פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "הפילוסופיה", כך אמר, "אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים". אלא שלמרבה הצער, יותר מדי חוקרים במדעי הרוח הולכים היום לכיוון ההפוך בדיוק – ערפול מכוון של סטנדרטים, שייתן למעמד המומחים עצמו שיקול דעת לעצב את דימוי המציאות כרצונו. ינשוף אקדמי על טרמינולוגיה מיותרת, רעב מדומה, עלילת הג'נוסייד בעזה ואיך כל זה קשור למעילה של "מדעני רוח" רבים, רבים מדי, באמון שניתן בהם.

פעם, בתואר הראשון שלי, נהגתי לקרוא באובססיביות אמרות חוכמה וציטוטים למיניהם שקישטו את הקירות ולפעמים גם את המרצפות של אוניברסיטת תל אביב. אחת מהן, שחרוטה בזכרוני במיוחד, היא ציטוט של הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין. "מטרת הפילוסופיה", כך אמר, "היא הבהרת המחשבה. היא אמורה להבהיר ולתחם בחדות רעיונות שאחרת היו מעורפלים ועמומים" (ראה כאן, עמ' 10). מאז, הרעיונות האלה הנחו את תפיסותי, בנוגע למטרתם של מדע טוב ואקדמיה טובה, גם ובמיוחד בתחום מדעי הרוח. תפקידם העיקרי, לדעתי, הוא לשפוך אור על פינות אפלות.

כשאני נכנס לכיתה בפעם הראשונה, ולא משנה באיזה קורס, אני אומר לסטודנטים שאנחנו כהיסטוריונים עוסקים ראשית כל בפתרון חידות ותעלומות. אין פירוש הדבר, כמובן, שלכל בעיה יש פתרון פשוט. לפעמים, אנחנו עוסקים במכלול רחב של בעיות הקשורות זו בזו, דבר שמקשה להפריד ביניהן. יש ופתרון של בעיה אחת, מעלה על פני השטח אינספור בעיות חדשות. לעיתים, הסוגיה באמת מסובכת, ודורשת שפה מקצועית ופתרון מורכב. ולפעמים, כמו שכתב יוסף אגסי לפני שנות דור, "לא תבוא התשובה לעולם, ואי אפשר אלא לחפש, בלי שום ביטחון שנמצא." אבל המציאות המורכבת הזאת אינה סותרת את העיקרון הבסיסי: תפקידו של מחקר אקדמי, הן במדעים המדוייקים והן במדעי הרוח, הוא לעולם להבהיר. ואף פעם, אבל אף פעם, לא לטשטש ולערפל שלא לצורך.

להוותנו, נראה שחלקים גדולים מאד באקדמיה, הן במדעי הרוח והן במדעים אחרים, הולכים לכיוון ההפוך בדיוק: ניסיון לטשטש ולעמעם כל סטנדרט, כמותני או איכותני, כדי לתת לחוקרים שיקול דעת בלי מוגבל להשתמש בכל מושג כאוות נפשם. בספר "תיאוריות ציניות", שסקרתי כאן, מראים הלן פלאקרוז וג'יימס לינדזי, כיצד "העיקרון הפוליטי הפוסט מודרניסטי" ו"עיקרון הידע הפוסט-מודרניסטי", שהשפיעו על חלקים ניכרים ממדעי הרוח, יצרו תמהיל הרסני של פוליטיזציה וספקנות. מכיוון שכל ידע משרת כביכול אינטרס פוליטי, ומפני שבכל דבר ניתן להטיל ספק, התוצאה האירונית היא שאקדמאים אקטיביסטים מטילים ספק בעמדות יריביהם הפוליטיים (נניח השמרנים, ישראל, ארצות הברית) בעוד "גרסת המדוכאים" הופכת לאמת מוחלטת. ההיסטוריון אילן פפה, למשל, משסה את כל הכלבים הרעיונים של הספקנות הפוסט מודרניסטית בנראטיב הציוני, אותו הוא מנסה לפרק מהיסוד, אבל בעיניו הנראטיב הפלסטיני הוא אמת חקוקה בסלע שאסור לערער עליה.

כדי להסוות את הסתירה הזאת, או סתם את חוסר היכולת לבסס את טענותיהם על מחקר מקורי ועובדות מוצקות, חוקרים רבים במדעי הרוח מוצאים מקלט בז'רגון סבוך ומפותל, פסוודו מדעי, שהופך רבים מהספרים ומהמאמרים לבלתי ניתנים לקריאה מלבד לקבוצה קטנה של "מוארים" שהובאו בסוד החכמה הנסתרת. יש לציין שמינוח מקצועי אינו רע בפני עצמו. הוא מאפשר למומחים לתקשר ביניהם במהירות וביעילות, ולדון ברעיונות מתקדמים ומסובכים, בלי להסביר מחדש כל מילה. כך, למשל, כאשר מתמטיקאי משתמש בסימנים מוסכמים כמו פאי. המשמעות שלהם ברורה, מתוחמת וידועה לכל אנשי המקצוע, ולכן הם מסייעים לפתור בעיות בקלות ובמהירות. במדעי הרוח, לעומת זאת, כפי שכתב סטיבן פינקר, המינוח נוטה לערפל את הטקסט שלא כצורך. לא פעם, חוקרים נוטים להשתמש במונחים מסובכים כאשר מילים פשוטות יכולות לעשות את העבודה טוב יותר. לדוגמאות מפורטות לרעה החולה הזאת, אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר של פינקר, אבל תראו למשל את הדוגמא הזאת. פינקר, חוקר פסיכולוגיה נודע, מודה שלפעמים הוא מתקשה להבין אפילו מאמרים בתת התחום שלו, בין היתר בגלל משפטים כמו זה:

“Participants read assertions whose veracity was either affirmed or denied by the subsequent presentation of an assessment word.”

לאחר עבודת בלשות קלה, הוא גילה שהמשמעות האמיתית היא שנשאלים ביקשו לענות לשאלות ב"נכון" או "לא נכון". כאן, המינוח המקצועי לא מבהיר לנו כלום, רק מסבך. וזו לא הדוגמא היחידה: הומי באבא, חוקר תרבות שידוע אף הוא בכתיבתו המסורבלת והבלתי קריאה בעליל, זכה בפרס השני בתחרות הכתיבה הגרועה בגלל המשפט הבא:

"If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to 'normalise' formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality."

בתגובה ל"זכייה" בפרס, באבא הביע רוגז רב. מדוע, תהה, יכול עיתון מדעי להשתמש במינוח שלא מובן מיד לאדם הפשוט, אבל לפילוסופים ולאנשי מדעי הרוח – אסור? בכך, הוא עלה בדיוק על לב העניין – הפוזה. כי אנשים כמו באבא משתמשים בשפה מפותלת וקשה לא כי זה נחוץ בכדי להסביר סוגיה מורכבת, אלא כי מתאים להם להיראות קשים להבנה כמו "מדענים אמיתיים". המבחן בהקשר הזה, האם לאנשים שעוסקים בנושאים קרובים יותר קל או יותר קשה להבין אותך. וכפי שכתב מרק קריספין מילר, פרופסור לחקר התקשורת באוניברסיטת ניו יורק, "אפשר לטעון שאין שם למעשה שום דבר מאחורי הניאולוגיזמים והבאז-וורדס בלטינית. רוב הזמן אני לא מבין על מה הוא בכלל מדבר."

כשכתבתי דוקטורט בהיסטוריה יפנית בהרווארד, האוניברסיטה של באבא, נתקלתי בלי סוף באחד מדומיו, היסטוריון של יפן שכתב אף הוא בפרוזה אנגלית שדורשת לקרוא עשר פעמים כל פסקה בכדי להבין על מה הוא בכלל מדבר. המנחה שלי נהג לומר בבדיחות הדעת על הספר היחיד שלו שהיה עוד איכשהו מובן, ש"לפעמים הוא מרגיש צורך לתקשר עם העולם". ובאחת מהשיחות עם הסטודנטים, אותו חוקר עצמו גם הסביר את הסיבה. בעיניו, המינוח המעורפל יוצר "קהילה של אינטלקטואלים". כך, אנחנו נעים במעגל, ובמקום להיות אנשי מדע, אנחנו חוזרים לתקופת החרטומים של פרעה: אליטה של יודעי חן שמדברת לעצמה בשפה שמובנת רק לחבריה.

התופעה הזאת נגלתה לעיני במלוא עוזה גם כאשר עסקתי במחקר על מלחמת עזה, והיא התבטאה ראשית כל באיבתם העמוקה של אקטיביסטים זכותנים ובעלי בריתם האקדמיים לסטנדרטים כמותיים מדוייקים. אמנסטי אינטרנשיונל, למשל, קבעו שישראל מרעיבה את עזה על סמך נתונים מספריים שגויים, ואף התעקשו שהם מסרבים לחשב את מספר המשאיות הדרוש (ראו כאן, עמ' 175). כך היה גם בעיראק בשנות התשעים, כאשר ארגוני או"ם וזכויות אדם הכריזו על מוות של מאות אלפי ילדים עיראקים ברעב על סמך נתונים מצוצים מהאצבע (ראו הפרק השישי במחקר שלנו, כאן). מומחי האו"ם אפילו לא הבחינו, שבאותו מחקר בו כתבו על רעב המוני, היה פרק מקביל על מגפה של השמנת יתר בעיראק. וכאשר הדבר התגלה, הללו ביטאו סנטימנט אנטי-כמותני של "ילדים מתים ואתם מחשבים חישובים?"

כאשר ה-IPC, אותה רשות של האו"ם שעוסקת בהערכת רעב במקומות שונים בעולם, הכריזה רעב בעזה מספר פעמים – שוב על סמך מדגמים מוטים, סטטיסטיקות מעוותות ומספרים שלא הסתדרו זה עם זה – תומכיה השונים נעלבו מעצם הניסיון לערער על כל אלו. אמנם, בעזה לא נרשמה באמת תמותה מרעב, אבל ה-IPC *הניח* שיש תמותה כזאת מפני שלשיטתו, לא ניתן להגן על התעלמות מאסון הומניטרי "רק" כי חסרים נתונים (ראו את ההתפתלויות הרטוריות כאן, ע"ע 23-24, וכאן, עמ' 2). כדי לסבר את האוזן, התמותה הדרושה בכדי להכריז על רעב שלב 5 (מגפת רעב) ברצועת עזה היא בערך 400 איש ביום לכל הרצועה, דומה לכמות הכוללת שהוכרזה בידי משרד הבריאות של חמאס (בעצמו מקור מפוקפק מאד) במהלך המלחמה כולה (קרי שנתיים). אמנם ה-IPC הכריזו על מגיפת רעב רק בעיר עזה, אולם גם שם לא נרשמה תמותה יומית שאפילו התקרבה לסף הדרוש. כדי להתגבר על כך, ה-IPC והאפולוגטים השונים שלו, לא רק דמיינו מוות מרעב ללא ראיות, אלא גם הרחיבו את ההגדרה תוך כדי ערפולה. בכך, הם ניצלו הבחנה טכנית נכונה בפני עצמה. מפני שאנשים מתים לרוב ממחלה אחרת לאחר שגופם נחלש מתת תזונה, המדריך הטכני של ה-IPC קובע שניתן להחשיב מוות מרעב ככזה שנובע משילוב של תת תזונה ומחלה (ראו כאן, עמ' 8). בהדרגה, המרכיב של ה"תת תזונה" בתמהיל הלך וירד, עד שהאפולוגטים של ה-IPC, כולל כאן בישראל, התחילו להגדיר כ"מוות מרעב" כל מוות ממחלות קודמות ואפילו מזיקנה, "היות וזקנים שסובלים מתת תזונה ימותו יותר מהר".

הנקודה החשובה כאן, שימו לב, אינה הויכוח שלי או של מדינת ישראל עם ה-IPC, אלא המגמה הכללית. במשך שנים, מומחי ה-IPC מערפלים את המדדים הכמותיים הקשיחים הדרושים להגדרת רעב, והתוצאה היא – יותר ויותר שיקול דעת, סמכות וכוח למומחים עצמם, בעוד החוקים, המדדים והסטנדרטים משתנים, מתכווצים או מתרחבים בהתאם לנוחות האישית, הפוליטית והאידיאולוגית. רק עקב קריסת המדדים הכמותיים וערפולם, יכולים האקטיביסטים שמאכלסים את ועדות ה-IPC לקבוע רעב בעזה גם כאשר הנתונים מצביעים לכיוון ההפוך. במילים אחרות, רעב זה מה שמומחי ה-IPC מחליטים שהוא רעב.

לבסוף, אותה בעיה קיימת גם באותו תחום פסוודו-אקדמי הנקרא "לימודי ג'נוסייד", ובמקרה הזה, מדובר בעיקר בשימוש בהגדרות עמומות שטבועות באמנת הג'נוסייד תוך הרחבתן עד בלי די. סעיף 2 של האמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם קובע כי ג'נוסייד הוא השמדת קבוצה "באופן מלא או חלקי". המילה "חלקי" נועדה לכסות מצבים שבהם מבצע הפשע לא הצליח או לא הספיק להשמיד את כלל הקבוצה או לפחות חלק מובחן ומשמעותי מתוכה. חלק מובחן ומשמעותי לא יכול להיות קורבנות אקראיים בזירת לחימה, אפילו אם מספרם גבוה, אלא חיסול המוני של אנשים *מסוג ספציפי* שחיסולם נועד לפגוע בקיומה של הקבוצה כקבוצה. כך, למשל, בפסק הדין של סרברניצה, השופטים קבעו כי הטבח השיטתי של אלפי הגברים הצעירים בעיר נועדה לשלול מהקבוצה (המוסלמים הבוסנים באזור) את אותם אנשים שהיו יכולים להבטיח את קיומה (ראו כאן, ע"ע 210-211).

דא עקא שכאן, בדיוק כמו בסוגיית הרעב, ה"מומחים" מרחיבים את ההגדרה עד בלי די בכדי לנטרל את כל המדדים שלה ולהשיג בה שליטה מוחלטת. כך, למשל, הם אומרים שבעזה מתחולל ג'נוסייד למרות שמספר הקורבנות זעום יחסית למספרם הכולל של העזתים. הרי ישראל לא הרגה אזרחים בכוונה במטרה להשמיד את האוכלוסיה ברצועה או חלק מובחן ומשמעותי ממנה. להיפך, בניגוד למדינות אחרות, גם דמוקרטיות, שמיקסמו קורבנות אזרחיים באזורי קונפליקט, ישראל פעלה באופן אקטיבי בכדי לצמצם את מספר הקורבנות האזרחיים. למשל, צה"ל הקריב את יתרון ההפתעה של עצמו לטובת אזהרות חוזרות ונישנות לפני הפצצות, עזר לפינוי אזרחים מאזורי לחימה, סייע בחיסונם של מאות אלפי ילדים מפוליו, ודאג להעביר כמויות אדירות של סיוע לשטח שנשלט בידי אויב (ראו המחקר שלנו כאן, פרקים 2-4).

אלו שטוענים כי בכל זאת מדובר ב"ג'נוסייד" לא מצליחים להוכיח באמת שום חלק של ההגדרה, אלא מלהטטים בין חלקיה באמצעות נימוקים של "ראייה אינטגרטיבית" או "התמונה הרחבה". מספר הקורבנות נמוך? הרי כתוב באמנת הג'נוסייד "כולו או חלקו", ו"חלקו" יכול להיות אפילו מספר נמוך של קורבנות, או אפילו "בכלל לא" (אם מנסים למשל לחטוף את ילדי הקבוצה ולהמיר את דתם, דבר שגם הוא לא התרחש בעזה). הרי ככה פסקו בסרברניצה! אהה, אומרים לי באוזניה שבסרברניצה היה טבח מאורגן והמוני של קרוב ל-8000 חסרי ישע מנוטרלים וכבולים, ובעזה אין עדות אמינה לטבח מכוון כזה? אז ישראל החריבה בניינים ולכן זה "אורביסייד", או "יצירת תנאים שבהם הקבוצה לא תוכל להתקיים", כמו עם הארמנים או ההררו שהובלו אל המדבר, לגווע בו. רגע – אבל לא רק שהקבוצה מתקיימת ומקבלת סיוע, ישראל מוכנה לשיקום מלא של עזה ללא חמאס, כפי שאנחנו רואים עכשיו בתוכנית טראמפ שירושלים הסכימה לה. פשיטא, ש"חוקרי הג'נוסייד" חשבו על כך מראש. הרי גם סרברניצה שוקמה אבל זה עדיין ג'נוסייד. מבולבלים? אל תדאגו – זה בכוונה.

פעם, בדיון פייסבוקי ארוך עם אחד מ"חוקרי הג'נוסייד" האלה, שאלתי אותו, כפי שאני שואל את האנשים האלה מדי פעם, האם לדעתו מלחמת העולם השנייה כנגד גרמניה ויפן נחשבת כ"רצח עם" מהצד של בעלות הברית? הרי האמריקאים והבריטים, כידוע, לא ניסו לצמצם קורבנות אזרחיים על ידי אזהרות מקדימות כפי שישראל עושה בעזה, ובוודאי לא חלמו להעניק סיוע הומניטרי לאויביהם. ההיפך – הם ניסו לשרוף בחיים כמה שיותר אזרחי אויב באמצעות הפצצות, וגם להרעיב את האוכלוסיה למוות באמצעות מצור ימי, עד שתיכנע (המצור על יפן נקרא OPERATION STARVATION). מיותר לומר שאיש מעולם לא הגדיר את המלחמה הזאת כ"רצח עם". אותו "חוקר ג'נוסייד" ענה שעמיתיו התמקדו יותר ב"סיטואציות קולוניאליות", ההיסטוריה נוטה להיכתב מנקודת מבט של מנצחים, היה קשה להאשים את בעלות הברית ברצח אחרי מלחמת העולם השנייה, ואולי "חוקרי ג'נוסייד" אכן יעשו את זה בעתיד. המסקנה: ג'נוסייד זה… מה שחוקרי ג'נוסייד מגדירים כג'נוסייד בכל רגע נתון. אין חשיבות לסטנדרטים אחידים או עקביים. הגזלייטינג ועמעום ההגדרות אינו באג במערכת הזאת, אלא פיצ'ר. ככל שאתם מבינים פחות, כך ל"מומחים" יש יותר כלים לשלוט בידע באופן שרירותי ולהוביל אתכם כעדר אחריהם.

ואני, מבחינה זו, נבדל מקהלם. לדעתי, תפקידם של מומחים אינו לנפנף בתארים שלהם כמו אותות כהונה קתולית, אלא להסביר, לנמק ולהבהיר מציאות שבלעדיהם היתה מבולגנת או מעורפלת מדי, ולמעשה לסייע לאלו ששומעים וקוראים אותם להבין את המציאות בכוחות עצמם. "רק העיוורים זקוקים למורי דרך בשטח פתוח ומישורי", כתב גלילאו גליליי, "לימדו בכתביו של אריסטו, אך אל תכפפו את ראשיכם בפני סמכותו – השתמשו בנימוקים, או שלכם או של אריסטו, ולא בציטוטים ובבעלי סמכא, כי אנו עוסקים בעולם החושים שלנו ולא בעולם של נייר."

אנחנו זקוקים למומחים שפותרים בעיות ומבהירים את העולם, לא לגזלייטרים ולמפזרי עשן.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו, כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. נהניתי מאד מהדיונים על מלחמות יפניות, משפט הודי ופילוסופיה פוליטית סינית, אבל מחשבה קודרת טרדה כל העת את מנוחתי: לאור משבר מדעי הרוח, הירידה בהרשמה והבינה המלאכותית, האם הרכבת של האוניברסיטה לא נעה על אדי הדלק האחרונים? איך יוכלו מדעי הרוח להוסיף ולהיות רלוונטיים לציבור גם בעולם החדש? ינשוף אקדמי על שלוש הקומות של מסע לעולמות אחרים, פתרון חידות ותעלומות ורכישת כלים אנליטיים.

לפני מספר שבועות הייתי בכנס ענק של לימודי אסיה בקולומבוס, אוהיו,  כדי לדבר שם על הספר החדש שלי. מי שעקב אחרי ברשתות החברתיות, יודע שקיטרתי על הכנס לא מעט, אבל בין התחמקות משלל הפאנלים הווקיסטיים, ויכוחים על עזה ויתר מטרדים, אני חייב לציין שנהניתי מאד. בכל זאת, אלו היו שלושה ימים של דיונים על עולמות מרתקים, החל ממלחמות במזרח אסיה המודרנית, עבור במשפט הודי של המאה ה-18 וכלה בפילוסופיה פוליטית בסין העתיקה. יש מעט מאד מקומות, חוץ מהאקדמיה של מדעי הרוח, שיש בהם עדיין אהבת ידע כשלעצמה, בימות שאפשר להתווכח בהן על נושאים שחורגים מה"כאן ועכשיו", ללמוד על צפונות העבר ולפתח עוד קצת את הסקרנות האנושית והידע האנושי.

ובכל זאת, במהלך הכנס, קיננה בי תחושה מטרידה שאולי אני במסיבת סיום, ואולי המפעל הזה של מדעי הרוח המערביים, שנוצר בהדרגה במשך מאתיים שנה, נוסע כעת על אדי הדלק האחרונים שלו.

כי רבים מדי מחברי אנשי האקדמיה בישראל ובמערב, תחת חסות המונח "חופש אקדמי" שהוצא כבר מזמן מהקשרו המקורי, נוטים לדמיין שהכסף שהם מקבלים למחקר, להוראה, למשכורת ולכל היתר מגיע בלא תלות בדבר, כמו חסד אלוהי ימי ביניימי, או (אם ניקח דוגמא שיותר קרובה לתחום העניין המחקרי שלי), כמו קצבאות האורז של הסמוראים בתקופת אדו. אפשר לדון ארוכות בפתרונות. אבל כולם צריכים להתחיל בהבנה של אנשי האקדמיה שכל מה שהם עושים – הכנסים, החופש האקדמי, הספרים, המאמרים – כל אלו צריכים בראש ובראשונה לשרת את הציבור שממנו הם באים וממנו הם חיים. מה זה לשרת? אפשר להתווכח. אבל מההבנה הזאת הדיון שלנו צריך להתחיל.

בפוסט קודם שכתבתי, דיברתי קצת על ההיבטים הפוליטיים של הבעיה הזאת. כאן, הייתי דווקא רוצה להתרכז במה שאנחנו עושים בכיתה, ומה אנחנו יכולים לתת לסטודנטים שלנו מעבר לשפע הפודקאסטים ויתר המידע הפופולרי שהם מוצפים בו. הנחת היסוד שלנו צריכה להיות, שרק מיעוט קטן מהסטודנטים יפיק תועלת מקצועית ממה שאנחנו מלמדים. אני, למשל, כמרצה להיסטוריה יפנית, יודע היטב שמי שיעבוד עם יפן בתחומי הכלכלה והדיפלומטיה, ירוויח מאד מהיכרות עמוקה ואינטימית עם ההיסטוריה והתרבות של המקום הזה. אבל כיום, יש לי בערך שישים סטודנטים בקורס המבוא ללימודי יפן המודרנית. כמה מהם יעבדו עם יפן או בנושאים הקשורים ליפן? שניים? חמישה? עשרה? חמישה עשר? אם לא אוכל לתת ערך אמיתי לכל היתר, אז אין סיבה אמיתית לקיום של הפקולטה למדעי הרוח במתכונתה הנוכחית.

אתחיל במה לדעתי צריך לא לעשות. הקללה של מדעי הרוח בתקופה הנוכחית, היא האמונה כאילו אנחנו כחוקרים נמצאים בתפקיד שלנו בכדי לתקן את העולם, ולנתב את הידע שלנו על ההיסטוריה, הפילוסופיה והתרבות האנושית כדי לקדם מטרות פוליטיות כאלו ואחרות בהווה. התוצאה של השאיפות הללו, נאצלות יותר או פחות, היתה ונותרה די עגומה. כפי שכותב גארי סול מורסון, דורות של מרצים מנסים לשפוט את מושאי המחקר שלהם, בין אם אנשים שחיו בעבר ובין אם דמויות ספרותיות או רעיונות פילוסופיים, לפי אמת המידה של ההווה. למה קוראים האקלברי פין? כדי לדעת שהעבדות רעה. מה עושים כשלומדים על אנגליה הויקטוריאנית? כמובן, "דה-קונסטרוקציה לנראטיב הדומיננטי של גברים לבנים מתים". כפי שכותב מורסון:

על פי הגישה הזו, ככל שהמחברים והדמויות קרובים אלינו יותר בהשקפותיהם, כך הם נאורים יותר. זוהי מין חנופה עצמית א-היסטורית: היא הופכת אותנו לאנשים החכמים ביותר שחיו אי פעם, מתקדמים הרבה יותר מהשייקספיר ההוא. כמובן, שופטי היצירות, לאסכולותיהם המגוונות, בדרך כלל מתוחכמים בהרבה מאותו שיעור על הקלברי פין שהסטודנטית תיארה; ועדיין הנחת היסוד שלהם היא שהשקפות העולם שלהם נכונות, והם שופטים את שאר העולם על פיהן. אדם המחזיק בגישה כזו אינו יכול לעשות דבר מלבד לְאַמֵּת תמיד את מה שהוא כבר חושב. ושמא, במקום למתוח ביקורת מתוך עולמנו על המחברים הללו, מעניין ומועיל יותר לדמיין איזו ביקורת בעלת-תוקף היו אותם מחברים משמיעים אילו עמדנו לפניהם אנחנו?

בהמשך לדברים של מורסון, אני חושב שאנחנו, שמלמדים מדעי הרוח, צריכים לפתוח לסטודנטים שלנו שער לעולמות אחרים ולהדליק את מצבורי הסקרנות הטבעיים שקיימים בהם, במקום לגרור את העולמות האחרים הללו (לרוב באופן צדקני, צפוי ומשעמם) לעולם שלנו. כשאני מלמד על יפן הפיאודלית, למשל, חשוב לי שסטודנטים ינסו – עד כמה שאפשר –להתחבר לחברה שעצם הנחות היסוד שלה על חיי האדם ותפקידו בעולם שונות לחלוטין מאלו שלנו. הפליאה והסקרנות של מפגש ראשון, הם "כרטיס הכניסה" והמתנה הגדולה הראשונה שאנחנו יכולים לתת. זו הקומה הראשונה של מדעי הרוח.

לאחר שבנינו את היכולת של הסטודנטים להיכנס לעולמות אחרים כתיירים, ואז בהדרגה כיושבי קבע, אנחנו עוברים לקומה השנייה של מדעי הרוח – פתרון חידות ותעלומות. גם כאן, אנחנו מתחברים כמיטב יכולתנו לתכונה האנושית הטבעית של סקרנות ומנסים לתעל את אותו חומר גולמי לליקר מזוקק יותר. אם ניקח דוגמא מהתחום שלי: מדוע יפן נכנסה למלחמה אבודה מול ארצות הברית בפרל הרבור? כיצד אנשים רציונליים ומנוסים, מהטובים ביותר שאוכלוסייה של מאה מיליון איש היתה יכולה להציע, נפלו לבור שנראה בדיעבד כל כך שקוף? ואולי פתרון החידה הזאת יגרום לנו לחשוב מחדש על עצם המושג של רציונליות? על מנת להתחבר לסקרנות הטבעית של בני האדם שעומדים מולנו, קריטי שננסח את ההוראה שלנו במונחים האלה, ונרכז אותה מסביב לניסיון לפתור חידות.

גם כאן, חשוב לדעת מה לא לעשות. מורה גרועה במיוחד שהיתה לי בבית ספר, למשל, נהגה לתת לתלמידים שירים ויצירות ספרותיות, ולדרוש מהם "למצוא שני אמצעים אומנותיים" (תקבולות, מטאפורות וכו') בתוך הטקסט. אני בטוח שרובכם מפהקים עוד לפני שסיימתם לקרוא, כפי שאכן עשו התלמידים בכיתה. שאלה יותר טובה תהיה, למה המשורר משתמש במילה אחת ולא אחרת? האם החוויה או המסר של השיר היתה שונה אילולא היה מתנסח באופן מסויים? האם העולם שהיה משתקף לנו דרך המילים היה שונה, ובאיזה אופן? הרי לפעמים די בשינוי מילה וניסוח כדי להחליף תמונה פואטית של יער פסטורלי ושקט בג'ונגל אפל, מפחיד ומלא חיות טרף.

הדגש על פיתרון חידות ותעלומות, לדעתי, הוא גם אחת הדרכים הטובות להתמודד עם בעיית הבינה המלאכותית. ברגע שאתה משכנע את הסטודנטים הטובים והסקרנים יותר (ולא, אין לי אשליות שמדובר באלו שמגיעים רק עבור הציון) שכיף, מעניין ומאתגר לפתור חידות ותעלומות היסטוריות, ספרותיות או פילוסופיות, הם לא בהכרח ירצו שהצ'אט יעשה את זה במקומם. אם המסע עצמו חשוב יותר מהיעד, שימוש מוגזם בבינה מלאכותית דומה במידה רבה לשכירת רובוט שיטייל במקומך בחו"ל.

רק אחרי שהסטודנטים רכשו ידע שאפשר להם להיכנס לעולמות אחרים, והתנסו בפתרון חידות ותעלומות, אפשר לעלות ביחד איתם לקומה השלישית – רכישת כלים של חשיבה אנליטית. אחרי הכל, כדי לפתור את החידות ההיסטוריות, הספרותיות והפילוסופיות שלנו, אנחנו רוכשים לא מעט כלים, למשל קריאת טקסטים ביקורתית, הצלבת ראיות, הערכת אמינות של מקורות, מבט שמאפשר להבין לא רק מה טקסט אומר, אלא גם מה הוא לא אומר, ועוד ועוד. בכלים האלה, הסטודנטים יוכלו להשתמש בעתיד בכל דבר שאותו יעשו. אני תמיד אומר, שזו שיטה גרועה מאד להשתמש בהיסטוריה כמעין מחסן נשק, שממנו אתה שולף אנקדוטות שיוכיחו את דעותיך המוקדמות. במקום זאת, צריך להשתמש בכלי החשיבה שלמדנו בחקר העבר כדי לפתור בעיות בהווה. לא כדאי למהר לטעון, למשל, שההתנהגות של ממשלת ישראל זהה להתנהגות של ממשלת יפן בפרל הרבור – לשם כך צריך לכל הפחות ניסיון רב וזהירות מופלגת. מה שכן אפשר לעשות, זה לנתח את המדיניות של ממשלת ישראל בהווה באותם כלים שבהם השתמשנו בכדי לפענח את ההיגיון של האסטרטגיה היפנית בפרל הרבור, ועל זה הדרך.

הכלים האנליטיים השונים שהסטודנטים לומדים גם מאפשר להם להתבונן בבעיות אקטואליות מנקודות מבט חדשות. מי שלמד, למשל, על המושג "נקודת השיא של הניצחון" של ההוגה הצבאי קארל פון קלאוזביץ (הנקודה שבה המחיר של מלחמה עולה על תועלתה – וזהו רק קצה הקרחון של מורכבות המושג), לעולם לא יסתכל על מלחמות עכשוויות באותה הדרך שבה הביט בהן קודם.

אלו, פחות או יותר, הדברים שאני אומר לסטודנטים שלי בתחילת כל קורס. אנחנו כאן כדי לקבל כרטיס כניסה לעולמות חדשים, לפתור חידות ותעלומות ולרכוש כלים אנליטיים. זה כמובן רחוק מלהיות מפתח פלאים שיפתור את משבר מדעי הרוח, אבל אולי, רק אולי, הצלחתי לשרטט כאן את המתאר הכללי של המנעול.

האם מקצוע ההיסטוריה דועך? בסדרת המאמרים הנוכחית בינשוף, אנחנו מביאים עמדות ונקודות מבט שונות בסוגיה הזאת. השבוע, טוען פרופ' מנחם קליין מאוניברסיטת בר אילן כי מדעי הרוח, ובפרט היסטוריה, נועדו לשרת את כלל הציבורים והמגזרים בחברה, על ידי יצירת הבנה מעמיקה ולא ככלי פוליטי שנועד למטרות ספציפיות. המקצוע נפגע בגלל כשלים של האקדמיה וחוסר עניין מצד השלטונות והציבור, אולם הבעיות הללו, הוא טוען, ניתנות כולן לתיקון.

מדעי הרוח בכלל והיסטוריה ופילוסופיה בפרט, משרתים בראש ובראשונה את האנושות ולאו דווקא ציבור או ממסד מסוימים. הם עושים זאת על ידי ייצור ידע ותרבות. מטרתם הראשונה היא להרבות הבנה ולא לבנות  מכשירי שליטה, לתקן עוולות חברתיות או להנדס חברה על פי אידיאולוגיה מסוימת. אחדד זאת, היסטוריה אינה גיבוב של עובדות ותאריכים. היא אמירה מנומקת לגבי יחסי סיבה – תוצאה. זו מהותה של ההבנה ההיסטורית, ועליה נסובים הוויכוחים של ההיסטוריונים. זו ההבנה שלימוד היסטוריה מציע כר פורה לדיונים ואי-הסכמות. על בסיס הבנת העבר אפשר לנהל דיון מעמיק יותר באשר להווה ולעתיד.   

השפעה חברתית של מדעי הרוח על ציבור מסוים בזמן נתון היא תוצר לוואי של שאלות והבנה חדשה שאותו ציבור, יחידים בולטים בתוכו, מובילי דעת קהל או הממסד מפתחים. הבנה אינה ניתנת לכימות כמו, למשל, תל"ג. ניתן לעקוב אחריה כשהיא פורצת מעל פני השטח אך לא קודם לכן. לעיתים את ביטוייה של ההבנה החדשה מגלים לאחר זמן. פעמים הרבה הם מעוררים התנגדות.

היסטוריה היא כלי שגם לא-היסטוריונים עושים בו שימוש. במדעי החברה מקובל לבקש מתלמידים לכתוב רקע היסטורי לנושא בו הם בחרו. גם מורים במקצועות אלו עושים כן בפרסומיהם. היסטוריון מקצועי שקורא את הדברים בדרך כלל מתחלחל מחוסר המקצועיות, השטחיות והבנאליות של הדברים. לימוד מקצועי של היסטוריה הוא הכרח לכל מי שעוסקים במדע עיוני או בשמו האחר מדעי האדם. גם זו דרך להעצים את מעמדה של ההיסטוריה ואת חלקה באוניברסיטאות.

למעמדו הציבורי של מקצוע ההיסטוריה כמו של מדעי הרוח בכלל יש שני היבטים: היצע וביקוש. בשניהם חל פיחות גדול יחסית לעבר, לכל הפחות בישראל. זה לא המצב באנגליה שם העניין האקדמי והציבורי בהיסטוריה הוא רב ויעידו על כך תכניות רדיו וטלוויזיה כולל בשעות צפיית שיא, שפע הפודקסטים של הבי.בי.סי בהם מתארחים ומתווכחים היסטוריונים אקדמיים, ושפע ספרי היסטוריה שיוצאים שם לאור בז'אנרים שונים.

הפיחות בהיצע הוא תוצר של שינויים שעברה האקדמיה הישראלית בהשפעת האקדמיה האמריקנית. זו כוללת בין היתר עיסוק בפרטי פרטים במקום ראייה רחבה, דגש על פרסום מאמרים שמטבע הדברים זווית ראייתם צרה, דרישה לפרסם כמות גדולה של מאמרים כתנאי לקידום, ירידת ערכם של ספרים במדד האקדמי, קביעת קידום על סמך מדדים כמותיים של פרסום וציטוטים בהם החדשנות צרה או מלאכותית, פיצול הידע לתתי-תחומים ובהתאם פיצול כתבי עת לתת-תחומים אותם זיהו הוצאות כתבי העת כמכרה פיננסי בעידן האקדמי הנוכחי. האקדמיה הנוכחית מייצרת לרוב טכנאי ידע אזוטרי יותר מאשר הבנה רחבת אופק. מספר הפרסומים האקדמיים עולה אך יש זילות גדולה באיכותו של התואר האקדמי ומעמדו. פרסומיה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר מראים כי הממסד מכיר בתארים אקדמיים שניתנו ממוסדות מפוקפקים. המצוקה התקציבית של האוניברסיטאות, והרצון שלהן להתחרות בפופולאריות של המכללות שמציעות לרוב תארים בלימוד פחות תובעני מביאה להורדת סף הדרישות במקום להעלותן משום שרוב מסיימי בית ספר תיכון מגיעים לאקדמיה ללא שני הכלים הבסיסיים ללימוד עיוני: לדעת לקרוא ולכתוב. שיטת התקצוב של ות"ת מביאות את האוניברסיטאות לעשות מאמץ רב להגדיל את מספר המסיימים על חשבון האיכות, ולפתח תכניות מיוחדות שעלותן גבוהה אך מעניקות תואר בזמן קצר יותר ובפחות השקעה ומאמץ מצד הסטודנטים. התוכניות המיוחדות מוצעות גם לאגפי הממסד הממשלתי שמממן אותם, בעיקר הממסד הביטחוני.   

הפיחות בביקוש נובע מצניחה בתרבות הקריאה על חשבון תרבות צפייה, מסחור הטלוויזיה, רוח-הזמן של הצלחה חומרית כמדד למעמד חברתי וערך אישי, ושל זילות האקדמיה מצד כמה פוליטיקאים. ככלל, השכלה הומנית רחבה ולכל הפחות סקרנות ופתיחות אינטלקטואלית אינה מאפיינת את השכבה הפוליטית הנוכחית. בתקשורת מעדיפים לפרסם מאמרים קצרים ואין עניין בדיונים על שאלות שברוח. מסות כסוגה ספרותית פומבית נעלמה מדפי העיתונים או מסתתרת בכתבי עת אזוטריים. הוצאות ספרים מבקשות ממחברים של ספרי עיון מימון מלא שמגיע לרוב לכחמישים אלף שקל. קיים מימון ציבורי מוגבל לספרים אלו, ולרוב מחבריהם מכוונים לקידום האקדמי על פי הקריטריונים שהוזכרו לעיל. לא הקורא הממוצע עומד לנגד עיניהם. בשנות החמישים פנה בן גוריון, אינטלקטואל בעיני עצמו אך מנהיג בעל עוצמה, לחמישים מחכמי ישראל בשאלה מיהו יהודי וקבע את מספרם של יוצאי מצרים. אלו היו נושאים שעורר דיון ציבורי מעבר לכותלי האקדמיה. למעשה, כותלי האוניברסיטה העברית אז היו פרוצים לשני הכיוונים. הייתה קירבה בין ראשי האוניברסיטה למפלגת השלטון, ובין השלטון לשאלות שברוח. בשנות השישים בימי חנוכה היסטוריונים התבקשו לברר בדיונים ציבוריים ובמסות בעיתונים עד כמה ההיסטוריה החשמונאית רלבנטית למדינת ישראל. כיום אף פוליטיקאי ישראלי לא עושה דבר דומה. די לעיין ברשימת רבי המכר של ספרים ולראות מה מסווג כספרי עיון כדי להבין עד כמה הידרדרה הזירה הציבורית. חקר ההיסטוריה היהודית היה אבן הראשה של הנאורות וההשכלה היהודית והוליכו להקמת התנועה הציונית. זו הייתה תנועה הציונית בעלת מודעות היסטורית וכך גם מדינת ישראל הצעירה.  

קולה של האקדמיה מראשיה ומטה נאלם בכל הקשור לניהול ארכיונים היסטוריים, מסגירת אולם הקריאה בארכיון המדינה דרך סגירה מחדש של תיקים שבעבר נפתחו ותוכנם פורסם בספרים, הטלת צנזורה צבאית על תיקים שארכיון המדינה סורק ושולח במייל למי שמבקש, וכלה באי קיום חוק הארכיונים מצד הממסד הביטחוני והארכת חיסיון על תיקים מסוימים מחמישים לתשעים שנה בנימוק של פגיעה בביטחון וביחסי החוץ של המדינה. נימוק זה לא תמיד עומד במבחן הביקורת ההיסטורית הגם שהוא זוכה לגיבוי כמעט אוטומטי מצד בג"צ. אגב, בפסקי דין שבחנתי בג"צ לא היטיב לטפל בחומר היסטורי. היסטוריונים כפרטים מוחים על החלטות אלה כמו גם על מצבו העלוב והמוזנח של הארכיון ההיסטורי בעיריית ירושלים. ארכיון זה אוצר חומר יקר ערך מסוף המאה ה-19 ועד היום. למסמכים שבו יש לו חשיבות לאומית ולא רק עירונית. ההנהגה האקדמית אינה מתגייסת כיחידה אחת למאבק ציבורי בממסד על נושאים אלו ודומים להם שמהווים תשתית לכל מחקר היסטורי.  

אז מה עושים? השינוי יבוא משני הכיוונים – ההיצע והביקוש. את השינוי בהיצע צריכים להוביל ראשי האוניברסיטאות. הם צריכים לשנות את חוקי המשחק אצלם בבית. במקביל, יש לעבוד על הרחבת הביקוש. עליהם לפנות לזירה הציבורית במאבק משותף עם הוצאות ספרים, עורכי עיתונים, סופרים ואומנים כדי להגדיל את ההקצבה הממשלתית לספרי עיון, תכניות תעודה היסטוריות ומיזמים של מה שבאנגלית נקרא public education. בעבר לחץ ציבורי הביא להקמת קרנות קולנוע, כולל קרן ממשלתית. ואכן, יוצרים ישראלים השיגו הישגים מרשימים בקנה מידה עולמי בתחום זה. הנה דוגמא שאפשר ללכת בעקבותיה. מעבר להגדלת המימון הציבורי, על עורכי עיתונים ובכירי עולם התקשורת להירתם להגדלת הביקוש בתיאום עם אנשי אקדמיה ותרבות. הגדלת ההיצע והביקוש לא צריכים להיעשות במדיום הכתוב בלבד אלא גם במדיום החזותי. זו אחריות ומשימה ששותפים לה הן האקדמיה והן העוסקים במילים ובסמלים חזותיים. האם הם מוכשרים ומוכנים לכך? לפחות שינסו.       

הקישו כאן למאמרים הקודמים בסדרה:

אור-אל ביילינסון: ההיסטוריונים צריכים לשרת את הציבור, אבל איך?

דני אורבך:  האם תחום ההיסטוריה דועך?

בשבוע שעבר, פרסמתי בינשוף טור על דעיכתה של ההיסטוריה כמקצוע. אור-אל ביילינסון, היסטוריון מאוניברסיטת ייל, מגיב וטוען שאולי יש צורך בפחות היסטוריונים, ואלו צריכים לשרת את הציבור. אבל איך בדיוק? סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה, הוא טוען, יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כשדלפה טיוטת הפסיקה בדבר ההגנה הפדרלית על הזכות להפלה, החלו הבדיחות בטוויטר: ״אני היסטוריונית וכל הפסיקה שגויה; ציוץ אחד מתוך 2365.״ השרשורים עצמם הגיעו מיד אחר כך. כל מי שבילה זמן בטוויטר מכיר את הז׳אנר. היסטוריונות רבות יש בטוויטר ומחויבותן, כשאינן משתפות תמונות חתולים, נתונה לתיקון טעויות; לא לחינם, מפני שבאמת ישנן הרבה טעויות היסטוריות בזירה הציבורית. כך או אחרת, ההיסטוריונית נזכרת בדימיון הקולקטיבי של הטוויטר כמגיבה טרחנית במיוחד.

לפני זמן קצר כתב עפרי אילני ביקורת על הספר ״שאל היסטוריון״ מאת גרג ג׳נר. ג׳נר מגדיר עצמו כ״היסטוריון ציבורי,״ מי שתפקידו להנגיש היסטוריה להמונים. אילני לא אהב את הספר. האנקדוטות, לשיפוטו, אינן נסכמות לתובנה גדולה יותר. ״למה להניח שאזוטריה מההיסטוריה הבריטית צריכה להעסיק גם אותנו?״ הוא שאל. כדוגמת נגד הביא אילני את רוברט דארנטון, אולי מגדולי ההיסטוריונים של התרבות. מבין כל הישגיו של דארנטון בתחום המעניין והמוזר, הוא נזכר כמי ש״הדגים באמצעות השיניים התותבות של ג'ורג' וושינגטון את הפער בין תקופתנו ובין עידן הנאורות של המאה ה–18.״

הן ג׳נר והן ההיסטוריון המצייץ מבטאים ״שירות לציבור״ כפי שמדמיינת אותו הדיסציפלינה. ג׳נר רואה בעצמו כמי שתפקידו לעניין את הציבור. יש בהיסטוריה פרטים מעניינים, גישה זו מורכבת בעיקר מסיפורים מעניינים שנקברים תחת עול המונוגרפיה, המנגנון האנליטי, הערות השוליים וביקורת העמיתים. על כן קמים סופרים טובים המיומנים בצריכת מחקר יותר מאשר בהפקתו ומנסים לעכל את כל זאת לידי תוצר חופשי יותר – ובהתאם זמין יותר לצריכה המונית. למודל זה נוכל לקרוא, בפרפרזה, ״ההיסטוריה מעניינת מכדי להשאיר אותה להיסטוריונים.״

באופן מהותי, ייתכן שהשירות שעושה ההיסטוריונית בטוויטר לציבור חשוב יותר. את ההיסטוריה אנחנו צורכים לא רק לבידור. הפסיקה של בית המשפט העליון הסתמכה בסופו של דבר על טיעונים הלקוחים מתחום ההיסטוריה המשפטית של בריטניה ושל ארצות הברית. השופט קלרנס תומס הודה בהערת שוליים שלא ניתן לצפות משופטים לבצע מחקר היסטורי מקיף, והעביר את האחריות לצדדים המתדיינים. במערכת המשפטית האדוורסרית שבה הוא עובד, בתי המשפט ״רשאים להכריע תיק על סמך הרקורד ההיסטורי כפי שגיבשוהו הצדדים.״ אך האם הצדדים, בתורם, מסוגלים לבצע מחקר היסטורי מעמיק?

הדוגמה מבית המשפט האמריקאי מזכירה לנו שאת ההיסטוריה אנחנו צורכים כדי לקבל החלטות. מדיניות עתידית נבחנת לפי העבר. את תגובתנו לשינוי חברתי מתקרב אנו מפיקים, בין היתר, על בסיס היכרותנו עם שינויים חברתיים קודמים. האובססיה שלנו לגרמניה הנאצית – כמעט על חשבון כל פרק אחר בתולדות העמים – מובילה אותנו לבחון כל תנודה פוליטית בראי צלב הקרס. אך כמו שההיסטוריונית הטרחנית בטוויטר מזכירה לנו, הידע ההיסטורי שלנו אינו יוצר את עצמו. ההיסטוריונית מצטיינת בנגישותה לפסיפס מקורות לא מושלם שלא היה נגיש לאנשים שחיו באותה תקופה. היא מצטיינת ביכולתה לגשת לעבר כל פעם עם שאלות חדשות ולהוציא ממנו תובנות חדשות.

מה, אם כך, עושה היסטוריון? אפשר לבחור בניסוח מעורפל כמו: "היסטוריון עוזר לנו להבין את המצב האנושי.״ מהתיאור הקודם שלי את הצורך בהיסטוריונים אפשר לבסס גם ניסוח מתגונן: ״ההיסטוריון מתקן את הטעויות שאנו עושים כשאנו שולים מן העבר נקודות דיון בהווה.״ אחרים יבחרו בניסוח שעיקרו הוראה ולא מחקר: ההיסטוריון מלמד את הסטודנטים והסטודנטיות כיצד הבנתנו את המציאות מוגבלת על ידי ראייה יחסית צרה של מקורות מוגבלים מטבעם, ואולי גם מקנה להן כמה כלים לחשיבה ביקורתית יותר על הכלים האלו. אני בוודאי משתמש בכל הניסוחים האלו כדי להסביר למה אני אוהב להיות היסטוריון. אני במקצוע כדי ללמד סטודנטיות דרך בעיות. אני שם בכדי להסביר לא רק מדוע המאה התשע עשרה מרתקת נרטיבית, אלא גם מאתגרת מבחינה אינטלקטואלית. חלק מהסוגיות שצצות בה אנחנו עדיין מתקשים להבין, קל וחומר לפתור.

כולם יכולים להרוויח מלימודי היסטוריה. אני מאמין בזה באמת. אבל הרבה אחרים ינחרו מצחוק מול המסך ויסבירו שההיסטוריונים כולם שמאלנים, פרוגרסיבים ומטומטמים שמבינים הרבה פחות ממה שהם – המגיבים – יודעים כבר מבלי ללמוד. כאן כדאי לחזור להיסטוריונית הטרחנית בטוויטר. בין אם אתם מאמינים שישנה הטייה שמאלית מדאיגה באקדמיה ובין אם לא, הרי שישנו משבר מומחיות של ממש בחברה העולמית. גם להיסטוריונים רציניים מאמינים כבר רק מעטים. איש לא ישנה את פסיקתו לאור ההיסטוריונים הצועקים באופן מנומק (ובשקט, כלומר בכתב) שהבסיס העובדתי שעליו הוא מסתמך שגוי. דחיקתו של ההיסטוריון לעמדת מספר הסיפורים העליז, המותח או המרטיט מנשלת אותו ממטרות מרכזיות של הדיסציפלינה: להפיק תובנות, לחשוף מנגנונים, לעקוב אחרי תוצאות בלתי מכוונות ולאפיין מקורות. מה שההיסטוריון חייב לחברה שסביבו הוא לא סיפור טוב, אלא תובנה.

לדברים אלו אפשר להתנגד. יש היסטוריוניות מעולות הפועלות ללא כל רגישות להווה: גם נושאים תאורטיים נכנסים תחת ״המצב האנושי״, ובהחלט ישנם בהיסטוריה סיפורים מדהימים שאפשר לספר גם ללא הכפפתם לעולה של תובנה. ״המדע המודרני,״ כתב פרופ׳ מרדכי בן אבי, ״התפתח כשאנשים הפסיקו לדון בשאלות מטאפיזיות על העולם ובמקום זאת העסיקו עצמם בגילוי חוקים שהיו בייסודם מתמטיים.״ היסטוריונים, בניגוד לרוב מדעי החברה, פורשים כמעט תמיד מן המרוץ לגילוי חוקים ובוודאי שאינם מחפשים יסודות מתמטיים. סוציולוגים היסטוריים ומדעני מדינה יותר טובים מההיסטוריונים בהכללה מן העבר אל הכלל. היסטוריונים, לעומתם, מעדיפים לנפץ כללים: להראות כיצד הדברים כמעט קרו אחרת, כיצד ישנו עוד ממד, כיצד הנושא בכל זאת אפילו יותר מסובך.

כך יוצא שאת המחקר ההיסטורי קשה למשמע. אם נמדוד את תרומתו של ההיסטוריון לציבור על ידי כמות התוכן שהציבור צורך כבידור, הרי שנצטרך לתהות לגבי בחירתנו המוזרה להעסיק מספרי סיפורים מקצועיים. אם נמדוד את תרומתה של ההיסטוריונית על פי כמות התובנות שהיא מספקת לציבור לדיון ציבורי, הרי שנכריח אותה כל הזמן לנחש מה תהיה שיחת היום מחר. כפי שכתב פרופ׳ דני אורבך בטור שהתניע את הסדרה, המשימה השלישית – הצגת תמונות היסטוריות גדולות המסכמות שינויים גדולים – דורשת מן ההיסטוריון לבנות על הררי מחקרים ממוקדים שעלולים להיעלם מהעולם עם דעיכתו של המקצוע. כהיסטוריון ששינויים גדולים מעסיקים אותו מאוד, גם אני חייב את יכולתי לעבוד לאותם מחקרים ממוקדים.

אולי המפתח לעניין הוא הכמות. את כמות ההיסטוריונים היום קבענו, בגדול, לפי מספר הסטודנטים. ככל שהתרחבה ההשכלה הגבוהה לבירות המחוזות ואז אפילו לערים קטנות יותר, כך העסקנו יותר היסטוריוניות. המספרים המפחידים שהוצגו בתור של דני אורבך משקפים גם את ההכפפה המוחלטת של ההשכלה האקדמית לשוק העבודה וגם את הנסיגה, כתוצאה מכך, של הסטודנטים ממקצועות שלא מיתרגמים ישירות לתפקיד רווחי, עדיף בהייטק. הם משקפים גם נטייה אנטי-אינטלקטואלית, כזו שמתפתה לראות בכל מרצה מי ששאיפתו היחידה הוא לשטוף את מוחות הצעירים אל תורה שמאלנית כלשהי (בעוד שאני, בכיתה, בקושי מצליח לשטוף את מוחם לקרוא את הסילבוס). אם אנחנורוצים לנצל את ההזדמנות כדי לחשוב מחדש על האקדמיה, עלינו לחשוב על מדדים חדשים שאינם מספרי הסטודנטים.

אני משוכנע שגם בסוף תהליך רציונלי שכזה מספר ההיסטוריונים ירד. בשלב ראשון, על אוניברסיטאות המחקר לצמצם דרסטית את כמות הדוקטורנטים שהן מוכנות לקבל. כל הדיבורים על תכניות קריירה מחוץ לאקדמיה נכנסות לאוזן אחת ויוצאות מהאוזן השנייה, לפחות אצלנו בייל. מי ירצה להאמין שהוא בסוף יישאר מחוץ לדלתותיה הנחשקות של המשרה התקנית? אחר כך נוכל להתחיל לדמיין מסלולי סלקציה חדשים, כאלו שיפיקו פחות היסטוריונים שיהיו טובים יותר: מורים מצוינים, חוקרים מעולים וכותבים בחסד. ייתכן מאוד שהם ייבחרו לפי תחומי העניין שמשרתים את הציבור, מה שאומר שהיסטוריונים יישפטו בתחנות השונות גם לפי מה מעניין אותם ולא רק לפי כמה הם חכמים או מוכשרים. אבל השלב הראשון, בעיניי, הוא לקבל ארבע הנחות מוצא שהן בגדר אמל״ק לרשומתי כולה:

1. אין טעם להגיב לגל הצמצומים בניסיון בלימה. יש להפסיק את ההתגוננות ולצאת להתקפה – להתחיל לנסח קריטריונים פוזיטיביים לתכנון מספר האקדמאים שנעסיק בכל תחום. לא נוכל לעשות זאת באופן מושלם, אבל…
2. מספר הסטודנטים אינו מדד טוב לכמות החוקרות הדרושה. ייתכן שעלינו להפריד בין השניים כדי למקסם את התועלת הציבורית ואת הרווחה הפרטית של האקדמאים המועסקים, שייתכן שרואים במחקר עול שהם נושאים כדי ללמד או בהוראה עול שהם נושאים כדי לחקור.
3. פנייה לציבור אינה רק כמספרי סיפורים. אין יום שבו הפייסבוק והטוויטר לא מוכיחים לנו כמה הבנתנו את העולם בנויה על נרטיבים היסטוריים.
4. כשאקדמאים פונים לציבור והציבור דוחה אותם, אין זאת רק אשמת ההיסטוריונים. אך גם אם נשרת את נבחרי הציבור, את הביורוקרטיות במשרדי הממשלה ואת אותם הצדדים שהשופט תומאס רוצה שיטענו היסטורית – גם זה שירות חשוב לחברה.

האם תחום ההיסטוריה בגוויעה? ואם כן, מה הפיתרון לבעיה? ההיסטוריון ברט דוורו מביא נתונים מפחידים. ינשוף היסטורי על מחלקות מתכווצות, מפלצות אוכלות זמן, ועד כמה מסובך לפנות לציבור ולהיות יותר פופולריים כאסטרטגיה לפתרון הבעיה.

אולי יש מכם שתוהים, מדוע אני מאחר ומתרשל בזמן האחרון בפרסום ינשופים. התשובה היא שאני מבלה את שנת השבתון הנוכחית שלי באוניברסיטת קיימברידג' בניסיון לנשום אוויר עם עדי, להכיר את אנגליה היפיפייה, וגם לכתוב ספר חדש שיפענח את החידה מאחורי הברוטליות הצבאית של יפן. הקמפוס בקיימברידג', כידוע, יפה, מעורר הוד, ושומר בספריותיו אוצרות נדירים של ידע, אבל יש בו גם משהו מיוחד שמעודד אותך לעבוד מהר יותר. באחד מרחובותיו, בין הקולג'ים קינגס, קורפוס כריסטי, סנט קתרין ופמברוק, ישנו פסל מכני מוזר, של מפלצת הרוכבת על גלגל ומסובבת אותו. אם תסתכלו מקרוב בגלגל, תראו שמדובר למעשה בשעון, והמפלצת היא הזמן חסר הרחמים שנוגס בימים שנותרו לך. אני חושב על זה בכל יום: האם עבדתי מספיק? אולי אני מבזבז את הזמן שלי? הימים בשבתון המקסים הולכים ונגמרים, והקורסים של שנה הבאה מתקרבים אלי בצעדי ענק. ואולי בכלל כדאי לחשוב ברוח הזן בודהיזם, ולנצל כל רגע במלואו בלי להשקיע מחשבות עגמומיות בזמן שכבר בוזבז?

והנה, מאמר די מפחיד שקראתי לאחרונה, רומז לי שהשעון לא מתקתק דווקא לי אישית, אלא אולי לתחום ההיסטוריה ולמדעי הרוח כולם. הקורא הישראלי, בוודאי, יזדהה. במולדתנו, מדעי הרוח והעוסקים בהם מותקפים מכל כיוון: השלטון ומקורביו חושבים שההיסטוריונים, למשל, שמאלנים מדי, בין היתר מכיוון שהם לא מוכנים לחזור כתוכי על הנראטיב הלאומי שנוח לו להפיץ. בעיני הפוליטיקאים החרדים ותומכיהם, אפילו אלו מביניהם שמוכנים בדוחק להבין את הצורך במדע וטכנולוגיה, אנחנו מן הסתם מלמדים שטויות והבלים, ולאחרונה קבוצות ליברטריאניות מתנגדות לעצם המימון המדינתי לכל מה שלא מכניס כסף לארנק, ואף משוות אותנו לתלמידי הישיבות. לכך מתווספת התעמולה המפוקפקת על חוסר המדעיות של "מדעי הדשא", כביכול (כאילו כל מה שלא ניתן לחישוב מדוייק הוא חסר ערך). רק אתמול כינה איזשהו טיפוס מפורום קהלת את כל העוסקים במדעי הרוח "רוכלים של שמן נחשים".

אם היה מדובר בגורמים האלה לבדם – היינו יכולים להתמודד מולם. הבעיה היא שגם ההנהלות של אוניברסיטאות רבות בארצות הברית מנסות לחנוק את התחום. כותב המאמר, ההיסטוריון ברט דוורו מבלוג "הפדאנט", חושף נתונים מבהילים על הצטמקות החוגים להיסטוריה. מסקר שנעשה בחוגים הרלוונטיים ב-14 אוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, עולה כי התקנים להיסטוריונים צנחו ב-29%, ושליש מהתחום למעשה נמחק תוך שנים ספורות. אם 54% ממחזור הסטודנטים שסיימו את הדוקטורט ב-2013 הצליחו למצוא מקום עבודה קבוע תוך ארבע שנים, הרי שלאלו שסיימו ב-2017 השיעור הוא 27% בלבד, וב-2020 הוא כבר צנח ל-9.7%. מי שנמצא בתחום, רואה ציוצים נואשים של היסטוריונים שעשו כביכול כל מה שנדרש מהם: פרסמו אינספור ספרים ומאמרים, קיבלו הערכות הוראה מצויינות מסטודנטים, ובכל זאת לא קיבלו קביעות ונזרקו החוצה מהמערכת. לדעתו של דוורו, לא מדובר ב"הצבעה ברגליים" של הציבור הרחב דווקא. אמנם בגלל המצב הכלכלי, סטודנטים מעדיפים מסלולים יותר מעשיים ורווחיים על תואר בהיסטוריה, אבל הם עדיין נרשמים בהמוניהם לקורסים בהיסטוריה. גם אלו שמסיימים תארים בהיסטוריה ולא מוצאים עבודה בתחום (הרוב המוחלט) מסתדרים בדרך כלל בשוק החופשי ומוצאים עבודות מתגמלות. קהל הקוראים עדיין מתעניין מאד בספרי היסטוריה פופולריים, שמדפי חנויות הספרים מלאים בהם. מסקרים שנעשו בארצות הברית, עולה ש-84% מהנשאלים סבורים שחשוב ללמוד היסטוריה לא פחות מאשר מנהל עסקים והנדסה.

אז מה למעשה הבעיה? דוורו תולה אותה בעיקר במנהלנים אקדמיים ופוליטיקאיים שמקצצים את תחום ההיסטוריה משיקולים ציניים, אבל אז הוא מבצע פניית פרסה וטוען שהבעיה היא בכלל בחוסר קשר עם הציבור. הוא מבכה, למשל, את המאמר המנותק של ראש אגודת ההיסטוריונים האמריקאיים, שעורר לאחרונה סערה בכוס התה המקצועית. ממרום הודו, גינה "מנהיג ההיסטוריונים" את "ההתמקדות בבעיות שקשורות בהווה" (פרזנטיזם), את דעיכת ספרי המחקר המסורתיים ואת עליית הבלוגים, כאילו היה עגלון המקונן על המצאת המכונית. מכאן, דוורו ממשיך ותוקף את ועדות המינויים, שמעדיפות חוקרים שעוסקים בנושאים אזוטריים שמעטים מסוגלים לקרוא ולהבין, על פני קשר עם הציבור, וקורא לתת בונוסים לחוקרים שמסוגלים לדבר עם התקשורת, להסביר את מחקריהם, ללמד כיתות באופן מיומן ובכלל ליצור הדים חזקים בציבור הרחב. דוורו תוקף גם, בצדק, את אותם אינטלקטואלים שמנסים לרתום את ההיסטוריה ככלי שנועד לקדם את השקפותיהם הפוליטיות. כל הציבור משלם להיסטוריונים – והם אמורים לשרת את כולו, לא רק פרינג' שמאלני רדיקלי. במיוחד, חשוב להרחיק את ההיסטוריה מאקטיביזם פוליטי. בעוד קשר עם הציבור (engagement) בונה קרדיט למקצוע, אקטיביזם פוליטי מבזבז אותו, וגישה שתהפוך את כל ההיסטוריונים לאקטיביסטים תבזבז את מעט הקרדיט שעוד נותר.

בעיקרון אני מסכים עם רוב דבריו של דוורו, ובמיוחד עם החשיבות של הפנייה לציבור. בהקשר הישראלי, למשל, לא יתכן שועדות מינויים באוניברסיטאות ישראליות לא מחשיבות כמעט בכלל פרסומים בעברית (ובערבית), בעוד הציבור הישראלי הוא זה שמשלם את המשכורות שלנו. מצד שני, לאסטרטגיית הפנייה אל הציבור יש גם מגבלות שחשוב לתת עליהן את הדעת. כפי שהוכיחו השנים האחרונות, נביאי הזום והלימוד מרחוק כמו עוז ותמר אלמוג לא היו אלא נביאי שקר. הזום פגע בלימוד, עצבן והרחיק את רוב הסטודנטים, ואף גרם להרצאות ובמיוחד לסמינרים לחלוף על פניהם בלי להותיר רושם.

מפתה לומר שכדי להחיות את התחום, יותר היסטוריונים צריכים לכתוב ספרים פופולריים ומלהיבים לקהל הרחב, אבל גם האסטרטגיה הזאת בעייתית יותר מכפי שנראה מלכתחילה. אני, למשל, נמצא בצד של אותם ההיסטוריונים שאוהבים לכתוב לקהל הרחב, ומנסים לנקות את השפה האקדמית שלהם מז'רגון מיותר, מסיבוכים לשוניים ומשיעמום שהפך ביותר מדי מקרים לסמל סטטוס. אבל בכל זאת, כפי שגם דוורו מציין, אי אפשר לכתוב רק ספרים פופולריים. כל ספר פופולרי טוב מתבסס על מאות ואלפי מחקרים ספציפיים, מעמיקים ואזוטריים שרק מעט אנשים קוראים. הכתיבה הפופולרית המוצלחת, לפיכך, משולה לצמרת של עץ היונקת משורשים תת קרקעיים מסועפים. ללא תמיכה במחקר האקדמי המקצועי, גם הצמרת תיבש ותגווע. אבל קשה להסביר את זה לציבור הרחב, שרואה את הצמרת לבדה ונהנה בעיקר ממנה. בנוסף, כאיש אקדמיה שאוהב לכתוב פופולרי, אני יכול להעיד שמול"ים של ספרים פופולריים נוטים לנקוט זהירות מופלגת, ולהוציא ספרים רק על נושאים מצומצמים וספורים (הבולטים מביניהם: נאציזם ומלחמת העולם השנייה). אם המדינה לא תממן מחקר היסטורי מקצועי ותישאר רק הכתיבה הפופולרית, זו שיכולה להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, נושאים שלמים וחשובים של חקר העבר פשוט יימחקו ללא כל זכר. פנייה לציבור, לפיכך, יכולה להיות חלק מהפיתרון – אבל לא כל הפיתרון.

אז מה הוא הפיתרון לבעיה? בינשופים הבאים אנסה לבקש מחלק מחברי ההיסטוריונים לענות על השאלה הזאת. אולי יעופו כאן ניצוצות.

לאחרונה, פרסם מומחה אמריקאי ליפן מאמר, ובו טען ששפחות המין הקוריאניות של הצבא היפני במלחמת העולם השנייה הגיעו לעבוד בבתי הזונות "מרצונן החופשי". המאמר עורר סערה, ומבקריו הראו כי המחבר עיוות, סילף ועיקם מקורות באופן מגמתי בכדי להצדיק זנות של נשים, נערות וילדות קטנות. האם מוצדק למשוך את הפרסום של מחקרים מהסוג הזה, באקלים שבו פרוגרסיבים ממילא מנסים להתנכל לחוקרים שמרנים גם במקרים לא מוצדקים? ינשוף אקדמי מסביר מדוע במקרה זה מוצדק למשוך את המאמר, סילוף אידיאולוגי שלא רק דורס את רגשותיהן של קורבנות, אלא גם שופך דלק על המדורה של תרבות הביטול.

בשבוע האחרון פרצה סערה ביפן, דרום קוריאה ובקרב חוקרים של שתי המדינות. מרק רמסאייר (J. Mark Ramseyer), פרופסור למשפטים באוניברסיטת הרווארד המתמחה בדיני חוזים יפניים, נגע באחת הנקודות הרגישות ביותר בהיסטוריה הטראומטית של מזרח אסיה, סוגיית "נשות הנחמה". במהלך מלחמת העולם השנייה, גייסו הצבא היפני וסוכנים אזרחיים מטעמו אלפי נשים קוריאניות, אך גם יפניות, טייוואניות ואחרות כשפחות מין חרופות במנצ'וריה, סין, בורניאו, סינגפור וחזיתות אחרות. אלו גויסו, לרוב, בכפייה או במרמה, ונאלצו "לקבל" עשרות חיילים וקצינים יפנים ביום, רבים מהם אלימים ואכזריים. השכר, הן במקדמות והן בטיפים, קוזז עם ההוצאות של הסרסורים. במקרים רבים, אותם סרסורים רימו את הנשים אפילו בכל הנוגע לשכר הרשמי הזעום, וכדי שלא יוכלו לברוח, הפקידו אותו בכל מיני חשבונות ביפן. לאחר המלחמה, הנשים הקוריאניות לא זכו אפילו לקבל את המעט הזה, שהופקע על ידי הבנקים בטענה שהן כבר לא אזרחיות יפניות.

מעבר להיות טראומה אישית קשה מנשוא עבור הניצולות וקרוביהן, סוגיית נשות הנחמה היתה ונותרה אבן נגף ביחסים בין יפן לבין דרום קוריאה. אף על פי שיפן התנצלה מספר פעמים על הגיוס של נשות הנחמה, התנצלויות אלו (במיוחד בשנים האחרונות) נמהלו בטענות רוויזיוינסיטיות כאילו הסיפור לא התרחש במציאות, או לפחות היה מוגזם. בשנות השישים יפן שילמה פיצויים למשטר הדרום קוריאני, תמורת ויתור על תביעות נוספות, אך כספים אלו לא הגיעו לנשים הרלוונטיות. מאז, טוענת יפן שמילאה את חובתה, ואילו חלוקת הכספים היא עניין קוריאני פנימי. הנשים, בצדק רב, טוענות שהעוולה היתה אישית כלפיהן ולא רק או בעיקר לאומית, ולכן לממשלה הדרום קוריאנית הדיקטטורית בשנות השישים לא היתה כל זכות לחתום על הסכם בשמן. הסדרי פיצויים חלקיים שנידונו לאחרונה בין קוריאה ליפן נתקלו, ועודם נתקלים, בקשיים משפטיים ופוליטיים מרובים, דבר המכביד על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות.

במאמריו השונים, העלה רמסאייר טענה קיצונית במיוחד. הסיפור המקובל על נשות הנחמה, כך כתב, אינו רק מוגזם או מגמתי, אלא מופרך לחלוטין, המצאה מרושעת של תועמלנים קומוניסטיים אנטי-יפניים בקוריאה. אלו, הטעים, מסתמכים על מספר קטן מאד של עדויות מוטות ומזוייפות, בעוד רוב העדויות של נשות הנחמה, משרד הפנים היפני, הצבא האמריקאי ועדים שעבדו ב"תחנות הנחמה" מצביעות על תמונה שונה לחלוטין. במאמר מדעי שפרסם ב-International Review of Law and Economics מתעקש רמסאייר שנשות הנחמה הגיעו לבתי הזונות הצבאיים מרצונן, כפי שעובדות מין תמיד הלכו אחרי צבאות בכל ההיסטוריה. החוזה שחתמו עם המגייסים נועד לשמור על האינטרסים של כל הצדדים: הן קיבלו תשלום גדול מראש, והתחייבו לעבוד במשך תקופה קצרה יחסית (לרוב חצי שנה עד שנתיים). אם הרוויחו מספיק כסף בכדי להחזיר את המקדמה, יכלו להשתחרר מהר יותר, ולכן היה להם אינטרס "לעבוד קשה" (יופומיזם של רמסאייר ליחסי מין עם עשרות חיילים וקצינים ביום). במידה ורצו, היו יכולות "להיעלם" אפילו באמצע החוזה.

לאחר שהתפרסם, עורר מאמרו של רמסאייר סערה רבתי. אנדרו גורדון (גילוי נאות: המנחה שלי לדוקטורט) וקרטר אקרט, היסטוריונים של יפן וקוריאה מאוניברסיטת הרווארד, הצביעו על כך שרמסאייר הסיק מסקנות ממקורות שאינם קיימים. זה מדהים שמומחה לדיני חוזים מנתח, ובכן, חוזים – בלי להסתמך אפילו על טקסט של חוזה אחד. רמסאייר בונה מגדלים באוויר מכל מיני מקורות מכלי שני ושלישי, או פוסטים בבלוגים אנונימיים של ימין ריביזיוניסטי ביפן ודרום קוריאה. אולם אין בהערות השוליים שלו, טוענים גורדון ואקרט, אפילו הפנייה אחת לחוזה שנחתם עם אשת נחמה קוריאנית. הוא אמנם מביא "תבניות מומלצות" של חוזים מטעם משרד הפנים היפני לזונות יפניות שנשלחו לחזית הסינית, אך אפילו כאן אין אפילו דוגמא אחת לחוזה חתום.

גרוע מכך, צוות של חוקרות וחוקרים המתמחים בהיסטוריה של הגירה ומגדר ביפן וקוריאה (איימי סטנלי, סייאקה צ'טאני, האנה שפרד, דייויד אמברס וצ'לסי שנדי-שידר) פרסמו תשובה מרשימה ומפורטת של עשרות עמודים, ובה הראו כי העבודה של רמסאייר אינה שווה את הנייר שעליו נכתבה. המומחה לדיני חוזים, כך עולה מהמסמך, עיוות וסילף ראיות באופן שיטתי. לא ניתן אפילו להצדיק את מעידתו בכך שאינו מכיר את הכללים המקובלים בעבודה היסטורית, מפני שעל חלק גדול מחטאיו אין מחילה בשום תחום אקדמי, לרבות משפטים. כך, למשל, מביא רמסאייר עדות של אשת נחמה יפנית, אוסאקי, וטוען כי לאחר שגויסה בגיל עשר (!) בהסכמתה, בילתה שלוש שנים "מאושרות" בבית הזונות. מעבר לזוועה של להגדיר "חוזה" מין עם ילדה בת עשר כמשהו שאפילו מתקרב להסכמה, רמסאייר מעוות את זכרונותיה של אוסאקי. היא אכן כותבת על שלוש שנים "מאושרות", אך אלו היו שנות ההכנה, בטרם הפכה לשפחת מין של ממש. באותו הזמן היא היתה שמחה על כך שקיבלה אורז לבן שלוש פעמים ביום, בלי להבין את הגורל שמצפה לה לאחר שתגיע לגיל 13. הוא כותב על כך שברחה לסינגפור, ומנסה להשתמש בכך בכדי להוכיח שנשות הנחמה היו יכולות "להיעלם" כאשר רצו, אולם משמיט קטע קריטי: הנערה שברחה עם אוסאקי, לפי זכרונותיה, נתפסה והוחזרה בכפייה לבית הזונות. "להיעלם" היה עסק די מסוכן.

רמסאייר ממשיך ומביא עדות של אשת נחמה קוריאנית, מון אוק-ג'ו (Mun Ok-ju) על ה"קניות שעשתה בראנגון", העיר הבורמזית שבה שירתה כעובדת מין, כהוכחה לכך שעבדה במקצוע חופשי והרוויחה שכר הגון. הוא מצטט את העדות שלה מבלוג אנונימי, למרות שזו פורסמה במלואה כספר, ונמנע מלצטט חלקים קריטיים בעדות. כך, למשל, מספרת מון על כך שבפעמיים שבהן עבדה כאשת נחמה, לא היה שום "חוזה חופשי". בפעם הראשונה נחטפה בידי שוטרים צבאיים, ובפעם השנייה – נפלה קורבן להונאה. כסף הכיס שלה לא הגיע מהשכר בבית הזונות אלא מטיפים מזדמנים, ואת הכסף שהופקד בשמה היא לא קיבלה בסופו של דבר. במקרים אחרים, מסתמך רמסאייר על עדויות ומקורות משניים שסותרים למעשה את דבריו, ואף טוענים את ההיפך הגמור. למשל, מסמך של משרד הפנים היפני מעיד על כך שמגייסים של הצבא "שכנעו" נערות לעבוד כנשות נחמה בשיטות של הונאה. רמסאייר מסתמך על אותו דו"ח בכדי לטעון שלא היו שיטות כאלו. במקרה אחר, הוא מצטט את האטה איקוהיקו, חוקר חשוב של פרשת נשות הנחמה המזוהה דווקא עם הימין היפני, בכדי לטעון שתעשיית הזנות היפנית קרסה מעצמה. בפועל, האטה כותב שבתי הזונות ביפן עצמה אמנם קרסו, אבל בעיקר כתוצאה מכך שהנערות נשלחו לחזית בכדי לשרת בהמוניהן כשפחות מין. אלו כמובן רק דוגמאות מעטות: המאמר של רמסאייר מלא בכשלים רבים מן הגורן ומן היקב, כגון ציטוט מקורות ללא מספרי עמודים, ציטוט מספרי עמודים שאינם קיימים, התעלמות מעדויות נוגדות וממחקר לא נוח, וכיוצא בזה.  

כאן, אני מגיע לשאלה מעניינת נוספת. החוקרות והחוקרים שיצאו נגד רמסאייר אינם מסתפקים בביקורת, אלא תובעים מכתב העת "למשוך" את מאמרו, כלומר, לבטל את הפרסום. בפני עצמה, זו תביעה בעייתית, במיוחד אם מתחשבים בהקשר הרחב יותר של התקופה הנוכחית. כפי שיודע כל מי שקרא את הבלוג הזה, בימים אלו ממש מתקיים מסע רדיפה פרוגרסיבי נגד חוקרים שמרנים וליברלים קלאסיים, ואפילו נגד פרוגרסיבים מובהקים שהעזו לעבור על כללי פוליטיקלי-קורקט הולכים ומתקשחים. רק לאחרונה – וזו דוגמא אחת בלבד- החל מסע ציד נגד חוקרים הודים שפיתחו טכנולוגייה שיכולה לסייע לחרשים. מומחים ל"לימודי נכות" דרשו למשוך את מאמרם מפני שהוא מכיל "ביטויים מעליבים", לא מכיר ב"עושר של תרבות לקויי השמיעה" ומפני ש"חוקרים לקויי שמיעה לא היו שותפים בכתיבתו". בהקשר של לימודי מזרח אסיה, כללי הפוליטיקלי-קורקט הרגילים משתלבים בגישה פוסט-קולוניאליסטית ואנטי-יפנית בוטה, דמוניזציה של האימפריה היפנית מראשיתה וקבלה לא ביקורתית של "נראטיב הקורבנות", לרבות טענות סיניות רשמיות מפוקפקות בעליל. מרק רמסאייר ידוע כאחד החוקרים השמרנים והפרו-יפניים היחידים ש"שרדו" בתחום, ועל כן נסיונות "לבטל" אותו עשויים להתפרש כחלק מאותו אקלים דורסני.

