הסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה דומה לסכסוכים אחרים ברחבי העולם, אולם למעשה, יש לו שלושה מאפיינים ייחודיים המקשים על פתרונו. אלעד נחשון, דוקטורנט להיסטוריה של היישוב העברי, מנתח בטור אורח לינשוף את הסכסוך מבחינה גיאו-פוליטית, ומסביר מדוע מצבה של ישראל שונה בתכלית מזה של מדינות אחרות המחזיקות בטריטוריה שנויה במחלוקת.

בשנים האחרונות נדמה כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני ירד כמעט לגמרי מבימת השיח הציבורי, ובמידה והוא עדיין חוזר אליה מדי פעם, הרי אלו הצדדים השוליים יותר שלו שזוכים לתשומת לב. אולם השאלה הגדולה באמת – מהי דרך הפעולה הטובה ביותר בה על מדינת ישראל לפעול על מנת להתמודד עם הסכסוך – נשארת מיותמת. בשורות הבאות אני מבקש להצביע על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל לאור האיומים שהיא עשויה לעמוד בפניהם בטווח הארוך. הבנת האינטרסים הללו לא תוביל אותנו לפתרון המיוחל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אולם היא כן תאפשר לנו להצביע על אלמנטים שחייבים להיכלל באותו פתרון, ולהבחין ביניהם לבין אלמנטים פחות חיוניים. בעזרת ההבחנה הזו נוכל לפסול הצעות מסוימות לסיום הסכסוך שהן בלתי-קבילות מבחינת האינטרסים הישראליים, ולהישאר עם רשימה מצומצמת יותר של פתרונות אפשריים.

ראשית, כדי להבין מהם האיומים שעשויים לעמוד בפני ישראל בעתיד חשוב להבחין בין עובדות גיאופוליטיות שעשויות להשתנות במהירות ובאופן קיצוני, ואכן משתנות מדי פעם – דוגמת אישיותם של מנהיגים ספציפיים, האידאולוגיה והמדיניות של משטרים מסוימים, ומערכת הבריתות או הסכסוכים שביניהם – לבין עובדות גיאופוליטיות שתוחלת החיים שלהן נמדדת במאות ואלפי שנים, כגון הזהות האתנית והדתית של תושבי אזור מסוים, ויותר מכל – הגיאוגרפיה שלו. כך למשל, ישראל לא יכולה לבנות אסטרטגיה לשנת 2050 על בסיס ההנחה שהמשטר המצרי יהיה ידידותי לישראל, אולם היא כן יכולה לבנות אסטרטגיה על בסיס ההנחה שבשנת 2050 רוב מכריע של תושבי מצרים עדיין יהיו ערבים מוסלמים סונים המתגוררים בסמוך לנילוס. לכן הניתוח שלעיל יתבסס על עובדות מהסוג השני.

שנית, על מנת להבין לעומקה את משמעותן של העובדות הללו אזדקק להשוואה מתמידה מול סכסוכים אחרים שהתקיימו ברחבי העולם במאה האחרונה. רק ההשוואה הזו תוכל לעזור לנו לעמוד על ייחודיותו של הסכסוך-הישראלי פלסטיני, שנעלמת לעתים קרובות דווקא מעינינו, כישראלים שחווים אותו מילדותם כעניין 'רגיל' או אף 'מובן מאליו'. ההשוואות הללו יבהירו מדוע הסכסוך לא הסתיים עד כה – וגם לא עתיד להסתיים – באמצעות 'פשרה' פשוטה וקלה בין שני הצדדים; או במילים אחרות, מדוע חלוקת הטריטוריה שנמצאת כביכול בלב המחלוקת לא תספק את האינטרסים הלאומיים של אף אחד מהצדדים, ולכן לא תפסיק את המאבק ביניהם.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך ייחודי במורכבות וברב-ממדיות שלו. הוא, כמובן, סכסוך לאומי, כמו בין הטורקים לכורדים; והוא גם סכסוך דתי, כמו בין המוסלמים לנוצרים בניגריה. הוא כרוך בקשרים אתניים, דתיים והיסטוריים שמערבים גם מדינות אחרות, כמו שהסכסוך בקוסובו בהכרח מערב את אלבניה. והוא כרוך בערבוב דמוגרפי מסוייט לחלוטין, כזה שלא מאפשר לשרטט אף קו מפריד בין שתי האוכלוסיות בלי להותיר מיעוטים משמעותיים בכל אחד מהצדדים, כמו בבוסניה. כל אחד מהמאפיינים האלו כשלעצמו נפוץ למדי בסכסוכים ברחבי העולם, אם כי קשה להעלות על הדעת צירוף של ארבעתם ביחד. אבל נוסף לכך, לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש גם שלושה מאפיינים ייחודיים שאין להם מקבילות הולמות בשום מקום אחר בעולם, ושלושתם קשורים לאינטרסים קיומיים של הצדדים.

המאפיין הראשון הוא הקשר העמוק מאד של הפלסטינים לאוכלוסיות שכנות. לכל עמי ערב יש קשרים אתניים ודתיים חזקים זה לזה, אבל קשה למצוא עמים שקרובים אחד לשני במידה שהפלסטינים קרובים לירדנים, ללבנונים ולסורים. כאן, יותר מבכל מקום אחר בעולם הערבי, החלוקה למדינות היא שרירותית, חדשה במונחים היסטוריים, ובלתי יציבה. היא תוצר של סבך אינטרסים קולוניאליים ומקומיים שהתקיימו בראשית המאה העשרים, ולא תוצאה של הגיאוגרפיה, ההיסטוריה או הדמוגרפיה בשטח. כמובן, מיעוט שיש לו קשרים אתניים למדינות שכנות הוא לא עניין נדיר; אפשר להזכיר למשל את האירים בצפון אירלנד, הטורקים בצפון קפריסין או הגרמנים בדרום טירול. אבל בכל המקרים האלו הקשרים הם למדינה אחת; לכל היותר שתיים. לפלסטינים יש קשרים אתניים ל-18 מדינות ערביות, שכולן נמצאות באזור, ושבכל קנה מידה עוצמתן המשותפת מגמדת את זו של ישראל. ועובדה זו מובילה אותנו למאפיין הייחודי השני של הסכסוך.

למדינות הערביות והמוסלמיות השכנות לישראל אין התנגשות אינטרסים מהותית איתה – כל עוד הן דבקות במודל הקיים של מדינות לאום. אבל למדינות ערב יש זיקה עמוקה ובלתי ניתנת להכחשה זו לזו, שנובעת מהזהות הערבית המשותפת ומהזהות המוסלמית המשותפת. פירושו של דבר הוא שמאז ומתמיד היו בעולם הערבי כוחות חזקים ששאפו לאיחוד על בסיס אחת הזהויות האלו, וכמו כן פירושו של דבר הוא שהזהות האתנית והדתית המשותפת תמשיך, בסבירות גבוהה, לעודד את קיומם של כוחות כאלה גם בעתיד. בשנות החמישים והשישים הרעיון הפאן-ערבי הוא שהיה דומיננטי, ואילו היום הרעיון הפאן-מוסלמי הוא שמוביל את הדרך. לשני הרעיונות היו גם התחלות של הגשמה: לפאן-ערביות באיחוד קצר הימים בין מצרים לסוריה (קע"מ), ולפאן-אסלאמיות בהקמת המדינה האסלאמית (דאע"ש) שהשתלטה על שטחים נרחבים בסוריה ועיראק, ושלחה זרועות למגוון מדינות אחרות באזור. אלא שהנקודה שכל מי שמביט במפה של המזרח התיכון לא יכול להתעלם ממנה, היא שהעולם המוסלמי (ובכללו העולם הערבי) מחולק בין שתי יבשות – אסיה ואפריקה, שרצועת אדמה צרה בלבד מחברת ביניהם. רצועת האדמה הזו היא ישראל, שתקועה כמו עצם בגרון של כל חלום על איחוד אזורי. לכן ברור שבזמן שהאויב הראשון של כל תנועה פאן-אסלאמית הוא המשטרים הערביים הנוכחיים, האויב השני תמיד יהיה ישראל. מצב זה יתקיים אפילו אם לקהילה המאוחדת לא תהיה שום כוונה להתפשט לאף אזור לא-מוסלמי אחר, שכן עצם קיומה נמצא בסימן שאלה כל עוד ישראל מבתרת את הטריטוריה שלה לשניים. מציאות זו מציבה את ישראל בעמדה המאד ייחודית, והמאד לא נעימה, של חשש תמידי מכך שכל שכניה יתאחדו כנגדה, בלי שום קשר לדברים שתעשה או לא תעשה. אין עוד מדינה בעולם שניצבת בפני חשש דומה, ותמשיך לעמוד בפניו בעתיד הנראה לעין. המשמעות הפשוטה, מבחינת ישראל, היא שהיא צריכה לדאוג לאמצעי הגנה עצמית יוצאי דופן.

המאפיין הייחודי השלישי נוגע לטריטוריה שבמחלוקת עצמה – יהודה ושומרון. כדי להבין את חשיבותה של הטריטוריה הזו אבקש לעשות שימוש במונח האנגלי Heartland, שניתן אולי לתרגמו לעברית באמצעות הביטוי 'לב הארץ'. מונח זה מציין את האזור המרכזי והחשוב ביותר מבחינה דמוגרפית וכלכלית של מדינה מסוימת, להבדיל מהפריפריה שלה. כך למשל האזור הקרוי איל דה פרנס והאזורים הסמוכים לו הם לב הארץ של צרפת, בעוד פרובנס או ברטאן נמצאים בפריפריה שלה. האזור שבין לונדון לליברפול הוא לב הארץ הבריטי, בעוד קרומוול, סקוטלנד או צפון אירלנד הם הפריפריה שלה. לישראל יש לב ארץ מובהק מאד: זהו המשולש שבין הערים ירושלים, אשקלון וחיפה. באזור הזה, שמהווה רק 15% משטחה של ישראל, מתגוררים 68% מתושביה, ובו מרוכזים מוסדות השלטון שלה, מרבית הפעילות הכלכלית שלה, נמל התעופה הבינלאומי העיקרי שלה, ושני נמלי ים דרכם עוברים קרוב ל-95% מהסחורות שנכנסות אליה.  

טריטוריות במחלוקת ממוקמות בדרך כלל, באופן טבעי, בשוליים הגיאוגרפיים של המדינות המעורבות. תיאור זה נכון לגבי צפון אירלנד, נגורנו-קרבאך, אלזס ולוריין, טיבט, קשמיר, חבל הבסקים, חצי האי קרים, קטלוניה, קורסיקה, כורדיסטן, צ'צ'ניה, וכמעט כל דוגמא אחרת שאפשר להעלות על הדעת. אין הרבה טריטוריות בדלניות שממוקמות ממש בליבה של המדינה ממנה הן מבקשות להתנתק. נדירים עוד יותר הם מקרים של טריטוריות בדלניות שמקיפות את עיר הבירה משלושה כיוונים. ולבסוף, אני לא מכיר אף מקרה של טריטוריה בדלנית ששולטת שליטה טופוגרפית מלאה על ריכוזי האוכלוסייה בהם מתגוררים רוב תושבי המדינה ועל נמל התעופה היחיד שלה, ונמצאת בעמדה מצוינת לבתק אותה לשניים. זה לא אומר שלטריטוריות במחלוקת בדרך כלל אין חשיבות; לכולן יש חשיבות כזו או אחרת. אבל הוויתור על טריטוריה במחלוקת – קל וחומר על חלק ממנה – בדרך כלל לא מציב איום קיומי ממשי כל כך בפני המדינה שמתבקשת לוותר עליה. אולי יום אחד הממלכה המאוחדת תיפרד מסקוטלנד, אבל איש לא מעלה על דעתו תנועה בדלנית בדרום מזרח אנגליה, מסביב ללונדון. ארה"ב אולי תשחרר לחופשי את פוארטו ריקו, אבל היא לעולם לא תשלים עם בדלנות בוירג'יניה: היא תטביע את הארץ בדם כדי למנוע מזה לקרות, תרחיש שכבר התממש במלחמת האזרחים האמריקאית. במובן הזה, סיני, עזה ורמת הגולן הם חבלי ארץ חשובים, אבל הוויתור עליהם לא מעמיד בסכנה את *עצם קיומה* של ישראל; הוויתור על יהודה ושומרון כן.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתנהל בין מדינת ישראל לבין אוכלוסייה שיושבת בחבל ארץ שנמצא בעמדה גיאוגרפית מצוינת לאיים על עצם קיומה. אוכלוסייה זו מקיימת קשרים אתניים, דתיים ופוליטיים הדוקים מאד לכל המדינות באזור; ותושביהן של מדינות אלו משתעשעים באופן קבוע אבל מתבקש ברעיון של איחוד אזורי שמחייב את מחיקתה של ישראל. מכאן נובע שמדינת ישראל עשויה, בסבירות גבוהה, לעמוד גם בעתיד בפני איום ביטחוני מצד גורם חזק שמעבר לגבולותיה, שימצא ביהודה ושומרון אוכלוסייה אוהדת מאד למטרותיו, ועמדה גיאוגרפית מושלמת לצאת ממנה למתקפה. מכאן קל לראות כי האינטרס הביטחוני החשוב ביותר של ישראל הוא שליטה צבאית הדוקה על יהודה ושומרון, שמטרותיה הן צמצום עד למינימום של הקשרים בין האוכלוסייה הפלסטינית המקומית לגורמים עוינים בארצות אחרות, סיכול כל התחמשות או התבצרות שלה, והחזקתן של עמדות קלות להגנה, שמרחיקות כל כוח צבאי עוין מלב הארץ של ישראל ומהמותניים הצרות שלה.

אינטרס זה איננו מכתיב פתרון ספציפי כלשהו לסכסוך, וגם לא את המשך המצב הקיים. הוא מתיישב עם שורה של פתרונות מוצעים, ובכללם הקמת מדינה פלסטינית מפורזת באופן שמשמר בידי ישראל עמדות מפתח צבאיות ויכולת מעשית לפקח על היוצאים והנכנסים אליה. בפרט יש להדגיש, כי אינטרס זה משאיר בידי ישראל מגוון רחב מאד של אסטרטגיות אפשריות מול עזה, שמצבה הדמוגרפי והגיאוגרפי שונה לחלוטין מזה של יהודה ושומרון. עם זאת, הוא מראה כי וויתור ישראלי על שליטה צבאית ביהודה ושומרון – או הימצאות בעמדה בה השליטה הזו עשויה להישמט מידי ישראל בקלות – שקול להכנסת צווארה של מדינת ישראל לתוך הגיליוטינה, תוך הסתמכות על טוב ליבם של מי שיש להם אינטרס מובהק בהשמדתה.

 האם חייל חייב לציית לכל פקודה, תהא אשר תהא? צבאות שמצפים מחייליהם לרצוח ולאנוס בפקודה בשעת מלחמה, עלולים לגלות שבשעת מבחן, הלוטטנט עלול להורות לרצוח את הגנרל, והגנרל – את ראש הממשלה. לפעמים, צבא שמתיימר לכונן בתוכו משמעת עיוורת, עלול להשיג את ההיפך הגמור ולהפוך לבית גידול של כנופיות חמושות ומסוכסכות – בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים. מעשה שהיה כך היה.

"זכור תמיד כי החובה כבדה מהר, בעוד המוות קל כנוצה"

הצו הקיסרי לחיילים ומלחים יפנים, 1882

חיילים מורדים בצבא היפני, 26 בפברואר 1936

בימים האחרונים, בעודי קורא על הצבא הקיסרי היפני, צדה את עיני פסקה מעניינת בספר ישן. מסתבר שב-1921 הקים הצבא ועדה ששקלה בין היתר לאפשר לחיילים להתלונן אם הממונים עליהם מנסים לאלצם לעבור על החוק. הימים היו ימי הסער שאחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר צבאות רבים התלבטו כיצד להשתנות ולהתאים את עצמם לעולם החדש. במיוחד, התחבטו קצינים בכל רחבי תבל כיצד להתכונן היטב למלחמה טוטלית, כמו מלחמת העולם הראשונה, כזו שתאלץ צבאות לשרוד במערכת התשה ממושכת שתמצוץ מהם וממדינותיהם את כל המשאבים הכלכליים. במסגרת זו, דנו קצינים יפנים כיצד לחזק את המוטיבציה של החיילים בכדי שהמורל שלהם יעמוד במלחמה ארוכה כל כך, למשל באמצעות שיפור של תנאי הלבוש, המזון והשכר וביטול של עונשים אכזריים במיוחד.

בדיונים, הוקצה מקום חשוב גם לנושא המשמעת. קצינים יפנים ששהו באירופה בזמן מלחמת העולם הראשונה, דיווחו כי צבאות כמו אלו של גרמניה ורוסיה שדרשו מחייליהם משמעת עיוורת, ללא הכרה וללא הבנה, והעניקו להם יחס אטום ואכזרי, התמוטטו בסופו של דבר מול לחץ המלחמה הטוטלית והפכו לבית גידול לאידיאולוגיות מהפכניות מסוכנות. לעומת זאת, הצבא הבריטי והצרפתי, שהצליחו להחדיר בחיילים שלהם מוטיבציה באמצעות חינוך, יצרו משמעת עמידה יותר שתרמה בסופו של דבר לנצחונם במלחמה. לאור זאת, ניסתה הועדה לבחון כיצד לחנך חיילים יפנים למשמעת "שתצא מהלב" במקום כזו הנכפית מבחוץ. אולם מכיוון שחששו מהתמוטטות מוחלטת של המשמעת עקב הרפורמות, קבעו בכל זאת, לאחר ויכוחים עזים, כי לחייל אסור להתלונן על פקודה שקיבל רק מפני שהיא נוגדת את חוק המדינה.

באותו הזמן, גיבשו חלק גדול מהצבאות בעולם מושג של פקודה בלתי חוקית בעליל, שהקורא הישראלי מכיר בוודאי מפרשת טבח כפר קאסם. הדוקטרינה הזאת, המבוססת במקורה על החוק הצבאי הבריטי של המאה ה-18, מניחה שחייל צריך לבצע גם פקודות לא חוקיות. זאת מכיוון שחוקיות היא לעיתים עניין עמום, מצבי חירום צבאיים מצריכים אמצעים חריגים, והמשמעת הצבאית לא תוכל להתקיים אם כפופים יתווכחו עם מפקדיהם על כל צעד ושעל. לאחר הביצוע, אם הפקודה אכן תתגלה ככזו שאינה חוקית, רשאי החייל להתלונן והמפקד ייענש. אולם במקרים נדירים ביותר, שבהם ברור וגלוי לכל חייל סביר שהפקודה אינה חוקית בעליל, חייב החייל לסרב לבצעה, אחרת הוא עלול לשאת באחריות פלילית ביחד עם מפקדיו. בכפר קאסם, למשל, קיבלו חיילים ישראלים פקודה לרצוח עשרות גברים, נשים וילדים תמימים שהפרו עוצר בלי לדעת עליו. השופט ד"ר בנימין הלוי פסק כי פקודה כזו כמוה כ"דגל שחור" האומר "אסור": לא אי חוקיות הברורה רק לחכמי משפט, אלא כזו "הדוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת."  מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו אודות יסוד "העלילוּת", שהופך פקודה בלתי חוקית סתם לבלתי חוקית בעליל. היסוד הזה והוא בלבד שולל את הגנת הציות לפקודות ומטיל על חיילים אחריות פלילית גם אם פעלו על סמך הוראות של רשות מוסמכת. מאז ועד היום, משפטנים צבאיים התווכחו ומתווכחים על מהות יסוד ה"עלילוּת", איך קובעים אותו, ומה בדיוק הוא מכיל. מוסכם על הכל כי מקרים ברורים של רצח אזרחים תמימים ללא כל צורך צבאי נכללים בתחום ה"עלילוּת", אולם בנוגע למקרים קשים פחות קיים תחום אפור ניכר, והתפתחו לפחות ארבע אסכולות פרשניות. מי שרוצה להעמיק מוזמן לעיין בכתביו של פרופ' זיו בורר, שמתמחה בסוגיה.

הגדיר בישראל את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל – השופט ד"ר בנימין הלוי

בשנים שבין מלחמות העולם אימצו רוב הצבאות המודרניים גירסה כזו או אחרת של דוקטרינת "הפקודה הבלתי חוקית בעליל". אפילו הצבא הנאצי לא ביטל אותה, וגרסה של הדוקטרינה, לא יאומן כי יסופר, שרדה אפילו בתקנון ס"ס. לימים, הרשיעו שופטים ישראלים את אדולף אייכמן בפשעים נגד העם היהודי ושללו את הגנת הציות לפקודות שהעלה, בין היתר בהסתמך על הסעיף הזה. למיטב ידיעתי, היו רק שני צבאות שביטלו לחלוטין את המושג: הצבא הצבא הקומוניסטי הסיני והצבא הקיסרי היפני. בטור הנוכחי, נתמקד בזה האחרון.

למיטב ידיעתי, המושג של "פקודה בלתי חוקית בעליל" נידון בפעם הראשונה בבית משפט צבאי יפני בשנת 1895. באותה שנה, השגריר היפני בסיאול, גנרל לשעבר, שכר כנופייה של הרפתקנים בכדי לרצוח את מלכת קוריאה, אותה ראה כמתנגדת של יפן. חיילים יפנים השתתפו במבצע ההתנקשות, בתפקיד פריפריאלי של שמירה (אף כי יש הטוענים שקצין ספציפי השתתף ברצח עצמו). החיילים, שעמדו למשפט בבית דין צבאי יפני, טענו להגנה מתוקף ציות לפקודות. בית הדין, בתגובה, הדגיש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו פוטר חייל מאחריות פלילית למעשיו, אולם במקרה זה, החיילים לא ידעו שמפקדיהם התכוונו להתנקש במלכה, ומכיוון שכך לא התקיים היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בעבירה. לפיכך, זוכו החיילים בדין (בית משפט אזרחי זיכה גם את יתר הרוצחים בטענה תמוהה של חוסר ראיות).

אולם מאז 1895 זרמו הרבה מים בנהרות טוקיו וקיוטו, ופרשת רצח המלכה נשכחה מלב. בשנות העשרים, כאשר חלק מהמשפטנים של הצבא היפני חככו בדעתם האם לאמץ באופן רשמי את מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל לתוך החוק החדש שחיברו, הם נתקלו במספר בעיות אידיאולוגיות ופרקטיות שגרמו להם לעצור ולשנות כיוון. ראשית כל, כוחו הפוליטי של הצבא נבע מכפיפותו הישירה לקיסר. ב"צו הקיסרי לחיילים ומלחים", המסמך המכונן של הכוחות המזוינים היפניים, נכתב כי ציות, משמעת ונאמנות הם המבדילים בין צבא לבין אספסוף חמוש, וכי כל פקודה של מפקד ממונה – כמוה כפקודה ישירה של הקיסר. מכיוון שהפילוסופיה הפוליטית של יפן המודרנית גרסה, לפחות מן השפה ולחוץ, שהקיסר אלוהי ופקודותיו קדושות, עצם המושג של "פקודה בלתי חוקית" סתר את הצו הקיסרי לחיילים ומלחים, כי הרי דבר המפקד הוא דבר הקיסר, וזה לא יכול להיות בלתי חוקי. אמנם בפועל, המערכת הפוליטית היפנית לא התנהלה כמערכת אבסולוטית, ודבר הקיסר לא היה באמת חוק בל יעבור, אולם הצבא לא רצה לחוקק תקנות שיסתרו באופן גלוי את הדוגמה הדתית-אידיאולוגית הזאת. בנוסף, הצבא חשש שההקלות שממילא התקין במשמעת הנוקשה בשנות העשרים, ביחד עם השפעתן של אידיאולוגיות מהפכניות, ימוטטו את עצם היסוד של המשמעת הצבאית. לפיכך, קבע הצבא היפני שחייל לא רק חייב לציית לכל פקודה, בין אם היא נוגדת את חוק המדינה ובין אם לא, אלא אפילו אסור לו להתלונן עליה.

פקודה של מפקד שקולה לפקודה ישירה מהקיסר. חיילים יפנים מדלקמים את "הצו הקיסרי לחיילים ומלחים"

במהרה, אכלו היפנים את פירותיה הבאושים של הדוקטרינה הייחודית הזאת. היא התגלתה כהרסנית במיוחד, דווקא מפני שהצבא היפני, בפועל, היה מרדני ורחוק מאד ממשמעת עיוורת. באותה התקופה, גיבורי התרבות של קצינים יפנים רבים היו ה"שישי" (לוחמי החזון), סמוראים טרוריסטים משנות השישים של המאה ה-19, שדגלו באלימות ספונטנית, שהוצדקה כל עוד התבצעה מתוך מניע טהור לסייע לקיסר ולמדינה. לפיכך, כפי שהראיתי במאמר שכתבתי פעם, הצבא נטה להיות סלחני מאד להפרת משמעת מצד קצינים, כל עוד עשו את מה שעשו ממניע טהור, קרי – פטריוטי. בספטמבר 1923 התחוללה בטוקיו רעידת אדמה איומה, שהציתה בין היתר שריפות שאיכלו את רוב העיר וסביבתה. עשרות אלפים נהרגו, והמוני ויג'ילנטים יפנים טבחו במהגרים קוריאנים בטענת שווא שאלו האחרונים הרעילו בארות. עקב הכאוס, קיבלה המשטרה הצבאית הוראה לדכא ללא רחמים כל סימן קל להתקוממות של קומוניסטים, אנרכיסטים ויתר אויבים של המדינה והקיסר. יחידה אחת של שוטרים, בראשותו של סגן אמקאסו מסהיקו, עצרה פעיל אנרכיסטי ידוע, את חברתו לחיים ואחיינה בן השש, ורצחה באכזריות את כל השלושה בחנק וריצוץ ראשם על קיר פלדה. החוק היפני של אותה תקופה קבע כי בשל עצמאותו של הצבא, חיילים וקצינים יישפטו רק על ידי בתי דין צבאיים, אפילו אם הם חשודים בעבירות אזרחיות כמו רצח, ואלו נטו להיות מקלים יחסית אם המניע של העבריינים נחשב ל"פטריוטי". מסיבה זו, הרשיע בית הדין רק את אמאקסו, אולם זיכה את חייליו, כולל זה שרצח את הילד הקטן, מפני ש"רק צייתו לפקודות". הלקח היה ברור: חיילים יכולים לרצוח אפילו אזרחים יפנים, שלא לדבר על אזרחי אויב או נתיני האימפריה, אם יקבלו פקודה. בעוד שלקצינים סלחו על עבירות משמעת כל עוד אלו נתפסו כ"פטריוטיות", מחיילים ציפו לציית לכל פקודה, אפילו הנתעבת והפושעת ביותר.

הורה לרצוח שלושה אזרחים יפנים, ביניהם ילד קטן, ללא משפט – בעינויים קשים. סגן אמקאסו מסהיקו

ברגע שהדוקטרינה הזאת התבססה, מה הפלא שחיילים יפנים בשנות השלושים צייתו בלא היסוס לקצינים זוטרים מורדים, כאשר אלו הורו להם לרצוח גנרלים, שרים ואפילו את ראש הממשלה? בפברואר 1936, כ-1400 חיילים הלכו בלא היסוס אחרי מפקדיהם, שפתחו בהפיכה צבאית וציוו עליהם לרצוח את מנהיגי המדינה. הזוועה הזאת, שידועה כתקרית פברואר 1936 (והונצחה בסרט בשם ארבעה ימים של דם ושלג), זעזעה את הקיסרות כולה, הובילה את כל צמרת הצבא להתפטר ושינתה את המערכת הפוליטית של יפן לבלי היכר. ובכל זאת, למרות ששר הצבא הגדיר את ההפיכה כ"כתם בל יימחה על המורשת הקיסרית הקדושה", חיילים יפנים רבים עדיין לא הפנימו את המסר. בדו"ח שנכתב באוגוסט אותה שנה, מאת מפקד חטיבת מצויאמה, נכללו נתונים של סקר אצל אנשי מילואים. אלו נשאלו האם יצייתו לפקודה לרצוח את ראש הממשלה. תוצאות הסקר המדוייקות אינן נמצאות בידינו, אולם ידוע שכחצי מהנשאלים אמרו שאכן ירצחו את ראש הממשלה, אם הקצין הממונה עליהם יורה להם לעשות זאת. אולם כאשר המפקד שערך את הסקר ביקש מפקודיו לעבור להצבעה גלויה, רק מעטים מבין אומרי הלאו (כלומר אלו שאמרו שלא ירצחו את ראש הממשלה גם אם יקבלו פקודה) העזו להרים ידיים.

הסיפור מלמד אותנו שיעור חשוב בכל מה שנוגע למשמעת צבאית, ולמושג ה"פקודה הבלתי חוקית בעליל". בסופו של דבר, זו נועדה לא רק להגן על אזרחים תמימים בשעת מלחמה, כדוגמת פרשת כפר קאסם בישראל, אלא גם לשמור על עצם קיומה של המשמעת הצבאית. כי אם חובה לציית לכל פקודה, הלוטננט עלול לצוות לרצוח את הקפטן, וזה, בתורו, רשאי לצפות לציות אפילו אם יצווה לירות ברמטכ"ל או בראש הממשלה. מה שנראה כמשמעת עיוורת, עשוי להפוך את הצבא לבית גידול של כנופיות חמושות, בדיוק מה שקרה לצבא היפני בשנות השלושים של המאה העשרים.

בספרו, יציאת מצרים במהופך, פורש יגיל הנקין תמונה מקורית, מפורטת ומשכנעת של מלחמת סיני – המערכה של ישראל, צרפת ובריטניה נגד מצרים הנאצריסטית. מהספר המצויין הזה אנחנו לומדים על הקשיים שבמלחמות קואליציה, ההשפעה של פעולות צבאיות על התקשורת הבינלאומית, וגם על טבעו החמקמק והבוגדני של הניצחון במציאות ובתעמולה.

באוקטובר 1956, ערב המשא והמתן הקדחתני שקדם למלחמת סיני, התרחשה תאונה מביכה שנשמרה בסוד כמוס. ישראל ניהלה מגעים חשאיים עם צרפת ובריטניה, בניסיון למגר יחדיו את האיום של משטר נאצר העוין במצרים. לכל אחת מהמדינות היו אינטרסים אחרים: צרפת רצתה לשים קץ לתמיכה המצרית במורדים באלג'יריה, בריטניה זעמה על הלאמת תעלת סואץ, וישראל רצתה למגר את התקפות המחבלים מגבול מצרים ולהכות בצבאו של נאצר בטרם יוכל להתעצם ולהטמיע בתוכו נשק סובייטי חדש ומסוכן. באחד ממסעות המו"מ, טסה המשלחת הישראלית לפריז בתוך מפציץ צבאי בכדי לשמור על סודיות. שר התחבורה, משה כרמל, שנע בלילה במטוס החשוך, דרך בטעות על פתח הפצצות שלא נסגר היטב, וכמעט צנח למותו. הצוות הצליח להחזיק אותו רק בקושי, לא בלי ששבר את צלעותיו. מקרה ביש המזל הזה היה סמלי: הוא יבשר כמה וכמה תקלות, טעויות ואי הבנות שיתרחשו במלחמת סיני (או מבצע קדש), אחת מהמלחמות המוקדמות והנשכחות יחסית של מדינת ישראל.

בספרו, יציאת מצרים במהופך: מלחמת סיני ב-1956 והסדר העולמי החדש במזרח התיכון, פורש יגיל הנקין, היסטוריון צבאי מהמכללה לפיקוד ומטה של צה"ל, את ההיסטוריה של המערכה המרתקת הזאת במיומנות שאין שני לה. במהלך פרקי הספר, ותוך שימוש במגוון רחב של מקורות ראשוניים מכל הצדדים, הוא מנתח את הרקע ההיסטורי של המערכה, המו"מ בין אנגליה, צרפת וישראל שקדם לה, וכמובן – הלחימה עצמה ותוצאותיה. ספרו הוא ראשית כל היסטוריה צבאית מהסוג הטוב ביותר: קריא, זורם, מבוסס ומעמיק, ויכול בקלות לשמש כמבוא מצויין לכל מי שרוצה להכיר את מלחמת קדש. הספר מפריך מספר מיתוסים עקשניים הנפוצים במחקר. בין היתר, מראה הנקין כי העוינות הפעילה של מצרים לישראל לא נבעה ממלחמת סיני אלא קדמה לה, כי נצחונה של ישראל היה רחוק מאד מלהיות מובטח, ושהמערכה סיכלה בסבירות מסויימת כוונה מצרית עתידית לתקוף את ישראל. אותי, אישית, הפתיע ללמוד שהנשיא אייזנהאואר ומזכיר המדינה שלו, דאלס, התחרטו לימים על כך שאילצו את ישראל לסגת מסיני. זאת ועוד: מהספר עולות כמה תובנות מעניינות, רחבות יותר, ששווה להזכיר כאן.

ראשית כל, ספרו של הנקין מדגים את הקושי הטמון בלוחמת קואליציה. בכל פעם שכוחות שונים משתפים פעולה, יש להם גם אינטרסים מנוגדים, חיכוכים ובעיות בתיאום. ישראל ניצלה זאת היטב כאשר עמדה מול קואליציה ערבית מסוכסכת ב-1948, והצליחה להביס את יריביה בנפרד בטרם סגרו עליה. במלחמת סיני, לעומת זאת, המצרים היו אלו שהרוויחו מהפילוג, המתחים והחשדות שבין יריביהם הישראלים, הבריטים והצרפתים. לפי הנקין, צרפת היתה זו שדחפה את ישראל ללחימה. באותם שנים, פריז היתה בעלת בריתה העיקרית של ירושלים. היא מכרה לה נשק חדיש, חלקה עמה מודיעין וסייעה לה לבנות תוכנית גרעין. הישראלים, שהיססו בהתחלה, הגיעו למסקנה ש"אם הצרפתים רוצים את המלחמה שלהם, הם יקבלו את המלחמה שלהם." היחסים בין בריטניה לישראל היו מתוחים בהרבה. שמונה שנים לאחר סיום המנדט הבריטי ועצמאותה של המדינה היהודית, לונדון וירושלים חשדו זו בזו וזרם ביניהן שפע של דם רע. הבריטים כלל לא הסכימו בהתחלה להשתתפות ישראלית במלחמה, והיתה דרושה מנה גדושה של לחץ צרפתי בכדי לשכנע אותם לעשות כן.

התירוץ של הצדדים למלחמת סיני היה "שמירה על השלום". לפי התוכנית, ישראל היתה אמורה להתקיף את מצרים, כביכול בכדי לשים קץ להסתננות ה"פדאיין" משטחה. לאחר מכן, בריטניה וצרפת יעמידו אולטימטום לשני הצדדים להפסיק את הלחימה על מנת "לשמור על חופש השיט בתעלת סואץ". ישראל תתקרב די הצורך לתעלת סואץ, תעצור, ותיתן לבעלי בריתה להשלים את העבודה. אולם ההסדר הזה עמד, מראש, על כרעי תרנגולת. על מנת להעמיד פנים שאין להן קשר להתקפה הישראלית, בריטניה וצרפת עיכבו את פתיחת המבצע שלהן (מבצע מוסקטר) ב-12 שעות, וסירבו להצעה ישראלית לכבוש את הצד המזרחי של התעלה בכדי לתמוך באגף של כוחותיהן. קשיי התיאום הללו שיבשו את המאמץ הצבאי המשותף נגד מצרים.

התובנה השנייה, ובכך מלחמת סיני מבשרת את המאבקים התקשורתיים של היום, קשורה בהשפעה של כל פעולה צבאית על מפת התקשורת הבינלאומית ובכך גם על מאזן הכוחות הבינלאומי. בריטניה וצרפת הבינו, אם כי בקושי ובחירוק שיניים, שהעולם השתנה, והאימפריות האירופיות הותיקות אינן מסוגלות לשחק בו כרצונן. לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות הכתיבו במידה רבה את כללי המשחק. להוותם של הבריטים והצרפתים, שתי מעצמות העל נאבקו באותה העת על ליבה של מצרים, והיה סביר שיתנגדו למלחמה. מכאן ההחלטה להימנע מכל פעולה צבאית אסטרטגית, כמו למשל התקפה על מתקני תשתית, פן תפריך את התירוץ השקרי של "מבצע לשמירה על השלום". הכישלון של בריטניה וצרפת לנצל את ההצלחה הצבאית הישראלית לטובתן נבע, באופן ישיר, מהצורך הפוליטי להעמיד פנים שלא מדובר ב"התקפה" או ב"מלחמה".

נקודה חשובה שלישית היא הפחד של הצדדים הלוחמים מקרבות עירוניים. כעשור לאחר מכן, בשלהי מלחמת ששת הימים, דיבר המרגל הישראלי הכלוא וולפגנג לוץ עם אסיר מצרי שחלק עמו את ספסל בית הסוהר. האסיר הביע חשש שישראל תתקדם דרומה ותכבוש את קהיר, אך לוץ הרגיע אותו. המדינה היהודית, אמר, לעולם לא תסתבך בקרבות מבית לבית, מרחוב לרחוב, בתוך כרך ערבי שאוכלוסייתו דאז היתה גדולה מזו של ישראל כולה. ואם תצליח לכבוש את העיר, כיצד תפנה כוחות לשלוט בה ומשאבים בכדי להאכיל אותה? גם במלחמת סיני, כפי שמראה הנקין, הצדדים פחדו מאד מלוחמה עירונית בערים כמו קהיר או אלכסנדריה, והחליטו להימנע ממנה. בשולי הדברים ייאמר, שמאז מערכות ברלין ומנילה בסוף מלחמת העולם השנייה לא היו קרבות עירוניים בקנה מידה גדול בערים של מיליוני תושבים, אלא רק של מאות אלפים (גרוזני או פאלוג'ה) או עשרות אלפים (ג'נין), ואף אחד לא יכול לדמיין אפילו כיצד תיראה מלחמה מודרנית במגלופוליס של מיליונים רבים כמו טוקיו, בייג'ינג או טהראן.

כאן, ראוי להוסיף גם שמלחמת סיני, כפי שהיא משתקפת מספרו של הנקין, מלמדת אותנו משהו על טבעו ההפכפך של הניצחון במציאות ובתעמולה. ישראל, כביכול, יצאה מושפלת מהמלחמה, לאחר שארצות הברית גזלה ממנה את הישגיה הטריטוריאליים ואילצה אותה לסגת מעזה וסיני. עם זאת, היא מיגרה את תופעת הפדאיין מהגבול המצרי וקנתה לעצמה עשור של שקט בו הצליח צה"ל לבנות את עצמו מחדש כצבא משוריין ומודרני. כפי שהנקין כותב, הרמטכ"ל דיין דרש לבקר ולבחון כל צעד ומבצע של ישראל במלחמה, כדי לבדוק מה אפשר לתקן ולשפר, לקחים שהיו המנוע לסדרת תוכניות ("בני יעקב", "חשמונאים", "בני אור") ששדרגו את צה"ל משמעותית לקראת מלחמת ששת הימים.

מצרים, כביכול, יצאה מורווחת מהמלחמה למרות כישלונה הצבאי. נסיגתה של ישראל מסיני עיצבה נראטיב מצרי וערבי שבו נאצר התמודד לבדו מול מלוא עוצמתן של שלוש אויבות, שתיים מהן מעצמות אמפריאליסטיות מעוררות אימה, ויכל להן. כתוצאה, גרף נשיא מצרים רווחים פוליטיים עצומים, הפך לגיבור של העולם הערבי ואף העמיק את שיתוף הפעולה שלו עם ברית המועצות. עם זאת, בניגוד למצב בצה"ל, הבעיות שהתגלו בצבא המצרי במלחמת סיני לא תוקנו אלא טואטאו מתחת לשטיח. דווקא הכרה בהפסד היתה אולי מאלצת את נאצר לערוך רפורמה משמעותית בצבאו, אולם אופוריית ה"ניצחון הערבי" סייעה לבעיות להחמיר באין טיפול. הן ישובו וירדפו את מצרים כעבור עשור, ויתרמו לתבוסתה המוחצת במלחמת ששת הימים.

מכאן אולי, לדעתי, הלקח החשוב ביותר של מלחמת סיני: גם אם ניצחת במלחמה, נסה לבחון את התפקוד שלך כאילו הפסדת. אולי ניצחת לא בגלל אלא למרות מה שעשית, ובזכות מזל ונסיבות חיצוניות? אולי צעדים מסויימים שנקטת בהם היו מועילים והכריעו לטובת ניצחון, אך אחרים היו מזיקים ופשוט נבלעו בהצלחה הכללית? לעומת זאת, תדמית תעמולתית של ניצחון סוחף, כמו במקרה של מצרים או יפן במלחמה מול רוסיה ב-1905, עלולה לטפח אשלייה שהכל בסדר ולא צריך לתקן כלום, ובכך לנטוע את זרעי הכישלון הבא.

האם היסטוריון צריך להיות ביקורתי כלפי בעלי השררה? התשובה בעייתית, בעיקר אם מפנימים שלמילה "ביקורתי" יש שני מובנים, שונים לחלוטין זה מזה. ינשוף היסטורי מפקפק באנטי ממסדיות האקדמית, היחס השלילי של רבים מעמיתיו למדינאים, לפוליטיקאים ולאליטות באשר הן.

מאז שהתחלתי ללמוד היסטוריה, תמיד סיפרו לי שהיסטוריון חייב להיות ביקורתי, מונח שיש לו שני מובנים שונים בתכלית. לפי המובן הראשון, על ההיסטוריון להיות ספקני. עליו לחקור ולדרוש, לא להאמין לאף אחד באופן אוטומטי, להצליב ראיות ולפקפק בנראטיבים מקובלים. אולם למילה "ביקורתי" יש גם מובן שני: יחס שלילי למושא המחקר. כשמישהו כותב שעמדתו היא "a critical view of Islam", המשמעות היא לרוב שכתיבתו על האסלאם היא שלילית ועויינת. חוקר "ביקורתי כלפי ישראל" הוא לרוב אנטי ישראלי. אפילו הביטוי הידוע critical theory, אותו מקבץ תיאוריות המקובלות בשמאל הרדיקלי-פרוגרסיבי, גוזר מתוכו עוינות לבוגימנים השונים שהוא נוהג לבקר, בראש ובראשונה "הגבר הלבן". מילטון אוסבורן, הביוגרף של מלך קמבודיה המפורסם נורודום סיהאנוק, כתב במפורש בראשית ספרו כי הוא "ביקורתי" כלפי מושא מחקרו בשני המובנים הנ"ל: קורא ובודק בזהירות את המקורות, וגם חושב שסיהאנוק היה דמות שלילית שראויה לביקורת רבה. לכן, כאשר אנחנו מגדירים את עצמנו כ"ביקורתיים", עלינו לחשוב בינינו לבין עצמנו האם אנחנו מתכוונים רק לאחד ממובני המילה, או לשניהם.

ברבות השנים, אימצתי לעצמי עמדה לא נפוצה במילייה ההיסטורי. לדעתי, היסטוריון חייב להיות ביקורתי במובן הראשון, הספקני, אחרת הוא חדל להיות חוקר ומתחיל להיות תועמלן. לעומת זאת, הנטייה של היסטוריונים רבים מדי להיות "ביקורתיים" במובן השני, כלומר לאמץ יחס שלילי באופן אוטומטי כלפי מושאי מחקרם, בעיקר האליטות ובעלי הכוח, היא אחת מהמחלות הרבות של התחום.

כמו על הרבה דברים אחרים, התחלתי לחשוב על הנושא כבר בזמן לימודי בהרווארד. השתתפתי באותה תקופה בקורסים מתקדמים של היסטוריה יפנית, וכמו כל הסטודנטים בתחום, התוודענו לכתביהם של היסטוריונים שונים. אחד מהם, שזכה לשבחים מכל הכיוונים, היה חוקר קנדי בשם E.H. Norman. בספרים שקראנו, שיבחו את נורמן בעיקר על כך שהסימפטיה שלו היתה נתונה תמיד לאדם הפשוט. אותו איכר יפני, אותו סוחר עני, אפילו אותו סמוראי מרושש, שנטחן בגלגלי השיניים של משטרי עריצות מתחלפים. ראשית הוא נאנק תחת השלטון המסורתי, השמרני והנוקשה של השוגון, לאחר מכן – הממשלה הרפורמטורית של מייג'י הפכה את יפן למודרנית על חשבונו ועל הגב שלו, ולבסוף, צאצאיו, העניים בדיוק כמותו, ספגו את עיקר הנזק מההפצצות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה ומשלטון הכיבוש שבגד בהבטחותיו והסגיר את עניי יפן מחדש לידיים המרושעות של האליטות שלהם. ואכן, מי שקורא את נורמן רואה שהוא עוין לכל הממסדים באשר הם. ה"רעים" בנראטיב שלו הם כמעט תמיד השרים, ראשי הממשלה, ומתחתיהם, מפקדי הצבא, השוטרים, העשירים ובעלי האדמות.

גלגולים מתונים של הגישה הזאת ראיתי אצל אנשים רבים אחרים מהמילייה האקדמי. אינספור פעמים שמעתי, שאינטלקטואל אמיתי צריך להיות חשדני ועוין כלפי הממסד, to speak truth to power. בהרווארד היה נדיר לראות סטודנטים בינלאומיים שמזדהים עם הממשלות שלהם, אפילו באופן חלקי וספקני. אפילו אם נעזוב את העובדה שהיחס העוין והלעגני כלפי ממסדים אף פעם לא מנע מהם לבקש כסף ומלגות מאותם ממסדים בדיוק, יש מקום לחקור ולדרוש בהנחת היסוד של הביקורתיות השלילית. בהדרגה שמתי לב, שכל אותם "ביקורתיים" אינם מרבים להציע חלופות לסדר הקיים, ואם כן, מדובר לרוב בפתרונות אידיאליסטיים שעשויות להיות להם השלכות שליליות (מכוונות או לא מכוונות) לא פחות קטלניות מהמדיניות של הממסד ולעיתים קטלניות יותר. לפעמים, הביקורתיים ניצלו את העובדה שאינם בעמדת אחריות כדי להציע פתרונות לא ריאליסטיים בעליל או להחזיק את המקל משני קצותיו. סטודנטים בתקופתי, למשל, דרשו שהרווארד תמשוך מיד את כל השקעותיה בדלקי מאובנים וביעדים לא מוסריים אחרים (לרבות ישראל), ובלי להציע מדיניות השקעות חלופית, התנגדו גם לכל קיצוץ במלגות, במשכורות ובהוצאות אחרות של האוניברסיטה, ואף דרשו להגדילן. אחרים ניהלו קמפיינים רעשניים להפלת כל מיני משטרים זרים (כמו, למשל, המשטר במרוקו) שעליהם לא ידעו דבר וחצי דבר, בלי להקדיש רגע למחשבה על ההשלכות השליליות של מהפכות כאלו על המקומיים. היו כאלו שתבעו שכר לימוד חינם וקיללו את הפוליטיקאים שאינם מאפשרים זאת, בלי לשאול את עצמם על חשבון מה יגיע הכסף. גם בספרי היסטוריה, ראיתי יותר מדי פעמים ביקורת לגנגנית על מדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות במדינות שונות מתוך חכמה בדיעבד, או מבלי להתחשב באילוצים שעמדו בפני אותם מדינאים כאשר קבלו את החלטותיהם.  

למעשה, התעמקות אמיתית במנגנונים שלטוניים מראה שאלו המאכלסים אותם אינם שונים בהרבה מיתר בני אדם: יש בהם מנוולים, אנשים בינוניים ולפעמים גם כאלו שחדורים בתחושה אמיתית של שירות ציבורי. בפועל, כך נוכחתי לדעת, זו טעות לייחס את הסבל של אנשים מן השורה רק או בעיקר ל"ממסד", ה"אליטות", ה"קולוניאליזם", ה"אריסטוקרטיה", ה"קפיטליסטים" או כל מילת גנאי אחרת לאלו שנמצאים למעלה. בניגוד למה שמרמזת המילה המגונה "קבוצות מוחלשות", אנשים מושפעים לא רק ממדיניות הממשלה אלא גם מבחירותיהם שלהם ומנסיבות חיצוניות (מגיפות, אסונות טבע, משברים כלכליים) שלאיש אין עליהן שליטה.

התחלתי לשאול את עצמי כמה שאלות. ראשית כל, תהיתי עד כמה ההיסטוריונים שמבקרים בחריפות את מושא המחקר שלהם, היו מתנהגים אחרת, או טוב יותר, לו היו עומדים בנעליהם של השחקנים ההיסטוריים. כחוקר של ההתנגדות הגרמנית להיטלר, נתקלתי באין סוף היסטוריונים גרמנים בני ימינו שביקרו את הקושרים האנטי-נאצים, לגלגו עליהם או שצפו נגדם בזעם קדוש ממגוון סיבות: הם אחרו לצאת נגד היטלר, עמדותיהם כלפי יהודים ושחורים לא תאמו למקובל היום, במאה ה-21, והם אפילו, שומו שמיים, לא היו דמוקרטים לחלוטין. הניחו לרגע בצד את חוסר האמפתיה לאותם קצינים אנטי-נאצים, שעמדו בפני סיכונים פיזיים ובחירות מוסריות שמבקריהם לא מנסים אפילו לדמיין. היסטוריון גרמני אחד אמר לי, שהוא לא מסוגל להבין את הדילמה שחש קושר כמו גנרל הנינג פון טרסקו, למשל, בין רצונו לעצור את פשעי המלחמה של היטלר לבין מחוייבותו לחיי חייליו. למה, הוא שאל, מחוייבות לחיי החיילים שלך היא בכלל דבר חשוב? לאטימות הזאת כלפי עולם הערכים של השחקנים ההיסטוריים, מתווספת בדרך כלל גם התעלמות מהחוויה הישירה שלהם. היסטוריונים גרמנים בני זמננו, למשל, מאשימים את הקושרים שלא שאפו להחליף את המשטר הנאצי בדמוקרטיה של ממש. אולם האם לא ניתן להבין זאת כאשר הניסיון ההיסטורי המיידי של אותם הקושרים היה רפובליקת ויימאר, דמוקרטיה כושלת שקרסה תחת חוסר האונים שלה עצמה ופינתה את מקומה למשטר הנאצי?   

