קטגוריה: ינשוף היסטורי

הציקלופ רם המעלה: כיצד השתנתה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית?

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בפרק הקודם שפרסם כאן בינשוף, תיאר יגיל הנקין את הקריירה של בירד כאבן בוחן לתמורות ביחסי הגזע בארצות הברית. בפוסט הזה, חלקה השני והאחרון של הסדרה, נראה כיצד שימשו דמותו, פועלו וזכרו של בירד את המפלגה הדמוקרטית ואת יריביה, ואת השינוי הקיצוני שחל בשיח הציבורי האמריקאי. מעל הכל עולה השאלה: האם אדם מורכב יכול להשתנות במהלך חייו, ואם כן, כיצד עלינו להכיר בכך?

לחלק הראשון של הסדרה

Credit: Lokki61099, depositphotos.com

האם הסנאטור רוברט בירד, חברו הטוב ופטרונו הפוליטי של נשיא ארצות הברית הנבחר ג'ו ביידן, הפסיק להיות גזען לאחר חקיקת חוקי זכויות האזרח? התשובה מורכבת. בשנות השבעים, בירד עדיין ניהל קרבות מאסף נגד תכניות פדרליות נגד עוני ותכניות פדרליות לאינטגרציה. המפורסמת בהם היא כמובן התכנית להסעת ילדים שחורים לבתי ספר לבנים, תוכנית שהייתה נתונה במחלוקת עזה כבר אז. יחד איתו התנגד לתכנית סנאטור צעיר יותר בשם ג'ו ביידן. שניהם הפכו חברים גם בגלל הזדהות אידיאולוגית, וגם בגלל שלאחר התאונה הקטלנית שבה נהרגו אשתו ובתו של ביידן, שבועות ספורים לאחר בחירתו לסנאט, בירד היה הסנאטור היחיד שקטע את חופשתו ובא להשתתף בטקס האזכרה. שניהם היו אחראיים, בשנים 1976-1977, להגבלות ולנסיונות הגבלה על יכולותיו של השלטון הפדרלי (שבתקופת קרטר גילה פעלתנות רבה בתחום) להכריח בתי ספר לנקוט צעדים אקטיביים כדי לערבב בין תלמידים לבנים ושחורים. למעשה, ביידן במקרה זה היה מרחיק לכת מבירד; בעוד שבירד, אז מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, התמקד בהסעות לבתי ספר, אחד התיקונים של ביידן למעשה היה מבטל את הסעיף בחוק זכויות האזרח שבכלל אפשר לממשל הפדרלי להתערב (האמת שאני תמה למה הרפובליקנים לא הלכו על הראש שלו בעניין הזה, אם כבר). הטיעונים שלהם אז – שהעדר ערבוב גזעי משקף מצב מגורים ולא בהכרח אפליה, שהדרך לשוויון איננה בכפיה פדרלית וכן הלאה – כנראה יכולים להתקבל במפלגה הרפובליקנית היום, אבל לא בדמוקרטית, שמאמצת יותר ויותר את הדוקטרינה לפיה הבדל תוצאות מלמד על אפליה. ביידן, אגב, טען אז וטען גם ב-2019, כשהנושא עלה מולו בפריימריז הדמוקרטיים, כי  לגזענות לא היה קשר לעניין, ובשנות השבעים גם האשים ליברלים מסויימים כי הם תומכים אוטומטית ברעיונות האינטגרציה בהסעות מפני שגזענים כדוגמת ג'ורג' וואלס מתנגדים, גם אם אנשים כמו וואלס צודקים פה ושם וגם אם יש "מנהיגים צעירים שחורים ולבנים" המתנגדים להסעות כפויות. אגב, רוב האמריקאים, שחורים כלבנים, התנגדו אף הם לכפיית הסעות מעורבות והרעיון דעך עם השנים.

בירד גם ניסה להטיל הגבלות על צעדי אנטי-אפליה אחרים כגון החוק למניעת אפליה בדיור ב-1968 [Fair Housing Act], והוביל מאוחר יותר תיקון שהגביל את היכולת לתבוע על אפליה במגורים והטיל את ההוצאות על התובעים (למעט אם ביהמ"ש יחליט שאינם מסוגלים לתבוע), מהלך שכמובן הגביל מאוד את היכולת לתבוע.

עם הזמן השתנתה תדמיתו של בירד וגם התנהגותו. באחת מהגרסאות לסיבת השינוי טען בירד כי הדבר היה בשל מות נכדו בתאונה ב-1982, דבר שהוביל אותו להבין ש"שחורים אוהבים את ילדיהם בדיוק כמו שאני אוהב את שלי". בין אם זו הסיבה או לא (היו לו כמה הסברים לאורך השנים, לא מעטים מהם מערבים את ילדיו ונכדיו), ב-1983 הצביע בעד החוק לקביעת 'יום מרטין לותר קינג', ואמר לעוזריו כי הוא הסנאטור היחיד ש"מוכרח" להצביע בעד החוק, בשל עברו בקלאן. נטען כי אמר לעוזריו שהוא מתחרט על הצבעותיו בעבר. מן הצד השני, היו שטענו שהוא המשיך להתנגד למועמדים שחורים למשרות רמות (קלארנס תומס לשופט עליון, קונדוליזה רייס לשרת החוץ וכן הלאה) יותר מאשר הבדלי המפלגות חייבו, ורמזו שהדבר העיד על המשך הדעות הקדומות (מהצד השני, הספד באתר חדשות אחד הביא את התנגדותו לתומס כהוכחה לשינוי השקפותיו ולפרוגרסיביות שלו). גם העובדה שהוא לפעמים נהג לדבר על השינוי במונחים תועלתניים מאוד (כגון כאשר נשאל ב-1997 על ה-KKK  וענה בעצה לפוליטיקאים, "תקפידו להימנע מהקו-קלוקס-קלאן…ברגע שאתם עושים את הטעות הזו, זה מגביל אתכם בזירה הלאומית") העלתה לפעמים חשדות שהשינוי שלו היה אופורטוניסטי יותר מאידיאולוגי. בכל מקרה, בהדרגה הוא החל לפתח קשרים טובים עם מנהיגים שחורים, כולל בנו של מרטין לותר קינג, ולקראת סוף ימיו זכה לדירוג המקסימלי מטעם ה-NAACP, האגודה החשובה והוותיקה ביותר בתחום זכויות האזרח של השחורים בארה"ב. ב-2009, כשהאגודה לשימור ההיסטוריה השחורה של נפת ג'פרסון בווסט וירג'יניה הוציאה את הספר 'האפריקאים-האמריקאים של נפת ג'פרסון', נבחר בירד לכתוב את ההקדמה לספר.

"תקפידו להימנע מהקלאן" – הסנאטור רוברט בירד

בירד עדיין חולל מהומות גזע פה ושם. ב-2001 טען שיחסי הגזע בארה"ב טובים מאי פעם, ושעוסקים בנושא יותר מדי. זאת אומרת, לא על זה הייתה המהומה (עד לאחרונה, רוב האמריקאים הסכימו על כך וגם רוב השחורים), אלא על הציטוט המוזר הבא: "אמי זקנתי אמרה לי, 'רוברט, לא תוכל להגיע לגן עדן אם אתה שונא מישהו.' אנחנו מקיימים זאת. יש ניגרים לבנים. ראיתי הרבה ניגרים לבנים בזמנו. אני הולך להשתמש במילה הזו. אנחנו צריכים רק לעבוד יחד כדי להפוך את ארצנו לארץ טובה יותר. ואני ככל שאקדים להפסיק לדבר על זה כל כך הרבה, [כן ייטב]".

אני מניח שהעובדה שהמהומה נשארה מהומה זוטא קשורה לזה שאף אחד לא הבין מה לכל הרוחות בירד רצה.

ב-2005 הצליח לעורר עוד סערה קטנה, כאשר נטען שהשווה במרומז, את הרפובליקנים לנאצים, כאשר במהלך התנגדותו לביטול הפיליבסטר אמר "אדם רק צריך להסתכל בהיסטוריה כדי לראות כמה מסוכן להגביל את זכויות המיעוט", טען שביטול הפיליבסטר דומה לכך שהיטלר "הפך את אי-החוקיות לחוקית", וש"בניגוד לגרמניה הנאצית או איטליה של מוסוליני, תמיד היינו אומה של חוקים, לא של אנשים"

העובדה שדבריו בכלל עוררו סערה וזכה לגינוי מצד ארגונים יהודיים (ורפובליקנים שאיך לא, הזכירו לו את חטאי הקלאן הראשונים) מראה כמה הרבה השתנה ב-15 השנים האחרונות. גם בישראל שבה השוואה לנאצים מתרחשת בקצב צריכת גבינת הקוטג', וגם בארה"ב. אגב, עברו שמונה שנים בלבד והדמוקרטים הגבילו את הפיליבסטר בצעד שכאשר התחלף השלטון הרפובליקנים עשו בו שימוש, וב-2019 קרא מנהיג הדמוקרטים בסנאט לביטול הפיליבסטר לגמרי. נאציזציה היא גם עניין של פוזיציה, מסתבר.

היו תחומים שבהם בירד הפך את עורו לגמרי. הוא היה תומך מובהק של מלחמת וייטנאם, אבל הפך מתנגד למלחמת עיראק השניה (2003) מה שגרם לשדרן הימני ראש לימבו להיזכר שוב בקריירת הקלאן של בירד כדי להוקיע את התנגדותו זו.

התנגדות לפיליבסטר, כמו נאציזם, היא עניין של גיאוגרפיה. כאן בתמונה הסנאטור וורן אוסטין במהלך פיליבסטר שנמשך לילה שלם. Credit: Harris and Ewing, public domain picture, wikimedia commons

בתחומים אחרים, הוא הלך וחזר:  ב-1956, אחרי מלחמת סיני, תמך בעמדת אייזנהאואר ושר החוץ שלו מול ישראל, הגם שדעת הקהל בארה"ב אותה עת תמכה בצורה כמעט-גורפת בישראל; אך ב-1967, עוד בטרם מלחמת ששת הימים, פעל לטובת ישראל, ובראיון טלוויזיוני ביולי 1968 הצהיר שישראל מאויימת על ידי שכנותיה, היא אחת מבעלות הברית העיקשות של ארה"ב במזה"ת, ולכן יש למכור לה מטוסי פנטום מתקדמים (הוא גם דחק בנשיא לעשות זאת). אולם בהמשך חזר בירד ונהיה ביקורתי יותר ויותר כלפי ישראל, ואחרי פלישת עיראק לכווית היה הסנאטור היחיד שהתנגד להגדלת הסיוע הבטחוני לישראל (97 תמכו); אפשר  שהדבר היה בגלל עמדתו הבדלנית ההולכת וגוברת יותר מאשר בגלל היהודים; הוא תמך בהתניית הסיוע לישראל ולמצרים בהתקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, ובלחץ שמצרים תפעיל על ערפאת. אולם מצד שני בירד תמך תמיכה נמרצת מאוד בסיוע לטורקיה ובשיתוף פעולה איתה, בלי להציב תנאים, בלי לעכב תקציבים או סיוע בגלל הפלישה הטורקית לקפריסין, ובלי הגבלות בגלל סכסוכיה עם יוון. עוד ב-1990 הוביל פיליבסטר בן שלושה ימים להכשלת יוזמה להכרת הסנאט בג'נוסייד הטורקי בארמנים.

בין כה וכה, עם השנים בירד נותר אמנם פרלמנטר חרוץ, אולם פחות יעיל. הוא כבר לא החזיק בכוח שהיה לו בשנות השבעים, אולם זכה לכבוד נרחב במפלגה הדמוקרטית כאחד מותיקי הסנאטורים (הוא בהחלט לא היה הסנאטור היחיד שנותר בכסאו אחרי גיל 90; הסנאטור הרפובליקני סטורם ת'ורמונד מת ב-2003 בגיל 100, בעודו מכהן בתפקידו. אגב, ביידן הספיד גם אותו). ב-2008 תמך באובמה לנשיאות – מהלך שנתפס כהדגמה נוספת לשינוי שעבר מאז נערותו. אובמה הפסיד בווסט וירג'יניה, מדינתו של בירד, למרות תמיכה זו.

כשבירד הלך לעולמו ב-2010 בגיל 92, הוא זכה להספדים נרגשים של כל המי-ומי במפלגה הדמוקרטית, וגם ממנהיג הרוב הרפובליקני הסנאטור מיץ' מקונל ומהסנאטור הרפובליקני לינדזי גראהאם, שכינה אותו אחד "מענקי הסנאט". הניו יורק טיימס כינה אותו "עמוד התיכון של הסנאט", וגם ה-NAACP לא טמן ידו בצלחת. הנשיא אובמה כינה אותו "סמל של הסנאט, מנהיג מפלגה… חבר שלי", סיפר כי בירד אמר לו שהוא "מתחרט" על דברים שעשה בצעירותו – האזכור לקלאן לא מפורש אבל נרמז באופן די ברור – ועל כך ענה אובמה: "לכולנו יש חרטות, סנאטור. לכן אנו מחפשים את חסדו של הא-ל ונהנים ממנו"; רוב הדוברים התייחסו גם לרקע העני שלו ולחריצותו; חלקם רמזו למעשיו הראשונים, וחלקם – כמו הנשיא קלינטון – הלבינו אותם קצת למעלה מן המידה.

הספיד את בירד בהתרגשות ביחד עם ג'ו ביידן – הנשיא ברק אובמה. Credit: Pete Souza, White House, public domain, Wikimedia Commons

היו שהזכירו את עברו הגזעני, ולא בצורה האובמה-אית של 'כמו החוקה, גם הוא ידע להשתנות': היו שקראו לא לשכוח את מעשיו הרעים בתוך ים השבחים; אחר האשים את המספידים בסטנדרט-כפול, וטען שלו היה מדובר ברפובליקני, לעולם לא היה זוכה לסליחה כזו.  אולם באופן כללי, זכה בירד להוקרה ולכבוד, ונתפס כחוזר בתשובה שיכול היה להשתנות. לא פחות מ-55 כבישים, בניינים, בתי ספר ומוסדות שונים נקראו על שמו.

אז מה קרה עכשיו? למה דווקא עכשיו עלה עברו של בירד כאמצעי ניגוח נגד ביידן?

התשובה הראשונה היא שהשאלה מטעה. הוא עלה גם קודם לכן, ואפילו בסוף ימיו. יתרה מזו: כיוון שטראמפ נוטה לספוג אש על קשרים, אמיתיים או לא, לאנשי ימין קיצוני וגזענים, שיטת ההגנה הקבועה – תסתכלו על עצמכם – נפוצה ומעצבנת את מי שסופג אותה. את זאת אפשר לראות למשל בטור זועף בוושינגטון פוסט מ-2 במרץ 2016, אחרי שטראמפ לא גינה כראוי את הגזען הלבן דיוויד דיוק, ובתגובה למתקפה על טראמפ, תומכיו מיהרו להעלות באוב את בירד (ב-2 במרץ הוא דווקא גינה את דיוק גנה היטב, אבל הטור כבר הודפס).

התשובה השניה היא שזו שיטה לפגוע במועמד ביידן, על ידי אמירת 'אתם הדמוקרטים'. זה דומה לנימוק הראשון, וזה כמובן נכון, אבל זה עדיין מעלה את השאלה למה דווקא עכשיו.

ופה, התשובה היא קצת יותר מסובכת מאשר 'כי יש בחירות'. כי ארצות הברית של 2020 איננה של 2010. ב-2010 ניתן היה להספיד מישהו ולומר שזכויותיו האחרונות מגמדות את מעשיו הרעים ואף לשבח אותו שבחים נמרצים. אבל ב-2020, זה כבר לא ככה. אחרי כמה שנים של ניפוץ מצבות, הסרת פסלים ודרישה לטהר את הזיכרון מדמויות היסטוריות על חטאים אמיתיים ומדומיינים, העלאת הקריירה הקלאנית הקצרה של בירד באוב היא אכן מראה יעילה. כי אם, למשל, בעיר דנבר מחליפים שמה של שכונה שנקראה על שם ראש העיר לשעבר כי הנ"ל היה חבר בקו-קלוקס-קלאן למשך שנתיים בשנות העשרים (ולאחר מכן יצא למאבק נגדם); אם כל אנדרטה לאדם ששירת מטרה רעה או סתם לא היה כליל השלמות היא מטרה להתקפה; אם שמו של נשיא שנחשב לאייקון פרוגרסיבי במשך שנים, כמו וודרו ווילסון, נעלם בשל השקפותיו הגזעניות מבית-הספר ליחב"ל באוניברסיטת פרינסטון, שם היה נשיא, עשור בלבד לאחר שהתקפות מימין על מורשתו של ווילסון זכו ללעג ולביטול ("ווילסון המסכן", כתב היסטוריון אמריקאי זוכה פוליצר, "האדם שניסה להציל את העולם מעריצות מוקע עתה כליברל פשיסט על ידי אנשים כמו גלן בק, ג'ונה גולדברג ושמרנים אחרים"); ואם, כפי שנאמר לעיל, תחפושת שנתפסת כגזענית לפני עשרות שנים יכולה להרוס קריירה או לאלץ אדם להתפלש בעפר ולהתחנן להתנצלות, אזי באמת עולה השאלה, רגע, וכשכל זה קורה במפלגה שלך, מה איתך? למה שלביידן תגיע 'מחילה' על העניין הזה? אם החברות בקלאן לתקופה קצרה לפני תשעים שנה היא פשע בלתי נסלח לראש עיר מת מקולורדו, למה הוא נסלח לסנאטור בירד, ולמה חבריו לא משלמים מחיר?

מדוע הוא לא שילם מחיר? הנשיא הנבחר ג'ו ביידן. Credit: David Lienemann, White House, public domain, Wikimedia Commons

יותר מזה, בירד עצמו לא שילם שום מחיר מעשי לא על חברותו בקלאן, ולא על העובדה שהוביל פיליבסטר בן שמונים ומשהו יום (לא לבד!) נגד חוק זכויות האזרח, ושנקט בעמדות לגבי הסדר הציבורי שכיום יכנו את מחזיקם בתואר פשיסט (פרסום מתונות מהן הוביל לאחרונה להתפטרותו של עורך הדעות של הניו-יורק-טיימס). ומילא דרישתו להשכנת סדר נגד מפגינים וסירובו להאשים את החברה והעוני בהתפרעויות: באותו פיליבסטר ידוע לשמצה הצהיר בירד, כפי שציטט אותו לאחרונה בלעג חבר בית הנבחרים מהמפלגה הרפובליקנית, ש"בני אדם לא נוצרו שווים כיום, ולא נוצרו שווים ב-1776. אנשים וגזעים של אנשים נבדלים בהופעתם, דרכיהם, כוחם הפיזי, יכולתם המנטלית, ביצירתיות ובחזון [שלהם]."

ולמרות זאת, בירד נותר בסנאט, הוא לא הפך מנודה בשום שלב, והוא הפך לזקן חברי הסנאט, לסנאטור עם הקריירה הארוכה בהיסטוריה של ארה"ב, וכאמור – ל'סמל' של הסנאט. אם כל חטאי העבר נשמרים, ואם הגישה לעבר היא שהיום אנחנו צודקים וכל מי שסטה מהנורמה של היום הוא גזען ופושע ללא סליחה, ומי שהחזיק בדעות כאלה או שיתף איתו פעולה פסול – למה לבירד ולחברו ביידן מגיעה חנינה?

אם הרעיון של 'שינוי' כבר לא רלוונטי ובמקומו יש ארכיאולוגיית-נקמה שמחפשת עוול ישן כלשהו וקובעת שהעוול מבטל כל זכות שהיא ודורש שלילת הכבוד והמעמד מהמעוול- אז אין נקודת עצירה. מי שנסחף אחרי הזרם של הטיהור-ההיסטורי לא יכול לדרוש שהטיהור לא יגיע אליו. מי שפוסל דמות היסטורית על פשעיה האמיתיים או המדומיינים (או מחמיר וקובע שאדם אחד היה 'כנראה גזען', ליתר ביטחון), לא יכול לצפות שהסטנדרט הזה לא יגיע אליו.

ארכיאולוגיה של נקמה וניתוץ אנדרטאות. בתמונה: האנדרטה לנשיא אנדרו ג'קסון ליד הבית הלבן, שמפגינים ניסו להפיל לאחרונה. Credit: Bill Perry, depositphotos.com

כשלעצמי, אני רחוק מלהזדהות עם הניגוח הזה וכמובן לא עם ניתוץ ההיסטוריה שאיננו אלא נסיון למצב את המנתצים בעמדת מחזיקי המוסר והצדק האמיתי שהיו מקבלים את ההחלטה הנכונה בכל נקודה בהיסטוריה וגם יודעים מהי, וכמובן שכל אחר פחות מהם במעלה. לדעתי, לא היה שום פסול בזה שביידן הספיד את בירד, כשם שלא היה שום פסול בכך שאובמה הספיד את בירד. ויותר מזה: בעיני גם לא חשוב במיוחד ולא משנה הרבה לבדוק האם בירד 'באמת' שינה את דעותיו הקדומות. העובדה הייתה שמעשיו הלכו והשתנו, לטוב ולרע (במקרה של ישראל, לרע; במקרה של הגזענות, לטוב; במקרים אחרים – יש לכאן ולכאן). וכשהמעשים מעידים על העושה, אזי בחינת כליות ולב פחות חשובה. זה לא אומר שכל עברו בהכרח מבוטל, אבל זה כן מזכיר שסופו היה בדברים מסויימים הרבה יותר טוב מתחילתו. זו הייתה צריכה להיות התגובה של ביידן; אבל זו לא הייתה התגובה שלו.

המשנה במסכת בבא מציעא מביאה כמה דוגמאות ל'אונאת דברים'. ביניהן: " היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך". למה? כי שופטים את מי שעומד לפנינו, ואדם יכול לכפר על עוונות ראשונים ואפילו על תקופה ארוכה של עוונות ראשונים. לפני עשור זו הייתה התפיסה, כפי שמעיד ההספד של אובמה. אבל היום, פחות (אני בטוח שמישהו יעלה נאצים כהשוואה, כמו תמיד; אבל כזכור, רוב ההיסטוריה האנושית ורוב העוולות האנושיות לא היו נאציות, וקצת היסטרי לראות כל דבר כמקביל לנאצים או נלמד מהם)

ועל העובדה שזו כבר לא התפיסה היום יכולה להעיד העובדה שכשה'ניוזוויק' יצא להגנתו של ביידן בעניין בירד, הוא עשה זאת על ידי הכותרת שלו, שחילקה לבירד תואר די דומה לטענות הרשתות החברתיות נגד ביידן, אולם מיד ידעה להסיט את האש.: "[וידאו של] ג'ו ביידן מספיד את מגייס ה-KKK רוברט בירד צף מחדש אחרי שטראמפ סירב לגנות אנשי עליונות לבנה". החשוב לענייננו הוא העובדה שהגנת הניוזוויק הייתה 'כן, הסיפור הוא שהוא היה מגייס של ה-KKK אבל תראו, טראמפ!'.

תמיד אפשר להאשים אותו – דונלד טראמפ. Credit: Vectorfarmer, depositphotos.com

במצב הזה, לא פלא הוא שאיגוד הסטודנטים של אוניברסיטת ווסט וירג'יניה כבר יצא בדרישה לשנות את שמו של המרכז למדעי הרפואה ומעבדת מחקר הסרטן באוניברסיטה, הקרויה על שמו של בירד, ועצומה נוספת קראה להוריד את שמו ממרכזים באוניברסיטת מרשאל, כיוון שהיה "חבר מוביל ב-KKK" ש"טען שהשקפותיו הגזעניות השתנו. קולג' בתאני, מכללה פרטית בווסט וירג'יניה, הסיר באמצע 2020 את שמו של בירד מהמרפאה של הקולג', שנקראה על שמו אך לפני שנים ספורות, בטיעון שאזכורו של בירד גורם "פילוג וכאב". אתר העוסק בהשכלה גבוהה ונושא את השם 'גיוון' בישר שהקולג' "יסלק את השם של חבר קו-קלוקס-קלאן לשעבר מבניין". בדיוק כמו הביקורת על ביידן מימין, הצטמצם בירד ל'חבר קו-קלוקס-קלאן' לשעבר.

באופן אירוני להדהים, נשיאת הקולג' ציטטה את ההספד של אובאמה על בירד כשהצהירה הסרת שמו של בירד מהמרפאה "תדגים את יכולתו של קולג' בתאני להשתנות, ללמוד ולהקשיב", ביטוי זהה כמעט למילותיו של אובמה בהלווייתו של בירד, וקבעה שדווקא תכונות אלו שהן מורשתו של בירד "הן המובילות אותנו לסלק סמל של העבר, ולפתוח את לבבותינו ומוחותינו לשוויון, צדק והגינות". כלומר, מה שנתן לבירד את היכולת 'להשתנות, ללמוד ולהקשיב' הוא מה שמוביל את הקולג' למחוק את זכרו – מחיקה שפירושה שאדם לא יכול להשתנות, ללמוד ולהקשיב או שגם שינוי, לימוד והקשבה לא יכפרו לעולם על מה שחשב ועשה לפני שהשתנה, למד והקשיב.

בדומה לכך, מגיבים לא מעטים לסנאטור רפובליקני ששיתף ידיעה על מעשה זה, טענו שנכונות הדמוקרטים להיפטר מ'אחד משלהם' מעידה על יושרה 'שחבל שאין לרפובליקנים' וכיוצא בזה.

מעטים יצאו עתה להגנתו של בירד, ביניהם עוזרו לשעבר שגם חיבר עליו ביוגרפיה. נראה שכל מספידיו ב-2010 ומהלליו העדיפו למלא פיהם מים מול הסרת שמו מהמרפאה והדרישות להסרת  שמו ממקומות נוספים. ). אפילו ביידן עצמו כבר לא היה מוכן לחזור על דבריו מן העבר; כשהוא התמודד למועמדות לנשיאות, ויריביו (וביניהם סגניתו כיום, קמאלה האריס) תקפו אותו על התפארותו ביחסים הטובים עם בירד וסנאטורים אחרים תומכי הפרדה (ומתנגדי הסעות לשחורים לבתי ספר 'לבנים') –ביידן מיהר להתנצל.

ככל שהדרישות למחיקת שמו של בירד באו משמאל, הן לא עוררו מחאה במפלגה הדמוקרטית ולא הובילו את סוכנויות החדשות לבדיקת עובדות ולניפוץ טענות.

ובמצב הזה, ההתקפות על ביידן מהצד הרפובליקני בעניין בירד לא רק מייצגות שיקול קצר מועד של רווח פוליטי: הן גם מראות את גודל השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי, בתוך פחות מעשור.  הן גם מציבות מראה מאוד לא מחמיאה בפני הדמוקרטים – ובצדק; כי הן מזכירות שאם יש סטנדרט לרפובליקנים יש גם סטנדרט לדמוקרטים; ואם הדמוקרטים נוקטים בגישה מסויימת כלפי 'אחד משלהם', על מה יש להם להתלונן כשהרפובליקנים נוקטים כלפיהם באותה גישה בדיוק? ומה התירוץ שלהם לכך שהם מפסיקים לנקוט בגישה הזו כשזה משתלם פוליטית?


המתקפה הרפובליקנית עלתה כאן על נקודת תורפה של הפוליטיקה הצדקנית, זו שמטרתה היא הצגת הדובר כנעלה מוסרית על מתנגדיו לא פחות מאשר השגת יעד פוליטי. שיטה קבועה למדי של המאמינים בגישה זו היא נכונות להודאה בטעויות עבר, *בתנאי* שפירוש הדבר שיקבלו את עמדותיהם *כיום*. העניין הוא תמיד להיות צודק מתוך העובדה שכוונותיך צודקות ואתה צודק ולכן טעויותיך בעבר לא רלוונטיות לצדקתך היום. אז מבחינת המאמינים בגישה זו, כן, נכון, לפני כמה שנים כולם היללו את בירד, אבל מה זה משנה? היום אנחנו חושבים אחרת ואנחנו צודקים. ואז הרפובליקנים אומרים להם, 'יודעים מה? אנחנו זורמים איתכם. אתם צודקים בגישה הזו? אז גם ביידן, בבקשה. עכשיו'.

(דבר דומה אירע למשל אחרי ההאשמות בהטרדה מינית כלפי ביידן, האשמות שגרמו לכמה דוברים בולטים של תנועת Metoo, כגון השחקנית אליסיה מילאנו, להיזכר כי יש צורך בהליך הוגן למואשמים. היא לא הרגישה צורך מיוחד להסביר את שינוי העמדות, כי הנקודה היא ש*עכשיו* היא חושבת שיש צורך בהליך הוגן וזו עמדה צודקת.

אם מוותרים על הגישה שהייתה בזמנו המיינסטרים, הגישה שבשמה גם אובמה וגם מק'קונל יכולים היו להספיד את בירד כמי שעשה תשובה ושינה דרכיו, לטובת גישה לפיה חטאי העבר תמיד גוברים על זכויות העבר, אי אפשר באמת להשתנות, והצדק הוא מחיית שמו של מי שעל הכוונת – אז לא רק שאין שום תמריץ להשתנות, אלא שגם אין שום סיבה לעצור רק בגלל שלמועמד המוכתם בחטא הבלתי-נסלח של גזענות ושיתוף פעולה עם מי שגילה דעות ופעולות גזעניות, אי שם לפני הרבה שנים, קוראים ביידן ולא טראמפ. במצב כזה, גם פניית הפרסה של ביידן ב-2020 לעומת 2010לא הייתה אמורה להגן עליו, כביכול. כמובן, בפועל ביידן לא נפגע פוליטית מהאשמות אלו; אבל העובדה שהרעיונות שעומדים מאחורי ההאשמות הפכו בתוך שנים ספורות כמעט נחלת הכלל במפלגה הדמוקרטית ובחלקים נרחבים של הציבור האמריקאי מעידה על גודל השינוי הציבורי – ובעניין זה, לדעתי, לרעה.

הציקלופ רם המעלה: כיצד הפך גזען לליברל ובחזרה

בבחירות האחרונות לנשיאות ארצות הברית, גינו צייצני טוויטר רבים את ג'ו ביידן על כך שהספיד סנאטור שהיה בעברו חבר הקלו-קלוקס-קלאן ואף כיהן כ"ציקלופ רם מעלה", בוס זוטר בארגון הגזעני. אבל מי היה למעשה רוברט בירד? בטור אורח לינשוף, טוען ד"ר יגיל הנקין כי סיפורו האישי של בירד משקף את תהפוכות יחסי הגזע בארצות הברית, את התמורות שעברו על המפלגה הדמוקרטית, ואת הקו הדק בין גזענות לבין זכויות אזרח בהיסטוריה ובתודעה האמריקאית.

לפני מספר שנים, אבל במיוחד בזמן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ועוד יותר מכך במהלך המירוץ לנשיאות, הזכירו לג'ו ביידן את קרבתו ואת הספדו, כסגן נשיא, לסנאטור הדמוקרטי הוותיק רוברט ס. בירד (Byrd). הלה היה בצעירותו חבר הקו-קלוקס-קלאן, ולאחר מכן כיהן למעלה מחמישים שנה בסנאט כנציג מדינת ווסט ווירג'יניה. אתרי אינטרנט וצייצני טוויטר לרוב כינו את בירד 'איש הקו-קלוקס-קלאן', ומבקרים גינו את הספדו של ביידן – שכינה את בירד "המגן הנחרץ ביותר לא רק של המדינה [ווסט וירג'יניה] אלא גם של דרך החיים שלה", ואף שיבח את "נאמנותו הנחרצת… לעקרונותיו", את "האומץ" שלו וכן הלאה. כמו הנשיא אובמה, שגם הוא דיבר באותה הלוויה, ביידן לא התייחס במפורש לחברותו המביכה של בירד בקלאן.

בכל מקרה, כיוון שהספורט הלאומי הדמוקרטי לאחרונה הוא דרישת-גינוי-לטווח-בינוני מטראמפ, וכיוון שהספורט הפרוגרסיבי הלאומי בארה"ב (לא רק פרוגרסיבי, אבל כרגע בעיקר פרוגרסיבי) הוא חשיפת עוולות גזעניות מן העבר, או הוקעת מישהו שהתחפש לשחור לפני 15 שנה, או מישהו שהתבטא באופן לא הולם לפני מעט או הרבה שנים, שלא לדבר על כמובן אנדרטאות לזכר כל דמות היסטורית בערך, אז ברור שהצד השני שמח לומר להם, בטח רגע לפני הבחירות לנשיאות, היי היי היי, מה העניין עם הקלאן? זה לא אתם שדורשים גינוי על ימין ועל שמאל? ראו, הנה בידן בעצמו משבח איש קלאן לשעבר!

האם הוא שיבח איש קלאן? הנשיא הנבחר של ארצות הברית ג'ו ביידן. Credit: David Lienemann, White House, Public Domain

כמה אתרי חדשות, כגון רויטרס , יצאו ב'בדיקת עובדות', שהזכירה יותר מכל את הסיפור על אותו אחד שאמרו לו שאשתו בוגדת בו עם חברו פלוני אלמוני.
"סתם השמצה", הגיב האיש.  "גם כן חבר, שלום שלום ולא יותר".

אז כמו הבדיחה שבה הבעל הנבגד מתמקד ביחסים בינו לבין פלוני-אלמוני כשברור שהנושא הוא היחסים בין אשתו לפלוני אלמוני, בדיקות העובדות הללו נטו להתמקד בהפרכת אי-דיוקים והגזמות שלא בהכרח היו רלוונטיים. למשל, כמעט כל בדיקות העובדות שראיתי ציינו *בכותרת*, שבירד לא היה "הקוסם הגדול" של הקו-קלוקס-קלאן, כפי שנטען, ובגוף ההודעה אפשר היה ללמוד שהוא היה רק "הציקלופ רם-המעלה". מה ההבדל? 'הקוסם הגדול' (או טכנית, הקוסם האימפריאלי הגדול) היה מנהיג הקו-קלוקס-קלאן עד לפירוקו ב-1944 (על העניין הזה ראו במאמר שלי שיתפרסם ב'דיומא' בקרוב, וסוקר את עלייתו המטורללת ונפילתו של הקלאן בשנות העשרים). לעומת זאת הציקלופ רם המעלה הוא בעצם ראש סניף מקומי של הקלאן. אז הוא לא היה בוס גדול בקלאן, רק בוס קטן! יופי, נרגעתי.

חלק מ'בודקי העובדות' הסתמכו על האוטוביוגרפיה של בירד מ-2005 כדי להוכיח שהוא באמת שינה את עמדותיו , ואף הגדיר את הצטרפותו לקלאן כ"טעות טפשית". להסתמך על אוטוביוגרפיה כהוכחה… טוב, אפילו לגבי מה האדם באמת חושב זה קשה, לא כל שכן לגבי מה שחשב פעם. ראוי להזכיר כי בודקי עובדות אינם בודקי נאראטיב.

הקוסם האימפריאלי הגדול או הציקלופ רם המעלה? הסנאטור רוברט בירד. Credit: U.S. Senate, public domain

אז האם ג'ו ביידן הספיד איש קלאן? בכדי לענות על השאלה הזאת, יש לדון בתולדות חייו של רוברט בירד. כמו בודקי העובדות, ניסה גם בירד להציג באוטוביוגרפיה שלו את חברותו בקלאן כאיזו משובת נעורים, ואת עצמו כליברל-שנולד-מחדש. לצורך כך, בירד נטה לשכוח כמה וכמה דברים. למשל את זה שטכנית הוא לא היה יכול להיות חבר הקלאן מ-1944 ואילך (הוא היה חבר למשך שנה ב-1942-1943), כי הקלאן התפרק באותה שנה ומאז לא התקיים ארגון ארצי כזה, ולמשך כמה שנים כמעט ולא היו גם ארגונים מקומיים. הוא גם בדרך כלל לא טרח להזכיר שהוא היה גם 'קליגל' – מגייס של הקלאן. כמה מגייס? נטען שהוא גייס 150 חברים לקלאן, וכך התגלו יכולותיו הארגוניות שהובילו אותו מאוחר יותר לפוליטיקה. אפילו ב-2005, בירד עצמו ציין ש"הטעות הטפשית" חשפה את הכשרונות שהובילו אותו לפוליטיקה.

באוטוביוגרפיה שלו, "בן שדות הפחם של האפאלאצ'ים" טען בירד שבהצטרפותו לקלאן הוא "נכנע לחלק מהמסרים החיוביים שהקלאן הציג, כמו פטריוטיזם, שימור והגנת דרך החיים האמריקאית והתנגדות לקומוניזם", וטען שלמרות ש"היו לי חוויות טובות עם כמעט כל השחורים שהכרתי כאדם צעיר", עדיין הוא הושפע מ"הפחדים והדעות הקדומות ששמעתי בילדותי… הרגשתי את חוסר האמון והחשדנות בשחורים, ככלל, שהיו נפוצים בזמנים ובמקום [שבו חייתי]".

בירד, נציין בעדינות, קצת טייח את עברו. באותה תקופה הוא היה גזען פאר-אקסלאנס. ב-1945 הוא כתב לסנאטור הדמוקרטי תיאודרה בילבו, בעצמו איש קלאן בעברו, איגרת חריפה נגד שילוב שחורים בצבא האמריקאי. בירד הגדיר את עצמו כ"אמריקאי טיפוסי, איש הדרום, בן 27, ולעולם לא אשתכנע שעירוב גזעים באיזשהו תחום הוא טוב", למרות כל מאמצי "תלמידיה של אלינור [רוזוולט]… לעולם לא אלחם תחת הדגל עם שחור לצידי. אעדיף למות אלף פעם, ולראות את דגל ארה"ב מושלך באבק בלי להתנוסס שוב מעולם, מאשר לראות את ארצנו האהובה מדורדרת על ידי בני-כלאיים גזעיים, חזרה לטיפוסים השחורים ביותר מאזורי הפרא". אגב, בירד לא שירת בצבא במלחמת העולם השניה, כך שלא היה נדרש ממילא להילחם תחת הדגל, עם שחור לצידו או לא.

ב-1946 הוא כתב לסמואל גרין, רופא שהיה הקוסם הגדול של הקלאנים של ג'ורג'יה, התאגדות שקמה לאחר הפירוק הרשמי של הקלאן כי "הקלאן נחוץ כיום כפי שלא היה מעולם, ואני קצר רוח לראות בלידתו מחדש פה בווסט וירג'יניה ובכל מדינה אחרת באומה." ואכן, הקלאן נולד מחדש כאוסף ארגונים די עצמאיים ודי בזויים במדינות שונות בארה"ב. כעבור כמה שנים, כשיריביו הפוליטיים חשפו את האיגרת, בירד הכחיש שכתב אותה. ב-1960, כאשר תמך בירד בג'ונסון, ניסו אנשי קנדי להעלות את עברו בקלאן. הם די נכשלו, ובירד הצליח להעלים ביעילות את האפיזודות המביכות של 1945 ו-1946, שהעידו על תמיכה אקטיבית מאוד בקלאן למשך יותר זמן משרצה להודות. בשנות החמישים גם אמר לעיתונאי כי גורמים אחרים היו אחראיים למעשים שהקלאן הואשם "שלא בצדק" בביצועם. גם האמירה הזאת לא פגעה בו.

"לעולם לא אלחם כששחור לצידי" – חיילים שחורים ולבנים בצבא ארה"ב, למצולמים אין קשר לכתבה. Credit: Igor Vetushko, depositphotos.com

עד 1965 לפחות, היה בירד דמוקרט-דרומי אופייני מאוד, ומהנחרצים והחרוצים שבהם. הוא התנגד לחוק זכויות האזרח של 1964, והיה אחראי לפיליבסטר בן ארבע-עשרה שעות ברצף כדי לנסות ולבלום אותו. הוא גם התנגד לחוק זכויות ההצבעה של 1965, שנועד למנוע אפליה גזעית בהצבעה לבחירות. לימים היו לא מעטים שניסו לטעון שהוא התנגד לחוק מסיבות של זכויות המדינות, בדומה לסנאטור הרפובליקני בארי גולדווטר. אבל הטיעון הזה, למרות שאפשר למצוא אותו גם בויקיפדיה, מופרך על ידי לא אחר מאשר בירד עצמו: בדיונים על חוק זכויות האזרח של 1964 הוא ניסה לגייס את התנ"ך נגד החוק, כדי להוכיח ש"אמירותיו של הא-ל… מכירות בכך שהסדר הטבעי [הוא] ההפרדה בין דברים". בירד היה בפטיסט מאמין והשתמש בתנ"ך בהזדמנויות רבות, החל מהתנגדות לפסק בית המשפט העליון שאסר על תפילה בבתי ספר וכלה בהתנגדות להומוסקסואליות, כך שגם כאן ציטוטי התנ"ך שיקפו באמת ובתמים את אמונתו הדתית.

ב-1967 היה בירד אחד מתוך אחד-עשר סנאטורים (מהם אחד רפובליקני ועשרה דמוקרטים) שהתנגדו למינויו של ת'ורגוד מרשל, השופט העליון השחור הראשון בארה"ב. מרשל מונה כמובן; שישים ותשעה תמכו (מהם 37 דמוקרטים ו-32 רפובליקנים) ועשרים נעדרו (מהם שבעה עשר דמוקרטים ושלושה רפובליקנים). זאת ועוד: בדחיפת הסנאטור הגזען ג'ים איסטלנד, הלך בירד לראש האף.בי.איי. הידוע לשמצה ג'יי אדגר הובר, כדי לנסות ולמצוא חומר מפליל על מרשל (כגון קשרים לקומוניסטים) על מנת לטרפד את המינוי. הובר לא מצא כלום והמינוי יצא לפועל. בהצבעה עצמה טען בירד כי היה מעוניין לתמוך במרשל "בחלקו כי הוא שחור", אך כשם שהיה מתנגד לו אם היה לבן, "חובתי כסנאטור לא לתת לגזע להשפיע עלי", ולכן "אינני יכול לתת לעובדה שהוא שחור להשפיע עלי להצביע לו".

אפילו הובר לא מצא עליו חומר מפליל, אבל בירד התנגד למינויו – שופט בית המשפט העליון של ארה"ב ת'ורגוד מרשל.

אבל העניין התחיל להשתנות ב-1968, כשבירד הצביע בעד חוק זכויות האזרח של אותה שנה (שהרחיב את החוק של 1964). ויקיפדיה מזכירה שהוא הצביע גם בעד כמה חוקים מוקדמים יותר, ומוגבלים יותר , אבל כאמור דבריו בעניין חוק זכויות האזרח מעידים שהוא היה עדיין דמוקרט דרומי, ועדיין גזען. למה החל השינוי? בירד טען שאמונתו הדתית גרמה לו לראות את האור. מבקרים פחות אוהדים חשבו שזה היה ריאל פוליטיק: הוא הבין שהרכבת יצאה מהתחנה, וכדי להשיג השפעה ברמה הלאומית, התחיל לתמוך בצד המנצח.

העובדה שבירד היה פרלמנטר חרוץ להדהים ( הוא נכח ביותר משמונה-עשר אלף הצבעות לאורך הקריירה, ונטען שאחוז הנוכחות שלו בסנאט, במהלך 51 שנות הקריירה שלו, היה 98%)  סייעה לו להתקבל לא פחות מאשר שינוי דעותיו, שלא היה לינארי. ביולי 1967 גינה את מהומות ניוארק, בנאום שהיה מתאים לשמרנים כיום מול המהומות בארה"ב. בירד, שגדל בעוני מרוד, לא גילה שום הבנה לטענות על קיפוח ועוני כהצדקה להתפרעות. הוא הביא דוגמאות של כל העניים הרבים שאינם מתפרעים והמהגרים שתנאי חייהם קשים ואינם חולמים על התפרעויות אלימות, טען שהמהומות ייפסקו רק אחרי שתושבי שכונות העוני שבהן היו ההתפרעויות יבינו ש"עוני איננו מהווה הצדקה לעצלנות או להעדר חוק". קרא לתגובה חריפה נגד המתפרעים וקבע ש"ממשלה חוקתית לא יכולה לגלות סובלנות כלפי העדר כבוד והפרת חוקיה". באפריל 1968 היה עתיד לקבוע ש"האלמנט הקרימינלי מבין רק שפה אחת…שפת הכח", ובשנות השבעים ניסה להציע עונש מוות חובה על עבירות מסויימות (ההצעה לא עברה).

ב-1971, באופן מוזר למדי, הנשיא ניקסון הציע את מועמדותו של בירד למשרת שופט בבית המשפט העליון האמריקאי, אף שזה קיבל את התואר במשפטים שלו ב-1963 כאשר היה סנאטור, לא היה בעל תואר ראשון (בסופו של דבר השלים בירד ב-1994 לימודי תואר ראשון באוניברסיטת מארשל בווסט וירג'יניה, לא מהמשובחות שבאוניברסיטות בארה"ב), לא הוסמך כעורך דין ובוודאי שלא היה שופט.

הציע את מועמדותו של בירד לבית המשפט העליון – הנשיא ריצ'רד ניקסון. Credit: U.S. Department of Defense, public domain

עברו ב-KKK כמובן עורר התנגדות. ראש המטה של ניקסון טען שהצעת המינוי נבעה דווקא בגלל עברו של בירד בקלאן; לדבריו, לאחר שהדמוקרטים בסנאט שיבשו את מועמדותו של המועמד העדיף על ניקסון בשל עברו הגזעני, החליט ניקסון להתנקם בהם על ידי הצגת מועמד "ימני אמיתי, חזק יותר מ[המועמד הקודם פוף] בנושאי זכויות אזרח" [כלומר מתנגד בולט יותר]… גרוע יותר מפוף ולתחוב אותו" בפרצופה של האופוזיציה הדמוקרטית. ניקסון כינה את המועמד הקודם "ליברל בוער" ביחס לבירד, ואת בירד "גזען" (אמירה מעניינת כשהיא מגיעה מניקסון). הרעיון של ניקסון היה שכוחו והשפעתו של בירד בסנאט, גם אם לא היה שופט וגם אם חוקר אחד כינה אותו "איש קטנוני עם אינטלקט מדרגה שניה" יגרמו לכך שאיש מהדמוקרטים בסנאט לא יעיז להצביע נגדו (אפילו ג'ורג' מק'גאברן, המועמד הדמוקרטי הכושל והשמאלי מאוד לנשיאות ב-1972, אמר תחילה כי יתמוך בו, אם כי מיהר לשנות את דעתו), ומהצד השני – יהיה ברור שהוא לא ראוי לתפקיד.

בסופו של דבר ויתר בירד על מועמדותו. לדבריו באוטוביוגרפיה שלו אמנם הוחמא מההצעה אך לא התכוון בשום נקודה להיענות לה, הגם שאם היה נענה היה לדעתו נבחר בקלות.  האפיזודה המוזרה הזו בעיקר הראתה כי מצד אחד לבירד היה כוח פוליטי גדול מאוד, שפיתח בהתמדה, תוך יצירת קשרים עם דמוקרטים מכל הסוגים והמינים, כולל כאמור אנשים כג'ורג' מקגאברן. בתקופה המדוברת (1971-1977) הוא היה 'מצליף' הסיעה הדמוקרטית, כלומר הממונה לדאוג שכולם יצביעו איך שהם אמורים, ולאחר מכן היה מנהיג הדמוקרטים בסנאט במשך תריסר שנים (ב-1975 כינה אותו המגזין 'אטלנטיק' "האיש השולט בסנאט"). מצד שני, המקרה גם הראה כי בשנות השבעים המוקדמות עדיין נתפס בירד כדמוקרט לא ליברלי, וכן – גם גזען.

כיצד הפך הסנאטור הגזען בירד לליברל, ושוב – לאחר מותו – לגזען בחזרה? על כך נדבר בחלק השני והאחרון של הפוסט.

המדריך לפיתרון תעלומות היסטוריות: טור אורח של אור-אל ביילינסון

דמיינו שמצאתם מסמך היסטורי שעוסק בתעלומה שמעניינת אתכם. אתם מעלעלים בעמודים, מעבירים מול עיניכם את האותיות ומנסים לפענח את הטקסט. דברים מסויימים נראים לכם מוכרים ואפילו מובנים מאליהם, ואחרים – דו משמעיים או סתומים. כל מסמך שנגלה – מכתב של דיסידנטית סובייטית מתקופת סטלין, פרוטוקול של משפט פלילי בארצות הברית בשנות החמישים, דו"ח של סוכן חשאי בגרמניה – ייקח אותנו לעולם אחר, זר ושונה מהמציאות שלנו. מכיוון שהעבר הוא ארץ זרה, דווקא מה שנראה מוכר עשוי לתעתע ולהטעות. אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מאוניברסיטת ייל, מציע לכם מדריך שייסייע לכם להתמצא בערפילי העבר.

Credit: KvKirillov, depositphotos.com

אחד הדברים שהופכים את חקר ההיסטוריה למלהיב הוא שאנו עוסקים במסמכים שלא נכתבו, על פי רוב, עבורנו. ההיסטוריה היא מקצוע מציצני. אלו שעובדים עם מסמכים ארכיוניים קוראים מסמכים שנכתבו לעיניהם של אחרים ולמטרות אחרות ואפילו האבק המסורתי המלווה את התיקים לא היה במקור. עם חדוות הגילוי מסתתרת גם אומנות שאין לזלזל במורכבותה: איך לוקחים מסמך שיכול להיות דו"ח של משרד ממשלה, תיק רפואי, פרוטוקול משפט או מכתב אהבה וכותבים ממנו היסטוריה?

הסמסטר קראו הסטודנטים שלי בייל מגוון רחב של מקורות העוסקים בתולדות גרמניה הנאצית וברית המועצות. האזנו לעדויות שואה (שהן אחד מסוגי המסמכים שדווקא כן נכתבו עבורנו), קראנו דיווחי עיתונאים בריטיים ואמריקאים על אוקראינה הגוועת ברעב של שנות השלושים, חיבור של חנה ארנדט על הפליטים היהודיים מגרמניה הנאצית, כתבות מעיתונים קומוניסטיים בארה"ב ומכתבים בין מפקדי מחנות גולאג למפקדה במוסקבה.

איך כותבים ממנו היסטוריה? בתמונה: מכתב אהבה. Credit: Librakv, depositphotos.com

סטודנטים הניגשים לקרוא היסטוריה לראשונה מתייחסים אליה, כמעט תמיד, בלא חשד רב או כאילו היו פרקליט המדינה. עדות של ניצול שואה נתפסת כתיאור היסטורי מהימן בעוד שהעיתונאי האמריקאי במוסקבה נתפס כשקרן המשתף פעולה עם סטאלין. שתי הגישות האלו, אם באמת נעים ביניהן באופן דיכוטומי, לא מאפשרות לנו לייצר שאלות מחקר מעניינות שאותן ניתן יהיה לתרגם לטיעון מקורי ומשכנע. על מנת לסייע, הכנתי את המדריך הבא לקריאת מסמכים ותעודות היסטוריים (שמופיע כאן בגרסה מתורגמת ומעובדת)

אל תקראו מסמכים כמוהו: היועמ"ש וממלא מקום פרקליט המדינה אביחי מנדלבליט. Credit: Prokurator11, CC-BY-SA 4.0

קטגוריה ראשונה: הצבת המסמך בהקשר

1. מה אתה יודע על המסמך? מי כתבה אותו? איפה הוא התפרסם? מתי? מי היו אמורים לקרוא אותו? האם זה עשוי להשפיע על התוכן?

גם דיסידנטית, נחושה ככל שתהיה, תכתוב אחרת לביטאון המפלגה, במכתב הלשנה למשטרה החשאית, ביומן שהיא התכוונה לשרוף [אבל, למזלכם, שכחה] ובעיתון דיסידנטים שיש סיכוי מסוים שייפול לידי השלטון. לאותה הדיסידנטית היו מקורות מידע אחרים, הטיות מחשבתיות אחרות, נקודת מבט אידיאולוגית שונה וכדומה  בהשוואה לאנשים אחרים מקבוצות אחרות באוכלוסיה שכתבו לבמות אחרות. זה לא אומר שהיא משקרת או מעוותת את דבריה, אלא רק שהיא מביטה על העולם ממקום מסוים ובאמצעות עדשות מסוימות ומתאימה את דבריה (או שמישהו אחר מתאים את דבריה) לנמענים.

2. מדוע נוצר המסמך? האם הוא נוצר כדי שייקרא על ידי קהל קוראים או כחלק מתהליך ביורוקרטי? מה המטרה המוצהרת שלו לפי הכותבת?

לפרוטוקול של משפט פלילי, למשל, יש מטרה ברורה: הוא נועד לשקף תהליך שבסופו אדם עשוי להישלח לכלא. תיק של סוכנויות מודיעין מכיל מסמכים רבים, חלקם לחקירה פנימית או לליקוט מידע ואחרים, למשל, כהכנה לקראת משפט. דיווח חדשותי על המשפט נכתב לקהל קוראים, כמו פנייתה הנרגשת של הנאשמת לעיתון או ספר הזיכרונות שכתב הבן שלה. לכל אחת מהמטרות האלו, כמו בשאלה הקודמת, יש השפעה על האופן שבו ניתן או כדאי להגיד דברים ויש להתחשב בכך.

3. האם שמות המקומות אומרים לך משהו? כדאי לבדוק את המקורות המוזכרים וגם תאריכי מפתח. האם יש להם חשיבות כלשהי? האם הם מאפשרים לנו לאפיין יותר טוב את נקודת המבט של הכותבת?

אפשר לשער שיש הבדל בין חוויית ילדותה של יהודייה שנולדה בברלין ושגדלה בה עד שעזבה לבריטניה לבין זו של יהודייה ילידת ליבק, עיר בצפון גרמניה שהתגוררו בה כ-150,000 תושבים ערב מלחמת השנייה ובהם 650 יהודים, שעברה בילדותה בעקבות אביה למינכן ואז נסעה ללמוד בהיידלברג. כמו בהרבה מקרים אחרים, מה שתוכלו להוציא מן ההקשר תלוי במידה רבה בידע הקודם שלכם (האם ליבק היא עיר קתולית או פרוטסטנטית? האם זו עיר בעלת נטייה קומוניסטית או שמרנית?) ובמידע שתוכלו למצוא (מה היה המעמד הכלכלי של הנשים הצעירות הנ"ל? האם הוריהן היו ציוניים? לאומנים גרמנים?)

שימו לב מה אתם קוראים – כל אחד מהמסמכים בתמונה נכתב למטרה אחרת. Credit: Vampy1, depositphotos.com

קטגוריה שנייה: ממשפטים לשאלות

4. כעת תוכלו לקרוא את הטקסט קריאה ראשונה. סכמו אותו לעצמכם. כתבו לכל פסקה סיכום קצרצר או תנו לה כותרת. ודאו שאתם מבינים איך הטקסט בנוי. האם אתם מבינים את כל המושגים? האם מוזכרות שם דמויות שאינכם מכירים? השלימו פערים באמצעות גוגל. ודאו שאתם ממלאים את פערי המידע עד כמה שניתן.

5. התעכבו על החלקים הלא ברורים. במקום להעמיד פנים שהבנתם אותם, לדלג עליהם או לקוות שהטקסט גדול מסך חלקיו, התמודדות עם החלקים הלא ברורים והקשים לרוב תתגלה כפעולה מתגמלת. זה נכון על אחת כמה וכמה אם לא מדובר באנקדוטה אלא בטיעון.

בטקסט "אנו הפליטים" שכתבה חנה ארנדט, היא מבחינה לקראת הסוף בין "מצורעים מודעים", אנשים כמו "היינה, רחל וַרְנְהָגן, שלום עליכם, ברנרד לזר, פרנץ קפקא או אפילו צ'רלי צ'פלין" שלהם היא מייחסת את "הלב היהודי", אנושיות, הומור, תבונה חסרת פניות", לבין המתעשרים החדשים שמתאפיינים בכל "המגרעות היהודיות", כלומר בחוסר טקט, אווילות פוליטית, תסביך נחיתות ותאוות בצע (בתרגום מאיה שמעוני). אתם הצלחתם להבין את ההבחנה הזו?  האם אתם יודעים מי זה היינה, ורנהגן או לזר ואיך הם מתיישבים בהבחנה הזו? אם לא, צאו וחקרו! פתירת הקונפליקט הזה, כך גילו תלמידיי, מייצרת שאלות חדשות על החיבור כולו.

upload.wikimedia.org/wikipedia/commons/thumb/4/...
האם אתם יודעים מי היא? אם לא, צאו וחקרו. רחל ורנהאגן

6. עמתו את הכתוב עם מה שציפיתם שייכתב. מה הפריע לכם בקריאה? מה סתר את האינטואיציה שלכם או את מה שקראתם עד כאן במקומות אחרים (בין אם בעדויות או במקורות משניים)? אילו פתרונות אפשר להציע לסתירות הפנימיות או להפתעות האלו?

7. לעתים קרובות עולות שאלות טובות מקריאת תיגר על העובדות.

קראתי עם תלמידיי מכתב מאת מפעילת חשמלית בשם אנטונובה שכתבה מכתב למולוטוב כמה שבועות אחרי מות סטאלין. תהינו ביחד האם המכתב, שבו היא ביקשה ממולוטוב לנקוט ביד קשה נגד הפושעים שמציפים את מוסקבה, באמת משקף עלייה ברמת הפשיעה. הסכמנו שגם אם זה רק שיקוף של חרידה נטולת בסיס, אין צורך להשליך את המסמך לפח. למה אנטונובה הייתה כה חרדה? האם רק היא הייתה חרדה? ממי היא כל כך פחדה?

אם היא צודקת, נפתח לנו אפיק אחד למחקר שייתכן שבשבילו בכלל ביקשנו את המכתב הזה בארכיון: רמת הפשיעה בברית המועצות הבתר-סטאליניסטית. אך אם היא טועה, ואם אנחנו מתעניינים בנושא זה, נוכל לצלול לתוך נושא דומה אך שונה: החרדה מפני פשיעה לאחר מות סטאלין.

8. היו קשובים מאוד לשפה. התווכחנו בכיתה לגבי הטון של אנטונובה. האם היא כתבה מהלב או מהשכל? ראינו שהיא מנסה לדבר "בולשביקית" ולהגיד למולוטוב את מה שהיא חשבה שהוא מצפה לשמוע. באותה העת ראינו גם שהשפה שלה מבולגנת. היא מדברת על "הפועלים הכנים" ועל "פרודוקטיביות", שזו אכן נשמעת כמו בולשביקית ספרותית, אבל גם פתגמים עממיים ("רק הקבר מיישר את הגבנון") וגם מטאפורות משונות ("מים עכורים") וסרטים הוליוודיים ("גנגסטרים רוסים").

היו קשובים לשפה – עובדת חשמלית סובייטית, תמונה אילוסטרציה. למצולמת אין קשר לכתבה. : Israel Ozersky, Moscow, 1964, via Twitter

קטגוריה שלישית: משאלות לתשובות

9. לאחר קריאת המסמך עלינו להמשיך ולנבור בספרות ובאינטרנט. הראתי לסטודנטים שלי קטע קצר מתוך סרט שנקרא "הקיץ הקר של שנת 1953" וממנו למדנו שאחרי מות סטאלין ניתנה לרבים חנינה. ראינו גם שהחנינה באותה השנה עצמה הייתה די מוגבלת ובעיקר הומרה לגלות פנימית, אבל הנה קצה חוט אחד לגבי חרדתה של אנטונובה.

10. על ידי מיפוי של בחירת המילים, התחלנו לחשוב מאיפה אנטונובה למדה את כל הדברים האלה. די ברור לנו שאת המילה gangstery היא למדה בקולנוע. תהינו, למשל, האם "מים עכורים" יכול להיות משהו שהיא למדה מפוסטרים או מתעמולה של הממשל נגד פשיעה. בברית המועצות, אחרי הכול, היה פוסטר לכל דבר. זה הפנה אותנו לספרות המחקר על נושא שלא חשבנו עליו עד כה בכלל – מניעת פשע ומדיניות נגד פשיעה בברית המועצות הסטאליניסטית. גם הגנגסטרים יכולים להוביל אותנו אל ספרות המחקר על קולנוע אמריקאי בברית המועצות. הפתגם השתלב לנו עם הבקשה המ-א-ו-ד ספציפית שלה "לכרות את חמש אצבעות יד שמאל [של פושע] ולצרוב בו סימן", עד שאחד מהתלמידים שאל אם אולי כדאי לחפש תפיסות מסורתיות של צדק, אולי אפילו מלפני המהפכה. כיוון טוב! ישנן עוד אפשרויות אחרות כמו לבדוק מה עשו עם המכתבים האלו או לחשוב על הקונספט של כתיבת מכתבים לבעלי שררה (תופעה ארוכת שנים ברוסיה על גלגוליה השונים).

תפיסות של צדק מלפי המהפכה – מחנה כליאה באזור הנהר אמור, 1908-1913

11. התווכחו, קודם עם עצמכם ואז עם חוקרים אחרים, על הסיבה שבגינה אנטונובה משתמשת בכל כך הרבה אמצעים רטוריים. האם זו השלכה של כתיבה נמהרת, של אי התגבשותה של שפה "נכונה" אחת לדבר בה או של ניסיון לקלוע לכל רגש שעשוי להיות לנמען? ויכוחי פרשנות שכאלה הם קריטיים: בלי טיעונים, קטנים וגדולים, אין לנו לאן להתקדם. אחרי שתכריעו את שאלות הפרשנות הקטנות, תוכלו להציב את הטענות הגדולות שלכם אל מול הטענות של חוקרים אחרים בתחום. אין זה אומר שבאמצעות כמות המקורות שתקראו לעבודה סמינריונית (שלרוב עובדו ותורגמו עבורכם וכבר נחקרו בעבר) תפריכו את הקונצנזוס המחקרי, אבל בהחלט תוכלו לסייג אותו, להרחיב אותו, לטעון לחולשתו וכך הלאה.

ראינו כיצד קריאה זהירה ומודעת מאפשרת לנו לייצר שאלות מעניינות. יהיה זה בנאלי להגיד שמקורות היסטוריים לא נכתבים בוואקום ובשיא האובייקטיביות, אבל זה לא אומר שצריך לזרוק אותם לפח. זה גם לא אומר שכולם שקרנים, טועים או נבלים. זה אומר שעלינו להצליב, לשאול שאלות אחרות, ליצור מארג של עדויות שיבססו את מה שאנו מציעים. טקסט, אחרי הכול, חולק את מקורו האטימולוגי עם המילה טקסטורה. קריאה זהירה ומודעת מבוססת על אמפתיה, על ניסיון אמיתי להבין את האדם שהפיק את המקור – היו בלשים חרוצים ויסודיים, לא פרקליטים הפועלים למען הרשעה.

הצורך לייצר שאלות משמעו שהמחקר שנכתוב צריך להתרכז בהיבט אחד או בכמה היבטים בודדים שאותם נוכל לחקור לעומק. גם אם אנחנו רוצים לבצע ניתוח עומק של מקור אחד או ליצור עבודה המשלבת בין כמה מקורות, עלינו לשאול שאלה שמתאימה לנפח שעלינו לכתוב ושאנו יכולים לחקור באמצעות ספרות המחקר והמקורות שאליהם אנו נגישים. הגישה שהצעתי פה, שניתן ליישם באופן יותר הדוק או פחות הדוק בהתאם לזמן שיש לנו לשבת עם כל מקור, היא הבסיס לעבודה עם עולמם העשיר של המסמכים השרויים במאות אלפי אם לא מיליוני קילומטרים של מדפים בארכיוני העולם כולו.

על ידי יציאה מן המקורות לספרות המחקר דרך גשר של שאלות ותהיות תוכלו להשתמש במקור המעניין שבו נתקלתם כדי לכלכל חיבור קצר, עבודת סמינר, תזה, דוקטורט או ספר. הכי חשוב הוא לבחור נקודות שאפשר להתווכח עליהן, שאפשר להפריך, שאומרות משהו מעבר לרמת הפרט, שלא רק מאששות את אשר ידעתם לפני שהתחלתם לקרוא את המקור.

גומעים ברעש: ראמֶן וההיסטוריה הסודית של האטריות היפניות

הראמן – מרק אטריות בשרי עשיר ומסחרר – הוא אחד מהמאכלים האהובים ביותר במטבח היפני. במחקר מרתק, מספר ההיסטוריון הקולינרי ג'ורג' סולט כיצד נזיד סיני מפוקפק, שרק יפנים הרפתקנים במיוחד העזו לטעום, צבר פופולריות בעקבות סדרה של שינויים סוחפים שליוו את כניסתה של יפן לעולם המודרני. צווים קיסריים על אכילת בשר, צמיחת הקולנוע, התבוסה במלחמת העולם השנייה והמצאה אחת של איש עסקים טייוואני – כל אלו התערבבו למרק האטריות האהוב שאנחנו מכירים היום. ומה הקשר לקארי אורז יפני? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Asinskki, depositphotos.com

ההיסטוריה של האוכל היפני מרתקת במיוחד, מפני שרוב המאכלים שנתפסים בעינינו כיפניים – כלל אינם כאלו במקור. הטמפורה, למשל, היא פורטוגזית, והסושי, כפי שראינו בפוסט הקודם, מקורו בשיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה. כיום, מזוהה המטבח היפני בין היתר גם עם הראמן – מרק עשיר ומסחרר של אטריות צהובות דקיקות, מלווה לרוב גם בירקות, ביצה רכה ובשר עסיסי. ביפן, ראמן הוא סוג של פולחן. לכל אזור יש את המתכונים הייחודיים לו, ולכל אדם – את דוכן הראמן שהוא מעריץ ונשבע בשמו.

כמצופה ממרק כל כך עשיר ועז טעמים, מקורו של הראמן אינו ביפן אלא בסין. למעשה, ברוב ההיסטוריה שלו, עד המאה העשרים, המטבח היפני היה די תפל. טבחים הוסיפו טעם למאכלים מסויימים על ידי נוזל שנקרא דאשי, שהופק מקונבו (אצות KELP) ומשבבי דג הבוניטו. וזה הכל, פחות או יותר. תבלינים וטעמים חזקים הגיעו ליפן לרוב ממטבחים זרים. בנוסף, חלק מהטעמים היפניים הייחודיים שאנחנו מכירים היום כמו למשל אוממי, מקורם אמנם בדאשי, אבל הם נוצרו באופן מלאכותי על ידי כימאי יפני בשם איקדה קיקונואה (Ikeda Kikunoe) בראשית המאה העשרים. תוסף המזון שהוא יצר, ה-MSG, מונוסודיום גלוטומאט, משמש היום במאכלים בכל העולם כמעצים טעם.

במטבח היפני המקורי היו כמובן גם אטריות, וחלק ממנות הנודלס המסורתיות שומרות על פופולריות גבוהה גם היום. ביניהן יש לציין במיוחד את אטריות האודון, נודלס חיטה עבות וחלקלקות, שאוכלים אותן לרוב כסוג של נזיד, ואת הסובה, אטריות מקמח כוסמת, כהות יותר ופריכות. אוכלים אותן לפעמים בנזיד, אבל הרבה פעמים לבד, חמות או קרות, עם בצל ירוק ורוטב. לעומת האודון והסובה, אטריות הראמן בהירות וגמישות יותר, ובאופן מסורתי מושכים את הבצק שלהן בעבודת יד. טעמיו החזקים של הראמן מגיעים משילוב של אטריות, ציר שעשוי מבשר, פירות ים וירקות, רוטב (מלוח, מיסו או סויה), MSG (מונסודיום גלוטומאט) ותוספות שונות כגון בשר, ירקות, נבטי במבוק וביצה רכה, לפי הטעם, המתכון והאזור. האטריות מבושלות עם מי סודה, שמעניקות להן את הצבע הצהוב והמרקם הגמיש. ההבדלים האזוריים בטעם נובעים מגורמים שונים, כגון כמות מי הסודה באטריות (גבוהה יותר בצפון יפן, נמוכה יותר בדרום), הרכב הציר, טעם הרוטב ואופי התוספות. כל חובבי הראמן יודעים שבכדי לאכול את המרק כהלכה, יש לגמוע אותו ברעש. הסיבה לכך היא שבכדי להנות ממכלול טעמיו של הראמן יש לשתות אותו כשהוא רותח ממש, ביחד עם האטריות, ועל מנת לא להיכוות שואבים לתוך הפה אוויר קר. מכאן מגיע קול המציצה המפורסם שאפשר לשמוע בכל חנות ובכל דוכן של ראמן ביפן, וגם ברחבי העולם.

מאין הגיע הראמן? בספרו, ראמן: ההיסטוריה שלא סופרה: כיצד משבר פוליטי ביפן יצר שיגעון אוכל בינלאומי (The Untold History of Ramen: How Political Crisis in Japan Spawned a Global Food Craze ), מגולל ההיסטוריון ג'ורג' סולט את סיפורו של מאכל סיני עממי, שהגיע ליפן כמרק מפוקפק שנצרך בידי מהגרים, עניים ואנשים משולי החברה. אולם לפתע, בשל סדרת משברים פוליטיים ושינויים חברתיים שהתחוללו ביפן עם כניסתה לעולם המודרני, הפך לאחד מהמרקים הפופולריים במדינה, התפשט בכל העולם, ואפילו חזר לסין, תאמינו או לא, כמנה יפנית.

התחיל כמרק מפוקפק של מהגרים עניים – ראמן. Credit: Andrea.Migliarini@gmail.com, depositphotos.com

נהוג לומר, שהיפנים לא אכלו בשר – מרכיב מהותי בראמן – עד התקופה המודרנית. זה לא לחלוטין מדויק. אמנם הקיסר טנמו, במאה השישית, הוציא צו נגד אכילת בשר מסוגים מסויימים, אולם אפילו בחצר הקיסר אכלו בשר בקר עד המאה התשיעית לספירה. עם זאת, ברוב ההיסטוריה היפנית, המעמדות העליונים, בעיקר, נמנעו מאכילת בשר, מפני שהוא נחשב כמטמא ואף כמחלל את איסור ההרג שבבודהיזם. היה גם לחץ על המעמדות התחתונים לא לאכול בשר, כדי שיתרכזו בגידול אורז לבן, שהיווה את בסיס המס עבור השלטונות. תחת משטר טוקוגאווה הפיאודלי, שמשל ביפן בין 1603 עד 1868, בשר נחשב לסוג של טאבו חברתי, מקור לזיהום – אם כי פשוטי העם עדיין אכלו אותו במקומות מסויימים. ציידים כמובן צרכו בשר, אבל גם עניים באדו, טוקיו, של היום, נהגו לקנות חתיכות מבושלות של בשר חזיר בר מדוכנים מפוקפקים בעיר הגדולה.

בשנת 1868, המשטר הפיאודלי של בית טוקוגאווה התמוטט, והחליפה אותו קואליציה של סמוראים צעירים שהיו נחושים להוביל את יפן לעולם המודרני ולהפוך אותה למעצמה מתקדמת ונאורה. כדי לחבר את המדינה החדשה לעבר, השתמשו השליטים החדשים במוסד המלוכה העתיק, והפכו את הקיסר לשליט העליון של המדינה. עד אותו הרגע, הקיסר היה בובה של השוגונים, השליטים הצבאיים הפיאודליים. הוא היה ספון בארמונו בקיוטו, מנותק מהעולם המודרני ומתהפוכות הזמן. לאור זאת, השליטים החדשים החליטו לבנות מחדש את דמותו של הקיסר כמונרך מודרני בסגנון אירופי. הם העבירו אותו לבירה החדשה בטוקיו, לשעבר אדו, הלבישו אותו במדים אירופיים מפוארים והנחו אותו להסתפר באופן מערבי ולגדל שפם וזקן. מבחינת מראה חיצוני והתנהגות, הקיסר היה אמור לסמל את הביטחון העצמי והמודרניזציה של המדינה החדשה.

סימל את הביטחון העצמי והמודרניזציה של המדינה החדשה. בתמונה: מוצוהיטו (מייג'י), הקיסר הראשון של יפן המודרנית

מנהיגיה החדשים של המדינה האמינו, בין היתר, כי היפנים חייבים להתחיל לאכול בשר, כדי להיות גבוהים וחזקים כמו בני המערב. ב-1872, הקיסר הוציא מנשר לקראת ראש השנה, הכריז בפני האומה שאכל בשר, ואף הוקיע את איסור אכילת הבשר כמזיק לבריאות. אינטלקטואלים מובילים הטיפו לאכול בשר, ואכילת בשר במסעדות מערביות נחשבה לסימן לעידון, מודרניות ותרבות מתקדמת. ללא המהפכה באכילת הבשר, הראמן לא היה הופך לכל כך פופולרי בשנים מאוחרות יותר.

אותה מהפכה בשרית הולידה, דרך אגב, עוד מאכל יפני אהוב: קארי אורז. בעשורים לאחר פתיחתה למערב, יפן הפכה במהירות יחסית לאימפריה. הצבא והצי, שגדלו והלכו, היו זקוקים לכמויות אדירות של מזון. בעשורים הראשונים, הרעיון היה לתת לחיילים ולמלחים הרבה מאד אורז לבן. זה, אחרי הכל, היה המאכל שהיה מזוהה עם האליטות ביפן המסורתית, ופשוטי העם תמיד חלמו לאכול אותו. האורז הלבן גם זוהה עם התרבות והרוח היפנית. אולם מהר מאד התגלה כי האורז הלבן, כמרכיב עיקרי בדיאטה, גרם לבעיות קשות, ובמיוחד לברי-ברי, מחלה איומה שנובעת ממחסור בויטמין B1. מסורתית, בני המעמדות הנמוכים היו מוגנים מברי-ברי כי ערבבו שעורה ודוחן באורז. בעוד בני המעמדות הגבוהים חלו בו יותר, כעת, הוא הפך למחלה שסיכנה את קיומם של הצבא ושל הצי. הצי אימץ בשר יותר מהר מאשר הצבא, שהתנגד במשך שנים רבות לעצה המדעית ודבק בדיאטה של האורז הלבן. אבל בסופו של דבר, בשר נכנס לשני השירותים המזויינים. דרך "לפשר" בין אסכולת הבשר לאסכולת האורז, היה לייבא קארי בשרי מהודו ולערבב אותו באורז לבן, וכך נולד המאכל היפני שידוע כ"קארי אורז". לקח הרבה מאד זמן, דרך אגב, עד שהוא הפך להיות פופולרי. ביומן ידוע, דימה אותו אחד החיילים ל"שלשול של תינוק". מי שהפך את קארי האורז היפני לטעים יותר, הוא מהפכן הודי, ראש ביהארי בוס, שהגיע ליפן בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא פיתח קארי אורז איכותי יותר, שהתאים לטעם היפני. וזה פחות או יותר מה שאנחנו אוכלים היום.

קארי אורז יפני. Credit: Tzido, depositphotos.com

אבל נחזור לראמן.

במקביל לצבא, לצי ולאימפריה התפתחה ביפן גם חברת המונים, אוכלוסיה ענייה ועירונית שכמהה לאוכל טוב, משביע וזול, בעיקר מדוכני רחוב. יפן התחילה לפתח תרבות של אוכל מהיר, שלפעמים אפילו בושל משאריות של ארוחות במסעדות יקרות יותר. בסוף המאה ה-19, הראמן עדיין לא היה אחת מהאופציות הפופולריות בדוכני הרחוב הללו. למעשה, הוא יובא ליפן בידי מהגרים סינים, חלקם משרתים של זרים מערביים בערי הנמל הגדולות. מסעדות הראמן הראשונות ביוקוהאמה נועדו לאוכלוסית המהגרים הסינים, בעיקר סטודנטים, משרתים ופועלים. הן נחשבו למקומות מגעילים ומפוקפקים, ורק יפנים הרפתקניים מאד הגיעו אליהן.

אולי המסעדה הראשונה שהגישה ראמן פופולרי באמת היתה הקפטריה של אוניברסיטת ספורו באי הצפוני הוקיאדו. בסביבות 1911, שכר הבעלים של הקפטריה טבח סיני שהכין לסטודנטים וללקוחות רעבים אחרים מגוון של מרקי אטריות ובשר ברוח מולדתו. המנהג התפשט במהירות למסעדות מערביות וסיניות אחרות שצצו בכל רחבי יפן. בהתחלה השם הנפוץ היה "אטריות סיניות", "אטריות ננג'ינג" או "צ'אמפון" אבל בשלב כלשהו הן קיבלו את השם ראמן, אולי (אבל לא בטוח) מהמילה הסינית La-mian, אטריות שנמתחות ביד. באותם ימים (כמו גם היום) סטודנטים רבים היו עניים למדי ונאלצו להתפרנס מקצבאות זעומות. הם חיפשו מאכלים מהירים, מזינים וטעימים, והראמן היה אלטרנטיבה מעולה למנות זולות אחרות.

מרק צ'אמפון – סוג של ראמן מוקדם בגירסה של נגסאקי. קרדיט: 663highland, Wikipedia Commons, CC-BY-SA 5.0

אבל מה שהעניק לראמן פופולריות אדירה באמת, הוא דווקא צמיחתו המהירה של הקולנוע משנות העשרים והלאה. צופי בתי הקולנוע, שיצאו רעבים מהצגות מאוחרות, רצו לשתות אלכוהול ולאכול משהו מהיר. דוכני הראמן היו פתוחים עד שעות הלילה המאוחרות, ולכן היו זמינים לקהל שיצא מהקולנוע. הלקוחות הרעבים גילו גם שהראמן, מרק אטריות בשרי, חם וממלא עם טעמים עזים, הולך טוב מאד עם אלכוהול ובמיוחד בירה. עד היום, אפשר לראות דוכני ראמן מהירים בתחנות רכבת או אזורי בילויים למיניהם, שמשרתים מאחרים בנשף עד השעות הקטנות של הלילה.

המהפך הבא בהיסטוריה של הראמן התחולל בעקבות תבוסת יפן במלחמה והכיבוש האמריקאי של 1945. במהלך המלחמה, הראמן נעלם כמעט מרחובות יפן עקב המצור הכלכלי. יפן ההרוסה והמוכה סבלה ממחסור חמור במזון, וחרף הסיוע הנדיב מצד הכובשים האמריקאים, מיליוני יפנים סבלו מתת תזונה בחורפים הקשים של 1945 ו-1946. המשבר החמיר בגלל סיבות אקולוגיות וחקלאיות. בדצמבר 1945 היה קציר האורז אחד מהגרועים בתולדות יפן, וכדי להזין את האוכלוסיה, האמריקאים נאלצו לייבא למדינה כמויות גדולות של קמח זול. כתוצאה, בין השנים 1948 ל-1951 עלתה צריכת הלחם של היפנים כמעט פי שלושה. עם זאת, מערכת הקיצוב של הממשלה היפנית היתה מושחתת ולא יעילה, ואזרחים רבים ניסו להשלים את תזונתם הזעומה בשוק השחור. כמו שראינו בפוסט הקודם על הסושי, האמריקאים אסרו דוכני רחוב מטעמי בריאות והיגיינה, אבל חלק מהדוכנים הללו עדייין הופעלו בסתר בידי גנגסטרים מהיאקוזה. אלו הצליחו לגנוב שקי קמח אמריקאי זול ממפעלים ממשלתיים, והשתמשו בהם בכדי לפתוח דוכני ראמן פיראטיים בפינות אפלות ברחובות הערים. במהלך מלחמת העולם השנייה שירתו מיליוני חיילים יפנים בסין, ואלו מהם שחזרו, הביאו איתם את האהבה למרקי האטריות החריפים והעשירים של ממלכת המרכז. האמריקאים, מצדם, החליטו לחנך את היפנים ל"תזונה נכונה", ופרסמו באגרסיביות (ובאופן מפוקפק למדי) על "ערכו התזונתי הגבוה של הקמח". כשהאיסור על דוכני רחוב בוטל ב-1950, כל הגורמים הללו השתלבו ביחד לגל פופולריות אדיר של הראמן, שהפך מאז לאחד ממרקי האטריות האהובים ביותר ביפן. ב-1958, פיתח אנדו מומופוקו, איש עסקים יפני ממוצא טייוואני, את ה"אינסטנט ראמן", אטריות שאפשר לבשל במהירות על ידי הכנסתן למים רותחים – המצאה שהעלתה את תפוצתן אלף מונים.

בזכותו של אנדו – ילדה אוכלת אינסטנט ראמן. Credit: HHLtDDave5, Depositphotos.com

בשנות השמונים והתשעים, התפשטו מרקי הראמן לכל העולם והפכו לסנסציה בינלאומית. אבל זה כבר סיפור אחר, שנגולל, בתקווה, באחד הפוסטים הבאים.

ההיסטוריה של הסושי

מהיכן צמח הסושי, אחד מהמאכלים היפניים האהובים במערב? בספר מרתק על ההיסטוריה של הרולים, מסביר הסופר האמריקאי טרבור קורסון כיצד שיטת שימור דגים מדרום מזרח אסיה הפכה לטכניקת בישול שהתגלגלה לדוכני מזון מהיר ביפן הפיאודלית והמודרנית, ומשם למסעדות בכל רחבי העולם. שריפות ורעידות אדמה, שינויים חברתיים ואפילו הכיבוש האמריקאי, סייעו כולם לעצב את הסושי כפי שאנחנו מכירים אותו. ומהיכן נובעת אמונת השווא שנשים לא יכולות להכין סושי כי היד שלהן חמה מדי? ינשוף קולינרי מסביר.

Credit: Zooom, depositphotos.com

קווהארה יסואו היה טייס קמיקזה במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו חבריו, הוא הוכשר לעלות בסערה השמיימה ולהתאבד על ספינות אויב בכדי לעכב במעט את תבוסתה של הקיסרות היפנית. במהלך האימונים סבל מנחת זרועם של מפקדים עריצים, אלימות של חבריו ותנאי החיים הקשים בצבא. אולם, מדי פעם בפעם, היו גם תענוגות נסתרים ואסורים. בספרו האוטוביוגרפי, כותב קווהארה (שבסופו של דבר לא יצא למשימה ושרד את המלחמה), כיצד הוא חבריו פיזרו קשקשים משערם לתוך המרק של המפקד, וגם הבריחו אוכל טעים לבסיס – דבר אסור בתכלית האיסור לפי כללי המשמעת הנוקשים של אותם הימים. באחת הסצינות, הוא מתאר ביקור של אמו ואחותו, שהגניבו לו בסתר מעדן נדיר ונחשק:  רולים של סושי שהכינו במיוחד עבורו. המפקד גילה בסופו של דבר את ההברחה והעניש אותו באכזריות, אולם קוווהארה לא הצטער: בכדי לטעום סושי, אפילו המכות היו מחיר ראוי.

מאז חלפו שנים רבות. קווהארה, שהפך לסופר מכובד ביפן הדמוקרטית של אחרי המלחמה, הופתע בוודאי לגלות שסושי כבר אינו מאכל נחשק שמבריחים לך בבד עטוף, אלא מזון מהיר ופופולרי שאפשר לקנות בכל מקום בעולם. הפופולריות האדירה של הסושי שיקפה את זו של המטבח היפני בכללותו, שידוע היום כאסכולת בישול מתוחכמת, יוקרתית ואהובה. בישראל, באירופה, בארצות הברית, במדינות מזרח אסיה ובמקומות אחרים בעולם נוכל למצוא מסעדיות יפניות שמגישות סושי, ראמן ומטעמים אחרים בכל פינת רחוב. סדנאות לגלגול סושי הן פעילות פנאי מבוקשת, תלמידים בכל כנפות תבל משלמים הון על קורסים לבישול יפני, והשפים הטובים בעולם עוסקים בו.

Credit: Artcasta, depositphotos.com

מהיכן, למעשה, צמח הסושי? בספרו המרתק, סיפורו של הסושי: הסאגה הבלתי סבירה של דגים ואורז (The Story of Sushi: The Unlikely Saga of Raw Fish and Rice), מסקר טרבור קורסון קורס מפרך של הכנת סושי בקליפורניה, ותוך כדי כך מגולל את ההיסטוריה של המאכל. לפי קורסון, המקור של הטכניקה שיצרה את הסושי הוא בכלל בדרום מזרח אסיה, ומשם הגיעה ליפן. המטרה היא למעשה שימור דגים. לפני התקופה המודרנית לא היו טכניקות פשוטות של קירור ושימור, המזון היה במשורה, ולרוב האנשים לא היו די משאבים לבזבז דגים יקרים ולהניח להם להירקב. כדי לשמר פיסות דג הניחו אותן בתוך אורז, שייבש אותן ומנע מהן להתקלקל. אבל בגלל תהליכים כימיים, האורז עצמו התקלקל והפך למעופש. לכן, כשרצו לאכול את הדג, הוציאו אותו החוצה וזרקו את האורז. במקומות מסויימים ביפן, עדיין אפשר לאכול פיסות דג משומרות לפי השיטה הישנה הזאת.

אולם לקראת סוף המלחמות הפנימיות ביפן ואיחוד הארץ בשנת 1600, טבחים באזור קיוטו ואוסקה גילו תופעה חשובה. אם מוציאים את הדג בזמן הנכון, האורז נותר לח, טעים ורך, ואפשר לאכול את שניהם גם יחד. אצילים עשירים בקיוטו, שהיו יכולים להרשות לעצמם יותר דגים, לא היו זקוקים לשימור לתקופות ארוכות, אבל כן רצו לנסות מאכלים חדשים. כך נולדה המנה, שנודעה כהאקו-זושי או אושי-זושי, כלומר סושי שדוחפים אותו. היה מדובר, למעשה, באורז מוחמץ שנלוש במלבנים גדולים. הטבחים הניחו ביניהם פיסות גדולות של דג, לחצו באבנים במשך יומיים שלושה ומכרו ללקוחות הרעבים. כעבור זמן מה היגרו אותן עוגות סושי דחוסות לאדו, מושבו של השוגון והמרכז הפוליטי של יפן הפיאודלית דאז.

אושי-זושי מודרני. Credit: Portosabbia, depositphotos.com

ב-1657, פרצה באדו שריפה גדולה שכילתה את הבירה של השוגון כמעט לחלוטין. לאחריה, הגיעו פועלים לשקם את העיר. הם היו צריכים לאכול, וכך נוצר ביקוש לדוכני מזון מהיר. אלו מכרו בהתחלה אטריות, אבל הרשויות, שחששו משריפות, אסרו להדליק אש גבוהה ולבשל אטריות בשעות העומס. האלטרנטיבה היתה עוגות סושי ענקיות שנחתכו ברגע שהלקוח הגיע, ואלו זכו לכינוי האייה-זושי" – סושי מהיר. עם חלוף השנים הלכה וגדלה העיר, והביקוש לאוכל רחוב גדל ביחד עמה. ברחובותיה הסתובבו חבורות-חבורות של סמוראים רעבים, ביחד עם סוחרים אמידים שהתעניינו יותר ויותר במזון משובח. פועלים, כמו תמיד, רצו ארוחות זולות ומהירות.

כך, כדי להפוך את הסושי למהיר יותר, המציא שף בשם הנאייה יוהיי בשנת 1818 את המאכל שידוע היום כ"ניגירי". במקום לדחוס את כל החבילה במשך יומיים שלושה, הוא דחס פיסות קטנות מיד כשהוזמנו. לשם כך, כמובן, היה צריך הרבה מאד מיומנות. הניגירי זושי הפך במהירות לפופולרי אצל סמוראים בטלנים שיצאו לבלות, והוא פופולרי עד היום ביפן המודרנית. הוא נקרא גם "סושי ממפרץ אדו", שם שנועד להדגיש את הטריות של הדגים. במשך שנים רבות, הסושי המהיר היה פופולרי בעיקר באדו, גם לאחר שהפכה לטוקיו ב-1869. עשורים רבים לאחר מכן, ב-1923, התחוללה בטוקיו רעידת אדמה שכילתה את רוב העיר. שפים רבים עקרו למקומות אחרים, והביאו את אומנות הסושי ליפן כולה. טייס הקמיקזה קווהארה, כמו שראינו, היה מוכן לספוג מכות רצח רק בשביל לטעום אותו.

ניגירי-זושי. Credit: Yakub Kapusnak, foodiesfeed

עם זאת, הסושי שמוכר לנו, מגוון רחב של רולים עם מילוי שונה ומגוון, הוא למעשה תוצר של התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה. מ-1945 ועד 1952, יפן היתה נתונה לכיבוש אמריקאי, ולמרות סיוע ניכר במזון מצד ארצות הברית, האזרחים היפנים סבלו מרעב כבד. לצד ייבוא מיליוני טונות של חיטה, האמריקאים ניסו להשתמש גם במדעי התזונה המודרניים כדי לדאוג לאספקת חלבונים ולמה שנתפס כ"תזונה נכונה". למדיניות המזון האמריקאית היתה השפעה מהפכנית על המטבח היפני בתחומים רבים ושונים. ציד הלווייתנים, למשל, נחשב היום "מסורת יפנית", אבל לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה בעיקרו מוגבל למספר קטן יחסית של כפרי דייגים ולאזורים צפוניים (כמו האי הוקאידו). אולם האמריקאים, שחיפשו מקור זמין לחלבונים עבור היפנים, עודדו ציד נרחב של לוייתנים, וכך התקבע המנהג השנוי במחלוקת.

התרומה העיקרית של הכיבוש האמריקאי לעולם הסושי, היתה התובנה שאפשר להכניס לתוכו גם תוספות אחרות מלבד דג. בזמן הכיבוש, דגים ואורז היו בקיצוב. לקוחות נהגו להביא את האורז מהקצבה שלהם, והשפים בישלו איתו סושי עבור הלקוח. אלו שנגמרה קצבת הדגים שלהם, הביאו תוספות כיד הדמיון הטובה, למשל פטריות וביצים, שלא היו נתונות לקיצוב ולכן היו זמינות יותר. בלא יודעין, האמריקאים סייעו גם להפוך את הסושי ממזון מהיר למטבח עילי ומשובח. רשויות הכיבוש אסרו דוכני רחוב, מטעמי בריאות והיגיינה, וכתוצאה מכך, מסעדות הסושי עברו לתוך מבנים. הארכיטקטורה של הסושי בר המודרני, עם הטבח שעומד ומבשל באמצע, היא למעשה הכלאה בין דוכן הרחוב הישן למסעדה המודרנית. מכל מקום, המעבר למסעדות מסודרות נתן לשפים תמריץ לפתח סושי יוקרתי ומעודן יותר, שיתאים לחיכם של אניני הטעם. בשנות השישים יפן חוותה את ה"נס הכלכלי" המפורסם, והחברה הפכה להיות עשירה יותר מאי פעם בעבר. גם המחיר של הסושי הלך והאמיר, והוא הפך למאכל יוקרתי שאוכלים רק בהזדמנויות מיוחדות. המזון המהיר של פעם הפך למעדן נחשק.

יתאים לחיכם של אניני הטעם. בתמונה: מגש סושי איכותי. Credit: White78, depositphotos.com

מהפך נוסף חל בשנות התשעים, כאשר המצאה ישנה יחסית – סושי בסרט נע – הפכה פתאום לפופולרית להפליא, והשיבה את הרולים האהובים למעמדם הישן כאוכל זול וזמין. ב-1958, הרגיש שף הסושי שיראשי יושיאקי שהוא לא עומד בלחץ הלקוחות במסעדה שלו. בביקור במפעל בירה, ראה את הבקבוקים נעים בסרט נע, ומכאן עלה בראשו רעיון. "הסושי בסרט נע", מסעדות שבהן הלקוח יושב, רואה רולים מסתובבים בסרט נע ונוטל את הסושי החביב עליו, צברו פופולריות כבר בשנות השבעים, אבל הפכו ללהיט לאחר התפוצצות הבועה ובמהלך המיתון היפני הארוך של שנות התשעים. תקופת השפע של השנים הקודמות, שהתאפיינה בראוותנות ובבזבוז, הסתיימה לפתע. פתאום, אנשים חיפשו מסעדות זולות מסוג חדש, וסושי הסרט הנע מילא את הביקוש הזה. כתוצאה, המרחב של הסושי הפך להרבה יותר עממי.

לבסוף, כדאי לומר משהו על הקשר בין סושי לגבריות. הסושי נחשב, עד עשרות השנים האחרונות ממש, למאכל גברי. ראשית כל, היה נהוג שרק גברים מכינים סושי. היה כאן אלמנט שלקוח מהדתות היפניות המסורתיות, כאילו נשים עלולות לטמא מרחב קדוש. בתקופה המודרנית התכסה הטאבו המסורתי באמונות תפלות חדשות, כגון האמירה שתוכלו לשמוע גם בישראל, שהיד של נשים חמה מדי ומקלקלת את הרול. למעשה, מחקר רפואי מכתב העת לאנסט בשנת 1998 הוכיח שהיד של נשים, אם כבר, קרה יותר מזו של גברים. עם זאת, רק בשנים האחרונות עלה באופן משמעותי שיעור הנשים שעובדות כטבחיות סושי, ועד היום יש גברים יפנים שמרנים שבשום אופן לא מוכנים לאכול סושי שהכינה אישה.

סושי זול להמונים – דוגמא לקייטן-זושי (סושי סרט נע). Credit: Recstockfootage, depositphotos.com

בכלל, הבארים המסורתיים של הסושי, בעיקר השכונתיים, נחשבו למקומות גבריים מאד, שבהם שכנים מחוספסים נהנים בצוותא מסושי ומאלכוהול. נשים לפעמים לא התקבלו שם בעין יפה, והיה להן עוד יותר קשה להסתדר בגלל הצורך בקשר ישיר עם השף. בסושי בארס מסורתיים בדרך כלל לא היה תפריט, וצריך להזמין במפורש. לפעמים סומכים על השף, ומבקשים OMAKASE, כלומר, שירכיב לך מנות סושי מיוחדות ומרעננות לפי טעמו – דבר שהוא אחד ממרכיבי האומנות של הסושי שף. החברה המסורתית ציפתה מאישה שלא לתקשר עם השף המאצ'ואיסטי ישירות, ולכן נשים רבות נהגו להדיר את רגליהן ממקומות כאלו.

מקומות גבריים ומחוספסים: נשיא ארה"ב ברק אובמה מבלה בסושי בר עם ראש ממשלת יפן, אבה שינזו

ולבסוף, כמה מילים על הסושי האידיאלי. אחד מהשגרירים הראשונים של קיסרות סין ליפן במאה ה-19, חואנג זון-סיין (Huang Zunxian) אמר על הסושי שהוא "נמס בפה שלך כמו קרח, והטעם שלו נפלא." הדברים של השגריר למעשה מבטאים את תכונותיו של סושי ראוי לשמו:

  1. דג טרי ומרכיבים טריים ככל האפשר
  2. כשדוחסים את האורז, הוא צריך להיות מגובש מספיק כדי להחזיק מעמד
  3. עם זאת, הדחיסה צריכה להיות רופפת מספיק, כדי שהסושי יימס כאשר יגיע לפה. אומנות הדחיסה כל כך חשובה, עד שבחניכת סושי מסורתית, לומדים במשך שנתיים לטפל באורז המוחמץ.
  4. אסור לערבב וסאבי ברוטב הסויה, וצריך לטבול בסויה את הדג, ולא את האורז.

גילויים חדשים: איך ה-CIA האזין לכולנו

במלחמת העולם השנייה, הצליחו בעלות הברית לפצח את הצופן הגרמני ובכך להשיג מודיעין איכותי שתרם להבסת צבאו של היטלר. ב-1970, כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, כרתו האמריקאים ברית עם הגרמנים במזימה מודיעינית סודית שתשנה את העולם. ביחד, השתלטו מערב גרמניה, ארצות הברית ושותפות נוספות, לרבות בריטניה וישראל, על שוק ההצפנה הבינלאומי ומכרו מכונות הצפנה פגומות למדינות רבות. הללו היו מתוחכמות מספיק בכדי להרשים לקוחות, ששילמו הון עתק בכדי להגן על סודותיהם, אך חלשות די הצורך בכדי שארצות הברית, מערב גרמניה ויתר השותפות לקשר תוכלנה לפענח את הקוד ולהאזין לשיחות מסווגות. לאחרונה, חשפו חוקרים את המסמכים של "מבצע רוביקון", שנמשך עד סוף המלחמה הקרה ומעבר לה, ופרסמו את תמציתם בכתב העת היוקרתי "מודיעין וביטחון לאומי". ינשוף צבאי-אסטרטגי על המבצע המודיעיני המסחרר שאפשר לוושינגטון, בון ובעלות בריתן להאזין לכולנו.

Credit: Seven Ovicigor, depositphotos.com

בראשית שנות החמישים, נערכה בשטיינהאוזן, שוויצריה, פגישה גורלית שתשנה לנצח את עולם המודיעין הבינלאומי. משני צידי השולחן ישבו ויליאם פרידמן, קריפטולוג אמריקאי שנודע לתהילה בזכות תרומתו לפיענוח הצופן הדיפלומטי היפני (PURPLE) במלחמת העולם השנייה, ובוריס הגלין, איש עסקים שוודי שעזב את מולדתו בכדי להתחמק מתשלום מיסים. פרידמן עבד באותם הימים ב-NSA, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי שהיתה אחראית לסיגינט (מודיעין אותות), תחום הכולל גם פיענוח צפנים ואיסוף מודיעין על ידי האזנה לשיחות טלפון. כחלק מתפקידו, הסתובב פרידמן בעולם כדי לנטר את ההתפתחויות האחרונות בשוק ההצפנה הבינלאומי. ארצות הברית נהנתה באותם ימים מיכולות קריפטוגרפיות מרשימות, יתרון חשוב ביותר במירוץ המתמיד והסיזיפי של עולם ההצפנה והפיענוח, אולם פרידמן ידע שכל יתרון כזה הוא זמני מטבעו. פרשת פיענוח האניגמה במלחמת העולם השניה הוכיחה כי גם כאשר אתה מפענח את הצופן של האויב ומצליח לקרוא את השדרים שלו, אתה עלול לאבד את נכסיך המודיעיניים בכל רגע. במהלך המלחמה, היו מספר הזדמנויות בהן החלון המודיעיני של בעלות הברית החשיך, אפילו לתקופות זמן משמעותיות, מפני שהגרמנים החליפו, שינו או שכללו את הצופן. אולם לרוב, הצליחו הבריטים והאמריקאים לפענח לפחות חלק מהצפנים מחדש, מכיוון שהנאצים השתמשו באותה מכונה (אניגמה), ולכן גם באותה שיטת הצפנה. מטרתו של פרידמן היתה לבדוק את שוק הקריפטוגרפיה העולמי, כדי לוודא שלא יוצאות מכונות חדשות שעלולות לשחוק את היתרון היחסי של ארצות הברית.

בוריס הגלין – מייסד ומנהל חברת CRYPTO AG

בהקשר זה, התעניין פרידמן עד מאד בהגלין ובחברה שלו, CRYPTO AG, שהיתה אחת מהמובילות בעולם בתחומה. זו פיתחה באותה תקופה מכונות הצפנה חדשות שצברו פופולריות הולכת וגוברת בקרב לקוחות, לרבות מדינות בעולם השלישי כמו מצרים. כעת, ארצות הברית כבר לא היתה צריכה להפעיל מבצעי ג'יימס בונד בכדי לגנוב את הסודות, והיתה יכולה להשתמש בכוחה הכלכלי, עוצמתה התעשייתית ובכיסים העמוקים שלה כדי להרחיב את שליטתה בעולם הצפנים. הגלין ופרידמן סגרו "הסכם ג'נטלמני", לפיו החברה השוויצרית תמכור ללקוחותיה ברחבי העולם, בעיקר מדינות, מכונות הצפנה חזקות למראה אך פגומות בפועל. אלו יהיו בעלות יכולת הצפנה חזקה מספיק להרשים לקוחות, שישלמו במיטב כספם בכדי לשמור על סודותיהם, אך חלשות דיין בכדי לאפשר לאמריקאים, ולהם בלבד, לפענח את הצפנים ולהאזין לשיחות.

אולם הפרוייקט נתקל בבעיות כמעט מיד. ב-NSA לא אהבו את היוזמה של פרידמן, וחשבו כי אין צורך להסתכן בהסכם בינלאומי שעלול להתגלות ולהביך אותם. הרי היכולות המתמטיות ויכולות המחשוב שלהם כל כך גבוהות, שממילא יוכלו לפענח כל צופן. מתוסכל מהעקשנות של הממונים עליו, פנה פרידמן ל-CIA, שהרים את הכפפה בהתלהבות. באופן עקרוני, סוכנות הביון המרכזית לא היתה אמורה לפלוש לתחום של ה-NSA ולעסוק במודיעין אותות, אולם "מחלקה D" בארגון עסקה בכך זה מכבר. את מערך הסיגינט המוצלח של ה-CIA ניהל ויליאם ("ביל) הארווי, שידוע לחוקרי תולדות הארגון בחיבתו לטיפה המרה וכגיבור של כמה וכמה מבצעים חשאיים, ביניהם הניסיון להתנקש בפידל קסטרו. הארווי ואנשיו צותתו לשגרירות הסובייטית במקסיקו סיטי, והצליחו אפילו להאזין לצבא הסובייטי במזרח ברלין באמצעות מנהרה תת קרקעית.

סוכן ססגוני ושתיין מושבע – מפקד מחלקה D ב-CIA, ויליאם ("ביל") הארווי. Credit: Spartacus-educational.com

סוכנות הביון המרכזית הפכה את שיתוף הפעולה עם הגלין לפרוייקט הבית שלה, אולם הדברים לא התנהלו באופן חלק. ראשית כל, בנו של הגלין, בו, הסתכסך עם אביו בגלל נישואים שלא על דעתה של המשפחה, אך עדיין החזיק במניות רבות בחברה. האמריקאים ראו בהגלין הצעיר גורם לא אמין, וחששו שבקונסטלציה כזאת או אחרת תיפול החברה לידיו, והוא יגלה ללקוחות הזועמים שהאמריקאים יכולים לקרוא את הצפנים שלהם. גילוי כזה, כמובן, יהפוך את ההישגים המודיעיניים האדירים לאסון ושערוריה בינלאומית אדירה. שנית, להגלין היו מתחרים חזקים, שפיתחו מכונות הצפנה שלא היו פתוחות לאמריקאים. חלק מהמכונות הללו יוצרו במפעלים של סימנס, תאגיד התקשורת המערב גרמני, דבר שהכניס לתמונה את שירות הביון הפדרלי, או בקיצור, BND. זה התלהב מאד מהפרוייקט האמריקאי, ובמהרה הבינו בון וושינגטון שכדאי להן לחלוק שווה בשווה בקרן השפע המודיעינית.

הגרמנים והאמריקאים ניהלו משא ומתן על רכישה משותפת של CRYPTO AG, וב-4 ביוני 1970 הבשילו המגעים להסכם של ממש. הבעלות על החברה, שזכתה בשם הקוד "מינרווה", התחלקה באופן שווה בין ה-CIA וה-BND, תוך שיתוף פעולה עם חברת סימנס, שהחזיקה בכוח ייצור אדיר. כך הצליחו שני שירותי הביון להשפיע גם על מתחריו לשעבר של הגלין, וליצור קונגולמרט צללים שהשתלט על היצרנים החשובים בשוק ההצפנה הבינלאומי כדי למנוע מכירה של מכונות חזקות למדינות שלא היו שותפות במבצע. רק שותפי הסוד, כך נקבע, יוכלו לקבל צפנים שיהיו חסינים בפני פריצה. כך נולד שיתוף הפעולה המודיעיני שנקרא בהתחלה "מבצע תזאורוס", ומאוחר יותר "מבצע רוביקון", ונמשך מ-1970 ועד 1993. בהדרגה, החלק של ה-BND במבצע הפך להיות גדול יותר ויותר, באופן ששדרג את מערב גרמניה למעצמת סיגינט, אולי ההישג המרשים ביותר של המודיעין הגרמני מאז ומעולם. באמצעות הסכם שיתוף פעולה שנקרא "מקסימייזר", חלקו הגרמנים את התוצרת המודיעינית עם שוודיה, דנמרק, הולנד ומאוחר יותר גם צרפת. ארצות הברית, מצידה, היתה קשורה בהסכם חלוקת מודיעין שנקרא "חמש העיניים" עם בריטניה, אוסטרליה, קנדה וניו זילנד, ונתנה לבעלות בריתה כמה פרוסות עוגה עסיסיות. מהמסמכים עולה כי אף ידה של ישראל היתה בקלחת.

הסמל של חברת CRYPTO AG

בדיעבד, מדהים שהמבצע לא השתבש עוד לפני עשורים, מפני שמידע על רוביקון דלף שוב ושוב באופן מסוכן. ראשית כל, אנשי ה-NSA שהיו מעורבים במבצע לא הקפידו על סודיות כמו עמיתיהם מה-CIA. נורה מקייב, עובדת בכירה של ה-NSA, נהגה אפילו להגיע למשרדי החברה בשוויץ בשמה האמיתי ובלי סיפור כיסוי מתאים. במשך השנים, פרסמו עיתונאים חוקרים כתבות מביכות על CRYPTO AG, לפעמים בשיתוף פעולה עם עובדים ממורמרים. המסוכן מביניהם היה הנס ביהלר, סוכן מכירות גרמני של החברה שנעצר באיראן בחשד ריגול. ביהלר, שנפגע מכך שהאמריקאים לא עשו די בכדי לשחררו, חשף ברבים חלק מסודות המבצע בסקנדל שנודע כ"פרשת הידרה". גרוע לא פחות, הלקוחות של CRYPTO AG בעולם השלישי לא היו טפשים, ובמשך הזמן פיתחו יכולות קריפטוגרפיות משלהם. המצרים והארגנטינאים, למשל, הבחינו בבעיות שיש במכונות במהלך שנות השמונים. לפעמים, מדינאים בריטים ואמריקאים השתמשו במידע בחוסר זהירות. הנשיא רייגן, למשל, האשים את לוב בפומבי בפיצוץ מועדון לילה בגרמניה והזכיר במפורש מידע שהשיג באמצעות "רוביקון". פוליטיקאי בריטי בכיר חשף באופן דומה את ההאזנות לארגנטינה במהלך מלחמת פוקלנד.

בדרך כלל, כשמבצע סיגינט נחשף, והיעד מבין שמאזינים לו, הוא מחליף את הצפנים ואף את שיטת ההצפנה, ומעיין המודיעין מתייבש מיד. בדיוק מסיבה זו, בעלות הברית עמלו כה קשה לשמור על סודות האניגמה במהלך מלחמת העולם השנייה. מבצע רוביקון, לעומת זאת, המשיך לרוץ ללא פגע. מידת החדירה של האמריקאים היתה כה גדולה, עד שקריפטולוגים במדינות יעד מסויימות פחדו לעורר שערוריה ולחשוף את ממדי האסון בכדי לא לאבד את עבודתם. כדי להרגיע את מצרים וארגנטינה, השתמש ה-CIA בשירותיו של קריפטולוג בעל שם בינלאומי, שהצליח למכור להן מכונות "בטוחות" יותר, שלמעשה היו חשופות באותה המידה. אותו קריפטולוג "מרח" את המצרים במשך כמה שנים, עד שבסוף שנות השמונים ויתרו סוף סוף על שרותיה של CRYPTO AG לטובת מתחרה, שגם הוא, למרבה האירוניה, נשלט באופן עקיף בידי ה-BND. הארגנטינאים, מצדם, אמנם חשדו שהאמריקאים מאזינים להם, אבל הסתפקו בסופו של דבר בכך ששכניהם ויריביהם הצ'יליאנים לא מסוגלים לפענח את הצפנים. עבור מי שהתעניין בסכסוכים מקומיים יותר מאשר בפוליטיקה הגבוהה של המלחמה הקרה, הסכנה בחשיפה מול האמריקאים היתה בסופו של דבר מוגבלת.

האמריקאים האזינו לו – נשיא מצרים אנואר א-סאדאת לוחץ ידיים עם הנשיא ג'ימי קרטר במהלך ועידת קמפ דייויד. Credit: Warren K. Leffler, Wikimedia Commons, public domain

מה היו התוצרים של הברית בין ה-CIA ובין ה-BND? באמצעות השליטה שלהם בשוק, דחפו שני שירותי הביון את מכונות ההצפנה הפגומות למדינות יעד, בהתחלה בכדי לעקוב אחרי קומוניסטים בדרום אירופה (בעיקר איטליה ויוון) ובעולם השלישי, ומאוחר יותר גם על מנת לנטר יצואניות טרור כגון עיראק, איראן ולוב. אלו חשו ביטחון לקנות מכונות הצפנה מחברה שוויצרית, שנחשבה "נייטרלית". בין היתר, השתמשה וושינגטון במידע שהתקבל בכדי ללמוד על כוונותיה של טהרן במלחמת איראן-עיראק, ולכוון את מדיניותה בהתאם. לפי המסופר, סייע המידע לאמריקאים גם במספר אפיזודות של משא ומתן. הם הצליחו, למשל, להאזין למתווכים האלג'יראים במהלך משבר בני הערובה באיראן, ולמשלחת המצרית בשיחות השלום עם ישראל בקמפ-דייויד. בנוסף חשפו גם פרשיית שחיתות שבה פוליטיקאים דרום קוריאנים ניסו לקנות חברי קונגרס, והוכיחו את אשמתה של לוב בפיצוץ מועדון הלילה בברלין ב-1986.

ב-1993 פרשה גרמניה מהמבצע, בעיקר מסיבות פוליטיות. פרשת "הידרה" הביכה אותה, ולאחר האיחוד עם גרמניה המזרחית, הרפובליקה הפדרלית ראתה את עצמה כחלק מקהילה אירופית שאמונה על מדיניות חוץ משותפת. ריגול אחרי מדינות אירופיות אחרות בסיוע האמריקאים לא השתלב עם המדיניות הזאת. ארצות הברית המשיכה לנהל לבדה את CRYPTO AG בשנות התשעים ובמהלך ה"מלחמה בטרור", וקיפלה סופית את מבצע רוביקון רק בשנת 2018. למרבה האירוניה והצביעות, לאחר החשיפות של אדוארד סנואדן הגרמנים נעלבו שהאמריקאים האזינו גם להם. "ריגול בין חברים? לא עושים דבר כזה", אמרה הקנצלרית אנגלה מרקל בזעם.

לא מרגלים בין חברים – מטה ה-BND בברלין. Credit: Jan Kleihues, CC-BY-SA 4.0

למבצע רוביקון היו גם תופעות לוואי שליליות. בין היתר, הוא נתן לאמריקאים ידע מפורט שהביך אותם על הפרות זכויות אדם באמריקה הלטינית, בדרום אפריקה ובמדינות אחרות. גרוע מכך, בלי שהאמריקאים התכוונו לכך, מכונות ההצפנה הפגומות נפרצו גם על ידי ברית המועצות. קרי, גם אויביה של ארצות הברית הפיקו מהמבצע תועלת עקיפה. ולבסוף, יש לשאול, עד כמה עזר "רוביקון" לאמריקאים, לגרמנים ולבעלי בריתם? כפי שכתב ההיסטוריון הצבאי ג'ון קיגן, העובדה שאתה יודע משהו, אין פירושו שתפנים את הידע במהירות המספיקה בכדי לפעול, ועוד פחות מזה, שתפעל נכון בכדי להשיג לעצמך הישג פוליטי או צבאי ממשי. האמריקאים, למשל, נכשלו באופן מחפיר במשבר בני הערובה באיראן למרות הידע שהגיע מרוביקון, ואפשר לחשוד גם שהשלום בין ישראל למצרים היה נחתם במוקדם או במאוחר גם אלמלא ה-CIA היה מצליח להאזין למשלחת המצרית. הרי סאדאת גילה לאמריקאים את כוונותיו בפתיחות ראויה להערכה.  התועלת של מבצע רוביקון היתה בוודאי קיימת, ואפילו ניכרת, אולם אין לקחת אותה בשום אופן כמובנת מאליה. יש להניח שצדדיו החיוביים והשליליים יהיו נתונים לויכוח לוהט בשנים הבאות.

שתי עלילות דם: כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות?

בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, סערה דעת הקהל העולמית משתי עלילות דם: אחת כנגד הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס, והשנייה כנגד הפועל היהודי-רוסי מנחם מנדל בייליס. השופטים של הצבא הצרפתי, כולם קצינים משכילים, הרשיעו שוב ושוב את עמיתם היהודי, למרות שכל הראיות הצביעו על חפותו. גם במשפט בייליס ריסקה ההגנה את סיפורי הבדים של התביעה, אבל הפעם בהצלחה. חלק מהמושבעים, בורים וחסרי השכלה, וכנראה גם אנטישמים, החליטו בכל זאת שהנאשם חף מפשע, ובכך הבטיחו את זיכויו. שני המשפטים מעלים שאלה, מתי יכול אדם להתגבר על דעותיו הקדומות ולהצביע בעד הצדק והאמת, ומתי השנאה תהיה זו שתכריע. ינשוף היסטורי מציע תשובה אפשרית.

Credit: Nejron, depositphotos.com

כמו שכולכם יודעים, אני חובב מושבע של פודקאסטים, בעיקר היסטוריים. אחד הטובים שבהם הוא נקמת הגליפטע פיש של שלום בוגוסלבסקי, פודקאסט שעוסק בתולדות היהודים במזרח אירופה מנקודות מבט שלא העליתם על דעתכם, מפלישות מונגוליות ועד רשתות מסחר, פשע ותעלומות בלשיות. לאחרונה, נתן שלום הרצאה שלא מן המניין, ובה גולל את אחת מהפרשות הפליליות המכוננות בתולדות יהודי האימפריה הרוסית: משפט עלילת הדם של מנדל בייליס. הסיפור, מעניין בפני עצמו, התחבר אצלי עם פרשה אחרת של עלילת דם, דומה ובו בזמן שונה בתכלית: זו של סרן אלפרד דרייפוס בצרפת. השוואה בין שתי הפרשות מעלה שאלות מעניינות על חובה, נאמנות ובעיקר – המאבק בתודעתם של שופטים, מושבעים וחוקרים בין מחוייבות לאמת, שנאה גזענית ודעות קדומות. אם אתה שופט, וניצב בפניך נאשם מקבוצה שאתה מתעב, האם תרשיע אותו גם כשהוא זכאי, או שתתגבר על דעותיך הקדומות ותתעקש על חפותו? ומה קורה כשלוחצים עליך מלמעלה?

מנחם מנדל בייליס היה פועל יהודי פשוט שעבד במפעל לבנים בעיר התחתית של קייב. בשנת 1911, סמוך לחג הפסח, נמצאה גופה של ילד בשם אנדריי יושינסקי במערה בקרבת המפעל, וחקירה ראשונית העלתה שנרצח על ידי כנופייה של עבריינים שהסתובבה בשכונה. הילד נהג לשחק עם חבר מפוקפק, שאמו, ורה צ'בריאק, ניהלה מעין בית מבטחים לפושעים, בו יכלו להתרועע ולחלק את השלל. דא עקא, ששני הילדים רבו, ואנדריי איים על חברו שיחשוף את עיסוקה האמיתי של מאמע ברבים. הפושעים שחסו בצל קורתה שמעו על כך, ודקרו את הילד באכזריות מספר רב של פעמים עד שמת. אולם גורמים בשלטונות הרוסיים, ובמיוחד בבולשת, היו מעוניינים, מסיבות פוליטיות ואנטישמיות, להפיל את הרצח על הקהילה היהודית. באופן רשמי, קייב לא היתה ב"תחום המושב", כלומר באזור שמותר ליהודים לגור בו, אבל קהילה יהודית משמעותית שכנה בפאתיה, חלקה באופן חוקי וחלקה באופן בלתי חוקי. ארגונים אנטישמיים מקומיים ("המאות השחורות") ובעלי בריתם בשלטון דאגו שבייליס, אותו פועל יהודי שעבד בסדנה סמוכה, ייעצר בחשד לרצח פולחני. הם טענו שהוא רוקן את עורקיו של הילד במפעל הלבנים, ובהתאם למסורת עלילות הדם באירופה, השתמש בדמו בכדי לאפות מצות בפסח. היה חשוב להם להוכיח שלא רק בייליס אשם ברצח ספציפי, אלא שעשה זאת למטרות דתיות וייצג בכך את היהודים כולם.

המערה שבה מצאו את גופתו של אנדרי יושינסקי. קרדיט: Chabad.org

מי שרוצה לשמוע את הסיפור המלא של הפרשה, מוזמן להאזין להרצאה של שלום (פרטים בסוף הפוסט). כרגע, הייתי רוצה להאיר היבט ספציפי שלה: הסירוב של רוסים ואוקראינים רבים, חלקם אנטישמים, לשתף פעולה עם עלילת הדם. ראשית כל, אחד מהבלשים המפורסמים ברוסיה, שמונה בידי משטרת קייב לחקור את הפרשה, מיאן לשתף פעולה עם העלילה הממשלתית, וגם לאחר שפוטר, עבד כחוקר פרטי בכדי לחשוף את האמת. שנית, וזה קצת יותר מפתיע למי שלא מכיר היטב את הזירה, השלטון לא מצא אפילו כומר רוסי אורתודוקסי אחד שהסכים להעיד שהיהודים משתמשים בדם של ילדים נוצרים לאפיית מצות. לכמרים בכנסייה האורתודוקסית השמרנית והממסדית לא היו חסרות סיבות לתעב יהודים, הן תיאולוגיות והן פוליטיות חברתיות, אך מושג עלילת הדם היה זר להם, כי מקורו היה באירופה הקתולית. גם הכנסייה הקתולית, דרך אגב, הצהירה רשמית מספר רב של פעמים שעלילות הדם הן שקר ועורבא פרח, אולם אמונות השווא הללו נפוצו בקרב ההמונים במערב ואירופה וכמרים מדרג נמוך.

התביעה, שלא הצליחה למצוא אפילו כומר אורתודוקסי אחד שיתמוך בעמדתה, שכרה במקום זאת "מומחה" מפוקפק ליהדות, כומר קתולי ליטאי שנודע כתועמלן אנטישמי. במשפט, עורכי הדין של בייליס עשו ממנו חוכא ואיטלולא, צלבו אותו בחקירה נגדית והוכיחו את בורותו בתלמוד. באחד הקטעים המשעשעים ביותר, הם שאלו אותו מה זה "בבא בתרא" (בבא = סבתא ברוסית), והוא אמר שהוא "לא מכיר את הבבא הזאת". במקרה אחר, התביעה טענה שאנדריי נדקר 13 פעמים, כביכול מספר פולחני ביהדות, אך בפועל ההגנה הוכיחה שהוא נדקר 12 פעמים. בנוסף, פרקליטיו של בייליס הצביעו על אשמתה של צ'בריאק וריסקו את העדים של התביעה על הדוכן, במיוחד אחד מהם, מדליק פנסים שהודה כי שוטרים השקו אותו בוודקה והכתיבו לו סיפור בדים מומצא.

מנחם מנדל בייליס מובל מבית המשפט לאחר הגשת כתב האישום. קרדיט: Chabad.org

כדי להבטיח שבייליס יורשע, השלטון דאג שהמושבעים לא יהיו משכילים עירוניים, שיוכלו לשקול את הראיות באופן קר ורציונלי, אלא מקומיים בורים ממעמד נמוך, חלקם הגדול איכרים, שבוודאי (כך חשבה התביעה) יהיו שטופים באנטישמיות. אולם האמת נחשפה במשפט באופן גלוי וברור. היה ידוע למושבעים שבייליס אינו אשם. השאלה היתה, האם יחליטו להצביע בהתאם לצו מצפונם, או להרשיע אדם חף מפשע כדי "לדפוק" את היהודים. כדי למנוע מהתביעה הפסד מוחלט, השופט ניסה להנחות את המושבעים לכיוון של הרשעה ובכל מקרה דרש מהם לקבל שתי החלטות. ראשית, האם הרצח אכן התרחש כמתואר במפעל הלבנים היהודי, ושנית, האם בייליס הוא האשם. לאחר מספר שעות, המושבעים חזרו עם החלטה. הם הצביעו ברוב של 7 נגד 5 שהרצח אכן התרחש לפי תיאורה של התביעה במפעל הלבנים (ובמשתמע, היה פולחני). בנוגע לאשמתו של בייליס, אחד המושבעים הצביע "אשם" ולאחר מכן התחרט ושינה את הצבעתו ל"זכאי", ולכן נוצר תיקו של 6 מול 6. לפי הדין הרוסי, תיקו בחבר המושבעים פירושו זיכוי, ולפיכך שחרר השופט את בייליס לאלתר.

משפט בייליס. קרדיט: Chabad.org

הסיפור הזה מעניין במיוחד, אם משווים אותו לעלילת דם אחרת שהתרחשה מספר שנים קודם לכן. בשנת 1895 הורשע קצין יהודי צרפתי בשם אלפרד דרייפוס בריגול עבור גרמניה. בפוסט שפרסמתי בעבר בינשוף, סיפרתי בפרוטרוט על הפרשה, והסברתי כיצד הושפעו רודפיו של דרייפוס לא רק מאנטישמיות, אלא גם מרומנים זולים של ריגול שקיבעו אותו בתודעתם כ"נבל" טיפוסי. מצד אחד, לא היה סביר שדרייפוס ירגל עבור גרמניה. הוא היה עשיר ונשוי באושר (כלומר לא היה זקוק לכסף כדי לכסות חובות, ולא החזיק בפילגשים שהיו מקור מתמיד לחסרון כיס עבור קצינים רבים), ומשפחתו היתה כה פטריוטית עד שהיגרה מאלזס הגרמנית לצרפת. מצד שני, הוא דיבר גרמנית והיה יהודי, שתי תכונות סטריאוטיפיות שאפיינו נבלים באותם ספרים זולים. בספרי מתח רבים, הרי, הפושע האמיתי הוא מי שלא סביר שיפשע, אך בכל זאת – בדיעבד – מתאים לסטריאוטיפים של פושע. בפוסט טענתי שרודפיו של דרייפוס, אנשי המודיעין המסכל בצבא הצרפתי, האמינו בהתחלה שהוא חייב בדין. לאחר מכן, בהטיית אישוש אופיינית, חיפשו בדיעבד ראיות שיוכיחו את אשמתו, וכשהבינו שהוא חף מפשע, זייפו ראיות נוספות בכדי להציל את עצמם ואת "כבוד הצבא".  זאת למרות שכבר ידעו היטב שהמרגל האמיתי הוא אדם אחר, קלפן ידוע לשמצה בשם אסטרהאזי.

בהקשר זה, כדאי להשוות את משפט בייליס לאו דווקא למשפטו הראשון של דרייפוס, אלא למה שהתרחש לאחר הרשעתו, כאשר האמת כבר נחשפה במלואה. במכתבו המפורסם, "אני מאשים", חשף אמיל זולא, גדול סופרי צרפת באותה עת, כי ההאשמות כנגד דרייפוס לא היו אלא עלילה מגושמת, תפורה בתפרים גסים של זיוף. בכך, נעזר זולא בראיות שהביא לו קולונל ז'ורז' פיקאר, ראש מחלקת מודיעין מסכל בצבא הצרפתי שהתעקש לחשוף את האמת על חפותו של דרייפוס ולכן הורחק מתפקידו. הזייפן הראשי, רב סרן אנרי, נחשף בקלונו, נעצר והתאבד בכלא. בדומה למשפט בייליס, היו גם צרפתים קתולים אדוקים, חלקם אנטישמים, שבכל זאת התגייסו לעזרתו של דרייפוס מתוך מחוייבות לצדק ולאמת. אחד מהם היה קולונל פיקאר, שלא סבל אמנם יהודים, אך לא היה מוכן להרשיע חף מפשע ולהגן תוך כדי כך על מרגל פעיל. אולם בניגוד גמור למשפט בייליס, וכאן אנחנו מגיעים להיבט המעניין ביותר בפרשה, טריבונלים של הצבא הצרפתי פסקו נגד הראיות גם כשאלו היו מול פניהם. אסטרהאזי, המרגל האמיתי, זוכה בדין – אף שהיה ברור שבגד במולדתו. במשפט השני של דרייפוס ב-1899, הרשיעו אותו השופטים "עם נסיבות מקלות" מתוך ידיעה ברורה שהוא חף מפשע. ההחלטה התקבלה בהצבעת רוב של 5 מול 2. למעשה, זו היתה הרשעה בחודו של קול, מפני שסדר הדין הפלילי של הצבא הצרפתי קבע כי הרשעת נאשם ברוב של 4 מול 3 כמוה כזיכוי.

דרייפוס זוכה רק כעבור שנים רבות. אנחנו כמובן יכולים לנמק זאת באנטישמיות, אבל הנימוק הזה עדיין לא פותר את החידה. גם המושבעים שזיכו את בייליס היו חסרי השכלה, רובם אנטישמים. אפשר להעלות כאן השערות רבות, וככל הנראה אין גורם יחיד, מה גם שהיו חילוקי דעות בין המושבעים והשופטים בשני המקרים.

אבל לדעתי, אפשר להצביע גם על גורם שמעבר לאנטישמיות, שלפחות תרם להחלטות בשני המקרים. דווקא משום שחלק גדול מהמושבעים של בייליס היו כפריים ונתינים ממעמד נמוך, אולי לא חשו מחוייבות למוסדות שרצו להרשיע אותו: הבולשת, האימפריה הרוסית והמנהל הקיסרי. מעבר לכך, הם היו צריכים להתאסף, לדון ולנמק את ההאשמות לפחות בינם לבין עצמם. עדות לדיון הסוער שהתקיים אפשר למצוא בהחלטתו הגורלית של המושבע ששינה את הצבעתו ברגע האחרון. כשמבקשים ממך לנמק משהו, מתרחש בתודעתך תהליך קוגניטיבי של שקלא וטריא, שעשוי להתגבר לפעמים על דעותיך הקדומות. בעצם העובדה שאדם חייב לבטא את עמדתו, הוא מסדר את מחשבתו שלו, ועשוי לראות, לפחות במקרים מסויימים, שקביעה כי נאשם מסויים חייב בדין אינה מבוססת על שום ראיה שניתן לנמק בפומבי. גם אז, השופט או חבר המושבעים יכולים להחליט כי שנאתם ליהודים (או לכל מיעוט אחר) גוברת מבחינתם על המחוייבות לאמת, אבל זו צריכה להיות החלטה מודעת. כשאתה לא צריך לנמק, לעומת זאת, ההחלטה לעוות דין יכולה להיות אינטואיטיבית ומוסוות בערפל קוגניטיבי, ולכן קלה יותר מבחינה מצפונית.

וזו בדיוק היתה הבעיה בפרשת דרייפוס. בניגוד לשופטיו של בייליס, אלו שגזרו את דינו של הקצין היהודי היו קצינים, אנשי מערכת שהיו מחוייבים לה כצו מוסרי וזהותי עליון. באותה תקופה, בעקבות עליית הליברליזם, ההפסד מול גרמניה והתחושה שמלחמה נוספת עומדת בפתח, חבר הקצינים הצרפתי ראה את עצמו כקבוצת אליטה נצורה ומבוצרת שאויבים קמים עליה לכלותה מכל עבר. במקרה כזה, מחוייבות של קצין לארגון עשויה להתגבר לא רק על הצדק והאמת, אלא גם על החובה לשמור על בטחונה של צרפת. אלו שהרשיעו את דרייפוס ידעו הרי שבכך הם מתירים לבוגד ומרגל אמיתי לחמוק מדין. שנית, בניגוד למשפט בייליס, הראיות המזויפות היו סודיות (מטעמי בטחון המדינה), ולכן היה קל למי שרצה להרשיע לקבל אותן באופן אוטומטי, ללא דיון. לבסוף, ומדובר בנקודה קריטית, הקצינים שגזרו את דינו של דרייפוס במשפט השני (כאשר הראיות שהפריכו את אשמתו כבר היו גלויות), לא היו צריכים לנמק את החלטתם. התובע, בשפלותו הרבה, ניצל את הנקודה הזאת עד תום, כאשר אמר לשופטים שאם יזכו את דרייפוס יפגעו בכבוד הצבא וימיטו עליו אסון, והבהיר שהם יכולים להרשיע בלי להסביר מדוע. אבל חלק מהשופטים הצביעו כאילו כפאם שד, והתחרטו מיד לאחר ההצבעה. אחרים הודו ש"עשינו דבר נורא". אבל הנהלים לא התירו להם לשנות את פסק הדין.

המשפט הצבאי השני של דרייפוס, בעיר רֶן (1899)

המסקנה שאפשר להסיק מהסיפור אינה חורגת אמנם מגדר השערה, אך עשויה לראות מרחיקת לכת. רבים היום דנים בשאלה, כיצד אפשר להתגבר על דעות קדומות לא מודעות, שעשויות להשפיע עלינו כשאנחנו גוזרים דין, בוחרים מועמדים לעבודה או מחליטים מי לקדם בדרגה. אחת מהדרכים הללו היא לאלץ את אלו שמחליטים לנמק בפרוטרוט את החלטתם, עדיף לפי קריטריונים ברורים ושקופים, ואם אפשר – לפרסם את הנימוקים בפומבי. כך, אם יקבלו החלטה לא הוגנת מטעמים לא רציונליים, לפחות ייאלצו לעבוד יותר קשה כדי להסביר מדוע, וזה בפני עצמו עשוי להיות גורם מרתיע. במקרה של בייליס, מושבע אחד ששינה את דעתו הכריע את הכף מהרשעה לזיכוי, וכך היה עשוי אולי להתרחש גם במשפטו של דרייפוס, אם אלו שהרשיעו אותו היו נדרשים לנמק את עמדתם.


אתם יכולים לשמוע את ההרצאה של שלום בוגוסלבסקי על משפט בייליס בקישור הזה. כדי לקבל את הסיסמא, תצטרכו לשלם שכר למרצה כראות עיניכם, ב-Paybox, לטלפון 0547300701, או ב-Paypal, לאימייל shalom.boguslavsky@gmail.com

אחריות פיקודית במבחן: איך עיוות טבח מנילה את המשפט הבינלאומי

ב-23 בפברואר 1946 עלה הגנרל היפני ימשיטה טומויוקי לגרדום של צבא ארצות הברית, לאחר שהורשע באחריות פיקודית להרס בירת הפיליפינים, מנילה, ולטבח שיטתי של תושביה. בפרקים הקודמים של הסדרה עסקנו בגורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים, בקרב על מנילה ובטבח הנורא, ונסיים במשפט פושעי המלחמה שחתם אותו. בספר חדש ופרובוקטיבי, טוען המשפטן אמריקאי אלן ראיין שהלכת ימשיטה היתה לא רק מעוותת מהיסוד, אלא יצרה דוקטרינת שקר שפגמה במשפט הבינלאומי במשך עשרות שנים, עד ימינו אלו. ינשוף צבאי-אסטרטגי על פשעי מלחמה, אחריות פיקודית וההקשר הפוליטי שלהם.

בראשית מרץ 1945, האש שאחזה במנילה, בירתה היפה של הפיליפינים, דעכה לאיטה והותירה מאחוריה עיי חורבות. המרינס של הצי היפני, שבילו את כל החודש האחרון בטבח חסר הבחנה של אזרחים, נדחקו על ידי האמריקאים לשורת בנייני שיש מבוצרים בפאתי העיר העתיקה. רק כמה עשרות מהם נכנעו, וכל היתר, לרבות מפקדם, תת אדמירל איוואבוצ'י סנג'י, נפלו בקרב או התאבדו. גנרל מקארתור עצמו התקרב עד למרחק נגיעה מדירת הפנטאוז המפוארת שלו במלון מנילה, רק כדי לראות חיילים יפנים מציתים אותה ברגע האחרון. רגע לפני השחרור, איבד מקארתור את רוב רכושו, לרבות ספריה של כתבי יד צבאיים, מזכרות משפחתיות של עשרות שנים ויצירות אומנות נדירות. הגנרל, שנכנס בראש צבא השחרור למנילה, בער בתשוקה לנקמה, ולא בכדי. לבד מהרס המורשת האישית והמשפחתית שלו, הוא הזדהה עם העם הפיליפיני באמת ובתמים. אבל למעשה, פזיזותו שלו תרמה רבות לחורבנה של העיר. מפקדיו של מקארתור בוושינגטון הפצירו בו לעקוף את הפיליפינים ולכבוש דווקא את טיוואן, קרש קפיצה אסטרטגי חשוב יותר במסע לכיבוש איי הבית היפניים. מקארתור לא רק התעקש לשחרר קודם את הפיליפינים כדי למחוק את זכר התבוסה המשפילה שלו עצמו ב-1942, אלא גם האמין שההתנגדות היפנית במנילה לא תהיה משמעותית, למרות אינספור דיווחי מודיעין של גרילה פיליפינית שסיפרו לו את ההיפך הגמור. חיילים וקצינים, שהושפעו מ"רוח המפקד", קיוו ללגום משקאות משובחים בברים של מנילה ביום שלאחר הכיבוש. אפילו לאחר שהאמריקאים כבשו את צפון העיר והגיעו לנהר הפסיג, שמדרום לו התבצרו הכוחות היפניים, התפאר מקארתור שהוא יוכל לכבוש את יתר מנילה "עם כיתה אחת של חיילים". הפזיזות וחוסר המוכנות שלו הובילו לקרב מבית לבית, מרחוב לרחוב במנילה, מחדל שתרם גם הוא בתורו לטבח הנורא.

לכן, כאשר שחרר סוף סוף את הפיליפינים, נשבע מקארתור למחות את החרפה והזוועה של טבח מנילה בדם האחראים לפשע. רוב מוחלט של החיילים שביצעו אותו, לרבות תת אדמירל איוואבוצ'י, כבר היו בין המתים, אבל היה צורך להעמיד מישהו לדין, לבער אותו כהתגלמות הרוע, כדי להוכיח לבני העם הפיליפיני ולשבויים האמריקאים המעונים שארצות הברית של אמריקה נוקמת את עלבונם.

נשבע למחות את החרפה – גנרל מקארתור במנילה לאחר שחרורה, פברואר 1945

באופן עקרוני, היה אפשר להתמקד באותם חיילים יפנים מעטים ששרדו במנילה, ולהפיל עליהם את אשמת הטבח, אולם הדבר עורר מספר בעיות. ראשית כל, כדי להוכיח רצח, היה צורך לחבר חייל ספציפי לקורבנות ספציפיים, ובתרחישים של טבח המוני אין מדובר במשימה פשוטה. מסיבות מובנות, הניצולים הפיליפינים והמערביים לא הבחינו בין חיילים יפנים שונים. שנית, ובאופן מפתיע, בתי הדין של בעלות הברית קיבלו לעיתים קרובות (אבל לא תמיד!) טיעוני הגנה של חיילים פשוטים, יפנים וגרמנים, שביצעו פשעים בהוראת מפקדיהם. המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", שמקורו במשפט הבריטי, התפרסם בישראל בעיקר עקב פרשת טבח כפר קאסם. אבל בשלהי מלחמת העולם השנייה הוא עדיין לא היה מובן מאליו, אפילו בצבאות מערביים. למעשה, בשנת 1914 בקירוב, הכריזו הן הצבא הבריטי והן הצבא האמריקאי כי חייל יהיה חסין בפני העמדה לדין אם ביצע פקודה, ואם מדובר בפקודה לא חוקית, רק המפקד שנתן אותה ייענש. רק ב-1943 ו-1944, בהתאמה, שינו צבאות המערב את הכללים והכריזו שגם חייל שביצע פשעי מלחמה בפקודה יעמוד לדין, במטרה לשלול את ההגנה הזאת מחיילים גרמנים ויפנים. בכל זאת, החוק הצבאי של בריטניה וארצות הברית עדיין לא החיל את דיני הפקודה הבלתי חוקית בעליל על חיילים שהרגו אזרחים בהפצצות, גילו אכזריות-יתר כלפי האויב בשעת קרב, ירו בחיילים שניסו להיכנע או במלחים שנמלטים מספינות מלחמה טובעות בסירות הצלה. לא במקרה, בעלות הברית בעצמן עשו את כל זה, בין אם בהפצצות על ערי גרמניה ויפן, ובין אם על ירי בטרופי ספינה, כמו למשל בקרב על ים ביסמרק ב-1943. מכל הסיבות הללו, נטו השופטים הצבאיים של בעלות הברית שלא להרשיע חיילים גרמנים ויפנים שרצחו או התעללו באזרחים, אלא אם אכזריותם חרגה בהרבה מהפקודות שקיבלו.

מסיבה זו, החליטו מקארתור ויועציו להעמיד לדין על טבח מנילה את גנרל ימשיטה טומויוקי, המפקד העליון של צבא יפן בפיליפינים, למרות שלא הורה על הטבח וככל הנראה גם לא ידע עליו. הטענה של התביעה היתה שכמפקד עליון, ימשיטה היה אחראי למעשי חייליו מפני שלא הצליח למנוע אותם. כנימוק, היא השתמשה באחד הסעיפים מאמנת האג מ-1907, שהגדירה חיילים כאנשים שכפופים ל"מפקד אחראי". המילה "אחראי", טענה התביעה, כוללת בתוכה גם אחריות פיקודית לפשעיו של כל חייל וחייל.

האם נשא באחריות פיקודית לטבח מנילה? גנרל ימשיטה (שני משמאל) על ספסל הנאשמים

זו לא היתה הבעיה היחידה בטיעוני התביעה: רוב מוחלט של העדים היו פיליפינים שהעידו על הטבח, ועדויותיהם לא הצליחו להוכיח שום קשר בין מעשי הרצח ובין ימשיטה. בפועל, כפי שהראתה ההגנה, הגנרל קיבל אמנם "פיקוד טקטי" על יחידות הצי במנילה ב-5 בינואר 1945, לפני הטבח, אך שליטתו במרינס של איוואבוצ'י היתה מוגבלת ובשלב מסויים הפסיקה להתקיים. הוא הרי הורה לצי לעזוב את מנילה לאחר השמדת מתקני הנמל, והמרינס סירבו למלא את פקודתו. התביעה, טענה ההגנה, דורשת להוציא להורג אדם לא בגלל מה שעשה או נמנע מלעשות, אלא רק בגלל מי שהוא, במקרה זה – מפקד עליון.

בעיה נוספת שהעיבה על המשפט של ימשיטה היתה זלזול מוחלט בדיני ראיות. במשפט פלילי אמריקאי רגיל, אסור באיסור חמור להשתמש בעדויות שמיעה או בתצהירי עדים שניתנו שלא בשבועה, ואילו במשפט ימשיטה הסמיך מקארתור את השופטים לקבל כל ראיה "שנראית להם הגיונית או נכונה". כך, התיר אב בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס, לנציגי התביעה להביא שלל עדויות שמיעה, לפעמים מדרג שני או שלישי, ובמקרה אחד ביזארי במיוחד, אפילו להשתמש בסרט תעמולה אנטי-יפני שהופק בארצות הברית. בית המשפט הרשה לעצמו לקבל עדויות כאלו, משום שלא הוגדר כישות שיפוטית אלא כ"ועדה צבאית", סוג של טריבונל אד-הוק שאינו מחוייב בכללים משפטיים רגילים. דא עקא, שאפילו בתי המשפט הבעייתיים הללו, שמקורם במלחמת האזרחים האמריקאית, לא היו רשאים לקבל תצהירים שאינם בשבועה בתיקים שהעונש המקסימלי בהם מוות. אולם התובע והשופטים מצאו דרך לעקוף את זה. הם הסתמכו על חוות דעת מפוקפקת של הפרקליט הצבאי הראשי, שטען שההגבלה הזאת, שמקורה בסעיף 25 בחוק הצבאי האמריקאי (Articles of War) תקפה אך ורק לנאשמים מצבא ארצות הברית, ולא לנידונים מצבאות אויב.

השופטים קיבלו את טענות התביעה במלואן. ב-9 בדצמבר, 1945, הם הרשיעו את ימשיטה ברצח ודנו אותו למוות בתלייה. עורכי הדין המסורים מצוות ההגנה, רובם ככולם קצינים אמריקאים, ערערו לבית המשפט העליון של הפיליפינים, ולאחר מכן לבית המשפט העליון של ארצות הברית. השופטים בוושינגטון הסכימו לדון בעתירה, אולם דחו אותה ברוב קולות. נשיא בית המשפט העליון הרלן פיסק סטון, שניסח את דעת הרוב, טען כי לבית המשפט אין סמכות להתערב בהחלטות צבאיות, לרבות החלטותיהן השיפוטיות של ועדות צבאיות, בזמן מלחמה, אפילו אם המלחמה נגמרה באוגוסט 1945. שני שופטים, רוטלדג' ומרפי, תקפו בחריפות את פסק הדין בדעת המיעוט שלהם. הם הצביעו על הפגמים הפרוצדורליים הרבים במשפט של ימשיטה, וטענו שהוא קבע סטנדרטים בלתי אפשריים למפקדים בשעת מלחמה. אם מפקד אחראי לכל פשע מלחמה שמבצעים חייליו, הרי שבעתיד, יוכלו בתי משפט להעמיד לדין כמעט כל רמטכ"ל או נשיא אמריקאי על אישומים דומים. לאחר כשלון הערעור בבית המשפט העליון, ביצע הצבא את גזר הדין של ימשיטה. "הנמר ממלאיה" הוצא להורג בתלייה ב-23 בפברואר 1946.

השופטים האמריקאים של ימשיטה. במרכז, נשיא בית הדין, גנרל ראסל ריינולדס

אלן ראיין, מחבר הספר רוח הרפאים של ימשיטה (Yamashita’s Ghost) שעוסק בפרשה, טוען כי העוול שנעשה במשפט ימשיטה יצר שורה של תקדימים שעיוותו את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. ראשית כל, היישום של הדוקטרינה לא היה עקבי. באוקטובר 1948, אדמירל טויודה, מפקד הצי בתקופת טבח מנילה, הועמד לדין על ידי האמריקאים בטוקיו על האשמות דומות לאלו של ימשיטה. הוא זוכה. למרות שהאחריות הפיקודית על הצי היתה שלו, ולמרות שהורה להגן על מנילה בכל מחיר. לא במקרה, המשפט של טויודה הסתיים באוקטובר 1949, זמן קצר לאחר שהפיקוד האמריקאי החליט להפסיק את משפטי פושעי המלחמה בכדי לזכות בתמיכתה של דעת הקהל היפנית במלחמה הקרה. כמובן, האמריקאים מעולם לא יישמו את הדוקטרינה על פושעי מלחמה אמריקאים והמפקדים שנכשלו במניעת הפשעים, לא בטבח מאי-לאי בוייטנאם, לא בפרשת אבו גרייב בעיראק ולא במקרים אחרים.

שנית, ראיין טוען שהלכת ימשיטה יצרה מסורת משפטית מורעלת, דווקא מכיוון שקיבלה חותמת כשרות מבית המשפט העליון של ארצות הברית. בעשרות השנים הבאות, התווכחו בתי משפט שונים, מהטריבונלים ששפטו קציני צבא גרמנים ועד לבתי המשפט הבינלאומיים ביוגוסלביה, מתי, איך ובאלו תנאים יואשם מפקד באחריות לפשעי פקודיו. האם רק כאשר היה יכול לדעת ועצם עיניים במודע, או גם כאשר היה אמור לדעת? ואולי הוא אמור לשאת באחריות רק אם לא העניש את המבצעים לאחר מעשה? הבעיה בכל הדוקטרינות הללו, טוען ראיין, היא שהן עושות שימוש בעייתי בכלים של המשפט הפלילי. בדרך כלל, כדי להרשיע אדם ברצח, יש צורך בשילוב של מעשה פלילי (הנאשם הרג אדם) וכוונה פלילית (הוא הרג אותו במתכוון). כאן, אין לא כוונה ולא מעשה. המפקד לא התכוון להרוג, שהרי לא עשה זאת בעצמו ולא הורה לאחרים לעשות זאת, וגם לא הרג בפועל. הדיון על אחריות פיקודית משתמש בכלים שלקוחים כולם מעברת הרשלנות: היית צריך לדעת, היית אמור לדעת, היית יכול לנקוט צעדים בכדי למנוע. במילים אחרות, הלכת ימשיטה מרשיעה נאשמים ברצח בכוונה תחילה, תוך כדי שימוש בכלים שנועדו לבסס עבירה פחותה יותר – רשלנות.

כפיתרון לבעיה, מסכם ראיין את ספרו בהצעה רדיקלית: לבטל את הלכת ימשיטה לחלוטין, כאילו לא היתה קיימת מעולם. מפקדים שהורו על פשעי מלחמה ניתן להאשים כמובן ברצח, כבעבר. אולם אם לא הורו על הפשעים אבל גם לא מנעו אותם, אפשר לשפוט אותם על עבירה אחרת לחלוטין, שקיימת מזה מאות שנים בספר החוקים הצבאי: התרשלות במילוי תפקיד (Dereliction of Duty). כך, יוכלו השופטים להשתמש בכלים הנכונים, שלקוחים מהפסיקה והחקיקה העניפה הנוגעת לרשלנות, בכדי לוודא האם המפקד עשה כל שביכולתו כדי למנוע את הפשע בנסיבות הנתונות. רק כך יוכל המשפט הבינלאומי לגרש מתוכו, סוף סוף, את רוח הרפאים של הלכת ימשיטה.

הפוסט הציג את הטיעון של ראיין על קצה המזלג, מי שמעוניין להעמיק, מוזמן לקרוא את ספרו המצויין, הזמין למכירה באמזון.

מדורת הקבורה: מדוע טבחו היפנים בתושבי מנילה?

בנובמבר 1942, שקעה ספינה יפנית בקרב ליד איי שלמה, אבל המפקד שלה, קפטן איוואבוצ'י סנג'י, נמלט ממנה במקום לטבוע עם כלי השיט שלו כמקובל. כעבור שנתיים, בניסיון לכפר על כבודו, החליט להישרף ביחד עם בירת הפיליפינים, מנילה, ולהפוך אותה למדורת הקבורה שלו. בפרק הקודם של הסדרה, דיברנו על הרקע לפשעי המלחמה היפניים. הפעם נדבר על הגורמים שהובילו את יחידות הצי היפני, בפיקודו של איוואבוצ'י, להפר פקודה, לשבש את האסטרטגיה של ארצם בפיליפינים ולבצע את אחד ממעשי הטבח המזוויעים ביותר במלחמת העולם השנייה.

Credit: Panther Media Seller, depositphotos.com

באוקטובר 1944, עם פלישתם של האמריקאים לאיים הפיליפינים, מינה הפיקוד הקיסרי היפני את גנרל ימשיטה טומויוקי למפקד העליון של הארכיפלגו. ימשיטה, ענק דובי למראה שנודע לתהילה בראשית המלחמה ככובש סינגפור, זכה לתואר המעריץ "הנמר ממלאיה", כינוי שאף פעם לא חיבב. "נמר תוקף בחשיכה", אמר פעם לקצין גרמני, "אבל אני תוקף את האויבים שלי בהגינות." ימשיטה היה ללא ספק אחד מהגנרלים המוכשרים ביותר של מלחמת העולם השנייה. בעוד חיל המצב הבריטי בסינגפור ביצר אותה כנגד התקפה מהים, הצליח "הנמר" להנחית חיילים רכובים על אופניים, להעביר אותם בשטח קשה להפליא בג'ונגלים של מלאייה ולכבוש את המבצר מהיבשה. הבריטים היו בטוחים שאין ביכולתם להגן על העיר והכניעו אותה ללא קרב. למעשה, ימשיטה ניצח אותם במלחמת עצבים: עד כמה שחיל המצב הבריטי בסינגפור לקה באספקה ובמורל ירוד, הוא עלה על הפולשים היפנים בסדר גודל של פי שלושה. זאת ועוד: התחמושת של ימשיטה אזלה כמעט לחלוטין, ואם היה קם בבריטים אומץ להמשיך ולהילחם, סביר להניח שהיו ממגרים אותו ואת אנשיו.

במהלך הקמפיין במלאייה, חילק ימשיטה פקודות רשמיות להתייחס ב"הגינות" לאוכלוסיה המקומית, אך הוראותיו לא מנעו מעשי טבח של שבויים ואזרחים, לרבות אורגיית קטל מחרידה במיוחד בבית חולים צבאי בריטי. יתר על כן, הוא התיר למשטרה הצבאית היפנית, קמפיי-טאי, לבצע "טיהור" (יפנית: שוקוסיי, סינית: סוק-צ'ינג) בגורמים חשודים מקרב האוכלוסיה הסינית המקומית. ימשיטה טען לימים שהורה לעצור רק פרטיזנים ותומכיהם, אולם המשטרה הצבאית ביצעה בפועל טבח של אלפי סינים, רבים מהם חפים מפשע. בין 1942 ל-1944, מילא ימשיטה תפקיד שולי יחסית במנצ'וריה בגלל יריבותו עם ראש הממשלה טוג'ו. אולם באוקטובר 1944, בעוד האימפריה היפנית מתפוררת והאמריקאים מתקדמים במהירות לעבר איי הבית, החליט יורשו של טוג'ו להשיב את ישמיטה לפיקוד קרבי פעיל בפיליפינים, בתקווה שיבלום את הפלישה האמריקאית לאיים. כשחזר למנילה באוקטובר, פקד ימשיטה לרכך את היחס לאזרחים פיליפינים, ואפילו פיטר מפקד קמפיי-טאי אכזרי במיוחד. מעל הכל, הוא הורה לכוחות היפניים לסגת ממנילה לג'ונגלים ההרריים של האי לוזון ולמסור את שבויי המלחמה ללא פגע לצבא היריב.

"נמר תוקף בחשיכה" – גנרל ימשיטה טומויוקי

השיקולים של "הנמר ממלאייה" היו כמובן צבאיים ולא מוסריים. הוא העריך שלצבא היפני, שסבל מבעיות אספקה, תקשורת ומזון, אין משאבים להאכיל מיליון תושבים במנילה או להתעמת עם האמריקאים בשטח מישורי, ועדיף לו לסגת לג'ונגלים ההרריים ולהאט את האויב באמצעות תמרוני הגנה בעומק. לפני שנסוג, הורה לאנשיו לפוצץ מתקנים אסטרטגיים, במיוחד גשרים, מפעלים ותשתיות נמל. אלו שהיו ממונים על כך היו כוחות הצי הקיסרי, יחידות מרינס בפיקודו של אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י. ימשיטה הורה לאיוואבוצ'י לפוצץ את אותם מתקנים ולאחר מכן לסגת ממנילה. מכאן תתחיל שרשרת של אירועים שתוביל ישירות לטבח בבירת הפיליפינים.

עצם העובדה שימשיטה, גנרל מהצבא, חילק הוראות לאדמירל מהצי, לא היתה מובנת מאליה ביפן הקיסרית. בניגוד לנהוג במדינות מערביות, לכוחות המזויינים היפניים לא היה פיקוד מאוחד, וכל אחד מהם היה כפוף ישירות לקיסר. הצי וצבא היבשה היו שני חילות נפרדים ויריבים, קנאים לעצמאותם, שלעיתים גם ריגלו אחד אחרי השני. עם זאת, לאור המצב המחמיר בפיליפינים, העניקה המפקדה הקיסרית העליונה לימשיטה "פיקוד טקטי" על יחידות היבשה של הצי. פירוש הדבר היה שהיה מוסמך לחלק למרינס של איוואבוצ'י הוראות קרביות, אבל לא לשלוט בהם מבחינה מנהלית. ימשיטה הכפיף את המרינס של איוואבוצ'י ל"כוח שינבו" של צבא היבשה, בפיקודו של גנרל יוקויאמה, והעביר להם פקודה חד משמעית לעזוב את מנילה מיד לאחר שיסיימו לפוצץ את מתקני הנמל. בנוסף, קיבל ימשיטה החלטה נוספת, שעתידה להיות הרת אסון. הוא סירב להכריז על מנילה כ"עיר פתוחה", היינו, עיר שאינה מעורבת בלחימה וניתן לכבוש ללא קרב. כוחותיו של גנרל מקארתור עשו בדיוק את זה כאשר נסוגו ממנילה בשנת 1942, בכדי להציל את "פנינת המזרח" מלחימה אורבנית הרת אסון ואולי גם מחורבן מוחלט. למרות שציווה על איוואבוצ'י, למעשה, להפקיר את מנילה ללא קרב, ימשיטה סבר שהכרזה עליה כ"עיר פתוחה" תבטא חולשה וחוסר נחישות מצד יפן.

הבעיה היא, שימשיטה לא הבין שלאדמירל משנה איוואבוצ'י יש תוכניות נסתרות. למעשה, לא היתה למפקד המרינס שום כוונה לשתף פעולה עם האסטרטגיה היפנית הכללית בפיליפינים, וזו לא עניינה אותו כקליפת השום. ראשית כל, כמפקד בצי, לא הפנים את העובדה שהוא כפוף לצבא, ולא שש לציית לפקודות של גנרל משירות מתחרה. מעבר לכך, היתה לו טראומה אישית שהוא שאף לתקן. ב-1942 טבעה הספינה שלו, קיריג'ימה-מארו, ליד איי שלמה, והוא – בניגוד למקובל בצי היפני של מלחמת העולם השנייה – הצליח לנטוש אותה ולא שקע עם כלי השיט. כעונש על פחדנותו, כביכול, הועבר איוואבוצ'י לתפקיד משרדי, וחש בושה עמוקה על כשלונו למות בכבוד. כעת, היה נחוש למחות את החרפה של תקרית קיריג'ימה וליפול על משמרתו. איוואבוצ'י לא חשב שהוא יכול לנצח את האמריקאים, אבל היה נחוש לגבות מהם אבדות רבות ככל האפשר באמצעות לוחמה אורבנית נחושה וחסרת פשרות.

חש בושה עמוקה שלא טבע עם ספינתו – אדמירל משנה איוואבוצ'י סנג'י

כדי להסוות את חוסר הציות שלו, מרח איוואבוצ'י את הפקודות שקיבל על פני זמן רב ככל האפשר. הוא הרי קיבל הנחייה מימשיטה ומיוקויאמה להשמיד את המתקנים האסטרטגיים בנמל וברחבי הבירה, אולם אלו, כך דיווח, גדולים ומרובים ולוקח זמן רב להחריבם. כך, 12,500 המרינס ו-4,000 חיילי הצבא שהסתפחו לאיוואבוצ'י החלו להצית את רבעי העסקים והמנהל של מנילה, מצפון לנהג פאסיג, והמשיכו באורגיית ההרס עד שהיה כבר מאוחר מדי מכדי לסגת. ב-6 בפברואר, חדרו האמריקאים למנילה וכבשו במהירות את הרבעים הבוערים של צפון העיר. העדיפות הראשונה שלהם היתה, באופן טבעי, לשחרר את שבויי המלחמה והאזרחים המערביים שהיו כלואים (בתנאים מחרידים) באוניברסיטת סנטו תומס ובכלא ביליביד. היפנים נטשו את המקומות הללו ללא קרב. איוואבוצ'י תכנן את הקרב האחרון שלו באינטרמורוס, העיר העתיקה המוקפת בחומה וברבעים הסמוכים לה מדרום לפאסיג. היפנים הפכו את הרחובות למלכודת מוות, ומילאום עד לאפס מקום במטעני צד, מוקשים, מלכודות, עמדות מכונות ירייה נסתרות וקיני צלפים. הם התבצרו בבנייני השיש הענקיים שמסביב לאינטרמורוס, הפרלמנט, הדואר, משרד החקלאות והבנק המרכזי, כמו גם באיצטדיון הבייסבול הענק ובמלון מנילה המפואר, והפכו את כולם לבסיסים מבוצרים. האמריקאים, שכבר כיתרו את הכוח של איוואבוצ'י בתנועת מלקחיים, נאלצו להילחם על כל רחוב, כל בית, לפעמים כל קומה ומרתף.

            טבח מנילה התחיל בשלבים, לפני ותוך כדי הקרב הנורא, כאשר כל אחד מהם הניח את היסודות לבא אחריו. בהתחלה ערכו המרינס של איוואבוצ'י מצוד אחרי פרטיזנים, לוחמי גרילה ומשפחותיהם, כאשר כל מי שנחשד נורה או שוסף ללא ראיות. ההגדרה של "פרטיזנים" הלכה והתרחבה לגברים כשירים, ולאחר מכן, "לנשים וילדים שתומכים בגרילה ומתנגדים לקיסר", עד שב-9 בפברואר נתנו איוואבוצ'י וקציני המטה שלו פקודה לחסל את כולם: "יש להרוג את כל מי שנמצא בשטח חוץ מאזרחים וחיילים יפנים." הזוועה שהתרחשה לאחר מכן הזכירה את דיכוי המרד הפולני בוורשה בידי הס"ס. המרינס של איוואבוצ'י ריכזו את התושבים הפיליפינים במועדונים, בתי חולים, כנסיות, מנזרים, אוניברסיטאות או מקלטים באיומי נשק. לפעמים, פליטים שברחו ממעשי טבח קטנים ומזדמנים או מההפצצות התרכזו במקומות כאלה בעצמם. בימים הראשונים, נלקחו גברים ונערים לגאיות הריגה למיניהם, בהתחלה כאלו שנחשדו בקשר לאמריקאים, ולאחר מכן כל מי שנפל ברשת. בכל אותו הזמן, חיפשו המלחים היפנים נשים ונערות למטרות אונס, שלווה לרוב ברצח.

פליטים פיליפינים בורחים מהכוחות היפניים במהלך טבח מנילה

בחלק גדול מהמקומות, הרצח הסלקטיבי הפך במהירות לרצח כולל. היפנים נכנסו למקומות המקלט של הפליטים וריססו אותם ברובים, זרקו פנימה רימונים ולבסוף שפכו חומר דליק ושרפו את הניצולים למוות. לא היתה חשיבות ללאומיותם של הנרצחים. במועדון הגרמני, אחד מהמרכזים החברתיים היוקרתיים של מנילה הישנה, חשב איש עסקים גרמני שיוכל להציל פליטים פיליפינים על ידי הסתרתם בשטח ששייך, אחרי הכל, לבעלת בריתה של יפן. היפנים טבחו ושרפו חיים את כל מי שהתקבץ במועדון, לרבות אזרחים גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. היפנים לא חסו גם על מאושפזים בבתי חולים, לרבות בית החולים של הצלב האדום. הרוצחים לא רצו רק להרוג, אלא להתעלל. הקורבנות חוסלו ברובים, רימונים, חרבות וכידונים, לאחר עינויים סדיסטיים מסוגים שונים ומשונים, בעוד מרינס יפנים שיכורים מנופפים באבריהם הכרותים ומתבדחים על מר גורלם. בכל אותו הזמן, ירו צלפים יפנים בכל אזרח שהסתובב ברחובות או ניסה להימלט מאתרי הטבח.

כאן נשרפו בחיים מעל אלף אזרחים פיליפינים, גרמנים, ספרדים, הודים ואחרים. המועדון הגרמני של מנילה בימים יפים יותר. Credit: Pinterest

היו גם חיילים יפנים שלא אהבו את מה שהיה עליהם לעשות. אחד אמר לפיליפיני שהחזיק באישור נסיעה מטעם השלטונות היפניים כי "אתה אדם טוב, אבל אתה חייב למות כי אלו ההוראות שקיבלנו". אחר התוודה בפני אחות בבית חולים ש"כולכם תמותו איתנו." כשהיא אמרה לו ש"אנחנו אזרחים חפים מפשע", ענה לה: "גם אני חף מפשע." היו מעטים שהביעו בושה וחרטה ביומניהם. במקרה אחד, נדיר במיוחד, הציל חייל יפני, שידוע לנו רק כ"פורודה סאן", משפחה פיליפינית שהיה מיודד איתה.

הטבח נמשך לכל אורך הלחימה. גנרל מקארתור אסר על המפקדים הכפופים לו להפציץ את העמדות היפניות מהאוויר, כדי לצמצם פגיעה באזרחים פיליפינים. הגנרל, שראה בפיליפינים את מולדתו השנייה וחש מחוייבות עמוקה לתושבי מנילה, ידע היטב עד כמה לא מדוייקים היו המפצצים שעמדו לרשותו. אלו היו טובים בכדי לטחון את טוקיו וערים יפניות אחרות בפצצות תבערה, אבל לא בכדי לפגוע באופן כירורגי בעמדות יפניות בשטח אורבני צפוף. המפקדים הזוטרים זעמו על ההחלטה, וטענו בתוקף כי חיילי חייליהם חשובים מאלו של תושבי מנילה, אך מקארתור עמד על שלו. בסופו של דבר, אישר להם להשתמש בארטילריה, שהתגלתה כהרסנית לא פחות כלפי תושבי העיר. 100,000 אזרחים פיליפינים מתו בקרב על מנילה. רובם נרצחו בידי היפנים, אך לפחות שליש נספו בהפצצות האמריקאיות. כמו תושבי סיאול במלחמה קוריאה, כמה שנים לאחר מכן, נחרדו תושבי מנילה לגלות שהם נתונים בין הפטיש לסדן. מצד אחד אויב חסר רחמים שטובח אותם, ומצד שני משחרר שמפציץ אותם בתותחים כבדים.

מטר אחרי מטר, רחוב אחרי רחוב, בלוק אחר בלוק בניינים, דחקו האמריקאים את המרינס של איוואבוצ'י לעיר העתיקה ובנייני השיש הכבדים שמסביבה. ב-26 בפברואר, התאבדו האדמירל ושארית אנשיו במבצרם האחרון, בניין משרד החקלאות. מתוך כ-16,500 חיילים יפנים, נכנעו רק כמה עשרות. היתר ניספו או התאבדו, לאחר שסירבו לקריאות חוזרות ונשנות להיכנע. אולי במותו, התנחם איוואבוצ'י בכך שהרס לחלוטין את מנילה, טבח בתושביה ומחה היסטוריה של מאות שנים מעל פני האדמה. כך נעלמה העיר העתיקה והציורית, המוקפת חומה, ביחד עם מנזרים וכנסיות, ספריות ואוניברסיטאות, שהכילו אוצרות אומנות וכתבי יד עתיקים שאין ערוך להם. בנייני הממשל הניאו קלאסיים, המועדונים היוקרתיים והמלונות המפוארים התמוטטו לאיי חורבות. ובין כל אלו, יותר מ-11,000 בנייני מגורים נהרסו עד היסוד, בין אם בידי הצתות יפניות מכוונות או ארטילריה אמריקאית. כמו תושביה של וורשה הרחוקה, קיבלו אזרחי מנילה את השחרור במצב נורא: פצועים וחולים, גוועים ברעב ומוכי טראומה, במקרים רבים, לאחר שילדיהם, נשותיהם, בעליהם, הוריהם ואחיהם נרצחו באכזריות משוועת לנגד עיניהם ממש. אבל אדמירל איוואבוצ'י הצליח, לפחות בעיני עצמו, לחפר על חטא טביעת קיריג'ימה. במותו, הפך את מנילה למדורת הקבורה שלו.

המשך יבוא, ובו נראה כיצד האשימו האמריקאים את גנרל ימשיטה בטבח מנילה, באחד ממשפטי פושעי המלחמה המפוקפקים ביותר במאה העשרים – משפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו ממש.

מקור האימה: איך להסביר את פשעיה של יפן במלחמת העולם השנייה?

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה התהדרו בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות, על כרי הדשא ושדרות העצים המוריקות שלהן. הכל נגמר בפברואר 1945, כאשר חיילי מרינס יפנים מיואשים ומוכי תבוסה טבחו עשרות אלפים מתושבי העיר והחריבו חלקים ניכרים ממנה. טבח מנילה, אחד ממעשי הזוועה הגרועים ביותר במלחמת העולם השנייה, פתח שרשרת של עוול שראשיתה בטבח עצמו, והמשכה במשפט שעיוות את החוק הבינלאומי עד ימינו אלה. פוסט ראשון בסדרה, והפעם: מה היו גורמי העומק לפשעי המלחמה היפניים?

העיר העתיקה של מנילה לאחר הטבח. Credit: U.S. Army, public domain

לפני מלחמת העולם השנייה נודעה בירת הפיליפינים מנילה כ"פנינת המזרח", אחת מהערים היפות ביותר באסיה. תושביה והאורחים הרבים שביקרו בה נהגו להתהדר בבנייני השיש המפוארים, הקתדרלות והמנזרים, העיר העתיקה שליד הנמל, וגם באוניברסיטאות על כרי הדשא ושדירות העצים המוריקות שלהן. כמו האיים הפיליפינים כולם, מנילה היתה נתונה לשלטון קולוניאלי אמריקאי, שהיה אמור להסתיים בשלהי שנות הארבעים. אולם התוכניות השתבשו כבר בדצמבר 1941, עם ההתקפה היפנית על פרל הרבור.

כבר בראשית מלחמת הפסיפיק, נכבשה מנילה בסערה בידי יחידות של הצבא הקיסרי, בפיקודו של גנרל הומה מסאהרו. בעוד הצי האמריקאי בוער ומעלה עשן בפרל הרבור, כוחותיו של הומה נחתו בפיליפינים, התקדמו במהירות ומיגרו את חיל המצב האמריקאי המופתע. השלטון היפני בפיליפינים היה אכזרי. הקורבנות הראשונים היו שבויי המלחמה האמריקאים והפיליפינים, שאלפים מהם נספו בצעדת מוות ידועה לשמצה, "מצעד המוות של בטאן". במשך שלוש שנים, מ-1942 ועד 1945, בזזה יפן מהאיים הפיליפיניים כל מה שאפשר לקחת, בעוד קציניה מתעללים באוכלוסיה המקומית, סוטרים, שודדים ומכים אזרחים פיליפינים כאוות נפשם. המשטרה החשאית הידועה לשמצה, קמפיי-טאי, עצרה כל מי שנחשד בהתנגדות לדיקטטורה הקיסרית, והעצורים היו נתונים לעינויי תופת מעוררי פלצות. הטרגדיה הגדולה מכולן התרחשה דווקא בפברואר 1945, כאשר הכיבוש היה לקראת סופו: היפנים טבחו מאה אלף תושבים פיליפינים, ולמרבה האירוניה, דווקא תחת פיקודו של ימשיטה טומויוקי, גנרל יפני שהורה שלא לפגוע באוכלוסיה האזרחית.

מלון מנילה המפואר ייצג בעיני רבים את ההדר של העיר לפני הכיבוש היפני. גנרל דגלאס מקארתור, המפקד האמריקאי בפיליפינים דאז, גר בפנטהאוז בקומה העליונה

בראשית 1946, חודשים ספורים לאחר תום המלחמה, הוצא אותו גנרל להורג בידי המשחררים האמריקאים בעוון פשעים שלא ידע עליהם כלל, וספק אם היה מסוגל למנוע. כפי שנראה בהמשך, גזר הדין של ימשיטה, שאושר בידי בית המשפט העליון בוושינגטון, לא רק שיקף דוקטרינה משפטית בעייתית מאד, אלא גם עיוות את החוק הבינלאומי למשך עשורים רבים ועד היום. בפוסט הנוכחי, ננסה לבחון את גורמי העומק מאחורי פשעי המלחמה היפניים. בשבוע שלאחריו נדבר על טבח מנילה, מהגרועים במלחמה כולה, ולבסוף נתעמק במשפט פשעי המלחמה של ימשיטה והשלכותיו הבעייתיות.

פשעי המלחמה היפניים במזרח אסיה ובאיי האוקיאנוס השקט לא היו רק פרי מעלליו הרעים של מפקד כזה או אחר, אלא נבעו מגורמים מערכתיים. היו כאלו שייחסו חלק מהם לתרבות היפנית, לקוד הסמוראי של הבושידו או לסיבות מהותניות אחרות, אבל אמירות מסוג זה מבטאות לכל היותר אמת חלקית. לפני פרוץ מלחמת סין-יפן השנייה (1937), הצבא היפני לא היה אכזרי יותר מצבאות קולוניאליים אחרים. למעשה, קצינים בריטים שהכירו את הצבא הקיסרי בשנות העשרים והשלושים, היו בטוחים שעמיתיהם לשעבר יעניקו לשבויים מערביים (לפחות) יחס מכובד ואנושי כפי שעשו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן. הם התאכזבו מרות מפרץ האכזריות החייתית של הצבא היפני אחרי פרל הרבור, שנגרם משילוב של תהליכים ארוכי טווח, תנאים אובייקטיביים ורצחנותם של מפקדים ספציפיים.

ההידרדרות התחילה כבר בשנות העשרים. חוקרים כמו רותם קובנר סבורים שראשיתה במחשבת המלחמה הטוטלית שהחלה לחלחל לקצונה היפנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. משקיפים יפנים שצפו במלחמה הגדולה ממדינות אירופה השונות, ביניהם גנרלים שעתידים למלא תפקידי פיקוד בכירים במלחמת העולם השנייה, הסיקו שגרמניה הפסידה במלחמה מפני שאורך הנשימה שלה לא היה ממושך דיו. בדומה למשקיפים צבאיים ממדינות רבות אחרות, היפנים גרסו כי המלחמה העתידית תהיה טוטלית, במובן שתגייס את מלוא המשאבים האנושיים, החומריים והכלכליים של כל המדינות. המדינה שתגייס את מלוא משאביה באופן היעיל ביותר – תעמוד על רגליה בסוף הקרבות. מסקנה זו לא היתה ייחודית ליפן, אולם התלוותה אליה תובנה נוספת: היפנים, שמשאביהם מוגבלים ואורך הנשימה שלהם קצר, לא יכולים להרשות לחייליהם להיכנע בהמוניהם וליפול בשבי, ובכך לבזבז כוח אדם יקר. כדי למצות את המשאבים האנושיים הקיימים, עדיף שחיילים יילחמו עד הכדור האחרון וימותו בקרב. מסיבה זו, הסיקו המתכננים היפנים כי עליהם להתייחס באכזריות תהומית לשבויים של האויב, כדי שהאויב יתייחס בצורה דומה לשבוייהם שלהם ובכך ירתיע את האחרונים מכניעה.

חיילים אמריקאים נושאים את חבריהם הפצועים במהלך מצעד המוות של בטאן, 1942. לימים, הפך מצעד המוות לדוגמא ידועה להתעללות הצבא היפני בשבויי מלחמה.

לאחר פרל הרבור, ההיגיון האכזרי הזה חבר לתהליכים ותנאים אובייקטייבים ששררו במזרח אסיה במלחמת העולם השנייה. הצבא היפני תמיד היה חלש במודיעין ובלוגיסטיקה, והעדיף לרכז את כוח האדם האיכותי שלו ביחידות קרביות. כאשר האימפריה היפנית התרחבה דרמטית בחודשים הראשונים של המלחמה, היפנים מצאו את עצמם שולטים על אוכלוסיות עצומות של מקומיים, מערביים ושבויי מלחמה, בלא תכנון בסיסי כיצד לנהל, להאכיל ולהלביש אותן. הלוגיסטיקה השבורה של הצבא היפני גרמה לכך שאפילו חייליו היו נתונים בתת תזונה מתמדת, קל וחומר שבויים ואזרחים של האויב, והרצון לנצח בכל מחיר הוביל את מנהיגי יפן לשאוב כל לשד מהארצות הכבושות למען מאמץ המלחמה הטוטלית. המצב החמיר בשנים האחרונות של המלחמה, כאשר בעלות הברית תקפו את יפן בנקודת התורפה שלה, קווי התובלה הימיים, וריסקו את נתיבי האספקה לאיי הבית וחלקיה השונים של האימפריה. בכדי להעמיד קווי הגנה ראויים, היפנים היו חייבים לבנות תשתיות, מסילות רכבת ושדות תעופה בג'ונגלים שורצי מלריה ואזורים בעייתיים אחרים (למשל מסילת הרכבת הידועה לשמצה בין תאילנד ובורמה) והיה הגיוני להעסיק לשם כך שבויי מלחמה בתנאי עבדות.

לתמהיל ההרסני הזה הצטרפו גורמים נוספים: הבנה שיש להשפיל את האירופים והאמריקאים, שליטיה הקולוניאליים לשעבר של אסיה, ואת כל מי שמתנגד ליפן, אידיאולוגיה מעוורת עיניים שתפסה את מלחמתה של האימפריה כהתגלמות הצדק המוחלט, לוחמת מתמדת נגד גרילה, מהסוג שגורם לברוטליציה בכל צבא כמעט, ותסכול של חיילים שעברו התעללות פיזית מתמדת בידי מפקדיהם וששו להעביר את האלימות לקורבנות חסרי ישע.

התוצאה של כל אלו, ביחד ולחוד, היתה קטלנית: התעללות והרעבה של שבויי מלחמה, מעשי טבח המוניים באוכלוסיה הסינית, המלאית והפיליפינית, ואפילו ניסויים רפואיים באסירים. עם זאת, אורגיית הטבח ההמוני שהתרחשה במנילה היתה חריגה אפילו בתמונה המזוויעה הזאת. חיילי הצי היפני חיסלו בשיטתיות עשרות אלפים מתושבי העיר, גברים, נשים וילדים, ללא כל סיבה ותירוץ צבאי, בעינויים סדיסטיים ומחרידים, שכונה אחר שכונה, רובע אחר רובע, בכנסיות, אוניברסיטאות ובתי חולים. זמן קצר לאחר מכן, כשהאמריקאים פלשו למנילה, נלחמו אותם רוצחים ומתו כמעט כולם, מלבד עשרות בודדות. העובדה שכמעט איש מהפושעים לא נותר בחיים הפכה את החקירה למסובכת במיוחד, מחזה זוועה שהיה קשה לרדת לעומקו. מה עמד באמת מאחורי טבח מנילה, והאם התבצע בהתאם לפקודות או בניגוד להן? התשובה מורכבת יותר מאשר נדמה.

המשך יבוא

%d בלוגרים אהבו את זה: