אחרי השבוע הסוער שעבר עלינו עם הבחירות הכלליות לכנסת, אולי כדאי להירגע על הספה עם ספר טוב. בימים טרופים אלה, מגיע אליכם הינשוף עם שתי המלצות קריאה חמות: "סיפור חייו של טולקין" מאת המפרי קרפנטר (בתרגומי שלי), והאפוס האתיופי המסעיר "כבוד המלכים", בתרגום רן הכהן, על התככים והאינטריגות בחצרו המעטירה של שלמה המלך. הינשוף הספרותי במסע חדש, מהארץ התיכונה להרי מלכות חבש.

נו, אז הבחירות עברו – והמערכת הפוליטית כולה סוערת וגועשת. בניגוד למה שהבטיחו לנו כמה פרשנים בינוניים וחסרי מעוף, התוצאות מפתיעות במיוחד, ורבים כבר שאלו אותי לדעתי. מכיוון שגם אני צריך כמה ימים כדי לנוח ולעכל את הדברים, החלטתי לעזוב בינתיים את הפוליטיקה ולהסיח את דעתכם במשהו נחמד יותר. כמו שכמה מכם יודעים, הגעתי לארץ לגיחה קצרה כדי להצביע ולהתנדב בבחירות, ואת היומיים האחרונים ביליתי בטיסות ממושכות ומתישות מהמזרח התיכון לארץ השמש העולה. ומה יש לעשות בטיסה חוץ מלקרוא ספרים טובים? עכשיו, כשנחתי בשלום בטוקיו, החלטתי לתת לכם שתי המלצות קריאה טובות לסוף השבוע הבא.

לפני שנים ארוכות, הוצאת ספרי אחוזת בית ביקשה ממני לתרגם לעברית את סיפור חייו של טולקין, הביוגרפיה של מחבר ההוביט ושר הטבעות מאת המפרי קרפנטר. כחובב ותיק של טולקין ופעיל באגודת טולקין הישראלית, כמובן שקיבלתי על עצמי את המשימה בהתלהבות וניגשתי למלאכה. במשך שנים נותר התרגום על המדף, בעיקר מסיבות של תזמון, וכעת החליטה ההוצאה להדפיס אותו סוף סוף, ולא סתם – אלא עם אחרית דבר מפרי עטו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם שר הטבעות לעברית.

כל מי שקרא בנשימה עצורה את שר הטבעות, כל מי שאהב את ההוביט והתרגש מסיפורי המיתולוגיה של הסילמריליון, או אפילו סתם אהב את הסרטים של פיטר ג'קסון, ייהנה מיצירתו העשויה לתלפיות של קרפנטר. בניגוד לביוגרפיות משעממות מהסוג המצוי, המחבר אינו מסתפק בלגולל את סיפור חייו של ג'.ר.ר. טולקין. למעשה – זו היתה המלכודת העיקרית שעמדה בפניו, מפני שחייו של טולקין לא היו מסעירים במיוחד. בסך הכל, הוא היה מלומד בריטי אוקספורדי, שחי בפרברים של המעמד הבינוני, יצא לחופשות באתרי נופש משמימים ולא עבר הרפתקאות ברחבי העולם. וזו בדיוק השאלה ששואל קרפנטר: כיצד אדם שנפשו יצאה להרים רחוקים, והפליגה על כנפי הדמיון ליבשות מיתולוגיות ואוקייאנוסים נידחים, הסכים לחיות חיים כל כך שגרתיים? היינו מצפים, אחרי הכל, שמחברם של ספרים כמו ההוביט או שר הטבעות ינהל אורח חיים שונה לחלוטין: יפליג בין קרחונים בקוטב הצפוני, יטייל בג'ונגלים בהודו, או לפחות יבלה את רוב זמנו בין הפסגות הנישאות בשוויץ. טולקין הוא לא הדוגמא היחידה לכך, דרך אגב. קארל מאי, שכתב ספרי הרפתקאות על האינדיאנים בארצות הברית, ספרים שהלהיבו את דמיונם של מיליוני בני נוער ברחבי העולם כולו, לא עזב את אירופה מעודו. ואולי, שואל קרפנטר, הכלב קבור דווקא כאן? אולי יש קשר דווקא בין החיים המשעממים ליצירתיות המשוחררת מכבלי המציאות? כך, הופך ספר שהיה יכול להיות ביוגרפיה שגרתית למסע ייחודי לפסיכולוגיה האנושית, למבועי היצירה והדמיון. סיפור חייו של טולקין הוא ספר חובה לא רק לחובבים, אלא לכל מי שמתעניין בספרות, בפסיכולוגיה, בהיסטוריה בריטית או במיתולוגיה. לספר מוצמדת אחרית דבר שכתב ד"ר עמנואל לוטם – המתרגם החדש של שר הטבעות לעברית. בין היתר, מתייחס ד"ר לוטם גם לפולמוס התרגומים הידוע לשמצה בינו לבין קהילת טולקין הישראלית – כל מי שזוכר את הימים הרחוקים האלה יזכה ללא ספק למנה הגונה של נוסטלגיה (למי שרוצה להיזכר, ראו כאן, כאן וכאן – מדהים שמישהי טרחה לכתוב על זה עבודת מ"א).

רן הכהן מוכר מזה שנים רבות בישראל כמתרגם מחונן מהשפה הגרמנית, וזכור במיוחד לטוב תרגומו למיכאל קולהאס, יצירת המופת הרומנטית של היינריך פון קלייסט. לכן, הופתעתי כאשר ראיתי, בביקור אקראי בחנות ספרים, כי הוא תרגם והוציא בעברית את כבוד המלכים (קָבְּרָה נָגַאשְט) האפוס הלאומי של אתיופיה על שלמה המלך ומלכת שבא. כבוד המלכים תורגם על ידי רן הכהן ישירות מגֶעז, השפה האתיופית הקלאסית – לשון שיש לשער כי מעטים בלבד בישראל שולטים בה. הישגו של המתרגם הוא כביר, ולא יהיה מוגזם לומר שהספר ראוי להיכנס לפנתיאון של תרגומי המופת בשפה העברית. רן הכהן הצליח לתרגם את הסיפור האתיופי העתיק לעברית מקראית-משנאית, שמשמרת את האווירה העתיקה והמיתית של היצירה. ובכל זאת, התרגום בהיר, שוטף וקולח. מעטים הם המתרגמים המסוגלים לתרגם יצירות עתיקות לעברית ארכאית מחד ומובנת מאידך – רן הכהן הוא בלא ספק אחד מהם.

כאן אפשר לקרוא חלק מההקדמה ואת הפרקים הראשונים של התרגום החדש

התרגום של כבוד המלכים מלווה בהקדמה מעמיקה ומאירת עיניים, המגוללת את סיפורו של האפוס על רקע הדת, ההיסטוריה והתרבות העתיקה של אתיופיה; מלכות ההרים העתיקה שהצליחה לעמוד במשך מאות רבות של שנים מול האימפריאליזם המוסלמי והמערבי כאחד. מאז המאה ה-14 ועד לשנות השבעים של המאה העשרים, נשלטה אתיופיה בידי הסולומונים – שושלת קיסרים שרואה את מקורה במלך שלמה ובמלכת שבא. מכאן – שהתנ"ך הוא אחד ממקורות ההתייחסות המרכזיים של התרבות האתיופית, עוד יותר מאשר בנצרות האירופית והמזרחית. נוסע פורטוגזי, למשל, תיאר את הנצרות האתיופית כ"תערובת נתעבת" של מנהגים יהודיים ונוצריים, ואכן האתיופים שמרו באופן מסורתי רבים מדיני הכשרות והשבת. בהקשר זה, יתכן והכנסייה האתיופית הושפעה גם מהקהילה היהודית העתיקה והמפוארת של חבש, ביתא ישראל, שיש הטוענים כי ישבה בהרי חבש עוד בטרם הופעת הנצרות והאסלאם באזור הזה של העולם. לדעתי, דווקא הדמיון בין הרב במנהגים ובתרבות בין היהודים והנוצרים באתיופיה, הוביל את הכנסייה והמלוכה לרדוף את היהודים לא פחות ואף יותר מאשר במקומות אחרים. מעניין, דרך אגב, שנוכחותה של קהילה יהודית זו בישראל לא יצרה עד היום עניין של ממש בתרבות האתיופית, ויש לקוות שתרגומו של רן הכהן הוא ראשיתו של מפנה גם מבחינה זו.

