מה הקשר בין תולדות אומנות הקסם, שפנפנות וחצרו של בנימין נתניהו? בין סלביט לשרה, "ניסור" אסיסטנטיות ופרדוקס השומן הרווי, תמי סירקיס עם תובנות על סקנדלים, אשליות והמופע שאנו לכודים בו.

לשלוף ארנב מכובע או שרשרת מטפחות צבעוניות מהפה זאת עבודה לקוסמים ילדים. אבל, אם יש לידך אישה יפה סימן שאתה קוסם גבר. תפקידה של עוזרת הקוסם חמקמק וכפוי טובה. שמה אינה נזכר על לוחות המודעות והיא אנונימית כמו אחרון השפנפנים. לתפקיד נבחרות, באופן מסורתי, נשים יפות מראה וגמישות גו. הן זוהרות וצוהלות על הבמה, מקרקרות סביב הקוסם בלבוש מינימאלי ומאותתות לקהל בתנועות יד גדולות מתי הגיע הזמן למחוא כפיים. האסיסטנטית על הבמה אילמת, שקופה וזוהרת בה בעת: היא מביאה ומוציאה את הפרופס של הקוסם, מחייכת וחושפת לעיני הקהל, ירך, ישבן ופלח שד בכל פעם שהיא מתכופפת, קדה ומסתובבת. אבל כל זה רק המשחק המקדים, כי העניין עצמו מגיע כשבמהלך ההופעה האסיסטנטית עצמה הופכת להיות הפרופ המרכזי בשאו.

היסטוריונים של עולם הקסמים מציינים שבשנת 1921 הציג לראשונה קוסם בשם סלביט את קסם  "לנסר אישה לשניים", אשר שינה את פני הופעות הקסמים לעד. מאז, הקטע המדהים ביותר במופע קסמים כרוך, לא פעם, במעשה מסוכן – כמעט פלילי – שמבצע הקוסם על הבמה. לעיתים הוא מסרסר את המעשה ומציע לצופים תמימים בקהל להיות שותפים משתאים לדבר עבירה. כשסלביט חיפש אישה לנסר, הבחירה באסיסטנטית היפה שלו הייתה רעיון פשוט ופרקטי. הקסם התקבל בשילוב של סקרנות וזוועה: הקהל גדש את האולמות כדי לראות את האסיסטנטית היפה והחושנית הופכת לקורבן של הקוסם שלה. המופע נחת על קרקע פוריה שכן לצופים, שהיו תחת הטראומה של מלחמת העולם הראשונה, נמאס ממופעי קסמים עדינים-נעריים משעממים. הם חיפשו ריגוש וזעזוע. הציבור רצה לראות על הבמה שילוב של בשר נשי חשוף ואלימות. גם בסרטים האילמים של התקופה, דמות האישה כקורבן פסיבי הייתה פופולארית מאוד. כמו בסרטים גם על הבמה – הפורקן האמיתי הגיע כשהגיבור הציל את "הנערה במצוקה" מחנק, דריסה או מוות אחר – ממש ברגע האחרון. גם אם נתן לצופה מהקהל לנסר – תמיד שמר הקוסם לעצמו את אקט האיחוי והחיבור חזרה. הקוסם שיחק, אפוא משחק כפול וגילם גם את המציל וגם את הנבל – דבר שרק העצים את הריגוש.

במאה השנה שחלפו מאז, ספי הריגוש רק הולכים ועולים. הציבור מתוחכם, שבע, ציני ומזמן כבר לא בתול, לכן הקוסמים הגדולים נדרשים לבצע תעלולים מדהימים יותר ויותר, כדי לתת לנו תמורה ראויה לכסף, לקשב ולריכוז שלנו. חישבו רגע, אם קהל צופים — שמודע לבמה, לאורות לתפאורה — מתרגש ממופע קסמים רק דמיינו איך יגיב לו ראה מופע, שנחזה כ"מציאות": זהו ריגוש הריאליטי. אנחנו כל כך רגילים אליו שהוא שקוף לנו.

בתחילת שנות ה-80 התגבש בארה"ב הביטוי "הפרדוקס הצרפתי" שגרס שלמרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן בכלל ושומן רווי בפרט יש להם פחות תחלואת לב מאשר לאמריקאיים. המציאות הצרפתית לא התאימה לפרדיגמה האמריקאית, שגרסה ששומן רווי במזון הוא הגורם הישיר למחלות לב. בהיעדר הסבר המציאות הוכתרה כ"פרדוקס". האמריקנים הביטו בעיניים כלות בצרפתים אשר מרחו שכבות עבות של חמאה על באגט טרי, סעדו את ליבם עם בשר בקר ברוטב שמנת וקינחו עם פלטת גבינות מיושנות או מוס שוקולד ופירות יער. אכלו, שתו והתענגו ובכל זאת היו בריאים ורזים יותר מזוללי מוצרי ה"לייט" וה"דיאט" בשאר העולם. ההסברים לפרדוקס נשלפו כמו ארנבים מהכובע: שתייה מרובה של יין אדום, שוטים של אספרסו, הקפדה על ארוחות קטנות, מנוחות צהריים וקיום יחסי מין באופן סדיר  —  היו רק חלק מההסברים שהציעו המומחים במשך השנים כדי לגשר על הפער. בשנים האחרונות, חלה תזוזה טקטונית בחשיבה על הפרדוקס בפרט ועל צורת האכילה שלנו בכלל. רופאים ומדענים רבים מציעים שינוי ניסוח קל אשר יתיר את הקשר הגורדי של הפרדוקס: לדעתם, אין לומר ש:"למרות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות" אלא  ש:"בזכות שהצרפתים אוכלים הרבה שומן יש להם פחות מחלות". רבותיי מהפך! התפיסה הזאת היא האימא הרוחנית של זרמים בתזונה בסגנון פליאו, LCHF ותזונה קטוגנית (ההרחבה עליהם מצדיקה מאמר אחר בהזדמנות אחרת).

למה נזכרתי בכל אלה היום? כי כותרות העיתונים ומהדורות החדשות מציינים את הפרדוקס המדהים ש"למרות שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק" ואני חושבת – אולי זה הפוך? אולי "בגלל שנחשפו הסקנדלים של שרה מעמדו של ביבי רק מתחזק"? למה? כי אנחנו מרחמים עליו בגלל שיש לו אותה ועליה בגלל שיש לה כנראה בעיות. הרחמים מתורגמים לסימפתיה בסקרים. נכון. צודקים מי שאומרים שסקרי דעת הקהל אינם כלים אמינים לאמוד את הלך הרוח בחברה הישראלית. יש טעויות דגימה וניתוח ויכולת החיזוי של הסקרים חלשה. מצד שני, גם לא נראה שחשיפת השחיתויות, לכאורה, המתמשכות במעון ראש הממשלה מזיקה לו.

האם הסקנדלים מזיקים או עוזרים? כרזה של שלי יחימוביץ' נגד מנהגי הגלידה של נתניהו

אני רוצה להציע תיאוריית קונספירציה שאנחנו לא מבינים שמה שמוצג לעינינו היא הצגה של קוסם ואסיסטנטית מיומנת. הוא צורח :"אל תערבו את אשתי" אבל מיד שולח אותה להתראיין ולהצטלם בעיתון הארץ. הוא מוחה על שמחטטים לו בפחים, אבל מציף את הזבל כדי שנתפלש בו גם אנחנו. הוא צוחק בסרטון שפורסם בשבת על מי שמציפים עוד פרשיות אבל טרם הציג מצע ברור לעתידה של המדינה. אגב, הוא מסיים את הסרטון עם קריצה כפולה כשהוא מבקש מנה של גלידה – אבל לא פיסטוק – כאילו רוצה לומר למקטרגים – "אם אישתי באמת הייתה מטורפת – לא הייתי מעז לצחוק על הנושא. אבל היא 'זורמת' ולכן שנינו נצחק (כל הדרך חזרה לבית ראש הממשלה) על הגלידה, על עצמנו ובעיקר על הציבור". מה באמת קורה שם ביניהם – אולי לעולם לא נדע. אבל בוודאי קיים שם מאזן של אינטרסים (שלא לומר אימה). אולי יש ביניהם ברית דמים? היא מניחה לו לתת לעיתונות לנסר אותה לשניים כי שניהם יודעים שהכול הצגה ושהוא יחבר אותה בסוף ויושיב אותה על ריהוט הגן היפה בקיסריה. שניהם מוכנים לשלם את המחיר. הם ביחד בעניין הזה מההתחלה. היא והוא מסיחים בכוונה את דעתנו עם בקבוקי יין, מיטות מעופפות וחשקים ליליים אחרים כדי לבזבז את הזמן עד הבחירות; כדי שכולנו נתעייף מה"גועל נפש" ונבקש רחמים על עצמנו ועליהם – כי אי אפשר לסבול את השטויות האלה. הם מושכים את הזמן כדי שלא נשאל את השאלות הקשות באמת: "איפה הכסף? לאן המדינה הזאת הולכת?; מה נשאיר פה לילדינו?". אולי הגיע הזמן שנקום ונצא ממופע האימים הזה?

תמי סירקיס היא בעלת תואר מוסמך במינהל עסקים (MBA) ותואר ראשון בכלכלה ומינהל עסקים, שניהם מאוניברסיטת תל-אביב. מרצה על הקשר שבין מזון להתנהלות חברתית, בהרצאות סדנאות וימי עיון. בלוגרית מזון פעילה. אתם מוזמנים  לבקר באתר הבית: tamisirkis.co.il

בדצמבר 1937   ביצע הצבא הקיסרי היפני את אחד ממעשי הזוועה הידועים לשמצה במאה העשרים, טבח שנודע לימים כ"אונס של ננג'ינג". רבבות רבות של סינים נטבחו, נשרפו ושוספו בכידונים היפניים, בין אם בהוצאות מאורגנות להורג של שבויי מלחמה או במעשי רצח, אונס וביזה ספורדיים. אולם "אונס ננג'ינג", אירוע מכונן שעודנו מרעיל את היחסים בין יפן, סין וטייוואן, נבע לא רק מברוטליות יפנית או ממסורת סמוראית, כפי שכתבו רבים. למעשה, הוא היה קשור לפגם בסיסי בתורת הלחימה היפנית, שמקורו בהחלטות שהתקבלו עשרות שנים קודם לכן. מזלזלים באספקה, לוגיסטיקה ואפסנאות? "תלמד או שתהיה נַגָּד"? עליתם על הדרך הישירה לננג'ינג.

ב-1884, השתתף רב סרן יאקוב מקל (Meckel), טקטיקן גרמני מוערך ויועץ לצבא הקיסרי היפני, בתמרונים של צבא היבשה באזור הירושימה. ההכנות לתמרון לא התנהלו כמתוכנן, וסוגיות שונות עוררו מחלוקת בין היועץ הגרמני לעמיתיו היפניים. במהלך אחד הויכוחים הללו, איבד אחד מקציני הצבא היפני את עשתונותיו ויידה ברס"ן מקל עיפרון. מקל קם, הכריז קבל עם ועדה כי המעשה מהווה פגיעה במדי הצבא הגרמני והשפלה אישית להוד רוממותו הקייזר וילהלם, ועזב את חדר הדיונים. במשך מספר שעות הסתגר בחדרו, סירב לקבל איש ואמר כי "העניין יעבור להמשך טיפול במשרד החוץ." רק התנצלויות חוזרות ונשנות של מיידה העיפרון, שהגיע לחדר באופן אישי, החזירו את מקל לשולחן הדיונים והתקרית הדיפלומטית נשכחה.

אף על שכבודו של הצבא הגרמני והקיסר וילהלם היה יקר לו, יאקוב מקל בלט לטובה בחבר הקצינים היפני. מכריו העידו כי היה קצין אנושי ולא יהיר, מומחה בתחומו ואדם ידידותי בסך הכל. קשה להגזים בחשיבותו, ובהשפעתו הרבה על התפתחות ההיסטוריה הצבאית של יפן. כיועץ הזר שהשפיע, יותר מכל אחד אחר, על התפתחותו של הצבא היפני, סייע מקל לקבוע את תפיסת הביטחון הגיאו-אסטרטגית של יפן. בין היתר, שכנע את ראשי הצבא היפני כי עליהם למנוע מכוחות זרים להשתלט על קוריאה, "אותה סכין המכוונת לליבה של יפן", ובכך פתח שער למדיניות ההתפשטות הטריטוריאלית של יפן ביבשת האסייאתית. המודל הארגוני שעליו המליץ סייע ליפן לבנות צבא מודרני ויעיל יחסית, אבל גם חיזק את התפיסה המסוכנת כאילו הצבא אינו כפוף לממשלה, אלא לקיסר ישירות – תפיסה שהובילה לאי ציות צבאי כרוני בשנים מאוחרות יותר. אולם השפעתו הדרמטית ביותר של מקל היתה דווקא בתחום אפור יחסית, שהשלכותיו היו דרמטיות. התורה הטקטית שהטיף לה בתחום ההגנה, ההתקפה והלוגיסטיקה הובילה לבזבוז משווע בחיי אדם, למעשי טבח מחרידים בסין, כולל ה"אונס של ננג'ינג" ב-1937 ולחלק גדול מהזוועות של מלחמת העולם השנייה. מיותר לומר שמקל, או שומעי לקחו, לא התכוונו להוביל להשלכות ההרסניות הללו. אבל בהיסטוריה, השלכות תלויות רק לעיתים רחוקות בכוונות המקוריות של מקבלי ההחלטות.

הקצינים היפנים שהעסיקו את יאקוב מקל, לא ידעו ככל הנראה שבמפה האירופית של המאה ה-19 הוא נחשב לעוף מוזר. באותה התקופה, המילייה האסטרטגי הפך שוב ושוב בשאלות של הגנה והתקפה – סוגיה שהיתה חשובה במיוחד לאור התפתחותם המהירה של כלי נשק קטלניים כגון מכונת הירייה והלהביור. האם ראוי להסתער למוות בהמונים מול מסכי אש, כפי שעשו חיילי הצפון והדרום במלחמת האזרחים האמריקאית? או שמא יש לחסוך בחיי אדם, לשלב התקפה עם הגנה, לתמרן ובמקרים מסויימים גם להתחפר? בשנות השמונים של המאה ה-19, המטוטלת נטתה, אמנם באופן מתון, לכיוון ההגנה. יאקוב מקל היה חריג בקרב עמיתיו בתמיכתו הקיצונית בגישה התקפית ואגרסיבית ללא מצרים. הוא התנגד אפילו ליצירת מערכי הגנה ותמרון, אלא כצעד קצוב שיתחלף בהתקפה ברגע האפשרי הראשון. בגרמניה, מקל היה משתתף אחד, קיצוני למדי, בויכוח שלם. ביפן, לעומת זאת, הוא היה קול דומיננטי ומכריע. כך, הצליח מקל להנחיל לקצינים היפנים את תפיסתו האגרסיבית: מטרתו של צבא היא להתקיף, להתקיף ושוב להתקיף. רוח לחימה חשובה יותר מטכנולוגיה; אגרסיביות עדיפה על תחכום.

התפיסות הללו, יש לציין, התאימו ככפפה ליד לגישה ההתקפית המסורתית, מורשתה של תרבות הלחימה הסמוראית. התוצאה ניכרה במלוא זוועתה כבר במלחמת רוסיה יפן. גנרל נוגי, המצביא היפני העיקרי בחלק היבשתי של המלחמה, הסתער על העיר הנצורה פורט-ארתור בהתקפות פרונטליות מרובות חיילים, שגרמו לאובדן מסיבי ומיותר של חיי אדם, במקום לנסות לאגף אותה ולנתק את צינור החמצן של הצבא הרוסי – מסילת הרכבת הטרנס-סיבירית. בשנות העשרים, כתגובת נגד לליברליזציה של המערכת הפוליטית, לקיצוצים בתקציב הביטחון ולמחסור כרוני במשאבים, נוצרה בצבא הקיסרי גירסה קריקטורית ומעוותת של תורת מקל, שהיתה גורמת אפילו ליועץ הגרמני להתהפך בקברו. מצביאים יפנים החלו לטעון כי אין חשיבות אמיתית לטכנולוגיה, תקציב וגורמים חומריים: כל עוד קיימת רוח לחימה התקפית, היא תוביל את הצבא לניצחון.

תורתו של מקל הובילה, במשך השנים, לזלזול בשני אספקטים משמעותיים מאד של עבודת הצבא: מודיעין ואספקה. לוגיסטיקה, במיוחד, נחשבה לתחום נחות. סיפור יפני צבאי ידוע, שצוטט לימים באהדה בידי כותבים נאציים, גולל עלילה על קצין אספקה "ג'ובניק" שאיים בהתאבדות אם לא ישלח להילחם בחזית. ההנחה היתה שחיילי הצבא הקיסרי, צאצאיהם הרוחניים של הסמוראים, אמורים להכות באויב בכוח רצון של פלדה עם אספקה או בלעדיה. גם אם לא יגיע המזון, כוח הרצון יגבר. המחסור של יפן במשאבים בזמן מלחמת סין-יפן השנייה (1937-1945) חיזק את התפיסה הזאת. גנרל מאצוי איוואנה, מפקד זירת מרכז-סין, וקציניו, הורו ליחידות השונות לאסוף את המזון שלהם ביישובים הסיניים (live off the land), במקרים שלא מגיעה אספקה. והמקרים הללו היו רבים. מערכת הלוגיסטיקה הכאוטית, שלא הושקעה בה מחשבה רבה, לא הצליחה לתפקד כיאות בדרכים הבוציות של סין, במיוחד במקומות שאי היה אפשר להעביר אליהם אספקה דרך הנהרות. וממילא, גם כאשר הועברה או הונצחה אספקה, המפקדים היפניים הורו להעדיף תחמושת על פני מזון.

כאן – ולא רק בהסברים נפוצים כמו ה"בושידו", "המסורת הסמוראית" או ה"ברוטליות היפנית", טמון אחד ההסברים למעשי הזוועה היפניים בזמן המלחמה. חיילים אמריקאים שנפלו בשבי, למשל, הורעבו למוות בידי שוביהם היפניים. אבל בגלל בעיות האספקה, גם החיילים היפנים ששמרו עליהם רעבו לעיתים קרובות, וקשה לצפות מצבא לדאוג לשבוייו יותר מאשר לחייליו. חלק מהותי מטבח ננג'ינג קשור לאותה הבעיה. אמנם החלק המפורסם ביותר של הטבח, הרצח המאורגן של שבויי המלחמה, נבע בעיקר מחשש ממרידות שבויים ומדה-הומניזציה כללית של הסינים. אולם דווקא מעשי הזוועה המפורסמים ביותר של היפנים בננג'ינג – האונס, הרצח, העינויים המחרידים של אזרחים סינים, גברים ונשים בכל הגילאים – היו קשורים בטבורם למערכת האספקה המבורדקת. צבא שציפה מחייליו, באופן מערכתי כמעט, לבזוז מזון על מנת לחיות, הוביל להתנגשויות בלתי נמנעות בשטח בין חיילים לאזרחים. כאשר חייל חמוש נכנס לבית כדי לבזוז רכוש, רצח, אונס ועינויים הם רק צעד קטן קדימה.

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור כואב, אבל חשוב במעשי זוועה. מי שרוצה לשמור על צלם אנוש גם בשעת לחימה, לא יכול לסמוך אך ורק על מצפונם של החיילים, בוודאי שלא בתנאים של קרבות קשים ולוחמת גרילה. לצד שיפוט צבאי נוקשה, יש חובה ליצור תנאים שיפרידו ככל האפשר בין הצבא הלוחם לאוכלוסיה האזרחית, יספקו את צרכי הלוחמים ולא יאלצו אותם לעסוק בביזה, שהיא השער למעשי זוועה אחרים. האנשים שעיצבו את תורת הלחימה הבסיסית של הצבא היפני בסוף המאה התשע עשרה בוודאי לא התכוונו לתרום למעשי טבח – אבל התנאים שיצרו התגלו כקטליזטור החשוב ביותר לזוועות שהתחוללו בננג'ינג ולאחר מכן באסיה כולה.

בימים האחרונים, נחה הרוח על חברת הכנסת מירי רגב, והיא החלה לשחרר פנינים משובחות במיוחד ממקלדתה הפוריה. בין היתר, כתבה כי "יש להשתיק את השמאל שעושה דה-לגיטימציה לישראל" כי "צריך משמעת בהסברה". על איזו "הסברה" מדברת בדיוק מירי רגב, ומה פנטזיות העריצות שלה, ושל חבריה מהימין, מלמדות על עתידה של התנועה הציונית? בצומת שאנחנו נמצאים בו היום, שתי מילים בוהקות באור אדום מסמא: "זהירות, שביר". 

לאחרונה, פתחו בחדשות ערוץ שתיים קבוצת וייבר, שבה יכולים המועמדים לכנסת, מכל המפלגות והסיעות, לדון ביניהם על שלל נושאים. הקבוצה, שמזכירה במידת מה בדינמיקה שלה את "משחקי הרעב", משמשת כמעין זירת גלדיאטורים מיוזעת, שבה נאבקים הפוליטיקאים ביניהם להנאת הקהל. אחת מהחכ"יות הפעילות ביותר בקבוצה היא מיודעתנו מירי רגב. לאחרונה, בין זריקת בוץ על יש עתיד, קילוסין לנתניהו והתהדרות בהישגיה שלה, רגב הוציאה ממקלדתה פנינה של ממש:

להפסיק להתנצל, ולהשתיק את השמאל "שעושה דה-לגיטימציה למדינת ישראל". ממש במילים אלה. כשאיילת נחמיאס-ורבין (המחנה הציוני) ותמר זנדברג (מרצ), תהו על השימוש במילה להשתיק, מירי רגב טרחה להבהיר את דבריה.

באלוזיה חיננית למיתולוגיה היוונית, רגב המליצה "להפסיק להיות סוסים טרויאניים" (?!), ואף הוסיפה שב"הסברה צריך משמעת". אין צורך לפרש את פנטזיות הדיקטטורה של רגב, ונראה כי מתנועת החירות הדמוקרטית של זאב ז'בוטינסקי, מנחם בגין ורובי ריבלין, זו שחרטה על דגלה פעם ש"כל יחיד מלך", לא נשאר דבר מלבד אודים עשנים ורמץ מלחש. אבל מה שמעניין כאן יותר, הוא דווקא הקישור שרגב יוצרת בין "הסברה" ל"משמעת". ראוי לחשוב לרגע על הדברים. יריביה ואויביה של מדינת ישראל בעולם טוענים שהיא אינה "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" אלא מדינת אפרטהייד דיקטטורית, ששוללת את זכויות הפלסטינים ורודפת את מתנגדיה היהודים. יוזמות החרם נגד ישראל, ככלל, מבוססות על הטיעון הזה. ה"ההסברה הממושמעת" שרגב מציעה, המבוססת על סתימת הפה של כל יריבי הממשלה, מצדיקה בפועל את טיעוני ה-BDS. כלומר – אפשר אולי לקרוא לה "הסברה", אבל לטובת הצד השני.

הפנינים של מירי רגב לא היו ראויות לפוסט אם לא היה ניתן ללמוד מהן על כלל רחב יותר: אידיאולוגיה לאומית היא במיטבה כאשר היא עמומה ומסוגלת להכיל מספר רב של קולות שונים ומנוגדים. ככל שהבסיס שלה צר יותר, ככל שהיא פחות סובלנית לדיעות שונות, מצומצמת או "ברורה" יותר, כך היא רעועה וחלשה יותר. בספרו המפורסם, אנטי שביר, טוען הכלכלן והפילוסוף נסים ניקולאס טאלב שכל ארגון, ישות או מדינה עומדים בסכנה מתמדת של זעזועים, שינויים לא צפויים ורעידות אדמה פוליטיות וכלכליות. את השינויים הללו, ה"ברבורים השחורים" בלשונו של טאלב, לא ניתן לצפות מראש. הדרך להתגונן בפניהם הוא להיות "אנטי שביר": לא נוקשה ודוגמטי, אלא גמיש וסתגלתן, לא אטום ויהיר, אלא בעל יכולת מהירה להסתגל לשינויים קיצוניים.

הסיבה העיקרית לנפילה של אידיאולוגיות פוליטיות היא "שבירות" שנובעת מנוקשות יתר. ביפן הקיסרית, למשל, דגל רובו המוחלט של העם בתפיסה שנודעה כ"מבנה הלאומי" (קוקוטאי). בעשורים הראשונים לקיומה של יפן המודרנית, הקוקוטאי היה עמום למדי, אם כי היו לו כמה עקרונות "ברזל". כל מי שתמך במונרכיה קיסרית, בכלכלה לא קומוניסטית ובמדיניות חוץ אסרטיבית, נחשב כתומך של הקוקוטאי. ההגדרה העמומה הזאת כללה דמוקרטים-ליברלים שהתנגדו להתפשטות טריטוריאלית ביבשת, לצד תומכי דיקטטורה שדגלו בשלטון אבסולוטי ובמדיניות קולוניאלית ללא מיצרים. אולם לקראת שנות השלושים של המאה העשרים, הקיצוניים "השתלטו" על הקוקוטאי, זיהו אותו עמם והגדירו את כל מי שלא חשב כמותם כבוגד במבנה הלאומי, אלמנט זר שיש להוציאו אל מחוץ לגדר. "התנועה להבהרת המבנה הלאומי", שהשתלטה על השיח הציבורי ביפן של שנות השלושים, הפכה את הקוקוטאי למזוהה אך ורק עם המיליטריזם, האימפריאליזם והמלחמה מול סין וארה"ב. לפיכך, כפי שכתבתי כאן בעבר, כשיפן הפסידה במלחמה והסתבר שדרכה של האליטה הצבאית הובילה לאסון, נפל איתה גם הקוקוטאי. לאחר מלחמת העולם השנייה, מעטים העזו להעלות את האידיאולוגיה הזאת על דל שפתיהם, אף על פי שהיתה בעבר קונצנזוס מוחלט וחוצה גבולות.

הסיבה לכך ברורה: אליטות פוליטיות, מפלגות וקווי מדיניות יכולים ליפול ולהיכשל, לא רק בשל פגמים מבניים אלא גם מפני שהאירועים בעולם החיצוני מהירים, קיצוניים ולא צפויים. אם האידיאולוגיה הלאומית, למשל ציונות, עמומה מספיק, היא יכולה להתאים את עצמה לנסיבות המשתנות. קבוצה פוליטית אחת נכשלה ונפלה? הציונות תוכל לשנות את פניה ולהתחדש בהנהגתה של קבוצה אחרת. אם, לעומת זאת, היא תהיה מזוהה מדי עם הימין, במיוחד ימין פרוע, לאומני וגזעני כמו זה שמייצגת מירי רגב, היא תאבד את גמישותה ותהפוך לשבירה ופריכה. אם וכאשר תיפול מדיניות הימין – תיפול הציונות איתה.

חשוב להדגיש: יש כאן עניין מהותי, ולא רק טקטי. צדקתה של הציונות נבעה מאופיה כתנועת שחרור יהודית, אידיאולוגיה שדגלה בהגדרה עצמית לאומית. הקונצנזוס שלו זכתה בעם היהודי, ובחלקים נרחבים של העולם המערבי, נבע מגמישותה של ההגדרה הזאת, ומהיכולת של גורמים שונים ומגוונים לשלב אותה עם השקפת עולמם. במשך שנים ניסתה ישראל להילחם בהחלטת האו"ם שקבעה כי "ציונות היא גזענות": מסעות ההסתה של הימין, שמזהים מושגים כמו "ציונות" ו"מדינה יהודית" עם טרנספר והסתה גזענית כנגד ערבים ("ישראל ביתנו"), סתימת פיות באקדמיה ("אם תרצו" ורונן שובל), ניסיונות להוציא כל מי שלא ימני מהגדר של הציונות (הליכוד והבית היהודי) וקריאה להשתקה של מחנה פוליטי שלם כי "צריך משמעת בהסברה" (מירי רגב) – עלולים להפוך את ההכרזה ההיא לאמת. הימין, אם חלילה ימשיך לשלוט במדינה ולנווט את השיח הציבורי, עלול לשנות את פניה של הציונות לבלי היכר ולהוריד אותה לטמיון.

מכאן גם התשובה לאלו בשמאל, הסבורים ש"המחנה הציוני", השם החדש של איחוד העבודה והתנועה, פסול מפני שהוא "מדיר ערבים". ראשית כל – יש ערך בקריאה לערבים אזרחי ישראל לשלב ידיים לא רק עם גורמים שוליים בשמאל הרדיקלי, אלא עם המיינסטרים הציוני. אבל לאור הניסיון המתמשך של הימין לצמצם את גבול השיח הציוני ולהדיר ממנו חלקים נרחבים בעם, ישנה חשיבות עליונה לכינונו של שמאל ציוני חדש ובטוח בעצמו: כזה שמוכן להכיל גוונים רבים ושונים בציונות, בלי להיבהל מביקורת; שמושיט יד לציבור הערבי, הלא ציוני, מתוך כבוד עצמי וביטחון בזהותו שלו, שפתוח לעולם תוך שמירה על האינטרס הלאומי הישראלי. לאומי – ולא לאומני. פטריוטי – ולא גזעני. בטחוני אבל שוחר שלום. הקמתו של שמאל כזה וביסוסו חשובה בהרבה ממערכת בחירות כזאת או אחרת. רק הוא יוכל להוציא את הציונות מאחיזת החנק של הימין ולהפוך אותה בשנית לגמישה ובלתי שבירה, כפי שהיתה בעבר.

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הלהבות המתפצחות בתוך הפרלמנט הגרמני פתחו סידרת אירועים דרמטית, שסייעה למפלגה הנאצית לבסס את שלטון היחיד חסר המעצורים שלה. מי שרף למעשה את הרייכסטאג? האם היה מדובר במבצע סולו של פירומן מטורף? או אולי מזימה של המפלגה הקומוניסטית, כפי שטענו הנאצים? שמא פרובוקציה נאצית – כפי שמיהרו הקומוניסטים לטעון? ספרו של החוקר האמריקאי בנג'מין הט מקרב אותנו לפתרון התעלומה, וחושף צללים נסתרים, שקרים ושלדים בארון, לא רק ברייך השלישי אלא גם בקרב ההיסטוריונים בגרמניה המודרנית היום.

Benjamin C. Hett, Burning the Reichstag (Oxford: Oxford University Press, 2014)

ב-27 בפברואר 1933, חלף סטודנט גרמני לתיאולוגיה על פני בניין הפרלמנט המרשים, הרייכסטאג, במרכז ברלין, ולפתע שמע קול זגוגית מתנפצת. להבה הבהבה בחלונות, ודמות חשודה כלשהי עברה במהירות ונבלעה בתוך האפלה. הסטודנט קרא לשוטר מקוף שעמד בסביבה, וביחד הזעיקו תגבורת. כעבור מספר דקות, פרצו שוטרים לתוך בניין הפרלמנט, שהיה שקוע כולו בעשן סמיך. הם תפסו שם הולנדי חצי עירום, נוטף זיעה ומטורף למראה בשם מרינוס ואן דר לובה. כפי שאמר מיד, הוא הבעיר את הבניין באמצעות כותנתו. כששאלו אותו למה, ענה: "מחאה! מחאה!"

Credit: Ia_64, depositphotos.com

אדולף היטלר, ראש הממשלה החדש של גרמניה, דלק למקום ביחד עם עוזריו הבכירים: יו"ר הפרלמנט הרמן גרינג וראש מחלקת התעמולה במפלגה הנאצית, ד"ר יוזף גבלס. היטלר, שנראה מופתע, הצהיר ש"העם הגרמני לא יבין שום חולשה. את הצירים הקומוניסטים יש לתלות עוד הלילה." "זו תחילתה של המהפכה הקומוניסטית," החרה החזיק אחריו גרינג, "ויש לדכאה לאלתר וביד ברזל." ההצתה אפשרה לממשלה החדשה להוציא חוקים ל"הגנת העם והמדינה", שהשעו את חירויות האזרח וחיסלו בפועל את הערובות שניתנו לאופוזיציה בחוקה. בכך, הניחה פרשת שריפת הרייכסטאג את המסד לדיקטטורה הנאצית כולה.

הרייכסטאג בוער

גל ההיסטריה התחזק בעקבות כותרות צעקניות בעיתוני הבוקר, ואלו השפיעו כמובן על דעת הקהל. "הם תכננו לרצוח, הם תכנו לשרוף," כתבה מורה אחת ביומנה, "במרעילים ומציתים יש לטפל באמצעות עונש מוות." רבים האמינו שהקומוניסטים אכן שרפו את הפרלמנט כהכנה למהפכה, אמונה שלא נראתה בלתי הגיונית באותה התקופה. כולם ידעו שהמפלגה הקומוניסטית הגרמנית, שקיבלה את הוראותיה ישירות ממוסקבה, תיעבה את הדמוקרטיה ותמכה במהפכה אלימה. באמצעות חיסול הקומוניסטים, הנאצים לא נפטרו רק מיריביהם השנואים ביותר, אלא גם איחדו מאחוריהם חלקים ניכרים מהעם. בימים שלאחר שריפת הרייכסטאג נעצרו כל הצירים הקומוניסטים בראשות יו"ר הסיעה, ארנסט טורגלר. ביחד עם ואן דר לובה ושלושה קומוניסטים בולגרים (ביניהם גיאורגי דימיטרוב, לימים מקורבו של סטלין וראש ממשלת בולגריה), הועמד טורגלר למשפט כמתכנן שריפת הרייכסטאג. רק ספקנים מעטים טענו שלא יתכן שהקומוניסטים שרפו את הבניין בשעה נוחה כל כך לנאצים. אולי הנאצים עשו זאת בעצמם, כפרובוקציה? התעלומה נותרה על כנה, כפי שנראה, עד ימינו. המשפט שנפתח בלייפציג הותיר יותר שאלות מתשובות.

אזרחים גרמנים צופים בשריפת הרייכסטאג

כבר בתחילת המשפט, הסתבר למנהיגים הנאצים שלא יהיה קל כל כך להפליל את המפלגה הקומוניסטית בהצתה. הראיות של המשטרה היו מפוברקות באופן מביך אפילו בעיני משקיפים ועיתונאים אוהדים. עדים מפוקפקים הובאו מהגורן ומהיקב ומלמלו האשמות סותרות ומנותקות מהמציאות; אחד מהם, אמרו משקיפים, נראה והתנהג כ"פסיכופט"; אסירי מחנות ריכוז לוו לדוכן בידי שומרי ס"א גברתנים, עמדו בדום ודקלמו טקסטים מגושמים שהוכתבו להם מראש; מלצר מסר עדות שמיעה שאפילו השופטים הפרו-נאצים נאלצו להגדיר כ"שקר גמור". באחד הרגעים הקומיים של המשפט, הציג אחד מבלשי המשטרה מדריך טיולים של ברלין שהוחרם מהנאשם דימיטרוב, ובו סימונים בעיפרון של אזור הרייכסטאג. דימיטרוב טען, באופן משכנע, שסימוני העיפרון הללו שורטטו בידי המשטרה, שנציגיה השתילו בלי בושה משפטים שלא נאמרו בפרוטוקולי החקירה. דימיטרוב, בחכמה רבה, סירב לחתום עליהם.

גיאורגי דימיטרוב

בינתיים, תכננה המפלגה הקומוניסטית את מכת הנגד שלה. צוות תועמלנים גולה, בראשותו של איל העיתונות וילי מינצינגר, פרסם מחקר שנודע כ"ספר החום", ובו האשים את הנאצים שביצעו את ההצתה כפרובוקציה. היטלר ועמיתיו החלו לחשוש כי המסר של ה"ספר החום" יחלחל בעוצמה רבה יותר לדעת הקהל העולמית. רבים התקשו להאמין שואן דר לובה, תמהוני עיוור למחצה, שרף את הרייכסטאג לבדו. אם למצית היו שותפים, ואלו לא היו הקומוניסטים, די ברור מי הם כן היו. רק לנאצים, חברי המפלגה האנטי-דמוקרטית השנייה, היה אינטרס לשרוף את הרייסטאג כדי לספק אמתלה לחוקי החירום שלהם. עדויות בעייתיות נוספות שעלו במשפט, כגון דיווחים עיקשים על ציר נאצי שנמלט מהבניין בשעת ההצתה, גרמו לגרינג, היטלר ושותפיהם לחשוש, ובצדק.

בתגובה, פנו הנאצים לאסטרטגיה רזרבית שהוכנה ככל הנראה מראש. מראשית המשפט, הם כפו על יו"ר המפלגה הקומוניסטית, ארנסט טורגלר, סנגור בשם ד"ר אלפונס זאק, פרקליט נאצי נודע שהגן על אנשי המפלגה (וגם על היטלר עצמו) במשפטים פוליטיים מפורסמים בתקופת ויימאר. למרבה האירוניה, זאק ניצל את מלוא כשרונו על מנת להוכיח את חפותו של טורגלר, אולם בתיאום מלא עם הגסטפו ובאופן ששירת את האג'נדה הנאצית. עכשיו, הכוונה היתה להוכיח שואן דר לובה פעל לבדו (וכך לשלול את ההאשמות של הספר החום), אולם עשה זאת עקב הסתה קומוניסטית ועל מנת לקדם מטרות קומוניסטיות. נאום הסיכום של זאק, כפי שמוכיח בנג'מין הט, נכתב ככל הנראה בידי הגסטפו.

אחד הרגעים הדרמטיים במשפט: המנהיג הנאצי הרמן גרינג (עם הגב למצלמה) מתעמת מול הנאשם גיאורגי דימיטרוב. דימיטרוב הצליח להשפיל את גרינג ולגרום לו לאבד את עשתונותיו.

כדי לקדם את קו ההגנה הזה, דאגו הנאצים להיפטר מעדים לא נוחים. ואן דר לובה עצמו סומם ככל הנראה במהלך המשפט. בניגוד בולט להצהרותיו הרהוטות במשטרה, במהלך הישיבות הוא היה צל של עצמו, דיבר בגרמנית שבורה מהולה בהולנדית ובדרך כלל ענה בתשובות חד-הברתיות. לרוב הוא ישב בראש מורכן, מטיף ריר ונזלת שהשומרים נאלצו לנגב. רק ביומיים שבהם נאלץ להעיד, חזרה לו מקצת מצלילות העבר. ההתנהגות המוזרה הזאת הובילה שני חוקרים גרמנים להאמין כי הוא סומם על ידי המשטרה בפוטאסיום ברומיד, סם מדכא נפוץ מאד באותה התקופה. ואן דר לובה קיבל ארוחות נפרדות באריזה אטומה, שעליהן היה כתוב שמו בבירור. הנאצים התעקשו לפטם אותו במנות גדלות באופן מוזר. פוטאסיום ברומיד הוא סם בעל טעם מלוח, וקל מאד לערבב אותו במזון. ראוי לציין שואן דר לובה, גם ברגעי הצלילות שלו, התעקש ששרף את הרייכסטאג לבדו. אין ספק כמעט שהאמין בכך. אבל במצבו המסומם למחצה, הוא לא ענה לשאלות רוב הזמן. אולי כך פחת הסיכוי שיספר סיפורים מביכים, כגון קשריו עם פרובוקטורים נאצים בבתי המחסה להומלסים שבהם שהה לפני ההצתה.

יתכן שסומם על ידי הנאצים: מרינוס ואן דר לובה במהלך המשפט (למטה) ובזמנים יותר טובים (למעלה)

עדים לא נוחים אחרים הורחקו אף הם מהזירה בידי השלטונות. איש ס"א שהחליט "לזמר" חוסל לאלתר בידי הגסטפו. מפקד הכבאים, שהתעקש שמצא עקבות בנזין וחומרי הצתה במקום, וטען כי ואן דר לובה לא היה מסוגל להצית בניין כל כך גדול באמצעות הכותנת שלו, הורחק מהזירה ולאחר מכן "חוסל" פוליטית בהאשמות שחיתות. אחד משומרי הרייכסטאג, שראה ציר נאצי נמלט מהמקום בשעת השריפה, פוטר מניה וביה בשל "שתיית אלכוהול בזמן התפקיד" ועדותו הוכרזה בדיעבד כבלתי אמינה. בכל זאת, לנאצים היה קשה יותר לפקפק בעדויות המהנדסים, הכימאים ומומחי הבערה שזומנו בידי בית המשפט: אלו כולם העידו כי אי אפשר להצית וילונות עבים, ואפילו רהיטים כבדים, באמצעות כותונת, מצית וחולצה בזמן קצר כל כך.

פסק הדין, כצפוי, תמך בגירסה הנאצית החדשה. טורגלר, דימיטרוב ושני הבולגרים האחרים זוכו. ואן דר לובה הוכרז כאשם הבלעדי, ומאוחר יותר הוצא להורג באמצעות הגיליוטינה. נשיא בית המשפט פרש "מטעמי בריאות", ואלמנתו העידה כי סבל מייסורי מצפון תמידיים על עיוות הדין בו נאלץ לקחת חלק. אחד השופטים האחרים רמז במשך שנים רבות כי היו "אשמים אחרים", לא קומוניסטים, שאת זהותם נאלץ להסתיר. ובכל זאת, במהלך המלחמה, וגם לאחריה, אשמתם של הנאצים היתה ברורה לאויביהם וקורבנותיהם באירופה כולה. המצב הזה השתנה רק בשנות החמישים המאוחרות, בשל צירוף בלתי צפוי של נסיבות.

לאחר המלחמה, שירתו נאצים רבים לשעבר ברשויות המערב-גרמניות, כולל במשטרה, בתי המשפט ואפילו שירותי המודיעין. לאור זאת, הרשויות לא מיהרו להעמיד אפילו פושעים כבדים למשפט, והעונשים היו לעיתים קרובות מגוחכים. אולם בכל זאת, נאצים לשעבר חששו באופן תמידי מהפללה והרס הקריירה שלהם. ביניהם היו גם שניים מהבלשים המרכזיים שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, והיו מעורבים בפשעי מלחמה (לרבות השואה) במהלך שירותם המאוחר יותר בגסטפו. כמו רבים אחרים, הם ניסו לטעון לרקורד אנטי-נאצי, וניצלו לצורך זה את פרשת שריפת הרייכסטאג. כשוטרים מקצועיים, כך אמרו, הם טענו תמיד כי הקומוניסטים לא היו מעורבים בשריפה. הפושע היה ואן דר לובה לבדו. כדי להגן על עצמם, טענו אותם בלשים כי פעלו כנגד הרדיפה הפוליטית של השלטונות והגנו על הקומוניסטים מהאשמות השווא שהוטחו בהם.

ב-1960, מצאו אותם שוטרים לשעבר מליץ יושר, משפטן ואיש מודיעין גרמני סוציאל-דמוקרטי בשם פריץ טוביאס, חבר ושותף לעבודה שהיה מוכן להגן עליהם – וללא מעצורים. טוביאס כתב ספר בשם שריפת הרייכסטאג – אגדה ומציאות שהפך לקונצנזוס המחקרי הבלתי מעורער למשך עשורים. בספרו, תקף טוביאס בכישרון ובאכזריות את הספר החום, והוכיח שרבים מה"מסמכים" שבו הם זיופים קומוניסטיים מגושמים. ואן דר לובה, כך טוביאס, פעל לבדו – ללא סיוע קומוניסטי או נאצי. אולם במהלך המחקר שלו, סילף טוביאס עצמו את העובדות כדי להגן על חבריו. הוא התעלם מראיות, הסתיר מסמכי מפתח שהיו ברשותו, פסל את עדויות המומחים שטענו שואן דר לובה לא היה מסוגל להצית את הבניין לבדו תוך עשר דקות, ואף סחט באיומים היסטוריונים שהחזיקו במידע נוגד. במיוחד, הוא ערך רצח אופי לאחד מהעדים המרכזיים נגד הנאצים, איש גסטפו לשעבר ומתנגד משטר עקבי בשם האנס ברנד גיזביוס, והציג אותו (שלא בצדק) כשקרן פתולוגי והוזה הזיות. תגובתם של חוקרים קומוניסטים, שכהרגלם זייפו מסמכים כדי לנגח את טוביאס ולהוכיח את אשמת הנאצים, רק חיזקו את הקייס שלו עוד יותר. הגינויים החריפים של טוביאס עצמו למשטר הנאצי טשטשו את העובדה שניסה להגן על נאצים ולקדם גירסה מרוככת של טענות הנאצים עצמם.

גירסתו של טוביאס, כאמור, ביטלה בלי נימוקים משכנעים את כל הראיות המדעיות וההנדסיות. כל מומחי הבערה, ההנדסה, הכימייה והתרמודינמיקה שחקרו את פרשת שריפת הרייכסטאג, מ-1933 ועד המאה ה-21, היו מאוחדים במסקנה שואן דר לובה לא היה יכול להצית את הבניין לבדו. ניסויים אינספור הוכיחו את חוות הדעת המדעיות הללו. המצית, הכותנת והחולצה שברשותו פשוט לא היו מסוגלים לחמם את הרהיטים והוילונות הכבדים לטמפרטורה הדרושה במהלך עשר דקות. מישהו – או משהו – היה חייב להספיג את הבניין בחומר בערה קודם לכן. עדויות אינספור הצביעו על כך, ולמרות שטוביאס טשטש אותן במיומנות, הן הגיחו מעל פני השטח.

ביטל את הראיות הפורנזיות בלי נימוקים משכנעים – ספרו של פריץ טוביאס

בנג'מין הט מודה שכיום, לאחר כל כך הרבה שנים, קשה מאד לדעת מי שרף את הרייכסטאג. אולם העדויות הנסיבתיות מצביעות בסבירות גבוהה כי חוליית אנשי ס"א בפיקודו של מומחה הצתה, הנס גיאורג גוור ("הייני האקדח"), חדרה לרייכסטאג במנהרה שחיברה בינו לבין ארמונו הרשמי של נשיא הרייכסטאג. גוור, בריון ידוע לשמצה שלמד הנדסה וכימייה באוניברסיטה (אם כי מעולם לא סיים את התואר), פיתח שיטה להצתה של פוסטרים קומוניסטיים וסוציאל-דמוקרטיים במהלך השנים האלימות שקדמו לעליית הנאצים לשלטון. הוא הספיג אותם בתערובת של דלק ותמיסת זרחן. כעבור מספר שעות, כשהנוזל בתמיסה התאדה, הזרחן התלקח והצית את הפוסטרים באש חזקה. הט משער, על סמך צירוף של ראיות נסיבתיות, כי הוילונות, השולחנות והכיסאות ברייכסטאג הוספגו בנוזל הזה. ואן דר לובה ככל הנראה סיפר על ההצתה ל"קומוניסטים" (למעשה פרובוקטורים נאצים) שפגש בבתי המחסה לחסרי בית. הם "המליצו" לו להיכנס לרייכסטאג בשעה תשע, השעה שבין הסיבובים הקבועים של השומרים ואנשי התאורה. ההולנדי האומלל באמת האמין שפעל לבדו. אבל הכותנת שלו לא היתה יותר מפעולת הסחה. יתכן, דרך אגב, שחלק המנהיגים הנאצים הופתעו מהפעולה (אם כי מיהרו לנצל אותה לתועלתם). אנשי ס"א לא תמיד ביקשו אישור לפני שיצאו להתקפות אלימות או פעולות כנגד יריבי הנאצים.

הדבר המדהים הוא שעד יציאת ספרו של הט, הממסד ההיסטורי בגרמניה, בבריטניה ובארצות הברית התעלם כמעט לחלוטין מהראיות המדעיות המוצקות, והתעקש להאמין לספרו המפוקפק של טוביאס. ההיסטוריון הגרמני הנודע הנס מומזן, במאמר למדני שנכתב בשנות השמונים, הפך את גרסת טוביאס לקאנונית ודחה בלעג את הדעה ההפוכה.

זיופי המסמכים הקומוניסטיים, כאמור, חיזקו את הגישה הזאת, אבל לא רק הם. הגישה ההיסטורית שנתפסה כ"רצינית" באותה התקופה נטתה לדחות סיפורים סנסציוניים, תיאוריות קשר צבעוניות ושערוריות מסעירות, והעדיפה הסברים שגרתיים ויומיומיים. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש כמו מומזן, הרי, לא עוסקים בקונספירציות. הם מאמינים בסטרוקטורות, במבנים, בתהליכים כלכליים ופוליטיים. כל מה שמסעיר – נדחה. כל מה ש"מנפץ מיתוסים" ומחליף אותם בהסברים יומיומיים ואפורים – מתקבל. השיעמום, כמו שכתבתי במקום אחר, הפך לסמל סטטוס. מבחינה לוגית, כמובן, אין שום סיבה להניח שסיפור "אפור" נכון או אמין יותר מסיפור "סנסציוני": יש להטיל ספק בשניהם במידה שווה ולבחון אותם לפי הראיות, אבל ההיגיון של חוקרים רבים הוביל אותם לפקפק בכל עדות "מסעירה" באופן אוטומטי. היסטוריונים רציניים וכבדי ראש חשבו גם שלמעלה מכבודם להתייעץ במדענים ובמומחים אחרים מחוץ לדיסציפלינה. אין חוכמה מחוץ לגילדה.

מאמין בסטרוקטורות, לא בסנסציות – פרופ' הנס מומזן. קרדיט: A. Savin, Wikimedia Commons

מסיבה זו, זכה ספרו של הט לקבלת פנים צוננת מהנציג המובהק של הממסד ההיסטורי השמרני, החוקר הבריטי המפורסם ריצ'רד אוונס. אוונס, שנודע לתהילה בספריו רחבי היריעה על גרמניה הנאצית ובהתקפתו המנומקת, הקולעת והקטלנית על מכחיש השואה דייויד אירווינג, יצא בחריפות נגד הממצאים החדשים. הט, כתב אוונס, אינו היסטוריון אמיתי אלא משפטן, תובע שמנסה להרשיע את הנאשם ולא "חוקר מאוזן"; המומחים ב-1933 רצו לרצות את הנאצים, וממצאים של מהנדסים ומדענים עשורים רבים לאחר האירועים הם "חסרי ערך" (אין חכמה מחוץ לגילדה – כבר אמרנו?). אולם ממצאיו של הט משכנעים כל כך – עד שהיסטוריונים רבים אחרים מתחילים לקבל אותם. בפאנל שנערך לפני מספר ימים בכנס האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), תמכו כמעט כל הדוברים בממצאיו של הט והתקיפו את אוונס בחריפות, כאשר רק אחדים מעמיתיו ה"וטרנים" מנסים להגן עליו בלשון חצויה.

נציג הממסד ההיסטורי השמרני: סר ריצ'רד אוונס. קרדיט: James Franklin Gresham, CC BY-SA 4.0

פרשת שריפת הרייכסטאג עדיין לא הוכרעה באופן חד משמעי, וכנראה שלא תוכרע לעולם. אולם אשמתם של הנאצים נראית כעת יותר מסבירה. מגבלותיו של הממסד ההיסטורי, למרבה הצער, השתקפו מהסיפור בבהירות לא פחותה. המסקנה העיקרית מסיפור שריפת הרייכסטאג, ככל הנראה,  היא שכאשר היסטוריונים עוסקים בנושאים מחוץ לתחום ההתמחות שלהם (כגון תרמודינמיקה, הנדסה, כימייה ואפילו משפטים), ראוי שיגלו צניעות ראויה ויתייעצו במומחים המתאימים לפני שיחרצו דין. העובדה שאדם כמו פריץ טוביאס, עם מניעים מפוקפקים ופרקטיקות מפוקפקות עוד יותר, שלט בעולם המחקר במשך עשורים, היא סיבה לחשבון נפש רציני ומעמיק.

לאחרונה, פתח ארגון המדינה האסלאמית בהרפתקה כלכלית נועזת: הוא החליט להנפיק דינרים זהובים ודירהמים כסופים, לפי הערכים הנקובים בקוראן. הרעיון הוא לשוב לכלכלה שהיתה נהוגה בימי הנביא והח'ליפים הראשונים, האדוקים, ולהשתחרר מהתלות בשוק העולמי. האם זה יצליח? איתי, מומחה לכלכלה מוניטרית ובעל הבלוג תועלת שולית, בטור אורח מיוחד לינשוף: מה מנסה דאעש להשיג באמצעות המטבעות החדשים, מאלו בעיות הוא מתעלם, והאם הזהב והכסף יביאו לקריסתו בסופו של דבר?

בנובמבר השנה (2014), הודיע ארגון המדינה האסלאמית (להלן: דאעש) על כוונתו לטבוע מטבעות משלו העשויים ממתכות יקרות (זהב, כסף ונחושת), בהם יעשה שימוש בשטחים שנמצאים תחת שליטתו. המטרה המוצהרת, כך לפי הודעת הארגון, היא "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי ששעבד ודרדר אותם לעוני". אני משוכנע שהמוסלמים המשועבדים ממתינים בכיליון עיניים.

התוכנית של דאעש, אם תמומש, תחזיר לחיים את דינר הזהב ודירהם הכסף של בית אומיה שהיו בשימוש החל מאמצע המאה השביעית לספירה. השם, דינר, הוא שיבוש של הדינריוס – מטבע הזהב של האימפריה הביזנטית, והטבעתו החלה בח'ליפות האסלאמית העתיקה מכיוון שהח'ליף לא אהב את העובדה שהכסף שנעשה בו שימוש באימפריה שלו מכיל התייחסויות לשילוש הקדוש הנוצרי (הוא כנראה גם לא התלהב מהפרצוף של הקיסר שעיטר חלק מהמטבעות). וכך נוצר דינר הזהב האסלאמי הראשון, שהוטבע, תוכנן ולקח את שמו מהמערכת המוניטארית המערבית כדי להילחם בהשפעה המערבית. זהו הדינר שעומד לעשות קאמבק, והוא נחוץ לדאעש היום בדיוק כפי שהוא היה נחוץ לשלטון בית אומיה במאה ה-7 לספירה.

ברשומה זו ננסה להבין את הרציונל של המהלך מבחינתו של הארגון, נדבר על השיח הפאן-איסלאמי החדש הנוגע לדינר הזהב, נעמוד על הבעיות הגדולות שבחזרה למטבע עשוי מתכת יקרה, ולבסוף, ננסה לעשות את מה שכלכלנים שונאים לעשות – לנחש (אנחנו קוראים לזה "לחזות", אבל בלי כדור בדולח ועין של לטאה זה מאבד מהקסם) את ההשפעה של המהלך, אם יתרחש, על תוכניותיה ועל קיומה של דאעש.

בעל המאה הוא בעל הריבונות

טביעת מטבע היא פעולה ריבונית. ככל שנרחיק אחורה בזמן נגלה כי הסמכות הבלעדית לטביעת מטבעות שכנה אצל הריבון, וזה הגן עליה ככל יכולתו. כך, למשל, אסר המלך הבריטי בשלב מסוים על הקולוניות הבריטיות בצפון אמריקה לייצר כסף משלהן, על אף שהיה להן מחסור כבד במטבעות ועל אף התעקשותן על היות תושביהם נתינים נאמנים של מלכם (מי יותר, מי פחות).

כאשר ריבון חדש משתלט על שטח, אחת הדרכים לבסס את שלטונו היא באמצעות יצירת כסף משלו שיחליף את הכסף המקומי בו נעשה שימוש. למדינת ישראל הצעירה לקחו ארבע שנים כדי להחליף ב-1952 את המטבע המנדטורי ב"לירה הישראלית" (זכרה לברכה), אבל לא חייבים לחכות לריבונות מלאה כדי להכריז על כוונותיך. החשמונאים, למשל, טבעו מטבעות משלהם ("שקלי הכסף") עוד בימי המרד והפסיקו את השימוש במטבעות סורים שהיו נהוגים באותה התקופה.

הכרזת ריבונות – מטבע חשמונאי שהתגלה בנגב הצפוני

המהלך של דאעש נראה, בקונטקסט זה, כפעולה הגיונית של גוף שמעוניין לבסס את ריבונותו על השטחים שכבש, ולהבהיר לתושבים המקומיים ולזרים כי הוא הריבון בשטח. חישבו על שלטון החמאס בעזה, אשר נאלץ לשלם משכורת לפקידיו, חייליו ונתיניו בכסף שהונפק על ידי ישות שהלגיטימיות שלה מוכחשת על ידי הארגון. בכל פעם שחמאסניק משלם עבור סחורה עם מטבע הנקוב בערך של עשרה שקלים חדשים, הוא משלם בכסף שמכריז: "לגאולת ציון!". כמה מביך עבורו. ברור לנו שדאעש יעדיפו מטבע משלהם, עם השהאדה מוטבעת עליו, על פני שטרות של ממשלת עיראק, או חמור מכך, עם דיוקנו של אסד.

"לגאולת ציון שבקיומה איננו מכירים"

זהב או נייר?

עדיין, אמורה לצרום לאוזננו השאלה: "מדוע זהב וכסף?". כתבות בעיתונות העולמית מגלות כי לוחמי הארגון רכשו מסוחרים בסוריה זהב בכמות גדולה ככל האפשר, ובמקומות אחרים הם מחרימים את כל המתכות היקרות שהם יכולים לשים עליהן את ידם במטרה לייצר דינר זהב ודירהם כסוף (ומטבעות נחושת בערכים נמוכים יותר). מדוע לא לייצר מטבע מנייר, כמו כל ממשלות העולם, ולחסוך את כאב הראש הזה?

קיימים שני הסברים לתופעה שיכולים לשפוך אור על התנהגות הארגון. הראשון, כלכלי. כוחו של מטבע נובע, בין היתר, מהאמון שמעניקים המשתמשים בו לסמכות שמנפיקה אותו. הסיבה שהנייר הצבעוני הנושא את דיוקנו של שאול טשרניחובסקי מתקבל בארץ במסחר נובעת מהאמון של האזרחים בממשלת ישראל ובמוסדותיה המנפיקים את השטר. האמון הזה כולל, בין היתר, הנחה שממשלת ישראל לא הולכת לשום מקום ושגם מחר תהיה כאן מדינה עם מטבע השקל, ושאותה ממשלה לא תדפיס יותר מידי מהשטרות הצבעוניים הללו מכדי לפגוע בערכם. התושבים החיים בשטחים שנכבשו על ידי דאעש לא חולקים בהכרח את אותו אמון כלפי אדוניהם החדשים. גם אם יניחו תושבי המדינה האסלאמית כי דאעש לא ידפיס שטרות כאוות נפשו כדי לממן את מלחמתו במזרח התיכון, אין כל ערובה כי דאעש יהיה כאן מחר. מטבע העשוי ממתכת יקרה פותר חלק מהבעיה – גם אם הפרצוף שנמצא על המטבע לא יהיה כאן מחר, תמיד נוכל להתיך אותו ולמכור את הזהב שבתוכו עבור מטבע אחר (זוהי אנקדוטה בלבד, חל איסור על שימוש בדיוקנאות של אנשים או בעלי חיים על כסף אסלאמי).

למרות האינטואיטיביות של ההסבר הכלכלי, הוא איננו מושלם: ראשי דאעש יודעים שאף אחד לא מתכוון לסחור איתם, וכי הכסף שלהם ככל הנראה יוחרם על ידי מעצמות העולם. יהיה יותר משתלם לארגון לשמור את כל הזהב לעצמו, ולתת לתושבים להתנייד עם דינרים עיראקיים או לירות סוריות, ובכך לאפשר לעצמו לסחור בשוק השחור עם שווקים זרים כדי לרכוש יבוא הנחוץ לו.

זוכה לאמון הציבור: השטרניחובסקי

התמונה מתבהרת כאשר בוחנים את הסוגיה באמצעות ההסבר השני, הדתי. לאסלאם יש בעיה עם נייר.

נבהיר כי אין בכוונתנו או ביכולתנו לפתוח בדיון על הלכות הכסף במחשבה האסלאמית. לאסלאם הוגים רבים וזרמים שונים אשר יכולים לפרש את ההלכה בצורה שונה. חלק מאנשי הדת הסלפים, למשל, השואפים לחקות ככל הניתן את הנביא, גורסים כי הנביא מוחמד השתמש ודיבר על כסף אך ורק בצורתו כמטבעות ממתכת יקרה, ועל כן רק מטבעות כאלו יכולים לשמש ככסף אמיתי. אבל בעיה "מודרנית" יותר היא האינפלציה. מלווים חייבים לגבות ריבית על האשראי שהם מעניקים, בין היתר, כדי להגן על עצמם מפני השחיקה בערך הכסף, תופעה שמקושרת בתודעה לכסף מנייר. זוהי כמובן, טעות – אינפלציה היא תופעה שהופיעה בהיסטוריה האנושית הרבה לפני המצאתו של כסף הנייר. אבל עבור חלק מההוגים המוסלמים כסף שעשוי מזהב פותר את הבעיה. אם אני לוקח הלוואה בכסף שעשוי מזהב, לפי משקל מסוים, אני מחויב להחזיר את אותו כסף לפי שוויו כסחורה (אותו משקל של זהב). בכך החזרתי את ההלוואה במלואה ואין צורך לגבות ממני ריבית. גישה זו מתעלמת מכך ששווי הזהב יכול לצנוח לעומת סל מוצרים אחר בשוק, כלומר שמחירי המוצרים במונחי זהב יעלו כמו באינפלציה עם נייר.

במילים אחרות, קיומו של שוק כסף ואשראי המציית להלכות ריבא (ربا) האוסרות על לקיחת ריבית מחייבות, לדעת חלק מאנשי הדת, מטבע המשמש גם כסחורה. כסף נייר לא עומד בהגדרה הזאת, אבל מטבע מזהב דווקא כן. אם דאעש מתכוונים לבנות ח'ליפות מוסלמית הפועלת לפי חוקי השריעה בפרשנותם המחמירה, הם יצטרכו מטבעות מזהב.

דינר הזהב כמטבע כלל אסלאמי

הרעיון להחזיר את דינר הזהב נמצא בדיונים פוליטיים, דתיים ואקדמאיים בעולם המוסלמי כבר כמעט שני עשורים, כך שהודעת דאעש על כוונותיו לא נולדה בתוך וואקום. בשנים 1997-1998 התחולל בעולם המשבר הפיננסי האסייתי, במסגרתו כמעט והתמוטטו הכלכלות של מדינות כמו תאילנד ודרום קוריאה, אך גם מדינות אסיאתיות מוסלמיות כגון מלזיה ואינדונזיה נפגעו קשה מאוד. הכלכלות נפגעו משום ששמרו על משטר שער חליפין קבוע (שער קבוע של המטבע המקומי לדולר) כדי למשוך השקעות ומימון זר בדולרים אל המדינה, ובמקביל להגן על הייצוא של המדינות. כאשר הגירעון בחשבון השוטף הגיע לרמות מסוכנות, התקשו המדינות האסייתיות לשמר את שער החליפין, והמטבעות האסיאתיים החלו להתרסק. מכיוון שלממשלות, לחברות ולבנקים אסיאתיים היו הלוואות רבות שנקובות בדולרים, ושווי המטבע המקומי צנח, הוביל הדבר לפשיטות רגל ולמשבר אשראי במדינות הללו. קרן המטבע העולמית (עם המשנה ליושב הראש דאז, פרופ' סטנלי פישר. הו, כן) הסכימה להעניק סיוע למדינות אך ורק בתמורה לריסון פיסקלי מצדן, שהתקבל על ידי אזרחי המדינות האסייתיות בהבנה בדיוק כפי שביטול קצבאות מתקבל במדינתנו הקטנה בהבנה.

דרום קוריאה אמנם הגיבה באיפוק והגיון, ואזרחי המדינה עמדו בתור כדי לתרום את הזהב האישי שלהם (ויש שמועות שגורסות כי גם את שיני הזהב שלהם) כדי לסייע לחלץ את מדינתם מהמשבר, אבל אלה היוצאים מן הכלל המעידים על הכלל. מרבית אזרחי המדינות האסייתיות, וביניהן המוסלמיות, הגיבו בצורה האנושית הצפויה והאשימו את הזרים בכל הבעיות שלהם. הנראטיב השולט הוא כי "ספקולנטים מערביים" תקפו את המטבעות האסיאתיים וריסקו אותם תמורת רווח. ספקולנטים אכן פעלו במשבר האסיאתי, אבל הם היו רק הסימפטום, לא הגורם לתופעה.

מאז המשבר, החל במלזיה (ובמידה פחותה יותר באינדונזיה) שיח פוליטי ואקדמי הנוגע לפיתוח אלטרנטיבה למטבע המלזי, הרינגיט (Ringgit), ועל האפשרות לעבור למטבע אוניברסלי שיסייע באיחוד המדינות המוסלמיות. התוכנית הייתה חזרה לדינר הזהב האסלאמי אשר ישמש לסחר בינלאומי בין המדינות ויתחרה בדולר על מעמדו כמטבע הסחר המרכזי. בשנת 2002 הציע ראש ממשלת מלזיה באופן רשמי את הטבעתו של דינר הזהב המוסלמי, כדרך להגן על העולם האסלאמי מהתקפות ספקולנטים מערביים, ומאז לא קרה הרבה, מלבד הטבעתם של מספר מטבעות על ידי הממשל המקומי, בעיקר למטרות יח"צ. מה מיוחד כל כך בדינר הזהב, ומדוע הוא יאחד את העולם המוסלמי?

נסיונות אסלאמיים להתמודד עם המשבר: דינר שהונפק במלזיה

קריאה ביקורתית בקונטקסט הזה של הודעת ארגון דאעש, לפיה בכוונתם לטבוע את דינר הזהב כדי "לשחרר את המוסלמים מהמשטר הפיננסי המערבי", יכולה להתפרש כקריצה של הארגון אל עבר מוסלמים במדינות האסייתיות, שמשמעותה "ראו, בזמן שהמנהיג שלכם מדבר על הצורך, אנחנו מייצרים את המטבע האוניברסלי המוסלמי כאן, בלב הח'ליפות האסלאמית החדשה". לפי הפרשנות הזו, לא מדובר בצעד בונה אמון כלכלי, או בצעד מחייב הלכתית, אלא בניסיון לצבור אהדה ולאחד את העולם המוסלמי תחת הדגל של הארגון. נשמע מופרך? אולי היום. אבל אם דאעש יצליחו להקים מדינה מתפקדת עם הסכם הפסקת אש, המטבע שלהם יכול להוות את הבסיס המוניטרי החדש (ישן) של האומה המוסלמית.

לא כל הנוצץ זהב

יש בעיות רבות עם קיום משטר מוניטרי המבוסס על מטבעות זהב וכסף. כל כך הרבה בעיות, למעשה, שהאנושות זנחה את השימוש היום יומי במטבעות כאלה הרבה לפני שזנחה את הזהב עצמו כבסיס מוניטרי.

אחת הבעיות, עבור התושבים המשתמשים במטבע, היא נטייתו של המנהיג "לסחוט" הכנסה נוספת על ידי דילול המתכת היקרה ממנו (מהלך המכונה Debasement, פיחות). כך, מפרסם השלטון כי הדינר הוא מעתה מטבע עם כמות נמוכה יותר של זהב בתוכו (נניח, חצי מהכמות המקורית) וישלם משכורות ותשלומים אחרים במטבעות החדשים והפחותים. לציבור המחזיק במטבעות ישנים יש בחירה, לשלם באמצעות המטבעות הישנים שיתקבלו לפי השווי החדש ולספוג צניחה של 50% בשווי הכסף שלהם, או לרוץ למטבעה הממשלתית, להתיך את המטבעות הישנים ולבקש לייצר מהם מטבעות חדשים, ולשלם מס (שנע בימים הטובים ההם בין 1-15%) בגין הטבעת המטבעות החדשים. בתקופת מלחמת מאה השנים ביצעו מלכי צרפת את המהלך הזה מספר פעמים בשנה וסחטו כמעט כל גרגר זהב מכספם של אזרחיהם.

חכמי הדת המוסלמים אוסרים, אמנם, בתכלית האיסור על ביצוע פיחות למטבע, אבל לשליטים המוסלמים בח'ליפות, במיוחד לבית עבאס, לא הייתה בעיה מיוחדת לדלל את שווי המטבע שלהם כדי לסחוט הכנסות נוספות למימון המלחמות. מטבע הכסף של האימפריה העות'מנית המוסלמית, ה-Akce, עבר דילול כה חריף במהלך השנים עד שבעת החלפתו לא נותרה בו כמעט מתכת יקרה. בכלל, בבואנו לבחון את היסטוריה עלינו לשים לב שקיומם של חוקים האוסרים על משהו מעיד על כך שהוא נעשה. אין טעם לחוקק חוקים נגד הלוואה בריבית אם אין אנשים הרוצים ומנסים להלוות בריבית, כפי שאין טעם לציין במפורש כי אסור לפחת את המטבע, אלא אם כן השליטים נהגו לפחת אותו.

לא רק בעולם המוסלמי: פרידריך הגדול מלך פרוסיה נהג, באמצעות בנקאי יהודי בשם אפרים, לפחת את מטבעות הזהב של מדינות זרות כדי לממן את מלחמותיו. המנהג היה כל כך ידוע לשמצה, עד שברחבי פרוסיה נפוץ השיר הבא, בהתייחס לדיוקן המלך על המטבעות: "מבחוץ זהב, מבפנים צואת מעיים – מבחוץ פרידריך, מבפנים אפרים".

בעיה נוספת עם מטבע מזהב היא שהמחירים של כל המוצרים בכלכלה זזים לפי מחיר הזהב העולמי. אם נסתכל על מחירי הזהב מתחילת 2010, למשל, נגלה תנודתיות מדאיגה: משנת 2010 עלה מחיר הזהב ביחס לדולר: 27% בשנת 2010, 10% ב-2011, ו-7% נוספים בשנת 2012. כל עליה בשווי הזהב משמעה ירידה במחיר של כל המוצרים (המיובאים, בכל אופן) כאשר הם נקובים במטבעות זהב. דמיינו לכם שבשנה האחרונה מחירי כל הרכבים ירדו ב-27%, נשמע לא רע. אבל מי הפראייר שיקנה מכונית היום אם בשנה הבאה דגם חדש של אותה מכונית מהיבואן יעלה לו כמעט שליש מחיר פחות? לא רבים. יהיו לא מעט אנשים שיעדיפו להימנע מצריכה, מה שיפריע לנהל סוכנות רכב רווחית. מה לגבי השכר של העובדים בסוכנות הרכב? אם אנו בעלי סוכנות רכב שמרוויחים השנה 27% פחות על אותה מכונית, איננו יכולים לשלם לעובדינו את אותו שכר. עליהם להסכים לקבל 27% פחות בשכר שלהם גם כן. יהיה מעניין לראות כיצד יגיבו מרבית בני האדם בשיחה עם הבוס שלהם שמסביר להם שהוא חותך שליש משכרם, אבל הם לא צריכים לדאוג כי שווי סל המוצרים הממוצע צנח גם הוא.

ובשנת 2013? שווי הזהב התרסק ב-28% ביחס לדולר. כל מחירי המוצרים מזנקים בשנה ב-28%. קשה מאוד להתנהל בכלכלה כזאת, וקשה מאוד לתכנן צעדים כלכליים או לחתום על חוזי שכר/רכש רגישים אם רמת המחירים שלנו רגישה כל כך. מה יקרה אם מחר תהיה שביתה במכרות הזהב בגאנה? מה יהיה אם ימצאו מכרה חדש ועשיר בוונצואלה? כל אירוע שכזה יכול להשפיע על רמת המחירים במשק שלי.

ומה לגבי חוסר אחידות במטבע? מטבע זהב שהוטבע לפני עשר שנים איננו זהה למטבע שהוטבע אתמול. במטבע הישן יש פחות זהב מכיוון שהוא נשחק מהשימוש במסחר היומיומי, ומשקלו יורד בהדרגה. לאנשים יש גם נטייה מעצבנת להוריד חתיכות קטנטנות של הזהב מהמטבע. האם מטבע מלפני עשור שווה בערכו למטבע חדש? האם יוכל כל תושב לסמוך על כך שמטבע הזהב שקיבל יתקבל במסחר בפעם הבאה? מה לגבי ביצוע רכישות גדולות, כמו רכישת בית או עסק? מה לגבי רכישת בית מלון? האם הקונה יביא שק של מטבעות זהב בבגאז' והם יבלו את יתרת היום בספירה וספירה חוזרת של המטבעות? לא סביר. הם יצטרכו מערכת בנקאית שתנפיק שטרות בנקאיים וצ'קים כדי לפשט את ההעברה, ואז הם יחזרו לסחור בנייר. מגובה בזהב, אולי. אבל נייר.

אז דינר הזהב, טוב למוסלמים?

התשובה תלויה במטרות הארגון מאחורי הנפקת המטבע, ומידת נכונותו לדבוק בתוכניתו לייצר ח'ליפות אסלאמית שדומה לזו שהתקיימה בתקופת הנביא. הארגון כבר "התפשר" על המצאות מודרניות שלא היו קיימות בימי הביניים, ביניהן חשבון הטוויטר של הארגון, כלי רכב, ונשק מתקדם. אין כל ערובה שהארגון לא ימציא "עוד כסף", פשוט, מנייר, לשימושים היום יומיים, שיעבוד במקביל למערכת דינר הזהב.

החיים בכלכלה שצמודה לזהב בעולם שאינו צמוד לזהב יהיו קשים לאזרח הפשוט (הם יהיו קשים אצל דאעש גם עם דולרים ודרכמות), ויסבלו משמעותית מאי-יציבות המחירים ומתנאים בעייתיים לקיום חוזים ולמסחר תקין. אבל, אם יש משהו שההיסטוריה הכלכלית מלמדת אותנו, זה שתנאים כלכליים רעים, אינפלציה ושוד מוניטרי לא מובילים בהכרח לסילוקו של משטר שמשתמש בכוח מזוין כדי לשמר את כוחו. ברחבי העולם יש לא מעט עמים שחיים תחת שלטון רודני שגונב ככל הניתן, ואף מדפיס ככל שמתחשק לו מכסף הנייר שברשותו, ולמרות ההתרסקות הכלכלית של מדינות אלו, השלטון נותר יציב במשך שנים ארוכות.

דאעש לא יקרסו בגלל דינר הזהב. התושבים שלהם אולי כן.

בלוג "תועלת שולית" עוסק במגוון נושאים מעניינים בתחומי הכלכלה, תיאוריה מוניטרית ופיננסים. מטרת הבלוג הינה להנגיש נושאים מורכבים בכלכלה לכלל האוכלוסיה.

מה הקשר בין ההונאה הכלכלית של ברני מיידוף למשטר הסמוראים של בית טוקוגאווה, ששלט ביפן במשך יותר מ-250 שנים? כיצד מערכת מתוחכמת, שבהתקנתה ניכרו גאוניות ויצירתיות שאין כמותן, קרסה בעשן תוך עשור? ינשוף היסטורי על איזונים, בלמים, סמוראים ובועות סבון. וגם עלינו.

כיף בתוך הבועה. נעים, חמים וטוב. עד שהיא מתפוצצת. ב-11 בדצמבר 2008 נעצר ברני מיידוף, אחד מאנשי הכספים המצליחים ביותר בארצות הברית, שמומחים רבים הגדירו כפלא של עולם ההשקעות. מיידוף, כמסתבר, רימה לקוחות והחריב עליהם את עולמם באמצעות בועה פיננסית מתוחכמת. הפרטים של הנוכלות סבוכים מאד, אבל לעניינו חשוב דבר אחד בלבד: כל הונו של מיידוף הסתמך על מינוף וכספי משקיעים, ולא היה לו כל כסף משמעותי משלו. כל עוד משכו רק אחדים מהמשקיעים את כספם, הבועה החזיקה מעמד, כי ברשותו של מיידוף היו הרי כספים של משקיעים אחרים. אולם כאשר רבים מדי משכו את כספם בעת ובעונה אחת, התגלתה המרמה וכל הבועה קרסה, ואיתה התמימים שהתפתו להשקיע בה. הפרשה לימדה, את כל מי ששכח, עד כמה חשוב הון עצמי ליציבות כלכלית בעולם העסקי, וכמה מסוכן להסתמך אך ורק על תכסיסי מינוף ובועות סבון פורחות.

כדי לראות עד כמה האמת הזאת נכונה לא רק בעולם העסקי, אלא גם בפוליטיקה – כדאי להרחיק לרגע מאתיים שנים אחורה ליפן הסמוראית. המשטר הצבאי של בית טוקוגאווה, שמשל בארץ השמש העולה מ-1600 עד 1868, היה ללא ספק אחד המשטרים היציבים, החזקים ובמידה מסויימת הזוהרים ביותר במזרח אסיה. מייסד המשטר, השוגון טוקוגאווה איאסו, בנה מערכת פוליטית מרשימה שהחזיקה מעמד במשך יותר ממאתיים שנים, זמן רב מאד במונחים היסטוריים. מאחוריו היו כמאה וחמישים שנים של מלחמת אזרחים הרסנית, שהטביעה את יפן במאבק פרוע של עשרות ומאות אדונים פיאודליים, מנזרים חמושים ואגודות תוקפניות של איכרים. תקופת ה"ארץ במלחמה" (יפנית: סנגוקו) היתה עידן שבו הנאמנות היתה נחלתם של החלשים, הנאיביים או הטפשים. אדונים פיאודליים הפרו בריתות חדשות לבקרים ובגדו זה בזה. במאות החמש עשרה והשש עשרה בנים רצחו אבות, אחים התנקשו באחים ווסאלים קטלו אדונים, באופן שהקשה מאד לייצב מערכת פוליטית כלשהי. גאונותם של השוגון טוקוגאווה איאיסו ויורשיו היתה ביצירת מערכת שהצליחה להכיר בנטיות הבוגדניות הללו ולרסן אותן תוך ניצולן ותמרונן האחת כנגד השנייה.

המשטר של יפן בעת החדשה המוקדמת, שנקרא לימים "בקופו" (יפנית: ממשלת האוהל), היה מבוסס על מספר הנחות יסוד. החשובה שבהן היתה עליונותו הבלתי מעורערת של בית טוקוגאווה על שאר האדונים הפיאודליים. לאחר נצחונו בקרב סקיגהארה (1600), לקח איאיסו לעצמו כרבע מאדמות המדינה, כולל שטחים עצומים במרכז ובמזרח יפן, את העיר אדו (טוקיו של היום) ונקודות מפתח אחרות, כמו הבירה הקיסרית קיוטו וערי הנמל נגסאקי ואוסקה. יתר המדינה התחלקה בין אדונים פיאודליים שנקראו "דאימיו" (מילולית: שם גדול), שכל אחד מהם משל על נחלה (האן).

משטר מחוכם של איזונים ובלמים – טוקוגאווה איאסו

לשוגונים, בדיוק כמו לברני מיידוף, לא היה די "הון עצמי". הם אמנם משלו על נחלות גדולות, אבל הצבא שלהם לא היה מסוגל להתמודד מול כל הדאימיו, או רובם, בעת ובעונה אחת. לפי ההסדרים המקובלים, הדאימיו לא היו חייבים לשוגון מיסים, אם כי נדרשו לבצע עבודות ציבוריות מעת לעת. הבקופו היה חייב לנהל את ענייניו הכספיים, כולל הצבא המרכזי, אך ורק מהכנסות נחלותיו שלו. השוגון, לפיכך, היה תלוי בתמיכה מתמדת של רוב הדאימיו. כדי לרסן אדונים סוררים הוא היה חייב ללוות כוחות מעמיתיהם, ולא היה בכוחו לדכא מרד כללי. בשנייה שכל האדונים "ידרשו את כספם"  (היינו – ימרדו) בעת ובעונה אחת, גורלו נגזר.

כדי למנוע איחוד מסוכן מסוג זה, ניהלו השוגונים לבית טוקוגאווה מתווה מתוחכם של הפרד ומשול. ראשית כל, השוגון שאב את סמכותו מהקיסר בקיוטו, אולם סגר אותו בארמונו תחת פיקוח הדוק. לדאימיו, פרט למספר יוצאי דופן בולטים, היה אסור להיכנס לקיוטו או ליצור מגע עם הקיסר ואצילי החצר שלו, כדי שלא יוכלו לקבל לגיטימציה פוליטית לאומית.  במיוחד, היה אסור להם ליצור קשרים אופקיים משום סוג. השוגון מנע מדאימיו לרקום בריתות פוליטיות זה עם זה (לרבות נישואים פוליטיים), והכריח אותם לנהל מגעים מדיניים אך ורק דרך הבקופו. הם נאלצו לבלות באדו כל שנה שנייה ולשמור בה את יורשיהם כבני ערובה. הסיבה היתה פשוטה: ברגע שהדאימיו ירקמו בריתות אופקיות, הם יוכלו לאחד כוחות. תמורת ההגבלות הללו (ורבות אחרות), העניק השוגון לדאימיו אוטונומיה נרחבת. לנתינים היה אסור להתלונן לבקופו על התעמרות מצד אדוניהם הפיאודליים. השוגון לא התערב בניהול הנחלות עצמן, אלא אם העניינים הגיעו למצב של קסטסטרופה חריגה (כגון מרד איכרים נרחב). השוגונים הראשונים הרשו לעצמם להדיח מדי פעם דאימיו סוררים, אולם יורשיהם נטו למעט בכך ככל האפשר.

הדאימיו נאלצו לבלות כל שנה שנייה בבירתו של השוגון, אדו. כאן בתמונה, ייצוג של אחת מהתלוכות הדאימיו שהפכו למראה תדיר במהלך תקופת טוקוגאווה.

המערכת המתוחכמת הזאת עבדה באופן משביע רצון במשך כמאתיים שנה. הדאימיו, שמאסו במלחמות, היו מוכנים לכוף ראש בפני הבקופו והגבלותיו, מתוך הכרה שזהו מחיר השלום. תחת שלטון בית טוקוגאווה, נהנתה יפן מצמיחה כלכלית מתמדת, פריחה תרבותית ושגשוג במהלך חלק גדול מהתקופה. אולם המשטר נטול ההון העצמי, שהתבסס על "הלוואת כוח" מדאימיו מסויימים כדי לרסן אחרים, היה מסוגל להתקיים אך ורק במערכת סגורה. בריתות אופקיות בין דאימיו, כפי שציינו, היו הסיוט של הבקופו. אם מעצמות זרות היו מורשות להיכנס ליפן ולבחוש בענייניה, מדינות שונות היו עלולות ליצור קשרים עם דאימיו ספציפיים, ולגרום למתחריהם לפנות למדינות אחרות תוך עקיפת הבקופו. הסכנה שעליה דובר לא היתה תיאורטית בלבד. הבריטים השתלטו על חלקים נרחבים מהודו באמצעות תכסיסים מסוג זה. למזלו של המשטר, סידרה של צווים מהמאה ה-17 הובילה לסגירה הרמטית כמעט של יפן לזרים. יחסי המסחר המעטים שהיו ליפן עם ההולנדים נוהלו אך ורק בידי השוגון. במערכת הסגורה שנקראה בדיעבד "סאקוקו" (הארץ בשלשלאות) השוגונאט היה יכול לנהל את מערכת האיזונים והבלמים שלו ללא הפרעה.

מסיבה זו, הובילה פתיחתה של יפן ב-1853 להתמוטטות מהירה של משטר טוקוגאווה. לאחר מאתיים וחמישים שנים, תקופת המלחמות של המאה ה-16 נשכחה. מבחינת האדונים הפיאודלים ורבים מהסמוראים, הלגיטימציה של השוגון לשלוט ביפן ולרדות בדאימיו לא היתה כבר להשכין שלום כמו פעם (כי מי זוכר את המלחמה), אלא לשמור על הארץ סגורה ולהגן על יפן מפני הזרים. כשקומודור מתיו פרי הגיע למפרץ אדו עם ספינות התותחים השחורות שלו וכפה על השוגונאט יחסי מסחר (1853), התירוץ הזה עלה בעשן.

שברו את האיזון ביפן – ייצוג יפני (דמוני) של הספינות השחורות

אבה מסהירו, ראש מועצת הזקנים של השוגון, הבין שהוא עומד בפני דרך לא סלולה, והחליט להתייעץ עם הדאימיו, סוחרים גדולים ומלומדים קונפוציאנים חשובים בנוגע לתגובה הראויה לאיום האמריקאי. וברגע שעשה זאת – נפרץ הסכר. ההיגיון של משטר טוקוגאווה הרי התבסס על עסקת חליפין פשוטה: הדאימיו קיבלו אוטונומיה לנהל את ענייניהם, ומסרו את ענייני יפן לשוגון. ברגע שהבקופו התחיל להתייעץ עם הדאימיו, ההיגיון הזה נשבר. אם כבר מתייעצים עם הדאימיו, מדוע ישמע השוגון לאדון פיאודלי מסויים ולא לאדון פיאודלי אחר? שליטי הנחלות הגדולות, באופן טבעי, החלו לריב זה עם זה, ועם השוגון, על כוח והשפעה. יריבים ותיקים של בית טוקוגאווה, שהיו שקטים וצייתנים עד לאותו הרגע, ניצלו את החופש החדש שבו זכו האדונים הגדולים כדי להרים את ראשם.

פתח מחול שדים – ראש מועצת הזקנים אבה מסהירו

הבקופו, שניסה לתמרן בין הזרים לדאימיו, הגיב בניסיונות לדכא את הנחלות הפיאודליות החצופות ביותר. אלא שכפי שהבהרנו קודם לכן, לא היה לו כוח לעשות זאת בכוחות עצמו. כדי לדכא את צ'ושו, הנחלה המרדנית והטרדנית ביותר ממערב יפן, הוא היה זקוק לחיל משלוח צבאי שהורכב מצבאותיהם של אדונים שונים. בפעם הראשונה (1864), זה עוד עבד. אולם כשצ'ושו המשיכה להמרות את פי הבקופו, והשוגון רצה לפלוש אליה פעם שנייה, יתר האדונים עשו חשבונות משל עצמם. מה אם הם יהיו הבאים בתור? התוצאה היתה קטלנית: מספר נחלות גדולות וחזקות, שתמכו קודם לכן בשוגון, כרתו ברית עם צ'ושו, בעוד אדונים אחרים השתמטו מלסייע לשוגונאט. ב-1868 השתלטו גורמים עוינים לבקופו על ארמון הקיסר, ושללו ממנו את מעט הלגיטימציה שנותרה לו. הסוף היה עלוב ועצוב. אדו, הבירה האדירה של שושלת טוקוגאווה, נכנעה ללא קרב למורדים, ומשטר מתוחכם של מאתיים וחמישים שנים התפוגג כאילו לא היה מעולם.

הסיפור של משטר טוקוגאווה מלמד אותנו שמערכת, מתוחכמת ככל שתהיה, קורסת כאשר נסתרות הנחות היסוד שלה – במיוחד כשהיא סובלת מחולשות מבניות. הבעיה של הנחות יסוד כאלה היא שהן בדרך כלל נעלמות מהעין, ונוטות להופיע רק בשעה שהן על פי תהום. מה הנחת היסוד שהמשטר הישראלי שלנו מבוסס עליה, ואלו חולשות בסיסיות ותפרים גסים עשויים להיחשף ברגע שהיא תתערער? כדאי לחשוב על זה לפני שנגיע למשבר קיומי, כגון זה שנתקל בו משטר טוקוגאווה ב-1853, כי אז עשוי כבר להיות מאוחר מדי.

איך מנהלים אימפריה או שלטון כיבוש לאורך זמן? הרומאים האמינו באסטרטגיה של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך". ישראל, לעומת זאת, בחרה דווקא במקור השראה עתיק אחר. מדוע נכשלו אגודות הכפרים, ומה הקשר בין שינוי הפאזה בכיבוש למהומות המשתוללות במזרח ירושלים? ינשוף פוליטי על שוטים ועל עקרבים.

רש לאומים, רומאי! השלטון בידיך – זכרהו!

זאת התורה לך: שלום ישכינו חוקיך בארץ:

חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך.

וירגיליוס, איניאס. תרגום שלמה דיקמן, ספר ו, 851-3

הציטוט הנודע מהיצירה האפית איניאס של המשורר הרומאי וירגיליוס, מגלם בחובו עיקרון אסטרטגי חשוב, שעמד בבסיס רוב האימפריות המצליחות מאז ומעולם. מי שרוצה לכפות לאורך זמן משטר כיבוש או שלטון זר על אוכלוסיה שאינה מעוניינת בו, צריך לנקוט במדיניות כפולה: לרסן בכוח את המתנגדים, ולתגמל בנדיבות את הנכנעים ומשתפי הפעולה. אימפריות שלא מצליחות לאזן בין שני המרכיבים הללו נוטות להתפרק וליפול במהירות. מצד אחד, ללא כוח כפייה נחוש ואכזרי, אין אפשרות להחזיק אימפריה או שלטון כיבוש, לא בעת העתיקה ולא בעידן המודרני. השלטון הבריטי בהודו, למשל, התערער ונפל כאשר התעמת עם קבוצה מתוחכמת של מתנגדים (מפלגת הקונגרס של גנדהי) שלא היה ניתן לדכא בשיטות המוכרות. לעומת זאת, גם ממלכות שהתנהגו באכזריות רבה מדי, ולא הצליחו לבסס לעצמן תמיכה בקרב חלקים של האוכלוסיה הנשלטת, התגלו (באופן יחסי) כקצרות ימים. אימפריה, בסופו של דבר, היא אומנות מורכבת של איזונים, בלמים והליכה על פי תהום.

בשמאל הישראלי היה נהוג לומר, במשך שנים רבות, שלא ניתן לקיים "כיבוש נאור". משמעותו האמיתית של המכתם הנ"ל הוא שקשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לאזן בין "חסד לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך", שני המרכיבים ההכרחיים במשוואה האימפריאלית. ראשית כל, בעידן הלאומיות המודרנית, הסובלנות של קבוצות נשלטות לשלטון זר הרבה יותר נמוכה מאשר בעבר. אנשים בעלי תודעה לאומית מעדיפים לעיתים קרובות להישלט בידי הדומים להם, גם במחיר של דיכוי מוגבר או מצב כלכלי רע יותר. שנית, כאשר מדכאים שלטונות הכיבוש התנגדות או מנסים לסכל פיגועי טרור, אין מנוס מפגיעה באוכלוסיה הסובבת, הן באופן ישיר והן על ידי הכבדת אמצעי הביטחון (כתרים, סגרים ומחסומים). קבוצות התנגדות קטנות ביחס מכאיבות לכובש, משפילות אותו וגורמות לו להגיב בחומרה, באופן שמקומם חוגים רחבים יותר באוכלוסיה שנמנעו מהתנגדות עד לאותו הרגע (ויובל נוח הררי מרחיב בסוגיה במאמרו המצויין על הטרור). אבל לאחרונה, כפי שנראה, ישראל איבדה את האיזון הזה כליל. ממדיניות של "חסד תטה לנכנע, וחרב נקם למורד בך" היא עברה למדיניות אחרת, מסוכנת בהרבה.

בשנותיו הראשונות, ניסה הכיבוש הישראלי ביש"ע להיות "נאור" במובן הריאליסטי של המילה: איזון בין דיכוי של התנגדות מחד, ומתן תגמול למשתפי הפעולה (והעומדים מן הצד) מאידך. מדיניות הגשרים הפתוחים של שר הביטחון משה דיין אפשרה לקיים את מרקם החיים בגדה ע"י מסחר עם ירדן, אפילו במחיר הפרה סמלית של נהלי הכיבוש הישראליים. הכניסה המסיבית של פועלים פלסטינאיים לישראל בשנות השמונים, ומדיניות האישורים הסלקטיבית של השב"כ, היוו אף הם "גזר" לפלסטינאים שנמנעו מהתנגדות אלימה לכיבוש הישראלי.

הניסיון הרציני ביותר לתגמל משתפי פעולה (או "גורמים מתונים") היה פרשת "אגודות הכפרים", התארגנות פלסטינית בראשותו של השר הירדני לשעבר מוסטפא דודין. האגודות, כפי שמצטייר ממאמרו של הלל כהן, היו קואליציה של נכבדים פלסטינים ממתנגדי אש"ף, שכרתו ברית אינטרסים עם הממשל הצבאי הישראלי בשטחים. פרופ' מנחם מילסון, היועץ לענייני ערבים של הממשל הצבאי והפטרון העיקרי של האגודות, ניסח היטב את אסטרטגית האיזון שנזכרה לעיל: "ניהול מלחמת חורמה באש"ף, וחיזוק כוחות פלסטינים שמוכנים להכיר בישראל." גישה זו התבטאה במדיניות הממשל הצבאי באותה התקופה. לפי מקור שמצטט הלל כהן, המנהל האזרחי בראשות מילסון וסגנו, יגאל כרמון, נקט בשיטת המקל והגזר. "הממשל," כותב כהן, "הציע לכפרים שלל פיתויים ברמה האישית, כמו הענקת רשיונות ואיחוד משפחות, סיוע בשיווק תוצרת חקלאית, סיפוק זרעים במחירים סבירים, והן ברמה הקהילתית, למשל:  מתיחת קווי מים וחשמל וסלילת דרכים, אם יצטרפו לאגודות. כפרים שלא היה להם ייצוג באגודות לא זכו להטבות הללו."

במאמרו, מוכיח כהן כי פקידי הממשל הצבאי ששיתפו פעולה עם האגודות, מנחם מילסון ויגאל כרמון, היו כנים בנכונותם לתגמל את בעלי בריתם הפלסטינים. הבעיה, כפי שכותב כהן, היתה שמילסון וכרמון לא רק הגזימו בכוח שייחסו לאגודות בחברה הפלסטינית, אלא גם כשלו בקריאת המערכת הפוליטית הישראלית; והכישלון הזה לא היה מקרי. הוא נבע מהעובדה שמנהיגי האגודות לא היו בוגדים או משתפי פעולה נרצעים. הם דרשו תמורה לאומית, ולא אישית בלבד: מדינה פלסטינית לצד ישראל, ללא זכות שיבה, ללא הפרדה כפוייה, ועם הזמנה פתוחה למתנחלים להישאר בפלסטין העצמאית. אגודות הכפרים הציעו לישראל גם ברית צבאית ומודיעינית, ונראה שהיו מוכנים להסתפק במעמד של מדינת חסות. אולם ממשלת ישראל, בהנהגתו החדשה של הליכוד, היתה מוכנה להשתמש בבעלי ברית פלסטינים, אבל לא לתגמל אותם. הלובי של המתנחלים ראה באגודות הכפרים סכנה לחזון ארץ ישראל השלמה, דווקא בשל מתינותן. "אש"ף, זה לא מעניין אותי", אמר אליקים העצני, מראשי ציבור המתנחלים, "איתו לעולם לא נדבר. [מוסטפא] דודין – הוא הבעיה שלי." ואכן, סופן של אגודות הכפרים היה רע ומר. מנחם מילסון, פטרונן העיקרי, התפטר לאחר טבח סאברה ושתילה, בטענה שלאור האירועים לא יוכל לייצג יותר את ישראל בפני הפלסטינים. יורשיו בממשל הצבאי, שלמה איליה ובנימין "פואד" בן אליעזר, החליטו לנטוש את האגודות ולאסור על פעילותן המדינית.

באופן אירוני, דווקא אש"ף, שניהל מלחמת חורמה באגודות הכפרים, מוצא את עצמו היום במצב דומה. הנשיא אבו מאזן, שמקיים למרות הכל את התיאום הבטחוני עם ישראל, נמצא כעת בנעליו של מוסטפא דודין. מצד אחד הוא מותקף על ידי חלקים נרחבים בחברה הפלסטינית על "שיתוף הפעולה" שלו והתנגדותו למאבק המזויין, ומצד שני, לפחות לשיטתו, הוא לא מקבל מישראל דבר. גם כאן, הלובי של המתנחלים ותומכיו במערכת הפוליטית הישראלית ממלאים תפקיד מרכזי בטרגדיה. הרחבת הבנייה בשטחים היא אינטרס של קבוצות לחץ משמעותיות מאד בציבוריות הישראלית, ובמצב כזה, אין לאינטרס של "פלסטינים מתונים" שום סיכוי.

המצב, למרבה הצער, הולך ומחמיר, ונראה שישראל נטשה כבר מזמן את היומרה לאזן, כדברי וירגיליוס, בין "חסד תטה לנכנע" ו"חרב נקם למורד בך". ה"נכנע" לא זוכה לחסד, אלא לסדרה ארוכה של השפלות. וירגיליוס והאסטרטגיה הרומאית שלו כבר לא באופנה. תחת זאת, מדיניותה של ישראל בפועל מזכירה מקור עתיק אחר, יהודי דווקא: הסיפור על המלך רחבעם, ותגובתו לדרישה מצד העם להקל את המיסים שהשית עליהם אביו:

וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם, כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.

(מלכים א', י"ב 14)

שימו לב, למשל, לאלימות הבוערת בימים אלו בירושלים. למה יכול לצפות פלסטיני ממזרח ירושלים, אם יכנע לשלטון הישראלי וישתף פעולה עם מג"ב, המשטרה והשב"כ? אך ורק להמשך ההזנחה וההשפלה, ואף גרוע מכך – להידרדרות הולכת וגוברת במצבו. "הפלסטיני הטוב" במזרח העיר נדרש להסכין לא רק לשלטון ישראלי, אלא גם לחדירה של מתנחלים באישון לילה לשכונותיו, מצויידים בחוזי מכירה מפוקפקים ומאבטחים חמושים. הוא רואה בעיניים כלות כיצד קבוצות קיצונים יהודים, שחלקם לא מסתירים את חלומם להקים את בית המקדש על חורבותיו של מסגד אל-אקצה, מכרסמים שוב שוב בסטטוס קוו בהר הבית, בתמיכתם הגלויה של שרים ופוליטיקאים ממפלגת השלטון הישראלית. והוא לא רואה לעצמו עתיד אחר. ראש העיר ניר ברקת נוקט באמצעי דיכוי והצקה, אבל לא מציע לפלסטינים במזרח העיר שום אלטרנטיבה.

הכיבוש הישראלי בשטחים רע בכל צורה שהיא, והנזק שהוא גורם לשני הצדדים הוא עצום. אבל גם מי שמנהל כיבוש, צריך לדעת לנהל אותו, והאיזון בין כוח לחסד הוא המפתח לניהול כזה. ההקצנה המתמדת בישראל, והשפעתם של המתנחלים, הופכים את האיזון הזה לבלתי אפשרי, אפילו אם הממשלה היתה רוצה לשמור עליו. משטר הכיבוש הישראלי נטש את דרכו של וירגיליוס ואימץ, בפועל אם לא בכוח, את דרכו של רחבעם. את המחיר הנורא ישלמו הפלסטינים, בראש ובראשונה המתונים שבהם, ובסופו של דבר גם אנחנו.