קטגוריה: ינשוף היסטורי

שורשי התסכול הפולני: מאחורי החוק השנוי במחלוקת

על שורשי התסכול מאחורי החוק הפולני השנוי במחלוקת. האם הישראלים מפספסים משהו?

Image result for Polish prime minister Munich

ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי בועידת הביטחון במינכן, השבוע

ב-5 באוגוסט 1944, יומו החמישי של המרד הפולני הגדול נגד הכיבוש הנאצי, התנהל אחד ממבצעי הצלת היהודים הנועזים והנשכחים של מלחמת העולם השנייה. יחידה של המחתרת הפולנית פרצה למחנה הריכוז גיישובקה, ולוחמיה ירו בשומרים הנאצים ושילחו 384 אסירים יהודים לחופשי. מעטים בישראל שמעו על המבצע הזה, או על כך שהמחתרת הפולנית הפעילה את אחד מארגוני ההצלה היעילים ביותר באירופה הכבושה. במקום זאת, ישראלים רבים רואים את הפולנים כבעלי ברית של הנאצים ושותפים מלאים להשמדת היהודים, כאלו ש"יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם", כדברי ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הפער הזה בין התדמית למציאות, בישראל ובמדינות המערב, עומד בשורשי התסכול הפולני, שהוליד את החוק השנוי במחלוקת להגנת כבוד המדינה.

אסירות יהודיות ומשחררים פולנים – גיישובקה, אוגוסט 1944

החוק שעבר בפרלמנט הפולני עורר סערה מוצדקת של זעם בישראל, ארצות הברית והעולם היהודי. אכן, מדובר בחוק רע ומזיק, שלשונו העמומה עלולה להוביל להשתקה ולסילוף ההיסטוריה. ממשלת פולין רוצה לספר לנו סיפור אמיתי על גבורתם של אזרחיה בתקופת השואה, אך גם היתה מעדיפה שנשכח הרבה מאד אמיתות לא נוחות. פולנים רבים סייעו למכונת ההשמדה הנאצית, בין אם כמלשינים מקצועיים או כחברי קבוצות משתפי פעולה כמשטרה הכחולה או מכבי האש. יהודים רבים שהסתתרו ב"צד הארי" של הגטו הוסגרו למוות על ידי פולנים, ואפילו יחידות מסויימות של פרטיזנים ולוחמי מחתרת השתתפו ברצח יהודים. במקומות מסויימים, כמו העיירה ידוובנה, מקומיים רצחו את שכניהם היהודים ללא כפייה נאצית, ולכך יש להוסיף את היחס המחפיר (ולעיתים גם האלים והרצחני) שזכו לו פליטי השואה אחרי תום הקרבות.

Image result for ‫יצחק שמיר שואה‬‎

טען שהפולנים "יונקים את האנטישמיות עם חלב אמם" – ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר

אך בניגוד לכותרות שהתפרסמו בחלק מהעיתונים, התקנות החדשות אינן אוסרות לדבר על חלקם של פולנים בשואה או על שיתוף פעולה של אזרחים פולנים עם שלטון הכיבוש הנאצי, וממילא אינן חלות על אמנים ואנשי אקדמיה. הן כן אוסרות להשתמש בביטוי המופרך "מחנות השמדה פולניים" שקנה לו אחיזה במקומותינו. מישהו צריך לספר לח"כ יאיר לפיד, שמחנות ההשמדה שהוקמו על אדמת פולין לא היו פולניים בשום צורה. הגרמנים לא ביקשו את רשותם של הפולנים כדי להקים תעשיית מוות על אדמתם. הפולנים גם לא סיפקו שומרים חמושים למחנות. אלו היו בדרך כלל גרמנים, אוקראינים או אזרחי המדינות הבלטיות. החוק החדש גם אוסר להאשים את העם, האומה או המדינה הפולנית בפשעי הנאצים. אבל האם באמת ניתן להאשים את "הפולנים" באופן קולקטיבי?

המדינה הפולנית לא היתה קיימת בתקופת הכיבוש הנאצי. בניגוד למדינות אחרות כהולנד וצרפת, בפולין לא היתה ממשלת משתפי פעולה. העם הפולני לא "עמד מן הצד", אלא היה נתון לרדיפות קשות, מעשי טבח המוניים, הרעבה מכוונת ופעולות השמדה. הנאצים רצחו באופן מאורגן את בני המעמד העליון בפולין עוד בשלבים הראשונים של הכיבוש, ותכננו להשמיד עוד רבים. שלושה מיליון פולנים נרצחו במהלך המלחמה, או מתו כתוצאה ממדיניות הכיבוש הנאצי. ובכל זאת, המחתרת הפולנית, מהגדולות, החזקות והמשמעותיות ביותר באירופה, הוסיפה להילחם בנאצים עד למרד וורשה של אוגוסט 1944. הפולנים עמדו מול מכונת המלחמה הגרמנית במשך חודשיים תמימים, עד שקרסו בהיעדר עזרה ותמיכה מבחוץ.

Image result for AK soldiers Warsaw uprising

קרסו בהיעדר תמיכה מבחוץ – לוחמות AK במרד וורשה

אם היה מישהו שייצג את העם הפולני והמדינה הפולנית בזמן המלחמה, הרי זו הממשלה הגולה בלונדון והמחתרת הפולנית המאורגנת, ארמיה קראיובה. חברי ממשלה זו היו מבין הראשונים שחשפו את תוכנית ההשמדה הנאצית וזעקו להתערבות בינלאומית. ז'גוטה, ארגון הצלת היהודים שהיה כפוף לממשלה הגולה, חילץ מאות רבות של יהודים מהגטאות והמחנות, והפעיל רשת של בתי מסתור במנזרים ודירות פרטיות. יש לזכור שבפולין, העונש על הצלת יהודים היה מוות אכזרי למציל ולכל משפחתו, ואילו מלשינים תוגמלו ביד רחבה. ובכל זאת, פולנים רבים השתתפו וסייעו במאמצי הצלת יהודים. כדי להסגיר משפחה יהודית היה די במלשין אחד. לעומת זאת, כדי להציל אפילו יהודי אחד, היה צורך בשיתוף פעולה של פולנים רבים. פעולות ההצלה עירבו מאות ואלפי פולנים מן השורה כמצילים, שליחים, נותני מחסה, זייפני מסמכים, מומחים שעבדו על סיפורי כיסוי ועדים שהעידו שקר תוך סיכון חייהם. רבים עוד יותר ידעו ולא הסגירו.

היסטוריונים וחוקרים סבורים שהמחתרת הפולנית לא עשתה די על מנת להציל יהודים או לעזור להתנגדות היהודית בגטאות. יש משהו בטענות הללו. אנטישמיות היתה נפוצה גם בארמיה קראיובה, ופעולות ההצלה לא היו תמיד בראש מעייניה. במשך זמן רב, סירבו מפקדי המחתרת לסייע למרד היהודי בגטו וורשה, בטענה שהיהודים לא יודעים להילחם והנשק שיינתן להם ייפול מיד בידי הגרמנים. בכל זאת, ארמיה קראיובה העניקה סיוע קרבי למורדי גטו וורשה. במהלך המרד, ניסו חוליות של המחתרת הפולנית, בפיקודו של סרן יוזף פצ'ני, סגנו של מפקד AK ורשה, לפרוץ את חומות הגטו כדי לסייע ליהודים להימלט. הניסיונות הללו נכשלו. משמעותי יותר היה מבצע החילוץ בגיישובקה, שהוזכר לעיל. המחתרת סייעה ליהודים גם בדרך אחרת, לא פחות חשובה: גזרי דין מוות למלשינים ומסגירי יהודים מהציבור הפולני, אם כי אלו בוצעו רק בשלב מאוחר יחסית, החל מקיץ 1943.

File:Gesiowka.jpg

אסירים יהודים מגיישובקה ומשחרריהם מארמיה קראיובה

החוק הפולני נולד מתוך תסכול על תדמית היסטורית שגויה ומסולפת, לפיה הפולנים היו אומה של רוצחים ששיתפה פעולה עם הנאצים. בצדק אמרו נציגי שגרירות וורשה, כי יש לחנך פוליטיקאים בורים כיאיר לפיד, שסבורים כי אושוויץ היה "מחנה השמדה פולני". עם זאת, תיקון העוול ההיסטורי לא יכול להתבצע על ידי חוקי השתקה. יש לחשוף את האמת על הרקורד המורכב של העם הפולני בתקופת השואה, על חלקיו המפוארים והמחפירים, האורות והצללים שבו.

ועוד הערה על האירועים האחרונים:

העימות האחרון בין ישראל לפולין הגיע לעוד אחד משיאיו המיותרים בועידת הביטחון במינכן, כאשר העיתונאי וההיסטוריון ד"ר רונן ברגמן התעמת עם ראש ממשלת פולין מתיאוש מורביצקי. בתשובה לשאלתו של ברגמן, האם החוק הפולני החדש אוסר עליו לספר על רצח משפחתו בידי משתפי פעולה פולנים, ענה מורביצקי שהוא לא אוסר זאת. מבין הפולנים היו אכן משתפי פעולה, אך היו כאלו גם מבין היהודים, הרוסים והאוקראינים. מבחינה היסטורית, ראש ממשלת פולין צדק: אכן יהודים רבים שיתפו פעולה ברצח אחיהם, בין אם מכורח ובין אם מאופורטוניזם, חמדנות או רמייה עצמית. למעשה, חלק ממשתפי הפעולה היהודים היו כה אכזריים, עד שהענשתם היתה עניין חשוב בסדר היום הישראלי בשנים שאחרי השואה. בביוגרפיה החדשה שכתב על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, טוען ההיסטוריון תום שגב ש"החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם" נחקק ב-1950 בדיוק כדי לטפל במשתפי פעולה יהודים כאלה. אף אחד בישראל לא חלם באותה תקופה על לכידת אייכמן, ו"עוזרים" לא יהודים של הנאצים היו רחוקים אז מהישג ידה של מערכת המשפט הישראלית. ראש ממשלת פולין טעה כמובן בהקשר הרחב יותר: מצבם של היהודים, כעם שנידון כולו לכלייה, היה גרוע בהרבה משל הפולנים, ומרחב התמרון שלהם קטן לאין ערוך, אולם בעובדות הפשוטות – צדק.

דבר זה כמובן לא הפריע לפוליטיקאים ישראלים לשחרר הצהרות שבינן לבין האמת ההיסטורית יש מרחק גדול מאד. ח"כ ציפי לבני, אישה משכילה ואינטליגנטית, כשלה בלשונה כאשר אמרה שהפולנים לא היו קורבנות אלא "שותפים פעילים ברצח". אם כי אכן היו פולנים רבים שהשתתפו באופן פעיל ברצח, ההכחשה של הקורבן העצום שהקריבה פולין במאבק בהיטלר אינה ראוייה – בוודאי לא לשרת חוץ ישראלית לשעבר שאמורה להכיר את ההיסטוריה טוב יותר. קולות שפויים ומאוזנים יותר, כמו זה של שר הביטחון לשעבר משה ארנס שחקר בעצמו את תולדות השואה בפולין, נדחקים למרבה הצער הצידה. ובמקביל, האווירה הציבורית האנטי-פולנית בישראל מעודדת כל פוליטיקאי להצטרף למהומה, ולעזאזל העובדות.

 

 

טיפת דיו רעילה: האסטרטגיה הקטלנית של פקיסטן

אל קאעדה, ארגון הטרור שהפיל את מגדלי התאומים והצמיח מתוכו את דאע"ש, התחיל במחנה אימונים קטן באפגניסטן. כפי שכתבנו בפוסט הקודם, הפיכה צבאית שהתרחשה במדינת ההרים הקטנה ב-1978, יצרה מכתב שרשרת של מוות: סדרה של החלטות שגויות ואסונות שהעצימו זה את זה עד לפיגועי 11 בספטמבר. הפוסט הנוכחי עוסק בחזון העוועים הפקיסטני שסייע לצמיחת הג'יהאד הגלובלי.

ינשוף צבאי-אסטרטגי מכיר לכם את חמיד גול – אחד מההוגים הצבאיים ההרסניים ביותר במאה ה-20 המאוחרת.

Image result for Afghan road

"עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר"

גנרל אסאד דוראני – מפקד שירות הביון הפקיסטני, ISI

בינשוף הקודם, דיברנו על מלחמת אפגניסטן ההרסנית, ועל האופן שבו נפתחה בשל סדרה של החלטות רגעיות ומקריות. הפעם, ננסה להעמיק לתוך הגורמים ארוכי הטווח שהזינו את אותו האסון. מאחוריהם עומדים שורה של מקבלי החלטות בוושינגטון, מוסקבה, ריאד ואיסלמאבאד, שכל אחד מהם ניסה לפעול למען האינטרסים שלו כפי שראה אותם. התוצאה היתה הצטלבות של תהליכים, תאונת שרשרת שהזיקה בסופו של דבר לכל הצדדים גם יחד. אי אפשר להבין את מפלצת הטרור הבינלאומי של אל קאעדה ודאע"ש, בלי להתבונן על אותם אירועים רחוקים. הפעם, נתמקד בחלקם של הפקיסטנים, ונכיר את אחד החזונות האסטרטגיים ההרסניים ביותר במאה העשרים המאוחרת: השאיפה הפקיסטנית ל"עומק אסטרטגי" באפגניסטן. מאחוריה עמדו שני אנשים, שהיו אסלאמיסטים ולאומנים בעת ובעונה אחת: הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, וקצין המודיעין חמיד גול. השניים הללו ביחד, וכל אחד לחוד, היו מהארכיטקטים המרכזיים של אסון הג'יהאד הגלובלי שמרעיל את העולם עד ימינו. מהחזון שלהם, ושברו הנורא, אפשר ללמוד לקחים חשובים על מגבלות האסטרטגיה והתכנון הפוליטי באופן כללי.

פקיסטן נוצרה, עוד מראשיתה, כמדינה שנועדה להעניק בית לאומי למיעוט המוסלמי בתת היבשת ההודית, כדי להגן עליו מהרוב ההינדי. גם אם חלק משליטיה הראשונים, כמו המייסד מוחמד עלי ג'ינה והדיקטטור הצבאי איוב חאן, היו חילונים באופן אישי, הזהות הדתית נטמעה היטב ב-DNA הלאומי שלה. כמו בישראל, הדת בפקיסטן היתה לא רק הלכתית אלא גם לאומית. לכן, המדינה היתה חשופה להדתה קיצונית. היה קל לזהות את האינטרס האסלאמי עם האינטרס של המדינה, דבר שהשתקף גם בסכסוך ארוך השנים על קשמיר. גישה זו הגיעה לשיא תחת שרביטו של הדיקטטור הצבאי מוחמד זיה אול-חאק, ששלט בפקיסטן מ-1978 ועד 1988. חאק, אדם אדוק בדתו, שנהג לדבריו "להתפלל, כשחברי הקצינים היו עסוקים בשתייה ובהימורים", פתח בתוכנית לאסלאמיזציה מזורזת של המדינה והצבא, חוקק חוקים דתיים, ומינה חברים במפלגות אסלאמיות לעמדות מפתח בפיקוד הבכיר, במודיעין הצבאי ובשירות החשאי.

Image result for Zia ul haq

מוחמד זיה אול-חאק – הדיקטטור של פקיסטן, 1978-1988

אחד החשובים שבקצינים הללו היה גנרל חמיד גול, שעמד בראש שירות הביון הפקיסטני, ה-ISI (המודיעין הבין-זרועי), בתקופה הקריטית שבין 1987 ל-1989, והוסיף לנהל באופן לא רשמי את המדיניות האפגנית של פקיסטן מספר שנים לאחר מכן. גול ניסח בלשון אסטרטגית את החזון הגיאו-פוליטי של מוחמד זיה אול-חאק: פקיסטן, אפגניסטן ואיראן חייבות לחבור זו לזו, ולהקים גוש פאן-אסלאמסיטי אנטי-מערבי, שמאוחר יותר יצטרפו אליו גם טורקיה והרפובליקות המוסלמיות של ברית המועצות במרכז אסיה. כך, תוכל פקיסטן להפוך למעצמה המובילה בעולם האסלאמי, ולרתום את כוחה החדש לפתרון צבאי של הסכסוך מול הודו בקשמיר. שימו לב, שלא מדובר כאן בחזון דתי קיצוני גרידא, כמו הפנטזיה של אל קאעדה (ואחריה דאע"ש) להקים חליפות אסלאמית עולמית, אלא בחזון לאומני פקיסטני. מפתה לראות בו ריאל-פוליטיק ציני, מדיניות מעצמתית דורסנית שראתה במוסלמים של אפגניסטן אך ורק כלי להגשמת שאיפות טריטוריאליות ופוליטיות. אולם משום שבפקיסטן לאומיות ודת היו כרוכות זו בזו בלי הפרד, החזון הזה השתלב באופן טבעי ברגשות דתיים כנים של חלק גדול מהמעורבים. גול וחבריו זיהו את האינטרס של האסלאם עם האינטרס של פקיסטן. בדרך, האפגנים היו שטיח שאפשר לדרוך עליו. אפגניסטן, טענו גול וזיה-אול חאק, היא ה"עומק האסטרטגי" של פקיסטן בדרום אסיה.

המדיניות של גול, שהמשיכה גם לאחר מותו של זיה אול-חאק בתאונת מטוס, היתה להשתמש בפלישה הסובייטית לאפגניסטן כתירוץ לאמן ולחמש כוחות מוג'אהידין פרו-פקיסטנים, ובסופו של דבר לסייע להם להשתלט על המדינה. כפי שהבהרנו בפוסט הקודם, האמריקאים מילאו חלק מרכזי במדיניות הזאת. קובעי המדיניות של ממשלי רייגן ובוש היו ממוקדים עדיין במלחמה הקרה, ורצו לגרש את הקומוניסטים מאפגניסטן. לפיכך, החליטו האמריקאים, במימון ובסיוע סעודי, לחמש ולטפח את מורדי המוג'האידין. אולם מפני שהפקיסטנים (ולמעשה, גול וה-ISI) היו אלו שחילקו את הכסף והנשק בשטח, הסיוע האמריקאי זרם אך ורק למפקדים הקיצוניים ביותר, כמו גולבודין חקמאטייר, עבדול ראסול סאייף או אוסמאה בן לאדן. מפקדים פרו-מערביים יחסית, כמו אחמד שאה מסעוד, לא קיבלו כמעט דבר.  כך, שימשו האמריקאים ככלי בחזון האסטרטגי של חמיד גול. ה-ISI, ה-CIA והסעודים הזינו את דרקון הטרור הבינלאומי שעדיין מנגע את העולם במאה ה-21.

Image result for Hamid Gul

גנרל חמיד גול

גם כשפקיסטן רצתה לשנות מדיניות, בדרך כלל בגלל שילוב של התפתחויות פנימיות ולחץ בינלאומי, הדבר התגלה כקשה לביצוע. בנזיר בוטו, האישה הראשונה ששלטה בפקיסטן ובתו של ראש הממשלה שהודח על ידי זיה אול חאק, היתה זו שרבים במערב תלו בה את תקוותיהם. בפועל, בתקופתה של בוטו ה-ISI הגביר את מאמציו לסייע למתנדבי אל-קאעדה, לאנשיו של גולבודין חקמטאייר וליתר הגורמים הקיצוניים בפקיסטן, כדי ליצור "בלוק אסלאמי" בהתאם לחזונו האסטרטגי של גול.

בראשית כהונתה, בוטו עשתה מאמצים מסויימים להטות את כיוון הספינה. היא ניצלה את סמכותה כראש ממשלה, ופיטרה את גול, האדם שנתפס בעיניה, די בצדק, כראש הנחש. במקומו, היא מינתה את אחד מנאמניה, גנרל שמס אור-רחמן קאלו. אולם הרמטכ"ל מירזה אסלאם בג,  תומך מושבע בחזונו של זיה אול חאק, מינה את גול למפקד גיס ו"יועץ מיוחד" לעניינים אפגניים. התוצאה היתה פארסה. השליח האמריקאי המיוחד, פיטר טומסן, נפגש תדירות באיסלמאד עם בוטו, שר החוץ שלה, ומפקד ה-ISI, ואלו הבטיחו להם שפקיסטן תפסיק לנתב את הסיוע האמריקאי לגורמים הקיצוניים ביותר. אולם בפועל, קציני ה-ISI בשטח התעלמו מפקודותיו של קאלו, והמשיכו לסייע לחקמטאייר, בן לאדן ואנשיהם. אנשי ה-CIA, שתמכו בעמיתיהם מה-ISI, עבדו קשה כדי להכשיל כל ניסיון של מחלקת המדינה בוושינגטון להפסיק את הסיוע החמוש והקטלני.

Image result for Benazir bhutto

ניסתה לרסן את השירות החשאי, אך נכשלה – ראש ממשלת פקיסטן בנזיר בוטו

תקווה חדשה לשינוי אסטרטגי באליטה הפקיסטנית התעוררה בראשית 1992, כאשר הרמטכ"ל החדש אסיף נוואז ג'נג'ואה, בוגר האקדמיה הצבאית הבריטית סנדהרסט, הצהיר על ניתוק הצבא מהפוליטיקה, וביטול האסטרטגיה העצמאית של ה-ISI בפקיסטן. הרמטכ"ל נוואז העביר את אסאד דוראני, יורשו וממשיך דרכו של גול, לתפקיד שולי יחסית, ופיטר רבים מאנשי השטח של ה-ISI שיישמו את מדיניות התמיכה במוג'אהידין הקיצוניים בשטח. לרגע, נראה היה שפני היאנוס של פקיסטן מתאחדות למדיניות קוהרנטית ברורה. במשך שנים רבות, ההצהרות של המתונים במשרד החוץ באסלמאבאד היו קליפה ריקה, שכיסתה על מדיניות עצמאית של ה-ISI. בסוף 1991 וראשית 1992. נראה שהרמטכ"ל החדש נחוש להפוך את ההצהרות הריקות למציאות. השליח המיוחד האמריקאי, פיטר טומסן, קיווה שה-CIA יתיישר מאחורי המדיניות החדשה של ה-ISI, וכך יהיה ניתן לאחד ולסדר גם את המדיניות האמריקאית בשטח.

אולם בצבא, קצינים אסלאמיסטים רבים תיעבו את המדיניות החדשה של נוואז ג'נג'ואה וניסו לחתור נגדה. גרוע מכל, ראש הממשלה נוואז שריף הטיל עליה ווטו, וניווט את פקיסטן חזרה למורשת ההרסנית של גול. הוא עקף את הרמטכ"ל ומינה קצין אסלאמיסט למפקד החדש של ה-ISI. בשנות השמונים המאוחרות, כשבנזיר בוטו ניסתה למנות ראש ISI נאמן לה במטרה לשנות את מדיניות ה"עומק האסטרטגי", הגנרלים בג וגול עקפו אותה והתעלמו מהוראותיה. כעת, הרמטכ"ל נוואז ג'נג'ואה ציית בנאמנות להוראותיו של ראש הממשלה שריף.

Image result for Asif Nawaz

ניסה לשנות מדיניות: הרמטכ"ל הפקיסטני נוואז אסיף ג'נג'ואה

המדיניות האסלאמיסטית והתוכנית הגיאו-פוליטית של ה"עומק האסטרטגי" היו טבועות כה חזק ב-DNA הצבאי, הפוליטי והלאומי של פקיסטן, עד שהם הפכו לנחלתה של אליטה שלמה. לכן, היה קשה לגורם יחיד כלשהו, חזק ככל שיהיה, לבטל אותה. כדי לשנות את הכיוון של הספינה, היה צורך לכל הפחות בהסכמה בו זמנית של שלושת האנשים החזקים באמת בפקיסטן: ראש הממשלה, הרמטכ"ל ומפקד ה-ISI. אם אפילו אחד מהשלושה תמך במדיניות האסלאמיסטית, הוא היה יכול להיעזר בממסד הצבאי, הפוליטי והאזרחי, בציבור הדתי והשמרני ובלאומנים פקיסטנים אנטי-מערביים בכל רמות הממשל כדי להכניע את השניים האחרים. מפקדי ISI ורמטכ"לים יכלו להפיל ראשי ממשלה בהפיכות צבאיות ובהתנקשויות. ראשי ממשלה יכלו לנצל את האנרגיה הדתית של חלקים גדולים בציבור נגד מפקדים צבאיים, אם אלו ניסו לפנות לכיוון ליברלי ופרו-מערבי יותר. האסלאמיזם האסטרטגי של גול היה כמו טיפת דיו רעילה: מספיק שהוא ניגע את אחד משלושת האנשים החזקים בממסד, כדי להכתים ולהרעיל את כל היתר.

את התוצאה כולנו מכירים: לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי האפגני ב-1992, הפקיסטנים סייעו לפלגים הקיצוניים ביותר של המוג'איהדין לתפוס את השלטון. הם נתנו חסות ותמיכה למשטר הטליבאן, ומאוחר יותר גם לאל קאעדה. אולם כפי שכותב פיטר טומסן בצדק, חזונו האסטרטגי של חמיד גול התפוצץ גם לפקיסטן בפרצוף. אם יש משהו שאפשר ללמוד ממלחמות אפגניסטן מהמאה ה-19 ועד ימינו, זה הכלל הבא: מעצמות זרות אינן מסוגלות להשליט את האפגנים החביבים עליהן בקאבול ולקוות לתמרן את המדינה דרכם. מעבר לעובדה שהשלטון המרכזי בקאבול מעולם לא שלט לחלוטין במדינה כולה, מעורבות של מעצמה זרה אחת בעניינים אפגניים כמעט תמיד תמשוך מעצמות זרות אחרות לתמוך ביריביה. אם פקיסטן היתה עוזבת את אפגניסטן לנפשה ב-1992, במקביל להפסקת המעורבות הרוסית ודעיכת המעורבות האמריקאית, מדינת ההרים הדרום-אסייאתית היתה נותרת פינה שכוחת אל של לחימה שבטית בקנה מידה קטן, ואולי אפילו היתה חוזרת לסדר המסורתי הרופף אך יציב שאפיין אותה בתקופת המלוכה של זאהיר שאה. במקום זאת, התמיכה הפקיסטנית בטליבאן והבסיסים של אל קאעדה במדינה הוציאו מתוכם את פיגועי 11 בספטמבר, ומשכו פעם נוספת מעורבות אמריקאית ובינלאומית לאפגניסטן. המלחמה נמשכת עד ימינו.

Image result for 9.11

גרוע מזה, בניגוד לחזונו של חמיד גול, שהוסיף לתמוך בקול גדול בטרוריסטים בינלאומיים ובפיגועים נגד המערב עד מותו בשנת 2015, אפגניסטן לא הפכה להיות "עומק אסטרטגי" פקיסטני משום סוג שהוא. מפלצת הטרור שפקיסטן יצרה, במימון ובסיוע סעודי, פנתה נגד פקיסטן וערב הסעודית כאחד. ה-ISI עדיין מממן טרוריסטים באפגניסטן ובקשמיר כדי להפנות אותם נגד הודו וארצות הברית, אבל הקיצונים האסלאמים בפקיסטן פנו גם נגד המשטר באסלמאבאד. ה"טליבאן הפקיסטני" ערער את היציבות בפקיסטן, וביצע שורה של פיגועים רצחניים במדינה, לרבות טבח באחת הפנימיות היוקרתיות של הצבא הפקיסטני.

מעבר לנסיבות הספציפיות של דרום אסיה, חזון העוועים של חמיד גול, אולי אחד מההוגים האסטרטגיים ההרסניים ביותר בסוף המאה ה-20, מעלה הרהורים נוגים באשר לסכנות הגיאו-אסטרטגיה באופן כללי. מאד קל לתכנן תוכניות מרחיקות לכת, לחשב אינטרסים ולהזיז עמים ומדינות על לוח גלובלי כאילו היו כלי שחמט. אבל בפועל, מדובר בבני אדם, עם אינטרסים סבוכים, רגשות ושנאות. מעצמה זרה שנכנסת למדינה מפולגת כמו אפגניסטן, לעולם לא תוכל לתמרן את סבך הסיעות השונות לטובתה, בלי שיתערבו מעצמות נוספות וינסו לעשות את אותו הדבר עצמו. לעולם אינך יכול לדעת אילו אירועים לא צפויים ישבשו את תוכניותיך, ומתי בני הברית שלך יפנו נגדך. והדבר נכון על אחת כמה וכמה, כשאתה עובד עם קיצוניים דתיים שמתעבים אותך באופן עקרוני. אפגניסטן לועגת, ולעגה תמיד, להוגים אסטרטגיים שהביטו בכוכבים ממעל, אבל נפלו בבורות שנכרו מתחת לאפם. כפי שאמר גנרל אסאד דוראני, יורשו של חמיד גול, ברגע של גילוי לב: "עם האפגנים, כולם מפסידים בסופו של דבר."

 

 

הפיכה נשכחת באפגניסטן: היום ששינה את ההיסטוריה העולמית?

בבוקר סוער אחד, באפריל 1978, הפילו קצינים קומוניסטים את משטרו של נשיא אפגניסטן בהפיכה צבאית. היום הנשכח ההוא פתח מכתב שרשרת של מוות, שאדיו הרעילים מרחפים בחלל האוויר עד זמננו. הם מהדהדים בין חורבות מגדלי התאומים, בדם הנרצחים הרבים של אל קאעדה, דאע"ש ואינספור חקייניהם, בפלישה האמריקאית לעיראק ובכאוס האינסופי שזו יצרה במזרח התיכון ומעבר לו. האם התוצאה הזאת היתה בלתי נמנעת? נשיא אפגניסטן היה יכול למחוץ את ההפיכה, אולם אויביו פעלו נכון, בעוד הוא עשה את כל הטעויות האפשריות. ואם היה פועל אחרת, מה אז? ינשוף היסטורי חוזר לאותו יום נשכח, ותוהה עד כמה אירועים קטנים יכולים לשנות את מהלך ההיסטוריה. 

Image result for 1978 coup afghanistan

בשנת 1978, אפגניסטן לא היתה עדיין הארץ החרבה, מוכת המלחמות והטרור שאנחנו מכירים היום. הרפובליקה הדרום אסייאתית היתה אמנם מדינה מוסלמית מסורתית, שבטית וענייה, אבל לא קיצונית או קנאית. האסלאם הפופולרי בה היה בעיקר מהזרמים הסופיים, המיסטיים והרכים יותר. תיירים שביקרו בה באותה העת זכרו אותה כמדינה של אנשים מכניסי אורחים ומסבירי פנים, שלא היססו להציע נאן, כוס תה או חפיסת חשיש משובח למבקרים תמורת מחיר שווה לכל נפש. מסיבה זו בדיוק, קאבול הפכה לתחנת חובה בטיולי ההיפים האמריקאים של שנות השישים והשבעים. תיירים חובבי רוחניות מהמערב עברו באפגניסטאן בדרך להודו, קנו מזכרות ברחוב התרנגולות בקאבול, עישנו גראס ושתו אינספור כוסות של צ'אי אפגני חזק. אם היו הרפתקנים יותר, יצאו גם למרחבים ואזורי הכפר, טיילו בהרים המושלגים, ביקרו במסגד עוצר הנשימה במזאר א-שריף או הביטו בהערצה בפסלי הבודהה המונומנטליים בבמיאן. גם מבחינת מעמד האישה, אפגניסטן השתפרה בהדרגה, ובקצב שלה. בכפרים ובשכונות העוני נשים עטו בורקות ורעלות כמימים ימימה, אולם בחברה הגבוהה של קאבול הן היו יכולות להיות מרצות באוניברסיטה או אפילו שרות בממשלה. מאות פרופסורים ומומחים זרים הגיעו ללמד את הנוער האפגני, ובערים הגדולות של המדינה צמחו אוניברסיטאות עיוניות וטכניות.

Image result for Chicken street kabul

רחוב התרנגולות בקאבול

אולם מתחת לפני השטח, הפוליטיקה האפגנית סערה. חמש שנים קודם לכן, ב-1973, הפיל דאוד ח'אן, נסיך ממשפחת המלוכה, את זאהיר שאה, המלך האחרון של אפגניסטן, והכריז על הקמת רפובליקה. המהלך, שהונע בראש ובראשונה מקנאה אישית ומשפחתית, הסתיר מתחתיו יריבויות שמקורן בפוליטיקה הסבוכה של המלחמה הקרה. בעוד המלך זאהיר ניסה לשמור על הנייטרליות של אפגניסטן ולתמרן בין ארצות הברית, ברית המועצות, סין והשכנה המאיימת פקיסטן, דאוד תמך בקו פרו-סובייטי מובהק יותר. הקג"ב, שסוכניו מילאו את אפגניסטן כפטריות אחרי הגשם, תמך בדאוד, וראה בממשלתו הרפובליקנית החדשה הזדמנות מצויינת ליצור מדינת לווין סובייטית באזור אסטרטגי של דרום אסיה. במיוחד, הקג"ב הורה למפלגה הקומוניסטית של אפגניסטן, שרבים מאנשיה היו קציני צבא שאומנו בברית המועצות, לתמוך בשקט בשלטונו של דאוד.

אולם לאחר שנתיים, החל דאוד לסטות מהמדיניות הפרו-סובייטית, ולנקוט בקו מתמרן ונייטרלי יותר, בדומה למלך שהדיח מהשלטון. הוא החל לקבל סיוע אמריקאי, אירח בקאבול את מזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, ואף שיפר את היחסים עם פקיסטן, אז בעלת ברית אמריקאית ומדינה עויינת לאינטרסים הסובייטיים באזור. הדיקטטור האפגני, שחשד בצדק כי כל המערך השלטוני שלו מלא במרגלים וסוכנים סובייטיים, החל לטהר מהממשלה ומהפקידות את חברי המפלגה הקומוניסטית. לרוע מזלו, הוא שכח שניים מהם, שהחזיקו בתפקידי מפתח במשטרה החשאית. באפריל 1977, במהלך ביקור במוסקבה, דחה דאוד בזעם את דרישתו של מנהיג ברית המועצות, לאוניד ברז'נייב הקשיש וקשה העורף, לפטר יועצים אמריקאים שעבדו ליד הגבול הסובייטי. מבחינת הסובייטים, זה היה קאזוס בלי. הקג"ב עדיין היסס בנוגע להפיכה, אולם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האפגנית פעלו על דעת עצמם וגררו את הרוסים אחריהם.

Image result for Daoud khan and brezhnev

קאזוס בלי – הנשיא דאוד ח'אן נפגש עם מנהיג ברה"מ לאוניד ברז'נייב

בדיעבד, היסטוריונים יציגו את השתלשלות העניינים כבלתי נמנעת. הם יסבירו ששלטונו של דאוד היה חלש, ובסיס התמיכה בו לא היה איתן מספיק כדי לבלום את הקומוניסטים. אולם בפועל, כפי שכותב פיטר טומסן בספרו על מלחמות אפגניסטן, הנשיא היה חזק יותר מאשר נדמה לנו בדיעבד. בעיקר, היתה לו תמיכה משמעותית מאד בצבא. רוב הקצינים והמפקדים החשובים תמכו בו. לפיכך, ב-26 באפריל 1978, הנחית דאוד את המכה הראשונה. אלמונים, ככל הנראה סוכנים של השירות החשאי האפגני, התנקשו באחד מראשי המפלגה הקומוניסטית, ובכך גרמו לקושרים לדחות את מועד תחילת ההפיכה. הקומוניסטים עשו עוד טעות, כאשר במהלך הלווייתו ההמונית של הבכיר הנרצח, התירו לבכירי המפלגה לשאת נאומים שקראו להפלת השלטון. דאוד הגיב בגל מעצרים של הדוברים בהלוויה. אבל אז, החרמש שהנחיתה הממשלה פשוט נשמט לקרקע. במקום לקרוא לכוחות צבא נוספים מהמחוזות להגן על הבירה, על ארמון הנשיאות ועל בסיסי צבא קריטיים (במיוחד בסיס חיל האוויר בבגראם), התחילו המפקדים הנאמנים לדאוד לחגוג את ניצחונם. במקום להמריץ אותם לפעולה מיד, הנשיא, שהיה בטוח שהגרוע מכל כבר מאחוריו, בזבז זמן יקר בישיבת ממשלה ארכנית.

אולם בזמן ישיבת הממשלה, הקומוניסטים, שהבינו שהם נמצאים במצב של להיות או לחדול, הנחיתו את מכת הנגד. רק מיעוט בצבא תמך בהם, אולם היו להם נאמנים ביחידות הקרובות לקאבול, בחיל השריון, בחיל האוויר ואפילו במשטרה החשאית. בניגוד לקושרים בטורקיה של ארדואן, הפוטשיסטים האפגנים פעלו ביעילות ובמהירות. כפי שכותב טומסן, הם פיצו על מיעוט אנשיהם וחולשתם בצבא במכת בזק ממוקדת, מפתיעה ומכריעה למרכזי הכוח של השלטון – בדיוק בהתאם לחוקי ההפיכה הצבאית שניסחו תיאורטיקנים כאדוארד לוטוואק. בשעה תשע בבוקר ב-27 באפריל, 1978, יחידות שהונהגו בידי רס"ן מוחמד אסלאם וטאנג'אר, מראשי הקושרים, פשטו עם טנקים על ארמון הנשיאות ומשרד ההגנה, בעוד עמיתיהם השתלטו על בסיס חיל האוויר בבגראם והשיגו מטוסי הפצצה יקרים. כעת, מטוסי מיג 21, מלווים בהליקופטרים, המריאו לקאבול כדי לתמוך ביחידות השריון של וטאנג'אר. אלו כיתרו את כוחות המשמר הנשיאותי שהתבצרו בארמון, והכריעו אותם. שר ההגנה ראסולי הצליח לברוח לאחת מיחידות הצבא בסביבת הבירה ולארגן התקפת נגד לכיוון ארמון הנשיאות, אולם כוחותיו הופצצו מהאוויר והתקדמותם נבלמה. ראסולי עצמו נתפס ונורה. בשעות הבוקר המוקדמות של ה-28 באפריל נכבש ארמון הנשיאות, שהיה נתון ממילא להפצצה אווירית מסיבית. הנשיא דאוד הסתגר באחד החדרים עם משפחתו המורחבת, וניסה להגן על קרוביו באמצעות אקדח. הוא נורה למוות מיד, והחיילים הקומוניסטים טבחו את כל בני המשפחה, לרבות נערות וילדים רכים. גופות ההרוגים הושלכו לקבר אחים ליד העיר. קצין מקומי חמל עליהם, והיטה את ראשיהם לכיוון מכה, בהתאם למסורת המוסלמית. בהמשך, אותו הקצין יברח לגבול פקיסטן ויהפוך לאחד ממנהיגי המוג'אהידין שיילחמו בשלטון הקומוניסטי.

Image result for 1978 coup afghanistan

ההפיכה של הקומוניסטים האפגנים פתחה מכתב שרשרת של מוות, תאונה מתגלגלת של הכרעות בינלאומיות שגויות שהעצימו זו את זו, ושינו לנצח את ההיסטוריה של אפגניסטן והעולם כולו. הממשלה הקומוניסטית החדשה, שעמדה בפני מרד, הזעיקה סיוע סובייטי. בהתחלה, הסובייטים החליטו בתבונה שלא להיכנס, אך נגררו פנימה כדי להפיל את אחד המנהיגים הקומוניסטים שהשפיל אותם בריש גלי. אז נשארו כדי לסייע לממשלה החדשה שהקימו.

לאוניד ברז'נייב התגבר על היסוסיו, והחליט על התערבות סובייטית מסיבית באפגניסטן. בתגובה, חימשה ארצות הברית את המוג'אהידין, הלוחמים האסלאמיסטיים שנלחמו בשלטון הקומוניסטי ובפולשים הסובייטים. במיוחד, האמריקאים ציידו אותם בטילי סטינגר שהיו יכולים להפיל מטוסים. ה-CIA אימן לא רק את המוג'אהידין, אלא מאות רבות של מתנדבים שהגיעו מכל רחבי העולם האסלאמי כדי לתמוך בהם. שניים מאותם מתנדבים, עבדאללה עזאם ואוסאמה בן לאדן, הקימו בסיס אימונים לג'יהאדיסטים, שנודע בעתיד כ"בסיס", בערבית – אל קאעדה. וההיסטוריה ידועה. האמריקאים, בכוחות עצמם, חימשו, מימנו ואימנו את אויביהם הגרועים ביותר בעשורים הבאים.

binladen

האמריקאים מימנו את אויביהם הגרועים ביותר – בן לאדן הצעיר באפגניסטן

גרוע מכל, פקיסטן, שראתה את אפגניסטן כ"עומק האסטרטגי" שלה מול הודו, טיפחה את הגורמים הקיצוניים והפונדמנטליסטיים ביותר בחברה האפגנית. בעזרת כספי נפט וסיוע מסיבי של ערב הסעודית, מימנה פקיסטן לוחמים אסלאמיים פנאטים, חלקם ילדי פליטים, ששרצו במדרסות קיצוניות בגבול פקיסטן-אפגניסטן. האסלאם הסעודי הוואהבי, שהיה זר למסורת האפגנית, הוא שהוליד את אימי משטר הטליבאן. מאז ידעה אפגניסטאן חילופי שלטון ומהפכות נוספות. השלטון הקומוניסטי בקאבול התמוטט לאחר נפילת ברית המועצות. המוג'אהידין הפרו-אמריקאיים התעמתו עם יריביהם הפרו-פקיסטניים, ובסופו של דבר נסוגו מקאבול מול התקפת הטליבאן. משטר הטליבאן באפגניסטאן נתן חסות לבן לאדן ויתר הטרוריסטים שחוללו את התקפות 11 בספטמבר. ההמשך ידוע לכל: הפלישה האמריקאית, ההזנחה של המדינה ההרוסה והכבושה על ידי הנשיא בוש, הפלישה האסונית לעיראק וגלי ההדף הבינלאומיים האדירים שחוללה אחריה. מכתב שרשרת של מוות, תאונת שרשרת, שהתחילה בהפיכה צבאית ובניסיון של מעצמה עולמית להתערב בענייניה של מדינה קטנה אחת.

Image result for Taliban soldiers

מכתב שרשרת של מוות – חייל טליבאן חמוש ב-RPG

ההפיכה הנשכחת של 1978 באפגניסטן, מלמדת אותנו, עד כמה לאירועים קטנים שמתרחשים בפינות נידחות של הגלובוס יכולה להיות השפעה דרמטית, מרחיקת לכת וחסרת כל פרופורציה. החוקר תיאודור קריצ'פילד הצביע על תהליך דומה, בכל הנוגע להתערבות המעצמות המערביות והאסייאתיות השונות בענייני קוריאה בסוף המאה ה-19. הבחישה האינסופית בפוליטיקה הפנימית של ממלכה מסוגרת ונידחת הובילה לכיבוש היפני של קוריאה ומנצ'וריה, למלחמת סין-יפן, לעימות בין יפן לארצות הברית, ולמלחמת העולם השנייה באוקיאנוס השקט. הנתיב הזה הסתיים בהטלת שתי פצצות אטום ובעידן הגרעיני.

הטענה כאילו לאירועים קטנים, שוליים ומקריים יכולה להיות השפעה דרמטית, אינה פופולרית במיוחד בקרב היסטוריונים ומומחים אחרים. רוב החוקרים סבורים שתקריות כמו ההפיכה באפגניסטן, המאבקים הפנימיים בקוריאה או ההתנקשות בארכידוכס פרנץ פרדיננד ב-1914, רק האיצו תהליכים שהיו מתרחשים בין כה ובין כה. אולי הם צודקים. אבל מפני שכאן בינשוף אנחנו לא בבמה היסטורית רשמית, מותר לנו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו. ההפיכה באפגניסטאן לא היתה חייבת להצליח. הקושרים הקומוניסטים היו בנחיתות מספרית ואיכותית, בעיצומו של טיהור דמים וכפי שהודתה גם ההנהגה הסובייטית לימים, גם חסרי תמיכה עממית כלשהי. אם דאוד חאן היה מביא את כוחותיו לנקודות המפתח בבירה ולבסיס חיל האוויר בבגראם במהירות מספקת, סביר להניח שההפיכה היתה נכשלת והמפלגה הקומוניסטית מתרסקת. קשה לראות את ברז'נייב, קשיש חולה והססן, פולש לאפגניסטן בלי ממשלה ידידותית שתתמוך בו ותעניק לו לגיטימציה כלשהי. ואז – מה עם כל האירועים שהתרחשו לאחר מכן? מה עם מלחמת הג'יהאד, מחנות הפליטים שהצמיחו את הטליבאן, הקמת אל קאעדה, ה-11 בספטמבר, המלחמה בטרור, כיבוש עיראק, הקמת דאע"ש – האם כל אלה היו מתרחשים?

המחשבה שתהליכים גדולים יכולים להתהפך בגלל החלטות רגעיות, התפתחויות שוליות ואירועים מקריים מטרידה. היא אומרת שגם אם נבין את התהליכים הגדולים, אנחנו יכולים לפספס את האירוע הקטן שישנה את המשחק. התהליכים חשובים: הם קובעים את הנסיבות, הגבולות, האילוצים ומערכת התמריצים. כפי שכתבתי פעם בינשוף, התנאים החיצוניים שמתעצבים בידי אותם תהליכים מטים את הטלת הקוביה, ומגבירים את הסיכוי לתוצאה כזאת או אחרת. אולם התוצאה לעולם לא ברורה או וודאית, ויכולה להתהפך באופן לא צפוי. זו מחשבה טורדת מנוחה – לקציני מודיעין, מעריכי הערכות והיסטוריונים גם יחד.

 

"הרי אי אפשר": מצעד האיוולת בין עזה לוינה

למה למעשה אנחנו מונעים מסטודנטים עזתים לצאת ללימודים בארצות הברית, ומחקלאים לייצא עגבניות לגדה? מישהו יודע למה בדיוק ממשלת ישראל החליטה להחרים את שר החוץ האוסטרי, למרות שאין כל ראיות שהמפלגה שלו "ניאו-נאצית", והרבה מאד ראיות בכיוון ההפוך? כשאתם שואלים קובע מדיניות או פקיד למה הוא עושה דבר-מה, ומקבלים תשובה שמתחילה ב"הרי אי אפשר לעשות אחרת", "לא יעלה על הדעת", "כך נהוג" או סתם מלמולים לא ברורים, תדעו שהבירוקרטיה צועדת עם עיניים מכוסות. הקיבעון המחשבתי בישראל, לא רק של פוליטיקאים וקובעי מדיניות, אלא גם של כל מיני "דרגים מקצועיים", מוביל לבזבוזים, תקרים ולעיתים גם אסונות של ממש. כלל האצבע: כל חוק שאין לו סיבה הגיונית מפורשת וברורה, דינו להתבטל. ינשוף פוליטי-מדיני על מצעד האיוולת בין עזה לוינה. 

blind

בספרה הקלאסי, מצעד האיוולת, עסקה החוקרת הנודעת ברברה טוכמן במנהיגים לאומיים שהוליכו את ארצותיהם לנתיבים יקרים, מסוכנים והרסניים, נגד אזהרות ברורות והוכחות חותכות, למרות שהיתה אלטרנטיבה אחרת. איוולת מוגדרת בדרך כלל כטעות מתמשכת של מנהיגים שממשיכים לצעוד בדרך ללא מוצא לאורך זמן. בין הדוגמאות שמביאה טוכמן ניתן למנות את מונטזומה קיסר האצטקים, שהתעקש להאמין כי הספרדים הם "אלים" למרות הוכחות חותכות שאפשר להורגם, ושני ממשלים אמריקאיים, מצויידים בטובי המומחים ומיטב היועצים האסטרטגיים, שהשקיעו את ארצם במלחמה יקרה, הרסנית ומעוטת סיכויים בוייטנאם. אפשר להוסיף לכך דוגמאות היסטוריות אחרות: התקפת ההתאבדות המטורפת של החמר-רוז' הקמבודיים על וייטנאם החזקה מהם אלף מונים, הכרזת המלחמה של היטלר על ארצות הברית, ואפילו האשלייה היפנית שאמריקה תחתום איתם על פשרה כלשהי לאחר ההתקפה בפרל-הרבור.

מטבעה של האיוולת, שככל שמצטברות ראיות כנגדה, כך היא הולכת ומתקשחת. יש לכך סיבות רבות: אידיאולוגיה קנאית בחלק מהמקרים, פחד לסטות מהתלם או יהירות של מנהיגים ושל יועציהם. בדרך כלל מעורב בכך גם כשל המחשבה האנושי הרה האסון הידוע כ"עלויות שקועות". בינשוף קראתי לכך פעם כשל מחצית ההר: אם כבר השקענו כספים, מאמצים וחיי אדם בנתיב המתברר כמוטעה, קשה לנו מאד להודות שהשקענו את המשאבים הללו לחינם.

Image result for March of folly

אולם איוולת לעולם אינה החלטתה בלעדית של מנהיג, אלא חשיבה קבוצתית של אליטה. היא כמעט תמיד מתאפיינת בחוסר יכולת לשנות נתיב. מרגע שקיבלו המנהיגים את החלטתם, הבירוקרטיה של הממסד מבטיחה שיתקשו לסטות ממנה אפילו אם ירצו, ולו בשל עצלנות מחשבתית ואינרציה בירוקרטית. לגופים בירוקרטיים קשה מאד לשנות מסלול, מפני ששינויים כאלו דורשים לטלטל דפוסי עבודה שמשתלבים באורח חיים מסודר ונוח, ונושאים בחובם סיכונים רבים וחוסר נוחות לבירוקרט. לעומת זאת, המשך דפוסי העבודה הקיימים מבטיחה לו, לכל הפחות, יציבות. לכן, לעיתים קרובות ממשיכות מערכות בירוקרטיות בדפוס התנהגות מסויים, גם כשאיבד כל טעם והיגיון.

אינרציה בירוקרטית שכזאת עלולה לגרום למדינות לשקוע בבוץ של מלחמות מיותרות והרות אסון, כמו מלחמת וייטנאם, אבל בדרך כלל היא גורמת לנזקים קטנים ומצטברים: בזבוזי כספים, פגיעה באיכות החיים, תקיעה של פרוייקטים חשובים או התנהלות דיפלומטית לא חכמה. לאורך זמן, היא עלולה לגרום גם לנזקים גדולים יותר, כמו פשיטות רגל, משברים כלכליים או מלחמות. כמו האיוולת הגדולה שכותבת עליה טוכמן, גם אותן איוולות קטנות חסינות לעיתים קרובות לביקורת או לראיות סותרות.

ממסדים לא אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה, לשנות נהלים ותיקים או לפגוע בהליכים מיותרים המפרנסים פקידים ופנסיות תקציביות. כל מוסד ממשלתי, או אחר, מלא כרימון בחוקים ותקנות שפג תוקפן, או בדברים שעושים בלי סיבה נראית לעין. איך תזהו אותם? פשוט מאד. בכל פעם שאתם שואלים פקיד, קובע מדיניות או פוליטיקאי למה עושים משהו, והוא עונה לכם במלמולים לא ברורים, מליצות מנופחות ("כבוד עם ישראל לדורותיו מחייב ש.."), הסברים של מסורת מוסדית ("כך נהוג", "כך עשינו תמיד") או תשובות שמתחילות ב"לא יתכן", "הרי אי אפשר" ו"לא יעלה על הדעת" בלי להסביר מה בדיוק הבעיה – תבינו שאתם נתקלים בקיבעון מחשבתי. כשעמי איילון הגיע לראשות השב"כ, והתבקש לנקות את הארגון מהחלודה שהצטברה ומהכתם שדבק בו אחרי רצח רבין, הוא ביקש מראשי המחלקות להסביר לו במפורט את הסיבה ההגיונית לכל אחד מהנהלים הקיימים. רק תשובה אחת הוא לא היה מוכן לקבל מהם: "נמשיך לעשות את זה כי כך עשינו תמיד".

Image result for ‫עמי איילון‬‎

דרש הסברים מאנשי השב"כ – עמי איילון

הסדר על עזה הוא דוגמא קלאסית, מובהקת אפילו, לקיבעון מהסוג הזה. מההפיכה של חמאס בשנת 2006 ועד סוף תקופת אולמרט, ישראל הטילה על עזה "סגר מותרות" שהגביל ברשימות מפורטות את מוצרי המזון שנכנסו לרצועה. בגלל שכוסברה, משום מה, היתה ברשימת המוצרים האסורים, הסגר הזה נודע בשם "סגר הכוסברה". הרעיון היה לגרום לאוכלוסיה ללחוץ על חמאס, איכשהו, למרות שרוב התקדימים ההיסטוריים מוכיחים שסגרים וסנקציות דווקא מקרבים את האוכלוסיה לממשלתה, ולו משום שרק המקורבים לממשלה יוכלו לקבל את מעט המשאבים הקיימים. הטמטום הזה, שנפסק אמנם לאחר מספר שנים, לא תרם לדבר ורק גרם לישראל נזק תדמיתי. הדבר החשוב ביותר, הוא שאף אחד לא היה מסוגל להסביר את ההיגיון של "סגר הכוסברה" ואיך הוא אמור להשיג את מטרתו. וברגע שבוטל – כולם התנערו ממנו כאילו נכתב על ידי גמדים קטנים שהגיעו בלילה למשרד המת"ק.

גם היום, המדיניות מול עזה היא המשך של אותה אינרציה בירוקרטית כושלת. הסגר הבטחוני על הרצועה, לרבות על מוצרים עם שימוש כפול, צבאי ואזרחי, הגיוני וניתן להסבירו בקלות. לא כך אלפי התקנות הקטנוניות שנועדו להמאיס על העזתים את חייהם: קושי אדיר להשיג אישור מעבר לחו"ל דרך מעבר אלנבי, סחבת בירוקרטית של חודשים ושנים שגורמת לסטודנטים להחמיץ מלגות ולחולים למות לפני שהם מקבלים טיפולי סרטן, איסור לייצא סחורה (למרות שיש מכונת בידוק חדשנית שתרמו ההולנדים למטרה זו בדיוק), וכיוצא בזה. לאיסורים הללו אין סיבה בטחונית אמיתית. רבים מהמומחים במערכת הביטחון, וגם לא מעט שרים, מתנגדים להם. קשה למצוא מישהו שיוכל לומר בכנות שלחץ על האוכלוסיה אפילו ידגדג לחמאס את האצבע, שלא לדבר על הפיכה של ממש. אבל המערכת ממשיכה בשלה – כי "לא יתכן לתת פרס לטרור", כי "לא יעלה על הדעת שנפרנס את אויבינו" ויתר מליצות שאינן מסבירות את התועלת האסטרטגית האמיתית באותם נהלים. ההסבר האמיתי: המערכת מקובעת ולאחר עשור של דשדוש, פשוט מתקשה לשנות כיוון.

Image result for ‫מעבר ארז‬‎

עזה אינה הגזרה היחידה שבה ניתן להבחין באינרציה בירוקרטית, בקיבעון ובעצלנות מחשבתית שכזאת. הביטו, למשל, בסירוב התמוה של ישראל לדבר עם שרים בכירים בממשלה הנבחרת של אוסטריה, רק משום שהם שייכים ל"מפלגת החירות". מישהו ב"דרג המקצועי" במשרד החוץ החליט בימי תרפפ"ו שמדובר במפלגה ניאו-נאצית, למרות שעמדתה הימנית מקבילה במקרה הטוב ביותר ליש עתיד בישראל, וכל פוליטיקאי ממוצע בליכוד התבטא באופן קיצוני יותר ממנה נגד זרים, מהגרים ומיעוטים. מנהיג המפלגה, היינץ כריסטיאן שטראכה, הוא כיום פילושמי מוצהר, תומך בחינוך שואה וידיד חשוב של מדינת ישראל. ברית עם מפלגת החירות מתאימה במיוחד לאסטרטגיה של ממשלת ישראל הנוכחית, שממילא מעוניינת בשיתוף פעולה עם ידידי ישראל בימין האירופי. אבל פקידים במשרד החוץ, שלא עדכנו את דפי הפוליו שלהם בשלושים השנים האחרונות, קטלגו את שטראכה כנאצי, ולעזאזל העובדות. שטראכה אפילו ביקש לדעת מה ישראל רוצה ממנו, ולא קיבל מענה.

Image result for Heinz Christian strache

לא קיבל תשובות – היינץ כריסטיאן שטראכה

אם יש משהו שהתקשורת והציבור צריכים לעשות יום יום, שעה שעה, זה לבקש הסברים הגיוניים לכל החלטה מהסוג הזה. לשאול למה למעשה אנחנו ממשיכים להטיל סגר על ייצוא מעזה; מה הם הנימוקים המפורטים לחרם על ממשלת אוסטריה, ומה הופך את מפלגת החירות ל"נאצית"; למה לעזאזל אנחנו נותנים הטבות למפעלים מסויימים ולא לאחרים במסגרת חוק עידוד השקעות הון; מה הסיבה שעסקים צריכים לעמוד בעשרות ומאות נהלים הזויים ולא קשורים כדי לקבל אישור פעולה; למה אנחנו צריכים לשלם לפקידים של מכון התקנים, כשיש תקנים אירופיים לא פחות טובים; מה תפקידן של מועצות הלול, הדבש והפרחים והחלב, ולמה אנחנו נותנים לעסקנים העלומים שיושבים בהן להעלות את מחירי המזון שלנו; מדוע אנחנו צריכים לוותר על נסיעות זולות של אובר רק כדי לשרת לובי של נהגי מוניות. משרדי הממשלה השונים כל כך רגילים לאינרציה בירוקרטיה, עד שאפילו התגובות שלהם חלולות ולא אומרות דבר: "משרדנו פועל לפי הנהלים ולפי החוק", "ההחלטה התקבלה לאחר הליך מחשבה תקין ולטובת אזרחי ישראל", "לא יעלה על הדעת שנפגע בעבודה המאורגנת", וכיוצא בזה. רק כשנפסיק לקבל תגובות כאלה מהנבחרים והפקידים שלנו, יהיה אפשר לערוך רפורמות אמיתיות במדינה הזאת.

 

בליץ: טריפ הסמים של היטלר וגרמניה הנאצית

התעמולה הנאצית נהגה לתאר את הרייך השלישי כחברה טהורה וצלולה שבניה ובנותיה אינם נוטלים סמים משום סוג שהוא. היהודים, מנגד, הוקעו כמי שעומדים מאחורי הפצתם של חומרים ממכרים בגרמניה ואירופה. אולם מחקר חדש ונועז טוען כי הרייך השלישי היה רווי כולו בסמי מרץ והזייה. המחבר, נורמן אוהלר, מספק הסבר חדש ומקורי – כימי – להחלטות מפתח ולאירועים צבאיים חשובים בזמן מלחמת העולם השנייה, לרבות הצלחת "מלחמת הבזק" הנאצית מול צרפת. מדוע היטלר הולעט בהירואין, קוקאין ותמציות מוזרות של בעלי חיים, וכיצד הדבר השפיע על קבלת ההחלטות שלו? האם יש קשר בין סמים להשמדת העם היהודי? ינשוף היסטורי במסע מוזר במיוחד למחוזות ההזייה. 

Blitzed - title page

אחד האירועים המפתיעים והמוזרים ביותר במלחמת העולם השנייה, היתה תבוסתה המוחצת והמהירה של צרפת מול הפלישה הנאצית בקיץ 1940. אולם הניצחון הגרמני המזהיר לא היה מובטח מראש, והיטלר חב אותו במידה רבה לצירוף מקרים עיוור. בתחילת 1940, המטכ"ל הגרמני הכין תוכנית פלישה עייפה וחסרת מעוף, שהיתה דומה במידה רבה ל"תוכנית שליפן" המפורסמת ממלחמת העולם הראשונה. לפי תוכנית זו, הוורמאכט ירכז את עיקר כוחו בגיזרה הצפונית, יעבור דרך בלגיה, יעקוף את קו הביצורים הצרפתי (קו מאז'ינו) ויתקדם לעבר פריז. אלא שהצרפתים התכוננו מאז 1918 בדיוק לאפשרות הזאת, ותכננו לשלוח את עיקר צבאם לצפון בלגיה כדי לבלום את המהלומה. אלא שבמקרה, טייס גרמני נפל בידי הצרפתים, ועמו התוכניות הסודיות. היה צורך לשנותן, וקבוצה של גנרלים צעירים ונמרצים שכנעו את היטלר "להחליף דיסקט". ארכיטקט התוכנית החדשה, גנרל אריך פון מנשטיין, הציע לפלוש בגיזרה הדרום בלגית, דרך האזור המיוער של הרי הארדנים. היתרון בתוכנית: הצרפתים היו בטוחים, משום מה, שההרים הללו אינם עבירים לכוחות שריון. תנועה מהירה דרך הרי הארדנים תוכל לכתר את עיקר הצבא הצרפתי והבריטי מדרום ולסגור עליו במלקחיים. הרמטכ"ל הצרפתי, בטפשותו הרבה, לא השאיר עתודות אסטרטגיות במולדת, וכך לא היה דבר שיבלום את הפלישה הגרמנית. כלומר – התוכנית של מנשטיין שיחקה בדיוק על נקודות החולשה הצרפתיות. היטלר, שתמיד העריך תעוזה והרפתקנות, אישר את פקודת המבצע.

Blitzed - Manstein

גנרל אריך פון מנשטיין – הוגה מבצע הפלישה לארדנים

הסיפור הזה ידוע היטב לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה. מה שפחות ידוע, זה שבתוכנית הארדנים היו גם חסרונות רבים. האזור המיוער היה באמת בעייתי עבור כוחות שריון. הדרכים בו היו צרות ופקוקות, ועם קצת מאמץ ותעוזה הצרפתים היו יכולים לרסק את הטורים הגרמניים גם עם כוחות קטנים ביחס. שוב למזלם של הגרמנים, הצרפתים שמו בגיזרה כוחות ירודים באופן יחסי, אבל היה ברור שאם יבחינו בתנועה הגרמנית ינסו להעביר לשם כוחות גדולים ומובחרים יותר. כלומר – מבצע הארדנים היה הימור אדיר, והגרמנים היו חייבים להריצו במהירות הבזק. גנרל היינץ גודריאן, מצביא השריון המבריק שמילא חלק מרכזי במבצע, העריך שיש להשלים את התנועה תוך שלושה ימים. זה היה קצב מטורף, לא אנושי, שהצריך נהיגה ללא הפסקה בתנאי בלגן, ערבוביה – יתכן שתוך כדי לחימה. לכן, ביקש גודריאן מצוותי הטנקים לא לישון במשך 72 שעות. לאחר תבוסת צרפתים, שיבח הגנרל את חייליו, ואמר שבעוד הוא הורה להם לא לישון שלושה ימים, הם לא ישנו יותר משבוע. היטלר טען שההישג הזה נבע מחוסנו הגזעי של החייל הגרמני, אבל אין סיבה להאמין להבלים הללו. גם חיילים גרמנים הם בני אדם, והאורגניזם האנושי צריך שינה, אפילו בתנאי אדרנלין של מלחמה. וכאן נשאלת השאלה: איך צוותי הטנקים הצליחו לעשות זאת?

את התשובה המפתיעה נותן החוקר הגרמני נורמן אוהלר, בספרו המרתק, "תחת מתקפה: סמים ברייך השלישי" (Blitzed: Drugs in the Third Reich). מסתבר שהצבא הגרמני, בניצוחם של רופאים צבאיים "משוגעים לדבר" נתן לחייליו לא פחות מ-35 מיליון כדורי פרוויטין, סם ממריץ שידוע לנרקומנים מודרניים כ"קריסטל מאת'". ככל הנראה לא כל החיילים סוממו, ורוב הסמים חולקו לצוותי הטנקים שעמדו בחוד של הבליצקריג. הניצחון הזה עלה במחיר יקר לחיילים עצמם, שרבים מהם התמכרו לסם הרעיל והמסוכן, והמשיכו לקחת אותו ברשות במהלך המלחמה, ובניגוד לחוק גם אחריה. הצרפתים, דרך אגב, נתנו לחיילים שלהם יין אדום. יעיל הרבה פחות, כמסתבר.

Blitzed - Pervitin

ההסבר של אוהלר מוכיח שהמהירות של הבליצקריג היתה תלויה במידה רבה בחומרים כימיים, וחושף את חוסר האנושיות של האסטרטגיה הזאת אך גם את מגבלותיה. פרוויטין, חזק ככל שיהיה, אינו תחליף לשינה. הוא מסוגל לדחות עייפות, אך לא לבטלה לחלוטין. גם במבצע ברברוסה, הפלישה הנאצית לברית המועצות, חילק הצבא את סם המרץ לחייליו – אולם האפקט שלו היה שולי. אפשר לדרבן חיילים באמצעות פרוויטין כאשר מדובר במרווח זמן קריטי של שלושה ימים, אבל לא לתנועה אינסופית במרחבים האדירים של ברית המועצות. כשמבינים שהבליצקריג נגד צרפת לא היה מצליח ככל הנראה ללא שימוש מסיבי בסמים, מבינים יותר טוב את נקודות התורפה שלו מול אויב בסדר הגודל של רוסיה. מלחמת הבזק מאבדת מכוחה ומזוהרה במהירות ככל ששטח האויב שלך גדול יותר. אין בה שום תועלת נגד יריב ששטחו משתרע מקצה פולין ועד גבול יפן.

Blitzed - tanks

הפרוויטין לא עזר – טנקים במבצע ברברוסה

אוהלר אינו חוקר טיפוסי. במקצועו הוא לא היסטוריון, אלא סופר ותסריטאי. את הפרוויטין גילה בפעם הראשונה במקרה, כאשר ידיד שלו, די ג'יי מברלין, "עלה" במקרה על מאגר סמים נאצי ישן באחד מבתי המרקחת במזרח העיר. התקליטן ניסה את הכדורים המתפוררים בעצמו, ונדהם מעוצמתם, שבוודאי הועמה עם השנים. אוהלר, שהתעניין בנושא, הצליח למצוא את רישומיו של תיאודור מורל, רופאו האישי של היטלר, וראה כיצד הלעיט מטפל האליל את הפייצנט שלו בעשרות סוגים של סמים ותרופות מסוגים שונים ומשונים. וזה דבר מדהים: הרייך השלישי, שהציג את עצמו כטהור, צלול ונקי, והוקיע את היהודים כמפיצי הסמים בגרמניה ובעולם, היה בעצמו רווי בסמי הזיה. באופן תיאורטי, היו חוקים נוקשים נגד סמים בגרמניה, אבל בפועל השתמשו בהם בכל מקום כמעט, מהצבא, עבור בפקידות וכלה בפיהרר ועוזרו הקרוב הרמן גרינג. מפקד חיל האוויר ומספר 2 היה מכור קשה למורפיום. בהתחלה, חשב אוהלר לכתוב רומן על הנושא, אולם הראיות נראו לו חזקות מספיק כדי לבסס מחקר היסטורי. למרות בעיות והגזמות מסויימות (שעוד נדבר עליהן), הוא הצליח במשימה הזאת באופן מעורר השתאות.

מלבד ה"פיסה החסרה" שמסבירה טוב כל כך את הצלחת הבליצקריג הגרמני בצרפת, הדיון המרתק ביותר בספר הוא השפעת הסמים על היטלר עצמו. עוד בשנות השלושים, טופל הפיהרר בידי רופא ברלינאי מצליח, פרופסור תיאודור מורל. ההוראות שניתנו למורל היו פשוטות יחסית: היטלר חייב לעבוד ללא הפרעות בריאותיות. הוא לא יכול לקחת "חופשות מחלה". אולם הפיהרר, לעיתים קרובות מדי, לקה בשפעת, או סבל מבעיות עיכול קשות (משפחתיות ככל הנראה) לרבות נפיחות בבטן וגזים שעינו אותו. בנוסף, כדי להזין את התדמית שלו כ"על אדם" כל יכול, הוא נהג לנאום בפני ההמונים בחורף, לבוש במדים דקים. כדי "לחזק" את היטלר, לרכך את הסימפטומים של תחלואיו הרבים ולסייע לו לעמוד טוב יותר במזג אוויר קר, הלעיט אותו מורל בזריקות ויטמינים וגלוקוזה יומיות. החל מ-1941, היטלר התחיל לקבל גם מנות קבועות של אויקודל, סם שדומה להירואין, בתוספת למיני זריקות אחרות, שונות ומשונות. ככל שמצבו הבריאותי הלך והחמיר, מורל ניסה לרכך את הסימפוטמים באופן נואש יותר ויותר, וגלש לתחום רפואת האליל. הוא נתן למטופל שלו, "פציינט מספר 1", מינון הולך וגובר של תרופות וטרינריות ותמציות שהפיק מרקמות בעלי חיים, לרבות אשכים של פר. האויקודל, אולי המרכיב החשוב ביותר בקוקטייל התרופות הזה, יכול לסייע להסביר את הלך הרוח של היטלר במהלך המלחמה: אופוריה מוחלטת, ניתוק מהמציאות ו"אופטימיות" שהדביקה רבים מתומכיו.

Blitzed - Morell

היטלר ורופאו האישי – פרופסור תיאודור מורל

המצב של "פציינט מספר 1" החמיר לאחר ניסיון ההתנקשות ב-20 ביולי 1944 – נסיונה האחרון של תנועת ההתנגדות הגרמנית לחסל את הפיהרר ואת המשטר הנאצי, עליו כתבתי במפורט בספרי, ואלקירי – ההתנגדות הגרמנית להיטלר (גירסה מלאה יותר באנגלית: The Plots against Hitler). התיק של קולונל קלאוס פון שטאופנברג לא הרג אמנם את היטלר, אבל החריש אותו באוזן אחת, חרך וזיעזע אותו קשות. לאחר ההתנקשות, סבל היטלר מצלצולים באוזניים ומיני תחלואים ומיחושים. אבל מכיוון שהוא רצה להמשיך באותו משטר עבודה, מורל הגביר את מינון הסמים שלו. באותו הזמן נכנס לתמונה גם רופא מתחרה, מהצבא, שניסה לחשוף את נכליו של מורל ולסלק אותו מהפיהרר. אולם גם הרופא הצבאי לא הגיע בידיים ריקות, ונתן להיטלר קוקאין. אוהלר טוען שהשילוב בין אופייאטים מרגיעים כמו אויקודל, שמשרים אופוריה, לסמי מרץ כמו קוקאין, יצרו סופה ביוכימית במוח של היטלר, ויכולים שוב להסביר במידה רבה את הטירוף ההולך והגובר שלו בשלהי 1944, כמו גם את תנועתו המתמדת בין אופוריה, פרצי אופטימיות, התפרצויות זעם ודיכאון. אוהלר טוען גם שידיו הרועדות של היטלר בבונקר ב-1945 לא נגרמו בגלל מחלת הפרקינסון, כפי שחשבו עד היום רוב החוקרים. למעשה, מורל נתן לו רק פעם אחת תרופה לפרקינסון, ולא מזכיר את המחלה הזאת ברישומיו. לדעתו של אוהלר, הרעידות היו תסמינים של קריז. ב-1945, מורל לא הצליח להשיג יותר זריקות אויקודל, ו"פציינט מס' 1" חווה את מה שחווה כל נרקומן כשאוזל מלאי הסמים.

Blitzed - Untergang

נרקומן בקריז? השחקן ברונו גנץ מגלם את היטלר הדועך בסרט "הנפילה"

שאלה נוספת, שאוהלר מתייחס אליה בקצרה, היא ההשפעה של הסמים על השואה ורצח היהודים. האם ניתן לומר שהנאצים ביצעו את רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה תחת השפעת סמים? כאן, תשובתו של המחבר שלילית באופן נחרץ. היטלר פיתח את עקרונות האידיאולוגיה שלו הרבה לפני שהיה מסומם, ורוב המעורבים בשואה לא היו נתונים להשפעת סמים. אין למשל ראיות שרוצחי האיינזצגרופן לקחו סמים, אם כי לפעמים תדלקו את עצמם בשנאפס כדי לשכוח את ייסורי המצפון. מפעילי תאי הגזים, נהגי הרכבות, שומרי מחנות הריכוז וההשמדה, שלא לדבר על המערך הפקידותי הענף שבלעדיו השואה לא היתה אפשרית, לא צרכו אלכוהול וסמים יותר מגרמנים אחרים.

כפי שרמזתי קודם, יש לראות את ספרו של אוהלר כאחת התרומות החשובות והמקוריות ביותר למחקר הרייך השלישי בימינו, גם ובמיוחד משום שלא מדובר בהיסטוריון מקצועי עם ותק של עשרות שנים. אוהלר מצליח להוסיף למשוואה שלנו עוד גורם חשוב, שמסייע להסביר אירועי מפתח במלחמת העולם השנייה כמו הצלחת הבלציקריג בצרפת. הוא גם מביא ראיות (ספורדיות יותר) שגם בצבאות בעלות הברית השתמשו בסמים, וכוחות מזויינים אף ממשיכים להשתמש בהם עד ימינו אלו. ככל הנראה, מי שינתח מבצעים צבאיים בעתיד יאלץ לשאול את עצמו האם סמים היו מעורבים, ואם כן – מה היתה מידת השפעתם. חוקרים עתידיים גם לא יוכלו להתעלם מהשפעת החומרים הכימיים על קבלת ההחלטות של היטלר. לא יתכן שמנות יומיות של יותר מ-90 סוגים של סמים, תמציות ותרופות שונות ומשונות לא השפיעו כלל על קבלת ההחלטות שלו ברגעי לחץ וצמתי מפתח, ובמיוחד לקראת סוף המלחמה.

עם זאת, ב-Blitzed יש גם מספר בעיות וחסרונות שכדאי לתת עליהם את הדעת. כמו כל מי שמנסה לקדם תזה חדשה, אוהלר מגזים לפעמים בחשיבותה. סר ריצ'רד אוונס, היסטוריון ותיק ונודע של הרייך השלישי, קטל את הספר באופן מרושע ולא הוגן (כפי שהוא קוטל כמעט כל ספר מקורי שיוצא על התקופה) – אבל יש ממש בטענתו שאוהלר הגזים הן באומדן הכמותי של משתמשי הסמים בגרמניה והן במידת השפעתם. מספר המשתמשים בגרמניה של ויימאר וברייך השלישי היה כנראה נמוך בהרבה ממה שמשער אוהלר, בעיה שיש לפתור בעתיד בעזרת מחקרים כמותיים מעמיקים יותר. הוורמאכט נתן כמויות גדולות של סמים לחייליו במבצעים מסויימים, כמו הבליצקריג בצרפת, אבל לא תמיד, לא לכל היחידות ולא במשך כל המלחמה. אפילו בצרפת, הסמים ניתנו בעיקר לצוותי הטנקים ולא לכל חייל וחייל.

לפעמים אוהלר גולש גם להערכות צבאיות תמוהות. הוא מנסה, למשל, לתת הסבר כימי ל"נס של דנקירק" – עצירתם המפתיעה של הגרמנים שסייעה לבריטניה לפנות את עיקר צבאה מצרפת הקורסת. קבלת ההחלטות הגרמנית בדנקירק היא עד היום סוג של תעלומה, אבל נהוג להסבירה בשחצנות התהומית של גרינג, מפקד חיל האוויר, שרצה לרסק את הכוחות הבריטיים בעצמו ללא עזרת הצבא, או בחוסר הרצון של היטלר להכריע את בריטניה לחלוטין. אוהלר טוען שהצבא, שהולעט בסמי מרץ, רצה להתקדם בלי להתחשב בתוצאות, ואילו גרינג, שהתמכר למורפיום מרגיע, נתקף ב"אופטימיות קוסמית" והיה בטוח שיוכל לרסק את הבריטים לבדו ללא עזרה. ההסבר הזה קלוש למדי, ולו מפני שאין כל ראיות שראשי הצבא נטלו בעצמם סמי מרץ. לזכותו של אוהלר, הוא כותב בעצמו שמדובר בהשערה בלבד.

ובכל זאת, הבעיות הללו אינן מעיבות על הספר של אוהלר. הוא כתוב נפלא, מרתק וקולח, ומי שיקרא אותו בפרופורציה הנכונה ובניכוי ההגזמות, יוכל להרוויח ממנו המון. לדעתי, מדובר בקריאת חובה לכל מי שמתעניין במלחמת העולם השנייה.

Blitzed יתורגם בקרוב לעברית בהוצאת מטר.

Norman Ohler, Blitzed – Drugs in the Third Reich (Houghton Mifflin Harcourt, 2017)

 

 

 

"השטן ירד לעיירה": פרשת ידוובנה – התעלומה הנוראה ופשרה

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. רבים מהמקומיים קיוו שהסיוט הקומוניסטי-סובייטי נותר מאחוריהם, והתבוננו בתקווה לעתיד קשה אך נסבל תחת שלטונה של גרמניה הנאצית. אולם חלק גדול מהתושבים עשו הרבה יותר מאשר לשמוח. הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס, שחשף בספר שערורייתי כיצד פולני ידוובנה טבחו באופן שיטתי את יהודי העיירה, עמד במרכז סופת אש וזעם שהותירה שאלות יותר מאשר תשובות. מה פשרה של התעלומה המחרידה של ידוובנה, ומדוע השטן נמצא בפרטים הקטנים? ינשוף היסטורי מסביר.

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

ה-22 ביוני, 1941, היה יום משמח עבור חלק גדול מתושבי ידוובנה, עיירה קטנה במחוז לומז'ה שבצפון מזרח פולין. מקומיים רבים ראו את הגרמנים כמשחררים מהסיוט הקומוניסטי-סובייטי, וקיוו לעתיד קשה אך נסבל. מנהל בית הספר יצא ממקום מסתורו, אסירים פוליטיים שוחררו, משפחות התאחדו לאחר שפליטים חזרו מהיער. לפיכך, הגיבו רוב אזרחי ידוובנה על בוא הגרמנים בשמחה מדודה.

חוץ מאלו שלא.

ידוובנה, עיירה ישנונית בת כמה אלפי תושבים, היתה מחולקת כמעט שווה בשווה בין פולנים קתולים ליהודים, רבים מהם אורתודוקסים מתבדלים ומאמינים. במהלך שנות השלושים, היחסים בין הקבוצות היו תקינים על פני השטח. פולנים ויהודים סחרו והתרועעו זה מזה. אולם במעמקים, רחשה איבה קשה בין הקבוצות. יהודי העיירה ידעו היטב שכדאי להם לשמור על פרופיל נמוך בימים מועדים לפורענות כמו חג הפסחא, שעורר את זיכרון צליבתו של ישו ולפיכך גם אלימות ספורדית מצד השכנים הנוצרים. הללו היו ברובם מצביעים של ה"מפלגה הלאומית-דמוקרטית" (ENDEC), מפלגת האופוזיציה הימנית שהחזיקה בעמדות אנטישמיות חריפות. אולם למרות התהום בין הקבוצות, אנשים פחות או יותר חיו את חייהם – עד שחל תקר חמור.

Image result for Jedwabne

היחסים בין יהודים לשכניהם התערערו באופן חריף בסתיו 1939, כאשר פולין חולקה בין הסובייטים לנאצים וחדלה מלהתקיים. בניגוד לערים ידועות יותר כמו וורשה או לודז', ביאליסטוק, לומז'ה ובנותיהן, לרבות ידוובנה, עברו לשליטתה של ברית המועצות. התושבים, יהודים כנוצרים, סבלו קשות תחת השלטון הסובייטי. רבים מבני האליטה של העיירה, לרבות המעמד היהודי העליון, נכלאו או הוגלו לעומק ברית המועצות. היהודים ייראי השמיים של ידוובנה סבלו גם דיכוי דתי תחת הסובייטים. אולם בעיני רובם, היה מדובר ברוע פחות בהשוואה לכיבוש הגרמני-נאצי. היהודים העניים יותר בעיירה, לרבות פליטים שזרמו אליה מאזור הכיבוש הנאצי, נאלצו למצוא עבודה במנגנון הממשלתי הסובייטי. אחדים, בעיקר מיעוט קטן של צעירים קומוניסטים, עשו זאת בהתלהבות, בין אם מאופורטוניזם ובין אם מאמונה כנה באידיאל הקומוניסטי. היו ככל הנראה גם כאלו שניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע משכנים אנטישמים שרדפו אותם קודם לכן. "רציתם פולין בלי יהודים", נזכר פולני אחד בדברי שכנו, "עכשיו אין פולין – ויהודים יש." אולם הקומוניסטים הנלהבים היו מיעוט קטן מבין יהודי ידוובנה, ולא חסרו גם משתפי פעולה מבין הפולנים הנוצרים. קחו, למשל, את משפחת לאונדסקי, משפחה פולנית של עובדי כפיים ממצביעי המפלגה הלאומית-דמוקרטית. האב צ'סלב ואשתו נאלצו לברוח ליער מפחד הקומוניסטים, בעוד שניים מהבנים, ירזי וזיגמונט, שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית כדי לעזור להוריהם, ולעצמם. משפחת לאונדסקי, צ'סלב, ירזי וזיגמונט – השמות שלהם עוד יחזרו לככב בסיפור שלנו.

Image result for Jedwabne

בית הכנסת של ידוובנה, 1939

ב-22 ביוני 1941, פרץ מבצע ברברוסה, וגרמניה פלשה לשטח ברית המועצות. הצבא האדום התמוטט, ומזרח פולין נכבשה על ידי הוורמאכט במהירות. יחידות הצבא התייחסו ליהודים ולפולנים באופן אכזרי ביותר, אם כי ההתנהגות השתנתה ממקום למקום, אולם היה זה כאין וכאפס לעומת "עוצבות המבצע" של הס"ס, האיינזצגרופן, שהתקדמו ממקום למקום כדי "לטהר" את השטח שמאחורי החזית מגורמים עוינים. בהוראתו הישירה של מפקד משטרת הביטחון, ריינהרד היידריך, ובהסכמת מפקדי הצבא, ביצעו עוצבות המבצע מעשי טבח מחרידים ביהודים. במקומות שבהם הדבר אפשרי, פקד היידריך, יש לעודד את האוכלוסיה המקומית לבצע פוגרומים בכוחות עצמה. במיוחד במקומות בהם היתה עוינות חזקה באופן מיוחד כלפי היהודים.

כמו ידוובנה, למשל.

ממשרדו הסודי בוורשה, כתב מפקד המחתרת הפולנית, גנרל סטפן רובצקי, לממשלה הגולה בלונדון, והביע חשש כבד מפוגרומים כלפי היהודים בשטחים הכבושים במזרח פולין. בערים אחדות, כמו לבוב או קובנה, היהודים נטבחו על ידי המקומיים, אולם הרוצחים היו אוקראינים או ליטאים, לא פולנים. ידוובנה, והעיירה הסמוכה אליה, רדז'ילוב, היו המקומות היחידים בפולין שבהם המציאות התפתחה באופן אחר. כל כך מחריד – עד שפרשת ידוובנה תעורר גלים של ויכוח לוהט, זעם ושנאה בפולין עד לימינו אלה.

בספרו החלוצישכנים – השמדה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפולין, חשף הסוציולוג הפולני-אמריקאי יאן תומש גרוס גירסה אחת למהלך האירועים בעיירה ביולי 1941. הגרמנים נכנסו לידוובנה, וניהלו כמעט מיד שיחות בנוגע ליהודים עם ההנהגה המקומית בראשותו של מריאן קארולק.  קארולק, שמונה על ידי הגרמנים לראש עיריית ידוובנה, הודיע מניה וביה לכובשים החדשים שבכוונתו להשמיד את כל יהודי ידוובנה. המפקד הגרמני המקומי הציע לחוס על חייהם של בעלי מלאכה חיוניים, אולם חברי המועצה ויתר הנוכחים בישיבה התנגדו. יש מספיק בעלי מלאכה פולנים, אמרו, והתושבים דורשים להשמיד את כל היהודים. הגרמנים נתנו לתושבי ידוובנה 48 שעות לבצע את העבודה המלוכלכת.

Jedwab - barn

האסם הבוער בידוובנה, 10 ביולי 1941. כאן נרצחו רוב יהודי העיירה או חלקם הגדול.

ב-10 ביולי, התקבצו עשרות תושבים מידוובנה, בראשותו של קארולק, בכיכר העיירה, לאחר שגררו לשם את כל מאות היהודים שהצליחו לתפוס. הם אילצו קבוצה אחת של יהודים לנכש את העשבים שגדלו בין האבנים בכיכר השוק. קבוצה אחרת, בראשות הרב של ידוובנה, נאלצה לעקור את פסל לנין ממקומו ולסחוב אותו לאסם של אחד התושבים הנוצרים. בעוד היהודים גוררים את הפסל, אילצו אותם הפולנים לשיר "המלחמה היא בגללנו". כשהגיעו היהודים לאסם, דחפו אותם קארולק ואנשיו פנימה, יחד עם הפסל, הציתו אש ושרפו אותם חיים. יהודים אחרים נרצחו בעינויים בגרזנים, סכינים וקלשונים. מלבד קארולק, המשתתפים הסדיסטיים ביותר ברצח היו בני משפחת לאודנסקי – האב צ'סלב ובניו ירזי וזיגמונט, שעד אתמול שיתפו פעולה עם המשטרה החשאית הסובייטית. צ'סלב אף הזהיר שכנה נוצריה שניסתה אולי למחות (או לפחות לתעד את האירועים) שאם לא תחזור הביתה "גורלה יהיה כגורל היהודים". לאחר הטבח, הפכו הבנים, ירזי וזיגמונט למשתפי פעולה עם הכיבוש הגרמני. מיד עם תום המלחמה, כאשר הבינו היכן מרוחה החמאה, הצטרפו למפלגה הקומוניסטית הפולנית והפכו לנתינים נאמנים של השלטון החדש.

Image result for Marian Karolak jedwabne

שריפה סמלית של אסם – טקס זיכרון לטבח ידוובנה

טבח ידוובנה, כאמור, ייחודי אפילו בהיסטוריה העגומה של יחסי יהודים-פולנים במהלך מלחמת העולם השנייה. מה גרם לתושבי העיירה הפולנית הישנונית לטבוח את שכניהם באכזריות כזאת? היסטוריונים מהימין הפולני, כמו תומש שצ'מבוש, אמנם גינו את הטבח בחריפות, אך טענו כי אין להבינו ללא שיתוף הפעולה של יהודים רבים עם השלטון הקומוניסטי השנוא. גרוס ותומכיו הטעימו מנגד שרוב יהודי ידוובנה לא שיתפו פעולה עם הסובייטים, שפולנים נוצרים רבים עשו זאת, ושבכל מקרה, ידוובנה לא היתה ייחודית מבחינה זו. אותה תמונת מצב התקיימה בעיירות פולניות רבות אחרות, אבל בהן לא התרחשו מעשי טבח. הבעיה היא שגם גרוס עצמו אינו מצליח לספק הסבר משכנע לייחודיות של ידוובנה. העיירה הרי היתה אנטישמית, אבל לא יותר ממקומות אחרים. הוא משער שתושבי ידוובנה זיהו הזדמנות לבזוז את הרכוש היהודי, אולם גם כאן הוא נתקל בבעיה דומה. מדוע תושבים של עיירות אחרות מלבד ידוובנה (ורדז'ילוב, עיירה סמוכה שבה התרחש טבח דומה בקנה מידה קטן יותר) לא טבחו כדי לבזוז רכוש? בסופו של דבר, הודה אף גרוס עצמו שאין לו הסבר משכנע. לפעמים, כתב באחד מהמשפטים התמוהים ביותר בספר, "השטן פשוט יורד לעיירה".

Image result for ‫שכנים גרוס‬‎

יאן תומש גרוס בביקור ביד-ושם

 

כשהתפרסם ספרו של גרוס בשנת 2000 בשפה הפולנית, הוא זכה לקיתונות של זעם ובוז מכל עבר. הפולנים רגילים הרי לחשוב על עצמם כקורבנות, ולא כרוצחים. כפי שכתב אחד מההיסטוריונים שהשתתפו בויכוח, הפולנים תמיד האשימו אחרים ברצח. גרמנים? בוודאי. ליטאים? ברור. אוקראינים? מי היה מצפה מהם למשהו אחר? אולם רבים התקשו להאמין שפולנים ביצעו טבח כל כך אכזרי בלי פקודה ואפילו עם עידוד מינימלי.

Image result for The neighbors respond

"השכנים עונים" – קובץ מאמרים ועדויות על טבח ידבוונה שמסכם את האירועים, הויכוח ועמדותיהם של גרוס ומתנגדיו

רבות מהתגובות נגד גרוס היו מרושעות ולא הוגנות. תושבי ידוובנה (להוציא מעטים, בכללם ראש העיר שכיהן עם פרסום הספר ונאלץ להתפטר מתפקידו בשל תמיכתו בהנצחת הטבח) התבצרו בהכחשה זועמת. הרוצחים ממשפחת לאודנסקי, שנענשו קלות על מעשיהם בפולין הקומוניסטית, הכחישו כמובן אף הם כל מעורבות. הממשלה הפולנית שללה מגרוס עיטור כבוד שקיבל בעבר. האשמות אחרות כנגדו היו רציניות יותר: חוקרים פולנים ביקרו את הסוציולוג הפולני-אמריקאי שהוא אינו מאומן במתודות היסטוריות, שהעריך את הראיות באופן רשלני ומגושם, ובעיקר – שלא השתמש בארכיונים גרמניים. הרי הויכוח העיקרי בפרשת ידוובנה נגע בראש ובראשונה למעורבות הגרמנית. האם הפולנים טבחו את שכניהם בעצמם, או שמא כמה בריונים עשו זאת בפקודה או בכפייה של הכובשים הנאצים? שאלה חשובה שנייה, נוגעת למניע של הרוצחים, שגרוס כאמור לא הצליח להסביר. האם שיתוף הפעולה של יהודים מסויימים עם הסובייטים מילא תפקיד, ואם כן – מדוע דווקא בידוובנה? שאלה שלישית – חשובה פחות – נוגעת למספר הנרצחים. כאן, חקירה רשמית, פורנזית ונטולת פניות אישרה כי מבקריו של גרוס צדקו, והמספר ככל הנראה הוא כמה מאות ולא 1500. זה, כמובן, לא הופך את הרצח לגרוע פחות.

לפעמים, הויכוח על ידוובנה ירד לפרטים קטנים והפך למקאברה גרוטסקטית. בחוצפה שלא תיאמן, תבעו האחים לאודנסקי את גרוס על כך ש"הכפיש את שמו של אביהם", משום שבלבל באחד מתיאורי הרצח את אחד הבנים עם האב צ'סלב. גדול מבקריו של גרוס, ההיסטוריון הפולני-גרמני בוגדאן מוזיאל, טען שאחד הפולנים שגרוס מאשים היה פיסח, ולכן לא היה יכול להשתתף ברצח. הוא אפילו השיג שרטוט של הפרוטזה של אותו פולני. לפיכך, טען מוזיאל, עדויות הניצולים היהודים שהכפישו את הפיסח אינן אמינות והסיפור כולו נופל. גרוס, בתגובה, ענה שגם רוצח פיסח יכול להשתמש בקילשון וקרדום, ושאף אחד מהעדים לא טען שהפולני "היה אומן קונג-פו שחיסל את קורבנותיו עם בעיטות קטלניות".

Image result for Laudansky brothers Jerzy

חוצפה שלא תיאמן – האחים לאודנסקי

חלקים אחרים של הויכוח על ידוובנה הם רציניים הרבה יותר, ובמיוחד השאלות על מניעי הרוצחים ועל מעורבות הגרמנים בפרשה. דריוש סטולה, היסטוריון ממבקריו המתונים של גרוס, הציע פתרון לתעלומה המחרידה. ראשית כל, הוא כתב, המעורבות הגרמנית היתה אינטנסיבית יותר מכפי שמצטייר מספרו של גרוס. לצד ראיות נסיבתיות, שהובאו גם על ידי מבקרים אחרים של גרוס, מצביע סטולה על הבדלים מהותיים מאד בין טבח ידוובנה לבין פוגרומים אנטי-יהודיים אחרים שהתבצעו באוקראינה או בפולין. פוגרום הוא בדרך כלל התפרצות המונית של זעם ויצרים חייתיים. באמצעות מחקר השוואתי של פוגרומים שונים (פולניים ואוקראיניים) מראה סטולה כי במהלך כולם כמעט התרחשו ביזה ואונס, וגם כי הרוצחים לא היו שיטתיים במיוחד. לפיכך, בפוגרום מספר ההרוגים נמוך כמעט תמיד ממספר הפצועים. לא כן בידוובנה. ב-10 ביולי לא היתה ביזה מרובה, אונס כלל לא התרחש, ומספר הפצועים היה אפסי. הקורבנות נרצחו באופן שיטתי ומוחלט, בסגנון נאצי טיפוסי, ואף נאלצו לנכש את העשבים בכיכר השוק, דבר שמזכיר את האובססיה הגרמנית הידועה להשפלות ניקיון. גרוס מצביע על כך שיוזם הפוגרום היה ראש המועצה הפולני, מריאן קרולאק, אבל מתעלם מהעובדה שקרולאק מונה ככל הנראה על ידי הגרמנים וקיבל הוראות מהם. מבחינת המבצעים הפולנים, טבח ידוובנה היה פחות יוזמה עצמאית מאשר ביטוי לשיתוף פעולה נלהב של קרולאק ואנשיו עם הנאצים, אותם ראו כמשחררים.

נותרת השאלה "מדוע". אם לא נקבל את טענתו המיסטית כמעט של גרוס, ש"השטן ירד לעיירה", נצטרך לחפש הסבר טוב יותר, וגם כאן סטולה מציע פיתרון מעניין. מחוז לומז'ה, שגם ידוובנה נכללה בו, לא היה האזור היחיד שבו יהודים הואשמו בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. אבל אזור זה התייחד בכך שנעדרו ממנו מיעוטים לאומיים אחרים, כמו ליטאים ואוקראינים. במקומות אחרים, טוען סטולה, שיתוף פעולה עם הנאצים התקשר בעיני הפולנים למיעוטים שתיעבו אף יותר מהיהודים, ולפיכך נוצרה סימפטיה הדרגתית לאחרונים; או שלפחות העוינות כלפיהם התמתנה. בידוובנה והכפרים הסובבים אותה, לעומת זאת, לא היה דבר שירכך את השנאה ליהודים. דבר זה מסביר גם עוד עובדה מחרידה שמעלה גרוס, לפיה תושבי ידוובנה המעטים שהצילו  יהודים הסתירו זאת אפילו לאחר המלחמה מאימת שכניהם. הוסיפו לזה את רצחנותו החריגה של מריאן קארולק, המנהיג החדש שניסה לחקות את השיטות של אדוניו, ותקבלו את הזוועה של ידוובנה.

ההסבר של סטולה מטריד ולא נוח, לא רק לפולנים אלא גם לכולנו כבני אדם. האם אלימות רצחנית לא תלויה רק בגזענות, אנטישמיות או רוע של אינדיבידואלים, אלא גם בנסיבות חיצוניות שאין לנו שליטה מלאה עליהן? או, האם נסיבות כאלה לפחות הופכות את הגל הרצחני לאפשרי יותר? גרוס טוען שהשטן ירד לידוובנה ב-10 ביולי 1941. אולי. אבל גם אם כן, בדומה לאלוהים, גם השטן נמצא בפרטים הקטנים.

יאן תומש גרוס, שכנים – השמדתה של הקהילה היהודית בידוובנה שבפוליןמפולנית: יז'י מיכאלוביץ' (יד ושם, ידיעות אחרונות, 2001)

את מאמרו של דריוש סטולה, כמו גם מאמרים אחרים מכל צדדיו של הויכוח, ניתן למצוא בקובץ:

Antony Polonsky and Joanna B. Michlic, The Neighbors Respond: The Controversy over the Jedwabne Massacre in Poland (Princeton, N.J.: Princeton University Press, 2004)

 

 

 

לאלף את הנמר: האם סרי-לנקה ניצחה את הנמרים הטמיליים רק בכוח?

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. הסוציולוג יריב מוהר בטור אורח לינשוף.

Tamil tiger tiger

המקרה של דיכוי ארגון הגרילה והטרור, הנמרים הטמילים, הפך למעין אנקדוטה מיתית בימין הנצי. סיפור הכנעתם מובא לרוב כהוכחה ליכולת לדכא טרור בכוח. האנקדוטה הזו הפכה מהר מאוד לקלף הסברתי בקרב גורמי ימין המנסים לקדם תפישה כי בטרור נלחמים ביד חזקה ובזרוע נטויה, היינו – הפעלת כוח צבאי גורף ולא מובחן, מבלי להדרש גם ל"גזרים" או הידברות. אולם מעבר לסוגייה העקרונית המעניינת ובעלת ההשלכות המוסריות, הפוליטיות והאסטרטגיות, המקרה הספציפי של הכנעת  הנמרים הטאמילים מציג סיפור הרבה יותר מורכב מאשר הכנעה בכוח בלבד. אם לוקחים בחשבון את מכלול העובדות הרלוונטיות, המיתוס מתפורר. בשל השלכותיו, זהו מיתוס שראוי לנפץ כדי לשוב לדיון על התמודדות עם טרור ממקום של רוחב יריעה.

ראשית כל, הרקע של מרד הטאמילים אינו בדיוק התקוממות מול דיכוי, ונקודת המוצא הזו חשובה לענייננו. מלכתחילה הייתה מסגרת זכויות בסיסית סבירה שנותרה על כנה עבור המיעוט הטאמילי בסרי לנקה: סרי לנקה היא הדמוקרטיה הוותיקה באסיה – והפכה לדמוקרטיה עוד בטרם החל הסכסוך – והטאמילים, למרות מקרי אפלייה, הם אזרחים מן המניין במדינה.

Tamil Tiger symbol

את מקורות הסכסוך בין הרוב הסינהאלזי של סרי לנקה למיעוט ההינדי הטאמילי, ניתן לאתר בהחלטות של ממשלת סרי לנקה, לקבוע את השפה הסינהאלזית כשפה רשמית של המדינה, את הדת הבודהיסטית כדת רשמית; וכן בשנות ה-70 של המאה הקודמת פעלה הממשלה להגביל את מספר הסטודנטים הטאמילים באוניברסיטאות באופן עקיף – באמצעות "מדיניות הסטנדרטיזציה" – כלומר קביעת מכסות ללימוד בכל אחת מהשפות הלאומיות. צעד זה הוצדק כאפלייה מתקנת לרוב הסינהאלזי לאור שנים של תת-ייצוג שלהם באוניברסיטאות. כבר ניתן לראות שלא מדובר ברקע של דיכוי חריף במיוחד, אלא יותר פגיעה במעמד האליטיסטי, ובכבוד הלאומי והקהילתי של הטאמילים, שהיו רגילים ליחס מועדף מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. בזכות התמיכה של הבריטים – ששאפו לקבל תמיכה מהטאמילים כשלטון זר – מיעוט זה דובר אנגלית ברמה טובה שמסייעת גם לשיעורים גבוהים של השכלה אקדמית – המדובר באליטה. זה לא אומר שלא היו גם קווי אפלייה ויחס פגום כלפי הטאמילים, אלא שהשורשים העיקריים לסכסוך נוגעים למישורים הסמליים הללו, ואף לאפלייה מתקנת, ולא לדיכוי חריף. אם דיכוי חריף מגביר ומרחיב את המוטיווציה לטרור; הרי שמאבק על פריווילגיות מהדהד פחות.

Tamil Tiger fighters

מאבק על פריבילגיות מהדהד פחות – לוחמים של ארגון הנמרים הטאמילים

מעבר לסוגיות הללו היו בעיות נוספות ביחסים בין האוכלוסיות, בעיקר של חלוקת קרקעות – יישוב סינהאלזים עניים במחוזות של טאמילים. הטאמילים מצדם החלו, לאור מדיניות "התנחלותית" זו, לדבר על אדמת אבות (traditional Tamil homeland) – מושג שהפך מרכזי ברטוריקה הפוליטית של הטאמילים ועמד גם בסימן הקצנת הדרישות של הטאמילים – להקים מדינה טאמילית עצמאית במחוזות של המיעוט. אבל גם בהקשר של הקרקעות וההתנחלויות, המדיניות הסינהאלזית קשורה גם בשאיפה מסויימת לצדק חלוקתי או אופק לאוכלוסיות עניות, ולא רק לדיכוי, אפלייה ונישול גרידא של הטאמילים. בנוסף, הטאמילים הם ברובם תושבים חדשים באי סרי לנקה (הובאו, לרוב, כעובדים על ידי המעצמה הבריטית ששלטה באי), ולפיכך דרישתם למדינה עצמאית לא קיבלה לגיטימציה בינלאומית והדיבור על "אדמת אבות" זכה גם הוא לפקפוק והיה חסר בסיס.

כאמור, כשסכסוך מראש קשור לדיכוי גורף וחריף של אוכלוסייה מסויימת, ולשלילת זכויות יסוד שלה, הסיכוי של גורמים מיליטנטיים לזכות לתמיכה עממית רחבה, מתמשכת ובלתי-מתפשרת מאותה אוכלוסייה, צפוי להיות גבוה. בהקשר כזה יש גם מוכנות רבה יותר לספוג אבדות לאורך זמן, כי "אין לנו מה להפסיד". בהיעדר תנאים כאלו, פוטנציאל התמיכה הרחבה והמתמשכת במליטנטים יורד מראש. כלומר מראש היה לנמרים הטמילים פוטנציאל תמיכה עממית נמוך או קצר מועד. ואכן, בספרה של מיה בבלום, Dying to Kill: The Allure of Suicide Terror, (עמוד 7) היא מתארת ממצאים לפיהם רוב האוכלוסיה הטאמילית לא תמכה בטקטיקת הטרור של הנמרים, ובפרט ביחס לפגיעה באזרחים [ר' התייחסות גם בעמ' 68 כאן].

לבסוף, מה שהביא לסיום המאבק האלים לא היה רק תימרונים צבאיים קשוחים ומוצלחים, אלא שמעבר להיבט הצבאי, הפלג הפוליטי של הנמרים הטאמילים – הברית הטאמילית הלאומית (Tamil National Alliance) – מעולם לא הוצא מחוץ לחוק בסרי לנקה, והממשלה ניהלה איתו מגעים – כלומר לצד המקל הצבאי היה פתוח בפני הטאמילים גזר של ערוץ השפעה פוליטי לא-אלים על מדיניות הממשל. מהינדה ראג'פקסה, נשיא סרי לנקה בעת המבצע המכריע נגד הנמרים הטאמילים, פנה במקביל לאוכלוסייה הטאמילית בשפתם שלהם, והבטיח להם לחיות יחד בשיוויון בין הקהילות ולמצוא פיתרון שיהיה מקובל על שני הלאומים. עם זאת האיחוד האירופי קרא לחקור חשדות לפשעי מלחמה חמורים בעת המבצע נגד הנמרים הטאמילים שפגע גם באזרחים טאמילים לא מעורבים רבים. עם סיום הלחימה, הממשלה והברית הטאמילית הלאומית פתחו במגעים לפיתרון פוליטי, פדרטיבי, למיעוט הטאמילי בתוך סרי לנקה. כמה שנים לאחר מכן הוכרז גם על הקמתן של ועדות אמת ופיוס בין הקהילות לפי המודל שפעל בדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד. נכון ל-2017, הממשלה מבטיחה גם חוקה חדשה על מנת להגיע להסדרה הוגנת והרמונית יותר בין שתי הקהילות הלאומיות; ולשם כתיבת החוקה ועדה מיוחדת התייעצה ושמעה אלפי אזרחים מהקהילות השונות. פיתרון פדרטיבי למחוזות המיעוט ייתן להם יותר אוטונומיה ויעמוד בקנה אחד עם הדרישה המקורית של הנאבקים לפני שזו הוקצנה והפכה לתביעה למדינה עצמאית.

Tamil Tigers Mahinda

פנה לטאמילים בשפתם שלהם – נשיא סרי-לנקה מהינדה ראג'פקסה

לאור הנתונים הללו, הניסיון לצבוע את סיום המלחמה עם הנמרים הטמילים כדוגמא לשימוש יעיל בכוח צבאי בלבד כדי לדכא טרור והתנגדות, הוא שגוי, חלקי ופשטני. אפשר שהבטחת זכויות המיעוט הטאמילי מצד הממשל פעלה לכל אורך הסכסוך על מנת לתקוע טריז בין השאיפות הלגיטימיות של הטאמילים כאוכלוסייה רחבה לטקטיקות האלימות של ארגון הנמרים. כך פעלה ממשלת סרי לנקה בחוכמה. ואכן טאקטיקות הטרור והאלימות איבדו תמיכה רחבה ולגיטימציה מאוכלוסיית היעד, למרות שהנמרים כארגון נותרו אהודים על רוב מוחלט של הטאמילים.

אם כן, במקרה של דיכוי הנמרים הטאמילים פעלה נוסחה משולבת: שמירה על מערך זכויות סביר לקבוצת המיעוט הטאמילי, אי-דיכוי הזרוע הפוליטית של המיעוט (על אף שהיא מזוהה עם ארגון טרור) והצעה לשדרוג הזכויות – הן הזכויות כאזרחים והן זכויות ייחודיות בצורת אוטונומיה אזורית למיעוט. כמובן שבמקביל הטאמילים הם גם בעלי זכות הצבעה לפרלמנט של הדמוקרטיה הסרי לנקית. אכן, כל אלו הופעלו לצד מבצע צבאי קשוח נגד ארגון הנמרים שכלל ככל הנראה גם הפצצות חסרות הבחנה והרג לא-סלקטיבי של אזרחים לא-מעורבים. האם הימין הישראלי רוצה להחיל את המודל הזה על הסכסוך עם הפלסטינים? במקרה כזה, מבצעים מדממים מול הפלסטינים היו לנו לא מעט, כעת יש להגיע לשלב שדרוג הזכויות.

ללא מעצור: מה עמד מאחורי האכזריות הנאצית?

מה מסביר את האכזריות הנאצית, את רצח העם ואת הבהמיות שאין לה תקדים? בישראל, נוטים להסביר את הזוועה בשתי דרכים: אנשי ימין ומרכז ממסדי אומרים שהאנטישמיות היתה לב העניין, ולעומתם אנשי שמאל נוטים להאשים את הגזענות ושנאת הזרים. שני ההסברים הללו חשובים, אך לא מספיקים. כדי להבין את סוד האכזריות התהומית, יש לפנות לגורם שלישי, קריטי אך נסתר. ינשוף היסטורי צולל ללב התהום.

No breaks Hitler2

משה פייגלין, יו"ר מפלגת זהות, סיפר פעם על מאורע שהעלה את חמתו. הוא ביקר ביד ושם, ושמע ממדריכה צעירה ש"בכל אחד מאיתנו מסתתר נאצי קטן". פייגלין הזדעק עד עמקי נשמתו. דברי המדריכה, לדעתו, היו חילול של זכר השואה. האמת היא, כתב, שהנאצים היו רוע מוחלט, והם שנאו אותנו, היהודים, כי אנחנו ייצגנו את הטוב המוחלט. תפיסה מיתית מהסוג הזה אינה מוגבלת, כמובן, רק לפייגלין. בעיני רבים אחרים, השואה היא אירוע ייחודי לחלוטין שלא דומה לשום דבר אחר בהיסטוריה, ואסור להשוות אותו לשום דבר אחר. אושוויץ היה "פלנטה אחרת". וכל ניסיון לשים את השואה בהקשר היסטורי מהווה הקטנה, חילול ואפילו הכחשה. קיתונות הרותחין שחטפו חוקרים שניסו להשוות, למשל, את הנאציזם והסטליניזם (האחרון שבהם הוא טימותי סניידר) מעידים עד כמה חזקה התפיסה הזאת אפילו בימינו.

האכזריות הנאצית היא באמת בלתי נתפסת. מעשי טבח המוניים היו במקומות רבים לפני היטלר, וגם רצח עם אינו ייחודי לרייך השלישי. אבל משהו ביסודיות הרצחנית של הרייך הזה מזוויע באופן בלתי מובן. מי שקורא על התקופה הזאת ורואה, למשל, כיצד, במקרים מסויימים, עשרות סוכני גסטפו השקיעו שבועות של מחקר ומשאבים עצומים כדי להתחקות אחר ילד יהודי אקראי שנמלט מגטו בפולין, תוהה באמת על הרוע הטהור שבהחלטה להשמיד ציבור שלם על כל הפרטים שבו, בלא חריגים ובלא סייגים. לכך, כמובן, יש להוסיף את האכזריות התהומית של הנאצים גם כלפי עמים לא יהודיים: התוכנית להשמיד את הערים הסובייטיות הגדולות ולהמית את כל תושביהן ברעב, הטבח הטוטלי של שכבת ההנהגה הפולנית, משטרי הטרור הרצחניים בארצות כבושות אחרות, הטיהור האתני של הסלובנים כדי לפנות מקום לגרמנים, מעשי הטבח ההמוניים ביוגוסלביה, רצח בני הערובה בצרפת, הרשימה בלתי נדלית. התהייה הזאת, כיצד בני אדם מסוגלים לרוע כל כך עמוק, מתבטאת, למשל, בכותרת העברית לספרו של ההיסטוריון סבסטיאן הפנר: "היטלר – החידה האיומה ופשרה".

no breaks Yad Vashem

"בכל אחד מסתתר נאצי קטן" – סיור מודרך ביד ושם. למצולמים אין קשר לכתבה. קרדיט: יד ושם.

בישראל, שבה (מסיבות מובנות) הזיכרון הציבורי מתמקד יותר ברצח היהודים, ההסברים לחידת הרוע הנאצי מתחלקים פחות או יותר לשניים, בהתאם למחנה הפוליטי של הפרשן. הימין והמרכז הממסדי, שמדגישים את הייחודיות היהודית, נוטים לתלות את השואה בפרט ואת הרוע הנאצי בכלל באנטישמיות, היינו -שנאת יהודים. משה פייגלין, שטען כי הנאצים שנאו את היהודים כי אלו ייצגו את הטוב המוחלט בעולם, הוא הנציג הקיצוני ביותר של הגישה הזאת. אבל ניתן לראות אותה גם בטקסי הזיכרון הרשמיים, בספרי לימוד ובנראטיב שיוצא ממוסדות זיכרון ממשלתיים כדוגמת יד ושם. במחקר ההיסטורי, המבטא המובהק ביותר של הגישה הזאת הוא דניאל יונה גולדהגן, שטען כי השואה נבעה מ"אנטישמיות חסלנית" שהיתה ייחודית לגרמניה ולנאצים.

כפי שכתב ישראל גוטמן המנוח, במשך שנים רבות המדען הראשי של יד ושם, בספר הלימוד שלו "השואה ומשמעותה", האנטישמיות הקיצונית היתה טבועה בנאציזם מראשיתו, והתוכנית להשמדת היהודים הלכה ונחשפה ככל שהמשטר התחזק. היום, רוב ההיסטוריונים אינם מקבלים את הטענה שהשמדת העם היהודי תוכננה משלב מוקדם (ככל הנראה, כך מסכימים רוב החוקרים, החליטו עליה הנאצים רק בסתיו 1941), אבל אנטישמיות כהסבר מרכזי לאכזריות הנאצית עדיין מקובלת על רבים. המסקנות מהגישה הזאת ברורות, ותואמות את הגישה הציונית הקלאסית. אם השואה פקדה את העם היהודי בגלל אנטישמיות, הרי שהיהודים צריכים להיות עצמאיים, חמושים ודרוכים להילחם בשונאיהם בכל פעם שאלו ירימו ראש.

no breaks Ghetto

היסטוריונים ומבקרים מהשמאל, שהעניין שלהם יותר אוניברסליסטי ופחות "יהודי" ייחודי, נוטים לתלות את השואה והרוע הנאצי לאו דווקא באנטישמיות, אלא בגזענות הכללית של המשטר. האידיאולוגיה הנאצית התבססה הרי על היררכיה של גזעים, וכמעט כל החלטה של המשטר לקחה בחשבון עקרונות של גזע. היהודים אמנם ניצבו בתחתית היררכיית הגזעים כ"מהרסי תרבות", אבל גם גזעים נחותים אחרים נידונו לכלייה מלאה או חלקית. לגישה הזאת יש את היתרונות שלה. כך, אפשר לחבר את השואה למעשי רצח המוניים שביצעו הנאצים באוכלוסיות לא יהודיות, כדוגמת פולנים, רוסים וצוענים, ואף למעשי ג'נוסייד אחרים בהיסטוריה. זו הגישה שעומדת ביסוד האסכולה הפופולרית של "ג'נוסייד משווה", שהנציג הבולט ביותר שלה הוא דניאל בלטמן מהאוניברסיטה העברית. מחוץ לישראל, זו גם הגישה הדומיננטית של מוזיאון השואה בוושינגטון, אולי האלטרנטיבה המשמעותית ביותר לקו שמוביל יד ושם. אם אנחנו מקבלים את אסכולת הגזענות, הרי שהמסקנות האופרטיביות שונות לגמרי. מי שרוצה למנוע שואה שנייה, הן ליהודים והן לעמים אחרים, צריך לאמץ גישה אוניברסליסטית, להילחם בגזענות באשר היא שם, ולסייע למהגרים, פליטים וקבוצות אתניות נרדפות ברחבי העולם.

אבל שני ההסברים הללו בלתי מספקים באופן מטריד, ולו מפני שהעולם בשנות השלושים והארבעים היה מלא באנטישמים וגזענים, שרובם המוחלט לא העלו בדעתם לבצע מעשי טבח המוניים, להמית מיליונים מבני ה"גזעים הנחותים" ברעב ובוודאי לא להשמיד עמים שלמים. תורות גזע, מרוככות יותר או פחות, היו מקובלות בשנות השלושים והארבעים בחלקים ניכרים של העולם המערבי. אנטישמיות גם היא לא היתה רק נחלתן של מדיניות מרכז ומזרח אירופיות כמו גרמניה, אוסטריה, רוסיה או פולין. אפילו ארצות הברית הליברלית הגבילה את מספר היהודים באוניברסיטאות ב"נומרוס קלאזוס". בארצות הכבושות על ידי הנאציזם, אנטישמיות גרמה לרבים להיות אדישים לגורל היהודים או לשתף פעולה עם הרוצחים, אבל לא תמיד. בפולין, למשל, אנטישמים מובהקים היו מעורבים בניסיונות הירואיים להצלת יהודים (למשל הסופרת הקתולית זופיה קוז'אק-שצ'וצ'קה, אחת ממייסדות הז'גוטה, ארגון הצלת היהודים הגדול והיעיל ביותר באירופה הכבושה), וזאת אף על פי שבפולין הצלת יהודים היתה עלולה לגרור הוצאה להורג של המציל ושל כל משפחתו. מנגד, חלק ממשתפי הפעולה הפולנים לא היו אנטישמים באופן חריג, אלא סתם אופורטוניסטים. הנקודה המכרעת היא שבפולין, כמו במקומות אחרים, עמדות אנטישמיות לא היו תמיד מתאם טוב לתגובתו של אינדיבידואל לרצח יהודים בסביבתו הקרובה. אין פירוש הדבר שהאנטישמיות, או הגזענות, אינן חשובות. אין ספק שהן היו היסוד לפרוייקט הנאצי, ובלעדיהן השואה, ושיתוף הפעולה איתה ברחבי אירופה, לא היו מן האפשר. מדובר בתנאי הכרחי, אבל לא בתנאי מספיק. לכל אלו היה צריך להוסיף אלמנט שלישי, שבלעדיו המרק הרצחני לא היה מגיע לנקודת רתיחה.

no breaks Zofia

זופיה קוזאק- סופרת פולנית-קתולית וממייסדי ארגון ז'גוטה. אנטישמית מובהקת שהצילה יהודים תוך חירוף נפשה.

המפתח לשאלה, לדעתי, מצוי בנאום שנתן הרמן גרינג, מספר שתיים ברייך השלישי, למושלים הנאציים של הארצות הכבושות באוגוסט 1942. חלק מהמושלים הללו, אנשים ברוטליים כולם, התלוננו בפני גרינג שמדיניות הביזה שלו תביא את הארצות הכבושות לרעב, וייתכן שגם להתקוממות. גרינג נזף בהם בחומרה:

אני רואה אנשים שבעים בשטחים הכבושים בעוד בגרמניה אנשים מורעבים. בשם אלוהים, לא נשלחתם לשם [למדינות שאתם מושלים בהן] כדי לדאוג לרווחת תושביהן, אלא כדי לקחת כל מה שאתם יכולים כדי שהעם הגרמני יחיה. אני מצפה מכם להקדיש את כל מרצכם לכך. הדאגה המתמדת הזאת לזרים חייבת להסתיים אחת ולתמיד. לפני מונחים הדוחות שלכם, ובהם פירוט של מה שאתם מתכוונים להביא. כשאני חושב על הארצות שלכם, זה נראה כלום בעיני. ממש לא אכפת לי שהאנשים שלכם [בארצות הכבושות] מתמוטטים מרעב. שיתמוטטו, כל עוד אפילו גרמני אחד לא קורס מרעב.

no breaks Goering

"מצדי שימותו ברעב" – הרמן גרינג

גרינג דיבר בהקשר של משבר מזון חמור שפקד את גרמניה ב-1942. אבל בהתחשב בעובדה שתושבי הארצות הכבושות היו מורעבים גם הם, ושהמושלים שהוא נזף בהם בזזו ממילא עבור גרמניה מכל הבא ליד – חוסר האכפתיות הטוטלי כלפי נתיני האימפריה הנאצית זועק לשמיים. וכאן, מדובר עוד בנתינים של האימפריה במערב, שזכו ליחס מועדף משהו. במזרח, גרינג וחבריו תכננו להרעיב מיליונים ולמחוק ערים שלמות (כמו לנינגרד) כדי להשאיר את רמת החיים בגרמניה בדיוק כפי שהיא. לא מדובר כאן רק בהעדפת גרמנים. כל אימפריה קולוניאלית תמיד העדיפה את אנשיה שלה, בוודאי כשמדובר במשאבים כלכליים. כאן מדובר בחוסר מעצורים טוטלי, וחוסר רצון להקריב קמצוץ ומאומה מרמת החיים של האדונים אפילו עבור עצם הישרדותם של העבדים.

חוסר המעצורים הנאצי התבטא לא רק בביזה כלכלית נוסח גרינג, אלא גם בחזון האידיאולוגי. חלומו של היינריך הימלר, מפקד הס"ס, היה להשתמש בשטחים העצומים במזרח – פולין, אוקראינה ומערב רוסיה – כדי ליישב איכרים גרמנים ואנשי ס"ס בעיירות כפריות ימי ביניימיות. הוא שאף ליצור עולם אידיאלי ברוח המיסטיקה הנאצית ומה שדמיין כאורח חייהם של השבטים הגרמניים הקדומים. הקהילות שראה בחזונו היו אחוות פגאניות של אבירים לוחמים, המבוססות על גזע, דם ואדמה.

הגשמת החזון הזה היתה כרוכה בנישול המוני של פולנים, אוקראינים ורוסים מאדמתם, אבל לא בהכרח מיליונים. אחרי הכל, היה אפשר להקים את העיירות האידיאליות של הימלר רק בשטחים מסויימים של פולין או אוקראינה. אבל ה"תוכנית הכללית מזרח", שנועדה להגשים את חלומו של הימלר, תבעה לעצמה את כל השטח. מכאן נבעו גירושים המוניים של רוסים, אוקראינים, פולנים וסלובקים, הרעבתם ורציחתם. חלק מהמושלים הנאציים עיכבו את תוכניתו של הימלר או שמו לה סייגים, מפני שהיו זקוקים לעובדים סלאבים מיומנים, אבל מפקד הס"ס לא הסתיר את נחישותו ליישם אותה באופן מלא, אם לא במהלך המלחמה אז לאחריה. בהגשמת החזון האידיאלי לא היה מקום לפשרות כלשהן, דבר שהפך את האכזריות הנאצית במזרח לא לחלקית ויחסית אלא לטוטלית. הגזענות של הימלר היתה כמובן חשובה. בלעדיה תוכנית מהסוג הזה לא היתה באה לעולם מלכתחילה. אבל רצח המיליונים לא נבע מהגזענות לבדה, אלא גם, ובעיקר, מחוסר המעצורים הטוטלי של המחזיקים בה.

No breaks Himmler

חוסר מעצורים טוטלי- היינריך הימלר

החל משלהי 1941, השמדתם הטוטלית של היהודים הפכה לחלק בלתי נפרד מה"תוכנית הכללית מזרח". גם כאן, האנטישמיות הנאצית היתה תנאי הכרחי, אבל לא תנאי מספיק. היו לא מעט משטרים אנטישמיים במזרח ומרכז אירופה בין שתי מלחמות העולם. אחדים מהם גם ארגנו פוגרומים, אחרים הפלו יהודים באופן משפטי או שללו חלק מזכויות האזרח שלהם. ברמת הרטוריקה, שנאתם של חלק מהמשטרים הללו ליהודים לא היתה זהה אמנם לזו של הנאצים, אבל גם לא ממש רחוקה ממנה. אולם חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, שייחד אותם מכל המשטרים הללו, התיר להם לנקוט בכל האמצעים כנגד מי שהחשיבו כאויב דמוני. ללא חוסר המעצורים הזה, היהודים היו אמנם סובלים מאד תחת הכיבוש הגרמני, אבל פרוייקט שיטתי ומפלצתי כמו השואה ככל הנראה לא היה בא לעולם.

מה מקורו של חוסר המעצורים הזה? זו שאלה קשה ומורכבת מאד. אפשר לייחס אותו, לפחות באופן חלקי, לאידיאולוגיה הטוטלית הנאצית, לאופיו הגורף של החזון ההיטלראי, וגם לפולחן סובייקטיביות, שהיה חלק מהמאבק של הימין הגרמני בנאורות. כלומר, אמונה שמה שהקבוצה שלי חושבת, מאמינה, צריכה ורוצה הוא *כל* מה שאני צריך לדאוג לו, גם אם זה דורס לחלוטין את האינטרסים של כל האחרים. דבר נוסף שסייע לחוסר המעצורים הנאצי, הוא אמונה עמוקה במשפט ההיסטוריה. היטלר, למשל, אמר שג'ינג'יס חאן רצח מיליונים, אבל כיום הוא נחשב ל"בונה אומה דגול". בהזדמנות אחרת, הדגיש ש"אף אחד לא זוכר היום את טבח הארמנים". כלומר, לנאצים לא היו מעצורים בין היתר משום שהאמינו שאכזריות מוחלטת תוכל להוביל להשגים היסטוריים, שישכיחו בתורם את מעשיהם הרעים.

רק אם אנחנו מבינים את חשיבותו של חוסר המעצורים המוחלט של הנאצים, לצד הגזענות והאנטישמיות שלהם, אפשר להבין את מניעיהם של משטרים רצחניים אחרים. משטרו של סטלין הרשה לעצמו להמית מיליונים ברעב מתוכנן או בטיהורים המוניים, פשוט משום שלא היו לו שום מעצורים בהגשמת מטרותיו הפוליטיות, הכלכליות והאידיאולוגיות. היפנים אמנם לא השמידו עמים, אבל צבאם טבח יותר ממיליון סינים במהלך מלחמת סין-יפן השנייה ומלחמת העולם השנייה, ומאות אלפי פיליפינים לקראת סוף המלחמה, לעיתים קרובות בלי שום אילוץ צבאי. ביפן לא היתה דמוניזציה כלפי סין או הפיליפינים, בדומה לדמוניזציה הנאצית כלפי היהודים והסלאבים, או הסטליניסטית כלפי "אויבים מעמדיים". להיפך, יפן הרשמית ראתה בסינים ובפיליפינים אחים טועים שיש לשחרר אותם מהקולוניאליזם המערבי. האלימות כלפיהם הוצדקה כאמצעי חינוכי, כפי שאח בכור מכה את אחיו הצעיר כדי להחזירו למוטב. אבל בדומה לנאצים, המשטר ביפן בשלהי שנות השלושים היה כל כך בטוח בצדקת דרכו, וכך כך שקוע בתחושת רדיפה וקורבנות, עד שאיבד את כל המעצורים שהיו לו בעבר. כך, בלי אידיאולוגיה גזענית של ממש, הוא הרשה לעצמו לטבוח ביותר ממיליון איש כביכול על מנת להטיב איתם.

מכאן נובעים גם לקחים מעשיים לעתיד: חשוב להילחם בגזענות, אולם יהיה קשה מאד לבער אותה לגמרי. אנשים תמיד נוטים להסתייג מהשונים מהם, במיוחד במצב של עימות אתני וסכסוך לאומי – ומצבים כאלה תמיד יהיו. אבל כדי למנוע את הזוועות הגרועות ביותר, כמו טבח המוני ורצח עם, קריטי לפתח בלמים ומעצורים.

נתקלתי לא פעם בגורמים מהימין הקיצוני הישראלי, שקוראים לטבח המוני או רצח עם של ערבים. כשאומרים להם שהם מדברים כמו נאצים, הם עונים שאין מה להשוות. בניגוד לפלסטינים, היהודים לא ביצעו פיגועים בערי גרמניה. זה נכון כמובן, אבל זו לא היתה המציאות שהנאצים ראו. הם האמינו בכנות שהיהודים הם אויב דמוני של העם הגרמני. וכאן הלקח הוא ברור: יש דברים שאסור לעשות, יש קו אדום שאסור לחצות, לא משנה עד כמה אתה שונא את האויב שלך, לא משנה עד כמה אתה מאמין שהוא מסכן אותך, ולא משנה מה לדעתך עשה לך. שום עוול היסטורי, שום חזון ושום אינטרס מדיני אינו מצדיק איבוד מוחלט של האנושיות. מפני שכל מי שמבצע רצח עם משכנע את עצמו שהאויב שלו דמוני. בלי הפנמת המסר הזה, "לעולם לא עוד" תוסיף להיות סיסמה ריקה.

הירואיות או טפשות? מרד וורשה בנאצים ותעתוע "אין ברירה"

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמיה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו חיילי הס"ס פנימה, טובחים או חוטפים כל מי שנקרה על דרכם. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. האם היה המרד הירואי, מטופש, או גם וגם? מערכת השיקולים המורכבת שהובילה לפרוץ מרד וורשה יכולה ללמד אותנו הרבה מאד על קבלת החלטות בתנאי לחץ. ינשוף היסטורי על התעתוע המסוכן של תחושת "אין ברירה".

Warsaw_1944

המלך הפולני העתיק, זיגיסמונד השלישי, השקיף על הריסות העיר העתיקה של וורשה ממרומי העמוד. בקרבת מקום ניצב קברו של החייל האלמוני, שעוד עמד משום מה על מקומו, סביבו עיי חורבות וגוויות מרקיבות. באותו יום של ראשית ספטמבר, 1944, יצאו מהריסות העיר העתיקה מאות לוחמי ארמייה קראיובה (צבא המולדת), המחתרת הצבאית של פולין. כעת, אפילו הם הבינו שהקרב נגמר. מפקד המרד, גנרל תדיאוש קומורובסקי, שנודע בכינויו הקרבי "בור" (יער), העיף מבט אחרון על האבנים המנותצות. "שש מאות שנים של היסטוריה הפכו לעיי חורבות", אמר.

דקות ספורות לאחר מכן, נכנסו יחידות הס"ס לעיר העתיקה. האזרחים שנותרו בה נטבחו או נשלחו למחנות ריכוז. טנק עבר על קבר החייל האלמוני, טוחן אותו לאבק. פסלו של המלך זיגיסמונד השלישי הופל באמצעות רימון יד.

Warsaw - Sigismund

עמוד זיגיסמונד המנופץ, לאחר נפילת העיר העתיקה

ארמיה קראיובה המשיכה להילחם עוד שבועות ספורים, אבל חורבן העיר העתיקה היה בפועל סופה של אחת ההתקוממויות הטראגיות ביותר שנערכו נגד השלטון הנאצי. מרד וורשה, שפרץ ב-1 לאוגוסט 1944 הביא לשיא עבודה מחתרתית של שנים. בניגוד למרד גטו וורשה, הידוע ממנו, שפרץ ודוכא כשנה קודם לכן, לא היה זה ניסיון נואש של נידונים למוות לעבור מן העולם בכבוד, אלא ביטוי לאסטרטגיה פוליטית-לאומית. מאז 1939, בנתה ארמיה קראיובה מדינה חשאית, עם צבא, שירותי מודיעין וביטחון, בתי משפט, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות, וכל זה באופן לא חוקי תחת אחד המשטרים האכזריים ביותר במאה ה-20. המושל הכללי של פולין, הנס פרנק, ראה פעם מודעה של עמיתו בפראג, שהכריז על תלייה של 17 סטודנטים צ'כים. "אם הייתי מפרסם מודעה על כל 17 פולנים שתליתי", התרברב פרנק, "כל היערות בפולין היו לא היו מספיקים". כל אחת מפעולותיה של המדינה הפולנית החשאית – מערכת המשפט שלה, מערכת החינוך שלה, הצבא שלה, עצם קיומה, היה עילה להוצאה מיידית להורג של העבריין וכל משפחתו וסביבתו הקרובה. למעשה, כדי לטבוח פולנים לא היה צריך שום תירוץ או סיבה.

במצב עניינים כזה, ידעו מנהיגי המחתרת היטב שאין סיבה וטעם למרוד בגרמנים בעודם נמצאים בשיא כוחם. התגובה, כולם ידעו, תהיה הרס מוחלט של וורשה וטבח אזרחיה, ולמה להקריב דם פולני לחינם ? מנהיגי ארמייה קראיובה וראשי הממשלה הגולה הסכימו על אסטרטגיה שניתן לכנותה "אסטרטגיית ההשהייה", שוריאנט כזה או אחר שלה היה מקובל על מחתרות אנטי-נאציות רבות אחרות באירופה. הרעיון היה לחכות מתחת לפני השטח כל עוד הנאצים חזקים, לבנות יכולות, לאמן חיילים, לשמר את הזהות והתרבות הלאומית, ומדי פעם גם להציק לכובשים במבצעי חבלה והתנקשות קטנים. אבל כשבעלות הברית יתקרבו לגבולות המדינה הכבושה, אז, ורק אז, יש לפתוח במרד כללי, לנתק לוורמאכט ולס"ס את קווי האספקה, להשתלט על עיר הבירה ולקבל את הצבאות המשחררים כ"אורחים". האסטרטגיה הזאת פעלה בהצלחה בפריז ובנאפולי. לעומת זאת, היא נכשלה בסלובקיה. בפולין היא היתה חשובה במיוחד, בגלל שאחת ה"משחררות" היתה אמורה להיות ברית המועצות. המשטר הסטליניסטי היה אויבה בנפש של פולין. ב-1939, סטלין כרת ברית עם היטלר, כבש בתיאום איתו חלקים גדולים מפולין וביצע מעשי טבח מזוויעים באזרחיה. כעת, האויב הנאצי המשותף איחד לרגע בין שתי המדינות, אבל הפולנים לא בטחו בסובייטים. אם יקבלו את הצבא האדום לשטחם, הם חייבים לעשות זאת כבעלי הבית. זו היתה האסטרטגיה שעמדה מאחורי מרד וורשה.

Warsaw - Bor

גנרל הרוזן תידיאוש "בור" קומורובסקי – מפקד ארמיה קראיובה

האסטרטגיה הזאת היא שעמדה גם בבסיס היחס המסוייג משהו שגילתה ארמיה קראיובה למרד היהודים בגטו וורשה באביב 1943. מפקד הארמיה דאז ראה את המרד כעומד בניגוד לאסטרטגיית ההשהייה ולא רצה להיגרר ללחימה כוללת בשלב מוקדם מדי (ליהודים, כמובן, לא היה זמן לחכות – הם עמדו להישלח כולם לתאי הגזים בטרבלינקה). הוא גם חשש לתת נשק לאי"ל, המחתרת היהודית בעלת האופי השמאלי-קומוניסטי. מי יודע אם הנשק הזה לא יגיע איכשהו לסובייטים, תהה, או יופנה יום אחד נגד המדינה הפולנית. בסופו של דבר, ארמיה קראיובה כן נתנה נשק לאיי"ל, והרבה יותר מכך לאצ"י, המחתרת היהודית הימנית-ציונית. היא אף סייעה למרד באמצעות פעולות רתק כנגד כוחות גרמניים לאורך חומות הגטו, אך סרבה להשקיע בו את חלק הארי של כוחה ומשאביה.

במקביל, ארמיה קראיובה החלה להתנקש באנשי ס"ס וגסטפו אכזריים במיוחד, לרבות מפקד משטרת וורשה הידוע לשמצה, גנרל פרנץ קוצ'רה, והקימה ארגון מיוחד שהציל יהודים ניצודים ודאג להם לבתי מבטחים ומסמכים מזוייפים. אבל כל הפעולות הללו לא היו אלא הסחות דעות למה שארמיה קראיובה ראתה כמטרתה העיקרית, המטרה שאליה הקדישה את כל מחשבותיה, מאמציה ומעייניה- המרד שישחרר את פולין בדקה התשעים ויבטיח את עצמאותה וכבודה בעיני האומות כמדינה שנלחמה לנאצים ויכלה להם.

לפי התרחיש האופטימי ביותר של ארמיה קראיובה והממשלה הפולנית בגולה, יהיו אלו הבריטים והאמריקאים שיצליחו להגיע לפולין ראשונים. החלום הורוד הזה התבסס על תוכניתו השאפתנית של וינסטון צ'רצ'יל לפלוש ל"מבצר אירופה" הנאצי דרך הבלקנים וכך להקדים את הסובייטים בשחרור חלקים ניכרים ממזרח אירופה. כשהבריטים והאמריקאים יגיעו להונגריה, יפתחו הפולנים במרד כללי בכל המדינה ויחברו במהירות למשחרירהם. ראש ממשלת פולין הגולה, גנרל ולדיסלב שיקורסקי, היה בטוח שיחסיו המצויינים עם מנהיגי בעלות הברית יבטיחו את שיתוף הפעולה הזה. לא מדובר היה ברעיון מופרך. שיקורסקי היה סלבריטי, דמות מכובדת ונערצת בלונדון ובוושינגטון, עם גישה ישירה לצ'רצ'יל ולרוזוולט. פולין היתה בעלת הברית הראשונה של מעצמות המערב, ולשיקורסקי היה יסוד לקוות שעמיתיו בוייטהול ובבית הלבן יצליחו להשיג הסדר כלשהו גם בינו לבין ברית המועצות, במידה ודברים ישתבשו והצבא האדום דווקא יהיה זה שיגיע לפולין ראשון. כלומר, התוכנית היתה מבוססת על שלושה אדנים: פלישה של בעלות הברית לבלקנים, מעמדו האישי של רה"מ שיקורסקי במחנה בעלות הברית, ולמצער, יכולת להגיע להסדר כלשהו עם ברית המועצות.

Warsaw -Wladyslaw_Sikorski_2

סמך על יוקרתו האישית – גנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש ממשלת פולין הגולה

אלא שבקיץ 1944, מועד השחרור המיוחל, חלק מהאדנים הללו קרסו, ואחרים התערערו קשות. ביולי 1943, שיקורסקי נהרג בתאונת מטוס מעל גילברטר. יורשו, מנהיג "מפלגת האיכרים" סטניסלב מיקולאיצ'יק, היה מצוי יותר בענייני כלכלת הכפר הפולני מאשר בפוליטיקה בינלאומית, ולא נהנה ממעמד איתן כשל קודמו בהנהגת בעלות הברית. רוסיה הסובייטית היתה זו שעמדה לשחרר את פולין, והיחסים איתה קרסו עוד בשלהי כהונתו של שיקורסקי. שתי המדינות לא הצליחו להגיע להסכמה על שורה של מחלוקות. בעיקר, הפולנים לא הסכימו לוותר לסטלין על השטחים שגזל מהם ב-1939 בשיתוף פעולה עם היטלר, ובמיוחד לא על לבוב (כיום בשטח אוקראינה), מרכז תרבותי פולני חשוב ביותר. הם גם סרבו להצעתו של סטלין לקבל ״פיצוי״ טריטוריאלי על חשבון גרמניה בפרוסיה המערבית. בתגובה, ניתק סטלין את היחסים עם הממשלה הגולה. כאשר הצבא האדום שחרר את אזור לובלין, הוא התקין שם ממשלת בובות קומוניסטית בראשותה של אחת, ואנדה ואסילייבה. התעמולה הסובייטית הכריזה על ממשלת לובלין כממשלה הלגיטימית היחידה, וכינתה את ארמיה קראיובה "צבא בלתי חוקי".

זה היה המצב שעמד מול מקבלי ההחלטות הפולנים באוגוסט 1944, כאשר יחידות הצבא האדום בראשותו של מרשל רוקוסובסקי התקרבו במהירות לוורשה. בממשלה הגולה התגלעה מחלוקת קשה. הרמטכ"ל, שפיקד לא רק על ארמיה קראיובה אלא גם על "צבא אנדרס", הכוחות הפולנים שנלחמו באיטליה, התנגד בתוקף למרד כללי בגרמנים. הוא סבר שאין לסמוך על הסובייטים, וחשד שיתנו לפולנים להקיז את דמם לשווא. הוא המליץ לראש הממשלה לבטל את תוכנית המרד, לתת לסובייטים לכבוש את פולין ולהשאיר את ארמיה קראיובה במחתרת, היינו – לשמור את האפשרות להילחם גם בכיבוש הסובייטי אם הדבר יהיה הכרחי. רה"מ מיקולאיצ'יק, לעומת זאת, היה אופטימי ממנו. הוא סבר שיצליח להגיע להסכם עם הסובייטים במהלך המרד, לאחר שהפולנים יוכיחו את כוחם. בוורשה, מיקואליצ'יק זכה לתמיכתו של מפקד ארמיה קראיובה, גנרל קומורובסקי ("בור"). זה החליט להכריז על התקוממות כללית באזורי הכפר, כדי לנתק את קווי האספקה של הוורמאכט ולסייע לכוחות הסובייטיים המתקדמים.

Warsaw Mikolajczyk

גילה אופטימיות – ראש ממשלת פולין סטניסלאב מיקולאיצ'יק

אלא שההתקוממות באזורי הכפר ("מבצע סופה") היתה כישלון מחפיר, לא רק בשל הקושי שבהתמודדות מול הוורמאכט אלא גם בגלל ההתנהגות הסובייטית. הצבא האדום שיתף פעולה עם הכוחות הפולניים באופן ראשוני, בחלק מהמקומות, אולם מיד לאחר מכן פירק אותם מנשקם וסירב לתת להם לנוע כדי לסייע זה לזה, או להגיע לוורשה. בבירה, עמד גנרל קומורובסקי במצב קשה יותר מאשר תכנן. הקלף האחרון שלו היה מרד כללי בוורשה, אבל חלק גדול מהנשק והעתודות שלו נשרפו ב"מבצע סופה". ראש הממשלה הסמיך אותו לפתוח במרד בוורשה, כך שהאחריות הכבדה היתה בעיקר בידיו.

ב-1 באוגוסט, החליט "בור" לתת את הפקודה למרוד, למרות שהיה מודע היטב לקשיים ולסיכונים. השיקולים שלו היו כבדי משקל. המרד המתוכנן בוורשה היה שיאה של אסטרטגיית ההשהייה, שתוכננה בזהירות על ידי ארמייה קראיובה במשך שנים. אם לא ימרדו, הפולנים יפסידו את ההזדמנות האחרונה לשחרר את עצמם בעצמם. הם יהפכו בוודאות גמורה לגרורה סובייטית, אם לא למדינה כבושה, ולאין יוליכו את החרפה? האם כל הקורבנות שהוקרבו בחמש שנים של עבודה מחתרתית היו לשווא ולחינם? ומעבר לכך, טען בור, ברגע שיתחיל הקרב על וורשה יפנו הגרמנים את האוכלוסיה האזרחית למחנות ריכוז, והעיר תיחרב לחלוטין בחילופי האש בינם לבין הרוסים. ואם ייסוגו, סביר שהגרמנים יטחנו את וורשה לאבק, כפי שעשו כבר במקומות אחרים.

Warsaw - boy scouts

בני נוער מהצופים הפולנים – נלחמו בארמיה קראיובה במסגרת "הגדודים האפורים"

לכך נוספו שיקולים אחרים, קצרי טווח. בסוף יולי 1944 פקד המושל הנאצי של וורשה, ד"ר לודוויג פישר, לגייס 100,000 עובדי כפייה פולנים כדי להכין חפירות וביצורים לקראת הקרב עם הרוסים. האוכלוסיה, שציפתה למרד בעתיד הקרוב ביותר, התעלמה מהפקודה. היה חשש שהגרמנים יבצעו מצוד נרחב בעיר, שיגרום למרד ספונטני וחלש יותר, או, לחילופין, לחיסולה הסופי של ארמיה קראיובה. מבחינתו של בור, זה היה "או עכשיו או אף פעם". כשקיבל דיווח מודיעין שהרוסים פלשו לפראגה, אחד הפרברים המזרחיים של וורשה, היה זה מבחינתו הקש האחרון. הוא הוציא את הפקודה למרוד. כשראש המודיעין שלו חזר אחרי מספר שעות ואמר לו שהדיווח שגוי, היה זה מאוחר מדי. השליחים כבר יצאו לדרכם.

ההתחלה של המרד היתה מבטיחה. הכוחות הפולניים הכו את הגרמנים מכה קשה בימים הראשונים. למרות שרוצחי הס"ס טבחו בעשרות אלפי אזרחים, ירו למוות בכל גבר, אישה או ילד שניקרו על דרכם, ארמיה קראיובה הצליחה לכבוש את בית הדואר, מחנות צבא, מתקני נשק, את העיר העתיקה ואת המגדל הגבוה ביותר בוורשה. ללוחמי הארמיה הצטרפו שבויי מלחמה בריטים, אירים, סובייטים, בני מיעוטים פולניים כגרוזינים וטורקים מוסלמים, ואפילו גרמנים אנטי-נאצים בודדים. כבר ביום הראשון, שחררה יחידה מיוחדת של הארמיה את היהודים במחנה הריכוז גיישובקה, והגברים הכשירים מביניהם הצטרפו מיד ללחימה בעיר העתיקה ("המפקד, הנריק לדרמן מדווח. הפלוגה היהודית שלך עומדת לרשותך", שחזר אחד החיילים את ההתגייסות היהודית מיד לאחר השחרור). בשטחים המשוחררים, הקימה ארמיה קראיובה מנהל מסודר, בתי חולים ומרפאות, ואפילו מחנות שבויים. ללחימה הצטרפו גם המחתרת הקומוניסטית הקטנה יותר (ארמיה לודובה) והמחתרת האנטישמית מהימין הקיצוני ("הכוחות המזויינים הלאומיים").

Warsaw_Uprising_-_Small_PASTa_-_Flamethrower

לוחם פולני עם להביור – מרד וורשה

אולם בעוד הגרמנים מביאים תגבורות, העזרה מבחוץ בוששה להגיע. בדיוק כפי שחשש הרמטכ"ל הפולני בלונדון, הסובייטים עמדו מהצד, נותנים ללוחמי ההתנגדות הפולנים להקיז את דמם. ראש הממשלה מיקולאיצ'יק טס למוסקבה, שם דרש ממנו סטלין "להגיע לסיכומים" עם ממשלת הבובות הפולנית בלובלין, כלומר להתפטר ולתת להם את השלטון. בצר לו, הציע מיקואלצ'יק לסטלין ויתורים ניכרים – שיתוף הקומוניסטים בשלטון וויתור על רוב השטחים הפולניים שכבשה ברית המועצות. אולם בוורשה, גנרל בור דחה בזעם את "הסכם הכניעה". הפולנים לא מקיזים את הדם שלהם, הבריק ללונדון, כדי להחליף כיבוש גרמני בכיבוש רוסי.

האמריקאים, שרצו לפייס את הסובייטים, נטשו את הפולנים לגורלם. בלונדון, צ'רצ'יל – אולי המדינאי הפרו-פולני ביותר במחנה בעלות הברית – המשיך ללחוץ לסייע לארמיה וכפה על הפקידות הבריטית הסרבנית לשלוח סיוע אווירי. המטוסים הבריטים המשיכו להביא לוורשה סיוע בכל מהלך המרד, אולם הסובייטים סרבו להתיר להם לנחות בשדות תעופה באוקראינה. במקום זאת, הם היו חייבים לטוס מאיטליה, נתיב ארוך ומסוכן, וללא ליווי מטוסי קרב. הם ספגו אבדות איומות, והסיוע שהביאו לא הצליח להחיות את המרד. אבל אפילו בריטניה לא היתה מוכנה לסכן את האינטרסים החיוניים שלה, ואת היחסים עם ברית המועצות, כדי לסייע לארמיה קראיובה. בדיעבד, הוקיעו פולנים רבים את ה"בגידה הבריטית". אולם בפועל, הגישה של לונדון – אהדה כנה, סיוע מוגבל במידת היכולת, אך חוסר רצון לסכן אינטרסים קריטיים גם לנוכח התנגדות הירואית של בעל ברית – לא היתה שונה במיוחד מההתנהגות של ארמיה קראיובה עצמה במהלך מרד גטו וורשה.

Warschauer Aufstand, deutsche Soldaten

חיילים גרמנים בקרב על כיכר התיאטרון – מרד וורשה

התוצאות של מרד וורשה היו מחרידות. רבבות פולנים נרצחו, נשרפו, נספו חיים במיתות משונות על ידי הנאצים ושכירי החרב הבלארוסים שלהם. כעיר, וורשה הפסיקה להתקיים, והיטלר הורה לס"ס לפוצץ את כל הבניינים שנותרו בה. "המרד הזה היה ברכה עבורינו," התפאר הימלר, "עכשיו נוכל להשמיד את המרכז האינטלקטואלי של פולין, העיר שחסמה במשך 700 שנה את דרכנו למזרח." וורשה השתקמה לאחר המלחמה, תחת שלטון ממשלת הבובות הקומוניסטית, אך מעולם לא חזרה להיות מה שהיתה. הבירה היפה והאלגנטית פינתה את מקומה לשיכוני פועלים קומוניסטיים. לאחר המלחמה, שמרה פולין באופן נומינלי על עצמאותה, אולם הפכה לגרורה של ברית המועצות. ממשלת מיקולאיצ'יק איבדה את ההכרה הבינלאומית מיד לאחר המלחמה, והפכה לארגון גולים חסר חשיבות.

האם בנסיבות אלו היה המרד מוצדק, אפילו בשיקולים של אותה התקופה? גנרל ולדיסלב אנדרס, גיבור מונטה-קסינו ודמות מוערכת מאד במחנה בעלות הברית, כתב בראשית ספטמבר, ממש עם נפילת העיר העתיקה, מכתב פרטי, ובו ביכה את פרוץ ההתקוממות והאשים האשמות קשות מאד את מחולליה. הם היו אמורים לדעת מראש מה יקרה:

הוכיתי בתדהמה מוחלטת מפרוץ המרד בוורשה. אני רואה את זה כאסון הגדול ביותר במצב הנוכחי שלנו. לא היה לו סיכוי, ולו הקלוש ביותר, להצלחה, והוא חשף את כל חלקי ארצנו שבכיבוש גרמני לפעולות תגמול חדשות ומזוויעות… אף אדם שאינו רמאי או עיוור לא היה יכול להשלות את עצמו, ולו קצת, שהדברים לא יתרחשו כך בדיוק. היינו – לא רק שהסובייטים לא יעזרו לוורשה האהובה וההירואית שלנו, אלא שהם יצפו בעונג מהצד בעוד עמנו מקיז את טיפת דמו האחרונה… למרד הזה לא היה שום טעם. הוא אפילו פשע.

017-Gen.-Władysław-Anders-wśród-Młodszych-Ochotniczek-1024x709

הוקיע את ההחלטה לפתוח במרד – גנרל אנדרס

גנרל בור, לעומתו, האמין באמת ש"אין לו ברירה". שנים הוא עבד לרגע הזה, ההזדמנות לא תחזור, וורשה היתה נחרבת ממילא, ומי יודע? אולי בכל זאת הסובייטים יתרצו וישתפו פעולה? ואולי באמת "לא היתה ברירה", אבל רק אם מקבלים את הנחת היסוד של בור – שכבוד לאומי הוא אינטרס עליון, בדיוק כמו שמירה על חיים ורכוש?

תהיה התשובה אשר תהיה, מרד וורשה מלמד מספר לקחים חשובים. ראשית כל, הוא מראה עד כמה מסוכן לקחת הימורים בהתבסס על ההנחה שדברים יסתדרו לפי התרחיש הטוב ביותר. מה יקרה אם משהו ישתבש? אם אין תשובה על השאלה הזאת, צריך לחשוב על ההימור פעמיים. שנית, כשפוליטיקאי או גנרל אומר ש"אין ברירה", לפעמים זה מוצדק, אבל במקרים אחרים, המשמעות היא ש"אין ברירה" כל עוד מקבלים הנחות יסוד מסויימות. כשהנחות היסוד משתנות, מגלים לפעמים שאולי דווקא יש ברירה. שלישית, יחסים בינלאומיים הם קריטיים – פולין נפלה כי היתה מבודדת – אולם אסור לתמרן את עצמנו למצב שבו אין לנו מה להציע, ואנחנו תלויים בטוב ליבם של אחרים. בפוליטיקה ובמלחמה, גם כשיש אהדה, סימפטיה ואפילו הערצה, כל אחד קרוב בסופו של דבר לעצמו.

מלחמת האופיום: איך סוחרי סמים שכנעו את בריטניה לתקוף את סין?

אם תשאלו סיני על העבר של מדינתו, סביר שיספר לכם בזעם על "מאה שנים של השפלה לאומית": מאה שנים שבהן דרכו מדינות המערב השונות, ויפן, על סין והתעללו בה בכל דרך אפשרית. הסיפור הזה נפתח בדרך כלל במלחמת האופיום, סכסוך אלים ואכזרי בין סין לבריטניה שנמשך בין 1839 ל-1842. סוחרי האופיום הבריטים עשו שמות בסין, והפכו את "קיסרות צ'ינג הקדושה למאורת אופיום אחת גדולה". וכשהסינים ניסו להתנגד, הבריטים יצאו למלחמה כדי להגן על סוחרי האופיום. אבל הסיפור הזה הוא חלקי בלבד. מבט מורכב יותר על מלחמת האופיום יגלה לנו כיצד הגבלות מיותרות ושרירותיות על סחר חופשי עלולות לתת כוח אדיר לקבוצות לחץ אינטרסנטיות, שמנצלות את מדיניות החוץ כדי לצבור רווח אישי. ינשוף היסטורי על אופיום, השפלה ודם.

OW opium

מי מכם שייכנס לספריות ברחבי סין, עשוי לגלות כרכים עבים הנושאים את השם מבשר הרעות "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית". לא משנה באיזה עמוד תפתחו, תקראו שם על מעשי עוול, חמס ורשע שביצעו מדינות מערביות, ויפן, כנגד הסינים הרמוסים. אצבעו של המעלעל תחלוף מעל הטבח הזה, ההסכם המשפיל ההוא, המלחמה התוקפנית ההיא, וגם – לפעמים – אפיזודות אמיתיות או דמיוניות של התנגדות סינית לפולשים השפלים. ייתכן שתקראו על השלטים שנתלו בפארקים של המושבה הבינלאומית של שנגחאי, ויתר השכונות המערביות של סין, שהכריזו כי "לסינים ולכלבים הכניסה אסורה" (לא היו שלטים כאלו, אם כי בשנגחאי, כניסתם של סינים לפארקים דרשה אישור מיוחד עד שנת 1928). בוודאי תקראו שם גם על טבח ננג'ינג המחריד, בדצמבר 1937, בו שחט הצבא היפני מעל 100,000 סינים בעינויים מחרידים, בנוסף לרבבות נשים שנאנסו.

OW national humiliation

אל תשכח את ההשפלה הלאומית – שלט במוזיאון זיכרון סיני

אבל מלבד טבח ננג'ינג, אין אירוע שממלא תפקיד כה מרכזי בנרטיב "ההשפלה הלאומית" של סין מאשר מלחמת האופיום. "אנציקלופדית ההשפלה הלאומית" תספר לכם שבראשית המאה ה-19, סין הגבילה את המסחר המערבי למושבה של סוחרים בעיר הדרומית קנטון. ובצדק הגבילה, משום שאותם סוחרים חסרי מצפון התעשרו משינוע אופיום שעשה שמות ברחבי סין. "אפילו שרים ונסיכים כבר משתמשים באופיום," אומר הנציב הצעיר וההירואי, לין זה-שו (Lin Zexu), באחד מהסרטים הסיניים על המלחמה. "קיסרות צ'ינג הקדושה הופכת למאורת אופיום אחת גדולה."

לין, שמונה כשליח קיסרי מיוחד ב-1839, שם מצור על המתחם הבריטי בקנטון ודרש מהסוחרים להסגיר את האופיום. בסופו של דבר הם אכן נאלצו לעשות זאת, אולם הממשלה הבריטית התערבה כדי להגן עליהם. לונדון שלחה צי מלחמה שהחריב ערים סיניות בהפצצות ימיות, והנחיתה בהן חיילים שביצעו מעשי טבח, הרס וביזה. באחת האפיזודות המפורסמות יותר, נחתים בריטים בשנגחאי שרפו ספריות במדורות בישול והשתמשו בכתבי יד סיניים יקרים כנייר טואלט. בסוף המלחמה, נאלצה הממשלה הקיסרית לחתום עם הבריטים על "הסכם ננג'ינג", להעניק לבריטניה את הונג קונג כקולוניה, ולפתוח חמישה נמלים לסחר בריטי. הבריטים שגרו בנמלים לא היו כפופים לחוק הסיני אלא לחוקי הקונסולים שלהם, רעה חולה שעודדה פשע ויצרה מובלעות חצי-קולוניאליות ברחבי סין. כך נפתחה המאה השחורה של "השפלה לאומית" שהסתיימה רק עם תום מלחמת העולם השנייה.

OW Lin

הנציב הקיסרי לין זה-שו בסרט סיני משנות החמישים

אין, כמעט, שום דבר שגוי בסיפור שסיפרתי לכם למעלה, מלבד העובדה שהוא חלקי מאד. בפועל – מלחמת האופיום היתה מסובכת ומורכבת בהרבה. ואם נבין כהלכה את הדינמיקה שלה, נוכל לראות איך קצרים בתקשורת, שחצנות, אטימות והגבלות מיותרות על סחר עלולים לאפשר לקבוצה קטנה ואינטרסנטית של מחרחרי מלחמה לגרור אחריהם חוגים רחבים ומתונים בהרבה לעימות יקר והרסני.

משום שבפועל, סוחרי האופיום לא היו היו מקובלים על כל שדירות הציבור והאליטה בבריטניה. רבים מחברי הפרלמנט, עורכי העיתונים ומעצבי דעת הקהל שנאו אותם, וראו בסחר האופיום תועבה שאין שום צורך להגן עליה. לפי הגירסה הסינית של הסיפור, הממשלה הבריטית הגנה על סחר האופיום כדי לשמור על מאזן התשלומים שלה (הסינים מכרו לבריטים תה ומשי תמורת כסף, אבל לא קנו סחורה בריטית בתמורה, ורק ייבוא האופיום לסין איזן את המשוואה). זה נכון מבחינה כלכלית, אבל מי שמסתכל על הדיונים והויכוחים הבריטיים בתקופה יראה שהטריגר העיקרי לא היה כלכלי בהכרח, ושיקולים של כבוד לאומי שכנעו חוגים רחבים יותר, שלא בהכרח אהדו את סוחרי האופיום, לאשר את המלחמה.

OW Caricature2

הבריטים משקים את הסינים באופיום – קריקטורה בעיתון צרפתי

כדי להבין את הדינמיקה שהתרחשה, והובילה למלחמה, צריך לומר כמה מילים על תמונת המציאות השונה בתכלית שנתגלתה למשקיפים הבריטים והסינים, בהתאמה. בעיני הסינים, הבריטים היו אורחים לא רצויים, שדרשו לעצמם, בחוצפה רבה, פריבילגיות מסחר שאף אחד אחר לא קיבל. הקיסר הסיני דרש שכל באי עולם יכירו בעליונותו, וסחר נתפס כמעשה חסד – לא כפעולה הדדית בין שווים. הבריטים התפרצו לארץ לא להם, הפרו את החוקים הסיניים תוך איומים מתמידים בשימוש בכוח, התנהגו בגסות רוח שלא תיאמן לפקידים הממונים על הסחר, ועוד הפיצו סם רעיל וממכר. בדיוק באותה תקופה, פרץ בדרום סין מרד של שבט ילידי, והכוחות הקיסריים לא הצליחו לדכאו ביעילות משום שרבים מהחיילים היו מכורים לאופיום. הסם שהפיצו הבריטים נתפס לא רק כאיום מוסרי, אלא כסכנה בטחונית ממדרגה ראשונה. מעל הכל, ההתנהגות הבריטית נתפסה בעיני הסינים כלא מוסרית בעליל. הנציב לי שלח מכתב למלכה ויקטוריה, ובו הטעים כי סין מפיצה בעולם רק סחורות חיוביות ומועילות, כמו משי ותה, ואילו בריטניה מפיצה רעל. איזו זכות יש לבריטים להפיץ בסין סם שאסור בבריטניה עצמה? (לין לא ידע כנראה שאופיום היה נפוץ מאד בבריטניה הויקטוריאנית, ובמיוחד בחברה הגבוהה).

תפיסת המציאות הסינית היתה הגיונית לחלוטין, אבל הבריטים ראו את העולם באופן שונה. בעיניהם, ההתנהגות הסינית היתה חצופה, מרושעת, גסה ומשפילה. הסוחרים הבריטים בקנטון – גם אלו שלא מכרו אופיום מעודם – היו נתונים לשורה של הגבלות שרירותיות שהשתנו חדשות לבקרים בלי סיבה ברורה. הם גרו במתחמים דחוסים וצפופים, שמהם לא הורשו לצאת, אפילו לא לעיר קנטון עצמה. אפילו שם, הם הורשו להתגורר אך ורק בעונת הסחר, חודשים בודדים בשנה. לקחו מהם שיעורי מכס גבוהים, וכל המסחר שלהם היה חייב להתנהל מול מונופול ממשלתי של סוחרים סינים (קו-הונג) שכמובן הפקיעו מחירים מעל ומעבר. מחירי התה והמשי בסחר הבלתי חוקי, שהתנהל בחשאי לאורך החוף, היו נמוכים בהרבה, דבר שתסכל את הבריטים וגרם להם להרגיש ששודדים אותם. לכך התלוו ההשפלות המתמידות והתקנות השרירותיות והמציקות של הנציגים הסינים. באופן קריטי לסיפור שלנו, ההשפלה הזאת לא היתה רק אישית אלא גם לאומית. הסינים התייחסו לבריטים כ"ברברים" בתכתובות רשמיות, ולא הסכימו לשום מחווה שתרמוז אפילו שמלכת בריטניה שווה לקיסר. מכתבים לבריטים שורבטו על פתקי נייר ולא נוסחו באופן רשמי. לא התאפשרו כל מגעים בינם לבין החצר הקיסרית בבייג'ינג, אלא רק מול סוחרים ופקידים נמוכים בקנטון.

OW Chinese Opium Den

איום בטחוני ממדרגה ראשונה – מאורת אופיום סינית

וכאן נכנס סיפור החרמת האופיום בידי הנציב הסיני. כאשר כוחותיו של לי צרו על המתחם המסחרי הבריטי בקנטון, הורה נציג הכתר צ'רלס אליוט לסוחרים למסור את האופיום ללי, והבטיח שהממשלה הבריטית תפצה אותם. זה היה מחדל אדיר, משום שאליוט התחייב למסור ללי כמות גדולה בהרבה של ארגזים מזו שהיתה בידי הסוחרים בפועל. כדי למלא את הפער, ספינות אופיום זרמו לנמל מכל רחבי אסיה, ומדוע לא? במקום למכור את האופיום בקושי רב ובסכנה אדירה ברחבי סין, היה אפשר פשוט למסור אותו להשמדה ולקבל פיצוי מהארנק של הוד מלכותה. אבל לצעד של אליוט היתה עוד השלכה לא רצויה: הוא הפך את האופיום לרכוש של הכתר. ולפיכך, השמדתו נתפסה כהשפלה של בריטניה מול סין.

בהקשר הכללי של השפלה לאומית, הצעד של אליוט נתן תחמושת בלתי נדלית לסוחרי האופיום במאבק היח"צ שלהם בלונדון. סין, הם טענו כנגד מתנגדיהם, לא רוצה לאסור רק את סחר האופיום, אלא סחר בכלל. ההשפלה אינה רק של סוחרי האופיום, אלא של כל הסוחרים, ושל הכתר. רק כך, הם הצליחו להתגבר על ההתנגדות העזה בפרלמנט, בציבור ובעיתונות הבריטית לצאת למלחמה. רק הנראטיב של ההשפלה הלאומית נתן כוח לקבוצה אינטרסנטית קטנה של סוחרי סמים ומחרחרי מלחמה למצוא בעלי ברית בקבוצות מתונות יותר, ולשכנע את הפרלמנט הבריטי לצאת למלחמה נגד סין. האופיום, מאזן התשלומים ושיקולים דומים הניעו את קבוצת האינטרסנטים שדחפה למלחמה. ללא יתר השיקולים, לא סביר שהיתה מוצאת כל כך הרבה בעלי ברית ומתגברת על ההתנגדות. והראיה? כ-15 שנים מאוחר יותר, הבריטים חתמו על הסכמי סחר עם יפן שהכילו סעיף שאסר סחר אופיום. מעצמות המערב קיימו את ההסכמים הללו.

OW battle

קרב ימי במלחמת האופיום

מה ניתן ללמוד מהסיפור הזה? מאחורי מלחמת האופיום הראשונה לא עמדו רק אטימות סינית מחד, וחמדנות וקנאות בריטית לכבוד לאומי מאידך, למרות שהיה די והותר גם מזה וגם מזה. הבעיה האמיתית נעוצה בחוסר תקשורת בין הצדדים. חלק גדול מהתסכול במגעים בין הבריטים והסינים נבע מאי הבנות, בורות הדדית וחוסר יכולת לראות בבהירות את האינטרסים של הצד השני. עד הסוף ממש, הסינים חשבו שהמטרה הבריטית היתה לכבוש את קנטון, ולא להשיג הסכמי סחר חופשי, וחלק מהתגובות האגרסיביות שלהם נבעו מהטעות הזאת. חוסר התקשורת נבע לא רק מהבדלי שפה ומנטליות, אלא מההגבלות שהשלטון המרכזי הסיני השית בכל הנוגע למגעים עם הזרים. במקום לדון עם הזרים ישירות, הממשלה הקיסרית הפקידה את המגעים בידי קבוצה קטנה של פקידים מקומיים מיליטנטים, שמסרו לה לעיתים קרובות מידע שקרי ומוטעה. גם מהצד הבריטי, חוסר היכולת לתקשר עם השלטון הסיני תרם לתסכול ותחושת עלבון שהעצימו את כוחם של סוחרי האופיום.

למעשה, ללא הגבלות הסחר של הממשלה הסינית, סביר שכוחם של סוחרי האופיום היה הרבה יותר חלש מלכתחילה. מכיוון שמסחר בסין היה רווחי מחד ומוגבל מאד מאידך, נוצר תמריץ כלכלי עצום לסחר מבריחים בלתי לגלי לאורך החוף. כמו כל סחר מסוכן עם פוטנציאל רווחים גבוה, נמשכו אליו הטיפוסים ההרפתקניים והאלימים ביותר. ובגלל שהמסחר עם סין היה כל כך מוגבל, מחרחרי המלחמה האינטרסנטים הללו דיברו בלונדון בשם "הסחר עם סין" כולו וזכו בכוח בלתי פרופורציונלי. בהינתן רגולציה רכה יותר על המסחר, סין היתה ככל הנראה מלאה בסוחרים בריטים מסוגים שונים, שהיו מצליחים ליצור ביקושים למגוון רחב של סחורות מלבד אופיום. מכיוון ששולי הרווח של כל סוחר היו נמוכים יותר, והתחרות ביניהם היתה הופכת לעזה יותר, קשה להאמין שהיו מצליחים להפעיל לובי אפקטיבי כמו זה של סוחרי האופיום ב-1839.

הסיפור הסיני הפופולרי רואה את מלחמת האופיום כראשיתו של הקולוניאליזם הבריטי בסין, ולא לגמרי בצדק. רוב המדינאים והדיפלומטים הבריטים האמינו, והם כתבו את זה שוב ושוב אחד לשני, שאין למדינתם שום אינטרס לספח לעצמה חלקים מסין או להקים בה קולוניות, מלבד החריג היחיד של הונג-קונג. סין, הם אמרו שוב ושוב זה לזה בתכתובות הפנימיות, לא תהפוך להודו. היסטוריונים מתוחכמים יותר, שמודעים לכך, הגדירו את המדיניות הבריטית בסין כ"אימפריאליזם של סחר חופשי". הביטוי הזה נכון, אם מבינים את הסיבתיות שטמונה בו. המגבלות הסיניות המטופשות והמיותרות על סחר חופשי, שנבעו מתמונה מוסרנית של העולם, הן שהצמיחו את המצב המעוות שיצר את האימפריאליזם הבריטי מלכתחילה.

%d בלוגרים אהבו את זה: