיהרר היטלר לא חושב על עצמו כמהפכן; הוא נהפך לכזה רק בכורח הנסיבות. הפשיזם גילה כי חופש-העיתונות, הביטוי וההתאגדות מהווה סכנה פוטנציאלית לביטחונו שלו עצמו. במונחים פשיסטים, דמוקרטיה לרוב מצוותת עם קומוניזם. הקרב הפשיסטי נגד חופש לרוב מתרחש תחת הסיסמה הכוזבת: "להביס את הקומוניזם!". אחת מהתלונות הגדולות ביותר של גרמניה בקיץ שעבר כנגד צ'כוסלובקיה הדמוקרטית הייתה כי היא למעשה "מאחז קומוניסטי".

לפני דור, היה נראה כי התרבות המערבית נגמלה מרוב הרעות הברבריות – מלבד מלחמה. המהפכה הקומוניסטית הרוסית קידמה את הרוע שבמלחמת מעמדות. היטלר הוסיף רעה נוספת – מלחמת הגזע. הפאשיזם והקומוניזם החיו שניהם מחדש את המלחמה הדתית. צורות מרובות אלו של ברבריות הובילו לכך שב-1938 יתכן כי בני אדם ידממו שוב, ואף בקרוב: בקרב בין חירות תרבותית אל מול סמכותניות ברברית.

בקרוב בני אדם ידממו שוב? מפת הפלישה הנאצית לצרפת ב-1940, שנתיים לאחר פרסום הכתבה

לצד הפיהרר, הציגה שנת 1938 לראווה גם אנשים חשובים פחות. הנוכל הבלתי-מעורער של השנה היה פרנק דונלד קוסטר המנוח (לשעבר פיליפ מוסיקה), יחד עם ריצ'ארד ויטני, שנמצא כעת בכלא סינג סינג, במקום השני. ספורטאי השנה היה שחקן הטניס דונלד באדג', אלוף ארה"ב, אנגליה, צרפת ואוסטרליה. טייס השנה היה הווארד רובארד היוז בן ה-33, מליונר מבולבל, שטס במסלול מפוכח, מדוייק וחסין-תקלות, 14,716 מיילים מסביב לקצה העולם בשלושה ימים, 19 שעות שמונה דקות.

איש השנה של הרדיו היה אורסון וולס הצעיר, שבתשדירו המפורסם "מלחמת העולמות", הפחיד יותר אנשים מאי פעם דרך הרדיו, אך עדיין פחות אנשים מהיטלר. בכך הדגים כי לשידורי רדיו יכול להיות כוח עצום בעיצוב וגיוס רגש המוני. מחזאי השנה היה ת'ורנטון ווילדר, בעבר איש ספרות מוערך, שמחזהו הראשון בברודווי, "העיירה שלנו", לא היה רק גאוני ומרגש, אלא גם הצלחה גדולה. תואר איש הקולנוע של השנה הולך לגבריאל פסקל, המפיק של פיגמיליון – סרטו הראשון באורך מלא המבוסס על הדרמות הארוכות של ג'ורג' ברנרד שו. פסקל גילה אצל שו מכרה עשיר של חומר דרמטי שמפיקים מפורסמים ממנו ויתרו על כל תקווה להפיק. אנשי השנה, מצטיינים במדע המקיף שלהם, היו שלושה חוקרי רפואה שגילו כי חומצה ניקוטינית היא התרופה לפלגרה בבני אדם: ד"ר טום דאגלס ספייס מבית החולים הכללי של סינסנטי, מריון ארתור בלנקנהורן מאוניברסיטת סינסנטי, וקלאר ניל קופר מוואטרלו, איווה.

בתחום הדת, שתי הדמויות הבולטות של 1938 היו שונות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, לבד מהתנגדותם לאדולף היטלר. אחר מהם, האפיפיור פיוס ה-11, בן 81, דיבר ב"עצב מריר" על חוקיה האנטישמים של איטליה, על הפגיעה בהתארגנויות קתוליות איטלקיות ועל קבלת הפנים שהעניק מוסוליני להיטלר בחודש מאי האחרון. פיוס הכריז בעצב: "הצענו את חיינו, הישנים כעת, עבור השלום והשגשוג של אנשים. אנו מציעים אותם מחדש." בכך שבילה את מרבית השנה במחנה ריכוז, הכומר הפרוטסטנטי מרטין נימלר העניק עדות אמיצה לאמונתו הדתית.

יש לציין כי מעט מאנשי השנה האחרים היו חופשיים להגיע להישגיהם בגרמניה הנאצית. הגאונות שברצון חופשי נחנקה כל כך על ידי הדיכוי הדיקטטורי שהתוצר הגרמני של שירה, ספרות, מוזיקה, פילוסופיה ואמנות היה דל ביותר.

שערוריית סימֶנס: הצד האפל של המלחמה בשחיתות

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני אלא גם בעסקאות פטריוטיות פחות ואפלות הרבה יותר. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר אחד שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. מה אפשר ללמוד מהסיפור בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ינשוף היסטורי על הצד האפל של מאבק למען טוהר המידות.

שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ – שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ

משלי כ"א 23

מישהו היה צריך ללמד את בכירי חברת סימנס בגרמניה שלא כל דבר מעלים על הכתב, ובוודאי שלא בשפה מפורשת. בחורף 1914, כשבעה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, החברה עסקה לא רק בחימושו של הצבא הגרמני בנשק המתקדם ביותר שבנמצא, אלא גם בעסקאות אפלוליות יותר במדינות אחרות בעולם. בינואר אותה שנה, מברק לא זהיר שנשלח מהמטה בברלין לסניף בטוקיו הגיע לידיו של עובד ממורמר, וגרם לסקנדל פוליטי אדיר שהפיל את אחת הממשלות המוצלחות ביותר בתולדות האימפריה היפנית. כפי שנראה בקרוב, שערוריית סימנס היפנית אינה רק סיפור מעניין כשלעצמו, אלא פרשה שיכולה להדגים כיצד קבוצות אינטרס יכולות לנצל את ה"מלחמה בשחיתות" בכדי לנקום בפוליטיקאים לא ידידותיים ולקדם אינטרסים אפלים משלהן.

לפני שנחזור ליד הרשלנית ששלחה את המברק, ונראה מה היה כתוב בו, חשוב לדעת משהו על הפוליטיקה של האימפריה היפנית באותה תקופה. יפן של שנת 1914 היתה ללא ספק סיפור הצלחה בקנה מידה גלובלי. המדינה הנידחת, הנחשלת והענייה, ששברה את כבלי הפיאודליזם רק בשנת 1868, בנתה את עצמה כקיסרות מודרנית, טכנולוגית ועוצמתית בסגנון מערבי, וכל זאת במהירות הבזק. היא היתה, למשל, אחת החלוצות העולמיות בתשתיות אנרגיה חשמלית. תחנת הכוח הראשונה ביפן נבנתה בשנת 1887, רק חמש שנים לאחר שתומס אדיסון בנה את תחנת הכוח הראשונה בארצות הברית. שש שנים לאחר מכן, הופיעו הרכבות החשמליות הראשונות בטוקיו, וב-1907 הוארה כבר הבירה בפנסי חשמל במקום בפנסי הגז המסורתיים. ב-1913, מחצית מהבתים ביפן כולה היו כבר מחוברים לרשת החשמל, שהחליף את הקיטור כמקור האנרגיה המרכזי של המדינה. חברת ההמונים התעשייתית, שצמחה במהירות מסחררת, הצליחה לבנות צבא וצי חזקים, שהכו שוק על ירך את סין ב-1895, ובזכות הרבה מאד מזל, גם את האימפריה הרוסית בשנת 1905. כתוצאה מכך, יפן כבשה לעצמה אימפריה קולוניאלית שכללה את טייוואן, קוריאה ודרום מנצ׳וריה.

למרות הצמיחה המהירה, יפן של ראשית המאה העשרים סבלה ממחסור תקציבי כרוני. ההוצאות האסטרונומיות של מלחמת רוסיה-יפן העיקו עדיין על המדינה, שהיתה שקועה בחובות עד צוואר. הצבא לא היה נתון לפיקוח הממשלה, מפני שהחוקה הכפיפה אותו ישירות לקיסר. בהעדר פיקוח, הוא בזבז סכומים אדירים של כסף בהרפתקאות אימפריאליסטיות בסין. הצי, בראשותו של האדמירל הכריזמטי יממוטו גוֹנְבֶּה (גוֹנוֹהְיוֹאֶה), שאף לקנות את ספינות הדרדנאוט היקרות והחדישות כדי שיוכל להתחרות עם חילות הים של מדינות המערב. מפלגת סֶיוּקאי הליברלית, ששלטה בפרלמנט וניסתה להפוך את המשטר לסמכותי פחות וחוקתי יותר, בנתה לעצמה בסיס כוח באזורי הכפר על ידי הנחת תשתיות, בעיקר מסילות רכבת. לגורמי כוח אחרים היו תוכניות נוספות, וכל אלו עלו סכומים אדירים של כסף. למרות הצמיחה, לאוצר היפני לא היתה יכולת לממן את כל התוכניות בעת ובעונה אחת, במיוחד מפני שהקהילה העסקית דרשה (וקיבלה) גם הורדת מיסים. גרוע מכך, לצבא ולצי היתה יכולת להפיל ממשלות, על ידי משיכת השר שלהם (שר הצבא או שר הצי) מהממשלה וסירוב למנות שר חדש. ב-1912, הפילו הן הצבא והן הצי שתי ממשלות ברצף מפני שלא קיבלו את התקציבים שרצו, וכך הביאו את יפן למשבר פוליטי מטלטל שלווה במהומות אלימות בערים הגדולות (כתבנו על המשבר הזה כאן בינשוף).

