קטגוריה: ינשופי מגדל השן: סיפורים מתוך האקדמיה
המגדל והים
לפני שנה בערך סיפרה לי עמיתה, דוקטורנטית בהרווארד, כי היא מעוניינת להחליף את נושא המחקר שלה מ"סוכנים ומרגלים יפנים במזרח הרחוק" ל"משהו אקדמי יותר." היא לא רוצה להיות "סנסציונית" או "פופולרית" אלא "אינטלקטואלית רצינית". כיצד הפך השעמום לסמל סטטוס אקדמי? משברי חרסים צבעוניים למגדלים נישאים המשקיפים על הים, בין מפלצות ומבקרים, הינשוף על אשליית ה"רצינות" האקדמית.
הסרט עטור הפרסים "הערת שוליים", ללא ספק אחת היצירות המרהיבות שהופיעו בישראל בשנים האחרונות, מספר על אבו ובנו, אליעזר ואוריאל שקולניק, שניהם חוקרי תלמוד ומרצים באוניברסיטה העברית. בלי להיכנס לעלילת הסרט, או, חלילה, לספויילרים, ניתן לומר כי גישותיהם של השניים באשר למהותו של המחקר מנוגדות באופן קיצוני. אוריאל הוא אב הטיפוס של חוקר פופולרי. בערב שבועות, כך נאמר לנו, הוא מספיק לתת שש הרצאות לפחות, כולן בבתי כנסת ומרכזי תרבות. הספרים שלו מרתקים ונקראים היטב, הוא כריזמטי ופופולרי, ונתפס בעיני כל ככוכב דורך בתחום. האב אליעזר, לעומת זאת, הוא פילולוג מהאסכולה הישנה: חוקר קפדן שמשווה בנוקדנות בין כתבי יד עתיקים, אטום לסביבתו, מרצה משעמם שהכל מתעלמים ממנו. התסכול של אליעזר מתפרץ, לקראת סוף הסרט, בנאום מלא תוכחה שהוא נושא כנגד בנו באוזני עיתונאית מ"הארץ". אם שניהם, הוא ובנו, חוקרים שברי חרסים, אזי אליעזר לוקח כל שבר בזהירות, מודד ומקטלג אותו, בודק היכן נוצר ומי האומן שעבד עליו. אוריאל, לעומת זאת, אוסף במהירות את השברים, רואה שכולם באותו הצבע, ובונה מהם כד יפה להנאתו של הציבור. לא אכפת לו שהחרסים מתקופות שונות, לא מעניינת אותו האמת המדעית. הוא שואף אך ורק לפופולריות. אולם בסופו של דבר, מטעים אליעזר, הכד שהוא יוצר אינו קיים. הוא אשלייה. זהו ההבדל בין מדען אמיתי, לבין שרלטן ומאחז עיניים.
כשראיתי את הסצינה הזאת, נזכרתי בדברים שאמרה לי פעם עמיתה בהרווארד. היא החליטה להחליף את נושא המחקר שלה, שעסק בסוכנים ומרגלים במזרח הרחוק, לנושא פופולרי פחות. עיסוק בנושא "סנסציוני", היא חששה, יגרום לאחרים לחשוב שהיא אינה "אינטלקטואלית רצינית". ואכן, הגישה של אליעזר מ"הערת שוליים" עדיין חיה וקיימת בחלקים ניכרים מהאקדמיה: זלזול מוחלט ב"סנסציות" וב"ספרים פופולריים", עיסוק בנושאים אזוטריים שמובנים אך ורק לקומץ מומחים, ובאופן כללי, אמונה לפיה כתיבת ספרים משעממים ועמוסי ז'ארגון היא סמל סטטוס.
כמו בכל גישה בעייתית, גם בהשקפת עולם זו יש משהו אמיתי. ספרים פופולריים מכילים לעיתים קרובות הכללות פשטניות וטעויות גסות, ואילו מחקר מדעי בלתי פופולרי מאסכולת "קטלוג החרסים", עשוי להתגלות כבעל ערך רב בטווח הארוך. העולם אינו פשוט, ולפעמים יש צורך בדיון מורכב ומסובך, שמצריך סבלנות ורקע, כדי להבין נושא לעומקו. אולם במקרים מעטים לא פחות, כמו בדוגמא של אליעזר, הגישה הזאת מחפה על ניתוק, התנשאות וסתם בינוניות. יתר על כן, הבוז ל"ספרים פופולריים" או "סנסציוניים" עלול ליצור מחסום בפני רעיונות נועזים ומקוריים שמקורם מחוץ לבראנז'ה. הלעג שניתך מחוגים אקדמיים שמרניים, למשל, על ספרים חוץ אקדמיים כרובים, חיידקים ופלדה של ג'רד דיימונד, או נקודת מפנה של מלקולם גלאדוול, לימד בסופו של דבר יותר על צרות האופקים של המלעיגים מאשר על מושא לעגם. יותר מדי "חוקרים רציניים" קוראים רק את עצמם או את הדומים להם ואטומים לכל רעיון חיצוני. כשמשוחחים עם אנשים כאלה, נדמה לפעמים כאילו התקינו במוח שלהם חיישן שמצפצף בכל פעם שהוא מגלה מקוריות, חדשנות וניסיון לומר דבר-מה שאינו צפוי מראש. בהקשר הזה, אין הבדל גדול בין פילולוג גרמני אפרורי שמתעסק כל היום בשברי חרסים אזוטריים ל"תיאורטיקן" פוסט קולוניאלי או הוגה פמיניסטית שכותבים בז'רגון מפותל שרק נבחרים מעטים מסוגלים להבין. אחד הקטעים האהובים עלי בהקשר הזה צוטט בזמנו על ידי גדי טאוב:
את שאלת היחסים בין שדות השיח או בין ה'פוליטיקות' לבין עצמן ניתן אם כן לקרוא גם כשאלה מרכזית בתוך השיח הפמיניסטי עצמו. המגע של השיח-הפמיניסטי-על-'שאלת-הנשים' עם השיח-הפוסט-קולו-ניאלי-על-'שאלת-הלאומיות' הוא הצבה חדה במיוחד – בשל מרכזיותו של העניין הלאומי למודרניות – של שני סוגי מתח: המתח בין שדות השיח השונים, והמתח בתוך השיח הפמיניסטי בין גישות שחותרות לבודד את 'הנשי' לבין טענות כי אין דרך לבודד את 'הנשי' משום שאין סובייקט המתקיים אפריורית, מחוץ לשיח"
תמר משמר, תיאוריה וביקורת 7.
ואם חשבתם שרק בארצנו הקדושה כותבים פסקאות מהסוג הזה, כדאי שתביטו בקטע הבא של ההוגה הפוסט-קולוניאלי הומי באבא. לא תרגמתי לעברית, ותיכף תראו גם מדוע. ב-1998, העניק כתב העת Philosophy and Literature לבאבא הנ"ל את המקום השני בתחרות הכתיבה הגרועה. (הפרס הראשון, דרך אגב, ניתן לתיאורטיקנית הפמיניסטית ג'ודית באטלר). באבא זכה בכבוד המפוקפק בגין הקטע הבא בספרו, The Location of Culture (Routledge, 1994):
If, for a while, the ruse of desire is calculable for the uses of discipline soon the repetition of guilt, justification, pseudo-scientific theories, superstition, spurious authorities, and classifications can be seen as the desperate effort to “normalize” formally the disturbance of a discourse of splitting that violates the rational, enlightened claims of its enunciatory modality.
"איסוף עקר של חרסים באופן שלא מעניין איש אינו מדע, הוא אוננות," זועק אוריאל בתגובה להאשמותיו של אביו ב"הערת שוליים", ואנחנו יכולים להוסיף שהדבר נכון גם לחפירות תיאורטיות בז'רגון מעורפל. אולם בגישת "קטלוג החרסים", בין אם מדובר בחרסים אמיתיים או פילוסופיים, יש גם עוול כלפי האנשים, הטקסטים והתקופות שאנו חוקרים. הפירוק והאנליזה עלולים להשכיח מאיתנו את העובדה שרעיון, תקופה או אדם אינם אוסף מבודד של מקטעים אלא גם מארג מורכב, שיש להתבונן עליו גם באופן הוליסטי, כמכלול חי ונושם. הסופר ג'.ר.ר. טולקין כתב, לפני שנות דור, בחיבורו המפלצות והמבקרים, ביקורת נוקבת על דמויי אליעזר באקדמיה של זמנו, "אותם האנשים שלא קוראים סיפורים כסיפורים, אלא חוקרים אותם כעתיקות":
אמשיל זאת באמצעות האלגוריה הבאה: אדם ירש שדה ובו תל אבנים, שרידים מהיכל קדום…. מאבנים אלו הוא בנה מגדל. אבל חבריו הבחינו מיד (בלי לטרוח לטפס במדרגות) כי האבנים שייכים למבנה עתיק יותר. לפיכך הם מוטטו את המגדל בעמל רב כדי לחפש כתובות וחריטות נסתרות, או לגלות מהיכן השיגו אבותיו של אותו אדם את חומרי הבנייה שלהם. אחדים, שחשדו כי מצבור פחם טמון במעבה האדמה, החלו לחפור ושכחו מהאבנים לגמרי. אבל מראש אותו המגדל אותו אדם היה יכול להשקיף אל הים.
ביקורת זו נכונה ורלוונטית, אז כהיום. הלוואי שיהיו לנו הרבה חוקרים שישימו בראש מעייניהם את התמונה השלמה, ירכיבו כדים מרהיבים לעיני הציבור הרחב ויזכרו תמיד ששעמום אינו סמל סטטוס אלא בינוניות ותפלות גרידא. ובעיקר – שלא ישכחו להסתכל מראש המגדל אל הים.
אורתודוקסיה ביקורתית: אז מי רודף אותנו היום?
טרי גרינסברג, חוקרת קולנוע אמריקאית, טוענת כי היא נרדפת בידי הציוֹנים הרשעים רק בשל "דיעותיה הביקורתיות כנגד מדינת ישראל" – היא מגורשת, מודרת, נדחקת, נמחצת ונרמסת. אבל ראו זה פלא, בשנייה הבאה – היא הכי חזקה בעולם. על חולשה שהיא כוח וסערות הוריקן בכוס תה. ומתי משתלם לנו להיות קורבן?
בנושא זה ראו גם: אישה לבנה גזענית, להרביץ לפרה
לאחרונה נחשפתי במקרה לשערוריה חדשה, בכוס תה אולי, שמסעירה את הממסד ההיסטורי בארצות הברית. אם פעם היסטוריונים היו מחליפים מידע רק בספרים, מאמרים וכנסים, היום כמות נכבדה מהמחקר עוברת ברשימות תפוצה אקדמיות שונות ומשונות. העורכים האחראים על הרשימות הללו רשאים, כמו כל עורך, לקבל או לא לקבל הודעות, שאמורות במקרים מסויימים להתקרב לרמה של טיעון אקדמי מנומק. לאחרונה, עובר בחלק גדול מרשימות התפוצה האלה מייל מאחת, ד"ר טרי גינסברג, שזועקת על העובדה שמאמר ארוך ומנומק שלה נחסם מ-H-Net, אחת מרשימות התפוצה הגדולות והיוקרתיות ביותר. בימי שגרה, תלונה כזאת לא היתה מעניינת איש. מדי יום, העורכים השונים ברשימות התפוצה חוסמים מאמרים שלדעתם לא מגיעים לרף המקצועי הראוי. אולם הפעם, מדובר במקרה שונה: גינסברג, יהודיה אנטי-ציונית לפי הגדרתה שלה, טוענת כי נחסמה משום שהיתה "ביקורתית מדי כלפי ישראל, הציונות ומדיניות המערב במזרח התיכון", ומשום ש"הציגה פרספקטיבות ערביות ומוסלמיות."
כמו בכל סיפור רדיפה עסיסי, גם בסיפור שלנו יש איש רע, או ליתר דיוק – אישה מרושעת, עורכת בכירה ב-H-Net עם השם החשוד יוכבד ("יוֹ") מנשה. לא די בכך שהלה חסמה את הודעתה של גינסברג בטענה שמדובר ב"הודעה אנטישמית", מעליבה ולא ראויה מבחינה אקדמית, אלא שהיא גם ציונית מוצהרת בעמדותיה, ואפילו (אוי לאימה) עובדת כעורכת לשונית במשרד החינוך הישראלי. ואותו משרד, מספרים לנו גינסברג ותומכיה, אינו אלא "סוכנות" של מדינת ישראל המטיפה לגזענות, ציונות קיצונית ושנאה לערבים ולמוסלמים. המסקנה היא ברורה ופשוטה: ממשלת ישראל, דרך זרועותיה הארוכות, שולטת ברשת ההיסטורית הבינלאומית H-NET ודואגת לחסום את מבקריה מלכתוב שם. טרי גינסברג ושותפיה לדרך מאד רוצים לספר להיסטוריונים אחרים על פשעי הציונות, אבל הם נחסמים בידי התמנון הישראלי הבינלאומי. את רשימת התפוצה המובטחת יראו, ואליה לא יבואו.
מכיוון שבכל המלל הרב שנשפך בינתיים על הפרשה לא הצלחתי למצוא את הודעתה המקורית של גינסברג (זו שנחסמה), או את תגובתה של מנשה, לא הייתי רוצה להביע דיעה בנוגע לפרשה עצמה. אליבא דכולי עלמא, חופש הביטוי הוא דבר חשוב, אפילו כאשר מדובר בדעות מרגיזות ומקוממות, אולם הכל מסכימים כי יש לו גם גבולות. האם הודעתה של גינסברג חצתה את הגבולות הללו, או שפשוט היתה ברמה נמוכה מדי? אין לי די מידע על מנת לשפוט. אולם מכיוון שמאמרים אחרים של גינסברג כן זמינים ברשת, אפשר ללמוד מהם משהו מעניין למדי: האופן שבו היא וחבריה נעים בחדות בין תחושה של כוח מוחלט לעליבות קורבנית, תנועת מטוטלת שיכולה ללמד אותנו לא מעט על אינטלקטואלים ביקורתיים המנסים להציג את עצמם כשליט כל-יכול וכקורבן בעת ובעונה אחת.
מאמרה של גינסברג, שניתן לקוראו בקלות כאן, עוסק בתביעה המשפטית שהגישה נגד האוניברסיטה של צפון קרוליינה. הגברת, שתחום התמחותה הוא במחקר ביקורתי של הקולנוע כמדיום אידיאולוגי, לא קיבלה קביעות במוסד שבו עבדה. נחשו למה? לא טעיתם. האוניברסיטה לא קידמה אותה משום שהיא "ביקורתית" כלפי ישראל והציונות, ואפילו העזה להקרין סרטים ערביים אנטי-ציוניים ולהביא דוברים ערבים להרצות מול הסטודנטים. עמיתיה, כך היא טוענת, הטיחו בה שגישתה חפה מאובייקטיביות מדעית, ושחוקר חייב להיות נייטרלי ומוטה פחות. גינסברג, בתגובה, מנתחת את המושגים אובייקטיביות ונייטרליות, לפי מיטב המסורת הרדיקלית, ומגיעה למסקנה שאין חיה כזאת. כפי שכתב הווארד זין, מהחוקרים המכוננים של השמאל הרדיקלי בארצות הברית, "אי אפשר להיות אובייקטיבי ברכבת נוסעת." מחקר אינו אלא מאבק בין השקפות פוליטיות מתחרות.
כאן, פונה גינסברג בחדות מהפוסט-מודרניזם החמקמק שבו דגלה עד כה, לעולם האידיאות הצרופות והאמת המוחלטת. אנטי-ציונות, היא מספרת לנו, אינה השקפה כמו כל ההשקפות. היא האמת הפוליטית היחידה. מוסכמה מוחלטת בין כל החוקרים. דיעה מוצקה כסלע שה"מחקר ההיסטורי המודרני" ביסס מעבר לכל ספק. למעשה, זו עמדה אובייקטיבית לחלוטין שאין עליה כל מחלוקת. כאן, פוצחת גינסברג בסדרה של ציטוטים, מובאות ומראי מקום מחוקרים בכירים המחזיקים בעמדות פוסט קולוניאליות ואנטי-ציוניות, ביניהם חמיד דבאשי ויוסף מסעד מאוניברסיטת קולומביה הסבורים שיש להשמיד בפועל את מדינת ישראל. האנשים הללו, מיותר לומר, מחזיקים בעמדות מפתח בלב הממסד האקדמי, ליגת הקיסוס. בקיצור- גינסברג, שבתחילת המאמר הציגה את עצמה כחברה במיעוט נרדף ומדוכא, שמשתיקים וחוסמים אותו, פתאום מגלה לנו שכמעט כולם, כולל אנשים המחזיקים בעמדות כוח בצמרת המקצוע, למעשה מסכימים איתה. היא מגזימה כמובן, אבל כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית יודע שבמחלקות מסויימות, כמו ספרות אנגלית, אנתרופולוגיה, מחקר התרבות, קולנוע או לימודים אתניים, העמדה ה"ביקורתית" שלה היא למעשה אורתודוקסיה מוצקה שאין לערער עליה, וגם במחלקות כמו מזרח תיכון והיסטוריה היא חזקה למדי. מאמרים ברוח הזאת מתפרסמים, ולעיתים אף שולטים, בכתבי עת מהיוקרתיים ביותר, וגם ברשימות התפוצה השונות ניתן למצוא אותם ביד רחבה. למעשה, דווקא חוקרים המחזיקים בעמדות המנוגדות לאורתודוקסיה הביקורתית, זוכים לעיתים קרובות מאד ללעג, דיכוי ונידוי.
מכאן נשאלת השאלה: אם בעלי בריתה של גינסברג, לפי השקפתה היא, מייצגים קונצנזוס מוחלט – מי בדיוק רודף אותה? אם בעלי עמדות ביקורתיות אינם מקבלים קביעות, מדוע אפשר למצוא אותם בפקולטאות של רוב האוניברסיטאות המובילות, כולל, כמובן, בועדות המינויים השונות? התשובה לכך אינה טמונה בשדה ההיגיון (ואפילו לא רק באיכות עבודתה המדעית של גינסברג עצמה) אלא באידיאולוגיה. מבחינה מסויימת, ישנו מתח באידיאולוגיה של השמאל הרדיקלי האקדמי המזכיר את הנצרות בראשיתה. עיקר האמונה הבסיסי ביותר שלהם הוא תמיכה ב"מדוכא" כנגד ה"מדכא": עמי העולם השלישי כנגד אירופה, הפלסטינים נגד ישראל, נשים נגד גברים, הומוסקסואלים ולסביות נגד סטרייטים, שחורים נגד לבנים, פועלים נגד קפיטליסטים והרשימה אין סופית. מי שקרא את "היסטוריה עממית של ארצות הברית" מאת הווארד זין, אחד המניפסטים של הקבוצה הזאת, נתקל ברשימה ארוכה של קבוצות מדוכאות כאלה שהמחבר מתיימר לייצג. בהקדמה, הוא אף מבקש סליחה מכל הקבוצות המדוכאות ששכח במקרה. מכאן, שעצם היותך שייך לקבוצה "מדוכאת" אינו רק סמל סטטוס, אלא חלק בלתי נפרד מזהותך כחוקר "ביקורתי".
דא עקא, שיש כאן מתח מסויים. במעגלים החברתיים שלהם, במצבם החברתי והכלכלי, באורח חייהם, קרובים רוב החוקרים ה"ביקורתיים" דווקא לקבוצת המדכאים, היינו – הבורגנות המערבית, ולא לקבוצת המדוכאים. מכאן נוצר דיסוננס, מעין אוברדפט של דיכוי, המחייב את הביקורתיים לטעון לדיכוי ולרדיפה תמידיים. אחד המקרים המשעשעים ביותר הוא זה של וורד צ'רצ'יל, חוקר שהודח מאוניברסיטת קולורדו כי נתפס בזיוף מקורות היסטוריים, ואולי גם כי הצדיק בפומבי את פיגועי ה-11 בספטמבר. צ'רצ'יל, טען תמיד כי הוא ממוצא אינדיאני (אמריקאי ילידי). לאחר בדיקה, הסתבר שהאומה אליה היה אמור להשתייך, העידה שאיש מעולם לא הכיר אותו שם, ושמו לא הופיע ברישומיה. התרמית, כמובן, היתה מכוונת. כל התדמית האקדמית של צ'רצ'יל, כל ספריו ומאמריו, היו מבוססים על התדמית של אינדיאני זועם התוקף בחריפות את הלבנים שרצחו את בני עמו. משום שצ'רצ'יל היה, ככל הנראה, סתם אמריקאי לבן, הוא המציא לעצמו זהות חדשה כדי להיכנס, בכוח ממש, למועדון הקורבנות.
זה היה יכול להיות סתם משעשע, אלמלא אותם ה"קורבנות" היו עסוקים במרץ ברדיפתם של יריביהם הפוליטיים. טרי גינסברג ובעלי בריתה פתחו בקמפיין להדחתה של יוכבד מנשה, עורכת H-NET שסרבה לפרסם את מאמרה של גינסברג, לא רק משום שהפעילה צנזורה, אלא גם בגלל שהיא "ציונית" ועובדת במשרד החינוך הישראלי. וזו, כמובן, לא הדוגמא היחידה. במאמר קודם, כתבתי על האונאני-קיי טראסק, פרופסור ללימודי הוואי באוניברסיטת הונלולו, שמטיפה בפומבי לגירוש הלבנים מהוואי ומסיתה לרצח כנגד קולגות עם דיעה שונה. ובכל זאת, היא זוכה לתמיכה מעמיתים רבים אחרים כמבטאת של "זעם אותנטי" של מדוכאים. וכדובדבן על הקצפת, כמעט כל מאמר שלה מתחיל בקינות על הרדיפות שהיא חווה ב"אוניברסיטה הלבנה" שלה – למרות שיש לה קביעות, קתדרה ותקציבים שלרבים מ"רודפיה", כביכול, אין.
נרדפות, באקדמיה לפחות, היא כבר מזמן לא מצב אובייקטיבי – אלא צורת קיום, הלך רוח ואפילו דרך חיים. במקרה הגרוע – היא לא רק קרדום לחפור בו, אלא נשק לירות בו. יש רק לקוות שקוראיהם של אותם "נרדפים" אקדמיים ביקורתיים מספיק על מנת להבחין בכך.
האין לממשלה עיניים?
"האין לממשלה עיניים? אין לממשלה ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו המורדים מאותו הלחם היא אוכלת, באותם כלי נשק היא נפצעת, באותן מחלות היא מתייסרת, באותן רפואות היא מתרפאת, באותו קיץ חם לה ובאותו חורף קר לה? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?"
מבוסס על ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה, מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגום: אברהם עוז, 1971)
האם גם ממשלה יכולה לחוש רגשות? השאלה הזאת עולה על השולחן, בהקשר של המלחמה האכזרית של ממשלת הודו נגד המורדים המאואיסטים, בג'ונגלים האפלים, בכפרי בני המיעוטים ומעל דפי העיתונות. התשובה עליה היא מפתח חשוב להבנת הדינמיקה של מלחמות אזרחים – אבל לשם כך, יש לדלג על פח יקוש ומפתה.
מאמר זה פורסם גם באתר "במחשבה שנייה"
הגמל ודבשתו – מי מפחד מסין העממית?
בימים טרופים אלה, יותר ויותר כותבים, עיתונאים ומעצבי דעת קהל מתנבאים כי סין עתידה להיות המעצמה העולמית החדשה, אולי תוך כדי דחיקתה הצידה של ארצות הברית. מדוע נאבקים סטודנטים סינים-אמריקאיים בחוקי האפלייה המתקנת? מה צופה מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר, ומי מפחד מהשתלטות סינית על המערב? והגמל – הוא לעולם אינו רואה את דבשתו שלו. ההמשך למטה.
המשך הרשומה
המגפיים של ז'וקוב: תעלומות, שקרים וסיפורים בדרך למוסקבה
לפעמים, תואר אקדמי ופרופסורה הם מסווה שחושף טפח ומסתיר טפחיים. אלו סילופים התרחשו בדרך לסטלינגרד, וכיצד הציגו חוקרים מערביים מצג שווא בפני קוראיהם על הצבא האדום במלחמת העולם השנייה? מישה שאולי, היסטוריון ונצ"מ בדימוס, על הטעיות, אשליות, והפזילה המתמדת לבוס שבקרמלין. מאמר אורח בינשוף.
חנה בישלה דייסה: משפט אייכמן, חנה ארנדט והבנאליות של הרוע
חנה ארנדט, אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע. (הוצאת בבל, 2000)
כשהייתי סטודנט לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב, אחד המרצים נתן לנו רשימה של כמה עשרות ספרים "קלאסיים", והטעים כי כל חוקר, לא משנה מה תחום התמחותו, חייב לקרוא אותם. רובם ככולם היו ספרים ידועים ומפורסמים, שהשפעתם על ההגות האנושית היתה ניכרת: מוצא המינים של דרווין, הקפיטל של מרקס, פשר החלומות של זימונד פרויד ואחרים.
העצה שנתן אותו מרצה היתה בהחלט נבונה. לא שאני מסכים עם כל פרטי הרשימה שלו, אבל בוודאי שיש ספרים ידועים שכדאי ורצוי לקרוא. חלקם בהחלט מבריקים, מטרידים ומעוררי מחשבה. אבל אני בטוח שרובכם נתקלתם פה ושם בתופעה מטרידה. האם יצא לכם לקרוא ספר, שכל הסביבה אומרת שהוא "חשוב" ו"קלאסי", אבל אתם חושבים שהוא בעייתי במקרה הטוב, וגרוע במקרה הרע? כשנתקלים בבעיה כזאת, מיד הספקות מתחילים לנקר. אולי לא הבנתי את הספר נכון? אולי לא למדתי מספיק כדי לצלול לעמקותו שאין לה חקר? אם הוא גרוע, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים אינטליגנטיים מעריצים אותו? שאלות טובות. במקרים רבים, הרושם הראשוני שלנו עלול להטעות. לא מעט פעמים, יש צורך במבט שני, סבלנות ונכונות ללמוד. אבל לפעמים, בזהירות המתבקשת, צריך לאזור אומץ ולומר שה"קלאסיקה" פשוט אינה ראויה למעמדה.
המשך הרשומהאוי לי מיוצרי, אוי לי מייצרי- "אם תרצו" והשמאל הרדיקלי באקדמיה
למאמר דומה ראה "אישה לבנה גזענית"- על נפלאות השמאל הרדיקלי באקדמיה האמריקאית. רשומה זו פורסמה גם באתר "במחשבה שנייה".
בשבועות האחרונים, נראה שמפלס שביעות הרצון העצמית של ראשי תנועת "אם תרצו" עלה כל כך, עד שהם יכולים להמריא השמימה כבלון הליום. הנה, מתפאר ארז תדמור, מראשי התנועה, דו"ח המועצה להשכלה גבוהה על המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון מאשר לחלוטין את מסקנות "אם תרצו" בכל הנוגע לאחידות מחשבתית כפויה, רדיפת דיעות לאומיות וציוניות והטייה פוליטית חריפה. בראשות הועדה, יש לציין, לא עמד איש "אם תרצו" או פעיל ימין ישראלי, אלא תומס ריסֶה, פרופסור מכובד למדע המדינה מהאוניברסיטה החופשית בברלין. וכדי להוסיף ששון על שמחה, מציעים פרופ' ריסה ועמיתיו לבטל את המחלקה לחלוטין או "לערוך בה שינויים מרחיקי לכת". בקיצור- "המאפייה השמאלנית" התגלתה במלוא קלונה.
כלי התקשורת ודוברים אקדמיים, משמאל ומימין, קנו את הדברים של "אם תרצו" כאילו היו תורה מסיני. מימין, רואים בדו"ח הועדה אישור לקיומה של "מאפייה שמאלנית" באקדמיה, ואילו משמאל, מאשימים אותה בהטייה פוליטית ימנית בלי להתייחס ברצינות לממצאיה.
לא נעים להיות מקלקל מסיבות, אבל נראה שרק מעטים, כמו הבלוגרים יונתן ברזילי ונועם שיזף, טרחו לקרוא את הדו"ח או אפילו להציץ בו. עיון רציני בדו"ח מבסס את מסקנותיהם של השניים, שכמעט ואין קשר בין דו"ח ועדת המל"ג לבין ממצאי "אם תרצו" מחד, וזעקות השבר של רוב המבקרים משמאל מאידך. בקיצור- ארז תדמור ויתר קברניטי "אם תרצו" פשוט שיקרו לציבור בפרצוף, ועיתונאים רשלנים- מכל הקשת הפוליטית- לא טרחו לבדוק את דבריהם. ראיה נוספת לרמת העצלנות והרשלנות בתקשורת הישראלית של ימינו.
אז מהי האמת? בדו"ח של ועדת ריסה, שפורסם במלואו באינטרנט על ידי נועם שיזף, לא נאמר כמעט דבר על "הטייה אנטי-ציונית". הוא כלל לא עוסק בציונות. רובו, למעשה, עוסק בביקורת אקדמית על התשתית של המחלקה, על הספריות שלה, על המיחשוב ועל היצע הקורסים. בעיקר, מבקרת הועדה את המחלקה לפוליטיקה וממשל על התוכנית הבין תחומית הפרועה שלה, שנבנתה באופן אקלקטי וחסר מחשבה, תוך זלזול מוחלט בקורסים היסודיים של מדע המדינה. לפיכך, הסטודנטים לא מקבלים תשתית אקדמית אמיתית בתחום שבחרו ללמוד. הדו"ח גם שולל לחלוטין את טענת "אם תרצו" בכל הנוגע לכפייה פוליטית. להיפך- סטודנטים העידו לפני חברי הועדה שהם יכולים לומר למרצים ככל העולה על רוחם. הועדה גם אינה מתנגדת ל"נטייה האקטיביסטית" של החוג (לכיוון שמאל, כמובן) ורק מביעה חשש, די מוצדק, לפעמים, שהאקטיביזם הפוליטי עלול להעיב על המצויינות האקדמית. מעבר לכך, מכירה הועדה בהטייה הפוליטית השמאלית של החוג, וממליצה לגוון את תוכנית הלימודים שלו כך שהסטודנטים ייחשפו גם לדיעות פוליטית נוספות. הועדה ממליצה לסגור את המחלקה, אך ורק במקרה הלא סביר שהמלצותיה בתחום המחקר, התשתיות והצע הקורסים יזכו להתעלמות מוחלטת.
הכישלון הבסיסי לקרוא דו"ח שדנים עליו, מאיר כאמור באופן שלילי הן את "אם תרצו" והן את רוב יריביה מהשמאל הרדיקלי. הראשונה היא תנועה כוחנית, ימנית-קיצונית, שכפי שראינו, משקרת ומסלפת בלי בושה כדי לקדם את מטרותיה הפוליטיות. היא לא מחוייבת לפלורליזם אקדמי, אלא לקידום אג'נדה פוליטית. מבחינתה, האקדמיה צריכה לשרת את מדינת ישראל, את הציונות ואת האינטרסים הלאומיים. כל פרסום אקדמי, מחקר או שיעור מחולק בידי פעיליה באופן חד ל"לאומי" או "אנטי לאומי", "ציוני" או "אנטי ציוני" בלי להבין שמחקרים אקדמיים איכותיים נוטים להציג עמדה מורכבת, שאפשר להסיק ממנה מסקנות לכאן ולכאן.
השמאל הרדיקלי באקדמיה, למרבה הצער, אינו טוב בהרבה. אמנם, בניגוד מוחלט לטענות "אם תרצו", במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון לא רודפים סטודנטים שחושבים אחרת. הבעיה העיקרית היא, שאין במחלקה, כמעט, מרצים שחושבים אחרת, וגרוע מכך- שלסטודנטים שלה לא מוצגות כמעט דיעות אחרות. החברים מהשמאל הרדיקלי מתנגדים לכל דיון בנושא, לכל ביקורת חיצונית, גם אם היא מגיעה ממבקרים שקולים ומאוזנים, שלא כאנשי "אם תרצו". פרופ' יוסי יונה, למשל, אמר ביהירות כי לסטודנטים (או לכל אחד אחר, לצורך העניין) אין כל זכות להעיר הערות על תוכנית הלימודים. פרופ' גליה גולן, חברת בועדת המל"ג שלא הסכימה לחתום על המסקנות, כתבה בדעת המיעוט שלה ש"איזון" פוגע בחופש האקדמי. מפחיד לראות עד כמה הממסד האקדמי הרדיקלי התאבן, עד שמחלוקת פוליטית ודיון אמיתי עם עמיתים מהצד השני של המפה הפכו לסיוט שמעבר לכל דמיון. בדו"ח ועדת ריסה נכתב, בצדק, כי הדגש של המחלקה לפוליטיקה וממשל על "אקטיביזם פוליטי" הופך אותה לכלי להגשמת מטרות פוליטיות של השמאל על חשבון תפקידה העיקרי- הוראה איכותית במדע המדינה.
למרבה הצער, נראה שרבים מאנשי השמאל הרדיקלי באקדמיה חולקים עם "אם תרצו" את אותה רעה חולה- הרצון להפוך את האוניברסיטה לקרדום פוליטי לחפור בו. אלו רוצים לשרת את הציונות ומדינת ישראל, או ליתר דיוק- את הימין הישראלי, ואלו – את השלום, הצדק החברתי והמהפכה הסוציאל-דמוקרטית. אולם למעשה, מרצה באוניברסיטה אינו צריך לשרת שום אידיאולוגיה או השקפה פוליטית, אלא להציג לסטודנטים שלו מגוון דיעות והשקפות, ותמונה מורכבת ורבת פנים ככל האפשר. עליו להיות מחוייב, בראש ובראשונה, לחתירה לאמת ולניתוח ביקורתי, שמעצם טבעם אינם מקדמים בהכרח השקפה פוליטית כזו או אחרת. אקטיביסטים, לפיכך, נוטים לעיתים קרובות להיות חוקרים משוחדים ושטחיים. לדעתי האישית, האקדמיה כלל לא צריכה "לעודד" אקטיביזם, כפי שעושה המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. כמובן, זכותם המלאה של סטודנטים ומרצים לעסוק בפעילות פוליטית, וזה אפילו מבורך (וגם אני עסקתי בפעילות פוליטית כשלמדתי באוניברסיטת תל אביב), אולם הם חייבים לעסוק זאת כפרטים ולא כנציגי המחלקה או האוניברסיטה.
לסיכום, שני הצדדים לויכוח אינם סובלניים, ונוטים לעריצות ודורסנות. אלו הדואגים לדמותה של האקדמיה הישראלית עומדים בפני משגיחי הכשרות הימנים של "אם תרצו", מחד, והיהירות של השמאל הרדיקלי מאידך. על כך נאמר במקורותינו: "אוי לי מיוצרי, ואוי לי מייצרי". ראוי לנו להישמר משניהם.
לכבוש את הרווארד- קומדיה שהפכה לפארסה
לאחרונה, כך נראה, התעוררו סטודנטים מסויימים בהרווארד משינה עמוקה- והחליטו שמתחשק להם לחיות את שנות השישים מחדש. התוצאה- תנועת "לכבוש את הרווארד". התנועה רואה את עצמה כחלק מגל המחאות הנוכחי בארצות הברית כנגד העולם הפיננסי (לכבוש את וול סטריט). מה המטרות שלה? שאלה טובה. לפני מספר ימים הצטרפתי לתהלוכה של המוחים ואף השתתפתי באסיפה הכללית שלהם, מתוך ניסיון לגלות את התשובה לשאלה הזאת.
התחלתי בשיחה עם אחד ממארגני המחאה, בחור שחלק מתפקידו להסביר לעוברים ושבים מה היא מטרתה. ראשית, שאלתי את אותו סטודנט מדוע הוא וחבריו מוחים נגד הרווארד. הרי היא מוסד פרטי, ולא אחראית למדיניות הממשלה. "ההשקעות של הרווארד לא מוסריות!" ענה לי הבחור. "הרווארד צריכה להשקיע לא כדי להרוויח כסף" (איך משקיעים שלא כדי להרוויח כסף- הוא לא לימד אותי). כשביקשתי פירוט, הוא ענה ש"הרווארד משקיעה בחברות לא מוסריות". אילו חברות בדיוק, ולמה הן אינן מוסריות? התשובה היתה משהו כמו "אה… אה…."
כשהצטרפתי לצעדה, דברים התחילו להתחמם. "Harvard, Harvard you can hide, we can see your greedy side!", נשמעה הצעקה מגרונות ניחרים. אחדים מהצועדים העלו מצוקות אחרות, אמיתיות- כמו למשל ההסכם הקיבוצי המקרטע עם עובדי הניקיון. ואכן, מוחה אחר, דוקטורנט למזרח אסיה, טען באוזני כי הרווארד הסכימה להעלות את שכרם של עובדי ניקיון בשל המחאה. לי דווקא נראה שהעובדה שעובדי הניקיון איימו לערוך שביתה כללית בקמפוס דווקא עזרה יותר, אבל מילא.
האספה הכללית היתה אמורה להתנהל, לפי המסורת של שנות השישים, בהתאם לכללי "הדמוקרטיה הישירה". קבוצה של מאה מפגינים, בערך, ניהלה דיונים ארוכים, כאשר הקהל חוזר על כל משפט של הדוברים (לפצות על העדר מיקרופון). נואמים מ"לכבוש את בוסטון" הגיעו כדי לגזור קופון. אחדים מהם, כמו נציגי ארגון המנקים, אמרו דברים נכונים על ניצול עובדים באוניברסיטה (בספרדית, ועם תרגום), אחרים הרעישו עולמות בסיסמאות חלולות שאין מאחוריהן דבר. הגדיל לעשות בחור בשם טים מקארתי, שתבע במשתמע לפטר פרופסורים ממסדיים מהאוניברסיטה. כנראה ששם המשפחה שלו לא ממש מקרי…. המקארתיזם עובר בשרשרת הדורות. רק דובר אחד, שקול וחכם מהאחרים, הציע להפוך את המחאות לבמה לדיון מעמיק בבעיות הכלכלה והחברה. אבל הוא, משום מה, התקבל בקרירות וקיבל מחיאות כפיים קלושות בלבד.
אחדים מהנואמים הנלהבים יותר הציעו לנקוט ב"אי ציות אזרחי" ולהתחיל לכבוש בניינים בהרווארד. ככל הנראה, ריחות האקטיביזם של שנות השישים עלו באפו. אתם יודעים, עשרות אלפי סטודנטים זועמים שכובשים את בנייני האוניברסיטה למשך שבועות וחודשים. ואכן, היו אלפי סטודנטים בסביבה – אבל הם באו לאכול חינם בפסטיבל של אגודת הסטודנטים, לא למחאה. לשם הגיעו בקושי מאה איש.
לא שזה ייאש את האקטיביסטים שלנו. כדי למנוע כניסה בלתי מבוקרת של מפגינים מבחוץ, החליטה הנהלת האוניברסיטה להגביל את הכניסה לנושאי תעודות סטודנט בלבד. מאה המופלאים החליטו לנסות ולפרוץ את השער, ואז התפזרו. אין פלא: אחד מהם ביקש מהאספה הכללית לדחות את אי הציות האזרחי למחרתיים, כי מחר יש לו בוחן בספרדית.
בסופו של דבר, שניים עשר סטודנטים בקירוב הקימו אוהלים (יוקרתיים ואופנתיים) בחצר הקמפוס. לא שהם ישנים בהם. מוחה אחד אמר לי ש"קר מדי כדי לישון שם". אחרים התלוננו על העובדה שהנהלת האוניברסיטה מפריעה להם להתעצם. זה, אכן, פטנט מהפכני חדש: המוחים דורשים מהגוף שכנגדו הם פועלים לסייע להם במחאה.
בינתיים, הקמפינג הזה גורם לקמפוס כולו לסבול. הנהלת האוניברסיטה סגרה את רוב השערים, קשה מאד להכניס אורחים (צריך לבקש אישור בטחוני- בהליך שדומה לקבלת אישור כניסה לאזור הירוק בבגדאד), וכדי להגיע לכיתות צריך לבצע לעיתים מעקפים ארוכים. אתמול השיגה האוניברסיטה הסכם שכר הוגן עם המנקים, כך שהתירוץ האחרון של המחאה נמוג. "זה בכלל לא קשור", אמר לי בחור נחמד עם מבטא וולשי באחד האוהלים, "אנחנו נישאר כאן עד שיתוקן אי השוויון בעולם כולו". אכן, כפי שנאמר, במהרה בימינו אמן. מפגינה אחרת, הזויה אפילו יותר, אמרה ש"למי אכפת מקומץ סטודנטים עשירים".
רוב הסטודנטים, כפי שאפשר לשער, כועסים מאד על יושבי האוהלים, שלא מייצגים אותם כלל. עצומה של "לשחרר את הרווארד" מתחילה לצבור תאוצה – בניסיון להזיז את האוהלים אל מחוץ לתחומי הקמפוס ולפתוח מחדש את השערים. אבל הבעיה היא לא באי הנוחות של כולנו. מחאות לעיתים דורשות מהציבור הרחב מידה מסוייימת של אי נוחות, ואפילו של סבל. אבל התביעה מציבור הסטודנטים הרחב לסבול הפרעה משמעותית לאורח חייו הופכת למגוחכת, כאשר ה"מהפכנים" עצמם מפונקים כל כך: רובם ככולם לא טרחו אפילו להקים אוהלים. גם אלו שעשו זאת (שוב, בערך 12 איש) לא טורחים לישון באוהלים שלהם כי "קר". וכמובן, שאסור להפסיד את הבוחן בספרדית. גם הציפייה מההנהלה לסייע להם למחות כנגדה מראה על הלך רוח של פינוק שאותם מפגינים שרויים בו. לעיתים נראה, משיחות רבות שניהלתי איתם, כי החבר'ה אינם מעוניינים באמת בהשגת מטרות כלשהן. הם אוהבים את ה"ביחד", רוצים להחיות את האקשן של שנות השישים ובכלל לעשות קצת בלגן.
הדבר הפתטי הוא- שאפילו את זה הם לא מצליחים באמת לעשות.
"אישה לבנה גזענית": גבולות החופש האקדמי
הוונאני-קיי טראסק היא אקדמאית אמריקאית מכובדת, פרופסור באוניברסיטת הוואי, מנואה. המלומדת הזאת, כך מסתבר, אינה רק חברת סגל בכיר ומנהלת מרכז רב השפעה ללימודים הוואיים, ופעילה פוליטית למען עצמאות הוואי ו"עמים ילידים" בכל רחבי העולם, אלא גם משוררת פורה. שיריה של טראסק, כך מסתבר, אינם מכבידים על הקורא במטפורות- הם קריאת קרב פוליטית. כדי שתוכלו להתוודע לעולמה הפנימי של האקדמאית הנאורה הנ"ל, בחרתי לתרגם את השיר הבא:
אישה לבנה גזענית
בא לי לבעוט לך
בפנים, לנקר לך
את שתי העיניים…
רק סכין
לשסף את הלב הקטן שלך
עבור בני העם שלי
שרמסת תחת רגלייך…
עופי מהארץ שלנו
פרזיטית יהירה
אגרוף לפה המאופר שלך
עמוס בכסף וצדקנות.
פרופ' טראסק, מסתבר, משתמשת בכספי משלם המיסים האמריקאי גם בדרכים יצירתיות אחרות. היא רודפת באופן פעיל סטודנטים שאיתרע מזלם להיות לבנים (ולא בני הוואי ילידים) וממליצה להם "בידידות" לעלות על טיסה ולעזוב את הוואי. בנוסף לכך, היא משתמשת בקתדרה האקדמית שלה על מנת לשבח ולהלל את מחבלי 11 בספטמבר, ולהטיף לגירוש לבנים ואסייאתיים מאיי הוואי. היא גם פעילה בתנועת החרם על ישראל. כל זאת, כאשר היא מקבלת משכורת שמנה מממשלת ארצות הברית ונהנית מקביעות וחסינות מוחלטת (הדבר לא מפריע לה, דרך אגב, ליילל שהיא נרדפת בכל פעם שמישהו מעז לבקר אותה).עבודתה האקדמית מסתכמת במסות זועמות למען עצמאות הוואי, קריאות קרב כנגד "ארצות הברית הקולוניאלית של אמריקה הקולוניאלית" (כך במקור) והרהורים על הקשר המיסטי, הניצחי בין בני הוואי לאדמתם שלא השתנה כהוא זה באלפיים השנים האחרונות. את המחקרים המעמיקים הנ"ל, מתבלת המלומדת שלנו בקריאה להחרים כל מחקר על הוואי, היסטורי, אנתרופולוגי או אחר שנכתב בידי לבנים, כי כל מחקר הזה, כמקובל בחוגים הפוסט-קולוניאליים, הינו "אוריינטליסטי" בהגדרה ולפיכך כלי לניצול ושליטה. טראסק מכחישה בתוקף כי היא גזענית. היא פשוט שונאת לבנים כ"תגובה טבעית" כי מגיע להם שישנאו אותם. גזענות, לדעתה של טרסק, היא סיפור של יחסי כוח. לפיכך, רק לבנים, שמחזיקים בעמדות הכוח- יכולים להיות גזענים. שנאת לבנים אינה גזענות אלא פשוט תגובה בריאה של הנרדפים כנגד רודפיהם.
סיפורה של טראסק חשוב משתי סיבות עיקריות. ראשית כל, הוא מעלה תהיות בנוגע למהות האקדמיה ותפקידה, ושנית- בנוגע למושג החופש האקדמי וגבולותיו. או בקיצור- אם החופש האקדמי ומוסד הקביעות מסייעים לממן ולהזין גזענים אלימים כמו טראסק, החוסים תחת כנפי השמאל הרדיקלי, למה הוא טוב בכלל?
נושא החופש האקדמי עלה לכותרות בישראל בעקבות הפולמוס שהתעורר בעקבות הדוחות של תנועת "אם תרצו" והתקפתה הסוערת על "האקדמיה השמאלנית". האקדמיה, נטען בדוחות של ארגונים כמו "אם תרצו" ו"מוניטור האקדמיה הישראלית" מלאה בחוקרים אנטי לאומיים ואנטי-ציוניים שפועלים נגד האינטרס של מדינת ישראל (ובמשתמע- רוב הציבור). לפיכך, מדוע הציבור צריך לממן אנשים כאלה? תחקירני "אם תרצו" פשפשו בסילבוסים, בדקו והפכו ברשימות קריאה של קורסים, ומצאו כי רוב חומרי הקריאה נוטים להיות, כמה מפתיע, אנטי-ציוניים ואנטי-לאומיים. אנשי אקדמיה רדיקלים כמו פרופ' יוסי יונה, מצדם, כפרו בעצם הלגיטימיות של הדיון. ישנו חופש אקדמי, הוא מקודש, ויש לממנו בכספי ציבור. רק מעטים טרחו להסביר, מדוע למעשה צריך חופש אקדמי. ואכן, אם לדעת הציבור אנשי אקדמיה מסויימים פוגעים באינטרס שלו, מדוע עליו לממן אותם ממיסיו?
התשובה לכך היא מורכבת. נכון. בעוד חופש הדיבור הוא מקודש בכל מדינה דמוקרטית, חופש המימון הוא בחירה פוליטית. לאף אחד, באקדמיה ומחוצה לה, אין זכות מקודשת להנות מכספי ציבור, ואלו יכולים להישלל, בתיאוריה, אם הציבור ונציגיו חפצים בכך. כמו כן, כפי שכתב יריב מוהר בבלוג שלו, יש מקום לדיון ציבורי על הטייה פוליטית באקדמיה, כמו בכל מקום אחר.
לפיכך, הסיבה האמיתית לחופש האקדמי, ולחשיבותה של אקדמיה בכלל, הוא האינטרס ארוך הטווח של הציבור. כאשר ארגונים בסגנון "אם תרצו" מנסים להציב אמת מידה ("ציונות") לעצם הלגיטימיות של דיון אינטלקטואלי- הם גורמים לאפקט מסוכן של כדור שלג. במילים אחרות- הם מחדירים פחד לדיון הציבורי. במקום להתרכז בעניין עצמו, המשתתפים השונים בדיון יתחילו להתווכח לא על השאלה "האם פלוני צודק", אלא "האם פלוני ציוני". במקרה כזה, משתתפים בדיון עלולים לצנזר את עצמם מחשש שימצאו את עצמם מחוץ לגדר האידיאולוגיה המקובלת. מדינה שמתקיים בה דיון אידיאולוגי מוגבל, שאי אפשר להביא בה דיעות רדיקליות, מרגיזות, לא שגרתיות- הדיון הציבורי במדינה כזאת עשוי להתאבן ולהתנוון. למעשה, דיעות אנטי-ממסדיות רדיקליות יכולות לסייע גם לזרם המרכזי (ציונות, במקרה שלנו), משום שהן מאתגרות אותו ונותנות תמריץ למחשבה והתחדשות. לפיכך, עדיף לציבור לממן כל דיעה שהיא- ולו משום שהאינטרס שלו הוא לשמור על הדיון פתוח, חופשי ויצירתי ככל האפשר.
כאן, אני מגיע לטענה החשובה השנייה של מבקרי האקדמיה מימין, כמו למשל בן דרור ימיני. לדעת המבקרים הללו, אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי "רודפים" אינטלקטואלים ימנים או שמרנים, ולא נותנים להם להתקדם במסלול האקדמי. גם מנהיגי "אם תרצו" טוענים כי הם מגנים למעשה על חופש הביטוי- אלו אנשי האקדמיה מהשמאל הרדיקלי המנסים להשתיק אותו. לצערנו, לא מדובר בבדותה מוחלטת. בארצות הברית, טיפוסים כמו הוונאני-קיי טראסק רודפים באופן פעיל את מתנגדיהם הפוליטיים באקדמיה ומחוצה לה, וגם הסתה לאלימות אינה זרה להם. בהפגנות השמאל הרדיקלי באוניברסיטת הרווארד, בימים אלו ממש, קראו חלק מהנואמים, במשתמע, לפטר אנשי אקדמיה שמרנים או "ממסדיים". גם באוניברסיטת תל אביב, מסע הצלב שניהלו אנשי אקדמיה רדיקלים נגד המשפטנית ה"ממסדית" פנינה שרביט-ברוך ששירתה (אבוי לאוזניים השומעות זאת) בפרקליטות הצבאית תוך כדי קריאה לפיטוריה- מהווים מאקרתיזם מהסוג הגרוע ביותר. יש כאלו שמרחיקים לכת יותר מכך- הרדיקל צבי טריגר, למשל, מציע לסתום פיות- בפועל- לכל מי שאינו תואם לסטנדרטים של התקינות הפוליטית.
אלא שטענות הימין כאילו אנשי אקדמיה שמרנים אינם מסוגלים להתקדם הן עורבא פרח. למרות זעקותיהם של הרדיקלים, באקדמיה האמריקאית יש לא מעט חוקרים שמרנים או ימנים מובילים, כמו- למשל- הפרופסורים ניל פרגוסון והארווי מנספילד מאוניכרסיטת הרווארד. בישראל, התקבלה לבסוף פנינה שרביט-ברוך לפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, למרות ניסיונותיהם של הרדיקלים למנוע זאת. בישראל, לא הצליחו "אם תרצו" ודומותיה להביא אפילו דוגמה אחת לחוקר ימני עם הישגים מוכחים שלא התקבל מטעמים פוליטיים. הנטייה המקארתיסטית של השמאל הרדיקלי אינה מצליחה להשתלט על האקדמיה, לא בישראל ולא בארצות הברית. הרדיקלים רעשנים, אבל רוב אנשי האקדמיה, בוודאי בעמדות בכירות, אינם כאלה.
מכאן אני מגיע לנקודה האחרונה- חופש אקדמי אינו צריך לכסות מחקר רשלני וגרוע. האקדמיה צריכה להיות מריטוקרטית- מי שמוציא תחת עטו מחקרים מתוחכמים, עמוקים ויצירתיים שמקדמים את הידע האנושי- צריך להתקדם, ומי שלא- להידחק, בלי כל קשר לעמדותיו הפוליטיות.
הוונאני-קיי טראסק, לפיכך, צריכה לעוף מהאקדמיה- אבל לא בגלל שעמדותיה כלפי ארצות הברית ביקורתיות, או משום שהיא שייכת לשמאל הרדיקלי. היא צריכה להיבעט החוצה- משום שהמחקרים שלה אינם מחקרים, אלא זעקות פוליטיות חסרות כל ערך אינטלקטואלי, בלי הקפדה על שום קריטריון מקצועי או מדעי. באוניברסיטת קולורדו נבעט חוקר רדיקלי, פוסט קולוניאלי אחר, וורד צ'רצ'יל- מאותן הסיבות בדיוק. המחקרים שלו היו משועבדים כל כך לאג'נדה פוליטית, עד שהרשה לעצמו לזייף ולסלף מסמכים וראיות. הקביעות והחופש האקדמי לא עמדו לו, גם לא התמיכה מאנשי שמאל רדיקלי רבים, והוא נזרק ללשכת האבטלה וכבר לא יהנה מכספי ציבור. אסור להשתמש בחופש האקדמי כדי להגן על טראסק ודומיה, לא רק בגלל שהם מסיתים לאלימות וגזענות, אלא בעיקר משום שהמחקר שלהם אינו אלא כיסוי לשרלטנות פוליטית.
הינשוּף 