שאלתי את עצמי שאלה דומה גם בנוגע לנורמן, אותו היסטוריון קנדי של יפן המודרנית. אם, לשיטתו, שורה של משטרים יפניים מודרניים שונים מאד זה מזה (משטר טוקוגאווה, משטר מייג'י, הכיבוש האמריקאי והדמוקרטיה הפוסט-מלחמתית) היו כולם רעים ורמסו עד אחד את האדם הפשוט, מאין נובעת העובדה הזאת? האם כל האנשים שנכנסו לשירות ציבורי ביפן, מעל דרגה מסויימת, היו מנוולים עם לב שחור משחור, שמצצו את הפרוטות האחרונות מהעניים למען האינטרסים האישיים והכלכליים של עצמם? או שהנסיבות ההיסטוריות בכל תקופה ותקופה אילצו את קובעי המדיניות לקבל החלטות קשות, לבחור בין רע לרע פחות, ולפעמים להשלים גם עם נזק בלתי נמנע לחייהם של מיליונים? החלטותיו של וינסטון צ'רצ'יל הובילו לרעב המוני בבנגאל שבמזרח הודו. מדיניות ההתנגדות של צ'יאנג קאי-שק ליפנים הובילה למותם של מאות אלפי סינים באגן הנהר הצהוב. האם מדיניות חלופית, למשל השלמה עם הכיבוש היפני, לא היתה גורמת לנזק דומה בנפש במקומות אחרים? אולי כן ואולי לא, אבל המדינאי לא יכול לדעת את זה בזמן אמת.

ההתבוננות שלי במדינאים, פוליטיקאים ואנשי אליטות רבים, במקומות שונים ובזמנים שונים, הרחיקה אותי בהדרגה מהביקורתיות האוטומטית במובן של יחס שלילי. כמובן, לפעמים גיליתי שיחס כזה מוצדק. מבין אלו שחקרתי היו מספיק מושחתים חסרי לב, נהנתנים אטומים, אנשי מקצוע כושלים ואפילו רוצחים סדיסטים. אולם חלק גדול מאותם המדינאים היו, בסופו של דבר, אנשים הגונים באופן סביר, או לפחות לא מושחתים יותר מכל אדם שתראו ברחוב, שניסו למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר, וכן – אפילו לסייע לנשלטים בדרכם ובשיטתם. חלקם הקריבו חלקים משמעותיים מחייהם ובריאותם למען מה שראו כטובת הכלל. אחד מיועציו של הנשיא רוזוולט במלחמת העולם השנייה, למשל, סיים את המערכה כשבר כלי בריאותי בגלל שעות עבודה מטורפות. פרנק ויזנר, אחד ממייסדי ה-CIA שאחראי ללא ספק לשגיאות קטלניות שעלו בחייהם של אלפים, ירה בעצמו כאשר הבין שטעה והטעה. ג'ורג' קנאן, מבכירי האסטרטגים האמריקאים בתחילת המלחמה הקרה, תיאר את המדינאות כעבודה בחווה מטורפת שבה הבעיות תוקפות אותך מכל עבר. רק הלכת לנכש עשבים, והבת שלך צועקת שהמים במקלחת נגמרו. הלכת לתקן את הצינורות, והגנרטור התפוצץ בצד השני של החווה. רצת לכיוון הגנרטור – והשכן עצר אותך בצווחות, מקונן שהפרות שלך רומסות לו את הפרחים. אלו שעוסקים במלאכה הקשה הזאת אינם פטורים, כמובן, מביקורת. על ההיסטוריון לחשוף את טעויותיהם, את כשליהם, ואם צריך – גם את שקריהם. אבל מגיעה לרובם, לפחות, אמפתיה בסיסית ומסויימת. לכל הפחות, היסטוריונים שכותבים עליהם אינם צריכים להתחיל מנקודת מוצא שלילית, ולהניח שמנהיגי העם הם בהכרח אויביו ומנצליו.

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. במאמר חדש, צולל החוקר יעקב פלקוב לכתביהם של אבות המודיעין הסובייטי, ומפענח את הדוקטרינה של "מאבק חשאי מתמיד" שעמדה ועדיין עומדת ביסוד ממלכת המודיעין של מוסקבה. ינשוף היסטורי מסביר.

אלו מאיתנו שמביטים מעבר לכותרות, ומנסים להבין את הדינמיקה של ההתפתחויות בזירה הבינלאומית, לא יכולים לפספס את אצבעותיה המרובות של רוסיה הפוטיניסטית, שנמצאות כביכול בכל פשטידה ברחבי הגלובוס. קל להתמקד כמובן בהתנקשויות דרמטיות בעריקים ומתנגדי משטר, כמו אלכסנדר ליטביננקו וסרגיי סקריפאל, שהתבצעו בלונדון ובמקומות אחרים באמצעות חומרים רדיואקטיביים ויתר כלים רצחניים, אולם מדובר בקצה הקרחון. דוחות של הבולשת האמריקאית, למשל, הראו כי הרוסים ניסו להשפיע על תוצאות הבחירות בארצות הברית באמצעות הפצת פייק ניוז מתוחכם ברשתות החברתיות, וחשדות עלו כי הם עומדים בקשרים (ואף מממנים) תנועות קיצוניות בעולם המערבי. מהנתונים עולה כי המדיניות החשאית הרוסית, שאחד החוקרים כינה פעם "הטרלה בסדר גודל עולמי", לא נועדה דווקא לקדם אידיאולוגיה ספציפית הנוחה לרוסיה, כמו בתקופת ברית המועצות, אלא לחזק כוחות קיצוניים מימין ומשמאל שמערערים על הסדר הקיים. כל דבר שיוצר פילוג, תסיסה, אי אמון במערכת, ספקנות ותיאוריות קונספירציה, עשוי להחליש את יריבותיה של רוסיה, ומכאן האינטרס לחזק כוחות אנטי-ממסדיים מנוגדים במדינות השונות.

לתופעה הזאת יש שורשים היסטוריים עמוקים, שחלקם עדיין אפופי מיסתורין. רמזים חשובים נוכל למצוא במאמר חדש של יעקב פלקוב, מבכירי חוקרי מזרח אירופה בישראל, בכתב העת היוקרתי Intelligence and National Security. פלקוב, שבאמתחתו כבר אינספור מאמרים וספרים מעניינים על המלחמה החשאית של הפרטיזנים ועל הביון הפולני במלחמת העולם השנייה, ניסה להתחקות אחרי שורשי התרבות האסטרטגית של ברית המועצות. מסקנתו היא שעוד מהתקופה הצארית, רוסיה היתה מדינה ששמה את שירותי המודיעין במרכז הקהילה הבטחונית שלה, וראתה בריגול, חתרנות ועבודה חשאית את אחד הכלים העוצמתיים ביותר בעולם היחסים הבינלאומיים. האליטה הבטחונית והאינטלקטואלית שמסביב לצאר תפסה את העולם כביצה אפלה, רוחשת כוחות זדוניים, שסוגרים על רוסיה ומנסים לערער את היציבות בה באמצעות ריגול, לוחמת צללים וחתרנות. שירותי המודיעין הסובייטיים, שקמו אחרי מהפכת אוקטובר 1917, ירשו את התפיסה של אויביהם המלוכנים, שאותם הכירו מקרוב בשנים רבות של מאבק חשאי. כמו אנשי המודיעין המלוכנים, האמינו רבי המרגלים הסובייטיים כי אויבותיה של ברית המועצות, המדינות הקפיטליסטיות העוינות שמקיפות אותה, מעוניינות לחתור תחת "מדינת הפועלים" החדשה ולהשמיד אותה מבפנים. על ברית המועצות למגר את אויביה, או שתמוגר על ידם, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא מאבק חשאי מתמיד, מלחמה נצחית בצללים ששירותי המודיעין, הן המודיעין המסכל והן ריגול החוץ, ימלאו בה תפקיד מרכזי.

מכאן, פלקוב צולל לתוך הכתבים של מייסדי המודיעין הסובייטים והתיאורטיקנים שלו, במטרה לפענח את עקרונות "המלחמה החשאית הנצחית" ולגזור ממנה את הדוקטרינה המודיעינית של ברית המועצות. ריגול החוץ הסובייטי התבסס על גישה תיאורטית (אף היא שאובה הן מהמחשבה הרוסית בתקופה המלוכנית והן מהמרקסיזם) שנטתה לחשיבה מבנית, סטרוקטורליסטית. האויב שסוגר על המדינה הסובייטית דומה למערכת ענקית של גלגלי שיניים, ברגים, צירים ושסתומים, המתנהלת בשיתוף פעולה ובאופן מתואם, אם לא הרמוני ממש. בראשה עומדים ראשי שירותי המודיעין הקפיטליסטיים, שמשתפים פעולה ברוב מהלכיהם. מתחתיהם יש את סוכנויות הריגול של המדינות השונות, ובתחתית שרשרת המזון, מגוון ארגונים חתרניים שפועלים בברית המועצות עצמה בכדי למגרה מבפנים. על מנת לשבש את המערכת הזאת, המודיעין הסובייטי צריך לנתח את המבנה שלה לעומק, להבין כיצד היא פועלת, והיכן נמצאים הצירים הרופפים שאפשר לתקוף ולפרק. אבות הריגול הסובייטי קראו להנהגת המפלגה לשלוח למדינות העוינות מאות רבות של סוכנים ומרגלים שיטמעו באויב, ילמדו אותו מבפנים, ויכו בחוליות החלשות שלו באמצעות חתרנות, תעמולה, עידוד התקוממויות, איסוף מידע ופעולות חשאיות מסוגים שונים. המערכת נשלטת אמנם על ידי ההנהגה במוסקבה, שמצפה ממרגליה למשמעת מוחלטת, אולם במקביל עליה לאפשר גם "פיקוד מכוון משימה", כלומר לתת לסוכנים בשטח אוטונומיה רבה בקביעת מהלכיהם. אולם, כשיגיע הזמן לצאת למתקפה, המרגלים הסובייטים יפעלו בהתאם לעיקרון ריכוז הכוח ויכוונו את כל מאמציהם לחוליות החלשות במערכת הנגדית.

אלמנט נוסף בדוקטרינה הסובייטית הוא דגש על יומינט, "מודיעין אנושי", והעדפתו על פני טכנולוגיה. באופן מסורתי, נטתה המחשבה הצבאית הרוסית להדגיש את המסה של החיילים, את המורל ורוח הלחימה שלהם, על פני גורמים חומריים וטכנולוגיים, מפני שרוסיה התברכה באוכלוסיה גדולה אולם סבלה באופן מסורתי מנחיתות חומרית וטכנולוגית. לכך הצטרף הדגש שהעניק הקומוניזם, לפחות בחלק מזרמיו, לכוח הוולונטריסטי של רוח האדם המחוייב למטרה אידיאולוגית. בעולם המודיעיני, לפיכך, הדוקטרינה שמה דגש על המרגלים עצמם, ופחות על טכנולוגיה מתקדמת של מודיעין אותות.  היתה בכך ברכה וקללה גם יחד. מצד אחד, שירותי המודיעין הסובייטיים הגיעו להישגים מדהימים בראשית המלחמה הקרה. הם הצליחו להשתיל חפרפרות במודיעין הבריטי, האמריקאי והמערב גרמני שהכשילו מאות מבצעים מאחורי מסך הברזל ונתנו לברית המועצות מידע מדעי רב ערך על תוכנית הגרעין האמריקאית ומערכים טכנולוגיים סודיים נוספים. מצד שני, הטיהורים של סטלין פגעו באופן אנוש בדיוק באותו מערך אנושי מצויין. פלקוב טוען כי חיסולם של "הבלתי-חוקיים הגדולים" (The great illegals), אותם מרגלים קומוניסטים קוסמפוליטיים ודוברי שפות שהפליאו לנהל את מערך האיסוף הסובייטי בשנות השלושים, יצר מחסור אנוש בכוח אדם שיוכל להיטמע בארצות קפיטליסטיות. ככל שחלפו הדורות, ובעיקר בשנות השבעים והשמונים, המודיעין הסובייטי גילה שאזרחיו, שגדלו במדינה טוטליטרית, מתקשים להיטמע ולתפקד כיאות בחברות הפתוחות והחופשיות של המערב. זה לא מקרה, הוא סבור, שהסוכנים הסובייטים החשובים ביותר בסוף המלחמה הקרה (רוברט האנסן ואלדריץ' איימס, למשל) התנדבו לרגל עבור הסובייטים בעצמם עבור בצע כסף, ולא גויסו באותן תוכניות מתוחכמות שחזתה הדוקטרינה.

המאמר מסתיים באופן פסימי. פלקוב חושב שלאחר עשורים של שקיעה, הדוקטרינה הישנה חזרה לשלהב את המערך המודיעיני תחת הנשיא פוטין. תהליכי העומק הפנים-רוסיים והבין לאומיים עשו חסד עם קהילת המודיעין של מוסקבה. ראשית, בפעם הראשונה מזה שנים, היא נהנית מקרבה לנשיא עם עבר עשיר בקג"ב, מאמין מובהק בדוקטרינה של המלחמה החשאית הנצחית, וזוכה בשפע של משאבים וגיבוי פוליטי בלתי נדלה. שנית, הדור הרוסי שגדל לאחר נפילת הקומוניזם התחנך בחברה פתוחה יותר, ולפיכך סוכנים יכולים להיטמע במערב ולפעול בו ביתר קלות. ושלישית, מדינות המערב איבדו את האמונה בצדקת דרכן, את הביטחון (החלקי והמהוסס, לכל הפחות) שהיה להן במלחמה הקרה. שקועות במאבקים פנימיים, בפילוג פוליטי קשה וגם (זו תוספת שלי), בהלקאה עצמית על חטאי עבר אמיתיים ומדומיינים, הן עלולות ליפול כטרף קל לסוכני החדירה וההשפעה הרוסיים, שמטרתם ממילא להרחיב את הסדקים הללו, ולהרבות פילוג, חשדנות וחוסר אמון.

אולם בכל זאת, אפשר להוסיף לדבריו של פלקוב הסתייגות ברוח ההיסטוריון הבריטי הגדול ג'ון קיגן: מודיעין כמעט אף פעם לא מכריע מלחמות. עם כל הכבוד לפעולה חשאית, ולדוקטרינה הסובייטית שמעלה אותה על נס, כמעט אף מדינה לא נפלה או התמוטטה מחתרנות של כוחות אויב. מה החשיבות האמיתית של הפעולות הרוסיות במערב, מוצלחות ככל שיהיו, מעבר להטרלה מתמידה ומטרד חמור ומציק? השאלה נותרת פתוחה.

בציוץ שהפך לשערורייה רבתי, טענה העיתונאית נווה דרומי שקל לאנשים לעכל את חווית השואה של אנה פרנק יותר מאשר את תאי הגזים ובורות ההריגה. היא צדקה – ואם נחשוב רגע, נראה שההתבטאות שלה מציבה בפנינו מראה לא פשוטה על מגבלות הזיכרון האנושי.

בסרט הלבנוני הקלאסי "מערב ביירות", שמספר על מלחמת האזרחים בארץ הארזים, יש סצינה ידועה שבה גיבורי הסרט, שניהם ילדים, משתתפים בהפגנת זעם לזכר המנהיג הדרוזי כמאל ג'ונבלאט לאחר הרצחו. המפגינים צועקים "ברוח ובדם נפדה אותך, כמאל", והילדים כמובן מצטרפים אליהם בהתלהבות. לאחר זמן, שואל אחד הילדים את השני: "תגיד, מי זה כמאל?" וחברו עונה לו: "לא יודע". למרבה הצער, זו גם הדינמיקה בלינצ'טרנטים לא מעטים שמתרחשים בשיח הישראלי. משפיעי טוויטר כאלה ואחרים זועמים על התבטאות שערורייתית כזו או אחרת של פוליטיקאי, פובליציסט או סלב אחר, מישהו חזק יותר (לרוב עיתונאי) משתף, והפרשה הופכת להתנפלות רבתי, כאשר רוב המתנפלים כלל לא טרחו לקרוא, ובוודאי שלא לנסות להבין, את ההתבטאות המקורית בהקשרה הנכון.

בפוסט האחרון שלי, תיארתי את דינמיקת הלינצ'טרנט הזאת, והקשר שלה לתרבות הביטול של הימין בישראל, במיוחד בכל הנוגע לציד ערבים בתפקידים בכירים והניפוח המפחיד של המושג "תומך טרור". הדברים נכונים על אחת כמה וכמה כשמדובר בהתבטאויות שקשורות לשואה, העצב הרגיש של החברה הישראלית. נוכחנו בכך, שוב, עם סערת כוס התה שהתעוררה עקב דבריה של הפובליציסטית נווה דרומי. זו, עיתונאית ביביסטית שאף פעם לא הערכתי יותר מדי את תובנותיה, דווקא אמרה לשם שינוי משהו נכון: שקל לאנשים שחיים היום לעכל יותר את סיפור השואה של אנה פרנק, מאשר את המציאות הנפוצה יותר של תאי גזים ובורות ירי. היו שהבינו את ההתבטאות הזאת, בטעות, ככזו שהמעיטה בסבלה של אנה פרנק, כאילו החוויה שלה היתה "קלה יותר". אלו שטויות. דרומי לא דיברה על קורבנות השואה, בין אם מדובר באנה פרנק או באלו שנספו בתאי הגזים, אלא על הקבלה של השואה (בלעז, רצספציה) בקרב אלו שזוכרים אותה כיום. וכך היא עלתה על תובנה חשובה: סיפורי השואה שכולנו מכירים וזוכרים נוטים להיות מקרים חריגים וקיצוניים במיוחד, לפעמים נדירי המציאות, ומכל מקום רחוקים מאד מחוויותיו של קורבן השואה הטיפוסי.

שימו לב לסיפורי השואה שנחרטו בזיכרון הישראלי, ועוד יותר מכך העולמי. ז'אנר מקובל אחד של שוברי קופות ורבי מכר שואתיים עוסק בחסידי אומות העולם, אותם בודדים שהצילו יהודים תוך כדי חירוף נפשם. בסוגה הזאת ניתן למנות את רשימת שינדלר ואת הסרט החדש (והמוצלח מאד), "אשתו של שומר גן החיות", שניהם מבוססים על סיפורים אמיתיים. ז'אנר נפוץ נוסף הוא על יהודי שהסתתר בין הגויים. כאן, הדוגמא המפורסמת ביותר היא היומן של אנה פרנק, שלא לחינם פרץ דרך בתודעת זכרון השואה העולמית, אך אפשר להוסיף לו יצירות ידועות אחרות כמו "הפסנתרן". ישנם גם סיפורים על לוחמי התנגדות יהודים כגון מורדי גטו וורשה, או על פרטיזנים יהודים ביערות, אופציה שהיתה כמובן פתוחה רק לצעירים מעטים שהיו להם גם מזל, גם תושיה וגם יכולת להשיג נשק. אפילו סרט כמו "החיים יפים", שכביכול תיאר את גורלה של משפחה יהודית-איטלקית במסלול "שגרתי" יותר של מחנה השמדה, הדגיש את הייחודיות של הגיבור הראשי ובנו באופן שלעיתים גבל בסיפור פנטזיה.

כמובן, המציאות השגרתית של השואה (איינצגרופן, תאי גזים, מוות המוני ברעב ובהתעללות) נוכחת ברוב הסיפורים הללו, אולם כמעט תמיד היא נמצאת ברקע. ביומנה של אנה פרנק, עדות היסטורית אמיתית שנבחרה כאקזמפלר שואה מבין אלפי עדויות אחרות, ההשמדה היא אפילוג עצוב לסיפור המסתור; ב"חיים יפים", היא בעיקר רקע לסיפור הישועה של גווידו ובנו, והבמאים של רשימת שינדלר הגדילו לעשות, ויצרו סצינה פנטסטית של נס לא סביר בעליל בתאי הגזים עצמם. רשעותו של אמון גת, המפקד הסדיסט של מחנה פלאשוב, נועדה בעיקר ליצור ניגוד לאצילות נפשו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר. מדובר בבעיה מבנית, שמונעת מהסיפור העיקרי של השואה להיקלט כראוי בתודעה האנושית. באחד מספריו, חילק פרימו לוי את אסירי מחנה הריכוז לשתי קטגוריות עיקריות. יש את ה"מיוחדים" שמצליחים לשרוד מסיבות שונות (האופורטוניסטים הערמומיים שדואגים לעצמם על חשבון אחרים, אלו עם כוח נפשי עצום שמצליחים לחשוב על העתיד, ואנשים שיודעים לשתף פעולה עם אחרים ולאגם משאבים בכדי להגדיל את סיכוי ההישרדות), ולעומתם – את המוני המוזלמנים האלמוניים, כבויי העיניים, מזי הרעב ומושפלי המבט, שמתים במהירות ומתחלפים באחרים, דומים להם. שימו לב שמבחינה אובייקטיבית, אין שום הבדל אמיתי בין המוזלמן לבין אחד מהאסירים שהצליחו לשרוד. לאלו גם אלו יש שם, משפחה, זכרונות, עבר, נסיבות חיים מגוונות. אולם מי שלא הצליח לשרוד בדרכים מיוחדות, קרי הרוב הגדול, אינו מצליח להתבלט גם בזיכרון והופך, בסופו של דבר, לקורבן אלמוני.

יש להדגיש זאת שוב: רוב מוחלט של היהודים באימפריה הנאצית לא זכו לפגוש חסיד אומות עולם (קל וחומר להיעזר בו), להצטרף לתנועת התנגדות, להסתתר בעליית גג מחוץ לגטו, או אפילו להקים רשת עזרה הדדית במחנה ריכוז. למעשה, גם רוב אלו שניצלו – ניצלו בגלל הגורל העיוור. בכך, ישנו ניגוד מבני ובלתי ניתן לגישור בין השואה עצמה לבין ייצוגיה בספרות, בקולנוע ואפילו בהנצחה.

לטוב ולרע, לאנשים קל יותר לזכור נראטיבים מרגשים עם ייחודיות, התחלה, אמצע וסוף. בספרו הקלאסי ברבור שחור מספר נסים ניקולס טאלב שבזמן מלחמת האזרחים בלבנון, עסקה העיתונות הלבנונית באופן אובססיבי בסיפורו של ילד איטלקי שנפל לבור, בשעה שמאות ואלפי ילדים נרצחו ליד מערכות העיתונים ממש. אדם אחד שמת – טרגדיה, אבל מיליון איש – סטטיסטיקה. פרשת ה"פיתרון הסופי" הסתיימה רע עבור העם היהודי, רע מאד, אפילו אם לא בתוצאה הרעה האולטימטיבית. אנשים מעדיפים להתמקד בתתי סיפורים עם סוף טוב, כמו סיפורם של ניצולי שינדלר. אפילו סיפורה של אנה פרנק, שמסתיים בסוף עצוב, מרומם את הרוח במידה מסויימת כי הוא מזכיר לנו גם את האצילות של אלו שהסתירו את אנה ומשפחתה. בסיפורו של היהודי הטיפוסי בשואה לא היתה שום אצילות, שום דבר שירומם את הרוח או יותיר לנו קתרזיס, ולכן אנחנו נוטים ללמוד על הסיפורים הטיפוסיים הללו כסוג של סיכום יבש בסיפורי היסטוריה. הספרים, הסרטים ויתר תוצרי התרבות, מעצם טבעם כנראטיבים סגורים שיש בהם היבט מרגש, לעולם ימשכו אותנו לשוליים. קשה לנו כל כך לתפוס את השואה, האירוע הזוועתי ביותר בהיסטוריה האנושית, דווקא בגלל היומיומיות הבנאלית שלה.   

בספר קצר ומרתק, מנסה ההיסטוריון מייקל גורדין לטעון ששתי פצצות האטום שהוטלו על הירושימה ועל נגסקי כלל לא היו מיוחדות ודרמטיות כפי שאנחנו חושבים. האם הוא מצליח לשכנע? לא כל כך, אבל בדרך הוא חושף כמה וכמה תובנות חשובות ומעניינות הן על מלחמת העולם השנייה והן על העידן הגרעיני. ינשוף היסטורי טוען שלא תמיד קל לפצח גרעינים, ומי שמתיימר להיות מקורי, לא תמיד מצליח להיות כזה בפועל.

כל אחד שאי פעם שלח את ידו בכתיבת היסטוריה מכיר את התסכול הזה. אתה בוחר נושא שמעניין אותך, מרתק אותך ואפילו מלהיט לך את הדם; סיפור, בעיה או תסבוכת מהעבר שאתה קורא כל מה שנכתב עליהם ומשתוקק לתרום משהו חדש לדיון. דא עקא, שהנושא נחרש מכל צדדיו, ויש מעט מאד דברים חדשים לומר עליו. לפעמים, ברי המזל שבינינו מצליחים לגלות ראיות חדשות שצובעות את העבר באור שונה לחלוטין, בהנחה, כמובן שיש ראיות כאלו ושהם מצליחים לאתר אותן. אלו, בדרך כלל, הספרים הטובים והמעניינים ביותר. אחרים, שמזלם לא שיחק להם עד כדי כך, לשים אמנם בצק ישן, אבל מפצים על כך בהברקה קונספטואלית. באמצעות זוית חדשה ומקורית, הם מצליחים לקחת את העובדות הישנות ולהציג אותן בעטיפה חדשה שגורמת לנו לחשוב על העבר אחרת, להבין אותו מכיוון שטרם חשבנו עליו, ואולי גם להסיק ממנו תובנות חדשות. לעיתים נדירות, המשימה הזאת מצליחה, לעיתים קרובות מדי, היא נכשלת, ולפעמים התוצאה מעורבת. זה האחרון הוא המקרה של חמישה ימים באוגוסט, ספרו של היסטוריון המדע מייקל גורדין, שעוסק בשתי פצצות האטום שהוטלו על יפן בסוף מלחמת העולם השנייה.

לכאורה, גורדין עוסק בנושא לעוס לעייפה. הררים של ספרים, מאמרים ודיוני פולמוס סוערים יצאו על החלטתה הגורלית של ארצות הברית להטיל שתי פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסקי באוגוסט 1945, החלטה שחתמה במידה רבה את מלחמת העולם השנייה ופתחה את העידן הגרעיני. ההיסטוריונים והעיתונאים שכתבו על הנושא נחלקים בעמדותיהם, לפעמים בחריפות, אבל עוסקים לרוב באותן השאלות. האם הטלת פצצות האטום היתה מוצדקת, למרות שפגעה באזרחים רבים? האם יפן היתה נכנעת גם ללא פצצת האטום? ולצד זאת, מדוע החליטה ארצות הברית להטיל את הפצצה? הנראטיב הטיפוסי, כפי שמבהיר גורדין בהקדמה לספרו, תמיד נע בין מספר מוגבל של זירות, ובסדר קבוע. בהתחלה, משגרים אותנו ההיסטוריונים ללוס אלמוס, אזור מדברי ונידח של ניו מקסיקו, שם אנחנו בדרך כלל שומעים על הקווסט המדעי לייצר את פצצת האטום. מכאן, אנחנו עוברים למקבלי ההחלטות בוושינגטון הסוערת של ימי המלחמה, לדיונים אצל הנשיא טרומן, מזכיר המלחמה סטימסון ועמיתיהם במחנה בעלות הברית, לועדה שקבעה את המטרות ותעדפה אותן, לויכוחים השונים ולהחלטה הסופית להטיל את הפצצה. לרוב, הפרק הזה מסתיים בדיוני ועידת פוטסדאם. משם, אנחנו עוברים להירושימה ונגסקי, כדי לחזות בפטריית העשן. אלו שמתעניינים בקורבנות עוסקים בהרחבה בנזקי הפצצה, אבל כולם תמיד עוברים משתי הערים החרבות לתחנה האחרונה של המסע: הבונקר מתחת לארמון הקיסר בטוקיו, שם דנו המנהיגים הצבאיים והאזרחיים של יפן בשאלת הכניעה.

ההיסטוריונים השונים שהשתתפו בפולמוס הזה, מדגיש גורדין, נחלקו אמנם בעמדותיהם בשאלה האם היה מוצדק להטיל את הפצצה, אבל נטו להסכים לפחות בסוגיה אחת. אליבא דכולי עלמא, פצצת האטום היתה נשק גורלי, מכריע, ששינה את העולם. כפי שכתב אייל נווה, היסטוריון ישראלי של ארצות הברית, בספר לימוד ידוע פרי עטו, השעונים שנעצרו בהירושימה הצביעו על רגע פתיחתו של העידן הגרעיני. העולם לפני ה-6 באוגוסט, 1945, היה שונה באופן רדיקלי מהעולם שלאחריו. הנחת היסוד מאחורי הנראטיב הזה היא שפצצת האטום היתה ונותרה "נשק מיוחד" בעל אופי אפוקליפטי, שנבדל באופן מהותי מכל נשק אחר. באופן ספיציפי, הנחת היסוד הזאת עמדה גם ביסודה של התנועה האנטי-גרעינית לאחר המלחמה. בעוד פצצות תבערה קונבנציונליות, למשל, נתפסו כעובדת חיים מצערת, הנשק הגרעיני הוקע ככלי שאסור להשתמש בו פן יושמד העולם.

בספר חמישה ימים באוגוסט, מנסה גורדין להתבונן מחדש על הסיפור בפרשנות רדיקלית, שמסתכלת עליו כפי שהדברים נראו באותה התקופה, קיץ 1945, ולא בדיעבד, מתוך המלחמה הקרה והעידן הגרעיני. הוא טוען שבזמן אמת, למקבלי ההחלטות בכלל לא היה ברור שפצצת האטום היא נשק מיוחד, או שונה באופן מהותי מפצצות התבערה שטחנו לאבק את ערי יפן (וגרמניה) במשך חודשים ארוכים. הויכוחים האינסופיים על השאלה האם פצצת האטום מוצדקת, או האם היא גרמה לכניעתה של יפן והצילה את כל הצדדים ממלחמה קונבנציונאלית ארוכה ואכזרית מבית לבית, מייצגים חכמה שבדיעבד. באותם ימי קיץ לוהטים של אוגוסט, מנהיגיה של ארצות הברית, הצבאיים והאזרחיים, ראו בפצצת האטום נשק עוצמתי אמנם, אבל המשך ישיר לכלי משחית קונבנציונאליים רגילים, וכלל לא היו בטוחים שהיא תוביל לכניעתה של יפן. כעבור שנים, נשפכו נהרות של דיו על השאלה האם היה די בפצצת אטום אחת, על הירושימה, בכדי להכניע את יפן, או שלא היה מנוס מלהחריב גם את נגסקי. באותו הזמן, מקבלי ההחלטות והדרגים הצבאיים שיערו שלא יהיה די בשתי פצצות, ולמעשה התכוננו להשליך על יפן "מתנות" גרעיניות נוספות, כולל כאלו שילוו את הכוחות האמריקאיים המתקדמים לאחר הפלישה ליפן. למעשה, הם הופתעו (לטובה, יש להודות) כשהקיסר נכנע, והחורבן הזה נחסך מהם ומאויביהם. הצוותים שהיו אמונים על תפעול הפצצה באי טיניאן התכוננו להשלכת פצצות אפילו אחרי כניעתה של יפן, במקרה שקצינים יפנים חמומי מוח יפילו את הממשלה הקיסרית ויחליטו לחדש את פעולות האיבה.

לדעתי, התובנה החשובה ביותר מספרו של גורדין קשורה לשאלת הקרינה. השיח על פצצת האטום כנשק "מיוחד" מתבסס לא רק על כוח ההרס האדיר שלה (למעשה, בהפצצות התבערה הקונבנציונאליות על טוקיו נהרגו יותר יפנים מאשר בהירושימה או נגסקי), אלא גם על העובדה שבניגוד לכלי נשק אחרים, פגיעתה הרעה, בדמות קרינה רדיואקטיבית, גורמת למוות ולמחלה שנים ארוכות לאחר תום הקרבות. גורדין מראה באופן משכנע שלמרות שהמדענים ידעו שתהיה קרינה, ההבנה הזאת לא חלחלה לדרגים הצבאיים והפוליטיים. אף אחד לא ניחש, בזמן אמת, שגם כעבור עשור אנשים יחלו בסרטן באופן מוגבר באזור ההפצצה, ולראייה – מקבלי ההחלטות תכננו להפציץ בגרעין שטחים שחיילים אמריקאיים יגיעו אליהם כעבור שעות וימים. ידע מדעי, למרבה הצער, לא בהכרח מחלחל לאנשי המעשה שמשתמשים באותו המדע לצרכים צבאיים. יותר מזה, גורדין מראה שאפילו לאחר המלחמה, לא כולם השתכנעו שפצצת האטום היא נשק מיוחד. היו מספיק אמריקאים בכירים שחשבו להשתמש בפצצות אטום בסיטונות גם נגד ברית המועצות וטענו שאין הבדל בין פצצת אטום לכדור רובה, דעה שנדחקה לשוליים רק בעקבות פיתוח פצצת המימן, על כוח ההרס העצום שלה. קטע מרתק נוסף בספר, אחד החשובים בו, מראה שהאמונה האמריקאית בפצצות האטום בשנים הראשונות אחרי המלחמה היתה מוגזמת באופן פראי. בפועל, לאמריקאים היו מעט מאד פצצות אטום בשנים הראשונות שלאחר 1945, ולפני פיתוח הטילים הבליסטיים המתאימים, גם מעט מאד אמצעים להביא אותן למטרה. לסובייטים, לעומת זאת, היה יתרון צבאי מכריע על האמריקאים באירופה, וקשה להאמין ששימוש טקטי בכמות קטנה של פצצות אטום היה עוצר אותם. בראשית המלחמה הקרה, לפחות, המטריה הגרעינית האמריקאית היתה מחוררת באופן מפחיד.

אולם בכל זאת, חרף כתיבתו היפה והתובנות החשובות שהוא מעלה, נראה שנסיונו של גורדין לפרש מחדש את סיפור פצצת האטום אינו מוצלח לחלוטין. ומכיוון שהוא היסטוריון הגון, שמביא גם עובדות לא נוחות, ניתן להיווכח בכך בנקל גם כאשר קוראים את ספרו שלו. בכל מערכת צבאית ומדינית יש ויכוחים ותפיסות שונות של טכנולוגיות צבאיות, בין אם מדובר בטנק ובין אם מדובר בפצצת האטום. אולם גורדין עצמו מדגים, כאילו בניגוד לרצונו, שההנחה הרווחת יותר בין מקבלי ההחלטות היתה שפצצת האטום היא נשק מיוחד, חריג וחסר תקדים. כיצד ולמה? הם הרי תכננו להכניע את יפן באמצעות מה שקראו לו "אסטרטגיית הלם", כלומר, נשק שיחולל אפקט פסיכולוגי חזק יותר מבעבר. מנהיגים אמריקאים כמו מזכיר ההגנה הנרי סטימסון חשבו שפצצת האטום תוכל למלא את התפקיד הזה ביעילות, בדיוק מפני שהיפנים לא נתקלו בה עדיין. עוד הפצצות תבערה לא ישנו כלום. אם הצבא ייכנע בעקבות "עוד מאותו דבר", כיצד יסביר לקיסר ולעם מדוע לא נכנע בעבר, והמיט על יפן סבל בל יתואר? הקיסר אישר זאת למעשה בנאום הכניעה שלו, ואחד מיועציו הקרובים, ראש הממשלה לשעבר קונואה פומימארו, אמר את הדברים כמעט במפורש כאשר הגדיר את הפצצה כ"מתנה מהשמיים" למחנה הכניעה ביפן.

נכון, היו קברניטים אמריקאים, כמו למשל הרמטכ"ל ג'ורג' מרשל, שהטילו ספק בכך שהיפנים ייכנעו לאחר פצצת אטום אחת או שתיים, אבל הם פשוט הניחו שצריך עוד מאותו נשק מיוחד. אין גם שום פליאה בכך שהצבא התכונן להטיל עוד פצצות גרעיניות, אפילו לאחר הכניעה. תפקידו של הצבא הוא תמיד להתכונן לגרוע מכל. גם אם חושבים שפצצת האטום היא נשק דרמטי שיגרום לכניעתה של יפן, צריך להיות מוכן לאפשרות שההנחה הזאת תתבדה. הפספוס הגדול ביותר של גורדין, מבחינה זו, היא ההתמקדות הארכנית והמיותרת בצוותים הטכניים שהרכיבו את הפצצה באי טיניאן. האנשים הללו עשו את המוטל עליהם, בלי להיות מודעים למצב הפוליטי בכללותו או להבין את התמונה המלאה. השאלה מה אותם דרגים זוטרים חשבו על הפצצה לא באמת אומרת לנו הרבה מעבר לסקרנות אנתרופולוגית. גם העובדה שמדינאים וקצינים אמריקאים דיברו שוב ושוב על שימוש בפצצות גרעיניות במלחמה הקרה, אינה חשובה כפי שגורדין טוען. Talk is cheap. העובדה היא שארצות הברית מעולם לא העזה להשתמש בפצצה כזאת, לא במשבר ברלין, לא בהתקפת מנע על ברית המועצות לפני שזו פיתחה פצצת אטום, לא בקוריאה ולא בוייטנאם. ברגע שגנרל מקארתור התחיל לדבר בפומבי על שימוש בנשק כזה במלחמת קוריאה, הנשיא טרומן פיטר אותו בלא הנד עפעף.

כך, בסופו של דבר, הנראטיב המקורי שגורדין מנסה להציג לנו מעניין אמנם, אבל אינו חדש לחלוטין. מתוך האריזה הנוצצת מבצבץ לו, בסופו של דבר, הסיפור ההיסטורי המוכר והידוע.  

מה קורה כשמנהל בית ספר מחיפה נפגש עם גנרל פרוסי ששירת את היטלר, ואז הפך לרב המרגלים של מערב גרמניה במלחמה הקרה? ההתכתבות בין דוד אבן פינה לגנרל ריינהרד גהלן, שנחשפת כאן לראשונה בשפה העברית, מסתתרת לה באחד מהתיקים בארכיון העירוני של חיפה. כשפולנים ומזרחים קוראים ליהודים גרמנים, "ייקים", למה למעשה הם מתכוונים? מדוע ישראל היא פרוסיה של המזרח התיכון, וכיצד מגיב גנרל גרמני כשמספרים לו על משה רבנו והמכבים? ינשוף פוליטי מדיני על שני חברים ותיקים שניסו לגשר על התהום בין יהודים וגרמנים, אך בינם עמד עדיין צל שחור שמיאן להתפוגג.

בשנת 1970, מושך החוטים המסתורי המסתורי שחי בוילה, אי שם בכפר שליו על גדת האגם שטרנברג בבוואריה, הפך להיות הרבה פחות עוצמתי וקצת פחות מסתורי; והוא מאד לא אהב את זה.

רק שנתיים קודם לכן, היה ריינהארד גהלן, לפחות להלכה, אחד מהאנשים העוצמתיים ביותר במערב גרמניה: ראש שירות המודיעין הפדרלי, BND, הממונה על מדיניות החוץ והמבצעים החשאיים של ארצו במלחמה הקרה. אדם נמוך קומה, קירח וממושקף, עם עיניים אפורות קרות כפלדה, אחד מהטיפוסים שתמיד נוחתים על רגליהם לאחר כל נפילה. במלחמת העולם השנייה היה אחראי על חטיבת מחקר שעסקה בניתוח מודיעין בחזית המזרחית, ולאחריה מיהר לסגור דיל עם האמריקאים: הוא נתן להם את ארכיון הביון היקר שלו על הצבא האדום, תמורה להגנה ולהמשך הקריירה שלו תחת כנפיה של וושינגטון. בין היתר, האמריקאים אסירי התודה קנו לו במתנה את הוילה שליד אגם שטרנברג.

"ארגון גהלן" התחיל כחבורה של שכירי חרב גרמנים שעבדו עם ה-CIA, והפך את עצמו, בעקבות תככים פוליטיים נמרצים ונכלוליים של מייסדו, לשירות ביון החוץ היחיד של מערב גרמניה. לגהלן, שנודע בעולם הביון בשם המסתורי "ד"ר שניידר" (או פשוט "הדוקטור") היו הצלחות מודיעיניות משמעותיות, בעיקר בשנים הראשונות לפעולתו. אולם מאז 1961, סדרה של שערוריות ריגול, חפרפרות סובייטיות, שחיתויות ומהלכים פוליטיים פזיזים הפכו אותו, בהדרגה, לדמות שולית ומנודה בצמרת המערב גרמנית. בכל זאת, אף קנצלר לא הצליח להיפטר ממנו, והוא בסופו של דבר "הופרש" לפנסיה רק בשנת 1968. מאז אותה שנה, הסתגר בוילה שלו, וכשלא יצא לשחייה באגם, השקיע את רוב זמנו בכתיבת זכרונותיו, וכן מאמרים וספרים פוליטיים זועמים שהוקיעו את הממשלה ה"שמאלנית" של מערב גרמניה על התקרבותה הפושעת למזרח גרמניה הקומוניסטית ולברית המועצות.

בתוקף מעמדו החדש כפובליציסט, קיבל איש הצללים לשעבר לא מעט מכתבים ומבקרים, ביניהם אנשי ביון ופוליטיקאים אמריקאים, וכן מעצבי דעת קהל מרחבי אירופה, בעיקר מהימין השמרני. אולם מכתב אחד, שקיבל יום אחד בשנת 1970, הצליח בוודאי להפתיע אותו. "הכותב הוא בן שבעים, ולמד איתך בבית הספר בברסלאו", התחיל המכתב, שנחתם בידי אחד דוד אבן פינה, לשעבר תיאודור אקשטיין, מנהל בית ספר ישראלי מחיפה. המחנך הנ"ל, דמות ידועה בסצינה החיפאית של אותה התקופה, היה אכן חברו של גהלן מימי בית הספר הרחוקים. שדרן הטלוויזיה חיים יבין, שהשלים בגרויות בגימנסיה הפרטית של אבן פינה, תיאר אותו לימים כ"יקה רזה, גבוה, מזוקן, יהודי דתי לבוש שחורים." תלמידים אחרים זכרו אותו כמנהל מעורר יראה, שהקפיד על כל תו ותו בתלבושת האחידה של תלמידיו המיוזעים. ב-1970, פרש גם אבן-פינה כבר לפנסיה, וחיפש עיסוקים לעצמו. כאיש אצ"ל לשעבר ומאמין אדוק בארץ ישראל השלמה, הגביר את פעילותו בתנועת החירות של בגין, אך בהדרגה, נשא את עיניו לגרמניה – מולדתו השנייה, הרחוקה, אותה השאיר מאחור לפני שנים רבות כל כך. מכאן, נפתחה התכתבות מרתקת בין המנהל הדתי מחיפה לגנרל הגרמני הפורש מאגם שטרנברג, התכתבות שמהווה ראי מסויט, קומי לעיתים אך גם נוגע ללב ליחסים המורכבים בין יהודים וגרמנים במאה העשרים.

המכתב הראשון של אבן פינה לגהלן היה מהוסס. הוא ידע היטב שבן כיתתו לשעבר היה מבכירי הגנרלים של היטלר, לפני שהפך למשרת של גרמניה החדשה והדמוקרטית, ושמנהיג תנועתו האהוב, מנחם בגין, התנגד לכל קשר שהוא עם גרמניה, ובוודאי עם גנרלים גרמנים. גם במכתבו לגהלן הדגיש ש"תהום נפערה בין העמים שלנו", סיפר על קרוביו שנספו באושוויץ, ותהה כיצד גנרלים גרמנים עמדו מנגד בעוד יהודים נשרפו בכבשנים. עם זאת, נראה שהשואה לא תפסה את המקום המרכזי אפילו במכתב הראשון. תחת זאת, תיאר אבן פינה לגהלן בפרטי פרטים את ברסלאו הישנה, את הדרך שהלכו ביחד מבית הספר הביתה, את המורים, החוויות המשותפות והמשפחות של שניהם. באופן שהפתיע את אבן פינה, הגנרל הגרמני הגיב בפירוט ובחום. הוא התייחס לאבן פינה כחבר ותיק, ביקש ממנו לפנות אליו בפניית הקרבה du, התעניין במשפחתו והחליף איתו זכרונות בשמחה רבה. השיחה ביניהם נמשכה, בהפסקות, כמעט שמונה שנים, ולפעמים השתתפה בה גם אשתו של אבן פינה, סופי. השניים גם נתנו ספרים במתנה אחד לשני (במקרה של גהלן, בעיקר ספרים פרי עטו או חיבורים על היסטוריה פרוסית, במקרה של אבן פינה – ספרים על מלחמות ישראל וההיסטוריה של העם היהודי).

לא מזמן, הלכתי לארכיון העירוני בחיפה כדי לקרוא את ההתכתבות הזאת, כחלק מהליטוש הסופי של ספרי על שכירי חרב נאצים במלחמה הקרה (Fugitives: A History of Nazi Mercenaries during the Cold War). נראה שמה שאבן פינה ניסה לעשות יותר מהכל, זה "לתקן את הטעות", ליישר את העקוב, להסדיר את הסטייה האיומה של ההיסטוריה מ-1933 ואילך. לצד היותו פטריוט ישראלי, הוא רצה להוכיח לגהלן שהוא עדיין גרמני, ולא סתם גרמני – אלא פרוסי מיליטנטי. עם זאת, מכיוון שהוא לא היה מתבולל אלא יהודי דתי וישראלי ימני, הוא לא רצה לחזור לכור מחצבתו הישן כאדם יחיד, אלא לשלב את הקולקטיב היהודי במורשת הצבאית הגרמנית והפרוסית. מכתביו הארוכים לגהלן מלאים בתיאורים הירואיים של מלחמות ישראל (לרבות שבחים ל"גנרל הגאוני אריאל שרון"), והשתפכויות על המכבים ועל משה רבינו. באחת ההזדמנויות, כתב שהחיילים הישראלים הגנו על מולדתם והקריבו את נפשם "כמו הנוער הגרמני בקרב ייפר במלחמת העולם הראשונה". המשובחים מבין הישראלים, הדגיש בפני גהלן, הם כמובן היהודים הגרמנים. באחד מהקטעים המשעשעים יותר בחליפת המכתבים, הדגיש אבן פינה כי כאשר פולנים או מזרחים משתמשים בביטוי "ייקה", הם מתכוונים לקורקטיות, חריצות וכיוצא בזה, תכונות המאפיינות את הרוח הפרוסית.

גהלן הגיב למכתבים באמביוולנטיות מסויימת. מצד אחד, הוא הסכים לחלוטין עם אבן פינה שיהודים שייכים למסורת הפרוסית, ושאת הסטייה של שנות המלחמה חובה לתקן, לפחות מבחינה זו. כך, למשל, הוא קבע כי ההיסטוריון שתיאר בצורה הטובה ביותר את מהותה של פרוסיה הוא החוקר היהודי הנס-יואכים שפס, ואף שלח לאבן פינה את ספריו. בהמשך, אמר בהתלהבות כי החיילים הישראלים שפגש שכנעו אותו כי מדינת היהודים היא "פרוסיה של המזרח התיכון". כאן יש לציין שגהלן מעולם לא היה אנטישמי, ולמרות שתמרן בין מדינות ערב לישראל במהלך כהונתו כראש שירות הביון המערב גרמני, תמיד העדיף את ישראל על הערבים. הוא סייע להבריח עולים מעבר למסך הברזל, נתן למוסד לפעול בחופשיות יחסית בגרמניה, ואף הקריב את רשת הריגול שלו במצרים בכדי לסייע לוולפגנג לוץ, "מרגל השמפניה", לוחם ישראלי שנתפס בקהיר.

עם זאת, גהלן היה קר לחלוטין להשתפכויות הנלהבות של אבן פינה בנושאים יהודיים. במכתביו התעלם לחלוטין ממעשי הגבורה של משה והמכבים, נמנע להתייחס לנקודות שאבן פינה העלה בנוגע לדת היהודית, ובמיוחד – לא הזכיר את השואה ולא התנצל עליה, למרות שבחלק מהמכתבים נראה שבן שיחו ממש מתחנן בפניו לעשות זאת. רק בהזדמנות אחת כתב שהוא מהסס לשלוח לאבן פינה את הביוגרפיה שלו [של גהלן] מפני שהספר מתחיל בתקופה הנאצית, "התקופה האפלה ביותר בחיי ובחייה של גרמניה." אבן פינה, כמובן, ביקש את הביוגרפיה וקרא אותה בהתלהבות.

אולם היו מספר נושאים ששני חברי בית הספר הותיקים הסכימו עליהם לחלוטין, והחליפו עליהם דעות בשקיקה רבה. ראשית כל, שניהם היו יכולים לדבר עד בלי סוף על נוסטלגיה מברסלאו. שנית, שניהם תיעבו את הקומוניזם. גהלן, מרוצה מעצמו ואולי קצת נבוך מהמחמאות ששפך אבן פינה על פועלו (של גהלן) במלחמה הקרה, כתב ש"בסך הכל ניסה לשרת את האנושות" במקום שבו הגורל הציב אותו. שלישית, גהלן התעניין מאד בהיסטוריה הצבאית של מדינת היהודים, בגיאו-פוליטיקה שלה, ובתפקידה במלחמה הקרה ובמזרח התיכון. הוא הסכים עם אבן פינה שהפתעת מלחמת יום הכיפורים אינה אשמתו של המודיעין הישראלי (בכל זאת, גם סטלין ורוזוולט הופתעו בברברוסה ובפרל הרבור), ושהצבא הישראלי ראוי להערצה על האופן שבו התאושש והביס את מצרים שוק על ירך. במיוחד, הוא ואבן פינה הסכימו שישראל היא חוד החנית של המערב, שחקן החלוץ הקדמי שלו מול המזרח הערבי והקומוניסטי. "גבולותיה של מדינת היהודים", כתב אבן פינה בפרפרזה על הרצל, "היא גבול השטח של התרבות האירופית." גהלן פירט במכתביו על האופן שבו לדעתו ישראל משתלבת כשחקן מרכזי וחשוב בגוש המערבי. אבן פינה כל כך התלהב מ"הערכת המומחה" של הגנרל הגרמני, עד שהפליג בדברים ואמר שצה"ל הבלתי מנוצח יוכל להביס שוק על ירך אפילו את הצבא האדום, גם אם ישראל תעמוד לבדה מול כל עוצמתה של ברית המועצות. עם זאת יש לציין, כי גהלן מעולם לא היה שותף לשנאתו הבוערת של אבן פינה לערבים, אותם ראה כברברים צמאי דם. בכל זאת, כראש שירות חשאי, גהלן השקיע גם בקשירת קשרים עם מדינות ערב, וממש לא התחשק לו להתנצל על כך. עם זאת, ברור שבבחירה בין הצדדים, היתה אהדתו נתונה בעיקר לצד היהודי והישראלי.

עם הזמן, תשובותיו של גהלן לאבן פינה הולכות והופכות לקצרות יותר. לא בהכרח מפני שגהלן מאס בהתכתבות (לפעמים הוא שולח מכתבים ארוכים יותר, ותמיד כותב בשפה חמה וידידותית מאד), אלא מפני שבריאותו של הגנרל הלכה והידרדרה ממחצית שנות השבעים ואילך. חלומותיו של אבן פינה, לחזור ולהיות גרמני לאומי כמו פעם, בלי לוותר על זהותו היהודית והישראלית, מזכירה דוגמאות רבות אחרות שדוד ויצטום הביא בספרו המעולה על יחסי ישראל-גרמניה. הוא שייך לאותם הייקים שכעסו על מולדתם הקודמת, אבל התגעגעו אליה, האמינו בסופו של דבר בעליונותה (שהיתה גם עליונותם שלהם), רצו לחזור ולהשתלב בה, לתקן את אותה טעות ארורה מ-1933 – אבל אף פעם לא הצליחו לעשות זאת לחלוטין. מבחינת אבן פינה נראה שההתכתבות היתה מעין פנטזיה פרטית שהתחילה והסתיימה בין ארבע קירותיו של חדר העבודה. לא מצאתי עדויות על כך שניסה, למשל, לפעול בפומבי בכדי לשפר את יחסי ישראל גרמניה, לאתגר את עמדותיו של בגין בתוך תנועת החירות, לנסוע לאגם שטרנברג ולפגוש את ידידו הותיק או אפילו להזמין אותו להתארח בחיפה. גם לגהלן לא היה את העוז להתמודד באמת עם מה שקרה בין 1933 ל-1945, וכך לנסות לגשר על הפער. בדיעבד, נראה שההתכתבות הזאת דומה לשני אנשים שנמצאים משני צידיה של זכוכית, מושיטים ידיים ומנסים לגעת זה באצבעותיו של זה, אך אף פעם לא מצליחים לסגור את הפער לחלוטין. ביניהם  – שותק, מאיים ומסרב להתפוגג – עמד עדיין צילו השחור של אדולף היטלר.  

כיצד האסטרטגיה של הצבא הגרמני, שהתפתחה עוד בשלהי המאה ה-19, השפיעה על השואה וסייעה למפקדים רבים כל כך לשתף פעולה עם רצח היהודים? גרהארד גרוס, קצין בכיר בצבא הגרמני העכשווי, פותר את החידה במחקר מצמרר. ינשוף היסטורי על הרגע שבו מפקדי הוורמאכט החליטו לשתות מהדם.

באגדות אימה גותיות, תמיד ישנו הרגע שבו הערפד משחית אנשים חיים, מתוך תשוקה בלתי נשלטת לשתף בסבלו את כל באי עולם. לפעמים הדבר נעשה על ידי נשיכה בצוואר, ולפעמים, באופן מנומס קצת יותר, באמצעות שתייה בצוותא. הערפד מגיש לקורבנו גביע עם דם טרי, וברגע שהקורבן טועם ממנו, גורלו נחרץ. לא ניתן להושיע יותר את מי שלגם מהדם ואחת דינו – להפוך למת חי. מטאפורת הערפדים הזאת תמיד נראתה לי מתאימה לדיקטטורים רצחניים כמו היטלר, סטלין וסדאם חוסיין, שנוטים לשתף מעגלים הולכים וגדלים בפשעיהם. אלו מעוניינים שכל החוג הרחב שסביבם יהיה מעורב בכל תועבות המשטר – רצח, אונס, הרעבה, ביזה. בכך הם למעשה מגנים על עצמם ומחסלים התנגדות עוד לפני שצמחה. כאשר כל בכירי המדינה יודעים שהם עצמם רוחצים בטומאה עד צוואר, יש להם אינטרס בהמשך קיומה של המערכת שנותנת להם להשתולל. בנוסף לכך, קשה להאמין שמישהו מהם יחליט להפיל את השליט, מפני שכל אחד מהם עלול לתת את הדין ברגע שהמשטר יתחלף.

היסטוריונים רבים, החשוב שבהם אולי כריסטופר בראונינג, הראו כיצד התהליך הזה התרחש בגרמניה הנאצית. באמצעות מערכת נפתלת של שוחד והטבות, דאג היטלר שבכירי המשטר והצבא כולם יהיו מעורבים בכל סוגי הפשעים, או לפחות ישלימו עמם ללא התנגדות. באמצעות הסכם ואגנר-היידריך הנכלולי, דאגו ראשי הס"ס שגם הצבא הגרמני, הוורמאכט, יהיה מעורב בהשמדת היהודים, רצח הפולנים, חיסול הרוסים ויתר תועבות האיינזצגרופן. בראונינג סוקר, בקצרה, כיצד הצבא הפך למוטב של הפשעים הללו. הם "ניקו" לו את העורף מגורמים שנתפסו מסוכנים, פינו בדרך פלא דירות עבור חיילים וקצינים, דאגו למלאי רכוש, ביזה ומזון, וגם העבירו את האחריות על האוכלוסיה הכבושה לס"ס, בכדי שהצבא יוכל לדאוג רק ללחימה בחזית. בספר חדש ומרתק, מראה ההיסטוריון הצבאי הגרמני, גרהארד גרוס, כי הדברים היו עמוקים אף יותר. הוא מנסה להסביר מדוע, להוציא גנרלים מעטים שמחו, ומעטים עוד יותר שהצטרפו למחתרת האנטי-נאצית החשאית בצבא, רוב מפקדי הוורמאכט השלימו עם ההשמדה ושיתפו איתה פעולה בהתלהבות. גרוס, קצין בכיר בבונדסוור (הצבא הגרמני הנוכחי) והיסטוריון צבאי, טוען שהם צעדו מרצונם לתוך הביצה הזאת, בין היתר מכיוון שהיא השתלבה באופן קטלני עם האסטרטגיה של הצבא הגרמני מימים ימימה. זו, הוא מדגיש, לא היתה אסטרטגיה של ג'נוסייד או טבח המוני, אבל בשינויים מסויימים, התאמות לתנאים של מלחמת העולם השנייה, ותוספת של אידיאולוגיה נאצית, היא הפכה בקלות לכזו.

ספרו של גרוס, The Myth and Reality of German Warfare: Operational Thinking from Moltke the Elder to Heusinger (המיתוס והמציאות של הלוחמה הגרמנית: מחשבה אופרטיבית ממולטקה הזקן עד להויזינגר), לא עוסק כמובן רק או בעיקר בשואה. הספר המרתק הזה, שחובבי היסטוריה צבאית יקראו בנשימה עצורה, מתאר בשפה קולחת, תמציתית אך עם עומק מחקרי מרשים, את הרעיונות האסטרטגיים והאופרטיביים המרכזיים שליוו את גרמניה משלהי המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה ה-20. פרקי הספר השונים מתארים את עליית הקיסרות הגרמנית, מלחמת העולם הראשונה, שנות התסכול הצבאי של רפובליקת ויימאר, נסיקתו של היטלר ומלחמת העולם השנייה. בניגוד לכותבים אחרים, גרוס לא עוצר ב-1945, אלא מראה כיצד חלקים מהמסורת האופרטיבית הגרמנית המשיכו הלאה לתוך המלחמה הקרה, הן במזרח והן במערב גרמניה, תוך כדי שילוב עם נסיבות חדשות, דוקטרינה סובייטית ורעיונות אמריקאיים.

בין היתר, טוען גרוס כי המחשבה האופרטיבית הגרמנית, מרשימה ועמוקה ככל שתהיה, לקתה בנקודות עיוורון בסיסיות. בראש ובראשונה, המצביאים הגרמניים לדורותיהם פעלו מעמדה של נחיתות במספרי גייסות, בציוד צבאי ובמשאבים. כדי להתגבר על כך, הם תכננו כמעט תמיד, דור אחרי דור, להילחם בשתי חזיתות בו זמנית ולחסל את אויביהם באמצעות תנועות מלקחיים מהירות של "עמדה מרכזית" (להיפטר מאויב אחד ואז מהשני לפני שיוכלו לחבור זה לזה ולסגור על הצבא הגרמני). האסטרטגיה הזאת הצריכה תנועה מהירה מאד של יחידות צבאיות, לפעמים קרוב לגבול היכולת האנושית. מצביאיה של גרמניה האמינו שיוכלו לרבע את המעגל באמצעות פיקוד ושליטה מצויינים, מורל על-אנושי של החיילים, ואלתור בשטח של הקצינים. הבעיה היא, שלגרמניה לא היתה כמעט אף פעם את היכולת הטכנולוגית להניע גייסות במהירות בכל תוואי שטח. הגרמנים אמנם יכלו לשנע חיילים במהירות באמצעות רכבות, אבל מחוץ לקווי הרכבת, הם סבלו מבעיה קשה של תנועתיות. אפילו לאחר שהצבא הגרמני הצטייד בטנקים, רובו עדיין נע ברגל, או שהיה מבוסס על תותחים כבדים ומסורבלים, נגררי סוסים. זו אחת הסיבות שבגינן גרמניה נכשלה במלחמות פעם אחרי פעם. ברוח "מצעד האיוולת" של ברברה טוכמן, העיוורון היה משותף לקבוצת אליטה שלמה במשך מספר דורות. לאחר כל כישלון, הגנרלים וההוגים הצבאיים הגרמנים נטו לטעון שהדוקטרינה שלהם היתה מושלמת, אבל המצביאים לא היו מספיק טובים. כך הם האשימו את מולטקה הצעיר ופלקנהיין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואת היטלר אחרי מלחמת העולם השנייה. פרסונליזציה של האשמה היא דרך מצויינת לברוח מדיון בבעיות עמוקות יותר. המחשבה שגרמניה פשוט אינה מסוגלת להתמודד עם כל כך הרבה אויבים בו זמנית, ושאולי עליה לוותר על חלום העליונות המעצמתית, פשוט לא עלה על דעתם.

ואיך האסטרטגיה הזאת השתלבה בשואה? גרוס מדגיש, וחשוב לומר זאת שוב, שהדוקטרינה הגרמנית לא היתה פושעת או ג'נוסידית מעצם טבעה (לפחות לא באירופה – המחבר לא מתעכב על פרשת רצח ההררו בנמיביה בסוף המאה ה-19). דא עקא, שהיו בה מעין "נקודות טעינה" שהתחברו באופן נוח מדי לתוכניות ג'נוסייד. ראשית כל, ברמה הרטורית. הדוקטרינה הגרמנית דיברה מאז סוף המאה ה-19 על "השמדה". איש מהוגי הדוקטרינה, כמובן, לא התכוון לרצח עם. תחת זאת, כיוון המונח Vernichtung לקרב הכרעה שימגר את צבא האויב ככוח לוחם, אפילו לא כזה שישמיד את כל חייליו עד האחרון, ובטח לא את אזרחיו. עם זאת, ברגע שהיטלר, אנשיו והגנרלים ששיתפו עמם פעולה הרכיבו על הגזע הזה את הנטע המורעל של האידיאולוגיה הנאצית, היה קל מאד להרחיב את ה-Vernichtung לאוכלוסיות שלמות. המחקרים של יוהנס הירטר, למשל, מראים בפרוטרוט כיצד הדבר הזה נעשה. ראשית כל, שופרותיה הרבים של האידיאולוגיה הנאצית בצבא הגדירו את היהודים כסיכון בטחוני וכחלק מהאויב. מי שמוגדר כ"אויב", קל יותר להרוג. בחודשיים הראשונים של ברברוסה רצחו אנשי האיינזצגרופן, שתפקידם היה לאבטח את העורף של הצבא, בעיקר גברים כשירים, ולאחר מכן השתמשו במושג ה"אויב" המתרחב להצדיק גם טבח של נשים וילדים.

שנית, האסטרטגיה הגרמנית התבססה על ריכוז מאמץ מקומי בכדי להשיג כיתור והשמדה של יחידות אויב. הצבא הגרמני היה בחיסרון מספרי מול רוב אויביו, ובמיוחד מול ברית המועצות. כדי להשיג יתרון מספרי מקומי, היה עליו "לסחוט" את כל משאבי האנוש העומדים לרשותו, וכל חייל היה חשוב. לכן, הצבא קיבל בהתלהבות את הסכם ואגנר-היידריך שהפקיד בידי הס"ס את אבטחת העורף, ובכך אפשר לצבא להשאיר מאחור רק דיביזיות ביטחון באיכות נמוכה יחסית. בהתחלה, הצבא שמח שאנשיו של הימלר עושים עבורו את העבודה המלוכלכת. במהרה, כפי שמראה בן שפרד במחקריו על מבצע ברברוסה, דיביזיות הביטחון הצטרפו לחגיגה, ובמקומות מסויימים הפכו להיות רצחניות לא פחות מאשר הס"ס.

שלישית, הסתירה הבסיסית ביסוד הדוקטרינה הגרמנית – דגש על תנועה מהירה בצבא שרובו מבוסס על רגלים וסוסים – הפכה את מערכת האספקה לבלתי אפשרית. הגנרלים הגרמנים לדורותיהם תמיד זלזלו, באופן יחסי, בלוגיסטיקה, ובמלחמת העולם השנייה הם שילמו את המחיר על כך בריבית דריבית. כך, כבר ב-1941, החוד המהיר של הטנקים התקדם במהירות, והפער שנפער בינו לבין יחידות הרגלים יצר גיהנום לוגיסטי בלתי נסבל. לפיכך, ההנחה היתה שהחייל הגרמני צריך "לחיות מטוב הארץ", כלומר – לבזוז את האוכלוסיה המקומית. בימי נפוליאון, אסטרטגיה דומה הפכה את הצבא הצרפתי לעדר ארבה שפלש לאזורים חקלאיים דשנים והשאיר אותם חשופים ונקיים ממזון. במלחמת העולם הראשונה, היא הובילה את צבא הרייך השני לדינמיקה של מעשי זוועה כנגד אזרחים בבלגיה. כפי שכתבתי בהקשר של הצבא היפני, זלזול בלוגיסטיקה, בכל מלחמה שהיא, נוטה להיות גורם מרכזי לרצח, אונס והרעבה של אזרחים.

אולם במלחמת העולם השנייה, הנאצים הרכיבו על הגזע הזה נטע מורעל נוסף. הם שכנעו את הגנרלים שיש פתרון לבעיות הלוגיסטיקה שלהם: ביזה שיטתית, ממלכתית ומאורגנת, מדעית כמעט, של האוכלוסיה המקומית. התוצאה היתה המתה מכוונת של מיליונים ברעב, הן אזרחים והן שבויי מלחמה. בחורף 1942, אמר גרינג למושלים נאציים בארצות הכבושות שמבחינתו, מוטב שאלף מקומיים יגוועו ברעב ואפילו גרמני אחד לא ירעב, ושתפקידם לבזוז את שטחי השלטון שלהם עד העצם לטובת גרמניה. הצבא, שהדוקטרינה שלו הובילה אותו, כמעט בכל מלחמותיו, לסבול מבעיות לוגיסטיות כרוניות, קיבל בשמחה את התרופה הנאצית המורעלת. מישהו אחר יפתור את בעיות האספקה והמזון לחיילים. והאוכלוסיה? יש גושפנקה מלמעלה לגזול ממנה אפילו את אמצעי הקיום הבסיסיים ביותר.

זו, בסופו של דבר, האמת המזוויעה. הצבא הגרמני, ברובו הגדול, שיתף פעולה עם היטלר ברצון, משום שהשלטון הנאצי התיימר לפתור בעיות כרוניות שהציקו לאסטרטגים הגרמנים מאז שלהי המאה ה-19. מפקדים, שעסוקים ראשם ורובם בחזית, תמיד מוצפים בבעיות. כשמישהו אחר מציע לפתור אותן, הם ישמחו, בוודאי אם מדובר במנהיג שרובם העריצו ושנשבעו לו אמונים. וכאשר מפקדי הצבא הגרמני קיבלו את הדיל, הרצח, ההרעבה והביזה של האוכלוסיה המקומית נכנסו כבר לחישובים הצבאיים שלהם. מרגע שלגמו מגביע הדם, לא היתה כבר דרך חזרה.

בספרו החדש, מנסה עמית סגל להאיר את מבני העומק של הפוליטיקה הישראלית, ומסביר כיצד השיטה שבנה דוד בן גוריון קורסת בהדרגה על ראשינו. האם הוא צודק, וממה אנחנו צריכים לפחד? ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

חלק מקוראי הבלוג הזה יודעים שבנוסף לינשוף, אני מנהל גם פודקאסט על מודיעין וריגול. במסגרת השידורים של סוכן משולש מתארחים אצלי מומחים מהאקדמיה וגם מהעולם האמיתי, ואחד המעניינים שבהם היה היועץ האסטרטגי רונן צור. במשך שעה מרתקת שחלפה כהרף עין, סיפר רונן לי ולשותפי להנחייה, חגי אלקיים-שלם, על מודיעין וריגול במערכות בחירות בישראל. בין היתר שמענו על סוכנים כפולים במטות פוליטיים, על שיטות ציתות מתוחכמות לטלפון, על הונאה, חפרפרות והדלפות מכוונות. מהשיחה עם רונן, ואולי מעצם הנושא שבחרנו, השתמע שהעולם הפוליטי הישראלי הוא כאוס מוחלט של תככים, ספינים ומאבקי כוח. החדשות שמגישים לנו היום, שמורכבות בחלקן הגדול מפושים לטלפון הנייד, קליקבייטים וכותרות זועקות, מחזקות את התדמית הזאת. רוב האירועים הפוליטיים שנראים לנו חשובים חולפים למעשה בלי להותיר עקבות, ומפנים את מקומם לדרמות אחרות שגם הן יתפוגגו בתורן. אולם האם ניתן, מעבר לרעש, להתבונן על הפוליטיקה הישראלית וההיסטוריה שלה, לצלול לתוכה ולזהות בה מבנים, חוקים ותהליכי עומק? זה מה שמנסה עמית סגל לעשות בספרו החשוב, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית שיצא לאור לאחרונה.

כעיתונאי ופרשן, שמעורב בעצמו בויכוחים הפוליטיים המתחוללים מדי יום על המסכים, מנסה סגל להתרחק מהרעש ולגלות את מפת השבילים הנסתרים בביצת הפוליטיקה המקומית שלנו. לשם כך, הוא נוקט בגישה היסטורית. בניגוד לספרים אחרים על תולדותיה של ישראל, הדיון שלו במדיניות חוץ או פנים נועד כולו לשרת את הבנת הפוליטיקה: כלומר, באמצעות אלו מהלכים ניסו מנהיגיה השונים של ישראל לבצר את כוחם ולהנציחו, מה היו נקודות העיוורון שלהם, ומדוע נפלו בסופו של דבר, כל אחד בתורו.

הספר, שכתוב ביד אומן, עוצר נשימה וקשה להניח אותו מהידיים. לצד התובנות החשובות שבו, שיתוארו להלן, הוא מלא כרימון באנקדוטות משעשעות, שלקוחות הן מספרי ההיסטוריה והן מנסיונו האישי של סגל עם הפוליטיקאים במשך כעשרים שנה. כך, למשל, בתקופה שבה המילה "חברתי" הפכה להיות יופומיזם לפוליטיקאים מזרחים, נהג אהוד ברק, מרושע וציני כתמיד, לשלוף בפני אורחיו שקית של עוגיות עבאדי מזרחיות, ולשאול אותם האם הם מעוניינים לכרסם "עוגיה חברתית". יש גם סיפורים טרגיים. נדהמתי לקרוא, למשל, שמנחם בגין נכנס לדיכאון כה עמוק עד שלא טרח להצביע עבור ממשלתו של שמיר בהצבעת האמון בכנסת, ללכת לקלפי לאחר מכן, או אפילו להרים טלפון למחליפו; או שהרב עובדיה יוסף תיעב את הליכוד בראשית שנות התשעים, ונסחף לימין בלחץ קהל תומכיו וכמעט בניגוד לרצונו. לפעמים יש גם פרטי טריוויה מעניינים, שבאמצעותם תוכלו לאתגר את חבריכם שאינם קוראים את סגל או את הינשוף: האם ידעתם, למשל, שהבחירות היחידות בהיסטוריה הישראלית שהוכרעו על חודו של קול (אחד ויחיד) היו… לועד המקומי של מושב צפריה ב-2018?

הפרקים חופפים פחות או יותר לכהונתם של ראשי הממשלה השונים של ישראל, שכולם (חוץ ממשה שרת, שסגל די מתעלם ממנו) מבליחים, זוהרים וכבים בפיצוץ או דעיכה איטית במהלך העלילה. בחכמה רבה, המחבר לא מנסה אפילו לספר את עלילת כהונתם של אותם ראשי ממשלה, פרוייקט שיטביע את הקורא בעומס של פרטים. במקום זאת, הוא "מנצל" כל ראש ממשלה בכדי להדגים עיקרון, דפוס או מבנה עומק אחר בפוליטיקה הישראלית, כדי להסביר כיצד התפתחו והשתנו כללי היסוד שלה. בביקורת הזאת, נתמקד בעיקר בתהליך אחד מבין רבים שסגל מתאר: סיפור ניוונה, הרקבתה והתמוטטותה ההדרגתית של שיטת הממשל שיצר דוד בן גוריון.

הפרק העוסק בדוד בן גוריון, אחד החשובים והטובים בספר, מתחיל את הדיון הזה. סגל מסביר כיצד ייצרה ישראל מבנה פוליטי מאולתר במהלך מלחמת העצמאות, תוך כדי העדפה של ויכוח אינסופי על פני הכרעה. בן גוריון, כביכול נאמן לתרבות הפוליטית היהודית של מזרח אירופה ולסיעתיות שאפיינה את התנועה הציונית, לא יצר משטר נשיאותי סמכותי, אלא שיטה פרלמנטרית שבה ראש הממשלה תלוי באמון הכנסת. אחוז חסימה נמוך העצים את כוח המיקוח של מפלגות קטנות ואף זעירות, בעוד שיטת בחירות ארצית-יחסית (ולא אזורית) ניתקה את חברי הכנסת מהציבור הרחב והעניקה כוח לא פרופורציונלי לעסקני מפלגות למיניהם. השיטה עבדה, בהתחלה, למרות שבן גוריון עצמו התחרט על כינונה וניסה לשנותה ללא הרף. בסופו של דבר, הדומיננטיות המוחלטת של מפא"י יצרה מרכז כובד שמנע מהמערכת הפוליטית מלהתפרק למרכיביה.

כנגד הרקע הזה, מדגיש סגל את שנת המפץ של הפוליטיקה הישראלית: 1973. בעוד מלחמת ששת הימים יצרה את הויכוח על השטחים והשלום, מלחמת יום כיפור שללה את המונופול של מפא"י בזירה הבטחונית. מכאן, הוא טוען, החלה להתחלק הזירה הפוליטית הישראלית ל"ימין" ול"שמאל" כפי שאנחנו מכירים את המונחים הללו כיום. לאחר המהפך של 1977, התארגנה המערכת מחדש והפכה להיות דו קוטבית: ימין ושמאל, ליכוד ועבודה, כל מעצמה והמפלגות הקטנות הכפופות לה. השיטה של בן גוריון התערערה אולי, אבל עדיין החזיקה מעמד. פעם היה שריף אחד במערכת. עכשיו היו שניים, שחרף העוינות ביניהם שמרו במידה כזאת או אחרת על יציבות.

מכת הפטיש הראשונה שסדקה את השיטה, היתה, לשיטתו של סגל, החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה שעבר ב-1992. זאת מפני שהוא החליש את שתי המפלגות הגדולות, שהיוו את מרכזי הכובד והיציבות של המערכת. החוק הזה הועבר בצורה מוזרה ושלומיאלית, שכנראה אין לה אח ורע בעולם. מצד אחד, הציבור בחר ישירות ראש ממשלה, ומצד שני, להבדיל מארצות הברית או מדינות אחרות שבהן יש שיטת בחירות כזו, ראש הממשלה היה זקוק עדיין לאמונה של הכנסת. התוצאה היתה זריקת חיזוק מסיבית למפלגות הקטנות והבינוניות. הציבור, שהבין שיוכל לתמוך במועמד המועדף עליו לראשות הממשלה, ועדיין להצביע למפלגה קטנה ש"תשמור" על ראש הממשלה ותסחט אותו, התרגל לעקוף את הליכוד והעבודה, הרגל שהמשיך גם לאחר שהחוק בוטל. שימו לב שאפילו בנימין נתניהו, בשיא כוחו, הגיע בקושי למספר המנדטים שבימי יצחק שמיר נתפסו כהפסד צורב. התוצאה היתה החלשותו של המרכז הפוליטי, התחזקות של השחקנים הקטנים, והקצנה של המפלגות הגדולות עצמן, שהפכו להיות תלויות במפלגות הקטנות, הרדיקליות מהן.

מכת הפטיש השנייה ליציבותה של המערכת היתה קריסתה של מפלגת העבודה, התמוטטות שפגעה אנושות בשמאל הישראלי כולו. הפיגועים הגדולים, שנמשכו גם לאחר רצח רבין, כהונתו הרת האסון של אהוד ברק, ובעיקר, כישלון המו"מ עם הפלסטינים והאינתיפאדה השנייה, שמו ללעג מחנה שהפך את השלום עם הפלסטינים לדגלו העיקרי. ה"שלום" התגלגל והפך ל"הפרדה" ולנסיגה חד צדדית. אלא שעל רקע האש והדם של האינתיפאדה השנייה, הציבור היה מוכן להפקיד משימה כזאת רק בידי דמויות ניציות מהימין. ההתנתקות של אריאל שרון, שהביאה עלינו את טילי החמאס מרצועת עזה, המאיסה על הציבור אפילו את רעיון הנסיגה החד צדדית. נסיונו של שרון להקים "מרכז" חזק שיחליף את השמאל הגווע קרס אף הוא מרגע שמת המנהיג. המפה הפוליטית הורכבה כעת מביבר של מפלגות מסוכסכות וניציות, בינוניות בגודלן. "בימים ההם אין מלך בישראל". זאת, כמובן, עד הקאמבק של בנימין נתניהו.

במקום להשיב למערכת את יציבותה, נתניהו הוא שהנחית עליה את מכת הפטיש השלישית, על ידי שינוי דרמטי בויכוח הציבורי שהעניק לה פעם נופך אידיאולוגי. במקום להתווכח על ביטחון, נושא הדיון המרכזי מאז 1973, או על נושאים נלווים כמו כלכלה, דת ומדינה, המערכת החלה להסתובב סביב דמותו של המנהיג העומד בראשות הממשלה. הרטוריקה ה"טראמפיסטית", המתסיסה והלא ממלכתית בעליל של נתניהו, וגם (אני מוסיף) מלחמתו במוסדות המדינה, חילקה את הזירה הפוליטית הישראלית ל"ביביסטים" ו"אנטי ביביסטים". התוצאה היתה מכירת חיסול של עמדות אידיאולוגיות לאורך כל המפה. רבים מתומכי ביבי היו מוכנים אפילו לברית עם רע"מ בכדי להשאירו בראשות הממשלה, ומתנגדיו הסכימו להמליך כל איש ימין, רדיקלי ככל שיהיה, בכדי להחליף אותו. שני הצדדים נטרלו זה את זה, והמערכת נכנסה לשיתוק. חוסר התפקוד שלה התבטא, בשלהי ימי ביבי, ביצור הכלאיים המוזר של "ממשלת החילופים": רוטציה בין שני ראשי ממשלה עוינים שנקלעו לסטגנציה וחוסר יכולת להכריע.

מכאן, רואה סגל את המצב הנוכחי במשקפיים שחורים משחור. בפרק האחרון, שסוקר את דרכו של נפתלי בנט מההיי-טק לראשות הממשלה, הוא טוען שנפילת נתניהו רחוקה מלהיות האירוע הגדול והחשוב ביותר של 2021. התפנית המרכזית, מבחינתו, היא התפרקותה הסופית של המערכת המרקיבה והקורסת שבנה בן גוריון בשנות החמישים. אם חוק הבחירה הישירה החליש עמוד אחד שלה על ידי גימוד המפלגות הגדולות, עמוד שני נפל ביחד עם השמאל הישראלי, וביבי קעקע את העמוד השלישי על ידי ערפול הדיון האידיאולוגי ויצירת מוסד הרוטציה, הרי שבנט הנחית על המערכת את מכת הפטיש האחרונה. בעבר, הציבור היה יכול לדעת לפחות שראש המפלגה הגדולה ביותר, או כמעט הגדולה ביותר (פער של מנדט, שניים, שלושה) יעלה לראשות הממשלה. לפיכך, הן הנבחרים והן הבוחרים כיוונו את עצמם בהתאם לציפייה הזאת. בנט, לעומת זאת, הוכיח את עצמו כחלש בבחירות אך רב-אומן בחדרי המו"מ. ברגע שהצליח להרכיב ממשלה עם שישה מנדטים, מי יוכל להבטיח לנו שגם האירוע ה"חד פעמי" הזה, כמו הרוטציה, לא יהפוך להרגל? עכשיו, בתיאוריה, כל חבר כנסת נושא בכיסו את שרביט ראש הממשלה. מה ימנע בעתיד מאדם כמו אלי אבידר, למשל, לדרוש רוטציה כסיעת יחיד, או שיוביל את המדינה לבחירות? מדוע שלא יהיו בשנים הבאות שניים, שלושה או ארבעה ראשי ממשלה ברוטציה? עמודי שיטת הממשל שנחלשו והרקיבו מזה שנים, קרסו לחלוטין, ויהיה קשה מאד לשקמם.

הניתוח הזה של סגל אינו מדויק או לפחות חסר, לדעתי, מפני שהוא מתעלם לחלוטין מהסיבה העיקרית לחולי של המערכת בשלהי ימי נתניהו: תרבות החרמות הפוליטיים. ככל שהשנים חלפו, שחקנים פוליטיים ישראלים נטו לסמן יותר ויותר יריבים ככאלו שאסור לשבת עמם בממשלה בשום מקרה. החרדים החרימו את יש עתיד ואת ליברמן, שהחרים את ש"ס ואת יהדות התורה. הביביסטים החרימו א-פריורית כל מנהיג שאינו נתניהו. מתנגדי ביבי סירבו לשבת, כמובן, בכל קונסטלציה שהמלך השנוא עומד בראשה. בנט התחייב לפני בחירות 2021 שלא ישב בממשלה בראשות יש עתיד, וגם לא עם מרצ ואבתסאם מראענה. כולם כמעט החרימו את הרשימה המשותפת, שפסלה מצדה חלקים נרחבים של המערכת הפוליטית. לכל אחד מהמחרימים היו סיבות מצויינות, אפילו משכנעות. אבל סך כל החרמות הללו ביחד, יצר מערכת שאי אפשר להתנהל בה, ואף אחד לא מסוגל להקים בה קואליציה. מהסיבה הזאת, ביחד עם אופיו הקלוקל של ביבי שהרחיק ממנו בעלי ברית טבעיים כמו ליברמן, בנט וסער, נקלעה ישראל לסחרור של מערכות בחירות שלא הצליחה לצאת ממנו.

בסופו של דבר, רק המיאוס מביבי בימין והמהפך האסטרטגי של מנסור עבאס, שהפך את רע"מ לשותף קואליציוני לגיטימי, הצליחו לנפץ את תרבות החרמות וליצור את הממשלה ההטרוגנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. תרבות החרמות היא שהפכה, בסופו של דבר, את שיטת הממשל הישראלית הקיימת לבלתי מתפקדת. ביטולה הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליך של שיקום. מבחינה זו הממשלה הקיימת, אם תשרוד, היא דווקא סימן טוב מאד לעתיד. אולי היא מבשרת על מערכת פוליטית כאוטית, כפי שטוען סגל, אך מכיוון שיותר מפלגות יוכלו לשבת עם יותר מפלגות, היא לפחות תהיה גמישה יותר ונוקשה פחות מזו הנוכחית.