הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. אלעד נחשון, היסטוריון של התנועה הציונית ומדינת ישראל, עונה לטור של ד"ר זיו בורר.

הערה: תיקון נוסף בסוף הפוסט

הכרזת העצמאות הולכת ותופסת מקום חשוב בשיח הפוליטי של השנים האחרונות, בו מתברר כי מחנות שונים תופסים אותה באופן שונה בתכלית. מטבע הדברים, שיח זה נזקק לנסיבות ההיסטוריות של חיבור ההכרזה והתקבלותה, אולם תכופות הוא נשען על מיתוסים רווחים והנחות מוצא עמומות יותר מאשר על עובדות היסטוריות מוצקות. לכן, בטור הזה אבקש להשיג שלוש מטרות. בחלק הראשון שלו אציג את העובדות ההיסטוריות הנוגעות לחיבור ההכרזה, בחלק השני אנתח את הטור שכתב ד"ר זיו בורר בתגובה למאמרו של אראל סג"ל על ההכרזה, ובשלישי אציג את דעתי הפרטית במחלוקת שעל הפרק.

***

בבואנו לסקור את תולדותיה של הכרזת העצמאות עלינו, ראשית, להודות למזלנו הטוב. היסטוריונים – בעיקר של העת העתיקה, אך גם של תקופות מודרניות – נתקלים לעתים קרובות בהיעדר קריטי של מסמכים, בעדויות בעלות אמינות מפוקפקת, בגרסאות סותרות, בהיעדר מחקרים קודמים ובערפל כללי האופף את העובדות. אך בכל הנוגע להכרזת העצמאות, זהו אינו המצב. מתוך הכרה בחשיבות המסמך הזה, הוא תועד וגם נחקר היטב, כאשר המחקר העדכני – וככל הנראה גם המקיף והמעמיק ביותר בנושא – פורסם לפני מספר שנים על ידי פרופ' יורם שחר, בספר "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של מגילת העצמאות".

פרופ' שחר מתאר במחקרו מספר נוסחים של ההכרזה, שנכתבו בעיקר על ידי אנשי מחלקת המשפטים של מנהלת העם – הבולטים שבהם מרדכי בעהם, צבי ברנזון, אורי ידין וצבי בקר. כולם לא היו נבחרי ציבור, אלא משפטנים. הללו הגישו את הנוסח שגיבשו למנהלת העם, שהחלה לדון בו ב-12 במאי 1948. כפי שמדגיש פרופ' שחר, "הצעתה של מחלקת המשפטים המשיכה להכתיב את עיקר תבניתה ותוכנה של ההכרזה". יחד עם זאת, בשלבים האחרונים נמצא ניסוח ההכרזה בידי מנהלת העם – כמעין ממשלה זמנית שהורכבה מנציגיהן של מספר מפלגות. חברי מנהלת העם הכניסו שורה של שינויים בטקסט שהגישה מחלקת המשפטים, הנוסח המתוקן הוגש לאישורה של 'מועצת העם' – גוף מייצג רחב יותר – וב-14 במאי 1948 הוקרא על ידי דוד בן גוריון.

במהלך העשורים הבאים הפכה הכרזת העצמאות למסמך מכונן שתפס מקום של כבוד במערכת הסמלים של מדינת ישראל, לצד הדגל, הסמל וההמנון. בדומה לסמלים אחרים, היא התמקמה בלב הקונצנזוס הישראלי, ולא נשאה עמה משמעות מעשית רבה באשר לשאלות פוליטיות, חוקיות וחוקתיות אקטואליות – עובדה שאפשרה לה להישאר בלב הקונצנזוס. כבר בדצמבר 1948 פסק בג"ץ, בהרכב שכלל כמה מבכירי השופטים הישראלים ובהם שניים מנשיאי העליון:

"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באה רק לשם קביעת העובדה של כינון המדינה והקמתה לצורך הכרתה על ידי החוק הבינלאומי – ההכרזה הנ"ל מבטאת את חזון העם ואת ה"אני מאמין" שלו אבל אין בה משום כוח קונסטיטוציוני [חוקתי] הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם."

אף על פי שלעתים נעשה בהכרזה שימוש על מנת לפרש חוקים שחוקקה הכנסת כאשר מובנם לא היה ברור, עמדת העליון אושררה פעמים רבות בעשורים הבאים והרחיקה את ההכרזה ממחלוקות פוליטיות. מצב זה השתנה בשנות התשעים, בעקבות המהפכה המשפטית שהכניסה שינויים דרמטיים במבנה המשטר בישראל. מנהיגה של המהפכה, השופט אהרן ברק, טען כי פסיקת העליון שהובאה לעיל בטלה, ומעתה –

"לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה."

במילים אחרות, ברק בחר להשעין מבחינה עקרונית את פסיקותיו על הכרזת העצמאות, וכך גייס אותה למאבק החוקתי בין הרשויות. המהלך המחוכם הזה הכניס את אלו שהתנגדו לברק ולמהפכה המשפטית למצוקה. במשך עשרות שנים, כאמור, היה להכרזה מעמד סמלי מכובד ונישא, מכיוון שלא נשאה בחובה משמעות פוליטית מעשית של ממש. המהלך של ברק ביטל את מעמדה הסמלי-קונצנזואלי והפך אותה לכלי במחלוקת חוקתית, אולם מרבית אזרחי ישראל התקשו מבחינה רגשית להצביע על הפגמים הדמוקרטיים שבהגדרת ההכרזה כטקסט בעל מעמד חוקתי, משום שהתרגלו לראות בה סמל נישא מעם, שאין למתוח עליו ביקורת.

לשם המחשת הבעיה, ננסה לדמיין תרחיש תיאורטי בו נעשה שימוש דומה בסמלים אחרים שנהנים מקונצנזוס רחב בקרב אזרחי ישראל. בתרחיש התיאורטי הזה, גורמים במדינת ישראל מבקשים להפוך את ישראל ל'מדינת הלכה', וטוענים כי מהלך זה משקף את שאיפתם האמיתית של האבות המייסדים של ישראל. כדי להוכיח את טענתם, הם עושים שימוש בעובדות היסטוריות ידועות היטב: מייסדי המדינה בחרו כדגל את הטלית ועליה סמל המגן דוד; כסמל המדינה הם בחרו את מנורת בית המקדש, ומצדדיה ענף עלי זית – סמל תנ"כי; לפרלמנט הם קראו על שם מוסד דתי מובהק – כנסת הגדולה, שמנתה 120 חברים. אפילו בהכרזת העצמאות עצמה נקבע כי ישראל תתנהל "לאור חזונם של נביאי ישראל".

מבחינה לוגית, קל מאד לתקוף את הטיעון הזה. כל הסמלים הללו הם סמלים בלבד, שנועדו להפגין כבוד כלפי המורשת היהודית והמסורת הדתית, אבל לא להפוך את ההלכה לחוק המדינה. האבות המייסדים של ישראל לא התכוונו לכונן מדינת הלכה, וההוכחה הנחרצת ביותר לכך היא שהם לא כוננו מדינה כזו. אולם הטיעון החשוב ביותר, הוא שאפילו אם הם – או כל ממשלה אחרת בתולדות ישראל – הייתה רוצה לערוך שינוי משטרי יסודי כזה בדמותה של ישראל, עדיין לא הייתה לה לגיטימציה לעשות זאת ללא הסכמתם המפורשת של אזרחי ישראל.

ולמרות שמבחינה לוגית ועקרונית כל הטענות הנ"ל תקפות, הרי מבחינה רגשית ופולמוסית הרי עדיין היו מתנגדי מדינת ההלכה נמצאים במצב הבלתי נעים שבו הם נדרשים לתקוף את הדגל ואת הסמל של המדינה, "לשנמך" לכאורה את מעמדם ולהתעקש כי סמלים אלו אינם יכולים מבחינה חוקתית להכתיב את דמותה של מדינת ישראל. זהו מקום לא נעים לעמוד בו, והוא נעשה אף פחות נעים אם כתוצאה מכך מואשמים מתנגדי מדינת ההלכה בזלזול בסמלי המדינה ובאנטי-ציונות.

***

דוגמא אחת מעניינת לאופן בו הוכנסה הכרזת העצמאות לתוך הפולמוס הפוליטי בן ימינו נמצאת בטור של אראל סג"ל, ובטור התגובה שכתב ד"ר זיו בורר. כך למשל כותב סג"ל כי "מגילת העצמאות נכתבה על ידי פקידים. הכרזת העצמאות התקבלה בידי מועצת העם, 37 אנשים שמונו על ידי מוסדות היישוב. הם לא נבחרו בבחירות כלליות." הקביעה הזו איננה מדויקת: כפי שראינו, "פקידים" (וליתר דיוק, משפטנים) אמנם כתבו את הנוסחים הראשונים של ההכרזה, אולם כמה מחברי מנהלת העם שינו בנוסח חלקים שלא היו לרוחם, והם שהחזיקו במילה האחרונה; הם לא היוו, לפיכך, חותמת גומי, אלא נטלו חלק של ממש בניסוח.

יחס עם זאת, ד"ר בורר בחר שלא לבקר את הטעות הזאת. במקום זאת, הוא כותב על סג"ל את הדברים הבאים: 'לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב"'. הבחירה של ד"ר בורר לצטט את סג"ל תוך השמטת מילים יוצרת אצל הקורא את הרושם כאילו סג"ל טען שאנשי מוצעת העם היו 'פקידים' – טענה חסרת כל שחר מבחינה עובדתית, שאין לה זכר במאמרו של סג"ל.

סג"ל מתייחס בספקנות לסמכותם של חברי מועצת העם, מכיוון שהם "מונו על ידי מוסדות היישוב" ו"לא נבחרו בבחירות כלליות". לעומתו, ד"ר בורר מצביע על התהליך המוסדי המסובך דרכו נבחרו חברי מועצת העם: חברי ההסתדרות הציונית ברחבי העולם בחרו בשנת 1946 נציגים לקונגרס הציוני ה-22, והקונגרס בחר ועד פועל ציוני (מעין ממשלה). תושבי היישוב היהודי בארץ ישראל בחרו בשנת 1944 נציגים לאספת הנבחרים הרביעית (מעין פרלמנט), ואספת הנבחרים בחרה ועד לאומי (מעין ממשלה). כשהתקרב מועד סיום המנדט, הוועד הפועל הציוני והוועד הלאומי הם שלקחו על עצמם במשותף להקים את מועצת העם ולקבוע את הרכבה, לפי מפתח מפלגתי; מועצת העם בחרה את מנהלת העם (שוב, מעין ממשלה), והיא בחרה מתוכה ועדה מצומצמת שעסקה בתיקון נוסח הכרזת העצמאות.

מבחינה עובדתית, הן סג"ל והן בורר צודקים. צודק סג"ל שחברי מועצת העם לא נבחרו בבחירות כלליות בידי אזרחי מדינת ישראל. הם נבחרו, כפי שראינו, בתהליך מפותל ומסובך בהרבה. צודק ד"ר בורר שהבחירה ייצגה, גם אם באופן מטושטש ועקיף, ציבורים רחבים למדי. המחלוקת ביניהם איננה עובדתית אלא ערכית: האם למועצת העם הייתה לגיטימציה דמוקרטית מספקת על מנת להכתיב לאזרחי ישראל לדורותיהם טקסט מעין-חוקתי?

למרות שזוהי בבסיסה שאלה ערכית ולא עובדתית, ישנן מספר עובדות נוספות – שלא סג"ל ולא בורר הזכירו – שרלוונטיות לסוגיה. ההסתדרות הציונית הייתה ארגון וולונטרי, ולפיכך היא לא התיימרה לייצג את כל היהודים, או אפילו את כל היהודים שהאמינו באידאולוגיה הציונית. על מנת לקבל זכות הצבעה בבחירות לקונגרס הציוני, אדם נדרש להחזיק ב'שקל הציוני' – שנרכש בכסף. אחת הפרקטיקות המקובלות בקרב חלק מהמפלגות הציוניות הייתה קנייה מאורגנת של 'שקלים' וחלוקתם לתומכיהן כדי שיצביעו עבורן. כתוצאה מכך, מפלגות שהחזיקו בהון רב יותר יכלו לגייס יותר קולות ממפלגות 'עניות'.

גם בבחירות לאספת הנבחרים, בהן יכלו להשתתף כל יהודי ארץ ישראל ללא צורך בתשלום, נוצר עיוות דמוקרטי – אך מסוג אחר. מרבית אוכלוסיית היישוב הורכבה מעולים חדשים, אך העלייה לא הייתה חופשית. ההסתדרות הציונית קיבלה מהשלטון הבריטי 'סרטיפיקטים' – רישיונות עליה – אותם חילקה למפלגות השונות, ואלו חילקו אותם לאנשיהם לפי ראות עיניהן. לפיכך, מפלגות בעלות יתר כוח פוליטי יכלו להעלות ארצה יותר תומכים, וכך להגדיל בהתמדה את ציבור הבוחרים שלהן.

התנועה הציונית לא הייתה מדינה אלא תנועה וולונטרית, שנדרשה לשיטת 'השקל הציוני' על מנת לממן את פעילותה, ולכן ניתן בהחלט לראות בשיטה הזו פרקטיקה לגיטימית. גם שיטת הסרטיפיקטים הייתה אילוץ שנכפה על התנועה על ידי הבריטים ויצר מציאות קשה, ולפיכך אפשר להבין מדוע כל מפלגה דאגה לאנשיה. אפשר גם להבין מדוע מועצת העם לא נבחרה על ידי בחירות כלליות, הוגנות, חשאיות ושוות: בעוד מלחמה קשה מתחוללת בכל פינות הארץ, והנהגת היישוב מצויה במסגרת זמנים מצומצמת מאד, לא ניתן היה לקיים בחירות כאלו. להנהגה לא הייתה ברירה אלא להקים גוף שלטוני שמידת הייצוגיות הדמוקרטית שלו היא נמוכה מאד.

יחד עם זאת, משום שמידת הייצוגיות הדמוקרטית של מועצת העם הייתה נמוכה מאד, היא לא נועדה אלא למלא את התפקידים החיוניים והדחופים ביותר, דוגמת ניהול המלחמה והקמת מוסדות המדינה. היה בכך פגם דמוקרטי עמוק ומהותי אילו גוף שכזה היה נוטל לעצמו סמכות לבצע מהלך מרחיק לכת בהרבה, דוגמת קביעת חוקה למדינת ישראל, בלי שהוסמך לכך באופן מפורש על ידי הריבון – העם. ואכן, חברי מועצת העם לא העלו על דעתם שמתפקידם לחוקק חוקה. כשחתמו על הכרזת העצמאות, הם בפשטות, הכריזו על עצמאותה של מדינת ישראל – כפי שקבע בית המשפט העליון מאוחר יותר.

הבה נחזור לוויכוח שבין סג"ל לבורר. לצד התהליך הבעייתי בו נבחרו חברי מועצת העם, מוסיף וטוען סג"ל כי יש בעייתיות מובנית גם בעובדה שהם ייצגו רק את 650 אלף תושבי היישוב היהודי, ולא את 700 אלף העולים שהגיעו ארצה זמן קצר אחרי הקמת המדינה. הוא מוסיף ומפרט מי אלו היו: "עולים מתימן, עיראק, מרוקו ולוב, וניצולי שואה מאירופה." גם כאן בוחר ד"ר בורר להתעלם מהטענה העקרונית, ובמקום זאת טוען כי "משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח". לא רק שטענה כזו איננה נמצאת במאמרו של סג"ל, קשה גם לראות כיצד היא משתמעת ממנו – שהרי כפי שראינו סג"ל מציין במפורש שבין העולים היו "ניצולי שואה מאירופה." ראוי לציין, כי אלו היוו קרוב למחצית העולים בשנים הראשונות של העלייה ההמונית – לא קבוצה זניחה כלל.

כך או כך, בורר ממשיך וקובע כי הביקורת על מיעוט הייצוג המזרחי בתנועה הציונית "מהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל." בעוד אכן קיים נראטיב כזה, הוא אינו רלוונטי לצורך תקפותן או אי-תקפותן של עובדות היסטוריות. הציונות אכן הייתה תנועה אירופאית באופן מובהק, והסיבה העיקרית לכך היא שטרם השואה, קרוב ל-90% מיהודי העולם היו אשכנזים שהתגוררו באירופה או שמוצאם מאירופה. התנועה נוסדה על אדמת אירופה, בה היה ממוקם מרכזה הפוליטי והדמוגרפי, וכל מנהיגיה היו אירופאים. איש ממנהיגי הציונות והוגיה לא העלה על דעתו לבסס את האידאולוגיה שלו על הכחשת העובדה הזו. הם ביססו את האידאולוגיה הציונית על שורשיו ההיסטוריים והדתיים העתיקים של עם ישראל בארץ ישראל, שורשים שאלפיים שנות גלות – בין אם באירופה, במזרח התיכון, או בכל מקום אחר – לא הצליחו לעקור.

עם זאת, כאשר אנו בוחנים לא את התנועה הציונית אלא את היישוב היהודי בארץ ישראל, התמונה המתקבלת שונה. עם העליות הציוניות מאירופה הצטמק בהדרגה שיעורם של המזרחים ביישוב, אולם הם תמיד נשארו מיעוט גדול ומשמעותי. בראשית תקופת המנדט הבריטי הם היוו 41% מכלל היהודים בארץ, ובשנות הארבעים שיעורם עמד על כ-20%. ואף על פי כן, הם סבלו מתת-ייצוג קבוע בהנהגה הפוליטית של היישוב. הסוציולוג הידוע משה ליסק, שחקר את מבנה האליטות של היישוב היהודי, הגיע למסקנה כי רק 9.7% מחברי הדרג הפוליטי הבכיר היו מזרחים, ואילו חלקם באליטה התרבותית והכלכלית היה קטן עוד יותר. באחד המחקרים שערכתי, התברר כי מבין 83 המפקדים שהחזיקו בעמדות הבכירות בארגון ההגנה לא היו מזרחים כלל. אחת מההשלכות של תת-הייצוג הקבוע הזה, היא שבין 37 חברי מועצת העם החתומים על הכרזת העצמאות, נמנה רק מזרחי אחד (2.7%).

עם העובדות ההיסטוריות הללו עלינו להתמודד ביושר, ולא להאשים את מי שמכיר בקיומן באנטי-ציונות.

***

אם עד כה עסקנו בבירור העובדות ההיסטוריות, מכאן ואילך אבקש לנסח את עמדתי הפרטית בשאלה שעל הפרק.

אין ספק כי בתקופתנו לגיטימציה דמוקרטית היא משאב רב ערך, שהכל מכירים בחשיבותו לפחות להלכה. מעטים יעזו לומר במפורש כי הגשמת האידאולוגיה שלהם איננה תלויה ברצון הציבור, ואפילו דיקטטורים נוהגים לזייף בחירות שמעניקות לגיטימציה דמוקרטית כביכול לשלטונם. ועם זאת, נדמה כי על פי רוב מפלגות ופוליטיקאים מרכזים את כל תשומת הלב שלהם בהגשמת האידאולוגיה שלהם (במקרה הטוב) או בצבירת כוח פוליטי (במקרה הרע), ואילו ללגיטימציה דמוקרטית הם מתייחסים כאל חובה מעיקה וטרחנית, שיש להיחלץ ממנה בכל דרך, ומוטב להסתפק במראית עין שלה בלבד.

כמובן – לא כל פעולה דורשת מידה דומה של לגיטימציה דמוקרטית. איש אינו מעלה על דעתו כי על מנת להעביר תקנה מנהלית זניחה, זקוק כל פקיד וכל פוליטיקאי לקבל את אישורו של הציבור ישירות. יחד עם זאת, ברור כי הצעד המהותי והחשוב ביותר בעיצובה של מדינה – קביעת אופיו החוקתי של המשטר, והיחסים בין רשויותיו – נזקק למידת הלגיטימציה הדמוקרטית הגבוהה ביותר.

ולמרות זאת, בהיסטוריה הישראלית נתקלנו בשני ניסיונות לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ להשתמט מהחובה הדמוקרטית לקבל את הסכמת הציבור. הניסיון הראשון הוא המהפכה המשפטית, שחלק חשוב ממנה נסמך על פרשנותו של אהרן ברק לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק זה התקבל בשנת 1992, במידה רבה ביוזמתם של שר המשפטים דן מרידור ויו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט אוריאל לין – שניהם אנשי ליכוד. אלא שבחוק לא הוזכרה במילה סמכותו של בית המשפט לפסול חוקים, ואפילו המילים "בית המשפט" לא הוזכרו בו. לא היה זה מקרה. בדיון בוועדת חוק חוקה ומשפט (1 בינואר 1991), הביא נציג משרד המשפטים הצעת חוק הכוללת סעיפים המגדירים במפורש את סמכותו של בית המשפט העליון, וקובעים את הערכאה המוסמכת, מספר השופטים שיישבו בהרכב ועניינים חיוניים נוספים. יו"ר הוועדה לין הגיב בקיצור נמרץ "אני לא חושב שיהיה זה נבון בשלב זה לכלול את הדבר בהצעת החוק" – וסעיפים אלו ירדו מסדר היום.

כל חקיקה שעוברת בכנסת נבחנת באופן מדוקדק לא רק על ידי חברי הכנסת אלא גם על ידי משפטנים ושאר גורמים מקצועיים, על מנת לוודא כי היא כתובה באופן בהיר ומדויק ככל האפשר, וכדי לנסות למנוע לקונות וחוסר בהירות. קשה לדמיין לקונה גדולה וזועקת יותר מחוק שמטרתו כביכול להעניק לבית המשפט סמכות לפסול חוקים, אולם הוא איננו מזכיר את בית המשפט. אנשי משרד המשפטים, שהיו מודעים לכך היטב, ביקשו להשלים את החסר. אין ספק שלין היה מודע לכך לא פחות טוב מהם, שכן הוא היה עורך דין בעל השכלה משפטית. אלא שבניגוד להם, הוא היה גם פוליטיקאי שלקח בחשבון שיקולים פוליטיים. הוא ידע כי הצעת חוק דומה שיזם חבר הכנסת אמנון רובינשטיין שנתיים קודם לכן, וביקשה להעניק לבית המשפט העליון את הסמכות לפסול חוקים, נדחתה על ידי הכנסת. הוא ידע כי סביר שאותם חברי הכנסת יתנגדו גם להצעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מאותה סיבה – כפי שאכן קרה. ולכן הוא בחר להשמיט מהצעת החוק את מתן הסמכות לבית המשפט.

הצעת החוק של לין הוגשה לקריאה שלישית באחת הישיבות האחרונות של הכנסת השתים עשרה, בה הוגשו לאישור הכנסת לא פחות מ-42 חוקים שונים. כאשר הציג לין את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, מחה כנגדו חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד: "תפסו פראיירים. לא צריך בחירות. שופטים עליונים", והוסיף כי "בליכוד אין הסכמה [על החוק]. איזו הסכמה? אפילו לא היה דיון בליכוד על העניין הזה." לין נחפז להרגיע אותו:

"אנחנו לא מעבירים את המשקל לבית המשפט העליון. אנחנו לא עושים כפי שהוצע בחוק יסוד: החקיקה, או בחוק יסוד: זכויות האדם, שהוגשו בזמנם. אין מוקם בית משפט לחוקה ואין מוקם בית משפט לחוקה שמקבל כוח מיוחד לבטל חוקים."

החוק עבר ברוב של 32 תומכים ו21 מתנגדים. רוב חברי הכנסת כלל לא השתתפו בהצבעה. היה זה מחטף שעבר בשקט ציבורי ותוך הטעייה שיטתית של הכנסת, ונסמך על ההנחה (שהתבררה כנכונה) שבית המשפט העליון "ישלים" באמצעות פרשנות את מה שהכנסת לא הסכימה להעניק לו.

אולם אפילו אם חברי הכנסת היו מסכימים לכך, עדיין העובדה היא שהשינוי המשטרי המהותי הזה התקבל לא רק בלי הסכמתו של הציבור, אלא אף בלי ידיעתו. ביום שלמחרת ההצבעה, העיתונים דיווחו בלקוניות, באחד העמודים האחוריים, על החוק. אף אחד מהם לא ציין כי החוק מעניק לבית המשפט את הסמכות לפסול חוקים, משום שאיש מהם לא ידע זאת. יעברו שנים רבות עד שעצם קיומו של המחטף יובא לידיעת הציבור. ואחרי כל זאת, ראוי להוסיף כי גם ההתמקדות בלגיטימציה הדמוקרטית הנמוכה של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והפרשנות לו, היא מטעה: המהפכה המשפטית היא מכלול ובו רכיבים רבים אחרים, דוגמת ביטול זכות העמידה והלכת דרעי פנחסי, שאינם נהנים אפילו מהלגיטימציה הדמוקרטית הדלה הזו.

נדמה כי מתוך הכרה פנימית, גם אם בלתי מפורשת, בהיעדר הלגיטימציה הדמוקרטית של המהפכה המשפטית, ביקשו רבים מתומכיה – ובהם ברק עצמו – לפנות אל הכרזת העצמאות כמקור סמכות. את הסיבות לכך, וגם את ההשלכות של צעד זה, כבר תיארנו בפתיחה: במקום שהכרזת העצמאות תעניק לגיטימציה למהפכה המשפטית, תחיבת ההכרזה לתוך סבך המאבק בין הרשויות שללה ממנה את הלגיטימציה ממנה נהנתה בעבר. מתנגדיו של ברק נאלצו להצביע על הפגמים הדמוקרטיים הקשים והמהותיים בתהליך קבלתה של ההכרזה, פגמים שהיו חסרי משמעות כאשר ההצהרה נחשבה טקסט הצהרתי בלבד, אך בעלי חשיבות רבה אם היא טקסט חוקתי המעצב את היחסים בין הרשויות.

הניסיון השני לעצב את אופיו של המשטר מהיסוד תוך מאמץ שיטתי להשתמט מהחובה לקבל את הסכמת הציבור לכך בוצע לפני שלוש שנים על ידי הממשלה הנוכחית. דרך המלך הפתוחה בפני ממשלה המעוניינת לשנות את ההסדרים החוקתיים מתוך לגיטימציה דמוקרטית רחבה היא ביצוע משאל עם – פרקטיקה מקובלת ונפוצה במדינות דמוקרטיות, במיוחד בכל הנוגע לשינוי הסדרים חוקתיים. הממשלה נמנעה בהחלטיות מפניה לדרך הזו. דרך שנייה, הולמת פחות אך עדיין מקובלת, היא פרסום תוכניתה בטרם הבחירות, והפיכת הבחירות למעין משאל עם לא-פורמלי. גם בדרך הזו נמנעה הממשלה מללכת, בהפגנתיות: הרפורמה הוצגה לציבור שישה ימים בלבד לאחר השבעת הממשלה, וחודשיים לאחר הבחירות. בפשטות, נראה כי הרפורמה הוסתרה מעיני הציבור בתקופה בה היה יכול להביע את התנגדותו לה באופן היעיל ביותר. למרות זאת, בסופו של דבר הוברר כי ההתנגדות הציבורית הייתה כה רחבה וכה אינטנסיבית, שכמה מחברי הכנסת מן הקואליציה נסוגו מתמיכתם בה, והממשלה נאלצה לגנוז את רובה.

למרבה האירוניה, נראה כי בפועל שני הצדדים במאבק החוקתי מסכימים על דבר אחד: שניהם מסכימים כי לרוב מקרי שנוצר באחד ממוסדות המדינה נתונה סמכות בלתי מוגבלת ובלתי מרוסנת לכונן כל הסדר חוקתי שיעלה על דעתו. מצדדי המהפכה המשפטית מעניקים לבית המשפט העליון סמכות ליטול לעצמו, באמצעות פרשנות לחוק שהתקבל על ידי 32 חברי כנסת, סמכויות מרחיקות לכת ולשנות את מארג היחסים בין הרשויות. הם גם מניחים ש-37 חברי מועצת העם, שנבחרו בהליך מפותל, מסובך ובלתי מתוכנן מראש לשם מטרה אחרת לחלוטין, החזיקו בסמכות בלתי מוגבלת לקבוע את עקרונות היסוד של מדינת ישראל לנצח, באמצעות אישור מהיר של טקסט חוקתי שלא ניתן לשנותו. מנגד, תומכי הרפורמה המשפטית טוענים בפה מלא כי 61 חברי כנסת יכולים לכונן כל הסדר חוקתי שירצו.

היום מלאו שלוש שנים להכרזה על הרפורמה המשפטית, ולפני חודשיים מלאו עשרים שנים לפסק דין המזרחי, אחד מציוני הדרך הבולטים של המהפכה המשפטית. אנו נמצאים כעת בתום שני עשורים של מאבקי רשויות חריפים, במהלכם ניסו שני הצדדים לכפות את ההסדרים החוקתיים הנראים להם, תוך טענה נרגשת ללגיטימציה דמוקרטית רחבה, אך גם תוך הימנעות מוקפדת מהשגת לגיטימציה דמוקרטית אמיתית, בדרך הפשוטה עד מבוכה של פנייה ישירה לציבור האזרחים ובקשת הסכמתו. על כל הנוגעים בדבר להפנים שאין תחליף ללגיטימציה דמוקרטית אמיתית. הסדרים חוקתיים מכוננים אך ורק בהסכמת הציבור. אם לא נפנים זאת, הכרזת העצמאות תהיה רק הקורבן הראשון של המאבק.

תיקון טעות: בנוגע לשינוי במעמדה המשפטי של מגילת העצמאות בשנות התשעים, ציטטתי את דבריו של אהרון ברק בלי התייחסות לנסיבות ולהקשר הרחב יותר של השינוי, כך שהשתמע כי ברק לבדו אחראי לו. זוהי טעות. ברק נסמך על תיקון לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בו נקבע כי הזכויות שבחוק "יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל." זוהי קביעה מעורפלת הפתוחה לפירושים שונים, חלקם מוגבלים וחלקם מרחיקי לכת, אך אין ספק כי היא מהווה גורם מרכזי בשינוי מעמדה של מגילת העצמאות.

העיתונאי אראל סגל מנסה, בימים האחרונים, להמעיט בערך מגילת העצמאות, ולהציג אותה כמעשה של פקידים שלא ייצגו את יהדות המזרח. בטור אורח, טוען ד"ר זיו בורר, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, שמדובר בטעות קשה, שמהדהדת נראטיבים אנטי-ציוניים. הינשוף על מגילת העצמאות, הערכים שהנחו את מייסדי המדינה, ואופיה האמיתי של מועצת העם כגוף הנבחר של היישוב העברי בארץ ישראל ושל היהודים הציונים ברחבי העולם.

בימים האחרונים מתנהל מעל גבי העיתון "ישראל היום" ויכוח בין אראל סגל ליניב רוזנאי. במהלכו התבהר שסגל מבקש להתנער מערכי-יסוד של הציונות – אלו המכונים בתמצית: היות מדינת-ישראל, מבחינה חוקתית, מדינה יהודית ודמוקרטית. ערכים אלו זכו לתמיכה כמעט מקיר לקיר בקרב אבות הציונות מכל המחנות, ואף אומצו פעם אחר פעם, בימי המדינה שבדרך, בהחלטות ובתוכניות רשמיות של מוסדות התנועה הציונית: מהתוכנית שהוגשה לוועידת פריז ב-1919, ועד תוכניות בולטימור וירושלים בעשור שקדם להקמת המדינה.[1]

אולם ניסיון ההתנערות נתקל במכשול: אותם ערכים עוגנו גם במגילת העצמאות, שתוכנה וחשיבותה עדיין מוכרים היטב לציבור. לפיכך מבקש סגל לשנמך את חשיבות המגילה. לטענתו, היא לא הייתה מעשה של נציגים-נבחרים, אלא של "פקידים… מועצת העם, 37 אנשים שמונו על-ידי מוסדות היישוב".[2] עוד משתמע מדבריו שהללו גם לא ייצגו את יהדות המזרח – טענה המהדהדת נרטיב אנטי-ציוני מוכר, המבקש לצייר את הציונות כתנועה אירופאית, מנותקת מיהודי ארצות האימפריה העות’מאנית לשעבר, ולפיכך כנטולת קשר לגיטימי לארץ-ישראל.

אלא שהתיאור רצוף שגיאות עובדתיות. מועצת העם הורכבה מחבריהם של שני גופים נבחרים: הוועד הפועל של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. החברים היחידים הבלתי-נבחרים במועצת העם היו שלושה נציגים רוויזיוניסטים ונציג קומוניסטי, שצורפו דווקא לשם הגברת הייצוגיות.[3]

חברי הוועד הפועל של הסוכנות היהודית נבחרו בידי הקונגרס הציוני ה-22, בו השתתפו צירים שייצגו 62 מדינות, ובהן גם מצרים, מרוקו, אלג’יר ולוב. רוב הצירים נבחרו בבחירות דמוקרטיות, שנערכו ב-1946, בעשרות מדינות, לרבות במזרח התיכון (וכן במחנות הפליטים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין ובאריתריאה). כ-600 אלף יהודים ברחבי העולם הצביעו בבחירות, שבהן היה זכאי להצביע כל יהודי ששילם את דמי "השקל" להסתדרות הציונית.[4]

הוועד הלאומי, מצדו, היה הרשות המבצעת הנבחרת של כנסת ישראל – הגוף המייצג של יהודי ארץ-ישראל בתקופת המנדט. חברי כנסת ישראל נבחרו בבחירות כלליות ב-1944, בהן הצביעו כ-200 אלף מתושבי הארץ היהודים (כשני-שליש מבעלי זכות-הבחירה).[5] גם כאן היה ייצוג לעדות המזרח. למען האמת, אף במועצת העם, עצמה, היו נציגים אפילו של מפלגות שהגדירו עצמן במפורש כמייצגות את יהדות המזרח ("התאחדות התימנים" ו-"הסתדרות היהודים הספרדים").

נוסיף ונציין שאפילו בן-גוריון (האחראי המרכזי, לצד המפלגות החרדיות, לכך שבניגוד להתחייבות מפורשות במגילת-העצמאות, לא אומצה חוקה כבר בהקמת המדינה) התייחס למגילה ביותר כבוד מסגל. הוא ראה בה "חוקה מטריאלית" – מסמך הקובע עקרונות-יסוד שמצופה מהכנסת שלא לחוקק חוקים הסותרים אותם. כך, למשל, ב-1958, הוא אמר, בהקשר של הרכיב החוקתי הדמוקרטי, כי לגבי: "[ה]כרזת העצמאות של מדינת ישראל, אומנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית. [אך] לדעתי יש לה תוקף של חוקה, מה שקוראים קונסטיטוציה. זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות, ממק"י עד אגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת."[6] דברים דומים, הפעם ביחס לרכיב החוקתי היהודי-ציוני שבהכרזה, השמיע בן-גוריון, כבר ב-1952, וזאת במהלך דיון במליאת הכנסת, באומרו: "האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לעָרֵב… הציונות מתחילה באמונה בעם…[ה]קביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות… היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על ייחודה ומהותה של מדינה זו… מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה?… [א]ין… צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה."[7]

לסיכום: לאראל סגל עומדת הזכות המלאה לאמץ עמדות פוסט-ציוניות, ואף להדהד טענות אנטי-ציוניות – שהרי אנו חיים (עדיין) במדינה דמוקרטית. אך ראוי שיהיה כנה לגבי כך עם הציבור (ועם עצמו), מבלי לעוות את ההיסטוריה, ומבלי לזלזל באבות המייסדים ולהפכם ל-"פקידים".

זיו בורר הוא ד"ר למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, חוקר במכון בגין–סאדאת למחקרים אסטרטגיים, וחבר בפורום המרצות והמרצים למען הדמוקרטיה.

---

[1] לדיון בכך, ראו: זיו בורר "שלושה רכיבי יסוד במהות הדמוקרטית של המדינה הנובעים ונגזרים ממהותה היהודית-ציונית": ICON Essays  חיבורים במשפט הציבורי ד2 (2025), https://israeliconstitutionalism.wordpress.com/2025/11/03/icon-s-essays-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%97%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%9E%D7%A12-%D7%9C/.

[2] אראל סג"ל, "ומי גר בטירה? סיפור קפקאי שחושף מה אהרן ברק באמת רוצה", ישראל היום (24/12/2025), https://www.israelhayom.co.il/magazine/hashavua/article/19532749.

[3] ראו: הכנות להקמת מועצת העם הזמנית, תיק ארכיון מדינה חצ-88/15.

[4] ראו: החלטות הקונגרס הציוני הכ"ב בצירוף סקירה על מהלך הקונגרס והרכבו באזל ט"ו בכסלו – א' בטבת תש"ז 9-24 בדצמבר 1946, עמ' 5-14 (הוצאת ההנהלה של ההסתדרות הציונית, ירושלים, 1947).

[5]ראו:  "ברכות הממשלה [של המנדט הבריטי] לפתיחת אספת הנבחרים", דבר, עמ' 1 (13.09.1944).

[6] כפי שדווח ב-קול העם, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958) – הדברים נאמרו במענה לשאלה: האם הממשלה תהיה מוכנה להעניק כספי תמיכה ליהודים רפורמים לצורך הקמת בתי-כנסת רפורמים כשם שהיא מעניקה כספים שכאלו לצורך הקמת בתי-כנסת אורתודוקסיים?; דיווח זהה (שאף מצטט במעט יותר הרחבה את דברי בן-גוריון), קיים גם ב-הצפה, עמ' 1 ו-4 (30.11.1958)("בעת סעודת צהרים, שערכה לכבודו [של בן-גוריון] אגודת העיתונאים, לרגלי ה-29 בנובמבר… אחד השואלים ביקש לדעת אם ראש הממשלה מוכן להעניק לקהל יהודים רפורמיים שיתארגן בישראל אותה עזרה ותמיכה שניתנה לבתי כנסיות דתיים ממשרד הדתות וגורמים אחרים. ראש הממשלה הסביר כי את התשובה יש למצוא בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל, 'שאמנם איני יודע מה סמכותה הפורמאלית, לדעתי יש לה תוקף כחוקה מה שקוראים קונסטיטוציה, זו התעודה היחידה שחתומים עליה כל המפלגות ממק"י עד האגודה. שם מדובר על חופש מצפון ודת. סעיף זה נכנס לקווי היסוד של כל הממשלות שהיו ובממשלה היו לא רק הפועל המזרחי אלא גם אגודת ישראל, אם כי הם לא היו חברים ישירים בממשלה. ומזה אפשר להסיק את המסקנות.". דיווח נוסף קיים גם ב-קול העם, עמ' 2 (02.12.1958).

[7] דיון לקראת ההצבעה בקריאה ראשונה על הצעת חוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית, ד"כ 06.05.1952, עמ' 1920. להלן דבריו באופן יותר מלא:

…האמונה בעם היהודי אינה זקוקה לערב. לא יתכן שום ערב מחוץ לעם: העם לא יכזיב ולא יתכחש. יחידים עלולים להכזיב ולהתכחש, ואפילו אם פספורט ציוני להם – והעם לא יכזיב ולא יתכחש! ומי שמכיר אפילו במקצת את ההיסטוריה של העם היהודי והכוחות הפועמים בתוכו, יש לו בטחון מלא שהעם לא יכזיב, ואין הוא זקוק לערבים. הציונות מתחילה באמונה בעם.

ומשום כך מתחיל החוק המוצע לפניכם [מתייחס לס' 1 לחוק לפיו: 'מדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים בהתאם לחוקיה לכל יהודי הרוצה לעלות אליה.'] בקביעה, שמדינת ישראל רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו, ושעריה פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות. אין קביעה זו הקדמה לסעיפים אחרים, אינה בגדר “והיות” “והואיל” והסברה לחוק, אלא עצם החוק, נפשו של החוק. בלי סעיף זה אין טעם ויסוד לכל מה שבא אחריו.

חבר-הכנסת בדר מותר לו ללגלג לריזולוציה ולדקלארציה. איני יודע מי היא המפלגה האמונה על דקלארציות ורזוֹלוּציות שאין עמה מעשים ומאמצי בנין? אבל 'רזוֹלוציה' זו – היא חוקת אמיתה של מדינת ישראל; היא נאמרת לעם היהודי ולעולם. היא טובעת חותמה על יחודה ומהותה של מדינה זו.

חבר-הכנסת רוזן שואל כעורך-דין: הרצוף סעיף זה סאנקציה? מהו העונש הצפוי לאיש שלא יאמר ככה? ה'סאנקציה', חבר רוזן, היא בעצם מתן החוק ואין לו צורך בעונשים. מהו העונש שינתן למי שלא יאמר ככתוב בהכרזת העצמאות? אין כל עונש, אבל הכרזת העצמאות היא תעודה משפטית, אם לא למעלה מזה. אין חוק עליון הקובע איך כותבים חוקים. והסברה של עורכי-דין אינה מחייבת, בכל אופן לא בכל המקרים. הכנסת ממונה על מתן חוקים. בלי סעיף זה אין טעם לכל החוק, אין לו הגיון ואין לו משמעות היסטורית.

המחקר שלי ושל עמיתיי, "בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל", עורר פולמוס משמעותי לאחר פרסומו. מבין מבקרינו החריפים, בלט חוקר הג'נוסייד ד"ר שמוליק לדרמן, שדורש מאיתנו עכשיו "התנצלות פומבית". אנחנו עונים בפרוטרוט ומתנצלים באופן פומבי– אבל דווקא בפני הציבור. ראו להלן.

כידוע לכולכם, ביולי 2025 פרסמנו אני ועמיתיי ד"ר יונתן בוקסמן, ד"ר יגיל הנקין ועו"ד יונתן ברוורמן מחקר מקיף על המלחמה הנוכחית בעזה, בחינה ביקורתית של האשמות רצח העם במלחמת חרבות ברזל. המסמך יראה עוד בקרוב גם באנגלית בגרסה מתוקנת, מעודכנת ומורחבת. מאז פרסומו בעברית, הוא זכה לביקורת – לפעמים מקצועית ועניינית, לפעמים פחות – ממספר מכובד של מגיבים באקדמיה ומחוצה לה. כנהוג בתקופתנו, חלק גדול מהויכוח התנהל ברשתות החברתיות, בעיקר ב-X ובפייסבוק. בדיונים הללו, אולי המבקרים החריפים ביותר של המסמך שלנו היו ד"ר שמוליק לדרמן, חוקר רצח עם מהאוניברסיטה הפתוחה, ד"ר לי מרדכי, מחבר מסמך ה"עדות" המפורסם על עזה שאליו התייחסנו בהרחבה במחקר שלנו, וכן העיתונאי ניר חסון מ"הארץ".

למען האמת, נדיר שוויכוח פייסבוק מצית התייחסות עיתונאית, אבל בכוס התה של הברנז'ה הפוסטים התכופים של לדרמן כנגד המחקר שלנו היוו את התחליף לעימות פומבי בלייב (לו לי מרדכי סירב, ושנחסך מלדרמן, שלא באשמתו, הודות למלחמה עם איראן). לי מרדכי ופטרונו ב"הארץ" ניר חסון הסתמכו על טיעוניו של לדרמן במאמרים המקטרגים, שלא לאמר מאיימים שפרסמו על המחקר שלנו. בין היתר, איים עלינו מרדכי כי "נסבול מהשלכות אישיות, מקצועיות ומוסריות" מפני שהגענו למסקנות שלא מוצאות חן בעיניו.

אחת מהסוגיות שעלתה תכופות באותם דיונים, היא "סוגיית 500 המשאיות". במחקר שלנו, הצבענו על נתון מוטעה שהסתובב בתקשורת העולמית, בדוחות של סוכנויות או"ם ובמסמכים של ארגוני זכויות אדם מתחילת המלחמה, כאילו לפני הקרבות ישראל העבירה לעזה 500 משאיות סיוע יומיות, מהן 150 משאיות מזון. חיש מהר, המספר הזה הפך להיות "בייסליין",  וכל כמות משאיות פחותה מכך שעברה לרצועה נחשבה כחלק מניסיון הרעבה ישראלי מכוון. במחקר שלנו, הראינו נתונים המלמדים כי בשנת 2022 עזה לא עמדה על סף רעב כלל וכלל, למרות שנכנסו אליה רק 73 משאיות מזון יומיות בממוצע. לפיכך, ישראל העבירה לעזה במהלך המלחמה יותר מזון באופן משמעותי ממה שעבר לפני פרוץ הקרבות, נתון שאינו מסתדר עם תזת ה"הרעבה" של לדרמן וחבריו. אמרנו גם שאין שום נתונים על מוות משמעותי מתת תזונה המעיד על רעב כלשהו בשנת 2024, בניגוד להערכות האימים שנשמעו חדשות לבקרים.

לדרמן הגיב לטיעון שלנו בשורת פוסטים, וניסה להסביר כיצד נוצר נתון "500 המשאיות", מדוע בכל זאת היה רעב בשנת 2024 למרות שלא היתה כמעט תמותה ממנו, ומדוע מה שכתבנו חסר כל תוקף ורלוונטיות. בקצרה, הוא אמר שנתון ה"500" נוצר עקב חישוב של כניסת משאיות ליום עבודה במעברים, להבדיל מחישוב ליום קלנדרי.

במאמר התגובה שפרסמנו ב"הארץ", הצבענו על כך שלדרמן "דבק בטענה שחישוב 500 המשאיות הינו חישוב תקף, מבלי להבין כי השוואה מכוונת של חישוב ליום עבודה לפני המלחמה, לחישוב ליום קלנדרי במהלך המלחמה, הינה  מקבילה להשוואת תפוחים לתפוזים. גרוע מכך, גם לאחר שנאלץ להודות באפקט המטעה של ההשוואה השגויה, הגן עליה כ"מיועדת להמחיש" את הפער במתן הסיוע – כלומר, הדגים בדיוק את האוריינטציה והפרקטיקה שהובילה לאותה הטעיה למכתחילה."

ד"ר לדרמן דורש עכשיו התנצלות.

פומבית.

כי הוא מעולם לא כתב את זה. הוא? מה פתאום.

זה מה שהוא כתב:

"כשה-IPC השוו בין "תפוחים ותפוזים" – כלומר הציבו זה לצד זה נתון של 500 משאיות על פי ימי עבודה לפני המלחמה ונתון שמבוסס על כניסה יומית של משאיות אחרי המלחמה, הם עשו זאת על מנת להאיר את הפער בין מה שנכנס לפני המלחמה למה שנכנס אחריה. האם זה היה מטעה? בוודאי. האם הם עשו השוואה "מתמטית" בין זה לזה כדי לבסס את טענת הרעב בעזה? ברור שלא. הם הרי ידעו שאחד זה ימי עבודה והשני ימים קלנדריים. ואתם יודעים, אם הם היו עושים את זה היה קל לגלות את זה, הם לא טפשים. הם פשוט לא חשבו כנראה שמישהו יבין את מה שהם עושים באופן כל כך מוזר."

ובפלטפורמה אחרת:

כמובן, כשלדרמן בנשימה אחת שזה אמנם היה מטעה אבל שה-IPC והאו"ם לא חשבו שמישהו יבין את מה שהם עושים "באופן כל כך מוזר" הוא כנראה לא לקח בחשבון שלרשתות החברתיות יש זיכרון ארוך. כי נחשו מי הוטעה ומי הבין את ההשוואה בצורה כל כך מוזרה? חוקר רצח עם מסויים בשם שמוליק לדרמן. מוכנים? נתחיל.

ב-20 למרץ, 2024, לדרמן טוען שכניסה של 200 משאיות ל*יום* (לא יום עבודה) אינה מספיקה כי לפני המלחמה נכנסו 500. וזה מינימום שבמינימום שדרוש לקיום חיים.

נמשיך. ב 28 למרץ 2024, לדרמן טען בצורה נחושה שטרם המלחמה נכנסו 150 משאיות *מזון* ליום, ע"פ דוח ה- IPC. ושעכשיו נכנסות 80, ו*זה*, לא נתונים או מדדים אחרים שמופיעים בדו"ח ה- IPC, עתיד לייצר רעב המוני ומוות ממחלות (נכנסו בפועל 118 ליום במרץ ע"פ נתוני מתפ"ש, ו- 117 ע"פ נתוני OCHA/UNRWA "מתוקנים רטרואקטיבית").

זו לא הייתה הפעם היחידה שלדרמן הסתמך על טענת ה-IPC ל150 משאיות מזון ליום, תוך שלילת המספרים של האו"ם טרם המלחמה. למה? כי "150 משאיות זה הנתונים שהוא מכיר". ותוך הסתמכות על המאמר של פרופ' פרנצ'סקו צ'צ'י אותו אנחנו מצטטים אצלנו (שלא פורסם בכתב העת שאליו נשלח, בין השאר בגלל הערכה לא נכונה של מה יש במשאיות בהתבסס על נתוני הסהר האדום המצרי במקום אונר"א). מהיכן הוא מכיר את הנתונים? כי הוא קרא אותם בדו"ח ה- IPC. גם צ'צ'י מצטט את הקביעה של ה-IPC ומשווה אותה לכניסת המשאיות היומית (לא לפי יום עבודה) בעת המלחמה. למה? כי זה היה כתוב בדו"ח. אנחנו יודעים כי תקשרנו איתו, בצורה קולגיאלית ועניינית. הוא אמר בפשטות שהוא חשב שאפשר להסתמך על הנתון – כי זה הIPC. ואפשר לסמוך עליו. התחזיות של צ'צ'י לגבי תמותה המונית ברעב, אותן הדהד לדרמן, לא התממשו כמובן. כי הן היו מבוססות על הנחה שגויה, גם לגבי מה שנכנס במהלך המלחמה וגם לגבי מה שנכנס טרם המלחמה.

במאי 2024 הסתמך לדרמן על טענת סוכנות המזון של האו"ם שצפון עזה, כאזור, שרוייה במצב של famine. מצב כזה לא הוכרז ברמה האזורית ע"י ה-FRC כי הוא *מחייב* ראיות לתמותה לא אלימה נרחבת (2 ל10,000 איש ליום) שמעולם לא בוססה. לא, גם לא כיום.

על ההסתמכות של לדרמן במאי 2024 על עדויות רופאי הPAMA לתמותה לא טראומטית המונית, שהופרכה, ועל מניעת כניסת סיוע לאחר הפעולה ברפיח, שהופרכה על יד נתוני האו"ם עצמו (בתיקון רטרואקטיבי) כבר דיברנו מספיק.

שום דבר מזה לא חדש. דשנו בנושא לעייפה עם לדרמן טרם פרסום המחקר. הצענו לו מספר פעמים לדון עניינית ועובדתית על המספרים. תשובתו בכל פעם הייתה כי הוא סומך ומסתמך על המומחים של סוכנויות האו"ם. כל בחינה ביקורתית שלהם? חשיבה קונספירטיבית.

אם כן, נראה לנו שהכי נכון להתייחס לביקורת של לדרמן לא כהתדיינות על העובדות אלא כתופעה אנתרופולוגית – חוקר, רהוט ושקול לכאורה יותר מאחרים בדיסיפלינה, שמאמץ נתונים ללא בדיקה עובדתית, נצמד אליהם הרבה לאחר שהופרכו, מתכחש להיצמדות תוך הצדקת האמת המהותית שלהם, ואז טוען שמעולם לא קלענו לכוונתו האמיתית מבלי להכיר במה שאמר וכתב בזמן אמת. מה גורם לחוקר אינטיליגנט לנהוג כך? תמריץ חיובי מתוך מעגל הזהות הרלוונטי והעדר תמריץ שלילי לכך בתוך המעגל או מחוצה לו.

אבל הבה נחדל מלדון בלדרמן, כי הוא לא הנושא אלא רק קצה הקרחון, ולא החלק הגרוע ביותר שבו.

לדרמן דרש מאיתנו התנצלות פומבית. השורה התחתונה היא: אנחנו רוצים להתנצל, אבל לא בפניו אלא בפני הציבור. נכשלנו.

לא בהקשר של המלחמה הזו, למרות שפנינו לחקור את הנושא מאוחר מדי.

אנחנו וקודמינו בתפקיד נכשלנו בעשורים שקדמו למלחמה, כשראינו השתלטות של זן "מחקר" אקדמי שמציב את קידום ה"אמת המהותית" ו"תיקון העולם" על חשבון בירור העובדות על יותר ויותר דיסציפלינות שאיבדו כתוצאה מכך כל סדר ומבנה קוהרנטי. חשבנו שזה לא יגיע לדיסציפלינות שלנו. חשבנו שדי שאנחנו נעשה מחקר נכון, כמו שצריך, שאמנם מונע מלהט ועניין בנושאים כאלו ואחרים אבל שמכפיף את הלהט הזה לשאיפה לאובייקטיביות מירבית, בירור עובדתי ענייני, ופתיחות לשינוי קונספציות.

וטעינו. זה לא היה מספיק. אפילו לא קרוב.

נתתם בנו, באקדמיה, אמון אדיר. סמכתם עלינו שנעשה את העבודה הקשה של בחינת ותיווך המציאות, בנו שעיתותינו בידינו. למען השם, משלמים לנו על זה – שנשב על מול מסך, או נכתת את רגלינו נצא לשטח, או נדון אחד עם השני בלהט אך בענייניות עד שה*עובדות ברות התיקוף* ייצאו לאור ואלו ברות ההפרכה, יופרכו. ואז נצא לכוס בירה בפאב, גם אם רק מיפינו נקודות אי הסכמה ולא הגענו להסכמה מהותית. לא "נבטל" אחד את השני כי אחד מעמיתינו אמר או חשב את ה*דבר* הלא נכון – מקסימום נדרוש שישנה את ה*מתודולוגיה* שלו כתנאי לפרסום בכתב העת שעליו אנחנו אחראיים.

ולא עצרנו את התרעלת. השארנו את הציבור לבד במערכה, כשמול ערפל הקרב מסביב לסוגיות ציבוריות ועובדתיות מהותיות ניצבים לא מטהרי אוויר אלא מפזרי עשן מקצועיים, שאימצו לשון מעומעמת ודו משמעית. התוצאה היא שרבים מדי אינם יודעים למי להאמין, או על בסיס מה. זה לא אומר שכולם מאמינים ללדרמן – אבל האמונה בסמכויות המועדפות בין שזה ערוץ 14 או שיחה מקומית מחליפה את המחשבה, את הדיון, את השותפות האזרחית, את ההכרה בסיבה ותוצאה, ועדיפות ההוכחה האמפירית על הטיעון האידיאולוגי. 

וכעת, תוך מינוף הדחף המוסרי שרבים חשים לעצור את המלחמה בעזה, דחף מוסרי לגיטימי לחלוטין לכשעצמו, לדרמן ודומיו מנסים לקדם שינוי מרחיב בעצם ההגדרות למהו רצח עם (כל דבר שפסול בעיניהם) ולמתודיקה המחקרית של כל דבר שמתקשר אליו – והם שואפים להרחיב את ההגדרה עוד ועוד לכמעט כל אספקט של החוויה האנושית שמתייחס ליחסי כוח. כלומר הכל.

אם זה נשמע לכם מוכר – אז ברוכים הבאים למאה ה-21 ולתנועות הנעורות.

חשוב וקריטי לדון על עזה, אבל גם על השאלה כיצד אנשי אקדמיה מבררים ומתווכים את העובדות לציבור. האם התפקיד של אקדמאי, כפי שגורס לי מרדכי, הוא to speak truth to power ולאמר רק את האמת שלא נוחה ל"בעלי הכוח" (שם קוד לחברה הנורמטיבית המערבית-לבנה-פריווילגית) כחלק ממאבק למען המדוכאים והמושתקים, או שתפקידו הוא לברר את העובדות כפי שהן, גם אם הן לא מה שחשב שהן, וגם אם הן לא מסייעות ל"צד הנכון"?

אנחנו חושבים שהתשובה ברורה. אבל היא הייתה ברורה לכולם לפני 30 שנה. העולם השתנה מאז. האקדמיה השתנתה מאז – ועלינו לשנות שוב את כיוון הספינה לפני שהממסד האקדמי כולו יתרוקן מכל ערך, לפני שכולנו ניפול מעבר לתהום. כאן נעמוד על המשמר. לא נוכל אחרת.

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים באופן חד כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. אבל האם ועדה כזאת תשפוך אור אמיתי על הכשלים שהובילו לשביעי באוקטובר? התשובה, לדעתי, חיובית ושלילית בו בזמן. היא תשפוך אור כזה, אבל אף אחד לא ישים אליו לב. ינשוף פוליטי-מדיני על סרטי בלשים, אריות שבולעים ביזונים ותעתועי המסקנות האישיות.

וּבָדָד, דֹּם, מִכָּל-הָעוֹלָם פָּרוּשׁ,

מִגְדָּלוֹ נִצָּב שָׁם וּמֵאִיר עַל-הַשְּׁמָמָה;

וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה:

“לְמִי וְלָמָּה?”

חיים נחמן ביאליק, עַל-כֵּף יָם-מָוֶת זֶה

אחת מרוחות הרפאים הרבות המרחפות מעל הזירה הפוליטית הישראלית, המסוכסכת ומפולגת בין כך ובין כך, היא שאלת הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית לאירועי השביעי באוקטובר 2023. ישנם מעט מאד נושאים, מלבד היחס לראש הממשלה עצמו, שמפלגים כל כך בין מחנה המחאה מחד, ומחנה תומכי נתניהו מאידך. הראשונים רואים בהקמת ועדת חקירה חובה מובנת מאליה של מדינת שהפקירה את אזרחיה, דרך לברר את הכשלים ובמיוחד לבוא חשבון עם אלו שהם תופסים כ"מפקירים". לעומת זאת, תומכי נתניהו טוענים שועדת חקירה ממלכתית תשרת אך ורק את ה"אליטות הישנות" שהקימו אותה. מפני שתמונה מן הסתם בידי הדמון של המחנה, נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, היא תטיל, לשיטתם, אחריות בלעדית על נתניהו ותנקה את בית המשפט והממסד הבטחוני המזוהה עם השמאל-מרכז מחלקם באסון. אלו ממחנה נתניהו שבכל זאת תומכים בהקמת ועדה כלשהי, רוצים שהיא תהיה פוליטית (למשל פריטטית בין הממשלה לבין האופוזיציה), כדי שלא תושפע בידי בית המשפט העליון. ישנו גם ויכוח בין המחנות על היקף האחריות של הועדה והמנדט שלה. האם תבחן, למשל, גם את התנהלות המלחמה עצמה? ומה עם האירועים שהתרחשו לפני השביעי באוקטובר? מחנה המחאה ירצה מן הסתם שתבחן את מזוודות הכסף המפורסמות לחמאס, בעוד המבקרים מימין ידרשו שתתייחס בעין ביקורתית גם לפסיקותיה של מערכת המשפט בנושא מוסר לחימה בעזה, ואולי אף הרחק אחורה, לתוכנית ההתנתקות ואפילו להסכם אוסלו.

אולם כאשר עצם השאלה של הקמת ועדת חקירה הופכת לכל כך מחנאית, מעטים שואלים את עצמם מה יהיו התועלת והנזק של ועדה כזאת, אם וכאשר תקום, לא לנתניהו או למחנה מתנגדיו, אלא לעניין שאותו היא אמורה לקדם; קרי, הבנה מעמיקה של כשלי השביעי באוקטובר כדי שלא יחזרו על עצמם. ראשית כל, יש לציין שהמוטבים הברורים ביותר שלה יהיו היסטוריונים כמוני, וכל מי שידרש ביום מן הימים לממצאיה כדי להבין את אירועי העבר באופן מעמיק. ועדה כזאת, אם יכהנו בה חברים בעלי הכשרה מתאימה, תנתח את התהליכים שהובילו לפלישת חמאס במברשת שיניים, תראיין אלפי עדים, ותיצור מאגר חומר שאין ערוך לו להיסטוריונים של העתיד. אולם שאלת התועלת המעשית שלה מעורפלת ובעייתית מעט יותר.

כדי לבחון את הסוגיה, יש לחזור ראשית כל לועדות החקירה של העבר. האם ההמלצות של ועדת אגרנט, וועדות דומות לה במדינות אחרות, מנעו למשל כשלי מודיעין עתידיים באמצעות רפורמות מבניות? ההיסטוריון ריצ'רד בטס, שחקר את התופעה, הגיע למסקנה שהשפעה של ועדות ורפורמות כאלו היתה מוגבלת מאד, לכל היותר, דבר שאנחנו נוכחנו בו בשביעי באוקטובר. גם הועדה שהוקמה לחקר מהומות אוקטובר 2000 בראשותו של השופט תיאודור אור לא הביאה לשיפור ניכר ביחסים בין יהודים וערבים, ועדיין לא ראיתי אימפקט כלשהו של ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לחקר האסון במירון, או של ועדת וינוגרד. התוצאה הטיפוסית של ועדות כאלה, למרבה הצער, היא התרגשות תקשורתית עצומה ברגע שמתפרסם הדו"ח, עיסוק אינטנסיבי במשך כמה חודשים, פיטורים ועריפות ראשים, ואז, גניזת המסקנות הרוחביות והמבניות למגירה, שם יעלו אבק עד שיגיעו ההיסטוריונים לבדוק מדוע לא נעשה כלום.

לרוב, דוחות ועדות החקירה מחולקים למסקנות ארגוניות, תהליכיות ומבניות, בתוספת לחלק חשוב העוסק במסקנות אישיות. כביכול, לאלו האחרונות נודעת חשיבות רבה. טוב שפוליטיקאים, אנשי ביטחון ופקידים שהתרשלו בתפקידם ישלמו על כך בתפקדיהם, ובמקרים נדירים, אפילו יתנו את הדין על רשלנות פלילית. אולם לצד זאת, למסקנות אישיות ישנן מספר תופעת לוואי רעות ומסוכנות, הנוטות להפוך ועדות חקירה ממלכתיות לעסק מעיק ומסורבל, ואף להוריד את המסקנות החשובות שלהן ביגון שאולה.

ראשית כל, לפי הכללים הנהוגים בישראל, לאדם יש זכות להגנה משפטית בפני מסקנות אישיות, שעלולות להשליך באופן שלילי ודרמטי על המשך הקריירה שלו, שמו הטוב ופרנסתו. לאותם נחקרים יש לפיכך זכות לשימוע והגנה בידי עורך דין, דבר שמאריך את ההליכים עד אין קץ. במקרה של כישלון בסדר הגודל של השביעי באוקטובר, מדובר בעשרות רבות של חשודים בכירים, שכל אחד מהם ילווה מן הסתם בידי צוות הגנה. בחודשים הראשונים, ואולי גם בשנה הראשונה לקיומה של הועדה, כלל הבכירים הפוליטיים והבטחוניים לא יוכלו להתעסק כמעט בשום דבר אחר. מבחינתם, הועדה תהיה כמו בית משפט, והם יתנהגו בהתאם. בזמן שבו המלחמה עדיין מתנהלת, ממשל טראמפ מתהפך חדשות לבקרים, והאזור כולו רוחש סכנות והזדמנויות, מדינת ישראל השקועה בחקירות פנימיות תהפוך להיות כמו אריה שבלע ביזון שלם ולא יכול לזוז. זו סכנה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.

שנית, הליכים מסורבלים כאלו ייגררו שנים, וימשכו תשומת לב תקשורתית ומחנאית אינסופית משני הצדדים. לאחר שהדיון יסתיים, חלק גדול מהנחקרים כבר יהיו בפנסיה, ואולי אף ייקבע שהם לא יכולים לכהן בתפקידים שממילא לא יתקרבו אליהם  (זוכרים את הצו שמנע משלמה בן עמי לכהן שוב כשר לבטחון פנים במסקנות ועדת אור?). השוס התקשורתי הגדול ביותר יהיה כמובן המסקנות האישיות על נתניהו, שיגררו ויכוח ארוך וממושך האם היה אכן "מר הפקרה". כשאלו יצאו, ספק גדול אם נתניהו כבר יהיה ראש ממשלה.

לבסוף, וזו מבחינתי הבעיה הגדולה ביותר, המסקנות האישיות יסיחו את הדעת מכל דיון עומק מבני על הכשלים הארגוניים, המבצעיים והתפיסתיים שהובילו לטבח הישראלים הגדול והחמור ביותר מאז קום המדינה. אין לי ספק שדו"ח הועדה יכלול פרקים שלמים, מקצועיים ומעמיקים, על הסוגיות החשובות באמת. כיצד נוצרה התפיסה שחמאס מורתע? מדוע קוצץ והוקטן צה"ל עד שלא היה מסוגל להתמודד באופן יעיל עם מלחמה רב זירתית? מדוע ולמה נוונו כיתות הכוננות? מה היו התפיסות שגרמו לישראל להשלים עם התעצמותו הצבאית והכלכלית של חמאס? בתור היסטוריון, שחקר ומכיר אינספור מקרים דומים, אני יכול להבטיח לכם שהתשובה לכך לא תהיה תלויה אך ורק באשמתו של אדם ספציפי (נגיד, נתניהו), חשוב ככל שיהיה. בעיות כאלו נוטות להיות מתעתעות, ויש להן בדרך כלל סיבות מורכבות, סבוכות ותלויות זו בזו. במדינה נורמלית, היה אפשר ללמוד המון מחקר ביצועים מקצועי על בעיות כאלו, ואולי אף להציע להן דרכי פתרון (אם כי ניסיון העבר מלמד שאין פתרונות קסם). מה שיקרה בפועל, זה שהמסקנות האישיות, במיוחד על נתניהו וראשי מערכת הביטחון, ימשכו כל כך הרבה אש ותשומת לב, עד שכולם ידלגו על הפרקים העוסקים במסקנות המבניות. כך, דו"ח הועדה יהפוך להיות כמו סרט בלשים ארוך – כולם מדלגים על העלילה עד לחמש הדקות האחרונות כדי לדעת מי הרוצח.

 לכן, לדעתי, אם רוצים שועדת חקירה (ממלכתית או אחרת) תהיה אפקטיבית, אסור שהיא תגזור מסקנות אישיות., בוודאי שלא מחייבות, גם כי עצם קיומן ישתק את המדינה לזמן ארוך מדי, וגם כי העיסוק בהן יסיח את הדעת מהדברים החשובים באמת ובתמים. אולם באקלים הציבורי הנוכחי, הסיכוי לועדה שתימנע ממסקנות כאלו דומה לאפשרות שירד שלג בקיץ במחנה הפליטים ג'באלייה.

מה החוט המקשר בין ביון, בישול, החוק הבינלאומי והכשל המבני של מדינות המערב בתחרות עם הציר הטוטליטרי? ינשוף אסטרטגי לוקח אתכם למסע בין בלוטי ים כדי להבין את הבעיות שמאיימות על ארצות הברית ואירופה בתחרות מול יריבים מהירים וגמישים המנצלים במיומנות את חולשותיהן. הבעיה של מדינות המערב, כפי שנראה, היא בראש ובראשונה איטיות וסרבול, הנובעות מתהליך נסתר וארוך שנים.

לפעמים, כדי להבין תהליכים היסטוריים, צריך למצוא חוטים מחברים בין תחומים שאין שום קשר ביניהם. למשל, בין ביון, מינויים בשירות המדינה, ובישול.

בשנת 1992, חיפש רוברט גייטס, אז ראש ה-CIA, איש ביון שמדבר בטורקית אזרית, ככל הנראה למשימה חשאית באזור. לאחר חיפושים רבים, הוא הצליח למצוא מועמד שעבר את הסינון הבטחוני, אבל אז נתקל במכשול לא צפוי. בכדי להתקבל לשירות ב-CIA, על כל מועמד לצלוח שורה ארוכה של מבחנים ומבדקים אחידים על ידי מחלקת מיון, שראש השירות לא יכול להתערב בעבודתה. המטרה היא כמובן למנוע שחיתות, נפוטיזם וקידום מקורבים. להפתעתו של גייטס, הועדה פסלה את המועמד שלו מפני שנכשל במבחן כתיבה באנגלית. ראש ה-CIA לא היה יכול לשלוט בעצמו מרוב תסכול. "יש לי כאן אלפי אנשים שיודעים לכתוב אנגלית", הטיח בזעם במחלקת המיון, "אבל אף אחד שיודע לדבר אזרית. מה לעזאזל עשיתם?"

לפני כמה שנים בודדות, הלין הממונה לשעבר על ארכיון המדינה, פרופ' יעקב לזוביק (למי שמכיר, חוקר מצויין של השואה ותולדות הס"ס), על צרותיו השונות בראיון פרישה עגום. בין היתר אמר, שכל יוזמה מקורית שניסה להעלות נבלמה בידי מנגנון שירות המדינה. הקשיים באישור תקציב, למשל, לא אפשרו לו לתכנן את פעילות הארכיון אפילו מחודש לחודש, שלא לדבר על חזון ארוך טווח, ולבסוף, הוא לא הורשה אפילו לקרוא בזמן את קורות החיים של מועמדים לתפקידים שונים, בגלל מנגנונים מורכבים של מניעת אפלייה ו"הטיות לא מודעות". התוצאה – קונן – היתה שיתוק מוחלט.

בנקודה זו, בואו נעבור מתחום הביון והמינויים לבישול. מי שלמד את תולדות ההגירה לארצות הברית במאה ה-19, יודע כי באותם הימים, מהגרים חסרי כל (במיוחד מאיטליה אבל גם מארצות אחרות) התפרנסו לעיתים קרובות ממסעדנות. כל מי שהיה לו חלל קטן בבעלותו וידע לבשל, היה יכול להשיג קיום דחוק לכל הפחות למשפחתו על ידי הגשת פסטה, פיצה או מאכל "אתני" אחר לעוברים ושבים. היום, כדי להקים מסעדה חוקית, אפילו קטנה, יש צורך בסבך בלי אפשרי של אישורים של בריאות, כיבוי אש, נגישות ועוד, שהופכים מבצע כזה לבלתי אפשרי (קל וחומר הפסדי) למי שאין לו הון עצום להשקעה. לא לחינם רבים מנסים לעקוף את הנהלים הללו באמצעות אפליקציות של בישול ביתי (כדוגמת יאמי) או פשוט פועלים בניגוד לחוק, דבר שהופך אותם טרף קל לגחמותיהם של פקחים למיניהם ויוצרים כר פורה לשחיתות.

החוט המחבר בין שלושת המקרים האלה הוא איטיות וסרבול הולכים וגוברים של המערכת הממשלתית במדינות מערביות. אם נשתמש במשל מתחום הלוחמה הימית, ככל שספינת קרב נמצאת זמן רב יותר באוקיאנוס, כך היא סופחת אליה יותר בלוטי ים – טפילים קטנים שנדבקים אליה כדי להגן על עצמם מטורפים. בפני עצמו, כל בלוט ים לא שוקל הרבה, והפרעתו לספינה מינימלית. אולם ככל שבלוטי הים מצטברים, כך הם מעיקים על הספינה ומאטים את מהירותה. בקרבות ימיים, לפחות בתחילת המאה העשרים, הפגיעה במהירות בשל בלוטי הים היתה יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות.

אם נעבור מהמשל לנמשל, ככל שעוברות השנים, מדינות המערב מסרבלות את עצמן בעוד ועוד "בלוטי ים" כאלו. בשנות החמישים, למשל, ה-CIA שכר כל עובד שמנהליו ראו כמתאים. שורה של שערוריות בטחוניות גרמו לכך שתהליכי הסיווג הבטחוני והמיון יהיו מורכבים יותר ויותר, לא רק כדי להרחיק סוכני אויב אלא גם כדי למנוע נפוטיזם. היום, תהליך סיווג בטחוני ב-CIA לפעמים לוקח יותר משנה. רוברט גייטס, כפי שראינו, לא הצליח אפילו לשכור את דובר האזרית היחיד שמצא בגלל שהלה נכשל במבחן אחיד של חיבור אנגלי. בשנות השבעים, ראש החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, פרופ' שלמה נאמן המנוח, שכר חברת סגל שבדיוק סיימה את לימודיה בברקלי אחרי שהתרשם מידיעותיה במהלך שיחה על גלידה במרפסת. כיום, האוניברסיטה העברית לא יכולה לשכור איש בלי תהליך מורכב שכולל ארבע (!) ועדות שונות, קוראים חיצוניים ואישורים מצד הנשיא והרקטור. במאה ה-19, כל אחד היה יכול לפתוח מסעדה. כיום, יזמים שמנסים להקים אותן מבזבזים עשרות אלפי שקלים רק על מאעכרים שיסייעו להם להשיג עשרות רבות של אישורים שונים.

כדי להימנע מאי הבנות, אומר כבר עכשיו שאינני טוען (בהכרח) שההגבלות המצטברות הללו בהכרח רעות. המינויים ב-CIA בשנות החמישים או באוניברסיטת תל אביב בשנות השבעים אכן היוו כורה פורה לשחיתות, נפוטיזם ובמקרה הראשון, גם לסיכונים בטחוניים של ממש. מעטים גם ירצו לחזור למציאות של המאה ה-19, שבה כל בעל דוכן בניו יורק היה יכול להגיש סטייק עיפוש ברוטב סלמונלה. הטיעון שלי הוא שבין אם אנחנו חושבים שההגבלות הללו טובות או רעות, הן נוטות להצטבר עם הזמן, כמו בלוטי הים, משיקולים שאינם קשורים לטיבן ונחיצותם, ומאטות את פעילות המערכת של כל מדינה מערבית כמעט.

ראשית כל, לבירוקרטיה יש חוקים מוזרים משלה, שאינם מצייתים לקומון סנס של בני אדם רגילים. בפוסט קודם, כתבתי כאן על חוקי פרקינסון, יצירתו הקלאסית של היסטוריון בריטי, שגילה כי ככל שהאימפריה הבריטית קטנה, כך גדלה מצבת העובדים במשרד המושבות, וככל שלצי היו פחות ספינות, כך היו לו יותר אדמירלים. בירוקרטים תמיד רוצים יותר כפופים ופחות מתחרים, ולכן נוטים להגדיל את מחלקותיהם. כמו כן, פקידים יוצרים עבודה זה לזה, כך שכמות ההליכים, הפרוצדורות והעבודה תמיד יתפחו ביחס ישר להתנפחות המערכת. וכאשר מדובר במערכת ציבורית, שמקבלת לעיתים קרובות מימון בלי קשר לביצועיה, תופעה זו נכונה על אחת כמה וכמה.

אולם פרקינסון חשף רק חלק מהתמונה. בעיה נוספת, קשורה לאופן שבו פקידים, מומחים ואקטיביסטים במדינות מערביות לוקחים מציאות שלתוכה גדלו כמובנת מאליה, ותמיד שואפים לחדש בכדי להבליט את עצמם. אם, למשל, גדלנו במדינה שבה נגישות נכים היא ערך חשוב, הרי שכל פקיד, אקטיביסט או מומחה צעיר שמתחיל את הקריירה שלו, יקבל את ההישגים שכבר הושגו כמובנים מאליהם. לעומת זאת, כדי לחדש ולהבליט את עצמו, האינטרס המבני שלו יהיה להציע כלל נוסף של נגישות נכים שלא היה קיים קודם. חברו את פועלם של כל המומחים, הפקידים והאקטיביסטים הללו זה לזה, ותקבלו עולם שבו כל מי שרוצה להקים אתר אינטרנט עסקי צריך לציית לסבך הולך וגדל של תקנות נגישות. כך גם כל חבר כנסת, שרוצה להתבלט על ידי חקיקת "חוק חברתי", מסרבל את המערכת עוד יותר. ככל שחולפות השנים, בלוטי הים הולכים ומאטים את הספינה, ומי יעז להציע לנקות אותם? הרי חברי כנסת, פקידים, מומחים ואקטיביסטים קונים את תהילתם על ידי המצאת עוד רגולציות וחוקים, ולא על ידי ביטולם. להדגיש: חלק מהחוקים הללו יכולים להיות טובים ונחוצים, אפילו הכרחיים, אבל אין בכך בכדי להמעיט בעובדה שבעצם הצטברותם הם מאטים את תהליך קבלת ההחלטות.

בהקשר של הגיאופוליטיקה של ימינו, אחד מהמאגרים הגדולים והמטרידים ביותר של בלוטי ים רובץ בקלסרים עבי הכרס של החוק הבינלאומי, האמנות הרב מדינתיות, הדיפלומטיה הרב צדדית ודיני הלחימה למיניהם, על פרשנויותיהם המסועפות. במהלך השנים, כותבת החוקרת טנישה פזאל, חל ניתוק סוציולוגי בין האנשים שקובעים את דיני הלחימה (שופטים, תובעים, אקטיביסטים, פקידי או"ם) ובין אלו שמשתמשים בהם (קציני צבא). התוצאה היא, שיצרני הדין אינם מחוייבים לצרכניו, ומרשים לעצמם לתקן תקנות לא ריאליות. האינטרס המבני שלהם, אחרי הכל, הוא להתבלט במילייה הפרוגרסיבי, ששם "זכויות אדם" בראש מעיינו, ואם כן, מדוע לא "לחדש" באמצעות פרשנויות "הומניטאריות" שמגבילות צבאות באופן הולך וגובר? כך, כותב חוקר אחד שצריך להחשיב גם "נזק נפשי" לאזרחים ב"מידתיות" של הפצצות, אחרת גורסת כי צריך להתחשב גם בחיות כאשר מתכננים פעולות צבאיות, שלישי אומר שיש להימנע מפעולות צבאיות שגורמות נזק אגבי אם התועלת הצבאית שלהן לא מיידית, אפילו אם הן קריטיות למהלך המלחמה כולו, וכולם מדביקים עוד ועוד בלוטי ים לספינה הצבאית של המערב. כפי שכתבתי בפוסט קודם, "שמירה על הדינים המסועפים והמסובכים דורשת כמובן מחקר וייעוץ מקצועי, ואלו מהווים נטל הולך וגובר על מקבלי ההחלטות הצבאיים, במיוחד במלחמה עצימה. מי שמחוייב אליהם, בפרשנותם הנוכחית והמורחבת, כובל את רגליו בשרשראות ברזל", במיוחד משום שאויבי המערב (חמאס, חיזבאללה, רוסיה) לא מחוייבים אליהם כלל וכלל. לכל מי ששומר על הדינים, מלחמה הופכת להיות עסק יקר, מסובך ומסורבל יותר ויותר, בעוד שאויביו יכולים להמשיך ולהילחם בזול.

לבסוף, ה"בלוטים" של החוק הבינלאומי, הארגונים הרב לאומיים ואפילו הדין המדינתי הסבוך, מקשים על מדינות המערב גם בתחום האסטרטגי והדיפלומטי. תהיתם פעם מדוע לוקח לארה"ב ולנאט"ו כל כך הרבה זמן להחליט על העברת מערכת נשק חדשה לאוקראינה? מדוע יש צורך ביותר מעשור כדי להחליט האם מדינה כמו אוקראינה זכאית להצטרף לאיחוד האירופי או לא? התשובה תמונה באינסוף אמנות, תקנות, ותהליכים "סדורים" של קבלת החלטות, שהולכים והופכים להיות סבוכים יותר משנה לשנה. בינתיים, הרוסים כמובן יכולים להתאים את עצמם ולהתכונן לצעדים המערביים האיטיים והצפויים כל כך. זו בדיוק אותה הסיבה שצרפת, למשל, לא מצליחה לגרש אפילו מהגרים לא חוקיים שבתי המשפט שלה עצמה פסקו שיש לסלק מגבולות המדינה: כמו מדינות מערביות אחרות, היא טובעת בפקעת החוטים הבלתי אפשרית של אלפי התקנות הבירוקרטיות שלה עצמה, בתוספת לתקנות האיחוד האירופי שהיא מחוייבת גם להן.

שלל האמנות והעקרונות האלה מפחיתים גם את מנעד ההחלטות המדיניות האפשריות. אם, למשל, יחליטו מנהיגי מדינות המערב שהכרה בסומלילנד, ישות בדלנית די מוצלחת שהתפלגה מסומליה הכושלת, תועיל למאבק הגלובלי מול איראן וסין, הם יתקשו לעשות זאת בגלל הכללים והנהגים שמקדשים גבולות של מדינות ריבוניות, כושלות ככל שיהיו. אי אפשר גם להרתיע מדינות תוקפניות באמצעות איום שיאבדו חלק מאדמתן אם יפלשו לשכנותיהן, בגלל תקנות האו"ם שקובעות כי "אסור לקחת שטח באמצעות מלחמה". אפילו אם כמה מהתקנות הללו טובות והכרחיות, כל אחת מהן לחוד, ובוודאי כולן ביחד, מפחיתות את מנעד האפשרות האסטרטגי של המדינות המערביות ומאטות את תהליך קבלת ההחלטות שלהן.

יש למדינות מערביות כל מיני דרכים להתמודד עם בעיית הבלוטים. אחת מהן, היא ב"תגובת שוק" של כל מיני דרכים עוקפות לקבלת החלטות. הממשלה גדולה ומסורבלת מדי? אז נקים גוף קבלת החלטות קטן יותר ונקרא לו "קבינט", וכשגם הוא גדל מדי, נקים מועדון מצומצם אף יותר ונכנה אותו "קבינט המלחמה". כשמפקדי צבא ארצות הברית גילו שגודש דיני הראיות של המשפט הפלילי לא יאפשר להם להרשיע פושעי מלחמה יפנים, הם השתמשו בגוף שנקרא "ועדה צבאית" שלא היה מחוייב לאותם דיני ראיות. גם היום, האמריקאים משתמשים בכל מיני פרוקסיז ברחבי העולם, למשל הכורדים, כדי להחזיק טרוריסטים אסלאמיים בבתי כלא מאולתרים ללא שפע הזכויות שהדין האמריקאי מקנה. לבסוף, מדינות מערביות (לרבות ישראל) סוגרות לפעמים דילים באמצעות ארגוני ביון ויתר גופים חשאיים בכדי לעקוף את הליכי העבודה המסורבלים של משרדי החוץ. אולם דרכי המעקף האלה הופכות לפחות ופחות יעילות ככל שהבלוטים מתרבים ומכבידים עוד ועוד על הספינה.

כל ספינה זקוקה לניקוי תקופתי, אחרת הבלוטים יעיקו עליה עד שלא תוכל לתפקד. היחידים שיכולים לעשות את זה, הם אנשים שמזלזלים באותם "תהליכי עבודה סדורים" שיוצרים את הבלוטים מלכתחילה, ובמהלך הניקוי, הם לעולם גורמים נזק אדיר והורסים הרבה דברים טובים וחשובים. ימים יגידו, האם דונלד טראמפ יהיה "מנקה הבלוטים" של המערב בשנים הבאות. אם כך, המוסדות הבינלאומיים והרב לאומיים, שמאטים ומסרבלים את האסטרטגיה המערבית בלי להועיל לה במאומה, צריכים להיות המועמדים הראשונים לטיהור.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שאני מאד לא אוהב את נתניהו והממשלה הנוכחית. אבל מה הייתי רוצה לראות בממשלה הבאה, אם וכאשר תקום? ינשוף פוליטי-מדיני מציג לכם שבעה עקרונות חשובים, כמו מצע.

מי שעוקב אחרי, יודע שמזה זמן רב אני הומלס פוליטי – נודד ממפלגה למפלגה, תמיד קול צף; וזאת משום שאף אחת מהמפלגות הקיימות לא מייצגת את עמדותי באופן שקרוב אפילו להיות משביע רצון, ומפני שתקופה ארוכה אני לא מוצא מדינאי שאוכל להזדהות איתו באמת. ולמרות זאת, לעולם לא אחרים את הבחירות, פשוט מפני שבמדינה דמוקרטית, הבחירה היא תמיד בין אפשרויות לא מושלמות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למשל, הצבעתי לרע"מ מסיבות אסטרטגיות, במטרה לקדם את שילוב האוכלוסיה הערבית במערכת הפוליטית.

כולכם יודעים גם שאני לא מתומכי הממשלה הנוכחית והעומד בראשה, וזאת בלשון המעטה. בעיני, יש מעט מאד אנשים שעשו נזק לרפובליקה הישראלית כמו בנימין נתניהו, שבמובנים רבים הרקיב חלק מאושיותיה הבסיסיות ביותר. במוקדם או במאוחר האיש הזה יצא סוף סוף מחיינו, ואז נוכל, בתקווה, להתגבר על הדיכוטומיה הרעילה של "כן-ביבי-לא-ביבי" ששאבה כל כך הרבה מתשומת הלב שלנו. אני זוכר, בהקשר זה, ראיון ישן ומרתק עם פורטר נפאלי דובר עברית, שליווה ישראלים רבים מאד בטרקים בהימלאייה. אחד מהדברים שאמר למראיין, זה שהוא תמיד נדהם מהאובססיה של המטיילים לביבי והשיחות אינסופיות עליו. "למה הביבי הזה כל כך חשוב?" תהה. כן, הוא ראש הממשלה, אבל הבעיות המבניות גדולות וחשובות ממנו, ובסופו של דבר צריך להקדיש את רוב תשומת הלב לסוגיות פוליטיות ומדיניות ענייניות, ולא רק לפוליטיקאים ספציפיים.

לכן, בפוסט הזה, לא אציע לכם לאיזו מפלגה להצביע, או במי לבחור. אפילו לא אתמקד בשאלה אלו מפלגות צריכות להיות בקואליציה הבאה, ואלו לא. במקום זאת, אנסה לדבר על העקרונות שלדעתי צריכים להנחות את הממשלה החדשה, אם וכאשר תקום.

עיקרון ראשון: בנייה מחדש של השירות הציבורי

הנזק הגדול ביותר שנתניהו עשה לדעתי למערכת הפוליטית הישראלית, היא שחיטה הדרגתית ויסודית של השירות הציבורי, בין אם מתוך אינטרסים אישיים או מתוך אידיאולוגית DEEP STATE קונספירטיבית של תומכיו, פוליטיקת זהויות ותסכול מגזרי. כתוצאה מכל אלו, תומכיו ההדוקים של נתניהו רואים את מוסדותיה של מדינת ישראל כאויב שצריך להילחם בו. במשך שנים, תחת ממשלות נתניהו השונות אך בעיקר בזמן האחרון, הדרג הפוליטי מייבש תקציבים לאזורים קריטיים של השירות הציבורי, כמו משרד החוץ שבקושי יכול לתפקד. השירות הציבורי בתקופת נתניהו שבור ביותר ממובן אחד. רק להסברה, למשל, יש מספר רב של גופים שונים שמתחרים זה בזה, ואף אחד מהם לא מתפקד באופן מינימלי. ראינו, למשל, כיצד אזרחים פרטיים היו צריכים לעשות את רוב העבודה בכספם ועל חשבונם בתקופת מלחמת חרבות ברזל.  פקידים בכירים מתפטרים ולא ממונים להם מחליפים קבועים, רק "ממלאי מקום" שיאכלו מכפו של השלטון. בתקופתו של נתניהו, משרדי ממשלה חשובים פורקו למרכיבים שפוזרו לכל עבר חדשות לפרקים, בכדי לספק אתנן לתומכים פוליטיים, באופן שמנע כל עבודה קוהרנטית ורצינית על נושאים קריטיים. כמו אהוד ברק לפניו, נתניהו דואג למנות את האנשים הלא מתאימים ביותר לתפקידים הלא מתאימים ביותר, כדי שיוכל לבצע "הפרד ומשול" בתוך כאוס. טיפוסים כמו דודי אמסלם ומירי רגב (ואלו רק שתי דוגמאות) אינם דוגלים רק ב"מקורביזם" של עולם שלישי, ממש כאידיאולוגיה, אלא מזלזלים במומחיות, נפטרים בשיטתיות מפקידים יעילים וממנים עסקנים ומקורבים פוליטיים ללא כל הכשרה. לא צריך לקבל את כל נבואות הזעם של פרופ' יוג'ין קנדל, למשל, כדי להזדהות עם חרדתו ואימתו בכל הנוגע למצב של השירות הציבורי, והחנפנים הסובייטיים שממלאים אותו כרגע. המשימה החשובה ביותר של ראש הממשלה החדש תהיה לבנות מחדש את השירות הציבורי, ועל כך אסור בשום פנים ואופן להתפשר.

עיקרון שני: התמודדות עם השיתוק הפוליטי

אחת מהבעיות החמורות ביותר בממשלות נתניהו היא שיתוק של המערכת הפוליטית והקואליציונית. נתניהו כל כך חרד ל"בייס", עד כדי כך שהוא נזהר שלא להרגיז אף אחד משותפיו. כך, בן גביר מוביל מדיניות משלו, סמוטריץ' מוביל מדיניות משלו, שרי הליכוד מובילים מדיניות משלהם ועוד. במקביל, הלחץ הבינלאומי מושך לכיוון ההפוך, כך שנתניהו מעדיף שלא להכריע ולא להחליט בסוגיות אסטרטגיות קריטיות כמו עתידה של עזה. בממשלה הנוכחית, במיוחד, כל ממזר מלך, והדחף של כל פוליטיקאי לדבר ל"בייס" שלו בטוויטר מתמרץ עימותים על חשבון פשרות והחלטות משותפות. הממשלה, למשל, החליטה להעביר סיוע הומניטארי לעזה. אפשר להתווכח על התבונה של המדיניות הזאת (לדעתי היא נכונה וחשובה), אבל מרגע שהוחלט עליה, המערכת צריכה להירתם כדי לבצע אותה. כך, ביחד אחת, הממשלה מאשרת סיוע וביד השנייה, סמוטריץ' ותנועת "צו תשע" שנהנית מגיבוי מבן גביר, חוסמים אותו בנמלים ובדרכים. כך, ישראל גם מעבירה לחמאס את מה שהוא צריך כדי לשרוד במנהרות, וגם סופגת נזק בינלאומי בגלל תמונות הרעב בעזה. שוב – מדובר בסימפטום לשיתוק פוליטי, שמתבטא גם בתחומים רבים אחרים.

כדי להתגבר על השיתוק הפוליטי, יש צורך בראש ממשלה נחוש יותר שחרד פחות ל"בייס" שלו, אבל בעיקר בתיקונים מבניים קריטים. החשוב שבהם, לדעתי, הוא הורדה דרסטית של אחוז החסימה, למשל לשני מנדטים. כך יהיה מספר רב יותר של מפלגות שכל ראש ממשלה יוכל לבחור מהן. אם אחת תנסה לסחוט ולעשות שרירים, תמיד אפשר יהיה להחליף אותה באחרת.

עיקרון שלישי: ענייניות ושיתוף פעולה בין שונים

האסון של ארבע מערכות בחירות רצופות, שפקד אותנו לאחרונה ועוד עלול לפקוד אותנו בעתיד, נובע בין היתר מתרבות ממאירה של חרמות פוליטיים. כל כך הרבה מפלגות לא מוכנות לשבת עם כל כך הרבה מפלגות באופן עקרוני, עד שמתמטית קשה מאד להקים קואליציה. לכן, הממשלה הבאה צריכה ליצור תרבות של שיתוף פעולה בין שונים, כפי שממשלת בנט עשתה בכהונתה הקצרה – רחוק ככל האפשר מפוליטיקת הזהויות השלטת כיום. הקריטריון לצירוף מפלגה לקואליציה לא צריך להיות האידיאולוגיה או הזהות שלה (ימנית או שמאלית, דתית או חילונית, ערבית או חרדית) אלא נכונותה להתפשר על קווי יסוד מוסכמים ומשותפים. פחות מעניין אותי, למשל, שבמצעה מפלגה מסויימת מתנגדת לחוק השבות או לנראטיב הציוני. כן חשוב לי שתתפשר ותחתום על קווי יסוד ציוניים במהותם, בכדי לקבל בתמורה הטבות בנושאים אחרים שחשובים לה. ברוח זאת, ייבחרו השותפים לפי גמישותם ונכונותם לשתף פעולה עם השונים מהם. בעניין זה יש לציין לחיוב של הצהרתו של מנסור עבאס, שהוא מעוניין להיות שותף, אך לא מי שיכתיב לרוב את דרכו. כלל הברזל חייב להיות מוכנות של כל הנ"ל להגיע לפשרות, ולא לשתק את המערכת כדי לפנות לבייס שלהם. ההחלטה תהיה איפשהו בין כולם, אבל החלטות חייבות להתקבל. הדגש צריך להיות על ענייניות כעיקרון מנחה.

עיקרון רביעי: יד מושטת לאוכלוסיה הערבית

מהסיבה הזאת, הפרוייקט של שילוב מפלגות ערביות במיינסטרים הישראלי, ראשית כל רע"מ ובעתיד אולי מפלגות אחרות, הוא קריטי כל כך. אישית לא אצביע לאף מפלגה שתנקוט במדיניות ההרסנית של החרמת מפלגות ערביות באופן עקרוני. הממשלה הבאה חייבת להקדיש מאמצים רבים למלחמה בפשע במגזר הערבי ולשלב אותו באופן אפקטיבי יותר בשוק העבודה ובכל שדרותיה של המדינה. כן, רוב הערבים לא יקבלו את הנראטיב הציוני של המיינסטרים הישראלי, אבל אפשר וצריך לנהל את המחלוקת באופן מכבד, תוך כדי הסכמות פרגמטיות, כבוד הדדי ודגש על שלטון החוק.

עיקרון חמישי: הסדרת היחסים בין הרשויות והתקדמות לחקיקת חוקה

כל הקוראים של הבלוג הזה יודעים, עד כמה התנגדתי לרפורמה המשפטית ועד כמה חשבתי שהיא מסוכנת והרסנית. לדעתי, היא היתה דוגמא מובהקת לניסיון של צד פוליטי מסויים לחטוף הכל בדורסנות ובלי להתחשב בקבוצות אחרות בחברה. עם זאת, המצב הנוכחי אינו בריא ודורש תיקונים, מסיבות שעמדה עליהן כבר חברתי פרופ' נטע ברק קורן. הממשלה הבאה חייבת לחוקק את חוק יסוד החקיקה, שיעשה סדר ביחסים בין הרשויות, להתקדם לחקיקת חוקה באמצעות אסיפה מכוננת, ולשריין זכויות אדם שנמצאות בהסכמה רחבה בכל חלקי החברה, כמו חופש הביטוי, לתוך חוקי היסוד. כך, כשזכויות היסוד לא יאויימו יותר, ויהיה ברור מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות עם חוק יסוד, יתאפשר גם להגביל התערבות שיפוטית מופרזת בקונצנזוס ציבורי רחב. בכל מקרה, כל התקדמות בנושא זה חייבת להיות תוך דיאלוג מתמיד, פשרות, כבוד למוסדות הפוליטיים ולמערכת המשפט ובמקביל, נכונות להתקדם לרפורמות המקובלות על רוב העם חרף התנגדותם של מיעוטים קולניים משני הצדדים.

עיקרון שישי: סוף לאנומליה החרדית

המציאות הישראלית מכתיבה, כפי שכתבתי למעלה, שיתוף פעולה בין קבוצות שונות. העיקרון הזה כולל, כמובן, גם את החרדים. בניגוד למה שחושבים כל מיני מיסיונרים חילונים כדוגמתו של נאור נרקיס, תפקידה של המדינה אינו לשנות את האוכלוסיה החרדית, לחנך אותה או לבטל את ייחודה. הפשרה שתהיה בין הקבוצות השונות, חייבת לכלול גם כבוד לערכים שחשובים לחרדים, כמו למשל לימוד תורה. עם זאת, מדינת ישראל לא תוכל לשרוד עם אוכלוסיה הולכת וגדלה שמהווה נטל על משלם המיסים ולא משתלבת בשוק העבודה. לדעתי, הממשלה הבאה חייבת להפסיק באופן מוחלט את התקצוב לכל מוסד שאינו מלמד לימודי ליבה באופן אפקטיבי ולא מחנך את בוגריו להשתלב בשוק העבודה. יש להגביל את קצבאות הילדים לילד השלישי, ולהפסיק את התמיכות לאברכים מלבד מספר מצומצם וקבוע של עילויים (בהם אפשר לתמוך בסכומים גדולים בהרבה). כרגע אני לא רואה מפלגה חרדית שתסכים לתנאים כאלה, אבל אם כן – אין מניעה מלצרף אותה לקואליציה. הבעיה שלי היא לא עם היותן של מפלגות חרדיות – חרדיות, אלא עם עמדותיהן. אם יהיו מוכנות להתפשר עליהן, אוכל רק לברך על שותפות עמן.

עיקרון שביעי: ניציות בטחונית ויוניות מדינית

הממשלה הבאה חייבת, לדעתי, לשלב שתי תכונות שכמעט לא ניתן לראותן ביחד במערכת הפוליטית הנוכחית: חתירה לניצחון על האויב ויוניות מדינית. מצד אחד, התנערות מהתבוסתנות ה"חנוך לוינית" שאופפת רבים מאיתנו, כולל גנרלים ובכירים לשעבר במערכת הביטחון. במלחמה שואפים לנצח ולהכריע, וחייבים תשוקה לניצחון, סבלנות אין קץ ונכונות להקרבה. מי שאין לו תוכניות לאופנסיבה, להכרעה, וכל הזמן מסביר רק למה הכל קשה ולמה אי אפשר לעשות כלום, לא צריך לשרת במערכת הביטחון. מצד שני, אני לא רוצה ממשלה של "בחוקותי תלכו" ו"בגויים לא יתחשב", אלא כזו שקשובה לעולם ולקהילה הבינלאומית, מבינה שמלחמה היא אסון נורא, אם כי לפעמים בלתי נמנע, ומנסה לנצל כל פתח לשלום ולהסדר מדיני. עם זאת לשאיפה לשלום חייבים להתלוות תנאים ברורים. הקהילה הבינלאומית ומדינות ערב המתונות צריכות לדעת שישראל החדשה תהיה מוכנה להושיט יד לכל מנהיג פלסטיני, באופן חלקי או מלא, אם יחולל בחברה שלו שינויים עמוקים כגון רפורמה במערכת הביטחון, מערכת החינוך, התשלומים לאסירים והתנערות ממעשי חמאס ורעיונותיו. הושטת היד תהיה פרופורציונלית, לא "הכל או לא כלום": כעומק השינויים, עומק הנכונות של ישראל ללכת לקראת הפלסטינים. הגדרה עצמית פלסטינית, אם וכאשר תהיה, אינה "זכות" המוקנית לעם הפלסטיני בלי קשר למעשיו, אלא ויתור התלוי בתנאים קשיחים שעליו למלא. הויתור על הדדיות, בכל תחום שהוא, והגישה שלאנשים או עמים מסויימים "מגיעות" כל מיני זכויות בלי קשר למעשיהם, היא אסון נורא שמתמרץ סטגנציה והתנהגות מחפירה, ולא רק בזירה הישראלית-פלסטינית.

זוהי, כמובן, רק רשימה חלקית. הייתי רוצה שהממשלה הבאה תאמץ גם כלכלה ליברלית באופן יחסי, תפחית את הנטל מעל עסקים קטנים ועוד, אבל זה כבר לטור אחר.

לסיום, חשוב לי להדגיש שאף אחד לא יכול ליצור ברית פוליטית אפקטיבית ללא פשרות, וחשוב לסדר מטרות לפי היררכיה של עדיפויות. לכן, ברור לי לחלוטין שגם אני אצטרך לתמוך בקואליציה שתקיים רק חלק מהעקרונות הללו, אך בתקווה – כמה שיותר מהם.

לאור המחלוקת על גיוס החרדים, יש כאלו שאומרים שתפקידו של הצבא לערוך את ההתאמות הדרושות כדי שהחיילים החדשים "יצאו חרדים כפי שנכנסו". אבל דווקא הטיעון הזה, יאפשר לחרדים להפוך את עלות גיוסם לכל כך גבוהה עד שלא יהיה משתלם לצבא לקלוט אותם. ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

בשנת 1853, עגנו במפרץ אדו, בירתה בפועל של יפן דאז, ספינות שחורות ואימתניות של הצי האמריקאי. מאותה הרגע, התחיל תהליך שבו מעצמות המערב כפו על יפן לפתוח את שעריה לדיפלומטים ולסוחרים זרים. אולם לאלו שניסחו את ההסכמים המסחריים עם יפן, היה ברור שהשוגון וממשלתו עדיין החזיקו ביכולת לשבש את המסחר הבינלאומי גם בלי לאסור עליו באופן רשמי. קרי, להטיל עליו כל כך הרבה מגבלות, מחסומים ומכסים עד שיהפוך לבלתי משתלם. מהסיבה הזאת בדיוק, כפו מעצמות המערב על יפן מכסים אחידים לכל הסחורות, כדי שלא תוכל להגדיל את עלויות המסחר עד שיהפוך לבלתי ריאלי.

חשבתי על האנקדוטה הזאת, כאשר קראתי טור של משפטן חרדי בשם שמעון נטף, שחלקכם אולי הכרתם מהמאבק על הרפורמה המשפטית. באופן אישי, נטף הוא אזרח למופת, ששירת שירות משמעותי בצה"ל ואף התגייס למילואים לזמן רב במהלך "חרבות ברזל", ועמדתו בנוגע לשירות חרדים – מורכבת. לשיטתו, הטיעון כאילו מנהיגי הציבור החרדי רוצים להגן על "לומדי התורה" אינו באמת רציני; הכוונה העיקרית שלהם היא למנוע מהצעירים שלהם להתחכך עם החברה הישראלית פן זהותם הדתית תתערער. נטף כותב מהניסיון שלו, שלמרות ששירת בגדוד החרדי "נצח יהודה", אם היה יודע למה הוא נכנס, סביר שלא היה מתגייס. השירות הצבאי, לדידו, מאלץ את הצעיר החרדי להתמודד עם חוויות המערערות על ליבת זהותו הדתית. באופן ספציפי, הוא מספר שכאשר היה בקורס מכ"ים, הכשרות היתה בעיניו כל כך לקויה, עד שנאלץ לאכול רק לחם עם גבינה.

נטף, כמובן, אינו היחיד. גם רבים מאלו שתומכים בגיוס חרדים, בעיקר בציבור הדתי, מקפידים לציין שחובתו של הצבא לדאוג שהחיילים החדשים "יצאו מהצבא חרדים כמו שנכנסו". אחדים אף תוהים בקול אם הצבא מוכן לבצע את כל ההתאמות הדרושות לגיוס חרדים: מרחבים נפרדים לחלוטין, כשרות מהודרת לפי כל חומרות החצרות החסידיות השונות, שפה נקייה באימונים, זמנים ללימוד תורה, ואל תשכחו גם להשתיק את המוזיקה. דא עקא, שהדרישות הללו מתחילות להצטבר לעלות בלתי נסבלת לצבא: ככל שכשרות יותר ספציפית ומהודרת, כך היא כמובן עולה יותר כסף למערכת; מרחבים נפרדים יקרים אף הם, ומונעים מהצבא – שחסרים לו חיילים בתפקידי מפתח – לנצל באופן מלא את הפוטנציאל של הנשים המשרתות בו, והכפייה הדתית עלולה לפגוע באורח חייהם ובאמונותיהם של חיילים חילונים. פוטנציאל החומרות ההלכתיות הוא כמובן אינסופי, ותמיד אפשר להוסיף עוד מהן. כך יכולים אותם החרדים שמתנגדים לגיוס מלכתחילה, לנקוט במקבילה של העלאת המכסים בידי השוגון: להפוך את התהליך לכל כך בלתי משתלם עד שייעצר עוד בטרם התחיל.

לכך יש לענות, שצבא אינו תוכנית לבקשתך. גם החייל החילוני צריך הרי להתפשר על אורחות חייו כשהוא לובש מדי זית: עליו להתרגל למשמעת שמעולם לא נתקל בה, לשנות את תספורתו ותסרוקתו לפי כללים אחידים, וגם לקבל על עצמו כללי כשרות ושבת שמתאימים לאורח חיים דתי הרבה יותר משלו. עבור חילונים רבים, יש לציין, הצבא הוא הסביבה הדתית והמסורתית ביותר שבה יהיו בימי חייהם. באותה מידה, חיילים בדואים צריכים להתאים את עצמה לסביבה יהודית, עברית וציונית שבוודאי דורשת מהם ויתורים לא פשוטים. הצבא מאפשר כמובן לחיילים התאמות לפי אורח חייהם, כמו זמני תפילה לדתיים, וכופה סטנדרטים אחידים שמהווים מעין פשרה בין כולם, למשל כשרות סטנדרטית במטבחים שלו, אבל במגבלות התקציב, היכולת והסבירות. זה אינו תפקידו של הצבא לוודא שחרדי שבא בשעריו "יישאר חרדי". זה עניינו של המגוייס עצמו. הצבא לא צריך לנסות להחזיר אותו בשאלה, להטיף לערכים חילוניים או לאלץ אותו לשמור על אורח חיים מסויים. תפקידו של הצבא היא להשתמש במגוייס כראוי למען בטחון המדינה, תוך מתן אפשרות לחיות אורח חיים דתי, מסורתי או חילוני שאינו מתנגש עם צרכי הצבא והמשימות שלו. ובדיוק כפי שאזרח חרדי לא יכול לכפות על נשים שלא לשבת לידו באוטובוס, וכפי שהוא "נאלץ" לראות נשים ברחוב, כך "ייאלץ" גם לראות נשים במהלך שירותו הצבאי. חיים ביחד פירושם שאדם מתאים את עצמו לעולם, ולא את העולם לגחמותיו. אינני שולל מסגרות נפרדות לחרדים, אם הצבא סבור שניתן להקים כאלו במחיר סביר ובאופן שיסיייע לו למלא את משימותיו. ככל שמסגרות כאלו אינן ריאליות או שמספר המקומות בהן מוגבל, חיילים חרדים ייאלצו לשרת ולהתפשר על אורח חייהם בדיוק כמו חיילים חילונים, תחת המסגרת המקובלת והכללים המקובלים.

ולמי שיאמר ש"חרדים בחיים לא יתגייסו ככה", אענה שאם השירות הצבאי שלהם יהפוך לנטל על הצבא, הרי שאין בו תועלת מלכתחילה. גם אם "לא ניתן לכפות" (משום מה הטיעון הזה מעולם לא עולה כשמדובר בחילונים), הרי שבהחלט ניתן לשלול תקציבים מכל הישיבות ומערכות החינוך שמעודדות השתמטות. אורח החיים החרדי של "חברת הלומדים" הישראלית, על תלותו הכלכלית, איבתו לחינוך חילוני וחומרותיו המפולפלות, הוא בסופו של דבר חדל פירעון. ברגע שנפסיק לממן אותו, התהליכים של השתלבות בשוק העבודה והשירות הצבאי יתרחשו בסופו של דבר מעצמם. לעומת זאת, אם נקים בועות חרדיות סגורות ובלתי יעילות בצבא, או גרוע מכך, של "שירות לאומי בקהילה", לא עשינו דבר.

מדוע הצופה המתון במערב נוטה להיות פרו-פלסטיני, לשכוח את השביעי באוקטובר ולהזדהות עם הצד העזתי במלחמת "חרבות ברזל"? התשובה נמצאת באידיאולוגיה נפוצה עד מאד, שאפשר לכנותה "אכפתיזם". ינשוף פוליטי-מדיני מסביר.

הכלכלן אורי כץ כתב פעם בבלוג שלו "דעת מיעוט", שהאידיאולוגיה הכלכלית-חברתית המובילה בישראל אינה קפיטליזם או סוציאליזם, אלא מיש-מיש שאפשר לכנותו "איכפתיזם". בפוסט הזה, אני רוצה לשכנע אתכם שהאידיאולוגיה הזאת, במופעה הבינלאומי, היא מפתח להבנת תגובתם של גורמים מתונים רבים בעולם למתרחש ברצועת עזה. כץ כותב:

המיקוד של האכפתיסטים הוא בכוונות, לא בתוצאות. המטרה העליונה של האכפתיסטים היא הפצת אכפתיות בעולם. האכפתיות היא לא אמצעי לשיפור חייהם של בני אדם עלי אדמות, אלא המטרה... האזרחים, המפנימים יפה את האידיאולוגיה השלטת, מתחרים ביניהם מי סובל יותר ומי ראוי ליותר אכפתיות, והתקשורת לעיתים מעודדת אותם על ידי פרסום סטטיסטיקות שקריות במידה כזו או אחרת התומכות בטענות הסבל.

נקודה חשובה נוספת שכדאי להדגישה, היא שהאכפתיסטים מתעניינים בעיקר במה שעומד מול עיניהם באותה השנייה, ולכן תגובתם מושפעת מעוצמת הסיקור התקשורתי בכל רגע ורגע. למשל, בויכוחים על סל התרופות, האכפתיסט התורן ילחץ על הממשלה להכניס פנימה מחלות "מתוקשרות", שבדיוק ראה ילדים שסובלים מהן ממררים בבכי בטלוויזיה. מחלות פחות מתוקשרות, שייצאו מסיבה זו מהסל, יזכו לפחות תשומת לב, אפילו אם בסך הכולל יותר אנשים יסבלו וימותו אם האחרונות יוצאו מהסל והראשונות ייכנסו אליו. האכפתיזם הזה מאפיין גם את חובבי עסקאות הכניעה לשחרור חטופים, ואנשי ה"כולם-עכשיו". צריך להפגין אמפתיה ולסייע לאנשים במצוקה, ולעזאזל התוצאות, האינטרסים הבטחוניים של המדינה, או הקורבנות הבלתי נראים שעלולים להירצח ולהיחטף בעתיד.

אותה התופעה, ניתן לטעון, מאפיינת את דעת הקהל המערבית בכל הנוגע למלחמת חרבות ברזל. כהיסטוריון צבאי, אני יכול לומר באחריות שכל מלחמה היא גיהנום, מלחמה עצימה אפילו יותר, והמלחמות הגרועות ביותר הן מלחמות התשה טוטליות. בכל אחת מהמלחמות שהיו אי פעם בהיסטוריה, אזרחים בכלל, ובמיוחד בצד שהקרבות התנהלו בשטחו, חוו סבל בלתי נתפס. אין מלחמה ללא מקרים של אכזריות אטומה של חיילים, חריגות ואפילו פשעים, גם במקרה שרשויות צבאיות מנסות למנוע אותם (מה שאינו תמיד המצב, אפילו בצבאות דמוקרטיים). המחקר האמפירי החדש על החוק הבינלאומי, מראה די במפורט שהשפעת דיני הלחימה, אפילו כשמנסים לשמור אותם באופן מיטבי, משנית במקרה הטוב, שולית במקרה הרע, ואפסית במקרה העוד יותר רע. אלכסנדר דאונס, וחוקרים אחרים שעסקו בנושא, מראים כי המשתנה החשוב ביותר שמשפיע על מידת האכזריות של הלחימה הוא אופי המערכה. מדינות יכולות להרשות לעצמם להיות מוסריות, לרוב, כאשר הן חזקות הרבה יותר מיריביהן, כאשר המלחמות מהירות וקלות, או כשהן מתנהלות הרחק מהבית ולא כל כך חשובות מבחינת האינטרס הלאומי.

עכשיו תחשבו על האמריקאי, האנגלי או הצרפתי הרגיל, המתון, מהמיינסטרים; לדוגמה, כמו העיתונאי המפורסם שמדבר כאן. הוא לא אנטי-ציוני אדוק שצועק "מהים עד הנהר" או "פלסטין בחינם" בהפגנות. האמת, שהסטודנטים הצעקנים מהקמפוסים אפילו קצת מגעילים אותו. אין לו עמדות מוצקות באמת נגד או בעד ישראל או הפלסטינים. אבל אם הוא ליברלי, הוא יהיה בדרך כלל גם אכפתיסט, וככזה – יושפע דרמטית ממה שיראה ברשתות החברתיות ובמסכי הטלוויזיה מדי יום ביומו. הוא הזדעזע מהשביעי באוקטובר בימים הראשונים, כשהסבל הישראלי היה עוד על מסכי הטלוויזיה, אבל לאחר מכן, תמונות הנאנסות והנרצחות בקיבוצים ובפסטיבל נובה התחלפו במהירות בתמונות הסבל וההפצצות בעזה. והאכפתיסט- זכרונו קצר, ואין לו אלא את מה שעיניו רואות ברגע זה.

למה פחות אכפת לו ממאות אלפי הסודאנים הגוועים ברעב או הסורים המופצצים? פשוט, כי אותם הוא רואה פחות בטלוויזיה, בפייסבוק ובטוויטר. ישראל והפלסטינים, לטוב ובעיקר לרע, הם מגנט לסיקור תקשורתי: גם בגלל חשיבותה של ארץ ישראל לדתות המונותיאיסטיות הגדולות ובאופן כללי בתרבות המערבית, גם בגלל חשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעולם המוסלמי ובעולם השלישי, לפעמים כחלק מזהות תרבותית ולאומית, ובעיקר מפני שישראל/פלסטין היא אזור הסכסוך הנגיש והקל ביותר לסיקור בעולם. כדי לסקר את המלחמה באוקראינה, צריך לבוסס בקילומטרים על קילומטרים של שדות בוציים ודרכים משובשות ולקפוא ביחד עם חיילים כשפגזים נופלים מסביבך מכל עבר. ואפילו הסכנות הללו מתגמדות מול אלו שעיתונאים חייבים לקחת על עצמם בסיקור מלחמות בסודאן, סוריה, עיראק או קונגו. אולם בישראל, ורק בה, עיתונאים זרים יכולים לסקר את המלחמה בעזה או עימותים בגדה המערבית בבוקר, וכמה שעות לאחר מכן לשתות בירה בפאב החביב עליהם בתל אביב או בירושלים. אין בעולם זירת לחימה קלה, נוחה ובטוחה יותר לסיקור, ולפיכך, היא מושכת עיתונאים כמו זבובים.

התוצאה היא, שכל פרט ופרט בגיהנום המלחמתי נחשף לעיני מיליוני האיכפתניקים ברחבי העולם, אמיתות של סבל בלתי ניתן להכחשה שמועצמות בידי מבול השקרים הידועים של מכונת התעמולה הפלסטינית. לפיכך, מבחינת דעת הקהל האכפתניקית, אין חשיבות אמיתית לניסיונות חסרי התקדים של צה"ל לצמצם קורבנות אזרחיים בנסיבות קשות של לוחמה אורבנית, לעובדה שיחס ההרוגים-אזרחים בעזה נמוך בהרבה מאשר במלחמות קודמות, למנהרות ולאמל"ח שנמצאים בכל בית שני (דבר שמעלה את ההכרח בהרס מתקנים אזרחיים לפי כל פרשנות סבירה של דיני הלחימה), וגם לאסטרטגיה הגלויה לחלוטין של חמאס לנקוט בטקטיקות של מַעַל (Perfidy) לפעול מתוך בתי חולים וגני ילדים ולמקסם את האבדות בצד שלו בכדי למשוך אש בינלאומית לישראל. כל מלחמה מזמנת אינסוף רגעים של זוועה, וכל עוד הצופה האכפתניקי מוצף בהם – זה הדבר היחיד שמשפיע באמת על תודעתו. תמיד תהיתי, איך היתה נראית מלחמת העולם השנייה אם שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, היה יכול להתלונן באו"ם ולהציף את התקשורת והרשתות החברתיות בתמונות זוועה של ילדים גרמנים הרוגים, אף שדעת הקהל של אז היתה הרבה פחות אכפתניקית מאשר היום.

האכפתניק, כמו שכתב אורי כץ, אינו מעוניין באמת בשיפור המצב, אלא באיתות מוסריות לסביבתו. לכן, הוא לא ישאל את עצמו מה יהיה גורל האזור אם משטר חמאס בעזה ימשיך להתקיים, מה הסיכויים להתקפה נוספת נוסח השביעי באוקטובר, איזה צד הפר הפסקת אש, ואיזה צד מגן על עצמו, ומה הקשר בין המלחמה למטרתו הגלויה של חמאס להשמיד את מדינת ישראל ולבצע רצח עם בתושביה. אם הוא דורש הפסקת אש, רק בנדיר ישאל את עצמו כיצד זו תשפיע על המשך הסכסוך באזור או על רווחת תושביו. הוא רואה סבל, וחובתו המוסרית היא למחות כנגדו. בפועל, נזקה של האידיאולוגיה האכפתניקית – עצום. בשלב הזה, יחיא סינוואר יודע היטב שאין ביכולתו לנצח את ישראל צבאית, או אפילו להתיש אותה. הקלף האחרון שלו הוא הלחץ הבינלאומי של ה"אכפתניקים", שיסיג לדעתו את צה"ל מעזה בכל מקרה. ואם כך הוא הדבר, מדוע לו להתפשר ולשחרר חטופים בעסקה? כמו כן, הקביעה האכפתניקית ש"צריך להפריד בין עמים לבין מי ששולט עליהם", חרף האמת המוסרית שיש בה, מובילה לכך שהקהילה הבינלאומית תמיד משקמת את עזה עבור חמאס, מאפשרת לו להתעצם צבאית, וכך ממיטה על עזה מלחמות נוספות וסבל רב יותר לטווח ארוך. במבט כללי, האידיאולוגיה האכפתניקית, שקשורה בפרשנות נוקשה ודווקנית של דיני הלחימה ושל מוסר הלחימה, מעודדת גורמי טרור נוספים, כמו החות'ים, להסתתר מאחורי אזרחים וכך להעניק לעצמם חסינות, דבר שמאפשר להם לתקוף את סביבתם, להמיט נזק עצום על הסחר העולמי, ובסופו של דבר – בסבירות גבוהה – להוביל למלחמה אזורית הרסנית אם וכאשר יכלו כל הקיצים. כלומר, האכפתניקים יוצרים לטווח הארוך יותר ולא פחות נזק הומניטארי, אבל הדבר לא באמת משנה עבורם. בסופו של יום, מטרתם אינה לשנות את העולם, אלא "להיות אנשים טובים יותר".

היכולת של ישראל להילחם במגמה הזאת באמצעות הסברה, אפילו יעילה לאין ארוך מזו שקיימת היום, מוגבלת מאד. האכפתניק מגיב לפי צפיפות תמונות הזוועה שעולות למסכים, הא ותו לא, וקשה מאד לשכנע אותו בטיעונים הגיוניים. כמובן שהתבטאויות קיצוניות ורצחניות של כל מיני פוליטיקאים ישראלים, רבנים, קצינים וחיילים, מהודהדות עד אין קץ בידי הצד השני ומשפיעות עליו אף יותר. זאת ועוד: האקדמיה, התקשורת והארגונים הבלתי ממשלתיים במערב מלאים באנשי שמאל רדיקלי, גורמים פרו פלסטיניים או מוטבים של כסף קטארי, בעוד ישראל לא טרחה לממן באופן דומה סוכני השפעה שלה בצמתים החשובים בעולם המערבי. עכשיו אנחנו משלמים את המחיר על הכישלון הזה. המיטב שאפשר לקוות לו הוא שמתישהו, דעת הקהל האכפתניקית תנטוש אותנו בהדרגה ותעבור להתרכז באסון המתוקשר הבא.