הינשוּף

ספר הלימוד החדש באזרחות, להיות אזרחים בישראל, עורר קריאות שבר, בכי ונהי מחלקים נרחבים של המפה הפוליטית. חוקרים, מומחים, עיתונאים וחברי כנסת האשימו את מחברי הספר, ואת שר החינוך נפתלי בנט, בניסיון לשטוף את מוחם של התלמידים, להרחיק אותם מהליברליזם ולהפוך אותם ללאומנים ודתיים במקרה הטוב, ופשיסטים במקרה הרע. אולם, למרבה הצער, רבים מהמבקרים כלל לא קראו את הספר שהם תוקפים בשצף קצף. איל פלדמן, מורה בכיר לאזרחות והיסטוריה ודוקטורנט למדע המדינה, בטור אורח לינשוף.

 

תקציר

לאחרונה ראה אור ספר הלימוד החדש באזרחות, "להיות אזרחים בישראל: מדינה יהודית ודמוקרטית" בהוצאת משרד החינוך, וכצפוי עורר ויכוחים וביקורות.

הדרך שעבר היתה עקלקלה ורצופה מכשולים, על תהליך כתיבתו ופרסומו נמתחה ביקורת חריפה, חלקה בצדק, וכמו בכל ספר אזרחות, ישנו מקום לשיפורים ותיקונים מקצועיים. אולם בחשבון אחרון הספר הינו תוצר איכותי ברובו, הגון ומאוזן, ענייני ומושקע מאוד. הוא כולל סוגיות רלוונטיות שנוספו לתכנית הלימודים בשנים האחרונות, מעוצב היטב, נוח לשימוש המורה ותלמידיו ועולה בקנה אחד עם תכנית הלימודים, אשר כוללת מטרות בתחום הידע העיוני, בתחום הערכים ובתחום מיומנויות הלמידה והחשיבה.

מרבית הביקורת המוטחת בספר הלימוד כלל אינה קשורה במישרין לספר הלימוד. זהו ויכוח אידאולוגי על זהותה של המדינה ומאבק פוליטי בממשלה הנוכחית. על כן רוב העיסוק התקשורתי הביקורתי אינו רק חסר פרופורציות, אלא לוקה בדיסאינפורמציה ובעיוותים.

הערות כלליות

בבואנו לדון בספר הלימוד, כדאי לזכור כמה דברים:

ראשית, ספר לימוד רשמי צריך להיות ממלכתי, הגון ומאוזן, ולא אמצעי תעמולה של מפלגה מסוימת או צד אחד של המפה הפוליטית. כל ספר אזרחות במדינת ישראל המורכבת והשסועה יהיה כנראה שנוי במחלוקת והשפעה מסוימת תמיד תהיה להשקפותיהם של כותבי הספר, העורכים, השר המכהן, המפמ"ר וחברי ועדת המקצוע, אך ההבדלים צריכים להיות בניואנסים, לא ברוח הכללית, אשר צריכה לשקף את תכנית הלימודים, את דמותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ואת חוק חינוך ממלכתי.

שנית, העניין הציבורי במערכת החינוך בכלל ובמקצוע האזרחות בפרט הוא מבורך. מדובר בנושא חינוכי, ערכי וכמובן פוליטי ועל כן אינו עניין למומחים ואנשי מקצוע בלבד. דווקא משום כך חשוב שהציבור הרחב ייחשף גם למידע רלוונטי ולא רק לאסופת טענות פוליטיות ממוחזרות.

ולבסוף, פרופורציות – חשוב שספר הלימוד הרשמי יהיה מוצלח ויעמוד בקריטריונים הנדרשים, אבל מלבד העובדה שישנם ספרים נוספים, כדאי להבין גם שרוב המורים לא מלמדים בצמוד לספר, אלא משתמשים בו בעיקר ככלי עזר, תוך שהם בוחרים באילו חלקים לעשות שימוש ועל אילו לוותר, שכן לא מדובר בספר שקוראים מכריכה לכריכה. היום מורים ותלמידים עושים שימוש בשלל מקורות ובהם אתרים, סרטונים, מאמרים, עיתונים, סיכומים ועוד. יתר על כן, מידת ההשפעה של הספר על השקפת עולמם של התלמידים היא לרוב מינורית למדי. תכנית הלימודים משפיעה יותר מהספר, המורים בכיתות משפיעים יותר מהתכנית וההורים בבית לרוב משפיעים יותר מהמורים.

ביקורות כלפי ספרי לימוד יכולות להתמקד לרוב בכמה היבטים עיקריים:

הליך כתיבתו ועריכתו – למרות שספר הלימוד מיועד לכלל החינוך הממלכתי בישראל, בכתיבתו לא השתתפו נציגים ערבים ולפני הדפסתו לא הועבר הספר למעריכים ערבים (ואם כן, כפי שטוענים במשרד החינוך, שמם אינו מוזכר בספר). היועץ האקדמי-מדעי היחיד ששמו מוזכר בספר הוא ד"ר אביעד בקשי ואת שמות השותפים האחרים לכתיבה משרד החינוך מסרב לפרסם, לטענתו מחשש שיופעל עליהם לחץ. לספר שכזה מן הראוי שיתרמו מיכולותיהם משתתפים  נוספים, בהם גם מורים, ממגוון רחב יותר של מגזרים והשקפות. אם כן, הליך כתיבת הספר אינו תקין, אולם מהביקורת על ההליך לא ניתן לגזור בהכרח מסקנה נחרצת לגבי התוצאה, שהיא הספר עצמו.

היבטים מקצועיים בתחום הדעת – מרבית הביקורת הכתובה על היבטים אלו היא במשקל קל, וממילא אינה נמצאת במרכז הדיון. בהמשך אספק כמה דוגמאות לשגיאות ובעיות שכן קיימות בספר, המהוות ראיה לכך שטוב היה לו היו שותפים לכתיבה יועצים אקדמיים נוספים, אך גם לכך שחלק גדול מהביקורת מוגזם ואף מופרך.

אידיאולוגיה ופוליטיקה – עיקר הביקורת הנשמעת הינה כלפי המסר האידאולוגי שבסיס הספר כביכול, אלא שחלק הארי מביקורת זו לא נובע רק מהתנגדות להשקפות הימניות והדתיות שלכאורה מבטא הספר, אלא מהתנגדות לציונות עצמה.  אם תשאלו את מבקרי הספר משמאל – עיתונאי 'הארץ', קומץ אנשי אקדמיה וח"כ זהבה גלאון אחת, תשמעו שהפשיזם (שוב) ניצח והדמוקרטיה (שוב) מתה. הללו רואים בספר את שיאו של תהליך מתמשך בו מערכת החינוך ותוצריה הופכים לאומניים, ימניים ודתיים יותר והביטוי המזוקק ביותר של מגמה זו הוא ספר הלימוד החדש באזרחות, שנועד להפוך את תלמידי ישראל למצביעי מפלגת הבית היהודי ולהביא לסופה של הדמוקרטיה. מרבית הביקורת מציירת מצג שווא ונוקטת בשיטות של הפחדה (אירוני, נכון?), במסגרת הקמפיין שנועד לגרום לציבור להאמין שמדינת לאום יהודית היא בהכרח לא דמוקרטית ושישראל דומה לגרמניה בשנות השלושים.

תיאורי המבקרים יוצרים סיפור עסיסי וקונספירטיבי אשר משרת היטב את האג'נדה הפוסט-ציונית, אך בכל הנוגע לתיאור ספר הלימוד במתכונתו הסופית, אין פה הרבה מעבר להנחת המבוקש. הציטוטים שסיפקו רבים ממבקרי הספר לאחר פרסומו התבססו על הוצאה מהקשר, סילופים וחוסר הבנה של המקצוע.

קריאה הוגנת יותר מגלה כי הספר עוסק באופן מאוזן ביסודות היהודיים וביסודות הדמוקרטיים של מדינת ישראל. הספר גם מספק מקורות מן המחשבה המדינית המערבית וממורשת ישראל ודתות נוספות, וזאת לא על מנת להחליש או לערער את מעמדה של הדמוקרטיה, אלא דווקא כדי לחזק את ההסכמה ביחס אליה על ידי הצגת הלימה מסוימת בין הערכים ההומניסטיים שביסוד הדמוקרטיה המערבית לבין רעיונות המצויים במורשות הדתיות והתרבותיות של תלמידי ישראל. בסוגיות שנויות במחלוקת מוצגים הצדדים השונים בויכוח במידה שווה תוך הצגת הטיעונים המרכזיים. ברמה הדידקטית, הספר כולל שלל קטעי מקור משובחים ורלוונטיים ושאלות מצוינות למחשבה, דיון ותרגול, ואפילו המלצות על צפייה בסרטים וסרטונים. יתכן שמבחינה זו הוא הספר הטוב ביותר שהיה עד כה ומן הסתם הוא גם העדכני מכולם. בנוסף, הספר מעוצב היטב וברובו כתוב היטב.

על כן למרות הביקורת, כולל שלי, אני מציע לשים דברים בפרופורציות ולשפוט את הספר לפי קריטריונים ענייניים וביחס לתכנית הלימודים ולספרים קודמים.

לגבי הספר עצמו – מקבץ הערות מקצועיות

למרות שרוב ההגדרות בספר קולעות, עדיין ניתן למצוא מושגים שצריך לשפר את הצגתם. כך למשל, הצגת הקבוצות הדתיות בחברה הישראלית כוללת כמובן את החילונים ואת המוסלמים, אך על שתי הקבוצות ניתן להרחיב מעט את היריעה. עם זאת, הספר ממש לא "מעלים" את הקבוצות הללו, כפי שטוענת בנחרצות זהבה גלאון, אשר מתבססת כמובן על מאמרי הביקורת ב'הארץ', שבתורם אינם מבוססים כלל ועיקר.

אנשי המחשבה המדינית שבינינו יוכלו די בקלות להבחין בכך שהעיסוק באמנה החברתית (עמ' 120-121) סובל מאי-דיוקים וכי על אף שהוא כתוב בקצרה ובשפה פשוטה, הוא אינו בהיר די הצורך.

ההגדרה לקפיטליזם אינה קולעת ולמעשה לא מלמדת כמעט דבר ("קפיטל = הון. קפיטליזם היא גישה חברתית-כלכלית, שהתפתחה במאה ה-18 ומתייחסת למערכת היחסים בין הפרטים לבין המדינה בנושאים כלכליים-חברתיים", עמ' 272). כמו כן, הגישה הכלכלית-חברתית הליברלית מכונה "ניאו-ליברלית" (עמוד 292) וזו בהחלט בעיה נוכח העובדה שהשימוש במושג שמור למבקרי הגישה, ולעולם לא לתומכיה. בנוסף, ג'ון מיינרד קיינס מובא כדוגמה לגישה ה"ניאו-ליברלית", חרף העובדה שדגל במעורבות ממשלתית רבה במשק. דווקא היבט זה נסתר מעיניהם של המבקרים, המאשימים את הספר ב"חינוך לקפיטליזם", מה שמעיד על חוסר מחויבות לעובדות או על קשיים בהבנת הנקרא.

ישנן גם כמה קביעות מוזרות. למשל, בעמוד 170 ישנו עיסוק בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. בהערת השוליים כתוב שהכרזת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה בהיסטוריה. הצהרת כורש מבטאת סובלנות ופלורליזם, אבל רב השונה על הדומה בין שתי ההצהרות, וגם מי שיקבל את הפרשנות המפליגה והאנכרוניסטית יתקשה לטעון שהיא עד כדי כך מקובלת ונודעת שיש מקום לציין אותה כך בספר.

במפה המתארת את פריסת הישובים הערביים במדינת ישראל נכון לשנת  2015 (עמ' 463) ישנן שתי בעיות עיקריות. ראשית, אומנם הקו הירוק מצויר (בשונה ממה שטענה זהבה גלאון), אך המקרא לא מספק סימון שונה לערים ויישובים ישראליים ולערים ויישובים פלסטיניים. המורה בכיתה אמור להסביר את משמעותו של הקו הירוק ואת ההבדלים הרלוונטיים, אבל מוטב היה למנוע בלבול אפשרי מבעוד מועד. שנית, בדומה לערים נוספות, אום אל-פחם מסומנת במפה פעמיים. פעם אחת כעיר (בריבוע צהבהב-ירקרק) ופעם נוספת כיישוב הכולל בין 40-60 אלף נפש (בעיגול ירוק כהה) אלא שבניגוד לעיגול, שמופיע במקומו הנכון – הריבוע מופיע מזרחית יותר, מעבר לקו הירוק.  חברת הכנסת גלאון טענה שמדובר בגנבת דעת מכוונת. לדברי יו"ר ועדת המקצוע, ד"ר אסף מלאך, מדובר בטעות טכנית.

חוקי היסוד משנת 1992 מוצגים כאילו נחקקו בגניבה: "חוקי יסוד אלה נחקקו בהליך חקיקה רגיל, תוך מיעוט נוכחים במליאה. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו נחקק בתמיכתם של 32 חברי כנסת, ואילו חוק יסוד: חופש העיסוק נחקק בתמיכתם של 23 חברי כנסת." (עמוד 309). העובדות נכונות, אבל העמדה הביקורתית פה בולטת מדי. לא זכור לי שחוקים אחרים זכו להתייחסות כזאת בספר. מצד שני, ניתן להגן על הספר ולומר שבנושא האקטיביזם השיפוטי מוצגים טיעונים לכאן ולכאן (וכאמור גם בנושאים רבים אחרים ששנויים במחלוקת).

כדאי לזכור שהמקומות שמצריכים תיקון מהווים מקטעים קטנים מתוך ספר של למעלה מחמש מאות עמודים. הספר לא מפיץ שקרים, הטיות חמורות או כל דבר אחר שאמור לזעזע את אמות הסיפים ולהצדיק את זעקות השבר וההפחדה של חלק מהמבקרים. קריאת סקירות, דעות, פרשנויות וביקורות של אחרים יכולה להועיל, אך כדי לגבש דעה עצמאית אני ממליץ לקרוא את המקור. גם את זה אנחנו מנסים ללמד בבית הספר.

התייחסות לעיקרי הביקורות שהתפרסמו

הרבה מהביקורות שמופנות כלפי הספר צריכות, אם בכלל, להיות מופנות כלפי תוכנית הלימודים. ספר לימוד, בכל מקצוע, נבחן במידה בה הוא מסייע ללמד לפי התכנית. נוח יותר לתקוף את הספר, משום זיהויו עם שר החינוך המכהן ועם ראש ועדת המקצוע. להלן מוקדי הביקורת.

מדינה יהודית ודמוקרטית – המבקרים האוטומטיים מתחלחלים בראש ובראשונה מכך שמדובר בספר ציוני אשר מציג את מדינת הלאום היהודית והדמוקרטית כמודל רצוי וראוי. כך למשל כותבת אריאנה מלמד.

"'ישראל היא מדינת הלאום של בני העם היהודי' – לא מובא שום נתון בדבר הסכמתם של בני העם היהודי החיים – מבחירה – מחוץ לישראל, עם האמירה החגיגית הזאת." לא ברור מדוע סבורה מלמד  שזהו תנאי הכרחי. כמובן שלא כל היהודים בעולם רואים במדינת ישראל את ביתם הלאומי, אבל האם ניתן להתכחש לכך שעבור יהודים רבים מאוד בתפוצות ישראל מהווה מוקד של זהות והזדהות לאומית? כמו כן, האם לא נכון לומר שכך מוגדרת ישראל, ושלא ניתן להבין את ההיסטוריה שלה, את מוסדותיה, סמליה וחוקיה ללא רעיון זה? האם ישנה מדינה אחרת שמגדירה כך את עצמה? יתר על כן, לא רק שלא כתוב בספר שזוהי עמדתם של כל (או אפילו רוב) יהודי העולם – ישנו פרק שעוסק ביחסים בין מדינת ישראל והתפוצות, ושם מתוארות מגמות דמוגרפיות, תרבותיות ופוליטיות שונות, ביניהן גם התרחקות מישראל והיחלשות הקשר בינה לבין חלק לא מבוטל מהיהודים בעולם. עוד מוסבר כי ישנם יהודים רבים בעולם אשר זהותם האזרחית (כלומר, הזיקה שלהם למדינה בה הם חיים, לערכיה ולחוקיה) חזקה יותר מזהותם האתנו-לאומית (כלומר הזדהותם עם העם היהודי ועם מדינת ישראל). כמובן שמבחינת נקודת המוצא הנורמטיבית שבבסיס הספר זו תופעה שלילית, אבל אין פה שקרים והטעיות בנושא. הספר מתאר ביושר את המגמות השונות.

מלמד מוסיפה ש"הם (כותבי הספר- א.פ) נמנעים מלהבהיר שקיימת סתירה אינהרנטית ובלתי פתורה בין "יהודית" ל"דמוקרטית" בחוק השבות". עמדה זו בהחלט מוצגת כעמדה אפשרית ולגיטימית, (עמ' 324-326 – "האם חוק השבות הוא חוק מבחין או מפלה?"), אך עבור מלמד לא די בכך, והיא מצפה שהעמדה המתנגדת לחוק השבות תהיה עמדתו הרשמית של הספר.

כמובן שזכותם של המבקרים להיות פוסט-ציונים, אך בשונה מאידיאולוגיה פוליטית מפלגתית (ימין, שמאל), הרי שהציונות היא האידאולוגיה המכוננת של מדינת ישראל, זו שמגדירה את זהותה, את טעם קיומה, (גם) ממנה שואבת המדינה את הלגיטימציה שלה, ולעמדה זו שותף הרוב הגדול והמכריע של אזרחי ישראל. מטרות החינוך לפי חוק חינוך ממלכתי ומטרות הוראת מקצוע האזרחות מבטאות זהות ואידאולוגיה זו, ועל כן צריך מידה רבה של טיפשות או ניתוק מהמציאות כדי לצפות שספר רשמי באישור משרד החינוך לא יהיה ציוני באופן מובהק ושהנרטיב הפלסטיני או סתם השקפה פוסט-ציונית יקבלו משקל זהה. כמובן שהעמדות הללו צריכות לקבל בספר ייצוג כלשהו, ואכן יש כזה, גם אם ניתן לטעון שאפשר להרחיבו במידת מה.

בבואו לתאר את השתלטות הימין הלאומני והדתי על תחום האזרחות, מציג כתב הארץ אור קשתי גם נושאים שנחשבים לחלק מהקונצנזוס המיינסטרימי הציוני כחלק מאותה קונספירציה. מהיום אמור – להיות ציוני פירושו להיות דתי-לאומי ומתנחל.

אצל ד"ר הללי פינסון זה בולט לעין אף יותר. היא חברה בארגון תעאיוש וכפי שהראה אסף מלאך, כבר ב-2006 כתבה פינסון על הספר הישן את הדברים הבאים: "הספר מאמץ שיח פרטיקולריסטי מדיר המחזק את הזיקה בין אזרחות לבין שייכות לאומית, בין שייכות לעם היהודי לבין אזרחות ישראלית".

"הספר הנוכחי מאמץ לכאורה גישה פלורליסטית ומציג תמונה מורכבת… אולם האופן שבו דיון זה מובנה מעיד על כך שהספר, במסווה של אימוץ תפיסה פלורליסטית… נוקט עמדה ברורה בשאלת ההגדרה 'הרצויה' של מדינת ישראל… יוצר הבחנה בין הגישות הציוניות – הגישות הרצויות – לבין הגישות הדוחות את הגדרתה של מדינת ישראל כיהודית או דמוקרטית…"

"המיעוט הפלסטיני מודר מהויכוח הפוליטי-אידיאולוגי בחברה הישראלית… הספר מאשר את מיקומו של המיעוט הפלסטיני בשוליים של ההיררכיה האזרחית".

אם כן, כמו שכתב מלאך, "כאשר היא תוקפת כעת את הספר החדש כדאי להבין על מה אנחנו מדברים. בדיוק כמו אצל פרופ' יוסי דהאן, זוהי יצירת מצג שווא שהספר החדש הוא הבעיה בשעה שההתנגדות שלה היא לעצם הגדרתה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. סה טו."

השסע העדתי – המבקרים תוקפים את הספר על כך שאינו עוסק בשסע העדתי, אך מתעלמים מכך שהנושא ירד מתכנית הלימודים ואינו נלמד בפועל מזה כמה שנים. ביקורת בנדון ניתן להפנות לתכנית הלימודים שבהתאם לה נכתב הספר, אך תקיפת הספר בגין עניין זה פשוט אינה רצינית.  אולי כדאי לציין שאירועי ואדי סאליב, האפליה ממנה סבלו העולים מעדות המזרח, מחאת הפנתרים השחורים ועוד, נלמדים במסגרת שיעורי היסטוריה בכיתה יא' ואף נכללים בבחינת הבגרות.

 

השסע הלאומי והיחס לערבים בספר – לפי חלק מהביקורות, הספר מתעלם מהטראומה של הצד הערבי כתוצאה ממלחמת העצמאות (סליחה, מלחמת 1948!) או מאפליה ממנה סבלו אזרחי ישראל הערבים. יתר על כן, מאחר שהספר "ימני-לאומני-דתי-פשיסטי", הרי שהוא אמור לשלול את קיומו של עם פלסטיני. אבל גם זה לא נכון. בעמוד 89, בחלק העוסק בזהויות הלאומיות של אזרחי ישראל, מדובר במפורש על זהות לאומית ערבית ועל זהות לאומית פלסטינית, בדיוק כמו בספר הקודם. כמו כן, ברקע ההיסטורי להכרזת העצמאות (עמ' 33) ובגורמים לשסע הלאומי (עמ' 464-468) בהחלט ישנן התייחסויות ברורות בטקסט גם לגירוש וגם לבריחה, לפגיעה הקשה שספגה האוכלוסייה הערבית בארץ, ואף להפקעת קרקעות ואפליה. התפיסה הציונית הרווחת לגבי סיבות ונסיבות הפליטות הפלסטינית (מיעוט גורש, הרוב ברח ו/או יצא וולונטרית בעידוד מדינות ערב) מוצגת כתפיסה הציונית הרווחת, ומיד נכתב גם מהי העמדה הפלסטינית ביחס לאירועים. אגב, הצגתה התמציתית של מלחמת העצמאות כשלב בהתפתחות המתח והעוינות בין ערבים ויהודים היא בגדר רקע היסטורי בסיסי המהווה תזכורת לחומר שהתלמידים למדו/לומדים בהרחבה במסגרת שיעורי ההיסטוריה.

השסע הלאומי (עמ' 464 – 483) בין אזרחי ישראל היהודים והערבים מוצג בצורה מאוזנת והגונה, וכוללת שלל טקסטים עם עמדות שונות, מפרופ' אמל ג'מאל ועד ח"כ בצלאל סמוטריץ', עבור ביהונתן ליס, סמי סמוחה ואחרים וכמו בשאר הפרקים, ישנן שאלות חשיבה ושאלות לדיון (למשל, "לאחר קריאת התוכנית והדעות התומכות והשוללות, הציגו את עמדתכם לגבי מתווה פראוור-בגין להתיישבות בדואים בנגב", עמוד 473). הספר אפילו מציע משימה לימודית: להיכנס לאתרי האינטרנט של התאגדויות אזרחיות (סיכוי, יד ביד, נווה שלום, קרן אברהם, המרכז היהודי-ערבי לפיתוח כלכלי, התיאטרון היהודי-ערבי ביפו) ולאחר מכן לדון בשאלה הבאה – "כיצד לדעתכם עשויות הפעולות הללו למתן את השסע הלאומי? נמקו תשובתכם." (עמוד 482). הספר גם מציג, בהתאם לתכנית הלימודים, את האמצעים המוסדיים והאזרחיים להתמודדות עם השסע. כמובן שזה לא מונע מאור קשתי לטעון, בהקשר של פרק זה, ש"אין כאן חזון 'חיים משותפים', וגם שוויון איננו בגדר אפשרות".

זכויות, חובות וחינוך לאזרחות טובה – אני חוזר לאריאנה מלמד, שאולי פחות בקיאה בתחום הדעת מקשתי או מפינסון, אך בדומה לגלאון, היא בוטה ונחרצת בהתבטאויותיה ונהנית ככל הנראה מחשיפה רחבה יותר משאר המבקרים. מלמד טוענת  ש"גם הספר הזה לא ילמד אותם דבר וחצי דבר על זכויותיהם כאזרחים, על חובותיהם כאזרחים כלפי זולתם וכלפי עצמם: כיצד להפעיל את המכונה כך שזכויות האזרח אכן יישמרו בה ואפילו יתחוללו בהן שינויים המיטיבים עם האזרחים. כיצד להיות אזרח שמאמין בחשיבותה של אזרחותו ובכוח שהיא נותנת בידיו, ולא בידי השלטון".

ברור למדי שמלמד לא טרחה לקרוא את הספר, אשר בהתאם לתכנית הלימודים כולל פרקים שלמים שעוסקים בסוגי הזכויות השונים ובתפקיד המדינה להגן עליהן, בחשיבותם של ביקורת על השלטון והגבלתו ובמנגנונים הפורמליים והבלתי פורמליים שמאפשרים זאת.

"לימודי האזרחות לבחינות הבגרות בישראל — וזו הרי תכליתם היחידה, על פי מערכת החינוך — היו תמיד אוסף של חומרים תיאורטיים סתומים לגמרי לנוער הנאלץ לשנן אותם."

עוד גיבוב של הבלים. במסגרת לימודי האזרחות שלהם, תלמידי התיכון לוקחים חלק בפרויקט ("מטלת ביצוע") שכל תכליתו לקשר בין התוכן העיוני שנלמד למציאות חייהם ומעודד אותם למצוא בעיות אזרחיות (כגון אפליה כלפי יחידים וקבוצות, פגיעה בחירות הפרט ועוד), לחקור אותן ולפעול על מנת לנסות ולתקן אותן – התנסות באזרחות פעילה. העובדה שאריאנה ומבקרים נוספים מתייחסים לספר כאל חזות הכל מעידה על בורות ועל חוסר הבנה במאפייניהם של לימודי האזרחות. כאמור, עבור רוב המורים הספר מהווה בסה"כ כלי עזר.

"בתת הפרק 'זכויות כלכליות וחברתיות' מצדיקים את ההפרטה בלי לדון בקריסת מערכות הבריאות והרווחה.." –מלמד מפגינה מומחיות בקריאה סלקטיבית. אם יש משהו שאי אפשר לומר על תכנית הלימודים ועל ספרי הלימוד באזרחות, זה שהם מתעדפים את הגישה החברתית-כלכלית הליברלית ומדיניות של הפרטה, ולראייה השימוש ב"ניאו-ליברליזם" והעובדה שספר הלימוד המשמש את תלמידי 5 היחידות הוא "אתגר הרווחה" בעל הנטייה הסוציאל-דמוקרטית המובהקת.

"דור חדש של אזרחים כנועים, צייתנים, דוגלים ב'עזבו אותי באמא שלכם', יצמח כאן בחסות הספר הזה." – אז מעבר לכך שזו סתם אמירה חסרת ביסוס, יש כאן התעלמות ממה שכבר עמדתי עליו קודם – תפקידו ומקומו של הספר לעומת תפקידו ומקומו של המורה. לא ברור מדוע מלמד וחבריה חושבים שאת עיקר החינוך האזרחי עושה הספר, ולא המורים המחנכים בכיתה ובבית הספר (או ההורים בבית). ספר הלימוד הוא כלי עזר למורה ולתלמיד, ומורים לאזרחות לרוב מנסים ללמד ולחנך תלמידים שיהיו אזרחים חושבים ואכפתיים שידעו גם להעריך את הטוב, גם לבקר את הרע, וגם לפעול לתיקון מה שמצריך תיקון. המסקנה של מלמד בעייתית לא רק משום שהיא משוללת יסוד ביחס למסר של הספר, אלא בעיקר משום שהיא שוללת מהמורה את מעמדו ואת תפקידו כמחנך לאזרחות טובה\ ומשום שאין בה דבר מלבד הפגנת ייאוש ופחד.

הכותב הוא מחנך ורכז אזרחות והיסטוריה בתיכון בהרצליה ודוקטורנט בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב.

הפיגוע המחריד נגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה לקדמת הבמה ויכוחים ישנים, ובעיקר: האם דאע"ש מייצג את ה"אסלאם האמיתי"? כרגיל, העיוורון אינו נחלתו של צד אחד בלבד, והוא עתיד לפגוע הן ביכולת ההתגוננות של המערב והן במוסלמים עצמם. ינשוף פוליטי-מדיני על אמיתות כואבות, מצליפים מקצועיים ודמגוגיה שמאלנית וטראמפיסטית.

הפיגוע המחריד כנגד מועדון הקהילה הגאה באורלנדו העלה מחדש ויכוחים ישנים, הן בארצות הברית והן מעבר לגבולותיה. מבט קצר בתגובות של השמאל והימין האמריקאי (וחקייניהם בארץ הקודש), יראה מיד שכל אחד מהצדדים משנן עמדות ישנות ומנסה למנף את הפיגוע כדי לקדם אג'נדה פוליטית ארוכת טווח. השמאל הליברלי, בצדק גמור, מפנה זרקורים לחוקי הנשק המופקרים של ארצות הברית, המאפשרים לכל זב ומצורע להשיג רובה סער אוטומטי. בו בזמן, מתעקשים דוברים ליברליים, ועוד יותר מהם נציגי השמאל הרדיקלי, להבהיר ש"זה לא האסלאם" אלא הקיצוניות. והמהדרין אף אומרים שמדובר בעוני וייאוש, שהאחריות עליהם (ניחשתם נכון) נופלת על המערב הקולוניאליסטי. הימין הטראמפיסטי, מלווה במקהלת ה"אמרנו לכם" של מצליפי האסלאם המקצועיים, מאשים את השמאל ברכרוכיות וברמייה עצמית, מעלה מחדש את התזה של "מלחמת הציביליזציות" ומציע לסגור את הגבולות למהגרים ופליטים מוסלמים. כרגיל, בדברי שני הצדדים יש גרעין מסויים של אמת, ושניהם חוטאים בעיוורון מסוכן. באופן אירוני, העיוורון של כל אחד מהצדדים מסכן בדיוק את מה שהוא שואף להגן עליו. רוצה לומר: העיוורון הימני מסכן את המערב בעיקר, והעיוורון הליברלי – גם את המערב וגם את המוסלמים עצמם. ומעל כל הויכוח מרחפת השאלה הגדולה: האם הטרוריסטים מייצגים את ה"אסלאם"?

 לפני שנגיע לעיוורון השמאלי-ליברלי, תופעה מעניינת יותר לפי דעתי, כמה מילים על שיח "הצלפת האסלאם" של הימין. האבסורד הגדול ביותר, כמובן, הוא ההאשמות כלפי הנשיא אובמה, על כך שלא זיהה את הטרור עם האסלאם הקיצוני או האסלאם בכלל בנאומו. ברק אובמה, נשיא שיש הרבה מה לבקר במדיניותו ובהתנהלותו, הפך לבוגימן של שנאה בלתי רציונלית בימין האמריקאי והישראלי כאחד, עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. מישהו שכח, כנראה, שנשיא ארצות הברית אינו אינטלקטואל או חוקר, אלא פוליטיקאי שאמור לנהל את מדיניות החוץ של המעצמה הגדולה בעולם. נניח לרגע שמבחינה אינטלקטואלית טהורה, מצליפי האסלאם הימנים צודקים. אז מה? מישהו חושב שבגלל שהנשיא לא אומר משהו בנאום פומבי, האף-בי-איי עוקב אחרי כמרים קתולים, וחיל האוויר מפציץ מדינות בודהיסטיות?

הנשיא אובמה, למי ששכח, מנהל מלחמה נגד הטרור האסלאמי הקיצוני במספר חזיתות. רוב בעלי הברית של ארצות הברית במלחמה הזאת, רוב הלוחמים בשטח, הם מוסלמים. לוחמי ולוחמות הפשמרגה שנאבקים בדאע"ש בגבורה בסוריה ובעיראק – הם מוסלמים. מצרים – מוסלמית. ערב הסעודית היא מדינה מוסלמית קנאית. טורקיה, חרף טירופו הגובר של ארדואן, נותרה מדינה אסטרטגית במערכה הזאת. וכפי שגנרל דייויד פטריאוס ציין בצדק, גם בצבא האמריקאי, בסי איי איי ובאף בי איי משרתים מוסלמים רבים, חלקם הגדול כמומחי מודיעין ושפה למדינות היעד. אזרחים מוסלמים תורמים לכלכלה ולמשק האמריקאי בכל תחומי החיים כמעט, במגזר הפרטי ובממשל. שגריר ארצות הברית באו"ם ובעיראק היה מוסלמי אפגני. שגרירת ארצות הברית בשוודיה היא מוסלמית-שיעית ממוצא איראני. כל מי שחושב פוליטית ואסטרטגית, יכול להבין מיד שהנשיא לא יכול להרשות לעצמו להעליב ולהשפיל את בעלי הברית העיקריים שלו במערכה צבאית, רק כדי לרצות כוחות פוליטיים מבית. מי שינהג אחרת, יפגע בראש ובראשונה במערב עצמו.

מעבר לכך, גישתו של הימין הטראמפיסטי מבוססת על בורות. מדהים לראות לפעמים איך אינטלקטואלים שלא יודעים צורה של אות ערבית, בטוחים שיש להם ידע וכלים לנהל דיונים תיאולוגיים ולקבוע שה"אסלאם האמיתי" הוא זה של דאע"ש ואל קאעדה. בורות יכולה גם לעוור. רוב מעשי הטבח בארצות הברית, למשל, לא מתבצעים בידי מוסלמים, אלא בידי גברים זועמים שפותחים בירי אקראי. גם הטרור אינו בלעדי למוסלמים, והמחבל הניאו-נאצי אנדרס ברוויק, שטבח בעשרות רבים של ילדים באי בנורבגיה, יוכיח. אין לכך עדיין אישור סופי, אולם המודיעין האוקראיני טוען שעצר טרוריסט צרפתי ימני קיצוני עם מטולי רימונים ו-275 ליטרות של חומר נפץ, שיועד לפיגועים בצרפת, ככל הנראה בזמן אליפות היורו. ההתמקדות הבלעדית באסלאם הקיצוני יכולה להסיט את תשומת הלב מאיומים פוטנציאליים אחרים.

העיוורון השמאלי-ליברלי, בהקשר שלנו, מתבטא בעיקר בסירוב העיקש להבין שדווקא כן יש קשר, משמעותי למדי, בין פיגועי טרור לבין אמונות דתיות מוסלמיות. במשך כמה שנים, היו כמה נשמות טובות, בשמאל הרדיקלי והליברלי כאחד, שניסו להסביר לנו שאנשי דאע"ש או אל-קאעדה אינם באמת מוסלמים. דת לא מניעה אותם. עיתונאי אחד סיפר שבבית של קצין בכיר דאע"ש בכיר שנהרג "לא נמצא אף עותק של הקוראן". אחרים מיחזרו אנקדוטה ישנה על שני מתנדבים לדאע"ש, שקנו באמזון את הספרים Islam for dummies ו-Quran for dummies. כותבים מעמיקים יותר, כמו גרהאם ווד ואיימן ג'וואד אל-תמימי, הפריכו בנקל את הטענות הללו. אנשי דאע"ש הם דתיים אדוקים, שהאידיאולוגיה חשובה עבורם. אחדים מהם גם מומחים רציניים בהיסטוריה ותיאולוגיה אסלאמית. למשל, השריפה של הטייס הירדני, שנוגדת את פשט ההלכה האסלאמית, הוצדקה על ידי חכמי הדת של דאע"ש באופן מתוחכם למדי, תוך שימוש בתקדימים מהעבר ושיטות פרשנות מסורתיות. גם רצח היאזידים ואונס נשותיהם הוצדק באמצעות מחקר מדוקדק של מלומדים וחכמי דת מאוניברסיטת ראקה ש"הוכיח" כי מדובר ב"עובדי שטן".

חשוב להדגיש: אי אפשר להבין את דאע"ש אך ורק על סמך המניע הדתי. זו טעות קשה. לתופעת דאע"ש פנים רבות. הדיכוי של האוכלוסייה הסונית בעיראק על ידי הרוב השיעי, למשל, היא גורם מרכזי, וכמובן הכאוס שנגרם על ידי הפלישה של 2003. גם העוני והייאוש חשובים, ועדויות אמפיריות מלמדות שהם שימשו מניע משמעותי לפחות עבור חלק מהתומכים והאוהדים, בעיקר מהמעגלים ה"רכים" יותר (אנשי הגרעין הקשה, האידיאולוגי, לעיתים קרובות אמידים ואף עשירים, כמו אוסאמה בן לאדן עצמו). אבל באותה מידה – אי אפשר להתעלם מהדת. Religion talks. להתעלמות מהגורם האסלאמי בשם הפוליטיקלי-קורקט יש גם השלכות בשטח. לפעמים מדובר בחזירות מרתיחה אך לא מסוכנת פיזית, כמו ההחלטה של אגודת סטודנטים רדיקלית באוניברסיטה מסויימת לא לציין את יום הזיכרון ל-11 בספטמבר כדי "לא לעודד אסלאמופוביה". במקרים אחרים, מדובר בסכנת נפשות של ממש. המחבל מפורט-הוד, למשל, עבר תהליך הקצנה ארוך לפני שביצע טבח בעמיתיו ופקודיו בצבא ארצות הברית. לפי דיווחים מסויימים, עמיתים רבים פחדו לדווח לרמות הממונות, כדי לא להיות מואשמים ב"אסלאמופוביה". הקפדה על דיני הפוליטיקלי-קורקט עלולה להסתיים בשפיכות דמים.

קל להבין מדוע הטיעון התקליטי שנשמע אחרי כל פיגוע, "אין לזה שום קשר לאסלאם", מוצא חן בעיניו הקהילות המוסלמיות עצמן. לא קשה להבין גם מדוע, אחרי כל פיגוע כמעט, הגינויים של מנהיגים ואנשי רוח מוסלמים בארצות הברית ובאירופה כוללים כמעט תמיד את המשפט הזה. אבל הטיעון הזה, שנתמך על ידי מקהלת השמאל הליברלי והרדיקלי, הרסני בעיקר כלפי המוסלמים עצמם. אפשר לטעון שהפרשנות של הטרוריסטים לכתבי הקודש אינה נכונה. אפשר לומר שהם מעוותים את המקורות, ומתעלמים מהמסורת. לגיטימי אפילו לטעון שהם "רחוקים מהאסלאם האמיתי", במסגרת ויכוח פנים-מוסלמי או דיון בקרב מביני עניין. אבל ההכחשה של כל קשר לדת, מסמאת את העין ומונעת מאיתנו לראות ולהבין, שגם במיינסטרים המסורתי יש פגמים ובעיות למכביר, שעלולים, בתנאים מסויימים, להצמיח אלימות וטרור. זה עלול לכאוב למוסלמים מאמינים, אבל אמת צרך לומר: הפרשנות של הטרוריסטים אינה הפרשנות היחידה של האסלאם – אבל היא פרשנות אפשרית. רק מי שמודה באמת הזאת, ומוסלמים אמיצים רבים – גם דתיים – כבר מודים בה, יכול להתחיל לחשוב על שיטות לטיפול ומניעה. מי שמצביע על בעיות בקהילה המוסלמית, או בחלקים מהתרבות המוסלמית, אינו "אסלאמופוב", ובעיות לא נעלמות אם מכחישים אותן. הן רק מחמירות. הראשונים לשלם את המחיר יהיו, כרגיל, המוסלמים עצמם.

מה קורה כשכבש מפולפל וערמומי עומד למשפט בפני זאב, ואיך תזהו שנאה לא רציונלית המבוססת על האשמות סותרות? אתר מידה תוקף את ממשל הנשיא אובמה, מכל הסיבות הלא נכונות.

במשל רוסי ידוע, זאב תופס כבש ומחליט להעמיד אותו למשפט על חטאים שונים ומשונים. העונש הנקוב בחוק: טריפה. הכבש, שזכה ככל הנראה להשכלה משפטית משובחת, מתווכח עם הזאב כהלכה ומוכיח לו בכל נקודה ונקודה שהוא טועה. בכל פעם שהזאב מעלה ראיות לפשע, מפריך אותן הכבש בחדות ובמיומנות. בסוף המשפט, לאחר שכל טיעוניו נסתתמו, אומר הזאב לכבש שנותר עוד סעיף אחד אחרון בכתב האישום. "אתה אשם שאני רעב". הנאשם מורשע בדין והופך לסעודת הערב של השופט.

במשל הכבש והזאב השתמשו כבר רבים וטובים, למשל בהקשר של יהודי אירופה מול מקטרגיהם האנטישמים. לא משנה כמה היהודים ישתדלו, כמה ינסו להפריך את ההאשמות נגדם ולהוכיח פטריוטית ואזרחות טובה, האנטישמים ימצאו כבר סיבות לנעול אותם לקיר. בסופו של דבר, לא מדובר בטיעונים רציונליים, אלא במהות. עצם הקיום של הכבש מעורר את רעבונו של הזאב, וכל הנימוקים ההגיוניים הם רק כסות לרגש העוינות הבסיסי הזה.

גם מי שחושב שהפרשנות הנ"ל לתנועה האנטישמית באירופה מוגזמת, חייב להודות שיש בה גרעין של אמת. עבור חלק מהאנטישמים הקיצוניים יותר, השנאה ליהודים לא היתה תלויה בדבר, גם אם הוסוותה מאחורי ביקורת ממשית. אכן, אחת הדרכים להבחין בין ביקורת ממשית, אפילו קשה, ארסית ובלתי הוגנת, לבין שנאה לא תלויה, היא תופעת ההאשמות הסותרות. מי ששונא קבוצה בשל עצם היותה, ובלי תלות אמיתית במעשיה, ייטה להטיח בה כל האשמה שתידבק בסיטואציה מסויימת, גם אם ההאשמות אינן תואמות אחת לשנייה. במקרה היהודי, נהגו אותם האנטישמים להאשים את היהדות הבינלאומית בקפיטליזם חזירי מחד, ובחרחור המהפכה הבולשביקית מאידך. הגרעין הקשה של שונאי הפלסטינים בישראל אינו נמנע אף הוא מכשל ההאשמות הסותרות. כך, אבו מאזן מואשם גם בסירוב עקבי לכל יוזמת שלום, וגם בחתירה ל"תורת השלבים"– היינו – הסכמה ליוזמות שלום כדי לקלף את ישראל מנכסיה בהדרגה. הדברים, כמובן, סותרים זה את זה. אם אבו מאזן באמת מעוניין לדחוק את ישראל בהדרגה בהתאם לתורת השלבים, הרי שהוא דווקא אמור לקבל יוזמות שלום שמוצעות לו, רק כדי לדרוש יותר בפעם הבאה.

עבורינו, כמשקיפים, האשמות סותרות הן כלי מצויין. אם תמצאו אותן בביקורת, תוכלו לדעת מיד שהיא מבוססת על הטייה חריפה ושנאה כלפי מושא הביקורת, ולא על בחינה הוגנת של העובדות. לא מזמן, ראינו דוגמה נוספת לכשל הזה באתר מידה, במאמר של כותב בשם שניאור שפירא על מדיניותו של הנשיא אובמה. לשם התחלה, העובדה שבאתר מידה מתפרסמים אך ורק מאמרים שליליים על ממשל אובמה, היא כשלעצמה חשודה. האם יכול להיות שבתקופה מורכבת של שמונה שנים כל קווי המדיניות היו שליליים לחלוטין, כל ההתרחשויות היו האופציה הגרועה ביותר מבין האפשרויות הקיימות, והכל באשמתו הבלעדית של הממשל? הקו המערכתי של מידה בהקשר זה הוא תמונת ראי לשנאה הבלתי רציונלית שרווחה בחוגי השמאל כלפי ממשל הנשיא בוש.

במאמר של שניאור הלז, הדברים גרועים אף יותר, כי ההאשמות שלו כלפי אובמה סותרות זו את זו.  בעיניו, אובמה "סגר חשבון עם אמריקה" והערכים שלה. מה הם בדיוק הערכים של "אמריקה"? פשיטא, הערכים ששפירא ומקביליו האידיאולוגיים בארצות הברית תומכים בהם. מדוע מצביעי אובמה, שדוגלים מן הסתם בערכים אחרים, הם פחות "אמריקאים"? לא ברור. אבל חכו, אלו רק הפרפראות. שפירא מאשים את אובמה בנטישת בעלות ברית "ותיקות". הדברים אמנם לא נאמרים במפורש, אבל בהקשר של "ההתקפלות מול איראן", מדובר כמובן במצרים וערב הסעודית. כמו כן, שפירא גם מאשים את אובמה שנשא את "נאום קהיר הידוע לשמצה", שנועד כידוע לפייס בדיוק את אותן בעלות ברית בדיוק. כיצד הנשיא סופג ביקורת הן על פיוס בעלות בריתה הערביות של ארצות הברית והן על נטישתן? לשניאור שפירא פתרונים. הלאה: אובמה מואשם שנירמל את היחסים עם קובה, בניגוד לדעתו של לובי הגולים הקובניים בארצות הברית, ובכך "בגד בערכים האמריקאיים של חופש וחירות". אבל דווקא הממשלים השמרניים של העבר, ביניהם ממשל הנשיא ניקסון, ניהלו קשרים ענפים עם מגוון רחב של דיקטטורות ימניות בדרום אמריקה ובמזרח התיכון, שחופש וחירות לא בדיוק עמדו בראש מעייניהן. ניקסון וקיסינג'ר גם הפשירו את היחסים עם סין הקומוניסטית עוד בתקופת מאו, מדיניות שכל הממשלים המאוחרים יותר דבקו בה. ככל הנראה, "הערכים האמריקאיים של חופש וחירות" מסתדרים מצויין עם תמיכה בדיקטטורות מסויימות, אבל לא אחרות.

בהמשך המאמר, הדברים הופכים להיות מגוחכים אפילו יותר. שפירא, שרק לפני פסקה האשים את הנשיא אובמה בנטישת בעלות ברית מסורתיות, תוקף אותו על הנאום בהירושימה – ניסיון מובהק לפייס את אחת מבעלות הברית העיקריות של ארצות הברית במזרח אסיה. אז אלו בעלי ברית כדאי לפייס ואלו בעלי ברית כדאי לנטוש? התשובה, היא כנראה, פשוטה: הפוך ממה שאובמה עושה.

השנאה הבלתי רציונלית הזאת לאובמה, וההתקפות המגוחכות והמופרכות על "נטישת הערכים האמריקאיים" הם פספוס כל כך גדול, בדיוק מפני שיש הרבה מאד מה לבקר בהתנהלות של הנשיא אובמה וממשלו. במיוחד, הממשל הזה חוטא במהלכים שנעשים בלב ולב, היסוסים מיותרים וצעדים לחצי ולרבע, שגורמים לארצות הברית לשלם מחיר בלי להגיע להכרעה. ההתעקשות של הממשל על הקפאת בנייה בהתנחלויות, למשל, היתה חזקה מספיק כדי להרגיז את ישראל ותומכיה, אבל חלשה מדי בכדי ליצור מפנה בתהליך השלום. ההתערבות בסוריה מספיקה על מנת לשמר את אש המלחמה, אבל לא על מנת להגיע להכרעה. ההכרזה המצלצלת של אובמה וקרי על תגבור כוחות במזרח אסיה הבהילה והרגיזה את סין, בלי להביא לשינוי אמיתי במאזן הכוחות האזורי. כלומר, לצד הישגיו הרבים, שגם בהם יש להתחשב, אובמה כשל במדיניות אפויה למחצה, שמבוססת לעיתים קרובות על הנחות אסרטגיות שסותרות זו את זו. חבל שרבים ממבקריו בארץ לא מבחינים בזה, ובמקום זה משעתקים את השנאה הבלתי רציונלית של חוגים שמרניים בארצות הברית, שמייבבים כבר שמונה שנים ש"גנבו להם את המדינה". וזה פתטי: בארצות הברית בדיוק כמו בישראל.

למה רבים כל כך מתוסכלים וזועמים על מינויו של ליברמן לשר הביטחון? לא רק בגלל שבטיות, או תסכול פוליטי, אלא גם בגלל משהו אחר, חשוב בהרבה.

בקושי התאוששנו מהדחתו של משה יעלון, והתקשורת שוב גועשת עקב נאום ה"תחזיקו אותי" של הפרשן הצבאי רוני דניאל, איש ימין מובהק, שהצהיר כי ימליץ לילדיו לעזוב את הארץ. לאור הרשימה המתארכת של אישים מהימין והממסד הבטחוני שמתריעים על סכנות ממשל נתניהו, ראש הממשלה, מקורביו, ואוהדיו מוקיעים, כהרגלם, את הפורשים והמתרים כשמאלנים עוכרי ישראל, אפילו אם יצאו מהימין העמוק או מצמרת צה"ל. קלמן ליבסקינד, אחד מהאינטליגנטים והחריפים שבעיתונאי הימין, הוקיע את המבקרים כמתוסכלים ש"נמאס להם מהעם", ומייחלים להפיכה צבאית כדי להשליט מחדש את האג'נדה השמאלנית הדחוייה שלהם. אחרים הצביעו על אינטרס קבוצתי: הגווארדיה הישנה, הלבנה והדועכת זועמת על הפגיעה בבן שבטה, בוגי יעלון, והחלפתו באאוטסיידר ממוצא רוסי. מבקרים כאלו, למשל, תהו היכן היה רוני דניאל עד היום, ומדוע לא ראה את אותם התהליכים המסוכנים עד שהחליפו את שר הביטחון החביב עליו.

בכל זאת, עם כל הכבוד לקלמן ליבסקינד, לא נראה שיש ראיות משכנעות שעיתונאים המזוהים עם השמאל (מלבד צבי בראל) קוראים להפיכה צבאית כי "נמאס להם מהעם". נתניהו שולט כבר שנים ארוכות, והשמאל מרוסק ונואש לא מאתמול. כיצד, אם כן, דווקא הדחתו של איש ימין מובהק כמו יעלון גורמת לכולם לחוש עלבון צורב כל כך?

נתחיל במינוי של אביגדור ליברמן לתפקיד שר הביטחון: יריקה מכוערת בפרצוף של צה"ל, מפקדיו, ולהבדיל, הקהילה הבינלאומית. לא משום שנתניהו הדיח את יעלון: זכותו המלאה של ראש הממשלה להדיח שר. גם לא משום שמינו אזרח לתפקיד שר הביטחון, צעד לגיטימי לכל הדעות. ובוודאי שרצוי למנות ישראלים ממוצא רוסי לתפקידים הבכירים ביותר, לרבות במבצר שליד מגדלי עזריאלי. הבעיה האמיתית היא בחתן השמחה. נתניהו, כידוע, מדבר לא מעט על חשיבותה של הברית האסטרטגית עם מצרים, ובצדק. כל כך אסטרטגית היא הברית, עד שהנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי התגייס לטובת הקואליציה של נתניהו, ורמז בגלוי למחנה הציוני שכדאי להם לקפוץ לעגלה "למען השלום". ורגע אחרי ההתערבות החריגה הזאת, נתניהו גומל ל"שותף האסטרטגי" במינוי האיש שקרא לתקוף את מצרים ולהפציץ את סכר אסואן. נזכור שהדיאלוג האסטרטגי עם מצרים מנוהל בראש ובראשונה באמצעות משרד הביטחון. כשליברמן היה שר החוץ, המצרים החרימו אותו ודיברו עם אהוד ברק. עכשיו אין גם שר חוץ. מי ינהל את הדיאלוג האסטרטגי עם קהיר, שחיוני לבטחון מדינת ישראל? אבל מדוע לחשוב על מערכת הבריתות הבינלאומית והאזורית של ישראל כשיש שיקולים פוליטיים? אחרי הכל, בשלטון הנוכחי, האינטרסים הלאומיים תמיד מתגמדים מול החשבונאות הפוליטית, הקואליציונית והמפלגתית.

כאמור, אפשר ורצוי למנות אזרח לראשות משרד הביטחון. משה ארנס, למשל, היה שר ביטחון מצויין חרף היעדר עבר צבאי. אבל בניגוד מוחלט לליברמן, ארנס היה בקיא בענייני צבא והחזיק ברקע עשיר בתעשיות הבטחוניות. אפילו עמיר פרץ, ששירת כקצין זוטר בדרגת סרן, היה סקרן וחרוץ מספיק כדי ללמוד במהירות את ענייני המשרד, ואף התעקש בצדק על רכישתה של מערכת כיפת ברזל. מבחינה זו, ליברמן במשרד הביטחון הוא הרע מכל העולמות: אדם בור, אלים ושחצן, בעל יחסי אנוש גרועים, חוסר הבנה טוטלית באסטרטגיה ונטייה לפתרונות קסם של "לכסח אותם". וגם גזען קיצוני, שדיבר על הערבים אזרחי ישראל במונחים שלא היו מביישים אפילו את כהנא. לא, לא סביר שהוא יפתח במלחמה מול איראן או אחת משכנותיה של ישראל. ראש הממשלה עדיין שולט בעניינים, וסביר שגם קציני הצבא המקצועיים ינסו לרסן את ליברמן בשקט. אבל במשרד הביטחון יש מספיק עניינים "קטנים" יותר ששר חסר רגישות יכול לקלקל, למשל, ביטול מדיניות ההקלות של יעלון בגדה וגירוי השטח במידה שתפסיק את התיאום הבטחוני יקר הערך. במרחב הישראלי-פלסטיני, כמאמר הפתגם, די בטיפש אחד ובגפרור אחד כדי לשרוף יער שלם.

מעבר זה, יש גם את קשריו המפוקפקים של ליברמן עם שורה של רודנים מזרח אירופים וקווקזיים, טיפוסים מפוקפקים וחשודים בפלילים. השלדים שיש לו בארון יכולים למלא בית קברות בגודל ממוצע. בשגרה, אדם עם עבר וקשרים כמו שלו לא היה יכול לעבור תחקיר בטחוני לתפקיד ממוצע בחיל המודיעין. מפחיד לחשוב שטיפוס כזה יקבל גישה לכל הסודות הבטחוניים של ישראל, שלא לדבר על אינספור הזדמנויות למעשי שחיתות, כמו למשל מתן רישיונות ייצוא נשק למקורבים.

הנה שורש התסכול: המינוי של ליברמן הוא זלזול בוטה כל כך באינטרסים הלאומיים של ישראל, עד שהויכוח הפוליטי עצמו מתעקר מתוכן. אנחנו בדרך כלל מנהלים דיון פוליטי, משמאל ומימין, מתוך ידיעה שכל צד דואג לבטחון המדינה בדרכו, ומציע את מרכולתו הפוליטית לציבור הרחב. בנימין נתניהו, כפי שהעיד ראש המוסד לשעבר מאיר דגן, מעדיף את האינטרס האישי שלו על האינטרסים של מדינת ישראל. לכך יש לצרף את השקרים התמוהים שנכרכו בהעברת מתווה הגז, הזלזול בכספי הציבור, ואינספור העדויות על סגנון הניהול הקפריזי והפרנואידי של לשכת ראש הממשלה. ואם לא די בכך, הרי שנתניהו וחבר חנפיו, מהעיתון ישראל היום ומעבר לו, מוקיעים בשיטתיות כל מי שמעז לחשוף סודות אפלים או למתוח ביקורת כבוגד, שמאלן או מרגל, אפילו אם הוא מגיע מלב הימין או הממסד הבטחוני – רשימת "בוגדים" שהולכת ומתארכת. ועוד לא אמרנו מילה על הרוח הגבית שקיבל חייל חשוד ברצח מהאיש ברחוב בלפור. יש סיבה טובה מאד להיות מתוסכלים וזועמים. השאלה לאן לוקחים את זה הלאה. טיפ ראשון: להקים במדינת ישראל אופוזיציה פרלמנטרית, ומי שלא ממש חושב בכיוון, כדאי שיפנה את מקומו במהרה. מישהו אמר בוז'י הרצוג?

האמן ומרגריטה, מאת הסופר מיכאיל בולגאקוב, הוא אחת מיצירות המופת החידתיות והמרתקות ביותר בתולדות רוסיה המודרנית. זהו רומן מצחיק עד דמעות, שנון וטראגי בו בזמן, המגולל את עלילות השטן וכנופייתו במוסקבה במשולב עם גירסה אלטרנטיבית לתולדות ישו הנוצרי. ברבות השנים הפך הספר הזה, על ציטוטיו הבלתי נשכחים ואינספור רמזיו האפלים, למעין כתב קודש עבור דורות של אינטלקטואלים ברוסיה ומעבר לה. אולם יצירתו של בולגאקוב, טוען המתרגם וחוקר המחשבה הפוליטית יגאל ליברנט, פספסה את מטרתה. היא לא נועדה לשעשע המוני קוראים, אלא להעביר מסר ספציפי לנמען מסויים מאד. הינשוף הספרותי, בטור אורח על ריקוד הצללים בין אמן לרודן. 

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, סיפרו חכמי אסכולת פרנקפורט לבני המערב המשתאים, שהדבר הזה, אותו הם מכנים "תרבות", אינו אלא מפעל הונאה ענק שמטרתו היא לטמטם את ההמונים ולהסיט את תשומת לבם מן העוולות של הסדר הקפיטליסטי. כל מה שמיועד לקהל הרחב: הסרטים, כל המוזיקה הפופולרית, כל הציורים, הפסלים, ההצגות והתערוכות, כל הספרות כולה – הנם בסך הכול חרושת תרבות והונאת המונים. חכמי פרנקפורט היו מלומדים מתוחכמים מדי מכדי להכריז על מזימה מתוכננת בחדרי-חדרים ומאחורי דלתות סגורות. בהיותם, רובם ככולם, יהודים, הדבר עלול היה להדיף ריח חזק של פרוטוקולים, דר שטירמר, פלקישר באובכטר ושאר הנפלאות שמפניהן הם מילטו את נפשם מגרמניה לאמריקה. בהיותם מרקסיסטים טובים, הם תלו אשם בשיטה הכלכלית, במבנה החברתי, בסדר הקיים – מושגים מופשטים ומטאפיזיים למדי, שלא יכלו להיעלב מישהו ספציפי מדי, ולהעיף את המבקרים חזרה למקום שממנו באו. מנהלי האולפנים והאמנים לא נושאים באשמה אישית, זו השיטה שמשחיתה אותם וגורמת להם להשחית אחרים.

לא כאן הוא המקום לפרוש את התאוריה הביקורתית ולדון בגילוייה, סגולותיה ומגרעותיה. די אם נציין אספקט אחד שלה: הטענה שהכוחות העלומים של משטור המחשבה מרדדים את האדם (ובייחוד את האמן היוצר) למצב של קיפאון מוסרי, בלא כל התחשבות בכישוריו, חדות המצפן המוסרי שלו או כוח רצונו. הייתי רוצה לבחון את הטענה הזאת במקרה של מיכאיל אפנסייביץ' בולגקוב, מחברה הגאוני של המשפיעה שביצירות הסובייטיות – "האמן ומרגריטה", שאנו חוגגים כעת את יום הולדתו ה-125.

כזכור לחלקנו, הרומן עוקב אחר שלושה נתיבים נפרדים שהולכים ונכרכים זה בזה לאורך העלילה: עלילותיו של השטן, שבחר לבקר במוסקבה של שנות ה-30; בשׂורה אפוקריפית המגוללת את סיפור משפטו ומותו של ישוע הנוצרי; ולבסוף, פרשה רומנטית – על אודות אהבתם היוקדת של האמן ומרגריטה. השטן ופמלייתו בוחנים את עולמם הפנימי הדל של מוסקבאים נבחרים ומחלקים להם שכר ועונש; האמן ומרגריטה מתאהבים, נקרעים זה מזו מכורח הנסיבות ואז מתאחדים שוב; ובמקביל – סיפורו של ישוע מסופר מפי השטן ומעל דפי המגנום-אופוס הנבואי והמצונזר של האמן (מובן שזהו אותו הסיפור, ובשל כך מתרחש החיבור בין השניים).

הרומן עצמו נכתב במשך יותר מעשור, אולם חלק הארי של העריכה האחרונה נעשה בחודשי הקיץ של שנת 38'. הרומן, מן הסתם, לא ראה אור בימיו של סטאלין, ודלף טיפין-טיפין דרך הגרסאות המקוצצות שהתחילו להופיע בשנות ה-60, ובגרסאות המלאות יותר באמצעות הסאמאיזדט. הגרסה המלאה הראשונה יצאה לאור בברה"מ בשנת 1973.

הספר הטריף את דעת השכבה הסובייטית המשכילה – נצרות, שטן, מיניות, אווירת החרדה הסטליניסטית, צנזורה, נוכלות, כשפים ופילוסופיית מוסר – כל אלה היו כמשב רוח רענן בפרוזה המטריאליסטית הסובייטית. ובנוסף לכל אלה, כמובן, – הכתיבה הסוחפת, הצלולה והמליצית בעת ובעונה אחת, בשפה ענוגה ועסיסית. כולם קראו את הרומן וכולם היו משוגעים עליו. כולם, כולל את הוריי. אבי המליץ לי בתוקף לשוב ולקרוא את הספר מדי שנה, ומגיל 12 לערך ועד לגיל 20 אכן עשיתי זאת בקביעות ובתדירות אף גדולה יותר, מגלה בכל פעם (ממש כפי שאבי התנבא) רובד חבוי נוסף בתוך הספר. אני חוזר ואומר: "האמן ומרגריטה" היה לאינטליגנציה הסובייטית לספר קודש, ולא מעטים טענו שתפישתם את הנצרות בפרט ואת הדת והאתיקה בכלל התבססה יותר על בולגקוב, מאשר על הברית החדשה עצמה.

וכאן שורש הבעיה. הספר שהגדיר את מצפונם ואת אמונתם הדתית המעורפלת של כמה דורות של רוסים משכילים כלל לא נכתב בשבילם או לשם כך. מדובר, הלכה למעשה, בכמוסת רעל שיועדה למטרה שונה בתכלית. ולאחר שהכמוסה פספסה את היעד שלה, היא נבלעה בשקיקה רבה בידי נמענים שונים בתכלית.

לרומן זה, הגדוש עד להתפקע במיסטיקה, ארוטיקה ונצרות אפוקריפית, לא היה סיכוי זעיר שבזעירים להתפרסם בברה"מ של שנות ה-30. למי, אם כן, ייעד אותו המחבר? היצירה שמגוללת את הרפתקאותיו של השטן האצילי (ופמלייתו, האצילית לא פחות) במוסקבה, את מסע העונשין שלו ברבבות של נוכלים, ביורוקרטים ובעיקר-בעיקר – במבקרי ספרות להוטים ואידאולוגיים מדי, החסות שהוא משום-מה פורש על האמן שמזכיר עד כאב את בולגקוב עצמו, כל אלה נועדו לעצב מסר ברור מאוד לנמען מסוים מאוד.

נקמת השטן באושיות הממסד הספרותי הבולשביקי, בדמותם של ברליוז ולטונסקי, הנה שיקוף ישיר של משפטי הראווה שנערכו אך שנה קודם לכן, ובהם נידונו למוות אויביו האישיים והמקצועיים של בולגקוב: ולדימיר קירשון, ברונו יאסנסקי (אייסמן) ולאופולד אוורבך (כולם יהודים, אם מישהו כאן פספס את העניין). ב-4 באפריל 1937, ילנה, רעייתו, מציינת ביומנה בהקשר הזה שבכל-זאת קיים בעולם אלוהי צדק. בולגקוב עצמו, שציד המכשפות שערכו כנגדו מבקרים אלה בשיא כוחם גזל ממנו כל אפשרות לפרנסה והביאהו, בשנת 1930, אל סף התאבדות, ניצל והוחזר לעבודה באמצעות התערבות ישירה של סטאלין עצמו, שאף שוחח עמו אישית ועודד אותו להמשך היצירה.

סטאלין ידע היטב שבולגקוב הוא "לא משלנו". נטיותיו המלוכניות-מסורתיות של בולגקוב היו סוד גלוי ברבים, ויצירותיו, שהן ביוגרפיות להדהים (כן-כן, הכול ביוגרפי, החל בהתמכרות למורפיום ב"מורפיום", דרך רופא גאון ב"לב כלב" – בבואת דודו. ניקולאי פוקרובסקי, וכלה בנשף אצל השטן, העתק של הנשפים שאליהם הוזמנו בני הזוג בולגקוב בשגרירות האמריקאית), לא ממש מנסות להסתיר את העובדה הזאת. ברם, סטאלין העריך את היושרה של בולגקוב. לדוגמה, בעניין המחזה "ימי משפחת טורבין", עיבוד תיאטרלי לרומן "הגוורדיה הלבנה", המגולל בכנות רבה את המפלה של הסדר הישן ברוסיה בפני הכוח הבולשביקי הגועה. סטאלין צפה במחזה במופגן יותר מ-14 פעמים, וכולם ידעו זאת.

כאשר בשנת 1930 בולגקוב נושל מכל אפשרות לפרנס את משפחתו, וכתב מכתב תחינה לממשלה הסובייטית, – לספק לו תעסוקה או לאפשר לו להגר, – היה זה סטאלין שטלפן אליו באופן אישי וציווה על הגורמים המוסמכים להחזירו לביים בתאטרון. בשיחת הטלפון הקצרצרה, בולגקוב דיבר בלהט על כך שעליהם להיפגש פנים אל פנים, לשם שיחה מעמיקה על גורלה של רוסיה. סטאלין השיב שאכן צריך למצוא זמן לזה, אך מעולם לא דיבר עמו בשנית. בולגקוב, מצדו, המשיך לחלום על השיחה הזאת עד ליום מותו. סטאלין לא חזר אליו שוב, ולכן עלה הצורך בפנייה עקיפה מצדו של האמן. "האמן ומרגריטה" כולו אינו אלא קריאה לסטאלין מפי המלוכן המוצהר בולגקוב: "כן, אתה כוח אפל ונאצל, ואנחנו, האמנים הרוסים האמיתיים, נתמוך בך במאמצך לטהר את ארצנו ותרבותנו מכל הרפש הפלבּאי שעלה בה על פני השטח בטרם תפסת את השלטון."

בשונה מיצירותיו האחרות של בולגקוב, יש פה נדבכים וולגריים ביותר, לא אופייניים לו לחלוטין, בייחוד בקטעי ההומור והארוטיקה, שנועדו במופגן לשאת חן בעיני קורא ספרות להוט, אך לא מעודן יתר על המידה: אוטודידקט שהודח בנעוריו מסמינר כמרים, למשל. הרומן הזה הוא עטיפה קולחת וססגונית מאין כמוה למסר שהוכתב בידי הכוונות הטובות ביותר – הצלת אנשי התרבות, שנפלו קורבן לממסד הספרותי הבולשביקי בזה אחר זה, – אבל מסר זה הביא את המחבר ואת קוראיו העתידיים הישר לגיהינום המוסרי.

"…לעולם אל תבקשי דבר! כן, שום דבר, לעולם, ובייחוד לא מן החזקים ממך. הם יציעו בעצמם וייתנו לך הכול." – מכריז השטן בפני מרגריטה בפרק 24 (בתרגומו של מורי ורבי פטר קריקסונוב). אלא שבולגקוב עצמו לא יישם את הלקח שלימד. הבקשה הספרותית הגדולה שלו הייתה חשובה לו מדי, הוא המשיך לערוך אותה ממש על ערש הדווי שלו, ולא הספיק לשלוח אותה לנמען. הבקשה הקטנה שלו, בדמות המחזה "באטום" (1939), המוקדש לימי שחרותו של סטאלין, הצליחה להביך אפילו את "שמש העמים", שפקד להוריד את הליקוק הבוטה הזה מן הבמות התיאטרליות. בולגקוב, אם כן, לא פעל כעצתו שלו, והפנה בקשה נוקבת אל השטן בכבודו ובעצמו, והבקשה הזאת נפלה על אוזניים ערלות. הטרור חסר האבחנה נמשך.

וכעת, נשוב לרגע קט להתחלה, אל ההוגים הפרנקפורטאיים: אלה שברחו מגרמניה הנציונל-סוציאליסטית אל אמריקה הקפיטליסטית, ועשו בה קריירה נפלאה בתור שופר הביקורת על הקפיטליזם. תופעת החפצתו של האמן ואמנותו, תופעת משטור המחשבה ומשמוע המצפון אכן התרחשה בתקופתם. ברם, תופעה זו התרחשה במלוא עוזה דווקא בארץ שבה שלטה דיקטטורת הפרולטריון, אפילו כאשר היצירה לא כוונה להמונים אלא לקורא יחיד ומסוים. הקפיטליזם – חרף כל מגרעותיו האמיתיות והמדומיינות, עלה איכשהו בידו להצמיח מתוכו תרבות-נגד, יצירת-שוליים, פלורליזם ושאר הירקות, בעוד שהסוציאליזם הצליח להשמיד אפילו את מצפונם של מתנגדיו המוצהרים, כל עוד אלה נשארו בגבולות המדינה וקיוו לזכות בעצם כלשהי מידי השלטון.

הייתם מאמינים שמשה פייגלין יואשם ב"התרפסות" לשמאל? ומה הקשר לסערה עקב דבריו האמיצים של האלוף יאיר גולן? ינשוף פוליטי-מדיני על פחי זבל, סמולנים והאויב החמקמק שבגללו, רק בגללו, אנחנו אף פעם לא מנצחים.

אם השמאל הקיצוני הוא נגע שיש להסירו, כמו שאמר סגן יו"ר הכנסת דני דנון,

אז סביר שמתישהו יסירו אותו, לא?

אבל אז השמאל שעמד לידו יהפך להיות הקיצוני, ונצטרך להסיר אותו.

ואחריו השמאל האמצעי, והשמאל הימני, והשמאל הימני קיצוני, עד שבסוף ישאר רק סגן יו"ר הכנסת בעצמו, ובנאדם קשה לו להסיר את עצמו, זו בעיה ידועה, אז מי יסיר את סגן יו"ר הכנסת דני דנון?

אם כי –

יש לשער –

שעד אז כבר ישחררו את יגאל עמיר, והוא כבר יסיר.

עוזי וייל, במחשבה שנייה

בשעות האחרונות, מתרחשת תופעה מעניינת בפיד הפייסבוק של משה פייגלין, הפוליטיקאי הצבעוני מהימין הקיצוני. פייגלין, יאמר לזכותו, תמיד היה אחד מההוגים המקוריים והמעמיקים ביותר בימין הדתי, חרף בורות היסטורית ודבקות במיתוסים מעוורים. בהתאם לשם מפלגתו החדשה, "זהות", פייגלין אוהב לסכם את משנתו במילים "זהות, משמעות וחירות". הוא סבור שהבעיה של הימין היא בהיעדר זהות יהודית ואמונה בייעוד המיסטי של עם ישראל ובצדקת דרכו, ולפיכך הוא נדון להמשיך ולדשדש בנתיבים שחצב כבר השמאל. מי שמבין באמת את זהותו של עם ישראל, מטעים פייגלין, יכבוש בשמחה ובצהלה את ארץ ישראל, יעודד את הגירת ה"אויב" וממילא ישכנע גם את העולם בצדקתו. ומשום שהזהות היהודית, כפי שרואה אותה פייגלין, קשורה באופן הדוק לרעיון החירות (האדם כפוף לאלוהים בלבד), הרי שיהודים אמיתיים יתמכו גם בחברה ליברלית ובכלכלה חופשית.

פייגלין טוען גם שמי שבטוח בזהותו, לא יבסס אותה על לעומתיות כלפי ערבים או שמאלנים. כדי להדגים את העיקרון היפה הזה, פרסם מנהיג מפלגת זהות פוסט מחוייך בפייסבוק: צילום של פעיליו מחובקים עם פעילים של שלום עכשיו. הוא לא ציפה לתגובות. בתוך דקות, התמלא הפיד של מפלגת זהות בתשפוכות של זעם, סלידה ואפילו שטנה. מסתבר שאפילו הפוליטיקאי שנמצא בקצה הימני של הימין, אינו חסין מגל הטרלול שעובר עלינו בימים אלו, אם הוא מגלה מקוריות מחשבתית או סוטה ממגמת הדמוניזציה המתמדת של אויבי העם המתרבים והולכים. לשווא ניסה פייגלין להסביר שהשמאל אמנם טועה ומטעה, עובד עבור אינטרסים זרים ומחזיק באידיאולוגיה הרסנית ומסוכנת, אבל בכל זאת הוא חלק מהעם ומהחברה. הוא אפילו מיהר לפרסם סרטון מפוחד משהו, בו תיאר את כל הישגיו וזכויותיו הרבות – כיצד זרק חברי כנסת ערבים מהמליאה, דרש לעודד את הגירתם מהארץ, סירב להשתמש במילה "פלסטיני" ותבע לבטל את הסכמי אוסלו. לא ממש עזר לו. התגובה של אחד מתומכיו מרתקת ומלמדת לא מעט בהקשר הזה:

פייגלין אל תלך עם הראש בקיר, אנחנו הקהל שלך ואנחנו לא מרגישים בנוח עם תמונות כאלה אז פשוט תפסיק עם זה וזהו!!! תאמין לי שכולנו מבינים את המסר שאתה רוצה להעביר אבל לא תצליח לחנך אותנו לחשוב בדיוק כמוך, למה זה טוב התמונה הזאת???? סתם עוד ועוד קולות ילכו לפחח ובשביל מה? בשביל שלום עכשיו??? בשביל שלום עכשיו אתה רוצה לאבד קולות??? לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו, הסיבה שנמאס לנו מהליכוד ומבנט היא כי גם הם מסוגלים להצטלם עם שלום עכשיו ואפילו יותר גרוע מזה, ביבי לחץ ידיים עם רב המרצחים ערפאת!!!! אנחנו לא רוצים לראות יותר תמונות הם כאלה שפועלים נגד הצבא שלנו ונגד המדינה שלנו, אני אנסח זאת הכי פשוט שיש, כל מי שמכנה את יום העצמאות שלנו כ"יום הנכבה" לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת, יהודי או ערבי או נוצרי.

שימו לב למילים שהדגשתי: "לפעמים צריך לזרום עם הזרם ולא תמיד ללכת נגדו". ומה רוצה "הזרם"? אי אפשר הרי לחשוד בפייגלין שהוא מוכן להתפשר עם המיינסטרים בנוגע לסטטוס קוו בגדה המערבית, השמאל, בית המשפט העליון או הציבור הערבי. הוא גם היה אחד מהתומכים הקולניים ביותר של אלאור עזריה, החייל החשוד ברצח מחבל מנוטרל. מה ש"הזרם רוצה", בהקשר הזה, היא דמוניזציה מוחלטת של ה"סמולני", ש"לא ראוי ללחיצת יד או לתמונה משותפת". פייגלין הוא לא הפוליטיקאי היחיד מהימין הדתי שטעם מנחת זרועם של טוקבקיסטים כי העז לחרוג ממקהלת השנאה הרגילה. גם נפתלי בנט ספג לא מעט, כשגיבה את רשויות האכיפה בחקירת הרצח בדומא, או כשהעז לומר שגם הערבים הם אזרחים שווי זכויות. מה קורה כאן? מדובר למעשה בשילוב של שני תהליכים.

ראשית כל, יש כאן תופעה שאני נוהג לכנות "תסמונת פח הזבל". כל חברה כמעט מגדירה לעצמה "פחי זבל" – קטגוריות שמי שנכנס אליהן אינו לגיטימי ולפיכך אינו כשיר להשתתף בדיון. באוניברסיטאות באירופה וארצות הברית, או בחוגים חברתיים ליברליים אחרים, "גזענות" ו"הומופוביה" הם פחי זבל כאלו. בישראל, פח הזבל המשמעותי ביותר הוא "אנטי-ציונות" (אלא אם אתה נכנס לנישה המוגבלת של הערבי המגניב, ואז מוקצה לך מקום בשולי השולחן). פחי זבל אינם פסולים בפני עצמם, כי ברור שישנן תופעות שלא צריך לתת להן לגיטימציה. מעטים, למשל, ירצו לנהל דיונים עם מכחישי שואה, נאצים או תומכים ברצח עם. הבעיה עם פחי זבל, היא שיש פיתוי עצום להרחיב אותם. כשאתה מתקשה להתמודד מול יריב פוליטי, מה פשוט יותר מאשר להכניס אותו לקטגוריה לא לגיטימית כלשהי, ובכך להדיר אותו מהדיון? כך, פחי הזבל הולכים ומתרחבים עם הזמן. בתרבות הפוטיקלי-קורקט האמריקאית, שדיברנו עליה לא מעט כאן בינשוף, קיימת נטייה בלתי נשלטת להגדיר כ"גזענות", "סקסיזם" או "הומופוביה" (שלושת פחי הזבל העיקריים) אפילו עמדות שבעבר נחשבו ללגיטימיות לחלוטין, ואפילו אנשים שהשתתפו במאבקים אנטי-גזעניים בעבר, בכל פעם שהם חולקים על איזו דוגמה צדקנית, מרגיזים איזה מקופח מקצועי או מרהיבים עוז לבקר קבוצות מיעוט כאלו ואחרות. בישראל, פח הזבל של ה"אנטי-ציונות", ששינה מתישהו כותרת "לסמול", גדל אף הוא במהירות. כאן, התהליך הטבעי של הרחבת פח הזבל משתלב עם רעה חולה אחרת, שקשורה באופן ספציפי למצב הישראלי: ניסיון נואש למצוא שעיר לעזאזל חדש מדי שבוע.

ישראל, ובמיוחד מאז כשלונו של הסכם אוסלו, תקועה במצב של "לא לבלוע ולא להקיא" עם הכיבוש הצבאי בשטחים. היא לא מצליחה להגיע להסדר עם הפלסטינים, כפי שמציע השמאל, וגם לא לספח את השטחים ולהפוך אותם לחלק מישראל, לפי עמדת הימין הדתי-מתנחלי. בניגוד לעבר, היא גם לא מצליחה להכריע את אויביה, בין אם מדובר בחמאס, חיזבאללה או ארגוני טרור אחרים – ובוודאי שלא להגיע לתוצאה ברורה בעימות הרציני יותר מול איראן. למרות שתנועת החרם הבינלאומית אינה מסכנת באמת את ישראל, ולא תוכל לאלץ אותה להפסיק את הכיבוש, התחזקותה האיטית (והפמפום התקשורתי האינסופי) מגבירים אף הם את תחושת המחנק והמיאוס מהסטטוס-קוו. אנשים רוצים הכרעה, והכרעה אין. הממשלות השונות אינן מסוגלות לבלוע או לפלוט את הגוש בגרון. סיסמאות נוסח "תנו לצה"ל לנצח" מניחות שחוסר ההכרעה מגיע עקב מחסום, שתמיד מיוחס לאויב נסתר כלשהו שבולם את כוחותינו האמיצים.

            מפלגת העבודה, שהקפידה בעבר לזחול לממשלות אחדות למיניהן, שימשה באופן מסורתי כבוגי-מן נוח להאשמות מהסוג הזה. עדיין זכור לי איזה מפקד בצבא, שנהג לומר לנו אחרי כל פיגוע ששרון היה ממגר את הטרור תוך כמה ימים, "אם פרס לא היה בולם אותו". אחרי פרס, היה אפשר להאשים את ציפי לבני. ובהיעדר ציפי, כשנתניהו והקיסרית מולכים על אחת הממשלות הימניות ביותר שהיו כאן אי פעם, מחפשים אשמים אחרים. יש לנו את תנועת החרם, הנשיא אובמה, שרת החוץ השוודית ויתר גורמים חיצוניים, אבל הם רחוקים מדי. כדי לצאת מהמיצר ולהסביר מי מונע מהם לספח את השטחים או להכריע את הטרור, ביבי, בנט והקמפיינרים שלהם החלו לתלות את הצרות בבג"ץ, בשמאל המתכווץ והולך, בתקשורת או בארגוני הקרן החדשה לישראל. הבעיה היא שכמו סם, הציבור נוטה להתרגל לאויב ספציפי. כמה פעמים אפשר להאשים, למשל, את גדעון לוי? זה הופך להיות משעמם. אז מוצאים אויבים חדשים: הקרן החדשה, שלום עכשיו ועמוס שוקן, למשל. וכשהציבור מתרגל גם לאלו, פח הזבל המושמץ שנקרא "סמול" הולך וגדל, ומכיל גורמים בשמאל מרכז, שהופכים מיני וביה ל"שמאל קיצוני".

החידוש בשנתיים האחרונות, הוא שפח הזבל חצה כבר את קו המרכז, ומתחיל לנגוס בטריטוריה של לב הממסד והימין הפוליטי. טובי המפקדים והלוחמים של ישראל, אנשים שבילו את כל שנותיהם במלחמה בטרור ומאבק על בטחון המדינה, הופכים במחי עט של תועמלנים לחמדנים סמולנים, מרושעים ומושחתים עד היסוד. מאיר דגן ז"ל, ראש המוסד האגדי, כבר הפך לבוגד ול"סוכן של אובמה". ראשי השב"כ שהופיעו בסרט שומרי הסף נדחסו אף הם לעומק פח הזבל. הרמטכ"ל גדי אייזנקוט מצא את עצמו בליבה של סערת צואה (מה שנקרא בלעז, shit storm), משום שהעז לומר שחייל צריך להימנע מלירות בנערה שמחזיקה מספריים. מפקדי הצבא שפעלו לפי הפקודות, והעמידו לדין חייל שככל הנראה רצח שבוי, הפכו גם הם לאויבי האומה, מושאי נאצות של המון משולהב. הקורבן האחרון הוא סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שטען כי תהליכים מסויימים בישראל מזכירים תופעות שליליות שהתרחשו במרכז אירופה וגרמניה בשנות השלושים כגון גזענות ושנאת זרים. במציאות שבה טוקבקיסטים מאחלים רצח עם, תאי גזים, אונס ורצח לכל ערבי וסמולני, שאישה ערביה ובנותיה מותקפות בלינ'ץ ברחוב ירושלמי, ושצעקות מוות לערבים הפכו לשגרה במגרשים, הדברים שלו נראים כמובנים מאליהם. אבל זה הספיק, כמובן, כדי לדחוף אותו לפח.

אנשי ימין מתונים גילו, כמובן, שכוח הכבידה של פח הזבל שואב גם אותם. זה התחיל בקורבנות קלים כמו הנשיא ריבלין, שהתייצב למען המיעוט הערבי; המשיך באיש ימין מובהק כמו שר הביטחון משה בוגי יעלון, ואפילו בנפתלי בנט, אחד מאדריכלי דוקטרינת פח הזבל. והיום – אפילו משה פייגלין, לא יאומן כי יסופר, מוצא את עצמו תחת מתקפה כי הצטלם עם שמאלנים. השאלה היא רק מי יהיה הקורבן הבא, ומתי יתבטא פח הזבל של הקהל ואספסוף הטוקבקיסטים בדברים גרועים יותר ממילים.

אראל מרגלית מנסה להראות לבוחרים שהוא גבר, ומזמין אותם להתפקד למפלגת העבודה עם סרטון גדוש בקללות ובצווחות. אלא שכמו סופרים שמאכילים את הקוראים שלהם בכפית, פוליטיקאים שמלעיטים מסרים מלאכותיים לגרונם של הבוחרים, כאילו היו אווזים בחוות פיטום, לא מרשימים אף אחד. ינשוף פוליטי-מדיני על הטוען החדש לכתר השמאל הישראלי.

הניסיון הראשון שלי במחקר היסטורי היה בימי התיכון, כאשר כתבתי עבודת גמר על ההתנגדות הגרמנית להיטלר – קבוצת אנשים שהערצתי מאד באותה התקופה. הטיוטה הראשונה שהגשתי למנחה שלי היתה מלאה בסופרלטיבים לאותם לוחמים אמיצים שהקריבו את חייהם במאבק כנגד הנאציזם, ובין היתר כיניתי אותם "גיבורים". המנחה שלי, איציק מירון ז"ל, החזיר לי את העבודה עם הערה חשובה שנשארה איתי מאז. "אם אתה רוצה לשכנע אותי שלוחמי ההתנגדות הגרמנית היו גיבורים," הוא הקשה, "סופרלטיבים ומחמאות לא יעזרו לך. זה נראה מלאכותי, מעושה ולא אמין. תוכיח שהם היו גיבורים דרך העובדות שאתה מספר, דרך המעשים והמילים שלהם, בלי לומר את זה במפורש." מי שמכיר את תחום הכתיבה היוצרת, יודע שכך עובדים סופרים טובים. הם לא מאכילים את הקורא שלהם בכפית ודוחפים לגרונם הגיגים אינסופיים על הפסיכולוגיה והמחשבות הכמוסות של הדמויות. התמונה הפסיכולוגית של הדמויות ברומנים טובים תמיד מצטיירת מתוך מה שהן אומרות ועושות, הרבה יותר מאשר מה שהסופר כותב עליהן.

חבל שח"כ אראל מרגלית ממפלגת העבודה לא זכה להכיר את המנחה שלי מימי התיכון, או לשמוע ממישהו אחר שצופים שונאים שמפטמים אותם כמו אווזים. מרגלית מתכנן לכבוש את מפלגת העבודה מידיו הכושלות של בוז'י הרצוג, ולשם כך שכר את שירותיו של היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט – איש ימין שאחראי בין היתר לקמפייני השנאה של אם תרצו, כמו גם למיתוג מחדש של הבית היהודי. ככל הנראה, קלוגהפט לא מקדיש יותר מדי תשומת לב ללקוחות מהצד השני של המפה הפוליטית, אחרת קשה להסביר את סרטון המיתוג התמוה שסייע למרגלית להכין. בסרטון הנ"ל, מרגלית מקלל את אנשי הימין הקיצוני, קובל שהשמאל לא נלחם בהם באגרסיביות הראויה, וקורא להתפקד למפלגת העבודה "כדי להחזיר לנו את המדינה". הבה נתעלם לרגע מהאיוולת האלקטורלית שבסיסמה "גנבו לנו את המדינה", זו שמיד מעלה אצל בוחרי המרכז והימין הרך את דמותו של המאפייניק הבכיין והמתוסכל, המאמין שנולד לשלטון שהמזרחים גנבו לו (ולא, אראל, האיזכור המלאכותי של הפנתרים השחורים בסרטון לא יעזור לך להסוות את זה). נתעלם גם מהשפה השוביניסטית הבוטה, שמשפילה בוחרות ועלולה להרחיקן.

במקום להתעסק בכשלים המובנים הללו, מעניין יותר להתמקד באסטרטגית הליבה של מרגלית. הלה הבין, ככל הנראה, שהרצוג לא נתפס בעיני רוב הציבור כמועמד ראוי לראשות ממשלה בגלל שהוא "רכרוכי" ו"סיסי"; ויש בכך משהו. ישראל היא חברה קשוחה, שנמצאת במצב מלחמה מאז הקמתה, והמזרח התיכון הוא שכונה קשוחה בהרבה. כתוצאה של המגמות הללו, בשילוב עם חרדת ההשמדה של חלקים גדולים מהציבור, מנהיגים שנתפסים כרכרוכיים מדי נוטים לסבול בבחירות. מכיוון שהרצוג לא השכיל לנצל יתרונות שהיו מסוגלים לאזן את הפגם הבסיסי הזה באישיותו, ועוד הוסיף חטא על פשע והחל לקרוץ לימין באופן פתטי ומלאכותי שלא שכנע איש (ואני לא מדבר אפילו על הראיון עם הדובי או על "נתניהו מאוחדת") – תדמיתו כרכרוכי ולא כשיר התקבעה בציבור. מרגלית מזהה את הפגם הזה, ומנסה להעמיד את עצמו כאלטרנטיבה מצ'ואיסטית וגברית להרצוג. בהעדר הילת גבורה צבאית, הוא מנסה לעשות זאת על ידי גסויות, צווחות וניבולי פה, וכל מי שמעוניין לראות דוגמאות מוזמן לצפות בסרטון שלו.

אלא שהציבור הפוטנציאלי של מפלגת העבודה, או המרכז הישראלי בכללותו, אינו לה-פמיליה, ואינו מתרשם משפה גסה ואלימה כשלעצמה. לכל היותר, במצבים מסויימים, שפה כזאת לא תפריע לו. הניסיון לבנות לעצמך תדמית של גבר מצ'ואיסטי ונחוש באמצעות מילים כאלו, מקביל לניסיון של סופר לגרום לקוראים שלו לחבב דמות באמצעות שלל סופרלטיבים ומחמאות – מלאכותי, מעושה ולא אמין. מרגלית רוצה להרשות נחישות, רצח בעיניים ודורסנות פוליטית מהסוג שבוחרים מסויימים אוהבים? אין בעיה. בניגוד ללב הפוליטיקלי-קורקט המדמם של כותבים מסויימים, אני לא חושב שמדובר באסטרטגיה פגומה בהכרח. אבל מי שרוצה ליצור תדמית כזאת, צריך לבנות אותה בהדרגה באמצעות מעשים, ולא רק רצף היסטרי של קללות וניבולי פה. הוא צריך לגלות אומץ פוליטי, להרשים בוחרים עם תוכניות פוליטיות נועזות, עימותים עם יריבים וביקורת חסרת רחמים על בעלי הכוח, ביחד עם יכולת לקבל החלטות קשות ואכזריות. במקום לקלל את הצל ואנשי להבה, למשל, אפשר להנהיג פעילים ולעמוד מולם ברחובות. כך, לא מדברים על נחישות וקרביות אלא מפגינים אותן. לאראל מרגלית, אדם אינטליגנטי, מוכשר ורב פעלים, יש פוטנציאל לבנות לעצמו תדמית באמצעות מעשים. אבל הוא בחר בדרך הקלה. כשלעצמו, הסרטון שפרסם לא משנה תדמית אלא מעורר גיחוך. הוא לא סולל את דרכו לראשות הממשלה, ואפילו לא למפלגת העבודה. מקסימום למועצת התלמידים של גן ריקי.

האם חולה שאבחנו אצלו בעיה רפואית קשה יחפש תרופה למחלה, או שמא ידרוש מהרופא לגנות אותה במילים חריפות? ינשוף פוליטי-מדיני על האובססיה הישראלית לגינויים, כינויים ושמות, ההתנפלות על זוהיר בהלול והקשר הבלתי נמנע לתנועת BDS.

אחת התובנות היפות ביותר שיש בהגות הבודהיסטית היפנית, היא אזהרה מפני דבקות יתר בשמות וכינויים. דווקא בתרבות מסורתית ונוקשה, שקידשה מאז ומתמיד את המילים והשמות; במדינה שבה היררכיית הדרגות, בין אם של האצולה המסורתית, המעמד הסמוראי או הכמורה הבודהיסטית, הכילה מאות רבות של כינויים שונים שלכל אחד מקום משלו בהיררכיה – היו כאלו שהזהירו שהיצמדות יתר לשמות עלולה להוביל לרעות חולות. בלי להיכנס לפרטים מסובכים מדי, נציין בקיצור נמרץ שהשם עלול להטעות את הקורא, להסיח את דעתו, ולגרום לו להתעסק בתווית, בסימן, במקום בדבר כפי שהוא לעצמו, בעטיפה במקום התוכן. בכתיבה עיתונאית, הדבר בולט במיוחד אצל אלו שמדביקים ליריביהם שפע של כינויי גנאי, ומקפידים להוסיף אותם תמיד לשמותיהם. הדוגמאות אינסופיות. בלוגר שמאלני רדיקלי אחד לא מסוגל לומר צה"ל, אז הוא כותב "הבהמה הירוקה". באתרים ימניים מסויימים, אי אפשר להזכיר את השמאל בלי הצירוף "הבוגדני". ויש המשנים את השם של הקרן החדשה לישראל באופן שימחיש את כוונותיה הזדוניות לכאורה. אחרים לא כותבים את שמו המפורש של ראש הממשלה, אלא "ביביהו" או "נהנתניהו", מקפידים לומר "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "פלסטינאצים" במקום פלסטינים וכיוצא בזה. אלוף העולם במתן שמות גנאי הוא ככל הנראה עו"ד יורם שפטל הידוע לטוב, שלא יכול להזכיר שם או מושג שקשור לשמאל בלי להוסיף אליו שורה ארוכה של קללות. ומי שנהנה מבידור מהסוג הזה, מוזמן לשמוע את תוכנית הרדיו שלו.

בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, הסכנה הכרוכה בשימוש יתר בשמות גנאי חורגת בהרבה מבעיות של נימוס או תרבות דיון. ככל שהכינוי מכיל בתוכו מטען כבד יותר של זעם ועלבון, הרי שהקורא מתרגל ליחס למציאות את התוויות המלאכותיות המודבקות לה. מי שמתרגל לקרוא "מתנחבלים" במקום מתנחלים, "נהנתניהו" במקום נתניהו, או "ארגון המרצחים" במקום אש"ף, רואה באופן הולך וגובר את המציאות המורכבת דרך מסננת צרה, המצמצמת אותה להיבט אחד ויחיד – נהנתנות, אלימות, רצחנות – ומונעת ממנו לראות מורכבות או צדדים נוספים. בהדרגה, הדבר האמיתי נשכח והשם הופך לחזות הכל. מי שמכיר למשל אתרי BDS, או שיצא לו להתווכח עם נציגים דוגמטיים יותר של התנועה הזאת, יודע עד כמה הם שבויים בעולם של שמות וכינויים שמתווכים בינם לבין המציאות ומונעים מהם להסתכל עליה באופן ישיר. – למשל Apartheid Israel במקום "ישראל", "צבא הכיבוש הישראלי" במקום צה"ל, "חומת האפרטהייד" במקום גדר ההפרדה, "החברה האזרחית הפלסטינית" בכל פעם שמדברים על NGO וכו'. הפעילים האדוקים יותר מתמכרים לכינויים הללו עד כדי סירוב לקרוא כל מקור מידע שלא משתמש בשפה הפנימית. כפועל יוצא, הם מפתחים מנטליות של כת דתית סגורה.

במקרים מסויימים, גם לשיח המיינסטרים בישראל יש מנטליות דומה – נטייה שהחמירה לאחרונה לאור גל האלימות שפרץ במזרח ירושלים ובגדה המערבית. מחד, קידוש וקיבוע של כינויים ומילים, חיוביים ושליליים כאחד, שכל מי שרוצה להיחשב כ"נורמטיבי" חייב לאמץ בלי היסוס. ומאידך, תאווה בלתי נשלטת ל"גינוי" של השמות השליליים, ושל כל מי שמסרב ללכת בתלם. שתי הנטיות הללו הרסניות, מפני שהן הסחת דעת נוחה מדיון בבעיות עצמן, התמקדות בתווית ולא במהות. דוגמא ראשונה היא האובססיה של תנועת אם תרצו ודומותיה עם המילה "ציוני". כפי שכתבנו פעם בינשוף, אנשים שפעם נחשבו כציונים מואשמים פתאום בפוסט או באנטי ציונות. אם פעם אפילו מרצ נחשבה כציונית, היום גם הציונות של מפלגת העבודה, ואפילו של אנשי ליכוד מסויימים (רובי ריבלין למשל) מוטלת בספק. התגובה האינסטינקטיבית מצד קורבן ההאשמה, היא לטעון שהוא דווקא כן ציוני. הנבחרת של מפלגת העבודה הוציאה אפילו פעם סרטון מיוחד של "מה זה ציונות בעיני" כדי לענות להאשמות הללו. ובלהט הויכוח על מהות התווית "ציוני", כולם שוכחים לדבר על הבעיות החמורות של המדינה, בטחוניות, דמוגרפיות וכלכליות.

דוגמא נוספת, וכאן אני מגיע לעיקר, הוא ההתנפלות המכוערת על ח"כ זוהיר בהלול, מפני שהתעקש לקרוא לפלסטיני שדקר חייל בחברון "מפגע" ו"רוצח שראוי לעונש החמור ביותר" במקום המילה המקובלת "מחבל". בהלול, יש להדגיש, הוא אחד מחברי הכנסת הערבים המתונים ביותר שהיו מעולם. לא מזמן, נפגש עם משלחת של חוקרים מהרווארד ובכירים פוליטיים מהעולם שהגיעה לכנסת, ותפקד בפועל כמסביר של ממשלת ישראל ומשרד החוץ. ובכל זאת, לא רק ראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים הצטרפו בשקיקה ללינץ', אלא גם חבריו של בהלול במפלגת העבודה, שהתחרו ביניהם במהלומות ובסנוקרות לח"כ הסורר. אינני מבקר אותם בשום פנים ואופן מפני שהלמו בחבר. אם פוליטיקאי במפלגה מתבטא באופן מביש, ראוי לבקר אותו באופן החריף ביותר מתוך הבית פנימה, ומקרה סמוטריץ' בבית היהודי יוכיח. הבעיה כאן שונה. שימו לב להתבטאות של בהלול. הוא לא תמך באותו פלסטיני ולא הצדיק אותו, אחרת לא היה קורא לו "רוצח" ומבהיר שמגיע לו עונש חמור. הוא פשוט ניסה ליצור הבדל מושגי כלשהו בין רצח אזרחים לפגיעה בחיילים, ביטוי ציורי ל"עיקרון ההבחנה" שקיים בכל דיני הלחימה והדיון הבינלאומי על לוחמת גרילה. אפילו האמריקאים בעיראק, למשל, הסכימו לשתף פעולה ולכרות בריתות עם לוחמי גרילה שהרגו חיילים שלהם בעבר, אבל לא עם אלו שהיו מעורבים ברצח אזרחים.
כדי לאמוד את הטירוף, הביטו בכל הפרשה מבחוץ: המערכת הפוליטית כולה סוערת, זועמת וקוצפת, כי ח"כ לא השתמש במילה הנכונה, והחליף "מחבל" במילים "רוצח" ו"מפגע". כל נסיונותיו של בהלול לפתוח דיון מהותי, לנתח באופן רציני את מציאות הכיבוש ולבדוק אופציות לשינוי המצב (לשיטתו, לטובתה של ישראל) – נתקלו במסך אש של חמת זעם צדקנית. לא רק שמדובר בתופעה הרגילה של הידבקות לשמות ותוויות במקום דיון במהות, אלא גם שמפלגת העבודה איבדה, אולי לשנים רבות, את היכולת לקרב ערבים למיינסטרים הציוני. אי אפשר לכרות בריתות עם אנשים מהעם השני, כשמנסים להכריח אותם לא רק לקבל מצע משותף, אלא גם להשתמש באותם ביטויים ומילים טעונות שהמיינסטרים מכתיב. מישהו צריך להסביר לחברים במפלגת העבודה, שבעל ברית אינו כלב מאולף.

ואיך אפשר לסיים, בלי לדון בעוד נגזרת של טירוף השמות והכינויים – אובססיית הגינויים הישראלית. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מתחילה המערכת שלנו לסעור ולחפש גינויים בכל פינה. כתבים מסתובבים בכל הפינות, ומחפשים ראשית כל את החשודים הרגילים. כשמדובר בפעולה אלימה של מתנחלים או פיגוע טרור יהודי (כלומר, אלו מהם שתופסים את תשומת הלב של התקשורת) – כתבים יחפשו כל רב, ראש ישיבה וחבר כנסת בבית היהודי כדי לצוד גינוי. במקרה של פיגוע פלסטיני, הם יתורו אחרי חברי כנסת ערבים וסתם ערבים ברחוב, אבו מאזן, שמאלנים חשודים למיניהם, ואפילו שרי חוץ אירופיים. מן הסתם, גינוי גרידא לא מספיק. צריך לגנות בהתלהבות, בכוונה קבלית מלאה ושלמה. המהדרין אף בודקים בציציותיו של הגינוי, שוקלים כל מילה בזהירות ורק לבסוף מחליטים אם הגינוי כשר, או שמא מהשפה ולחוץ בלבד. אם בקשת הגינויים היתה כבדרך אגב, בשולי הדברים, אז מילא. ראוי לאדם הגון לגנות מעשים מרושעים ולהשתתף בצער הזולת. הבעיה היא האובססיה, שכרגיל מסיחה את הדעת מהבעיה לביטויים החיצוניים שלה, כי מעשה הרשע או הטרגדיה האנושית שתובעים גינוי כמעט תמיד מצביעים על בעיות עמוקות יותר שדורשות פתרון. תחשבו על חולה שרופא מאבחן אצלו מחלה קשה, ובמקום לשאול ולהתעניין בתרופות, טיפולים ושינויים הכרחיים באורח החיים, הוא דורש בקול גדול מהרופאים, האחיות וכל צוות בית החולים "לגנות את המחלה". הגיע הזמן שנפסיק לגנות את הבעיות שלנו, להצמיד להן כינויים ואז להתווכח על הכינויים האלה. במקום זאת, עדיף לחשוב כיצד פותרים אותן.