אחד האלמנטים ה"היהודיים" המרכזיים המייחדים את הנצרות האתיופית הוא פולחן ארון הברית. איפה נמצא למעשה הארון המפורסם הזה, שחולל גדולות ונצורות בסיפורי המקרא? הוא הלך עם בני ישראל במדבר, המית חורבן על הפלישתים שחטפוהו, וגם הרג חלק מנושאיו התמימים, עוזא למשל – וכל מי שהעז לגעת או להתבונן בו ללא היתר. אולם הארון נעלם לאחר תקופת בית ראשון ועקבותיו אבדו. מאז ומתמיד, ובמיוחד בעידן המודרני, הלהיבה התעלומה הזאת את דמיונם של רבים. בסרט אינדיאנה ג'ונס והתיבה האבודה, למשל, מחסל ארון הברית גדוד שלם של חיילים וארכיאולוגים נאצים שחופרים אותו בחולות מצרים. מאז יציאת הסרט, ניסו "חוקרים" פופולריים רבים להתחקות אחר מוצאותיו של הארון, ביניהם אריך פון דניקן הידוע, שטען (מפתיע מאד) שארון ה' הגיע דווקא מהחלל החיצון. בספרו, הסתמך דניקן בין היתר על תרגומים של מקורות אתיופיים עתיקים – ועל בסיסם טען שהארון המפורסם טמון עד היום באתיופיה.

לא רק בלשים מפוקפקים קמעא כמו דניקן, אלא גם חוקרים רציניים מסכימים כי לתרבות האתיופית קשר אמיץ למיתוס של ארון הברית. תשמיש הקדושה העיקרי בכנסיות אתיופיות הוא מעין תיבת עץ, לעיתים מצופה בפיתוחי זהב, שנועדה לחקות את הארון. זאת ועוד: בכנסיית מרים ציון העתיקה שבעיר אקסום, טמון לגירסתה של הכנסייה האתיופית ארון הברית האמיתי והמקורי, שנגנב על ידי בנו של שלמה המלך מירושלים.

כה חשוב הוא הארון בתרבות האתיופית העתיקה, עד שלעיתים נדמה כי הוא שחקן מרכזי בהיסטוריה הקדושה – לא פחות מהאב, הבן ורוח הקודש. כך, למשל, כותב האפוס כבוד המלכים על בריאתו של הארון (מכונה גם "ציון", כל הציטוטים מתרגום רן הכהן):

אבל למען ציון, תיבת תורתו של אלוהים, ברא תחילה את השמיים ושמח שהיא תהיה משכן לתהילתו בעולם. ברצונו הורידה לארץ ומסרה למשה, כדי שיעשה אותה כתבניתה; ואלוהים אמר לו, "עשה תיבה מעץ אשר לא ירקב וצפה אותו זהב טהור ושים בתוכה את דבר תורת הברית אשר כתבתי באצבעותיי על שני לוחות הברית, למען ישמרו את תורתי" השמיימית והרוחנית בה, וצבעה ויופיה מרהיבים, דומים לישפה ולברקת ולפטדה וליהלום ולתרשיש ולאור; ותאווה היא לעיניים ומשובבת ומטריפה את הלב; כי במחשבת אלוהים נעשתה, לא מעשה ידי אומן מבני האדם, אלא הוא עצמו עשאה משכן לתהילתו. ורוחנית היא ומלאת חסד; שמיימית היא ומלאת אור; חופשית היא ומשכן היא לאלוהות, אשר בשמיים משכנה ועל הארץ תהלך, ותשכון עם בני האדם ועם המלאכים, מולדת האדם, ישועתו, ומשכן לרוח הקודש. ובתוכה עומר זהב כמידת המן שירד מן השמיים; ומטה אהרן, שפרח אחרי שיבש מבלי שהשקוהו מים.

כבוד המלכים, פרק יז: על כבודה של ציון

אבל איך בכלל הגיע ארון הברית, שנוצר כפי שראינו עם בריאת העולם, מירושלים לאקסום? בדיוק על השאלה הזאת עונה הסיפור שלפנינו. האפוס, שמסתמך על סיפור שלמה ומלכת שבא בספר מלכים א', מספר בפרוטרוט על המפגש בין המלך התנכ"י האגדי למלכה היפיפייה. בניגוד למסורת האגדתית של הממלכה היהודית בחיימר (דרום תימן), הטוענת כי מלכת שבא הגיעה מדרום חצי האי ערב, טוען כבוד המלכים כי היא היתה מלכת אתיופיה ושמה מָקֶדָה:

ואותה מלכת הדרום היתה נאה ביותר בתואר ובמראה, בדעת ובתבונה, שנתן לה אלוהים כדי שתלך לירושלים ותשמע את חכמת שלמה; שהרי על דעת אלוהים נעשה הדבר, ולרצונו. והיתה עשירה ביותר, כי אלוהים נתן לה כבוד ועושר וזהב וכסף ובגדים יקרים וגמלים ועבדים וסוחרים, והיו סוחרים בשבילה בים וביבשה, בהודו ובאסואן.

כבוד המלכים, פרק כא: על מלכת הדרום

 בעולם האגדתי של האפוס, נשלט היקום בידי שלוש ממלכות שונות: רומא (בינזנטיון), יהודה ואתיופיה. אולם יהודה עומדת לרדת ולשקוע, והעולם עתיד להיות מחולק בין רומא לאתיופיה – הממלכות שקיבלו עליהן את הנצרות. בעיני מחברי כבוד המלכים לא מדובר כמובן בדת חדשה, אלא ביהדות המקורית של ימי שלמה אותה נטש עם ישראל.

מלכת שבא שומעת את שמעו של שלמה המלך מסוחר אתיופי – שמתאר לה עד כמה טובה חצרו, וכמה יפה; כמה נאה מראהו, כמה גדולה חוכמתו וכמה שופע עושרו. המסע קשה אמנם, אולם היא לא מתאפקת ובוחרת להגיע לירושלים. שם, נעתקת נשימתה מהפלאים שהיא רואה:

ותבוא ירושלימה ותבא מנחות למלך, כבוּדה רבה הרצויה לו; וגם הוא כיבד אותה ושמח ונתן לה מעון בארמון מלכות הקרוב אליו. וישלח לה ארוחת בוקר וצהריים בכל פעם חמישה עשר כורי סולת טחונה מבושלת, בשמן ורוטב רב, ושלושים כורי סולת כתושה, אשר יכינו ממנה לחם לשלוש מאות וחמישים איש, עם צלחות וכלי חרס; ועשרה עגלי מרבק וחמישה שוורים וחמישים כבשים, לבד מצבי ואייל ויחמור ועגל ותרנגול, וכלי יין שישים מידות כד, ויין ישן שלושים, ומן המשקים והמשקות עשרים וחמישה מכל מין, ודבש וחמאה, וממזונו אשר יאכל ומן המשקה אשר ישתה. ובכל יום ילבישנה אחד עשר [בגדים] השובים את העין; והלך אליה וינתחם, וגם היא הלכה אליו ותתנחם ותראה את חכמתו ומשפטו וכבודו וחנו ומתק דברו; ותתמה בלבה ותעלוץ בקרבה ותתחזק בדעתה ותראה בעיניה כמה נחמד הוא, ותשתאה עד מאד על אשר ראתה ושמעה אצלו; איך מושלם הוא בשלומו וחכם בהגיונו ושמח בחסדו ויפה בהדרו, דברו מדוּד ושפתיו צחות ומצווה הוא בהדר, ומענה לשונו בשלום וביראת ה'. כל זאת ראתה ותשתומם על רוב חוכמתו […] ודבר לא נסתר [ממנו] משפת החיות והעופות, ואף בשדים משל בחוכמתו.

כבוד המלכים, פרק כה: איך באה אל שלמה המלך

מכאן, מתחילים הדברים להשתבש. שלמה המלך מנסה לפתות את מלכת שבא, ומשתמש לשם כך בטריק נכלולי של ממש. הוא מצווה על משרתיו להאכיל אותה במיני מטעמים מצמיאים, פלפלים ודגים משומרים, ומזמין אותה לישון בארמונו. כאשר הוא מבקש כי תחלוק עמו את יצועו, מלכת שבא מסרבת ואף משביעה אותו שלא יבוא עליה בכוח. שלמה משביע אותה, מנגד, שלא תגנוב דבר מארמונו. אולם בלילה תוקף אותה הצימאון, והיא שולחת את ידה בכד מים. שלמה מוכיח אותה על ה"גניבה", ומכריז שכעת אף הוא לא מחוייב לשבועתו:

ויאחז בידה טרם שתותה את המים ויאמר לה, "למה הפרת את השבועה אשר נשבעת, כי לא תיקחי בכוח מכל אשר בביתי?" ותען בפחד ותאמר, "וכי הפרת שבועה היא לשתות מים?" ויאמר לה המלך, "וכי ראית תחת השמיים דבר טוב מן המים?" ותאמר, "חטאתי לנפשי, וגם אתה נקי מן השבועה, הנח לי ואשתה מים לרוויה"; ויאמר לה, "הניקיתי משבועתך אשר השבעתיני?" ותאמר לו המלכה, "ניקית מן השבועה, ורק הנח לי ואשתה מים!"

כבוד המלכים, פרק ל: איך נשבע לה המלך שלמה

שלמה שוכב עם מקדה, וכאשר היא חוזרת לאתיופיה נולד להם בן, מָנַלִיק. הבן, חוזר לירושלים במסע מפואר, מקבל מאביו את השם "דוד" וממונה למלך על אתיופיה. וכאן, עושה שלמה טעות גורלית. הוא מצווה על בני השופטים והאצילים ביהודה ללוות את דוד-מנליק ולמלוך עמו באתיופיה. הנערים, זועמים על כך שנטצוו לעזוב את מכורתם לטובת ארץ זרה ולא ידועה, מחליטים לגנוב את ציון, ארון הברית – מקור הכוח, העוצמה והחיות של ארץ יהודה:

ויאמר אחד מהם, זכריה בן יואש שמו, "לא אוכל לשבת במקומי משמחת לבי; אמור כי באמת תוכל לקחתה ואין זה שקר; הלוא הולך אתה אל בית האלוהים תחת אביך, והמפתחות בידך כל העת; וטרם ייקחו את המפתחות מידך, התבונן בתכניתנו וידעת את החלון הנסתר אשר עשה שלמה המלך; אין איש מן הכוהנים נכנס שמה זולת אביך, פעם בשנה להקריב בקודש הקדושים בעדו ובעד העם; שים לב והיזהר ואל תיפול עליך תרדמה, למען תוכל לקחתה, ונלך עמה כאשר נועדנו, ותהי שמחה לנו וצער לאבותינו בבואה עמנו לארץ אתיופיה."

 כבוד המלכים, פרק מה: איך בכו הנשלחים ונועצו

את יתר פרטי העלילה המפותלת והמותחת – אשאיר למי שיקרא את הספר. מעניין לראות, כיצד באפוס שזורות תמות סותרות כה רבות. מצד אחד, האתיופים, כשחורים בכלל, מוצגים בתנ"ך כנחותים. מצד שני, האפוס מנסה להציג אותם כעם הבחירה החדש – והחוט המקשר הופך להיות ארון הברית. שלמה חטא לא רק בניאוף ועבודה זרה, אלא גם ובעיקר באונס מלכת שבא, אולי אפילו בגירוש הברוטלי של הנערים האצילים לאתיופיה. אלו גמלו לו בגניבת הארון, ראשית נפילתה של ממלכת יהודה והיהודים בכללם. אבל מי כאן הוא הרשע ומי הוא הצדיק? מי שאנס, גירש ורומה, או מי שהפר את מצוות מלכו, גנב אוצר והמית על ביתו חורבן? כמו בכל היצירות הגדולות – גם כבוד המלכים אינו ברור לחלוטין בעניין הזה, ואף כי נאמר שמדובר בתוכנית האלוהית, המחברים מותירים ספקות מוסווים. אותם הספקות, שחותרים תחת הטקסט עצמו, קשורים לא רק ליחסים בין יהודים לאתיופים, אלא גם ליחסים המעמדיים בין עשירים ועניים. הנה לדוגמא הקטע הבא:

ובאומרו זאת אל המלכה, ראה [שלמה] עובד אחד נושא אבן על ראשו, וחמת מים תלויה על צווארו, וצידתו ונעליו על מותניו, וגם הרבה עצים על ידיו, ובגדיו ישנים וקרועים, וזיעתו ניגרת על פניו, ומי החמת נוטפים על כסות רגלו. וייגש אליו. ויאמר בהולכו: "עמוד!" ויעמוד; וייפן אל המלכה ויאמר לה, "ראי את זה, מה יתרון לי מן האיש הזה, ובמה טוב אני ממנו, ומה כבודי מול כבודו? כי הרי אדם אנוכי ואפר, אשר מחר תולעה וצחנה אהיה, ועתה עודני נראה כאיש אשר לא ימות לעולם. מי ילין על אלוהים, אילו נתן לזה את אשר נתן לי, ואותי העביד כמוהו? הלא שנינו ריאה, לאמור, בני אדם; וכמותו כן מותי, וכחייו כן חיי, וחזק הוא ממני בעבודתו, כי נתן [אלוהים] לחלשים כוח כרצונו"; ויאמר לו: "לך לעבודתך".

כבוד המלכים, פרק כ"ז: על העובד

הפערים המעמדיים והניצול החברתי ברורים לעין, והמחברים אינם מנסים להסוות אותם כלל. שלמה עצמו נושא נאום על השוויון הבסיסי בין בני האדם, שנבראו כולם בצלם אלוהים. אולם הנאום הזה נישא לא אל העובד, המשמש רק כדוגמא – אלא למלכת שבא. שלמה אינו מסייע לעובד, אפילו לא מתיר לו להניח את משאו לרגע. הסתירה בין הנאום להווייה, בין האידיאל למציאות, ברורים וכואבים. כבוד המלכים, כפי שכתב המתרגם בהקדמה, אכן מנסה להצדיק את הסדר החברתי והמעמדי הקיים. באחד הפרקים הראשונים, למשל, מצויין במפורש שרק לכנסייה מותר לבקר את המלכים אם הם חוטאים, ואילו המון העם מוזהר כי לא יאה לעם להלעיז על המלך, כי המלך הריהו משיח אלוהים. לא יאה ולא נאה להלעיז על המלך […] לא טוב כי ילעיז על המלך העם שמתחתיו, כי לאלוהים הנקמה. (פרק מד: איך לא יאה להעליז על המלך). באותה מידה, האפוס גם מקבע את עליונותם של הגברים על הנשים, את עליונות הנוצרים על היהודים ועליונות הכנסייה על כל היתר. אולם מבין השורות, ניכרים גם טונים צורמים של עוול – והפער בין המסר הרשמי למציאות הנשקפת הופכים את כבוד המלכים ליצירה מעמיקה ומעוררת מחשבה.

מדוע ברית בין שלושה שחקנים נוטה להיות מסוכנת ובלתי יציבה במיוחד? מסמוראים ביפן הפיאודלית ואקדוחנים במערב הפרוע, דרך עסקני ש"ס ועד לציפי לבני, שלי יחימוביץ' ויאיר לפיד – החוט המשולש נוטה להיקרע. בלי להזדקק לנומרולוגיה, הינשוף תוהה על הקללה שמרחפת מעל שלישיות.

וגם – הערה אחרונה לפני הבחירות. מה סקרי סוף השבוע מסמנים באמת למתנגדי ממשלת נתניהו..

שלושה גברים עומדים זה מול זה בבית קברות נטוש ורחב ידיים, כובעים לראשם ואקדחים שלופים בידיהם. כל אחד מביט בשני האחרים, שעלולים לירות בו בכל רגע, ושוקל עם מי מהם לכרות ברית ארעית ובמי לפגוע. סצנה קלאסית זו, המסיימת את המערבון הנודע "הטוב הרע והמכוער", נכנסה זה מכבר לפנתיאון של הקולנוע. שלושת גיבורי הסרט, בלונדי ("הטוב"), טוּקוֹ (המכוער) ו"עיני מלאך" (הרע) מחפשים אוצר בבית הקברות, ואיש מהם אינו מעוניין לחלוק אותו עם האחרים. במשך זמן קצר שנדמה כנצח הם מביטים בריכוז זה בזה. אם אחד מהם יירה ויהרוג אחר, השלישי עלול לנצל את ההזדמנות ולחסל אותו. התסבוכת, כך מתברר בסופו של דבר, נפתרת באמצעות תרגיל נכלולי. בלונדי יורה ב"עיני מלאך" בלב שקט, רק משום שהוא עצמו פרק את אקדחו של טוּקוֹ ערב קודם לכן. כך, ידע שהגב שלו בטוח כאשר הוא יורה..

            תמיד ריתקה אותי השאלה, מדוע צירופים של שלושה אנשים, דווקא שלושה – מעוררים כל כך הרבה עניין, קסם ומתח, ומדוע הם כל כך בלתי יציבים. הרפובליקה הרומית ידעה שני טריאומווירטים, שלטון משותף של שלושה פוליטיקאים – ושניהם קרסו ברעש גדול, כאשר השותפים אוחזים זה בגרונו של זה. גם יפן של המאה התשע עשרה נשלטה בידי טריאוומרט מסוכן ובלתי יציב בדיוק באותה המידה. לאחר המהפכה שהפילה את המשטר הפיאודלי (הרסטורציה של מייג'י), רוב עמדות הכוח המשמעותיות בקיסרות הוחזקו בידי שלוש נחלות פיאודליות- צ'וֹשוּ, סָאצוּמָה וטוֹסָה. כל השלוש התבוננו בלי הפסק זו בזו, והתכוננו להילחם אחת בשנייה, כאשר מנהיגי המדינה מנסים נואשות לשמור על האיזון ביניהן באמצעות תככים מורכבים ומפותלים. טאני קָנג'וֹ, אחד מהגנרלים של טוסה נזכר לימים, שהוא עסק בהכנות צבאיות נמרצות "ליום שבו צ'ושו וסאצומה ירעידו את העולם במאבק ביניהן". בסופו של דבר, ההתפרקות נמנעה רק משום שמנהיגי המדינה מצ'ושו, סאצומה וטוסה הגיעו להחלטה שכך אי אפשר להמשיך, ופשוט פירקו את שלוש הנחלות במהלך מהיר והחלטי.

ואין צורך להרחיק עד רומא ויפן כדי להתבונן בתופעה – מספיק לראות ולקרוא חדשות על הבחירות הכלליות לכנסת. הניסיון ליצור צורה כלשהי של איחוד ושיתוף פעולה בין שלי יחימוביץ', יאיר לפיד וציפי לבני קרס ברעש גדול עוד לפני שהתחיל. מפלגת ש"ס, הנשלטת אף היא בידי הטריאומוורט של דרעי, ישי ואטיאס היא אחת המפלגות הבלתי יציבות והמסוכסכות ביותר, אם כי רק קצה הקרחון של המהומה נשקף לעיני התקשורת. למרות מצג האחדות בצמרת, הסכסוכים בין אנשי דרעי וישי, למשל, הגיעו אפילו לתגרות ידיים. לפעמים נראה שרק השנאה המשותפת לרב אמנון יצחק והחשש מגיוס האברכים, כמו גם דמותו הנקלשת והולכת של הרב עובדיה יוסף, מצליחים להחזיק את הניצים ביחד.

חוסר יציבות כרונית. מרד הסמוראים הגדול ביפן המודרנית, 1877

האם חוסר היציבות הכרוני הזה, שחוצה תרבויות, ארצות ותקופות, קשור במידה כלשהי למספר השחקנים – שלוש? התשובה היא כן – ולא מסיבות נומרולוגיות. מאבק בין שני שחקנים, חמור ככל שיהיה, ניתן לפתור ולהכריע בקלות רבה יותר. הרבה יותר קל להם להיפגש בשקט, בארבע עיניים, ולסגור דברים ביניהם. כך, סביר להניח, יקרה במשא ומתן קואליציוני עתידי בין בנט לנתניהו (אם כי גם כאן מרחפת ברקע שחקנית שלישית מופרעת ובעייתית במיוחד, שרה נתניהו). כאשר יש בזירה מספר רב של שחקנים, לעומת זאת, הם יכולים להתארגן בסיעות יריבות, דבר המקנה למערכת (לעיתים) מידה כלשהי של איזון ויציבות. כך קרה, למשל, כאשר אילי מלחמה התייצבו זה מול זה בסין של שנות העשרים. מספרם הרב של אילי המלחמה אפשר להם לייצב את המערכת באמצעות בריתות וסיעות משתנות. כל אימת שאחד מהם הפך לחזק מדי, האחרים התאחדו וחיסלו אותו. המבנה הזה, שנראה יציב להפליא, חוסל רק כאשר אילי המלחמה התישו את עצמם במלחמה ארוכה ומיותרת, וברית המועצות התערבה בו בזמן לסייע ליריביהם, אנשי "מפלגת העם" שהצליחו לאחד את רוב סין ב-1927.

שלושה שחקנים, לעומת זאת, יוצרים יחדיו את המצב הנפיץ והבלתי יציב ביותר. קשה מאד לשניים מהם "לסגור עסקה", כי כל אחד חושש באופן תמידי שמא שותפו סגר כבר בשקט עם השחקן השלישי. הם גם לא יכולים להתארגן בסיעות עם מידה מסויימת של סולידריות, כי בכל מצב שהוא – אחד מהם יישאר לבד ויבקש כל הזמן לערער את הקשר של הצמד שמולו. כשלונם של יחימוביץ', לבני ולפיד לייצר גוש מאוחד היא דוגמא קלאסית. יחימוביץ' ולפיד חששו שלבני מרמה אותם, והיא, בתורה חששה מכל אחד מהם. הסיבה שמאבק שולי על הודעה משותפת לתקשורת הפך למלחמה מכוערת של הטלת בוץ, טמונה באי היציבות הכרונית של המבנה המשולש. החשש מהשחקן השלישי אינו מאפשר "לסגור עסקה" בשקט. בדיעבד, נראה שהטעות העיקרית של לבני היתה להיפגש עם יחימוביץ' ולפיד באותו הזמן. אם באמת רצתה לסגור עסקה, היה עליה קודם כל להיפגש בחשאי עם יחימוביץ' ולתאם איתה עמדות, ורק אז לפנות ביחד איתה ללפיד. סביר מאד שהוא היה מסרב, אבל אז היה יכולה להיווצר, לפחות ברית בין העבודה לתנועה.

כמובן שיש לסייג את הדברים: שלישיות יכולות להיות לפעמים יציבות, והבעיות המתוארות לעיל אינן פוקדות את כולן. מרצ, למשל, הורכבה במשך שנים רבות מקואליציה של ר"צ, מפ"ם ושינוי, והצליחה למזג את כולן למבנה מפלגתי מאוחד. אולם במקרים רבים אחרים, המבנה המשולש מועד לפורענות.

בהקשר זה, הכרזתה של יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלה ערבלה מחדש את היחסים בשלישייה. לא לבני ולא לפיד אינם מעוניינים להיכנס לממשלה של ימין וחרדים לבדם, כדי לא להיתפס כעלה תאנה. אם מפלגת העבודה לא היתה מתחייבת שלא להיכנס לקואליציה בשום מצב, היה נוצר תרחיש מעולה דווקא מבחינתו של נתניהו. הוא היה יכול לדבר בחשאי עם שלושת המנהיגים (או לפחות להפיץ שמועה שהוא עושה כן), ולגרום לכל אחד מהם לחשוש כי השניים האחרים עומדים להצטרף בתנאים טובים יותר. במצב עניינים זה, אחד מהם היה שובר בקלות את השורה, וגורר את האחרים פנימה ביחד איתו. כעת, כאשר מפלגת העבודה יצאה מהמשחק, נותרנו רק עם צמד, לבני ולפיד. איש מהם לא ירצה להיכנס לממשלה לבדו, וסביר להניח ששניהם יחששו כי העבודה תשתה את דמם מהאופוזיציה. לכן אנחנו עומדים להיות עדים למשא ומתן מרתק, בוגדני והפכפך במיוחד, כאשר איש אינו יודע מה כוונותיו של הצד השני, והאם אקדחו טעון. סצינת בית הקברות מה"טוב הרע והמכוער" רלוונטית היום כתמיד.

והערה אחרונה על הבחירות: הסקרים של ידיעות אחרונות והארץ בסוף השבוע הזה הראו כי בניגוד לתחזיות הפרשנים, גוש הימין וגוש השמאל קרובים לשוויון. כל מי שמתנגד לממשלתו של בנימין נתניהו ושואף להפילו, מוטב שלא יבזבז את קולו על מפלגות נישה שלא יעברו את אחוז החסימה. עכשיו זו השעה לחזק את המפלגה הגדולה של גוש השמאל-מרכז, מפלגת העבודה, כדי ליצור אלטרנטיבה ברת קיימא למשטר הביביסטי.  לכן, אני מקווה שמתנגדיו של נתניהו יתאחדו ויצאו להצביע אמת, או לפחות למפלגות כמו מרצ שלא ימכרו את קולות מצביעיהן לביבי ובנט תמורת תופינים עבשים.

מה הקשר בין חסידות חב"ד, מלחמות גנרלים בסין והמסתורין שאופף את הקיסר היפני? ינשוף היסטורי על ענני ערפל במעוזי השלטון, פרשנות מסוכנת ותעתועיה של סמכות.

לאחרונה, יצא לי לשוחח עם רב מחב"ד, שאת שמו לא אזכיר. הרב הזה, מעבר להיותו אדם מיוחד באופן כללי, מחזיק בכמה דיעות ואמונות הנחשבות בחסידות, איך נאמר, לבעייתיות קמעה. במיוחד, הוא קושר קשרים, מייעץ ומסייע (בהתנדבות וללא תשלום) לאנשים שאינם יהודים, ומשקיע בכך חלק ניכר מזמנו. מנהגיו עוררו עליו זעם ניכר בקרב גורמים מסויימים בחסידות, שאף פרסמו או ניסו לפרסם מכתבים, עצומות ופשקווילים כנגדו. בפגישה עם שניים עשר רבנים אחרים, נשאל אותו אדם כיצד הוא מצדיק את "הפרת המשמעת" שלו. בתגובה – הפנה את הנוכחים לפסוק מסויים מ"איגרות הקודש" של הרבי מליובאוויטש, שמצדיק לדעתו את עמדותיו החריגות. בחב"ד, יש להזכיר, נהוגה מזה שנים רבות מעין שיטה, שנמצאת אי שם בין "דרש" וגילוי עתידות. מי שמחפש תשובה לשאלה אישית, פותח בעמוד אקראי ב"איגרות קודש" וקורא בתשומת לב את הכתוב. פרשנות נכונה של הנאמר, כך מאמינים בחסידות, עשויה לגלות לשואל את הפיתרון האידיאלי לדילמה שבה הוא נתקל. לדברי הרבי יש הרי מעמד של סמכות מוחלטת. אבל מכיוון שהרבי כבר אינו איתנו, הסמכות המוחלטת הזאת לובשת לעיתים גוון חתרני, ואפילו אנרכיסטי. מי שרוצה לחרוג מהקו, לאמץ עמדות חריגות או להמרות את פי הרבנים הנוכחיים של חב"ד – תמיד יכול לפנות ל"איגרות קודש". אם מצא בדברי הרבי סימוכין באמצעות שיטה פרשנית כזאת או אחרת, יהיה קשה מאד לכפות עליו "להיות כמו כולם".

בחב"ד, בניגוד לארגונים יהודיים-דתיים רבים אחרים, התנהגות כזאת מתאפשרת בשל צירוף נדיר ומיוחד במינו של נסיבות. כאן מדובר בסך הכל בחסידות, אם כי השפעתה על יהדות ימינו גדולה מאשר נוטים בדרך כלל להעריך. אולם כשאותו צירוף נסיבות, תמהיל מורכב של מנהיגות אבסולוטית להלכה, והעדרה למעשה, חוזר על עצמו במדינות ובאימפריות גדולות, התוצאה דרמטית, לא צפויה ולעיתים קרובות קטלנית. את התמהיל הנדיר הזה אני מכנה "המרכז המעורפל".

כל מערכת כוח שהיא מניחה מבנה של סמכות, רשתות שבעורקיהן זורמת הלגיטימציה. לפי הסוציולוג הגרמני מקס וובר, ישנם שלושה סוגים עיקריים של סמכות: כריזמטית, מסורתית ובירוקרטית. הסמכות הכריזמטית מניחה יחס אישי בין האדון לאנשיו. איש שבט יציית ללוחם החזק ביותר, שהופך בכוח אישיותו למנהיג – אולם אין שום ביטחון שיציית גם לבנו של אותו מנהיג, אם לא יוכיח שהוא חזק ואמיץ כאביו. היחס בין כפוף למנהיג הוא אישי. סמכות מסורתית מבוססת לרוב על שושלת – אני מאמין בסמכותה של שושלת מלוכה מסויימת, ואציית לכל מלך ספציפי בלי קשר הכרחי לאישיותו כי כך מכתיבה המסורת. סמכות בירוקרטית, הסוג המודרני ביותר, היא בלתי אישית – ומניחה ציות למוסדות, חוקים ועקרונות מופשטים. אנו משלמים מיסים, למשל, בלי קשר לזהותו של ראש ממשלת ישראל – משום שאנו מקבלים את המערכת הדמוקרטית שהעלתה אותו לשלטון כלגיטימית. אנו נאמנים למוסד, ולא למי שעומד בראשו.

אבל מה קורה כשלא יודעים מי בעל הסמכות? בתחילת המאה העשרים, למשל, הופלה הקיסרות הסינית בידי מהפכה רפובליקאית ספונטנית. "מפלגת העם" (סינית: גוּאוֹמִינְדָאנְג), המפלגה המהפכנית המאורגנת ביותר במדינה, הצליחה לרכב בהצלחה על גל המהפכה, ותוך שיתוף פעולה עם גנרל מהשלטון הישן הקימה רפובליקה. אותו גנרל רצח את מנהיגה הפופולרי ביותר של מפלגת העם, הפך את עצמו לדיקטטור ואף תכנן לחדש את הקיסרות. הניסיון נכשל, וגנרלים בכל רחבי המדינה מרדו, ובמהרה החלו להילחם זה בזה. בהיסטוריה הסינית, האנשים הללו, שרבים מהם שדדו, רצחו, בזזו והמיטו סבל בל יתואר על תושבי הארץ, ידועים כ"אילי מלחמה" (Warlords). בדרום מזרח המדינה, בסביבות עיר הנמל הגדולה קאנטון, שלטה עדיין מפלגת העם – וטענה בתוקף שממשלתה היא השלטון הלגיטימי היחיד בסין. לאחר מספר שנים, באמצעות אידיאולוגיה מהפכנית סוחפת, משמעת צבאית חסרת תקדים וסיוע סובייטי מסיבי, הצליחה מפלגת העם להשתלט על רוב סין. בדיעבד, מחשיבים כל הפלגים הסיניים (כולל הקומוניסטים) את מנהיגה האגדי של המפלגה, סוּן יָאט סֶן, לאבי האומה הסינית. אנשי הצבא שסייעו לו נחשבים גנרלים לגיטימיים, ואילו כל אלו שנלחמו נגדו – למורדים, "אילי מלחמה" ובוגדים. אולם זו היא פרשנות בדיעבד. בפועל, בסין של שנות העשרים, איש לא ידע מיהו בעל הסמכות האמיתי. מפלגת העם לא היתה אלא איל מלחמה אחד מבין רבים: עד שהשתלטה בפועל על המדינה, לאף אחד לא היה ברור מדוע ולמה יש לסוּן יָאט סֶן סמכות לשלוט בסין יותר מלכל מנהיג מקומי אחר. במצב שאין מקור לגיטימציה וסמכות מוסכמת, כל דאלים גבר.

אין לו לגיטימציה: סון יאט סן

המרכז המעורפל הוא הכלאה מוזרה בין שני המצבים האלה: מצד אחד, יש סמכות מוחלטת המוסכמת על הכל, מצד שני – היא לא עונה לשאלות הבהרה, לפחות לא לעיתים קרובות, וניתן לפרש אותה בכל מיני דרכים.

דוגמא אחת היא חברות שנשלטות באמצעות אידיאולוגיה, דת או כתב קודש מסוג כלשהו. מה יקרה אם נקבע, למשל, שאיגרות הקודש של הרבי מליובאוויטש, הסוציאליזם ה"מדעי" של קארל מרקס, התורה, הברית החדשה או הקוראן – הם ורק הם מקור הסמכות הפוליטי במדינה? אם יש אדם מסויים, האפיפיור לדוגמא, או ממסד כלשהו שהוא ורק הוא מוסמך לפרש, אזי יש לנו סמכות ברורה, אישית, מסורתית או בירוקרטית, ונפתרה הבעיה. מסיבה זו, דרך אגב, קובעת טיוטת החוקה המצרית החדשה ש"עקרונות ההלכה המוסלמית הם המקור העיקרי לחקיקה", ו"מועצת [חכמי הדת באוניברסיטת] אל-אזהר היא הערכאה הסופית המוסמכת לפרש את עקרונות ההלכה". מנסחי החוקה, איסלאמיסטים ברובם, חששו שכל שופט, חילוני וליברלי ככל שיהיה, יפרש את עקרונות ההלכה האסלאמית כרצונו, בניגוד מוחלט למסורת השלטת במדינה. מצד שני, הקניית סמכות הפרשנות הסופית לאוניברסיטת אל-אזהר תמנע גם מזרמים מוסלמיים-קיצוניים (התנועה הסלאפית, למשל) לפרש את ההלכה באופן רדיקלי מדי.

אולם בהעדר סמכות פרשנית, אנחנו בבעיה. כתבי קודש, כידוע, ניתנים לפירוש בכל מיני דרכים, אם כי לא באופן בלתי מוגבל. במצב כזה, כתב הקודש הופך למעין "מרכז מעורפל": כל מי שמקבל את סמכותו לא יכול לכפור בו או להתרחק ממנו לחלוטין, ולכן נשאר, במידה כזאת או אחרת, נאמן לעקרונות יסוד בסיסיים מסויימים. אבל כל היתר נתון לפירוש, לריב ולויכוח. מסיבה זו – קבוצות קומוניסטיות מעולם לא כפרו, למשל, בהיתכנותה הסופית של המהפכה הסוציאליסטית – אולם התווכחו בלי סוף על המועד שבה תתרחש ועל זהות המהפכנים שיחוללו אותה. לפיכך, למרות ההסכמה הבסיסית ביניהן, נטו מפלגות קומוניסטיות להתפצל באופן אינסופי לקבוצות ותת קבוצות. לאחר הרפורמציה במאה ה-16, חוותה הנצרות הפרוטסטנטית תהליך דומה. מרטין לותר כפר בסמכותו של האפיפיור ברומא לתווך בין המאמין הנוצרי לבין האל, וקבע כי "כל הנוצרים הם מעמד קדוש". לפיכך- נפתחה הדרך לכל מי שנחה עליו רוח הקודש לפרש את הברית החדשה כרצונו – וכצפוי, הנצרות הפרוטסטנטית התפלגה והתחלקה באופן אינסופי. לפעמים, לקחו אנשים מסויימים לעצמם את תפקיד הפרשן המוסמך. הדיקטטור הסובייטי יוזף סטלין, למשל, הכתיר את עצמו כפרשן המוסמך היחיד של מרקס ולנין, ובכך ניסה למלא את המרכז הריק, ולהלביש על ענן הערפל דמות אנושית- דמותו שלו. אולם נסיונות כאלה נוטים להיות זמניים ולא מוצלחים. כפי שמרכז מעורפל המוסכם על הכל מונע התפרקות טוטלית, הוא גם מונע – מטבעו – איחוד מוחלט. זו בדיוק הסיבה שאף קבוצה נוצרית לא כפרה בישו, ושחב"ד נשמרת עדיין כחסידות אחת, אבל בכל זאת היא ארגון כאוטי שמאד קשה לקבל בו החלטות. הסמכות היא מוחלטת ואין לערער עליה, אבל היא לא נמצאת איתנו – ולכן אפשר לפרש את "כוונתה האמיתית" בכל מיני צורות. זהו טבעו של המרכז המעורפל.

ערפל את המרכז – מרטין לותר נועץ את "תשעים וחמש התזות" על דלת הכנסייה בויטנברג

מדינה אחת, חשובה, גדולה ותוקפנית מאד, התגבשה מסביב למרכז מעורפל בדמותו של אדם מסתורי וחידתי. המדינה הזאת היא יפן המודרנית. מאז הרסטורציה של מייג'י, המהפכה שחיסלה את משטר השוגון הפיאודלי וחוללה רפורמות מערביות מהירות בארץ השמש העולה, התרכזה הסמכות הפוליטית מסביב לדמותו של הקיסר. החוקה היפנית מ-1889 הגדירה את הקיסר, שנחשב לפי דת השינטו לצאצא של אלת השמש, כשליט מוחלט, בן ל"שושלת לא מחולקת המושלת עידנים אינספור." הוֹזוּמִי יָאצוּקָה, מחשובי המשפטנים החוקתיים של יפן בסוף המאה ה-19, הגדיר אותו כריבון המוחלט של המדינה, אדם המאחד בדמותו הקדושה את שלוש הרשויות – המבצעת, השופטת והמחוקקת.

אולם בפועל, כאשר התחוללה הרסטורציה ב-1868, היה מוּצוּהִיטוֹ, הקיסר הכל יכול, בסך הכל ילד בן חמש עשרה. במשך מאות שנים, הקיסרים היו חסרי סמכות וכוח, ונכלאו בארמון בקיוטו בצו השוֹגוּן – השליט הפיאודלי של המדינה. גם אילו היה הקיסר מבוגר יותר, הוא והאנשים שמסביבו כלל לא ידעו איך לשלוט. בפועל, ניהלו את המדינה אותם הסמוראים הצעירים שחוללו את המהפכה, לוחמים, גנרלים ובירוקרטים מיומנים שהחזיקו רשתות מסוּרות של לוחמים חמושים. גם כאשר הרכיבו המנהיגים הללו "צבא קיסרי" ו"צי קיסרי", נטו הכוחות המזויינים לשמור אמונים לאנשים ספציפיים בממשלה (בדרך כלל אלו שהגיעו מאות מחוז או שרתו בעבר תחת אותו אדון פיאודלי) ולא בהכרח לממשלה כמוסד או למדינה בכללה. כשהמנהיגים הללו רבו אחד עם השני, וזה קרה לא מעט, לכל אחד מהם היו חיילים חמושים תחת פיקודו. מרידות, התקוממויות צבאיות ואף נסיונות למהפכה חמושה של ממש בהנהגת שרים ונכבדים שונים, התרחשו כמעט מדי שנה בשנות השבעים הפרועות של המאה התשע עשרה.

מרכז מעורפל – הקיסר מוצוהיטו (אחרי מותו נודע בתואר "הקיסר מייגי'" – על שם תקופת מלכותו)

אבל בכל זאת, כולם הכירו בסמכותו של הקיסר, "היהלום שעלינו להחזיק ביד", כפי שהגדיר אותו המרקיז קידוֹ טָקַיוֹשִי, ממנהיגי המהפכה של 1868. מכאן – שהם הסכימו על כך שצריך להיות שלטון מרכזי ליפן. בניגוד לאילי המלחמה הסיניים, ה"מרכז המעורפל" בדמותו של הקיסר הנער, מנע מהם לפרק את יפן לעשרות מדינות יריבות וחמושות. גם אלו שמרדו – ניסו להשתלט על המדינה, ובדרך כלל לא רצו לפרקה. להיפך, מכיוון שהכירו בסמכותו של הקיסר, אבל לא בסמכותם של יועציו ושריו, יצרו בהדרגה תירוץ למרד ששב וחזר על עצמו בהיסטוריה של יפן המודרנית: "אנחנו מבינים את רצונו האמיתי של הקיסר". ב-1874, למשל, החליטה ממשלת יפן לפלוש לטייוואן כדי להעניש אנשי שבטים מקומיים שרצחו ושדדו את נתיני הקיסרות. ברגע אחרון, נכנעה הממשלה ללחץ אמריקאי והחליטה לבטל את הפלישה. אולם מפקד חיל המשלוח, גנרל סָייגוֹ צוּגוּמִיצִ'י, השתמש במרכז המעורפל כמקור סמכות ותירוץ בעת ובעונה אחת. הפקודות שלו, כך טען, נחתמו בידי הקיסר, ולפיכך הממשלה לא יכולה לבטלן. הקיסר, כמובן, לא השתתף כלל בניסוח הפקודה. למעשה, היא נוסחה בידי שר הפנים ושר האוצר, האנשים החזקים בממשלה באותו הזמן. ומכיוון שהקיסר לא התערב באמת בהחלטות, אי אפשר היה לעצור את גנרל סייגו. הוא הפר את פקודת הממשלה ויצא לטייואן. שלוש שנים מאוחר יותר, מרד אחיו הבכור, סייגו טָקַמוֹרִי,   וניסה לעלות על טוקיו בראשות צבא של סמוראים (מרד שהונצח, דרך אגב, בסרט "הסמוראי האחרון" בכיכובו של טום קרוז).  סייגו לא ראה את עצמו כמורד, ולא ניסה להפיל את השלטון הקיסרי. להיפך, הוא ראה את עצמו כנתין נאמן שרוצה למלא את "רצונו האמיתי" של הקיסר, שעוות בידי יועציו הרעים. מה היה רצונו האמיתי של הקיסר? אף אחד באמת לא ידע. אבל היה אפשר להשתמש בו כמעין "קמע" שיצדיק אפילו מרד ומהפכה אלימה.

ובכל זאת, כפי שסייגו טקמורי גילה כעבור מספר חודשים, למרוד נגד מרכז מעורפל זו בעיה. כאשר המרכז הנסתר מוכר על ידי המדינה כולה כסמכות המוחלטת והיחידה, האנשים שנמצאים מסביבו נחשבים בדרך כלל כפרשנים מוסמכים יותר של רצונו ושל כוונותיו. גם סייגו וגם יריביו בממשלה טענו שהם יודעים את רצון הקיסר ה"אמיתי", אבל כפי שהמציאות הוכיחה – רוב הלוחמים במדינה נטו להאמין יותר לאנשים שהיו בפועל מסביב לקיסר –  שרי הממשלה – מאשר למורדים מהדרום הרחוק. רוב גורמי הכוח ביפן לא הסכימו לשתף פעולה עם סייגו, והמרד שלו קרס כעבור כשנה. הסיפור שלו הוכיח שקל להצדיק מבחינה אידיאולוגית מרד כנגד מרכז מעורפל, אפשר לעשות זאת, אבל מסוכן מאד לנסות.

קן ווטנבה מגלם את קצומוטו (סייגו טקמורי) בסרט "הסמוראי האחרון"

שנים חלפו, עשורים עברו. בשנות השלושים, עמדה יפן מול אתגרים בינלאומיים שנחשבו קיומיים כמעט. היא הסתבכה במלחמה קשה בסין, וצבאה דימם למוות במישורים, העמקים וההרים האינסופיים של המדינה הפרועה והענקית. היחסים עם ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות הלכו והידרדרו. המוני עניים הציפו את הערים הגדולות, השחיתות פשתה בפוליטיקה ובעולם העסקים. הצבא נתפס בעיני רוב האוכלוסיה כמוסד טהור ומוסרי, לעומת ראשי הממשלה והפוליטיקאים המושחתים. ראשי הצבא, שראו את עצמם כ"פרשנים מוסמכים" של רצון הקיסר, התעלמו, לעיתים בהפגנתיות, מהוראות המנהיגות האזרחית. גרוע מכך – אם ראשי הצבא, הרמטכ"ל למשל, רשאים לפרש את רצון הקיסר ולהמרות את פיו של ראש הממשלה, מדוע לקצינים צעירים אסור להמרות את פיו של הרמטכ"ל? ואולי הם מבינים הכי טוב מכולם את רצונו האמיתי של הקיסר? במשך עשורים רבים, התפתחה ביפן מסורת שהקיסר ממעט להתערב בפוליטיקה, לא משמיע את קולו מעבר להכרזות רשמיות שנוסחו בידי יועציו, ובמיוחד לא מתערב בעניינים שנויים במחלוקת כדי לא לסכן את היוקרה של מוסד הקיסרות. התוצאה? קצינים, בתדירות הולכת וגוברת, המרו את פי מפקדיהם בטענה שהם מבינים את הקיסר יותר טוב מכולם. ב-1931, למשל, כבשו קצינים יפנים צעירים חבל ארץ שלם בצפון סין ללא אישור ("תקרית מנצ'וריה"), תוך התעלמות בוטה מהוראותיהם של ראש הממשלה ושר החוץ לסגת. התוצאה היתה סכסוך ארוך ואלים עם סין, שסיבך את יפן בסופו של דבר גם עם ארה"ב ובריטניה והכניס אותה למלחמת העולם השנייה. קצינים אחרים, שראו בראשי המפלגות הגדולות אחראיים לעוני ולשחיתות, טענו כי "הקיסר רוצה מהפכה חדשה" והתחילו להטיל טרור דמים, להתנקש בפקידים בכירים, אנשי עסקים, שרים, גנרלים וראשי ממשלה.

התעלמו מראש הממשלה ושר החוץ. חיילים יפניים במהלך כיבוש מנצ'וריה, 1931.

והנה, ב-1936, תנועה אדירה של "קצינים צעירים" עלתה על פני השטח, "פטריוטים נאמנים" ששמו להם למטרה לשחרר את הקיסר האהוב מיועציו הרעים והבוגדניים. הם, יותר מכל קודמיהם, היו בטוחים שהם מבינים את רצונו האמיתי של הוד מעלתו. שם, בתוך ארמונו, דמיינו, שבוי הקיסר בידי חבר הבוגדים המושחתים שלוחשים על אוזנו דברי כזבים ומרמה. ב-26 בפברואר 1936, בוקר מושלג בטוקיו, עלו הקצינים הללו בראשות מאות רבות של חיילים על עיר הבירה. חולייה אחת פרצה לביתו של שר האוצר, שתמך בקיצוץ תקציב הצבא, וירתה בו בשנתו תוך צעקות "בוגד!". קצינים אחרים ירו באצילים וגנרלים בכירים ממתנגדיהם. חולייה נוספת פילסה את דרכה לבית ראש הממשלה, אולם הם ירו בטעות בגיסו. ראש הממשלה הצליח להסתתר בתוך ארון, ולהימלט מהמעון הרשמי מחופש לאורח במהלך "טקס הלוויה" שארגנו עובדי הבית. רבים מהגנרלים המקומיים, בראשם מושל טוקיו ושר הצבא, אהדו את המורדים ושקלו לשתף איתם פעולה.

מבינים את רצונו של הקיסר: אחד מהקצינים המורדים וחייליו, במהלך תקרית פברואר (1936)

כל עוד המרכז המעורפל שתק, המרד הלך וצבר תנופה. אולם בתוך ארמונו, רתח הקיסר הירוהיטו מזעם על רצח עוזריו ויועציו הקרובים. לפיכך, החליט לנקוט בצעד חסר תקדים. הוא כינס את הגנרלים הבכירים, והודיע להם שאת המרד הזה הם מדכאים היום. אם לא יעשו זאת, איים עליהם, יצא הוא עצמו לדכא את המרד בראשות משמר הארמון. הלא ייאמן התרחש: ברגע אחד דרמטי, המרכז המעורפל לבש פני אנוש ונטל לעצמו את הפיקוד והרצון החופשי. הוראותיו של הקיסר היו ברורות וחדות כתער, ולא ניתן היה לפרשן בשום דרך אחרת. במצב עניינים זה, אפילו לגנרלים שתמכו במורדים לא נותרה ברירה, והם פנו נגדם. מטוסי חיל האוויר פיזרו עלונים בריכוזי המורדים בטוקיו, והודיעו להם שהקיסר נגדם. "בני משפחותיכם מתחננים אליכם! אל תהפכו לבוגדים!". החיילים החלו לנטוש לבסיסיהם, והקצינים המורדים נכנסו להלם. כיצד יתכן שהקיסר, הקיסר הנאצל, האהוב, מתנגד למהפכה כל כך צודקת? "הוד מעלתו באמת רוצה שנמות?" כתב אחד מהקצינים הללו, איסוֹבֶּה אָסַאִיצִ'י ביומנו, כאשר ישב במאסר והמתין לחבל התלייה. עד הסוף התקשו הוא וחבריו להאמין שהמרכז התבהר לפתע, ובענן הערפל הופיעה תמונה ברורה: גזר דין מוות וחרפת עולם למי שהרים נשק בשם הקיסר, אך מעולם לא טרח לשאול אותו לדעתו.

"הוד מעלתו באמת רוצה שנמות"? סגן איסובה אסאיצ'י

אפילוג

לאחר דיכוי "מרד פברואר" ב-1936, ערפל סמיך כיסה מחדש את המרכז הקיסרי. הקיסר אמנם היה מעורב במידה כלשהי בניהול מלחמת העולם השנייה, אבל אף פעם לא כמנהיג ממש – תמיד כגורם כוח שמתנהל מאחורי הקלעים, מפציר, מעודד ולעיתים נוזף. ככל שהתעמולה הממשלתית הציגה אותו כמצביא גאוני ושליט מוחלט, כך היה כוחו מוגבל בפועל. אולם ב-1945, כאשר היה ברור שיפן עומדת בפני תבוסה טוטלית וכיבוש, דנה הממשלה באפשרות של כניעה ללא תנאי. שתי פצצות אטום, על הירושימה ונגסקי, והכלכלה היפנית שעמדה על סף קריסה, שכנעו את ראש הממשלה, שר החוץ ושר הצי כי יש לקבל את דרישות האמריקאים ולהיכנע ללא תנאי. לעומתם, טענו שר הצבא, הרמטכ"ל וראש מטה הצי כי יש להשיג שלום של פשרה (משמעות הדבר: להילחם עד הסוף, כי האמריקאים התעקשו על כניעה ללא תנאי). ברקע עלה החשש, שהאמריקאים יבטלו את מוסד הקיסרות שנחשב למקודש בעיני כל היפנים כמעט. לאחר דיון ארוך ומתיש, נוצר תיקו בקבינט. ראש הממשלה, בצעד חסר תקדים, ביקש מהקיסר להכריע בדיון שהתנהל על גורלו. הירוהיטו החליט להיכנע. רגע לפני שחיילי הכיבוש האמריקאי נחתו ביפן וחוללו רפורמות דמוקרטיות רדיקליות, הופיע המרכז המעורפל בפעם האחרונה וסחף את כל המערכת אחריו. החלטה זו הובילה לשינוי דרמטי בתפקידו ובמעמדו. האמריקאים השאירו אמנם את הקיסר כ"סמל לאחדות האומה", אולם בחוקה החדשה שהכתיבו הוא חדל להיות ריבון ואיבד את כל סמכויותיו. "המרכז המעורפל" ממשיך להיות מעורפל ונסתר, עד היום – אבל חדל להיות מרכז.

המרכז המעורפל לובש צורת אנוש. הקיסר הירוהיטו במהלך מלחמת העולם השנייה.