הצי כעס מפני שלא קיבל תקציבים לחימוש ימי. בתמונה: ספינת דרדנאוט

מי שעשה סדר בבלגן היה, בסופו של דבר, המנהיג של הצי, אדמירל יממוטו גוֹנְבֶּה, שקיבל מהקיסר מנדט להרכיב ממשלה בפברואר 1913. באמצעות תמרונים פוליטיים מחוכמים ושיתוף פעולה עם מפלגת סיוקאי, הצליח יממוטו לבטל את החוקים שאפשרו לצבא ולצי להפיל ממשלות, ונקט בצעדים חשובים לקראת הפיכתה של יפן לדמוקרטיה פרלמנטרית. בנוסף, הוא ריסן את המזימות האימפריאליסטיות של הצבא, הכביד את ידו על פושעים והרפתקנים מפוקפקים ששיתפו פעולה עם הביון היפני וסיבכו את המדינה בקנוניות בסין, ואף קיצץ את תקציבי השירותים המיוחדים. במקום זאת, הוא השקיע את תקציב המדינה המוגבל במטרות שנראו לו חשובות יותר: בנייה נרחבת של תשתיות לאומיות, ובעיקר – רכש ספינות קרב וציוד ימי שיאפשר ליפן להתמודד עם איומים אסטרטגיים מצד מדינות מערביות. כתלמיד של אלפרד תאייר מֶהֶן, ההוגה הימי האמריקאי הנודע, האמין יממוטו כי בכדי שמדינה תוכל לשמור על מעמדה כמעצמה עולמית, היא חייבת ראשית כל להבטיח את בטחונה הימי ולשלוט בנתיבי הסחר הרלוונטיים לכלכלתה.

יממוטו עצמו היה איש ישר, אולם מתחתיו, בקרביים של מנהלת הצי, שרצו קצינים מושחתים למכביר. מזה זמן, ניצלה חברת סימנס הגרמנית את התעצמותה הימית של יפן, וחילקה שוחד דשן של 15% לאנשי הרכש הימי בכדי להשיג מונופול על מכירת ספינות קרב, אלחוט, חימוש וציוד חיוני נוסף. אולם, כידוע, ברגע שנפתח צוהר לשחיתות, תמיד יש את אלו שרוצים להצטרף לחגיגה. חברת ויקרס הבריטית, מתחרה של סימנס, הציעה לאותם קצינים שוחד תפוח אף יותר, של 25%, בכדי שיחתמו דווקא איתה על חוזה לבניית ספינת קרב. כאן, הפך חוסר הזהירות של אנשי סימנס את בור השחיתות לסנקדל תקשורתי של ממש.

(בנימה אישית, האירועים שיתרחשו ביפן בהמשך סיפורנו, הזכירו לי פרשייה נשכחת משירותי הצבאי. חייל וחיילת שעבדו באחת המחלקות ניהלו ביניהם מריבה רומנטית, שהתבטאה בחילופי מיילים עם טונים מסלימים והולכים ואף קללות עסיסיות שלא היו מביישות מלח באיים הקריביים. באיזשהו שלב, אחד מהם שלח בטעות את המיילים בתפוצת נאטו, ואלו לא רק הפכו אותם לבדיחה כללית אלא גם הגיעו לבכירים שלא ראו זאת בעין יפה…)

כך גם ביפן של שנת 1914. ברגע של חוסר זהירות, שלח בכיר במטה סימנס בברלין מברק לסניף בטוקיו וביקש מידע על השוחד שחברת ויקרס הציעה לצי היפני. בטמטום שלא ייאמן, כתב הבכיר שחור על גבי לבן כי גם "אנחנו" (קרי סימנס) הצענו ליפנים שוחד. לרוע המזל, הגיע המברק לאחד קרל ריכטר, עובד גרמני מתוסכל בסניף של טוקיו. זה גנב את המברק ומסמכים אחרים שהעידו על עסקאות השוחד, ומכר אותם תמורת כסף רב לסוכנות הידיעות רויטרס.

הפרסום ברויטרס חולל סערה תקשורתית ביפן. מפני שהחימוש הימי תפס נתח כל כך גדול בתוכניות התקציביות של ראש הממשלה יממוטו, ומפני שהיה מזוהה אישית עם הצי, הוא נתפס כאחראי לאותו הסקנדל. למעשה, לא רק שלא היה מעורב, אלא ציווה לנקוט בצעדים חמורים כנגד הקצינים המושחתים. בכל זאת, השד כבר יצא מהבקבוק. לובי של הרפתקנים אימפריאליסטיים, אגודות פוליטיות של הימין הקיצוני, מתנגדיו הפוליטיים של יממוטו וכל אלו שתמכו בהתפשטות טריטוריאלית בלתי מוגבלת בסין, ניצלו את פרשיית השחיתות בכדי להפיל את ראש הממשלה המתון. המוני מפגינים, שאורגנו בחלקם בידי הלובי האימפריאילסטי, הניפו את דגל המלחמה בשחיתות והדליקו מהומות המוניות בכל רחבי יפן. ממשלת יממוטו, שהפסיקה לתפקד, נאלצה להתפטר ב-16 באפריל 1914. הממשלה הבאה, בראשותו של אוֹקוּמָה שיגֶנוֹבּוּ, נכנעה לכל דרישותיו של הצבא, הסתבכה בקנוניות אימפריאליסטיות כושלות בסין ואף הכניסה את יפן, שלא לצורך, למלחמת העולם הראשונה.

נתפס כאחראי: ראש הממשלה יממוטו גוֹנְבֶּה

ומה קרה לשחיתות? הכל בסדר, תודה ששאלתם. ממשלת אוֹקוּמָה, שעלתה לשלטון על גל ההתנגדות לשחיתות של הצי, התגלתה בסופו של דבר כמושחתת בהרבה מקודמתה. מורשעי הצי קיבלו חנינות מהירות ושוחררו מהכלא, ואפילו החוזים עם חברת ויקרס הבריטית חודשו. אוקומה, שהיה תלוי בלובי האימפריאליסטי ובחוגי הצבא, שאף להגדיל את סדר הכוחות הצבאי בסין ככל הניתן, וכדי להשיג את התקציבים הדרושים, שיחד שר הפנים שלו חברי פרלמנט ביד נדיבה. כרגיל, הפילה שערוריית השחיתות את הממשלה, אך סקנדלים של שוחד לא חדלו, ומופיעים בתדירות די קבועה ביפן עד היום.

מה המסקנה שאפשר להסיק מסיפור שערוריית סימנס בכל הנוגע למלחמה בשחיתות? ראשית כל, שאלו שנושאים את דגל טוהר המידות מושחתים לפעמים בדיוק באותה המידה, אם לא יותר, מאלו שכנגדם הם נלחמים, ולעיתים קרובות מספקת המלחמה בשחיתות אליבי נוח לקידום אינטרסים זרים. שנית, ששחיתות נגרמת מבעיות מבניות, ולא רק משפלותו המוסרית של אינדיבידואל כזה או אחר. חוסר השקיפות בצי, בצבא ובמערכת הפוליטית היפנית הם אלו שפתחו את החור שלתוכו נכנסו (ועדיין נכנסים) עכברי השחיתות. השיטה הפוליטית היפנית, לפיה מי שאחראי מיניסטריאלית לשחיתות או למבוכה חייב להתפטר, אפילו אם נקט בצעדים בכדי למנוע שחיתות וגם אם זו התחוללה בניגוד להוראותיו המפורשות, התגלתה כהרסנית לא פחות. במקרה של יממוטו, היא הפילה ראש ממשלה ישר ומצויין והעלתה מושחתים תחתיו, ואף הסיחה את הדעת מטיפול בבעיות המבניות של השחיתות לטובת חיסול חשבונות אישי. אם אתם רוצים לחסל שחיתות, סלקו ראשית כל את התמריצים שמעודדים אותה, ומעל כולם את חוסר השקיפות.

משבר הקורונה כמלחמה: מה מלמדת אותנו ההיסטוריה הצבאית?

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב בדימויים צבאיים מצד רבים מהעוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ועד בכירי משרד הבריאות. הדמיון אינו רטורי בלבד: כמו במלחמות, ההתמודדות עם הקורונה דורשת קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח וגיוס של חלקים נרחבים במשק. ההיסטוריה הצבאית עשויה להעניק לנו מפתח שיסייע לנו להבין את מה שעובר עלינו, ולספק לנו לקח חשוב ספציפי לעתיד. הינשוף בפוסט חדש, על משבר הקורונה כהיסטוריה צבאית.

מאז פרץ משבר הקורונה לחיינו, אנחנו נתקלים שוב ושוב במטאפורות צבאיות ומלחמתיות של כל העוסקים במלאכה, מראש הממשלה נתניהו ומטה. רק אתמול (7 במאי), סיפר מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן-טוב, על הרגע הראשון שבו שמעו הוא ובכירי משרדו על קבוצת חולי הקורונה הדרום קוריאנית שתיירה בארץ לאורכה ולרוחבה. באותו הרגע, אמר, קטע את חופשתו באילת וחזר לתל אביב. "פותחים את החמ"ל," אמר, "והמלחמה התחילה." למעשה, הדמיון בין מצב החירום שהיינו נתונים בו לבין מצב מלחמה אינו רטורי בלבד. ההתמודדות עם הקורונה דרשה קורבנות כלכליים ואישיים, השעייה זמנית של חרויות אזרח (חופש התנועה, חופש הדת, הזכות לפרטיות וחופש העיסוק) ומוביליזציה של חלקים נרחבים במשק ובמערכת הבריאות תוך כדי קיצור בירוקרטיה ועיגול פינות. לא לחינם מילא הצבא, שתחום עיסוקו הוא משברים כגון אלו, תפקיד מרכזי בהתמודדות עם הפנדמיה. הדמיון למלחמה מרמז שההיסטוריה הצבאית, בנוסף כמובן לתולדותיהן של פנדמיות בעבר, עשויה להעניק לנו מפתחות חשובים להבין את מה שעבר עלינו ולהסיק מסקנות חשובות לעתיד.

בתחילת המשבר, ניהלתי שיחות ארוכות עם חברים שעוסקים או מתמחים בענייני רפואה, או סתם אזרחים מודאגים שאימצו את הקו המחמיר של משרד הבריאות. בשיחות הללו, תובנה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב: ההתמודדות עם הפנדמיה אינה דומה להתמודדות עם אויב רגיל, מכיוון שאי אפשר לנהל עם הוירוס משא ומתן. הברירה היא להקריב את כל הקורבנות הדרושים, לרבות נזק כלכלי עצום, או לחדול מלהתקיים. לא פעם שמעתי גם מטאפורות שואתיות: האוכלוסיה שמתמודדת מול הוירוס כמוה כציבור היהודי שהתמודד מול הנאצים. במצב עניינים כזה, אין כמובן מה לדבר על שיקולים כלכליים בפרט או על שיקולים חוץ-רפואיים בכלל. משרד הבריאות, ותומכיו בשיח הציבורי, סירבו להזכיר אפילו תאריכי יעד להקלות משמעותיות, וחלקם דיברו במרץ ובראשית אפריל על סגר נושם ללא מועד תפוגה באופק, "שגרת קורונה" מחמירה עד שיושג חיסון.