עם זאת, לדעתי התביעה למשוך את מאמרו של רמסאייר מוצדקת. טוב עשו מבקריו כאשר כתבו במפורש שתביעתם למשוך את המאמר אינה מתבססת על כך שפגע ברגשותיהן של ניצולות הנחמה, על כך שהוא לא מוסרי או על ההשלכות האידיאולוגיות שלו. אמנם חלקם טוענים שרמסאייר התעלם מההקשר הרחב, המגדרי והקולוניאלי, אך בפני עצמה, זו עילה לפולמוס, לא לפסילה. המבקרים ראויים לשבח על כך שכתבו כי "כהיסטוריונים, אנחנו סבורים כי חוקרים עוסקים בפרשנויות שונות של העבר, ומאמינים כי מחקר היסטורי מבוסס היטב ראוי לכבוד ולדיון מעמיק, ולא משנה עד כמה הוא לא פופולרי, פוגעני בפוטנציה או לא נוח מבחינה פוליטית. עם זאת, אנחנו סבורים שמאמרו [של רמסאייר] אינו שייך לקטגוריה הזאת. אי הדיוקים שבו אינם טעויות שטחיות, אלא כאלו שחותרים באופן מוחלט מתחת לטענה של המאמר. אם הכותב היה מציג את המקורות שלו נאמנה, התזה שלו היתה מתמוטטת. מסיבה זו, אנו סבורים כי יש למשוך את המאמר."

למעשה, ההקשר הרחב של מאבק בתרבות הפסילה, הביטול ומשיכת המאמרים בשם הפוליטיקלי-קורקט הופך את חטאיו של רמסאייר למרתיחים אלף מונים. פגיעה ברגשותיהם של ניצולות עשויה להיות מוצדקת, עם כל הצער שבדבר, כאשר הטענות ההיסטוריות אמיתיות. כאשר הן שקריות – פגיעה כזאת הופכת לנבזית פי כמה. אבל בכך שחתר מתחת לכללי המתודולוגיה ההיסטורית, החובה הבסיסית לומר אמת, רמסאייר גם סיפק תחמושת לכל אלו שינסו לרדוף חוקרים ימנים ושמרנים בעתיד. המתודולוגיה ההיסטורית שכולנו אמונים עליה, לרבות כללי הציטוט הנכון, הגינות מחקרית וביקורת מקורות ראויה, מהווה את גשר הדיאלוג היחיד בין חוקרים המחזיקים בהשקפות אידיאולוגיות שונות. כל מי שחותר תחתיה, בין אם מתוך גישה שמאלנית רדיקלית, פוסט מודרניסטית או ימנית רוויזיוניסטית, מסייע למוטט את הגשר הזה ועמו את המקצוע ההיסטורי כולו.

נתקלתם במישהו שמתהדר ב"חשיבה הביקורתית" שלו ומספר לכם שחיסונים הם מזימה לסדר עולמי חדש, או למצער גורמים לאוטיזם? הנה מה שתענו לו: מי שרוצה לחשוב באופן ביקורתי ולגבש דעה עצמאית במנותק מהקונצנזוס, צריך להשקיע קודם את המאמץ הדרוש בלימוד של תחום. ולא – אתה לא תקבל יחס שווה למי שכן למד את התחום, ואנחנו גם לא "נכבד אותך כמו שאתה". הינשוף על שנאת מאמץ, פינוק ודיקטטורה סנטימנטלית.

נניח, קוראים יקרים וקוראות יקרות של הבלוג, שהייתם זוכים להתחתן ברוסיה של המאה ה-19. אם איתרע מזלכם להשתייך למעמד הבינוני או הגבוה, סיכוי גדול שהייתם מקבלים במתנה את ספר הבישול הקלאסי של ילנה איוואנובנה מולוחובץ, שיצא לאחרונה במהדורה מחודשת. מי שמתעניין במטעמיה הקלאסיים של רוסיה, יהנה מאד מהספר, שזכה עם השנים לכינוי המקוצר "המולוחובץ", לצד היצירה מעוררת התיאבון של אניה פון ברמזן, אומנות הבישול הסובייטי: ממואר על אוכל וגעגועים. אבל לא על אוכל רוסי רציתי לדבר אתכם היום, אלא על משהו מעניין שהבחנתי בו במהלך עיון בספר, ויכול להשליך גם על חלק מבעיות העומק שלנו בעידן הקורונה, היום.

לא קשה לנחש שבישול במאה ה-19 היה תהליך קשה בהרבה מבישול היום, פשוט כי כלי המטבח המודרניים טרם הומצאו. לפיכך, חלק מהמתכונים של מולוחובץ מתחילים בפרקטיקות שמעט בשלנים מודרניים היו מעלים בדעתם כמו למשל שחיטה של חיות, חביצה ופעולות אחרות. בראייה היסטורית, מדהים כמה בני דורות קודמים, אפילו אנשים אמידים יחסית, היו רגילים לעבוד הרבה יותר קשה מאיתנו בחיי היומיום הפשוטים ביותר. אני כמובן ממש לא מתגעגע ל"זמנים הטובים ההם", ושמח מאד בטכנולוגיה המודרנית, אלא שלדברים טובים מתרגלים מהר ולוקחים אותם כמובנים מאליהם. בזמנה של ילנה מולוחובץ, אנשים היו יכולים למות גם משפעת ודלקת ריאות אפילו אם היו עשירים, מצליחים ובעלי עוצמה, ופשוטי עם מתו לעיתים קרובות בגילאים צעירים בהרבה. בניגוד לקורונה היום, מול מגיפת השפעת הספרדית שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לא היה הרבה מה לעשות, ומתו ממנה כמאה מיליון איש. החיסונים, לצד המצאות רפואיות אחרות, שיפרו הן את איכות החיים, הן את אורח החיים והן את הביטחון שאנחנו מרגישים אלפי מונים. גם את ההישגים הללו אנשים לוקחים כמובנים מאליהם, כפי שיוכל לראות כל מי שקורא את הגיגיהם של מתנגדי החיסונים למיניהם, שעורגים ל"חיים הטבעיים של פעם" ומסרבים "להכניס לגופם חומרים כימיים", בלי להבין שבעולם הישן המוות היה תמיד מעבר לפינה.  

הנוחות היחסית של העולם המודרני, שגורמת לאנשים לקחת דברים כמובנים מאליהם ולסלוד ממאמץ, משתלבת עם עוד תופעה, שגם היא מבורכת בפני עצמה אך בעייתית בשילובים מסויימים: הדגש הליברלי על עצמאות וחשיבה ביקורתית. מילדות, מחנכים לפחות את חלקנו שאנחנו צריכים לגבש את דעתנו בכוחות עצמנו ולא להאמין לגורמי סמכות (בוודאי שלא באופן אוטומטי). מומחי חינוך פרוגרסיבים כותבים שמטרת החינוך הוא לא לתת לילד ידע אלא להעניק לו "ארגז כלים" של חשיבה ביקורתית שתסייע לו בהמשך. אני לא נגד, ואפילו הדגשתי בעבר את העובדה שמטרת לימודי ההיסטוריה היא במידה רבה לטפח חשיבה כזאת בדיוק. אבל בעידן האינסטנט של היום, אנשים נוטים לשכוח שבכדי לגבש דעה באופן עצמאי, או חשיבה ביקורתית בנושא כלשהו, צריך גם לעבוד קשה. ואני לא מתכוון למספר שעות של צפייה בקליפים ביו-טיוב או קריאה של בלוגים, אלא באמת לעבוד קשה: ללמוד במשך מספר שנים נושא כלשהו, להכיר את ההקשר שלו, לדעת מה העמדה המקובלת, ואלו עמדות לא התקבלו, וכן לרכוש בהדרגה את המתודולוגיה וכלי המחקר של התחום. לאחר מכן, אם עדיין יש צורך, אפשר לערער על הקונצנזוס מתוך היכרות מעמיקה איתו, ולברור בחכמה בין ביקורת קולעת ואמיתית ובין פייק שנובע מבורות. חברי מרק לוגובסקוי כתב על כך היטב:

הנגשת ההשכלה, ובמיוחד מהפכת המידע המודרנית, גרמה לכך שהאדם המערבי הממוצע מתחנך להיות בעל אגו גבוה מאד. הוא משוכנע שהוא סופר ביקורתי ועצמאי, ושהוא יכול וצריך לבדוק כל דבר בעצמו ולהחליט לבד על כל דבר. הבעיה מתחילה בזה, שאצל רבים… אין את הזמן שצריך להשקיע כדי באמת ללמוד ולהבין נושא… בגלל הפער הזה הם לא מבינים ולא יודעים דברים מסויימים, אבל הם משוכנעים שהם מבינים ויודעים, ובגלל זה מסיקים שכל העולם מרמה אותם ושהם יודעים יותר טוב.

מעבר לכך, חשיבה ביקורתית אמיתית בנושא כלשהו מצריכה לא רק מאמץ, אלא גם הבנה מעמיקה של ההקשר שבתוכו הדברים נאמרים. קולו אור, אחד מהבלוגרים המעניינים ביותר שתוכלו לקרוא בנושא מדע, ניסח זאת באופן קולע, כדרכו:

מדהים, אני יודע, אבל זו האמת: למרות שאני אינטליגנטי, משכיל, רגיש וספונטני, ולמרות שאפילו ביליתי לא מעט בלימודים אקדמיים, קראתי עם השנים אלפי מחקרים בעיון ואפילו יצא לי לכתוב עבור מדע גדול בקטנה ועבור הזרוע לחינוך מדעי במכון ויצמן, הידע שלי בתחום [האימונולוגיה] לא משתווה לידע של מישהו שלמד כמה שנים אינטנסיביות רפואה ואחרי כן הקדיש עוד מספר שנים להתמחות באימונולוגיה. מישהו שבניגוד אלי יכול להסתכל על גרף או מחקר בתחום ומיד לראות את הקונטקסט, להבין מה הגיוני ומה לא ואיפה יש טעות או אולי הצגה מגמתית או שגויה של דברים. מישהו שלמד כמויות עתק של חומר, טכניקות מעבדה, מנגנונים חיסוניים. מישהו ששולט בהיסטוריה ובהווה של הפיתוח והשימוש בחיסונים, בבעיות ובפתרונות, בבדיקות הסרולוגיות ובחקירות האפידמיולוגיות. בקיצור – מישהו שהוא אימונולוג. לא לי ולא למגיבים ששלחו לי את החומרים אין את הכלים לנתח ולהעריך חומר כזה באמת… בוער בדמכם להוכיח לעולם את טעותו? מעולה. גם אני וגם אתם יודעים בדיוק מה צריך לעשות: לגשת לאימונולוג, ביולוג או כל איש אקדמיה אחר ויחד לפרסם מאמר פורץ דרך… זו הדרך לייצר ראיות משכנעות – מחקר רציני, בפרסום רציני, בביקורת עמיתים וכל מה שנדרש.

הטענה המושמעת תדירות ש"למומחים יש אינטרסים" וש"כל מחקר ניתן להטות" אינה אלא תירוץ לעצלנות יהירה. ראשית כל, קשה להניח שלמספר כל כך גדול של מומחים יהיה אינטרס יחיד. שנית, אותם אנשים משתמשים לרוב בתירוץ "האינטרסים" כדי לצטט את אלו שיאששו את דעותיהם המוקדמות (לעיתים קרובות שרלטנים מכל מיני סוגים). טענת ההטייה והאינטרסים, בהקשר הזה, אינה הטלה של ספק בריא בבעלי סמכות אלא טכניקה להונאה עצמית.

אבל הדברים, כמובן, לא עוצרים כאן. בזמן האחרון, יצא לי להתווכח לא מעט עם מתנגדי חיסונים ומפיצי פייק ניוז בעידן הקורונה. במהלך הדיון נדהמתי לראות כיצד אחד מהם, אומן מוכשר בתחומו, לא רק פולט רצף של טעויות מביכות בנושא חיסונים, אלא גם נעלב שמתקנים אותו. "אתה מקטין אותי", הוא אמר, "רק בגלל שאין לי תארים, אתה חושב שאני טמבל". כשניסיתי לומר לו שגם אני, כמי שאינו אפידמיולוג, לא טוען לידע מקורי בנושא, ובסך הכל מסתמך על אלו שכן מבינים בו, הוא הגיב בתביעה נרגזת ליחס שווה לאותם המומחים, והציע לי "ללמוד גם ממנו משהו". כלומר, לא רק שאותו אדם מסרב ללמוד, לא רק שהוא מגדיל לעשות ומזלזל בעצם הערך של מאמץ ארוך שנים, אלא גם תובע שיעריכו אותו בדיוק כפי שהוא. פובליציסט אחד (שאני בדרך כלל מאד לא מחבב את כתיבתו) קרא לכך פעם דיקטטורה סנטימנטלית, כינוי הולם בהחלט.

כך שאני ממליץ לענות לאנשים מהסוג הזה בדיוק כפי שעניתי לאותו אומן: לא – אתה לא טמבל, ולא – אני לא מזלזל בך או "מקטין אותך". אם תדבר איתי על התחום האומנותי שהשקעת בו שנים רבות, יש לך אינסוף דברים ללמד אותי. אין בעיה לדון גם על תחומים שלא השקעת בהם. אחרי הכל, אין לכולנו זמן להשקיע בהכל, אבל מתוך סקרנות, ענווה וכבוד לאלו שכן השקיעו. מה שאתה לא יכול לעשות, זה לנסות לגבש דעה עצמאית ונחרצת במנותק מהקונצנזוס, בתחומים מורכבים שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר.  

חשוב להדגיש פעם נוספת: אני לא מתנגד בשום פנים ואופן לחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית. לצד ידע, זה אחד הדברים העיקריים שאוניברסיטה למשל צריכה להקנות. גם בבתי הספר אפשר להתחיל לפתח מיומנויות כאלו, באופן מבוקר והדרגתי. אבל אסור לשכוח שחשיבה ביקורתית דורשת משמעת, ידע, התמדה ומאמץ בכדי לבנות את ההקשר האינטלקטואלי שייתן לה משמעות. ותרו על כל אלו, וקיבלתם את אלו "שמתוך קריאה ומחקר עצמאי" הגיעו למסקנה שהחיסון משתיל בכולנו צ'יפים של ביל גייטס.

אור-אל ביילינסון, היסטוריון תרבותי מבריק של מזרח ודרום אירופה ודוקטורנט באוניברסיטת ייל, כתב לאחרונה פוסט מעניין על הנטייה האקדמית הידועה להזניח טקסטים של קובעי מדיניות ו"אנשים גדולים" לטובת עיסוק הולך וגובר באדם הפשוט, ולמאוס בתחומים המובילים של פעם כמו היסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. בגלל חשיבותו של העניין, אני מצטט את הפוסט של אור-אל במלואו:

באופן קצת אירוני, הרבה מהמדינאים ומהדיפלומטים שכתבו יומנים וספרי זיכרונות כדי שההיסטוריה תתחשב בנקודת מבטם הפכו את עצמם תוך כמה עשורים לכמעט בלתי-שמישים. לא כי אנחנו לא יודעים להתמודד עם הסובייקטיביות של נרטיבים אישיים, אלא כי הם לא יכולים היו לחזות את עלייתה של ההיסטוריה החברתית החדשה בשנות השמונים ואת המפנה התרבותי שהתרחש בעשורים שאחר כך.

היום, כשהיסטוריה דיפלומטית, פוליטית וצבאית איבדו חלק ניכר מהדומיננטיות שלהן לטובת היסטוריה חברתית ותרבותית, ספרי הזיכרונות והיומנים האלו, שעסקו כמעט אך ורק באירועים "חשובים" ובתרומתם של אותם האישים להם, הפכו למקורות שימושיים להיסטוריונים מעטים הרבה יותר מאשר צפו אותם המדינאים הכותבים. רובם לא הזכירו, למשל, את נשותיהם אפילו פעם אחת. אפילו לא איזו רפלקציה על ההתקדמות או חוסר ההתקדמות שלהם בקריירה. או הלבטים הכרוכים בגידול ילדים ממרחק.

הכי מסכנים הם אלו שפרסמו את כתביהם בשנות הששים והשבעים. ממש תוך עשר-עשרים שנה, בעוד הם הופכים מאקטואליה להיסטוריה בעצמם, סדרי העדיפויות של הדיסציפלינה ההיסטורית החלו להשתנות כל כך דרמטית, שספריית ייל אפילו לא הגיעה לרכוש חלק ניכר מהזיכרונות של בכירי משטר וישי בצרפת, למשל. חלק מהזיכרונות של דיפלומטיה של רפובליקת ויימאר או של איטליה הפאשיסטית מעולם לא צוטטו, על אף שממש עשור או שניים קודם לכן הם היו הלחם והחמאה של כמעט כל ההיסטוריונים. אבל הם כתבו רק על עצמם בתוך אירועים משני עולמות כמו מלחמות עולם וחוזי שלום, והיום אחרים — כמוני — מתעניינים יותר בכל מה שהם לא כתבו.

המפנה האקדמי משתלב עם ירידה מתמשכת בקרנה של ההיסטוריה הצבאית והדיפלומטית – חקר מערכות, מלחמות, יחסים בינלאומיים – באקדמיה האמריקאית, ובמיוחד באוניברסיטאות העילית. נכון לשנת 2015, רק שלושה אחוזים מההיסטוריונים הפעילים מגדירים את עצמם כהיסטוריונים דיפלומטיים, לעומת שבעה אחוזים בשנת 1975. רק 44% אחוזים מהמחלקות להיסטוריה מעסיקות היסטוריון דיפלומטי בשנת 2015, לעומת 85 אחוזים ב-1975. בשנה האקדמית 2015-2016, רק שלוש מתוך 572 משרות אקדמיות שפורסמו באגודה ההיסטורית האמריקאית עסקו בהיסטוריה דיפלומטית או בינלאומית.  לא ראיתי נתונים דומים להיסטוריה צבאית, אבל ממעקב אחרי המשרות שמתפרסמות, לא זכור לי שראיתי משרה אחת בתחום אלא במוסדות צבאיים כמו ווסט-פוינט או אנאפוליס. לפחות במקרה אחד, אוניברסיטה בקנדה דחתה הצעה של תורם למימון מלא של קתדרה בהיסטוריה צבאית (ימית), רק מפני שלא רצתה לסבול אנשים שעוסקים בתחום.

גרוע מכך, נראה שהנתונים אינם משקפים את המצב במלוא חומרתו. מקס הייסטינגס, היסטוריון בריטי צבאי מוביל, מזהיר שאוניברסיטאות העילית וכתבי העת המובילים מנסים להימנע מהיסטוריה צבאית, פוליטית ודיפלומטית. אכן, בין 1975 ל-2005 ה-American Historical Review, כתב העת החשוב ביותר בדיסציפלינה, כמעט ולא פרסם מאמרים שעסקו במלחמות החשובות ביותר בהיסטוריה, לבד מדיון בפשעי מלחמה. פול קנדי, חוקר נודע מייל, כתב שהיום אי אפשר אפילו לדמיין אוניברסיטאות חשובות כמו שיקגו, ברקלי ופרינסטון פותחות מחלקות ללימודי ביטחון, כפי שהיה בעבר. "היסטוריה צבאית היא הדחוייה ביותר מבין מקצועות ה'גבר הלבן המת'." הרווארד כמעט ולא מציעה קורסים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, וכמו אוניברסיטאות עילית אחרות, מעדיפה קורסים על תרבות, גזע ואתניות.

התוצאה עגומה מאד. כפי שכותב האל ברנדס, קורסים על "אמריקה בעולם" כמעט ולא עוסקים באירועים פוליטיים חשובים. "כשעבדתי על הדוקטורט שלי באוניברסיטת ייל", הוא מציין, "שימשתי כעוזר הוראה בקורס על יחסי החוץ של ארצות הברית מאז 1898, שכמעט ולא הכיל שום מידע על יוזמות מדיניות החוץ החשובות של התקופה. כשהתחלתי לעבוד כפרופסור באוניברסיטת דיוק, המחלקה להיסטוריה הציעה קורס על מלחמת העולם השנייה, שהתעלם כמעט לחלוטין מנושאים של אסטרטגיית-על, קבלת החלטות, מבצעים צבאיים ומהלך המלחמה עצמה, והתמקד במקום זאת בסרטים, רומנים, וההשלכות התרבותיות והחברתיות של הסכסוך." באוניברסיטאות מפורסמות לא פחות, מרצים מרשים לעצמם להעביר קורסים על מזרח אסיה במאה העשרים, בלי להזכיר כמעט את תקופת ברוני המלחמה, מלחמת הפסיפיק או מלחמת האזרחים הסינית – אירועים שעיצבו את המרחב ואי אפשר להבין אותו בלעדיהם.

קנדי מבהיר שלא מדובר באינטרס כלכלי של האוניברסיטאות – קורסים בהיסטוריה צבאית פופולריים מאין כמותם בקרב סטודנטים ותורמים – אלא באופנות אינטלקטואליות בקרב אנשי הסגל, שפשוט לא רואים את התחום כחשוב. כלומר, האוניברסיטאות הולכות כאן נגד האינטרסים הכלכליים של עצמן, ואין מנוס מהמסקנה שההזנחה המכוונת הזאת טמונה בהטיות אידיאולוגיות. כשנכנסתי ללמוד בהרווארד, אחד מהמרצים בחוג אמר לי שתחום ההיסטוריה הצבאית "מנוון" בגלל "החשדנות ששוררת מאז מלחמת וייטנאם כנגד ממסדים צבאיים ומקבלי החלטות". אם הייתי מקבל דולר בכל פעם שדוקטורנט או דוקטרונטית עמיתים שאלו אותי בלעג האם המטרה של התחום שלי היא "להרוג אנשים טוב יותר בפעם הבאה", הייתי ככל הנראה גר היום בהרצליה פיתוח.

כפי שכתבתי במקום אחר, בהדרגה החלו ההיסטוריונים הצבאיים להגיב לביקורת שהוטחה כלפיהם על ידי אימוץ פרקטיקות של היסטוריה חברתית ותרבותית. בפוסט הזה של ברט דוונו, סקירה מעולה של הטרנדים בהיסטוריה צבאית, תוכלו להבחין בסוג של התנצלות על עצם העיסוק בתחום: אנחנו לא אוהבים מלחמות, תודה ששאלתם, ומתעניינים לא רק או אפילו בעיקר בקרבות, דגלים וגנרלים ״גאוניים״. ואכן, בעשורים האחרונים, היסטוריונים צבאיים רבים חרגו מההיסטוריה המבצעית הישנה והחלו לחקור תחומים רחבים יותר, קרובים יותר לתחומי העיסוק של עמיתיהם מעולמות תוכן אחרים. גם מלחמה, ככלות הכול, היא חוויה – קיצונית ואינטנסיבית לא פחות מחוויות רבות אחרות. אפילו ג'ון קיגן , ההיסטוריון הצבאי הגדול שנתפס בעיני רבים – שוב, שלא בצדק – כמייצג ההיסטוריה האליטיסטית הישנה של מצביאים גדולים, התמקד ב-The Face of Battle, אחד מספריו המפורסמים, גם בחווית הקרב של החייל הפשוט. אין-ספור ספרים שהתפרסמו מאז תיארו את החוויה הצבאית בכל מלחמה אפשרית וחקרו אותה, והרחיבו את הקשריה לא רק למוות, להרג ולסבל של שדה הקרב אלא גם לרעיונות, לאמונות ולאידאולוגיות שנתנו משמעות לחייהם של המשתתפים בעימות הצבאי. למשל, בספרה של קתרין מרידייל, המלחמה של איוואן (Ivan’s War) נידונים חוויית הקרב של החייל הסובייטי במלחמת העולם השנייה והמתח בין המציאות שחווה לבין האידיאולוגיה הבולשביקית שהוא ומפקדיו דגלו בה. ספרי חוויה רבים מספור התפרסמו גם על מלחמת העולם הראשונה, אולי אחת המלחמות המתועדות ביותר בהיסטוריה, וחלקם השכילו לחדור מבעד לקבוצה הקטנה של סופרים פציפיסטים מפורסמים, להשתמש במגוון רחב יותר של מקורות ולשחזר את החוויה של המון החיילים מן השורה, אלו שכתבו הביתה אך לא השאירו אחריהם שירים מרטיטי לב או יצירות מופת ספרותיות.

רק שבלי ללמוד את ההיסטוריה הצבאית הקלאסית, זו של המפות, החיצים, ההחלטות הפיקודיות והגנרלים (כלומר, בלי להבין כיצד המלחמה התנהלה) לא ניתן להבין גם את השיגרה, את חייו של החייל הפשוט, את התרבות, הזיכרון ואת כל השאר. מלחמה היא תופעה כל כך מרכזית בהיסטוריה האנושית שלא ניתן לפענח שום תופעה אחרת בלי להתחשב בה. ומה שקורה ברמת השטח מאד מושפע ממה שקורה למעלה. כך אנחנו מגיעים למצב אבסורדי שבו היסטוריונים מלמדים קורסים על מלחמת העולם הראשונה או השנייה שיש בהם הכל חוץ מהמלחמה עצמה.

לכן אני חושב שכל היסטוריון, למעשה כל בוגר תואר ראשון בהיסטוריה, עדיף שיקבל מבוא להיסטוריה צבאית "קלאסית", לצד חייו של החייל הפשוט וכדומה. אם לא קורס מבוא שלם, כמו שאני מעביר, אז לפחות פרק במבוא היסטורי רחב יותר. לא כדי שכולם או רובם יהיו היסטוריונים צבאיים, אלא כדי שגם היסטוריונים תרבותיים, סביבתיים, מגדריים, אורבניים, כלכליים, חברתיים, ואחרים יביאו את המלחמה בחשבון כשהם כותבים על הנושאים שלהם, מכיוון שהמלחמה, כמו הפוליטיקה והמדיניות, השפיעה באופן עמוק על כל התחומים הללו ולא ניתן להבין אף אחד מהם בלעדיה.