אולם למעשה, ההתמודדות מול הוירוס דומה הרבה יותר למלחמה קשה אך רגילה מאשר לשואה, או אפילו למצבה של ישראל במלחמת 1948. בשואה עמדנו מול אויב שהתכוון, והיה בהחלט מסוגל, להשמיד כמעט את כל העם היהודי. פירושה של כניעה ב-1948 היה, לכל הפחות, חיסול הישות היהודית בארץ ישראל, הרג רבים מתושביה וגירוש יתרתם לאירופה. הוירוס, לעומת זאת, לא היה יכול לגרום לשואה או השמדה מוחלטת אפילו במצב של אפס עשייה. גם אם היו מתממשות תחזיות האימים של פרופ' סיגל סדצקי, משה בר סימן-טוב ובכירים אחרים במשרד הבריאות של "אלפי מתים", "עשרות אלפי חולים קשים" ו"קריסה של מערכת הבריאות", אין פירוש הדבר השמדה טוטלית, חיסול פוליטי או אפילו משהו שקרוב לזה, אלא נזק שלא חורג בהרבה מנזקן של מלחמות כבדות ואכזריות בהיסטוריה. יתר על כן, אותו הנזק לא היה פוגע בכלל האוכלוסיה באופן פרופורציונלי, אלא בעיקר בקשישים, בעלי מחלות רקע ואוכלוסיות חלשות אחרות.

מדובר, כמובן בתרחיש אימים. בשום פנים ואופן אני לא מתייחס אליו בקלות ראש או רומז שהיה עלינו להניח לו להתגלגל. לדעתי, היה ראוי לנקוט לפחות ברוב הצעדים הקשים של משרד הבריאות בכדי למנוע קריסה של המערכת ולהציל חיי אדם, אפילו במחיר כלכלי כבד. מה שאני כן אומר, הוא שבסופו של יום לא מדובר בברירה של "להיות או לחדול" אלא בספקטרום רחב של טרייד-אוף בין נזק בריאותי לאובדן כלכלי. אפשר לא לעשות דבר, להניח לאלפים רבים למות אך להפחית את הנזק הכלכלי למינימום, או לסגור את הכלכלה לחודשים רבים בסגר חונק עד שיפותח חיסון ולמוטט אותה למעשה. ישראל, אוסטריה, שוודיה, יפן, טייוואן, סין ודרום קוריאה ומדינות אחרות שהתמודדו עם המגפה נקטו בצעדים שונים שייצגו קשת של בחירות בתוך הספקטרום הזה. אף מדינה לא בחרה באחת מנקודות הקיצון: אפילו שוודיה נקטה בצעדים של ריסון וריחוק חברתי, וגם סין – שהטילה סגר חונק – התחילה להסיר אותו לאחר חודשיים.

היו בישראל רבים, בעיקר אלו שדבררו את עמדת משרד הבריאות, שהציגו את הטרייד-אוף הזה כבחירה בין הצלת חיי אדם מחד, וקמצנות מפונקת מאידך. האם לא שווה לשלם כל מחיר בכדי להציל בני אדם? אחרי הכל, אפילו אנשים מבוגרים עם מחלות רקע היו יכולים לחיות לפעמים עוד שנים רבות אם הוירוס לא היה תוקף אותם. התשובה, למרבה הצער, היא "לא" רבתי. גם נזק כלכלי גורם לאובדן חיי אדם בדיכאון, התאבדויות, התקפי לב והרס תשתית החיים, וכל בחירה בכלכלת בריאות (כמו במלחמה) עולה בחיי אדם לצד כזה או אחר. הרי אפילו לסל הבריאות אנחנו לא מכניסים את כל התרופות. ברגע שהועדה בוחרת טיפולים מסויימים ולא אחרים, היא מצילה אנשים מסויימים ומקריבה אחרים, ובכל ההחלטות הללו שיקולים כלכליים ממלאים תפקיד מרכזי. הטיעון הדמגוגי של "תחשוב שזו היתה סבתא שלך" אינו רלוונטי לכאן ולכאן. אם קובעי מדיניות היו חושבים כך הם לא היו יכולים לקבל שום הכרעה קשה שתעלה בחיי אדם, ממלחמה נחוצה ועד הרכב סל התרופות.

מדינאי שבוחר לצאת למלחמה עומד, למעשה, לפני דילמה דומה. עליו לשאול את עצמו, עד כמה מטרת המלחמה חשובה, וכמה נזק כלכלי, בריאותי, ברכוש ובחיי אדם הוא מוכן לספוג בכדי להשיג אותה או חלקים ממנה. הצרה, כפי שהזהיר אותנו קלאוזביץ לפני שנות דור, היא שמנהיגים שיוצאים למלחמה נוטים להמעיט במחיר שהם עומדים לשלם, ואני הייתי מוסיף – גם להגזים בחשיבות התועלת או ההכרח שבמערכה. כמעט כל המערכות שנחשבות היום למלחמות שולל מיותרות – מלחמת העולם הראשונה, מלחמת אלג'יר, מלחמת וייטנאם, מלחמת לבנון הראשונה – נהנו בתחילתן מתמיכה ציבורית מסיבית מקיר אל קיר, וכמעט בכולן המדינאים וחלקים גדולים מהציבור האמינו שכל קורבן יהיה סביר בכדי להשיג את המטרה. מה, לא נקריב משאבים עצומים בכדי להציל את אירופה מה"מיליטריזם הפרוסי", לשבור את "טבעת החנק שנועדה להשמיד את גרמניה" או למנוע את "אפקט הדומינו" שיהפוך את אסיה כולה לקומוניסטית? לא נעשה הכל, אבל ממש הכל, כדי למנוע מהטרוריסטים לכבוש את אלג'יריה, שנחשבה לא לקולוניה אלא לחלק בלתי נפרד מצרפת, ולהציל אזרחים צרפתים שחיו באלג'יר, אוראן וקונסטנטין יותר ממאה שנים? נמשיך לתת לאש"ף להפציץ את יישובי הצפון? ההחלטות הללו נחשבו לשערוריות רק בדיעבד, כשמחירה הבלתי נסבל של המערכה הפך גלוי לעיני כל.

מכאן הלקח החשוב ביותר שאנחנו יכולים לשאוב מההיסטוריה הצבאית בכל הנוגע למשבר הקורונה. לכל מלחמה או מערכה, גם כזאת שנחשבת בתחילתה למלחמת הכרח ונהנית מתמיכה ציבורית מקיר לקיר, יש תאריך תפוגה ואשראי ציבורי מוגבל – לרוב הרבה יותר מוגבל מאשר קובעי המדיניות מדמיינים לעצמם. ככל שהמערכה מתמשכת, הנזק שלה גדל ומספר קורבנותיה מאמיר, הציבור מוכן לוותר יותר ויותר בכדי להפסיקה. שימו לב לשיח הציבורי בזמן משבר הקורונה: כאשר פרופ' יורם לס אמר בתחילת המשבר שיש להקריב את אותם קשישים שעתידים למות מהמגפה, נוצרה סערה ציבורית והוא נעלם מהבמות התקשורתיות. בהדרגה, ככל שהמשיך הסגר ומחירו הכלכלי הקשה מנשוא הפך להיות גלוי לעין, לס חזר וצבר לעצמו תומכים. גם אלו שלא היו ברוטליים וקיצוניים כמותו גילו נכונות הולכת וגוברת לשלם מחירים בחיי אדם רק בכדי להסיר את הסגר, לצאת מהאווירה החונקת של ארבע קירות ביתם ובעיקר לשוב ולהתפרנס. במילים אחרות, הם היו מוכנים לשלם ביותר קורבנות מחלה מהשכבות החלשות בחברה בכדי לספוג פחות נזק כלכלי לחברה כולה. למזלנו, הסגר הפחית את התחלואה במידה כזאת, שהממשלה חשה עצמה מסוגלת לרופף אותו משמעותית לפני שהאשראי הציבורי אזל. אבל העדויות מתחילת אפריל מלמדות שגם אם הדבר לא היה כך – גם אם מספרי החולים היו נותרים גבוהים באופן יחסי – לא היה מנוס מהקלה על הסגר. אין למשטרה משאבים לאכוף את החוק על כל אזרח, ואם אנשים היו פותחים עסקים, מקיימים מסיבות מחתרתיות או יוצאים להפגנות המוניות, לא היה אפשר באמת לעצור את כולם.

לפיכך, הלקח המעשי הנו כדלהלן:  אם אתה מדינאי שמתמודד עם משבר כמו מלחמה או פנדמיה, יהא האשראי הציבורי לעיניך תמיד. זכור שלעולם הוא מוגבל, ונוטה לאזול הרבה יותר מהר מאשר אתה מדמיין לעצמך. רוב הציבור האמריקאי, למשל, היה מוכן להקריב לא מעט בכדי להציל את דרום וייטנאם ומזרח אסיה מהקומוניזם, אך לא להזרים לשם משאבים אנושיים וכלכליים בלתי מוגבלים כפי שדרש גנרל ווסטמורלנד, מפקד המערכה. הוייטקונג וצפון וייטנאם לא הצליחו לנצח את ארצות הברית – רק למשוך די זמן ולהתיש אותה עד שאזל האשראי של הציבור האמריקאי.

גם כשמתמודדים עם פנדמיה, כמו משבר הקורונה, יש לחשוב היטב על ההשלכות של כל צעד לא רק על המאבק במגיפה, אלא גם על האשראי הציבורי להתמודדות איתה. הגורם העיקרי כאן הוא הזמן. ככל שהזמן עובר, והנזק הכלכלי גדל, כך אוזל האשראי במהירות הולכת וגוברת. מסיבה זו, קובעי המדיניות חייבים להבין שעומד לרשותם זמן מוגבל, ושיש לנקוט בכל צעד אפשרי בכדי לקצרו: למשל, הגדלה מסיבית ומהירה של מספר הבדיקות (גם במעבדות מחקר, שמשרד הבריאות "עשה להן את המוות" במשך שבועות), קיצור חסמים בירוקרטים במתן תוצאות, ניפוק מסיכות עוד בשלב מוקדם, ואיכונים מהירים שיסייעו להחליף את הסגר הכולל בסגרים ממוקדים. בישראל, משרד הבריאות הבין את זה, באיחור, ולהערכתי – בעיקר בגלל הלחץ הציבורי לסיים את הסגר אחרי חג הפסח. חשוב להבין גם שכל החמרה מבזבזת במהירות גדולה יותר את האשראי הציבורי, בעיקר אם היא נראית קטנונית ומיותרת (מגבלות ה-100 מטרים, רדיפה אחרי גולשי גלים, קיצוץ מכסת העובדים המותרת מ-30 ל-15 אחוזים). ולבסוף, כדי שהאשראי הציבורי יספיק לזמן רב יותר, גם דוגמא אישית של המנהיגים חשובה. כשהציבור הישראלי ראה את נתניהו, ריבלין, גלנט, ליצמן וקובעי מדיניות אחרים מצפצפים על ההנחיות של עצמם, הנכונות שלו להקריב קורבן לזמן ממושך פחתה באופן טבעי.

לבסוף, בשולי הדברים, חשוב לומר כמה מילים על ועדת החקירה הבלתי נמנעת שתקום בסוף המשבר. חשוב, אפילו קריטי, להקים ועדה שתחקור את תפקוד הממשלה בזמן ההתמודדות עם הקורונה, אבל אסור שהיא תהפוך לועדת עונשין שעיקרה "מסקנות אישיות" ועריפת ראשים. העושים במלאכה למדו תוך כדי תנועה, וגם אם טעו – יש להבין ולקבל זאת. עוד לא נתקלתי במערכה כלשהי, צבאית או בריאותית, שהתנהלה ללא טעויות חמורות. הועדה שתקום חייבת להתמחות, בראש ובראשונה, בחקר ביצועים, ולראות מה היה נכון ומה לא היה נכון בהתמודדות עם המשבר, וכיצד אפשר לשפר את צעדי המדיניות, התהליכים וקבלת ההחלטות. גם אם הגענו לתוצאה טובה, יתכן שהיו טעויות חמורות, ואפילו אם היינו נכשלים – סביר שחלק מצעדי המדיניות היו טובים. לכן, הועדה חייבת לעודד את קובעי המדיניות לדבר בכנות גם על טעויותיהם שלהם. לשם כך, עליה להכריז מראש שתימנע ממסקנות אישיות ומהמלצות פיטורים, אלא במקרים חריגים מאד של עבירה על החוק או רשלנות בוטה. רק כך נוכל להקים מערכת לומדת ולהתמודד כהלכה עם המשבר הבריאותי הבא, שכולנו מקווים שלא יגיע.

נעילה: סופו המפתיע של פושע נאצי

בשנת 1988 החל מוחמד הנאדה, חייל סורי צעיר, לשרת כשומר ראש ביחידת אבטחת אישים של המשטרה החשאית בדמשק. כשהגיע ליעד ציפה לאבטח נכבד סורי מהודר, ותחת זאת נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, כל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל את מפקדיו לפשר הדבר, נאסר עליו לברר פרטים אודות האיש המסתורי. בפוסט הנוכחי נגלה את סופו של הפושע הנאצי אלויס ברונר, מדוע נמאס על מארחיו הסורים, וכיצד הפך מאטרקציה עבור הטרוריסט הבינלאומי קרלוס וסלבריטאים ניאו-נאצים לאסיר אומלל במרתפי דמשק. "האיש של היטלר בדמשק" – פרק נעילה.

בשנת 1988, החל חייל סורי צעיר בשם מוחמד הנאדה לשרת כשומר ראש ביחידה 300 (מודיעין מסכל) של המשטרה החשאית בדמשק. מפקדיו הורו לו לאבטח דירה פרטית מסויימת ברחוב ג'ורג' חדאד, שכונת אבו רומאנה. אולם במקום נכבד סורי מהודר, נדהם לראות אירופי מקומט מסתובב בדירה בתחתונים, וכל כולו חורבה אנושית. כאשר שאל החייל המופתע את מפקדיו לפשר הדבר, קיבל תשובה נחרצת: "אל תשאל שאלות, אף פעם!" גם השומרים הותיקים יותר, שהבינו כי המאובטח היה אורח גרמני של הממשלה הסורית,  לא ידעו כי שמו האמיתי היה אלויס ברונר, עוזרו של אייכמן ואחד ממחוללי השואה הנתעבים ביותר. אפילו את שמו הבדוי, גיאורג פישר, היה אסור להזכיר, במיוחד לא בטלפון או באלחוט, והם נהגו לקרוא לו "אבו חוסיין". לא נעלם ממפקדיה של יחידה 300 כי שירותי ביון ישראליים, ערביים ומערביים נהגו לצותת לטלפוניה הסורית. "אהבתי את האיש הזקן," סיפר הנאדה לעיתונאי צרפתי. "באותו הזמן הוא חי חיים בריאיים מאד ולא אכל כלום מלבד ירקות, חלב, גבינה טרייה ומדי פעם גם בשר." מאז ניסיון ההתנקשות, כך נראה, הפסיק ברונר להיות צמחוני. מעטפת הנפץ ששלח לו המוסד לימדה אותו ש"בית המרקחת של האל" יותר מסוכן מאשר חשב, ומטעמי ביטחון גם ניתק את הקשר עם האגודה האוסטרית של "ידידי צמחי המרפא".

מעט יחסית ידוע לנו על חייו של ברונר, לאחר הניסיון השני של המוסד להתנקש בו בשנת 1980. מסמכים חדשים ששוחררו בידי המשרד הפדרלי להגנת החוקה (השב"כ הגרמני) מלמדים כי לאחר שהתאושש, הפסיק אמנם לייצר כרוב חמוץ, אך הוסיף לגדל ארנבים על הגג ואף שלח ידו בפעילות פוליטית ניאו-נאצית. למשל, הוא ניסה להשיג מקלט בסוריה לקלאוס ברבי, "הקצב מליון", אחד מהפושעים הנאצים הנמלטים המפורסמים ביותר.

באותם ימים, פקדו עדיין מבקרים רמי מעלה את הדירה שברחוב ג'ורג' חדאד 22. ברונר נפגש עם מעריץ מפורסם, הטרוריסט הבינלאומי "קרלוס התן" שאף מכר לו מכונת כתיבה. מבין באי ביתו היו גם פעילים ניאו נאציים בינלאומיים ומכחישי שואה, כגון הסוכן הספרותי השוויצרי פרנסואה ג'נו וגנרל אוטו ארנסט רמר. האחרון, תושב ספרד, היה סלבריטי בקהילה הניאו-נאצית העולמית. את תהילתו קנה ב-20 ביולי 1944 כקצין צעיר, כאשר מילא תפקיד מרכזי בדיכוי ההפיכה האנטי-נאצית של תנועת ההתנגדות הגרמנית. בעשורים הבאים, היה אחד ממנהיגי OTRACO, רשת סחר הנשק הניאו-נאצית במזרח התיכון, ונודע לשמצה גם כמכחיש שואה, אנטישמי ארסי ואויב בנפש של מדינת ישראל. הכמיהה לראות בהשמדת ישראל והעבר המשותף קירבו בין ברונר לרמר – האדם האחרון שהפושע הזקן בטח בו. זו היתה טעות, כפי שמראים לנו המסמכים החדשים. למעשה, שימש רמר כמודיע של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, ומסר לו באותם ימים מידע שוטף על ברונר. אמנם הוא לא רצה לומר את השם המלא, והשתמש רק בשם הפרטי "גיאורג", אולם הגרמנים חיברו אחד לאחד, ואף עידכנו את עמיתיהם הישראלים שכבר ידעו על כך היטב. למזלו של ברונר, המוסד פרש זה מכבר מציד נאצים, והשב"כ הגרמני התעניין בעיקר בקשריו של ברונר עם קבוצות ימין קיצוני באירופה.

שמר על קשר עם ברונר, ומסר עליו מידע: המנהיג הניאו-נאצי אוטו ארנסט רמר

עם זאת, התקשורת הבינלאומית גילתה בברונר עניין הולך וגובר. לסרג' וביאטה קלרספלד, ציידי הנאצים היהודים-צרפתים, היה חשבון לסגור עמו: הוא כנראה היה אחראי ישירות לרצח אביו של סרג'. סרז' וביאטה נסעו שוב ושוב לסוריה כדי להפגין מול מקום מגוריו של ברונר ולמשוך את תשומת הלב של העולם. אף כי גורשו פעם אחרי פעם, הם העלו את שמו של ברונר לכותרות העיתונים. רוברט פיסק, כתב ה"אינדיפנדט" הבריטי, ביקר ברחוב ג'ורג' חדאד, שהפך להיות מרופט יותר מבעבר, דהוי משהו, בדיוק כמו ברונר עצמו. "בלוק הדירות הגס היה צבוע בצהוב," כתב פיסק, "ונחסם בשער גבוה וכפול של ברזל מחושל עם רשימת שמות משפחה." שמו של ברונר כמובן, לא היה ברשימה. "בכל יום, עמד ליד השער ברנש צעיר וגבה-קומה עם מעיל עור שחור רכוס, ובחגורתו אקדח. בצד השני של הרחוב עמדו עוד שני אנשי ביטחון, אחד מהם עם תת מקלע על כתפו הימנית." ברונר הודיע לפיסק, דרך שכן, שאינו מוכן להתראיין. לדבריו, הממשלה הסורית אסרה עליו לעשות זאת.

זה היה הסימן הראשון לכך שדמשק החלה להתבייש ב"בן החסות" שלה, אף כי חאפז אל-אסד ושר החוץ שלו, פארוק א-שרע, הוסיפו להכחיש כי ברונר נמצא בדמשק בכל פעם שאורח זר ביקש להסגירו. בהזדמנות אחת כששר החוץ הגרמני קלאוס קינקל שאל על ברונר, פצח אסד בנאום על חטאיה של גרמניה כלפי סוריה, שעלו לדבריו אפילו על פשעיה נגד היהודים. פקיד סורי אחר אמר לשגריר הגרמני כי גם ראש ממשלת ישראל יצחק שמיר היה טרוריסט. מדוע גרמניה לא מבקשת את הסגרתו?

אולם המהומות שעורר הזוג קלרספלד ותשומת הלב התקשורתית הביכו את הממשלה הסורית. לפיכך ביקשו מברונר בכל לשון של בקשה לשמור על פרופיל נמוך, ובעיקר לסכור את פיו ולא לדבר עם התקשורת. אולם זה לא התאפק. בשנת 1985 ביקר אותו כתב של הצהובון המערב-גרמני בונטה, והצליח לשכנע אותו להתראיין ארוכות. ברונר, ככל הנראה, היה בודד יחסית והתגעגע לחברה של גרמנים. העיתונאי דיווח שברונר היה חורבה אנושית, קירח וחולני, עם חור במקום שהיתה בו פעם עינו השמאלית. לאחר ההתנקשות של המוסד קיבל עין פלסטיק אך התעצל לענוד אותה. במהלך השיחה, פיתה הכתב את ברונר לצאת עמו לחוף הים בטרטוס, שם הצליח לצלם אותו בסתר. ברונר אמר לכתב ש"אני מוכן להסגיר עצמי לבית דין בינלאומי, אך ישראל לעולם לא תקבל אותי. לא אהיה אייכמן שני." על השואה לא הסכים להתחרט. "לא היה לי שום קשר למה שקרה ב[מחנות ההשמדה] במזרח", אמר. "תפקידי היה לגרש יהודים מהארצות השונות. אני לא מתחרט. ממשלת גרמניה חייבת לי פנסיה." הרשויות הסוריות מאד לא אהבו את הראיון של ברונר ל"בונטה", ועוד פחות את הראיונות שנתן לאחר מכן. לכתב אמריקאי, למשל, אמר בטלפון שהוא לא מתחרט על השמדת היהודים כי אלו היו "בני השטן וזבל אנושי." בשיחה עם מכחיש שואה אוסטרי, שביקר אותו בדמשק, הכחיש שבכלל היו תאי גזים.

ברונר בחוף הים בטרטוס, כפי שצילם אותו כתב העיתון "בונטה"

מאותה נקודה, הרשויות הסוריות התחילו להגביל את ברונר ולאסור עליו לצאת מביתו ללא שומרים. למעשה, אפשרו לו ללכת אך ורק למכולת השכונתית, למכבסה או לפארק, אך לא יותר מכך. צוות טלוויזיה של ABC שניסה לצלם ברחוב גורש בידי שוטרים חמושים, והתחנה הוזהרה שלא תורשה לפעול בסוריה אם תחזור על הניסיון. במקביל, תפסו המאבטחים הסורים כתב בריטי שניסה לצלם בסתר והכו אותו עד זוב דם. ברונר ניצל את אותן שנים כדי לחבר צוואה פוליטית, אותה הכתיב לצעיר ערבי ממכריו. במסמך, שנתגלה בידי החוקר הגרמני כריסטיאן שפרינגר, כתב כי דווקא רצה להציל יהודים על ידי גירושם מחוץ לגבולות הרייך אך "הציונים, בראשותו של חיים ויצמן, מנעו ממנו." הפושע הנמלט הלך ואיבד את הקשר עם המציאות.

ב-1988, כשמוחמד הנאדה התחיל לשמור על הדירה של ברונר, נעלמו כבר הארנבים מהגג. באותו הזמן, השוטרים הסורים לא הרשו לברונר אפילו ללכת לפארק סיבקי, והתירו לו רק ביקורים חטופים במכולת השכונתית. שכונת אבו רומאנה היתה מלאה בתושבים זרים, ומסיבה זו, הרכיב הפושע משקפי שמש כהים בכדי לא למשוך תשומת לב. לפעמים, ניסה לברוח מהשומרים רק כדי להרגיז אותם. שלא במפתיע, עדיין התעניין בנעשה בעולם, בעיקר במה שהיה קשור לישראל וליהודים. הנאדה נזכר שנותרה לו עדיין פריבילגיה מיוחדת אחת: מקלט רדיו שבאמצעותו קיבל דוחות רשמיים זמן קצר לפני ששוחררו לתקשורת. למשל, ב-11 באוקטובר 1989, היה אחד הראשונים ששמעו על עריקתו המפורסמת של הטייס הסורי בסאם עאדל לישראל. "בואו מהר," קרא לשומרים שלו, "טייס סורי ערק לישראל. חאפז [אל-אסד] חייב להשמיד את כל המשפחה שלו. הוא חייב לחסל את כל הכפר שלו." הנאדה חשב ש"אבו חוסיין" איבד את שפיותו.

ברונר עלה לו על העצבים – נשיא סוריה חאפז אל-אסד

הוא היה בודד כמעט לחלוטין. האדם היחיד שהורשה לבקר אותו היה סורי בשם נביל, בנו של נהגו האישי לשעבר, שהגיע מלווה במשפחתו והביא לו אוכל ובגדים. אבל בהדרגה, ביקוריו של נביל הלכו והפכו לנדירים יותר ויותר. בהתחלה לא הורשה להביא את ילדיו, ולאחר מכן חדל מלהגיע בעצמו. ברונר הפיג את השעמום בשיחות נפש חד צדדיות עם השומרים. הוא סיפר להם על אשתו אנה, "אהבת חייו", ואף הכביר מילים על סדאם חוסיין, שאותו העריץ. רק המנהיג העיראקי, הטעים, נותר עדיין מחוייב להשמדת ישראל. בלי להתחשב בסכנה, החל למתוח ביקורת גם על אסד מפני ש"לא גירש את כל היהודים מסוריה." באותו היום, המתיק סוד להנאדה וסיפר לו כי "אני אישית חיסלתי 25,000 יהודים בצרפת". השומר הסורי נגעל, ולימים, במיוחד לאחר שהפך למתנגד משטר, התבייש בחלקו בהגנה על הפושע. בהדרגה, מאסו השומרים במונולוגים של ברונר והחלו להתרחק ממנו. מדי פעם איים עליהם בסכין, רק כדי למשוך תשומת לב, אבל הם התגברו עליו במהירות.

גם עבור הרשויות, ברונר הפך למטרד. פעם אחת, כשהשומרים הודיעו לו שלא יורשה לצאת מהבית, אפילו למכולת, התחיל לחרף ולגדף את הנשיא אסד ואת ראש יחידה 300, בהג'ת סלימאן. "חאפז החזיר! בהג'ת הכלב!" צעק, ונגרר לכלא למספר ימים. לזמן קצר, הרשויות הביאו אותו למעצר בית במלון קטן בכפר ההררי סלונפה, בכדי להרחיקו מדמשק, אולם החזירו אותו במהירות לבירה. למען האמת, הם לא ידעו מה לעשות איתו.

הקש האחרון נשבר בשנת 1996. בשנה זו, ביקר נשיא צרפת ז'אק שיראק בדמשק, וכנהוג ביקש את הסגרתו של ברונר. הסורים, לפי הנוהל, אמרו לו שהם לא יודעים על קיומו של אדם כזה, אולם אסד ניצל את ההזדמנות בכדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד. הוא ציווה לפנות את ברונר סופית מדירתו ברחוב ג'ורג' חדאד ולזרוק אותו לתא במרתפי המוחאבארת. "הדלת נסגרה," העיד אחד השומרים, "ולעולם לא נפתחה שנית." ברונר בילה את שנותיו האחרונות באומללות ובתנאי רעב וזוהמה. הוא ניזון ממנות קרב, ובכדי להשפילו, אולץ לבחור מדי יום בין ביצה לתפוח אדמה. שומריו של ברונר סיפרו לעיתונאי צרפתי, שאיתר אותם לימים במחנות פליטים בירדן, כי ברונר נהג לחרף אותם, לצעוק, לבכות ולקלל, אך לפעמים נזכר "לתת להם עצות כיצד לשמור על בריאותם."

ברונר לא היה האדם המתאים ביותר לדבר על בריאות. באותם ימים לקה במחלת עור, ובהרות כיסו את כל גופו. בשנת 2001 מת סוף סוף. השומרים רחצו את גופתו וסחבו אותה לקבר לא מסומן בבית הקברות אל-עפיף בדמשק. "אפילו לחיות לא מתייחסים כך," נזכר אחד השומרים. חפציו ומסמכיו האישיים של ברונר, לרבות צוואתו, שמורים עד היום בארכיון ארמון הנשיאות בדמשק. חודשים ספורים קודם לכן מת גם הנשיא אסד, המארח של ברונר, הסוהר והמענה שלו. בסופו של דבר, סיים הפושע הנמלט את חייו בתנאים גרועים בהרבה מאשר בכל בית כלא מערבי. ובכל זאת, גורלו היה טוב בהרבה מזה של מאות אלפי קורבנותיו.

סוף


האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

פרק שישי: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא


מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הסדרה (וידאו) או לאתר הפודקאסט (אודיו).

האיש של היטלר בדמשק: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

לא משנה כמה ניסו, איש לא הצליח לנגב את הדם מדירת המסתור בדמשק. הכתם נטבע בקרשי העץ, לצד קרעי נייר ושרידיו המפוחמים של מתקן מוארך. במקום כתב העת הטבעוני "בית המרקחת של האל", קיבל הפושע הנאצי אלויס ברונר חבילת הפתעה שנייה מהמוסד. "האיש של היטלר בדמשק" על הניסיון השני לחסל את עוזרו של אייכמן. הפעם נפגוש סוכן בוסני-מוסלמי שרצה לסגור חשבונות ישנים, ארנבים שלא חטאו בדבר, ואפילו את הפנטזיות של ברונר על גולדה מאיר. בנוסף, נגלה כמה זמן לוקח למרגלים ישראלים להעביר מכתב ממשרד למשרד. טעימה נוספת מהספר שאני כותב בימים אלו.

בראשית שנות השבעים, חי הפושע הנאצי אלויס ברונר בשלווה ברחוב ג'ורג' חדאד בדמשק, אך למעשה התענה בשיעמום של שגרה. עבודתו כמדריך בשירות החשאי הסורי הלכה ופחתה, עד שפסקה לחלוטין. הוא לא אהב את חיי הפנסיה השקטים. ידוע לנו על הלך הרוח של ברונר בתקופה זו בעיקר ממכתביו לארתור מייכאנטיש, מנהיג תנועת נוער ניאו-נאצית אוסטרית. מישהו, אולי מייכאנטיש עצמו, הדליף את המכתבים לצייד הנאצים שמעון ויזנטל, שתייק אותם בקפדנות. ברונר התלונן, בין היתר, שהכנופייה הישנה שלו מתחילה להתפורר. הוא אמנם פוגש מדי פעם חלק מאלו שהיו שותפיו במזימה לחטיפת נחום גולדמן, אולם אחרים הולכים ונעלמים. אחד חזר לגרמניה "כי נשרף בסוריה", שני מסרב לראות אותו מאז שאיבד את עינו בהתנקשות ב-1961, ושלישי – בוסני מוסלמי בשם דרוויש – מתגורר בפנסיון והפך לחירש כמעט לחלוטין. בחליפת המכתבים עם מייכאנטיש, ביטא ברונר חשש כי חלק ממכריו הנאו-נאצים עובדים למעשה עבור המוסד. "לאלו זמנים הגענו", תהה, "שאפילו נאציונל-סוציאליסטים משרתים את היהודים."

איחוד בין אוסטריה לגרמניה, חלום נאצי ישן נושן, כבר לא נראה לו מעשי או רצוי. בגרמניה המערבית הרי שולט "היהודי למחצה ברנדט", ובאוסטריה מושל "היהודון קרייסקי". עדיף כבר לשמור על הגבול, כדי לא ליצור אימפרית רשע מאוחדת. בדאבון לב קרא בעיתונות על ביקורה של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שהגיעה לכנס האינטרציונל הסוציאליסטי בוינה ביוני 1972. "שמעתי", כתב בציניות, או ברגע מטורלל במיוחד, "כי כל האוסטרים במסלול ביקורה מחוייבים לענוד את הטלאי הצהוב, ושעברית תהפוך להיות השפה הרשמית של המדינה." חוץ מזה, ברונר התלונן ללא הפסק על בדידותו, ואף הציע למייכאנטיש לשלוח את חניכיו להתארח אצלו בדמשק. "אני לא מבין למה בכלל להמשיך לחיות," כתב, "והרי אני לא הופך לצעיר יותר."

באותה תקופה, ברונר אמנם חשש מהמוסד, אך לא היתה לו סיבה אמיתית לכך. מאז החליטו ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד צבי זמיר להפסיק את ציד הנאצים ב-1968, אספו אנשי עמל מסמכים על ברונר בעיקר לשם התיוק. אפיזודה בירוקרטית מוזרה מראה, עד כמה המוסד איבד עניין בברונר באותם ימים. ב-27 במאי 1969, קיבל מטה "צומת" (מחלקת המוסד האחראית על הפעלת סוכנים) באירופה, ידיעה כי ברונר אמור לטוס למחרת היום מדמשק לרומא בטיסת אייר פרנס 134, כדי למלא שליחות כלשהי מטעם המודיעין הסורי. הידיעה, שהיתה ככל הנראה כוזבת, הגיעה למפקדת צומת בתל אביב במכתב, ולא במברק, ולכן התקבלה שלושה ימים מאוחר מדי. משם, עשתה את דרכה ל"עמל", המחלקה האחראית על ציד נאצים, בדרכים שמזכירות פיליטון של אפרים קישון. המכתב הגיע לעמל רק ב-7 ביולי, למרות שמשרדה שכן במרחק מטרים ספורים מזה של צומת. אין ספק: בזבוז של חודש בהעברת ידיעה למרחק של חמישים מטרים, הוא בהחלט הישג מרשים של המודיעין הישראלי לדורותיו.

המצב השתנה רק לאחר המהפך ב-1977, שהעלה לשלטון את הליכוד בראשותו של מנחם בגין. בגין נמלט מפולין זמן קצר לפני הכיבוש הגרמני, אך מפני שהנאצים רצחו את כל משפחתו, תמיד ראה בעצמו ניצול שואה. בשנות החמישים הנהיג הפגנות המונים ונשא נאומים חוצבי להבות נגד הסכם השילומים והפיוס עם גרמניה. כראש ממשלה התמתן מעט, והיחסים בין ירושלים ובון נמשכו כרגיל, חרף מהלומות מילוליות מזדמנות בינו לבין הקנצלר הלמוט שמידט. עם זאת, השואה היתה תמיד נוכחת במחשבתו ובמדיניותו של בגין, בין אם בנטייתו להוקיע מנהיגים ערבים כנאצים, ובין אם בנכונותו לקבל לישראל פליטי חרב ממלחמת וייטנאם. לא רבים יודעים, שגם ציד נאצים היה חלק מהתמונה הגדולה הזאת. כבר בפגישה הראשונה של בגין עם ראש המוסד, יצחק (חקה) חופי, דרש ראש הממשלה מהשירות החשאי שלו לשוב ולרדוף אחרי פושעי מלחמה נמלטים. חופי, בדיוק כמו קודמיו, לא היה מעוניין להשקיע משאבים יקרים במלחמות העבר, ואף הבהיר לבגין ששולחנו עמוס בבעיות דוחקות יותר, כמו המלחמה החשאית באש"ף ומבצעי איסוף מודיעין במדינות ערב. ראש הממשלה לא ויתר, ובסופו של דבר הגיעו השניים לפשרה: המוסד יחדש את מבצעי הציד, אך יגביל אותם למספר מצומצם של פושעים נתעבים במיוחד. ב-23 בספטמבר, 1977, החליטה ועדת השרים לענייני ביטחון "להביא את הפושעים למשפט בישראל, ואם לא תהיה אפשרות להביאם למשפט – להורגם."

בכדי למלא את הפקודה החדשה, זימן חופי את אנשי המטה של "עמל" מארץ השממה הבירוקרטית בה נמקו במשך שנים ארוכות, וביקש מהם לעדכן את הרשימות הישנות. המומחים לציד נאצים מחקו את השמות של אלו שכבר מתו, והוסיפו מספר מועמדים חדשים. בהסכמתו של חופי, החליטו להתנקש בכולם תחת המסווה של "ארגון פרטיזנים יהודי". רק את יוזף מנגלה, הדג השמן מכולם, הוסכם להביא לישראל בכדי שיעמוד למשפט. ברונר, יעד חיסול עוד משנת 1961, תפס כמובן מקום של כבוד ברשימה.

חוקרי מחלקת עמל העלו מהארכיון את תיקו המאובק של ברונר, ובחנו את מכלול הראיות אודותיו. במהרה גילו כי הוא גר באותו הבניין ברחוב ג'ורג' חדאד, אם כי (כמו עיתונאים והיסטוריונים רבים מאוחר יותר) התבלבלו בין מספר הבית (22) לבין מספר הדירה (7). נקודת התורפה הראשונה שגילו היתה קשורה דווקא למבצע החטיפה הכושל של נחום גולדמן מ-1960. אחד מחברי הכנופייה של ברונר דאז, בוסני נאצי בשם דרוויש, שמר על קשרים עם כמה מבני ארצו, ביניהם מוסלמי אחר שידוע לנו כ"נוקשה". בניגוד לדרוויש, שנלחם עבור הנאצים במלחמת העולם השנייה ואף הצטרף למיליציות הפלסטיניות במלחמת 1948, נוקשה היה דווקא סוציאליסט, אנטי-נאצי ופרו יהודי. במהלך הכיבוש הגרמני נלחם ביחד עם הפרטיזנים של טיטו והגיע לדרגת קולונל, אולם לאחר 1945 הסתכסך עם הרשויות הקומוניסטיות וברח לשוויץ. כעבור עשורים חידש נוקשה את הקשר עם דרוויש, ידיד נעוריו, ואף ביקר אותו מספר פעמים בדמשק. שם, נדהם לראות את הרוצח הנאצי אלויס ברונר. בעיניו, ייצג ברונר את הכובשים הגרמנים ביוגוסלביה ומשתפי הפעולה הקרואטיים שלהם, שרצחו רבים מחבריו ובני משפחתו. בדרך כלשהי, יצר קשר עם המוסד וגויס כמקור ראשון במעלה למבצע החיסול.

הזכיר לסוכן את הקרואטים שרצחו את משפחתו – אלויס ברונר על חוף הים בטרטוס, סוריה (1985)

לאחר הדרכה קצרה של המוסד, יצא נוקשה לדמשק כבר בנובמבר 1978 בכדי לאסוף מל"מ (מודיעין לפני מבצע) על ברונר ואף הצליח להתיידד עמו. במהלך אחד מביקוריו בדירתו של האוסטרי שתום העין, הבחין בפריט מידע שיתגלה כקריטי בהמשך. מסתבר שלאחר פציעתו, החליט ברונר לסגל לעצמו אורח חיים בריא והפך לצמחוני נלהב, מה שהיינו מכנים היום דיאטת Raw food. הוא התעקש לאכול בעיקר ירקות לא מבושלים, ואף האמין כי דיאטה כזאת היא הסוד לבריאות טובה. את ההדרכות לבישול הצמחוני, אפילו פירותני שאימץ לעצמו, קיבל מ"אגודת ידידי צמחי המרפא" באוסטריה. ברונר, סיפר נוקשה למפעיליו, היה קורא מושבע של כתב העת של האגודה, "בית המרקחת של האל". הוא המשיך לגדל ארנבים על הגג, ואף אסף עבורם עשב טרי בטיוליו היומיים בפארק סיבקי הסמוך לביתו. יתר על כן, הוסיף ברונר לדבוק באחד מעיסוקיו הישנים. כדי להשלים את הפנסיה הדחוקה שקיבל מהשירות החשאי הסורי, נהג להכין כרוב כבוש עבור הסופרמרקט השכונתי. הוא גם העסיק סטודנט מחלב, שניקה את הארנביה ולפעמים לן בדירתו.

כדי לאסוף מל"מ נוסף, ביקר בדמשק גם ו', לוחם מיחידת מצדה של המוסד, שנסע ברכב מספר פעמים ברחוב ג'ורג' חדאד. במסמכי המוסד, יש לנו תיאור מדויק ומפורט של הדירה, הבית והרחוב, ועדויות לכך שהמבצעים שקלו לחסל את ברונר בארנבייה שעל הגג, ליד הבית או בדירה. אברהם בן פורת, הממונה על תכנון המבצע, שקל את כל האופציות, אך משנאמר לו שאין לסכן לוחמי מוסד במשימה, בחר בדרך הקלה ביותר: חבילת נפץ שתישלח בדואר. לאחר ההתנקשות, תכנן המוסד לפרסם מודעה בשם ארגון יהודי אלמוני, "אלו שלא ישכחו לעולם", שייקח על עצמו את האחריות להתנקשות. ב-22 במאי 1980 אושרה התוכנית בידי ראש המוסד, יצחק חופי, המשנה נחום אדמוני ושבתאי שביט, ראש יחידת מצדה.

הסמל של אגודת ידידת צמחי המרפא

כעוגן מבצעי, השתמשו מתכנני המוסד בקשר בין ברונר ל"אגודת ידידי צמחי המרפא" בקרלשטיין, אוסטריה תחתית. לאחר מספר סיורים לאיסוף מל"מ ולימוד השטח, ביקרו המתנקשים בעיירה הציורית, ושלחו לברונר מכתב מזוייף. במכתב, עדכנה האגודה את המנוי פישר כי הגיליון הבא של "בית המרקחת של האל" יגיע אליו הפעם בפורמט שונה:  ספר עבה, במקום הקלסר הרגיל. ב-23 במאי, הגיעו המתנקשים בשנית לקרלשטיין, ושם התחילו הדברים להסתבך. לפי יוסי חן, מחבר המחקר הפנימי של המוסד, הם העמידו את המכונית שלהם בטווח ראייה מתיבת הדואר:

המקום היה שקט. ב' הוציא את הנצרה מהמטען וסגר את המעטפה. בשלב זה היתה המעטפה מוכנה לשיגור. בשל אורכה של המעטפה התעורר קושי במהלך הכנסתה לחריץ שבתיבת הדואר. נסיונות חוזרים ונשנים להכניסה לתיבה גרמו לקרע במעטפה, וכתוצאה מכך היה צורך למצוא פתרון מתאים לבעיית המעטפה הקרועה. ב' הביא עמו מראש מעטפה נוספת, עם כתובת הנמען, מבוילת ומוכנה למשלוח. בשעה שהחליף את המעטפה הקרועה במעטפה החדשה, בתוך הרכב השכור, ניטרל ב' את המטען. לאחר שהכל היה מוכן שוגרה המעטפה, כמתוכנן.

כעבור כחודש וחצי, ב-1 ביולי, קיבל ברונר את המכתב עם הגיליון. כשקרע את הנייר ושלף את התוכן החוצה, הפעיל את מנגנון הפצצה, וזה התרסק לרסיסים בידיו. למרבה האכזבה, הוא שרד, אך איבד כמה מאצבעותיו. החלטתם של המתנקשים לשלוח מכתב נפץ במקום חבילה, הגבילה את כמות חומר הנפץ והצילה – בפעם השנייה – את חייו של הפושע הנמלט. סברה אחרת גורסת כי חומר הנפץ לא פעל, אלא רק הנָפַּץ. דמו של ברונר נזל מאצבעותיו הקטועות לרצפה, ויצר שם כתם דם שלא נמחה. לאחר שישה שבועות, שוחרר מבית החולים בחזרה לדירתו. מאותו הרגע והלאה, חדל מלייצר כרוב כבוש.

לאחר כשלון ניסיון ההתנקשות השני, הפסיק המוסד להתעניין באלויס ברונר. אולם הפושע הנאצי התגלה, ולא בפעם הראשונה, כאויב הגדול ביותר של עצמו. את הכליה יביאו עליו, בסופו של דבר, לא אחרים מאשר ידידיו ופטרוניו הסורים.

לפרק האחרון: נעילה – סופו המפתיע של פושע נאצי

מוזמנים גם לפודקאסט הריגול החדש שלי, "סוכן משולש". למטה בגרסת וידאו, או כאן בגירסת אודיו. הפודקאסט זמין בספוטיפיי, Itunes (אפליקציית הפודקאסטים של אפל) ו-podcast addict תחת הכותרת "סוכן משולש". כדי לקבל עדכונים, מומלץ להירשם גם לערוץ היוטיוב של הפודקאסט.

——————————————————

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

פרק חמישי: שערוריית הספר השחור

האיש של היטלר בדמשק: שערוריית הספר השחור

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים. אלויס ברונר, רוצח היהודים והפושע הנאצי הנמלט, חשש בוודאי כי זמנו קצוב. זמן קצר קודם לכן שרד ניסיון התנקשות של המוסד, וכעת, נעצרו פטרוניו הסורים בזה אחר זה. המשטר החדש תכנן לפרסם "ספר שחור" ולהוקיע את המומחים הנאצים "שנשכרו בכדי לענות את העם הסורי", והתביעה הכללית בגרמניה החליטה לדרוש את הסגרתו של ברונר. האם ישרוד הפושע הנמלט את הסופה?

ב-28 בספטמבר, 1961, התעוררו תושבי דמשק לצלילים שהיו מוכרים להם היטב. משאיות חיילים שעטו בשדרותיה הרחבות של העיר, מלוות בטנקים ומכוניות עם רמקולים – הפיכה צבאית ישנה וטובה, כמו בעבר. בסוף שנות הארבעים, התחלפו בסוריה מספר רודנים צבאיים, שכל אחד הפיל את השני בתורו כמו שעון שוויצרי. המשטר הדמוקרטי למחצה והבלתי יציב שהוקם בשנות החמישים לא הצליח להשתלט על המצב, ובשנת 1958 אוחדה סוריה עם מצרים ל"רפובליקה הערבית המאוחדת", תחת שלטונו של גמאל עבד אל-נאצר. כעת, בסתיו 1961, חזר שעון ההפיכות לתקתק. בישראל השכנה, הנציח שייקה אופיר את הפארסה בשירו הבלתי נשכח, "הופ הפכנו".

רבים מתושבי דמשק, ששמעו ברדיו את ההודעה של "הפיקוד הערבי המהפכני העליון" על התנתקות ממצרים, גירוש אנשיו של נאצר מסוריה ומעצרים של "אויבי העם", דווקא לא הצטערו כל כך במיוחד. האיחוד עם קהיר, שהתקבל ב-1958 בתרועות ובמחולות, החמיץ ואיבד פופולריות במהירות כמו יוגורט מצרי מסובסד ביום קיץ חם. אף כי הנשיא נאצר היה פופולרי בסוריה, תושביה סלדו מהזרם הבלתי פוסק של קצינים, שוטרים ובירוקרטים מצרים שבאו לנהל כל היבט והיבט בחייהם. כפי שכתב דיפלומט יפני שהוצב בדמשק באותה תקופה, "מצרים התייחסה לסוריה כאילו היתה קולוניה." מעבר לכך, הכלכלית הסורית נטתה להיות פתוחה יותר מזו המצרית, והמפגש בין שני המשקים לא הוביל לתוצאות חיוביות. נשיא מצרים ויועציו מיהרו להחיל בסוריה "חקיקה חברתית" שנועדה לשיטתם להטיב עם המוני העם, אולם בפועל קנתה את איבתם של סוחרים רבים שמצאו את עצמם לכודים בבירוקרטיה סוציאליסטית אטומה ומסורבלת.

גרוע מכך, בדמשק עצמה, ניצל אדם אפל במיוחד את המצב בכדי לצבור כוח בלתי מוגבל. בגיל שלושים ושלוש בלבד, הצליח קולונל עבד אל-חמיד סראג' להשתלט על ה"משרד השני", שירות המודיעין הצבאי שתפקד בפועל כמשטרה החשאית של המדינה. בסוף שנות החמישים, צבר סראג' פופולריות כקצין צעיר ומבריק, שדיכא שורה ארוכה של מזימות CIA מגושמות להמליך בדמשק את אנשי שלומה של ארצות הברית. איש המודיעין הפרו-סובייטי, כך לדברי היסטוריון סורי, "נודע כקצין צעיר, רב תחבולות וחסר מעצורים, שלא יבחל בדבר בכדי להשיג את מטרותיו." ב-1958, הגיח סראג' לקדמת המפה הפוליטית כאחד מראשי תומכיו של נשיא מצרים נאצר, ולכן גזר קופון משמעותי מהאיחוד בין סוריה ובין מצרים. כשר הפנים של הרפובליקה המאוחדת, מיהר לקחת את בני חסותו מהצבא ולהקים עמם משטרה חשאית חדשה, שהופרדה מהכוחות המזויינים ונקראה "מחלקת החקירות הכלליות" (GID, ערבית: מבאחת'). בנוסף, הקים סראג' את "המשרד המיוחד", בראשותם של בורהאן אדהאם וקפטן לחאם, אותו כוח חשאי שהטיל אימה על תושבי דמשק בשנות האיחוד. אויבי המשטר שנגררו לוילות ולבניינים הנטושים של המשרד המיוחד, יצאו משם, אם בכלל, כשברי כלים. אחד מהם, כפי שראינו, היה יועץ צבאי גרמני שאתרע מזלו להסתכסך עם אלויס ברונר הקר והמסוכן. עוזרו של אייכמן, שבנה לעצמו מוניטין בדמשק כ"אויב של היהודים", נעצר בתחילה על ידי המשרד המיוחד, אולם במהרה הפך לאחד מאנשיו. הנאצי, שאימן את השירות החשאי הסורי ב"שיטות הגסטפו", היה אחד מהמרוויחים הגדולים ביותר מהמשטר החדש.

הבוס של סוריה: עבד אל חמיד סראג' (מימין) עם נשיא הרפובליקה המאוחדת נאצר בעיר הנמל הסורית לאטקייה

אולם ברונר, שקשר את גורלו בכוכבו של קולונל סראג', לא הבין כי בסוריה אין לבטוח ביציבותו של שום משטר. בספטמבר, כפי שראינו, ניצל בקושי מהתנקשות של המוסד הישראלי, ואת הימים הבאים בילה במספר בתי חולים, נתון לשמירה הדוקה של אנשי המשרד המיוחד. אך באותו הזמן ממש, עברה הרפובליקה המאוחדת סדרה של מהפכים. נאצר הבין, במאוחר, שהיתה זו טעות למנות את עבד אל-חמיד סראג' כ"בוס" של סוריה. משטר הטרור של הקולונל החמיץ את טעמה של הרפובליקה בעיניהם של סורים רבים, והכוח שצבר החל לאיים על המרכז בקהיר. לכן, העביר נאצר את סראג' למצרים, בודד אותו במשרה סמלית וחסרת משמעות של "סגן הנשיא" וגרם לו לבסוף להתפטר מכל תפקידיו. עם זאת, ירידתו של סראג' מהמפה הפוליטית לא שיקמה את מעמדה של הרפובליקה המאוחדת בעיני תושבי סוריה. היא רק ניכרה את סיעת תומכיו משירותי הביטחון, בעוד האוכלוסיה הרחבה מוסיפה להיאנק תחת הבירוקרטיה הסוציאליסטית של קהיר. בצורת שפקדה את סוריה באותה העת רק החמירה את המצב.

ב-28 בספטמבר, יום אחרי נפילתו של סראג', פתחה קבוצה של קצינים ופוליטיקאים סורים בהפיכה צבאית. בשעות הבוקר המוקדמות, התעוררו תושבי דמשק לשאון טנקים וחיילים לבושי אפודים, שכבשו במהירות את מרכז העיר ומתקניה האסטרטגיים. הרדיו הכריז ש"הפיקוד הערבי המהפכני העליון" תפס את השלטון בכדי "לשמור על בטחונה, חירותה וכבודה של הארץ, ולמגר את העריצות והשחיתות." השליטים החדשים הכריזו על פילוג ממצרים והקמתה של רפובליקה עצמאית. הם שחררו אסירים פוליטיים וביטלו את מנגנון הדיכוי השנוא של סראג', במיוחד את מחלקת החקירות הכלליות והמשרד המיוחד. נאצר, טענו, הפך את סוריה ל"כלא ענקי" של משטרה חשאית. זו ריגלה אחרי האזרחים, הקימה אח כנגד אחיו וקרעה את המרקם של החברה הסורית. הממשלה החדשה גרשה את השוטרים, הקצינים והבירוקרטים המצרים מהמדינה, ובנוסף עצרה סורים שהיו מזוהים עם המשטר הישן. ראש וראשון להם היה סראג' עצמו.

גיליון אל-אהרם (מצרים) המדווח על ההפיכה

ברונר, ששכב באותו הזמן בבית חולים, שמע את החדשות והבין בוודאי שגם הוא נמצא על הכוונת. ערוצי התעמולה של המשטר החדש האשימו את סראג' בהקמה של "מדינת משטרה חסרת רחמים, עם מרגלים ומענים שאומנו בידי מומחים נאצים." ממשלתו החדשה של הנשיא קוסבארי הבטיחה לפרסם את כל הפרטים ב"ספר שחור" שיראה אור בשבועות הקרובים ממש. מקורות רשמיים סורים סיפרו לעיתון הלבנוני L’Orient כי נאצר וסראג' העסיקו לפחות עשרים מומחי גסטפו בתחומי התעמולה, המודיעין, החקירות והריגול. רוב המענים הנאצים הללו נותרו אמנם במצרים, אך קהיר הפקידה שלושה מהם, לרבות ברונר, "עוזרו של אייכמן", על הפרובינציה הסורית שלה. אלו סייעו לסורים לבנות שירות חשאי יעיל יותר, והציגו שיטות עינויים מתוחכמות, מודרניות וחסרות תקדים למדינה "שנודעה בעבר בטוב הלב, הסובלנות והנדיבות של תושביה." התעמולה של המשטר החדש הגזימה קצת. היא הפכה את ברונר ורדמאכר, ועוד אדם או שניים בקהיר, ל"עשרים מומחי גסטפו", אולם משקיפים מנוסים לא הוטעו. כל מי שמכיר את התעמולה הסורית לדורותיה יודע שכל מספר שהיא מעלה, ראוי לחלק במכנה של 10 לפחות.

בעוד הממשלה הסורית החדשה מוקיעה את ברונר וחבריו, הבין התובע הגרמני פריץ באואר שהגיע הזמן לפעולה. צייד הנאצים הבלתי נלאה מפרנקפורט עקב בתשומת לב אחרי המצב הפוליטי בסוריה. האם אכן יעמוד ברונר לדין ביחד עם סראג' על פשעים כנגד העם הסורי? במיוחד התעניין באואר בשמועות על הספר השחור. פרסום ממשלתי רשמי שכזה יוכל לאשר באופן סופי שברונר נמצא בסוריה ולסייע לבקשות הסגרה עתידיות. באואר פנה מיד לקונסול הגרמני בדמשק, אולם זה לא היה אופטימי. הוא הזהיר את התובע שאף משטר סורי, אפילו לא משטר ליברלי יחסית ופרו מערבי כמו זה של קוסבארי, לא יעז להסגיר אדם שנתפס כאויב של ישראל.

אף משטר סורי לא יכול להסגיר אויב של ישראל: אלויס ברונר בשנות השישים

הקונסול צדק, למרבה הצער, אך ברונר בכל זאת היה קרוב מאד לשלם בחייו או לפחות בחירותו. עדויות עקיפות מלמדות כי המשטר החדש שקל לכלוא אותו על פשעים נגד העם הסורי, ומי יודע אם היה יוצא מהצינוק. אולם שוב, שיחק לו המזל. הפושע הדווי, שהתהלך עם עין זכוכית מאז נסיון התנקשות של המוסד, נתלה בכנף המעיל של פטרונו, קפטן לחאם, מראשי המשרד המיוחד, שהצליח באופן מדהים להשתלב במערך הביטחון של המשטר החדש. לחאם הלשין על כמה משותפיו לשעבר, ושכנע את הבוסים החדשים כי ברונר יוכל לספק להם פרטים "על פשעיו של סראג'". בסופו של דבר, הספר השחור לא פורסם, וממשלתו של קוסבארי שחררה הן את סראג' והן את אנשיו במהירות יחסית. פרסום פומבי, כפי ששיערה הקונסוליה האמריקאית בדמשק, היה יכול לחשוף יותר מדי סודות ששליטיה החדשים של סוריה העדיפו לקבור. למשל, מי מהם שיתף פעולה בשקט עם המנגנון של סראג' לפני ההפיכה. ברונר, בסופו של דבר, ניצל פעמיים. הישרדותו של קפטן לחאם, שעלה לדרגת גנרל, סייעה לו להתברג בשנית במנגנון המודיעין הצבאי. במקביל, גניזתו של הספר השחור הגנה עליו מהסגרה לגרמניה. אם זה היה מתפרסם, אף משטר סורי עתידי לא היה יכול להתכחש לנוכחותו במדינה.

כמובן שהמשטר החדש, שהוקיע את קודמו על העסקה של מומחים נאצים, לא נרתע מניצול מומחיותו של ברונר. אמנם בתי העינויים של המשרד המיוחד נעלמו, וסוריה נהנתה מתקופת ליברלית קצרה, אבל ברונר הוסיף לפעול מתחת לפני השטח. הממשלה הפקידה בידיו "משרד ייבוא וייצוא" תמים למראה בחריקה, שכונת העסקים של דמשק. שם עבד ביחד עם המענה מהמשרד המיוחד, שסייע לו להתעלל במשכיר הדירה שלו לשעבר. חמוש בשם בדוי חדש, "ארמין חאזיס", נסע בכל בוקר לבסיס המודיעין בואדי בראדה, פרבר הררי בדרום מערב דמשק, בכדי לאמן קצינים סורים בטכניקות חקירה ובטחון פנים. לפי מקורות מודיעין ישראלים וגרמנים הוא אפילו כיהן כמנהל בית הספר, אם כי יש להטיל בכך ספק מסויים.

כיכר חריקה בדמשק – היום. כאן שכן משרדו של ברונר בשנות השישים

השפעתו של ברונר גברה בשנת 1963, כאשר המשטר הליברלי יחסית הופל בהפיכה צבאית שנייה. במיוחד שגשג תחת שלטונה של מפלגת הבעת', שחוללה הפיכה צבאית שלישית בשנת 1966. תלמידיו כללו דמויות שרכשו מוניטין אפל במיוחד בדפי ההיסטוריה הסורית: גנרל עלי חיידר, אבי הכוחות המיוחדים הסורים, עלי דובא, המפקד מטיל האימה של שירות המודיעין הצבאי, ומוסטפא טלאס, שר ההגנה העתידי של משטר אסד. ברונר לימד את חניכיו גרמנית, "עם המבטא הוינאי השרמנטי". העיתונות הלבנונית של אותם ימים הציגה אותו כגאון המרושע מאחורי מדינת הטרור הסורית בתקופת הרפובליקה המאוחדת, ולאחר מכן גם במשטר הבעת'. יש הסבורים גם שהמציא את אחד ממכשירי העינויים הסוריים המפורסמים ביותר, מתקן מתועב שידוע כ"כיסא הגרמני", ביחד עם גלגלי עינויים למיניהם. משטר הבעת' פינק אותו במשכורת גבוהה, הטבות ומכונית עם נהג צמוד. ביתו ברחוב ג'ורג' חדאד המה ממבקרים, וראשי המשטר נתנו לו מתנות ומזכרות, ביניהן גם מאפרה שהיתה שייכת למרגל הישראלי אלי כהן.

ישראל כמדומה שכחה אף היא מברונר. ב-1968 החליטו ראש הממשלה לוי אשכול ומפקדי זרועות המודיעין לצמצם את ציד הנאצים למספר קטן מאד של פושעים ידועים במיוחד, שברונר לא היה אחד מהם. האיש של היטלר בדמשק חי בשלווה כמומחה לחקירות ועינויים, עד לעלייתו של מנחם בגין לשלטון בישראל בשנת 1977. בעיני ראש הממשלה החדש היתה לשואה חשיבות עליונה, ולכן הורה לראש המוסד יצחק חופי להרכיב רשימה חדשה של נאצים נמלטים, ולתכנן כיצד "לעצור אותם, ואם הדבר אינו אפשרי – להורגם." הפעם, תכנן המוסד מזימה חדשה, שבה נטלו חלק סוכן ביון בוסני וקבוצה מוזרה שנודעה כ"אגודת ידידי צמחי המרפא." ברונר עלה על הכוונת בפעם השנייה.

לפרק הבא: ידידיהם המתפוצצים של צמחי המרפא

האיש של היטלר בדמשק – הפרקים הקודמים בסדרה:

פרק ראשון: מה עשה עוזרו של אייכמן בסוריה?

פרק שני: הסימטה בדמשק: מדוע הושמד התיק של אלויס ברונר?

פרק שלישי:  כיצד תכננו לחלץ את אייכמן מהכלא הישראלי?

פרק רביעי: פיגוע הענשה: כיצד ניסה המוסד לחסל את ברונר

%d בלוגרים אהבו את זה: